כשוף   חובר חבר

(ראה גם: כשוף)

זהר:

מהו וחובר חבר, היינו חבר ההוא מי שהולך אחר הסטרא אחרא ועושה כשפים הוא מושך על עצמו רוח אחר טמא, ונתחבר בהתחברות ההיא של אותו חבר רע, ושורה בהתחברות עמו חבר ההוא, איש משחית. ולמה נקרא חבר, הוא משום שבשעה שאדם נולד נתחבר עמו (הסט"א, דהיינו היצר הרע), והוא נמצא עמו תמיד, ואחר כך נהפך אליו החבר לאיש משחית. וכך יש חבר טוב בצד הקדושה בצד הימין, שעושה טוב עם האדם... (פקודי תקפ, ועיין שם עוד)

ספרי:

וחובר חבר, אחד חובר את הנחש, ואחד החובר את העקרב... (שופטים קעב)

תלמוד בבלי:

...אמר ליה אביי המקטר לחבר חובר חבר הוא, אין, והתורה אמרה חובר זה בסקילה. תנו רבנן, חובר חבר, אחד חבר גדול ואחד חבר קטן, ואפילו נחשים ועקרבים, אמר אביי הלכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא, אף על גב דקא מיכווין דלא ליזקו, אסור... (סנהדרין סה א)

...אלא אמר רבא מקטר לשד על מנת לחברו, אמר ליה אביי אם כן היינו חובר חבר, אמר לו התורה אמרה חובר חבר כגון זה בסקילה, ואלא חובר חבר דבלאו הדין הוא, אמר ליה כדתניא, וחובר חבר, אחד חובר חבר גדול ואחד חובר קטן, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים חייב, אמר אביי האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא אסור, ואי קאתו בתריה שרי. (כריתות ג ב)

תרגום יונתן:

וחובר חבר - וחבורי חבורא בישין ואסרי חיווא ועקרבין וכל מיני רחשין... (דברים יח יא)

וחברים - ומן רטני רטן הוא חכים. (תהלים נח ו)

רד"ק:

חברים - עושה מעשים שהלחש יועיל, רוצה לומר לא ישמעו לקול הצדיק. (שם)

משנה תורה:

ראה כשוף-כללי, עבודה זרה יא י.

ספר החינוך:

שנמנענו מלעשות השבעות על שום ענין, וזה הענין הוא, שיאמר אדם דברים, ויאמר לבני אדם שאותם הדברים יועילו או יזיקו לאחד מכל הענינים, ועל זה נאמר לא ימצא בך וגו' וחובר חבר, ולשון ספרי, אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב, כלומר שיאמר עליהם דברים כדי שלא ישכהו לפי דעתו, וכן האומר דברים על המכה כדי שינוח מעליו הכאב. ויש שפרשו חובר חבר - שמקבץ בתחבולותיו והשבעותיו נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד. ואולי בני תקשה עלי בהא דגרסינן בשבועות ט"ו ב' בפרק ידיעות הטומאה, שיר של פגעים בכנורות ובנבלים, ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי וגו'... ופירוש פגעים, כלומר, שאמירת אלו המזמורים תועיל לשמר מן הנזיקין... ואין הדבר חלילה דומה לענין חובר חבר שזכרנו, וכבר אמרו ז"ל על זה אסור להתרפאות בדברי תורה, אבל הזכירו לומר מזמורים אלו, שיש בהם דברים יעורר נפש היודע אותם, לחסות בהשי"ת ולהשים בו כל מבטחו, ולקבע בלבבו יראתו ולסמך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות זה יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק, וזהו שאמרו בגמרא דשבועות להגן שאני, כלומר, לא אסרה תורה שיאמר אדם דברי תורה לעורר נפשו לטובה, כדי שיגן עליו אותו זכות לשמר. (שופטים מצוה תקיב)

אברבנאל:

ראה כשוף-כללי, דברים יח יא.

רש"ר הירש:

ראה כשוף-כללי, שם.