(ראה גם: חג, מועד, סוכות, פסח, שבועות, שמיני עצרת)
וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם... (שמות יב טז)
ויאמרו הנה חג לה' בשילו בימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה... (שופטים כא יט)
שאל את נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים חן בעיניך, כי על יום טוב באנו, תנה את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך דוד... (שמואל א כה ח)
חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, נלאיתי נשא... (ישעיה א יד)
שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרותיכם... (עמוס ה כא)
פתח רבי שמעון ואמר, כל מי ששמח במועדים ואינו נותן חלקו להקב"ה, אותו רע עין שטן שונא אותו ומשטין עליו, ומעבירו מן העולם, וכמה צרות על צרות מסבב לו. חלקו של הקב"ה הוא לשמח עניים כפי מה שיכול לעשות, כי בימים האלו הקב"ה בא לראות את אלו כלים השבורים שלו, ונכנס אליהם ורואה שאין להם במה לשמוח, ובוכה עליהם ועולה למעלה להחריב העולם... (הקדמה קעד, ועיין שם עוד)
למדנו כל הזמנים והחגים והשבתות כולם הם זכרון לזה (ליציאת מצרים), ועל זה עומדים כולם, ואם זה לא היה לא היה השירה של הזמנים והחגים והשבתות, ומשום זה לא כלה זכרון מצרים מכל הזמנים והחגים והשבתות. (בא קכד)
...כל אלו התמידים הם מדותיו של הקב"ה, (דהיינו הספירות), שצריך שיהיה להם מנוחה, ואף על פי שכל הספירות כולם אחד, מכל מקום כל ספירה וספירה ממונה על שבתות וזמנים וימים טובים, (שבכל שבת ובכל יום טוב שולטת ספירה אחרת), ומדה ההיא השולטת באותו זמן כל הספירות נכללות בה, ונקראות כולן על שם אותה ספירה השולטת...
ויש השבתת מלאכה (בשבת יום טוב, לכל אחד לפי בחינתו), כמו שור שנוהג בו עול וחמור שנוהג בו משא, בין עול מלכות שמים כמו תפילין, ובין עול מלכות עכו"ם, כולם מעשיהם יש להם באלו ימים השבתת מלאכה ומנוחה. כי מי שאינו עוסק בתורה ומצוות יש לו עול מלכות עכו"ם, ומי שעוסק בתורה ומצוות יש לו עול מלכות שמים...
ואם שומרים שבתות וימים טובים נאמר בהם ויוציאנו ה' אלוקינו, ויתקיים בהם למען ינוח שורך וחמורך, שהם חמור בתורה ומצוות, וינפש בן אמתך ובהמתך, עם הארץ נקרא בהמה, ואחר שיכניס עצמו תחת בחינת אדם בתורה, יתקיים בו אדם ובהמה תושיע ה'...
וכך הם תלמידי חכמים שהם בניהם של המלך והמלכה, הם נקראים שבתות וימים טובים, ואין להם כלום משלהם, כי אינם בעלי מלאכה כשאר עבדים שהם (בניהם של ג' עולמות בי"ע שהם) חולין. השכר שלהם בעולם הזה ובעולם הבא הוא, לענג אותם בכל מיני מאכל ומשתה, ובלבושים יפים כמו השבת... (צו נה, ועיין שם עוד)
בא וראה מועדי ה' אשר תקראו וגו', לזמן הכל למקום אחד, שימצא הכל בשלמות בסוד אחד, ושישראל יהיו למטה גוי אחד בארץ. נכון הוא שהקב"ה (בזווג) בכנסת ישראל, אבל ישראל למטה שהם מתוקנין כעין של מעלה במה יהיו נקראים אחד...
פירוש אחר, לך אמר לבי בקשו פני, אלו הם הזמנים וחגים... היינו שדוד הזמין את כולם למקום שנקרא קדש, כדי לעטר אותם, כל אחד ואחד ביומו, וכל אחד ואחד בזמנו, וישאבו כולם מאותו העמוק שבעמוק שכל הנחלים והמבועים יוצאים ממנו, משום זה כתוב מקראי קדש, שהם מזומנים לעלות לאותו מקום שנקרא קדש, להתעטר בו, כדי שיתקדשו כולם כאחד, ותהיה השמחה נמצאת בהם.
רבי אבא אמר, מקראי קדש פירושו מזומנים של קדש, וכשהם מזומנים הם מזומנים הן הנחל הנמשך ויוצא, בדומה למלך שהזמין בני אדם לסעודתו, העטיר לפניהם מכל מיני מאכלים שבעולם, ופתח להם נאדות יין היפה בריח והטוב לשתות, כי כך ראוי להיות כי מי שמזמין הוא מזמין לאכול ולשתות, כך מקראי קדש, כיון שהם מזומנים לסעודת המלך, הם גם מזומנים ליין הטוב והיפה המשומר...
דבר אחר, אלה מועדי ה', מהו מועדי ה', רבי שמעון אמר מה' הם, שבו נתקדשו ממטה למעלה וממעלה למטה, כולם מתקשרים בו, וכולם מתעטרים להתקשר קשר אחד בקשר המלך...
אשר תקראו אותם, שני חלקים יש לישראל בהם, אם מצד המלך, יש להם חלק עליון בו, שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום וגו', וכן כי חלק ה' עמו, ואם מצד עליון דקדש יש לישראל חלק עליון בו, שכתוב ואנשי קדש תהיון לי, וכתוב קדש ישראל לה', ועל כן (אמר ה') ראוי לזמן אותם (החגים) ולתקן לפניהם שמחה וסעודה ולשמוח בהם (בב' השפעות הנ"ל).
ומי שמזמין אחר אליו צריך להראות לו שמחה ופנים מאירים, לעטר דרכו של אותו האורח... כי שאר הימים הייתם כל אחד ואחד בביתו, זה עושה מלאכתו וזה הלך עם הסחורה שלו, וזה הלך בשדהו, חוץ מיום הזה שלי שכלכם נועדים לשמחה שלי, כי עתה הזמנתי אורח עליון ויקר, איני רוצה שתעסקו במלאכה ולא בסחורה... אלא הזדמנו כולכם (להיות בשמחה) כעין היום שלי, והתקינו עצמכם לקבל אורח ההוא בפנים מאירים ובשמחה ובתשבחה, התקינו לו סעודה יקרה כדי שיהיה מוזמן ממני בכל הצדדים...
בא וראה, בשעה שישראל למטה שמחים במועדים אלו, ומשבחים שבח להקב"ה, עורכים שולחנות ומתקנים עצמם בבגדי כבוד, מלאכים העליונים אומרים, מה עסקיהם של ישראל בזה, אומר הקב"ה אורח יקר יש להם היום, אומרים המלאכים וכי אינו שלך, מאותו מקום שנקרא קדש, אומר להם, וכי ישראל אינם קדש, הלא הם נקראים קדש, להם ראוי להזמין אורח שלי, אחד מצד שלי, שהרי הם דבקים בי, ואחד מצד קדש, שכתוב קדש ישראל לה'... פתחו כולם ואמרו אשרי העם שככה לו.
שלשה המוזמנים מקדש ולא יותר, חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות, אמר לו רבי אבא, וכי שבת אינה מוזמן מקדש, אמר לו לא, אחד שהוא ודאי קדש נקרא, שכתוב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ואחד כי הקדש הוא ירושה שלה ודאי, כי השבת יורשת ירושת הקדש, ואינה מזומנת, ועל כן כולם מזומנים מקדש, ומתקשרים בשבת, ומתעטרים בה, ועל כן שבת אינו מזומן קדש... (אמור צז והלאה, ועיין שם עוד)
אמר רבי יהודה, כל המועדים אנו קוראים אותם מקראי קדש, אבל יוצאים מזה ראש השנה ויום הכפורים שלא נמצא בהם שמחה, כי אלו הם דינים, אבל אלו ג' מזומנים מקדש, לשמחת הכל להשתשע בהם בהקב"ה, זה שאמר ושמחת לפני ה' אלקיך... (שם קכו, ועיין שם עוד)
ועל כן צריכים שיראו לפני ג' פעמים בשנה, ג' פעמים בשביל האבות הראשונים שקבלו ברית הזה בראשונה לכל מצוות התורה, ומשום זה הם ג' פעמים בשנה, אברהם קבל ברית, יצחק קבל ברית, יעקב היה שלם מכולם... (שלח קסח)
שמרו זו היא שכינה, שהיא שומרת לאלו השומרים שבתות וימים טובים, שמשום זה לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים, ואפילו בשבתות דחול, אלא שהיא סוגרת ומסוגרת בהם... (קרח נח, ועיין שם עוד)
בתיבת נח צוה הקב"ה להכניס עמו שנים שנים שבעה שבעה זכר ונקבה, והיתה להיות לקרבן להגין על נח, ועל כן כל אלו שנכנסו עמו לתיבה, אף כך אלו השומרים חגים וזמנים שהם ימים טובים הם שנים שנים שבעה שבעה, שנים שנים הם ב' ימים דראש השנה, וב' ימים דשבועות, ומשום שאלו השנים הם מחמת ספק, הרי יש שני ימי הפורים במקומם, שבעה ושבעה הם שבעת ימי הפסח, ושבעת ימי סוכות, נח הוא כנגד יום השבת... (פנחס תתכח, ועיין שם וכן תתנז)
כל מי שקרא כל מדרגה במינה יתקיים בו אז תקרא וה' יענה, אז הוא ז' ימי סוכות, ויום א' של שמיני עצרת, א' מצה, וז' ימי הפסח, א"ז סוכה, א' וז' מינים דלולב, ג' הדסים וב' ערבות לולב ואתרוג... (תצא קמד ועיין שם עוד)
ועיין עוד זהר חדש שיר השירים קצז והלאה ורט והלאה.
ביום הראשון מקרא קדש, כבדהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהם קרויין מקרא קדש, חולו של מועד מניין, תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, כל מלאכה לא יעשה בהם... אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהן אסורין בעשיית מלאכה, שנאמר ביום הראשון מקרא קדש וגו', חולו של מועד מניין, תלמוד לומר את חג המצות תשמור מכל מקום, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אינו צריך, אם יום טוב הראשון והאחרון שאין קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם הרי הן אסורין במלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניו ולאחריו אינו דין שיאסר במלאכה... לא, אם אמרת בששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף, לכך מותרין במלאכה, תאמר בחולו של מועד שיש בו קרבן מוסף... לא, אם אמרת בראשי חדשים שאין קרויין מקרא קדש לכך מותרים במלאכה... (בא פרשה ט, וראה עוד יום-טוב אסורי)
...לפי שהוא אומר וחגותם אותו חג לה', אין לך אלא יום טוב הראשון שהוא מעין חגיגה, יום טוב האחרון מניין, תלמוד לומר שבעת ימים תאכל מצות, אין לי אלא יום טוב הראשון ואחרון שהן טעונין חגיגה, חולו של מועד מניין, הרי אתה דן, הואיל ויום הראשון והאחרון קרויים מקרא קדש, וחולו של מועד קרוי מקרא קדש... דין הוא שיטעון חגיגה... (שם פרשה יז)
ויאמר משה אכלוהו היום, רבי יהושע אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה לתת לכם שלשה מועדות, פסח ועצרת וסוכות, לכך נאמר ויאמר משה אכלוהו היום... (בשלח-ויסע פרשה ה)
ומה ענין שבת לענין מועדות, אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות... (אמור פרשה ט)
ביום הראשון מקרא קדש, קדשהו, וביום השמיני מקרא קדש, קדשהו, במה אתה מקדשו, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. וכל מלאכה לא תעשו, הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהם אסורים במלאכה, יכול יהיו אסורים במלאכת עבודה, תלמוד לומר הוא, הוא אסור במלאכת עבודה, ואין ימי מועד אסורים במלאכת עבודה, דברי רבי יוסי הגלילי... (שם פרשה יב, וראה עוד חול המועד)
בית שמאי אומרים יכול יחוג אדם ביום טוב, תלמוד לומר אך, במועד אתה חוגג, ואין אתה חוגג ביום טוב, בית הלל אומרים יכול יחוג אדם בשבת, תלמוד לומר אך, ביום טוב אתה חוגג, ואין אתה חוגג בשבת... (שם פרק טו)
וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים, לפי שנאמר שבעת ימים תחוג לה' אלקיך, יכול יטעון חגיגה כל שבעה, תלמוד לומר אותו, יום אחד בלבד, ואם כן למה נאמר שבעת ימים, תשלומים כל שבעה, ומניין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון, תלמוד לומר בחודש השביעי תחגוהו, יכול אם לא חג ברגל חוגג אחר הרגל, תלמוד לומר תחגוהו, במועד אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו... (שם פרק יז)
וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם, אירעו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כל מלאכת עבודה לא תעשו, מגיד שאסור בעשיית מלאכה, ומניין להתיר בו אוכל נפשות, נאמר כאן מקרא קדש, ונאמר להלן מקרא קדש, מה קדש האמור להלן להתיר בו אוכל נפש, אף מקרא קדש האמור כאן להתיר בו אוכל נפש... (פנחס קמז)
וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה, יכול יהא אדם עצור כל היום כולו בבית המדרש, תלמוד לומר לכם, הא כיצד, תן חלק לבית המדרש, ותן חלק לאכילה ולשתייה, רבי ישמעאל אומר, לפי שלא למדנו שימי מועד שאסורים במלאכה, תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, מה שביעי עצור אף ששה עצור, אי מה שביעי עצור מכל מלאכה, אף ששה עצור מכל מלאכה, תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה, שביעי עצור מכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורים מכל מלאכה, הא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, לומר לך אי זה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. (ראה קלה)
אמר מר יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד, מנא הני מילי, אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא ולא תותירו ממנו עד בקר, שאין תלמוד לומר עד בקר, מה תלמוד לומר, בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו... רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשירין, לבדו ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא מקל וחומר. רב אשי אמר שבתון עשה הוא, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה... (שבת קלג א)
תנו רבנן, דברים שאין עושין למילה בשבת ועושין לה ביום טוב, שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן... (שם קלד א)
מפני מה מועדים שבבבל שמחים, מפני שהן עניים... (שם קמה ב)
רבי אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה מערב אדם שני עירובין, ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, בראשון למערב ובשני למזרח... וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר... (עירובין לח א, וראה שם עוד)
אמר רבה התם משום הכנה, דתניא והיה ביום הששי והכינו, חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב... (שם לט ב, וראה שם עוד)
רבי יהושע לטעמיה, דאמר שמחת יום טוב נמי מצוה היא, דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה ואו יושב ושונה, רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש, ואמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא... אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב ביה... (פסחים סח ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם, ביין, רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן, אנשים ביין, ונשים במאי, תני רבי יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין... (שם קט א)
אמר רבא אשכחתינא לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי בין בצלותא בין בקידושא מקדש השבת, ביומא טבא בין בצלותא ובין בקידושא מקדש ישראל והזמנים...יומא טבא דישראל הוא דקבעי ליה, דקמעברי ירחא וקבעי לשני, מקדש ישראל והזמנים... (שם קיז ב)
תנו רבנן מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו אלעאי אינך משובתי הרגל,שהיה רבי אליעזר אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך, איני, והאמר רבי יצחק מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה, לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה, הא דאזיל ולא אתי ביומי. (סוכה כז ב)
ההלל והשמחה שמונה כיצד, מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג. מנא הני מילי, דתנו רבנן והיית אך שמח, לרבות לילי יום טוב האחרון של חג, או אינו אלא יום טוב הראשון, כשהוא אומר אך, חלק, ומה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון, מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו,ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו... (שם מח א)
תנו רבנן, החליל דוחה את השבת, דברי רבי יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה, אמר רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן, דרבי יוסי סבר עיקר שירה בכלי, ועבודה היא ודוחה את השבת, ורבנן סברי עיקר שירה בפה, ולאו עבודה היא, ואינה דוחה את השבת, אבל שיר של שואבה דברי הכל שמחה היא ואינה דוחה את השבת... (שם נ ב)
תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב, יצתה כת ראשונה, אמר הללו בעלי פטסין, כת שניה, אמר הללו בעלי חביות, כת שלישית אמר הללו בעלי כדין... נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין, אמר להם בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. אמר מר שמניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא, רבי אליעזר לטעמיה, דאמר שמחת יום טוב רשות, דתניא רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם... (ביצה טו ב)
תנו רבנן, יום טוב שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה,ובית הלל אומרים מתפלל שבע, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע, רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים... (שם יז א, וראה שם עוד)
...ורבנן ההוא לכדרבי יונה, דאמר רבי יונה הוקשו כל המועדים כולם זה לזה, שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו... דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, תלמוד לומר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מקיש חג השבועות לחג המצות... וליקש לחג הסוכות, מה להלן שמונה אף כאן שמונה, שמיני רגל בפני עצמו הוא... תפשת מועט תפסת. אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות, לאקושיה לחג המצות, מה חג המצות טעון לינה, אף חג הסוכות טעון לינה, והתם מנלן, דכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך... (ראש השנה ד ב)
תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך להם תבואה שבשדות, ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן, ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה... (שם טז א, וראה שם עוד)
...הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר, אמר לו יש לי ללמד שכל מה שעשה רבי גמליאל עשוי, שנאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו... (שם כה א, וראה שם עוד)
ביום טוב חמשה, ביום הכפורים ששה, מתניתין מני, לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא, דתניא ביום טוב חמשה וביום הכפורים ששה, ובשבת שבעה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר ביום טוב חמשה, וביום הכפורים שבעה, ובשבת ששה, אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן... דתניא ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת, ביום הכפורין ממהרין לבא ומאחרין לצאת, ובשבת ממהרין לבא וממהרין לצאת... (מגילה כג א, וראה שם עוד)
...וערב יום טוב האחרון של חג מוציא ומעטר את שוקי העיר בשביל כבוד יום טוב האחרון... (מועד קטן יג ב)
אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. מנודה מהו שינהוג נידוי ברגל, אמר רב יוסף תא שמע, דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות, ואי לא ציית דינא משמתינן ליה, ואי סלקא דעתך אינו נוהג נידויו ברגל, משומת ואתי מעיקרא אתי רגל דחי ליה, השתא משמתינן ליה אנן... (שם יד ב, וראה שם עוד)
...דתניא רבי יוסי הגלילי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל, ראייה וחגיגה ושמחה... יש בשמחה מה שאין בשתיהן, שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים... (חגיגה ו ב)
תנו רבנן ושמחת בחגך, לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק, יכול אף בעופות ובמנחות, תלמוד לומר ושמחת בחגך, מי שחגיגה באה מהם... אמר רב מניין שאין נושאין נשים במועד, שנאמר ושמחת בחגך, ולא באשתך. (שם ח ב)
דתניא למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים, אלו שבתות וימים טובים. (יבמות צג א)
המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, בזמן שהוא עמה בעיר חודש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובזמן שהוא בעיר אחרת, רגל אחד יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה... (כתובות עא ב, וראה שם עוד)
...כתוב בספר בן סירא כל ימי עני רעים, והאיכא שבתות וימים טובים, כדשמואל, דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעים... (שם קי ב)
...אמר ליה הכי קתני, מועדי ה' צריכין קדוש בית דין, שבת בראשית אינה צריכה קדוש בית דין, מועדי ה' צריכין מומחה, ואין פרשת נדרים צריכה מומחה... (נדרים עח א)
אמר אביי סקבא דשתא ריגלא, (סכנה של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים לשמע הדרשה ונותנים ונושאים זה עם זה). (קדושין פא א)
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת וערב ראש השנה... (חולין פג א)
יום טוב שהוא סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, וכן שני ימים טובים של גלויות, מאן דאמר קדושה אחת היא אוכל, מאן דאמר שתי קדושות הן אינו אוכל... (דמאי יז א)
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. מתניתין סייעה בין לדין בין לדין, כיצד הוא עושה, או יושב ואוכל או יושב ועוסק בתורה, כתוב אחד אומר שבת הוא לה', וכתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, הא כיצד, תן חלק לתלמוד תורה, וחלק לאכול ולשתות... (שבת עח א)
כיצד מפרישין חלת טומאה ביום טוב, רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, בן בתירה אומר תטיל לצונן... מתניתא בשניטמאת לאחר גילגולה, אבל אם ניטמאת קודם לגילגולה,יעשנה קבין... (פסחים כא א, וראה שם עוד)
תני, צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, במה משמחן, ביין, רבי יודא אומר נשים בראוי להן, וקטנים בראוי להם, נשים בראוי להן כגון מסנים וצלצלין, וקטנים בראוי להן, כגון אגוזין ולוזין... (שם סח ב)
מעשה שהלך רבי אלעאי אצל רבי אליעזר בלוד, אמר לו אף את משובתי הרגל, והלא אמרו שאין שבחו של תלמידי חכמים להיות מניח ביתו ברגל והולך לו... (סוכה י א)
ובירושלים נאמנים על הקדש, ובשעת הרגל אף על התרומה... אף על פי שיש עדים ידועים, אמר רבי יהושע בן לוי ירושלים הבנויה לה יחדיו, עיקר שהיא עושה כל ישראל לחברים, מעתה אפילו בשאר ימות השנה, דאמר רבי זעירא ובלבד בשעה ששם עלו שבטים. הפותח את חביתו והמתחיל בעסתו על גב הרגל, רבי יהודה אומר יגמור, וחכמים אומרים לא יגמור... רבי חנניה בשם רבי יוחנן התירו סופו מפני תחילתו, שאם אתה אומר לו שלא יגמור, אף הוא אינו פותח, ולא אף יפתח, אף הוא ממעט בשמחת הרגל... (חגיגה כא א)
רבי ישמעאל ברבי יוסי שייליה לרבי אמר ליה, בני בבל בזכות מה הן חיים, אמר ליה בזכות התורה... ואנשי חוץ לארץ בזכות מה, אמר לו בזכות שהן מכבדין את השבתות וימים טובים. (בראשית יא ג)
...מה כתיב אחריו, שלש פעמים בשנה, קבע אלקים ג' רגלים, חג המצות שבו עשה נסים להם במצרים, חג הקציר שבו ניתנה תורה לישראל, שאוכלים מפירותיה בעולם הזה, שנאמר טוב פריי מחרוץ ומפז, חג האסיף שבו האלקים ממלא בתיהם ברכה, שנאמר כבד את ה' מהונך ולכך הוא אומר ראשית בכורי אדמתך. (שמות לא יז)
...ולמי נאוה להוסיף שלוה וכבוד, לישראל, שנאמר יספת לגוי ה', ואין גוי אלא ישראל (שמואל ז') ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם עליך ליתן לנו את המועדים, ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי... בפסח הקרבנו לך, ראש השנה הקרבנו לך, יום הכפורים הקרבנו לך, וכן בחג, אפילו מועד אחד לא בטלנו. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך, אמר להם הקב"ה, חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר ביום השמיני עצרת. (במדבר כא כא)
מהו תהיה לכם, אמר להם המועדים נאים לכם. שאל גוי אחד את רבי עקיבא, אמר לו למה אתם עושים מועדות, לא כך אמר לכם הקב"ה, (ישעיה א') חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, אמר לו רבי עקיבא, אילו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי היית אומר, לא אמר אלא חדשיכם ומועדיכם, בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם, שנאמר (מלכים א' י"ב) ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש... אבל המועדות האלו אינן בטלים לעולם, ולא החדשים, למה שבהן להקב"ה, שנאמר (ויקרא כ"ג) אלה מועדי ה', וכן אלה הם מועדי... ועליהם נאמר (תהלים קי"א) סמוכים לעד לעולם עשוים באמת ויושר. (שם שם כג)
...מה יונה זו אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל, אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה... (שיר השירים ד ב)
...וכן אתה מוצא שלא ניתנו המועדות לישראל אלא להנאת עצמן, אמר הקב"ה אתם ההניתם עצמכם, תהיו שונין לשנה הבאה, שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, תהיו שונין מימים ימימה, הוי אומר שכשם שהאדם מברך להקב"ה, כך ה' מברכו... (בראשית ד)
..אבל ביום טוב מאחרין לבא (לבית הכנסת), שהן צריכין תיקון מאכל של יום, וממהרין לצאת שאינו מן הדין לפרש להן, דאמרינן רב לא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה. (יח ד)
דבר אחר בני יצאוני ואינם וגו', לפיכך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כשהייתי על אדמתי הייתי עושה את המועדים יום אחד והוא כתיקונו, ועכשיו אני עושה אותם שני ימים ואין אחד מהם כתיקונו, רבונו של עולם מי גרם לי שאבא לידי מדה זו, אלו נביאי שקר שבעמנו... (פרק ל)
ז' מועדות הן, שבת, חג המצות, חג העומר, חג השבועות, חג השופרות, חג יום הכיפורים, וחג סוכות. (מדרש תדשא ז)
רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון, מתכנסין מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרין לפני רבונו של עולם אימתי ראש השנה, והוא אומר ולי אתם שואלים, אני ואתם נשאל לבית דין של מטה, ומה טעם, כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ואין קראנו אלא מועדות, שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש, רבי קריספא בשם רבי יוחנן, לשעבר אלה מועדי ה', מכאן ואילך אשר תקראו אותם, אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינם מועדי... (שמות פרק יב, קצא)
דבר אחר מימים ימימה, בימים אתה נותן ואי אתה נותן בלילה, דבר אחר מימים ימימה, למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה לך לאות, שומע אני אף שבתות וימים טובים במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בשבתות וימים טובים, יכול אף תפילין ינהגו בשבתות וימים טובים, תלמוד לומר מימים ימימה, יש ימים שאתה נותן, ויש ימים שאי אתה נותן, יצאו שבתות וימים טובים... (שם פרק יג, רכב)
וביום השמיני ימול, זה שאמר הכתוב תן חלק לשבעה וגם לשמונה... רבי יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג, כשהוא אומר וגם, לרבות את העצרת ואת ראש השנה ואת יום הכפורים... (ויקרא פרק יב תקמז)
אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני ה' אלקיכם, אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה, אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה השנה אם אינו עושה, דבר אחר, בשביל שמתו בו המצריים, וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה, בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב ועשית חג שבועות וגו' ושמחת אתה וביתך, ולמה כתב בה שמחה אחת, מפני שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות, לפי שפירות האילן נידונין, אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו, אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכפורים, כמו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם, ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות... מהו אך שמח, את מוצא אף על פי שאדם שמח בעולם הזה אין שמחתו שלמה, היאך, נולדו לו בנים, הוא מיצר עליהן, לומר שמא אינן של קיימא, אבל לעתיד לעתיד לבא הקב"ה מבלע את המות לנצח, אותה שמחה תהיה שלמה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו. (שם פרק כג, תרנד)
אמר רבי יוחנן מפני מה המועדים שבבבל שמחים, מפני שלא היו באותה קללה, שנאמר והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה, וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. מאי היו עלי לטורח, אמר רבי אלעזר אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שהם חוטאים, אלא שמטריחין אותי לידע אי זו גזירה קשה אביא עליהם. אמר רב יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא בא בולשת לצפורי... (ישעיה פרק א, שפח)
דבר אחר וצדיק חונן, אמר רבי לוי כך עלת על דעתו של הקב"ה ליתן לישראל רגל אחד בכל חודש בקיץ, בניסן פסח, באייר פסח קטן, בסיון עצרת, ועל ידי עבירות מעשים רעים שהיה בידם ניטל מהן שלשה, תמוז אב ואלול, ובא תשרי ופרע לשלשתן... אמר הקב"ה לאחרים הוא פורע ושלו אינו פורע, יתנו לו משלו, יבא ויטול את שלו, לפי כך צריך הכתוב לומר ביום השמיני עצרת. (במדבר כט לה)
ומכל החי מכל בשר וגו', כשם שתיבת נח הגינה על נח ובניו, וצוה הקב"ה ליקח שנים שנים ושבעה שבעה לקרבן לאגנא על נח, וכן ישראל ששומרים מועדים וחגים שהם שנים ושבעה וכו', ומה סוכה מגינה דכתיב וסוכה תהיה לצל יומם, כך התיבה הגינה. (בראשית נח)
והנה מתועליות קדוש מקצת הזמנים בבטול המלאכות בהן, תחלה כדי לנוח ברוב העמל, ועוד להשיג בהן מעט מן החכמה, ולהוסיף מעט בתפילה, ויתפנו בני אדם לפגוש זה את זה בהתקבצם, ויזכירו זה לזה דברים מעניני הדת יכריזו עליהם, וכן כל כיוצא בזה. (מאמר ג ב)
ויום השביעי שבת - ...ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים. (שמות טז כו)
והרחבתי את גבולך - ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו. (שם לד כד)
ובנבלתם לא תגעו - ...ברגל, זהו שאמרו חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. (ויקרא יא ח)
וביום הראות בו - ללמד שיש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל. (שם יג יד)
דבר אל בני ישראל מועדי ה' - עשה מועדות שיהיו ישראל מלמדין בהם שמעברים את השנה על גליות שעקרו ממקומם לעלות לרגל, ועדיין לא הגיעו לירושלים... (שם כג ב)
כי אקח מועד - ביום טוב אין אנו עסוקים בנבול פה וקלות ראש, מישרים אשפוט - כי אם להללך מעין המאורע. (תהלים עה ג)
...אמרו המעתיקים שראש השנה יום הדין, והתרועה זכר למלכות ה', ואחר שהעיקר כל ראש חדש, ראש חדש ניסן נכבד, כי בו הוקם המשכן, וכן בעתיד על פי יחזקאל, ובט"ו לנכח (הירח נוכח השמש)... ועל כן ראש השנה גדול מכולם (שהוא בא' לרביע הא'), ויום כפור הקטן במחברת, סכות כפסח רק שבו שמיני ומזה יתברר לך הסוד... (ויקרא כג כד)
תחג - תזבח הזבח, וטעם תחוג ליחיד לעשות עולות ושלמים, והעד כי יברכך... (דברים טז טו)
והיית אך שמח - מצוה לשמח, ויש אומרים על שיברך על העתיד. (שם טז טז)
ליום חגנו - זביחת הכבשים, כמו אסרו חג בעבותים. (תהלים פא ד)
וחג הקציר - לא ידעתי למה יזכירם בשם הידיעה כי לא הזכירם עד עתה, ואולי בעבור שאמר שלש רגלים תחוג לי. והנה כולם על מעשיו מן השדה, שיתן הודאה לאלקים שהוא שומר חוקות שמים ומוציא לחם מן הארץ, וזהו טעם את פני האדון - המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבואו לראות מה יצום. (שמות כג טז)
בחריש ובקציר - כרבי אברהם, הזכיר שבת באמצע הרגלים סמוך לפסח ובכורות, שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו כדפירשנו, וגם בשבת זכר ליציאת מצרים. (שם לד כא)
שבתון - לנוח, ולרבותינו עשה, וכל המועדות הוקשו זה לזה, דלא כתב שבתון בחג המצות ובעצרת. ובמכילתא בפרשת החודש ושמרתם - דברים שהם משום שבות מנין, מנין תלמוד לומר... ולא נתברר לי, שאם היא אסמכתא מדוע כתב בלשון שבות, ולא דברים שאינם מלאכה, דשבות הוא מדרבנן, ונראה לי דרוצה לומר שינוח גם מדברים שאינם מלאכה, ולא יטרח למדוד התבואות ולמלא החביות, ואם העיר מוקפת יהיה יום השוק. אחר כך ראיתי עוד במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת, כגון עולין באילן וכו' מנין, תלמוד לומר כל מלאכה, מצוה מניין, דאין מקדישין וגו', תלמוד לומר שבתון שבות, ואם כן היא אסמכתא לשבות דרבנן, מכל מקום פירוש שבתון מנוחה מהטורח, וממנו אמר הנביא ממצוא חפצך. (ויקרא כג כד, ועיין שם עוד פסוק לו)
עכשיו נפרש יהיה לכם שבתון, ומהו שבתון,שיהיה יום שביתה ומנוחה, ואמרו רז"ל שבתון עשה הוא, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה... אבל הענין כך הוא, שנצטוינו מן התורה במלת שבתון להיות לנו מנוחה ביום טוב, שלא נטרח אפילו בדברים שאינן מלאכה, ואם לא אמר אלא כל מלאכת עבודה לא תעשו, היה מותר מן התורה כל טורח ועמל שאין בו מלאכה ממש מן האבות ותולדותיהן... וביום טוב נמי המלאכות בלאו והטורח בעשה הזה שהוא שבתון, כלומר יום מנוחה ובטול, שנעמד בטלים ולא נעשה שום דבר, וממנו אמר הנביא ממצא חפצך ודבר דבר, ובאו חכמים והוסיפו בשבתון שלא יטלטל אפילו אבן קטנה. (דרשה לראש השנה)
וחג האסיף - וציווה לישב בסוכות לזכרון שבמדבר לא היה להם קרקע דגן ותירוש, הרי ג' רגלים תלויים בפירות הארץ. (שמות כג טז)
אמר הכוזרי, כבר חשבתי בעניניכם, וראיתי שיש לאלקים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדולה שבסבות בהשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותן השמירה הזאת המעולה, מפני שהן מאת האלקים, ולעילות חזקות כמו זכר למעשה בראשית זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, וכולם ענינים אלקיים, אתם מוזהרים בשמירתם, ולולא הם, לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליהם, ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה שישית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, אין המלכים יכולים עליה... אם כן הוצאתכם בהם ריוח לכם בעולם הזה ולעולם הבא, שההוצאה בהם לשם שמים... (מאמר ג י)
על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה, ואלו הן... המחלל יום טוב שני של גלויות אף על פי שהוא מנהג, העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות... (תלמוד תורה ו יד)
המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת, וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין... (יום טוב ו ו, וראה שם עוד)
כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך ימים טובים, שנאמר לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קודש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת, וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכבוד, וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודת כוכבים.
שבעה ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו, כל אחד כראוי לו.
כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטומאו, כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אף על פי שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כל כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצות היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה. כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה מצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה, שיש בה עבודה יותר מהכל, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך שכרות.
חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה... (שם טז והלאה)
אף על פי שכל המועדות מצוה לשמח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושים... והיאך היתה שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין... והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין מספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמע.
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך, וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. ולכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'. (לולב ח יב)
הרגלים וכן ראש השנה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן, וכל הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל... בטלה ממנו גזירת שבעה... (אבל י ג)
וטעם תועלת החג הוא ידוע למה שיגיע לאדם מן הקבוץ ההוא מהתחדש התורה בהפעלות ההוא, והתאהב בני אדם וחברה קצתם אל קצתם, וכל שכן מצות הקהל אשר טעמה מפורש, למען ישמעו... (חלק ג פרק מו)
אל תזכרו ראשונות אלו מועדות הראשונות שבימי משה, אבל פורים אינו בכלל המועדות הראשונות, שכל הנסים אינם דומות לפורים, שהרי במצרים גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אבל הפורים מנער ועד זקן... לכך ימי הפורים לא יהיו נבטלים... (שסט)
בחודש האביב - מועדי התורה תלויים בזמנים, אביב, קציר ואסיף, ולכן הברכה מקדש ישראל והזמנים לא והמועדים... (שמות יג ד)
מימים ימימה - משנה לשנה, במדרש יש מועד שאינו מניח תפילין, שבתות וימים טובים שהם אות, ואינם צריכים לאות... (שם שם י)
ושמחת - שהתבואה החדשה כבר מצויה, וכבר עברו ג' דינים על תבואה, פירות האילן וראש השנה, ודרך הקבלה: הפסח נגד חסד, וכן תרגום אונקלוס ופסח - וייחוס, שבועות נגד רחמים, שהוא המכריע, ומזה דרשו והתפארת זה מתן תורה שנתנה בשם המיוחד, סוכות נגד מדת הדין... שמצות סוכה רמז לחכמה... (דברים טז יד, ועיין שם עוד)
לחוג ברגלים והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה והן סמוך לפסח ושבועות וסוכות כדי שנחוג שם... וענין החגיגה הוא, שנעלה שם בקרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג... ואמרו ז"ל שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל, חגיגה, ראיה שמחה... (משפטים פח, וראה עוד עליה לרגל)
משרשי המצוה, כדי שיזכרו ישראל הנסים הגדולים שעשה השם להם ולאבותיהם, וידברו בם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם, כי מתוך השביתה מעסק העולם יהיו פנויים לעסק בזה, שאילו היו מותרין במלאכה, ואפילו במלאכה קלה, היה כל אחד ואחד פונה לעסקו, וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים, ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמע דברי ספר, וראשי העם ידריכום וילמדום דעת... (אמור מצוה רחצ)
...ואם תשאל שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה (לולב) ניטל בו, התשובה, כי יום שמיני עצרת כולו לשם, וכמו שאמרו ז"ל: משל למלך שעשה סעודה וכו'... ואם כן אינו צריך זכרון אחר. וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו, ועוד שאינו זמן שמחה, כמו חג האסיף, וחג השבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עיקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתנו, והיא זכרוננו הגדול לישר כל ארחותינו... (שם שכד)
לשמח ברגלים, שנאמר ושמחת בחגך, והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה, וכענין שכתוב וזבחת שלמים, והדר ושמחת לפני ה' אלקיך, ובשביל הקרבת השלמים אמרו ז"ל שנשים חייבות בשמחה, לומר שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה, ועוד אמרו ז"ל שמח בכל מיני שמחה...
משרשי המצוה, לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה הא-ל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וציוונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו, והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שבע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי... (ראה מצוה תפח)
ושם אלהים אחרים וגו' שלש רגלים וגו' - לומר לך כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה. (שמות כג טו)
בתוך בני ישראל - וסמיך ליה מועדים, שבמועדים מתקבצים כדי להתפלל ולהלל להקב"ה, מקדשכם - וסמיך ליה מועדי ה', שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. (ויקרא כב לב)
מקרא קדש - בגימטריא משתה, בגימטריא במאכל בכסות נקיה. (שם כג ג)
לא תגעו - בגימטריא, חייב לטהר ברגל. (דברים יד ח)
ושמחת - לא נאמר שמחה בפסח, שהתבואה עדיין בשדה, ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת, ועדיין היין בגפנים נאמר שמחה אחת, ובסוכות שהכל בבית נאמרו בו ב' שמחות. (שם טז יא)
שופטים - סמך שופטים לרגלים, לומר שהרגלים על פי השופטים, ועוד כי הם מעשים (מכריחים) להביא הנדרים ברגלים כבראש השנה ו' א, ועוד כי השופטים מזהירים העם שלא לחטא ברגלים, כדאמרינן בקידושין פ"א א' סקבא דשתא (זמן הסכנה של השנה) ריגלא. (שם שם יח)
...ובמה שנראה ביותר חוזק אהבתו להם הוא שנתן להם דבר המועדים הקדושים, שיהיו עצורים לפניו כבנים הנקראים אל אביהם לפרקים, ויגיעו על ידו לתועלת גדולה בהיות המועדים סימנים וציורים חזקים לכל שרשי התורה והאמונה לחכם ולתם. וזה שאמר בתפלה: על בחירה אמר ורוממתנו מכל הלשונות... ולפעולת האהבה וקדשתנו במצוותיך, כמקדש אשה, ואחר כך על פעולת הרצון וקרבתנו מלכנו לעבודתך, שהוא הקירוב והדיבוק השלם, וההמון אשר לא ידעו לדרוש מספר התורה, ידעו ממנהגם העקרים, כי ישבות בשבת להעיד על חידוש העולם, ובפסח אוכל מצות ומרורים להעיד על היכולת המוחלטת, ובשבועות יעיד על מתן תורה ונבואה משמים וכו'... (ויקרא כג ב)
את חג המצות תשמר - ציוום שלא יבדו חגים מלבם. שלש פעמים - כדי שיושרשו הם ובניהם באמונה האמיתית, ובעבודות האלוקיות... (שמות לד יח וכג)
לה' - אמר בשבת פסח ובסכות לאמר שלא נשבות להתענג, או בשביל האביב ושמחת האסיפה, כי אם לשם ה'. (ויקרא כג ה)
צו את בני ישראל - עוד ארמוז בעניני המועדים: הפסח רמז לשנות האדם שהם שבעים, היום הא' והז' רמז לימי הנערות והי' האחרונות שאין ראוי שיעמול בהם בעניני העולם, וביום ב' יתחיל לספר, וכן יספר הימים שעליו לחיות, והם נ' בערך, ובסוף הנ' יכין עצמו ליום פקודה ויקריב מנחה חדשה ללכת בדרך חדשה... ויום תרועה ויום הדין בחודש הז' שיתעורר לשוב בי' השנים האחרונות לחייו, ואחר כך חג הסכות שידעו שאין קרבם בתימו לעולם, והעולם הזה דירת עראי, ושמיני עצרת שאם הוא בשמונים שנה כבר נפרד מעוון וטומאה, ואם כן מורה חג הסוכות גם שהבוטח בצל ש-די יתלונן... (שם כד א, וראה שם עוד)
וביום השביעי - יהא עסקך כליל לה', ובקצתם ישבות ממלאכת עבודה לבד, שעם שמחת ישראל בעושיו יהיה חציו לה' ולכם, ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק, אלה הם - מועדים שארצה בהם, אם יהיו מקראי קדש... (ויקרא כג ג)
עצרת - לשבות ממלאכת הדיוט, ולעמד איזה זמן במקומות הקדש לעבוד הא-ל בתורה או תפלה או עבודה כי הוא אחר ששלמו כל שמחות הרגלים, ובז' בפסח נעצרו ישראל עם משה לשורר לשם קדשו, אף שלא היתה התשועה בתחלה בו, ובשבועות נעצרו לעבד את ה' לכך קראוהו רבותינו עצרת, אבל בתורה לא הוזכר כך, כי קלקלו עצירתם. (שם שם לו)
את פני האדון ה' - למען לא תתעדן בחגים רק לעצמך, ותהיה יראת ה' על פניכם תעלו ג' פעמים לראות פני האדון. לא תשחט - ועוד טעם לעליה לרגל שבפסח צריך להקריב קרבן פסח, בשבועות בכורים, ובחג להתפלל על התבואה כי נדונים בו על המים. (שמות לד כה)
אלה הם מועדי - שבלי קריאת בית דין ששת ימים וכו', כי השבת הקודש העליון, שמשם נשפע שפע הקדושה למטה, אין צריך בו התעוררות תחתונה, כי גדול היום מאד, ושאר המועדים ישראל מקנים בהם קדושה על ידי קריאת היום, שעל ידי זה מתעורר הקדש העליון ומשפיע בו, ומשתלשל למטה בישראל, וזה שאמר אשר תקראו אותם, ועל ידי זה יהיו מקראי קדש. (ויקרא כג ב)
במועדם - אין לכם נפש יתרה אלא במועדם המיוחד לכם למעלה בעולם העליון מתרבה ומאיר אור הקדש המתייחס אליו, ואנו עושים זכר לדבר, ואין העבודה תלויה בקרבן, שהרי בי"ד ניסן יש קרבן אף שאין המלאכה אסורה בו, ולכן לא הזכיר קרבן בשבת, לומר שאינו תלוי בקרבן. (שם שם ד)
שבעים איש - במדרש נגד ע' ימים טובים, י"ח ימים טובים ונ"ב שבתות, רוצה לומר שבעים יום שבהם צנורות קדושה להוריק שפע, וכן אלו... (במדבר יא יז)
...כי אמנם חג ה' לנו ביום מתן תורתנו מקרא קדש לסוף חמשים יום אחר הפסח, ופסח מצרים בחמשי בשבת היה, ולכוליה עלמא בשבת ניתנה תורה שהוא לסוף נ"א יום, והיא גופא קשיא. אלא ודאי כיון שמתן תורה היה בחוצה לארץ, ה' חפץ למען צדקו ליתן חלקנו בתורתו שכן הסכימה דעת עליון לחוג בעצמו ובכבודו ביום טוב של גלויות שהוסיף משה מדעתו כדברי ר' יוסי הגלילי, כי שם ערבים עליו דברי דודים המה היוצרים עת לעשות לה' לפיכך הפרו תורתו... ומשום הא לא אישתמיט קרא בשום דוכתא למימרא שחג השבועות הוא יום מתן תורה, ואין צורך למה שנתחבטו בו האחרונים... (מאמר חקור דין חלק ב פרק טו)
הזמנים המקודשים בתורה מצאנו שלש מהם חבר הכתוב אותם יחד, הם חג המצות השבועות והסכות, והם נקראים שלש רגלים. ומאחר שהתורה חברה אלו שלש רגלים יחד חוץ מראש השנה ויום כפורים, מזה נדע כי אלו שלש רגלים קבעה התורה זמנם בתבואת הארץ, בפסח כתיב למועד חודש האביב כי בו יצאת ממצרים, וחג הקציר בכורי מעשיך, וחג האסיף בצאת השנה, הרי לך שלשה זמנים, האביב והקציר והאסיף. ודבר זה צריך תלמוד, מה ענין המועדים אצל התבואה. דע כי הזמן יש לו יחוס אל הגשם... שכל גשם יש לו משך והוא נחלק, וכן הזמן, ועוד כי הזמן נתלה בגשם, כי הזמן מתחדש מן התנועה, והתנועה היא לגשם... ונמצא כי שבע ימי שבוע הם דומים לגשם הפשוט שיש לו ששה קצוות והאמצעי שביניהם, זהו ענין ששת ימי חול והשביעי קדש. אמנם השנה משוערת מן השמש, שהוא המלך בצבא השמים... כך יש לשנה התחלה, וזאת היא בזמן האביב, שבו התחלת הוית הנבראים, וכך יש לשנה שלימות הויה וזהו בזמן הקציר שהתבואה היא בשלימות ראויה לקציר, ויש לעולם אסיפה וחזרה שאחר תכלית הכל העולם נאסף אל המקיים... וכך יש בשנה בצאת השנה היא תקופת השנה. ומצד שלש בחינות אלו יש לעולם מדרגה אלקית, כי במה שהוא נמצא מושפע מאתו יתברך יש לו הצטרפות אל השי"ת, והשני הוא היפך זה, שהעולם נתלה בו יתברך, ואין לו קיום זולתו יתברך, ובזה כל המציאות שב אל השי"ת... ולכך בחג המצות בו יצאו ישראל ממצרים, שאז היו ישראל כאילו נולדו ונתהוו לעם כאשר התבאר בכמה מקומות, חג השבועות בו נתנה התורה לישראל, וחג הסוכות הושיב אותם בענני הכבוד, וזהו יראה שישראל נאספים אליו יתברך...
אמנם מה שתמצא בחג השבועות מה שלא תמצא בשני החגים, ששני החגים הוקבע להם זמן בחדש, אך השבועות לא נקבע לו יום בחודש, רק הכתוב תלאו בחג המצות לספור חמישים יום, דבר זה הוא, כי חג השבועות וחג המצות מתייחסים זה לזה שייכים זה לזה, כי כבר אמרנו כי חג המצות הוא התחלת הויה, והוא דומה לימי בראשית ותכלית שלימות הויה הוא בתורה, כי התורה השלמת הנמצאים, שכן דרשו חז"ל... ואלו שלשה מועדים נקראים זמני שמחה, כי כל הויה גורם שמחה, וכל הפסד גורם צער, כדכתיב ישמח ה' במעשיו, לכך השמחה הוא באלו הזמנים שכלם הויית העולם, שבכל רגל יש דבר הויה בעולם, פסח הוא הויית האביב, ובשבועות הוא הקציר, ובחג האסיף אסיפתה הוא גם כן תקון התבואה מביא אותה לבית שלא יהיה הפסד לה, לכן ראוי שיהיה בהם השמחה, כי הזמן שהוא להויה נקרא זמן של שמחה. וכאשר עוד תבין תדע כי המועדים הם בחדש ניסן ובחדש תשרי, וזה כי שני אלו הזמנים, שהם חדש ניסן ותשרי הוא זמן ממוצע שוה, שהרי היום והלילה שוים, הקרירות והחמימות בשוה, ואין זמן הזה יוצא לשום קצה מן הקצוות, ובשביל זה ראוי שיהיה מוכן לקבלת הקדושה ביותר... אמנם בשבועות שאינו בזמן שוה היה זה קשיא אילו היה לזמן שבועות יום קבוע בחדש, אבל אין לחג השבועות יום קבוע, רק תלה הכתוב אותו בפסח, כאילו חג הזה קדושתו תלויה בעילוי ובמספר הימים, ולא שהוא יוצא לקצה הזמן... אבל קדושתו שהימים מתעלים עד חמישים, כי בפסח קנו ישראל מעלתם בעצמם היא המעלה אלקית שנקראת מצה, כדלעיל בפרק מ"א, ובחג השבועות קנו המעלה הנבדלת השכלית בחדש זיו שהוא מוכן לקבל אור התורה, ולכך היה ביום החמשים, ואינו נמנה לחדש השלישי כי אם ליום החמישים... וקנו ישראל עוד מעלה עליונה בחג הסוכות, הוא רוח הקדש השורה עליהם, ולכך היו ענני כבוד עליהם, וכל מקום שהשכינה נמצאת שם ענני כבוד... (גבורות ה' פרק מו, וראה שם עוד)
...וכנגד אלו ג' אמונות שהם שרשים ויסוד לדת צוה השי"ת בשלשה רגלים, ונקראים רגלים על שם שהם רגלי הדת, שעומד עליהם הדת, כי חג הפסח בו נודע שהוא יתברך כל יכול על ידי אותות ומופתים עד קריעת ים סוף, שהיה בשביעי של פסח, ובו נודע בבירור שהכל ביכלתו ואין חוץ ממנו. וחג השבועות בו נודע נתינת התורה, וחג הסוכות שהושיב אותם בענני כבוד בשמירתו, וזה מורה על ההשגחה והשמירה שהיה עליהם, ולא עזב אותם, שהושיב אותם בסכות, שהוא השמירה... (שם פרק מז)
ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין, שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת, כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל שבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל. ויום טוב הסמוך לשבת הם ימים טובים שיש לאדם כמו ימי המשיח וכל ימים טובים שיש לאדם, ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת, שיהיה מתקן בו בימות המשיח, שהם יום טוב, או שאר ימים טובים שיש לאדם לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא, שזה אינו, שאם מקיים מצוות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצות אין זה כלום, לכך אין מבשלין מבתחלה מיום טוב לשבת...
ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב אין זה דבר, ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת, רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב, הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת... (נצח ישראל פרק מו)
...ולכך אף אם המועדים בטלים ימי הפורים לא נבטלים, כי המועדים כולם מורים על החבור והדביקות שיש לישראל אל השי"ת, ולכך נקרא מועד, כמו ונועדתי לך מעל הכפורת, שהוא לשון יעוד וחבור, ולעתיד כאשר יהיה לישראל החבור והדבוק אל השי"ת יותר, לכך יהיה חבור זה שהוא על ידי המועדים בטל, אבל פורים שהוא מורה על חבור ודביקות הגמור, כאשר לקחם מיד המן, דבר זה לא היה בטל... (אור חדש ד"ה רב אשי אמר מהכא)
ועוד יש לפרש, והוא עיקר, כי בא לומר כי נס שעשה השי"ת לישראל במגילה הזאת היה נס בשלימות הגמור, ואל תאמר כי היה כאן נס, אבל לא היה בשלימות הגמור, ולכך יש לקבוע יום שבו ההנחה ליהודים ועשית משתה ויום טוב, כאשר הירח מלא אורה... והרי פסח וסוכות שהם ימים טובים לישראל והם זמני שמחה הם בט"ו, חוץ מן שבועות, מפני שהוא תלה בספירה של חמישים יום ממחרת השבת, אבל זמני שמחה הם בט"ו לחודש, שאז הירח מלא אורה... (שם ד"ה ביום ההוא נתן)
והנה נצטוינו להתעטר בעיטור זה כל הימים, חוץ מימי הקדש שהם עצמם אות לישראל, ומצדם מתעטרים ישראל בעיטוריהם בלי השתדלות אחר, מה שאין כן שאר הימים, שאי אפשר להשיג העיטורים אלא בהשתדלות הזה, וגם אחר ההשתדלות עצמו אין מעלת העיטור המושג בו כמעלת העיטור הנמשך מאליו בימי החודש, אלא פחות ממנו הרבה. (דרך ה' חלק ד פרק ו, ח)
ואולם בימות החול נמשך הדבר כפי סדר זה, ובימות הקדש לא הטריחו חכמים את האדם ביותר בשבע ברכות, כי הנה היום מקודש ומבורך בעצמו, ועוזר בהמשכת השפע, ודי שישתדל האדם על הכלל, והיינו שבע ברכות... (שם יב)
ואמנם גזרה החכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש, ונתנה להם ימי קדש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדרגות ממדרגות הקידוש, אמנם כולם למטה ממדרגת השבת השפעתו וקידושו. והנה כפי מדרגת השפעתם של הימים האלה כן הוצרכנו לינתק מן העסק העולמי, וכפי זה איסור המלאכות בהם, והיינו יום הכפורים למעלה מכולם, ואחריהם ימים טובים, ואחריהם חולו של מועד ואחריהם ראש חדש, ואין בו בטול מלאכה אלא לנשים, ואחר כל זה חנוכה ופורים שאין בהם בטול מלאכה אלא הודאה בחנוכה, ושמחה גם כן בפורים, וכל זה כפי ערך השפע שנשפע והאור המאיר ההוא.
ואולם מלבד הקידוש הזה הנשער במדרגותיו כפי מדרגת קדושת הימים, יש עוד ענינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו, ושורש כולם הוא סדר שסידרה החכמה העליונה, שכל תקון שיתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התקון ההוא במי שקבלו.
והנה על פי זה נצטוינו בחג הפסח בכל ענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תקון גדול מאד שנתקנו בו, וכמו שכתבנו למעלה, הוקבע שבשוב הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התקון, ועל כן נתחייבנו באותם הענינים כולם.
ועל דרך זה חג השבועות למתן תורה וחג הסוכות לענין ענני הכבוד, אף על פי שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה, וכן חנוכה וכן פורים... (שם פרק ז ה וו)
...ובכל יום שולט בהנהגה מין ממיני ההשפעות והויא שליטה כללית על כל הבריאה, אך אין פעולתו בשליטה זאת פעולתו העיקרית, שהוא עושה בנמצאות המקבלים ממנו ביחוד, אבל עם כל זה יחודשו ענינים בכל הבריאה לפי ענין ההשפעה ההיא, תולדת שליטתה זאת, ובזה תלויה קדושת ימי המועדות מימים ימימה, וכל שאר הדברים התלויים בזמן... (דעת תבונות קעד)
אשר תקראו - קריאה זו בדברי תורה, שיתעסקו בהלכות פסח בפסח וכו', לכך נאמר במועדם, אמנם כשאינם עסוקים בהם כי אם במאכל ובמשתה, אינם מועדי ה' כלל, ועליהם נאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. (ויקרא כג ב)
אמר רבי יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר מלכים ב' ד' מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת... והקושיא מפורסמת, הא בקרא לא נזכר רגל כלל. ויש לומר דאיתא במסכת עדיות ב' י' משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, שנאמר (ישעיה ס"ו) והיה מדי חודש בחדשו, רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת, שנאמר מדי שבת בשבתו, ואם כן צריך לומר שזה קאי על יום טוב, דאי בשבת עצמו משתעי קרא, הוה ליה למיכתב מדי שבת ברישא והדר מדי חדש, אלא על כרחך קאי על יום טוב, ורגלים הסמוכים יותר הם פסח ועצרת, וכן כאן יש לומר ולא שבת קאי על רגל ולא על שבת, דאי על שבת היה צריך לכתב לא שבת ולא חדש. (דברי אליהו ראש השנה)
שלש רגלים - נראה שהשם רגל לא הונח על עליה לרגל, אלא על שהימים מרגילים את ישראל ללכת בדרכי ה', שמזכירים ההנהגה הנפלאה שהיתה ביציאת מצרים, והנסים שהיו מתמידים בבית המקדש להראות השגחתו התמידית, ולשון חג יורה על תנועת השמחה בנסעם למעון קדשו, מועד על התאספם כחברים, מקראי קדש על ההכנה הנפשית לדרכי קדש, ורגל על הכוונה להוליכם על ידי זה לאושר האמיתי, ועצרת שנשמר בנפשנו הלמודים היקרים האלה בימות החול. (שמות כג יד)
חלב חגי - אין נראה שחג הוא על הרקוד, שהרקוד אסור ביום טוב, ועוד, אלא מלשון אסיפה, שחייב לזמן על החגיגה עניים, וכן נקרא הפסח חג סתם, שחייבים להמנות עליו. (שם שם יח)
מקראי קדש - לתרגום אונקלוס מערעי קדיש, ולהרמב"ן מלשון אשר יקרא, ורוצה לומר כל מה שיארע בימים אלו יהיה קודש, ונראה שהוא מלשון הכנה, כמו והקריתם לכם ערים, שיכין לבו בימים אלו לקדושה ויצייר בלבו מתוכן הוראתם, וכבחז"ל: לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסק בהם בתורה ובמצוות... ומצד זה שינוי המלבושים והמאכלים בשבתות וימים טובים, שתתעוררנה המחשבות הטובות בלב לפנות לדרכי ה', ולכן היה המנהג בישראל ללכת בהם אל הנביאים, ונשתדל לפחות בימים אלו לרום המעלה לקדש עצמנו בדברים המותרים, ושיעשה כל דבר על מנת שיביאהו אל התכלית האמיתית, וכאילו הנפש קוראת לכחות הפנימיים כולנו נתעלה, וזהו "מקרא קדש", ומה שאמרו כבדהו וקדשהו הוא על גשמיות וגופניות המצוה. (ויקרא כג ב)
עצרת תהיה - צריך לפרש למה דוקא יום אחרון של פסח ושמיני עצרת נקראו עצרת, והנה כוונת המועדים ללמדנו שלא נרבה בתשוקת הקנינים הזמניים, כי אם נשתדל להשגת התכלית האמיתית, ולכן נקראו מקראי קדש, הכנה והזמנה אל הקדש, וכדי שלא יתרחק דבר זה מנפשותינו קרא היום האחרון עצרת, בו נתאמץ להחזיק בנפשותינו הלמודים הללו. (במדבר כט לה)
בחג המצות - לרב האי גאון שם חג משורש חגג, על התנועה שמרקדים ומפזזים בהם, ואם כן איך יאסרו חכמים הריקוד והטפוח אם הוא מפורש בתורה, ועיין ט"ז ביו"ד ריש סימן קי"ז, ובאו"ח רס"י תקפ"ח, ובמג"א שם, דדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לעקר בשב ואל תעשה, ולכן נראה שהוא על הטלטול והתנועה בדרך לירושלים, ועל קיום המצוה הזאת בשמחה בא קרבן חגיגה. (דברים טז טז)
ראש חדשים - ראש מציין את הקודם במעלה וחשיבות... נמצאו ג' חדשים חשובים, ניסן סיון ותשרי, שהם אביב קציר ואסיף, ונגדם ג' מועדות... (שמות יב ב)
לא יעשה - אסמכתא לשבות של אמירה לנכרי, ובארתי כי האסמכתות כי אין כח לחכמים לגזור על היתר מפורש בתורה, ועל ידי זה מראים שאינו נגד המפורש בתורה להיתר, אך - יש בו ד' מיעוטים, אך, הוא, לבדו, לכם, ודריש בשבת כ"ד למעט מכשירין, מילה שלא בזמנה, לכם ולא לגבוה... (שם שם טז)
ממחרת השבת - שבת מורה על הפסק מלאכה, ובשבת המנוחה עיקר, וביטול מלאכה מסובב ממנה, ואילו ביום טוב קאמר שבתון לחזוק, כי שם ביטול העבודה חוץ מאוכל נפש עיקר, וביטול מלאכה מסובב ממנה, ואילו כתב ממחרת הפסח היה משמע יום ט"ו, מחרת שחיטת הפסח... (ויקרא כג טז)
ולמועדים - שנקבעו לישראל לזכרון גאולתם וקדושתם, הם נקשרו לזמנים ידועים כדי להפנות את המבט לטבע ולהסטוריה גם יחד, ולהראות את השי"ת המנהיג את שניהם. (בראשית א יד)
כי חג ה' לנו - כולנו יוצרים מעגל סביב ה'. (שמות י ט)
מועד - מלשון התוועדות, והוראתו מקום שנקבע להתוועד בו, או זמן שנקבע להתוועד בו, זמנים שנקבעו כדי שנתוועד אנחנו עם ה', התוועדות חפשית משני הצדדים, ה' מבקש אותנו לבא אליו, ומתווה את הזמן בו נבוא אליו בקוים כלליים, ועלינו יטיל את הקביעה המפורטת, אילו היו חגינו תלויים בפרקי זמן אסטרונומיים קבועים, הרי היינו אנו וחלילה ה' כפופים להכרח העיוור... (שמות יב ב)
מקרא קדש - התאספות, או לפחות השתתפות רוחנית פה במקדש, פגישה עם ה' וחידוש הברית אתו. בתקופה של ז' ימים מגיע אדם למדרגה אחרת, וההשלמה מופיעה ביום השביעי, על כן הוא חג. (שם יב טז)
חג הוא על שם שכולם חייבים במצוה זו בעונה אחת, ועל ידי זה תיוועד כל האומה מסביב למקדש המאחד את כולם... ודווקא בזמן בה עבודת הקרקע בעיצומה, נצטוינו לנטוש את שדותינו וכו', בזמן שעניני הפרנסה בראש דאגותינו, כדי להראות לפני ה' במקדש תורתו כבנים ועבדים לתורה הזאת... מעשה זה בא להסיר מעל היהודי את אזיקי החמרנות, בעלותו לרגל יראה את עצמו כחוליה של חוג גדול הנושא יחד את ייעודי הכלל, ועל ידי כך יתעורר בלבו רגש ההשתייכות הלאומית לכלל ישראל... ועל ידי כח ההתפעלות שברגש הלאומי תסור קללת האנוכיות מתוך לבו. (שם כג יד)
וידבר - קודם על העם להבין את משמעותם של המועדים, לפני צווי הקרבן המפורשים בפנחס. לכולם משותף המושג מועד, הם משמשים לזמן, מה שהמקדש משמש למקום, ורוצה לומר דרכך אל ה' מותווית בזה, המועדים אומרים לך, בזמנים אלה היתה קרבת ה', ובחזרתם חלילה ה' מחכה לאיחוד מחודש אתך. המקום הוא מושג קבוע, וכן המקדש הוא סמל החוק, ויחסי האדם אל החפץ. הזמן הוא הדבר החולף, ועל כן הוא מסמל את היחסים האנושיים והלאומיים לטבע ולהסטוריה... הסימן הברור ביותר לחופש האדם היא האפשרות להשתמש בזמן באופן חפשי ועצמאי... אשר תקראו אותם - הזמן שצויין על ידי השי"ת כמועד, נעשה למועד רק על ידי קריאתנו אותו מקרא קדש. הזמן האסטרונומי הוא רק גורם לקריאתנו, ואינו קובע את הזמן כשלעצמו. על ידי כן ישראל מורמים מהמצב של עבדות כלפי אדון הקבועה בזמן, להתועדות אבהית עם האב תוך הסכם הדדי, לא הטבע גורם לברכה, כי אם מלוי רצון השי"ת, מקרא קדש הוא המכוון את הטבע, ולא להיפך. (ויקרא כג א וב)
מלאכת עבודה - ...פסח וסוכות חלים בט"ו כשהלבנה במלואה, זהו סמל להפניית אור פני ה', בזמנים אלו אנו רוכשים את הווייתנו הלאומית, מתן תורה חל ברבע הראשון של החודש, כי הנתינה היתה רק בחציה האחד מחסד השי"ת, החצי השני צריך להשתלם ולהרכש על ידי הכרתנו אנו. בראש השנה בתחילת החודש, אנו נמצאים בחשכה וצריכים להתעלות בעצמנו ולאחז ביד ה', ועצרת חל כאשר הלבנה כבר מתמעטת, עלינו להעצר אצלו בשמחה, גם כאשר סימני החסד מתמעטים... (שם שם ז)
שבעת ימים - ... מהתורה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד... הצבור שמח ז' ימים, אם כל אחד ואחד יכול לשמח יום אחד. האושר האמיתי בעולם הזה מושג רק בצבור, כי שם מושלמות מגרעות וחסרונות כל יחיד, וכולם, מראש הצבור ועד לשואב המים מתאחדים בתפקיד האחד, גם היחיד ששמחת חייו מועבה ישמח בקרב הצבור כולו... (שם שם מ)
...ההעבה של מוסריותנו הבאה על ידי התעסקותנו וקשורנו בישות הפיזית-גופנית מוארה לפרקים על ידי התעלות רוחנית במועדי ה'. (במדבר כח טו)
אלה תעשו לה' - המועדים אינם מעוררים רק את הכרת הצבור, כי אם גם את זו של היחיד, ומעודדים את יחסיו אל ה', ומזכירים אותו לקיים את התחייבויותיו לפני שיעבור עליהם בבל תאחר. (שם כט לט)
כי יברכך - השמחה אינה בעיר ובשדה, כי אם לפני ה'. והיית אך שמח - שמחה גם אחרי אסיפת החג כמצב מתמיד, וזו אינה נרכשת בחגיגות עממיות בגורן ויקב, כי אם לפני ה', בזה נכלל בעצם יום שמיני עצרת, חג של התרכזות שקטה לפני ה' אחרי חגיגות הרועשות של ימי החג, וזה שאמרו בסוכה מ"ח א' לרבות יום לילי יום טוב האחרון של חג... (דברים טז טו)
אם נשים לב ניווכח לראות, כי חגי ומועדי ישראל הביאו ליהדות התורה לא רק ברכה בלבד, הבנים אשר התכחשו לתורה לא ירדו לסוף משמעותם של החגים, והם השתמשו לרעה בעבודת ה' של החג, כדי לנגח את התורה. עצם החגים שימשו להם נשק להתמרדותם. דור חלש אינו רוצה לקיים את החג ולהגשים את רעיונו כראוי לו, בכוונה ובהתלהבות, אבל אינו מעיז גם להכחיש את ערכם ואמיתם של החגים... על כן דור כזה להוט אחר כל מיני הזדמנויות קלות המשמשות תחליף לקיום המצוות, כדי להרגיע את מצפונו, בונים בנינים נאים, חוגגים ברוב פאר והדר, עורכים סעודות כיד המלך, תוך התעלמות גמורה מן הרעיונות ההשקפות והתכליות של אמת התורה... על כן רוח התורה זועמת לעומתם, לא אוכל אוון ועצרה, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי (ישעיה א' י"ג)... (במעגלי שנה חלק ג עמוד רלה)
מקרא קדש - נכלל בזה אכילה ושתיה ולבוש ותפלה והזכרת היום... (שמות יב ט)
כאשר ציויתיך - כי בלא זאת לא היה חג, כי אין בו קציר ואסיף הגורמים לשמחה... (שם כג יד)
יראה כל זכורך - זהו ענין תחוג לי, האדון ה' כתוב רק כאן ובכי תשא בפרשת מועדות, כי עזיבת ביתו הוא דבר קשה ומופלג, על כן אמר שהכרח הוא לכך, כי בברכתו ברגלים תלויה ישיבתם בארץ. (שם שם יז)
את שבתותי - גם ימים טובים, ועל כן נתן טעם לדעת כי אני ה' וכו', שגורם התעוררות קדושה בלי שום הרגש חיצוני, וזה אות שהשי"ת מסייע בזה, כי הדבר הגורם להתפעלות בא בדרך כלל מראיה, כבית הכנסת וספר תורה, שאפילו גוי ישיג מזה התפעלות הנפש. (שם לא יג)
את חג - יזהרו במועדים המשרישים יראת שמים, ופסח זרע עבודת ה' על ידי מצוות התלויות בו. (שם לד יח)
ושמרתם ועשיתם - שבימי המועדים תשמרו המקובלות ותעשו חדשות, כדתניא שואלין ודורשין וכו', שהם חקירות חדשות, ובירושלמי: עשו סייג לתורה, ואולי זה רמז ליום טוב שני, כבתשובת רב האי גאון, שמימות נביאים היא, ושמא יהושע תיקנה. (ויקרא כב לא)
ולא תחללו - הזהיר שלא יחולל שם שמים על ידי שמחת המועד, כבעמים. ונקדשתי - במגלה פ"ב דרשו מכאן שאין דבר שבקדושה בפחות מי', שהיה מצוה להתפלל במועד, כמבואר במקרא קדש, כי בכל יום היו מפוזרים בעבודתם... להיות לכם לאלקים - לכך ברצוני שתתנהגו ברגלים סגולת השנה באופן היותר נאות, ותחול עליכם אלקות וברכה. (שם לב ולג)
עצרת - שאז פנויים מקרבנות ומקבלים מוסר ותוכחה. (שם שם לו)
פירשנו שרק חול המועד סוכות נקרא חג, שהרבו להקריב בו נדרים ונדבות ותודות. (דברים טז יג)
תחוג - להשלמה, ופשוטו בריקודים ומחולות, והוא לאות על נצחוננו ביום כפורים כבמדרש רבה אמור, כי יברכך - ואם לא תחוג לפני ה' והיית אך שמח, מי יודע אם לא יצא מזה הוללות. ולא יראה את פני ה' ריקם - ...אם כן משמעו גם כן לא יראה בלי קרבן ולא יראה בלי ברכה, וזה שאמר את ברכת המועד אחר פסוק זה. (שם שם טו וטז)
לדורותיכם - יש מצוות המקשרות ישראל לאביהן שבשמים, ויש מקשרות האומה זה לזה, למשל בשבת שהוצאה ומלאכת אוכל נפש אסורים, כל אחד בפני עצמו עוסק בתורה, ונמצא קשורים לאביהם שבשמים, ומקושרים למרכז אחד. ביום טוב מתקשרים זה לזה, ולכן חייבים לשמוח ולעלות לרגל, ומותר באוכל נפש ואפילו לאלף אורחים. ובפסח מצרים עוד לא היתה האומה נקשרת, ולא יצא איש מפתח ביתו, והיו מוסכמים רק בדעה אחת לקחת את הקרבן לשם ה', ולכן הפסח שבא לזכרון נאכל רק למנויו, ופסח כמו שבת כנ"ל, וספרו משם עד למחרת השבת הז', שאז יהיו מקושרים זה לזה ויקיימו מתנות עניים בינתיים, והתקשרות האומה אינה רק ענין נמוסי ולאומי, אלא על ידי התורה וחכמיה, ולפיה גם השגחת ה'... (ויקרא כג יד)
דע שמי שהולך ונחלק ונופל, ואזי העולם שוחקין ממנו והוא מתבייש מזה, זה בא על ידי שפגם בשמחת יום טוב, כי יום טוב נקרא רגל, וגם נקרא מועד, ועל ידי שפגם בשמחת יום טוב, נעשה מזה רגל מועד, על כן רגלו מועדה ונפל. וזה השחוק ששוחקין הוא בחינת השמחות נפולות מפגם שמחת יום טוב, ועל כן מתבייש... (רלה)
...כי הדעת הוא בחינת תלת מוחין, תלת חללי דגלגלתא, והם בחינת שלש רגלים, כי כל רגל הוא בחינת התחדשות המוחין, שנמשך שכל חדש לתקן ג' מדות אלו. היינו בכל רגל משלש רגלים נתתקן מדה אחת מג' מדות הנ"ל, על כן צריכין ליזהר מאד בכבוד יום טוב ולקבל השלש רגלים כראוי, כי על ידי מצות השלש רגלים על ידי זה זוכין לתקן השלש מדות הנ"ל. כי בפסח נתתקן תאות ממון... בשבועות נתתקן תאוות משגל... בסוכות נתתקן תאוות אכילה... (תנינא א ה, וראה הפירוט בערך דעת)
מדי חודש - היה ראוי שכל חודש יום טוב, שהמועדות בזכות ג' אבות וחדשים בזכות י"ב שבטים, רק שגרם החטא, וכבטור או"ח הלכות ראש חודש. הענין שבמועדות פתחים גדולים, ובראש חודש פתחים קטנים, ואם היו הנפשות מתוקנות היו מרגישים הארה בפתחים אלו, אך עוונותיהם היו מבדילין ואין מרגישין, כפי שאין אנו זוכין לראות פני ה' אפילו ברגלים. ולעתיד יהיה די בפתיחת שערים בחודש ובשבת ולראות פני ה', וכן זכו לראות פני ה' לפי עבודתם כל השנה ג' פעמים, ולעתיד לבא יהיה זכות בעבודת כל חודש ושבת לראות פני ה'... (בראשית נח תרמ"ז)
מדי חודש - ... השערים שפתחו האבות (יום טוב) חזקים ביותר, ואין העוונות יכולים להסתירם, ושערי השבטים צריכים זכות התחתונים ביותר שיכלו להכנס בהם, וכן לעתיד לבא, כשיהיה תיקון כל המדות יתגלו כל אלו הגוונים, ותהיה מצות ראיה בכל חודש... (שם שם תרנ"ג)
...שבחסדו עשה זמנים בעולם הזה, בם מתגלה רמז וזכר מההנהגה הפנימית, וכשמתגלה אור זה יכולים להרגיש הארה משורש הנפלאות ויכולים לומר הלל גם על העתיד... ויש זמנים שהשי"ת גילה נפלאותיו כדי שנאמין שכל הגלות לטובה, כמו שהיה בקריעת ים סוף דכתיב ויאמינו וגו', ולכן כאשר נקם ה' נקמתו תקנו הלל על הישועה מיון הרשעה, והודאה על הגלות להבא, לידע ולהאמין שגם בה יעשה לנו נסים. (שם מקץ תר"נ)
חנכה - בקדושת לוי, שחנוכה תחלת ימים טובים של השנה החדשה, והוא חינוך להכנס לקדושה על ידי קדושת חנוכה ופורים, ושאחר שירדנו במדרגה הוסיף לנו השי"ת הארת הימים אלו לזכות על ידם. (חנוכה תרמ"ב)
חנכה - ...שראה הקב"ה שנצרך לנו עוד רגל והארת ימים אלו, ונראה לי שאפשר לזכות בימים אלו יותר מברגלים, שאותם אפשר לקיים בשלמות, וברגלים חסרה לנו עליה לרגל, שהיתה עיקר שמחת החג, הגם שעתה גם כן שיריים של ג' רגלים רבים מכל הרגל של חנכה ופורים, אבל מעלת אלו היא שמקיימים אותם בשלימות, ואפשר לקבל הארתם כמו שאנו, ולא כברגלים שהיתה עליית נפשות בני ישראל, והיו משתנים ממש, ונתעלו אל הקדושה, ועתה הקדושה באה לנו למקום החושך, לכן המצוה להניחה למטה מי' ומבחוץ. (שם תרמ"ד)
...וכן הנסים שנעשו לבני ישראל כולם מסודרים וכן הימים טובים שבתורה, ג' רגלים בחינת י"ב ברכות אמצעיות, וחנוכה ופורים וגאולה אחרונה בחינת ג' אחרונות... (שם תרנ"ב)
פורים - איתא שכל המועדים בטלים חוץ מפורים וכו', המועדים תלויים בישראל, שישראל מושכין קדושה לתוך הזמן, כמו שכתוב, מקראי קדש, ושבת קביעא וקיימא, ולעתיד לבא יום שכולו שבת ולמעלה מהזמן, ולכן מתבטל ממילא קדושת המועדים, דשרגא בטיהרא מאי מהני... (פורים תרנ"ו)
..ובזמנים שבתות וימים טובים נקראים אמונת עתיך, שהם זמנים המעלים הכל לשורש, ולכן נמשכת על ידם ברכה לכל הזמנים... (פקודי תרל"ח)
מועדים לשמחה - ונקראים מועדי ה' מקראי קדש ויום טוב, כי ביום טוב מתגלה הנקודה הפנימית, החיות האלקית שבכל דבר, שנקראת קדש, כי אף שמחיה את הכל היא נבדלת מהגשמיות, שהשי"ת נבדל וקדוש, אף שמלא הארץ כבודו שמחיה את הכל, וכשמתגלה הפנימיות, שהוא אור הגנוז לצדיקים, ממילא יש שמחה, ועל זה מבקשים והשיאנו ה' אלקינו וכו' מלשון משואות, שכל חיות השנה על ידי התקשרות בשורש החיות המתגלה ביום טוב על ידי אור היום טוב. (ויקרא פסח תרל"א)
המועדות הם עדות לבני ישראל, שמיוחדים להקב"ה, כתוב עומדות היו רגלינו וגו', כשהיו עולין לרגל שבטי י-ה עדות לישראל, ועדות הוא לשון בירור הדעת, כי המועדות נותנים דעת לכל איש ישראל לכל ימי השנה. (פסח תרל"ד)
ויש לנו בגלות להתחזק באלה המועדות, כי הפנימיות של המועדות יש גם עתה כמו שכתוב במדרש אני ישנה מן הקרבנות מבית המקדש, ולבי ער לבתי כנסיות ולמצוות וצדקות וכו'... אבל הפנימיות בחינת נשמע נשאר לנו לעולם, וזה שאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, שהניח הכח של המועדות בפרשיות התורה, כמו שכתוב ואלפינון לבני ישראל, ואפשר עתה יכולין להתדבק יותר במועדות, דאין יפה מן הצניעות, ואז היה בפרהסיא בהתגלות, לכן היה צריך עזרה, כמו שכתוב ולא יחמוד איש את ארצך, שלא יתדבק חיצוניות בהרצון, ועתה הוא רק בלב כנ"ל, ובלי ספק ההשתוקקות והרצון של בני ישראל בכל מועד עולה למעלה... (שם תרל"ו)
חגים - נקראו רגלים, כי הנעל שומרת הרגל, ובחגים הקב"ה פורש סוכת שלומו על בני ישראל להצילם מהתערובת שבעולם הזה, וברמב"ם פרק י"ג מאישות שחייב לעשות מנעלים חדשים לבני ביתו בכל רגל. (שם תרל"ז)
במדרש הראיני את מראיך... ולכן בבא המועדים בעת שהיה בית המקדש קיים היו מתחלפים אלה הלבושים ונתגלה הפנימיות שלהם, כמו שכתוב יראה כל זכורך, הוא הפנימיות, לכן אמרו חז"ל חייב אדם לטהר את עצמו ברגל... וממילא מוכנים ברגל להסיר החיצוניות ולראות פני ה', ומכלל שחייב אדם לטהר, בוודאי הרגלים נותנים כח להתטהר לפניו... לכן כתיב אסרו חג בעבותים בתשוקות עבותות אהבה שמחבבים המועדות, ולכן עושין עתה יום טוב שני, הגם שאין נוטלין שכר רק על אחד, רק להראות החיבה של הרגלים לאחוז בהמועדות עד שנזכה לקרבנות המזבח, לכן נקראים מועדות, מלשון עדות, שמבררין פנימיות לבות בני ישראל כנ"ל... (שם תרמ"א)
הג' מועדות נגד ג' בחינות דיבור מעשה מחשבה, כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור... ובשבועות בחינת המחשבה והדעת, שהוא קבלת התורה, ובסוכות בחינת מעשה, כדכתיב ולקחתם לכם... והג' רגלים נותנים חיות וברכה לכל השנה, כמו שכתוב והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך, ושעל זה ניתנו הרגלים, שאז בני ישראל מוכנים לקבל הברכות, ולכן הם מכוונים נגד הג' ברכות בברכת כהנים, יברכך וגו' בפסח ליל שמורים, יאר בשבועות אור התורה, וישא וגו' בסוכות פריסת סוכות שלום. ויש לנו להתחזק בהרגלים, כמו שמבקשין זכרנו בו לטובה וכו', כי כמו שהקב"ה זוכר הימים הללו הרי נקראו מועדי ה', וכן מבקשין שיכלול אותנו בזכירה זו. (שם תרמ"ב)
בפרשת מועדות... ויתכן כי בג' רגלים אלו מקבלין בני ישראל מסירות נפש זו, דשס"ה ימים נגד שס"ה לא תעשה, וג' רגלים נגד ג' לא תעשה החמורים שבהם, ולכן זוכין עתה לקדושה, ויש לומר גם כן שהיה בעליה לרגל מסירות נפש ממש, כי מי יערב לבו לראות פני ה' בהיותו יודע כמה לו עונות וחטאים, ואף על פי כן איש לא נעדר למסירות נפש לזכות לטהרה. (שם תרמ"ו)
יום טוב - מה שהקדים ונקדשתי בתוך בני ישראל לפרשת מועדות, הנה בשבת יורדת קדושה משמים, שהוא ענין נשמה יתרה, וביום טוב עלו בני ישראל בגופותיהם לבית המקדש ומקבלים מסירות נפש, כי מי יערב לעלות לה' בידעו כמה חטאים לו... ועלינו לבקש גם כן הארה בימים אלו, כי כולם היו כלולים בעליית אבותינו, ויכולים למצא הארה במעשה אבותינו על ידי שבוחרים בדרכם. (שם תרמ"ו)
כשושנה בין החוחים... כי זכורך הוא הפנימיות, שלא ניתן רשות להתגלות רק במועד ובמקדש, ומכל מקום זה ההתגלות שהיה במועדות היה הכנה על כל השנה, ואפילו בזמן הזה שאין אנו יכולין לעלות, נשאר הארה בזמנים הללו, שהיו מיוחדים להראות פני ה', ועל ידי התפלות שתקנו על זה יכולין לעורר קצת הארה גם עתה... (שם תרמ"ז)
פסח - במשנה, בפסח על התבואה וכו', כי הג' רגלים הם מתנות שנתן הקב"ה לדורות מהמדרגות שנתעלו בהם בני ישראל זו אחר זו, ביציאת מצרים זכו לנפש דקדושה שיצאה הנפש לחרות שלא תתגשם בגוף... ולכן נקרא פסח שבת, בקבלת תורה זכו לרוח ממללא הדבור, ובכניסתם לארץ זכו לנשמה, ובג' רגלים זוכים להארת נפש רוח ונשמה, ונגדם ג' ברכות הנ"ל, והן מזוני חיי ובני בכל אחד מהרגלים. (שם תרמ"ז)
יום טוב - המועדות בחינת עבודה ובמקדש, ולכן דרשו את פני האדון ה', מי שאין לו אלא אדון אחד, ואי אפשר להראות בגלות אלא כשאנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אבל שבת בכל מושבותיכם בבחינת בנים לאב, ששום מחיצה אינה יכולה להפסיק ביניהם. (שם)
שבתות למנוחה - השבת מעין עולם הבא, וניתן בצנעה לישראל, שבעולם הזה בעראי, והוא עיקר שרשם, אבל במועדים נתגלתה הארה עליונה בפרהסיא, ונותנים שמחה לכל השנה. (שם תרנ"ה)
שבת ויום טוב, שבתות למנוחה כי בם שב אל שרשו, ומועדים לשמחה, כי הם בכח הכנת האדם, דישראל קדשינהו, והקב"ה מסכים עמהם, ולכן היא שמחה יתרה, ובהם מתברכים כל השנה, בפסח על התבואה וכו', והיא ברכה המתגלה בבחינת הגוף, ובשבת היא ברכה בשורש, כבזוהר הקדוש, כל ברכאין ביה תליא, ולכן מלבושי יום טוב יקרים משל שבת. (שם תר"ס)
איתא בגמרא, המבזה את המועדות... וצריך אדם להשתוקק כל השנה למצא זו השעה שהקב"ה מגלה אלקותו ית"ש עליו, דכתיב עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות, דכל הטבע כמו כותל מפסיק, אבל לבני ישראל נתן הקב"ה מועדות בזמן, ובית המקדש בעולם, והארת הנשמה בנפש, שבהם מתגלה הפנימיות והוסרה המחיצה המפסקת... ולכן המבזה את המועדות כעובד עבודה זרה, ואיתא במשנה המבזה את המועדות, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא, שהם נקראים מועדי ה', והם עדות על בני ישראל שהם בני עולם הבא, וממשמע שהמבזה אין לו חלק אף אנו נאמר, כי המשתוקק כל הימים אל המועדות, אפילו אין בידו תורה ומעשים טובים יש לו חלק לעולם הבא, והמועדות תלויים בבני ישראל, כמו שכתוב אשר תקראו אותם... (שם תרס"ב)
חצבה עמודיה שבעה, על ז' ימי המעשה ושבת, וההבדל בין שבת ליום טוב, כי שבת הוא בירור האמת, כלומר שמעמיד את הבריאה על ידי חול כח הפועל בנפעל, והמועדות הם המשך גילוי אור של מעלה לתחתונים, וזו גם מעלת האדם, ולכן ביום השמיני קרא משה וגו', כי בני ישראל מעוררים הקדושה שלמעלה מהטבע ומז' ימי בראשית... (שמיני תרל"ו)
מועדי ה', שבת קדמה למועדים, וכמו שאמר תחלה למקראי קדש, שהיא עדות שמעידין בני ישראל על ה', ועל זה קבלו המועדות שה' מעיד בם על ישראל, וכפי שהתקרבו אליו הוסיף להם מועדות. (שם אמור תרמ"א)
ונקדשתי וגו', סמוך למועדות, שאז יכולים לקבל עקר הקדושה, כמו שכתב שבת קדש ומקרא קדש, ובזמן המקדש קבלו שם קדושה, ובשבת בכל מושבותיכם וגם בגלות, כמו שאמרו חז"ל על שבת שהיא נחלה בלי מצרים, אכן הקדושה שבמועדות תלויה בקדושת נפשות בני ישראל, כמו שכתוב, ונקדשתי בתוך בני ישראל, ודרשו רז"ל על מסירות נפש בג' מצוות, שיש מקומות בנפש ששם עיקר החיות, כמו גם באיברים מח לב וכבד, וכן יש מצוות שעקר קדושה בהם... ואם מוסר נפשו על המצוה מתגלה הקדושה ונעשה קדוש. (שם תרמ"ד)
...ונגד זה יש מצוות גדולות המאירות כל הגוף, כגון עליה לרגל, דכתיב יראה כל זכורך, שנזדככו הגופים, דשבת יומא דנשמתין, ומועדות יותר קרובים לנפשות בני ישראל, ויכולים לקבל הארה גם בגוף, לכן מלאכת אוכל נפש מותרת, כי אין הגוף מעכב הקדושה. ובזה נראה לתרץ קושיית התוספות אם יש נשמה יתרה ביום טוב נברך על הבשמים וכו', נראה שודאי שיש נשמה יתרה, אבל על ידי שההארה מתפשטת גם בגוף, נשאר רושם לעולם, לכן אין צורך בבשמים להשיב נפש... ועתה נתקיימה ההארה רק על ידי התפלות במקום קרבנות הרגלים. (שם תרמ"ז)
אך שמח - לרבות יום טוב האחרון וכו', בכל מועד יש מצוה מיוחדת לבד משבועות ושמיני עצרת, שהיו רק בבית המקדש קרבנות מוספין מיוחדים, כי ב' מועדים אלו מעולם העליון ואין להם התדבקות במצוות מעשיות, לכן העצה על ידי התורה, בשבועות מתן תורה, ובשמיני עצרת שמחת תורה שבעל פה, שעל ידי התורה יכולין להתדבק גם במה שלמעלה מהטבע. (סוכות תרל"ז)
שמיני עצרת, ג' הרגלים בזכות ג' אבות העולם, ושמיני עצרת יתכן שבזכות משה רבינו ע"ה, שהמשיך הנהגה חדשה אש דת למעלה מהטבע, ולכן ג' מועדות לכל אחד מצוה מיוחדת, מצה ב' הלחם ולולב וסוכה, ושמיני עצרת רק התגלות הפנימיות שמחת הלב, מה שקשה לנו להשיג, שהוא התפשטות בהגשמיות, ובזמן בית המקדש היה מתקיים בפועל... ובג' מועדות ג' ברכות, בני חיי ומזוני, והחג הוא מזוני בזמן שמחה, כי הקב"ה שמח בהכינו מזון לבריותיו. (שם תרמ"ג)
בענין שבת ומועדות, שבת בחינת חיי עולם ומועדות חיי שעה, כמו תורה ותפלה, ולכן מועדות תלויים בשינוי הזמן אביב קציר אסיף, ונותנים ברכות בכל אלו הזמנים כפי הזמן, אבל שבת שורש כל הברכות, כמו שאמרו תחלה למקראי קדש... וכל מועד רגל ושם בפני עצמו, לא ראי זה כראי זה, ושבת למעלה מאלה השינויים בחינת חיי עולם... (אמור תרס"ג)
בג' רגלים הם ג' עמודין וג' מתנות טובות שנתן השי"ת לישראל... והוא בגבורה הכובש את יצרו, הוא חג המצות שבו הוציאנו השי"ת ביד חזקה, וניתן לבני ישראל הכל לגבר על היצר הרע, וזהו זמן חרותנו, מתן תורתנו הוא חכמה, הלומד מכל אדם, ובני ישראל שזכו בקבלת התורה להוציא חלקי החכמות שהיו מיוחדים לכל האומות... וחג הסוכות הוא זמן שמחתנו, והוא איזה עשיר השמח בחלקו, וזהו סימן העשירות, כששמח במה שהשי"ת הזמין... (סוכות תרמ"ט)
במשנה סוף סוכה, יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים... נראה בטעם כי הנה בזוהר הקדוש אמור משמע, דביום טוב יש הארה מאור שנברא ביום הראשון, שגנזו לצדיקים לעתיד, והנה אור שנברא ביום הראשון הוא חסד אפילו לאיש שאינו כדאי, ועל כן גנזו מפני הרשעים, אך ברגל שיש עליה לכל ישראל, שהכתוב עשאם כולם חברים ברגל, אין לחוש, ועל כן כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים, שהוא השפעת העושר בישראל, והיה צריך להיות בצמצום, שלא יתפשט למקום שאינו ראוי, והנה מובן שכל דבר הניתן מצד החסד לבד אינו מתמיד, וכשעבר הרגל חוזר וגנזו לאותו אור, ועל כן מעבירין על טהרת העזרה, אך יום טוב שחל להיות בערב שבת שאינו יוצא לימי החול רק לשבת, שוב יש לומר דצורת השבת שמקיים כל מה שנברא... על כן נעשה קיום אף לאור הזה הניתן ביום טוב, ועל כן שוב כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים... (בראשית תרע"ד)
...והאבות הקדושים, ידעו ששלש רגלים הם בזכותם, וכמו שהם היה ביכולתם להשפיל עצמם להגביה את אנשי דורם, לכן בזכותם ניתן יום טוב להגביה להאנשים בלתי מתעלים בשבת, כידוע שיש נשמות שאין להן עליה בשבת, וביום טוב יש להן עליה, ומטעם זה עצמו מצינו שמותרת בו מלאכת אוכל נפש, ובראש חודש שמותר בעשיית מלאכה יכולים לאחוז בו אנשים נמוכים עוד יותר. (שם נח תרע"ב)
ובזה יש לומר, דלכך כל הימים טובים הם ימי דין, כמו שאמרו רז"ל בחג נידונין על המים, וכו' (ראש השנה ט"ז), משום שהם ימי עליה, שהאדם עולה בהם למעלה, ועל ידי זה מתעורר הדין, מה שאינו כן בשבת, דכתיב ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה, שדרשו רז"ל על השבת. (שם וישב תרע"א)
בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה' לנו, ויש להבין כי בחג אין המצוה להביא את הטף חוץ מבמצות הקהל, ונראה לפרש דענין מצות ראיה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, וכתיב (משלי ט"ז) באור פני מלך חיים, ומחמת מצוה זו נתווספו בישראל ברכה וחיים, ובאשר טף של אדם נגררין אחריו ונחשבין כגופו, גם הם בכלל המתברכין בברכת החג, והתפשטות החיים מתפשטת גם עליהם, אף שהם בריחוק מקום... וכל ענין שבת שהוא יומא דנשמתא, והנשמות הרי מתאחדות, ואינו דומה ליום טוב שאינו נקרא יומא דנשמתא, וצריכין גם הגופין להראות, ועל כן יום טוב שחל בשבת אין השבת פוטר את יום טוב מראיה, דחסרה עדיין התאחדות הגופין. (שמות בא תרע"ו)
אך באמת נואלו שרי צוען, כי גם זה ששמחה בישראל על אשר בחר בנו לחלקו וקרבנו לעבודתו, זה עצמו הוא עבודה שלמה לצורך גבוה, וזהו ענין שמחת החגים ומועדי קדש... וזוהי כל עבודת ישראל בענינים שיש בהם הנאת הגוף ולכם, ושיהיה גם זה צורך גבוה ולא צורך עצמו, אבל לאו כל מוחא סביל דא, שמדה זו נוהגת רק בישראל. (שם תרע"ח)
והנה חג מלשון מחוגה, היינו אור המקיף וסובב שאיננו בגבול בכלים, והוא מבחינת סובב כל עלמין, ולפי דברי הזוהר הקדוש בפירוש מקראי קדש שיש בו הארה מקדש, וידוע שדוגמתו באדם חיה... וידוע בדברי הרב ז"ל שהמקיפים מאירין הכל מעלה ומטה בהשואה אחת כדמיון העיגול הסובב את הכל, ועל כן גם הנשים והטף יש להם חלק בו,ומכל מקום אין המצוה בטף להביא אותם למקדש, דהיא הנותנת משום שהאור ההוא איננו נגבל בכלים ולא במקום כלל, ואף בהיותם בביתם מקבלים מן האור ההוא... (שם תרע"ט)
...והנה כבר כתבנו דשבת אין בו מצות שמחה, כי שמחה היא בהתפעלות ורגש הנפש עד שמביא לפעמים גם לידי ריקוד, והנה הוא בבחינת לב, אבל שבת הוא בבחינת מוח שהוא קר ואין בו התפעלות, והוא בחינת בתי גואי, ויום טוב הוא בחינת לב בהתפעלות, על כן יש בו שמחה וקריאת הלל... (תרומה תרע"ב)
ונראה ששלשת המועדים הם משפיעים בישראל בני חיי ומזוני, ופסח מזוני, ועל כן בפסח דנין על התבואה, עצרת חיי, ואז ניתנה התורה עץ חיים ודנין על פירות האילן ורומז על חיי האדם, כי האדם עץ השדה, סוכות בני, אימא מסככת על בנין, וכן סוכה גימטריא שני השמות, והבן, וידוע שתוצאות חג הסוכות הוא שמיני עצרת, ועל כן נידונין על המים... (שם תרע"ד)
...ועל כן מובן שאי אפשר שהיו הימים טובים אלא כשסיהרא (לבנה) באשלמותא, דבעוד איננה באשלמותא אם היה אז יום טוב, היו החיצוניים גם כן נוטלין ממנו, ועל כן אי אפשר שיתגלה אז אור זה אלא דוקא כשסיהרא באשלמותא, שהוא כאילו מוקפת חומה בעד החיצוניים... (פורים תרע"ד)
נראה דשלש רגלים שזכו ישראל הם לעומת שישראל מתקדשין במחשבה ודיבור ומעשה, פסח הוא בשביל קדושת הדיבור וקדושת ברית המעור, שברית הלשון וברית המעור מכוונים... וגם מצות פסח ראשו על כרעיו ועל קרבו מורה על התאחדות כל רמ"ח איברים שבאדם לעבודה... ועל כן יום טוב של פסח בישראל הוא מקביל לקדושת הדיבור, וזה נשאר לדורות לעומת קדושת המעור והלשון שבישראל זוכין להארות יום של פסח... שבועות הוא זמן מתן תורתנו, והתורה נתונה לשכל, והמחשבה והגיון של תורה הוא בלב... וכן לדורות זוכין להארות של יום טוב של שבועות בשביל קדושת המחשבה. סוכות הוא יום טוב דתקיף במצוות מעשיות, סוכה לולב ערבה וניסוך המים, וזכין בשביל קדושת המעשה שבישראל. (ויקהל תרע"ח)
והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הענין משום דשבת קביעא וקיימא ואין לאדם חלק בו, על כן במוצאי שבת נסתלק, אבל יום טוב דבי דינא מקדשין ליה, ויש לישראל חלק בו, על כן הוא דבר של קיימא... (פסח תרע"ג)
והנה יש לומר דכמו בכלל כן בפרט, דכל מה שהאדם מכין עצמו ליום טוב בקדושה וטהרה, לעומתו נשארת הארת היום טוב אחר כך, מה גם ביום טוב של פסח, שכל ההארות של יום טוב זה הם רק בחסד ה', ואין לאדם חלק בו רק מה שמזמין את עצמו לקבל הקדושה, מובן שהכל תלוי בהכנה ובכל רגע ורגע מימי החג צריכים הכנה לקבל קדושת החג ששופעת כל ימי החג בלי הפסק. (שם שבת חול המועד)
ויש עוד לומר דארבעה דברים אלו מקבילים גם בשנה, היינו בארבעה מועדי ישראל, פסח שבועות סוכות ושמיני עצרת, יזיינני הוא בפסח, כמו אז במצרים היתה מכת בכורות וכו', כן נשאר לדורות הזיין שלופה נגד כל כחות הרע, וליל שמורים לכל בני ישראל לדורותם. יטהרנו הוא בשבועות, כמו אז כשעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתם כענין טהרת השקה, וכמו כן לדורות כמו שאנו אומרים בספירה כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם... וסוכות הוא הדיבוק כמו שכתוב בזהר הקדוש שימינו תחבקני הוא סוכות, וכן הביאני המלך חדריו... יוציא קול נשיקות מתוך פיהו הוא שמיני עצרת, ועל כן אנו עושין אז שמחת תורה, כי זה הזמן מקביל לזמן שנאמר בו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל... (שם תרע"ה)
ויש לומר עוד, דהנה שבת גדול מיום טוב, דשבת אסורה בו מלאכת אוכל נפש, וחייבין כרת על חילולו, ויום טוב מקבל משבת, דשבת נקרא קודש, ויום טוב הוא רק מקרא קדש, כבזהר הקדוש, והנה בשביל זה עצמו שקדושת יום טוב פחותה מקדושת שבת, ורק מקבל משבת, יש לו מעלה שקדושתו מתעצמת ביותר בלב האדם, שהרי האדם יש לו שייכות ביותר לקדושת יום טוב, מלקדושת שבת, ומהאי טעמא יש לומר שהנשמה היתירה של יום טוב אינה הולכת מהאדם אחר יום טוב כמו בשבת, כמו שכתב הרמב"ן בספר האמונה והבטחון, ואין מברכין על הבשמים במוצאי יום טוב, וכ"ק אבי אדמו"ר הגיד הטעם, כי שבת קביעא וקיימא, ואין בו תפיסת יד האדם, דבי דינא מקדשין ליה, על כן מתקיים יותר. ולפי דרכנו יש לומר, דבאשר שבת מרומם יותר ממהות האדם, על כן אין להאדם צירוף כל כך עמו שיתקיים בו, מה שאינו כן יום טוב, שהוא רק מקרא קדש, על כן מתקיים ביותר בישראל שהם אנשי קדש... ושמחה נוהגת ביום טוב ולא בשבת, ששמחה היא התפעלות הנפש והיא בחינת לב, ושבת הוא בחינת מח שאין בו התפעלות, ועל כן ביום טוב יש קרבנות מרובים מבשבת, שהקרבנות הם לקרב את ישראל לאביהן שבשמים, ויום טוב באשר איננו כל כך גבוה הוא מסוגל לזה ביותר, כי שבת מפני שהוא כל כך גבוה לאו כל אדם זוכה בו... (ויקרא שמיני תרע"ב)
אך לעומת כל הכחות האלה שמושכים את האדם ברשתם העמיד ה' לישראל שלשה אבות שהם הטביעו בטבע זרעם אחריהם שלא להמשך אחר ג' הכחות הנ"ל, אברהם כנגד טבע המושך לגילוי עריות, ויצחק כנגד עבודה זרה, יעקב נגד שפיכות דמים, כמו שכתב המהר"ל, וכמו כן נתן השי"ת ג' מועדים פסח שבועות סוכות, שהם כנגד אברהם יצחק יעקב, והם נותנים עוז וחיל בנפשות ישראל להתגבר על ג' הכחות הנ"ל. אך יש באדם כח רביעי המחבר כנ"ל, שהוא הצלם אלקים נברא לעומתו גם כן כח כזה, והיינו שכמו שצלם אלקים מחבר את חלקי הטוב והוא שקול כשלשתן, כמו כן לעומתו הוא נמי כח מחבר אלא שהוא מחבר הרע לטוב, ומכניס טומאה למקדש... והוא לשון הרע שאמרו ז"ל שהוא מגדיל עבירה נגד שלשתן... וכמו שהעמיד את ג' האבות וג' המועדים לבטל את שלושה הכחות הרעים הנ"ל, כן בחסדו העמיד את משה רבינו לישראל, והוא המאחד את כלל ישראל, והוא מבטל את כח הרע הזה שלעומת צלם אלקים... וכמו כן יום השבת שבזכות משה, והוא כנגד כל ג' המועדים, כי ראש ומקור לכל המועדים הוא שבת... (שם תזריע תרע"א)
...ויש לומר שלעומתם שלשת הזמנים המקודשים, שבת ויום טוב וראש חודש, שבת בו הוא דיבוק שכינה שלימות כח הנשמה, ושבת הוא יומא דנשמתא. יום טוב הוא שפע בני חיי ומזוני, ושלשה מועדים הם, פסח בו זכו ישראל ונתקדשו באכילת פסח מצה ומרור, ובשבילם זוכין ישראל למזוני, וזהו הדין בפסח על התבואה, מי הוא הראוי לקבל חסד ה' במזוני, שבועות בו ניתנה התורה שהיא עץ החיים, והיא הנותנת חיים לישראל, וזהו בעצרת על פירות האילן כי האדם עץ השדה, והדין מי הראוי לקבל שפע החיים. סוכות הוא בבני, כי סוכה היא דוגמת בית המקדש הנקראת חדר המטות, ויש רמז שבחג נדונין על המים... וידוע למבינים, מענין שמיני עצרת, ואין להאריך, ראש חודש הוא הסרת המונע... (שם בחוקותי תרע"א)
ולפי מה שכתבנו יתגלה לפנינו הטעם דאתם אפילו מזידים, שלכאורה הוא פלא גדול שלא נמצא דוגמתו בכל המצוות, ולפי האמור הטעם נגלה כדי שתהיה נחשבת תפיסת יד האדם, ותשאר הרוח היתרה ולא תסתלק במוצאי יום טוב... ולפי האמור יש לפרש הא דהוסיף משה יום אחד מדעתו... על כן הבין שכך היא הכוונה שהוא יוסיף יום אחד מדעתו, ובאשר בידו להוסיף או לא להוסיף שוב נחשב המעשה שיש בו תפיסת יד ישראל כמו ביום טוב דבי דינא מקדשי ליה... (שבועות תרפ"א)
ולפי האמור יש לפרש דברי הזוהר הקדוש דקרח חלק על שבת... שבת הוא יומא דנשמתא וזוכין בנשמה יתירה, שמשכנה במוח, ועל כן אין בו מצות שמחה, כי המח הוא קר ובחשאי, ועל כן התפעלות שבאה על ידי המח והשכל נמי היא בלתי נראית ובלתי נרגשת אין אומר ואין דברים אלא עונג לבד, אבל יום טוב זוכין לרוח יתירה שמשכנה בלב ושם רצוף אהבה בהתפעלות נרגשת, על כן יש בו שמחה והלל... (במדבר קרח תרע"ד)
...וכשנדקדק נראה שמועדי ישראל הם כ' במספר, ז' ימי הפסח ושבועות וראש השנה ויום הכפורים, וח' ימי החג ושבת וראש חודש, לעומת זה ימי אבל שיהפכו לעתיד במהרה בימינו לששון ולשמחה כ"ב הם, מי"ז בתמוז עד ט' באב, וצום גדליה ועשרה בטבת הם כ"ד, צא מהם ג' שבתות וראש חדש שבלא זאת הם מועדים, והנה ישראל אם משפיע עליהם שלוה ושמחת המועד אינם לוקחים זה לעצמם כאומות העולם, רק הם נעשים נכנעים יותר להשי"ת, באשר הם חושבים ומציירים במחשבתם לפני מי הם עומדים, ובמה שהם משברים לבם בתשובה מזה באה שמחת החג, ועל ידי שהאדם רואה מיעוט ערכו ואף על פי כן השי"ת מקרבו, מזה נולדת שמחה, ואומות העולם להיפך צדיקים בעיני עצמם... והנה בזמן הזה מחמת שבירת הלב באה שמחת המועדות, מה שאינו כן לעתיד לבא, שיעביר רוח הטומאה מן הארץ, ממילא לא תהיה שבירת לב, ואם כן מאין יבואו המועדים, אך הוא על ידי שבירת הלב שמימי האבל בזמן הזה... והנה המועדים בזמן הזה בזכות ז' הרועים, פסח בזכות אברהם, שבועות יעקב, ראש השנה יצחק, יום הכפורים משה רבינו ע"ה, סוכות אהרן, ראש חודש דוד, שבת יוסף, והמועדים שלעתיד לבא... בזכות התורה. (פנחס תע"ר)
וזה שבמדרש שאמרו עליך ליתן לנו את המועדות, היינו שתהיה בהם ברכה והשפעה, ולא יהיה חס ושלום כענין וישמן ישורון ויבעט, שזה שייך רק באומות העולם ובעושים כמעשיהם הלהוטים אחר הגשמיות, אבל השפעת המועדים וברכתם שהן קודש אינן מוסיפות חס ושלום גשמיות בישראל, אלא מוסיפין חיבור ומוסיפין קרבנות... (שמיני עצרת תרע"ו)
ענין היום טוב של ראש השנה, דג' רגלים הם על טובות שעשה עמנו השי"ת ביציאת מצרים ומתן תורה וענני כבוד, אבל ראש השנה שהוא זכרון ליום ראשון, מאחר שנמנו וגמרו בעירובין י"ג ב' דנוח לאדם שלא נברא יותר, אם כן מאי טעמא לעשות יום טוב ביום שנברא. אך באמת עיקר כל יום טוב הוא מצד הקדושה שהוא מקרא קודש, שהאדם מקבל בו קדושה כפי הקדושה המתגלית באותו יום בפועל ללבבות בני ישראל שהם יכולים להתקדש בקדושה עליונה להמשיך רוח מקודש העליון, דזהו מקרא קודש כידוע... וקבע השי"ת ימים מיוחדים לקדושה שיפרוק האדם מעליו עול חשבונות הרבים אשר בקשו להם בני אדם אחר החטא... והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, ואצלו תמיד כעין קדושת שבת ויום טוב, וכמ"ש ברעיא מהימנא פרשת צו כ"ט ב' תא חזי וכו' אתקריאו שבתות ויו"ט...
וכל הרגשת קדושת השבת הוא כפי מעשהו בששת ימי המעשה, מה שאינו כן ביום טוב הותר מלאכת אוכל נפש כי גם למעשה מצות יש מציאות ביום טוב, כבפסח אכילת מצה, ובסוכות נטילת לולב ומיניו וישיבת סוכה, (ובשבועות שהוא זמן מתן תורה וקבלת כל המצות ליכא שום מצוה פרטית, אבל בו הוא זמן קבלת עול כל המצות), וראש השנה תקיעת שופר, כי הותר מלאכה שלחיות נפשו, והיינו כי יום טוב הוא מה דישראל מקדשי אחר החטא שנגרשו מגן עדן, ועבודת ימי המעשה שלהם בעניני עולם הזה אינם עוד מעשה מצות עשה ולא תעשה כעבודה שבגן עדן, כי לא לעמל זה יולד ולא לכך נברא לעבודת עולם הזה, רק לעבודת גן עדן שתמורתו ניתן לבני ישראל עבודת השי"ת בעול תורה ומצות. ומי שתורתו אומנותו כרשב"י וחביריו שתיקן נפשו להיות כל עבודתו בעולם הזה רק לה' לבדו כעבודת אדם הראשון בגן עדן קודם החטא, הרי כל ימיו קדושים בקדושת יום טוב דישראל מקדשי ליה, אבל לא כל אחד זוכה לזה שלא להיות משוקע גם רגע אחד בעניני עולם הזה אשר לא לה', שעל זה נאמר אין אדם צדיק בארץ וגו' על ידי חטא אדם הראשון... עם כל זה השי"ת מסבב סבות ועצות שלא ידח שום נדח מאומה הישראלית, ועל זה הם קדושת ששה ימי יום טוב בשנה, א' וז' דפסח ושבועות וראש השנה וא' דסוכות ושמיני עצרת, דישראל מקדשו להו לו' ימי המעשה שכל המלאכות שלהם הם מלאכת אוכל נפש שהוא הלחיות הנפש לבד, ועל ידיהם נמשך קדושה לכל ימי החול של כל השנה דכ"י. ויום הכפורים הוא שבת שבתון מה דישראל מקדשי יום אחד דוגמת השבת, כי גם השבת דקבוע וקיימא כפי מה שנקבע קודם החטא היה להיות כולו קודש לה'... וזה לאחר שחטא שצריך ליום הכפורים המכפר הכל, ובזה מאירים לו קדושת השבתות של כל השנה, ועל כן נקרא יום הכפורים שבת שבתון, שהוא שבת המקובץ משבתות השנה שכל הקדושות שבהם מצד דקבוע וקיימא ישראל מקדשי ליה ומכניסים אותן ביום הכפורים שהוא יותר מעין עולם הבא שאין בו אכילה ושתיה גם כן והוא הנייחא הנמשכת מהקדושה דששת ימי יום טוב על דרך שבת מששת ימי המעשה... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קמח)
ושמחה זו יום טוב, ורז"ל אמרו (מגילה ה') יום טוב לא קבילו עלייהו, ולכן פירש"י על ימים טובים אחרים, ושניהם אמת, כי יום טוב בלשון הכתוב אינו רוצה לומר השמחה בלב בלבד, שהרי איתא (בפסוק) שמחה וגו' ויו"ט, על כרחך דיו"ט אינו על השמחה לבד רק על מניעת עשיית מלאכה, מה שאינו כן בלשון חכמים יום טוב היינו על השמחה בלבד, כמו (שב"ת קי"ט) עבידנא יומא טבא לרבנן, דודאי אין רוצה לומר ביטול מלאכה... (חלק ה רסיסי לילה עמוד כה, וראה שם עוד)
...כי כל המועדות הוא הרגשת השמחה שמצד חידוש אור השי"ת המתגלה ושופע בנפשות בני ישראל. שמצד חידוש אור השי"ת המתגלה ושופע בנפשות בני ישראל, וגילוי הראשון הוא זמן חירותינו, היינו השגת אור זה שאדם הישראלי הוא בן חורין שאינו משועבד לשום כח ולשום דבר לומר שאין יכול לינצל מזה, כאשר חושבים המשוקעים בתאוות וכדומה, כי אין לך משוקעים יותר ממה שהיו אז במצרים... ואז נתחדש אור זה בלבבות דבני ישראל, והוא ההכנה למתן תורה, שאמרו ז"ל (עירובין נ"ד) אל תקרי חרות אלא חירות ממלכיות ויצר רע דהכל אחד, זה בחיצוניות והתגלות בעולם הזה וזה בפנימיות... וזהו חג השבועות דמתן תורה אחר ההעלם דימי הספירה, שאלמלי זכו והיה עת הרצון היה כבר נשלם החירות הגמור... אלא שגרם החטא והוצרכו ללוחות שניות שניתנו ביום הכפורים, דהיינו הכפרה שאחר החטא, ובזה הוא השמחה ביתר שאת כאשר שב מארץ שביו לבית המלך, ועל ידי זה זוכים לחג הסוכות זמן שמחתינו, שאז מקריבים ע' פרים נגד ע' אומות שהם כחות הרע שבעולם הזה... ועמך כולם צדיקים, דאף על פי שחטא ישראל הוא ולא ניתק משורש היהדות, וגזעא קדישא דיליה, וזהו הישיבה בסוכות שהוא אור מקיף שהשי"ת מקיפו מכל צד, דמצד המקיף הוא שורש קדושת ישראל, דחלק ה' עמו שאין ניתק כלל, כי המקיף הוא מה שלמעלה משכל והשגת אדם... (שם עמוד קמא)
ונמצא כלל המועדות שתים שהם ד', כי כלל קדושת הזמנים הוא מה שישראל מקדשי לזמנים, היינו שהם בהשתדלותם בעולם הזה זוכים להביא קדושה על עצמם מעין עולם הבא שהוא יום השבת הרומז לעולם הבא שהוא הקדושה דקביעא וקיימא מימות עולם מצד הקב"ה בעצמו, והיא נתנה במתנה לישראל, אבל קדושת הזמנים הוא על ידי השתדלות בני ישראל. והשבת נקרא מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, היינו מנוחה לגמרי, וכמו בעולם הבא שלא יהיה מקום להשתדלות כלל. וזהו השעה של קורת רוח שהוא רצון השי"ת. אבל רצון בני ישראל הוא אדרבא בהשתדלות ובשעה אחת של תשובה ומעשים טובים, וכל הצדיקים מבקשים על חיי עולם הזה ואין רוצים ליפרד ממנו, אף על פי שיודעים שזה רק אושפיזא וישיבת עראי חפצים בכך, כי חפצים בהשתדלות ועבודת השי"ת, ועל כן קדושת יום טוב אינה מנוחה שלימה כשבת, שהרי הותר בה מלאכת אוכל נפש, היינו מה שלצורך האדם, שזהו רצון האדם יותר כשיוכל לעשות גם כן מה שהוא לצורך נפשו. וכך מקדשי לזמנים שיהיה שביתה מכל ל"ט מלאכות דעולם הזה חוץ ממה שלצורך שמחת יום טוב, כי ההשתדלות הוא דייקא על ידי עניני עולם הזה, ומהם יקחו לעבוד את ה'... (שם שם עמוד קמג)
וגם קדושת חג שבועות זמן מתן תורתינו נכלל בקדושת שבת, דכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל, ואיתא בספר הבהיר, לקח שביעי ושם להם במקומו, והשאר גנזו לצדיקים וכו', שבכל יום השבת מופיע האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, שהוא מעין עולם הבא... וקדושת חג הסוכות שאומרים בו זמן שמחתנו יותר מבשאר מועדים, שבהם גם כן מצות שמחה, מפני שבסוכות נולדה מעצמה השמחה מצד התגלות כבוד מלכותו בימים הקדושים... (פרי צדיק בראשית ויצא ג)
בהפטורה ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, ויש להבין למה לא נזכרו בחגים שדבר מהם למעלה, וכן יש לדקדק במה שנאמר והיה מדי חודש בחדשו ולא נזכר כן ברגלים שיש מצות ראיה... אך הענין שבכל החגים יש קדושה שהישראל כשבא למקום המקדש יכול להרגיש קדושה, וזה יפתח לעתיד לכל ישראל שיוכלו להרגיש בכל מקום בארץ ישראל הקדושה מהחג, רק בחודש שיש בכל חודש התחדשות קדושה, שכן נקרא מולד הלבנה חדתותא דסיהרא, שבכל חודש מקבלת אור מחודש מהחמה... וזה הקדושה יקבלו מחדש בכל חודש ושבת ובחגים אף שלא יבטל התורה ויעלו לרגל, אך עיקר הראיה יהיה בשביל השבת שבו... אבל הקדושה שמרגישין בחג בזמן הזה, יזכו להרגיש בכל מקום בארץ ישראל... (שם פרשת החודש ח)
בקדוש היום דשבת אומרים בסיום הברכה מקדש השבת, וביום טוב מקדש ישראל והזמנים, להבין החילוק, דענין הקדושה הוא לשון פרישה, היינו פרישה מתענוגי העולם הזה, והארת קדושת השי"ת בכל, וכמו שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ה', דעל ידי השתדלות אדם להתקדש עצמו מלמטה בפרישות מתאוות על ידי זה והייתם וגו', ובשבת באה ההארה על ידי אמצעות הזמן, על ידי השבת לנפשות ישראל, לזה אנו אומרים מקדש השבת, וביום טוב בא ההארה לנפשות ישראל בעצם, לכן אומרים מקדש ישראל, היינו שבא הארת הקדושה לנפשות ישראל בלי אמצעי, ולכן נאמר בשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם, שנצרך דעת והכרה לזה, אבל ביום טוב הנפש בעצמו מרגיש ההארה, כמו שנאמר כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ומזה באה השמחה ללב, כי אין שמחה בלב איש ישראלי, אלא כשמרגיש קדושת השי"ת בלבו ודבוק בו... ולכן ביום טוב המצוה ושמחת בחגך, מה שאינו כן בשבת המצוה רק בעונג, כמו שנאמר וקראת לשבת עונג. לכן ביום טוב אומרים דא היא סעודתא דקוב"ה ושכינתיה, מפני שביום טוב באה הארת המשפיע להמקבל בעצם בלי אמצעי, וזהו עיקר יחוד קוב"ה ושכינתיה, שהוא בחינת כנסת ישראל, וזהו שורש השמחה שבאה מיחוד המשפיע עם המקבל... (שם שבועות ח)
והנה פירוש לכם אין המכוון לעונג הגוף, רק שיהיה העונג של הגוף גם כן בקדושה לה' ברזא דעונג, (ראשי תיבות) עדן נהר גן, וכן פירוש לה', שיהיה קיום החיים להגוף מדברי תורה, כמו שברא השי"ת אדם הראשון שיהיה קיום החיים שלו מדברי תורה... (שמיני עצרת לא)
...דהנה בפסח שהוא זמן יציאת מצרים הוא בבחינת אתי דכא, היינו שכביכול הקב"ה הגביה ונשא אותנו אצלו יתברך משפל המדרגה, שהיינו במ"ט שערי טומאה, וגם עליהם היה טענה מה נשתנו אלו מאלו, ועם כל זה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, מפני שהשי"ת הגביהם למעלה, ואז נאמר עצרת לה' אלקיך, כי אז נקלטו בקדושה מצד השי"ת, הגם שלמראה עין לא היו עוד נשלמים עד מתן תורה, ועבור זה נקרא חג השבועות עצרת בלשון חכמים. אמנם לאחר מתן תורה כאשר אירע הקלקול והוצרכו אחר כך להתעורר מצדם לתקן בתשובה עד שיזכו להלוחות שניות, והיינו בחינת אני את דכא אשכון, שכביכול השי"ת יצמצם את קדושת שכינתו יתברך מעילא לתתא גם בדברים השפלים התחתונים, וההתחלה לזה הוא בחודש תשרי, כדאיתא בתקונים... וגם בחג ממשיכים האור מקיף עם האור פנימי על ידי הסוכה וד' מינים עד כשבאים ליום שמיני עצרת נגמר קליטת הקדושה מצדנו, ועל זה כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם, לכם דייקא, כי זה עיקר טעם רבי אליעזר, דסבר או כולו לה' או כולו לכם, דהיינו אם הוא מרגיש בנפשו שיוכל להמשיך הקדושה גם בדברים הגשמיים כאכילה ושתיה, אזי יוכל לעשות כולו לכם, ואם לאו בר הכי הוא, בהכרח לעשות כולו לה', רק שיהיה רק יושב ושונה, ורבי יהושע סבר, שעל ידי קדושת החג יוכל כל נפש ישראל להמשיך הקדושה בחציו לכם, לכן בא הרמז עצרת לה' אלקיך דייקא ביו"ט של פסח, כי אז היה הקליטה דייקא מבחינת ה' אלקיך ולא מצד האדם, ובשמיני עצרת נאמר תהיה לכם, מפני שאנו נשלמים מצדינו עתה, עד שכוחנו יפה לעשות מכל העניני לכם, כאכילה ושתיה, להמשיך בהם השראת קדושה... והוא על רמז דברינו הקודמים בהושענא רבה, כי תכלית הבירור והתיקון של כל הימים הקדושים מה שפעלנו בתשובה ותפלה נשלם בשמיני עצרת, ונתברר שכל מעשינו גם בדברים הגשמיים בקדושה, וזה גם כן בחינת שלמה המלך ע"ה, שבו נתברר כל העסק של דוד המלך ע"ה, שתיקן הכל בכח תשובתו ותפלתו... (שם לח)
...הנה כותרת כל מועד הוא הזמן. בתורתנו הקדושה מכיל ענין הזמנים מקום גדול מאד כי ידוע נדע כי ענין הזמנים במועדים וכן במצוות אינם כמורגלים לחשוב כעובדה כן קרה, שהחג ההוא או המצוה ההיא נתרחשו בעת ההיא, ואשר על כן אנו חוגגים ועושים זה לעולם בזמן ההוא. צריכים לידע כי סוד הזמנים הוא כי עצם הזמן הוא ממש חק במצוה לא פחות מעצמה של המצוה, וכמו מי שאין לו זרוע פטור מן התפילין, הלא זה פטור ממש, כי פשוט הוא כי לא התפילין לבד הם כל כולו של המצוה, כי אם התפילין עם הזרוע ביחד מהוים את הגוף של המצוה, וכמו כן הוא הוא הסוד הגדול בענין הזמן, עצמיות של הזמן הנה הוא החלק היותר גדול בהמצוה...
וככה הוא גם כן סוד כל הזמנים, כמו זמן חירותינו, זמן מתן תורתנו, זמן שמחתנו - כי חרותנו ומתן תורתנו הם באמת כתוצאה מסוד הזמנים האלה. "ליל שמורים" היינו כי ה"ליל" הוא הגורם... (דעת תורה ויקרא עמוד רבי)
...וזהו הפרש עיקרי שבין שבת ליום טוב, גדר היום טוב שמחה, היינוי השגה דרך היש, דרך מחשבה וציורים חושיים, וההשגות הבהירות משמחות מאד, אבל גדר השבת מנוחה, דביקות, הויה זו בגדר למעלה מההשגה, פירוש התבטלות דהיינו עצם הדביקות... (חלק א עמוד רצה)
והנה יש כמה דרגות בבחירה כללית, יש שהיא כוללת יותר, כגון של ראש השנה, שכוללת את כל האדם, ויש שאינה כוללת כל כך מפני שההתעוררות אינה חזקה כל כך, וזהו דין המועדות (בפסח על התבואה וכו') שבהם יש התעוררות לבטוח בהשי"ת באותו דבר המיוחד, ואם יתעורר האדם למשל לבטחון גדול בענין תבואתו, על ידי זה יהא ראוי שתתברך תבואתו, כי הראה שביכלתו להעלות אתו את כליו לקדושה, ואם יניח את ההתעוררות הזאת, יפול חס ושלום עד כדי לאבד תבואתו... (חלק ב עמוד ע)
...זהו עומק ענין קביעת זכר לדורות במעשה, כי בפנים הנפש נקבעה אז המצוה או התשובה ולימודה, והגיעה לנקודת פנים, ועל ידי זה נתאחדה ונתעצמה באחוד כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות. ונקודה אחת מהכרתם הפנימית של הדור שחיו בזמן הנס נמצאת גם עתה בתוך כל אחד מישראל, ואם אין השפעתה ניכרת זה מפני שהחיצוניות חוצצת וטמטום הלב מונע השפעתה. על כן קבעו חז"ל זכר על ידי מעשה המצוה, כי על ידי איתערותא דלתתא זאת יתעורר האדם ללמוד גודל נסי הבורא ית"ש... (שם עמוד קיב)
הנה דרך העולם האדם שמח בהרבות הון, כשמרויח היום שמח, וכשמוסיף להרויח מחר יוסיף בשמחתו... אך כשיתווספו לספר לנו שהרויח עוד, הפעמים האחרונות לא תעוררנה בנו שמחה גדולה כמו הראשונה, יען שבנוגע לעצמו אין האדם מתרגל בנקל להצלחה, ולכן שמחתו מתווספת והולכת, מה שאינו כן באושרם של אחרים, האדם מתרגל, ורגש שמחתו פוחת והולך, כשנסתכל בנו נראה, שבהגיע איזה חג הננו שמחים כל אחד כפי ערכו בשמחת החג, אך שמחה זו אינה מתווספת מדי יום ביומו, אלא כפי ערך התרגלנו בחג שמחתנו הולכת ופוחתת, ואמנם לא כך היא דרך גדולי התורה ועבודת ה', אדרבא שמחתם היא פנימית מפעולת התבוננותם הרבה בענין החג, וכל שיתוספו ימי החג תתוסף התבוננותם ויוסיפו להרגיש גדולות ונפלאות בתורת החג והמתנה העצומה אשר נתן לנו השי"ת בו... (שם נרות חנכה עמוד קכ)