ידיעה

(ראה גם: אדם-ידיעה, אלקים-ידיעה, ידיעת ה', בינה, דעת, חכמה, חקירה, שכל)

זהר חדש:

...כך שאר המלאכים יודעים דברים מובדלים ומושכלים, אבל אין השגתם כהשגתו, (כי הפרגוד מחשיך עליהם), שרבי כרוספדאי למד, השגת המלאכים היא השגה גדולה, מה שאין כמוה למטה מהם. השגה שניה היא השגת השמים, שהם משיגים השגה מה שלמטה מהם אין משיגים כמותם, השגה שלישית היא השגת המדרגה התחתונה, אשר מעפר יסודה, והיא השגת בני אדם, מה שאין משיגים שאר הנבראים. וכנגד ג' מעלות אלו, יש באדם שלש צורות נפשיות, צורה ראשונה היא נפש השכלית, השניה היא נפש המדברת, (נגד השגת השמים), השלישית היא הנפש הבהמית המתאוה תאוה, והיא הנפש אשר תמעול מעל... (בראשית שס)

תלמוד בבלי:

דאמר מר, למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז... (ברכות ד א)

...ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה (שהקב"ה זועם), חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה ויודע דעת עליון... (שם ז א)

אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא וימלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ה' בחכמה יסד ארץ... אמר רבי יוחנן אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה, שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו, אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. (שם נה א)

תנו רבנן, כליות יועצות לב מבין, לשון מחתך פה גומר... אמר רבא לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו... (שם סא א וב)

אמר רבי אלעזר אמר ליה הקב"ה לדוד מסית קרית לי, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו... (שם סב ב)

...והיינו דאמר רבא, מאי דכתיב זה דרכם כסל למו, יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה. (שבת לא ב)

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב ואמר ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות. (שם עה א)

תנו רבנן שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן, יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה לבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה... (פסחים נד ב)

...ומניין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד, שהוא חייב לנהוג בו כבוד, שנאמר כל קבל די רוח יתירא ביה... (שם קיג ב)

...אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדי בתהומא ומנח, ליכא דקאמר מידי, אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו... (סוכה נג א)

כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם... תלתא, חד שקיל וטרי בהדי רביה, והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו, ואתו למישרי איסורא בעריות... (חגיגה יא ב, וראה שם עוד)

תניא רבי יוסי אומר, אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות, הארץ על מה עומדת על העמודים, שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון... (שם יב ב)

... משען אלו בעלי מקרא, משענה אלו בעלי משנה... כל משען לחם אלו בעלי תלמוד, שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וכל משען מים אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים באגדה, גבור זה בעל שמועות, ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, שופט זה דיין שדן דין אמת לאמיתו... זקן זה שראוי לישיבה, שר חמישים אל תקרי שר חמישים אלא שר חומשין, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה... מאי והמכשלה הזאת תחת ידך, דברים שאין בני אדם עומדים עליהן, אלא אם כן נכשל בהם... עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו, ואמר ברוך ה' אלקי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה, יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך... (שם יד א, וראה שם עוד)

אמר רבי יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו'. (יבמות סב ב)

רבא רמי, כתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו, וכתיב יהללך זר ולא פיך, הא באתרא דידעי ליה, הא באתרא דלא ידעי ליה. (נדרים סב א)

אשר לא ידע את יוסף, דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה כלל. (סוטה יא א)

אמר רבי חנינא דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה... (כתובות קיא א)

ואלא הא דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם, אפילו לא שמיע ליה הא דרב הונא אמר שמואל, אמר ליה, אין הכי נמי. (קדושין ו א)

אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא היא, זיל שלים... (בבא מציעא לה א)

אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק, יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל, כדי לחבבה על בעלה. (שם פז א)

...דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת, מאן דאכיל ההינא מרירא אליבא ריקנא... (שם קיג ב)

רב הונא בריה דרב יהושע אמר, כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולא אדעתיה... (בבא בתרא לט א)

...וכך היה שמעון השקמוני אומר, יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו... ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות... (שם קיט א)

אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בע' לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן... (סנהדרין יז א)

אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא... (שם סג ב)

אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי בכיי ליה למר דלא ידע, חייכי למר דלא ידע, ווי ליה למר דלא ידע בין טב לביש. (שם קג א)

גופא, מניין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים, תלמוד לומר ונעלם ונעלם שני פעמים, דברי רבי עקיבא... אמר ליה אביי, אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אישה, מכלל דהוי ידע מעיקרא, אי הוה ידע מי בדקו לה מיא... ותו גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, מכלל דאיכא דהוה ידע ביה, והכתיב לא ידע אנוש ערכה, אלא אמר אביי קסבר ידיעת בית רבו שמה ידיעה... (שבועות ה א, וראה שם עוד)

דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים. (אבות ב ב)

מרבה ישיבה מרבה חכמה... (שם שם ז)

רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. (שם שם יד)

דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני אתה עתיד ליתן דין וחשבון... (שם ג א)

רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש... (הוריות י א)

תלמוד ירושלמי:

פשיטא שידיעתו מתרתו, ידיעת חבירו מהו שתתירו, היאך עבידא, הוא לא ידע בה חבירו ידע בה, ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת ודאי... (ערלה יא א, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

תני שבעה דברים מכוסין מבני אדם, ואלו הן, יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה הוא משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע מה בעיבורה של אשה, ומלכות זאת אימתי נופלת... (בראשית פרשה סה ז, וראה שם עוד)

רבי תחליפא דקיסרין בשם רבי פילא אומר, בא וראה כמה נסים עושה הקב"ה עם האדם והוא אינו יודע... (שמות כד א)

אמר רבי יוחנן כל מי שהוא יודע תורה ואינו עושה, מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו... (שם מ א)

אמר רבי יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתפו היה מוליכו אצל אביו... (רות ה ו, וראה שם עוד)

ומי יודע פשר דבר, שהיו יודעין לדרוש את התורה למ"ט פנים טהור וכנגדן טמא... דבר אחר כי החכם זה תלמיד חכם, מי יודע פשר דבר, שהוא יודע לפרש משנתו... (קהלת ח ג וד)

ילקוט שמעוני:

אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, כל הנביאים היו מתנבאים ולא היו יודעים מה היו מתנבאים, אבל משה וישעיה היו יודעים מה מתנבאים, משה אמר יערוף כמטר לקחי, ישעיה אמר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה'... (תהלים מזמור צ, תתמא, וראה שם עוד)

אמונות ודעות:

והנה אודיע תחילה גורמי השבושים לבני אדם, ואומר, כיון שיסודות המושכלות מבוססים על המוחשות, והרי בדברים הנישגים בחוש יפלו הספיקות משתי סבות, או בגלל חוסר ידיעת המבקש את מבוקשו, או מפני שהקל על עצמו והזניח העיון והחקירה... כך גם הדברים המושכלים יפלו בהם השבושים באחת משתי סבות הללו, או מפני שהדורש את המדעים אינו יודע דרכי ההוכחה... או שהוא יודע דרכי העיון, אלא שהוא מתייחס לענין בקלות וברפיון... כל שכן אם נצטרף לשני הדברים ההלו דבר שלישי, והוא שהמבקש אינו יודע מה הוא מבקש... (הקדמה פרק ב)

חובת הלבבות:

והאחד ועשרים חשבונו עם נפשו, על מה שיש ביכלתו ממעשה העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה... וישאל מהא-ל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן, וכשיתמיד על זה ימציא לו הבורא בקשתו, ויפתח לו שערי ידיעתו ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצוותיו אשר למעלה מיכלתו... (שער ח פרק ג)

אך תועלת החשבון הנזכר היא התולדה שמילדת הנפש בעמדה על בירור מה שקדם לנו בשלשים אופני החשבון הנזכרים והבנת עניניהם וצורת מציאותם ואמיתת חיובם, והמשך הנפש לקבלם עליה כפי הכרתה בהם ואז, אחי, תתילד בנפשך תולדה מעולה ורמה, תלמד ממנה כל המדות הטובות, ותגיע בה אל כל החמודות, והוא זכות עצם הנפש מקדרות הסכלות המסירה חשכת הספק אשר בלבבך... כי כאשר תעשה זה בלב נאמן ובנפש חפצה ברה, יאור שכלך ותראה הדרך אל כל המעלות הרמות ולא יהיה ליצר דרך להגיע אליך ולהשיאך... ואז תכיר הענינים הגדולים ותראה הסודות העמוקות בזך נפשך ובר לבך וחוזק אמונתך... (שם פרק ד)

אבן עזרא:

ואם לא אדעה - אם לא עשו כך ארחם, וכן יפרש וידע אלקים. ולדעתי ארדה ואראה אם כלם עשו כרעה הזאת, כי הכל ידע כל חלק על דרך כל ולא על דרך חלק. (בראשית יח כא)

רמב"ן:

כי ידעתיו - לרש"י לשון חבה, אמנם כולם לשון ידיעה, מחבב האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו, או גדלתיו, בעבור שיצוה את בניו, לכן שמתיו לגוי גדול, והנכון שהיא ידיעה ממש, ירמוז שידיעת ה' שהיא השגחתו לשמור הכללים וגם בני אדם המונחים בו למקרים, אבל בחסידיו ישים לבו לדעתו בפרט, ושמירתו דבקה בו תמיד. (שם שם יט)

...למעלה משתיהן ידיעה, שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה, לפי שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מהו, כאילו לא ראה ולא שמע אותו הקול, ועל כן יבואו שני ענינים אלה בתורה במקום הבנה, כמו אשר לא תשמע לשונו, ולבי ראה וגו', והיודע דבר אחד אף על פי שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם, הרי הוא כאילו ראה או שמע. ודע שלא תקרא ידיעה עד שתהא צורת הדבר הידוע חקוקה בתוך לב היודע הפרש שיש בינו ובין זולתו לכלל מן הכללים ולפרט מן הפרטים, או שתהיה עם הידיעה אמונה, וכל אמונה ידיעה מדרך ראיות מכריחות להאמין שהוא כך, והמקובל מפה אל פה נקרא אמונה, וכל אמונה צריכה ידיעה, רצוני לומר שיאמין מה שיודע... (האמונה והבטחון פרק יח)

חזקוני:

כי ידעתיו - לשון חבה, כמו מודע לאשה, כלומר יהיה לגוי גדול לפי שחביב בעיני. (בראשית יח יח)

וידע אונן - כסבור היה. (שם לח ט)

רבינו בחיי:

כי ידעתיו - לשון גדולה, כמו אדם ותדעהו, או השגחה... וההשגחה באדם היא לדעת פרטי מעשיו והיא בכל האדם, ולהצילו מהמקרים, שהיא רק בישראל הצדיקים, וזו דעת הרמב"ן. (שם)

כי ראיתי - יש כאן ג' ענינים זה למעלה מזה, ראיה, שמיעה ידיעה כפי כח החוש. (שמות ג ז)

כוזרי:

...והפילוסוף (לדעתו) אשר לו נתכנו תכונות יקבל בהן המעלות המדותיות והמדעיות והמעשיות, ולא חסר מאומה מן השלמות, אבל השלמות הזו בכח, צריך בהוצאתה לידי מעשה אל למוד ומוסר... והשלם ידבק בו מן המין האלקי אור שהוא נקרא השכל הפועל, ידבק בו שכלו הנפעל דביקות התאחדות, עד שיראה האיש ההוא כאילו הוא השכל ההוא הפועל, אין ביניהם, וישובו כליו, רצוני לומר איברי האיש ההוא, ולא ישתמשו אלא במעשים היותר שלמים, וכאילו כל כליו כלים לשכל הפועל, ולא לשכל ההיולי הנפעל שהיה בתחילה משתמש בהם, והיה מטיב פעם וחוטא פעמים, וזה מטיב תמיד, והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה המקווה לאדם השלם, אחרי אשר תשוב נפשו מטוהרה מן הספיקות, מבינה החכמות על אמיתתן, ותשוב כאילו היא מלאך...

וכללו של דבר בקש זוך הלב באיזה אופן שיתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמיתתם, ואז תגיע אל בקשתך, רצוני לומר הדבק ברוחני, רצוני לומר השכל הפועל, ואפשר שינבא אותך ויודיעך העתידות בחלומות אמיתיים. (מאמר א א)

אמר הכוזרי: אין מכאן מקום לסברא, אך הסברא מרחקת רוב הדברים האלה, אך כאשר תתאמת הראיה והנסיון, עד שיאמין בו כל הלב, ולא ימצא דרך אחרת להאמין בזולת מה שנתברר אצלו, יתחכם להקשה וינהלה לאט עד שיקרב הרחוק ההוא... (שם ה)

אמר החבר: כשיתבררו הכללות אל תתן לבך לחלקים, כי הרבה שיכנס בהם הטעות, ועוד שאין להם תכלית, מפני שהם מסתבכים ולא ימלטו המדברים מבלבולם... (מאמר ג מג)

ומי זה אשר יוכל לשער המעשים עד שיחול בהם הענין אלקי כי אם האלקים לבדו, וכמו זה טעו בעלי הכימיא והרוחניים... חשבו כי ההתחלה אמנם היא מהמחקר והחפוש, ושהנביאים אמנם היו חכמים מחוכמים ומשיגים הפלאות ההם בהקשתם, וקוו שישערו הם גם כן קרבנות בעתים ידועות... כפי מה שהביאה אליו סברתם עם מעשים וקטורת... ונתבאר מזה כי אין קורבה אל האלקים אלא במצות האלקים, ואי אפשר לדעת מצות אלקים אלא מדרך נבואה, לא בהקשה ולא בסברא... (שם נג)

אמר החבר: אבל רומזים אליו ברמיזה הנבואית ובראיה הרוחנית, כי הראיות מתעות, ומן הראיות יבא אדם לאפיקורסות ולדעות מופסדות...

...אבל שכלנו לא יוכל לעמוד על אמיתת הדברים, אלא במה שחננו הבורא מכחות מיוחדים, שמם בחושים ראויים למקרי המוחשים דבקים תמיד בכל המין... וכאשר שם הבורא בחכמתו הערך הזה בין החוש הנראה ומוחש הגשמי, כך שם בחכמה ערך בין החוש הנסתר והענין שאינו גשמי, ושם למי שבחר בו מרואיו עין נסתרת רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו, ויקח מהם השכל ראיה על ענין הדברים ההם ולבותם, ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני האדם כעיוורים, ויורם ויישירם... (מאמר ד ג)

...וכל אלו הכחות מהותיהם כלים בכליון כליהם, ואין עמידה אלא למדברת (לנפש), אף על פי שייחדה לעצמה, לב הכחות האלה בדרך מדרכי היחוד, ושתמציאם בעצמותם. ואמרו במדברת שהיא השכל ההיולני, רוצה לומר השכל בכח, דומה להיולי אשר הוא דומה לאפס בפועל, והוא כל דבר בכח, ויהיו בו הצורות המושכלות אם בלמוד אלקי ואם בקנין, ואשר הן בלמוד הן במושכלות הראשונים, אשר בהם ישתתפו כל בני אדם אשר על המנהג הטבעי, ואשר בקנין הן בהקשה ובחדוש המופתי בהצטיירות האמיתות הדבריות (הגיוניות), כמו הסוגים והמינים... וקיום התחלות החכמות העיוניות מהמוסריות, והטבעיות מן הדבריות, אשר לא יגיעו אליהן אלא בזאת החכמה בקיום הבורא הראשון... 

ויש שתקבל זאת הנפש המדברת צורה מן ההרגש, כאשר תראה על עצמה מה שיש ביצורי השומר לה להשתמש ביצרי והמחשבי, ותמצא הצורות ההן משתתפות קצתן עם קצתן בתבניות ונפרדות בתבניות אחרות... ומסדרת אותן ומחדשת אותן ומחדשת הסוגים והמינים וההבדלים, ואחר תרכיבם הרכבה הקשתית ותוליד מהם תועלות התולדות בעזר השכל הכללי הסומך אותם... וכאשר הכחות ההרגשיים משיגים יחס המוחש, כן הכחות השכליים משיגים יחס מן המושכל בהפשטת הצורה מהם מהחומר והתדבק בה, אלא שכח המרגיש לא יפעל בעצמו כמו שיפעל המדבר... ואין השכל בפועל זולת הצורות המושכלות המופשטות בעצם השכל בכח, ולכן נאמר שהשכל בפועל משכיל ומושכל יחד... (מאמר ה יב, וראה עוד: שכל)

מורה נבוכים:

...ולא תחשוב שהסודות העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום, ואחר כן יעלימוהו הטבעים והנהגים עד שנשוב ליל חשוך קרוב למה שהיינו תחלה, והנה כמו מי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החושך. והנה יש ממנו שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם, עד כאילו הוא באור תדיר לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים... ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בברק אבל בגשם זך או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה, ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזריח עליו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת, וכפי אלו הענינים יתחלפו מדרגות השלמים. אמנם אשר לא ראו אור כלל, אפילו יום אחד, אבל הם בלילה יגששו, והם אשר נאמר בהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכון, ונעלם מהם האמת כולו עם חוסר הראותו, כמו שנאמר בהם, ואתה לא ראו אור בהיר בשחקים, והם המון העם אין מבוא לזכרם הנה בזה המאמר... (פתיחה)

לא תחשוב כי החכמה האלקית לבד היא הנמנעת מן ההמון, אבל רוב חכמת הטבע, וכבר נכפל לך אמרנו, ולא במעשה בראשית בשנים, ואין זה אצל בעלי תורה לבד, אבל גם אצל הפילוסופים וחכמי האומות מקדם היו מסתירין הדברים בהתחלות ומדברים בהם בחידות... (חלק א פרק יז)

...ובאור זה כפי מה שיראה לי, שמשה ע"ה בקש השגה אחת, והיא אשר כינה אותה בראיית פנים, באמרו ופני לא יראו, ויעדהו בהשגה למטה ממה שבקש, והוא אשר כינה בראיית אחור... ואמר כי הנה השי"ת העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בראיית פנים, והעבירו לענין אחר, כלומר לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה, שיחשב בהם שהם תארים רבים כמו שאבאר. ואמרי העלים ממנו, ארצה בו כי זאת ההשגחה נעלמת נמנעת בטבעה, ושכל אדם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו או ימות... אלא אם ילוה אליו עזר אלקי, כמה שאמר, ושכותי כפי עליך עד עברי... (שם פרק כא)

כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפירושים כולם, והוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם, ענין זה כי כל מה אשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה, ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד... וכל מה שישיגו ההמון שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו... (שם פרק כו)

ולפי הענין האחרון הושאל לשון אכילה לחכמה וללמוד, ובכלל להשגת השכליות אשר יתמיד בהם השארות הצורה האנושית על השלם שבענינים, כהתמדת הגוף במזון על הטוב שבעניניו... וזה נעשה גם כן הרבה בדברי רז"ל, כלומר שמכנה החכמה באכילה... וכן הרבה קראו החכמה מים... (שם פרק ל)

דע כי לשכל האנושי השגות בכחו וטבעו שישיגם, ובמציאות נמצאות וענינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה, אבל שערי השגתם נעולים בפניו, ובמציאות דברים ישיג מהן ענין ויסכל ענינים, ואין בהיותו משיג מתחייב שישיג כל דבר, כמו שלחושים השגות ולא ישיגום על אי זה מרחק שיזדמן, וכן שאר הכחות הגופניות, שהאיש שיכול לשאת שני ככרים, אינו יכול לשאת עשרה... וכן הדין בעצמו בהשגות השכליות האנושיות, יש יתרון לאישי המין זה על זה בהם יתרון רב... עד שענין אחד יוציאהו איש מעיונו בעצמו, ואיש אחד לא יוכל להבין הענין ההוא לעולם... וזה היתרון גם כן אינו ללא תכלה, אבל לשכל האנושי גבול בלא ספק יעמוד אצלו, עד שיש דברים שיתבאר לאדם המנע השגתם, ולא ימצא נפשו משתוקקת לידיעתם לשערו בהמנע זה... ויש דברים ימצא האדם תשוקתו להשגתם עצומה, והתגברות השכל לבקש אמיתתם ולחפשה נמצא בכל כת מעיינת מבני אדם ובכל זמן, ובדברים ההם, כלומר ירבו הדעות ותפול המחלוקת בין המעיינים ויתחדשו הספקות מפני התלות השכל בהשגת הדברים ההם, כלומר התשובה אליהם, והיות כל אחד חושב שהוא מצא דרך ידע בה אמיתת הדבר, ואין בכח השכל האנושי שיביא על הדבר ההוא מופת, כי כל דבר שנודעה אמיתתו במופת אין מחלוקת בו ולא הכזבה ולא מניעה... ואלו הענינים אשר נפל בהם זה הבלבול הרבה מאד בענינים האלקיים, ומעט בענינים הטבעיים, ונעדרים בענינים הלימודיים... (שם פרק לא)

דע אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר דבר ידמה למה שיקרה להגות החושיות, והוא שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכח ראותך שתשיגהו, וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון ותטרח לעיין על רוחק גדול ממה שבכחך לעיין, לא יחלש ראותך על זה, אשר לא תוכל עליו לבד, אבל יחלש גם כן על מה שבכחך שתשיגהו, ויחלש ראותך, ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות ענינו בענין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו יבהל, ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכחות הגופיות כולם בזה הענין אחד, שאתה תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת... ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושית, ותהיה במדרגת רבי עקיבא אשר נכנס בשלום ויצא בשלום. ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סתרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר, ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמדות המגונות... ואל זה הענין כוונו באמרם במופלא ממך אל תדרוש, במה שהורשת התבונן, ואין לך עסק בנסתרות, רצו לומר, שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר האדם להשיגו, אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו העסק בו מזיק מאד... (שם פרק לב)

...ולפי זה הענין גם כן הוא ופני לא יראו, כפירוש אונקלוס, ודקדמי לא יתחזון, רומז שיש שם נבראות גם כן עצומות אי אפשר לאדם להשיגם כפי מה שהם, והם הדעות הנפרדות, ויחסם לשם, שהם לפניו וביו ידיו תדיר לחזוק ההשגחה בהם תמיד, ואמנם הדבר המושג אצלו הם ענינים אשר הם למטה מאלו במדרגת המציאות, רצוני לומר עצם החומר והצורה, ועליהם נאמר, ותחזה ית דבתראי, כלומר הנמצאות אשר באלו אני נוטה מהם ומשליכם אחרי, לרחקם ממציאותו יתעלה... (שם פרק לז)

כבר זכרנו כי הבדל גדול יש בין ההישרה למציאות הדבר, ובין אמיתת מהותו ועצמו, כי ההישרה למציאות הדבר תהיה אפילו במקריו, ואפילו בפעולותיו, ואפילו ביחסים רחוקים מאד ממנו, והמשל בזה, שאתה אלו תרצה שתודיע מלך איקלים אחד לאדם מבני ארצו אשר לא ידעתו, יהיה הודיעך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים, מהם שתאמר לו הוא האיש הארוך הלבן בעל השיבה כבר הודעתו במקריו, או תאמר אשר תראה סביביו המון בני אדם רוכבים וכו'... או הוא אשר ציוה בבנין זאת החומה, מפעולותיו ויחסיו לזולתו, ואפשר שתורה על מציאותו בענינים יותר נעלמים מאלו, כמו שישאלך שואל היש מלך לארץ הזאת, תאמר לו כן, והמופת על זה, זה האיש עצום הגוף לפני השולחני חלוש הגוף יגער בו וידחהו מעליו, ולולא פחד המלך היה מתחיל בהריגתו או בדחותו ולקחת ממונו... ואין בכל מה שהמשלנו בו מה שיורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך. כן קרה בהודעת הבורא יתעלה להמון בכל ספרי הנביאים ובתורה... (שם פרק מו, וראה עוד: ידיעת ה')

...ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים כמעט שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות, אשר הם הסבה הגדולה בהטעאה, כי יצר בנו הדבור מאד מאד בכל לשון, עד שלא נצייר הענין ההוא אלא בהקל הדבור... (שם פרק נז)

הערה, דע אתה האיש המעיין בזה המאמר, שאם אתה ידעת הנפש וכחותיה והתאמת לך בה כל דבר מהם לפי אמיתת מציאותו, הנה תדע, כי הדמיון נמצא לרוב בעלי חיים, אמנם בעלי חיים השלמים כולם, רצוני לומר אשר להם לב, מציאות הדמיון להם מבואר,ושהאדם לא הובדל בדמיון, ואין פועל הדמיון פועל השכל, אבל הפכו, וזה כי השכל יפרק המורכבות ויבדיל חלקיהם ויפשיטם ויציירם באמיתתם ובסבותם, וישיג מן הדבר האחד ענינים רבים מאד, שביניהם הפרש אצל השכל, כהפרש שני אישים מבני אדם אצל הדמיון במציאות, ובשכל יבדל הענין הכללי מן הענין האישי, ולא יתאמת מופת מן המופתים אלא בכללי, ובשכל יודע הנשוא העצמי מן המקרי, ואין לדמיון פועל דבר מאלו הפעולות, שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו, לפי מה שישיגוהו החושים, או ירכיב הדברים המפוזרים במציאות וירכיב קצתם על קצתם ויעשה מהכל גשם או כח מכחות הגשם... ולא יוכל הדמיון בשום פנים להשיג הדבר הכללי להמלט בהשגתו מן החומר, ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט, ולכן אין בחינה בדמיון, ושמע מה שהועילונו החכמות הלמודיות, ומה טוב גדול מה שלקחנו מהם מן ההקדמות... (שם פרק עג)

ואני אומר על צד מליצת השיר, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, רוצה לומר שהשם לבדו יודע אמיתת השמים וטבעם ועצמם וצורתם ותנועותם וסבותם על השלמות, אמנם מה שתחת השמים נתן יכולת לאדם לדעתו, מפני שהוא עולמו וביתו אשר ירד בו והוא חלק ממנו, וזהו האחת, כי סבות הראיה על השמים נמנעות אצלנו כבר רחקו ממנו... (חלק ב פרק כד)

...אחר שנקדים שתי הקדמות כוללות, אחת מהם שכל מה שזכר במעשה בראשית בתורה אינו כולו על פשוטו, כפי מה שדמו ממנו ההמון, שאילו היה הענין כן, לא היו מסתירים אותו אנשי החכמה ולא היו החכמים ממריצים מליצות בהעלימו ומניעת הספור בו בפני ההמון, כי הפשוטים ההם מביאים אם להפסד גדול והרכבת דיעות רעות בחוק הא-ל יתעלה או לבטול גמור וכפירה... אבל כל מי שידע מזה דבר אין ראוי לו לפרסמו... (שם פרק כט)

והתבונן בכמה דברים נבדל מדעו ממדענו, לפי דעת כל בעל תורה, תחלת זה בהיות המדע האחד יאות וישוה וידע ידיעות רבות מתחלפות במינין, והשני בהתלותו במה שלא ימצא, והשלישי הקיפו במה שאין תכלית לו, והרביעי בהיות מדעו לא ישתנה בהשיג המחודשים. ונראה שידיעת הדבר העתיד להמצא אינו הידיעה בו שכבר נמצא, אבל הנה תוספת אחת, והיא שאשר היה בכח שב בפועל, והחמישי לפי דעת תורתנו בהיותו יתברך לא תברר ידיעתו אחד מב' אפשריים, ואף על פי שכבר ידע אחרים אחד מהן על צד יחוד וברור, ואם כן אני תמיה באיזה דבר דמתה ידיעתנו לידיעתו, לפי דעת מי שיאמין המדע תואר נוסף, האם יש הנה אלא השתוף בשם לבד. אמנם לפי דעתנו אשר נאמר שאין דעתו דבר נוסף על עצמו, באמת התחייב הבדלת ידיעתו לידיעתנו ההבדל העצמי הזה, כהבדל עצם השמים לעצם הארץ... (חלק ג פרק כ, וראה עוד: אלקים-ידיעה)

הפרש גדול יש בין ידיעת העושה במה שעשה וידיעת זולתו בעשוי ההוא, והוא שהדבר העשוי אם נעשה נאות לידיעת עושה, יהיה עושהו אם כן למה שעשה נמשך לידיעתו, ואולם שאר בני אדם המתבוננים בעשוי ההוא וידיעתו ידיעה מקפת, תהיה ידיעתם נמשכת אחר העשוי. והמשל בו, שהאומן שעשה זה הארון אשר יתנועעו בו משקלים לנזילת המים ויורו על מה שעבר מן היום או הלילה... הכל מושג וידוע אצל העושה אותם ולא ידע התנועות ההם מפני התבוננו בתנועות המתחדשות עתה, אבל הענין בהיפך, שהתנועות ההם המתחדשות אמנם התחדשו כפי הסכמת ידיעתו, ולא כן הוא המתבונן בכלי ההוא, אבל המתבונן כל אשר יראה תנועה אחת תתחדש לו ידיעה, וכל אשר ירבה להתבונן יתוספו ידיעותיו ויתחדשו לו ראשון ראשון, עד שילמד מהם וידע כל הכלי. ואילו שיערת שתנועות הכלי ההוא אין להן תכלית, לא יוכל המתבונן להקיף בהן ידיעה לעולם, ואי אפשר למתבונן גם כן שידע תנועה מן התנועות קודם התחדשה, אחר שאינו יודע מה שידע אלא ממה שיתחדש, וכן הענין בכל הנמצא ויחוסו אל ידיעתנו וידיעתו של השי"ת, והוא שאנו אמנם נדע כל מה שנדע מפני ההשתכלות בנמצאות, ומפני זה לא נוכל לדעת מה שעתיד להיות ולא מה שאין תכלית לו, וידיעותינו מתחדשות מתרבות כפי הדברים אשר מהם תושג ידיעתם, והוא יתברך אינו כן, רצוני לומר שלא ידע הדברים מצדם עד שיפול בהם הריבוי וההתחדשות, אבל הדברים ההם נמשכים אחר ידיעתו הקודמת המישבת אותם כפי מה שהם עליו, אם מציאות נבדל או מציאות איש בעל חומר קיים, או מציאות בעל חומר משתנה האישים נמשך אחד סדר לא יפסד ולא ישתנה. ומפני זה יהיה אצלו יתברך רבוי ידיעות ולא התחדשות ושינוי ידיעה, שהוא בדעתו אמיתת עצמו, אשר לא תשתנה ידע כל מה שיתחייב לפעולותיו כולם, והיותנו משתדלים לדעת איך הוא זה, כאילו השתכלנו שנהיה אנחנו הוא, והשגתנו השגתו... (שם פרק כא)

...ורוב מה שהאריך בדבור ההוא היה בתאר הלויתן, אשר כלל סגולות גשמיות מפוזרות בבעלי חיים, ההולך והשוחה והמעופף, כל אלו הענינים היתה הכונה בהם שאלו הענינים הנמצאים בעולם ההויה וההפסד לא יגיע דעתנו להשיג איכות התחדשם, ולא לציור מציאות זה הכח הטבעי בהם איך התחלתו, ואינו דבר שידמה למה שנעשהו אנחנו, ואיך נשתדל שתהיה הנהגתו יתעלה והשגחתו בהם דומה להנהגתנו... (שם פרק כג)

ודע בני, שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון אתה מכת המתהלכים סביב הבית, תבקש השער, כמו שאמרו רז"ל על צד המשל, עדיין בן זומא בחוץ, וכשתבין הענינים הטבעיים כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין באלוקיות, כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית, וזאת היא מדרגת החכמים והם חלוקי השלימות. אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלימותו באלקיות, והוא נוטה כולו אל השם יתעלה, והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על השי"ת, לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה, הם אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים... 

הערה: הלא בארתי לך, שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסיקהו תעשה, ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם...

והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד, יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלקיות, והוא שאנחנו כבר ביארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד... (שם פרק נא)

...והמין הד' בשלמויות הוא השלימות האנושי האמיתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, רצוני לומר ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמיתיות באלוקיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיימות הנצחית... (שם פרק נד)

מאירי:

יודע צדיק- ידע נאמר על ידיעה, השגה, והבנה, הכרה, הגדלת האדם ובחירתו, והרגשה, השגחה, שכל, שבירה וכריתה, (ראה שם הראיות לכך מפסוקים), כאן רוצה לומר, שהצדיק משגיח על עניני העיר או על הנפש החיונית. (משלי יב י)

 

ספר העקרים:

יש מן הקדמונים מי שהכחיש הידיעה, ואמר שאי אפשר לאדם שישיג לידע דבר על אמיתתו, וזה משני פנים, אם בעבור שכל ידיעה לא תגיע אלא מידיעה קודמת, ואותה הידיעה הקודמת כבר היתה דרושה, ולא תגיע אלא מידיעה קודמת לה, וישתלשל הענין אל בלתי בעל תכלית, ובבלתי תכלית לא תקיף בו ידיעה. ואם בעבור שהדבר שיודע בהקש לא ימלט מחלוקה, אם שיהיה נודע קודם לכן, ולא יצטרך אם כן אל היקש, ואם לא היה נודע, מהיכן ידע האדם שידע אותו על ידי היקש. ומאלו הב' פנים ביטלו הידיעה, וחשבו שאי אפשר שתגיע לאדם ידיעה בשום דבר נעלם. אבל המאמתים מן הפילוסופים ביטלו טענותיהם, בשאמרו כי הראשונה לא תתחייב כי לא ישתלשל הדבר אל בלתי תכלית כמו שחשבו, לפי שאין כל ידיעה מגעת תמיד מידיעה שהיתה דרושה, כי כבר תגיע מידיעה בלתי דרושה ובלתי מגעת בהיקש, אלא מידיעה שהיא לאדם ביסודות השכל, כלומר, שמטבע השכל שתמצא בו ידיעה מה שלא הגיעה מידיעה אחרת, וקראו אותה ידיעה שהיא ביסוד השכל מושכלות ראשונות, שנוצרו עמו בטבע, ואותן המושכלות הן יסודות לחכמה, כי מהן תשתלשל הידיעה. ואל הטענה השנית אמרו, שלא יתחייב גם כן שמה שלא היה נודע לא יהיה נודע לעולם, כי כבר ידוע על ידי היקש, אלא שקודם ההיקש היה הדבר ידוע בכח, במקדמות, ועל ידי ההיקש שב ידוע בפועל, ושהשכל יגזור שהגעת הידיעה על דרך זו היא הגעה וידיעה גמורה, ואלו השני דרכים שעל ידם תגיע הידיעה ותשלם, הם שנמצאו בשכל האנושי מבלי שירגיש וידע כיצד הגיעו לו... (מאמר א פרק טז)

אין ספק כי לכל חכמה התחלות והנחות אינן מבוארות בעצמן, אבל ילקחו מקובלות מחכמה אחרת, בה אותן ההתחלות, ועל ההתחלות ההן נבנו כל מופתי החכמה ההיא... ונאמר כי הדברים אשר יוודעו ולא יצטרך ראיה על אמיתתם הם ד', שהם המושכלות הראשונות כידיעתנו שהכל גדול מהחלק... והמוחשות כידיעתנו שהאש יחמם והשלג יקרר, והנסיונות כמשוך הקלאמיט"א הברזל וכיוצא באלו, שזה דבר נמצאהו כן לא מצד טבעי היסודות אשר מהם הורכב, אבל מצד הצורה המינית אשר בהם. והנמשכות מידיעתנו כי רומי וירושלים ובבל היו מדינות גדולות מיושבות, אף על פי שאינן עתה כן... נשפוט היותו אמת כאילו השגנום לרוב הספורים הנמשכים מאנשים רבים שלא נמצא אדם חולק עליהם עד היום. וכל אחד מאלה הארבע מינים מן ההקדמות אין ספק בהם שיושמו התחלה ושורש למופת... (שם פרק יז)

אין האמונה בכל דבר מביאה אל ההצלחה, כי אין האמונה בנמנעות ממה שישים האדם מצליח... ואם כן ראוי לשואל שישאל ויאמר, מהיכן יודע אם הדבר שתבא האמונה בו הוא אמיתי בעצמו כדי שנאמין אותו אמונה שלמה. ואם נאמר שזה יושג מצד עיון השכל, אם כן תהיה הידיעה המחקרית למעלה מן האמונה, וזה היפך מה שהונח למעלה... ועל כן נאמר כל מה שאפשר שיצוייר מציאותו אצל השכל, אף על פי שיהיה נמנע אצל הטבע, אפשר שתבא האמונה בו, בשכבר נמצא זה בעבר, או שהוא נמצא עתה או שימצא בעתיד, וכל שכן שאם העיד על זה הנסיון, אף על פי שיכחיש השכל אימות מציאותו מפני שלא ידע סבתו, שהוא אפשר שתבא האמונה בו... (שם פרק כב)

...כי כמו שיש אל החכם שמחה במה שהוא מרגיש בעצמו משלמות החכמה, עד שכל שאר החכמים צריכים אליו ומושפעים ממנו, והוא אינו צריך אליהם... וכן עריבות החכם הוא מצד מה שישיג מזולתו, רצוני לומר מהשם ומשאר הנמצאים המושפעים ממנו... (מאמר ב פרק טו)

...ובעבור כי הבנת דבר זה קשה, איך יצוייר משך קודם בריאת העולם בלי קודם ומתאחר כמו שהוא בסדר הזמן הנמצא כיום, ואיך יצוייר שיכלה העולם אל דבר שאינו לא ריקות ולא מלוי, על כן אמרו רז"ל, לא ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור... (שם פרק יח)

...ואז אמר לו השי"ת אל תבט אל מראהו וגו'... רוצה לומר האודם והלובן שהם משער האיכות והכמות, כי האדם יראה לעינים, כלומר, ישיג הדברים מצד המקרים שהיא השגה מיוחסת לעינים, שאינם משיגים מן הדבר רק המקרים, וה' יראה ללבב, רוצה לומר ישיג הדברים השגה המיוחסת ללב, שהוא השכל, שהוא משיג אמיתת עצמיות הדברים, שהוא המציאות האמיתית שלהם. והשגת המציאות אשר בכח יחלק גם כן לשנים, האחד השגת מציאות הדבר בסבותיו, והיא השגה אמיתית כאשר הסבות יהיו נמצאות יחוייב המצא הדבר בהכרח, והשני השגת מציאות הדבר בידיעתו יתברך, כי היא ההשגה היותר נכבדת מכולן, לפי שידיעת השי"ת הדבר הוא סבת מציאות הדבר הגמור, כי הוא סבת כל הסבות, ושאר הסבות אפשר שיכזבו ברצון השי"ת, אבל ההשגה שהיא מצד ידיעת השי"ת אי אפשר שתכזב כלל, ולזה תהיה ידיעת הנביא יותר אמיתית מכל מה שזולתה, להיותה מושפעת מהשי"ת, וידיעת זולתו מושפעת מסבה אחרת זולת השי"ת, אפשר לה שתכזב... (מאמר ד פרק מג)

עקדה:

ראה גם: אדם-ידיעה, בראשית ג כה.

..מבואר מהחוקרים, כי ההשכלה בידיעות היא ענין של יחס היודע עם הידוע, ואמר בספר המדות, כי חלקי הנפש ב', שכלי ובלתי שכלי (חושים), ובשכלי ב' חלקים, ההשגות של דברים הכרחיים לנמצאים, והעיון שבדברים אפשריים, ולפי זה יתחלפו גם חלקי הנפש המכירים אותם, לראשון יקרא יודע, ולשני מדבר, כי בין המשיג והמושג חייב להמצא יחס מה, כמו למשל בין החוש הרואה והמראה הנראה, ואם כן גם חלקי הנפש המתייחסים לאלו הם שונים, האחד נקרא יודע, והוא המעיין בדברים ההכרחיים, וידיעתם תקרא ידיעה, והשני השכל המעשי נקרא מדבר, כי מעיין בדברים האפשריים, יקח עצה על ידי שידבר עליהם עם הזולת או עם עצמו. שלימות המעלות השכליות בערך לשלימות המעשי הוא כערך השלימות האלוקית לאנושית, ומה גם בהשכלות העליונות המראות האלוקיים שצריך להפרד בהן לגמרי מהאנושיות ולהדבק ביחס אלקי עליון, ועל ענין זה אמר הבורא נעשה אדם בצלמנו, כי החי חיים משובחים אלו יצא ממדרגת האדם הכללי למדרגת צלם אלקים... ולפי שיחס זה יצא באדם רק אחרי רוב זריזות והשתדלות בעיון והתבודדות, אמר עליהם גדול כחם של נביאים המשיגים שפע זה החלקי, כי מפרישים עצמם מהדברים החמריים ומתבודדים בפעולות שכליות, עד שיהיו שכליים בהחלט, וישיגו הנמצאים העליונים, וכאילו יורידו היחס האלקי וישתפוהו להם. והנה לרבי יודן ישיגו רק השכלים העליונים, ומביא ראיה מדכתב ואשמע קול אדם, כאילו היה המושג ממין המשיג, ולרבי יהודה יש להם השגה וידיעת מה גם בעילה הראשונה יתעלה, כמו שאמר וארא את ה', ואם כן כוחם עצום, שיכולים, כביכול, להוריד יחס המושג אל המשיג... (במדבר יב א, וראה שם עוד)

אלשיך:

אשר ידעו ה' - ההשפעה תקרא ידיעה. (דברים לד י)

מהר"ל:

...ודבר זה נרמז במה שהחיבור והזיווג נקרא וידע אדם את חוה אשתו, נקרא החבור ידיעה כי הידיעה היא חיבור היודע בידוע, ואין זה דריסה רק החבור בשויי, ולפיכך לתלמיד חכם שיש בו דעת שייך חבור... (נתיב התורה פרק טו)

רמח"ל:

...ואולם דברים אלו ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני, ועמדו על אמיתתם בבירור... אמנם גם מצד החקירה במופתים הלמודיים יאומתו כל הענינים האלה, ויוכח היותם כן מכח הנמצאות ומשיגיהם, אשר אנחנו רואים בעינינו על פי חכמת הטבע ההנדסה התכונה ושאר החכמות שמהם תלקחנה הקדמות אמיתיות, אשר יולד מהן ברור הענינים האמיתיים האלה... (דרך ה' חלק א פרק א, ב)

...כי אמנם מה שאדם משכיל בשכלו על ידי עסקו האנושי, לגבי מה שמשכיל ברוח שכל נשפע, אינו אלא כערך הגוף אל הנשמה... (שם חלק ב פרק ח, ד)

הנה חקק הבורא ית"ש בטבעו של האדם שיהיה מתלמד מבין ומשכיל בהשקיפו על הנמצאים ובחינותיהם, וממה שמתגלה לפניו יתבונן וידרוש את שאינו מתגלה עד שישיגהו ויעמוד עליו, וזהו דרך ההשכלה הטבעית. אמנם עוד גזר שימצא לו השכלה מעולה מזו מאד, והיא ההשכלה הנשפעת, והיינו שיושפע לו שפע ממנו ית"ש, על ידי איזה אמצעיים שהכין לזה, ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, יוקבע בו ידיעת ענין מה, בברור בבלתי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלימות סבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו, וענין זה נקרא רוח הקודש.  והנה בדרך זה ישיג ענינים מה שבגדר ההשכלה הטבעית, אך ביותר בירור, וישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה הטבעית שתשיגם, ומכלל זה העתידות ונסתרות. ואולם הרבה מדרגות על גבי מדרגות נמצאו בדבר, בין בענין כח השפע הנשפע, בין בזמן השפעו, בין בדרך הגיעו אל האדם, ובמהות הדברים המתגלים ונודעים לו על ידי זה. אמנם בכולם תהי ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בבירור. 

אכן עוד יקרה שישפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא כמו שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה רוח הקודש בדברי חז"ל, או השפעה נסתרת, אבל רוח הקדש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו. ואמנם למעלה מכל זה יש מעלה אחרת, והיא הנבואה... 

והנה מצד ההתדבקות שנשמתו מתדבקת, יתווסף בה מציאות השכלה חוץ מגדר כל ההשכלה האנושית לגמרי, כי תהיה ההשכלה בה לא מצד מה שהיא בעצמה, אלא מצד היות השורש העליון מתקשר בה, ואז מה שתשיג יהיה בדרך יותר נשגב ממה שהוא המושג ממנה מצד עצמה, ובזה יפה כחו של הנביא מבעל רוח הקדש, אפילו בהשגת הידיעות, כי הרי הוא משכיל בהשכלה עליונה מכל השכלה שאפשר לאדם, והיא השכלה בבחינת היותו קשור בבוראו ית"ש... (שם חלק ג פרק ג)

כי אין ידיעת האחרונים קרויה ידיעה, יען הדברים אינם לעיניהם בבירור כראשונים, כי רבי שמעון בן יוחאי זצללה"ה היו תמיד כל הדברים ברורים לפניו, כאיש הרואה בעיניו דבר ונצטייר בלבבו,ולא היה בידיעתו שום ערבוב ומחשך, אך קודם לו מאחר החורבן נאמר, ולא אתנו יודע עד מה (תהלים ע"ד ט'), ועד הוא כמו בלי מה, פירוש אין מי שיודע מה הדבר שיהיה, והיינו לא כלום... כי הלא בזמן התנאים היתה חכמה רבה בישראל, ועל כל פנים היו יודעים כל אחד מהם סודות, אך לא נתיישבו בלבותם הדברים היטב, כי אין כל אחד יודע מה שהשיג, והיו הדברים כדברי ספר החתום, כי מי שלא עמד על תוכן הדבר באמת, הנה הדברים סתומים מאד, כי נסתרה דרכם משכל בני אדם... (אדיר במרום עמוד ו)

...אבל מפני שרצה הרצון העליון שיוכלו בני אדם להבין קצת מדרכיו ופעולותיו, ואדרבא, רצה שיהיו משתדלים על זה ורודפים אחרי זה מאד, עם כל זה בחר להיות פועל, אדרבה, בדרך בני האדם, פירוש בסדר מושג ומובן... על כן נתן לנו חוקים להתבונן בהם ולהבין לפחות מעט מזעיר אם לא כביר, והראיה לדבר, מעשה בראשית, ככתוב בתורתו, שהרי שם מעיד על עצמו שברא את עולמו בחילוק זמנים והבדל מאמרות ובסדר מה שרצה, ולא הכל בבת אחת, ומעתה יש לנו להבחין בכל פעולותיו וטעמיהם, וכל שכן בתולדותיהם כל הסוגים והענינים והפרטים ככח הסדר הנשמר בדרכי בני אדם... (דעת תבונות מ)

תחום יש לדבר, עד היכן נבין אחר כן לחקור, והנה אודיעך מה שדי לנו להתישב בדבר בראותינו יושר ענינו, ומה שלא ניתן להודע לא נבקש, אבל תראי כי מה שאינו ניתן להשיג אינו מבלבל כלל האמונה ולא מערבב הדיעות, כי הנה בעיניך תראי, שאינו אלא תוספת ידיעה בלתי מוכרחת לנו, אך הבירור המצטרך לישוב הלב ולבירור האמונה יש ויש לנו, ולא עשה ה' אלקים דבר שישתבשו בו בני האדם באמונה שלא ימצאו יישובו. (שם קסד)

...והוא יתברך לבדו יודע שורש כל הענינים שרצה לעשות, וטעמי כל גזירותיו הנעלמים מבריותיו, כי אין הבריות יודעות אלא מן הגזירות של הרצון והלאה, אך לא למעלה מזה, פירוש, טעמי הגזירות האלה לא נמסרו לבריות כלל, והם החקירות האסורות לנו, כי הדברים מושרשים ברוממות הרצון הרוצה אותם, מה שאי אפשר לנו להשיג...

ואמנם כלל תיקון הבריאה חילק אותו האדון ברוך הוא בין כל הנשמות אשר עשה לעבדו לפי מה שידע היות הגון לכל אחת מהן לפי הענין שברא אותו, שהוא דבר נעלם מאד מאד, ולא הושג משום נביא וחוזה, כי כל זה נכלל בטעמי הגזירות שזכרנו, שהם נעלמים מן הנבראים, ולא יוודעו לנו אלא התולדות, ונמצא שיש אדם שיגיע לו מצד שורש ענינו להיות מושפע בריבוי ההשפעה שהוא אחד מן הדרכים שבהם נשלמת הבריאה, ויש אדם שיגיע לו להיות מושפע במיעוט השפעה... (שם קסח)

...אפס כי העלים האדון ב"ה מנבראיו השגת השכר והעונש, ולא עמד על בירור הדבר הזה כל נביא וחוזה, אלא ראו מה שראו ולא עמדו על בוריו, כי אם נשארו תמיד מסופקים בספיקות רבות... (שם קע)

איך הקב"ה פועל, כבר הודעתיך שאין אפשר לנו להשיגו, פירוש, באיזו דרך הוא עושה פעולתו, ואין לנו לבקש אלא על מה הוא פועל, ובאיזה סדר הוא פועל... (שם קצד)

...וההכניי גם הוא יתחלק לשנים, האחד הוא כלל כל הידיעות שצריך האדם לידע קודם שיכנס לחקירות העיון באלקיות, והן אותן שעליהן נבנות החקירות ההן, וזהו כלל כתבי הקודש וביאוריהם העיקריים, ומאמרי החכמים ז"ל בש"ס ואגדות, כי עליהם נוסדות חקירות העיון באלוקיות. והשני הוא כלל דרכי החקירה והבחנת העיונים, והוא הלימוד ההגיוני שצריך האדם ללמד בהם את שכלו, כדי שיוכל להבחין ולחקור ולהשיג מה שצריך להשיג באלקיות, כי זולת זה לא יוכל להגיע לעולם אל הידיעה הנכונה והברורה, כאומן אשר יחסרו לו כלי האומנות. (דרך חכמה טז)

הכתב והקבלה:

ידע - משותף לפועל יעד, המורה על קביעות דבר והגבלתו בזמן או במקום... וכן עץ הדעת רוצה לומר שנתחברו בו טוב ורע, וכן כי ידעתיו - אהבתיו, שהאהבה היא התחברות רצון האוהב והנאהב, ודעת היא ההשכלה המחברת קצות החכמה והבינה כבגר"א משלי. (בראשית ד א)

ואם ידעת - רוצה לומר תחפוץ, , וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמ"ד)... (שם מז ו)

ואדעה מה אעשה - אתנהג עמכם ברחמים. (שמות לג ה)

רש"ר הירש:

כי ידעתיו - ידע פירושו לזכור חפץ על פי סימניו המובהקים, להכיר, לגבי היחס בין איש לאשה מציין אותו שורש את קרבת היחסים של חיי אישות, ביחס האלקים אל האדם הוא מציין את ההשגחה הפרטית... (בראשית יח יט)

שפת אמת:

ואנכי לא ידעתי - מלשון דביקות, שלא הרגיש בעצמו שנוספה לו יראה על ידי החלום... (בראשית ויצא תרל"ב)

דבר יום ביומו... ויש עדות בראיה ובידיעה, כמו שכתוב או ראה או ידע, ידיעה למעלה מהראיה, כי הראיה בחינת ההסתכלות בגוף, וידיעה שייכת בנפש בלבד, וכאן בעת המן נזדככו גופות בני ישראל, וזכו לבחינת הראיה, ואחר כך נתעלו לבחינת ידיעה, לכן כתוב כי לא ידעו מה הוא... (שמות בשלח תרמ"ו)

וראיתי את הדם... נראה לבאר, שנצטרך להבין כי ידיעה וראיה אינם ענין אחד, כפי שכתבו הקדמונים, שידיעתו יתברך למעלה מהשגתנו, שהקב"ה ברא עולם הזה בהשגחתו בבחינת ראיה ושמיעה ולא ידיעה, שהידיעה בעצם היודע, והראיה והשמיעה מחוץ לרואה ולשומע, והוא רואה מה שאחר עושה ומדבר... (שמות החודש תרל"ה, וראה שם עוד)

שם משמואל:

..דהנה מה שטעם פרה אדומה נעלם הוא, מחמת ששכל אדם אי אפשר לו להשיג למעלה משורש נשמתו, כמו שכתוב (איוב ל"ד) ונשמת ש-די אם תבינם, וידוע דכל הדברים העליונים אינם משיגים מה שלמעלה מהם, והחיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הכבוד שעל גביהן, ובודאי כן היא הנשמה, ואם הנשמה למעלה אינה יודעת איך ישיג האדם למטה, ועל כן פרה אדומה שמדרגתה כל כך גבוהה משער הנ' שבבינה, אי אפשר לאדם להשיג טעמה, אך במשה רבינו ע"ה אמרו רז"ל ויקחו אליך, לך אני מגלה טעם פרה, ומוכח מכאן ששורש נשמת משה גבוה מאד למעלה מכל ההפכים והמדות שהם במספר שבעה או שבע פעמים שבעה... (שמות ויקהל תרע"ז)

...ונראה ששניהם בענין השכל, והיינו שבענין השכל נכללו שני דברים, נתינת השכל באדם שישכיל וידע מה שלפניו, אבל זה לבד עדיין אינו מספיק, אלא צריך שיתבונן בו וישים הדברים אל לבו, וכענין שכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הידיעה לבד אינה מספקת, אלא צריך שישים הדברים אל לבו להתבונן בו, הא למה זה דומה לאיש שנותנין לפניו לאכול, ואם אינו שם המאכל לתוך פיו ויאכלנו ימות ברעב, כן הוא בענין השכל, אם אינו שם הדברים אל לבו אינו כלום. וזהו אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, כי הדעת נותנין לאדם מן השמים אבל אם אינו מתבונן בו אין לו מאומה אלא השי"ת מלמד בינה היינו איך להתבונן... (ויקרא צו תר"פ)

נראה לפרש, דכמו נר המשלח את קוי האור על דבר הנראה, ובאמצעות קוי האור יתחבר כח הראיה שבעין עם הדבר הנראה ויתראה, כן הדברים האלוקיים אינם נראין לאדם אלא באמצעות התורה, והיינוי שידוע שחושך של מעלה הוא מחמת רוב האור ובהירותו, שאי אפשר לשום נברא להסתכל בו, אך באמצעות התורה יש לשכל האדם קצת השגה בו... (דברים ראה תרע"ו)

במדרש תנחומא... אבל התחתונים צריכין אזהרה בכפלים שלא יכנסו לפנים ממחיצתם, וכמו שכתוב בספר בן סירא (חגיגה י"ב), במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור... ולא יסתכלו מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, וצריכין אזהרה נמי בעניני החומר והתאוה שלא יפלו וירדו למטה, ובהשגה ובשכל שלא ישפיקו בחכמות חיצוניות ולא ישענו על חכמתם ובינתם... (שם תבא תרע"ה)

והנה יש לדעת, כי גם הענינים הרוחניים, כמו דבר שכל וחכמה, יש להם גוף ונשמה, חומר וצורה, החומר הוא ידיעת החכמה המתבטאת במילים כתב ומחשבה, צורת החכמה ונשמתה היא פנימיות ידיעה זו המתפשטת בלב, מצטיירת בו ומורגשת בנפשו של אדם. צורת החכמה היא תוכנה האמיתי, בידיעת החומר של החכמה בלבד לא יקרא האדם חכם, כי רק האוזן קלטה אותה, אבל לא נכנסה בלבו ולא חדרה לנשמתו, רק כאשר מכיר ומבחין בצורת החכמה, מתעמק בה ומקיף אותה מכל צדדיה, אז היא נתפסת בלבו ונעשית חלק מנשמתו. 

ואפילו בידיעה פשוטה יש להבחין ולהבדיל בין זה שיודע רק את חומר הידיעה, לזה שמבחין את צורתה, כמו הידיעה שהשמש גדולה מן הארץ פי שלש מאות אלף חמשים וחמשת אלפים, אם ידע האדם ידיעה זו אין לו מושג מגדלו של כדור הארץ, וגם אין לו מושג נכון במספרים, יש לו החומר של ידיעת חכמה זו, אבל אין לו צורתה, כי חסרה לו ההבנה בתוכנה, היינו המושג בגדלות השמש, וגם לא תעורר בו ידיעה זו רגש התפעלות מגודל השמש...

החומר של החכמה אין לו שינוי ותמורה, ולעולם הוא נמצא אצל האדם באופן אחד, ועל פי רוב לא ישתנה גם בעבור ימים רבים, כל זמן שזכורה עדיין הידיעה אצלו, ואף שינוי מצב רוחו של האדם לא יביא חלוק והפרש בחומר הידיעה, אבל צורת החכמה הנמצאת אצל האדם משתנית מזמן לזמן, כי אין ערך צורת החכמה הנמצאת אצל האדם היום, שוה למה שהיא נמצאת לאחר זמן, והפרש רב הוא בין מה שהרגיש בידיעת חכמה זו עצמה כשהוא במצב רוחני נמוך, למה שמרגיש בה כשהוא במצב רוחני יותר נעלה. כי אם יגדל האדם ויתעלה מקבלות כל ידיעותיו צורה חדשה. וכמו כן יש הפרש רב בין הרגשת החכמה וצורתה בעת שהיא ערה אצלו, כשנתחדשה אצלו, ובין הרגשתו בה בשעה שכבר נשתקעה בלבו, שאז כהה צורתה ואינו חש כל כך בטעמה, אינו מרגיש שוב נשמתה.

עד היכן משתנית צורת הענין בעבור זמן מה למדין אנו מדברי חז"ל, שקבעו הלכה על יסוד זה. איתא בסנהדרין ל"ה, לפיכך אין דנין בערב שבת, מאי טעמא, משום דלא אפשר, נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא, מינשו טעמייהו, אף על גב דשני סופרי הדיינין עומדין לפניהן, נהי דבפומא כתבין, ליבא דאינשי אינשי, ופירש רש"י, אף על גב שזכור לו יסוד הטעם, נשכח מלבו ישובו לטעמו, ואין יכול לישבו ולתת טעם הגון כבראשונה... הכונה שכחת צורת הדבר, שאי אפשר לבטאה בדברים ואינה נמסרת על הכתב, ורק בהרגשת לבו ובמחשבתו של אדם מקומה... שהוא עיקר ההכרעה בהלכה, ואם צורת החכמה הצפונה בלב כבר נשתכחה, לא יוציאו דין אמת על פי מחשבתם הפנימית, כי דין תורה לא על חומר ידיעת החכמה מתבסס אלא על נשמתה.

בצורת החכמה הבדל גדול בין איש למשנהו, כי עיקר ההבדל בין החכם הגדול והקטן אינו בידיעות החכמה וכמותן, שיש בהם יתרון לאחד על השני, אלא בצורתן, היינו במדת ההרגשה וההבנה שיש להם באותן ידיעות עצמן, איך הן מתפשטות ומצטיירות בלב, ובמדת בהירותן וברירותן, שהן תולדות מהבנת צורת החכמה. רואים אנו לפעמים שנים ששמעו סברא או חדשוה, וכמדומה שהבנתם בה שוה, אלא שהאחד מתרגש והשני מקבל את הדבר בקור רוח, אומר אני כי זה שמרגיש צורת החכמה, הבנתו זאת מעוררת בנפשו כח ההתפעלות, והשני שחסר התפעלות בשכל, זה מפני שחסר לו באמת ההרגשה בצורת החכמה.

עוד אנו למדים מדברי רז"ל כמה גדלה ידיעתם בערך צורת החכמה מה היא, עד ששערו ומדדו את מדרגות החכמה של דורות הראשונים לעומת האחרונים, (עירובין נ"ג א'), אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל... גם כאן אי אפשר לומר שעל מדת הידיעות כוונו להבדיל, אלא בארו לנו שעיקר ההפרש בין גדלותם של הראשונים לעומת האחרונים, הוא בכחם לקבל צורת החכמה, ברוחב לבם להרגיש נשמת כל דבר חכמה וסברא...

רואים אנו מזה, כי חז"ל הכירו שעיקר הערך בגדולת האדם נמדד על פי אופן קבלתו כל דבר שכל, שזה תלוי במדת רוחב לבו להבין צורת החכמה ושיעור התפשטותה בלבו, וגם ידעו לתת לזה מדה וקצב. עוד רואים אנו נפלאות מכח חז"ל, בשעה שכח חכמתם לעומת הראשונים היה קטן כל כך, בכל זאת הבינו להתבונן ברוחב לב הראשונים וכח חכמתם, והיה להם מושג בגדלותם עד כדי לדעת מדתם... ובאמת יש כח זה במדה ידועה אצל כל אדם, אם רק יתאמץ להתנשא משפל מדרגתו, ולמשך את עצמו אחרי דעת יותר גדולה ממנו, כי אז יש בכחו להשיג מה מגדלות הראשונים... וכמאמר החכם, החכם ממשיך עצמו אל המציאות, והכסיל מושך את המציאות אליו, היינו החכם מבין, כי ישנה מציאות גדולה ונעלה שאינה תלויה בו, ומשתדל למשוך עצמו אליה, ולהתאים שכלו ולבו למען יוכל לקבלה, ובראותו ענין נשגב אינו מושך אותו אליו, אינו מבחין את הדבר למדד אותו באמת המדה של הבנתו הרגילה, אלא משתדל להשיג את הדבר ולהעריכו על פי מדתו המתאמת לו, ובזה מתפתחים ומתעלים כחות השגתו... למה הדבר דומה, לתינוק שנותנים לו שעון זהב... ומיד הוא נותנו לתוך פיו... התינוק שרק חוש הטעם מפותח אצלו, רוצה לטעמו בפיו, ולא יבין כי זוהר הכסף לא ניתן להבחן בפה, והוא מאבד בזה את חין ערכו, כן האיש שאינו מפותח כששומע דברי חכמה הוא רוצה לטעמו במושגי שכלו הוא, אבל החכם מתייגע לעולם להמשיך עצמו אל המציאות, ובזה כחו יפה להגיע ולהשיג גם בזוהר החכמה שלמעלה ממדת הבנתו הרגילה, בכח נפשי זה נמצא באמת כל סוד העליה של האדם והתפתחותו, ועל ידי כח זה אנו מתנשאים להשיג מה מתורתם של ראשונים...

והנה כפי הנראה מחז"ל, כינו את האנשים שיש בכחם להשיג צורת החכמה ולהרגישה בשם "אנשים של צורה"... כי ההבדל בין איש צורה לשאינו איש צורה ניכר הוא בכל ידיעותיו והרגשותיו, גם אמונתו אחרת לגמרי, היא יותר עמוקה, בהירה ופנימית... (חלק א, חומר וצורה, וראה שם עוד)

איתא בסוטה כ"א ב', היכי דמי רשע ערום, עולא אמר זה שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, וברש"י שם, ללמד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם, רשע הוא, שאין תורתו על בוריה ואין ללמוד הימנו... חז"ל לפי עומק חכמתם ירדו לדעת שאף אם ילמד אדם כל ימי חייו מקרא ומשנה ויהיה בקי בהם, אבל לא יכנס לפנים, לא יחדור לתוך נשמתם של ההלכות להתעמק בהן להבין טעמיהן וסברותיהם ברחבות והבנת הלב, לא די לו מה שההלכות שלו, דעותיו ופסקיו לא תהיינה שקולות ונכונות, אלא רשע הוא, באשר נחשב בעיניו תלמיד חכם, וילמד לו לעצמו על פי הידיעות שלו וגם יורה לזולתו... כי בלי יגיעה ועבודה רבה להבין שכליות התורה וסברות המשנה, אי אפשר שתתרחבנה בלבו ולא תקנינה בנשמתו, ולא תחדורנה אל קרבו עד שתעשינה לקנין נפשו, ויתעלה בהן כדי שיוכל לשפוט על פיהן...

חז"ל יסמנו ויציינו את החכמים האלה שבארץ ישראל בשם "תקיפים", זהו ענין של גבורת הדעת על ידי הכרות ברורות ונכונות לראות ולבחון צד החסרון אף באיש הכי גדול וטהור, ושלא להעלים עין מצד המעלה ומהסגולות היקרות שבאיש שנכרות בו מגרעות וחסרונות, כי 'אוירא דארץ ישראל מחכים', ותתן לאדם את היכולת להגיע לידי מדרגה בחכמה, להרגיש ולדעת אותה בכל תוקף כפי מה שהיא... (שם, שימוש תלמידי חכמים, וראה שם עוד)

...יוצא לנו מכל המקראות ודברי חז"ל, כי אילו קילל בלעם בפיו, לא היתה חס ושלום תקומה לשונאיהן של ישראל, וכל הענינים הנפלאים שנעשו כדי להניא את בלעם מלקלל, היו יותר קרובים אל הטבע, מאשר יקלל ולא תועיל קללתו... להעיר באתי, כי רואים אנו כאן דברים אשר אצלנו הם בלתי מובנים כלל, ולהם, לדורות הראשונים היו פשוטים וידועים. אין זאת אלא מפני שכל חיינו אנו רק בעולם התחתון והשפל, ולדברים הגבוהים מעולמנו זה לא נגיע. ה"שיעור קומה" שלנו קטן, מכיל בקרבו רק את הטבע הגס והפשוט, אבל הם היו בעולמות יותר גבוהים, הכילו בקרבם ענינים נעלים, והשיגו דברים נשגבים והשתמשו בהם... וכשם שידיעה פשוטה לנו, שכשזורעין ומניחין גרעין באדמה הוא גדל ומעלה צמחים, ואם לא יצמח יהיה בעינינו לפלא, אף על פי שאין אנו יודעים ומבינים סבת הגדול והצמיחה, כן הם שחיו בעולם יותר גדול והכירו כחות יותר נעלים, היו להם דברים אלו פשוטים וידועים... גם קדמוני אומות העולם שהיו רחוקים מן האמת, גם הם חיו בעולם יותר גדול, ואף לדרכי טעותם שמשו דברים נעלים ונשגבים אשר אנחנו לא נשיגם. 

מה גדולה סכלותם של האומרים כי הננו צועדים קדימה במעלות הנפש והשכל, ועומדים במדרגה תרבותית גבוהה נגד אנשי הדורות הקדמונים קטני השכל, מקור טעות זו הוא, מפני שאין לנו להבין את דרכי העבודה זרה שלהם, הם שחיו בעולמות גבוהים ונעלים, ידעו כמה וכמה כחות נפלאים, הכירו את הכחות המניעים את הבריאה ודרך פעולת כל כח, וגם הבינו איך להשתמש בהם... (שם, שיעור קומה)

...דעת היא תולדת החכמה והבינה, והוא ענין קרוב וקשור לאיזה עצם, וכמו שמצינו בתורה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו', ופירש רש"י לשון חיבה, וכן מצינו והאדם ידע את חוה, מכיון שנתקרב אליה נקרא "ידע" אותה, וכן ענין דעה בספרים הקדושים, משמעו שמתקרבות ידיעות החכמה אל האדם, וכשאלו הידיעות הנאצרות בלבו של האדם נתאחדו בקשר בלתי נפרד לאני הפנימי שלו ורצונו, חפצו ומעשיו הם תוצאה ישירה מהתמזגות ידיעותיו עם שורש נשמתו, ידיעות כגון אלו שלו הן, בעלים הוא עליהן, בהטותו את מעשיו על פי חפצו ורצונו שבאו מתוך התישבות החכמה בלבו ונשמתו. וראוי לאדם להשתדל בכל כחו להגיע לדרגא עילאה זו, כי זולת זאת גם החכמה גם הבינה הנמצאות אצלו אין הן כי אם ערבוב מושגים של מושכלות שונים המונחים אצלו בלי תנועה וחיים, בחסור לו האפשרות והיכולת להשתמש בהם על פי כוונם הנכון... 

אבל מכיוון שהדעת תולדה מחכמה ובינה, אי אפשר לו לאדם להגיע עדיה רק אם ישתדל לאסוף הרבה חכמה, לאגור ידיעות מרובות ולהבינן בהבנת לב אמיתית, כי גם מדרגת הבינה אינה קלה, אלא היא פנימיות הידיעה מה שאנו מכנים בשם צורת החכמה, מה שאוצר המלים בלשון האדם לא יספיק לזה, ורק בשפת הנשמה היא נמסרת... ואף ידיעה זו שאנו מדברים בה עכשיו צריכים אנו לקבל דרך שלש מדרגות אלו, קודם יש לקלוט את הידיעה, כי אי אפשר לו לאדם להשתמש בידיעותיו ברצונו, רק אם יגיע לידי מדרגת הדעת, שיוכל להחליט כל ידיעה וחכמה שהוא אוצר בקרבו לאמת מוחלטת ולהנהיגה בחיים, ואחרי כן לצייר ידיעה זו בציורי הלב ולהרגישה במלא רחבה והיקפה, ובאחרונה להחליט כי ידיעה זו נכונה ואמיתית היא ולהכניסה לחייו...

וגם אי אפשר להיות מאמין אמיתי, היודע את אשר לפניו ומה שלמעלה הימנו, רק אם ירכוש בקרבו מדרגת הדעת, שיוכל להחליט מה שהוא יודע לאמת בתכלית ואחרת אין, כי לולא זאת מוכרח להיות אצלו הכל בספק...

עוד כח נפלא אנו רואין כאן... מאין נמצא באדם לההין לעשות דבר כזה על פי דעתו נגד דעת רבים ולבלי לירא ממה שיאמרו הבריות? באמת זהו כח פרי הדעת, כי בהגיע אדם לידי מדרגה זו, למשול בעצמו על ידי תגבורת הדעת, לא יתעכב מלהוציא את מחשבתו ודעתו אל הפועל בשביל כל אלו הדברים הרגילים, ולהפריע אותו מלהתנהג על פי דעתו והכרתו, מה יאמרו הבריות וכדומה, כי כח ההחלטה החזקה מסיר מלב האדם כל מורך ופחד... (שם חכמה בינה דעה)

...אולם בשעת השינה הנפש מתפרדת קצת מן החומר, ואינה שקועה לגמרי במסגרת החומר כמו בהקיץ, ואז יקרה שהנפש מציצה במעד למסגרות החומר, מחוץ לבחינת חושיו, ורואה מה מהמציאות הקיימת עוד, טרם באה לידי גילוי החושים. ואמנם ראיה אחרת היא, ומחזה אחר לגמרי הוא מאשר יראה האדם בחושיו, כי מציאות זו לא נתנה להבחן בחושי האדם, אלא מכיון שעדיין לא ניתק לגמרי מן החומר לשיגיע לידי הבחנת המציאות באופן אחר, לכן מתערבת השגתו המופשטת מחושי החומר עם ההשגות החמריות.

ובאמת יש אשר גם שלא בשעת החלום ירגיש האדם איזו ידיעה מהעתיד, ולבו אומר לו דבר מה, וזה שקוראים "אינטואיציה", וזה גם כן אי אפשר שתהיה ידיעת העתיד, שלזה זוכים רק נביאי ה', אלא מכיון שהמציאות כבר ישנה, ורק חוש האדם לא יוכל להשיגה, כי לא התגשמה עדיין עד כדי ראיית החוש, לכן יש אשר הנפש מציצה מבעד לגדרי החומר ומרגשת דבר מה מהמציאות הקיימת למעלה מהחושים... (שם נסים וטבע א, וראה עוד: חלום)

וכבר הראינו לדעת, כי עיקר ההפרש במדרגות האדם הוא לפי מדת ידיעתו את אשר ידע, כי כל מה שיגדל האדם תהיינה ידיעותיו והכרותיו יותר ברורות ובהירות ונעשות לקנין נפשו. והאדם הקטן, גם ידיעותיו קלושות, כי אין לו כח הדעת לדעת מה שיודע, ומה גם בענינים רוחנים שאין לנו בהם מושג שלם, ושעור קומה שלנו הוא רק בעניני הטבע הפשוט והגס, ולכן נחשב בעינינו כל מה שלמעלה מזה לאלוקות, ונדמה לנו, כי לו הכרנו וראינו בעינינו דברים שהם למעלה מן הטבע הפשוט אזי היינו באים לידי הכרה ברורה בכל יסודות האמונה.

לא כן הדורות הראשונים, שהיו להם ידיעות נעלות ונשגבות בנפלאות הבריאה, וגם השתמשו בכחות ההם על פי כללים וחוקים ידועים, הם ידעו כי הטבע יותר רוממה מאשר אנו מבחינים בחושינו, והיו בעיניהם הענינים הטבעיים הנסתרים כמו הענינים הטבעיים הנגלים אצלנו... ואולי היה להם מקום לטעות יותר מפני רבוי הענינים ורוחב אופק ידיעותיהם שהשיגו במציאות ההיא והטבע העליון... (שם נסים וטבע ב)

ברם עלינו לדעת, כי ישנם הבדלים רבים במדת ידיעת אותה הידיעה עצמה, ואינה דומה ידיעה לידיעה, גם בידיעות האדם אנו רואים, שאף על פי שיודע האדם ידיעה ברורה, בכל זאת אפשר לו לדעת אותה יותר ברור. והרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות סנהדרין כתב, אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה, שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ותמהו עליו, שפסק כרבנן ונתן טעם כרבי יהודה. ובארנו שבאמת אפשר לומר שהרמב"ם תפס אותו טעם עצמו להסביר שבשביל זה יהא גם חבר צריך התראה... שאינה דומה מדת הידיעה בתוך כדי דבור של התראה, לידיעתו אחרי עבור זמן אמירת שלש מלים, כי כל ידיעות האדם הן כשלהבת קשורה בגחלת (רמח"ל הקדמה לעץ חיים), שצריכים בכל עת להלהיבה, ומדרגות לאין ספור ישנן משוגג גמור עד מזיד גמור...

ואמנם גם מדת ידיעה זו, הנחשבת אצלנו מזיד גמור, והחלטת האדם המתבטאת בברור גמור, אינה עוד המדה האחרונה שאין ידיעה והחלטה למעלה מהם, אלא שלפי דעת האדם אינו מבחין בחילוק דק מזה, אבל באמת גם באותה הידיעה שבתוך כדי דבור של התראה יש לחלק עוד אלפי חלוקים בין ידיעה קלושה ליותר בהירה ממנה.

רואים אנו בחלוקי החומר, כי ישנם ברואים שאין העין רואה אותם רק על ידי משקפת מגדלת פי מאה... ועדין גם זו איננה סוף המציאות, כי במשקפת מגדלת פי אלף יגלו לעינינו עוד ברואים לרבבות, וכן הלאה לאין שיעור... וכן הוא בעניני הרגש ובידיעה, אף שנדמה לנו שאין לחלק עוד יותר את הידיעה, באמת אין שיעור לאפשרות לחלקה עוד לחלקים...

מצינו במקומות רבים בתורה, כי ידיעה היא קרוב וחיבה, וכמו שפירש רש"י בפסוק כי ידעתיו וגו', ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו, עד כאן לשונו. וזה כי החבה והקרוב מעוררים יותר את הידיעה, כי גם מה שיודע האדם אין שיעור וערך כמה אפשר להגדיל ולהאדיר אותה ידיעה, וכן כל כמה שיזכר האדם את חברו וידעהו, יקושר אליו ויחבבו יותר... (חלק ב, העלם וזכירה)

והנה להכרת הבריאה וסודיה אפשר להגיע על ידי אחד משני האמצעים, האחד על ידי החכמה, היינו על ידי ההכרה במהות הכחות הנמצאים בעולם התחתון וההתבוננות בהם אפשר לדמות ולהמשיל מלמטה למעלה, ולבא לידי הבנת מהותם בעולם שלמעלה הימנו שמשם הם משתלשלים... עד כדי להגיע לשרשי הבריאה... והאמצעי השני הוא כח הנבואה שבהתרומם האדם למעלתה מגלים לו לאדם את שרשי הבריאה, ומשם הוא רואה את השתלשלותם מלמעלה למטה... (חלק ג תשובה)

רבינו ירוחם:

יהי מאורות וגו', כיום ממציאים חדשות בנקל מאד, בכל יום ויום מתווספים ומתרבים המצאות חדשות. והנה כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, ולא מגודל חכמתם של האנשים כיום הגיעו לכל אלו ההמצאות הנפלאות, כי אמנם אדם הראשון חכמתו מרובה משלהם, ואמנם כי כן כמה מן הזריזות והחריצות היו נחוצים באמת להמצאה מפליאה כזאת להמצאת פת לאכול ובגד ללבוש... אחרי בחינות ונסיונות של אלפים שנים אחרי שנתקבצו אחת ולאחת כלי מכשירים להגיע בהם לכל מלאכת מחשבת, לחדור בהם לתוך תוכיות מסתרי כל הנמצאים, אחרי רכוש כה גדול של כלים האם יש עוד מן החידוש כי ממציאים כיום בנקל? (דעת תורה א עמוד א יב)

זהו סוד גדול בכל הבריאה, הלא בדבר ה' שמים נעשו, הרי זה ודאי מהירות שאין דוגמתה, בזה אמנם המקום לטעות, שכמעט אי אפשר לתפוס ולראות את הדחיפה, כלומר, לעמוד על כך שבכלל יש לכל נברא דחיפה שדוחפתו להתהוות. אפילו מלאך השגתו אינה מספיקה לעמוד על זה. בני אדם טעו בזה, נעצרו ולא הגיעו לראיית ראשיתם ועילתם של אלה הנבראים... מפני שראו הרבה מאד מכחות נעלים, עמדו על יכולת, כח גבורה בלי סוף, עד שנעלמה מהם ראיית הדחיפה, כלומר שגם לדברים הגדולים האלה ישנה סוף סוף דחיפה, שגרמה להתהוותם, וזהו סוד העבודה זרה, לא ראו את הדחיפה... זוהי כל עבודת האדם, להכיר שיש לו דחיפה, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", לדעת ולהכיר שהנו פעול, נברא, וכאשר יכיר זאת, ידע שישנו פועל ודוחף שהוא למעלה מכל מושג ומחקר... (שם עמוד לח)

התבאר כי יסוד האדם הוא, לדעת מהלך הדברים, "וידעת היום והשבות אל לבבך", ומהו זה לדעת? הנה פירושו להבין, ונמצא כי עיקר גדול הוא להבין, וכאן שאלה גדולה, אם זהו עיקר גדול כל כך, איך זה, כי זה גופא יהיה מקור לכל רע? הלא כל הטרפה והסרחון נמצא דוקא בענין ההבנה וההשכלה. אמרו חז"ל אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה (ילקוט שמעוני קהלת תתקע"ו). אמנם כן לדעת ולהשכיל מהלך הדברים הוא באמת שיא הגן עדן, אך יתכן כי מהבנתו זו עצמה יצא אדם מעולמו. אילו היתה הדעת וההבנה בחינת בלעדי, לא נוגעות אליו ולעצמו כלום, עוסק בזה כמצווה של וידעת היום, זוהי אמנם השכלה אמיתית, והיא באמת קודש קדשים, אך בזה יש גם המדה של היצר הרע מצד אחר, שהרי גם הוא הניגש להשכיל ולהבין, וכשמדגישים פעם אחר פעם את נקודת ההשכלה וההבנה שלו לכל הדברים, מתהווה כאן תיכף אופן של "אני היודע", ומתחברת ההבנה הקדושה תיכף עם ה"אני", ונעשה ענין "לעצמו",וכאשר זה נוגע לעצמו, בזה נגמר כבר כל הגיהנם, כל הקנאה תאוה וכבוד, ואז אין כל דבור על ענין ידיעה והבנה באמת, כבר לא יבין וידע, אלא בחשכה יתהלך... (שם עמוד מב)

כי עתה ידעתי וגו', מושרשים אנו בדעות קדומות אשר קשה לשרש אותן ממנו, רגילים אנחנו לחשוב, כי אדם המכיר ומבין דבר לאשורו ולא הביא המחשבה לידי מעשה, חסר לו רק הקיום במעשה, אבל בעצם ההכרה והידיעה שלו אינו חסר כלום, הנה זו טעות גמורה, כשהכרתו לא הביאה לידי מעשה, הנה גם ידיעותיו והבנותיו לא כלום הן... עם ראשית המחשבה, עם התחלתה הראשונה צריכה היא להיות מכוונת ומודרכת לסופה ולתכליתה, והוא המעשה, ובלעדי זה אין שום מציאות וממשות גם בגופה של המחשבה... (שם עמוד קמא)

בכל הבריאה נראית לכאורה מהלך בכל דבר, וכאילו אנו מבינים אותה ומוצאים בה טעם, אכן המשכיל יבין, כי ההבנה הולכת רק איזה ג' או ד' פסיעות, ואחר כך נאבדים כבר כל ההבנות. וחכמי הרופאים אחרי כל התחכמותם ברפואה הודו, כי לסוף אינם מבינים שום דרך ומהלך, ותכלית ידיעתם אי-ידיעה, ובזה תשוער גודל החכם את אשר יכיר גודל האי-ידיעה, אכן לדאבוננו נוטלים אנו את האי-ידיעה ומחזיקים בה, וקוראים אותה ידיעה, ונמצא כי באמת כל חיינו הוא רק על יסוד האמונה, שמאמינים אנחנו בבריאה, רצוני לומר בהבורא יתברך אשר חק נתן ולא יעבור... דהיינו אנו מברכים בכל בקר רוקע הארץ על המים, ואיך לא נירא פן תמחה הארץ מפני רוב המים, ואיך אנו הולכים עליה כל כך בטוחים... (דעת חכמה ומוסר ג, מה)

...וכן הוא השתלמות שכל האדם, כי אחרי שהוא רק בכח, כידוע, ועליו להוציאו לפועל, כל מה שהוא רחוק מהשלימות הוא יותר קרוב אל הפרטים, וכאשר יתחברו זה בזה ויולידו כללים, זאת היא התקרבותו אל שלימותו להיות שכל בפועל, ולכן דרך גידול השכל מתחילה להוציא מחשבות דקות מאד, ודרך השתלמותם להתחבר זה בזה והם יולידו כלל, והכללים יוציאו כלל יותר גדול, ולסוף יוולד השכל שלם בפועל מופשט מהחומר, רצוני לומר מהכח אל הפועל, וכאשר יהיה בפועל מופשט מחומר, אז ישתנה שינוי גמור בלא שום השתוות אל הפרטים כי כן דרך גידולו... (שם קז)