(ראה גם: אף, התעבר, זעם, חרון, עברה, קצף)
כבד אבן ונטל החול, וכעס אויל כבד משניהם. (משלי כז ג)
והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, כי הילדות והשחרות הבל. (קהלת יא י)
בא וראה סוד הדבר, יש כעס ויש כעס, יש כעס שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה, ונראה ברוך, כמו שלמדנו ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ, (אף על פי שאברהם עשה מלחמה והרג אנשים, מכל מקום נאמר עליו במעשה זה ברוך וגו', משום שקדש שם שמים בזה), יש כעס שהוא מקולל למעלה ולמטה, כמו שלמדנו שנקרא ארור, שכתוב ארור אתה מכל הבהמה וגו', ארור אפם כי עז וגו'... ובא וראה, מצד דין הקשה יוצא הכעס לשני צדדים, אחד שנתברך ואחד שנתקלל, אחד ברוך ואחד ארור, כעין זה מצד יצחק יצאו שני בנים, אחד מבורך ואחד שנתקלל למעלה ולמטה... (וישב קי)
ואם רואים אדם שיש בו אלו מדרגות כולן, (נפש רוח ונשמה), ועוד לא עמד על בוריו לדעת מי הוא, במה נודע אם להתקרב אליו אדם או להמנע ממנו הנה בכעסו ממש אדם יודע אותו, ויכירו מי הוא, אם שומר נשמה הקדושה ההיא בשעת כעסו, שלא יעקר אותה ממקומה ויבא לשרות במקומה אל זר, זה הוא אדם כראוי, זהו עבד לרבונו, זה הוא אדם השלם. ואם אדם ההוא אינו שומר אותה, והוא עוקר קדושה זו העליונה, (מחמת שבא לידי כעס), ומשרה במקומה סטרא אחרא, ודאי זה הוא אדם שמרד באדונו, ואסור לקרב אליו ולהתחבר עמו, וזהו טורף נפשו באפו, שטורף ועוקר נפשו מחמת כעסו, ומשרה בעצמו אל זר, ועליו כתוב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, היינו שטורף, נשמה הקדושה ההיא ומטמא אותה בשביל אפו... ומי שמתחבר בעבודה זרה ממש, מהו הטעם, משום שעבודה זרה ממש שורה בתוכו, ולא עוד אלא שעקר קדושה עליונה ממקומה והשרה במקומה עבודה זרה, אל זר... ואם תאמר הרי יש כעס חכמים, כעסם של חכמים טוב הוא לכל הצדדים, כי למדנו שהתורה אש היא, והתורה מרתיחה אותו, שכתוב הלא דברי כאש נאם ה', כעס חכמים הוא בדברי תורה, כעס חכמים הוא לתת כבוד לתורה, והכל לעבודת ה' הוא, לכך נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא. אבל אם הכעס הוא בדברים אחרים, אין זה עבודת הקב"ה, משום שבכל החטאים שעושה האדם אינם עבודה זרה ממש, כמו (הכועס), אסור לקרב אל זה. ואם תאמר הרי לשעה הוא עבר, ואחר כך חזר בתשובה, אינו כן, כי כיון שעקר קדושת נפשו ממנו וממקומה, ואתו אל זר, עשק מקום ההוא, הוא מתחזק בו ואינו עוזב אותו, חוץ כשנטהר האדם מכל וכל, ועקר מתוכו לעולם, ואחר כך השתדל להתקדש ולהמשיך קדושה עליו, הלואי שיתקדש... אמר לו אם כן כמה טמאים הם שמטהרים, אמר לו משונה הוא טומאה אחרת שאינו יכול לעשות יותר (מלטמא אותו בחוץ), אבל זה משונה מכל, שכל גופו טימא מפנים ומחוץ והנפש והכל מטמא, ושאר טומאות העולם אינו מטמא אלא הגוף מבחוץ בלבד, ומשום זה כתוב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, שהחליף קדושת רבונו בשביל כעסו, שזה הוא טומאה שמטמא לכל. בא וראה הכעס הזה, שהוא עבודה זרה סטרא אחרא, כמו שאמרנו, שצריך האדם להשמר ממנו ולהפרד מעליו, ועל כן כתוב אלהי מסכה לא תעשה לך, לך להרע לעצמך... (תצוה נד, ועיין שם עוד)
ותחת זה (קצפיאל) ממונים אלף ושש מאות גדודים (מלאכי חבלה), שהם כעס בגופיהם של בני אדם, כי יש כעס השולט בעולם לעשות דין, אבל כעס הזה הוא כעס השולט ונכנס בתוך גופות בני אדם שנכעסים בכעס הזה, וכעס הזה הוא היסוד לכל שאר גוונים (המזיקים), שנעשה על ידו בנין להזיק, משום שעשן הזה יוצא מתוך הרוגז של אש העליונה הלוהטת. ארבעה רגזים מתחלקים מרוגז ההוא, רוגז הראשון נקרא רוגז, וזה הוא המרגיז לבבותיהם של בני אדם, וזה הוא היורד והולך ומסית לבני אדם, ונרגזים בכעסם, וזה הוא שממשיך המחבל על העולם. רוגז השני זה הוא היורד לעולם ומשוטט ומתפשט לכל הצדדים, וזה נקרא שנאה, וזה כיון שנכנס (באדם), נקרא מחבל שותק, וזה הוא רוגז השותק, וזה הוא שמשתתף במקום ההוא של הנקבה, וזה הוא רוגז השתיקה העומד באלכסון זה הוא קשה מכולם, משום שהוא כמו הנחש השותק תמיד, ולבסוף הוא הורג.
רוגז השלישי ההוא הוא רוגז ההפוך מן רוגז הראשון, כי הוא הולך ומתחזק ואינו שותק, אלא רוגז ההוא מתגלה, וכל מה שמתגלה כך הוא נשבר, דהיינו כל מה שמתגלה ואינו שותק כך הוא נשבר, והוא נקרא רוגז שבור. רוגז הרביעי בהתחלה הוא חזק, ובסוף הוא שבור, ועל כן זה הוא רוגז ההפוך מן הקודם, משום זה זו היא בחינה השבורה מכולם, ועל כן הכל הוא במדרגה הראשונה... (פקודי תמ, ועיין שם עוד)
ולמעלה מאלו יש ממונה אחד, שמו ספסיריטא, וכמה מעוררי חוק ומשפט (עמו), וממונה זה שעליהם לוקחים אלו דברים הרעים (שהאדם מוציא מפיו), וגם כן לוקחים כל אלו הדברים שזרק האדם בידיו בשעה שהכעס שורה עליו, כי אז ממונה הזה אוחז בדבר הזה, שזרק האדם בכעסו, ועולה ואומר זה הוא קרבן של פלוני שהקריב אל הצד שלנו. משום שכל צד המנוחה הוא מצד ימין ומצד האמונה, וכל צד הרוגז הוא מצד האורח הרע הטמא, ועל כן מי שזורק משהו מידיו בכעסו כל אלו (שמצד הרע) לוקחים אותו דבר שנזרק ומעלים אותו למעלה, ונקרב לצד ההוא, ואומרים זהו הקרבן של פלוני. והכרוז קורא בכל הרקיעים האלו ואומרים אוי לפלוני שנטה אחר אל זר ועבד לאל אחר... (שם תקנא)
תא חזי, אסור לו לאדם לזרק כלי ביתו או דבר אחר שכמותו (בכעסו), ומוסר אותם בידי הסטרא אחרא, שלא צריך (לעשות כן), כי כמה חוקרי דין ומשפט מוכנים לקבל דבר ההוא, ומזמן ההוא אינן שורות עליו ברכות, כי מסטרא אחרא הוא, כל שכן מי שמזמין מרצונו על הטוב ההוא העליון לאחר ולסטרא אחרא, שזה מחמת שהזמין אותם (לצלמים שלו) היה, וכשימיו של האדם קרובים לצאת מן העולם הזה, אותו צלם העליון שנתנו לו, בא אותו רוח הרע שהיה מתדבק בו בכל יום, ולוקח ממנו אותו הצלם, ומתתקן בו והולך בו, והצלם לא יחזור לאדם לעולם... (תזריע יח, ועיין שם עוד)
מצוה לאחר זו לדון במחרים רכושו לכהן, זה שאמר כל חרם בישראל לך יהיה, וזה סוד כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה, רחם בהפיכת האותיות הוא רמ"ח, כחשבון רמ"ח אברים של האדם, עליהם נאמר ברגז רחם תזכור, אחר שהאדם כועס ומחרים אותה בהמה אליו, הרי אל אחר, נחש שורה עליה, שנאמר בו ארור אתה מכל הבהמה, והוא לשמאלו של אדם, משום זה צוה הקב"ה לתת לכהן, שהוא רחמים וברכה, כדי להכניע הכעס, כי נתעורר באותו האדם המרה, שהיא חרבו של מלאך המות, ועל כן נתעורר הימין אליו ברחמים, והכעס דשמאל נכנע.
מי שכועס, שיש לו בהכעס סם המות, שעליו העמידו בעלי המשנה, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, משום שהסטרא אחרא שורפת בהאדם ובאותה בהמה שנותן לכהן נתפרש החרם ממנו, סמאל אל אחר הוא חרם, והנוקבא שלו קללה, הכלולה בכל הקללות שבמשנה תורה, והקב"ה ברך בכל התורה כולה... (קרח מו, ועיין שם עוד)
ומשום שממנה (ממרה) מתעורר כעס אל הכבד, העמידו חכמים במשנה כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ולא עוד אלא שאין שריפה וחמימות בכל המחלות של אברי הגוף, אלא ממרה, (שבשעת מחלה) היא מדלקת בלהבות על עורקי הכבד, ורוצה לשרוף כל הגוף, והיא כמו הים כשהוא זועף... (פנחס תיג)
רבי אלעזר אומר לא יהיה בך אל זר, שלא תהא נוח לכעוס, שכל הכועס כאילו עובד עבודת אלילים, דאמר רבי עקיבא כך היא דרכו של יצר הרע, היום אומר לך עשה כך, ולמחר אומר לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד. הוא היה אומר תלמיד חכם גדול מכולן, במה דברים אמורים, בדברים שהם כנגד הקב"ה, דאמרה תורה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', אבל בדברים אחרים אסור לו לכעוס. והרב אצל תלמיד כדי שיהא מצוי בכבודו ובמוראו מותר, ואצל שאר העם למען יהיה מוראו עליהם לשם שמים מותר, ושאר אנשים אסור, שאין כעסנותם ליראת שמים. אמר רבי שמעון מדת הצדיק קשה לכעוס ונח לרצות, וזו המדה גדולה מכולם, ובא הכתוב להורות אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו, ומי עושה זה, איש צדיק... (זהר חדש נח מג)
אדם זה הוא שרף, ומכוון בכל יום (לשרוף הכל) כשמתרעם, בכעסו, נתקרר חוטמו ונעשה לבן, אין כעסו נשקט אלא כשהוא לזמן מרובה, הוא נאמן בדברים גדולים, ובדברים קטנים אינו נאמן, הוא בעל חמדה, גופו מלא מכות ואבעבועות בכל ימי השנה, חוץ מיום קצר אחד בימי החורף... (שם יתרו עד)
אמר רבי יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. (ברכות ו ב)
מאי מצלי, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין... אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין... ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מניין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב פני ילכו והנחותי לך, אמר לו הקב"ה למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא, אין, דתניא וא-ל זועם בכל יום, וכמה זעמו, רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה ויודע דעת עליון... מאי למען דעת צדקות ה', אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט... תנא משמיה דרבי מאיר בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה... (שם ז א)
...אמר להם, אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם... אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עליו כעסו כעס עולם... (שם כח ב)
אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי... (שם כט ב)
משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתייירא לומר לו דבר, אמר המלך, אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך, אמר, דבר זה תלוי בי... (שם לב א)
...כעס בר קפרא, אמר לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס, אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגלת עליו, חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס, ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן, תנא ושניהם לא הוציאו שנתן. (שם לט א)
אמר רבי יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הצדיקים, שנאמר ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם... (שם נד ב)
תנו רבנן... כבד כועס מרה זורקת בו טפה ומניחתו... (שם סא ב)
אמר רבי אבהו, אמר לו הקב"ה למשה, עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם... ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות... (שם סג ב)
הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין... אמר רבי אבין האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו, וכהאי גוונא מי שרי, והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, הולך ועובד, אמר רבי אבין מאי קראה, לא יהיה בך אל זר... לא צריכא, דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. (שבת קה ב)
שמח המלך לקראת פקחים, וכעס לקראת טיפשים... (שם קנג א)
רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי, אמר בצר אל יורה כתיב... אמר רבי אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו, ובכיסו ובכעסו, ואמרי ליה אף בשחקו... (עירובין סה א וב)
ריש לקיש אמר כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה, דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', וכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה וגו', מכלל דמשה איעלם מיניה, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע, דכתיב לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך וגו', אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר ויחר אף אליאב בדוד, ויאמר למה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן וגו', וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב לא בזה בחר ה', ובאליאב כתיב ויאמר ה' אל שמואל אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו, מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא. (פסחים סו ב)
הא הדר ביה רבי יוחנן לגבי דריש לקיש, ואמר ליה אל תקניטני, שבלשון יחיד אני שונה אותה. (שם פד א)
משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה, לבית אמה... (שם פז ב)
תנו רבנן שלשה חייהן אינם חיים, הרחמנין, והרתחנין ואניני הדעת... (שם קיג ב)
...אתו אינהו ואמרו אדרבא זו היא גבורתו, שכובש את כעסו, שנותן ארך אפים לרשעים. (יומא סט ב)
...נכנסו לפניו רבי אמי ורבי אסי, אמרו לו, רבי, כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים בנגר שיש בראשו גלוסטרא, שנחלקו רבי אליעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן, קרעו סלקא דעתך, אלא שנקרע ספר תורה... (שקלים ז א)
...ואף על גב דאמר רב נחמן כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן, כיוון דבריתחא אמור, אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן. (ראש השנה לב ב)
ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה'... אמר רבינא אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר והסר כעס מלבך וגו'. (תענית ד א)
...ואם לחש ועלתה בידו ומגיס דעתו עליו מביא אף לעולם, שנאמר מקנה אף על עולה. רבא אמר שני תלמידי חכמים שיושבים בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה מתקנאין באף ומעלין אותו, שנאמר מקנה אף על עולה. (שם ח א)
...כעסת עליהם אינם יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד... (שם כג א)
...אמר רבא שלחה ליה, בר אהורייריה דאבא, אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רווי, וההוא גברא אשתטי בחמריה, מיד וחמתו בערה בו. (מגילה יב ב)
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק, ומנו יוסף, שנאמר ושם אתנו נער עברי וגו', עבדים על אדוניהן לעשות נס לצדיק, ומנו מרדכי, דכתיב ויודע הדבר למרדכי וגו'. (שם יג ב)
והמלך שב מגנת הביתן, מקיש שיבה לקימה, מה קימה בחימה אף שיבה בחימה... וחמת המלך שככה, שתי שכיכות הללו למה, אחת של מלכו של עולם, ואחת של אחשורוש, ואמרי לה אחת של אסתר ואחת של ושתי... (שם טז א)
אמר רבי יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות. (יבמות סד א)
...פתח ואמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, דור שאבות מנאצים להקב"ה כועס על בניהם ועל בנותיהם, ומתים כשהם קטנים. (כתובות ח ב)
הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס בבית בעלה... (כתובות ס ב)
בשני דרב יוסף הוה ריתחא... (שם קו א)
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה, ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש... אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזימותיו. רבי ירמיה מדיפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח... רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר ובעל חמה רב פשע. אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא, כי ברוב חכמה רב כעס... (נדרים כב א)
אמר רבי יוסי יאמרו מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, תורה מה תהא עליה... (נזיר נ א)
אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר וחנפי לב ישימו אף, ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת... (סוטה מא ב)
אמר ליה אליהו לרבי נתן, אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך. (גיטין ע א)
דרש בר קפרא רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא... (קדושין מ ב)
אמר רב יהודה אמר רב שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס... (שם עא א)
...אמר לו רבי עקיבא אמשול לך משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין... (בבא בתרא י א, וראה שם עוד)
במתניתא תנא, יורד ומתעה ועולה ומרגיז... (שם טז א)
וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר, אתרא דכהני הוו, והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו... (שם קס ב)
אמר רבה בר בר חנה כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להן חמה עזה יש בעולם... (סנהדרין קא א)
אמר רבי יוחנן בתחלה עשה לו פרצוף אחד, ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים, כדי שתראה שכינה ותכעוס... (שם קכג ב)
בן יצהר, בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. (שם קט ב)
שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם, (שם קיא ב)
רבי חמא בר חנינא רמי, כתיב חימה אין לי, וכתיב נוקם ה' ובעל חימה, לא קשיא, כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים. (עבודה זרה ד א)
שאל פלוסופוס אחד את רבן גמליאל כתוב בתורתכם כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא, מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה, אמר לו אמשול לך משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב, והעלה לו שם על שם אביו, וכשהוא נשבע אומר בחיי כלב אבא, כששמע המלך על מי הוא כועס על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס... (שם נד ב)
רבי אליעזר אומר... ואל תהי נוח לכעוס... (אבות ב י)
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו... (שם ד יח)
להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם. (שם ה ב)
ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. (שם יג)
רבי יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, רבי שמעון בן יוחי אומר אף זה נאמר בו רושם, שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי... עכשיו הוא כהן ואתה לוי... (זבחים קב א)
ולמה נקרא שמה עכסה, שכל הרואה אותה כועס על אשתו. (תמורה טז א)
...והוא אומר (דוד), אף על פי שמתכוונין להכעיסני, יבא עלי שאני שמח בלבי, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך... (ברכות יג א)
...אמר ליה רבי כל הכין, אמר ליה וייתי עליי דלא כעסית עילוי, מי סברת דמנהגא כן (לא כעסתי עליו, שהייתי סבור שהמנהג כאן כך). (שם כ ב)
...ואל יהיה מקפיד על דבריו, שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו, שכן מצינו במשה רבינו ששכח את דבריו, שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה... הרי הוא אומר בפקודי החיל ויקצוף משה על פקודי החיל... (פרק א ד)
ואל תהי נוח לכעוס, כיצד, מלמד שיהא עניו כהלל הזקן, ואל יהי קפדן כשמאי הזקן, מה היה ענותנותו של הלל הזקן, אמרו מעשה בשני בני אדם שעמדו והמרו זה את זה בד' מאות זוז, אמרו כל שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז... (פרק טו ב, וראה שם עוד)
רבי יוחנן אומר מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים, אלא כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב') הוגעתם ה' בדבריכם, כיון שהן מתים הן פוסקים מלהכעיס להקב"ה... (בראשית ט ז)
כתיב (קהלת א') כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, על ידי שאדם מרבה עליו חכמה הוא מרבה עליו כעס... (שם יט א)
כתיב כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו... זה דור אנוש ודור המבול... שהיו מכעיסים להקב"ה במעשיהן הרעים... דבר אחר אלו הסדומיים... דבר אחר אלו המצרים. (שם כז ב)
רבי הונא בשם רבי אחא האף תספה, אתה גודר את האף, והאף לא יגדרך, אמר רבי יהושע בר נחמיה אף שאתה מביא לעולמך אתה מכלה בו את הצדיקים ואת הרשעים... רבי אומר בשר ודם חמה כובשתו, אבל הקב"ה כובש את החמה, שנאמר (נחום א') נוקם ה' ובעל חמה... (שם מט יד)
אמר רבי לוי ארי כעס על הבהמה ועל החיה, אמרין מאן אזיל ומפייס יתיה, אמר ליה הדין תעלא אתון להכא, דאנא ידע תלת מאה מתלין... (שם עח י)
אמר רבי חנין בשעה שהיה יהודה מעלה חמה היו שערות לבו בוקעות כליו ויוצאות, והיה נותן עששיות של ברזל לתוך פיו ומוציאן כאבק... (שם צג ו)
ארור אפם כי עז, רבי חוניא ורבי עזריה בשם רבי יוחנן ריבה בהן בוהקנין מעלה חמה, הדא אמרה על מי שהוא בהקן שהוא מעלה חמה... (שם צח י)
בא וראה כמה גדולים העוונות, אתמול מנגח אותם ועתה מתיירא מהם, שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה. ה' מלאכי חבלה היו שם, אף וחמה וקצף והשמד והשחת, אותה שעה באו שלשה האבות ועמדו בשלשה מהם, נשתיירו אף וחמה, אמר משה רבון העולם בבקשה מכסא כבודך עמוד אתה באחד ואני באחד... (שמות מא יב)
...אמר לו הקב"ה לא כך התניתי עמך, שכשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצין את פניך, וכשיהיו פני כעוסות יהיו פניך מרצין את פני, חזור בך והכנס למחנה. (שם מה א)
...וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה, אמר רב הונא בג' מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן, בשבת ובכלי מתכות ואונן... (ויקרא יג א)
...אף כאן הוא אומר ועבר עליו רוח קנאה, אין קנאה אלא לשון כעס, כמה דכתיב (דברים ל"ב) הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם. (במדבר ט ז)
טוב כעס משחוק, אמר שלמה אילו כעס אבא על אדוניה קימעא טוב היה לו, משחוק ששחקה עליו מדת הדין... וכן אמנון טוב היה לו אם כעס דוד אבא על אמנון קימעא, משחוק ששחקה עליו מדת הדין... דבר אחר טוב כעס משחוק, טוב היה אילו כעס הקב"ה על דור המבול משחוק ששחקה עליהם מדת הדין, שנאמר (איוב כ"א) זרעם נכון לפניהם... (קהלת ז י)
אמר רבי יהושע בר נחמני מפני ארבעה דברים הזקנה קופצת על אדם... ומפני כעס בנים, מעלי, דכתיב (שמואל א' י"ב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל... (חיי ב)
כשם שחייב על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו, מתלש בשערו מקרע בכסותו משבר את כליו מפזר מעותיו בחמתו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מתלש בשערו מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר מעותיו יהא בעיניך כעובד עבודת אלילים, שאלו אמר לו יצרו לך עבוד עבודה זרה כך היה עושה... (בראשית פרק ח, ס)
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, מלמד שהכעס מסלק את המאור... (בראשית כז א)
לפי שאין הכעס אלא בצד הגאוה, שהוא קשה הימנו, שהכועס כעובד אל נכר, והגאוה מצד אל זר, לכן להסיר הגאוה, צריך שיכוין בשם י-ה מלא כזה, יו"ד ה"ה כי הפשוט עולה ט"ו ומלואו עולה ט"ו וכתיב אשירה לה'... והאדם שיש לו גאוה מפריחו מסלק שם י-ה ממנו, ובזה נותן כח לקליפות שיהיה להם אחיזה באותיות ו"ה שנסתלק שמירתו ופוגם גם כן בשם י-ה. (בשלח)
וברוח אפיך - היוצא משני נחירים של אף דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אזן הבריות כפי ההוה, שיוכלו להבין דבר, כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן (תהלים י"ח) עלה עשן באפו... כשזעפו נחה נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה, (ישעיה מ"ח) ותהלתי אחטם לך... וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, חרה אף כמו (איוב ל') ועצמי חרב מני חורב, לשון שרפה ומוקד שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף, וחרון מגזרת חרה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר (אסתר א') וחמתו בערה בו. (שמות טו ח)
ויחר אף ה' בם וילך - מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חברו עד שיודיענו סרחונו. (במדבר יב ט)
ויאמר אלעזר הכהן - לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמה ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ') בשמעו נא המורים ויך את הסלע... (שם לא כא)
ויתעבר - נתמלא חמה. (דברים ג כו)
ורקב - ואדם בעל חמה הוא רקבון עצמות לכל. (משלי יד ל)
חיי בשרים לב מרפא - הלב שלא יכעס ויקנא מרפא לגופות. (שם)
יעלה - שהכעס עולה בעת הזעף, ותראה באף האדם. (שם טו א)
החסיד הוא מי שהוא מושל נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים ומנהיגם ההנהגה הגופיית... וחסם הכחות הכעסנים המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בנצוח המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים... (מאמר ג ה)
או יאמרו שהכעס כח כוזב נקבע לבטלה, שיכעס האדם על דבר מבלעדי דבר אחר? (שם ה כ)
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר... וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הצבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין... (דעות ב ג)
ומהן חמשה דברים, העושה אותם ימשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהן, ולפיכך צריך אדם להזהר מהן, שמא ידבק בהן, והן כולן רעות עד מאד, ואלו הן, רכילות ולשון הרע ובעל חימה... (תשובה ד ה)
ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו ע"ה, כבר אמר השי"ת אליו יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל וגו' (במדבר כ' י"ב), וחטאו ע"ה הוא, שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המדות, והוא הסבלנות, באשר נטה לצד הרגזנות, באמרו (שם) שמעו נא המורים, דקדק עליו השי"ת שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס... וכאשר ראהו שכעס, אמרו, שהוא ע"ה ודאי אין עליו פחיתות מדה, ולולא שהיה יודע שהשי"ת כעס עלינו בבקשת המים, ושאנחנו הכעסנוהו יתברך, לא היה כועס, ואנו לא מצינו שהשי"ת כעס בדברו אליו בזה העיון... (פרק ד)
...לא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעטת ממדרגת הנבואה לגמרי... בכעס אמרו (פסחים ס"ו) כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, והביא ראיה מאלישע... (פרק ז)
הנה אבאר לך בדברי בתארים על אי זה צד יאמר כי הבורא ירצה לו הדבר הפלוני או יכעיסהו ויקציפהו, אשר בענין ההוא יאמר בעושים מבני אדם, כי השם רצה אותם או כעס עליהם או קצף עליהם, ואין זה הענין כוונת זה הפרק, אבל כוונתו מה שאומר בו. דע שאתה כשתסתכל בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בעבודה זרה בלבד... (חלק א פרק לו)
ואסור לקרע בגדיו בחמתו או לשבר כליו בחמתו, והשובר כלי בחמתו נקרא מומר, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר עשה כן, ולמחר אומר לך עבוד עבודה זרה, והולך ועובד. (עא)
אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז' ט'), איש חסיד צוה לבנו בפטירתו, כשם שכבדתני בחיי כך תכבדני לאחר מותי, וקיים מצותי ותלין כעסך לילה אחת, ועצור ברוחך שלא תדבר כלל בשעת הכעס. (פג)
בכל דרכיך דעהו (משלי ג' ו'), כל אדם ירא שמים כשהוא כועס על עוברי עבירה ישקול כעסו, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו, וילמוד ממשה רבינו, כשכעס על בני ראובן אמר תרבות אנשים חטאים (במדבר ל"ב י"ד), לפיכך בן בנו נעשה עבד לפסל מיכה, אף על פי שלשם שמים כעס, הכל צריך מדה... (קלז)
מי שעוצר ברוחו ומשפיל עיניו ורוחו מהביט אל נשים, ואינו מדבר דברים בטלים וסובל כעס, ואינו מתגאה, ועוסק בתורה ובמעשים טובים, לעתיד לבא יהיה לפנים ממלאכי השרת... (קמ)
כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז' ט'), הכעס רע מאד, ועל כן צריך להתרחק ממנו עד קצה האחרון, וילמד כל אדם לעצמו כל שעה ושעה שלא יכעוס כלל, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו... ובעלי כעס חייהם אינם חיים, וגם מתים קודם זמנם, וכן הוא אומר (איוב ה' ב') כי לאויל יהרג כעס, לפיכך נאה מאד להתרחק מן הכעס ולהנהיג בעצמו שלא ירגיש אף בדברי המכעיסו, וזו היא הדרך הטובה, רגזן לא עלתה בידו כי אם רגזנותו, וגורם להוציא מפיו דברים שלא כהוגן אף כלפי מעלה. ועזיבת הכעס מביאתו לכנוס בדרך הענוה, צא ולמד מהלל הזקן, שלא היה כמוהו אדם עניו מעולם, וענותנותו גרמה להכניס גרים תחת כנפי השכינה, ואל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו... (קמה)
מי שיש ספר תורה בידו, לא יראה כעסו בספר להכות על הספר, או להכות אחרים בספר, הרב שכועס על תלמידו לא יכנו בספר, והתלמיד לא יגין בספר מלקבל ההכאות, אלא אם כן יש בהכאות סכנת נפשות. (רעו)
וכשאדם מתענה ישמור עצמו שלא יהא כעסן בו ביום, כי כשאדם רעב הוא כעסן, ואם יכעוס, מוטב לו שלא יתענה ויהא שבע וטוב לב לבריות שלא יתקוטט, וכתיב (ישעיה נ"ח ד') הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע... (תריז)
ואל יתן לו רשות לכעוס, ושלא יעשה דבר עד שישאל עצה מאותו אדם שאין דרכו לכעוס על חנם, אלא כשמצוה לכעוס. אבל על המחטיאים כתיב (ירמיה י"ח כ"ג) בעת אפך עשה בהם, באותם שמונעים את הרבים מלעשות טובה, כל הזמן שהם בחיים. (תרנא)
מעשה בצדיק אחד שהיה רגזן, וכשהיו מתקוטטים עמו לא היה משיב אלא מעניש, ואחר כך עובר כעסו, והיה מתחרט, ושאל לחכם מה אעשה שלא אעניש בני אדם, אמר תקבל עליך לאחר שתקלל ותעניש שתאמר כל מה שאמרתי לא יבא לו, או קודם שתבא לקללו תאמר כל מה שאומר לא יבא לו, אז לא תעניש ולא תקלל. וזה לא רצה לעשות כך, אלא קבל עליו בכל עת שיקלל ויעניש שיתן כך וכך לצדקה מעות, לפי שיודע שבשביל מעות לא יקלל, ועוד שיהא לו כפרה. (תרנו)
בשעה שאדם כועס אל יסתכל אדם בו, כי עם ראיית עינים מלאך רע עומד וממהר לנקום על צערו, ועוד קשה לשכחה שמשכח תלמודו... (תתשכו)
...ואמרו רבותינו (בבא קמא צ"א) המקרע על מתו יותר מדי לוקה, וכל שכן המשבר כלים בחמתו, כי שתים רעות עשה, השחית ממון, והשליט את כעסו להעבירו על דברי תורה, כי מעתה יש עמו מלחמה מיצר הכעס להעבירו על דתו, כענין שכתוב (משלי כ"ט כ"ב) ובעל חמה רב פשע... אף כי שהוזהרנו שלא להשחית את הגוף במסירתו לסכנות או בסגוף לבלעו חנם בתענית מתוך צערו וכעסו... (שערי תשובה ג פב)
והתרחק מן הנדרים... ומן הכעס, כי כל הכועס מבלבל דעתו ורוחו, ולא יתיצב באהבת הבורא. וכן אמרו רבותינו (ברכות כ"ט), לא תרתח ולא תחטא. ובכמה מקומות דבר שלמה בחכמתו (קהלת י"א י') והסר כעס מלבך, כי כעס בחיק כסילים ינוח (שם ז' ט'), וגם משה רבינו שהיה אב לחכמים ולנביאים כל מקום שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ואפילו אם עשה לך אדם שלא כהוגן, אל תקפיד, ולמוד מהלל ענותן ז"ל. ואף להטיל אימה בתוך ביתו, מצוה להראות עצמו כעסן ודעתו מיושבת ורוחו נחה, ואל יטיל אימה יתרה אך במדה בינונית... (ספר היראה)
ואל תהי נוח לכעוס, ידוע כי מדת הכעס היא רעה עד מאד, אך טבע בני אדם להיות נמשך אחריה, על כן אמר, אחר שעל כרחך פעמים תכעוס, תזהר שלא תהא נוח לכעוס, וכי יחפוץ רצונך את הכעס תשקול במאזני שכלך אם מפני הדבר ההוא ראוי לכעוס, ואם תמצא טענה להסיר כעסך, בטלהו. אך על דבר שראוי לכעוס עליו על כל פנים אז יהיה כעסך עמך, וזהו שאמר שלמה ע"ה, (קהלת ז' ט') אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח, רוצה לומר שלא ימהר לכעוס, כי אם בהמתנה ולצורך גדול, ולא יעשה כמו הכסיל, כי מפני שהכעס שוכן בחיקו ממהר לכעוס, ולא ידע למשול ברוחו, ואף בדבר שאין צריך את הכעס, גם כי הוא יודע שמקלקל מפני כעסו, בכל זאת לא ימנע את רוחו... וזהו שאמרו חז"ל (עירובין ס"ה) בשלשה דברים אדם ניכר, בכיסו, בכוסו בכעסו. (אבות ב יד)
נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו, ההפסד מרובה על השכר, כי מה תועלת ברצותו מהרה, אחר שהכעס בחיקו ינוח, וקל מהרה יכעס, נמצאו מעשיו מקולקלין, כי בכעסו רע ירוע ויבא לעשות עבירות ויטהו מן הדרך הישרה לפי שעה, ומי יוכל לתקן את אשר עוות, גם כי יתרצה ותנוח דעתו מהרה. ועל זה נאמר יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו, בזה השכר מרובה על ההפסד, מאחר שאינו כועס כי אם לעתים רחוקות, ומפני דברים קשים ונכרים אשר עשו לו ולא יוכל שאתו, נמצא כי רוב מעשיו מתוקנים... קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, ענין הכעס ברוב הפעמים וברוב בני אדם הוא רעה רבה, כמו שנאמר (משלי כ"ט כ"ב) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע, ואמרו רז"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, ועוד אמרו כל הכועס כל גופי עבירות תלויין בו, כי מתוך הכעס בא לעשות כל העבירות, ואין תכלית לרעת המדה ההיא, אך לפעמים יש שכר גדול אם מקנא וכועס על מחללי השם ועל עושי העבירות, כמו שמצינו בפנחס... ופעמים אחרות שהכעס הוא מותר למקצת בני אדם וראוי להם לכעוס, כמו שאמרו רז"ל (יומא כ"ב) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, שאין ראוי לתלמיד חכם למחול על כבודו מהרה, אך יקום ויטור על עושה דבר כנגדו... וזהו שאמרו קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, שעל כל פנים יש לו לאדם לכעוס, אך בקושי הוא מתקצף, לפעמים אשר לא נתן לו רשות לעמוד שלא יכעוס... וגם כן הדבר טוב מאד להתרצות מהרה, גם כי יש לו רשות לכעוס תנוח דעתו ויתרצה בתוך הכעס, לא אחר שיסור מעליו מתרצה, אך עודנו כועס ומתרצה, וזהו ממדת חסידות וטוב לבב. (שם ה יב)
...והמשחית שום דבר מתוך חמה, אמרו עליו שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן, ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חייב לגער ביצרו ולכבש תאותו, עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה, עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד. אמנם הביאו בגמרא מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים, כדי ליסר בני ביתם ולזרזן, ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם, שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה... (שופטים מצוה תקכט)
...ומלת כעס לפי מה שפירש רבי שמואל הוא ענין אנחה ורעדה, כאמרו וכעס ענינו, וביאר שזה הפסוק נמשך עם שלמעלה הימנו, כלומר, שנתינת החי אל לבו יום האבל יביאהו לידי שבירת לב וישוב לשם בכל לבבו... (שבר גאון מאמר ב פרק א)
לבלתי תחטאו - ב' במסורה, הכא, ואידך רגזו ואל תחטאו (תהלים ד' ה'), הבושה מונעת מן החטא, והכעס מביא לידי חטא... וזהו רגזו ואל תחטאו, כי הכעס מביא לידי חטא. (שמות כ יז)
ואומרו אל תהי נוח לכעוס אצלי, לפי שקלות הכעס ומהירותו כפי הטובות אשר קבל מי שעליו הכעס מהכועס, ולכן תגדל לעולם קטטת הקרובים... וכשתבדוק יפה תמצא זה המאמר נובע ממדתו ע"ה שהיא עין טובה, וזה שהעויין את האנשים בעין רעה ימלא בטנו ממוני האנשים, ובמעט סבה כאובות חדשים יבקע... אם כן מהירות הכעס מגלה קלון בעליו, אבל מי שהוא קשה לכעוס מורה בנפשו שמעיין הדברים בעין טובה... (אבות ב יב)
בני אדם נחלקים לג' כתות בדברי ריבותם, האחת דומים לבהמות שלא יסבלו כלל, כסוס כפרד בהרגישם עקיצת המתג יבעטו, הב' דומים למלאכים שכולם שכל, ואלו יאריכו אפם ויוכיחו את החוטא להם במתק לשונם, הג' דומים לבוראם, נושא עון ועובר על פשע, אינם חוששים לדברי המחרף כלל... ארבע מדות בכעס, רשעים גמורים דומים לפרד, שנאמר עליו נוטר איבה וזוכר ומתנקם... רשעים בלתי גמורים דומים לחמורים אשר בהרגישם הדרבן יקוצו, צדיקים מאריכים אף ומוכיחים, וצדיקים בלתי מרגישים, ועליהם נאמר ותפארתו עבור על פשע. (שם ד א, וראה שם עוד)
...ולדעתי החטא שהיה שם בודאי הביא את משה רבינו ע"ה לכעס, כי הוא טבעי מאד לאדם, וביחוד לחכמים, שעל זה אמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, כי הטבע המוסיף בגדולת החכמה, מוסיף גם בכח הכעסני, כי לענין הלמוד נאמר מהיר לשמע וכו', שכל חום ולחות הן סבות קלות להתפעלות, והדמיי (מרה אדומה) שהוא חם ולח מצד החום הוא נוח לכעוס, ומצד הלחות נח לרצות, ומבואר שהמדה הכעסנית קרובה מאד אל האדם, וכמו שכתוב, ברוב חכמה רב כעס (קהלת ה'), וכן נמצא בטבעם הקפדנות ביותר, לכן לא נמצא הקצף בכעס על הכועס, כי אם על הדבר המביאו אליו. נמצא שהחוטא בעבור כעס אינו חוטא בעצם ובראשונה אחר שלא קדמה לו מחשבה על חטא, ולכן ניתן לסליחה. והחוטא בעצם הוא זה המביאו לכעוס, וכן אמרה חנה לעלי, מרוב שיחי וכעסי דברתי, רוצה לומר על מה ששם אותה ללעג בפני צרתה, ורמזה לו בזה שהוא תחלת החטא, וכן כאן הם הביאו את משה לידי כעס, אלא שהקב"ה מדקדק עם סביביו. (במדבר כ ח)
כל הרוצה לרדוף אחר השלום צריך לו להרחיק עצמו מכל הדברים המסבבים קטטה ומריבה, שהיא היפך השלום. והסבה הרעועה מכלם היא הכעס, כי כל אדם שמושל עליו כעסו לא יהא לו שלום מלמעלה ולא מלמטה, לפי שברוב כעסו יחטא לשמים וגם יריב עם בני אדם הרגילים עמו, על כן הזהירו רבותינו ז"ל על הכעס... והמדה המשובחת לכל משכיל ובה יהיה לו שלום בעולם הזה ובעולם הבא, שלא יכעוס ויסבול עלבונו ויעביר על מדותיו וימחול למי שפשע לו, ובזה ימחלו עונותיו מן השמים, כדגרסינן בפרק קמא דראש השנה (י"ז א') אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע. (נר ו חלק א פרק א)
ולי נראה, כי השתי חלוקות הראשונות הן אחת, וכוונת רבי אליעזר להזהיר על הכעס, ואמר אם תרצה לקנות מדה זו שלא תהא נוח לכעוס, השתדל שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, כלומר, ובזה לא תהיה נוח לכעוס, לפי שלעולם אין הכעס כי אם רק מסבת היות האדם מקיל את כבוד חבירו, על כן כועס כנגדו ומחרפו, נמצא שמה שאמר יהיה כבוד חבירך חביב עליך כשלך, היא הקדמה וסיוע ותרופה לאדם לבל יכעוס כנגד חברו... ולפי שלפעמים יאמר האדם אם אני מתקוטט עם המחרף והמגדף הריני מוכרח לבא לידי כעס, ובא לכלל כעס בא לכלל טעות, ועבר על לא יהיה בך אל זר, על כן אמר התנא אני נותן לך עצה לתקן את הכל, על כן סמך ואל תהי נוח לכעוס, כלומר, לעולם כשאתה רוצה לכעוס תרגיל עצמך שלא תכעוס מהרה, כי פרי המהירות חרטה, ואפשר שתכעוס שלא כדין, ועבירה היא בידך, רק תמתין מעט עד שתשקול במאזני צדק אם ראוי שתכעוס אם לאו, על כן אמר ולא תהי נוח לכעוס, כלומר שלא תכעוס מהרה, אמנם אחר ששקלת בשכלך ויראה בעיניך שצריך לכעוס כנגדו, ראוי לעשות כן... (אבות ב יב)
ויצר הרע - יש מפרשים שאם שולט באדם יצר הרע תמיד כועס ושולטת בו המרה השחורה, ויקצרו ימיו וימות בלא עתו, וזהו שאמר שלמה ע"ה כי לאויל יהרג כעס, ופותה תמית קנאה, וזהו שאמר: מוציאין את האדם מן העולם. (שם שם יד)
הקדים בענין הארבע מדות שבאדם בענין ממונו, ואחר כך דבר בענין הכעס, שכן מצינו שאמרו ז"ל בשלשה דברים האדם ניכר, בכיסו בכוסו בכעסו, והקדימו כיסו ואחריו כעסו, שרוב הכעס והקטטות הוא בענין הממון. ותלו אלו המדות בדעות, ולא אמר באדם כמו בראשונות, לפי שענין הכעס והריצוי הוא תלוי בדעת, ולפי שכלו סבלנותו, וכמו שאמר הכתוב וכעס בחיק כסילים ינוח... אמר עוד קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, השמיענו שלא נאמר דדוקא חסיד יקרא מי שמעולם לא כעס, ולא הוצרך לתרופת הריצוי, אבל הכועס אלא שמתרצה מיד צדיק יקרא ולא חסיד, לכן אמר כי אף גם זה חסיד יקרא, לפי שמי שלא יכעוס כלל נקרא מלאך, וראיה לדבר כי מי לנו גדול ממשה, ועם כל זה מצינו שכעס, דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו'... אמנם הודיענו גודל עונש הכועס, כי כיון שנכנס בתוכו אל זר, אין תרופה למחלתו, ואפילו שיהיה נוח לרצות, ההפסד מרובה על השכר... וכתב הרי"א ז"ל, וזכרו חכמים שהמתכעס אינו טועם מה שאוכל, ואיננו משכיל מה שעושה, חייו ימאס, גופו נמס, ישנא לעצמו, ימאסוהו חבריו, בניו ואשתו ירחקו ממנו... אוי לה למדה שתצטרך תמיד למחילה, וכאשר ימחלו עליה חביריו, הכועס כסתה כלימה פניו... ולב אבות כתב, מי שהוא נוח לכעוס ונוח לרצות נראה שמחשיב את עצמו גדול וגם את המכעיסים, ולפי שמחזיק את עצמו במדרגה גדולה, לכן הוא נוח להתכעס... ואפשר לומר חסיד ורשע דקאמר הכוונה על שם סופו... וכן הרשע, אף אם עדיין לא הרשיע מעשיו עם כל זה כאשר קנה לעצמו מדת הכעס הוא אבי אבות הטומאה, להוליד ממנה עבירות חמורות גדולות, עד שמביאתו להיות עובד כו"ם... (שם ה יד)
הג' - מצחו לא יהיה בו קושי כלל, אלא ידמה תמיד לנצח הרצון, שירצה את הכל, אפילו שימצא בני אדם כועסים ירצם וישקיטם ברצונו הטוב, שכן מצח הרצון הוא תמיד רוצה ומרצה הגבורות ומתקנם, אף הוא ירצה הגבורים המתגברים בכעסם, והוא ינהלם ברצון טוב, וישתף שם חכמה גדולה להשבית הכעס, שלא יעבר הגבול ויקלקל חס ושלום, ויעשה דוגמא לרצון העליון שהוא נמשך מן החכמה הנפלאה במצחא דעתיקא, ומשם מרצה הכל. וגם ימשך להיות תמיד נוח לבריות, שאם מדותיו קשות מצד אחד עם בני אדם, לא יתרצו ממנו, וזה טעם המשנה (אבות ג' ג') כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו... (פרק ב)
הו' בחוטמו, מעולם לא ימצא בו חרון אף כלל, אלא תמיד באפו חיים ורצון טוב ואריכות אף, אפילו לאותם שאינם הגונים, ותמיד רוצה למלאות רצון ולהפיק כל שאלה ולהחיות כל נדכה. ומוציא מחוטמו תמיד מחילת עוון והעברת פשע, ואינו כועס בחוטא לו, אלא מתרצה תמיד וחפץ חסד לעשות נחת רוח לכל. (שם)
יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה, הנקראת גסות הרוח, להיותו היסוד הקל וגבוה מכולן, ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושין רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הן, ותולדותיה שלש: הקפדנות בלבו, כי לולא הגאוה לא היה מקפיד בלבו, כענין שביארנו בענין הכעס, ובקשת השררה והכבוד והתגאות על הבריות, והשנאה לזולתו, על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן. (חלק א שער ב)
הכעס הוא ענף הגאוה, ושקול כמותו, ואמרו רז"ל כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנום שולטין בו וכו'... ובזוהר אי בר נש כעיס עקר מיניה נשמתא עילאה קדישא למשרי באתרא סטרא אחרא, ודא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסור לאתקרבא בהדיה... הקפדנות היא ענף מן הגאוה ומן הכעס, ואמרו רז"ל מאן דקפיד קפדין ליה, ואין מוחלין לו עונותיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע, אבל המעביר על מדותיו וכו'... כך אמרו חכמים, כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו... אמרו בחופת אליהו שלשה הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו עומד על מדותיו... (חלק ב שער ד)
ויזהר מכל מדות בלתי הגונות, כי הן מזהמות את הנפש היסודית, ובפרט מן הגאוה עד קצה האחרון... ומן הכעס אפילו שיכוהו על לחייו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס, ומן ההקפדה בתכלית האחרון, אפילו עם בני ביתו... (חלק ג שער ד)
בזוהר פרשת תצוה אמר, דהכועס הנשמה קדושה מסתלקת ממנו ושורה במקומה רוח רעה, היא עבודה זרה הנקראת אל זר... ועל זה רמז בתורה אלהי מסכה לא תעשה לך, כלומר לא תעשה עצמך עבודה זרה, והיינו על ידי כעס, הרי לא תעשה, וסמיך ליה את חג המצות תשמור, למצות עשה, רמז שישמור את הנשמה הקדושה שבו, לא תפרד ממנו על ידי הכעס, אלא יהיה לבו נח ומיושב תמיד, ועל זה אמרו במדרש הנעלם שנרמז בתורה ונח מצא חן בעיני ה', כלומר על ידי שהיה לבו תמיד נח ומיושב מצא חן בעיני ה', דכל ניחא מסטרא דקדושה, וכל רוגזא מסטרא דמסאבא... ואף על פי שאין המקראות יוצאין מידי פשוטן, דרך רמז נאמר בהם למשה בסיני כל אלו הדברים. (פרק א מצוות עשה מן התורה התלוייות בלב, מב)
שלא לכעוס, אלא יהיה לבנו רחב לסבול כל מיני צער, ודעתינו מיושבת עלינו, בגמרא אמר דהכועס כעובד עבודה זרה... וסמיך ליה את חג המצות תשמור, זו מצות עשה, וחג המצות רמז לנשמה הקדושה שבך, שמור אותה יפה שתהיה תמיד בנחת, כדי שלא תסתלק ממך, ופירשו מצה לשון מצה ומריבה, שלא תחוג הנשמה ולא תשמח כי אם בנצחך היצר הרע הנקרא חמץ... והנה הלב היכל לשכינה, דכתיב אהל שכן באדם, וכתיב כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, ופירש רבי שמעון בן יוחי רמ"ח איברים בקרב, היינו הלב שבאמצע הגוף נמצא הכועס מכניס צלם בהיכל ומגרש ממנו השכינה, לכן כל איש יחרד ולא יכעוס לא עם גוי ולא עם ישראל, לא על גזל ואונאה, ולא על מניעת כבוד או אפילו יחרפוהו ויגדפוהו, אלא תהא דעתו מיושבת עליו. (פרק א מצוות לא תעשה מן התורה התלויות בלב, טז)
...דע לך כי פיך אבי אבות הטומאה, ומטמא רמ"ח אבריך ונפשך, ומיד שכינה מסתלקת מעליך ולא תדע ולא תרגיש, הרי אמרו בספר הזוהר כי על ידי הכעס נטמאת, כאמור, וכן על ידי לשון הרע, שתיהם עיקרם בפה... (פרק ד דברי כבושין)
הכעס הוא מדה רעה, וכאשר הגרב מחלי הגוף, כן הכעס מחלי הנפש. ואמרו רז"ל כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת י"א). ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי ט"ז), ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כ"ח), אי זה דבר המכלה את העינים ומדאיב את הנפש, הוי אומר אלו התחתוניות...
ואתה רואה רוב בני אדם, כשהם כועסים ומתחזקים בכעסם, אינם משימים לבם על מה שעושים ברוב הכעס, ועושים הרבה ענינים בכעסם, מה שלא היו עושים בלא הכעס, כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים, לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים, וכן אמר אליהו לרב יהודה, לא תרתח ולא תחטי (ברכות כ"ט ב'). ואמרו בשלשה דברים אדם ניכר, האחד מהם בכעסו (עירובין ס"ה ב'), כי בעת הכעס אדם ניכר אם יתגבר כעסו על חכמתו ועושה ענינים בעת הכעס בלא הנהגת החכמה, בזה ניכר כעסו, ואם תתגבר חכמתו על כעסו... בזה נכרת חכמתו...
הכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות, ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים, אין העולם למדים ממנו. דרש רב ספרא, רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, ולאדם טוב מטעימים לו פרי מעשיו בעולם הזה (קדושין מ"א א')...
הכעסן אינו מעביר על מדותיו ואינו מוחל על עלבונו... הכעס מביא אדם לידי מחלוקת... הכעס מונע לב האדם מכל הטובות, כי כשאדם כועס אין לו לב לרחם על העניים... כעס מבטל כונת לב האדם בתפלה, ואין שכינה שורה מתוך הכעס (פסחים ס"ו ב')... הכעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מלבו חכמות, שלא יוכל לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל... כללו של דבר, אין הכעסן מקבל שום מדה טובה אם לא יסיר מלבו הכעס. כמו שאין הכעסן מקבל תוכחה מאחרים, כך אינו יכול להוכיח את אחרים...
הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא יכנע וגם לא יודה על האמת. אמר החכם, כשתרצה להתחבר עם אדם, הכעיסהו, ואם יודה לך האמת בשעת כעסו התחבר לו, ואם לאו עזוב אותו.
הכעס מביא לידי טעות, מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה שכעס בשלשה מקומות ובא לכלל טעות... והזהר בך מאד שלא תעשה שום קלקול מתוך כעסך, כי אמרו רבותינו, המקרע בגדיו והמפזר מעותיו והמשבר כליו בחמתו, יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך אמנותו של יצר הרע... (שבת ק"ה ב')...
אף על פי שהכעס מדה רעה מאד, מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במדת הכעס. כגון ליסר הרשעים ולהטיל אימה על בני ביתו ולזרק מוראו בתלמידים. וכשכועס על עושי עברות ישקל כעסו. לפי שאמר משה רבינו ע"ה על ראובן וגד "תרבות אנשים חטאים" (במדבר ל"ב), לכך בן בנו נעשה כהן לפסילים, ואף על פי שלשם שמים כעס.
אדם שיש בו מדת הכעס, ומכריח את מדתו ואת מנהגו כאלו אינו מבעלי הכעס, עליו נאמר "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי ט"ז). וארך אפים הוא משלש עשרה המדות הנאמרות בבורא יתברך.
אמר החכם, מי שכעסו בא עליו במחשבה תראה עליו הישוב וההדר, ומי שכעסו בא עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות... ומי שרגיל בכעס אין חייו חיים, ואינו שמח לעולם... ואינו יכול לעבד את השי"ת בשמחה.
כשאדם שרוי בתענית או כשהוא בשום צרה, אז הכעס מצוי הוא בלבו, לכן בזמנים האלו צריך ליזהר ביותר שלא יכעס. השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס. לכן כשיראה האדם שכעסו מתגבר עליו, ישתוק, או ידבר בנחת... וגם לא יראה בפניו של אדם שכועס עליו, אלא ידבר עמו בלא ראית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו.
ודע כי גמר שכלו של אדם הוא שימשל בכעסו, כמו שנאמר "שכל אדם האריך אפו" (משלי י" ). הכעס נוטה מאד אל הגאוה, ואין הכועס נמלט מן הגאוה, וכבר ידעת רעות הגאוה. וראוי לאדם שיתרחק מן כעס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו...
ציוו חכמים להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקר הכעס מלבו, וזוהי דרך הטובה ודרך הצדיקים, הם נעלבים ואינם עולבים... (שער הכעס)
בפרק אלו דברים אמר רבי שמעון בן לקיש, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו... וביאור זה, כבר אמרנו כי הנוח הוא הסדר שאדם מסודר אל השווי, ואם כועס החכמה שלו מסתלקת, ואם נביא הוא הנבואה מסתלקת כאשר יוצא האדם מן הסדר, והוא שינוי, לכך אם יש לו חכמה ויש לו נבואה, כאשר מקבל השינוי הוא יוצא ממה שראוי לו, ובא אחר כך להוסיף לומר, שאפילו פוסקים לו גדולה מן השמים בטל דבר זה, כי מי שיש לו גדולה והוא פרנס צריך שיהיה הנהגתו בנחת, כי הפרנס כל עיקר שלו לדבר העם עד שהם מסודרים, כי זהו עצם המלכות והשררה, וכאשר הוא בעצמו בעל כעס, שהוא יוצא מן הסדר, איך תהיה על ידו הסדר, דבר זה לא יתן השכל, ולפיכך אם גזרו עליו גדולה מן השמים מורידין אותו מגדולתו... ובפרק ד' נדרים אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך... ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר כל פועל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, ופירוש זה, כי מי שהוא בעל חימה הוא ענין הגיהנם, כי הגיהנם לתוקף וגודל כחו מתיחס אל כח אש, ולכך אמרו בכל מקום אש של גיהנם, ומפני שהאדם יש לו נפש רוחני, כאשר הוא כועס ויוצא מן הסדר, כל מיני גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם גם כן הוא יוצא מסדר העולם, לכך כל מיני גיהנם שולטים במי שהוא כועס. ומפני כי הנפש שהוא כועס הוא רוחני, והוא יוצא מן השי"ת על ידי הכעס, ולכך הגיהנם שהוא גם כן רוחני והוא יוצא מן השווי שולט בו. אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזימותיו... כי כאשר האדם כועס הוא יוצא מן הסדר הראוי, וכל כך יוצא מן הסדר, עד שאין השכינה נחשבת אצלו מצד גודל השינוי, כי האדם הוא מסודר עם השי"ת, שהוא עילה לו, וכאשר כועס הוא יוצא מן הסדר, ולכך אמר אף השכינה אינה חשובה כנגדו, כי אינו מכיר עילתו יתעלה כאשר יוצא מן הסדר. וזה שאמר גם כן שמשכח תלמודו, כמו שהתבאר למעלה, כי החכמה הוא סדר השכלי, ומצד שהוא יוצא מן הסדר ולפיכך סר ממנו השכל... (נתיב הכעס פרק ב)
...וכנגד שלא יהיה בעל חסרון בעצמו אמר אל תהא נוח לכעוס, כי הכעס הוא רע לעצמו של אדם, כמו שאמר הכתוב והסר כעס מלבך ורעה מבשרך... (אבות ב י)
וזה אמרו ואל תהא נוח לכעוס, כי הכעס הוא מביא את האדם לידי חטא, עד שהוא מאבד את האדם מן העולם הבא, וכמו שהתבאר, כי בעל הכעס הוא בעל חטא, ולפיכך הכעס הוא שמביא האדם לידי חטא, ולהיות נאבד מן העולם הבא... ואין לך שהוא הגורם והסבה אל החטא יותר מן הכעס... (שם שם יד)
טוב כעס משחוק, נראה שהפירוש על פי המדרש הזה, כי טוב הכעס כאשר הכעס אינו לעצמו, כי הכעס שיש לצדיקים בעולם הזה אינו לתכלית עצמו, רק לנקותם מן החטא להביא אותם לעולם הבא... כי הכעס לתכלית עצמו הוא רע... (חידושי אגדות שבת ל א)
כל אדם שכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם לתוקף וגודל כח שלו מתיחס אל כח אש, ומפני שהאדם הוא עיקר בעולם, וכאלו הוא הכל, לכך חמה שלו הוא פורעניות של כל מיני גיהנם... (שם נדרים כב א)
...ועל ידי שלשה דברים אלו הוא פוגם בכל צד, כי תחלה פוגם למעלה, לכך אמר כי אין השכינה חשובה נגדו, כי כאשר הוא יוצא מן הסדר והוא זר, אף השכינה אינה חשובה כנגדו מצד זרות שלו... והוא יוצא מן הסדר הראוי והם המצוות, ומצד החימה הוא ויצא מן הסדר, והוא רשע ובעל חטא. (שם)
אות הרי"ש, רצון, דעו בני, כי מעלת הרצון רוצה לומר שיהיה עולמית מרוצה, לא יתקצף ולא יתכעס, היא רום מעלה ממעלות הרמות ובהיפך מדה רעה וגרועה מדת הכעס, אין רעה בעולם כרעה זו, עד שאמרו חז"ל במסכת שבת שהכועס כעובד עבודה זרה... וזה לשון הרב חיים בשער הענוה פרק ב': וכאשר יסתכל האדם במה שביאר רבי שמעון בן יוחי ע"ה במאמר הזה, שהכועס עוקר כל הקדושה שבו, שהם נפש ורוח ונשמה, ומפני ששלשתם קשר אחד, קראם הכתוב טורף נפשו וגו', והשמיענו הרבי שמעון בר יוחי במאמר הזה גודל העונש, שלא נאמר שאין הפגם אלא בנפש לבד, אבל לא בשאר, שאין הדברים כן, אלא כל הקדושה שבו מסתלקת, שכיון שמשרה בו הקליפה הקדושה בורחת, שהוא מכניס ומשליט שפחה במקום גבירתה, דכיון שהוא עון עבודת אלילים ממש, ודומה לחטא עבודת אלילים שעשו ישראל, שהכניסו צלם בהיכל שברחה השכינה משם כנודע, ולכן כיון שמשרה בתוכו אל זר, שהוא עבודת אלילים באופן שמטמא גופו ונפשו, דין הוא שישכח תלמודו, שהשכחה היא הקליפה... והענין שגם זה לעומת זה עשה האלקים, כמו ששכינה היא כוללת כל המדות העליונות... גם אל זה שהיא כנגדה, בו כללות כל כחות הטומאה, והוא הכופר בהשגחה, כמו שבארנו בשער היראה פרק ח'. ולכן אמר כל מיני גיהנם, שכולם נמשכו מקליפה זו, ושאר כל העונשים מבוארים בזה. והנה השכינה אינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה, וכיון שהוא כועס הרי לבו מתגאה עליו, ומיד אל זר שורה עליו והוא כלל הטומאה, ולכן אמר אסור לאתחברא בהדיה, מפני שעבודת אלילים קרויה זבחי מתים, ותקרובת עבודת אלילים מטמאה או במשא או באוהל... ואין רע יורד מלמעלה אלא למי שמעורר אותו וממשיך אותו על עצמו, ומפריד את עצמו מהאחדות, אז הדין דין, והוא דין אמת, להיות הרע מכלה את עצמו, להיות כי התעורר החימה והכעס, שהוא היפך הרצון, כי כן שורש פורה של הרע סטרא אחרא סמאל הוא אל זר, והנמשך ממנו הוא אף וחימה וכו', כוחות הכעס, כאשר מצינו בנחש שליח סמאל התחילה ב"אף"...וכלם מרכבתו של סמאל המורד באדונו אדון עולם ית"ש, ואז מבוארים דברי רז"ל בגמרא ובזוהר, שהטעם בו אל זר, כי הרצון מורה על אחדותו יתברך, והכעס הוא נמשך מאל זר המורד בו, ונעשה במה, ואסור להסתכל בו, ומה שעושה האדם בכעס הן דיבור הן מעשה, הכל תקרובת לההוא סטרא אחרא אל זר... ואם באתי לכתוב הרעות המגיעות מהכעס, וכן בהיפוך המעלות הרמות מהרצון, קט היריעה מהכיל, על כן יכריח אדם את עצמו ויכבוש יצרו ויראה שכל ימי חייו לא יבא לכלל כעס, וכי אין טוב לו שיכפה את יצרו מלאבד כל הקדושה שהיה בו, וכל המצוות שקיים... עוד דרך אחר כדי שלא יבא לידי כעס הוא, שיחשוב שהיסורין שבהם מתכפרין העונות הם בחינות שונות, אם בקבלת יסורין עליו בצומות שק ואפר...
עוד בשער הענוה פרק ה' כתב כמה דברים שיזכרו האדם לבטל הכעס, כתב הרב רבי יצחק דמן עכו ע"ה, לילה מן הלילות בלילי שבת הייתי מחשב מה יעשה אדם שלא יכעוס, והתחלתי להתנמנם, והרגשתי כמי שאומר לי, הרוצה שלא יהיה כעסן יהיה משכיל וכו', משכיל הוא שילך אחר עיקר הענין ועיקר הדברים... רוצה לומר אחר מעלות האומרם או העושה אותם, אם יראה שהאומרים או העושה הוא כסיל, מיד תתקרר דעתו ורתיחת כעסו, ואם הוא חכם ומשכיל כמו כן תתקרר רתיחת כעסו... עוד אשמיעך עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו, שכאשר יהיה לך משא ומתן עם אדם לא טוב, יהיה מוסכם בלבך הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדבור ובמעשה, לא יבא לו פתאום ולא יכעוס כן יעשה עד שינצל ממנו, אחר כך יברח ממנו כמשור המועד בחודש ניסן, ובזה יהיו חייך חיים טובים... (שער האותיות אות רי"ש, וראה שם עוד)
ומצאתי בקונטריסים האר"י ז"ל להסיר הכעס טוב הוא לכוון בשעת הכעס לשם אהי"ה דההי"ן, אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה שעולה כמנין כעס עם המלה. ואני אומר גם כן טוב שיעשה פעולה המבטלו מהכעס, דהיינו שיאחז בכנף בגדו עם הציצית שתלוים בכנף, כי כנף כמנין כע"ס, והכועס נכנס אל זר בלבו, וציצית גרם להשראת שכינה, כדכתיב והיה לכם לציצית וראיתם אותו. (הלכות תשובה)
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, רמז לאש המחלוקת ואש הכעס שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום גורם להיות חמת גיהנם בוער בו בר מינן. (תורה שבכתב ויקהל)
...ונדבר עתה מן הכעס, הנה יש הרגזן שאמרו עליו (נדרים כ"ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, והוא הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו, ומתמלא חימה, עד שכבר לבו בל עמו ועצתו נבערה. והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל, והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות, ועליו נאמר (איוב י"ח) טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ. והוא קל ודאי לעבור כל מיני עבירות שבעולם אם חמתו תביאהו להם. כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו ואל אשר יביאהו ילך. ויש כעסן רחוק מזה, והוא שלא על כל דבר אשר יבואהו שלא כרצונו אם קטן ואם גדול יבער אפו, אך בהגיעו להרגיז ירגז ויכעס כעס גדול, והוא שקראוהו חז"ל (אבות פרק ה') קשה לכעוס וקשה לרצות. וגם זה רע ודאי, כי כבר יכולה לצאת תקלה רבה מתחת ידו בזמן הכעס, ואחר כך לא יוכל לתקן את אשר עוותו. ויש כעסן פחות מזה, שלא יכעוס על נקלה, ואפילו כשיגיע לכעוס יהיה כעסו קטן ולא יסור מדרכי השכל, אך עודנו ישמור עברתו, והנה זה רחוק מן ההפסד יותר מהראשונים, ואף גם זאת ודאי שלא הגיע להיות נקי, כי אפילו זהיר איננו עדיין, כי עד שהכעס עושה בו רושם לא יצא מכלל כעסן, ויש עוד פחות מזה, והוא שקשה לכעוס וכעסו לא להשחית ולא לכלה, אלא כעס מועט, וכמה זעמו רגע ולא יותר, דהיינו משעה שהכעס מתעורר בו בטבע עד שגם התבונה תעורר כנגדו, והוא מה שאמרו חז"ל (שם) קשה לכעוס ונוח לרצות, הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס, ואם הוא מתגבר עליו, שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה, ומתגבר עליו, שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא. ואמר ז"ל (חולין פ"ט) תולה ארץ על בלימה, על מי שבולם פיו בשעת מריבה, והיינו שכבר נתעורר טבעו בכעס, והוא בהתגברותו בולם פיו. אמנם מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר, ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו, זה הוא ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל.
והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז"ל (שבת ל"ד) שלא לכעוס, ואפילו הרב עם תלמידו והאב עם בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים, לא כעס הלב... (מסילת ישרים פרק יא)
עוד ירמוז הכתוב אומרם ז"ל כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו, ובחינה זו מתייחס לצלם אלקים שעל פני האדם, והוא אומרו ויחר לקין, ובזה נפלו פניו, שנסתלקה ממנו הנשמה וצלם הפנים... (בראשית ד ה)
עד אשר תשוב - פירוש בעבור זמן על המאורע, החמה מעצמה מתקררת מרתיחתה, ואומר עד אשר תשוב, הגם שיזכירוך לפניו לא יחרה אפו... (שם שם כז מד)
ארור אפם כי עז - פירוש לחלק המרובה בהם יותר מכשיעור הוא מקלל, וישאר בהם חלק הרגיל בבני אדם, כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפייתו לעבודת ה', שאם לא כן יושלל מהם אושר המושג שנצח... (בראשית מט ז)
צואת - הניאוף מכח תאוה, דמי - הרציחה מכח הכעס, והתאוה קלה ממנה, כמו שכתוב טוב כעס משחוק. (ישעיה ד ד)
כי לחמו - ...ומדמה הרשע ללחם שהיא תאוה, שהאשה קרויה לחם, והרע ליין, שהוא סוד הכעסני. (משלי ד יז)
גבור - מנצח חברו בכחו, לוכד עיר - לזה צריך תחבולות רבות, האחד הוא המושל על הכעס, השני המושל על התאוות המתקיפות כל אברי הגוף... ועוד הכעס צריך לבערו לגמרי, כגבור המנצח אויבו, אבל התאוות צריך רק להכניע לעבודת ה' כלוכד העיר. (שם טז לב)
כובד ונטל - ...וכעס כבד משניהם, שמתמיד וגם קשה. (שם כז ג)
רחב נפש - אינו שמח בחלקו וכועס תמיד, כי הכל מעט לו, וכשאדם בכעס יריב גם על דבר קטן, זהו יגרה מדון. (שם כח כה)
ואחר הדברים והאמת האלה הגלוים וידועים לכל, נחזור לענין ראשון בענין הכעס, שהוא כעובד עבודה זרה. והיינו במילי דעלמא, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא, וכמו שכתוב, ויקצף משה, והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא, כדי לזכותו.
אך זהו כשיש בידו למחות בקצפו וכעסו על חבירו, אבל כשאין בידו למחות, כגון עובד גלולים המדבר ומבלבלו בתפלתו, אם כן מה זאת עשה ה' לו, אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כל כך עד שלא ישמע דבורי העובד כוכבים... (אגרת הקדש כה)
אויל - אינו מסתיר כעסו, ויוציאו מיד לפועל, וערום - יכסהו שלא יגיע לו קלון, עד יגיע זמן להנקם. (משלי יב טז)
חמת - הכעס הפנימי, שנוטר בלבו, ואף - החיצוני, וקנאה - שמקנא לכבודו, יש בה גם השטף וגם האכזריות של חמה ואף. (שם כז ג)
ויחר לו - על דבר שהוא רע בעיניו, והכעס הוא אם יתגלה לחוץ. (נחמיה ג כב)
וקצותה - כאן מלמד על ביוש בידים... ומזהיר שאף בכעס צריך האדם לשלוט על הרגשות, ואזהרה זו מכוונת עוד יותר לאנשים מאשר לנשים... (דברים כה יא)
ארור אפם - בשעה שהמה בחרון אף, כי עז - בלי מעצור, ועברתם - שבלב, כי קשתה - קשין להתרצות, אחלקם - נצרכים לפרקים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד קשה. ואפיצם בישראל - כן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה, כפנחס. (בראשית מט ז)
ויתעבר - עבר מדת הרחמים, או כבמדרש רבה, כאשה המתמלאה בעוברה, רוצה לומר שעדיין לא הגיע זמן הלידה... (דברים ג כו)
...ולשם הזה יזכו מחמת בחינת חומה, וזה בחינת חומה בחינת מאריך אף, שיכבוש כעסו, כי עשירות וכבישת כעס בחינה אחת, ונקראים חומה, כי מי שהוא מקלקל חומה של עשירות ולוקח לעצמו כעס וחימה, ומחומה עושה חימה, כי שניהם מסטרא דשמאלא, כמ"ש (ירמיה א') "מצפון תפתח הרעה", וכתיב (איוב ל"ז) "מצפון זהב יאתה". ועשירות היא חומה, כמ"ש (משלי י"ח) "הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו", ובכעס כתיב (שם כ"ה) "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו". וכשנמשך לאיש עשירות אזי יש לו חומה, והחומה של עשירות מעצור לכעסו. ולפעמים כשמתגבר בכעסו ומקלקל החומה של עשירות נמצא שהכעס מזיק לעשירות. וכשהיצר מסית לאדם שיכעוס ידע שבזאת השעה ישפיעו לו מלמעלה איזה סך ממון והיצר רוצה לקלקל זאת ההשפעה. ועיקר שמירת השם שמירת הנפש אינו אלא שישמור מכעס, כי הכעס פוגם בנפשו, בבחינת (איוב י"ח) "טורף נפשו באפו". אבל כששומר את עצמו מכעס ומגדיל החומה של עשירות, ובזה מגדיל נפשו ושמו, אזי כל הנפשות תאבים להכלל בנפשו, כי כל הנפשות שרשם בעשירות... (נט ה)
...כי ב' בחינות הרוחות הנ"ל נעשין על ידי המתקת חרון אף, כי יש בחינת חרון אף אצל השי"ת כביכול ואצל בני אדם, וכשיש חרון אף חס ושלום הוא בחינות עשן שיוצא מנחיריו, כמ"ש (תהלים י"ח) "עלה עשן באפו", וזה העשן מזיק לפרנסה, (שעל ידה מוצאין מכח אל הפועל, כי על ידי שיש לו פרנסה ואינו נצרך לבריות זוכה לאמת, בחינות עלמא דאתי, בבחינות אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו, שעל ידי זה מוציאן מכח אל הפועל כדלקמן). כי העשן מזיק לעינים, בבחינת (משלי י') "כעשן לעינים", שהם בחינת פרנסה, בחינת (תהלים קמ"ה) "עיני כל אליך ישברו" וכו', כי כעס מזיק לפרנסה, כמו שמובא במקום אחר שכעס מפסיד העשירות, וצריך לשבר ולהמתיק החרון אף, דהיינו להמתיק העשן ולבררו, עד שיהיה נעשה ממנו בחינת ריוח, דהיינו רוח אויר שנעשה מהתבררות העשן, וזה הרוח, שהוא המתקת העשן של החרון אף, הוא בחינת משיח... (סו ב)
ודע שראוי שכל ישראל יהיה להם ממון, אך יש מדה אחת שמפסדת ומאבדת מהם הממון, והיא מדה רעה מגונה שקשה מאד להנצל ממנה, ואפילו אם ירצה אחד להנצל ממנה, ובפרט בשביל תאות הממון, כדי שלא תפסיד לו את הממון, עם כל זה המדה רעה הזאת מתגברת עליו בילדותו ובקטנותו, ועל ידי זה מפסדת ממנו הממון שהיה ראוי שיהיה לו. והמדה רעה ההיא היא מדת הכעס, שעל ידי זה מפסיד ומאבד הממון הראוי לו, כי בבחינת שורש ההשתלשלות שמשתלשל הממון, ממקום שמשתלשל משם הוא בחינה אחת עם הכעס ממש, ועל כן הבעל דבר כשרואה שמשתלשל ויורד שפע לאדם שיהיה לו ממון, אזי יורד ומזמין לו כעס, ועושה לו מבחינת ההשפעה והשתלשלות שיורד אליו שיהיה לו ממון עושה לו ממנו כעס... כי שניהם יורדים מגבורות ונמשכין ממקום אחד ממש, בבחינת (איוב ל"ז) "מצפון זהב יאתה", וכתיב (ירמיה א') "מצפון תפתח הרעה", היינו בחינת כעס. כי הממון והעשירות הם בחינת חומה, כמ"ש (משלי י"ח) "הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה" וגו'. והכעס הוא קלקול החומה, כמ"ש (שם כ"ה) "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו"... (סח, וראה שם עוד וערך ממון)
...ונראה שגם כעס מסתעף מקליפת התורה, וכאמרם ז"ל (תענית ד') האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, וקליפות היחוס היא העדר הסבלנות... (בהעלותך תרע"ו)
וידוע דכעס ותאוה הם ב' הפכים, שהם ב' קליפות קשות דעשו וישמעאל, שהוא רציחה וניאוף, דגם הוא נקרא בלשון אכילה, "אכלה ומחתה פיה" בלשון נקיה כמ"ש, וב' תאות אלו הם מה שהשי"ת קבעם בנפש האדם לצורך קיום החיות וקיום המין לא לשום הנאה גופנית, וזהו משורש הנפש חיה שבאדם שבקדושה על ידי טיפת מרה המשככת כעס הכבד. אבל כשמוסיף על טיפה ומתקרר יותר מזה נמשך תאוה יתירה ובאים כל המחלות ועל כן נקרא שמה מרה... (חלק ה תקנת השבין עמוד קסו)
ויש לומר בזה על פי הידוע בשילוח ג' מחנות ג' טומאות, זב ומצורע וטמא לנפש, שהמה גם כן נגד הג' פגמים הנ"ל, קנאה תאוה וכבוד, כי טומאת צרעת על פגם לשון הרע, שבא מצד קנאה וכעס, והוא מדתו של עשו שאין לה שום תיקון אף לעתיד לבא, כמו שנאמר ולא יהיה שריד וגו'. והגם שמצינו רוגזא דרבנן דטב וכו' למיהב יקרא לאורייתא, הוא רק בעולם הזה, כל זמן שזרעו של עמלק קיים, לכן נצרך לפעמים הכעס על סטרא דיליה, אבל לעתיד לבא, שיאבד זרע עמלק, לא יושאר מזה כלל, ולא יהיה לו שום תיקון, ולכן המצורע משולח גם ממחנה ישראל, שאין למדה זו עליה בקדושה כלל... (פרי צדיק בראשית ויצא ז)
...וכן חודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית, וכתיב והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ופגם זה נקרא רע, כידוע, ומרמז שעל ידי שיתקן מדת הכעס דרגא דעשו, שיהיה בקדושה ברוגז של דברי תורה להרגיז על היצר הרע, על ידי כן יזכה לתקן פגם זה. וכן יוסף שטנו של עשו, דעשו קליפת הכעס, שהוא שורש של כל קליפות היצר הרע, וכמו שאמרנו, ויוסף גבור הכובש את יצרו, על ידי הרוגז והרעדה והפחד שמכניס בלבו פחד יצחק, והוא פחד ה' שעומד עליו ורואה במעשיו... (ראש חודש טבת יח)
...וגם בבחינת הכעס היה משה רבינו ע"ה נקי מכל נדנוד ושמץ מנו, לכן בפרשה זו, כאשר נראה על הגוון ממנו מעט קפידא ויצא מגדרו במשהו, שנאמר ויקצוף משה וגו', נתעלמה ממנו הלכה דייקא בגיעולי מדין, ובזה הראו לו שצריך להזהר בזה אפילו בדקות מאד, כענין שנצרך טהרה וטבילה אפילו הכלי שהיה רק איזה שעות ברשות הנכרי. ובמעשה דזמרי הראו לו, שלפעמים לאיזה צורך נצרך דייקא להשתמש במדת הכעס והקנאה, לכן נתעלמה ממנו הלכה זו דקנאין פוגעין בו, מפני שהדבר הזה לקנאות אין שייכות כלל אליו, רק בא פנחס ונטל את הראוי לו. ויש לומר שלטעם זה גם כן היתה קבורתו של משה רבינו ע"ה בעבר הירדן בנחלת גד, כמו שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון, כאמרם ז"ל (מכות ט') שמשום זה הוצרך שם גם כן ג' ערי מקלט, דבגלעד נפישי רוצחים, שהוא קליפת כעס ונקמה, ולכן נקבר שם, שהיה נקי מזה בתכלית, כדי להכניע את היצר הזה. (במדבר מטות יב)
...ואיתא בגמרא (בבא קמא צ"ב) מחלה זו מרה וכו', והוא על פי מה שאיתא בתקונים עציבו דטחול וכעס דמרה, ואף שמהגמרא (ברכות ס"ה) נראה להיפך, דאמר שם כבד כועס מרה זורקת בו טפה ומניחתו, מכל מקום שורש הכעס מהמרה, והכעס הוא שורש היצר הרע, שורש לכל העבירות, וכמו שאמרו (נדרים כ"ב) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, היינו כיון שעל ידי הכעס יכול לבא לכל מיני חטאים, וזה שאמר דמחלה זו מרה, שממנה רוב החלאים, כל מיני יצר הרע שסופו מר. (דברים ראה א)
וזרח משעיר למו, וכדאיתא בזוהר הקדוש דיהיב לישראל נבזבזין משרי האומות העולם, מעשו ומישמעאל, כי בחינת כוחו של עשו הוא כעס ורציחה, והכח הזה בעצמו ניתן לישראל על פי התורה, והיינו שנצרך בעולם הזה להיות נמצא בחינת הכעס... ולכן נאמר בלשון וזרח, שהוא רק זריחה מועטת בהעולם הזה, לצורך מחיית עמלק, אבל לעתיד, כשימחה זכר עמלק מכל וכל, אז יתבטל גם בחינת הכעס מהעולם מכל וכל... (שמחת תורה ג)
...והענין נורא מאד, כי חז"ל שם אמרו כזה גם במשה רבינו ע"ה, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו', ממשה, דכתיב (במדבר ל"א י"ד) ויקצוף משה וגו', וכתיב ויאמר אלעזר הכהן וגו', מכלל דמשה איעלם מיניה. הנה גם במשה רבינו ע"ה, אשר ה"ויקצוף" שלו הלא הוא עצמה של תורה הקדושה, והנה גם בכעס הזה כבר חסר מן המוכן השלם הצריך לחכמה, וכבר החכמה מסתלקת ממנו... מעתה נתבוננה מה כבר עושה כעס שאינו ככעסו של משה רבינו ע"ה, ומה גם כעס יותר גדול, כרגיל אצלנו רחמנא ליצלן, כמה חכמה כבר מסתלקת ממנו. יתבונן בזה האדם וידע, כי באם אף רק פעם אחת בחייו בא בכעס כבר אין לו, ולא יהיה לו כל אור וזוהר מחכמה... אם כן ודאי כי אלה אשר אינם מושלים ביצרם לא חכמה להם, ולא ידעו פשוט להורות ולייעץ על דבר אמת... (דעת תורה שמות יתרו קעב)
מצינו בחז"ל ענין בא לכלל כעס, הרי שקודם הכעס יש עוד גם כלל כעס... הרי שלאדם להתלמד להתרחק אף מן כלל הכעס, היינו להיות במנוחה שלמה ושלות השקט. ואם שמי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, הרי נבין גם כן שמי שיבא אף לכלל מנוחה, גם כן יתגלו לפניו כמה מיני סגולת חכמה והבנה... ההיפוך מכלל כעס, היינו שמחה יתירה, ומקורה היא מנוחת הנפש, ומהו מנוחה, הוא הקשור ומדובק בה'... וממנה תצא תורה חכמה ונבואה... (דעת חכמה ומוסר ג, רה)
והנה בזוהר הקדוש איתא, כי מי שכועס צלמא איתעבר מיניה, ובדרך נגלה יש לפרש, כי בתורה כתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בריאת האדם הוא דבר נפלא מאד, החומר של אדם הוא כמו בהמה, הקשרות נפש חיה עם בשר ודם, והוא הדעת והשכל כאחד מצבא מרום, להנשא ולהגביה עוף למעלה להיות למעלה מן המלאכים, ועל כן צריך שיהיה האדם תמיד בדעת כל מעשיו בהשכל ודעת... אך ברגע אשר יסיח דעתו, הנהו כבהמה ועלול לכל דבר רע והיזק לנטות מאחרי ה', כי ברגע שמאבד האדם את דעתו הוא ממש כבהמה... ולכן כל מי שכועס ידוע כי אז יאבד דעתו ושכלו, ואז הוא ממש כבהמה אין זה בצלם... כי אמנם בכל העבירות עבירה גוררת עבירה, אבל כל עבירה גוררת עבירה אחרת ממינה, מה שאינו כן מי שכועס, הוא כמשוגע, ועלול לכל החטאים שבעולם, וזה שאמרו כל מיני גיהנם שולטין בו. והקב"ה אוהב את האדם שיהיה כפי כוונת הבריאה, שברא אדם בצלם, וכמי שכועס הוא מאבד דעתו והוא כבהמה, לכן אוהב הקב"ה מי שאינו כועס... (חלק א לה)
אמרו ז"ל על משה רבינו ע"ה, כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, ותמה אא"ז הגרי"ס זצ"ל הלא מתנאי הנבואה שיהיה הנביא שלם במדותיו, ואיך אפשר שיכעוס ועם כל זה יהיה גם אדון הנביאים? ותירץ במתק דבריו, כי לא כעס משה רבינו ע"ה מעולם, אלא בא רק לכלל כעס, היינו שנגע במה שהוא מסוג הכעס, וגם לזה קראה תורה ויקצף משה. פירוש דבריו, כי כל מעשי משה רבינו ע"ה היו כולם לשם שמים באמת, וגם כשהוא כעס וקצף היה לשם שמים, למען ילמדו וידעו שראוי לכעוס על המעשה ההוא. אבל מכיון שענין הכעס יש לו שייכות עם כחות החומריות שבאדם, כחות אהבת עצמו, על כן כערך הצל כך ערך ענין הכעס נמצא בו, ואם גם לא נראה הצל הדק הזה כלל, אבל התורה העידה על מציאותו. וכפי ערך זה שייך בו בא לכלל כעס בא לכלל טעות, אשר פירושו, שכל מקום שיש כעס, זה לאות שיש שם טעות, כי אין אדם כועס אלא אם כן יודע בעומק לבבו שטעה, וכועס כדי לכסות על טעותו, וכל זה היה רק בבחינת הצל, ואף על פי כן באה התורה לבקר את משה על דבר הטעות שהאחריות עליה היתה בבחינת צל. (חלק א עמוד קסח)
כשבא אליאב בן ישי לפני שמואל אמר שמואל "אך נגד ה' משיחו" (שמואל א ט"ז), הרי גדלות אליאב היתה ברורה עד להפליא, ומכל מקום ענהו ה' "אל תבט אל מראהו... כי מאסתיהו... כי האדם יראה לעינים וגו'" (שם). ובשל מה היה המיאוס? עיין שם ברש"י כי הקב"ה ראה בו נקודה דקה של כעס שנתגלתה רק אחר כך, כאשר קצף על דוד במחנה (שם י"ז כ"ח). וגם זה עשה כדי לחנכו בתור אחיו הגדול, וגם חשש שמא יסתכן במלחמה. ומהי סכנת כעס כזה? כי נקודת כעס, אפילו משהו, מראה כי האדם מחשיב עצמו, וכפי שמחשיב את עצמו אין לבו רואה, ובלי ראיית הלב אינו ראוי למלך...
מה שאנו מבארים תמיד שהחטא והעונש אחד הם וכן המצוה והשכר, כן כתב המאירי (ברכות ו') בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס, דהיינו שהמאחר לבית הכנסת רחוק מאהבת ה', והריחוק הוא הכעס הגדול והקצף הנורא. ולפי זה כל מקום שנאמר כי השי"ת שונא או מואס את האדם היינו שהאדם שונא או מואס אל הרוחניות. ובאליאב נאמר "כי מאסתיהו"! מכאן סכנת המחשיב את עצמו, אפילו כנקודה קטנה, כי כל המבחין ומחשיב את עצמו ממילא שונא אחרים ומואסם, ואפילו כלפי מעלה כביכול... (חלק ה עמוד שע)