יבום

 

כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל... (דברים כה ה)

זהר:

אמרו לו, בעל השמחה הזה, בעל המלון שלך, זכה לכל זה משום שעשה עשיה של מצוה. אמר, מה היא המצוה, אמר אותו האיש, אשתי אשת אחי היתה שמת בלא בנים ונשאתי אותה, וזה הוא בן הראשון שהיה לי ממנה, וקראתי שמו על שם אחי שנפטר... (לך תעא)

בא וראה, צדיק גמור שכל אלו (המעלות) היו בו, ונשלם כראוי ומת בלי בנים, והרי הוא יורש מקומו בעולם הבא, אשתו צריכה יבום או לא, ואם תאמר שצריכה יבום, הרי לריק הוא, כי כבר ירש מקומו בעולם הבא. אלא ודאי שצריך ליבם את אשתו, משום שאין אנו יודעים אם היה שלם במעשיו אם לא, ואשתו אם נתייבמה אינה לריק, משום שיש מקום אל הקב"ה, כי אדם שהיה בעולם ומת בלי בנים וגואל אין לו בעולם, כיון שמת צדיק גמור הזה ואשתו נתיבמה והוא כבר ירש מקומו, בא אותו האדם שלא הניח גואל ונשלם ביבום הזה (של אשת הצדיק), ובינתיים הקב"ה מכין מקום לאיש שאין לו גואל שיהיה שם, עד שימות צדיק גמור הזה וישתלם הוא בעולם... וזה הוא שלמדנו, עתידים להיות לצדיקים בנים במיתתם, בחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו... (וישב קעב, ועיין שם עוד)

רוח ההוא היוצא מעולם הזה, שלא נתגדל ולא התפשט בעולם הזה, (שאין לו בנים), הולך בגלגול ואינו מוצא מנוחה, ובא בגלגול בעולם כאבן בכף הקלע, עד שימצא אותו גואל ההוא שיגאל אותו (יבם), ומביא אותו באותו הכלי ממש שהוא היה משתמש בו, והיה דבוק בו תמיד רוחו ונפשו, והיתה בת זוגו רוח ברוח, וגואל ההוא בונה אותו כבתחילה, (שמביאו בבן שנולד מן היבמה, וחוזר לחיי עולם הזה)

ורוח ההוא שעזב (בביאה ראשונה, שבעל משאיר באשתו), ומתדבק בכלי ההוא אינו נאבד... ומשום זה רוח ההוא שעזב בכלי ההוא הוא שם, והוא ודאי רודף אחר השורש ויסוד שלו שמשם יצא, והוא מביא אותו ובונה אותו במקומו, וזה הוא עתה בריה חדשה בעולם, רוח חדש וגוף חדש. ואם תאמר רוח הזה הוא מה שהיה כך הוא, אבל לא נבנה בבן הנולד אלא בכח רוח ההוא האחר שעזב בכלי ההוא שעזב שם בכלי ההוא (באשתו הראשונה), וכשהתחיל להבנות רוח זה, מושך אחריו את רוח ההוא שהלך ערום, ומושך אותו אצלו, ונעשה שם ב' רוחות שהם אחד, ואם זכה להטהר כראוי נעשו שניהם אחד, שיתלבש בהם נשמה אחרת עליונה, כמו שיש לשאר בני העולם, רוח שהנשמות זוכות בו, אלו שמקדימות ואוחזות בו, (דהיינו נשמות הגרים), ועוד רוח אחר מלמעלה והנשמה הקדושה מתלבשת בהם בשניהם, אף כך, גם משלו ממש יש שני רוחות כדי שיתלבש בהם הנשמה העליונה. 

יש לזה גוף אחר שנבנה עתה מחדש על ידי היבום, הגוף הראשון שעזב מה נעשה ממנו, או זה לריק או זה לריק. לפי שכלו של האדם משמע, שהגוף הראשון הזה שלא נשלם תחילה נאבד, משום שלא זכה, אם כן בחנם עסק במצוות התורה, ואפילו אם עסק רק באחת מהן, והרי אנו יודעים שאפילו הריקים שבישראל מלאים כולם מצוות כרימון, וכי לחנם היה...  

פתח הזקן ואמר, מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, מי הוא בעולם שיוכל לדבר הגבורות שעושה הקב"ה תמיד בעולם, גוף הראשון שעזב אינו נאבד, וקיום יהיה לו לעתיד לבא, כי כבר קבל עונשו בכמה אופנים, והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה שברא... מה עושה הקב"ה, גואל ההוא שגאל אותו רוח ההוא שלו שהכניס שם ושיתף באותו רוח שהיה בכלי ההוא, ודאי אינו נאבד, ומה נעשה שהרי ג' רוחות שם, א' רוח שהיה בכלי ההוא ונשאר שם, וא' רוח (אחיו המת בעצמו) שנמשך שמה שהיה ערום, וא' רוח שהכניס שם אותו גואל ונתערב בהם. אלא כך הם גבורות עליונות שעושה הקב"ה, רוח ההוא שהכניס הגואל בו מתלבשת הנשמה במקום ההוא מנשמות הגרים, ורוח ההוא של המת הערום בלתי בנים, שחזר שמה להבנות, יהיה לבוש לנשמה העליונה, ורוח ההוא שהיה מתחילה, שנשאר בכלי ההוא פרח משם, והקב"ה מזמין מקום בתוך סוד החלון שבסלע שלאחרי כתפיו של הגן עדן ונסתר שמה, והוא עולה לגוף ההוא הראשון (של המת) שהיה לו מתחילה, וברוח ההוא יקום גוף ההוא (לתחיית המתים)... (משפטים קח, ועיין שם עוד)

...וגוף ההוא הראשון שעזב (המת בלי בנים), אם היו יודעים ומסתכלים בני העולם, הצער שיש לו בעת שנעקר מעולם הזכר ומוחזר לעולם הנקבה, היו יודעים שאין צער בעולם כצער ההוא, בת זוגו אין לו, משום שאינו עומד במקום הזכר, אין מכריזים עליו כעל נקבה, משום שהוא מעולם הנקבה, ואם יש לו בת זוג, הוא ברחמים על ידי התפלה, הוא נפגש עם נקבה שעד עתה לא היה לה זוג, ועל זה למדנו שמא יקדמנו אחר ברחמים... (שם קלג)

יודוך אחיך, יודוך כל בני העולם היה צריך לומר, אלא דרך כל בני העולם אינם מיבמים לגלגול אלא מצד האחים, והאח מזדמן ליבום, ואתה בעצמך הזדמנת ליבום, וכאן כל אחיך יודוך, שלא נשתלשלה מהם שלשלת המלוכה, אלא אתה בלבדך... אלא אריה התחיל לבנות ואריה השלים הבנין, כל שלשלת שלך בני אריה הם, שאם היה בא גלגול מצד אחיך (בבניך), היו מתחלפות כל הצורות והיו מתערבות אלו באלו, ועל זה יודוך אחיך, שלא היה אחד מהם בגלגול בתוך השלשלת של בניך... (שם קצה)

ודבר אחד זכינו לשמע ממנו, רוח ההולך ערום בעולם ההוא בלא בנים, אשתו נעשית לו כלי שהוא יבנה. מהו הטעם, היינו כי אשתו היא נר הנדלק ממנו, ושניהם נר אחד היו, אור זה יצא מאור זה, נתכבה זה, הוא נדלק מתוך אור (אשתו) ממש, משום שהיו אור אחד. (שלח קפט)

רבי יוסי אמר, דבר זה הוא בסוד דינים הנסתרים של הקב"ה, כי פועל אדם ישלם לו, היינו להיות נדון בדינו באלו המעשים שאדם עשה בעולם הזה, ומעלהו להיות נידון כמעשיו, ונאבד מן העולם. מה כתוב אחריו, פי פקד עליו ארצה, ומי שם תבל כלה. מי פקד עליו ארצה, זה הוא (שפקד עליו את) אחיו הגואל אותו, ומי שם תבל כולה (שאחיו) בונה בית, ובונה בנין עולם ותקון וישוב העולם, מה כתוב אחריו, אם ישים אליו לבו, כי אדם הזה שפקד עליו גואלו ולבנות בנין, צריך לכוון לב ורצון אל מת ההוא להקים לו שם. מכאן אדם הבא על אשה ההיא (יבמה) בשביל יופי ותשוקה שלו, הרי בנין עולם לא נבנה, כי רצונו ולבו לא נתכוון אל המת... (קרח יח, ועיין שם עוד)

בא וראה, כשהמת הזה נסתלק מעולם בלי בנים, בת נדיב הזה אינה אוספת את אותו האדם אליה, והולך נע ונד בעולם שאינו מוצא מקום, והקב"ה מרחם עליו וצוה לאחיו שיגאל אותו, שישיב ויתתקן בעפר אחר (שיתגלגל), כמו שכתוב, ואדם על עפר ישיב. ואם גואל הזה אינו רוצה להחיות את אחיו בעולם הזה, צריכים לקשור לו נעל אחד ברגלו, ואשה ההיא תחלוץ אותו ותקבל אותו הנעל אצלה, ולמה נעל, אלא משום שנעל ההוא הוא בשביל המת, ונותן ברגל אחיו החי, והאשה מקבלת אצלה נעל ההוא, להראות שמת ההוא חוזר בין החיים על ידי מעשה זה... (חקת יא, ועיין שם עוד, וערך חליצה)

ומשום זה היא מצות הקב"ה בתורה, להיות אח מיבם לאשת אחיו לעשות בן לאחיו, כדי שלא יאבד מעולם ההוא, וזה הוא כמו הסוד של כלאים בציצית, שאמרו מה שאסרתי לך כאן התרתי לך כאן... אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה, כמו שמרכיבים תפוחים או דקלים מין במינו, ואסור להרכיב מין בשאינו מינו... אבל ביבמה מרכיבים מין בשאינו מינו, כדי שלא להאביד נפש המת, ולא ימחה שמו מישראל, וזה הוא סוד הגלגול... (פנחס מה, ועיין שם עוד)

ומשום זה גם צפור מצאה בית, היינו יבמה, (הצפור היא נשמת המת בלא בנים), מצאה בית, (שנתגלגלה ובאה בגוף היבמה), ודרור קן לה, היינו הגואל, (שמצא קן ביבמה), אשר שתה אפרוחיה היינו בן ובת, אשרי הוא מי שעושה קן וגאל את ממכר אחיו, שהיבמה מכורה לו משום שאינה שלו. (שם נד ועיין שם עוד)

ועוד יש סוד אחר, כי (המת בלי בנים) יבא אחר כך בגלגול ומתחדש כבתחילה, והיינו אלמנה וגרושה, כי נפשו נתגרשה מגן עדן, ומשום זה נקראת גרושה, ומי גרם לה זה, משום שזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, שחוזרת לעולם הזה, ומתגלגלת בנער ההוא בן היבם, ואחר שזכתה לזרע, מלחם אביה תאכל, וכל זר לא יאכל בו, והיינו שכתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. (שם תריד, ועיין עוד תצא צז)

...וכמו כן רשע וטוב לו, כי אולי היה פעם אחרת בעולם ומת בלא בנים, והיה צדיק שאינו גמור, ועתה משלמים לו מזכויותיו בעולם הזה... וזה שאמרנו כי ישבו אחים יחדיו, רבי יצחק אמר, כי ישבו אחים, פירושו שיכירו בלבם שהם אחים...

רבי יצחק פתח, יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו, יש אחד זהו אדם הנפטר מהעולם הזה חסר מכל טוב, שהוא אחד ואין לו זכות לעשות שני, שלמדנו אמר רבי יצחק מי שנפטר מהעולם הזה יחיד בלא שני, (בלי בנים) הוא מתמלט וכלה מהדמיון הכולל כל הדמיונות... (זהר חדש תצא כ, ועיין שם עוד)

אמר רבי יודאי מצות יבום משובחת, והמקיים מצות ייבום לשמה נעשה שותף להקב"ה), והמקיים מצות ייבום לשמה גדול הוא מיחזקאל, דכתיב ויהי קול כהנבאי והנה רעש, שנבואתו היתה ברעש ולא בנחת. רבי חנינא אמר גדולה מצות יבום, שהמקיים מצות יבום לשמה נעשה שותף להקב"ה, דכתיב ולא יכרת שם המת, וכתיב ולא יכרת לך איש. רבי חנינא לטעמיה, ונתן לרעהו זו מצות יבום, מאי ונתן לרעהו, אמר רבי חנינא משל לאדם שהיה טועה במדבר במקום לסטים וחיות, כיון שראוהו לסטים טועה, עמדו עליו והכוהו וקפחו כל שכרו ועמלו. שמע חברו, זיין עצמו והלך והוציאו מידם ערום מכל, מה עשה, בנה לו בית ונתן לו מתנות... והתחיל להרויח כבתחילה, דא ונתן לרעהו ודאי.

וזאת התעודה בישראל, ולא בעובדי כוכבים, שלא נתנה להם מצוה זו, ועליהם כתיב יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה, ואין להם תקומה לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא. (שם רות תרמג)

באותה שעה שגוף זה (הנולד מיבום) נבנה, מיד ותקראנה לו השכנות שם, ולמה כאן שם, בכל מקום שכתוב שם היא הנפש, כמו שאמר ולא יכרת שם המת, שזו היא הנפש, וכאן ותקראנה לו השכנות שם, פירושו שהשכנות האלו קראו לאותו הגוף שנבנה עתה שם, שקראו לאותה הנפש (של מחלון) שישתכלל בגוף הזה, כי לפעמים מוכנה שם הנפש ולפעמים אינה מוכנה (להתלבש בגוף), משום שהולכת ומשוטטת בעולם, ואז קוראים (השכנות את הנפש שתתלבש) בגוף הזה.

ובעת שהרצון נתעורר (שנפש המת תתלבש בגוף הנולד מיבום), איפה הולכת הנפש, לקברות האבות והחסידים עד שנתעורר בועז כאן ליבם, ושאר הנשמות (שהן השכנות), קוראים אותה, ובאה ונמצאת משוכללת במקום הזה... כאן שהוא (יבם) רחוק, (שאינו אח ממש), צריכות השכנות לקרא אותה, (כי המחשבה אינה מועלת), מפני שהיא מחשבה רחוקה (שאינה מאח ממש), אבל במחשבה קרובה אין השכנות צריכות (לקרא אותה), אלא הנפש באה מאליה באותה התעוררות (של היבם), כדי שתבנה שם, ועל כן ותקראנה לגוף ההוא שם, כדי שהנפש תבנה שם. (שם תרפז, ועיין שם עוד)

 

 

ספרי:

כי ישבו אחים, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו... יחדיו, פרט לאחים מן האם, לפי שמצינו שיש באחים מן התורה ששוה אח מן האם לאח מן האב, יכול אף כאן כן, תלמוד לומר יחדיו... מנין אפילו הם מרובים, תלמוד לומר ומת אחד מהם, מנין אפילו מתו כולם, תלמוד לומר ומת אחד מהם, ולא נאמר אחד מהם, אשת אחד מתייבמת, ולא אשת שנים, מכן אמרו, שלשה אחים נשואים שלש אחיות נכריות וכו', לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, למה אני צריך, לפי שאמרנו להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, יכול אף כאן כן, תלמוד לומר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כיצד הוא עושה, או חולצת או מתייבמת. הנותן גט לעצמו פסלה לעצמו ופסלה על ידי אחין, יכול יהיה גט פוטרה, ודין הוא, ומה חליצה שאינה פוטרת באשה פוטרת ביבם, גט שפוטר באשה אינו דין שפוטר ביבם, תלמוד לומר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, בחליצה... יכול יהיה מאמר גומר בה, תלמוד לומר יבמה יבא עליה, ביאה גומרת בה, ואין מאמר גומר בה. יבמה יבא עליה, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, ואפילו היא שוגגת והוא מזיד, או הוא שוגג והיא מזידה, ולקח ולקחה, יבם ויבמה, פרט לצרות מכל העריות. (תצא רפח)

והיה הבכור אשר תלד, יכול אם היה שמו יוסי יקרא שמו יוסי, תלמוד לומר על שם אחיו, מכל מקום, אם כן למה נאמר והיה הבכור, מלמד שמצוה על הגדול ליבם... אשר תלד, פרט לאיילונית ושאינה ראויה לילד... המת, לפי שנאמר להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, מנין מת ראשון ייבם שני, מת שני יבם שלישי, תלמוד לומר המת המת ריבה הכתוב. ולא ימחה שמו מישראל, פרט לאשת סריס ששמו מחוי, ואם לא יחפוץ האיש ולא שלא חפץ בה המקום, מוציא אני את העריות שחייבים עליה מיתות בית דין, ועדיין לא אוציא את העריות שחייבים עליהן בלא תעשה, תלמוד לומר לא אבה יבמי, ולא שלא אבה בה המקום... (שם רפט)

וקראו לו זקני עירו, מצוה בזקני עירו, ודברו אליו דברים הגונים, היה הוא ילד והיא זקינה, היא זקינה והוא ילד... כלך אצל כמותך, ולמה לך להכניס קטטה לביתך... (שם רצ)

תלמוד בבלי:

...מתקיף לה רב אסי ואיתימא רב עוירא, אלא מעתה שתי יבמות הבאות מבית אחד לא יתייבמו, יבימתו יבימתו ריבה, מתקיף לה רבינא ואיתימא רב שרביה, אלא מעתה ארוסה לא תתייבם, החוצה לרבות את הארוסה. (יומא יג ב)

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם, ואלו הן, בתו ובת בתו ובת בנו... (יבמות ב א, וראה שם עוד)

קא משמע לן, כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, וליתני מן היבום ומן החליצה... אבא שאול היא, דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום... טעמא דכתב רחמנא עליה, הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מתייבמת, מאי טעמא, דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה... (שם ג א, וראה שם עוד)

כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו, שני אחים ומת אחד מהן ונולד להן אח, ואחר כך ייבם השני את אשת אחיו ומת, הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה משום צרתה, עשה בה מאמר ומת, שניה חולצת ולא מתייבמת... אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא כי ישבו אחים יחדו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, יחדיו, מיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם... תנן יבמתו שמתה מותר באחותה, באחותה אין באמה לא, הוא הדין דאפילו באמה, ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה מותר באחותה, באחותה אין אבל באמה לא... תנא נמי סיפא מותר באחותה. ורב יהודה אמר שומרת יבם שמתה אסור באמה, אלמא קסבר יש זיקה... (שם יז א, וראה שם עוד)

כלל אמרו ביבמה, כל שהיא איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת, אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת... כלל לאתויי מאי, לאתויי צרת איילונית, וכדרב אסי... (שם כ א, וראה שם עוד)

מצוה בגדול לייבם, ואם קדם הקטן זכה, תנו רבנן והיה הבכור, מיכן שמצוה בגדול לייבם, אשר תלד, פרט לאיילונית שאין יולדת, יקום על שם אחיו לנחלה, אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם... ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה. ולא ימחה שמו, פרט לסריס ששמו מחוי... (שם כד א, וראה שם עוד)

...ורבי יוחנן אמר מתה שניה מותר בראשונה, אבל מתה ראשונה אסור בשניה, מאי טעמא, שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, הרי זו כאשת אח שיש לה בנים ואסורה... (שם כז ב, וראה שם עוד)

שלש אחין, שנים נשואין שתי אחיות ואחד מופנה, מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת אחיו השני, בית שמאי אומרים אשתו עמו, והלזו תצא משום אחות אשה, ובית הלל אומרים מוציא את אשתו בגט ובחליצה, ואשת אחיו בחליצה, זו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו... אמר רבי אלעזר לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור, דאי בעי לאפוקי סגי לה בגיטא, אלא מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד... (שם כט א, וראה שם עוד)

שלשה אחין נשואין שלשה נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבא עליה, שעליה זיקת יבם אחד, ולא שעליה זיקת שני יבמין, רבי שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה, ואי זיקת שני יבמין דאורייתא, חליצה נמי לא תיבעי, אלא מדרבנן, וגזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות... (שם לא ב, וראה שם עוד)

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהוולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה, אין הוולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן, ואם אין הוולד של קיימא יקיים, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, יוציא, והולד כשר וחייבין באשם תלוי. איתמר החולץ למעוברת והפילה, רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין, ריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין. רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה, חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה... (שם לה ב, וראה שם עוד)

שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים... (שם לח א, וראה שם עוד)

מצוה בגדול ליבם, לא רצה מהלכין על כל האחין, לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם. תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדינת הים או חרש שוטה וקטן אין שומעין לו, אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם. איתמר, ביאת קטן וחליצת גדול, פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר ביאת קטן עדיפא, ואחד אמר חליצת גדול עדיפא... אית דאמרי בביאה כולי עלמא לא פליגי, דביאת קטן עדיפא, כי פליגי בחליצת קטן... (שם לט א, וראה שם עוד)

תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר רב אין כופין, כי אתו לקמיה דרב אמר להו אי בעית חלוץ אי בעית יבם, בדידך תלא רחמנא, ואם לא יחפוץ האיש... (שם שם ב)

ארבעה אחין נשואין ארבע נשים ומתו, אם רצה הגדול שבהם ליבם את כולן הרשות בידו, מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, היתה אחת כשרה ואחת פסולה, אם היה חולץ חולץ לפסולה, ואם היה מיבם מיבם לכשרה... אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם. (שם מג ב, וראה שם עוד)

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, אפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס, אחד המערה ואחד הגומר קנה, ולא חלק בין ביאה לביאה... מאי קנה, רב אמר קנה לכל, ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום... (שם נג ב, וראה שם עוד)

...הסריס לא חולץ ולא מייבם, וכן איילונית לא חולצת ולא מתיבמת, הסריס שחלץ ליבימתו לא פסלה, בעלה פסלה מפני היא בעילת זנות... (שם עט ב, וראה שם עוד)

בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבימתו ואחר כך בא עליה אחיו שהוא בן ט' שנים ויום אחד, פוסל על ידו, רבי שמעון אומר לא פסל, בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבימתו ואחר כך בא על צרתה פוסל על ידי עצמו, רבי שמעון אומר לא פסל... בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבימתו ומת חולצת ולא מתיבמת, נשא אשה ומת הרי זו פטורה... אחד שהוא בן ט' שנים ויום אחד, ואחד שהוא בן עשרים שלא הביא ב' שערות... (שם צו ב, וראה שם עוד)

הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין, אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה, וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה... (שם צז ב, וראה שם עוד)

המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם, ורבי אלעזר אוסר, וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם, ורבי אלעזר אוסר, קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב, החזירה דברי הכל אסורה ליבם... (שם קט א, וראה שם עוד)

יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה, בא על יבמה גדולה תגדלנו, היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר שלשים יום מבקשין הימנו שיחלוץ לה, ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר שנים עשר חדש כופין אותו שיחלוץ לה... (שם קיא ב, וראה שם עוד)

האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך, לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה... (שם קיט א, וראה שם עוד)

וראה בנים לבניך שלום על ישראל, אמר רבי יהושע בן לוי כיון שבנים לבניך שלום על ישראל, דלא אתי לידי חליצה ויבום... (כתובות נ א)

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, מיתיבי, אחת... ואפילו שומרת יבם, לא קשיא, כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא...כאן לחלוץ, וכאן ליבם, דאמר רב פדת אמר רבי יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו, תבע ליבם אין נזקקין לו. מאי שנא לייבם דלא, דאמרינן ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי, לחלוץ נמי נימא ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי, אלא דאמר כין דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי, אלא אידי ואידי שתבע ליבם, ולא קשיא, כאן כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה, דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה... (שם סד א)

היבמה נקנית בביאה,וקונה עצמה בחליצה ובמיתת היבם. (קדושין ב א)

...והיבמה נקנית בביאה מנלן, אמר קרא יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה, ואימא לכולה מילתא כאשה, לא סלקא דעתך, דתניא יכול יהו כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה, תלמוד לומר ויבמה, ביאה גומרת בה, אין כסף, ושטר גומרים בה, ואימא מאי ויבמה דבעל כרחה מיבם, אם כן לימא קרא ויבם, מאי ויבמה, שמעת מינה תרתי... (שם יג ב, וראה שם עוד)

...שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר כי ישבו אחים יחדו, אמרו לו (בנות צלפחד), אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן, אם לאו תתיבם אמנו... (בבא בתרא קיט ב)

כהן גדול... ומייבמין את אשתו, אבל הוא אינו מייבם מפני שהוא אסור באלמנה... רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם, זכור לטוב, אמרו לו אין שומעין לו... בשלמא מן הנישואין הוי עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין, יבא עשה וידחה לא תעשה, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, תניא נמי הכי, אם קדמו ובעלו ביאה ראשונה קני, ואסור לקיימן בביאה שניה. (סנהדרין יח א, וראה שם עוד)

...והיבמה הולכת אחר היבם להתירה, אמר רבי אמי אפילו מטבריא לצפורי, אמר רב כהנא מאי קרא, וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה... (שם לא ב)

ומאן תנא דחייש למיעוטי, רבי מאיר היא, דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר, אמרו לו לרבי מאיר יפה אמרת שאין חולצין, איש כתוב בפרשה... ומה טעם אין מיבמין, אמר להן קטן שמא ימצא סריס, קטנה שמא תמצא איילונית, ונמצאו פוגעין בערוה... (נדה לא ב)

תנוק בן יום אחד... וזוקק ליבום ופוטר מן היבום... דכתיב כי ישבו אחים יחדיו, אחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם... (שם מג ב)

בא סימן התחתון עד שלא בא העליון, או חולצת או מתייבמת, בא העליון עד שלא בא התחתון, אף על פי שלא אפשר, רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתייבמת, וחכמים אומרים חולצת או מתיבמת, מפני שאמרו אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון... (שם מח א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

...כיוצא בו יבמה יבא עליה מצוה, לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתירה הראשון, תלמוד לומר יבמה יבא עליה מצוה... לפי שהיתה בכלל היתר עד שלא נישאת לאחיו, רצה לכנוס כונס, שלא לכנוס אינו כונס, נישאת לאחיו ונאסרה ומת אחיו בלא בנים חזרה והותרה, יכול תחזור להיתירה הראשון, רצה לכנוס כונס שלא לכנוס אינו כונס, תלמוד לומר יבמה יבא עליה, מצוה... (יבמות א א, וראה שם עוד)

והלא אשת אחיו בכלל כל העריות היתה, והותרה מכללה על ידי יבום, יכול אף שאר כל העריות הותרו מכללן על ידי יבום, רבי זעירא בשם רבי יוסי בן חנינה עליה עליה, יבמה יבא עליה, מה עליה שנאמר להלן באחין מן האב הכתוב מדבר, אף עליה שנאמר כאן באחיו מן האב הכתוב מדבר... (שם ב א, וראה שם עוד)

...יבמה יבא עליה זה הביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר, יכול יהא כשם שהביאה גומרת בה כך יהא מאמר גומר בה, תלמוד לומר ויבמה, עורה את כל הפרשה כולה ליבום, הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה, אם כן מה הועיל בה המאמר, לאוסרה לאחין, רבי שמעון אומר המאמר או קונה או לא קונה... וכשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה... רבי לעזר בן ערך אומר המאמר קונה קנין גמור ביבמה, מה טעם ולקחה לו לאשה, הרי היא כקידושי אשה, מה קידושי אשה קונין קנין גמור, אף המאמר קונה קנין גמור ביבמה, אי זו היא מאמר ביבמה, הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף... (שם ט ב, וראה שם עוד)

...תני רובי חייה אפילו שניהן שוגגין אפילו שניהן מזידין, הוון בעיי מימר בפיקח שיש בו דעת שהוא קונה בין לדעת בין שלא לדעת, וחרש שאין בו דעת לא יקנה אלא לדעת, אשכח תני רבי חייה אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות, יבמה יבא עליה לדעתו, ולקחה לו לאשה שלא לדעתו, ויבמה אפילו על כרחה, יבמה יבא עליה לדעתה... יבמה יבא עליה ביאה גמורה, ולקחה לו לאשה ביאה שאינה גמורה, ויבמה אפילו בעריה... (שם לד ב, וראה שם עוד)

ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה שניהן נאמרו בדיבור אחד... (נדרים ט א)

מדרש רבה:

ועד שרוך נעל, חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה, הדה מה דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו... (בראשית מג יג)

ויאמר יהודה לאונן וגו' יהודה התחיל במצות יבום תחילה... רבי יוסי בר חלפתא יבם אשת אחיו, וחמש בעילות בעל, ודרך סדין בעל, ונטע חמש נטיעות בישראל, ומאן נינהו, רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי לעזר ברבי יוסי, ורבי מנחם ברבי יוסי, ורבי חלפתא ברבי יוסי, ורבי אבדימוס ברבי יוסי, (שם פה ו)

מדרש תנחומא:

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ארבעה דברים, יצר הרע משיב עליהם וכתיב בהן חוקה, ואלו הן, אשת אח... דכתיב ערות אשת אחיך וגו', מת בלא בנים יבמה יבא עליה... (חקת ז)

ילקוט ראובני:

אם המצוה ביבום להחזיר נפש אחיו, למה לא חס הקב"ה להחזיר כל העריות, כל הקרובים של עריות אחרי מות בתורת חיוב, כמו אשת אח, ועד שישאנה אחיו ישאנה אביו, ואין לומר שלא יחזיר את בניו פעמים, כי יאיר עינינו בזה אדם הראשון, שהחזיר את בנו פעמים, שאומרים זה הבל זה שת זה משה... (בראשית)

אמר הקב"ה למשה אמור אל היבם שלא רצה ליבם, זעזע בגופך, מאנת לקיים המצוות, לפיכך תחלוץ מנעליך כאבל ומנודה, שדרכם להיות יחפים, ובטיפה הסרוחה שבגופך יכולת לקיים זרע לאחיך, וכן וירקה בפניו טיפה סרוחה, והדיינים עונים חלוץ הנעל ג' פעמים חלוץ הנעל כאבל, חלוץ הנעל כמנודה, חלוץ הנעל כמורד במצוות... 

לפי שנפש המת בלא בנים הולכת נדה ונעה בארץ, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגליה, לפי שמת בלא בנים, לכן צריכה היא לחלוץ זה המנעל, לתת חיים למת, כי המנעל מקומו מקום החיים וכו', וזוכה לכנוס לפנים ממחיצתו, ולפי שרוח זה המת הולך ומכשכש בתוך מעי אשתו כפעמון, ואינו יכול להפרד משם, כי לפי שהיא באות נפשה שאפה הרוח המת בקרבה, וכשמתייבמת ונזקקת לאחר בעלה ומתעברת, באותו ולד יוצא רוח המת, באופן שבכור זה יקום על שם המת, וכשלא רצה ליבם וחלצה נעלו נותנת לו חיים, ומיד יוצא אותו הרוח משם, ועולה למעלה ונכנס למקום החיים, על כן מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל ג' פעמים, כי דברי תורה יש בהם סגולה נפלאה, כאמרו תורת ה' תמימה משיבת נפש וכו'... (דברים תצא, וראה עוד ערך חליצה)

תרגום יונתן:

לא תחסום - ברם יבימתא דאיתרעת קמי לקי שחין ודלי חמי לא תזממונה ליה, יחדו - שעה אחד, אחין מן איבא דמיחדין באחסנתא...והיה הבכור - ויהי בוכרא דתוליד יקום באחסנתא על שום אחוי שכיבא... השערה - קדם חמשא חכימין ויהון תלתא לדיינין ותרין לסהדין, ותימר בלישן בית קודשא קדמיהון... (דברים כה ד והלאה)

אבן עזרא:

אחים - להמכחישים רוצה לומר קרובים, וראייתם מבועז, ולא אמרו כלום, כי אין שם זכר יבום כי אם גאולה... על כן נסמוך על הקבלה שהם אחים ממש. (דברים כה ה)

העוד לי בנים במעי - רבים חשבו שזו תשובה על המכחישים, ושכחו כי אבותינו העתיקו שהיבום רק לאחים מן האב, אלא אמרה אילו היו לי במעי הייתי נותנת אותם לכם דרך חיבוב ולא דרך יבום. (רות א יא)

רמב"ן:

והקם זרע - לא כרש"י, שהבן יקרא על שם המת, דאינו מצוה, וכן נקרא הבן של רות עובד ולא מחלון, ומה הרעה שתבא עליו אם יקרא בשמו, שאמר 'כי לא לו יהיה הזרע', אלא הענין סוד גדול בתולדות האדם, וניכר למי שנתן ה' עינים לראות ואזנים לשמע, והחכמים הקדמונים קודם התורה ידעו שיש תועלת גדולה ביבום האח, והקרוב קודם, ובבראשית רבה אמרו שיהודה התחיל ביבום, כי קבל הסוד מאבותיו, וה' התיר לזה אסור אשת האח שבו הרגל דבר ותועלת קרובה, מה שאינו כן באחי האב והבן, ונחשב לאכזריות גדולה אם אינו רוצה ליבם, וחז"ל הקדמונים הנהיגו לעשותו בכל יורשי הנחלה שאין בהם איסור, ונקרא גאולה, וזהו ענין בועז, וטעם נעמי והשכנות, והמשכיל יבין. (בראשית לח ח)

יקום על שם - אינו כפשוטו, שגם בבועז כתוב ולא יכרת שם המת, ובכל זאת לא קרוהו מחלון, אלא הכתוב על דרך אמת הבטחה, וסמכו חז"ל שהגדול מייבם, והאיילונית אינה מתייבמת... והוא אסמכתא דמגופיה דקרא נפקא. (דברים כה ו)

ומגדר היראה החמלה וגמילות חסד עם המתים, שלא תנשא יבמה לאחר חוץ מן יבמה כדי לקיים זרע ולא תכרות שלשלת היחוס המשתלשלת משם... (תרי"ג מצוות)

רד"ק:

הוציאוה ותשרף - כי כפי מה שהיו נוהגים היבום, היתה להם שומרת יבם, כאילו היא אשת איש, ודנים לשרפה אם לא תזכה, אבל לחמיה לא היתה אסורה אם ירצה, כי אחר שהיה היבום להקים זרע למת, שוה בעיניהם אבי המת או אחיו, אלא שהוא קודם, לפיכך פטרה עצמה ביהודה. (בראשית לח כד)

 

משנה תורה:

מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן אירוסין אם מת בלא זרע, שנאמר ובן אין לו יבמה יבא עליה, ומן התורה אינו צריך לקדש יבמתו, שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים, אלא יבא עליה, וכתובתה על נכסי בעלה שמת, לא רצה לייבם או שלא רצתה היא, הרי זה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת להנשא לאחר... ומצות יבום קודמת למצות חליצה.

זה שנאמר בתורה ובן אין לו, אחד הבן ואחד הבת, או זרע הבן או זרע הבת, הואיל ויש לו זרע מכל מקום, ובין מאשה זו בין מאחרת, הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן הייבום, אפילו היה לו זרע ממזר או עובד כו"ם, אבל בנו מן השפחה ומן הכותית אינו פוטר את אשתו... ואף על פי שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן הכותית... אינו פוטר את אשתו... מי שהיו לו נשים רבות ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את השאר, ואינו מייבם לשתים, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים, וכן אם היו לו אחים רבים אחד מהן חולץ או מייבם לאחת מן היבמות, ויותרו שאר הצרות... מתו לו אחין רבים ונפלו נשותיהן לפניו, אם אפשר לו לייבם את כולן מייבם, ואם לאו חולץ כולן, או חולץ למי שירצה מהן ומייבם למי שירצה אחת מכל בית ובית.

הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין, ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה הרי זה עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה, ולא עליה ועל צרתה, וכל החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר אחין, וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, ולפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות. החולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה אסורות עליו... וכל האיסורין האלו מדבריהן, ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה. אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או בתה עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ לה.

הכונס את יבמתו וגירשה, אם רצה להחזיר יחזיר, מפני שהיא אשתו לכל דבר, ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל... (יבום וחליצה פרק א, וראה שם עוד)

מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה, וזהו הנקרא מאמר, ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו הביאה, והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא עשה כלום... וקטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה. וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה, וכותב כתובה כדין כל נושא אשה... 

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין שהיתה ישינה בין שהיתה ערה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, אחר המערה ואחד הגומר קנה, במה דברים אמורים שנתכוון לבעול, אבל (אם נפל מן הגג ונתקע בה, או) שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום או ישן לא קנה...

מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר והיה הבכור אשר תלד... וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין אחיו הקטן יכול לומר על אחי הגדול היא המצוה, המתינו לו עד שיבא, אלא אומרין לזה שהוא כאן יבם או חלוץ.

יבמה הראויה ליבום שלא רצתה להתייבם, דינה כדין מורדת על בעלה, וכופין את יבמה לחלוץ לה ותצא בלא כתובה, ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות... וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שיש בו שאר מומי אנשים חולץ לה ונוטלת כתובתה... 

יבמה שתבעה היבם לחליצה, והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה, אלא אשב בבית בעלי וכשאר כל האלמנות, אין שומעין לה, שהרי הקנו אותה לזה מן השמים, רצה מייבם רצה חולץ ונותן כתובה, ולא עוד אלא אפילו אמרה אני נזונית משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה, שהרי היבם אומר לה, כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה אחרת, ואפילו היה נשוי...

היבמה קודם שיבא עליה יבמה או קודם שיחלוץ לה הרי היא אסורה להנשא לזר, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא, ומוציאה בגט... (שם פרק ב, וראה שם עוד)

היבמה שנתן לה היבם גט כריתות, פסלה ופסל את צרותיה עליו ועל שאר האחין, שהרי נעשה כמי שחלץ לה, ואין הגט מועיל ביבמה אלא מדבריהן, הואיל והגט מגרש אשת איש... המאמר אף על פי שאינו קונה ביבמה קנין גמור ואינה נעשית בו אשת איש גמורה, צריכה ממנו גט ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה...

יבמות רבות הבאות מבית אחד, כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשרה או נחלצה חליצה מעולה, הותרו הכל ונסתלקה זיקת היבם מעליהן, ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה או נתן לה מאמר פסול, נאסרו כולן ליבום, וצריכה גט זו שנבעלה או שנתן לה מאמר, וצריכה חליצה על אחת מהן להתירן לזר, שאין זיקת היבום מסתלקת בבעילה פחותה. נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר, אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחרין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה, עד שתחזור על כל האחרין, או עד שתחלוץ כל אחת מהן...

יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו כמאמר מן הגדול, שאינו קונה קנין גמור, ומאמר בן תשע שנים ויום אחד אם נתנו מתחלה מועיל, והרי הוא פוסל בו על הגדול, אבל אם נתנו בסוף אינו כלום, וגיטו וחליצתו אינם כלום, בין בתחלה בין בסוף... (שם פרק ה, וראה שם עוד)

יש אחין שראויין ליבום או לחליצה, ויש אחין שאינן ראויין לא ליבום ולא לחליצה, ואין להם זיקה כלל, אלא יבמתו מותרת לזר, ויש אחין שראוין לחליצה ואינן ראויין ליבום, ויש אחין שהן ראויין ליבום ואינן ראויין לחליצה. ואלו הן שאין להם זיקה כלל: סריס חמה, ואנדרוגינוס, מפני שאינן ראויין לילד, ולא היה להן שעת הכושר... ואלו מייבמין ולא חולצין, החרש, והשוטה והקטן מפני שאין בהן דעת לחלוץ, וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם, שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה, ואין גירושיו גירושין גמורין...

ואלו חולצין ולא מייבמין, הספיקות, כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו, ופצוע דכא וכרות שפכה, והזקן ביותר שתשש כחו וכשל...

יש יבמות שהן ראוייות לחליצה או ליבום, ויש יבמות שאינן ראויות לא לחליצה ולא ליבום ואין עליהן זיקה כלל ומותרות להנשא לזר, ויש יבמות שהן ראויות לחליצה אבל לא ליבום, ויש יבמות שהן ראויות ליבום אבל לא לחליצה. 

ואלו הן שמתייבמות ולא חולצות, החרשת, והשוטה והקטנה, לפי שאין בהן דעת לקרות ולהבין. ואלו שחולצות ולא מתייבמות, איסורי לאוין, והשניות, ואיסורי עשה, וכל אשה שהיא ספק מגורשת חולצת ולא מתייבמת, שמא יפגע בערוה... וכן אשת חרש וזקנה ועקרה הרי הן כשאר כל היבמות, רצה חולץ רצה מייבם... ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה, ואנדרוגינוס, ואשת השוטה ואשת הקטן, ואיילונית, ומי שהיא ערוה...

מי שמת אחיו והניח שתי נשים, האחת אסורה עליו משום ערוה, והשניה אינה ערוה, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום, כך צרתה פטורה, ולא נפלה לו זיקה כלל על בית זה... וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו... אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים, ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם, הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום, וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם, מפני שטומאה כתובה בה כעריות, שנאמר והיא נטמאה. אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים, או שאינה בת שתיה אלא בת גירושין, הרי זו חולצת ולא מתייבמת, ואם היתה לה צרה, הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת. וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד שהיתה האחת מהן שניה על היבם, או מחייבי לאוין או מחייבי עשה או איילונית, הרי צרתה מותרת...

שלשה אחין נשואין שתי אחיות ואחד מהן נשוי נכרית, מת הנשוי נכרית ואחר כך מת אחד מבעלי אחיות, הרי הנכרית חולצת ולא מתייבמת, מפני שהיא צרת אחות אשתו בזיקת אחיו שמת אחרון. שלשה אחין נשואין שלש נכריות, מת אחד מהן ועשה השני מאמר ביבמתו ומת קודם שיכנסו, ונפלו שתיהן לפני היבם, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, מפני שבעלת המאמר עליה זיקת שני יבמין, ונמצאת כאילו היא אשת שני מתים, ודרשו חכמים ואמרו אשת המת, ולא אשת שני מתים... ומפני מה לא יחלוץ לבעלת המאמר שעליה זיקת שני יבמין וייבם צרתה, גזרה שלא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתייבמת... (שם פרק ו, וראה שם עוד)

מורה נבוכים:

ואמנם טעם היבום כתוב, כי היה מנהג קדום קודם מתן תורה, והשאירתו התורה וצותה לעשות החליצה מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם, ואולי יברח מן הגנות ההוא וייבם... (חלק ג פרק מט)

ספר חסידים:

וכתיב כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם, יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, שהרי הכתוב אמר להקים לאחיו שם, הרי כשיהיה בן שלש עשרה שנה היא כבר בת שנים רבות, וכשהוא בן י"ח או בן כ' היא אינה ראויה ללדת, שהאי אלמנה שעכבה בלא בעל י' שנים שוב אינה יולדת... אינה בכלל להקים זרע לאחיו... (תצג)

רבינו בחיי:

וירד יהודה - ...ועל דרך הקבלה סמך יבום למכירת יוסף, לסמוך גלגול לגלגול, שהוא סוד היבום, וגם המכירה יכלה להתברר רק בסוד הגלגול בי' הרוגי מלכות... (בראשית לח א)

ער ואונן - אף על פי שמתו יחשבם בכלל הע', והענין ידוע בקבלה, וזה שאמר ברות ד', והיה לך למשיב נפש, ומאמר השכנות שם - יולד בן לנעמי. (שם מו מט)

יקום על שם אחיו - לא בשם ממש, אלא בנפש ידבר, ולא ימחה שמו מישראל סבא, ועל דרך הפשט, שישאר הממון בבית המת, ולא ימשול זר בו ובאשתו, והאח רוצה יותר שאחיו ימשל בהם מזר... ועל דרך המדרש היבום מהחוקים, ועל דרך הקבלה ביבום תועלת גדולה לנפש המת, שתגדל הנאתה שמתגלגלת בקרוב שיש בלב שייכות אליו, ועל כן אין יבום באשת אחיו שלא היה בעולמו, והחליצה לרמז שמסתלק מהאחוה ונועל דלת בפני נפש אחיו המת... וכל הענין חסד ה' על ישראל, כדי שיזכו כל הנפשות לאור באור העליון. (דברים כה ו)

ספר החינוך:

שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים לקחת אשת אחיו המת לאשה, וזהו הנקרא יבום בתורה ובדברי רבותינו, ועל זה נאמר יבמה יבא עליה וגו'.

משרשי המצוה: לפי שהאשה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחייב הטבע, מפני מעשה האב הראשון שלוקחה אחת מצלעותיו ממנה בנה לו הא-ל האשה, והאיש הזה שמת בלא בנים שיהיה חלק ממנו לזכרון לו ולמלאת את מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין לו זכר בעולם הגופני זולתי זאת האשה, שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היה מחסדי הא-ל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו, שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע שברא מזכה אבא, שכן אמרו ז"ל, וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה גם אליו חלק בהם וזוכה גם הוא בזכותם, אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטול חלקו בשביל החלק הגדול שיש לו בהם, והיא האשה שנפלה לחלקו בתחלה... (תצא מצוה תקצח)

הרקאנטי:

...צריך אתה להתבונן במה שרמזתי לך למעלה בענין המילה, כי הבורא יתעלה נתן בתוכנו האבר הזה רשום בבשרנו בחותם אמת שהוא סוד המילה, כפי מה שרמזנו למעלה, ובסוד זה נכנס אדם בסוד האמונה, והוא יתעלה רוצה שלא יהיה הפסק למקור זה, כי הוא סוד דוגמת הנהר אשר לא יכזבו מימיו,וכל המפסיק מקור זה מלמטה כביכול כמו שמתיש כח של מעלה... ומי שמקורו מש מעשות פרי אין לו תקנה לעולם, כגון אותו שלא רצה לקחת אשה, ואותו שהשתדל ולקח ולא יכול ובא גואלו וגאל וגו', כי קודם לכן אינו נכנס בפלטרין של מלך, ונפסק מאותה תמונה הכוללת כל התמונות, ואינה נכללת במקום ששאר נשמות נכללות, כי נכרת דמותו משם...

וצריך שיכוונו שניהם להמשיך רוח המת שהיתה בחיקה להאסף בטיפה ההיא, וישוב לימי עלומיו, וסוד הענין אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, כי הכוונה והרעיון מושך הרוח, בהמציא לו מקום בסוד כוונת התפלה... ודע כי סוד זה מן הסודות הגדולים אשר בתורה, הזהירו עליו מאד חכמי הקבלה לבלתי יכשל בו וישמר בו מן הטעות, וגם רז"ל אמרו סוף כתובות, השביע הקב"ה את ישראל שלא יגלו סוד העיבור, ועליו נבנה ספר איוב... (בראשית וישב)

...וכבר רמזתי מפני מה קיום מצוה זו באשתו, כי המת רגיל בבת זוגו אשת חיקו, והיא כלי מוכן לקבל מבן זוגה, ואהבתה קשורה בנפשו. אמנם היות המצוה הזאת מאח יותר מאביו כמו שמצינו ביהודה, גם בירושתו האב קודם לכל יוצאי יריכו, דבר זה שאל הרב רבי יום טוב את הרב רבי שלמה ז"ל, והשיב לו, לפי שיותר רומזת המים הנמשכים זה לזה ממה שהן רומזת אל המעיין שנמשכות משם, וכן המשל בין האחים והאב, ואם תבין זה תדע מפני מה הבכור קודם לשאר אחים, כי הקרוב קרוב קודם. ועוד כתב בזה הרב רבי שם טוב טעם אחר, כי האב גמר להוציא ענפיו ופירותיו, ולא היה לו כח להוציא ענף אחד שני פעמים, ומעשה יהודה צדקת תמר היתה, אבל האחים יש להם להוציא ענף זה מכלל ענפיהן, כי לא הוציאו פירותיהן עדיין.

ולולי שדברים אלו צריכים קבלה,ובלעדי קבלה ילך האדם בהם כסומא בארובה, היה נראה לומר, כי כל מי שאין לו זרע מאשתו בודאי אינה בת זוגו הנגזרת לו, כדאמר הזנו ולא יפרוצו, ולפיכך הותרה לו אשת אחיו שאין לו בנים, כי לא היתה אשת אחיו הנגזרת לו...

ונשאר לי ספק אחד, אם הסוד נוהג לכאן ולכאן, כי היתר אחות אשתו לאחר מיתת אשתו יורה כי הדין שוה בנשים כבאנשים, כי הוא דוגמת היבום, אך מה שלא חייבתו התורה כמו היבום והחליצה, רק שהרשות נתונה יורה ההיפך, ושמא יש בזה טעם, כי האשה תחת בעלה, אף כי אחרי מותו הלא תראה שנעשה כשפחה לחלוץ מנעל היבם, מפני שחייבת להמציא מקום אליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ויבמה על כרחה, מה שאין כן באיש שאינו ברשות אשתו, שיתחייב להמציא לה מקום באחותה אחרי מותה, וברוך יודע האמת, ובפסוק הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, יורה כי נוהג בנשים כבאנשים... (שם, ועיין שם עוד, וערך חליצה)

אברבנאל:

והנה תאומים - מהביאה האחת, מפאת ההשגחה להקים שם לשני המתים, ואף שאמרה תורה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמים, כאן היה היבם אב לשניהם. (בראשית לח כח)

כי ישבו אחים - גם היא מצות חמלה על המת ואשתו. המצוה נזכרה כבר ביהודה, ונרמזה בקדושים, אשת אחיו נדה היא, וכתב אבן עזרא, כנדה המותרת לאחר זמן, כן יש אפשרות באשת האח. והמצוה באח ולא באב, וכן הנהיג גם יהודה, כי האב זקן ושבע רוגז, ונפשו מרה על בנו, וגם האחים דומים יותר זה לזה, והוא גמר פריו בבנין שיוליד. וענין בועז ורות לא היה יבום, כי אם גאולת שדה על ידי קרוב, רק בועז אמר לו, שראוי לגאול גם אשת המת ולהקים שם... וטעם היבום כפי שקבלנו מהמקובלים מפי שמשה רבינו ע"ה, ועמהם הסכים פיטאגורס, שנפשות בני ישראל יועתקו או תאצלנה מגוף לגוף, ולזה נתכוון הרמב"ן בוישב, ותועלתו בו ולא בשאר קרובים, כי גופו דומה ביותר לגוף המת, וזה שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. ואומר שהגלגול הוא בחסד ה' על ברואיו, לבלתי ידח ממנו נדח, וכך יוכל לתקן אם תבא הנפש בחומר אחר או תוסיף שלימות אם מת בקצור שנים או גם להעניש הנפש בעולם הזה, ולזה אולי נתכוון דוד באומרו: מיד כלב יחידתי...

עוד טעם ביבום: לזכות המת לפיוס דעתו ולזכות אשתו, כי נחמה גדולה לאדם בהשאירו אחריו בנים ממלאי מקומו, וגם כאן יתנחם בזה, וגם אשתו לא תשאר עניה סוערה מבלי כל, וכן אמר יהודה: ויבם אותה והקם זרע לאחיך. אך בועז לא היה יבום ממש כי אם גאולה, ולכן לא נקרא הבן מחלון בשמו, ואולי רק השכנות קראו לו עובד, שהיה משרת לנעמי בזקנתה... ואם לא יחפוץ האיש - לפי שלא יאותו הנשואין כי אם בהיות האיש והאשה מתדמים בטבעיהם... (דברים כה ה)

ספורנו:

ולא ימחה שמו - הולד נחשב קיום פריה ורביה למת, שנולד על ידי קדושיו, וזה מאס אונן לעשות בשנאתו לאחיו. (שם שם ו)

אלשיך:

לא תשוב עיני - ...או כבזוהר, שהיה בן יבמה, הנוצר מרוח שנשאר בה מבעלה הראשון, ומעותד ליסורין. (איוב ז ז)

ויקר מקריה - שהיבום אינו בבת זוגו, כי אם במקרה. (רות ב ג)

ויתן ה' לה - ...או נתן לה מתנה גמורה, שאם לא כן בן היבמה מעלמא דמותא ומעותד אל המיתה... (שם ד יג)

אגרת שמואל:

כי כלתך - אמרו חכמי האמת שהמשכת נפש המת ביבם וביבמה העיקר תלוי באשה, והיא לא הסירה מחשבתה מאהבתך. (שם שם טו)

רמ"ע מפאנו:

אשרי המכוין בכל מעשיו להשכיל להיטיב למי שיחפצו בו מן השמים שזכות הרבים תלוי בו. הא למה זה דומה לתלמיד חכם שמת בלי בנים ונתיבמה אשתו להקים זרע למת, הנה יודע נסתרות ונגלות גלוי וידוע לפניו אם היה המת הזה צריך להקמת הזרע בהיותו חסר התולדות שלא השאיר אחריו ברכה, והוא כמו פרא למוד מדבר שאין מכניסין אותו במנוחות שאננות בגן עדן עד אשר יזכה אל הגאולה ואל התמורה שנבאר בסמוך, והכתוב במקומו מקושר עם תלונת הנביא שמעשי אותה הנשמה גרמו התשת כח להשגחה והיותה משרכת דרכיה שאלו איה היא המדה הצריכה בו בעונה הזאת הזה היבמה הצדקת עם בן זוגה השני באות נפשה שפאה רוח, והוא טעם היבום כדאמר רבנן דאחוה אבוה אנתתיה אמיה ותהיה מלת יב"ם מורכבת כאלו תאמר אב אם והומרה האלף ביו"ד כמנהג הלשון, ולא על חנם אלא מן הטעם הידוע לדורשי סתרי אותיות שהיו"ד פועלת והאלף מתפעלת... (מאמר אם כל חי חלק ג סימן יד)

של"ה:

ועתה אבאר סוד היבום והחליצה, כבר כתבתי בריש דברי, כי האדם בצלם ודמות עליון, שהם ז' צורות... והז' הוא אשתו, והיו לבשר אחד, ועל ידה הוא בונה בנין כדמות זה, ומי שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט הדמות... והנה המדה הזאת רגליה יורדות מות, רוצה לומר מה שתחת המדה הזאת, והוא מטטרון, אשר עליו ממראה מתניו ולמעלה טוב, כלומר מתדבק במדה ההיא, אשר עליה נאמר מצא אשה מצא טוב, וממראה מתניו ולמטה רע, שהוא מתדבק בקליפות, והוא אתר דמותא שארי ביה, ומטטרון נקרא נעל, וסנדלפון סנדל, נחזור לדברי הראשונים, ההולך בלא בנים מת הוא בעולם הזה, ולא יחיה לעולם הבא.

ויש תקנה לזה על ידי היבום, ומתחילה צריך לידע, כי כל איש מניח רוח באשתו, כי על ידי אשתו היו השלמת שבע הצורות, ונשאר באשתו רוחו לאחר מותו, ובפרט בי"ב חדשים הראשונים, וזה הרוח לוחם עם בעל השני שנושא האלמנה, שגם הוא נותן רוחו בה, ואלו הרוחות מתקוטטות, פעם זה מנצח ופעם זה מנצח, אמנם שני אחים שוים הן, והן מאילן אחד, כי הנשמות הן למעלה משפחות משפחות דומות לאילן שענפיו מרובין, על כן מצטרף רוח הראשון עם רוח השני, ומתגלגלת נשמת האח הראשון בזרע היולד, ואז הוא חוזר ונבנה...

נחזור לענין היבום והחליצה, האשה נקראת מנעל, כי היא מנעולה של בעלה, שהוא נעול ומוסגר תוך חיקה, וכשהיא חולצת המנעל לאחיו של בעלה, שהוא כמו בעלה, אז היא מסתלקת ממנו ונפתח, ויצא הרוח וצריך לבקש לו מנוח באשר ימצא... הרי מבואר סוד יבום והחליצה, והכל סובב על ענין שהאדם הוא בצלם ובדמות, וענין זיווגו מורה על שלימות נשמות, וזהו קדושת הגוף, שעיקר קדושתו על ידי הזיווג הראוי בקדושה ובטהרה... (תורה שבכתב תצא, ועיין שם עוד)

אור החיים:

ער ואונן - מדוע מזכיר המתים, אולי רוצה לומר שעל ידי היבום באו שוב נפשותיהם בחצרון וחמול. (בראשית מו יב)

יבמה יבא - אין חיוב היבם אלא ביאה אחת, , וכרבי יוסי שאמר ה' בעילות בעלתי וה' נטיעות נטעתי... (דברים כה ה)

הכתב והקבלה:

והקם זרע - לא כתב ויקרא שמו וכדומה, אלא רוצה לומר שהבן יתחבר ויצטרף למת להחשב כבנו, וזו גם כוונת רש"י שאמר יקרא על שם, ולא אמר בשם המת. (בראשית לח ח)

הבכור - רוצה להודיע תכלית היבום, שגדול האחים יתעורר לזה, אשר תלד - למען שתלד היבמה, ויכוון למצוה שתושב נפש המת. (דברים כה ו)

מלבי"ם:

כי ישבו - ענין היבום הוא, א' שהזרע ייחשב למת, ב' שאשת המת ונחלתו תהיה לו. הקמת שם בזרע היא התכלית, ותתכן רק כל זמן שעוד נקראת אשת המת, ואמרה תורה שזה רק בביאה ראשונה של היבם, והאבות קיימו מצוות עשה ולא תעשה כהבנתם, ויהודה אמר לאונן בא אל אשת אחיך עד שיקם זרע, ואחר כך יפרוש ממנה ותשאר אשת אח, ואחר כך ילדה תאומים למלא חסרון ב' בניו, ולכן זכר תמיד ער ואונן במנין יהודה, ולכן באילונית וסריס אין מקום ליבום. אמנם ענין בועז ורות הוא רק הקמת שם בנחלה, שקדושת ארץ ישראל גדולה כל כך, שאף אם יקרא שמו בנחלתו יש שארית למת, ולכן מדבר שם מגאולה, וכתוב ויקח בועז רוצה לומר בקדושין וביאה כשאר נשים, יבא עליה - ולא כתב אליה, ללמד בין באונס בין ברצון מצדו ומצדה הכל שוה... (שם)

רש"ר הירש:

...והנה בשעה שהנישואין נשארו מקוטעים מבחינת מטרתם המוסרית הסופית... הרי אפשר להשלים חסרון מוסרי זה, אחד מבני המשפחה הקרובים ביותר ימשיך את הנישואין עם האלמנה שנשארה. רעיונות אלו מבטאים את האופי המוסרי של הנשואין ואת הכבוד המוסרי של המשפחה, הם העומדים ביסוד מצוות יבום, שנהגה בתוקף גמור כבר אז... (בראשית לח א)

כי ישבו - מצות יבום היא למען האח המת, ולא לטובת היבמה, שיתכן אפילו שיש לה בנים מנשואין קודמים. על ידי היבום יודע האח בשעת מיתתו, כי חייו לא היו לחנם. יקום על שם - רוצה לומר נכנס לנחלתו, כמו על שם אחיהם יקראו באפרים ובמנשה... היבום עומד על יסוד היחסים הרוחניים והמוסריים, כפי שראינו ברות: ותקראנה לו השכנות וגו', כך נראה הדבר בעיני העם... (דברים כה ו)

העמק דבר:

ויבם אותה - נתבאר בדברים, שיבום נקרא שבא פעם אחת אל יבמתו ואחר כך מגרשנה, וכן אמר לו לעשות כאן. (בראשית לח ח)

ויבמה - לכל הפחות בביאה אחת הנקראת הקמת השם וסגולה לנשמת אחיו המת... וחלצה - חליצת הנעל היא הפשטת הטבע, וכן זה היה לו להפשיט טבעו ולבעול אותה לשם מצוה. (דברים כה ט)

משך חכמה:

אם מחוט - מדרש רבה, חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה, רמז לירושלמי, שעיקר חליצה היא התרת הרצועות, ומברכין ממדרש זה אשר קדשנו במצוותיו וציונו חוקיו של אברהם אבינו, וכן נרמז במלת עקב אשר שמע אברהם למנעל חליצה שבעקב... (בראשית יד כג)

שפת אמת:

וענין קריאת רות בשבועות, כי מצות יבום הוא חסד שעושין עם המת, והוא בכח התורה שנקראת עץ חיים, ויש בה טל של תחיה, כמו שאמרו חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה להחיות מתים, אלא שאין אנו יודעין לדרוש, ולכן איתא, חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, המרומז שזה החסד אי אפשר לעשות רק בכח התורה שנקראת אמת... (שבועות תרנ"ו)

שם משמואל:

...וכן נמי יש לומר בענין נעל של חליצה, דהנה בספר נזר הקודש, בהא דמזהיר הזוהר הקדוש שלא ליקח אלמנה, דרוחא שביק בה בעלה מקטרגא ליה, הגיד דהיינו תוך י"ב חודש, שהנשמה עולה ויורדת, אבל אחר י"ב חודש נראה שאין חשש, ומכל מקום אם אין לו בנים והיא שומרת יבם איננו מועיל הזמן של י"ב חודש, ואסורה לשוק לעולם בלא יבום וחליצה, ונראה שהטעם דאם לא נשארו לו בנים לא ירית דוכתא לעילא, על כן עדיין קשור בה, מה שאין כן כשנשארו לו בני, דירית דוכתא והנשמה עולה לדוכתא... (בראשית לך תרפ"ב)

מכתב מאליהו:

חלק הבנים הוא המשך לחלק אביהם, המת בלי בנים, לכאורה חלקו נשאר בלי המשך, אבל התורה הקדושה גילתה שעל ידי מצות יבום אפשר שתבא לעולם נשמה שגם היא המשך לחלק המת, אף ששייכות הנפטר לבן היבם היא רחוקה יותר משייכות האב לבנו, מכל מקום גילתה התורה שכל שייכות קלה למטה, אם היא שייכות פנימית, אפשר לה לשמש המשך לחלקו של הנפטר, כי זכות המצוה שנעשית מחמתו עומדת לו... וענין החליצה הוא שמביישים הממאן ליבם, והוא כעין עונש, וגם בדרך זו אפשר שתהיה זכות לנפטר והמשך לחלקו... (חלק ד, גדר היבום, עמוד רסו)