ידיעת ה

(ראה גם: אלקים-אדם, אדם-ידיעה, דביקות, עבודת ה')

 

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'. (שמות י ב)

ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי... והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. (שם לג יט וכג)

אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו... וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. (דברים ד לה ולט)

למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא, למען יראתם את ה' אלקיכם כל הימים. (יהושע ד כד)

והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. (ישעיה ה יב)

ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים... (שם יא ט)

הנה ימים באים נאם אד-ני אלקים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו... (עמוס ח יא)

ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה א-לוה. (איוב יט כו)

זהר:

אמר ליה רבי אלעזר... כי פעם אחת בא אלי פילוסוף של אומות העולם אמר לי אתם אומרים שאלקיכם מושל בכל רום השמים, וכל הצבאות והמחנות אינם משיגים המקום שלו, הנה המקרא הזה אינו מרבה כבודו, שכתבו כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, מהי ההשואה לבני אדם. (פירוש: חכם גדול מחכמי הגוים בא לפני רבי שמעון לבזות חכמת ישראל ועבודתנו באמונה, שהיא בתמימות גדולה, בגין דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. וחכם הזה היה מהפילוסופים האומרים שעיקר עבודת ה' להשיג אותו, כי לדעתם הם משיגים אותו, ובא להתלוצץ עלינו, ואמר אלקיכם שהוא מרומם מכל שכל אנושי, וצוה לכם לעבוד לפניו באמונה ותמימות ולא להרהר בו כלל, שלא לבד ששכל אנושי אינו משיגו, אלא אפילו החיילות והמלאכים העליונים לא ישיגוהו כלל... כאן דבר בלשון חכמה, כי הבין שיתרצו לו קושיתו בנקל, שהפירוש הוא, כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם אין מי שישיג אותך, כי מאין כמוך הוא על דרך אלמלא ידעתיו הייתיו, ולפי שחכמי הגויים מתפארים שמשיגים אותו, הם נבחנים משום זה כמוהו, הכתוב אומר ששקר דברם, ואינם כמוהו, כי אינם משיגים אותו אלא הם מטעים את עצמם)... (הקדמה קסא, ועיין שם עוד)

המצוה השלישית היא, לדעת שיש אלקים גדול ושליט בעולם, וליחדו בכל יום יחוד כראוי... (שם קד, ועיין שם עוד)

המצוה הרביעית היא לדעת כי ה' הוא האלקים, כמו שאתה אומר וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים... שהשם אלקים יהיה נכלל בשם הוי"ה, לדעת שהם אחד ואין בהם פירוד... (שם רח, ועיין שם עוד)

ועם כל זה צריך לדעת אשר אלקים הויה הכל אחד בלא פרוד, הויה הוא האלקים, וכשהאדם ידע שהכל אחד, יסתלק הצד האחר מן העולם, ולא יהיה נמשך למטה... (שם ריא, ועיין שם עוד)

ולקחתי אתכם לי וגו', מצוה זו היא הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה לכל המצוות היא, לדעת את הקב"ה בבחינת כלל, לדעת שיש מושל עליון שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם, וזה הוא כלל, וסוף הכל הוא בפרט, דהיינו לדעת אותו בפרט... (וארא נה, ועיין שם עוד)

...אלא השתדלות התורה כל מי שרוצה זכה בה, השתדלות של הקב"ה לדעת אותו, כל מי שרוצה זכה בו בלא שכר, אבל השתדלות הקב"ה העומדת במעשה, אסור לקחת אותו בחנם וריקם, משום שלא יזכה במעשה ההוא כלל, להמשיך עליו רוח של הקדושה אלא בשכר שלם. (תרומה לה)

אמר להם משה, עד עכשיו הייתי צריך ללמד אתכם כמו שמלמדים הילד, וזהו אתה הראת לדעת, שלמדתי אתכם עד כאן לדעת לידע להסתכל ולכנס בסוד האמונה, ומה הוא, הוא כי הוי"ה הוא האלקים. ואם תאמר שדבר קטן הוא לדעת זאת, הרי כתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, כאן תלוי כל סוד האמונה, לדעת מתוך זה הסוד כל הסודות, לדעת הסתום מכל סתום, הוי"ה אלקים הוא שם מלא, ויורה שהכל אחד, אתה הראת לדעת כי הוי"ה הוא האלקים וגו', כאן סוד הסודות לאלו יודעי הדין... (שם תרלג)

אתה הראת לדעת, היינו שהראה על ידי ממונה ההוא לפני הקב"ה לדעת, לידע ולהסתכל בעולם הזה, בסוד האמונה, בסוד התורה, וכל מי שהיה בעולם הזה ולא עסק בתורה לדעת אותו, טוב לו שלא נברא, כי בשביל זה הביא הקב"ה את האדם בעולם הזה.

לדעת כי ה' הוא האלקים, זה הוא כלל של כל סוד האמונה, של כל התורה, הכלל שלמעלה ומטה. וסוד זה הוא כלל של כל סוד האמונה, כך הוא ודאי... (שם תרמד, ועיין שם עוד)

בסודות אלו יכול האדם להתדבק באדונו לדעת שלמות החכמה בסוד עליון כשעובד לאדונו, בתפלה, ברצון, בכוונת הלב הוא מדבק רצונו כאש בגחלת ליחד אלו רקיעים התחתונים שמצד הקדושה... (ויקהל שסה, ועיין שם עוד)

אמר רבי יהודה עתיד הקב"ה לגלות סודות עמוקים בתורה בזמן חמלך המשיח, משום שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וכתוב לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, אמן כן יהי רצון. (ויקרא שפח)

...אלא מן יום שהיו ישראל בעולם לא נודע כבוד הקב"ה חוץ מבארץ מצרים, שהיו בעבודה קשה ההיא, וצעקו לפניו, ולא נשתנו מן המנהג שלהם לעולם, ושם נבחנו אבותינו כזהב מתוך הצנור, ועוד שהיו רואים בכל יום כמה מכשפים כמה מינים רעים להטעות בני אדם, ולא נטו ימין ושמאל מן הדרך, ואף על פי שלא היו יודעים כל כך בכבוד הקב"ה, ואחר כך ראו כמה נסים וכמה גבורות, ולקחם הקב"ה לעבודתו, ומשום שכולם ראו כמה נסים ואותות בעיניהם וכל אלו אותות וגבורות, אמר ואנכי ה' אלקיך מארץ מצרים, ששם היה הכבוד שלו בגלוי, ונגלה עליהם על הים, וראו זיו יקר העליון שלו פנים בפנים, שלא תאמרו אל אחר הוא שדבר עמנו, אלא אני הוא שראיתם אותי בארץ מצרים... ומשום זה ואלקים זולתי לא תדע, שלא תאמר אחר הוא, אלא אני הוא הכל. (קדושים פב)

קם רבי יוסי ואמר, בימיו של מלך המשיח לא יאמרו עוד אחד לאחד למדני חכמה, שכתוב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובזמן ההוא יעורר עתיק יומין רוח היוצא ממוח הסתום מכל, וכשיוציא את זה, כל הרוחות שלמטה יתעוררו עמו... (נשא אדרא רבא סד)

ספרי:

והיו הדברים האלה וגו', למה נאמר, למה, לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, תלמוד לומר והיו הדברים האלה על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו... (ואתחנן לג)

תלמוד בבלי:

אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב, מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים. איתיביה רב שימי בר חייא לרב ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, אמר ליה שימי את, דקרו ליה א-להא דאלהא... (מנחות קי א)

מדרש רבה:

אמר רבי ברכיה, בא וראה כמה גדולים יורדי הים, משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות, שנאמר (שמות ל"ד) הראיני נא את כבודך, אמר לו לא תוכל לראות את פני, ובסוף הראה לו בסימן, שנאמר (שם) והיה בעבור כבודי... ועולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר, זה א-לי ואנוהו... (שמות כג טו)

רבי דוסא אומר, הרי הוא אומר (שמות ל"ג) לא יראני האדם וחי, בחייהם אינן רואין, אבל רואים הם בשעת מיתתן, וכן הוא אומר, (תהלים כ"ב) לפני יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. רבי עקיבא אומר כי לא יראני האדם וחי, אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד, אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו, כי לא יראני האדם וחי, אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינן רואין את הכבוד... (במדבר יד לו)

מה כתיב למעלה מן הענין, וידעת היום והשבות אל לבבך, אמר רבי מאיר, אמר הקב"ה את ולבך יודעים מעשים שעשית, ויסורין שהבאתי עליך שלא כנגד מעשיך הבאתי עליך. דבר אחר, כי ה' הוא האלקים, רבנן אמרי יתרו נתן ממש בעבודה זרה, שנאמר (שמות י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, נעמן הודה במקצת ממנה... רחב שמתהו בשמים ובארץ... משה שמו אף בחללו של עולם, שנאמר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד... (דברים ב יט)

מדרש תנחומא:

...דבר אחר, עיניך יונים, מה היונה הזו משהיא מכרת את בן זוגה אינה זזה ממנה, כך ישראל, משהכירו את הקב"ה שוב אינם זזים ממנו, ואין מניחין אותו... (תצוה ה)

אמר הקב"ה, בעולם הזה על ידי יצר הרע היו למדין ומשתכחין, אבל לעולם הבא אני עוקר יצר הרע מכם ואינכם משכחים, שנאמר (יחזקאל ל"ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו', ולא עוד אלא שאינכם צריכים לאדם שילמדם, שנאמר (ירמיה ל"א) ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, אמן כן יהי רצון. (עקב יא)

מדרשים:

ומעשה באחד, שבא מין אחד ואמר לרבי עקיבא העולם הזה מי בראו, אמר לו הקב"ה, אמר לו הראני דבר ברור, אמר לו למחר תבא. למר בא אצלו אמר לו מה אתה לבוש, אמר לו בגד, אמר לו מי עשאו, אמר לו האורג, אמר לו איני מאמינך, הראני דבר ברור. אמר לו ומה אראה לך, ואין אתה יודע שהאורג עשהו, אמר לו ואתה אינך יודע שהקב"ה ברא עולמו. נפטר אותו המין. אמרו לו תלמידיו מהו הדבר ברור, אמר להם בניי, כשם שהבית מודיע על הבנאי והבגד מודיע על האורג, והדלת מודיע על הנגר, כך העולם מודיע על הקב"ה שהוא בראו. אשרי האיש אשר לבו מלאו להתבונן במעשיו להכיר את בוראו, (משלי ח') כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. (מדרש תמורה בסוף)

מדרש הגדול:

ויאמר הראיני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו שלהקב"ה כמו שהוא, כדי שיהא נפרד בדעתו משאר הברואים, והודיעו הקב"ה שאין כח בבריה להשיג את הכבוד כמו שהוא, אלא הודיעו מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו. (שמות לג יח)

אמונות ודעות:

ואברר כי ענין הבורא בתכלית העדינות הוא בירורו, ומציאתנו אותו בשכלנו דק מכל מושג היא אמיתתו, ואותם שאומרים אין אנו מאמינים אלא במה שראו עינינו ובטלו את המדעים, כבר השיבותי עליהם... ואם זהו המדע הידוע באותה הדרגה, הרי בהכרח יהיה מצב הידוע בדרגה שאחריה, כלומר הבורא יתהדר עדין מכל עדין, ומופלא מכל מופלא, ודק מכל דק... עד שאי אפשר לעמוד על איכותו כלל, ובכך אמר הכתוב החקר א-לוה תמצא, אם עד תכלית ש-די תמצא... ואוסיף כאן ביאור ואומר, ושמא יחשוב אדם שאפשר שיהא אחרי הידוע הזה ידוע אחר, אלא שבינת אחד מבני אדם לא השיגה אותו, או שבינתם גם יחד לא הגיעה אליו, ואומר כי זה דמיון שוא, מפני שכל ידוע אינו נודע אלא באמצעות הגוף כפי שהקדמנו בהקדמת הספר, וכאשר יצא הידוע מלהיות גוף או באמצעות הגוף, הרי מן הנמנע שיהא אחריו ידוע אחר כלל... (מאמר ב הקדמה)

...ועל הנפעל, אין מי שיחשוב שיש מן ההתפעלויות דבר הנאמר על הבורא זולת הראיה בלבד, ולכן חייב אני לבאר שגם הראיה אינה נאמרת עליו, לפי שאין כל הדברים נראין אלא על ידי הצבעים הנראין על פניהם, המתייחסים אל ארבעת הטבעים, וכאשר נפגשים בכח הראות אשר ממינם באמצעות האור אז רואים, אבל הבורא אשר מן המוכחש לחשוב שיש בו מאומה מן המקרים, אין שלטון לראות על השגתו, והנך רואה שאין יכולת בדמיון לדמותו ולתארו, כל שכן שיהא לראות דרך לכך. וכבר הביא במבוכה אחדים מבני אדם ענין משה רבינו ע"ה, היאך שאל את ה' הראיני נא את כבודך, והוסיפה להם מבוכה תשובתו, לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי... ואומר בעזרת הרחמן בגילוי כל זה באורו, יש לה' זוהר שהוא בורא אותו ומגלהו לנביאים כדי שיהא להם הוכחה כי דברי הנבואה אשר ישמעו מאת ה', וכאשר רואה אותו אחד מהם, אומר ראיתי כבוד ה', ויש שאף אומר ראיתי את ה' כמשפט המלים הנסתרות... אלא שכאשר רואים אותו הזוהר אינם יכולים להסתכל בו מרוב חזקו ובהירותו, ומי שנסתכל בו מתפרק בנינו ונשמתו ופורחת, כמו שאמר פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, ולכן בקש משה מאת ה' שיחזקהו להסתכל באותו הזוהר, והשיבו, כי ראשית אותו הזוהר עצום ולא יוכל לראותו ולהתבונן בו אלא יאבד, אבל הוא יסתירהו בענן או בדומה לו, עד שיעבור מעליו תחלת הזוהר... אבל הבורא עצמו אין אפשרות שיראהו שום אדם, אלא דבר זה מסוג הנמנע. (שם פרק יב)

ועתה אומר, היאך יקבע בדעתינו המושג הזה, כלומר הבורא יתרומם ויתהדר, בעוד שאף אחד מחושינו לא השיגו. ואומר כמו שנקבע בהם אהבת האמת ושנאת השקר, ושום חוש מחושינו לא השיגו, וכמו שהושג לשכלינו אי אפשרות צירוף מצוי ונעדר גם יחד, וכל יתר הסותרים זה את זה, והרי החושים לא ראו את זאת, ואמר הכתוב: ה' אלקים אמת.

ואמר והיאך תקבע בדעתינו מציאותו בכל מקום, עד שלא יהיה מקום ריק ממנו? מפני שהוא הקדמון לפני כל מקום, ואלו היו המקומות מפרידים בין חלקיו לא היה בוראם, ואילו היו הגופות תופסים לו המקום לא היה ממציאם, וכיון שהדבר כך, הרי שמציאותו אחר שברא את כל הגופות כמציאותו לפי כן בלי שינוי... ואקרב את הדבר להבנה, ואומר, אלמלא שכבר נוכחנו שמקצת הקירות אינם חוצצין בפני הקול, והורגלנו שהזכוכית אינה מסתירה את האור, וידענו שאור השמש אין הלכלוך שבעולם מזיקו, כי אז היינו מתפלאים על כך.

ואומר עוד, והיאך יקבע בנפשות שהוא יודע כל מה שעבר וכל מה שעתיד, ושידיעתן לפניו שוין? ואבאר, מפני שסבת אי ידיעת הנבראים את העתיד מחמת שאין ידיעתם באה להם אלא דרך החושים, וכל שלא יצא אל שמיעתם וראייתם ושאר חושיהם לא ידעוהו, אבל הבורא אשר אין דרך ידיעתו על ידי סבה, אלא היא מפני שעצמותו יודעת, לפיכך העבר והעתיד לפניו יחד שוין, וידע זה וזה בלי סבה.

וכאשר הגיע האדם לידיעת הענין הנכבד הזה בדרך העיון ובכחות האותות והמופתים, תאמין בו נפשו ונתמזג ברוחו, ונעשה מצוי לה בחדריה, וכל מקום שמהלכת בהיכלה מוצאתו, כמו שאמר החסיד: נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך, ושוגה באהבתו בכל מיצוי המחשבה, אשר אין בה שום הרהור... ונעשה אותו העבד זוכרו בדעתו ביומו ובהתהפכו על יצועו... (שם פרק יג, וראה שם עוד)

וכאשר צירפנו ארבעה חלוקים אלו, נמצאת כללותם הם המצוות אשר צונו בהם אלקינו שהוא צונו לדעת אותו ולעבדו בלבב שלם, כמו שאמר החסיד, ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין... (מאמר ג פרק א)

חובת הלבבות:

...והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו, וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ. ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה במקצת מה שזכרתי לך בחכמות המצפון, והשיב לי, כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו. אמרתי לו, אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ורוחק הכנתו, אך מי שבכח שכלו והכרתו לעמוד על ברור מה שקבל ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצות הא-ל ובתורתו, הוא נענש על זה ואשם... (הקדמה)

אך לדעת אם חייבין אנו לחקור על היחוד בדרך העיון אם לא, אומר, כי כל מי שיוכל לחקור על הענין הזה והדומה לו מן הענינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו, וכבר הקדמתי בתחלת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב הענין מה שיש בו ידי... וכבר חייבתנו התורה בזה, כמו שכתוב (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'... ואמר דוד המלך ע"ה (דברי הימים א' כ"ח) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה וגו'... ואמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי (ירמיה ט')... (שער א, היחוד, פרק ג)

אך איך דרך המחקר על אמיתת היחוד, ומה שאנו צריכין לדעתו קודם נחקור על היחוד, אומר, כי כל דבר שמבקשים לדעת אותו כשמסתפקים במציאותו צריך לשאול עליו תחלה אם הוא נמצא אם לא, וכשיתברר אמיתת מציאותו, צריך לחקור עליו מה, ואיך הוא, ולמה הוא. אך הבורא יתעלה, אין אדם רשאי לשאול עליו אלא באם הוא בלבד, וכשתתברר מציאותו בדרך העיון, נחקור עליו אם הוא אחד או יותר,וכאשר יתברר לנו שהוא אחד, נחקור על ענין האחד, ועל כמה פנים יאמר אחד, ובזה יתקיים לנו היחוד השלם, כמו שאמר הכתוב (דברים ו') שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. על כן אנו חייבים לחקור תחלה היש לעולם הזה בורא אם לא, וכאשר יתברר לנו שיש לעולם בורא נחקור עליו אם הוא אחד... (שם פרק ד)

...ורמזו הספרים במעט מן הענינים הרוחניים אשר יבינום אנשי השכל והלבבות, להיות הכל שוים בדעת מציאות הבורא יתעלה, ואם תתחלק אמיתת כבודו בדעתם... והעילה בזה הוא, כי הוא נודע אלינו מן הצד אשר ממנו ידענוהו והשכלנו ענינו ומציאותו נודע אלינו הרבה מצד אבותינו, כמו שאמר (שמות ג') אלקי אבותיכם אלקי אברהם וגו'. והעילה בזה שנודע אלינו מן הצד שעמדנו עליו, והוא קבלת אבותינו אשר ירשנו מהם דרכיו, כמו שאמר (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו', ואפשר שנודע אליהם בעבור התיחדם בעבודתו בדורם, מפני שהיו אנשי דורם עובדים לאלהים אחרים...  

ואילו היינו יכולים להשיג אמיתת ענינו, לא היה נודע אלינו בזולתה, וכיון שנמנעה משכלנו השגת אמיתת ענינו, ספור עצם כבודו, שהוא אלקי מבחר יצוריו מדברים ושאינם מדברים, ועל כן אמר למשה רבינו ע"ה בעת ששאלו, (שמות ג') ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם... והיה רצונו בזה, אם לא יבין העם המלות האלו וענינם בדרך שכלם, אמור להם שאני הוא הידוע אצלם מצד הקבלה שקבלו מאבותם, מפני שלא שם הבורא דרך לדעתו זולתי אלה שני הדרכים, האחד מה שהשכל מראה מדרך אותו פעולותיו הנראות בבריותיו, והשני מצד הקבלה מן האבות... 

ומפני שנמנעת השגת הבורא מצד הרגשותינו, לא יכולנו להשיגו אלא מצד ההגדה האמיתית, ומצד הראיה עליו מאותות מעשיו בלבד, וכיון שעמדו לנו הראיות מצד אותות פעולותיו בברואים ורבו מספריהם, רבו ספורי מדותיו יתעלה בעבורם, וספרוהו הנביאים והחסידים בספורים שאין דומים זה לזה, אמר משה הצור תמים פעלו... וכל אלה המדות הראיה עליהם מסימני מעשיו בבריאותיו, והחכמה והיכולת הנראות במעשיו אם נחקור על הענין הזה בשכלנו והכרתנו נלאה מהשיג הקטן שבקטנים מחלקי מדותיו ושבחיו...

על כן אתה צריך להטריח בנפש עד שתדע את בוראך יתעלה מצד סימני מעשיו, ולא מצד עצם כבודו, כי הוא קרוב מכל קרוב מצד פעולותיו, ורחוק מכל רחוק מצד דמות עצם כבודו והמשלו, כי לא נוכל למצאו במחשבתנו מן הצד הזה אשר הקדמנו. וכשתגיע להוציאו ממחשבותיך והרגשותיך מפני שאיננו נמצא, ומצאת אותו מצד סימני פעולותיו, כאילו אינו נפרד ממך, זאת היא תכלית ידיעתו, אשר הזהיר עליה הנביא, באמרו (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים וגו'... ונאמר על קצת מן החכמים שהיה אומר בתפלתו אלקי אנה אמצאך, אך אנה לא אמצאך, נסתרת ולא תראה, והכל ממך מלא...

וכשתתקיים לנו מציאותו מן הדרך הזה, אנחנו צריכין שנעמוד ולא נבקש במחשבותינו לדמותו ולא ברעיונינו לשום לו תבנית ולהמשילו ולהשיג הוית עצם כבודו, ואם נעשה כן, ואנו חושבים להקריבו אל בינתנו, אז תעדר ממנו מציאותו, כי כל המתדמה במחשבותיו הוא ענין זולתו... וכאשר תעמוד על המדרגה הזאת מן היחוד בשכלך ותבונתך, יחד נפשך לבורא יתעלה, והשתדל להשיג מציאותו מצד חכמתו וגבורתו וחנותו ורחמנותו, ורוב השגחתו על ברואיו, והתרצה אליו בעשות רצונו, אז תהיה ממבקשי ה', ואז תשיג ממנו העזר והאומץ להבינו ולדעת אמיתת ענינו, כמו שאמר דוד ע"ה, (תהלים כ"ה) סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם... (שם פרק י)

...ונאמר תחילה כי טובות הא-ל יתעלה על ברואיו הן כוללות את כלם, כמו שאמר הכתוב (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל, רובם כעורים מהכירם ומהבין גודל מעלותם ואינם משכילים ענינם מפני שלשה דברים, אחד מהם רוב התעסק בענין העולם ותענוגיו, והתאוותם מה שלא יגיעו ממנו, והתעלמם מהביט אל טובות הבורא עליהם מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקוים ממלאת תאותם והשלמת משאלותם... ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות ותקטננה אצלם המתנות הגדולות, עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם... 

והשלישי מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם, ותועלות הנסיון והמוסר להם,ושכחו כי הם וכל אשר להם טובות שהיטיב להם הבורא נדבה וחסד, וגזר בהם בצדק... (שער ב הקדמה)

אמר המחבר, אך מהות הבחינה היא התבונן בסימני חכמת הבורא בברואים ושערם בנפש כפי כח הכרת המבחין, כי החכמה ואם סימניה נחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת... על כן התבונן בבריאות הבורא מקטנם ועד גדולם והתישב בנעלם ממך מהם תמצאם. ומפני שהם מתחלקים בברואים התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם עד שיתיישב ענינה בנפשותינו וינוח ברעיונינו, ואילו היו סימניה על דרך אחת בברואים כלם, לא היה ענינה מסתפק על אחד מהם, והיה המשכיל והכסיל שוה בהכרתם... ומפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו ואיננו מוכרח ולא צריך ולא מוטבע, עשה הדברים משתנים זה מזה, כפי שמחייבת חכמתו בכל עת, כדי שיורה השתנותם על חפצו בפעלו, כמו שכתוב (תהלים קל"ה) כל אשר חפץ ה' עשה, והאלקים יודע אם בעבורה לא היו כל הבריות בדמות אחת, והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החכמה בברואים, וחכמתו יתברך נעלמה מהשיג, אך זכרנו אחד מהרבה פנים שלא הגענו אליהם (שם פרק א)

אך איך אופני הבחינה בברואים, נאמר כי הבחינה בברואים היא העיון בפינות העולם ותולדותיהם המחוברות מהם, ובתכונת חלקי כל מורכב ואופני תועלתו וסימני החכמה בבריאתו ובמתכונתו ועילתו המשלימה אשר לה נברא... (שם פרק ג)

...אך דמה עצמך בעולם הזה אל ילד הנולד בבור מאסר המלך, וחמל עליו המלך, וצוה לו בכל הטוב לו וכל הצריך לתקנתו, עד שגדל והשכיל ואיננו יודע מאומה חוץ מן הבור ומה שיש בו, והיה שליח המלך בא אליו תדיר בכל מה שצריך לו מנר מאכל ומשתה וכסות, והודיעו כי הוא עבד המלך, וכי הבור וכל אשר בו וכל אשר יביא אליו מן המזון של מלך הוא, וחייבו להודות לו ולשבחו, ואמר אני משבח בעל הבור הזה, אשר לקחני לעבד לו, ויחדני בכל טובותיו, ושם עינו ולבו עלי. אמר לו השליח אל תאמר כן פן תחטא, כי אין הבור הזה לבדו ממשלת המלך... וכן אין אתה לבדך עבדו, כי עבדיו רבו מספר, וכן מה שהגיע אליך מטובותיו וחסדיו אינם נחשבים למאומה לנגד טובותיו על זולתך, וכל השגחתו עליך איננה נחשבת לנגד השגחתו על זולתך, ואמר הנער אינני יודע מה שזכרת, אך הבינותי מדבר המלך כפי מה שראיתי טובותיו וממשלתו בלבד. אמר לו השליח, אמור אני משבח המלך העליון אשר אין קץ למלכותו ולא תכלית לטובתו וחסדו... והבין הנער מענין המלך מה שלא היה מבין, וגדלה מעלתו בנפשו, ונכנסה אימתו בלבו, ותגדל בעיניו טובתו ומה שהגיע אליו ממנו מפני גודל מעלתו ומעוט חשיבות הנער במלכותו, ויגדלו מתנותיו אצלו... 

התבונן אחרי המשל הזה ובחון אותו, והבן מענין הבורא יתברך כפיהו, ויגדל בעיניך מה שחננך מטובו וחסדו אשר שם עליך עינו לטובה בכלל בריותיו, והבט אל ספרו ומצותיו וחקיו בעין הגדולה, והעבר על מחשבתך רוב המורא והגדולה אשר תמצא בלבד למי שתמצא ידו מן הטוב יותר ממך מבני אדם... (שם פרק ו)

...והדעת הזאת קרובה אל דרך ההצלחה מכל אשר קדם זכרו, כי מן האמת והנכונה שנודה בסכלות בדבר הזה מחכמת הבורא יתברך מפני חלישות דעתנו וממעוט הכרתנו ובסכלותנו בו פנים מאופני הטובה, ולזה נעלם ממנו, ואלו היתה לנו בעמדנו על הסוד הזה תקנה, היה הבורא מגלה אותה לנו. והדמיון הקרוב בזה מה שאנו רואים מענין חלש הראות, שאין לו תועלת באור השמש, עד שישים מסך דק בינו ובין עיניו... (שער עבודת האלקים פרק ח)

אבל מפסידי יחוד המעשה לאלקים הם שלשה דברים, אחד מהם שלא יבין את האלקים ואת טובתו, והשני שלא יבין מצוות האלקים ואת תורותיו... אבל אופני הפסד השכלות מדעת האלקים למעשה העבודה הוא, מפני שכל מי שאינו יודע את אדוניו לא יעבדהו בלבו, אבל יעבוד מי שיודע ענינו, ויתכן ממנו התועלת והנזק, ואם יעשה מי שאינו יודע את האלקים מעשה ממעשי העבודה, כוונתו בהם מי שיירא ויקוה מבני אדם בלבד, ועובד בני אדם ולא הבורא אותם, מפני שאיננו יודע ולא מכיר ענינו... (שער ה יחוד המעשה, פרק ד)

...והוא שתחשוב כאילו אתה במקום, וממעל למקום ההוא צורה כנגד הצד שהוא נכחך, ואין דרך לך לראותה בעיניך ולהשקיף עליה בחוש ראותך. והגיד לך מגיד, כי כאשר תעשה טס מברזל עשת ותלטשהו עד שתסיר קדרותו, ותמשחהו זמן ארוך במשיחות רבות, ואחר כך תעמידהו נוכח פניך, אז יראה לך מן צורה העליונה מה שנעלם ממך, ותוכל לראותה ולהשתעשע בנעימותה וזוהר יפיה. והצורה עליונה החשובה אשר אין לך דרך לראותה בעיניך היא חכמת הבורא יתעלה ויכלתו, יופי העולם העליון אשר נעלם ממנו צורתו ותכונתו, והטס העשת היא הנפש האנושית, והלטישה היא הנהגתה בחכמות ובמוסרים השכליים התוריים, והמשיחות הם אופני החשבון השלשים אשר זכרתי לך... (שער חשבון הנפש פרק ד)

אבל מה שצריך לסמוך לחשבון עם הנפש מן המעשים, אומר, כי זה יהיה מן האדם כפי זכות עצם נפשו וקבולה לאורי האמת המגיעים אליך מאת אלקים יתברך, כי כאשר יהיה שכל המחשב עם נפשו החשבון הזה זך, ויבין הכוונה והחפץ בו, וייחד לבו בו לאלקים יתברך, יפיק רצון הבורא יתברך ויעזרהו לשעתו לעשות מצוותיו, ויורה אותו באור החכמה ויזהיר בזוהר ההשכל ויזך נגלהו ונסתרו לאלקים, ודומה למה שאמר איוב (איוב כ"ט) צדק לבשתי וילבשני וגו', ואז תנוח מחשבתו מדאגות העולם ושכיותיו, וישמח בעבודת הבורא יתברך ויגיל במה שהשקיף עליו מסודות החכמה ומאוריה, ויאשר נפשו על מה שהגיע אליו מידיעת אמיתת העולם התחתון והעולם העליון ומחשבת האלקים הטובה והנהגתו וקיום גזירתו בבריותיו, כמו שאמר דוד עליו השלום, (תהלים ס"ד) ישמח צדיק בה' וחסה בו... ואמר (ירמיה ט') כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, וזאת היא המדרגה העליונה שבידיעת הא-ל יתברך, כי מי שידעהו באמת ידבק בעבודתו וביראתו כפי ידיעתו בלבו ובמצפונו ויתקיימו לו חובות הלבבות והאברים בלי טורח ובלי עמל, אך בחריצות והשתדלות... (שער ח פרק ו)

תרגום יונתן:

דעה את ה' - למדע ית דחלתא דה'. (ישעיה יא ט)

אבן עזרא:

ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהן אל מקום חפצו, יכיר מעשה ה' במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר לפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת... ומדרכי ה' ידע המשכיל את ה', וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה הזכיר בדבור הא' אנכי ה' אלקיך, וזה לא יכול להבין רק מי שהוא חכם מופלא כי כבר פירשתי בשמות, כי זה השם לבדו העומד בלי שינוי ואין זולתו... (שמות כ א)

לדעת את ה' - כי זה סוד כל החכמות, ולכך בלבד נברא האדם, רק לא יוכל לדעת ה' עד שילמד חכמות הרבה, שהן כסולם לעלות בו למעלה העליונה. כשחר - שיגדל רגע אחר רגע עד שיראה האמת. ויבא כגשם - שה' יורינו האמת, או ירפאנו. (הושע ו ג)

אשבעה תמונתך - מעשה ה', שכולם כללים ובחכמה, והוא מראה שקול הדעת, שיבין רק מי שלמד חכמת הנפש. (תהלים יז טו)

תורת ה' - ויש עד יותר נאמן להעיד על האלוקות, והיא התורה שתורה הדרך הישרה... משיבת נפש - כמו שהשמש משיבה נפש החולים כשהיא בגלגל העולה. מחכימת פתי - שאין לדעתה בדרך הראיות... (שם יט ח)

והדר לבשת - ילאו עיני הנשמה לראות כבודך, כאשר ימנע המלבוש לראות עצם הלובש, והנראה מלבושו הוא האור. (שם קד א)

דעת קדושים - פירשוהו על השי"ת, תחלת תולדות הבינה היא מציאות ה', או על השגת השכלים הנפרדים והרוחניות על ידי הבינה, וממנה יעלה למציאות המעלה העליונה. (משלי ט י)

הסתר דבר - הסתיר כבוד אלקים בספור מעשיו הנבראים, כי מי יוכל למלל כבודו ולהגיע לתכליתו... ואף למלכים שכבודם חקור דבר, אל תחקור מעשה אלקים. (שם כה ב)

רמב"ן:

וידעתם - ...ולכך אמר הכתוב, באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו, כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר, אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבוקר תראו את כבוד מלכותו אשר מי א-ל אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו... (שמות טז ו)

אמר אנכי ה' - יורה ויצוה אותם שידעו ושיאמינו בה', כי יש ה' והוא אלקים, כלומר הווה וקדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו. (שם כ א)

רד"ק:

בצלם אלקים - מלאך, כי צלם יתברך וצלם מלאך הכל אחד, שהכל שכל נפרד, אלא שיש לו מעלה גדולה על כל שכל נפרד, עד שאין כח בכל שכל נפרד זולתו שישיגהו על אמיתתו, כי הוא עילה והם עלולים, הוא בורא והם נבראים... (בראשית א כז)

עשן - הענן העב, הוא משל על השגת אמיתת הא-ל שלא תושג באמת, אלא שתרבה אז ההשגה. (ישעיה ד ה)

האותי לא תיראו - הלא תיראו מהים שהקויתי כמו נד ולא יעברו שפת הים כטבעם, מזה תראו שאני משגיח בתחתונים, אלא שלבכם סורר ומורה, ועוד שמתי לעד כי בעשותכם רצוני אתן גשמיכם בעתם, ותהיו מיוחדים בעצמים לברכה, ומופתים אלו תמיד לא יוכלו להכחישם כמופתים בשינוי הטבע כקריעת ים סוף, שהיו רק פעם אחת. (ירמיה ה כב)

השכל וידוע - ...והחכם רבי אברהם ברבי חייא פירש, כשיוסיף חכמה יקרא גבור, והמעדיף יקרא עשיר, והמגיע לעומק חכמה נקרא משכיל, והכתר הוא דעת אלקים... (שם ט כב)

ונדעה - בינינו מה טוב לדעת ה', כשחר - יתברר לנו כאור השחר שאין שם עבים, ואמר דוד לשלמה תחלה דע את אלקי אביך ואחר כך עבדהו, כי אם לא ידע דרך יחודו למי יעבד. ויבא כגשם - ויעזרנו ה' ויורינו האמת... (הושע ו ג)

תמלא הארץ - ידעו שמה' היתה נקמה זאת בהטרד נבוכדנצר ובההרג בלשצר אחר שנכתב בכותלו. וידעו כי ה' משגיח בבני אדם. ויותר נראה שהענין על לעתיד לבא בימי המשיח, כשיראו שיקח ה' נקמתו מגוג ומגוג. (חבקוק ב יג)

אשבעה בהקיץ - השגת השכל ככח הנשמה אחר הפרדה מהגוף, ומשה רבינו השיג עם חיי הגוף, כי שכלו היה בפועל כשנתבטלו לו כלי הגוף, לחם לא אכל וגו'. (תהלים יז טו)

דרכיך הודיעני - כי כשידע דרכיו ידענו, ורוצה לומר שישכילהו הנמצאות טבעם והתקשרות קצתם בקצתם, וידע הנהגתו אותם, וכן בקש משה רבינו ע"ה, הודיעני נא את דרכיך. הדריכני באמיתך - אמיתת מציאותו, והיא חכמת הטבע, שממנה ידע האדם הבורא, והיא כסולם לידע חכמת אלוקות, אבל אמיתת מציאותו לא ישיג בהיותו בגוף... (שם כה ו וה)

הוריני - שיוסיף ידיעה בחכמת יצירתך, ושכולם עומדים בכוחך, וכשידע חכמת טבע זו, אהלך באמיתך - חכמות אלוקות ילך בה מעט, אף על פי שלא יוכל להשיגה, ליחד - שלא יהא לבו פונה אילך ואילך. (שם פו יב)

ידע שמי - ידיעת השם המפורש היא אהבת הא-ל, וההשגה השלמה שיוכל להשיג בהיותו בגוף. (שם צא יד)

כוזרי:

...אך אצל מי ששמע דבריו וצוויו והזהרתו וגמולו על העבודה וענשו על עבירה, והוא קורא אותו בשם נודע, כנוי לזה שדבר עמו, ויאמת אצלו שהוא בורא העולם אחר שלא היה. ותחלתם אדם, לא היה יודע ה' לולא דברו עמו וגמולו וענשו ושברא לו חוה מצלעותיו, ונתברר לו שהוא בורא העולם, ורמז לו בדבור ובמדות, וקרא אותו ה'... ואחר כן קין והבל ידעוהו אחר שקבלוהו מאביהם בראיה הנבואית... וקראוהו העם המקבלים מהם בהאמנתם אותם ה', בעבור שהיה דברו והנהגתו דבק בבני אדם, והיו דבקים הסגולה מבני אדם בו, עד שהיו רואים אותו במצוע מה שנקרא כבוד ה' ושכינה ומלכות ואש וענן וצלם ותמונה ומראה הקשת וזולת זה, ממה שהיה ראיה להם שהדבור עמם מאצלו... כי אין צירוף בינו ובין אומה מהאומות, כי איננו אוצל אורו כי אם על הסגולה ועל בעלי דת האמיתית, והם מקובלים ממנו, והוא מקובל מהם, וכן נקרא אלקי ישראל, ונקראים עם ה'... והיה השם הזה מיוחד בנו, שאין אחר יודע אותו אמיתת ידיעתו זולתנו... ויאמר קדוש ישראל כינוי לענין האלקי הדבק בו, ואחריו בהמון זרעו דבקות מחשבה והנהגה, לא דבקות נגיעה... 

ושמא זאת היתה בקשת משה באמרו הראיני נא את כבודך, ואמר לו הן, על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם, וכמו שאמר: וראית את אחורי, ובכבוד ההוא מה שתוכל לסבלו ראות הנביאים, ויש בעקבותיו מה שראותינו סובלת אותו, כמו הענן והאש אוכלת ממה שהוא רגיל אצלנו, ויש אחריו דק יותר מדק עד שיגיע למדרגה שלא ישיגנה הנביא, ואם יהרוס אליו תנתק הרכבתו (גופו מנפשו), כאשר אנחנו רואים בכחות הראות, כי מי שראותו חלושה לא יראה אלא באורה המועטת בין הערבים... ומי שראותו חזקה יראה השמש, אבל עצם השמש בעת זכותה לא תוכל עין להביט, ואם ידחק לזה יתעוור, וזהו כבוד ה', ומלאכות ה', ושכינת ה'... (מאמר ד ג, וראה שם עוד)

אמר הכוזרי: והלא כשאלוקותו נכנסה בדעות, ואחדותו ויכלתו וחכמתו ושהכל מאתו, וצורך הכל אליו, ושאין לו צורך אל הכל, יכנס המורא ממנו והאהבה לו, ולא נצטרך לגשמות הזה?

אמר החבר: זאת טענת הפילוסופים, ואשר נראה מנפש האדם, כי היא יראה בהמצא המפחידות המורגשות, מה שאינה יראה כאשר יסופר לה עליהם... וכן מסתדרת לנביא גדולת האלקים ויכלתו ורחמנותו וחכמתו וחיותו ותמידותו ומלכותו... במה שהוא רואה פתאום ברגע אחד מגדולת הצורה ההיא הנבראת לו והודה והדרה... כל זה והדומה לו יראה הנביא ברגע אחד, ויכנסו המורא והאהבה תקועים בנפשו כל ימי חייו, והולך כל ימי חייו חושק, הומה, ומבקש שיתראה אליו פעם שניה או שלישית, וכבר נחשב לשלמה לדבר גדול השתי פעמים... (שם ד וה)

אמר החבר: רחוק מה שיש בין בעל התורה ובין הפילוסוף, כי בעל התורה מבקש האלקים לתועלות גדולות, זולת תועלת ידיעתו אותו, והפילוסוף אינו מבקש אלא שיתארהו על אמיתתו, כאשר הוא מבקש שיתאר הארץ על הדמיון, שהיא במרכז הגלגל הגדול ואיננה במרכז גלגל המזלות, ושאין מזיק הסכלות בידיעת האלקים, אלא כהזקת הסכלות בידיעת הארץ, למי שאמר שהיא משטח, והתועלת אצלו איננה כי אם ידיעת הדברים על אמיתתם, להדמות בשכל הפועל ושישוב הוא הוא, בין שיהיה צדיק בין שיהיה אפיקורוס... (שם יג)

...והענין הנרצה באלקים לא יכחיש אותו מי שיש לו דעת, אך תפול ההכחשה בה', מפני שהנבואה מופלאה נכריה ביחידים כל שכן בהמון, ועל זה הכחיש פרעה ואמר (שמות ה' ב') לא ידעתי את ה', כאילו הבין ממלת ה' מפורש מה שיובן מהאור הנוקב, והורה אותו על א-לוה ידבק אורו בבני אדם ויעבור בם, והוסיף לומר לו "אלוקי העברים", רמז אל האבות, אשר העידו להם עדים בנבואה ובכבוד, אבל אלקים הנך רואהו שם נוהג במצרים... וענין אלקים יושג בהקשה, כי השכל מורה שיש לעולם מושל ומסדר, ונחלקים בזה בני אדם כפי הקשותם, אבל ענין ה' לא יושג בהקשה, אך בראיה הנבואית אשר בה ישובב האדם כמעט שיפרד ממינו וידבק במין מלאכי ותכנס בו רוח אחרת... ואז יסורו מלב האדם הספקות הקודמים, אשר היה מסתפק באלקים, וילעג להקשות ההן אשר היו רגילות להגיע בהן אל האלקות והיחוד, ואז ישוב האדם עובד, חושק בנעבדו, ומוסר נפשו להריגה על אהבתו, לגודל מה שהוא מוצא מעריבות הדביקה בו... (שם טו)

אמר החבר: זה והדומה לו החקירה עליו טובה, ועל איכות דיני האלקים בעבדיו ותלותם במה שתלאם הנביא עליו השלום מן פוקד עוון אבות על בנים לשונאיו ועושה חסד לאלפים לאוהביו... ועל דרך התמורה בעולם הזה ובעולם הבא... וזולתם ממה שדעתם עמוקה ואפשר שיגלה בחקירה ברוב הסבות בצדיק ורע לו רשע וטוב לו, ומה שאיננו נגלה ימסר בו הענין על דעת האלקים וצדקו, ויודה האדם בסכלותו בסבות האלה הנגלות כל שכן הנסתרות. וכאשר יגיע בדבריו אל העצם הראשון ומה שהתחייבו בו מן המדות יבדל מהם, ורואה בעדם מסך אור בהיר מנצח הראות, וימנע ממנו השיגו בעבור קצרה ראותנו ודעתנו, לא בעבור הסתרו והחסרו, כי הוא בהיר ונגלה מפורסם ביותר אצל בעלי הראות הנבואיות...

והענין האלוקי כל אשר תחפש עליו תמצאהו כזהב הנקי, וכאשר יגיע אל המדרגה הזאת, נאמר, כי יש שם בלי ספק ענין שאיננו גשמי מנהיג כלל הגשמיים, ודעותינו נלאות מחקור עליו, אם כן נבחן בפעליו יתברך ונעמוד מספר עצמו, כי אלו היינו משיגים אמיתתו היה זה חסרון בו, ולא נשגיח לדברי הפילוסופים אשר מחלקים העולם האלקי אל מדרגות, אך כולם מדרגה אלוקית, מאחר שנפרד מההגשמה, ואין כי אם א-לוה מנהיג הגשמיים... ונעזוב ראיית הקראים במצות דוד לבנו, (דברי הימים ב' כ"ח ט') ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו, וראייתם מזה, שצריך לדעת את האלקים ידיעה ברורה, ואחר כן התחייבה עבודתו, אבל הזהיר לסמוך על אביו וזקניו להאמין באלקי אברהם יצחק ויעקב... (מאמר ה כא)

משנה תורה:

מהו זה שבקש משה רבינו להשיג, כשאמר הראיני נא את כבודך, בקש לידע אמיתת המצאו של הקב"ה עד שיהיה ידוע בלבו, כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו, ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמיתת המצאו כאשר היא. והשיבו ברוך הוא, שאין כח בדעת האדם החי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בוריו, והודיעו ברוך הוא, מה שלא ידע אדם מלפניו ולא ידע לאחריו עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר, שנפרד הקב"ה בדעתו משאר הנמצאים, כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר וראית את אחורי ופני לא יראו. (יסודי התורה פרק א י)

 

מורה נבוכים:

וכבר ביארנו בחיבורינו התלמודיים כללים מזה הענין והעירונו על ענינים רבים, וזכרנו בהם שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע, ומעשה מרכבה הוא חכמת האלוקות, ובארנו אמרם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו מוסרים לו ראשי פרקים, אם כן לא תבקש ממני הנה זולת ראשי פרקים, ואפילו הראשים ההם אינם במאמר הזה מסודרים ולא זה אחר זה, אבל מפוזרים ומעורבים בענינים אחרים ממה שנבקש לבארו, כי כוונתי שיהיו האמיתיות מושקפות ממנו ואחר יעלמו, עד שלא תחלוק על הכוונה האלקית, אשר שמה האמיתויות המיוחדות בהשגתו נעלמות מהמון האדם, אמר, סוד ה' ליריאיו... ולא תחשוב שהסודות העצומות ההן ידועות עד תכליתן ואחריתם לאחד ממנו, לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום, ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חושך קרוב למה שהיינו תחלה. והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם, עד כאילו הוא באור תדיר לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי... ומהם מי שיבריק לו פעם אחת בלילו כולו, והיא מדרגה מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו, ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים, ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בברק אבל בגשם טהור וזך, או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו מחשכי הלילה, ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזריח עליו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת. וכפי אלו הענינים יתחלפו מדרגות השלמים. אמנם אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד, הם אשר נאמר בהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ונעלם מהם האמת כולו עם חוזק הראותו, כמו שנאמר בהם ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, והם המון העם, אין מבוא לזכרם הנה בזה המאמר.

ודע, כי כשירצה אחד מן השלמים כפי מדרגת שלמותו לזכור דבר ממה שהבין מאלו הסודות אם בפיו או בקולמוסו, לא יוכל לבאר אפילו מעט השיעור אשר השיגוהו באור שלם כסדר, כמו שיעשה בשאר החכמות שלימודם מפורסם, אבל ישיגהו בלמדו לזולתו מה שמצאהו בלמודו לעצמו, רצוני לומר מהיות הענין מתראה מציץ ואחר יתעלם, ובעבור זה כשכיון כל חכם גדול אלקי רבני בעל אמת ללמד דבר מזה הענין, לא ידבר בו כי אם במשלים וחידות.

הלא תראה, כי השי"ת כשרצה להשלימנו ולתקן עניני המוננו בתורותיו המעשיות, אשר לא יתכן זה אלא אחר דיעות שכליות, תחלתם השגתו יתברך כפי יכלתנו, אשר לא יתכן אלא בחכמת האלוקות, ולא תגיע החכמה האלקית אלא אחר חכמת הטבע, כי חכמת הטבע מצרנית לחכמת האלקות וקודמת לה בזמן הלימוד, כמו שהתבאר למי שיעיין בזה. ולזה שם פתיחת ספרו יתברך במעשה בראשית, אשר הוא חכמת הטבע, כמו שביארנו. ולעוצם הענין ויקרתו, והיות יכלתנו קצרה מהשיג עוצם הענינים כפי מה שהם, הגיד לנו הענינים העמוקים ההם... במשלים ובחידות ובדברים סתומים מאד...

דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ז"ל וידיעת אמיתתו הוא הבנת המשלים ועניניהם והבנת מלותיהם... (פתיחה)

הסבות המונעות לפתוח הלמוד באלקיות ולהעיר על מה שראוי להעיר ולהראות להמון חמש סבות. הראשונה: קושי הענין בעצמו ודקותו ועמקו, ואין ראוי שיתחילו לו בלמוד בקשה ובעמוק להבין. 

הסבה השניה: קצור דעות האנשים כלם בתחלתם, וזה כי האדם לא נתן לו שלמותו האחרונה בתחלה, אבל השלמות בו בכח... הסבה השלישית: אורך ההצעות, כי לאדם בטבעו תאוה לבקשת התכליות, והרבה פעמים יכבד עליו ויניח ההצעות... ואתה יודע כי אלו הענינים נקשרים קצתם בקצתם, והוא שאין במציאה זולתי השי"ת ומעשיו כלם, והם כל מה שכללה אותו המציאה בלעדיו, ואין דרך להשיגו אלא ממעשיו, והם המורים על מציאותו, ועל מה שצריך שיאמין בו, רוצה לומר מה שיחשוב לו או ישולל ממנו יתברך. יתחייב אם כן בהכרח לבחון הנמצאות כלם כפי מה שהם עליו, עד שנקח מכל מין ומין הקדמות אמיתיות צודקות, יועילונו בבקשתנו האלקיות... אי אפשר אם כן בהכרח, למי שירצה השלמות האנושי, מבלתי התלמד תחלה במלאכת ההגיון ואחר כן בטבעיות, ואחר כן באלקיות.

ואילו לא נתן לנו דעת על צד הקבלה בשום פנים ולא הישירונו אל דבר במשל, אלא שנחוייב בציור השלם בגדרים העצמיים ובהאמין במה שירצה להאמין בו במופת, וזה אי אפשר אלא אחר ההצעות הארוכות, היה מביא זה למות רוב האנשים, והם לא ידעו היש א-לוה בעולם, כל שכן שיחוייב לו דבר או ירוחק ממנו חסרון, ולא היה ניצול מזה המות אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה...

והסבה הרביעית: ההכנות הטבעיות, וזה שכבר התבאר במופת, כי מעלות המדות הם הצעות למעלות הדבריות, ואי אפשר היות המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המדות בעל נחת וישוב, ויש אנשים רבים, שיש להם מתחילת הבריאה תכונה מזגית אי אפשר עמה שלמות בשום פנים...

והסבה החמשית: העסק בצרכי גופו אשר הם השלמות הראשונה, ובלבד אם יחובר עליהם העסק באשה ובבנים, כל שכן אם יחובר לזה בקשת מותרי המחיה שהם טבע חזק כפי המדות והמנהגים הרעים. (חלק א פרק לד)

לא תחשוב כי כל מה שהצענוהו באלו הפרקים הקודמים מגדולת הדבר והסתרו ורוחק השגתו והיותו נמנע מן ההמון, שהרחקת ההגשמה והרחקת ההפעליות (בבורא) נכנסת בזה, אבל כמו שצריך שיתפשט בהמון ויחנכו הנערים על שהשי"ת אחד ואיך צריך שיעבוד זולתו, כן צריך שימסר להם על דרך קבלה שהשי"ת אינו גוף ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל, ואין מציאותו כמציאותם ולא חייו כדמות חיי החי... וכל מה שיערך אליו יתעלה נבדל מתארנו מכל צד, עד שלא יקבצם גדר כלל, וכן מציאותו ומציאות זולתו... 

וזה השיעור יספיק לקטנים ולהמון בישוב דעותיהם, שיש נמצא שלם בלתי גשם ולא כח בגשם, הוא הא-לוה לא ישיגהו מין ממיני החסרון, ולזה לא ישיגהו ההפעלות כלל. אמנם הדברים בתארים, ואיך ירוחקו ממנו, והמה ענין התארים המיוחסים לו, וכן הדברים בבריאתו מה שבראו, ובתאר הנהגתו לעולם, ואיך השגחתו בזולתו וענין רצונו והשגתו וידיעתו בכל מה שידעהו, וכן ענין הנבואה ומעלותיה, ומה ענין משרתיו, אלו כולם ענינים עמוקים והם סתרי תורה באמת, והם הסודות אשר יזכרו בספרי הנביאים תדיר ובדברי חז"ל, ואלו הם דברים אשר אין צריך לדבר בהם אלא בראשי הפרקים, ועם האיש המתואר... (שם פרק לה)

...ואלו מכלל תועלת חכמת הטבע בידיעת הא-ל, כי כל מי שלא ידע החכמות ההם, לא ידע בחסרון ההפעליות, ולא יבין ענין מה שבכח ומה שבפעל, ולא ידע התחייב ההעדר לכל במה שבכח... ואם ידע אלו הדברים ולא ידעם במופתיהם לא ידע הפרטיים המתחייבים מאלו ההקדמות הכלליות חיוב הכרחי, ולזה לא יהיה אצלו מופת מציאות הא-לוה ולא בהתחייב הרחקת אלו המינים ממנו. (שם פרק נו)

יש לשואל שישאל ויאמר, אחר שאין תחבולה בהשגת אמיתת עצמו, והמופת מכריח שהדבר המושג הוא שהוא נמצא לבד, ותארי החיוב כבר נמנעו, כמו שבא עליו המופת, באיזה דבר יפול היתרון בין המושגים. דע כי הענין כן, ושהיתרון בין המשיגים עצום מאד, כי כמו כל אשר יוסיפו בתארי המתואר יתייחד יותר ויקרב המתאר להשגת אמיתתו, כן כל מה שתוסיף בשלילה ממנו יתעלה תקרב אל ההשגה, ותהיה יותר קרוב אליו, ממי שלא שלל כלל. ולזה יטרח אדם אחד שנים רבות בהבנת חכמה אחת ואמת הקדמותיה עד שיקחה אמת, תהיה תולדת החכמה ההיא כולה, שנשלל מהבורא ענין אחד, ואחד מן המקצרים בעיון לא יתבאר לו זה במופת, ויהיה הענין מסופק, הימצא הענין ההוא לבורא או לא, ואחד מחשוכי העינים יחייב לו הענין ההוא... ראה כמה בין שלשה האנשים מן ההבדל...

וכאשר הרגיש כל אדם, שאי אפשר להגיע להשגת מה שבכחנו שנשיג כי אם בשלילה, והשלילה לא תודיע דבר מאמיתת הענין אשר נשלל ממנו הדבר אשר נשללהו, בארו בני אדם כולם העוברים והבאים, שהבורא יתעלה לא ישיגוהו הדעות ולא ישיג מה הוא אלא הוא, ושהשגתו הוא הלאות מתכלית השגתו... והמופלג הנאמר בזה הענין, אמרו בתהלים: לך דומיה תהלה, פירוש, השתיקה אצלך הוא השבח... (שם פרק נט, וראה עוד: אלקים-תאר)

אלו הרעות הנופלות בין בני אדם מקצתם אל קצתם לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, כלם גם כן נמשכות אחר ההעדר, מפני שהם כלם מחוייבים לסכלות... ואחר כן נתן סבתו ואמר, כי הסבה בהסתלק השנאות והקטטות וההתגברות הוא ידיעת בני אדם בעת ההיא באמיתת השם, אמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. (שם פרק יא)

...ולזה ייחסו זה הדעת לאיוב, אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא היה לו חכמה ולא ידע השם אלא בקבלה, כמו שידעוהו המון אנשי התורות, אבל כשידע השם ידיעה אמיתית, הודה שההצלחה האמיתית אשר היא ידיעת השם, היא מוכנת בלא ספק לכל מי שידעה ממנו, ואל יערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולן... וזהו ענין אמרו לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר... (שם פרק כג)

...ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך, ואומר, כי המלך הוא בהיכלו, ואנשיו כולם קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני החומה כלל. מן הרוצים לבא אל הבית, מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור... אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת אדם ...

ואשר הם במדינה, אלא שאחוריהם אל בית המלך הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפלה בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, ככל אשר ילכו יוסיפו רוחק מבית המלך, ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה, ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העתים להרגם ולמחות זכר דעותיהם שלא יתעו זולתם. והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו, אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם המון אנשי התורה, עמי הארץ העוסקים במצוות, והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו הם התלמודיים המאמינים דעות אמיתיות מדרך קבלה, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת האמונה. ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת, כבר נכנסו לפרוזדור, ובני האדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק. אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן הענינים האלקיים אמיתת כל מה שאפשר שתודע אמיתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית. 

ודע בני, שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, וכשתבין הענינים הטבעיים כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלקיות, כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית, וזאת היא מדרגת החכמים. אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלקיות והוא נוטה כולו אל השם יתעלה, והוא מפנה מחשבתו מזולתו וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על השי"ת, לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה, מהם אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים. ויש מהם מי שהגיע ברוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי השי"ת, עד שנאמר בו ויהי שם עם ה' וגו'...

ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר, שישים האדם מחשבתו בשם לבדו, אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שביארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמיתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב בה', וירבה לזכרו תמיד מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו.

ואמנם ראוי להתחיל בזה מין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו, ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו'. והנה ביארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות, כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא אשר העירו חז"ל עליה... (שם פרק נא)

ספר חסידים:

...וכללו של דבר, כי צריך לו לאדם להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעות לו את קונו כפי כחו שיש לו להבין ולהשכיל ולהשיג. והבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו הנכבד והנורא צוה לנו לאהבה וליראה שמו, והאיך הוא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו של הקב"ה הגדולים והמופלאים אשר אין להם ערך ולא קץ, מיד אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לדעת השם הגדול הנכבד והנורא, וכן אמר דוד, (תהלים מ"ב ג'), צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי... (יד)

רבינו בחיי:

וממעלות התורה שנבראת קודם העולם, והתחיל בבראשית משום כח מעשיו וכו', שרצה כי תתפרסם מלכותו מצד דרכיו ופעולותיו, על כן רצה שתעיד עליו התורה, כי מתוך אמונת חדוש העולם ישיג האדם ידיעת השי"ת מצד דרכיו ופעולותיו, כי ההשגה מצד עצמו ומהותו נמנעת אף מהמלאכים, ועל זה אמר שלמה כבוד אלקים הסתר דבר (משלי כ"ה), וכשם שחייב אדם להמנע מחקור בחלק הנמנע, כך מצוה וחובה עליו לדרש ולחקר על החלק האפשרי, כי בזה יתרצה עבד אל אדוניו, ועל כן תתחיל התורה בחידוש העולם, להגיד כח מעשיו, ושהשגיח עליו בבריאה יצירה ועשיה... (בראשית א א)

וירא מנוחה - ...כי להשיג ידיעת ה' בשלימות אפשר רק עם שמחה ומנוחה. (שם מט טו)

והשבות אל לבבך - מצות עשה מהתורה בידיעת ה' ולחקור על אחדותו, ולא לסמך על הקבלה בלבד, וידיעה זו מתוך פעולותיו ונבראיו, אך הידיעה מצד עצמותו ומהותו נמנעת, וצריך להתבונן ולשוב ולהתבונן שנאמר והשבות, ואומר אל לבבך, שאם יטענו היצר הרע, ישיב אל לבו, ורוצה לומר שצריך עיון גדול. (דברים ד לט)

נמצאת למד שכל הפרשה כולה עתידה, וכשהזכיר מלך ביפיו נאמר על מלך המשיח, כי בזמנו נזכה לראות מלך ביפיו, הוא הקב"ה, שתחזור השכינה לבית קדשי הקדשים, ושבו בנים לגבולם, ואז תרבה ההשגה והידיעה בהם יותר מהשגת דור המדבר שקבלו את התורה, ואותו זמן יהיה שלמות העולם... ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל, שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע... (כד הקמח, חתן בבית הכנסת)

...החכמה הז' חכמת האלוקות, היא ידיעת השי"ת, שכל הששה חכמות צריכות לה והיא על כולן, והיא מצות עשה שבתורה, שכתוב, וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, וכן אמר הנביא, אל יתהלל חכם בחכמתו בחכמת ו', שהיא חכמה שלו, ואינן בעיקר האלוקות, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, היא הידיעה בעיקר חכמת האלוקות, שהיא השביעית, שכל הששה סולם לעלות אליה... (פרקי אבות סוף פרק ג)

ספר החינוך:

ועתה אם יטעון עלינו מסית, אשר לבבו פונה מעם ה' אלקינו, ויאמר, מה לך איש יהודי וקבלתך, פקח עיניך וראה מה בעולמך, תנועת הגלגל וארבעת היסודות שבאדמה, מהם תראה ותבין תעלומות חכמה, ובשכלך חקר ותלמד האחד איך יחד. נשיב אליו, כי מצד חקירתנו לא נוכל להשיג לעולם בדבר אלקים כלום, כי גם בעניני העולם השפל לא יכלו כל חכמי הטבע לבא עד תכלית, כי מי יגלה בחכמת המחקר סגולת העשבים והפרות... כי שם עמדו מתמיהים כל חכמי הטבע וכל חכמי תבונות, אף כי נאמר להבין מהם חכמות נכבדות ודעת אלקים נמצא... והמשל בזה, מי שהעידו לו אלף אלפי אנשים שלא לשתות מימי נחל אחד, לפי שראו אותם המים ממיתים שותיו, ונסו דבר זה אלף פעמים בזמנים שונים ובאישים מחלקים בארצות, ואמר אליו חכם אחד רופא מובהק, אל תאמן לכולם, כי אני מודיעך מצד החכמה, שאין אותם המים ראויים להמית, לפי שהם זכים וקלים... הטוב להניח עדות הכל המפורסם, ולעשות כדבר החכם... (הקדמה)

מהר"י יעב"ץ:

על מי מנוחות ינהלני - כתיב, (תהלים י"ב) כאיל תערוג על אפיקי מים וגו', אפיקי נחלים שוטפים בחוזק, והאיל ברוב צמאונה תלך לשתותו ויבואו גלי המים על פניה ויבהילוה ותשב אחור, ונוסף לה צמא על צמאונה, וכן נפשי תתאוה לחקור בסודותיך בחשק נמרץ, ובראותה כי נשגבו ולא תוכל להם, תשיב לאחור פעמי עיונה, ותערוג ברוב תשוקתה... (תהלים כב א)

ואני אומר, להיות האדם בטבעו דורך אל החטאים, לא ינצל מן העבירה הבאה לידו, אם לא נתעטר במעלה השנית, שהיא דעת האלקים, כי כף טבעו תכריעהו לחובה, אבל בהיות זכרון השי"ת נגד עיניו תמיד ינצח היקר את הזולל, והנה זאת המדרגה העליונה נקראת בפסוק זה דעת אלקים, על כן הוזכרה אחרי היראה, כי היא שלימות היראה. וכן מצינו כי שלימות ידיעת השם במדרגה הזאת, שנאמר (הושע ו') ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, ויבא כגשם לנו, פירוש כשחר נכון מוצאו, ידיעה מאירה וזכה, כשחר נכון מוצאו בלא ענן... ויבא כגשם לנו, תיישר ותכשיר הידיעה הזאת בנפשנו ליראה את ה' ולדבקה בו, וכאשר הגשם יתקן את הארץ והרוה אותה והולידה והצמיחה. כי מן האפשר שידע האדם ידיעה עליונה ולא תקבל נפשו זכרון הידיעה ולא יאצל עליה המורא על ענין המדרגה זו, על כן יאמר ויבא כגשם לנו... (אבות פרק ב א)

...ולזה העיקר אמר דוד המלך ע"ה, (תהלים י"ט) השמים מספרים כבוד א-ל, לא אמר כבוד ה', כי מצד תנועת השמים ופעולותיהם יודע מציאות הא-ל, אבל מצד התורה יגיעו לידיעת השם הנכבד, לא ידיעת הא-ל בלבד, ולזה אמר (שם), תורת ה' תמימה, כי היא תורה על השם הנכבד. (שם ג יט)

...והנה הדעת יש ממנו בכח ויש ממנו בפועל, ומה שבכח הוא מה שיודעת הנפש קודם בואה בגוף האדם, כמאמר רבי יוחנן שצופה ומבטת מסוף העולם ועד סופו, ולזה אמרו החכמים שכל הנשמות העתידות להיות עמדו בברית, והנפש הזאת משתלמת על ידי הבינה ויוצאה לפועל, והוא לשון הכתוב, השכל וידוע אותי, וזהו המוצא חן בעיני בוראו. אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ב') אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, קרא יראת ה' חלק מצות לא תעשה, ודעת אלקים מצות עשה, ולזה הזכיר לשון מציאה, כי מציאה גדולה היא. (שם כב)

דרשות הר"ן:

...ולפיכך חזר לשאלתו הראשונה, אלא ששאל אותה בענין יותר רחב, מפני שהיה עת רצון, ואמר הראיני נא את כבודך, ולא כיוון משה בזה להשיג אמיתת עצמות השי"ת כמות שהיא, כי חלילה לו למשה שיבקש זה, כי כבר באו מופתים גמורים שאין עצמותו גלויה אלא לעצמותו, ושהוא מן הנמנע חילוף זה. וכבר נשאל אחד מהחכמים מהו הבורא, והשיב, אילו ידעתיו הייתיו, אבל ממה שהשיבו השי"ת ואמר כי לא יראני האדם וחי נראה, שהיתה שאלתו של משה שישיגנו עודנו מחובר בגוף ונפש, כמו שתשיגהו הנפש אחרי הפרדה, ושלא ימנעהו הגוף בדבר מה. והשי"ת השיבו שזה בלתי אפשר, וזה דעת חז"ל שאמרו, בחייהם אינם רואין אבל במיתתן רואים... (דרוש ד)

עקדה:

בראשית - ...והנה מפורסם שהדברים יביטו אל תכלית, הן המלאכה הנמשכת לטבע, ומכל שכן הטבע עצמו, וסכלותנו בזה אינה ראיה למקריותם, כי לבוראם הם מושכלים. לאריסטו מחייב כל זאת סבה ראשונה, והמורה ביאר, שלדעתו נשארו כל השאלות, אם לא נאמר שהכל נברא ומחודש... אם כן בריאה זו היא כסולם מאת ה' יצא, ובו נעלה לשבח לאדון הכל, ואם ישארו לנו ספקות הוא לקוצר דעתנו וללאות השגתנו, וזה שאמר דוד בתהלים כ"ד, מי יעלה בהר ה' ומי יקום וגו', וזה נתברר לך ממה שראית כי הוא על ימים יסדה וגו'... ואלו הנביאים עולים במדרגות הסולם בחקירתם, ואחר כך יורדים ומשיגים הדברים בסבותיהם, שעל זה אמר, עולים ויורדים בו. וליעקב נראה סוד הסולם לראשונה, על כן אמר מבקשי פניך יעקב סלה, כי לזרעו ניתן בנחלה. וזה שאמר בראשית ברא וגו', שאין לנו שום מבוא להכיר את ה' אלקינו, כי אם מצד שברא מעשה בראשית. (בראשית א א)

...ואנו עדת ה' נדע, כי אין לנו כח לדעת את נפשנו ואפילו לא יתוש קטן או עלה שבצמחיו, ואיך נעיז להמשיל ידיעתו לידיעתנו ולשערה, כי איך ישיג הנברא את בוראו, אלא שהתורה שמה לפנינו אמיתות מציאותו וחדושו העולם, ידיעתו והשגחתו למושכלות ראשונות, שאין רשות לפקפק בהן, ושהוא יודע גם הפרטים והאפשריים על דרך האישי, לא הכללי... (שם כב א)

הנה התבאר שראוי לעיין במעשיו, והוא שכיוונו חז"ל בשמות רבה כ"ג כמה גדולים יורדי הים, משה כמה נתחבט והתחנן עד שיראה המדות, ואמר לו הקב"ה לא תוכל לראות את פני, כי רצה להשיג מבוקשו בלי אמצעות, והיה לו נמנע ההשגה, והראה לו רק בסימן, שהיא השגת השלילית, שהיא ראיית אחוריים, ואמר שאף החיות אינן מכירות הדמות, ואומרות ברוך כבוד ה' ממקומו, רוצה לומר כראוי לו, ויורדי הים שהשיגו באמצעות הפעולים המורגשים נקל להם להגיע להכרת מציאותו, יכלתו והשגחתו, ולעתיד לבא, כשתרבה ההכרה וההשגה יראו בה כפל כפלים, כמו שנאמר, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו', שישיגו מצד מהותו מה שלא הושג עד כה. (שמות יג יז)

לא יראני האדם וחי - אמר לו זאת בתורת למוד גדול, כי ההפרש בין חכם לחכם ממנו הוא, שיוסיף לדעת סבות לבלתי דעת אותו, כי אין בכח השכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגי (המשותף לכל בעלי החיים), להשיג מהות עצם נקי מחומר, וכל שכן למי שבתכלית הנקיות והפשיטות. בנקרת הצור - רוצה לומר בתקרת הצור, המקום הגבוה ביותר שאפשר לך. ושכותי כפי - רום מעלת המושג יהיה סוכך מבדיל מהשיג מטובי את ההשגה המיוחדת לפנים, אבל ממנה ואילך והסירותי את כפי וראית את אחורי - שישיג מצד השלילות. (שם לג כ)

ספר העקרים:

...וכן עריבות החכם היא בעלת תכלית בהכרח, למה שהשגתו בעלת תכלית, ולזה תהיה שמחתו ועריבותו מוגבלת, ואף על פי שהיא תתוסף תמיד, לפי שכל מבקש איזה דבר כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו... אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסק ההשגה, ולזה תתמיד השמחה עם שהיא תמיד מוגבלת, כמו שההשגה מוגבלת תמיד, ובעבור זה אמר הכתוב ישמח לב מבקשי ה' (תהלים ק"ה), כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקשי ה', אף על פי שישיג מה שישיג ממנו, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד, כלומר כי השמחה במה שהשיגו ממנו לא תפסק עוד, כי תמיד תוסיפו שמחה, מצד היותו בלתי בעל תכלית, וכל מה שיושג בו במדרגה מה, ימצא דרוש נכסף ובלתי מושג... (מאמר ב פרק טו)

...וזה כי כמו שהאור אי אפשר להכחיש מציאותו, ואינו גשם, והוא מוציא הכח הרואה והגוונים הנראים מן הכח אל הפועל, ותתענג בו הנפש, ואי אפשר לשער הגוונים והמראים ולא ערבות האור ומתיקותו מי שלא ראה מאורות מימיו, ואף מי שראה מאורות, ילאה להשיג האור כשהוא חזק, ואם יציץ בו יותר ממה שבכחו לראות, יכהו עיניו ולא יראה אפילו מה שדרכו לראות, כן השי"ת אי אפשר להכחיש מציאותו, ואינו גשם, ומוציא הדברים מן הכח אל הפועל, ויש בהשגת מה שישיג ממנו תענוג נפלא, ואי אפשר לתאר אותו תענוג מי שלא זרח עליו אור השכל מימיו, ואפילו החכמים השקועים בחכמה, אם יציצו באותה השגה יותר מדאי יכהו עיניהם, ויתבלבל שכלם בהשגתו, כמו שאמרו, בן עזאי הציץ ונפגע (חגיגה י"ד ב'). ולזה הוא שכינה הכתוב הא-ל אל האור, לרמוז כי אף אם מציאותו יתברך הוא דבר שאי אפשר להכחישו כאור, מכל מקום להיות השכל האנושי נשוא בחומר, אי אפשר להשיג מעצמותו יתברך בהשגת הנבדלים אלא הצצה מועטת, ובהשגה ההיא יש תענוג נפלא בלתי גשמי, לא יוכל לשער אותו אדם, אבל מה שיושג ממנו דומה אל מה שישיג העטלף מאור השמש, כי לחוזק אורו יכהו עיניו מלהסתכל ממנו, ולא יוכל להתענג באור השמש, אף על פי שהוא מצייר אותו קצת ציור, אחר היותו מתענג מן האור החלוש... כי מצד שעוזו ויכלתו הם בבלתי בעל תכלית, הם נסתרים משיושגו, כי הבעל תכלית אי אפשר לו שישכיל מן הבלתי בעל תכלית, אלא הטבע הכולל שהוא בלתי בעל תכלית, אבל לא החלקים אשר בו מצד שהם חלקיים, כמו שנאמר כי האדם ישיג הטבע הכולל מכל האנשים שהיו ושיהיו דרך כלל, אבל אי אפשר לו שישיג הטבע הפרטי אשר בכל איש ואיש. ולזה הוא מבואר שאי אפשר שיושגו השלמיות הבלתי בעלי תכלית אשר בו יתברך, שהוא בלתי בעל תכלית בכל דבר...

הנה אלה החכמים מסכימים, שזה האור אינו האור המוחש, אלא שירמוז בזה אל האור הרוחני, שהוא עולם השכלים הנבדלים, ואמר רבי יודא ברבי סימון שאי אפשר לשכל האנושי שישיגם, ולא נבראו אלא להכיר גדלו של הקב"ה, ולומר שיר ושבח לפניו... ורבנן אמרי, שאף על פי שאי אפשר לשכל האנושי שישיג השכלים הנבדלים השגה גמורה, הנה במה שישיגו הצדיקים מהם אפשר שישלם להם ההשארות הנפשי, וזהו אמרו, וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. (שם פרק כט)

כמו שיתחלפו האנשים או הבעלי חיים בהשגת האור, שיש מהם חלושי הראות שיתענגו באור החלוש, ויצטערו באור החזק כעטלף, ויש מהם חזקי הראות יתענגו בהשגת האור החזק כנשר, כן יתחלפו מדרגות הצדיקים בהשגת התענוג הנפשי שכנו אותו רז"ל בשם אור. והתחלפות מדרגות הצדיקים והחכמים והשלמים בתענוג ההוא, יהיה כפי השגת מדרגתם בתארי השלמות אשר בו יתברך, כמו שיתחלפו מדרגות המלאכים זה מזה בשיעור ההשגה הזאת. ואולם אם השגת התארים ההם הוא על דרך שכתבנו בפרק כ"א, כבר אפשר שיובן שיש מדרגות מתחלפות בבלתי בעל תכלית בין החכמים כפי השגתם כל אחד מהם חלק מה מתארי השלמות הבלתי בעלי תכלית אשר בו יתברך.

ואולם אם השגת תארי השלמות אשר בו אינה רק על דרך שלילה, וכפי דעת הרמב"ם ז"ל, הנה תפול בכאן שאלה, במה יהיה ההבדל בין החכמים והמעיינים, כי אחר שידע האדם שלא יצדק עליו תואר חיובי כלל, ושכל השולליות צודקות עליו יתברך, כבר ידע כל מה שאפשר שיושג ממנו יתברך... ונמצא לרז"ל שאמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא ע"ח א'), כלומר שבהשגת האור הרוחני יש חלוק מדרגות כמו שיש בין אור החמה לאור הלבנה.

ועיקר הבנת זה הענין הוא על זה הדרך, שכל שני הפכים כמו חי ומת לא ישוללו ממנו יתברך על אופן אחד, שאם כן יובן מזה שהוא נעדר, אחר שאינו מת ולא חי, אבל ראוי שנאמר כי באמרנו בו שאינו מת, ישולל מנין ענין המיתה שלילה אמיתית, על שההפך והוא החיות נמצא אליו... ואולם אמרנו בו בו כי איננו חי, איננו חכם, שהוא שלילת ההפך האחר, אחר שהמובן אצלנו מחי וחכם שהם שלמות, לא יושללו על הדרך הראשון, שנבין מהם שאיננו חי אבל מת... אבל רצוננו לומר שאיננו חי כחיי האדם, או כחיים המושגים אצלנו... ובזה יהיה יתרון החכמים זה על זה בידיעת אופני השלילות כיצד הן, אחר שאין כל השלילות נאמרות בו יתברך על אופן אחד, כי אף על פי שכל השלילות צודקות עליו יתברך, אי אפשר לשום חכם לשלול ממנו דבר, עד שידע וישכיל תואר החיוב איך יפול על המתואר, וצד השלמות אשר בתואר ההוא וצד החסרון אשר בו... לא שלילת כל דבר מבלי ידיעה והשכל יהיה שלמות בחקו יתברך...

וכן אמרו בויקרא רבה (פרשה כ"ז), אמר רבי אליעזר ברבי מנחם, ונחל עדנך תשקם (תהלים ל"ז) אין כתיב כאן, ואלא ונחל עדניך, מכאן שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו, וזה ירמוז להשגה שישיג כל אחד מתארי השלמיות אשר בו יתברך, ויקראה עדן בעבור כי הערבות והשמחה והתענוג האמיתי אינו אלא בהשגה בלבד... ואין תענוג ושמחה אלא בהשגת הדבר הרוחני, וכל שכן כשיהיה הדבר ההוא בלתי בעל תכלית, כי כל שתגדל ההשגה תתוסף השמחה ויתרבה התענוג ולא יפסוק... וכפי רבוי השגת האדם בתארי השלמות אשר בו יתברך, כן תגדל מדרגת התענוג בחיים הנצחיים ההם, ותתוסף שמחתו ועריבותו... 

ובזה נשער גודל השמחה והערבות שיש אצלו יתברך בהשגת עצמותו, שיש בו שלימיות בלתי בעל תכלית, וכל אחד מהם נצחי בבלתי בעל תכלית בחשיבות, על כן אי אפשר שישיג עצמותו שום נמצא זולתו, כמו שאמר החכם כששאלו אותו, אם היה יודע מהות הא-ל, והשיב, אלו ידעתיו הייתיו, כלומר כי אין חי שישיג עצמותו אלא הוא יתברך, עם היות מציאותו נגלית מצד מעשיו תכלית ההתגלות, ישתבח מי שנצחוניו בשלמותו, ונעלם ממנו חוזק הראותו, וחסרון השגתנו לא יורה על העדר מציאותו, ותכלית מה שנשיג ממנו יתברך, שאי אפשר להשיגו, כמאמר החכם, תכלית מה שנדע בך, שלא נדעך. (שם פרק ל)

...והשני הבין ממנו, שנבואתו תהיה ענין נסי, ודבר שהוא למעלה ממדרגת השכל האנושי להשיג בנבואה אפילו מצד התורה, ואף אם יהיה מוכן אליה, שאם היה בחק השכל האנושי שישיגנה, איך הבטיחו השי"ת ואדעך בשם, ושלא יקום נביא בישראל כמשה, הרי השי"ת אין ראוי שימנע טוב מבעליו... ובעבור שהרגיש משה שהיתה עת רצון לעשות עמו חסד חנם, סמך לזה שאלה אחרת, ואמר הראיני נא את כבודך (שמות ל"ג), כי חשב שאחר שהודה השי"ת לעשות עמו חסד חנם, שאין שום אדם ראוי להשיגו, שגם ראיית או השגת כבודו, אף על פי שאינו בחק האדם שישיגהו, שיראה לו על צד החסד, ובאתהו התשובה על זה, לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי (שם), וביארו רז"ל אפילו מלאכי השרת שהם חיים, ויהיה פירוש התשובה, לא תחשוב שההשגה הזאת שאני מונע ממך לפי שאין מחק האדם שישיגנה, אבל לפי שאין זה גם מחק מלאכי השרת שהם חיים תמיד שישיגוה, ולזה אי אפשר שתשיג אתה המדרגה הזאת, כי די לך שתשיג בהשגת מלאכי השרת, אבל להשיג יותר מהם אי אפשר, ולזה לא מנע ממנו השגת אחורים, שהיא ידיעת איכות השתלשלות הנמצאות ממנו, אלא השגת פנים, שהוא השגת דבר מעצמותו, שלא ישיגנה זולתו... (מאמר ג פרק כ)

אור ה':

הדרוש הי"ג: בהמנעות השגת אמיתת מהותו יתברך, אם הוא מצד התורה לבד, או אם יסכים בו העיון, ואם היה שיסכים בו העיון, אם יש להמנעות הזה טבע קיים, באופן שלא יצוייר בו אפשרות.

ואומר למה שהיה מוסכם מרוב המון הפילוסופים, היות השכל והמשכיל והמושכל דבר אחד, כבר יראה שהעיון יסכים אצלם בהמנעות זה, ושהוא באופן שלא יצוייר אפשרותו, וזה שאם היה המהות מושל לזולתו, הנה היה הזולת המשכיל עם המושכל דבר אחד חלילה, אלא שההקדמה הזאת מבוארת הבטול. ולזה עם היות המנעו מחוייב מצד התורה, כאמרו כי לא יראני האדם וחי, והיה העיון מסכים גם כן אל שאין דרך ומנח לזולתו לעמוד על אמיתת מהותו, הנה איננו באופן שלא יצוייר המנע יכולת השם עליו על צד המופת, אולם יסכים בזה אונקלוס, שתרגם וחי ויתקיים, מסכים עם מה שנאמר במקום אחר מות נמות כי אלהים ראינו.

ולפי זה איננו רחוק שבקש משה השגת המהות על צד הפלא, אלא שלדעת הרב המורה ז"ל לא יצוייר אפשרות בשום צד, להיותו מודה בהקדמה ההיא, רוצה לומר, היות השכל והמשכיל והמושכל אחד, ולפי דבריו הבקשה לדעת מהותו רחוקה מאד ממדרגת משה.

אמנם איך שיהיה, אין הכרח לתרגום אונקלוס, שההשגה לשכלים הנפרדים באמיתת מהותו לזה שכבר בארנו, שהבקשה בראיית הפנים רמז אל התארים העצמיים שלא עמד המופת על המנעות אפשרות השגתם, ולזה תרגם אונקלוס וחי-ויתקיים. (מאמר ד דרוש יג)

ספר חרדים:

יסוד היסודות ועיקר הכל, לידע שיש אדון יחיד קדמון, בלי ראשית בלי תכלית, הוא המציא כל הנמצאים, והוא משגיח בהם ומנהיגם ומקיימם, וחיותם ממנו יתברך... ובפרשת וארא ברעיא מהימנא... פקודא קדמאה דא אוליף לון... אנכי וגו', הכא איהו רזא דפקודא קדמאה למנדע ליה. ולפי שמצוה זו היא שורש כל המצוות, לכך השרה עלינו נבואה בסיני, והשמיענו אותה מפיו, וגם ציונו מפיו שלא יעלה על לבנו שיש לו שני לעצמותו... מכאן אתה למד שפירוש ידיעה זו כעין ראיה בתוקף האמונה דומה למשכיל בעיני שכלו, כאילו רואהו בעיני בשרו, דאף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה, עיני תמיד אל ה' וגו'... (פרק א)

...אמנם באי"ן סוף ב"ה לא הותר לך לדמות שום דמיון כלל, לא דמיון אותיות ולא שום דמיון, אלא להשכיל בשכלך שיש שכל פשוט על שכל פשוט, ולמעלה מכל השכלים הפשוטים, נמצא במציאות מה שלא יגבלהו שכל פשיטתו רק בשלילה מכל אפיסה בשכל ובחיוב מציאותו, ובדרך רצוא ושוב כאשר נאמר...

דע שאמיתת עצמותו יתברך בלתי ידועה אלא אל עצמו, שידיעתו אין לה תכלית, והוא אין תכלית, והוא וידיעתו וחכמתו הכל אחד, והוא יודע את עצמו, ואין זולתו שידע ממנו כלל רק בפעולותיו, וזהו חקור פעליו רק אליו אל תשלח ידך... אמנם הנמצאים כל השכלתם לידע פעולותיו, והכתר משכיל להשיג עצמו והנפעלים ממנו באמצעות כח האי"ן סוף ב"ה השופע בו...

גם הידיעה בחיוב מציאותו יגדל או ימעט, שאנו נדע מציאותו מהכרח אחד או שנים, והמלאכים יחייבו מציאותו ממאה הכרחיות, והמתעלים עליהם מאלף, ועוד אנו נחייב מציאותו מכח אלו הפעולות הגשמיות, שהן פחותות בערך הנפלאות העליונות לכל העליונים, והם יחייבו מציאותו מצד הפלאים העליונים והמשובחים, ולכך יקבע חוזק דבקותם ואמונתם דביקות נפלא בתשוקה חשובה, והם יתעדנו בהשגה ההיא תכלית העידון, ועל דרך זה תתעלה תשוקת העבודה של הגלגלים על בני אדם, ותשוקת המלאכים על הגלגלים... (פרק ה)

 

מהר"ל:

ועוד יראה, כי שם בן נח הכיר את השי"ת, כאשר ראה את פעולת מעשיו בעולם, ומצד הזה הכיר את בוראו, ולכך אמר שם ברוך אברם לא-ל עליון וגו', וברוך א-ל עליון, כי מפני שראה ברכת אברהם ואשר פעל השי"ת עמו, מצד הזה היה מכיר את השי"ת, ולכך ראוי להקדים ברכת אברהם, כי מפני זה עצמו הכיר בוראו, אבל אברהם היה מכיר את השי"ת מצד עצמו, לא מצד פעולותיו רק מצד עצמו, וההכרה שהיה לשם מצד פעולותיו, אין זה דבר מחוייב ומוכרח שיהיה, רק הוא דבר אפשרי, וכל דבר אפשרי יש לו סלוק והסרה, שאם לא היה לו הסרה היה מחוייב לא אפשרי, לכך היתה לכהונה של שם הסרה... (חידושי אגדות נדרים לב ב)

ראה עוד: עשרה מכות.

של"ה:

האדם הנעשה ונברא בצלם אלקים הוא אות וסימן למציאות השם, בסוד ועל כסא דמות מראה אדם, ונאמר ומבשרי אחזה א-לוה, ומה שנברא לדעת כי ה' הוא האלקים, זהו באמצעות תורת השם, כמו שכתב במתן תורה, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים, ותכליתו הוא להיות כאלקים דביקות בשמו, כמו שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, והוא השכר האמיתי להיות כאלקי נצחי... (תולדות אדם)

המאמר הראשון הוא מאמר ה' אחד, שורש הדברים הוא שורש השרשים וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים, רוצה לומר ידיעה בלב בהשגה מופתית נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות, וזהו מרומז במה שכתב דע את אלקי אביך, רוצה לומר נוסף על מה שהוקבע אמונת האלקות בלבבך מצד אביך, דהיינו מצד הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה, וזהו רמז הפסוק זה א-לי ואנוהו, רוצה לומר כשזה א-לי, שהוא מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו, מלשון אני והו, רוצה לומר אני והו דבוקים יחד, כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם כשאין לו הידיעה מצד ההשגה, רק מצד הקבלה שהוא אלקי אבי, אז וארוממנהו, כי הוא רם ונשגב ממני, ואני מרוחק מאתו במצפון הלב, על כן חל החיוב להיות בקי במופתים של חובת הלבבות, ויהיו מובנים בלב היטב. (בעשרה מאמרות מאמר א)

...ולכן על כל זה חל על המאמינים חובת ההשתדלות לבקש אמת מפי יודעיה ומקבליה, כי מאתם תורה תצא, כי הם אשר עלו עיר הגבורים והורידו עוז מבטחה ובשלום. ואומר כי יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת ולהבין, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, ולעמוד על עיקר זה צריך לדעת, כי קודם הגלות הכבוד העליון סוד ה' אלקים, היו כל הדברים גנוזים ומיוחדים במחשבה הסתומה... והאמת אשר היה נעלם ונסתר ומעורב בשקר נבדל ונגלה ונראה, וזה מבעל האמת יתברך גבורה רבה ויד חזקה, ובזה נתנה גאולה וחירות לכל הדברים ונודע באמת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. והנה היתה יציאת מצרים העליונה מוכרחת ומחוייבת לדעת ולהכיר זה ולפרסמו... (מסכת פסחים)

רמח"ל:

...ואמנם שורש כל מציאות הרע פעולותיו ושליטתו הוא, העלים הבורא יתברך את יחודו, שאינו מתגלה בעוצם אמיתתו לכל, וכפי שיעור ההעלם כך הוא שיעור כח מציאותו של הרע, ושרש כל בטול הרע והעברתו והקבע כל הבריאה בטוב, הוא גילוי אמיתת יחודו יתברך, והוא מה שאמר הכתוב: ראו עתה כי אני אני הוא, וכתיב (ישעיה מ"ג) למען תדעו ותאמינו וכו' לפני לא נוצר א-ל ואחרי לא יהיה, ונמצא שסוף תקון כל הבריאה תלוי בגלוי יחודו יתברך... (דרך ה' חלק ד פרק ד א)

עתה, כשנשים אל לבנו כל סדרי מעשיו יתברך, כל המעשה הגדול אשר עשה מני שים אדם עלי ארץ, הנה מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור, הוא עצם יחודו יתברך, ותראי שכל שאר מעלות שלמותו הבלתי בעל תכלית אינם מתבררים אצלנו כלל, שאין בנו כח להשיגם. דרך משל: ידענו כי הוא חכם, אבל לא השגנו סוף חכמתו... וכיוון שאין אנו יכולים להשיג המעלות האלה נמשך לנו מזה איסור החקירה בהם, כי על כל כיוצא בזה נאמר, (חגיגה י"ג), במופלא ממך אל תדרוש. וכן אמרו אם רץ לבך, שוב למקום. אבל יחודו, אדרבא, זה מתגלה ומתברר לנו ברור גמור, ונמשך לנו מזה, שלא די שהוא מתברר לנו, אלא שאנו חייבים להשיב אל לבנו הידיעה הזאת לתקוע אותה בלבנו בישוב גמור, בלי שום פקפוק כלל, והוא מה שמצוינו משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, (דברים ד' ל"ט) וידעת היום והשבות אל לבבך, וגו'. ופי עליון מעיד בעצמו ומודיע כי כל הנלקט מכל מסבותיו הגדולות אשר הוא מהפך בעולמו, היה גילוי יחודו הגמור הזה, כענין אמרו, (דברים ל"ב ל"ט) ראו עתה כי אני אני הוא וגו'... (דעת תבונות לד)

והנה כמו שא-ל מסתתר הוא מצד מציאותו ומהותו הפשוט, שאינו מושג ונודע כלל לשום בריה, כן נגלה כבודו ונודע הוא קצת מצד פעולותיו אלה, וכל מה שהשיגה בו כל בריה שבעולם לא יהיה אלא מצד פעולותיו. ואמנם עוד צריך שתדעי, שאפילו פעולותיו אלה שהן מושגות לנו, אין מושג לנו אלא תולדותיהם, פירוש הנפעל ממנו יתברך, ואמנם לא דרך הפעולה איך הוא יתברך פועל אותה, כי כל מה שהוא בו יתברך, אין השגה שתשיגהו, ואי אפשר להשיג אלא מה שהוא בנו, אנחנו הנבראים. ועל כן, אף על פי שנייחס לו יתברך המדות אשר נייחס, דרך משל הידיעה הזכירה וכו', לא נאמר מפני זה שדרך ידיעתו הוא כדרך ידיעתנו... אלא אלו הפעולות הוא פועל בדרך הבלתי מושג ונודע לנו כלל, אבל אלינו מגיעים באותו הענין ואותו חק שהוא רוצה. ולא עוד אלא שאפילו הפעולות של החסרונות אינו צריך לפעול אותם בחסרון ההוא כמו שהיה צריך לעשותם האדם שהיה רוצה לעשותם, אלא הוא אמר ויהי באופן אשר דרכו נסתרה ולא מושגת לנו כלל, ולנו מגיעות הפעולות בשיעור ההוא שמגיעות... (שם מו)

הנה האדון היחיד יתברך שמו לפי שלמותו אי אפשר לו לכנות לו שום שם כנוי, לפי שאין אנו משיגים שלמותו, ואי אפשר לכנות מה שאין משיגים, כי השם הוא גדר בעל השם, ומה שאין יודעים ידיעה שלמה, אי אפשר לגדור אותו. ואמנם אנחנו משיגים בכבודו יתברך מדות פרטיות, כגון הרחמנות, הממשלה, הכח, המשפט, החמלה... כל המדות שאנחנו משיגים בו מצד פעולותיו, הם אותם המדות שהנביאים משיגים בו מן הקודם אל המאוחר, לפי שהוא יתברך נותן להם השגה זאת, ולפי ההשגה הזאת שהשגנו בכבודו, אנו מכנים אותו יתברך בכינויים האלה: רחמן, מושל... אף על פי שהוא יתברך בשלמותו הוא בלתי בעל גבול ושיעור כלל, אבל אלה המדות שרצה בם, הנה רצה בם בגבול ושיעור שרצה... אמנם לפי שהוא רוצה לתפוס באלה המדות ולפעול בדרך זה, על כן נייחס כינוים אלה, ולא נבין באמרנו שהקב"ה רחמן, לומר, שעצמותו יתברך לפי עצמו הוא כן, כמו שהיינו אומרים על אדם שיש תכונה זו בנפשו, כי אי אפשר לדעת מענינו יתברך מה שהוא לפי עצמו באמת כלל וכלל, אבל כשנקראהו רחמן, נבין, שהוא רצה במדה אחת שהיא מדת רחמנות, מדה שאינה לפי עצמו, אבל היא לפי ערך הנבראים ומשוערת בשיעורם, אבל עצמו השלם ופשוט הוא ודאי חוץ מכל אלה הענינים... (שם פ)

המצב השלישי, זמן שהקב"ה תופס ממשלה על עולמו באותות ובמופתים גלוי לכל העמים לדעת שה' אלקים בישראל, והיינו כל זמן הבית הראשון והשני. ואמנם תביני, שאפילו הגילוי הזה הוא גילוי מבחוץ, פירוש שאין כאן גילוי אלא מצד הפעולות לבד, מכח המופתים הנראים, שאם היו אותם המופתים חסרים, הרי לא היתה האמונה מתבררת. אמנם, אין זה תכלית הגילוי מה שהקב"ה רוצה שיהיה כבודו נגלה בעולמו, אלא המצב הרביעי הוא, שיתגלה הקב"ה לכל בריותיו מצד הידיעה וההשגה, לא מצד המופתים, אלא שיראו כבודו יתברך וישיגוהו בריבוי הדעת והחכמה, הוא מה שנאמר, (ישעיה י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים... שאז לא יצטרכו אותות ומופתים לאמת האמונה, אלא מצד הידיעה וההשגה, ככל הנביאים וכל המלאכים המכירים הא-ל יתברך מצד השגתם, וזאת היא ידיעה ברורה ואמיתית, שלא יפול עליה שום ספק. וכן היתה השגת כל ישראל על הר סיני, דכתיב, (דברים ה' ד') פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו', שלא תהיה האמונה מצד המופתים, שבנפול איזה ספק במופתים תתבלבל האמונה, אלא ידיעה ברורה מצד הראיה והשגה שאין שם ספק כלל... וזה כלל המצב החמישי, שהוא זמן העילוים בהתעלות מציאות האדם והתעלות השגתן... ואלה העילויים יהיו אחר שכבר נעשה הגילוי הראשון, כי יהיה הקב"ה מזכך מציאות בני אדם, ולפי הזככם כך יגלה להם גילויים יחידים מכבודו וגדולתו ב"ה... ועוד יש תשלום גילוי מצד עצמו, פירוש מצד הידיעה וההשגה שהוא עצמו יהיה מושג... (שם קמו)

הנה מה שאנחנו מדברים במאציל ב"ה, הנה כבר פשוט הוא שאין אנו מדברים רק בבחינת פעולותיו, ולא בבחינת מהותו ועצמותו כלל, ותדע שאפילו מה שאנו מזכירין אותו בשם אין סוף ב"ה, אין הכונה על עצמותו כלל, אלא על פעולותו, ופירוש הענין, כי כיון שאנו יודעין שהמאציל האציל את כל אלה שהאציל, אם כן אין ידיעתנו בו אלא שהוא אור פשוט מאיר, רוצה לומר מאיר, שמגיע הארתו על האחרים, אך שנבין מהו האור הזה לא יעלה בדעתנו, כי על כן נקראהו אור פשוט, מפני שלא נוכל לדבר ממהותו כלל, רק נדע שהוא מאירונדבר מהארתו, ולהארה הזאת נקראהו אין סוף, כי באמת אין לה גבול, כמו שאין גבול לעצמותו... (אדיר במרום עמוד נט)

אבל כיוון שתתוקן הבריאה כולה, והרע שבקליפה יכלה, והטוב יימשך אחר הקדושה כראוי, והוא סוד גרים גרורים הם (יבמות כ"ד ב'), הנה אז יוודע לכל, כי לא יש רק שורש אחד יחיד ומיוחד הוא אלקינו ואין עוד אחר, ולכן יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועתה הבן, כי מן התפארת נתפשטה כל המציאות למטה, ויצאו כל הבריאות אפילו אלה החיצונות, ובהתחברן אל שרשן יוודע כי ה' אחד ואין שורש אחר זולתו, כי הכל ממנו הם יוצאים, כענפים מגופו של אילן, והשכינה היא החוזרת וקושרת הדברים ומעלתם ומקריבתם לפני המלך להתברך... (מאמר הגאולה)

והנה העיקרי אינו אלא העיון באלוקות, דהיינו בסתרי יחודו יתברך, ורוממותו ושלימותו, וההנהגה שהוא מנהיג את עולמו, וכן סתרי בריאותיו וכוננותיהן, והעבודה שהטיל על מי שהטיל, והשראת כבודו ושכינתו, ושפע נבואתו ורוח קדשו, זהו העיון אשר בו תלה האדון ב"ה שלימותו של האדם, ובזה הוא מתקרב לו ומתדבק בו דביקות שלימה, כשיעור מה שישתדל להשיג מן העיון הזה, כך יהיה שיעור השלימות שיקוה והקורבה שיתקרב. והוא מה שציוו עליו הנביאים באמרם, (דברים ד' ל"ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים... (ירמיה ט' כ"ג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.

אך תזכור את אשר הזהרתיך על ענין הכוונה, שאם יהיה העיון רק לשביעת החמדה, אין זה העיון העיקרי שאני אומר לך עתה, אלא העיון באלקות בכוונה המיושרת, שהיא לעשות נחת רוח לפניו יתברך, שגזר עלינו שנשתדל לקנות שלימותנו בעיון הזה ונעשה רצונו... (דרך חכמה טז)

שאלה גדולה שאלת, ואשיב לך כמה תשובות על זה. הא', כי חובה עלינו לדעת, כמצוה לנו מפי רועה נאמן, שכן כתיב, וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', וחייבים אנו לדעת זאת בידיעה ולא באמונה לבד, אלא בדברים המתיישבים על הלב, כמו שאמר הכתוב בפירוש: והשבות אל לבבך, ומה יש לנו לדעת, אמיתיות יחודו יתברך שמו, כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל אין עוד. אם כן ב' דברים אנו צריכים לדעת, אחד, שהאדון היחיד הוא המשגיח ומנהיג הכל, והב' שאין אחר, והיינו ואין עוד.

אמור לי, מאין נדע אותם, מאיזה חכמה נמצא זה הדבר, כי מפשט דברי תורה ומש"ס לא נוכל להבין את זאת, כי פשט דברי התורה סובב רק על מצוות ואופן עשייתם, והיאך להוציא הדין לאמיתו. ואם תאמר מן ספור המעשים הנמצאים בתורה ומאורעות, כי אפשר לומר שיעשה כך כדרך הטבע... שאם היו המצוות מאדם שהיינו חפצים בו, אז היינו צריכים לעבוד אותו כמו המלך המצוה לעמו. ומן הספורים אין לנו ידיעה... ואם על ידי עיון בהם, הרי זה לימוד בפני עצמו, ואפילו אם תוציא מהם שהקב"ה ודאי משגיח ופועל, זה אינו נקרא ידיעה, אלא הקיש בדעתך ותדון שיהיה כך... והרי כוונת המצוה היא, וידעת היום והשבות אל לבבך ידיעה, ישוב הלב לדעת בדרך חכמה ממש שהדבר הוא כך, שכל מה שיש בעולם הוא הנהגת השי"ת בחכמה... ועוד מן הספור לא תוציא כי כאז כן מנהיג עתה.

ואם תאמר נוציא ידיעה זאת מחכמת הטבע, כמו שחשבו רבים להוציא מהפילוסופיה וחקירה, זה אינו, שהרי גם כת הכופרים בהשגחה מתבוננים על חכמת הטבע, ואדרבא, הם אומרים עולם כמנהגו נוהג... אין זה כי אם לדעת ידיעת חכמת האמת והקבלה הזאת, כי באמת היא מגלה לנו כלל ההשגחה וכל התלוים בה, והיא תודיע לנו גם כן שהמאציל הוא יחיד בתכלית האחדות לכל הצדדים, שאפשר לחשוב, כי ענינה הוא כך להודיענו זה היחוד העליון ברוך הוא כראוי, ולהודיע שכל מה שהיה ושהוה ושיהיה הכל מושגח מאתו יתברך בהשגחה פרטית, ולפרט דרכי ההשגחה הזאת.

חוקר: מה נתייגע בכל הטורח הזה, אם נמצא ידיעה זאת ממקומות אחרים, אני אביא לך ראיה ברורה על דבריך, ראה כל נושא בנה עליו חכמה אל עיון בפני עצמו, דרך משל תשבורת במספרים, המוזיקה בתנועות הידים... ועל כל חכמה וחכמה צריך עיון בפני עצמו. ועתה במציאות נבראים ובורא ית"ש, בבורא אי אפשר לנו לדבר כלל ממציאותו, כי אסור לנו, שאינו מושג כלל, כי אם ביחס שבין בורא לברואיו. פירוש העיון בבורא במה שמשגיח עליהם להשפיעם או לקבל עבודתם... לכך מי שירצה לדעת החילוק בין בורא לברואיו, ולאיזה כיוון ילך ולא ילך לעיין באלוקותו ית"ש, והיינו העיון שבין הבורא לברואיו היא ההשגחה... ומה שיודיענו השגחה הזאת אינו אלא חכמת האמת, שהוא העיון באלוקותו ית"ש, אם כן בלי ספק חובה עלינו ללמוד החכמה האמיתית... (חוקר ומקובל)

מצודת דוד:

כי אסלח - יהיו מנוקים מעוון, ולכן ישיגו כולם ההשגה שה' הוא האלקים. (ירמיה לא לג)

נכון מוצאו - כהרואה אור השחר ובטוח שיצא השמש, כן הרודף לדעת ה' בטוח שימצאנו. (הושע ו ג)

הגר"א:

ודעת - כמו שאמרו הרוצה לדעת אלקים ידבק באגדות. (משלי ח י)

תניא:

...ולכן אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה, שהוא תענוג ההשגה, ואי אפשר לשום נברא, אפילו מהעליונים, להשיג כי אם איזו הארה מאור ה', ולכן נקרא בשם זיו השכינה, אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה, אזי היא תפיסא בהן ומתלבשת בהקב"ה, דאורייתא וקב"ה כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד, בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם... (פרק ד)

...ועוד זאת יתר על כן,בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ע"ה, ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה, ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש, כי העבודה שבלב היא לפי הדעת, כמו שכתוב: דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה. אך עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה, שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה', ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח ,עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו, כנודע שדעת הוא לשון התקשרות, כמו והאדם ידע וגו'. וכח זה ומדה זו לקשר דעתו בה' יש בכל נפש מבית ישראל, ביניקתה מנשמת משה רבינו ע"ה, רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף, צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת. האחת היא יגיעת בשר לבטוש את הגוף ולהכניעו, שלא יחשיך על אור הנפש, כמו שכתבנו לעיל בשם הזוהר, דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה, והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, והשנית היא יגיעת הנפש שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה, כי שיעור שעה זו אינו שוה בכל נפש. יש נפש זכה בטבעה, שמיד שמתבוננת בגדולת ה' יגיע אליה היראה ופחד ה'... ויש נפש שפלה בטבעה, ותולדתה ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, ולא תוכל למצא במחשבתה האלוקות כי אם בקושי ובחזקה, ובפרט אם הוטמאה בחטאות נעורים, שהעוונות מבדילים. ומכל מקום בקושי ובחזקה שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ועומק גדול להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, בודאי תגיע אליו על כל פנים היראה תתאה כנ"ל...

והנה כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום, איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים ואת התחתונים ואת השמים ואת הארץ ממש מלא כל הארץ כבודו ממש, וצופה ומביט... אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כולו כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה בכל עת ובכל שעה יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה...

ועוד זאת יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו, שהרי כשישן אין שום יראה ממנו, והנה פנימיותו וחיותו אין נראה לעיני בשר, רק בעיני השכל, על ידי ראיית עיני בשר בו גופו ולבושיו שיודע שחיותו מלובש בתוכם, ואם כן ככה ממש יש לו לירא את ה' על ידי ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור אין סוף ב"ה מלובש בהם להחיותם... העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד, אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה, הכל לבושים החיצוניים של המלך הקב"ה, ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם, וזה נכלל גם כן בלשון אמונה, שהוא לשון רגילות... (פרק מב)

...והנה כמו שמדה זו היא שבחו של הקב"ה לבדו, שאין ביכולת שום נברא לברא יש מאין ולהחיותו, וגם מדה זו היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם, שאין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מדה זו ויכלתה לברא יש מאין ולהחיותו, כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלמעלה משכל הנבראים, כי היא ממדת גדולתו של הקב"ה, והקב"ה ומדותיו אחדות פשוט, וכשם שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג בוראו, כך אינו יכול להשיג מדותיו. וכמו שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג מדת גדולתו, שהיא היכולת לברא יש מאין ולהחיותו, כדכתיב עולם חסד יבנה, כך ממש אין ביכלתו להשיג מדת גבורתו של הקב"ה, שהיא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו, מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקיימם בגילוי כי אם בהסתר פנים, שהחיות מסתתר בגוף הנברא, וכאילו גוף הנברא הוא דבר בפני עצמו, ואינו התפשטות החיות והרוחניות כהתפשטות הזיו והאור מהשמש, מכל מקום הן גבורותיו של הקב"ה, אשר כל יכול, לצמצם החיות והרוחניות הנשפע מרוח פיו ולהסתירו שלא יבטל גוף הנברא במציאות. וזה אין בשכל שום נברא להשיג מהות הצמצום וההסתר, ושיהיה אף על פי כן גוף הנברא נברא מאין ליש, כמו שאין יכולת בשכל שום נברא להשיג מהות הבריאה מאין ליש... (שער היחוד והאמונה פרק ד)

...אבל הקב"ה הוא אחדות פשוט בלי שום הרכבה וצד ריבוי כלל, ואם כן על כרחך מהותו ועצמותו ודעתו הכל דבר אחד ממש בלי שום הרכבה, ולפיכך כשם שאין אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו, רק להאמין באמונה שהיא למעלה מהשכל ומהשגה, שהקב"ה יחיד ומיוחד, הוא ודעתו הכל אחד ממש, ובידיעת עצמו מכיר ויודע כל הנמצאים עליונים ותחתונים, עד שלשול קטן שבים... אין דבר נעלם ממנו, ואין ידיעה זו מוסיפה בו ריבוי והרכבה כלל, מאחר שאינה רק ידיעת עצמו ועצמותו ודעתו הכל אחד. ולפי שזה קשה מאד לצייר בשכלנו, על כן אמר הנביא: כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם... (שם פרק ז, וראה עוד: אלקים-ידיעה)

...כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין... מהות הרצון או מהות חכמה... אבל באמת הקב"ה הוא רם ונשא וקדוש שמו, כלומר שהוא קדוש ומובדל בריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות למעלה מעלה מערך וסוד ומין כל התשבחות ומעלות שיכלו הנבראים להשיג ולצייר. כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה, שלכן נקראת ראשית... אבל לגבי הקב"ה מדרגת החכמה, שהיא תחלת מחשבה וראשיתה, היא סוף מעשה אצלו... רם ומתנשא ממדרגת החכמה רבבות מדרגות כאלו עד אין קץ, רק מפני שאין בנבראים הכח להשיג רק ההשתלשלות ממדרגת החכמה, שהיא ראשית למדרגת עשיה השפלה, לכן אנו אומרים שלגבי הקב"ה נחשבת מדרגת החכמה כמדרגת עשיה ממש... אבל הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והחכמה, לא שייך כלל לומר בו שאי אפשר להשיגו מפני עומק המושג, כי אינו בבחינת השגה כלל, והאומר עליו שאי אפשר להשיגו, הוא כאומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג... וככה ממש נחשבת לגבי הקב"ה מדרגת השכל וההשגה כעשיה גשמית ממש, ואפילו השגת שכלים שבעולמות עליונים, ואפילו מדרגת החכמה עילאה המחיה את כולם... (שם פרק ח וט)

...אך הענין על פי מה שאמר, לך אמר לבי בקשו פני, פירוש בקשו פנימיות הלב, כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב יש ב' בחינות, בחינת חיצוניות הלב, שהיא התלהבות המתלהבת מבחינת הבינה והדעת בגדולת ה' אין סוף ב"ה, להתבונן בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו', ופנימיות הלב, היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דלבא, שיהא למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה'... (אגרת הקודש ד, ועיין שם עוד)

הכתב והקבלה:

לא נודעתי להם - נראה שרוצה לומר מהם, שלא נתפרסם שמי מהאבות לכל, וכל השתדלויות אברהם לפרסמו לא הועילו, ועל ידי גאולת ישראל ממצרים יוודע שמו בעולם, וכמו שכתב כמה פעמים, ולמען ספר שמי בכל הארץ. (שמות ו ג)

הראיני נא את כבודך - ...ונראה שאחר שראה כי לא הועילו כל המופתים ההגיוניים על מציאות ה' ואחדותו לעם, ובקשו עוד אלהי נכר, בקש משה שיבין אמיתת מציאותו במופתים הנפלאים מהשכל האנושי הפשוט, והיא ההשגה שלמעלה מהמוחשות, וזה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך, רוצה לומר בהשגתך אגלה ואראה לך בסימן ולא בדמות (בהשגה), וזה שאמר וקראתי בשם. מקום אתי - רוצה לומר סבה, כמו יעמד ליהודים ממקום אחר, ולהיותו יתברך מקור הסבות וקיומן נקרא מקום, רוצה לומר, מקיים העולמות, ונצבת לי - כינוי להשגה האמיתית, כי עד ההשגה מתנועעת נפשו אליה... (שם לג יח)

מלבי"ם:

אנכי - ...הרי שעיקר המצוה, לידע שיש מחוייב המציאות, וזה כולל כל פרטי האמונות הנתלות בזה, לא זה לבד שיש מצוה (צד"י פתוחה), רק שהמצוה הזה הוא מחוייב המציאות, כולל כל השלמיות, ובזה נכלל כל האמונות הנתלות באלוקות, וכן מה ששאלו איך יצדק מצוה אל האמונה, שאין לבחירה מבוא בה, הנה הרמב"ם דייק וכתב, לידע שיש שם מצוי ראשון, וידיעת דבר זה מצות עשה, ולא אמר להאמין שיש מצוי ראשון, והאמנת דבר זה מצות עשה, הרי ביאר, שהמצוה היא לידע זה בידיעת השכל, והוא כמו שכתב במורה, על מה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, שהיינו מגבורת המופת, רוצה לומר, שכל המצוות קבלו ממשה דרך אמונה, כשידעו שהוא שליח ה', והאמינו בכל מה שציוה אותם בשם ה'. אולם שתי המצוות האלה, שהם מציאות ה' ושאין זולתו, זה ישיג האדם בשכלו, וה' נטע בשכל האדם ידיעות נשתלו בו מלידה, ואשר תביא הנפש אתה ממקור מחצבתה, שיש א-לוה נמצא, ושהוא אחד, כמו שכתבתי בפירוש איוב, במענה אליהו (פרק ל"ו), עד שמי שיביט בעין השכל בבתי נפשו, ימצא דיעות אלה טבועות בנפש כל אדם, ומושרשות בנפשות כמו השכלות ראשונות, ולא היה צריך לקבלם ממשה בדרך אמונה, והמצוה היא, שישתדל לדעת זה בידיעה ברורה... (שמות כ ב)

לא אראה - לא ישיג ה' השגה חושית בעולם הזה, שהנפש מציירת לעצמה שמהוה וממציא בזמן ובמקום ובסדר סבות ומסובבים, ובעולם הבא לא ידע מזה מאומה, כי שם השגה אחרת ונשגבה. (ישעיה לח יא)

בעבר התגלה ה' באמצע הישוב במצרים ובארץ ישראל, ולעתיד לבא תתגלה מלכותו בכל מקום, ותתפשט מן הקצוות עד לאמצע הישוב ומהימים לארץ. (שם מב י)

אויל עמי - מסתפק על כל דבר, אותי לא ידעו - חסרה להם הבינה להשיג ה' במופתי החקירה, בנים סכלים - וחסרה להם החכמה שידעו על פי קבלה. (ירמיה ד ב)

אדיר שמך - על ידי נפלאותיך בארץ נכיר שמך, ומכאן נכיר הודו שבשמים. כי החכמים טעו בהביטם אל החומר ואל רוב כמות החומר, אך באמת אם נביט לראות, השעון הקטנטן נפלא יותר מהגדול, וכן בכל הבריאה שולטים חוקי המכניקה וכו', ואילו באדם התקבצו כל החוקים יחד, ונוספו רבים חדשים, וכולו מלא פליאות... ובאדם נכרת חכמת ה' בשתים, שהנשמה מצד עצמה מקבלת החכמה וכו', ובגוף מצד מלאכתו הנפלאה, ועל ב' אלו אמר, והוד והדר תעטרהו. (תהלים ח ב)

גדלו - כל אחד יכול לתפוס בו כהבנתו, ואינו רם, שאין השגה תופסת בו, ומהנהגתו הוא נראה בבחינת גדול כל אחד לפי מעשיו, ונרוממה שמו - שאי אפשר להשיגו מצד אמיתתו. (שם לד ד)

רש"ר הירש:

שם היה היחידי אשר לימד את העולם לדעת, כי רק בורא אחד, אדיר וחכם ברא את כל העולם ומלואו, הכרה כוללת זו פתחה פתח לפתור כל תופעה בודדת בעולם, ולראותה כחוליה בלתי נפרדת מבריאה אחת של יוצר אחד. מתוך הסתכלות בבריאה הגיעו בני האדם לכלל ההכרה, שיש בורא, אשר התוה ותכנן את כל חוקי הטבע ותופעותיו, וקבע להם ברוב חכמתו סדר מסוים, וכי ניתן לאדם לחקור את חוק האחדות של כל הבריאה ולהכיר לדעת, כי כל חלק וחלק של הבריאה, מהשמש בשמים ועד לגרגיר החול שעל הארץ עושים את רצון קונם וממלאים את התפקיד שהוא הטיל עליהם, רק ההכרה שבאה בהשראת רוחו של שם הכשירה את יסודות ההכרה, שאליה הגיעו היום חכמי הטבע, ואף על פי שהם כופרים בה', בכל זאת יש בכל תגלית ובכל המצאה חדשה משום שבח ותהילה להשי"ת לאלוקי שם. החוקר, ברוב גאוותו שולל את מציאותו בעולם, ובכל זאת הוא מודה בקיומו, ברגע שהוא מתחיל לחקור את חוקי הטבע... (במעגלי שנה חלק א, עמוד רצ)

תורת שם מלמדת את האדם לפי מידת תפיסתו השכלית, אין היא מתעמקת בהכרת מהותה של האלוקות. אמנם תורת שם מכוונת את מבטו של האדם אל ה', אבל אינה מגלה ממהותו אלא מה שנחוץ לו כדי להבין את תפקידו עלי אדמות, אין היא באה לפתור את חידת האלוקות מתוך הכרת העולם, אלא מתוך ידיעת האדם על ה' הוא בא לידי הבנת העולם ויצוריו, וכך פתוח לפניו כר נרחב של מושגים ואמיתויות, אשר כל אדם מסוגל להבינם, אין תורת שם מלמדת את רעיונותיו של האדם על ה' ועניניו, אלא את אשר ה' דורש מן האדם, לכן היא שמה את הדגש, ראשית כל ואחרית כל על החוק המחייב למעשה, אשר לפיו יתנהלו ויתפתחו כל עניני האנושות לפי רצון ה'.

תורת שם משחררת את האדם מן הפחד מפני כחות נסתרים ונוראים, וגם מן הדמיון היווני של הכח האלקי שבאדם. היא מגלה לפניו את ה' האחד והיחיד בעליונותו וקדושתו, בכחו ובחכמתו, בצדקתו ואמיתתו, באהבתו וברחמיו. היא מגלה את הדר כבוד מלכותו, את גאותו ורוממותו, אבל יחד עם זה גם את קרבתו לבני אדם, הנוסכת עליהם שלוה ומרגוע. התורה, כביכול, פונה אל האדם ואומרת, יחיד זה שהוא רם ונישא, עליון ונשגב... המקיים את הכל בכחו, ואשר כבודו מלא עולם, הוא קרוב מאד אליך, ודבר אינו חשוב בעיניו יותר ממך, לא הוא עשוי בצלם דמותך, כפי האמונה היונית, אלא אתה נבראת בצלמו, ועליך להדמות אלי, להיות אמיתי וקדוש כמוני, צדיק ורחום כמוני... תכנית זו של חיי אדם על פי רצון ה', אשר לפיה כל אהל יהיה למקדש ה', וישכן באהלי שם, זה תוכנם של חוקי ה'... (שם עמוד קצג)

...ברם גם ידיעה זו על ה' ותורתו עדיין אינה שיא הידיעה, וחסרון ידיעה זו עדיין אין בו משום סיבה להתאונן על "לא ידעוני", דעת ה' אינה ניתנת להשגה על ידי לימוד בלבד, המושג 'ידע' מבטא הרבה יותר מאשר מכלול הידיעות שנרכשו על ידי לימוד, הוא מבטא את ההכרה הפנימית הניתנת להשגה רק על ידי התקשרות אישית מוחשית אל איש או אל חפץ כלשהו, התקשרות זו מעידה על היחס הקרוב ביותר העשוי להיות בין אדם וזולתו. יכול אדם לדעת גדולות וקטנות על זולתו, ולזכור נקודות חשובות פחות או יותר באופיו ותכונותיו, אבל בעמדו לפניו לא יכירו ויהיה זר לו. כיוצא בזה יכול אדם ללמוד את כל התורה והמסתעף ממנה, ולהיות בקי בכל החכמות הכרוכות בה, ובכל זאת יהיה רק בבחינת "תופסי התורה", דהיינו, אמנם הוא תפס את התורה בידיו, אבל עדיין מהוה היא לגביו משהו זר, חיצוני, מין מדע מקצוע או שיטה, הנתון לשליטתן של החשיבה והזכירה, אבל הלב ונשמת החיים "לא ידעוני",יכול אדם להפוך בתורה ולמצא בה את הכל, רק לא את עצמו, יכול הוא להיוודע על ה' בתורה בטבע ובהיסטוריה, אבל זה אינו ה' אלקינו, הוא אינו בנו ועבדו, התורה אינה תורתו, המקום המצומצם שהוא תופס בטבע ובהיסטוריה אינו שלו. אמנם יודעים אנו לדבר גבוהה על הבריאה הנהדרת, על המאורעות ההיסטוריים ועל חוקי הטבע, אבל שוכחים אנו לערוך את חיינו כך, שיהיו היכל כבוד לה' בטבע ובהיסטוריה... עדיין לא התעלינו אל תכליתו העליונה של כל הלימוד שיהא הלימוד הזה יסוד ומקור להתקרבותנו והתעלותנו אל ה', לראות את ה' בכל דרכינו ובכל מעשינו, להתהלך עם ה' ולפני ה', עד שהוא יהיה נקודת המוקד של כל מעשינו, מחשבותינו ורגשותינו, הנאותינו ויחסינו עם הבריות, והוא ינחה אותנו בכל צעד ונחוש את קרבתו בכל נשימה שבחיינו, אנו מכירים אולי בה', אבל אין אנו יודעים אותו.

ברם ידיעת ה' אינה מושג מופשט ורחוק, לדעת את ה', משמע, השימוש המעשי במצוותיו והגשמת רצונו הקדוש בחיינו הגשמיים והרוחניים עלי אדמות, עד שבחיים אלה נמצא את סיפוקנו המלא... (שם חלק ד עמוד מז)

משך חכמה:

הנראה אליו - לדעתי הנפש עצמה משיגה ה', רק בהיותה מלובשת בחומר הגס, המסך המבדיל, נחוצה לנו התורה לשכך החומר ולהסיר מלבושיו הצואים, והשלם האלוקי יכול לזכך החומר עד שישוב כמראה מלוטשת ובהירה, וכן היה אדם הראשון קודם החטא, ולכן הלך ערום... (בראשית יב ז)

מכתב אלקים הוא - נקרא מבפנים ומבחוץ, רוצה לומר, השגת השי"ת ותורתו על שני דרכים, מהתבוננות בנמצאים וקישור הטבעים, כפי שלמד אברהם אבינו ע"ה, ועל פי הערה אלוקית כבמתן תורה, ואז הבינו התהוות השכלים הנבדלים ברצונו המוחלט ולא בדרך חיוב, ואחר זה פרטי הבריאה המשתלשלת. ובאשר היו עוד שקועים בתועבות מצרים המקדישים כל כח לאלוהי, טעו להחליף צורה ביוצרה, השכלים הנבדלים בכבוד ה'. (שמות לב טז)

מוהר"ן:

ראה אדם-חייו מוהר"ן כא.

שפת אמת:

ברש"י ויכל ביום השביעי... וזה רמזו חכמים במדרש במשל הטבעת שחסר חותם, בא שבת נעשה החותם וכו', דכל פועל ה' למענהו, נמצא כי הכרה זאת, שהברואים מכירים שהכל לכבודו ברא ומבטלין עצמם אליו יתברך, זה קיום העולם, וזה נעשה בשבת, שבני ישראל מעידין על הבורא... (בראשית תרל"ח)

במדרש, ויכל אלקים ביום השביעי, הענין הוא, כי באמת העולם נקרא על שם ההעלם, שהטבע מכסה פנימיות חיות אלקות, ובאמת כל הבריאה היתה רק לכבודו ית"ש, רק שאי אפשר להכיר את הבורא ית"ש רק על ידי צמצום הטבע, ועל ידי מעשיו יכולין להכיר אותו, ועל ידי ההסתר גופיה נמצא הכרת אלקותו ית"ש, והשבת הוא הכרת האלוקות, שהוא תכלית הבריאה, ונקרא תכלית שמים וארץ, וזה בחינת מנוחה, שהיא בחינת נבואה ורוח הקודש... (שם תרס"ב)

במדרש, שמעי בת וכו'... כי הקב"ה ברא עולם הזה להיות נסתר השגחתו יתברך בעולם, זולת הצדיקים, אשר הם מייגעים עצמם לברר כבוד מלכותו יתברך בעולם מגלה להם ההנהגה שלו, וזה שאמר הציץ עליו בעל הבירה, הואיל ותמה, תאמר שהבירה הזאת בלי מנהיג, וכך כתוב מציץ מן החרכים. וכל איש ישראל, כפי מה שנושא עיניו לשמים, כדכתיב שאו מרום עיניכם, כמו כן מתגלה לו מי ברא אלה, ולזה מיוחדים בני ישראל, כדכתיב שמעי בת, וכמו שיש נפשות מיוחדים לראות כבוד מלכותו יתברך, כן יש מקומות מיוחדים בעולם, שמתגלה שם כבודו ית"ש, ולכן אמר לך לך אל הארץ אשר אראך, שם יתגלה לו המבוקש... (שם לך לך תרנ"ב)

שמעי בת וכו', לשקוד על דלתותי וכו', דלת לפנים מדלת, שבאמת המשכיל יכול להבין השגחת הבורא מעצמו בשומו לב לדברים המתהוים בעולם, ואיך הקב"ה עושה חסד עם כל בריה, וכן עבודת האדם לפני קבלת התורה, והיא בחינת דרך ארץ שקדמה לתורה, ובזה היה אברהם אבינו מהלך בעצמו, שהיה חכם גדול ומבין חכמת מעשה בראשית, כבזוהר הקדוש, אבל יש השערה פנימית, היא דרך התורה משמים, שלמעלה מהשגת האדם בדרך הטבע, לכן כתב קודם שמעי בת, כל אחד כפי שכלו, והטי אזנך, לבטל הדעת וההשגה אחר דעת התורה, וזה שאמר אשר אראך, והן ב' הדלתות תתאה ועילאה, בחינת התפלה הנקראת חיי שעה, ובחינת תשובה על ידי התורה, שקנה חיי עולם הבא. (שם תרנ"ד)

והיה ברכה, ברכתך קודמת לברכתי, מגן אברהם ואחר כך מחיה המתים, כי צריך כל אחד למצא אלוקותו יתברך מצד התבוננותו בדעת וגבורות הבורא, ויכול לבא לכך מצד מה שהשרישו אבותינו הקדושים בנפשותינו, וזה שהקדימו אבות לגבורות... (שם תרנ"ה)

וארא וכו'... ובאמת כל פועל ה' למענהו, לעדותו, כמו שכתוב במדרשות, אם כן כל העולם ומלואו עדים על הקב"ה, ואפילו חכמי האומות בעל כרחם מעידים על הבורא, שהחכם בטבעיות גם כן רואה נפלאות הבורא ית"ש, אבל לבני ישראל כתוב אתה הראת לדעת, שהם עדים בראיה ובידיעה, וזכו לזה ביציאת מצרים וקבלת התורה... (שמות וארא תרס"א)

במדרש, אז ישיר... כי בעת הבריאה נסתרה השגחתו יתברך בעולם, ובעת גאולת מצרים נתגלתה, וזה שאמר נתיישב כסאך, שנתיישבה ידיעת השגחתו יתברך בנבראים... ובזה מיושב המדרש קושית שר הול"ל, כי בכל נברא יש נקודה שנתברר על ידה כבודו יתברך, כמו שכתוב כל פועל ה' למענהו, וזה ענין פרק שירה, שיש לכל נברא שיר ושבח להשי"ת... (שם בשלח תרל"א)

במדרש לקח טוב נתתי לכם... ואחר שנמצא הכל בתורה זהב וכסף הוא בירור המדות וכל השלימות, אחר כך יבא למדרגה עליונה, שידע ויבין כי אינו יודע מה לקח, כי תכלית הידיעה שנדע שאי אפשר לידע, ואחר כך יבא למדרגה עליונה, שהמוכר נמכר עמו, והוא תכלית התורה כנ"ל... (שם תרומה תרנ"ב)

בפסוק ישנו עם אחד... וזה הרשע ימח שמו היה כל כוונתו לאבד את היהודים, כדי שלא יתגלה כבוד שמו יתברך בעולם, ולא לחנם נשבע הקב"ה שאין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, ולכן כאשר היתה לו מפלה, נעשה גילוי כבודו יתברך בעולם, ולכן נקרא מגלה... (שם פורים תרמ"ט)

במדרש, ואל מי תדמיוני ואשוה... ולכן מסיים הפסוק לתבונתו אין מספר, פירוש כל בריה מכירה את הבורא במין ידיעה ובינה מיוחדת, שאין בריה אחרת מכירה אותו... ולכן יש שם מיוחד לכל בריה... (שם ויקהל תרנ"ו)

במדרש, בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, תחלה יסד ארץ, שעל ידי ז' ימי בראשית יחכם למצא כבוד ה', שיוציא אדם לפועל חכמה הגנוזה בימי בראשית, וכשחטאו נתערב בחכמת הטבע שלא לשם שמים, ניתן לבני ישראל התורה, להכיר כבוד ה' בלי תערובת חכמות חיצוניות, וכשחטאנו גם אחרי זה, יש דרך התשובה להכיר האמת, וזה נעשה במשכן ובמלואים. (ויקרא שמיני תרנ"ט)

שם משמואל:

...ומעתה אין צריכין לפרסם האלוקות בקול קורא, אלא אף כשיושב בחדרי חדרים ומתיגע בבירור הלכות התורה, זה גורם התגלות האלקות בעולם. אך קודם שניתנה תורה לא היתה נוהגת מדה זו, והנה הכל כאשר לכל הוא בתורה הן ההנהגה של הדורות שקודם מתן תורה, והן שלאחר מתן תורה, ומאחר שקודם מתן תורה היתה המשכת אלוקות על ידי פרסום וקורא בקול גדול, באותו סגנון באו פרשיותיהן בתורה בהתגלות, ואפילו שיחתן של עבדי אבות, אבל משנתנה תורה, אדרבא, כל התגלות האלוקות באה רק על ידי זה שהכל ברמז ובהסתר... (בראשית חיי תרע"ו) 

...ובמדרש תנחומא, שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם, כביכול, כאילו פנים של מעלה מכוסה... כמו שכתוב ולא יכנף עוד את מוריך. ונראה הפירוש, שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם, אינו נראה שהשי"ת מושל בגבורתו עולם, ויש מקום לכופר, אך בביטול קליפת עמלק, נראה שהשי"ת מנהיג עולמו, ולא הניחו למקרים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלה"ה מה שמלחמת עמלק היתה קודם מתן תורה, כי אלמלא נחלשה קליפת עמלק לא היו רואים מתן תורה, אף שכל העם היו רואים ושומעים את הקולות, קליפת עמלק היתה מכסה על הכל, והיו מוצאים במה לתלות... וזו מדה מהלכת בכל מקום ובכל זמן, שלעומת שהאדם מגרש ממנו קליפת עמלק, בה במדה הוא רואה מה דתחות כנפא דלבושא. (שמות פורים תרע"ד)

אלה פקודי... ועיקר העדות צריכה להיות בעלמא דשקרא, שאין האמת ניכר רק על ידי עבודת האדם, ובאמת כל מה שברא הקב"ה הכל לכבודו ברא, ולכן נמצא בכל ציור העולם עדות על הבורא יתברך, כמו שכתוב ויעמידם לעד לעולם, פירוש שהכל עדות על הקב"ה, ויש עדות בעולם שנה נפש, כי המשכיל בדעת שלמה רואה ומבין כי אי אפשר להיות בריאת העולם רק על ידי האחד האמת... ויש בחינת שנה, שהוא שינוי הזמנים ועתים, שזה עדות ביותר שיש מנהיג שסובב ומגלגל כל העולם, ויש בחינת נפש, שהוא עיקר העדות, כמו שכתוב שנברא העולם בספר וסיפור וכו', וזה העדות ניתן לבני ישראל... ובני ישראל יכולין לברר כבוד מלכותו יתברך בעולם, כמו שהיה בבנין המשכן והמקדש... (שם פקודי תרנ"ד)

במצות יחוד ה'... כי הנה אחד הוא בלי ראשית ותכלית, וקץ וזמן ומקום מיוחד, והוא הקב"ה וברוך שמו אין סוף נמצא בכל עת ומקום, רק שהטבע והזמן מסתיר ונותן קצבה ומקום מיוחד, שלא יתגלה החיות רק בגבול וצמצום, רק לעתיד יתגלה אחדותו ית"ש, אבל בני ישראל יש להם חלק גם בעולם הזה באחדות, והוא האלוקות שקבלו באנכי ה' אלקיך... (דברים ואתחנן תרנ"א)

...ואמר הרב הקדוש רבי בונים זצללה"ה, שאחר יציאת מצרים צריכין ליקח התעוררות מיציאת מצרים... ונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים, דהנה איתא בחובת הלבבות שבריאת העולם היתה באופן זה שיקח האדם בחינה מכל הבריאה, וידע וישכיל מהם כל תורת חובת הלבבות. ובודאי היו כן האבות וכל הצדיקים הראשונים. אך באשר זהו דרך רק ליחידי סגולה ולא כל מוחא סביל דא, עשה ה' אותות ומופתים במצרים ובפרעה למען תתראה אלקותו יתברך לעין כל, ולא נצטרך לחכמות יתירות, ובשביל זה ביכולת כל עדת ישראל לזכות לידע את שמו יתברך כחכם כבלתי חכם.

ואפשר לומר עוד, שבדורות הראשונים היו להם נשמות גבוהות מאד, היה אפשר ליחידי סגולה על כל פנים לזכות לידע את ה' על ידי הבחינה בכל מה שנברא בששת ימי בראשית, אבל כשהנשמות אינן כל כך בשלמות, ועיני השכל טרוטות, אם לא על ידי הראיה הגשמית באותות ומופתי יציאת מצרים, לא היה ביכולת האדם להגיע לאלוקות. ומכל מקום אחר הידיעה על ידי אותות ומופתים ביכולת האדם להזדכך מעט מעט, עד שיזכה לידיעה וראיה...

ומעתה יובן, שכל דברי חכמים קיימים, כי כ"ק הרבי רבי בונים זצללה"ה כוונתו על ראשית ההתעוררות, בעוד השכל בלתי מזוכך, אך מקרא דישעיה, (מ"ב כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, והרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו... מיד הוא אוהב ומשבח וכו', מיירי אחר הזדככות השכל... (שם שם תרע"ו)

ר' צדוק:

...כי קשיות הבנת הלב ידוע שהוא לג' דברים, עומק המושג, וקוצר המשיג ואורך ההצעות, פירוש כבדות ענין הדבר הנישג מצד האמצעי שהיא עצם ההשגה וההכרה להשי"ת שיש בה עומק המושג וקוצר המשיג מצד שהשי"ת בורא והמשיגים נבראים וזהו הנרמז אצלם בענין ב' תיבות של ישראל, רוצה לומר שהזכרת השם שהוא ההכרה שהשי"ת הוא נכחו אחר ב' תיבות, רוצה לומר ב' העלמים מקודם פרגודים ומחיצות... אבל המלאכים יש להם עוד פרגוד שלישי שהוא מה ששומעים ונבהלים, שההכרה עצמה שבלב שהוא מצד עולם האמצעי שהוא כאמצעי בין המשיג והמושג שהוא ענין ההשגה עצמה דבר זה גם כן אצלם קשה... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד ל)

אבל יחוד ברוך שם כבוד מלכותו הוא ענין הברכה שביארה הרשב"א בפרק קמא דברכות, שרוצה לומר תוספת ורבוי השגחה לטובה על ברואיו. וביאור זה מצד העלם ההשגה הברורה ומבקש וחפץ שיתברך ויתרבה שפע השגת השי"ת במקורו, ונהרא מכיפיה מבריך עד שיגיע גם אליו ההשגה, וזהו כבוד מלכותו ולא כבוד ה' שכבוד ה' אינו מלא הארץ רק במקומו, ושיהיה ברוך ממקומו ויתברך כבוד מלכותו הניכר בארץ שהוא מצד השגת ה' הנעלמת להיות מושגת הבירור מצד היראה הברורה שבלב, רק הפשפש באפילה ובדרך אמוניי, כדרך שנאמר (תילים צ"ט) "ואמונתך בלילות", בעת חשכת ליל שאין אומרים קדושה בלילה, שאז הוא חושך והעדר ההכרה הברורה ומשכה אז האמונה הטמונה בלב כל איש ישראל שיש מלך אף על פי שאינו עומד לפניו, שאז הוא כאדון העומד על עבדו ואב על בנו רק כמלך יושב בהיכלו. ומצד השגה באופן זה שהוא המכונה בזוהר ובפי חכמי האמת יחודא תתאה והשגה נעלמת ושפילה היא הברוך והבקשה ממקומו שיהיה בזה תוספת ורבוי עד שיהיה ניכר ומושג לשפילים... (שם שם עמוד סג)

וענין החויא וההבדל שביניהם הנזכר לעיל בשם הזוהר הקדש פרשת תרומה הוא מובן עם מה שקדם, כי הנשמה טהורה, רק משכן היצר רע בלב ששם הרוח, ולכך נקרא הטומאה רוח בכל מקום בגמרא וכן בזוהר הקדש רוח מסאבו, שברוח שם משכן היצרים, והיינו שהשי"ת בסדר הבריאה כך יסד שיהיה העלם ודבר המעלים שהשי"ת המנהיג ושהכל מצוי מאחדותו יתברך ושאין כאן נפרד, רק שידמה לנפרד ושאינו מיוחד בכח השי"ת, ודמיון זה הוא היפוך מרצון השי"ת שהרי מפרידים כל הבריאה מהשי"ת וחושבים שהוא מנהג טבעיי וכיוצא, רק שהשי"ת רצה שיהיה מקום לדמיון זה כדי שיהיה מקום לבחור ברע ובטוב, ויהיה מקום לעבודה והשתדלות בני אדם שיבחרו בטוב להכיר באמת שהם דביקים בה' אלקיהם ולא בדמיון, ועל ידי זה ישולם כח מלכותו שהוא מלך על עם... (שם שם עמוד סד)

...ונאמר לו "ופני לא יראו", ולא אמר לא תראה, דרוצה לומר כי אי אפשר במציאות כלל להשיג דרך ראיה השגה פנים בפנים שהוא השגה מורגשת בלב, כי לא יראני האדם וחי, היינו בעודו מלובש בגוף, שאז הוא בעל גבול וגדר כפי הגוף המגדירו אי אפשר לו להשיג דרך הרגשה יותר ממה שמוגדר כפי שרשו ורק אחורי היינו השגה על דרך הרואה מאחוריו שאין בו הרגשת בפנים בפנים. וזהו "כי ה' אלקיך אש אוכלה" שאי אפשר לידבק בו, היינו מצד השגת החכמה והראיה שבמוח, רק הדבק במדותיו הוא בכחות הלב והשגה המורגשת הוא רק במדותיו... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קפא)

...כי פני ה' נקרא התגלות ההשגה שבלבבות הנבראים שבזה הם מסתכלים ומשיגים, וזה שאמר פני ילכו והניחותי לך, כי כל מדת הדין נמשך מן הפנים הללו שיש פנים של זעם חס ושלום, כי בהשגת עצמותו נאמר "ופני לא יראו", ותכלית הידיעה היא שלא נדע, וזהו מראה אחוריים, וזהו השגת בני ישראל ונביאיהם שהוא מצד דביקות האמיתי ואהבתו ית' לישראל, אבל יש גם כן הכרה מצד מדת זעמו חס ושלום, כדרך שכתב רש"י כשהקב"ה עושה דין ברשעים הוא יראוי ומתקדש, ועל הכרת פנים כזה רומז ב"פני ילכו", שאינו עצמות הפנים דלא יראו רק הגוונים הסובבים הפנים. והתגלות הכרה ישנו גם באומות העולם, על דרך "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי" וגו'... כשרואים אמיתות השגחתו ית' בתחתונים שלא יוכלו להכחישו הם מודים בעל כרחם שיש א-לוה משגיח ונופל יראת העונש עליהם. ומצד הגוון וההתגלות נראה זה כהכרת בוראו וירא מפנים ועל דרך זה הוא הכרת הישמעאלים.

ואברהם אבינו ע"ה השיג זה כי אין להם שייכות בעצם לידבק בהשי"ת כלל, וכידוע דיראה אמיתית מושכת אחריה אהבה ממילא, מה שאינו כן יראה פסולה זו שאינה אלא באומות העולם, דאין להם שייכות לאהבה כלל שהוא רק בישראל... (שם שם עמוד קצ)

והנה כל כלי משיג כפי מה שהוא וכך האדם כפי מה שהוא כך הוא משיג להשי"ת. וידוע דאיברי הגוף הוא מלבוש לאיברי הנפש, היינו שמסתמא כמו שאנו רואים חלוקת הגוף לאיברים כן הנפש המתפשטת בתוך אותם איברים ומחיה אותם היא גם כן מתחלקת לאיברים... ונמצא השגת אלקות שבנפש האדם היא קומה שלימה כקומת הנפש והגוף היינו שבכל חלק ממנה יש השגה בענין אחר, כפי ענין שהוא אותו אבר כלי להשיג. ונמצא אור אלקות המושג לאדם הוא ממש דמות אדם המשיג, וזה סוד "בצלמנו כדמותנו", היינו שבאמת השי"ת האציל אורו ית' בדרך קו וצמצום עד שלא ברא את האדם רק שהאצילו לצורך האדם שהיה בדעתו לברא, ומסתמא לא האציל וצמצם יותר מכפי הצורך להאדם שיברא כפי מה שיוכל להשיג היותר שלם במין האדם הנברא כפי הכלי שלו. ונמצא האציל השגה בדמות וקומת אדם רוצה לומר השגת אלקות מורגשת לנברא בחלקים אלו כחלקי האדם. ונמצא שהאור האלקות המצומצם הוא בדמות אדם, ואחר כך שברא אדם המשיג אותו אור אמר "בצלמנו כדמותינו". ואמר בלשון רבים כי באור זה המצומצם מאחר שהוא נחלק למדרגות כפי מדרגות קומת האדם הרי יפול בו לשון הריבוי, אך באמת הכל אחד ומיוחד באמת כי הכל אור אחד מאור אין סוף, רק שזה נעלם ונתלבש בכך מלבושים וצמצומים ומזה הדרך עד שהוא מושג... (שם עמוד קצו, ועיין שם עוד)

וזה סוד שהיושר נקרא רוח והעיגולים נפש שהם ממש דוגמתם, והנה גם בנפש יש השגות אלקות וכמ"ש ונפש וגו' כי וגו', צמאה לך נפשי וגו' וכדומה, והיינו כי אור היושר הזה הוא כלול גם כן מב' כחות פנימי ומקיף, לפי שהוא נמשך מן אור המקיף היינו מן אור המצומצם הממוצע מאותו אור נמשך בדרך משל כמו קו אור פנימה, נמצא יש בו גם כן מכח אותו אור המקיף. והנה מצד אותו כח שבו אינו בעל מדרגות רק מצומצם הכל בשיווי ואין יכולת באותו כח ליכנס תוך כלי המוגבלת במדרגות, ונתפשט בקו עגולי תוך עיגול האויר הפנוי. ביאור זה, כי האור היינו השגת אלקות שרצה השי"ת שיהיה מושג לנבראים כשהשפיעה ונתנה לתוך הנברא שהוא המקום נתפשטה בב' אופנים, הא' בקו יושר, היינו במדרגות, והא' בעיגול, היינו בשיווי לכל, כי כך הוא בכח השגה זו בהכרח כפי ענינה, שיהיה כח השגה בשיווי לכל, וגם כח השגה במדרגות, ולפי שכח השגה זו דשיויי לכל היינו קו העגולי לא נתפשט אלא מן אור היושר נמצא היושר קרוב לעצמות אין סוף יותר מן העגול. ולכך גדולה ההשגה של אור יושר מן ההשגה העגולית כמעלת הרוח על הנפש, שגם כן זה בכללות ובשיווי לכל וזה בחילוק מדרגות... (שם שם עמוד קצח, ועיין שם עוד)

...וזכו לזה כל ישראל בקריעת ים סוף כמשז"ל ראתה שפחה וכו' (מכילתא בשלח), כי כולם ראו באספקלריא המאירה מה שאינו כן יחזקאל, ומכל מקום גדלה מעלת יחזקאל ששם היה רק לפי שעה וכרגע בעת שאמרו פסוק זה א-לי ואנוהו ותיכף נעלם, וכן בכל דור ודור יש מענין זה שיוכל לזכות לראיה כרגע וגם כן בקנין. וזה היה רק אצל משה רע"ה שהיה אצלו בקנין כך כמו שאז"ל, ולכן אז"ל שכינה מדברת וכו' דממש כל פעולותיו היה מפורש לעיניו, כי הכל חלק א-לוה הפועל ומדבר מקרבו... (שם עמוד רטז)

ב' השגות אלקות יש, א' כללית שהיא בשוה לכל ישראל מצד שהם מאמינים בני מאמינים מורשה מאבות דיש א-לוה בורא משגיח ויכול וכו', והוא השגת העיגולים מצד שהשי"ת סובב כל עלמין, דבהיקף ועיגול אין מדרגות והוא בהעלם ואינו בהתגלות לבו, שאז"ל (שהש"ר ה' ב') הקב"ה לבן של ישראל, שנאמר צור לבבי. וזהו על ידי מדריגת היושר שהוא ממלא כל עלמין, והוא השוכן בתוך בני ישראל ממש בקרב לבן, והוא השגה בהתגלות לבו. ובזה יש מדרגות, כי ביושר יש מעלה ומטה ימין ושמאל וכל אחד מדרגה חלוקה ואין השגת נפש אחת דומה לנפש אחרת כלל, שהרי אין שרשם במקום אחד ממש בקומת היושר שהוא קומת התגלות אורו ית' לנפשות, דמשם הוא עצם הנפשות דישראל ושורש חיותם כי חלק ה' עמו כחלק מן הכל. ובכל התורה כולה נאמר כמה פעמים "אני ה' אלקיכם", והוא השגה שבדרך כלל לכלכם בשוה.

אבל בעשרת הדברות פתח אנכי ה' אלקיך היינו לכל אחד בפרט כפי מה שהוא, וכן דרשו כן בשוחר טוב (קי"ט) על פסוק "בך בחר ה' אלקיך" ולא אלקינו, דרוצה לומר לכל יחיד ויחיד והיינו כי מצות התורה גם כן ידוע שהם בקומת אדם נגד רמ"ח איברין ושס"ה גידין ועל ידי התורה הוא חלוקת המדרגות, ולכך פתיחתה דדבור הזה הוא שורש כל התורה כולה, הוא בהשגה זו הפרטית של כל אחד בפרט, וזהו שורש להשתדלות בתורה ומצות להשיג השגה זו שהוא כפי שרשו. דלהשגה הכללית אין צריך השתדלות, וכידוע דלעתיד ישיגו מדריגת עיגולים, היינו שלא יצטרכו השתדלות כי הוא מדרגת אור מקיף, דהיינו שהשי"ת מקיף מבחוץ לקומת אדם למעלה משכלו ועבודתו והשתדלותו השי"ת מקיפו... דדברות הקב"ה יש בהם כח הפועל כמו שמצינו בדבר ה' שמים נעשו, ועל ידי דבור זה דאנכי הוא הארת אור זה בכל נפש בפרט לפי חלקו... ובכל דור ודור שיוצאים לפועל בגוף בעולם הזה גם דבור זה יוצא בפועל בקרב לבבם בעת התחלת פנייתם לדברי תורה והשתדלות מאיר להם אור זה דאנכי בלא השתדלות משיג אור דהשי"ת השייך לשורש נפשו כאלו השי"ת מעוררו, להשגת אור זה אתה מוכן ובהשתדלותך תשיגנו... (חלק ה רסיסי לילה עמוד טז)

...ואומרים בשם הרבי רבי בונים זצוק"ל, שפירש שאמר לעולמו די, שמזה יספיק שיכיר הנברא מלכותו ית"ש. והוא כי תכלית מכוון הבריאה שיכיר האדם מלכותו, ומכל מה שנברא יוכל האדם ללמוד, וכמו שכתוב בעירובין ק', אלמלי לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וכו', והיה העולם מרחיב והולך, כדי שיוכלו להכיר יותר מלכותו, עד שאמר לו הקב"ה שאין צריכים להתפשט יותר, כי יש די בהבריאה שנבראה עד היום להכרת כבוד מלכותו יתברך. והנה אברהם אבינו ע"ה היה הראשון שהתחיל להכיר אלקותו יתברך בעולם, והסתכל בהבריאה וממנה למד, שהתחיל להרעים בלבו, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. וכן מכל מה שנברא בעולם למד, כי העולם נברא על ידי התורה, ובחכמתו השיג כל התורה כולה מהבריאה, שהתורה המפה של כל העולם... וזה שאמר וארא אל אברהם וגו' בא-ל ש-די, כי בזה השם נגמר הבריאה להיות ממנה הכרת מלכותו, ושם הוי"ה הוא הדעת דמשה רבינו ע"ה, שהוריד תורה מן השמים, מה שהשי"ת מאיר ללב שלא על ידי התבוננות בבריאה... (פרי צדיק שמות וארא ג)

וזה שנאמר וקראתי בשם ה' לפניך, על דרך שנאמר (פסחים נ') אטו האידנא לאו אחד וכו', לעולם הבא כולו הטוב והמטיב, והיינו שיכירו הכל שכולו לטובה, וזה יהיה לעולם הבא, שיהיה נקרא בשם הוי"ה, כמו שנכתב, שכן מורה שם הוי"ה, שהכל א', כמו קודם שנברא העולם, ואין שום דבר נעשה מבלעדי רצונו יתברך ומאתו לא תצא הרעות, והכל לטובה, וזה שאמר וקראתי בשם ה' לפניך, שיתגלה לו אור הוי"ה, וממילא יראה שאף מדת פורעניות הוא כולו טוב, שיהיה טוב מאד. ואחר כך נאמר לו ויאמר לא תוכל לראות את פני, שהוא שלותן של רשעים, שמשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, שתבין איך שזה גם כן לטובה, זה לא תוכל להבין בעולם הזה. ואחר כך נאמר לו מאמר ג' הנה מקום אתי, שאף בשלותן של רשעים יראה לו, והוא מה שנאמר וראית את אחורי וגו', ושמעתי מהר"הק זצוקללה"ה שהפירוש הוא, שאחר המעשה הכיר תיכף משה רבינו ע"ה העומק והטובה הצפון בו, אבל שתבין מקודם הטובה על זה נאמר ופני לא יראו... דהייינו להבין מקודם שהוא גם כן לטובה. וכן בגלות מצרים הראה לו השי"ת איך כל שלות המצרים להאבידם היתה לטובה, שעל ידי כן היו בשם כל החכמות, ובגלות הוציאו הניצוצות הקדושה מהם, והיה הכנה למתן תורה, וכן הוא באמת כל הגלויות לטובה, אך בהווה לא יוכל האדם לעמוד על זה... (שם תשא ז)

...דהנה איתא בגמרא, אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא מחט סידקית, לא היו יכולים לעמוד, כמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי, והיינו מפני שגם בהם נדבק עוד איזה שמץ מעטיו של נחש, ולא היו עוד בשורש החיים בתכלית, כי אפילו אליהו שעלה בסערה השמים, עם כל זה לא היה נשאר עם הגוף בחיים בעולם הזה, ולזה לא היה בכוחם להשיג התגלות השכינה בחיים חיותם בגוף, כמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי... (במדבר מטות ח)

 

 

 

 

חכמה ומוסר:

וכענין הזה נפלאתי על השינוי באדם, אשר הנה האיש היותר פשוט, כשיראה שולחן או כסא עשוי מאמן מובהק, תיכף ישאל מי הוא זה האומן הנפלא הלזה, אם כן הרואה בנין העולם הגדול הזה, אשר כל חלק קטן ממנו אין כל חכמי העולם יכולים לבנות שמץ מנהו... ואין דורש ואין מבקש מי בנה העולם הגדול ורחב ידים כזה, ולמה בנאו, ולמי בנאו, ולאיזה תכלית בנאו... (חלק א סימן כו)

ואמרנו טעם על זה, כי הנה לעומת מה שהאדם אוהב את עצמו, כשיעור הזה הוא מרוחק מהשי"ת, כי אי אפשר להתקרב אל השי"ת רק על ידי הנפש... וההכרח לשנא עניני הגוף לבד מה שצריך לעבודה, ויכנע הגוף להנפש, ואז יהיה נעימות נפלא לשניהם, לגוף ולנפש, והתאוה מרבה אהבת הגוף בטבע, ואם כן הוא מרוחק מידיעת אלקים, והרחוק מידיעה רחוק הוא מהשי"ת, כי הקרוב אליו יתברך אינו רק ידיעה, על כן יש בו כרת, כענין שנאמר, כי הנה רחקיך יאבדו (תהלים ע"ג כ"ז)... (שם קכה)

ואם כן יצא לנו מזה, שכל זמן שאין האדם מכיר בשכלו היטב גדולת השי"ת גבורותיו ונוראותיו, הרי כאילו חס ושלום שולל ממנו יתברך התוארים האלו רחמנא ליצלן, ואם כן חובה עלינו להשכיל ולהבין גדולת השי"ת, ואריכת אפים שלו... וראה עוד בשביל דבר קל כזה לכאורה, זכו לשם כנסת הגדולה, הרי שההתבוננות לא קלה היא... (שם קמא)

והנה ישראל הכירו, כי יש מנהיג ופטרון לעולם, אבל רק מה ששכל האדם יכול להשיג, מה שאינו כן בים, ראתה שפחה על הים וכו', זה א-לי ואנוהו וגו', פירוש כי שם נתקרב הוא יתברך להם, להראותם יותר הרבה מטבע האנושי, ולכן אמרו שירה חדשה, כי שיר בא מהמחשבה, וחדש נופל על דבר למעלה מהטבע, וזהו לעתיד לבא נאמר לפניו שיר חדש, כי ידיעתנו תגדל למעלה ראש. וזהו הכנה לתפלה, להבין כי כל מה שהאדם החכם האנושי מבין גדולתו יתברך, כאין ונגד חכם התורה, ואיך יבא לזה, מתחילה בשכל האנושי כאברהם אבינו ע"ה, ובזה יתיסד ביסוד ישר, כמו הפלס של הבונה שבו מיישר הבנין, והבונה בנין אינו יכול לבנות בלעדו, כן זהו יסוד האמונה, ואחר כך יבא לקרבתו יתברך, השיבנו ה' אליך ונשובה. (חלק ב סימן ב)

...הענין כי השכל מקיף כלל הפרטים, והחוש אינו מקיף הכללי רק ענין פרטי, ולכן רוב העולם ההולכים בתאות לבם, ונמצא שהורגלו לחיות חיי החושי, ונאבד מהם חיי הרגש השכלי, ולכן אינם מבחינים רק ענין פרטי ולא כללי, וזה ראשית פרי חטאת, כי החוש יגשם האדם מאד, ואינו מרגיש בשום פעם רום ערכת נעימות רוחנית, ובפרט נעימת ידיעת השי"ת, כי כל זה אינו נבחן רק על ידי הבחנת השכלי היקף הכללי... (שם יג)

וזו כוונת הפסוק לה' הארץ ומלואה, כי גם העולם הזה אין שום מקום חוצץ לו יתברך, ואם כן אין לעלות בהרים לבקש את השי"ת, כי מלא כל הארץ כבודו, אלא שצריך מקודם לעלות בהרים, ואחר כך יבין למטה, וזהו ענין הנאמר ביעקב אבינו ע"ה, (בראשית כ"ח י"ב) והנה סולם מוצב ארצה וגו', פירוש, ראשית ידיעת העולם מגיעה לבחינת עצם השמים, כי הכל אחד, אבל האדם אינו מבין זו בלתי אם מתחילה עולה לבחינה גדולה אדם שמימי, ואחר כך יורדים בו, להבחין אלוקותו גם פה עלי ארץ, וזהו מי יעלה בהר ה', להבין מקודם רוממותו יתברך למעלה, ואחר כך ומי יקום במקום קדשו, גם למטה, להבין איך הוא נקרא מקום, מקומו של עולם... (שם עו)

...והנה ידוע, כי הלל נאמר על הנסים אשר החוש מעורר השכל, ולכן נאמר תחילה עבדי ה', ואחר כך יבואו למדרגת הללו את שם ה', וזהו כוונת המדרש, כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו, פירוש כי הם הבינו שם ה' קודם שראו נסים, ולכן היה רוחניות בלי שום גשם בלי שום חוש... מה שאין כן שלנו, שיר שלנו, פירוש הבנת שם ה', הוא רק מהנסים, וכן ההשכלה האלקית באה אלינו מקיום המצוות, כמו מילה מזככת התאוה... (שם קכ)

...כי השי"ת יהיב חכמתא לחכימין, שפירוש, מי שאוהב חכמה הקב"ה אוהב לישא וליתן עמו, והוא מי שרוצה לדעת אותו יתברך, גדולתו ורוממותו יתברך, הקב"ה מראה לו נסים למעלה מהטבע, למען ידע אותו יותר, וגם זכות הוא לו, שיתפרסם גדולתו יתברך בעולם, והוא הגורם לזה, להרבות דעת בישראל. ולכן מי שרוצה לדעת אותו יתברך, כשיבוא יום הנס יתבונן בו, איך שחמשה אנשים נצחו עם רב וחזק מאד, שלא בנוהג העולם, ויבין כי המושל בכל ומשגיח בכל... זה נקרא "חנוכה שלו", מה שאינו כן מי שאינו תאב לדעת אותו ואינו חסר לו ידיעת השי"ת, הרי זה ממש כמו האיש שיושם לפניו לחם לאכול בעת שאינו רעב, הלחם אינו שלו, כי אינו אוכל, וכן המסתפק בחלקו מעט הידיעה בגדולת השי"ת אינו נקרא חנוכה שלו, כי אינו שמח בהתבוננותם, אבל צרה כשבאה חס ושלום היא שלו, ולא שאר ימי הנס, ונמצא כי השמחה אינה שלו, כי הנסים אינו שמח בהם... (שם קכז)

והנה השי"ת קרוב ורחוק, קרוב הוא לכל הברואים, כי מלא כל הארץ כבודו, ורחוק הוא, כי תכלית הידיעה שלא נדעהו, ואילו ידעתיו-הייתיו, אמר החכם. ומעתה יש ב' בחינות, אחת שהאדם ברוב עמלו יגיע לידיעת אלוקות אשר נתן בטבע השכל להבין, כמו, העולם מורכב, ועל כן יש מי שהרכיבו, וכהנה רבות, זהו הקרוב, אבל בבחינת עצמותו יתברך רחוק הוא מכל נברא... (שם קס)

וזהו מדרגת הנביא, שאמר (הושע ו') נדעה נרדפה לדעת את ה', מה היא הרדיפה? היינו לשון התפעלות, כי הידיעה היא שמחה גדולה וחדשה בכל עת, כי בכל יום ויום תתחדש לו הידיעה כדמיון העולה על הר, שכל שעה ושעה יעלה יותר. ולכן הרדיפה מורה על התחדשות, שיתפעל האדם וירדוף לדעת עוד ועוד. וזוהי כוונתם ז"ל על אברהם אבינו ע"ה, שרץ לפני כסוס, היינו גם כן, שכל ימיו נתחדשה לו ידיעת השי"ת, ורץ לדעת עוד ולעשות. וזוהי כוונתם הם רצים לבאר שחת (ברכות כ"ה), כאשר דברנו דקאי על חכמי הגויים הפילוסופים דרצים גם כן לחכמת אלקים, אבל "יומרוך למזימה", ולכן רצים לבאר שחת, מה שאינו כן חכמי ישראל רצים לחיי עולם הבא, בתשוקת ידיעתם האמיתית... (שם קסא)

אמר החכם, מי שידע נפשו ידע אלקיו, הענין, כי בצלם אלקים עשה את האדם, ולכן המביט בצלם יבין באלוקות, המביט בנפשו יבין מצלמה אלקים, אף כי מה דמות תערכו לו, עם כל זה, מכחות נפשו הבלתי מוגבלות, נעלה מדרכי החומר, יבין ממנה כמה בערך נשגב כח אלקים. וזו כוונת הפסוק (איוב י"ט כ"ו) ומבשרי אחזה א-לוה, פירוש, מצלמו, שהוא צלם אלקים יחזה מראות אלקים, כמו המביט במפה יבין את דמות הארץ, ואם כי אין דמיון וערך כלל וכלל, אבל יבין מזה מה שיש לו להבין. (שם קצז)

...ואומות העולם, ידיעתם אותו יתברך היא רק בשכל, כי אין להם נפש א-לוה ממעל, וזהו אשר ידיעתם היא רק ידיעה מקרית, מה שאינו כן ידיעת הצדיקים, היא ידיעה עצמית, לפי כח יכלתם שניתן להם לדעת, ושלהם היא על ידי ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב' ז'). והנה אדמה, ויש לזה ראיה מגמרא, כי עצם הנפש יודעת מאד, והתורה והמצוה נתנו רק להסיר זוהמת הנפש ולזככה מסיג החומר המשותפת אתה, ולכן לענין ידיעת הנפש להשי"ת, אשר זה עיקר תכלית התורה והמצוות, וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל"א), חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד, (עושה לו מפתח, מבלי שתהיה לו דירה), הרי דהתכלית יראה עילאה, היינו ידיעת השי"ת... (שם רעט)

...הנה הבטחון הכרה, כי הבטחון בא באמונה, ואמונה הכרה היא, וזאת כוונתי בהכרה, כי מי שמכיר יותר מאמין יותר, וכל המאמין יותר הוא צדיק יותר, כענין שנאמר (חבקוק ב' ד'), וצדיק באמונתו יחיה, הרי כי מדרגת הצדיקים לפי הכרת אמונתך... לפי איכות הכרתו בגדולת השי"ת וטובו יתברך באין תכלית, כל יותר שמכיר זאת, מדרגתו באמונה יותר גדולה... (שם שו)

ואין בין הטוב והרע אלא כמלא נימה, כי המעלה העליונה והתחתונה כרוכים זה בזה. למשל ההדיוט אינו יודע השי"ת, והחכם היותר גדול מבין, כי אינו יודע השי"ת, ואם כן שניהם שווים, ואין הפרש ביניהם, אלא שזה אומר שאינו יודע, והחכם אומר שאי אפשר לידע. הבן כמה הפרש גדול במלה הקטנה ביניהם, ותראה מזה התבוננות דברי בעל חובת הלבבות, ואל ימעט בעיניך המעט בעבודת השי"ת, כי המעט ממך רב אצלו יתברך... (שם שיג)

שעורי דעת:

הידיעה אמיתית הזאת חייב כל בן ישראל לדעת, אבל צריכה להיות אצלו בגדר רצוא ושוב, היינו שאין לו לקבע במחשבתו על זה, רק רצה אל המחשבה הזאת ושוב. וצריך שיתאחדו אצל האדם ב' המחשבות ביחד, קדוש קדוש קדוש, מובדל ומופרש, קדוש מעולם השפל, מעולם הגלגלים, מעולם המלאכים, ומיד מלא כל הארץ כבודו, נמצא הוא בכל ושליט על כל, והוא כח הכל, ומיד שוב אל המחשבה ברוך כבוד ה' ממקומו, מרחוק ממקום כבודו, אין אנו יודעים איהו, אך ברוך הוא ממקום כבודו, אשר שם הוא נמצא, מובדל ומופרש מכל המציאות, ותמיד ירוץ האדם אל שתי המחשבות האלה...

דהנה צריך לדעת, כי כל אמיתיות ותכלית התורה והעבודה הוא רק אם נעשה במכוון האמיתי על פי ההשגה הנכונה בהנהגת מציאותו יתברך לבדו, כי בלעדי זאת כונתו רק לפעול בבריאה ונמצא שעובד להמערכה, וכעובד עבודה זרה הוא, ובזה היתה עיקר טעותם של הרבה בדורות הקדמונים, שנטו מן דרך האמונה הנכונה, וכדמצינו אחר קצץ בנטיעות (חגיגה י"ד), היינו שהפריד הנטיעות משרשן, וחשבן לענין בפני עצמן. הציץ בכחות העליונים של המערכה, והרהיבוהו ברוב גדלם, עד שמרוב התפעלות בראותו עד היכן הכחות ההם מגיעים, חשב, כי כחות הללו מציאות בפני עצמם הם, וקצצם במחשבתו משרשם מכח הכל, ויצא לתרבות רעה, כי בטל אצלו כל ענין התורה והעבודה, כי כל עיקר עבודת ה' הוא רק אם המכוון הוא לה' לבדו... (חלק א, השגחה)

...והנה ענין יציאת מצרים הוא, שהוציא הקב"ה את ישראל מתחת הנהגת ע' שרים של מעלה, ומעמידם תחת הנהגת שם הוי"ה ב"ה, שאינו תלוי בממשלת שום שר ומזל, רק ברצונו וחפצו, שורש כל הבריאה... נמצא שעל ידי יציאת מצרים באנו לידי הכרה במדה האמיתית שלו לפי הנהגת שם הוי"ה ב"ה, וכפי שנגלית בהנהגת העולם. אבל עדיין אין זו הכרה בבורא ב"ה, במדתו האמיתית בטרם כל יציר נברא, כי במציאותו הוא, כביכול, אין לנו שום ציור ומושג כלל, אלא מכירים אנו את שם הוי"ה ב"ה המתלבש גם כן במערכת הבריאה, ופועל על פי חק כחה ועל פי מערכתה הנמצאת כבר. ולכן אי אפשר היה לתת לנו שום מושג מ"אנכי", אשר ברא שמים וארץ, כי ה"שם" שברא את העולמות, הוא המציאות שקודם הבריאה, ובזה לית מחשבה תפיסא כלל, כי הלא כל מציאותנו אנו היא לפי הבריאה שכבר נבראה בששת ימי המעשה, ועל פי זה היא כל הכרתנו בבורא יתברך, והנהגה זו באה לידי גלוי במובנה השלם ביציאת מצרים, וחייבים אנו להכיר את מציאותו יתברך כפי הנהגתו שאחר הבריאה, וכפי שהוכר כח ממשלתו ביציאת מצרים.

ואמר ה' אלקיך, כי אף שנתגלתה הנהגתו בשם הוי"ה ב"ה, אף על פי כן מכיון שהנהגתו זו מתלבשת בכחות הבריאה, הרי הנהגת שם הוי"ה חודרת דרך מערכת הבריאה וחוקיה העומדים תחת שם אלקים כח כל הכחות, וכמו שאנו אומרים בקבלת עול מלכות שמים: ה' אלוקינו וגו', כלומר אם תרצה להיות ישראל, עליך לשמע לקבל ולהבין כי ה' אלקינו, שבשם זה נכללים כל הכחות והטבעים הנמצאים בבריאה, מציאותם האמיתית היא מכח ה' אחד, עילת כל העילות, וסבת כל הסבות, המהוה וממציא כל, אבל בכל זאת מושגינו בהנהגתו, אפילו על ידי שם הוי"ה, הוא רק לפי התלבשותו בכחות העליונים של הבריאה, ולפי התקשרותו עם העולמות שברא, שסדרם והכינם, שעל זה אנו מתארים אותו בשמותיו הקדושים, כפי שהם מתגלים לנו על ידי פעולותיו הנכרות בבריאה... (שם נסים וטבע ב)

והנה ההפרש בין הכרתם של הברואים בעולם הזה, להכרתם בעולמות העליונים היא כל כך גדולה, עד כי ענין זה, שאין שום אדם יכול להגיע אליו, הנה בעולמות הגבוהים גם הצפרדע יש לה הכרה זו, והכרתה במציאות ובמלכות הבורא היא כה בהירה ונעלה, עד שמבעת בשירה כה עליונה ונשאה של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שהיא מורה על גודל מלכותו יתברך, שכל כמה שלא תתעלה הבריאה בכל המדרגות שתתחלף ותתקדש לעתיד, וכן למעלה בקדש לעולם ועד, שאז תתגלה יותר ויותר מציאותו יתברך ואחדותו שה' הוא האלקים, אין עוד ואפס זולתו, בכל זאת יתראה שם כבוד מלכותו יחד עם ההכרה בבחינה היותר עליונה, שכל המציאות היא אין ואפס לנגד המציאות האמיתית של הויתו יתברך, והשגה כה עליונה בגודל מלכותו יתברך יש לה לצפרדע על פי שרשה, כי כל כמה שיתפתח העולם לנצח נצחים, תתרבה ההכרה בכבודו ומלכותו, ולעולם ועד יהיה ברוך שם כבוד מלכותו, ולכן שירת הצפרדע גבוהה משירת דוד, שהיא לפי הכרתו במלכות הבורא לפי גבולי המציאות שהוא נמצא בה עתה... (חלק ב, בשמים ובארץ ב)

וענין ידיעת ה' הוא האלקים הוא על פי מה שבארנו בכוונת התפלה "מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך", דהיינו שכל הגבורות הנמצאות בעולם נכללות בו כביכול ומתהוות על ידו, ולכן מי דומה לך, שהרי אפשר לערוך גבור מול גבור, שגבורת האחד עולה על השני, אבל ענין הגבורה אחד הוא בשניהם, אבל אתה - מי דומה לך, אין בגבורתנו שום דמיון לגבורתך, וכמו שמסיים, מלך ממית ומחיה, והמדות הללו נכללות בשם אלקים שהוא בעל היכולת. 

וכן היא בכל הכחות הנמצאים בבריאה, שכולם הם מכח המהוה וממציא הכל, הויה מופשטת שממנה היא כל המציאות, וזה הוא ה' הוא האלקים, וזאת היא תעודת האדם להכיר ולהרגיש בכל הויתו ובכל עניניו, כי כל הכחות הנמצאים בו ובכל העולם ה' הוא האלקים, הוא המהוה וממציא הכל... וכן יעקב בחיר האבות... נדר שאם ישוב בשלום אל בית אביו ישתדל ויתמסר לקנות ולרכוש אותה ידיעה במלואה: והיה ה' לי לאלקים... (שם, ויקרא בשם ה')

רבינו ירוחם:

זהו באמת היסוד שעליו נבנתה הקבלה, לדעת הדברים עם המהלך שלהם, וידעת היום והשבות אל לבבך, זהו סוד הקבלה, והשבות אל לבבך בא דוקא על ידי וידעת, לדעת היטב מהלך הדברים. והנה היו שחלקו על לימוד הקבלה, אף שבאמת ענין ידיעת המהלכים הוא הדרך לידיעת ה', כפי שביארנו, (שאדם מקבל בלבו רק דברים שיש לו 'מהלך' בהם), להגיע לסבה הראשונה אפשר דוקא כשיורדים אחרי הדברים עם כל המהלך שלהם, וחכמת הקבלה הלא היא מלמדת את האדם דרך המהלכים. אולם ענין הידיעה במהלך היא גם מדת יצר הרע, שיש סכנה בידיעת המהלכים, כי יתכן גם, שמזה שהוא רוצה לדעת כל מהלכי הדברים, הרי אפשר ויתקשה במשהו איך למצא את המהלך, ועל ידי זה יסתבך בקושיות ושאלות, ועלול להדרדר למצב ששם לגמרי אין מהלך, ששם המציאות הוא דיקא בלי מהלכים לגמרי, ומזה הוא אשר פחדו וחלקו על ענין למוד הקבלה. אולם בעלי הקבלה בכל זאת החזיקו בה, כי סוף סוף אין דרך אחרת להגיע ל"וידעת היום", אלא על ידי ידיעת הדברים עם המהלך שלהם, והרי זהו לימוד הקבלה... 

המשפילי לראות בשמים ובארץ, סוד הגדול של אמונתנו הוא, כי אין אנחנו הרואים מ"בשמים" הנברא הכי רם, עד ו"בארץ" הנברא הכי שפל והכי זעיר. הסוד הוא, שבכולם יכולים לראות הסיבה הראשונה, בציור, כמו שגם בתוך עלה הרי נמצא כח השורש, כן גם בשפלים נמצא ונראה עילת כל העילאין. אבל אומות העולם לא מכירין זאת, לא רואים המהלך ויאבדו כל קשר, ויאמרו "על השמים כבודו", כי אין דחיפה... (דרך ומהלך בבריאה, דעת תורה בראשית)

התבאר כי יסוד האדם הוא לדעת מהלך הדברים, וידעת היום והשבות אל לבבך, זהו יסוד היסודות. ומהו זה לדעת? פירושו להבין. ואם זהו עיקר גדול כל כך, איך זה כי זה גופא יהיה מקור לכל רע? הלא כל הטרפה סרחון הכי גדול נמצא דוקא בענין ההבנה וההשכלה, וכיצד מתאימים שני הדברים המצוה של וידעת היום, לחקור ולהבין, ומצד אחר הסכנה הגדולה הכרוכה בזה? אגלה לכם סוד גדול המקיף מסוף העולם ועד סופו.

אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני קהלת תתקע"ו), אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה. אמנם כן, לדעת מהלך הדברים הוא שיא גן עדן מדת אלקים מצד אחד, ויתכן כי מהבנתו זו עצמה יצא אדם מעולמו, אילו היתה הדעת וההבנה בבחינת "בלעדי", לא נוגעות ולא משתייכות אליו ולעצמו כלום, עוסק בענינים כמצוה עליו במצות עשה, והוא בזה כאיש העומד מן הצד, זוהי אמנם ההשכלה האמיתית, והיא באמת קודש קדשים, וזוהי המצוה של וידעת היום. אך בזה יש גם המדה של היצר הרע מצד אחד, שהרי כאן "הוא" נגש להשכיל ולהבין, ומתהווה כאן תיכף ואופן של "אני היודע", ונהיה ענין לעצמו, וכאשר זה נוגע "לעצמו", הרי מובן הדבר, כי בזה נגמר כבר כל הגיהנם, כל קנאה תאוה וכבוד, ואז אין כבר כל דבור על ענין ידיעה והבנה באמת, כבר לא ידע ולא יבין אלא בחשכה ילך ומעולמו יצא... (שם הבנה קדושה והבנה מסוכנת)

הנה כבר מבינים אנחנו, איך שחטאו של אדם הראשון הסתיר והחשיך וגרם לכל העולם מיתה והתרחקות, עד שכבר נשאל עליו "איכה". ומובן הענין ביותר לפי דברינו, כי התגלות כבודו יתברך פה בתחתונים אינו ענין של חקירות פילוסופיות וידיעות בעלמא, אלא שהוא ענין השראת אור כבודו יתברך בעצמו של האדם על ידי הכרותיו וידיעותיו, וכל חטא הלא מסתיר בעד האור, וכבר כאילו, כביכול, לא נמצא בעולם, כבר הוא מסתלק ואיננו חס ושלום. ואברהם אבינו ע"ה בידעו זה הסוד אמרו עליו (שיר השירים רבה א' נ"ח), היה ממרמר ומסגף עצמו ביסורים לעקור ולשרש מקרבו אף רצון כלשהו, לתקן מקום להשראותו יתברך, כי ידע אשר גם נייר הכי דק של סיגריה יכול לחצוץ בעד האור ולהסתיר מי יודע מה. (דעת תורה לך לך, ביאורים)

רבינו סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות מביא כמה שאלות וחקירות בענין מציאות ה' והאמונה בו, וחלילה לנו לחשוב כי יסודות אמונתנו עומדים על פתרון אלו השאלות והחקירות, חלילה לנו מזה, ואם כי כן נאמר, (דברי הימים א' כ"ח ט') דע את אלקי אביך ועבדהו, דרוש את ה' ותדעו, אבל בתנאי קודם למעשה, אלקי אביך, קבלתך אל תעזוב, כל חקירותיך תהיינה רק למען וידעת היום, והשבות אל לבבך, למען שתתיישבנה קבלותיך על ידי הכרה וידיעה אשר התבוננת מעצמך, אבל אין פקפוק ואין הרהור חלילה בהמסקנא כי ה' הוא האלקים... (שם שמות עמוד קו)

ונמצא למדין מזה, כי לא כאשר אנו חושבים כי ענין הכרת הטוב או כפיית הטוב, הוא כגדר מעלה ויתרון הכשר, כי אם דינים יש לו עליו, וגזל ממש יש בידו, ועל פי דין ממש יש על המקבל להתבונן ולהכיר את הנותן, גדלו ורוממותו, ולהכיר את הנותן וטובתו. וזהו ענין המובא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש, כי כל הבריאה היתה בגין דישתמודעון ליה, רוצה לומר, כי מהבריאה עלינו להכיר את הבורא, טובו גדלו ורוממותו ויכלתו, ורצון ה' היה בבריאה ובטובו אשר היטיב עם הנבראים, רק להכירו ולהתבונן בו, ונמצא כי חייבים אנחנו תמיד להתבונן במעשיו, לפארו ולרוממו ולהכיר טובתו תמיד, ואין זה רק מדרך חסידות... וזהו אמרם ז"ל (בראשית רבה יד י"א) על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך להלל לה', וזהו מצד הדין וחיוב הגמור... (דעת חכמה ומוסר ג יב)

...ובאמת זהו יסוד גדול להבין על דרך זו כל ענין הבריאה, כי הנבראים שואלים איה מקום כבודו, היינו כי עצמיותו יתברך לא יוכלו לדעתה אף ברואי מעלה, אכן כל הנבראים בדרך זה יכירוהו וישיגוהו ממעשיו ומפעולותיו, נמצא כי כל השכלתם ומציאותם רק להכיר את השי"ת, ויותר מהשכלת ההכרה אין להם, וכל מדרגת הנבראים מתחלקות לפי אופן הכרתם, כולם שואלים איה מקום כבודו, ולעומתם עונים להם ברוך כבוד ה' ממקומו, רוצה לומר, אנו אין לנו אלא לגלות לנו כבודו, וזה כל ידיעתנו בו, לראות את כבודו כי מלא עולם, ובזה אנו מכירים את כבוד הדר מלכותו, ויותר לא נוכל לדעת.

ובאמת עלינו לדעת, כי ענין ההכרה להכיר את השי"ת הוא דבר רם ונישא, ואיננו במציאות יתר נפשות החיים, והיא התחלת מדרגת האנושיות, אשר עליו נאמר בצלמנו כדמותנו, ופירש רש"י להבין ולהשכיל, וזהו ענין ההכרה להכיר את השי"ת וליראה מלפניו, וכמה מדרגות יש בשכל עד לבא להכרה...

אמרו רז"ל על הנמלה כי הריחה על חטה אחת והכירה כי היא גזולה והניחה, הרי יש להבהל ולהשתומם מאד מחכמתם ומיכלתם, וידוע כי יש לדבורים כמה תכסיסי מלחמה, ובכל זאת בכל חכמתם אינם יודעים דבר מחכמתם וממעשיהם, וגם אינם מכירים לשום אדון עליהם, והחוקרים יגדירו גדר נפשותם, כי אינם יודעים רק את עצמם ולא יותר, וזו היא נפש הבהמית.

אם אנו רואים אדם שאוכל ושותה ועושה כל צרכיו ברוב מחשבות, בכמה מיני טבחים ורקחים, פשוט הוא כי אין בזה מעלת נפש האדם, ומעשים כאלו הולכים רק מידיעת עצמו, שמרגיש מה חסר לו, אף אם יש חכמה רבה בזה, סוף סוף עושה כל המעשים האלה רק מידיעת עצמו מטבעיו, ונוכל לקרא זאת רק שטבעיו מחוכמים. וכן ביתר החכמות הגדולות... אין זאת כי אם כערך נפש הבהמיות... אכן נצייר לעצמנו אדם ההולך בבית ומבין ומשתומם, ולבסוף הוא פותח פתח באיזה חדר ורואה את בעל הבית ונרתע לאחוריו, ואומר לא ידעתי שהנך פה, הלכתי בביתך כאילו אין לו בעלים, זאת היא הנקראת הכרה, כי יצא משבילי חכמותיו ורעיוניו ובא לידי מדרגת ההכרה, וזהו אתחלתא מניצוציות אור הנפש האנושי להבין ולהשכיל, והוא בחינת הכרה, שמכיר בבית את בעל הבית, היינו בעולם הוא מכיר את מי שאמר והיה העולם, וזהו בחינת נפש האדם, וזוהי מדרגה רמה ונשגבה, ועל זה אנו מתפללים בראש השנה: וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', וזהו סוד תכלית החכמות, כי ברוב התבוננות במעשים יבא לכלל הכרה, שיכיר את פועלם ויירא מלפניו, אין למעלה מזה. ובזה תתחלקנה מדרגות האדם לפי רוב מצבו בענין ההכרה, וטרם שיבא לידי ההכרה, כל עניניו הם כחלום יעוף, ובבואו לידי מצב הכרה, דהיינו שנוכל לומר עליו שמכירו, אז הוא עומד על בסיס איתן ולא ישונה בשום אופן, וזוהי ההצלחה האחרונה להכיר את ה' ואז 'ועבדהו'...

תכלית החכמה היא הכרה, ומההכרה יבא אדם לידי השגות... וזהו שאמרו ז"ל (עירובין נ"ג) לבם של ראשונים כפתחו של אולם, היינו כי היה לבם רחב מאד, והיה להם בית קיבול להכניס בתוכם אף כשיעור שאמרו (סופרים ט"ז ח') על רבן יוחנן בן זכאי, אילו היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסין... לא יכלו לבאר את אשר קבלתי מרבותי. ואנן כאצבע בקירא, נורא הדבר! היינו שהם אמרו על דכוותם כי לא היה להם שום בית קיבול שיכנס בתוכם וישיגו השגותיו יתברך, שמזה נבין איך אין שום בית קיבול לאנשים כמונו, אשר רחוקים אנו אף מהכרה... במה ישיג השגות בו יתברך, כי הרי אין לו שום כלי קיבול, כנפש הבהמית, אשר אינם מכירים ומשיגים מאומה, כי אין בתוכם בית קיבול שיכנסו לתוכו השגותיו יתברך. (שם כט ול)

הנה המתבאר מכל דברינו, כי יסוד היסודות, וזה כל האדם, להכיר מעלה וחשיבות, כל סוד הבריאה הוא: כדי להשתמודען ליה, זאת אומרת הכרה, להכיר מעלתו ולידע גדולתו ויכלתו ית"ש. וכל כך מקיף את האדם יסוד זה, עד שזו כל חובתו בעולמו, וזוהי כל עבודתו להכיר יותר ויותר, להרבות בהכרה עד אין סוף... לחבר בעצמו כל ספר תהלים כולו ועוד יותר... (בבא קמא ל'): האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות, משום שהכרת המעלה היא באמת תכלית כל האדם, בכל דבר העיקר שבו הוא להודות ולהלל, להכיר המעלה והגדולה שבו, וזהו שאמרו חז"ל (נדרים פ"א), לא חרבה ירושלים אלא על שלא ברכו בתורה תחלה, משום שברכת התורה הכרת מעלת התורה, הוא העיקר של לימוד התורה.

ולעומת זה בצד ההיפך, כח המשחת של האדם הוא שלא לרומם ולהדר, שלא להכיר מעלה, אינו מעריך ומחשיב שום דבר, והוא שורש ענין ליצנות, שאמרו חז"ל (סוטה מ"ב) שכת לצים מד' כיתות שאינן מקבלים פני שכינה... (שם לד)

מכתב מאליהו:

מצות יחוד האלקים מצינו בספרים הקדושים בכמה פנים. חובת הלבבות והרמב"ם קבעו בפירוש מצוה זו, שתחייב אותנו לברר במופתים שכליים, כי השי"ת הוא אחד באיחוד אמיתי, ושאינו גוף ולא יקרוהו מקרי הגוף, ולא שייך אצלו מספר וכו', והיינו הרחקת ההגשמה. אמנם מצינו בגמרא, (ברכות י"ג) חזייה דהוה מאריך באחד, אמר ליה כיון דאמליכת למעלה ולמטה ולד' רוחות לא צריכת, הרי דיחוד היינו קבלת עול מלכות שמים להמליך אותו על הכל, אבל לא ההתבוננות בחקר אחדותו על ידי מופתים עיוניים... 

היצר הרע משנה את תכסיס מלחמתו תמיד, ואין דומה דרך הסתתו בדור אחד לדור אחר, על כן גם אופני המלחמה נגדו משתנים. מתחילה היתה הסתתו לעבודה זרה לכבד את שלוחיו יתברך, שכך דרך כבודו יתברך, וחוצפה היא לגשת לפני המלך עצמו בכל דבר פעוט וכו', אלא שהתורה אסרה לעבוד למשרתיו, כי ידעה שסופו לעבוד רק לשליח. וכשבא היצר הרע בנוסח זה, תהיה חובת היחוד לשלול כל הבחנת אדנות משום אחד ממשרתיו, רק הוא עצמו ברא ויצר ומשגיח, ואין שני עמו. שוב היו דורות בימי היונים ואחריהם, לאחר שאנשי כנסת הגדולה ביטלו היצר הרע דעבודה זרה הנ"ל, התפתחה פילוסופית יון וחכמתם, ובא גם השטן בהסתותיו בנוסח ההוא, להראות במופתים כי הכחות שונים, וממילא הרשויות רבים וכו', ואז היתה החובה במצות יחוד ה' לברר במופתים וחקר מפורט, כי השי"ת אחד הוא ואין אחר עמו, ואין כאן אלא רשותו, וזה אשר רבינו סעדיה גאון ובעל חובת הלבבות והרמב"ם ועוד דקדקו כל כך לברר את יחודו יתברך בדרך הפילוסופיה על פי חקירותיו ומופתיו.

שוב נתחדשו דורות, אשר גם האומות כבר רחקו ממחקרים כאלה, אינם מתענינים כלל בחקר רוחני, ורק אשר יסייע בעניני עולם הזה הוא אשר ילמדו ויתענינו בו, וכן נתחדשו דרכי הסט"א על פי מהלך זה. השטן מסית לבני אדם לעזוב את הרוחניות לגמרי, ולדבק בעולם הזה בכל נימי נפשו, ויעשו את בטניהם אלוהיהם ותורתם חיזוק משכניהם וכו', כלשון חובת הלבבות שער הפרישות פרק ב'. בשעה כזו, חובת היחוד היא הדביקות בהשי"ת לבדו, והתענינות אך בתורתו ועבודתו, היינו עכשיו קבלת עול מלכות שמים השלמה, הדביקות בתורה ואהבת התורה בכל לב, ולדחות כל דבר נחמד למענה, עד כי המחשבה תתפס אך בדברי תורה תמיד, זהו מבחינות היחוד על פי מהלך מלחמת יצרנו. (חלק א, יחוד האלקים, עמוד קעה)

הענין הוא, דכל אשר יכיר יותר בשפלות עצמו, ישיג יותר את גודל חסד בוראו עמו... משיג יותר את גודל ענותנותו של מקום שהתעסק בשפל כמוהו, למען עשות חסד עמו, ומשיג יותר את עוצם חסדו יתברך, ומכיר לו טובה יותר, ומתבטל אליו יתברך יותר, ושוב רואה את החסד הנורא במה שהקב"ה נתן לו האפשרות להתקרבות ודביקות כזו, כי ההתבטלות אליו יתברך היא הדביקות, ושוב מכיר יותר את שפלותו, שהיה שוקל אולי ראוי למרוד בבוראו המתחסד עמו כל כך, וכה חוזר חלילה, ועולה בהשגת גדולת הבורא והכרת טובו עליה תדירית לעד... (שם גמול, עמוד רפו)

כי כל הבריאה היא לתכלית התגלות כבודו יתברך לברואיו, אשר זהו החסד היותר גדול אשר אפשר להמצא, והגילויים הללו רבים מאד מאד, לא נבראו כל כך הרבה בני אדם, אם לא שכל אחד ואחד גדר אחר לו בגילוי, והיינו שאמרו ז"ל, כשם שאין פרצופיהם דומין, כך אין דיעותיהם שוין (מדרש רבה ריש פנחס), שורש הענין בשביל שחלק כל אחד בגילוי כבודו יתברך שונה, אילו היה רק גדר אחד שיתגלה, לא היה נברא אלא אדם אחד... וזהו ענין מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שכל רגע עולם אחר הוא, חדש, לא מה שהיה תכלית רגע שקדם הוא תכלית רגע הנוכחי. נמצא, שאם יאבד אדם איזה רגע לבטלה, אותו גילוי חסר הוא לו, ולא יתוקן אלא אם בתשובה או בעונש מר חס ושלום, שהוא גילוי משפטו לאמיתו. 

אמנם עוד יותר מזה הוא ענין הצטרפות הגילוים והרכבותיהם, כי גילויי כבודו אינן רק כפי מספרם, אלא מתכפלים על ידי התאחדותם אלו באלו והצטרפותם והרכבתם בכל מיני הצרופים, עד השגות הכי עליונות, שאין דמיון וערך להם... אם אדם אחד יאבד גילוי אחד של רגע אחד, נעשה מזה חורבן לכל בית החרושת ומכונותיו, היינו כל הבריאה כולה ממש, ואי אפשר שיהיה לה תקנה, רק על ידי הגילוי שנעשה על ידי עונש בעבור החטא הזה... (שם אחדות הבריאה, עמוד שיג)

באיזה כח נוכל להלחם בכחות השליליים האלה המתנגדים לקבלת התורה בלב? בשתי הדברות הראשונות אשר ה' הגיד לישראל בעצמו בהשגה ישירה פנים בפנים. הבירור הכי גדול שאפשר לאדם להשיג, ובהם נמצא יסוד הכל. נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך, הכרת השגחתו יתברך לא בצורה פילוסופית מופשטת, אלא על יסוד הכרת ידו החזקה בכל הקורה אותנו בחיינו, לא יהיה לך אלהים אחרים - שלא לייחס שום כח לשום דבר אחר זולתו יתברך, על פני - שולל כל שיתוף... האדם מדמה בגאוותו שיכול למשול בכח שכלו ולהשתמש בכחות הטבע כרצונו, על כן אומר לכל דבר מקרה הוא ותולדת הסבות הטבעיות, כי אם יודה, שהשי"ת לבדו הוא המשגיח על הכל והמסבב הכל, הרי כבר אין שום דבר ברשות האדם... ואם גם יודה האדם שישנם דברים הרבה שאינו יודע, ואשר בהם זקוק הוא למי שגדול ממנו בידיעות הטבע, נקל לו זאת מאשר להאמין בו יתברך, כי ידמה שבכחו להשתדל להגיע אל האיש היודע, אבל להודות כי הנהו תמיד ולגמרי ביד ה', מבלי לתת שותפות בשטחים כלשהם לכחות של אחרים או של עצמו, ולהשים את עצמו כעבד מוחלט לעשות אך רצון ה', זוהי הקשה שבעבודות, אבל בה דוקא תלויה קבלת התורה האמיתית. ככה ביררו לנו חז"ל (סוטה כ"א): אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו לאין, שנאמר והחכמה מאין תמצא... (חלק ב קבלת התורה בפנימיות, עמוד מא)

בשעת מיתתו מתגלה לצדיק נשמתו העליונה, איתוסף רוחא עילאה ביה, ומתקשרת ומתאחדת הנשמה החיצונה עם הפנימית, שהיא רוחניותו הטהורה, העולם הבא שלו שרכש לו על ידי עבודתו. אז זוכה הוא להשגות עליונות, שלא היה יכול לזכות להן בחייו, ועל ידי התדבקותו באור עליון זה, הוא נפרד מהגוף בלי עיכובים מצד החומריות. עתה זוכה הוא לגילויים עליונים יותר מכבוד ה' שלא זכה להם עדיין בחייו, כי לא יראני האדם וחי, שכן אילו השיגם בחיים חיותו, היתה מתבטלת בחירתו, ולא היה לו עוד מקום בעולם הזה, עולם הבחירה, זוהי מיתת הצדיקים שעליה נאמר: כמשחל ביניתא מחלבא... (חלק ג, מיתת צדיקים מתוך דביקות, עמוד כט)

הגילוי הבא על ידי בחירתו של האדם מתגלה בראש וראשונה לאדם עצמו, כי בהדבקו במדותיו יתברך, משיג הוא יותר ויותר את גדולתו ורוממותו יתברך. על ידי זה מתגלה כבודו יתברך אף לשאר בני אדם החיים עמו ונהנים מצדקתו, כי בראותם חסדו ואמיתתו של הצדיק, הנובעים מדבקותו במדת בוראו, מקבלים גם הם מושג מגדולתו וטובו של השי"ת. כמו כן מהנהגת השי"ת את הצדיק ומסייעתא דשמיא בה זוכה כל ימי חייו, ומשכרו הן בעולם הזה והן בעולם הבא, מכל אלה מתגלים לכל בני אדם כבודו ואמיתתו יתברך, ואם אין משיגים זאת עתה, ישיגו זאת לעתיד לבא, כבתרגום סוף קהלת, מידיעת כל פרטי וגדרי המעשים ושכרם וענשם, אפילו הנעשים בסתר, ילמדו כל באי עולם את מדותיו יתברך הנפלאות, בהנהגתו את הבריאה מדה כנגד מדה, בתכלית הדקדוק ובחסד ואמת... (שם הגילויים על ידי האדם, עמוד רל)

נמצא שיש שני אופני גילוי, הגילוי הבא על ידי האדם עצמו, בבחירתו הטובה, והגילוי המתגלה על גביו בעל כרחו, על ידי משפטו יתברך. כי כל מה שהצדיק יכול לגלות בבחירתו הטובה, ממש אותה המדה של גילוי מתגלה על ידי עונש הרשע, כי ידיעת דבר והיפוכו אחת היא. כשמתבונן האדם כמה רע ומר עזבו את ה', הרי בזה עצמו מתגלה מתיקות הדביקות בו, וגודל כבודו וטובו יתברך, הרי רצונו יתברך אינו ניתן לשום שינוי, ואין התכלית הסופית, גילוי מלכותו יתברך, תלויה בבחירת האדם, כי על כל פנים מתגלים חסדו ואמיתת משפטו יתברך בכל אופני גדרי הגילוי, רק שהרשע מריע לעצמו, והצדיק מטיב לעצמו לנצח נצחים. (שם, שני אופני גילוי, עמוד רלה)

גדר זה של "אין עוד מלבדו", אינו מושג השגה פנימית בתוך הבריאה, שהרי על פי בחינת יחוד זה אין מציאות לבריאה. בריאת העולם היתה על ידי צמצום והעלמה של אמת זאת, ומציאות הבריאה נבחנת רק בתוך הבריאה עצמה, פירוש: אחרי ובתוך צמצום זה, ומציאותה היא רק מינה ובה, יחסית כלפי עצמה. 

לפיכך נאמר על מי ששרוי בתוך הבריאה, כי לא יראני האדם וחי, כי ראיית אמיתת אחדות מציאותו יתברך, היא התבטלות בחינת האנוכיות שבנברא, ובזה הרי הוא מתבטל מן המציאות, כי עצם הבחנת 'נברא', היא בזה שמרגיש את עצמו כמציאות נפרדת מהבורא ית"ש, ואילו יבחין אף לרגע אחד את האחדות הגמורה האמיתית בבחינה הנ"ל, הרי הוא יוצא חוץ לבריאה, וממילא בטלה מציאותו הנפרדת, ושוב אין כאן מי שיבחין.

גם המלאכים הם בתוך הבריאה, ולא ישיגו את יחוד מציאותו יתברך בבחינה הנ"ל. יש מין אחד של מלאכים שאומרים שירה ומתבטלים, היינו שבאים לגדר הבחנת האחדות הפשוטה, וממילא מתבטלים ממציאותם, וחוזרים אל שרשם, תכליתם היא, ללמד לנו הבחנה זאת.

הבחנה זו של אין עוד מלבדו, היא האמת המוחלטת, אבל היא נסתרת ממנו. אף בשכלנו כמעט אי אפשר לתפשה, וכל שכן שלא יתכן כלל שתתגלה לפנימיותנו. נמצא לפי זה, שכל השגותינו אינן אלא יחסיות לבריאה, הן רק אמת בתוך ולגבי הבריאה, לפי מושגינו, שגם הם נבראים. אין לנו אלא אמת יחסית בלבד, כל אחד לפי מדרגתו ומצבו. קשה מאד לאדם להודות לזאת בפנימיות לבבו, נדמה לו שבידו להשיג את האמת באופן מוחלט... מה ערכה של השגה יחסית? ערכה הוא בזה, שיחסית היא לגבינו לפי מצבנו בעולם הזה, עולם הבחירה והעבודה, ועל כן רק זוהי האמת בשבילנו, אתה חונן לאדם דעת, גם כל השגותינו הם בריאה שנבראה עבורינו, וחנונות לנו מאת הבורא יתברך לצרכי מילוי תפקידנו בעולם הזה, וזהו כל ערכן.

ונבאר עוד, כי הענין עמוק מאד. יש השגות חיוביות ויש שליליות. השגה חיובית כיצד? כבודו יתברך מתגלה לנו בדרך ציור על פי כוחותינו ומדותינו אנו. כשאנו קוראים להקב"ה חסיד, רחמן, ושאר תארים כאלו, מסתכלים אנו בו יתברך בבחינה חיובית, תארים אלה יש להם מובן ביחס אל מדותינו וכחותינו אנו. וכך נאה לנו, כי עלינו לחקור ולהתבונן ולצייר לעצמנו את הנהגתו יתברך, על פי המדות והכחות אשר שם ה' בנו, הרי לשם כך ניתנו לנו, ועל זה נאמר בצלם אלקים ברא את האדם, שהוא נברא בכחות גשמיים ורוחניים המקבילים למדות העליונות, המתגלות בהשגחתו והנהגתו יתברך את הנבראים, כדי שהאדם יוכל להשיגן. 

השגה שלילית כיצד? ענינה הוא הידיעה הברורה, שאחר כל האמור בו יתברך, אין המחשבה תופסת בו כלל, כך הזכיר ב"פתח אליהו" (בתקוני הזוהר), ואמרו שם, שכל הספירות, אופני גילויי מדותיו יתברך, אינן אלא מסתירות את אמיתת מהותו, וכן ביאר המורה בפרק נ"ח מחלק א', ועל כן אין נכון על פי שכל ליחד לו תארים חיוביים כלל, אלא תארים שליליים, כי אם נשתמש בתארים חיוביים, יש מקום לטעות שנמצאים בו יתברך ההרכבה, ההשתנות וכו', מה שאינו כן בתארים השליליים, שמרחיקים את הריבוי, וגם מדגישים כמה רחוקים אנו מכל השגה במהותו יתברך הנעלמת מכל הנבראים...

אין כל סתירה בין שני אופני ההשגה, שתיהן נצרכות במקומן ומתאחדות בתכליתן. כל ההשגות הניתנות לנו, הן לצורך עבודתנו. יסוד אצלנו, שהנפש לא תתפעל אלא על ידי ציורים חיוביים, ולשם כך נדרשות לנו השגות מעין אלו. לעומת זאת נדרשת לנו ההשגה השלילית המופשטת, להצילנו מהגשמת הבורא חס ושלום, ולגלות לנו את חסרוננו וקטנות ערכנו האמיתי מול הבורא ית"ש, שחסרון זה אינו רק באופן יחסי, אלא באופן מוחלט.

כל אחד מאופני ההשגות נאה במקומו, אך המטשטש את הגבולים נופל בטעויות חמורות, העלולות לגרור אחריהן גם מכשולים מעשיים... מי שחושב שהבחנת 'כבני מרון' (בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, אחד אחד), פוגמת בהבחנת 'למעלה מן הזמן', הרי זה טועה, כי נאמרה מבחינתנו, והרי היא אמת עבורנו. מי שרוצה להסיק מסקנות חיוביות מן ההשגה השלילית, לחשוב כביכול, שאם הוא (הדין) 'בסקירה אחת', הרי אי אפשר שתהיה השגחה על כל פרט, הרי זה טועה טעות עוד יותר חמורה, הוא רוצה להכניס, כביכול, לעולמנו השגה השייכת רק מחוץ לעולמנו, למעלה משורש השגתנו, עליו נאמר, (חגיגה י"א) המסתכל מה למעלה מה למטה וכו' ראוי לו שלא בא לעולם, כי יוצא מעולמנו. גילוי למעלה מהמדרגה שעומדים בה, אינו אלא הסתר.

ערבוב התחומין הוא שורש התמיהות שאנו נתקלים בהן במחשבתנו ומקור הבעיות, שלכאורה פתרונן רחוק מהשגתנו, כגון איך ליישב הסתירות בגדרי ההפכים: צמצום - בלתי בעל תכלית, בחירה - מול סבה ומסובב, ידיעה אלוקית - ובחירת האדם, וכדומה. עלינו לדעת, שהציור החיובי הוא הגילוי הנכון לפי מדרגתנו ומציאותנו, היינו האור המשתקף מעל גבי ההסתר, וההשגה השלילית היא ניצוץ מלמעלה מעולמינו, שתכליתה לברר לנו את הגבלותינו וקטנותנו. ערבוב שני התחומים יוצר את הבעיות.

...ההשגה השלילית נדרשת בחקרנו על מהות הענינים מבחינתו יתברך, והבירור הוא, שכמו שאין לנו שום תפיסה בהשגת עצמותו, כן אין לנו שום תפיסה בהשגת מדותיו יתברך מצד עצמו. כי לא שייך אצלו כל רושם של מדה, וכל גדר של חסרון והשלמתו כלל, ובהכרח הוא ומדותיו חד, ואין המדות תופסות לעצמותו. אמנם אין לנו שום השגה בזה, אולם מצדנו, היינו באופן שאנו מקבלים את השפעתו יתברך, עלינו לחקור ולצייר דוקא על פי המדות והכחות אשר שם ה' בנו, כי לכך ניתנו לנו, לחשוב ולהתבונן על ידיהן... הציור במדות הנהגתו יתברך כלפינו כמקבלים יש בו כדי לגלות, ולכן נצטוו ישראל לעשות כרובים להראות חיבתו יתברך, שכן זה הוא הסתר לצורך גילוי, אך כל הסתר שיש בו סכנה שלא יבאו לידי גילוי, הריהו עבודה זרה... (שם גילוי והשגה, עמוד רנו, וראה שם עוד, וערך אדם-ידיעה)

ביארנו במאמר הקודם, שיחוד מציאותו יתברך, בחינת אין עוד מלבדו, אינו מושג בבריאה, שהרי על פי בחינת יחוד זה אין מציאות לבריאה. בריאת העולם אפשרית רק בצמצום השגה זאת, ומציאות הבריאה וקיומה הינם רק בתוך הצמצום. אפשרות הרגשת מציאות לנברא בתוך הבריאה, תלויה ב'צורת' הבריאה, דהיינו תכליתה, שהיא גילוי כבודו יתברך, כי אין גילוי בלי הסתר. והנה 'צורת' גילוי כבודו יתברך, תכליתו היא חסדו יתברך, כי בחפצו להיטיב לברואיו ברא את הסתר העולם, ואת אפשרות הגילויים על ידי הנבראים, שעל ידם יזכו לטוב המוחלט. נמצא שבנקודה זו של בחינה אחת מגדולת חסדו יתברך תלויה מציאות כל הבריאה, ונקודה זו היא מפנימיות כל הענין הזה..

על כן תתכן בתוך הבריאה רק השגת יחוד חסדו יתברך בלבד, שהוא שורש הבריאה, יחוד חסדו פירושו יחוד מדותיו, כי כל הנהגותיו ומדותיו יתברך, שורשן הוא חסדו יתברך, ועל כן שם הוי"ה ב"ה שכינוהו שם העצם, היינו שם החסד, כי חסדו הוא הכולל כל הניתן לנו להבחין כתוכן תכלית כל אופני הנהגתו יתברך. אולם גם השגת יחוד הזה אינה אלא לעתיד לבא, כשנשוב למדרגת גן עדן כאדם הראשון... שאז יתגלה שאין רע כלל... מהו היחוד שלפי מדרגתנו, שהרי גם אנו מחוייבים לייחדו בהכרת "ה' אלקינו ה' אחד"?... הרי שם הוי"ה ב"ה נקרא עכשיו רק בלשון אדנות, היינו שהיום יכולים ומחוייבים אנו להגיע רק להשגה זו, שהוא אדון הכל, ואין בכל ההנהגה מי שיעכב על ידו, ואף לא נמצא מי שיסייע לו במשהו, לא הטבע, ולא מסייע אחר בעליונים ובתחתונים... אומות העולם מונהגות תחת מערכת השמים, שהיא הטבע, כי הם אינם מצווים ביחוד הזה של שלילת הטבע מהשגתם. ובמה מצווים הם, שלא לעבוד עבודה זרה, היינו שלא לעזוב את ה' לגמרי, ולהכניס את האמונה בעבודה זרה במקום האמונה בה'...

הנה האמת המוחלטת היא רק מציאותו יתברך, והאמת עבורינו היא ביטול ישותנו כלפיו יתברך, אך האמת המוחלטת, בחינת אין עוד מלבדו, נסתרת היא מאתנו כמבואר לעיל, ואין לנו אלא האמת היחסית בלבד, כל אחד לפי מדרגתו... 

בראש וראשונה נמצאת בנו ההשגה הפנימית של "אנכי", שכרוכה בה גם ההבחנה, שקיימת גם הויה זולתי. אך תוצאות השגה זאת הן בשני אופנים. יש ונחשוב בדרך של גאוה, הכרת ההויה שמחוצה לנו מעוררת אותנו לכבוש אותה, כיבוש של שליטה או של השגה. מזה נובעת השאיפה להחשיב את ההשגה החיצונית הזאת להשגה מוחלטת. באמת אין זאת אלא שהשואף לכך כוונתו להגדיל את עצמו, וזוהי בחינת עבודה זרה, כאמרם חז"ל: כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, ולעולם לא יגיע להשגת האחדות. 

הדרך השניה היא, שבהשיג האדם בהשגתו הפנימית, שקיימת הויה זולתו, יחסו כלפי המציאות ההיא הוא יחס של התבטלות, כי השגותיו נתרחבו מהפרט אל הכלל, עד שהבחין באחדות כל הבריאה, והרחיק לכת גם למעלה מזה, בהבחינו שאחדותה אינה נובעת אלא מבוראה המאחדה, נמצא שהשגת ה'אנכי' היא הפתח אשר דרכו הבחין את ההויה הכוללת העליונה. בהכירו זאת אינו משתדל לשלוט עליה ולא לחקרה, אלא מבחין שאי אפשר להשיגה, כי המציאות ההיא שלמה, והוא מרגיש את עצמו לעומתה דל וחסר. בזה הוא מתבטל אל המציאות האמיתית, לעומתו יתברך. אין הוא מוצא בעצמו שום אפשרות לחקור בעצמותו יתברך כלל...

נמצא שכל המאמת את ההבחנה החיצונית ומחשיבה למוחלטת, הריהו בבחינת עובד עבודה זרה. אך המבטל את ישות עצמו כלפיו יתברך, וממילא מבחין שכל השגותיו החיצוניות דמיון הן, הוא ההולך בדרך האמונה... (שם, המבט הפנימי והחיצוני, עמוד רסד)

חוש הראיה שלנו פועל על ידי צילום אשר העין קולטת, והבחנתו נמסרת למוח. תפיסת העין אינה אלא הבחנת הצל, הבחנת הדבר שאין האור חודר בעדו. באור עצמו לא שייכת ראיה כלל, וכל דבר שהאור יחדור בעדו באין מפריע, לא נוכל לראותו. הן לא נוכל לראות את האויר, ואת הזכוכית נבחין רק משום צל דק שבה, כי רק אשר יש בו לפחות קצת כהות וחושך נבחין ונראה.

כן הוא הדבר באורו יתברך, את האור עצמו אי אפשר לראות, אלא שעל ידו נבחין בחשכת החושך. את גדולתו יתברך אי אפשר לנו להשיג באופן ישיר, אלא רק ביחס לעצמנו, שנראה ונכיר בלבנו את שפלותנו ואפסותנו, ביטול הרגשת הישות העצמית שבנו, הוא ענין האור אצלנו. ועד כמה שאדם זוכה לביטול היש הזה בפנימיותו, כך זוכה ורואה את אור ה', אבל עצם האור אינו ניתן להבחנת האדם... (שם, עוטה אור כשלמה, עמוד רעב)

הביאור הוא ששתי הבחינות צודקות, אמנם הקב"ה רחוק בתכלית הריחוק - להשגת השכל, אבל קרוב הוא בתכלית הקירוב - להשגת הלב. והיינו מש"כ בזהר (אחרי מות ע"ג) דקב"ה... סתים וגליא, סתים - משום שהשגת שכלנו היא מוגבלת מאד, גליא - בהשגת הלב, שהיא בלי הגבלות.

על השגת השכל אמרו "במופלא ממך בל תדרוש" (חגיגה י"ג), ועיין שם בפירוש רבינו חננאל שכתב "ואין צריך להסתכל בהן, שהמסתכל בהן בא בטירוף הדעת", היינו שלא רק שאסור, אלא שאי אפשר לחקור במופלא לשכל, כי המדמה להסתכל מעבר לגבול השכל דעתו מיטרפת. אבל למדות האדם אין גבול, היינו שאין גבול לאפשרות העלייה במעלות רוחניות, ובפרט במדת החסד, שבה מתדמים אליו ית', כאמרם ז"ל "הידבק במדותיו - גמול חסדים, קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה"...

ועיין בספר התניא (סוף פרק ד') שביאר באופן נפלא מה שאמרו ז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", וכתב, כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה, ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה', ולכן נקרא זיו השכינה. אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד...

והענין הוא שהשגה היא נטילה, ולנטילה יש גבול כי הרי בנטילה עצמה הוא מתפרד ומתרחק מהבורא ית' שהוא ית' מקור החסד והנתינה, וככל שמתרחק ממנו ית' ממילא כח השגתו מתמעט, ועל כן ההשגה מגבילה את עצמה. אבל הלומד תורה ומקיים מצוותיה מאהבה ולשם שמים הריהו נותן ולא נוטל לעצמו כלום, ובזה הוא דבק במדות קונו ומתדמה אליו כביכול, ולדביקות זו אין גבול ושיעור, כי אין גבול לאפשרות העלייה בטהרת המדות, באמת ובחסד ובמסירות נפש באהבה... (חלק ד עמוד מט)

גם בהשגת גילוי כבודו ית' הכמותית יש בחינה חיצונית ובחינה פנימית-איכותית. למשל, אפשר להשיג קצת מגדלותו ית' על דרך "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'" (ישעיה מ'), להתבונן במרחבי הבריאה וכל אשר בהם. זוהי בחינה כמותית. והבחינה האיכותית - להשיג גדולתו בדקי דקות, בברואים המיקרוסקופיים, בתא ובאטום וכדומה. ועל שתי בחינות אלו דיברו חז"ל בילקוט איוב (רמז תתקכג) "פעמים שאין העולם כולו מחזיק כבודו של אלקינו, ופעמים שמדבר עם האדם מבין שערות ראשו"...

בחינת האיכות באמת היא מדרגת ישראל "רם על כל גוים ה'" (תהלים קי"ג ד'), כשהגוים משיגים אותו הם רואים אותו ברוממותו הנגלית. אבל ישראל "מי כה' אלקינו המגביהי וגו' המשפילי לראות וגו'" (שם), ישראל רואים אותו מתוך ענוותנותו כמו שכתבנו למעלה.

ועיין בילקוט שם (רמז תתקכג) ששאל נכרי אחד את ר' מאיר, הרי כל העולם כולו אינו מחזיק אותו ית' ואיך צמצם עצמו בין שני בדי הארון. והשיב לו ר' מאיר שברצות ה' מראה גדולתו, וברצותו ענוותנותו. גם העכו"ם מרגישים בנסים גדולים גלויים, כמו שאמרה רחב בענין קריעת ים סוף, וכמו שהרגיש סנחריב כשהעמיד השי"ת את השמש בעבור חזקיהו. אבל ישראל מרגישים בנסים דקים איכותיים, "נסיך שבכל יום עמנו ערב ובקר וצהרים", היינו שבכל תנועה דקה מבחינים השגחה פרטית... (חלק ה עמוד כו)

המשיג בגדולת הבורא ית' אם דרך הקדושה, הרי יראה בזה גם קטנות עצמו - ואז השגתו כפלים. אבל אם על דרך הטומאה, ובראותו גדולתו ית' הוא רואה גם הגדלת עצמו - שהרי הוא הגיע להשגה כל כך גבוהה - אז מתקלקל בכפליים, כי היחס בינו לבוראו לא השתנה בנפשו, וגם עשה מהקדושה טומאה. (שם עמוד שפ, וראה עוד אדם-ידיעה)