כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלקיך בידיך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר, וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה תחת אשר ענית. (דברים כא י והלאה)
לא תשתחוה להם וגו', רבי אלעזר היה הולך בדרך, והיה רבי חייא עמו, אמר רבי חייא כתוב וראית בשביה אשת יפת תואר וגו', מהו הטעם (התירה התורה), והרי כתוב לא תתחתן בם, אמר לו היינו בעוד שעומדת ברשותם, (אבל כשנשבתה ובאה לרשות ישראל התירה התורה). ובא וראה, אין לך אשה כשרה בעמים עכו"ם כראוי, שלמדנו, למה נסמכה פרשה זו לבן סורר ומורה, אלא בודאי מי שנושא אשה זו יורש ממנה בן סורר ומורה, מהו הטעם, משום שקשה להעביר הזוהמא ממנה, וכל שכן אותה שהיתה נשאת מקודם לאיש עכו"ם, שהדין נתדבק בדין ונטמאת, וקשה להעביר ממנה הזוהמא, והיינו שאמר משה בנשי מדין, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. (יתרו תלד)
כי תצא למלחמה, במלחמה הרשות הכתוב מדבר... ושבית שביו, לרבות כנענים שבה. וראית בשביה, בשעת שביה, אשת, אף על פי שהיא אשת איש, יפת תואר, אין לי אלא בזמן שהיא יפת תאר, מניין אף על פי שהיא כעורה, תלמוד לומר וחשקת בה. ולקחת לך לאשה, שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי.
והבאתה אל תוך ביתך, ולא לבית אחר, וגלחה את ראשה, רבי אליעזר אומר תקוץ, רבי עקיבא אומר תגדל, אמר רבי אליעזר נאמר כאן עשיה בראש, ונאמרה עשייה בצפרנים, מה עשיה האמורה בראש ניוול, אף עשיה האמורה בצפרנים ניוול, וראיה לדבר, מפיבושת בן שאול ירד לקראת דוד המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו...
והסירה את שמלת שביה, מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהגוים ארורים בנותיהם הם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם. וישבה בביתך, בבית שמשתמש בו, נתקל בה ונכנס, ונתקל בה ויוצא, רואה בקרויה ורואה בניוולה. ובכתה את אביה ואת אמה, אביה ואמה ממש, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר אין אביה ואמה אלא עבודה זרה, שנאמר אומרים לעץ אבי אתה. ירח ימים, שלשים יום, דבר אחר ירח אחד, ימים שנים, הרי שלשה, כדי בגדי נויה שהיו עליה וחמדה, ותיקון הוולד כדברי רבי עקיבא, להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, רבי אליעזר אומר, ירח ימים כמשמעו, וכל כך למה, שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה, זו מתקשטת וזו מתנוולת. הא אם לא עשה בה את כל המעשים האלו ובא עליה הרי זו בעילת זנות. אחר כן תבא אליה ובעלתה, שאין לך בה אלא מצות בעילה. והיתה לך לאשה, כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
והיה אם לא חפצת בה, הכתוב מבשרך, שאתה עתיד לשנאותה. ושלחתה לנפשה, ולא לבית אלוהיה, ושלחת בגט, כדברי רבי יונתן, ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות. ומכור לא תמכרנה, אין לי אלא שלא ימכר בכסף, מנין לא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה, תלמוד לומר ומכר לא תמכרנה. לא תתעמר בה, לא תשתמש בה, דבר אחר הרי זו אזהרה לבית דין. תחת אשר עיניתה, אפילו לאחר מעשה יחידי. (כי תצא ריא-ריד)
...דתניא ובכתה את אביה ואת אמה וגו', במה דברים אמורים, שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה, מטבילה ומותר בה מיד, רבי שמעון בן אלעזר אומר, אף על פי שלא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם שפחות, וחוזר ומטבילה לשם שחרור, ומשחררה ומותר בה מיד... מתקיף לה רב פפא, אימור דשמעת להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצוות, אבל עבד דשייך במצוות הכי נמי דאפילו רבנן מודו... תנו רבנן וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, רבי אליעזר אומר תקוץ, רבי עקיבא אומר תגדיל... וראיה לדברי רבי אליעזר ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו, מאי עשיה, העברה. תנו רבנן ובכתה את אביה ואת אמה... (יבמות מז ב, ההמשך כדלעיל בספרי)
איבעיא להו, כהן מהו ביפת תואר, חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצוות יתרות, רב אמר מותר, ושמואל אמר אסור. בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי דשרי, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי פליגי בביאה שניה... רב אמר מותר, הואיל ואישתריא אישתרי, ושמואל אמר אסור, דהא הויא לה גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא. איכא דאמרי, בביאה שניה כולי עלמא לא פליגי דאסירא, דהויא לה גיורת, כי פליגי בביאה ראשונה, רב אמר מותר, דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ושמואל אמר אסור, כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה...
תנו רבנן וראית בשביה, בשעה שביה, אשת, ואפילו אשת איש, יפת תואר, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. וחשקת, אף על פי שאינה נאה, בה, ולא בה ובחברתה, ולקחת, ליקוחין יש לך בה, לך לאשה, שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו, אחת לו ואחת לבנו, והבאתה, מלמד שלא ילחצנה במלחמה. (קדושין כא ב)
...ועוד אמר רב יהודה אמר רב, ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולם בני יפת תואר היו, וכולם מסתפרים קומי ומגדלים בלורית היו, וכולם יושבים בקרוניות של זהב והיו מהלכים בראשי גייסות, והן הן בעלי אגרופים של בית דוד דאזלי לבעותי עלמא. (שם עו ב)
...והתניא על הגזל, גנב וגזל, וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן, כותי בכותי וכותי בישראל אסור, וישראל בכותי מותר... כיוצא בו ביפת תואר מאי היא, כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה, נהרג עליה. (סנהדרין נז א)
...אמר (חושי הארכי לדוד) מאי טעמא קנסיבת יפת תואר, אמר ליה יפת תואר רחמנא שרייה, אמר ליה לא דרשת סמוכין, דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה... (שם קז א)
טבות בשם שמואל אמר, לא התירו יפת תואר אלא לאחר ארבע עשרה שנה, שבע שכבשו ושבע שחלקו, ואני אומר לא התירו אלא ביאה ראשונה בלבד, כדי שתקבל עליה מה שכתוב בפרשה. רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן אמר להון אתון אמרין תרתין מילין בשם רב, ולית אתון אמרין טבאות, אתון אמרין בשם רב לא התירוה אלא ביאה ראשונה בלבד... (מדרש שמואל פרשה כה)
ושלחתה לנפשה, ולא לבית אלוהיה, מלמד שאם לא רצת להתגייר אחר שלשים יום מגלגל עליה כל שנים עשר חדש, לא רצת, מקבלת שבע מצוות שנצטוו בני נח והולכת לה, והרי היא ככל הגרים התושבים, לא רצת לקבל שבע מצוות אחר השנים עשר חודש, הורגין אותה... (דברים כא יד)
כי תצא למלחמה, הנה ידעת ענין הפסוק אשר מסכים כי סטרא אחרא שארי בחיבורא וסיים בפרודא, והנה היוצא למלחמה יצר הרע מתחיל ממטה למעלה ותחלה נלחם עמהם בפרודא, וזה שאמר על אויביך, ואחר כך בחבורא, וזה שאמר ונתנו בלשון רבים. ואמנם להבין שאר הענין צריך שנבין איך אמרו רז"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וכי מפני שיצר הרע מתגבר על האדם נתיר לו שיעבור עבירה גדולה כזו. אך סוד הענין הוא, הלא סוד נפשות נעשקות בטיקלא, והם עובדי אלילים, אמנם ישראל היוצאים למלחמה היו כולם צדיקים, כענין שנאמר מי האיש הירא מעבירות שבידו, ואם כאשר ראית בשביה אשת יפת תואר אז וחזקת בה, יורה ודאי, כי אותה אשה היא משדה ישראל נשלחת, ושבו אותה הקליפות, ולכן ראוי לך לקחת מהם... (דברים כי תצא)
ותשני ית כסות שבייתא מנה ותטבלינה ותגיירינה בביתך ותבכי על טעוות בית אבה ואמה ותשהי תלת ירחין די תידע אין היא מעברא, ומן בתר כדין תיעול לותה ותפרין יתה ותהוי לך לאינתו... (דברים כא יג)
לא ימנעני - שתמר היתה בת יפת תאר, ונתעברה אמה ממנה כשהיתה נכרית, ומי שיש לו בן או בת משפחה אינו בנו לכל דבר. (שמואל ב יג יג)
וגלחה - יש אומרים שמא בעבור שערה חשק בה, על כן תגלח. ועשתה - תגדל, כדי להיותה מאוסה בעיניו... ובכתה - כדי להסיר שמחתו בה. ירח ימים - אולי יקל חשקו, ויש אומרים וגלחה בעבור שהיתה טמאה, וכן משפט המצורע, ועשתה - תיקון, ותקונה לכרות העודף, וכן לא עשה שפמו... והסירה שמלת - כי היא מטונפת. וישבה בביתך ובכתה - והטעם תשב בביתך ירח ימים לבכות את אביה ואת אמה - יש אומרים כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התיהדו, ולפי דעתי שחייב כל אדם בשקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות, וטעם ובכתה שתתאבל עליהם, כמשפט ישראלית, כי היא מתייהדת, אם נהרגו כאשר נשבת, ואין צריך להזכיר תרחץ, כי היא צריכה למי נדה, כי כבר נכתב אתם ושביכם... (דברים כא יב והלאה)
...והזכיר הכתוב וחשקת בה, שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בעילתה, אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה, לא ישא לזו... (שם שם יא)
ועשתה את צפרניה - רש"י... לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות, והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה, יצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות, כענין ויגז את ראשו דאיוב... וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש... ותעשה כל זה ירח ימים כי כן דרך האבלים. ועל דעת רבותינו שאומרים שהכל לבער את יפיה, צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה... ותגלח את ראשה שהוא ניוול גדול...
והטעם בפרשה זהו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד, כאשר נעשה בגרים, אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה, ותעזוב יראתה,וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה, כי תעזוב את עמה ואת אלהיה, והוא מדרשו של רבי עקיבא... ויתכן שבית דין מטבילין אותה בעל כרחה, כמו שעושים בעבדים, ומפני שאינה מתיהדת כמשפטו הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה.
ורבי אברהם אמר, כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה, והרב אמר במורה הנבוכים לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה, כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם, ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה. ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם עבודה זרה מפיה ומלבה, ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה, שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת, כמו שהזכירו רז"ל בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהים להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה... ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך, ודרשו ביתך ולא אל בית אחר, וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו, אולי תחפוץ ותתרצה בו, ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח, אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד, גם לו גם לאביו ולאחיו, וכן אמרו בפרק החולץ ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, במה דברים אמורים שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד...
ואמר ושלחתה לנפשה, שתעשה כרצונה, ולא נכריחנה לשמר דת משה ויהודית, כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה, ואם תחלל השבת תסקל... כדין ישראל המשתמד, וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה, שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה, דינה כישראלית גמורה, שכבר העלינו הלכה, כולם גרים וכו'. (שם שם יב)
ואחר כן תבא אליה ובעלתה - אמרו בספרי, אין לך בה אלא מצות בעילה, נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה, וגם הבעילה לא לשם קדושין, שדינה עדיין כגויה, שאין קדושין תופסין בה, אלא שיתיר לו בעילתה... ובספרי והיתה לך לאשה, כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אם כן היא אשתו לגמרי, כי התורה הקנתה אותה לו.
ועל דרך הפשט יראה, שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם ואחר כן תבא אליה ובעלתה, ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה, אבל בגמרא במסכת קידושין אמרו, שהוא מותר לבא עליה ביאה ראשונה, וזהו ולקחת לך לאשה, ודרשו והבאתה אל תוך ביתך, מלמד שלא ילחצנה במלחמה, יחברו אותה למעלה, ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך, והנה הוא שובה אותה במלחמה ומביאה אל ביתו ואל עירו, ובועל אותה לשבר את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת... אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין, רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן, תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתם אומרים בשם רב, יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שניה, אלא לאחר כל המעשים הללו... (שם שם יג)
ושלחתה לנפשה - אמרו בסיפרי ולא לבית אביה, ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה, או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים, כי יסייע ידי עוברי עבירה, אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא, כי אולי תשאר בארץ, ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם. והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה, נלמוד מזה, שאינה צריכה ממנו גט, אבל הכתוב עשה אותה כאשת איש בהיותה עמו, וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה. ויתכן כי טעם הכתוב לומר, שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה, אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר, ישלחנה לנפשה, והכל תלוי בבעילה הזאת, כי אם אחרי בעילתו תעמוד עמו ימים ויבא עליה, אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו כבר נעשית אשתו, והנה היא יהודית, ומתגרשת בגט...
תחת אשר עניתה - אמרו בספרי אפילו לאחר מעשה יחידי, והוא מה שהזכרנו שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו, ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה. (שם שם יד)
חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן... וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תאר, ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה.
אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה, שנאמר וראית בשביה, בין בתולה בין בעולה בין אשת איש, שאין אישות לעכו"ם, וחשקת אף על פי שאינה יפה, בה ולא בחברתה, שלא יבעול שתים, ולקחת לך לאשה, שלא יקח שתים ויבעול אחת, ויניח אחת לאביו או לאחיו. ומנין שלא ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסנה למקום ואחר כך יבעול.
הכהן מותר ביפת תאר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת.
וכיצד דין ישראל ביפת תואר, אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה, אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד, ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה, וכן בוכה על דתה ואינו מונעה, מגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו, ותהיה עמו בבית, נכנס ורואה אותה, יוצא ורואה אותה, כדי שיקוץ בה, ומגלגל עמה כדי שתקבל, אם קבלה ורצה בה הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים.
וצריכה להמתין שלשה חדשים, חדש של בכיה ושני חדשים אחריו, ונושאה בכתובה וקידושין, אם לא חפץ בה משלחה לנפשה, ואם מכרה עובר בלא תעשה, שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף... וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה, משישתמש בה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תתעמר בה, שלא ישתמש בה. לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש, לא רצתה מקבלת שבע מצוות שנצטוו בני נח, ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושאה, שאסור לישא אשה שלא נתגיירה.
נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר, ואינו בנו לדבר מן הדברים, מפני שהוא מן העכו"ם, אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם. ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין, נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו, ומותרת להנשא לאמנון.
יפת תואר שלא רצתה להניח עבודה זרה אחר י"ב חודש הורגין אותה... (מלכים פרק ח א והלאה)
כבר הודעתיך שאני אמנם אתן בסבת הנראה מן הכתוב, וממה שכלל אותו גם כן זה הספק דין אשת יפת תאר. וידעת אמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ועם זה יש בכלל המצוה הזאת מן המדות הטובות, שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיד עליו, והוא שאף על פי שיצרו גבר עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר, והוא אמרו אל תוך ביתך, ואין מותר לו שילחצנה במלחמה, כמו שביארו שם, שאין מותר לבועלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דעתה, ואין מונעין אותה מהתאבל ומן הבכי, ולא מהמנע הרחיצה, כמו שכתוב ובכתה את אביה ואת אמה, כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררם אבלם, עד שיחלשו כחות הגופניים מסבול המקרה ההוא הנפשי, ומפני זה חמלה התורה עליה, ושם הרשות בידה מכל זה עד שתעלה מן הבכי ומן האבל. וכבר ידעת שהוא בעלה בגיותה, וכן כל השלשים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא, ואפילו בעבודה זרה, ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא, ועם זה אם לא ישיבנה אל חקי התורה לא תמכר ולא יעבד בה. הנה שמרה התורה קרבת המשגל, ואף על פי שהוא במקצת מרי, רוצה לומר היותה אז גויה, ועם זה אמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. הנה התבאר מה שבאלה מצוות מן המדות הטובות... (חלק ג פרק מא)
ונקרב את קרבן - לרש"י משום הרהור, ואם תאמר הרי יפת תואר הותרה במלחמה, ואיזה עבירה והרהור יש, ויש לומר שהותרה רק לאחר כבוש. (במדבר לא נ)
והסירה את שמלת - שעבדה בה עבודה זרה, וכל מה שהיה עליה בעוד שהיתה כנענית יעביר. (דברים כא יג)
יש דברים שהתירה תורה, ואם יעשה האדם יבא לדין עליהם, שיש לו לאדם לחשוב שלא התירה התורה אלא נגד יצר הרע, כגון יפת תואר, ולפי שלקח דוד יפת תואר יצא ממנו אבשלום, ונהרג הוא, ונהרגו כמה נפשות עמו... (שעח)
...יפת תואר התירה התורה כנגד היצר, (שאם לא יתירנה יחטא בה וישאנה באיסור), ועוד אם יש ישראל שנחתך חוטמו או יש בו מום אחר ואין בת ישראל חפצה בו, הרי יקח יפת תואר... (שפ)
...ואשר יתור אחר לבו ועיניו לא ינקה ממכשול, וככל שישאב מהם יוסיפו ויחדשו לו, ויבא כמו באשה מהסתכלות להרהור, וממנו למגע עד שיפול בשחת העוון. והתורה הזהירה ביותר בזנות, ועל כן לא התירה יפת תאר עד שיעשה כל משפטה... ואף על פי שמתגיירת מחמת יראה... ובכתה - לכבד את הוריה, וכדי שאולי יעבר חשקו, ושיעקר שם עבודת גלולים מפיה, וכן תתיאש ממשפחתה ותדבק באיש הזה ותתגייר. ועל דרך השכל פרשה זו רמז ליצר הרע המחטיא ובא לאדם כאשה יפת תאר להכשילו, ותקנתו שיסיר כחו מעליו לגמרי, כי הסרת השערות רמז להסרת הכח, כבשמשון, ולא יסור אחריו כלל. ועשתה את צפרניה - יחשוב במעלת אדם הראשון קודם החטא, שהיה לבושו צפורן. והסירה שמלת - ועל ידי זה יסיר התאוות הגשמיות, ויקח מהם רק המותר. ונסמכו פרשיות אלו, כי נשואין אלו אינם ראויים... (דברים כא י והלאה)
והבן מכאן רמז גדול בענין הכוונה, כי יש כח בהרהור לפעול על הטיפה הן לטובה הן להפך, ולכן נסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת מי שחייב תליה ופרשת יפת תואר, להודיעך, כי מאשת יפת תואר הלקוחה בשביה לא יצא מעולם צדיק, מאחר שאין הכוונה רק ליופי, וידוע כי יצאו מהם בנים סוררים ראוים להריגה, וכבר ידעת מה שאירע לדוד המלך בענין תמר ואמנון ואבשלום, כי כלם היו בני יפת תואר... (כי תצא דף צ)
...ומשרשי המצוה אמרו ז"ל, לפי שלא התירה התורה יפת תואר בשביה אלא כנגד יצר הרע, שאם לא התירה הכתוב ישאנה באיסור לתוקף יצר לב האדם רע בענין החשק, ועל כן סתם הכתוב דלת בפניו, להבאישה בעיניו, וצוה לגלח ראשה כדי לאבד תאר שערותיה הנאות, ולגדל צפרניה כדי לנוול תאר ידיה, ושירשה אותה לבכות חדש ראשון לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה. (כי תצא מצוה תקלב)
שלא למכר יפת תאר אחר שיבא עליה החושק בה ביאה אחת... משרשי המצוה, ללמד נפשנו מדות טובות ויקרות... ואין ספק כי ממדת הנבלים הפחותים בתכלית למכר האשה אחר שהשכיבוה בחיקם... (שם תקלג)
וראית בשביה - ובזה מגלה תורה סוד המלחמה המוסתרת ביצר, כבקדושין, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וסדר לקיחתה כך, שתגבר יד שכלו על יצרו הזונה, ושיכבש לפניו מעט מעט, עד שימנע לגמרי, או שיקחנה כאחת הגיורות הצדקניות שבישראל. והנה כשיצרו תוקפו לא ישמע לקול מלחשים באזניו אסורה, ולכן התחבולה הנכונה להתירה לו לשעה, כבשר חזיר למי שאחזו בולמוס, ואחר כך והבאתה - שכאשר היא ברשותו תתקרר דעתו ולא יהיה חשקו כקודם ביאה ראשונה, ואחר שירד למדרגה זו ציוה וגלחה את ראשה - בהיפך יופי האשה, אולי עיניו ולבו קשורים בזה, וכן יסיר בגדיה היפים, ואחר כך ובכתה - יוריד חשקו עוד מדרגה, ואם ירגיש בה עוד טוב טעם ודעת שראויים לבא בהם תחת כנפי השכינה, אז התירה לו לגמרי. (דברים כא יא)
וחשקת בה - שלא תפרד מחשבתו ממנה, ולקחת לך - לביאה ראשונה, ואחר כך חייב לעשות לה דברים לנוולה... וגלחה את ראשה - שתכין עצמה להתגייר, והסירה את שמלת שביה - המטונפת, כי החמודות מסירים בשעת שביה. ובכתה - כדי שתמצא מנוח לנפשה, ובזמן הזה אין ראוי לבעלנה או להכריחה על דתה... (שם)
כי תצא למלחמה, יש ב' סוגי קרב, מלחמת גוי בגוי, ומלחמת אדם ביצר... ושבית שביו - וכדי שלא תחטא מזיד ותאבד במלחמתך שעליך להלחם, הנני מתירה לך בביאה א'. ועל פי רמז, השמחה היתרה תהולל חכם, כי רק אחר הישועה יתן עיניו בנשי אויביו. וראית בשביה - לא יתן לב אם היא בתולה או בעולה או יפה כדרך גבר שיחפש באשה את השלמויות, כי האיסור ילהיבנו עד שהכל יראה לו טוב. והבאתה - ופן יקנה היצר הרע בך דירת קבע, אחרי שטעמת פעם איסור זנות, ובכל זווג יהיה בהם כוונת זימה, על כן יסיר ד' דברים שפיתוהו לרע: שהיתה דבר חדש שהיצר הרע יתלהב אליו, שהתקשטה, שלוותו אחר הנצחון ושמחת השלל, על כן יהפך ד' אלו אל הקצה האחר, שיהא רגיל בה בבואו ובצאתו, יסיר עדיה, תשב עם אשתו וירבו מדני אשה הקשים ממלחמת גוג ומגוג שתטיח אל ראשו, ואחר כל זה ובעלתה - יבא אליה לשם אישות... (שם, וראה שם עוד)
שור אחיך - בל יאמר אחר שכל הנ"ל נגרם מיפת תואר, הלא לטובה התכוון, להשיב נפש אובדת לבעליה, על זה אמר השבת אבדה היא רק לאחיך, והיפת תואר לא לה' היתה ונאבדה. (שם כב א)
...ודע כי יש ב' זונות, א' לילית הזונה הנזכרת, הב' מחלת. ולילית ממונה על יללות, ומחלת ממונה על תוף ומחול ושמחה של הוללות וסכלות מצד הטומאה, והיא סוד יפת תואר כאשר נבאר אי"ה. ולא התירה התורה אלא כנגד יצר הרע, ואחר כך צריך לנוולה, ובכתה את אביה וכו', שזהו הכנעת מחלת, על כן הבנים היוצאים מיפת תואר הם בנים זרים, וזהו ענין סמיכת פרשת בן סורר ומורה... (תורה שבכתב כי תצא, ועיין שם עוד)
יפת תואר - ...ובעצם הדבר קשה, למה יתיר זאת בשעת הנס שצריך להתקדש, ואדרבא, יתגבר על יצרו. ויסוד הדבר, שבחטא אדם הראשון נשבו נשמות יקרות ביד הסט"א, שהם נשמות הגרים, מהם באו גדולי עולם כרות, שמעיה ואבטליון, אונקלוס הגר ועוד. עוד אגלה לך סוד, שיש נשמה טהורה דבוקה בטמאה, ואין לה כח להטותה עד עת דרור, כרבי חנינה בן תרדיון, שהיה דבוק בשכם בן חמור, שמצאה מינה בדינה ונדבקה בו, ולהיפך יש נשמה טובה בין הקליפה, שתטה לב שוכנה, ותגרש או תמחוק חלק הרע, והם הגרים. וכתבתי שבאמצעות מעשה המצוה יתלבש באור השכינה ויגרש הרע, כענין שומר מצוה לא יירא רע, ושלוחי מצוה, ולהיפך בעושה העבירה. וכאן בהיותו עוסק בדבר מצוה במלחמה, יגלה ה' עיניו לראות באשת גוי שיש בה יפת תואר, נשמה קדושה, ומכירה על ידי שחושק בה בהיותו עסוק בשליחות מצוה, על כן אמר ולקחת בנעלם, בלי מפיק ה"א כבכל הפרשה, שחלק הטוב תיכף ידבק בו כבדינה. ולפי שיש בזה ב' בחינות, או שנתרוקנה בזה מכל טוב, או שהיא כולה חלוטה בטוב, לפיכך יביאנה אל ביתו ויסיר חלק הרע, ואז יראה אם יחפוץ בה אחר שנוולה והסיר התאוה הטבעית ממנה, וזה שאמר תחת אשר עיניתה, מלשון עניות שריקנה מנשמתה.
וברמז יש לומר, שהעולם תלוי בנצחון בני ישראל על יצר הרע, ואם כן יהיה מוכן למלחמה הידועה שהוא אויביך, אם לא יקום וילחום עליו יאבדהו וישב שביו, שעצמו אין בו ממש, והעדרו הוא המקווה, אבל יש בידו שבי מנשמות בני ישראל, וכשינצח היצר יראה כמה יפה הנשמה, וילבישה החשק שהיה לו בדברי היצר לתקן לה המושכלות ועולם הקיים, ויביאה אל ביתו גופו, שמתרחקת ממנו על ידי הרע, וזה שוכן במקומה. וצריך לנקותה אחר כך מתחלואי הרע, שהוא בבחינת שיער, והקליפה הרמוזה בצפרנים, ומסיר מסוה הטומאה כבגד, ויושיבה בבית המדרש ותתוודה על שעזבה אביה הקב"ה ואמה כנסת ישראל, ירח ימים, רמז לחודש התשובה אלול, ואחר כך תבא ליהנות מאורה ותסייעהו לעמוד על דרך הנאות, ובעלתה, שתחזור ליום התחיה, ואם לא יצליח בכך, לפחות יחזירנה כפי שקבלה, ושלחתה לנפשה, ולא ימסרנה ביד שבאי, ולא ימכרנה בכסף, כוסף התאוות, ולא תתעמר בה, לא יגרה בה המחבלים שהם החטאים. (דברים כא יא)
כפי שבראש המשפטים עומדת הדאגה לפושע ולנערה העניה בפרשת משפטים, כן מדגיש כאן את קדושת מין הנקבה מול שרירות יצרית של האיש, רסון עצמי נדרש ממנו אף בשאון המלחמה... וגלחה את ראשה - אין התורה אוהדת נישואין מתוך חושניות גרידא, ומזהירה על הסכנה שבהם, על כן יבחן אותה על ידי הניוול. (שם)
ושבית שביו - נראה שהוא תנאי, שנצחו את האויב לגמרי, ולא נשארו בידו שבויים שאפשר היה להחליפם ביפת תואר זו. (שם)
...דודאי נברא העולם על פי תכנית התורה, וכל אשר צותה התורה הוא בשביל שמציאות הבריאה כך, שכל מצותיה מבריאות ומקיימות את נפש האדם בזה ובבא. לדוגמא הראה רבינו ז"ל שיש במקום אחד, ששם וויתרה התורה על צוויה, אף שבמציאות נשאר הדבר מפסיד ותוצאותיו רעות. והוא מה שמצינו בפרשת כי תצא ענין יפת תואר, שאמרו על זה חז"ל (קדושין כ"ז) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות וכו'. והיינו במציאות דבר רע ומפסיד הוא, והתוצאות שסופו לשנאותה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, אלא שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם, שבשעת מלחמה שרתיחת הדם גדולה, קשה לו לאדם במצב בלתי נורמלי כזה להתגבר על יצרו, לכן אף שרמזה התורה על תוצאות הדבר, אף על פי כן הסירה את הצווי, ונשאר הדבר לפי מציאותו בלתי צווי... (חלק ג, בין ישראל לעמים, עמוד קסז)
וראית בשביה - בשעת שביה, ולא שלקחה למכרה וכו', ואחר כך נתן עיניו בה, מדלא כתב וראית בשבי. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, אם כן תתיר כל המצוות? ונראה שזה רק בשעת מלחמה, שיהא רוחו נכון בקרבו, ולא יצער נפשו, כדי שיוכל לעמד בקשרי המלחמה, ואולי מטעם זה הותרו קדלי דחזירי, כבחולין י"ז... (דברים כא יא)
כי תצא וגו' רוצה לומר, כשהוא בפנים והוא בן חורין, אז הוא עיקר העסק לצאת, כשהוא שליט על האויב, וזה שאמר רש"י במלחמת הרשות, כי כשהוא תוך המלחמה מוכרח הוא להלחם ונקרא מלחמת חובה, ואז אינו יכול לשבות היפת תואר, רק כשהוא בן חורין ורק מלחמות ה' נלחם, אז יכול לשבות ניצוצי קדושה על ידי המלחמה, ואף על פי כן כיון שבא על ידי האויב צריך שמירה הרבה באלה העצות, עד שתסיר שמלת שביה, הוא הלבוש שנתלבש מסט"א בהיות נשבה שם... (דברים כי תצא תרל"ט)
ולפי האמור יש לפרש ענין יפת תאר על פי דרכו של הרב זצ"ל, דהנה כתיב וחשקת בה, וחשק ענין דיבוק, כמו שכתבו, (שמות כ"ז י') וחשוקיהם כסף, והיינו שיש לנפש הקדושה דביקות עמו, ובודאי שיש לה שייכות עמו שהיא משרשו, וכוונת התורה כשמרגיש שנזדמנה לפניו לראותה וחושק בה, יתגבר על יצרו וינתק מחשבתו ממנה, וידביק נפשו בדביקות השי"ת ובתורתו, ובזה עצמו שמנתק עצמו ממנה הוא מנתק גם את הנפש הקדושה שהיתה דבוקה בה ונמשכת אחריו, ואין מהצורך ללוקחה כלל, אך דברה תורה כנגד יצר הרע, שאם לא עשה כן אלא שהוא נמשך אחריה, ואינו יכול להפריד מחשבתו ממנה, מוטב שישאנה בהיתר ולא באיסור, וזהו בשר תמותות שחוטות, שאז בהכרח שתכנע מעט לקדושה, ולא יאכל בשר תמותות נבלות, כלבא תקיפא ברוחיה חציפה. והכתוב מבשרו שישנאנה, כי הקדושה שהיתה בה, שלרגליה מצאה חן בעיניו, לאט לאט מסתלקת ממנה ונדבקת בו, והיא תשאר ריקה מכל קדושה, וממילא יסתלק החן וישנאנה, וסופו להוליד בן סורר ומורה, כי חלקי הרע שבה ידבקו בהנולד ממנה.
ולפי האמור יובן למה היתה תמר יותר צנועה מאמנון, שלא נתרצית לו, אף שלכאורה היה צריך להיות בהיפוך, שתמר נולדה מביאה ראשונה קודם הגירות ואמנון אחר הגירות, כי תמר נולדה בעוד היו בה כל חלקי הקדושה, אבל אמנון שנולד אחר כך, שאז כבר היתה ריקנית שנשתאבו ממנה חלקי הקדושה, נשתאבו באמנון חלקי הרע ביותר...
ולפי דרכנו יובן, שכל הגלויות היו לצורך גדול, ירידה צורך עליה, דוגמת מצוות יפת תואר, על כן האלקים אינה לידו שדוד יתעלם לדרוש סמוכין וישא יפת תואר, בכדי לצאת לפועל ענין יפת תואר בכלל על הגלויות. (דברים כי תצא תרע"ה)
כי תצא וגו', בליקוטי תורה מהאריז"ל שבזה רמז על בעל תשובה, כי כשהאדם בא לשוב, היינו שיצא למלחמה על האויבים שהוא היצר הרע והאברים, ונתנו ה' אלקיך בידיך ושבית שביו, שהם אברי הגוף, וראית בשביה אשת יפת תואר היא הנשמה, וגלחה את ראשה וכו', שתפסיק האמונות הרעות, ועשתה את צפרניה, שהיא חתיכת ומניעת המותרות, והסירה את שמלת שביה שהוא הלבוש שנעשה ממעשה העבירות, ואחר כך ובכתה את אביה ואת אמה זה הקב"ה וכנסת ישראל, ירח ימים, שהוא חודש אלול.
ויש להוסיף ולומר, דהנה ביפת תואר שלש מצוות בגופה, וגלחה, ועשתה את צפרניה, ובכתה וגו'. ונראה שהם מקבילים לשלשת חלקי האדם גוף ונפש ושכל, כמו שישנם בקדושה, כן ישנם מצד הטומאה, וכדי שתנקה מג' אלה שמצד הטומאה, צריכה לג' מצוות אלה, גלוח הראש כנגד השכל, כי השערות באות ממותרי לחות המוח, שהוא משכן השכל והנשמה, ובאשר נתגדלו ממקור טמא, צריך גלוח והסרה. עשיית הצפרנים גידול או קיצוץ שהן באצבעות הידים, שהן יניקה מתכלית התפשטות הגוף כמו שכתב מהר"ל, ובאשר מציאותן מן הגוף הטמא, על כן צריכים לנוולם על ידי גידול שנתמעט בהם התפשטות כח הגוף או על ידי קיצוץ. בכיה באה מצד רגש הנפש, רגש הנפש הטמא, להשקיט ממנה צערה ותשוקתה, ואז רק אז אפשר שיתחדש בה ענין גוף ונפש ושכל מצד הקדושה, ולעומת ג' מצוות אלו יש למצא נמי בבעל תשובה... (שם תרע"ו)
...וזה שאמר בסנהדרין (ק"ז א') מאי טעמא נסבית יפת תואר, א"ל רחמנא שרייה. היינו דהבין ממה דהתורה קראתה יפת תואר בתואר עצמי, על כן אינו על היופי הגשמיי לבד, שהוא הבל, רק שהיא אשה יראת ה', דעל כן יש לאיש הישראלי הנכנס למלחמתן של ישראל דאין מתיירא מעבירות שבידו שאין בידו כל רע, ולא יחפוץ בדבר איסור, חשק בה. וכן הסוף שמתגיירת, על כן חשב שהוא היתר גמור. ובאמת לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. ואף על גב דיצתה מכלל אשת זנונים, כיון דמתגיירת ונעשית אשה יראת ה', מכל מקום כיון דאינו גירות גמור מרצונה אלא לשם איש או מאונס שהוא דוגמת הכותים גרי אריות, דאת ה' היו יראים ואת אלהיהם וגו', שלא היו בכלל אומות העולם ולא בכלל ישראל, וכן היא סופה להוליד בן סורר ומורה... וזו תוליד בן שיעבוד ע"ז ויצא מכלל ישראל ומכלל אומות העולם. ואף על פי שדוד המע"ה היה כבר לבו חלל בקרבו, וכמ"ש בע"ז ס' ב' דעל כן לא היה ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה, ושאם שלא היה להורות תשובה לא היה לו חשק מצד יצר הרע, מכל מקום מאחר דסוף אירע לו אותה מעשה שהוצרך ליענש עליו ולהקים עליו רעה מתוך ביתו, הזמין לו חשק זה, ונמצא לא היה לו החשק מצד היצר רע כלל. אבל מכל מקום היה מצד החטא דעתיד, דעיקר חטאו היה במה שהביא עצמו לידי נסיון, כמ"ש בסנהדרין ק"ז א', והיינו שהוא בטח בנפשו דלבו חלל ואין לו יצר הרע שכבר כבשו, ובאמת הזהירו רז"ל אל תאמין בעצמך, ואלמלא הקב"ה עזרו לא יועיל כלום ולא יכול לבטוח בעצמו. ועל כן גם ביפת תואר שבטח בעצמו דאין חשקו מצד יצר הרע הגם דבאמת היה כן מכל מקום בא לכלל הטעות דלא דרש סמוכים... (חלק ב ישראל קדושים עמוד לא)
כי תצא למלחמה על אויביך, בספרי, פרשה זו במלחמת הרשות הכתוב מדבר, ונתנו ה', אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' אלקיך נותנו בידיך. ולכאורה לא נאמר בו שום מצוה, רק מצות יפת תואר, ומה זה זכות שבשביל זה יתנו ה' בידו. אך איתא בשם הרבי רבי בונם זצלה"ה, שהפסוק כי תצא למלחמה על אויביך, פשוטו קאי על היצר הרע... והנה הז' אומות דארץ ישראל הם ראשי הקליפות, והם כלולים כל אחד מעשר, שהם קליפת כל הע' אומות, ועליהם נאמר לא תחיה כל נשמה, אך כאן במלחמת הרשות הכתוב מדבר, היינו לכבוש שורש הקליפות, שהוא קלקול הראשון מנחש, וזה ענין שאמר (קדושין כ"א) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואין לו פירוש, מפני מה ירשה לו לוותר מפני היצר הרע ולשמוע לו, אך המכוון, שעל ידי מצוה זו על ידי זה היה יכולים לבטל את השורש היצר הרע מכל וכל, וזה שאמר על אויביך, כנגד אויביך, היינו לבטל שורש היצר הרע... (פרי צדיק דברים כי תצא ג)