כהונה   בעל מום

(ראה גם: כהונה-עבודה, קרבן-הקרבה)

 

דבר אל אהרן לאמר, איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עוור או פסח או חרום או שרוע. או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד... כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה', מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב. לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו, ולא יחלל את מקדשי, כי אני ה' מקדשם... (ויקרא כא יז)

זהר:

איש מזרעך לדורותם וגו', רבי יצחק אמר משום שהוא פגום, ומי שהוא פגום אינו ראוי שישמש בקדש. והרי העמדנו, שאדם הנמצא פגום אין בו אמונה, ופגם ההוא מעיד עליו, כל שכן כהן שצריך להמצא שלם ובעל אמונה יותר מכל, וכבר העמדנו... (אמור מא)

ספרא:

בני אהרן, יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים, אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין, תלמוד לומר בני אהרן, מה אהרן כשר, אף בניו כשרין, יצאו חללים ובעלי מומין. (ויקרא פרק ד פרשתא ו)

אשר יהיה בו מום, אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבר בזיבה ובנגעים, היה בו מום לפני הדיבר מנין, תלמוד לומר אשר יהיה בו מום, אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מניין, תלמוד לומר אשר יהיה בו מום. לא יקרב להקריב לחם אלקיו, אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם, שנאמר את קרבני לחמי לאשי, ושאר הקרבנות מנין, תלמוד לומר שוב לחם, מנין לרבות את הדם, תלמוד לומר להקריב... כל איש אשר בו מום מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרע אהרן, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום, אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין, תלמוד לומר כל אשר בו מום. עיור, בין סומא בשתי עיניו, בין סומא אפילו בעינו אחת, חורור קבוע והמים הקבועים מנין, תלמוד לומר או עיוור... אבא יוסי החרם אומר איזהו החרם הכוחל שתי עיניו כאחת, אמרו לו הפלגתא, אף על פי שאין יכול לכחול שתי עיניו כאחת... (אמור פרשה ג, וראה שם עוד)

אין לי אלא את אילו בלבד, מניין לרבות שאר המומים תלמוד לומר מום מום ריבה. הכושי והחיגר והלבקן והקיפח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים תלמוד לומר איש איש ריבה... אשר בו מום, פרט לאותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן... מום בו פרט לשעבר מומו, והלא דין הוא... לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, אם נאמר מקדשי הקדשים למה צריך לומר ומן הקדשים, ולמה נאמר ומן הקדשים, שאילו נאמר מקדשי הקדשים ולא נאמר מן הקדשים הייתי אומר קדשי קדשים שהותרו לזר מהם יאכל, ומקדשים קלים לא יאכל, צריך לומר מן הקדשים, או אילו נאמר מן הקדשים ולא נאמר מקדשי הקדשים, הייתי אומר מקדשים קלים יאכל ומקדשי קדשים לא יאכל, צריך לומר מקדשי הקדשים וצריך לומר ומן הקדשים.

יאכל אף במחלקות, והלא דין הוא... אם נאמר אל הפרוכת צריך לומר אל המזבח, למה נאמר אל המזבח, שאילו נאמר אל הפרוכת ולא נאמר אל המזבח, הייתי אומר אל הפרוכת שהוא בפנים יהיה פסול, אל המזבח שאינו בפנים לא יהיה פסול, צריך לומר אל המזבח. ואילו נאמר אל המזבח ולא נאמר אל הפרוכת, הייתי אומר אל המזבח שהוא כשר לעבודה יהיה פסול, פרוכת שאינה כשירה לעבודה לא יהיה פסול, צריך לומר אל המזבח, וצריך לומר אל הפרוכת. יכול לא יכנס לעשות רקיעות, תלמוד לומר אך, כך הוא מצוותו, הכהנים נכנסים, אם אין כהנים לוים נכנסין... ומנין אם עבד עבודתו פסולה, תלמוד לומר ולא יחלל את מקדשי. ומנין שבעל מום במיתה, רבי יהודה אומר נאמר כאן חילול ונאמר להלן חילול, מה חילול שנאמר להלן מיתה, אף כאן מיתה. וחכמים אומרים אין בעל מום במיתה אלא באזהרה. (שם פרק ג)

תלמוד בבלי:

...בעל מום, רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה, מאי טעמא דרבי, דכתיב אך אל הפרוכת לא יבא וגו', ויליף חילול חילול מתרומה, מה להלן במיתה, אף כאן במיתה. ונילף חילול חילול מנותר, מה להלן בכרת אף כאן בכרת, מסתברא מתרומה הוה ליה למילף, שכן פסול הגוף מפסול הגוף... ורבנן אמר קרא בו, ולא בבעל מום... (סנהדרין פד א)

זר מנלן... דבי רבי ישמעאל תנא אתיא בקל וחומר מבעל מום, מה בעל מום שאוכל אם עבד חילל, זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל, מה לבעל מום שכן עשה בו קרב כמקריב, טמא יוכיח, מה לטמא שכן מטמא, בעל מום יוכיח, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שמוזהרין ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שהוא מוזהר ואם עבד חילל... (זבחים טו א, וראה שם עוד)

...בעלי מומין, בין בעלי מומין עוברין בין בעלי מומין קבועין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין, כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר... הרי בעל מום שאינו ראוי לחיטוי וחולק, בעל מום רחמנא רבייה כל זכר בכהנים יאכלנו, לרבות בעל מום, ואימא כל זכר לרבות טבול יום, מסתברא בעל מום הוה ליה לרבויי שכן אוכל, אדרבא, טבול יום הוה ליה לרבויי דלאורתא מיחזא חזי, השתא מיהא הא לא חזי... (שם צח ב, וראה שם עוד)

מנא הני מילי, דתנו רבנן, כל זכר לרבות בעלי מומין, למאי, אי לאכילה, הרי כבר נאמר לחם אלקיו מקדשי הקדשים יאכל, אלא לחלוקה. תניא אידך, כל זכר לרבות בעלי מומין, למאי, אי לאכילה הרי כבר אמור, אי לחלוקה הרי כבר אמור, שיכול אין לי אלא תם ונעשה בעל מום, בעל מום מעיקרו מנין, תלמוד לומר כל זכר. תניא אידך, כל זכר לרבות בעל מום, למאי... שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין, תלמוד לומר כל זכר... סלקא דעתך אמינא כי טמא, מה טמא כמה דלא טהור לא אכיל, אף האי נמי כמה דלא מתקן לא אכיל, קא משמע לן... (שם קב א)

תנו רבנן, כהנים במומין פסולים בשנים כשרים, לוים במומין כשרים בשנים פסולים... (חולין כד א, וראה שם עוד)

מומין אלו בין קבועין בין עוברים פוסלין באדם, ויתר עליהן, הכילון והלפתן והמקבן... (בכורות מג א, וראה שם עוד)

איתיביה רב שימי בר חייא לרב, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש לו ב' גבין ושני שדראות פסול לעבודה, אלמא דחיי, אמר ליה שימי את ששדרתו עקומה... (נדה כד א)

מדרש הגדול:

מום בו, פרט לשעבר מומו, מום בו לא יגש להקריב, לרבות מומין מפני מראות העין, והן שנשר מקצת ריסי עיניו ומי שניטלו שיניו. מכאן אמרו שלשה מיני מומין הן, יש מומין שהן פוסלין כהן מלעבוד, ויש מומין שאינן פוסלין אבל מפני ראיית העין אמרו שכל כהן שיש בו אחד מהן אינו עובד, כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה עבד בין בשגגה בין במזיד עבודתו פסולה, ואם היה מזיד לוקה, וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד, אף על פי שהוא לוקה לא חילל עבודתו, ואם יש בו מום שמפני מראות העין אינו לוקה, ועבודתו כשרה. (ויקרא כא כא)

רמב"ן:

...ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין, כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו... (שם שם יז)

חרום או שרוע - רש"י, ובתורת כהנים ובגמרא דבכורות שנינו חרום שחוטמו שקוע, חוטמו בולם, חוטמו סולד, חוטמו נוטף מניין, תלמוד לומר או חרום... ולשון חרום מלשון כל חרם אשר יחרם... ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואשר אין חוטמו כשאר בני האדם צורתו חרבה... והזכיר תחלה המום בחסרון האברים עור או פסח, ואחרי כן בקטנות כגון החרום, ובגודל כגון השרוע, ואח"כ בשברון העצמות, אע"פ שכל אבריו עמו, כגון שנשבר העצם פסול, ואח"כ פסל אפילו כיעור התואר כגון הגבן בעיניו, ואשר בעיניו הגרעינין, ואחר כך בבשר הגוף, כי צריך שיהיה נקי וחלק, ואח"כ הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו, אע"פ שהוא חולי נוהג בזקנים ואינו מום בעצם או בבשר, ורבותינו ביארו מומים רבים נלמדים מאלה, כי הנזכרים בתורה אבות להן. (שם שם יח)

משנה תורה:

כל כהן שיש בו מום, בין מום קבוע בין מום עובר לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים, שנאמר אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש, ואם עבר ונכנס לוקה אף על העבודה, שנאמר אשר יהיה בו מום לא יקרב, מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה. 

וכל בעל מום עובר שעבד פסל ולוקה, שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר, ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד.

כל המומין כולן, אחד שהיו בו מתחלת ברייתו ואחד שנולדו בו אחר כן, בין עוברין בין שאינן עוברין הרי זה פסול עד שיעבורו. מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד, ומום עובר כגון גרב או ילפת והיא החזזית, ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הן שפסולין בכהנים, אלא כל המומין הנראין בגוף, שנאמר כל אשר בו מום מכל מקום, ואלו הכתובים בתורה דוגמא הן.

שלשה מיני מומין הם, יש מומין שהן פוסלין הכהן מלעבוד והבהמה מליקרב, ויש מומין שפוסלין באדם בלבד מלעבוד, ויש מומין שאין פוסלין, אבל מפני מראית העין אמרו שכל כהן שיש בו אחד מהן אינו עובד.

כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד, בין בשוגג בין במזיד, עבודתו פסולה, ואם היה מזיד לוקה, וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד, אף על פי שהוא לוקה לא חילל עבודתו, ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה ועבודתו כשירה.

אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף, כגון שניטל כולייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו, אע"פ שנעשה טרפה עבודתו כשרה, שנאמר שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי, אף כל בגלוי... (ביאת המקדש ו א והלאה)

כל המומין הפוסלים באדם ובבהמה חמשים, וזהו פרטן... (שם פרק ז א, וראה שם עוד)

ועוד יש שם שלשה מומין אחרים, ואלו הן, הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, החולה כשהוא רועד מפני חוליו וכשלון כחו, אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה, וכן יוצא דופן כשר באדם ופסול בבהמה. המזוהם וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד. היה ריח פיו רע נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד, ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו, הרי חילל עבודתו כשאר אלו הבעלי מומין כולם. (שם שם יב)

כל המומין המיוחדין באדם תשעים, וזהו פרטן... (שם ח א, וראה שם עוד)

ספר החינוך:

ראה כהונה-עבודה.

ספורנו:

לא יקרב - לעמוד לשרת בשם ה', כענין כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, איש עור - והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר. שבר רגל - והם המומים קורים מסבות חוץ לגוף... (שם שם יח)

כלי יקר:

יהיה בו מום - ולקמן אמר מום בו... ונראה שהקדמונים היו יודעים בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו מצד עוון שראו בו, למשל במקבל שוחד ידעו שסופו לבא לידי עוורון וכו', והכירו במראה פניו איזה תכונה רעה בו, וזה שאמר יהיה בו בעתיד מום, שניכר זה מתוך מעשיו, וראוי שיתגאל כבר עתה, ואחר כך אמר מום בו, אם נולד במום שפגם רק בגופו ולא בנשמתו, גם כן לא יקרב. (שם)

הכתב והקבלה:

לא יקרב - הראשון אזהרה לבעל מום קבוע, לפיכך כתב אשר יהיה בו, דמשמע קבוע, והשני לבעל מום עובר. (שם)

משך חכמה:

לא יקרב - הקרבנות הם חוקים שאין השכל מורה עליהם, ועל כן נאמר בהם שם הוי"ה ב"ה, ואם כן יש לחוש שהכהן העובד לבו תוהה עליו ואינו מודה בעבודה, שעליה נאמר ולעבדו בכל לבבכם, ואיך יכפר, לכן היתה התחבולה האלקית שבעל מום פסול להקרבה, וכדי שלא יגלה הדבר, אף בעל מום צדיק וחסיד פסול. (שם)

שם משמואל:

בזוהר הקדש, תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבח אין רע וגו', וכי קב"ה אמר אין רע, אי הכי טוב הוא, אלא סופיה דקרא מוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא, ואמרי מאי איכפת ליה לקב"ה דא או אחרא, ואינון הוו דאמרי אין רע וכו', ומשמע דבמכוון הוו ממנין מארי דמומין על גבי מזבח, ואינו מובן דלמה עשו זאת, וכי חסרים היו כהנים בלתי בעלי מומין, ומה תועלת היה לישראל בזה?

ונראה לפרש, דהנה במדרש ויקרא רבה ז' אמר רבי אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עורת או שבור וכו', והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמר רבי אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב וכו'... אך יש עוד לומר היות כי צריכין להדבק במדותיו ית"ש, מה הוא רחום אף אתה רחום, ואם לאו הרי הוא חסר מצורת האדם, כי שם אדם איתא בספרים הקדושים מלשון אדמה לעליון, והנה כתיב עוז וחדוה במקומו, אם כן צורת האדם השלם להיות תמיד בחדוה, ועל כן אמרו ז"ל זבחים צ"ט אונן אינו משלח קרבנותיו, שנאמר שלמים, כשהוא שלם ולא כשהוא אונן. הרי דאם האדם בעצבות הוא נקרא חסר מצורת האדם השלם. אך יש לומר דבש"ס חגיגה ה' ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, אמר רבי שמואל בר אוניא משמיה דרב, מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו וכו', ומי איכא בכיה קמיה דקב"ה... לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי, פירש רש"י בבתי גואי איכא, דכתיב במסתרים. ולפי האמור יובנו דברי המדרש ההדיוט אם משתמש בכלים שבורים גנאי לו, אבל הקב"ה כלי תשמישיו שבורים, כי העצב נחשב כחסר, והסברא החיצונה היתה שלא יקבלהו השי"ת, וכמו חסרון ומומי הגוף, אך באשר השי"ת בבתי גואי איכא כביכול בכיה ועצב, האדם נמי, שצריך להיות דבוק במדותיו, נמי בפנימיות לבו יש עצב ובכיה, ועל כן לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה... אבל בהתגלות צריך להיות שש ושמח מחמת זה עצמו שהשי"ת מקבל את שבירת לבו... ויש סברא לומר דהיינו טעמא דמומין הפסולין בכהנים, כי כמו שההנהגה העליונה היא בשלימות, כן הכהנים המשמשים לפניו ית"ש צריכים להיות שלמים.

והנה בבית שני היו חסרים ה' דברים בפועל ובהתגלות שלא היו בשלמות, ועל כן יש לומר דאנשי בית שני, ביודעם שצריך לעשות הכל דוגמא כביכול, ולהדבק במדותיו, הוו ממנין כהני מארי דמומין על מדבחא וכו', שיהיו נמי בלתי שלמים כמו שההנהגה העליונה עמהם היתה בלתי שלמה, אך הנביא אוכח להו, דלאו מהאי טעמא פסולין מומין בכהנים, אלא מטעמא אחרינא, כמו שמסיים הזוהר הקדוש, דודאי בר נש דאיהו פגים, פגים הוא מכולא, פגים הוא מהימנותא, ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב. (ויקרא אמור תרע"ו)