(ראה גם: שמטה)
וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה... (ויקרא כה ח)
עיין בהר כ והלאה, וזהר חדש בהר ה.
וספרת לך, בבית דין... ומנין עשה יובל אף על פי שאין שביעית, תלמוד לומר תשע וארבעים שנה, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית... ביום ולא בלילה, ביום הכפורים, אפילו בשבת, תעבירו שופר בכל ארצכם, מלמד שכל יחיד ויחיד חייב, יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה את השבת, תלמוד לומר... (בהר פרשה ב)
וקדשתם את שנת החמישים שנה, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר בעשור לחודש שיכול אין לי שנה מתקדשת אלא בעשור לחודש, וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמישים שנה, מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה, אמר רבי יוחנן בן ברוקה לא היו עבדים משועבדים נפטרים לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם עד שהגיע יום הכפורים, הגיע יום הכפורים תקעו בשופר, חזרו שדות לבעליהם, ועבדים נפטרים לבתיהם...
יושביה, בזמן שיושביה עליה, ולא בזמן שגלו מתוכה, היו עליה אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהיה היובל נוהג, תלמוד לומר לכל יושביה, נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות.
יובל אף על פי שלא השמיטו, אף על פי שלא תקעו בשופר, או יכול אף על פי שלא שילחו עבדים, תלמוד לומר היא, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר יובל אף על פי שלא השמיטו, אף על פי שלא שילחו העבדים, או יכול אף על פי שלא תקעו בשופר, תלמוד לומר היא... (שם פרק ב)
יובל היא... אין קדושתה אלא עד ראש השנה... בשנת היובל הזאת, זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים, והלא דין הוא... (שם פרק ג)
יובלות באחד בתשרי הוא (ראש השנה), בי' בתשרי הוא, דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר, הא מני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא, דתניא וקדשתם את שנת החמישים שנה, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ביום הכפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ואילך... מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה, מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן, כיון שהגיע יום הכפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן, ורבנן, שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים.
תניא אידך, יובל היא מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמישים יכול כשם שמתקדשת והולכת בסופה, ואל תתמה, שהרי מוסיפין מחול על הקדש, תלמוד לומר יובל היא שנת החמישים, שנת חחמישים אתה מקדש, ואי אתה מקדש שנת החמישים ואחת. ורבנן שנת חמישים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמישים ואחת, ולאפוקי מדרבי יהודה, דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן... (ראש השנה ה ב)
תנו רבנן, יובל היא, אף על פי שלא שמטו אף על פי שלא תקעו, יכול אף על פי שלא שלחו, תלמוד לומר היא, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר, יובל היא אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא שלחו, יכול אף על פי שלא תקעו, תלמוד לומר היא... לפי שאפשר לעולם בלי שילוח עבדים, ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר. דבר אחר זו מסורה לבית דין, וזו אינה מסורה לבית דין... אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי יוסי ורבי יהודה, אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו, קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו. והכתיב יובל היא, ההוא דאפילו בחוצה לארץ, והכתיב בארץ, ההוא בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ... (שם ט ב)
איבעיא להו, אמר יין שאני טועם יובל מאי, שנת חמישים כלפני חמישים או כלאחר חמישים, תא שמע, דתניא פלוגתא דברי יהודה ורבנן, וקדשתם את שנת החמישים שנה, שנת החמישים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמישים ואחת, מכאן אמרו, יובל אינו עולה למנין שבוע, רבי יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע... (נדרים סא א)
...ואידך דאיתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר מכורה ויוצאה, ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר... (גיטין מד ב)
עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף... (שם יד ב)
...קסבר יובל מתחלתו משמט... (קדושין מ ב)
ואלו שאין חוזרין ביובל, הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים המתנה כמכר, רבי אלעזר אומר כולם חוזרין ביובל, רבי יוחנן אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינקה מהן את הדמים מאי טעמא דרבי מאיר, מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, מתנה וירושה לא... (בכורות נב ב, וראה שם עוד)
...והכתיב בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחודש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר, איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש, הוי אומר זה יובל... דתניא שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו... (ערכין יב א)
אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה אחת... ורמינהי, מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש אינה קדושה, רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים... איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר קדושה ונותן חמישים, ושמואל אמר אינה קדושה כל עיקר... מאי טעמא דרב, דאמר קרא ואם משנת היובל, ושנת היובל בכלל, ושמואל, מי כתיב ואם בשנת ביובל, משנת היובל כתיב, משנת שאחר היובל... (שם כד א, וראה שם עוד)
...שדה היוצאת לכהנים ביובל נותנה למשמר שפגע בו היובל... אמר רב נחמן בר יצחק תניא (נמי הכי), נמצאת אתה אומר, אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד, אלא שיובל בתחילתו והשמטה בסופה. אדרבא, משום הכי הואי, אימא מפני שהיובל וכו', בשלמא בשביעית בסופה, דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, אלא יובל בתחילתו, ביום הכפורים הוא, דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, הא מני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא, דאמר מראש השנה הוא דחייל יובל... (שם כח ב)
איתמר, המוכר את שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר מכורה ויוצאה, ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר, מאי טעמא דשמואל, קל וחומר, ומה מכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר... (שם כט ב, וראה שם עוד)
...אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה... ומי מנו שמיטין ויובלות, השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושש מאות וששים הוה מני, דתניא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה,ולא בזמן שגלו מקצתן, יכול היו עליו והן מעורבין... תלמוד לומר לכל יושביה, בזמן שיושביה כתיקונן, ולא בזמן שהן מעורבין, אמר רב נחמן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין. הניחא לרבנן דאמרי שנת חמישים אינה מן המנין, אלא לרבי יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן, למה לי, בשמיטין סגיא, הא ודאי דלא כרבי יהודה. ולא מנו שמיטין ויובלות, והכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך, והוינן בה מקץ שבע שנים והכתיב ועבדך שש שנים, ואמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר, ושבע לנרצע... אלא אמר רבי יוחנן ירמיה החזירן ויאשיה בן אמון מלך עליהן... (שם לב ב)
דתני וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דברי תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן, אימתי פסקו היובלות, יושביה, בזמן שיושביה עליה, לא בזמן שגלו מתוכה, היו עליה אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהו היובלות נוהגין, תלמוד לומר יושביה לכל יושביה, נמצאת אומר כין שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות... (שביעית כט ב)
ליובלות מנין, וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים, מה שנים ושמיטין מתשרי, אף יובלות מתשרי, התיבון והכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו', רבי יונה ורבי יוסה תריהון בשם רבי שמואל בר רב יצחק, כדי שיהו כל חדשי השנה שוין, לא יהא חדש אחד נחלק לב' שנים... (ראש השנה ו א)
שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובל בשל יעלים... והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים, שאין תלמוד לומר בחודש השביעי, אלא כל מה שאת עושה בראש השנה הוי עושה בעשור לחודש, מה כאן מלכיות זכרונות ושופרות, אף כאן מלכיות זכרונות ושופרות, מניין שיהא פשוטה לפניה... יובל היא אף על פי שלא השמיטו, אף על פי שלא תקעו בשופר, או יכול אף על פי שלא שילחו עבדים, תלמוד לומר היא, דברי רבי יהודה... אמר רבי יוחנן זו דברי רבי יודא ורבי יסא, אבל דברי חכמים קידוש בית דין ותקיעת שופר והשמט כספים משמיטין... (שם טז ב)
רבי חונה, אם אימר את שביעית של עולם, אם כן מה היובל בא ומוצא, אמר רבי יוחנן בר מרייה אתייה כמאן דאמר אין היובל עולה ממיניין שני שבוע, ברם כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע, פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע... (קדושין ו ב, וראה שם עוד)
ושבתה הארץ וגו', ואחרי כן פרשת יובל וספרת לך שבע וגו', ואם לא שמר שמיטות ויובלות או אם לא שמר אחת מהם, סוף שאני עושה אותו שימכור את ארצו, וכי תמכרו ממכר לעמיתך, חזר בו יפה, ואם לא יחזור בו, סוף שהוא מוכר שדהו, שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו... ואם לאו סופו הוא נמכר לגוים, שנאמר וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ולא הוא לבדו אלא כל ישראל, שכן את מוצא בימי ירמיה בשביל שחיללו את השביעית נמכרו לנכרים... (בהר א)
שבתות שנים - שמטות שנים, יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה. והיו לך ימי שבע - מגיד לך, שאף על פי שלא עשית שמטות, עשה יובל לסוף מ"ט שנה, ופשוטו של מקרא יעלו לך חשבון שנות השמטות למספר מ"ט. (ויקרא כה ח)
וקדשתם - בכניסתה מקדשים אותה בבית דין, ואומרים מקודשת השנה. וקראתם דרור, דרור לעבדים, בין נרצע בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר, ושבתם איש אל אחוזתו - שהשדות חוזרות לבעליהן... (שם שם י)
לא יצא ביובל - אמר רב ספרא, אם פגע בו יובל תוך שנתו לא יצא. (שם שם ל)
ואם יהיה היובל - מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק, ואם יהיה היובל - כלומר אין זו מכירה שחוזרת ביובל, שהירושה אינה חוזרת ואפילו יהיה היובל. (במדבר לו ד)
במשוך היובל - כבש, ושנת היובל נקרא כן מפני והעברת שופר... (שמות יט יג)
יובל-כמו שילוח, ולרז"ל יובל כבש, ונקראת על שם השופר. (ויקרא כה י)
וספרתם - כמו ולקחתם, שיהיה לכל אחד ספירה בפה, ואינו כן וספר וספרה דזבין, שאם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו,וכן וספרת דיובל, שתזהר במספר שלא תשכח. ובתורת כהנים: בבית דין, ולא ידעתי אם לאמר שחייבין לספר שנים ושבועות בראש השנה ולברך עליהן, או שיזהרו במנין. והנה מספר הימים מיום התנופה עד מקרא קדש כמספר השנים עד היובל, והטעם בהם אחד, וזה טעם תמימות, שלא יהיו פחות או יותר... (שם כג טו)
יובל היא - תהיה נקובה בשם זה. תהיה לכם - ידועה לכולכם בתקיעת שופר וכו', ואינו מחוור ששופר של יום כפור אינו דווקא איל, ולדעת משנתינו הוא בשל יעלים, ולדעתי קרא השנה על שם הדרור, וכן אמרו, יובל שי וגו' על שילוח...(שם כה י)
שנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע, אלא שנת תשע וארבעים שמטה, ושנת חמישים יובל, ושנת חמישים ואחת תחלת שש שנים של שבוע, וכן בכל יובל. משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקונן. בזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, שנאמר יובל היא בכל מקום, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם.
מצות עשה לתקוע שופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בראש השנה, ומעבירין שופר בכל בגבול ישראל...
שלשה דברים מעכבין ביובל, תקיעה, שילוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן, וזו היא שמיטת קרקע. מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן... כל שאסור מעבודת הארץ בשביעית, אסור בשנת היובל... יתירה שביעית על היובל, שהשביעית משמטת כספים, ויותר יובל על השביעית, שהיובל מוציא עבדים ומשמיט קרקע... יובל משמיט בתחלתו, ושביעית אינה משמטת אלא בסופה... (שמיטה ויובל פרק י ז)
וספרת - לפי שכתוב בו ספירה א' אין צריך לברך, אבל בעומר כתיב באמור ובראה, אחד לצבור ואחד ליחיד, צריך לברך. (ויקרא כה ח)
והיו לך ימי - מה צריך להוסיף המספר? בא לבאר בהוה מצות היובל, ולרמוז על העתיד, היובל הגדול שהוא סוף ימי עולם, שהוויתו מ"ט, כי מספר מ"ט בימים בשנים באלפים ובשערי הבינה שנמסרו למשה הכל אחד, ירמוז לזמן עמידת העולם, והוא יובל העולם...
יובל היא - ועל דרך הקבלה מלשון ועל יובל ישלח שרשיו, שכל הדורות יובלו לסבה הראשונה, כי משם נאצלו בבריאת עולם, שנאמר בראשית ברא אלקים, כי כל אחת מהז' תפעל ז' אלפים, וכשיושלמו מ"ט יהיה תהו ובוהו וישוב הכלל ליובל... (ויקרא כה ח וי, ועיין שם עוד)
למנות השנים שבע שבע שנים עד שנת היובל בהיותנו בארץ ישראל, אחר התנחלנו בה, שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים. וזאת המצוה נמסרת לבית דין הגדול, וכן היא המצוה, שיהיו מונין שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל, כמו שאנו מונין ימי העומר, ואחר כך מקדשין שנת החמשים בשביתת הארץ ולקרות דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרין לבעליהן.
משרשי המצוה על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחלה, כי לו הארץ, ועם מצוה זו של הספירה ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע חברם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ הא-ל שתהיה לו. וענין זה של יובל דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחין אדמות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון, וכן הדבר הזה... ועוד שמעתי מחכמים שיש בענין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו, וגם בענין השביעית שנצטוינו למנות השנים שבע שבע... לא נגלה לנו סודם... (בהר מצוה ש"ל)
לתקע בשופר בעשירי בתשרי, שהוא יום הכפורים, שנאמר והעברת שופר תרועה... וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חירות כל עבד עברי שיצא בן חורין בלי דמים, ואין ענינה כענין תקיעת השופר כבראש השנה...
משרשי המצוה, לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, וענין שילוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני האדונים, על כן לעורר לב הבריות על הענין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשמעם קול השופר בראותם כי דבר השוה הוא בכל הארץ, ושהכל עושים כן, נצטוינו על זה, שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים. גם העבד עצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב בשמעו קול השופר... (שם מצוה של"א)
...ומן הדומה שהיו הסנהדרין מתקבצין בקדוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים, ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בארץ... והעובר על זה ועובד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וענשו גדול מאד, שהוא כאילו כופר בחדוש העולם... (שם מצוה של"ב)
ביובל יראה לאדם סוף זמנו ותכלית עולמו, וכמו שהשדות והעבדים חוזרים ביובל, כן יחזור החלק הארצי שבאדם למקומו המוטבע לו מתחלה, כמו שכתוב: כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והחלק האנושי העצמי ידבק ביחוס משפחתו במה שזרח עליו אורו, וממוסרים אלו ימשך שלא יונו איש עמיתו. (שם שם א)
ונראה בדרך אחד, שהטעם של שמטה לזכור הבריאה, ויובל לזכר מתן תורה, ולכן נאמרו ביובל שופר וקדושה, כפי שהיה בסיני, ואמר ג' פעמים יובל היא על ג' דברים, שיהיו חפשים, שלא יעבדו האדמה, ושישובו הנחלות...
דרך ב' כפי שביארתי בפרשת מועדות ראוי מכל לחוס על אבוד הזמן, ולמען יתן אל לבו ששנותיו ע', באו שביעיות הרבה... וכן שמטה ויובל, ונ' שנה אחר הילדות הוא איש זרוע לו הארץ...
דרך ג', על פי חכמת המציאות, שהכל נפסד... וההפסד השני המוחלט שהכל ישוב להעדר עליו ירמוז היובל והבריאה, והוא סוד הרמב"ן, ואיני ידוע מדוע כסהו, שהתורה האלוקית גילתה כל המדעים. (שם)
ומצד שהוא יתברך מלך העולם, וכל הנמצאים שלו תחת רשותו ואינם לאחר, יצאו ביום הכפורים מרשות המלך היצר הרע, שכבר נסתבכו בו כל השנה, ונכנסים אל רשות הקב"ה, כי שם מלך ה' צב-אות נקרא עליהם. ומזה הטעם עצמו גם כן צוה בתורה ביובל והעברת שופר תרועה בכל ארצכם ביום הכפורים לקרא חפשי לעבדים שהם נרצעים ואיש אל משפחתו תשובו, מפני כי שם מלך ה' צב-אות יש עליהם, ואין ראוי למשול עליהם אחר, אותו שנמכר לו... ולעולם תמצא העשירי מיוחד לקבל הקדושה, שהרי העשירי קודם בכל מקום, כי עד העשירי הוא מנין אב"ג, ומן עשר ואילך יש מנין אחר מספר עשרות, ומפני שהוא מדרגה אחרת, לכך יתחדש שם מדריגה אחרת, וביום הכפורים יתחדש ענין אחר, כי עד יום הכפורים היו ברשות אחר, ומעתה חוזרים לרשות הקב"ה, ולפיכך הוא ביום העשירי, כי אז יתחדש מדריגה אחרת, וכן היובל במה שהוא דבר חדש לשוב לאחוזה ולמקומו הראשון הוא מיום העשירי, מטעם כי העשירי הוא חידוש מעלה אחרת... ולפיכך נקרא יום הכפורים ראש השנה, ככתוב בספר יחזקאל בראש השנה בעשור לחודש, כבמסכת ערכין... (גבורות ה' פרק מו)
המדרגה הג' מעלה נבדלת בלתי גשמית שאינו תחת הזמן כלל, וכנגד זה היובל, שהוא שנת חמשים שאין בו ספירה, כי מ"ט יש בהם ספירה שהוא הזמן, אבל שנת חמישים אין בו ספירה כלל, כמו שאין ספירה ביום חמישים של עצרת, כי עולם הנבדל העליון אינו תחת הזמן כלל, ומכל מקום יש אל המעלה הזאת צירוף וחבור אל הזמן, כי שנת החמישים שנה יש לו חבור וצירוף אל המ"ט שנים, אשר הם הזמן, ואלו ג' מדריגתם היתה קודם, כי כך המורכב הוא קרוב לאדם, ואחר כך תרומות ומעשרות, ואחר כך יובלות כל דבר שהוא קרוב אל האדם הוא יותר קודם... (נתיב התורה פרק א)
ועבדו לעולם - לשון עילוי וגבהות, וקרא היובל עולם, כי בו יתרומם כל פחות דרגה אל מדרגתו הראשונה, או משורש עלם, כמו ונעלם דבר, ופירושו הסתלקות, שביובל מסתלק כל שעבוד. (שמות כא ו)
יובל - מורה על שררה וחירות, או משורש בלל, שהרשויות מתבוללות בו.
תשובו איש - לרבות מתנה שחוזרת. (ויקרא כה י-יג)
וספרת - בבית דין, ולכן בלשון יחיד, וממה שהאריך בלשון שבע שנים וגו', דרשו שיספר שמטה בלי יובל ויובל בלא שמיטה, כגון שחטאו ולא עשו שמיטה. (שם שם ח)
יובל היא - לרבי יהודה עיקר יובל על החירות, לעיכוב אם לא שלחו עבדים, ולרבי יוסי עיקר שם יובל על התקיעה, שרק תקיעת שופר מעכבת... (שם שם יא)
והעברת שופר - קריאה מבית דין המתפשטת אל תוך חוגי העם, תקיעה - קריאה אל האדון, תרועה - להתיר מוסרות השעבוד הסוציאלי, התרועה היא להביא את כל העם לעמדה של נקיון מעוול, ביום הכפורים - ביום ההולדת המוסרי מתחיל גם יום ההולדת הלאומי, המביא כפרה סוציאלית וחזרה למצבה הראשון של האומה בסיני... (שם שם ט)
...והנה לא נאמר כאן יובל היא לכם, אלא יובל היא תהיה לכם, ולשון זה נשנית עוד פעמים, ונראה כי עיצומה של השנה קרוי יובל, בלא קשר למצות היובל התלויות בה, זו שנת התחדשות והחזרת עטרה ליושנה, שנה שיש בה כדי להחזיק ולתקן... וזו חורגת בהרבה מהחזרת אדם ורכוש שנצטוינו עליה באותה שנה... וכעין יום הכפורים גם יום הכפורים של שנת היובל, ובכחו תזכה האומה לתחייה חברתית ומדינית, וזו מעלה ארוכה ליחס האומה כלפי פנים וכלפי חוץ... והרי זו מתנת חסד של א-ל כל יכול עושה פלא, חוסר השויון של רכוש וכו' הביאו לידי תוצאות מנוגדות של עושר ועוני, של תלות ועצמאות, והרי אלו מומים שחיי החברה לקו בהם כלפי פנים, והיחסים המדיניים שבין האומות הרסו את מעמדן כלפי חוץ, ועל כל אלה יכפר היובל, ואת כל אלה הוא ימחה. חסד ה' יחזיר לאומה את בריאותה ואת חירותה המדינית, והאומה תחדש ימיה כקדם, כיום הווסדה על ידי מתן תורה... (שם שם י)
תוצאה אחרת של היובל גלויה לעין לא פחות, חזרת הקרקעות לבעליהם המקוריים או ליורשיהם, היא תגן על המשפחות מפני התרוששות גמורה ומתמדת, בצד צבירת נכסים מופרזת בידי מעטים... (שם שם לה)
שבת לה' - ואין השמטה תלויה בכם, כיובל, שאינו חל אם לא תקעו או לא שלחו עבדים ולא החזירו שדות, ותלוי אם כן בקדושת ישראל, כמו המועדות. (שם שם ב)
ובתורת כהנים, שש שנים תזרע - יכול אף שנת היובל עולה למניין שני שבוע... שני זרעים עולות ואין שני יובל עולות. ונראה שהוא מקור הגאונים שסברו כי בזמן שהיובל נוהג הלכה כרבנן, דאין יובל עולה, ובזמן הזה יובל עולה. (שם שם ד)
שמטה הוא זכר ליציאת מצרים ויובל למתן תורה, וכן הזוהר הקדוש, שמטה בחינת תפילין של יד, ואם כן יובל בחינת תפילין של ראש, שדרשו חז"ל, ויראו ממך אלו תפילין שבראש, והוא החירות של העוסק בתורה, אך תחילה צריך לקבל עול מצוות, וכן ביציאת מצרים קבלו תחילה עול מצוות בחודש הזה לכם, וכן הוא בכל שנה. (ויקרא בהר תרמ"ג)
ענין שמיטין אצל הר סיני... וכמו כן ביובל שנמשך הארה מקבלת התורה על ידי השופר, כדכתיב וקראתם דרור כמו מקרא קודש שנמשך הקדושה מלמעלה, וזה שאמר בארץ שנתגלה בעולם הזה שורש העליון, ונעשו בני חורין בכח התורה, כדאיתא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. (שם שם תרמ"ט)
בענין שמיטין ויובלות... שכפי אחדות שבנפשות בני ישראל, כן נתאחד הזמן על ידיהם לכן אין יובל נוהג רק כשכל יושביה עליה... (שם תרנ"א)
ושבתה הארץ... ואמו"ר ז"ל אמר, שעל שם זה נקרא שנה, שיש בה שינוי משנה שלפניה וכו', כי השפע שבא לתוך הזמן והטבע משתנה כפי הכנת התחתונים, ויובל הוא באחדות העליון הכולל כל הנ' שנים, ולכן כתיב וקדשתם וכו' את שנת החמשים שנה, דשנת החמישים הוי ליה לומר, ומה שנה, שהיובל כולל כל החמישים שנה, שהוא השורש שמתפשט אחר כך לחמישים שנה, ולכן הוא בחינת חירות, ואל זה החירות זכו בני ישראל בכח התורה, כמו שכתוב אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. (שם תרנ"ח)
על זה אמרה תורה שיובל מוציא העבד העברי, והיינו שביובל באה הארה גדולה מעולם החירות, והיא מעוררת את הנפש האלקית משינתה ומקיצה מתרדמתה, ואז יצא לחפשי, שאחרי יקיצת הנפש האלקית מתרדמתה שוב אין שייך בו שעבוד... (שמות משפטים תרע"ח)
...כי שמטה היא מצד הכלל, להיות כולם אחד, כמו שכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך וגו', שיהיה יד כולם שוה, וכל ישראל כאיש אחד חברים, ואז הם מרוצים מצד הכלל, ומצות היובל היא עוד יותר מזה, כי על ידי השמיטין והספירה זוכין ליובל לשוב איש אל אחוזתו. ובזוהר הקדוש שהוא איש אל שורש נשמתו, שכל נשמה יש לה שורש מיוחד, כמבואר במדרש... וזה שאמר הזוהר הקדוש שיובל הוא בינה, כי על ידי קישור נשמתו בשרשו מתוספת בה השגה ובינת הלב, וזה הוא איש ואיש לפי מה שהוא. ועל כן תמצא שכל פרשיות השמיטה נאמרו בלשון יחיד, תזרע וגו', ואיתא בזוהר הקדוש, שכל מקום שנאמר בלשון יחיד, הוא מצד הכלל, שהם כולם יחד כאיש אחד חברים, ועל כן ביובל נאמרה הפרשה בלשון רבים, חוץ ממה שנאמר והעברת, באשר על ידי התקיעה נעשה יובל כאיש אחד בלב אחד... (בהר תע"ר)
...אבל יובל מדה אחרת בו, שהיא השגות השכל והמוח, והמוח בטבעו קר, אבל כשהוא מאיר הוא מהפך את כל הטבע והמדות שבלב להמשך אחרי פעולות שכליות, וממילא בטל מעבודת קרקע בלי רגש ובלי התפעלות, ושמיטה היא מבתי בראי ויובל הוא מבתי גואי, ובאשר יובל הוא בלי רגש ובלי התלהבות, על כן אינו משמט כספים.
קיצור הדברים, ששמיטה היא ממטה למעלה שהאדם משתוקק להדבק למעלה, ויובל הוא ממעלה למטה, שנפתחו אורות והשגות עליונות, ולזה נאמר שילוח עבדים בשש, שהוא ענין שמיטה... וביובל נאמר בלשון יציאה, ולא בלשון שילוח כלל, כי באשר שמיטה היא מצד האדם, המצוה היא מפאת המשלח, כי מצד העבד לבד אין כאן יציאה, אבל ביובל היציאה היא איננה מפאת המשלח כלל, רק מפאת העבד בעצמו, שכאשר נפתחו אורות והשגות עליונות מעולם החירות, נעשה העבד בן חורין מצד עצמו, ולא מפאת המשלח.
ועל פי זה יובן הטעם, מה שנמכר לנכרי אינו יוצא בשש, שמאחר שהיציאה היא מפאת המשלח, וזה לא שייך בנכרי רק בישראל, אבל יובל שהוא מפאת העבד בעצמו, על כן נמכר לנכרי נמי יוצא לחירות... (שם תרע"א)
במדרש רבה, אם שלחת מצות הקן, אתה זוכה לשלח עבד עברי וכו'... הנה כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה אמר הטעם שעבד עברי יוצא בשש, כי אין שייך שעבוד לאיש ישראלי, רק בחיצוניות שהיא שש קצוות, ובשביעית מאירה הנקודה הפנימית, על כן יוצא לחירות. ויש לומר על פי זה הטעם, דאין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, משום שיובל הוא מקור החירות, ושביעי נשפע מיובל כידוע, ובאם אין יובל נוהג שוב לא היתה השביעית מוציאתו, והיה חס ושלום משועבד לעולם, וזה אי אפשר, על כן אז אין עבד עברי נוהג כלל... (דברים תצא תע"ר)
וכן הוא גדר שש השנים ושנת השמיטה, השנה השביעית מעלה את שש השנים שאחריה, וכיוון שנתעלו, מעלות הן עוד יותר את השביעית הבאה, וכשמגיעים למ"ט שנים, הרי כאן שבע עליות שנכפלו שבע פעמים שבע,ועל כן בחינת מ"ט היא בחינת הבירור הגמור.
שבת ושביעית גדרן מנוחה, דביקות באין מפריע, והתאחדות האדם עם תוכנו הרוחני. בחינה זו היא מעין עולם הבא, כי הרי גדר העולם הבא הוא ההתאחדות השלמה עם התוכן, לשמה גמור. אך בירידת בחינה זו למטה לעולם הזה, הרי אי אפשר מבלי שתצטרף לה איזה הבחנה חיצונית כי כך הוא גדר העולם הזה, ועל כן לא שייך כאן עולם הבא ממש, אלא רק "מעין עולם הבא", וזהו גדר שנת המ"ט, בחינת מזוקק שבעתים. אך שנת היובל עצמה היא למעלה מכל זיקוק, כי אין זיקוק אלא במקום שיש סיגים, ובחינת היובל היא הדרגה שאינה שייכת כלל לגדר פגם, בחינת אמת לאמיתה. שנת החמישים היא בחינת החירות גמורה כאמור וקראתם דרור, היינו בחינת חירות מיצר הרע בלי שום שייכות אל השעבוד... (חלק ב, גדרי העליה, עמוד לא)