(ראה גם: ארבעה מינים, אתרוג, הדס, סוכות, ערבה)
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. (ויקרא כג מ)
כפת תמרים, התמר עולה לע' שנה, (שזה רומז על יסוד דז"א), שבו נשתכללו שבעים שנים עליונות... (ויקרא תיג, ועיין שם עוד)
וערבי נחל אלו הם שני עמודים, (דהיינו נצח וההוד), שמכאן יוצא השפע לכפות תמרים, (שהוא יסוד). כפות תמרים אחוז למעלה (בז"א), ולמטה (במלכות), וכבר אמרנו... (שם תכ, ועיין שם עוד)
לולב זה צדיק (שהוא יסוד), כי הלולב דומה לחוט השדרה שיש בו ח"י טבעות, כנגד ח"י נענועים שבלולב, והם כנגד ח"י ברכות של תפלת העמידה, והם כנגד ח"י אזכרות שבהבו לה' בני אלים... והנענוע הוא לששה צדדים, שהוא בחשבון ששה, וג' נענועים לכל צד (הם בחשבון) ח"י. הלולב (נלקח ביד) ימין, וכלול ששה, שהם ג' הדסים (נגד) גדולה, גבורה ותפארת, והם דומים לג' צבעים שבעין (לבן אדום ירוק). ב' בדי ערבות הם נצח והוד, ודומים לב' שפתים. הלולב יסוד ודומה לשדרה, שבו קיום כל העצמות, ועליו אמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. האתרוג הוא מלכות, ודומה ללב, שבו הרהורים, ונענועים של הלל הם משותפים בנענועים של נטילת לולב, והם ח"י באנא ה' הושיעה נא, ח"י בהודו הראשון והאחרון, ח"י שבנטילת לולב, הרי ע"ב, ומשום זה לולב בחשבון ס"ח, ועם ד' מינים דלולב (הוא בחשבון ע"ב), והוא בחשבון חסד, שהוא זרוע הימין. ומשום זה התקינו שהלולב יהיה בימין לצד החסד, והאתרוג לצד הגבורה לשמאל כנגד הלב... (פנחס תתכא, ועיין שם עוד)
...מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב, ואומר אשר הוכיתי בית מאהבי, מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. (יתרו בחודש פרשה ו)
ולקחתם לכם, כל אחד ואחד, לכם משלכם ולא את הגזול, מיכן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו, אלא אם כן רצה נותנו מתנה לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו הן מאה. ומעשה ברבן גמליאל והזקינים שהיו באים בספינה, ולא נמצא לולב כי אם ביד רבן גמליאל בלבד, ונתנו רבן גמליאל מתנה לרבי יהושע, ורבי יהושע לרבי אלעזר בן עזריה, ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא, וכולם יצאו ידי חובתם... כפות תמרים, רבי טרפון אומר כפות, ואם פרוד יכפתנו... (אמור פרק טז)
הרואה לולב בחלום אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים... (ברכות נז א)
תביאו ריבויא הוא, למעוטי מאי, אילימא למעוטי לולב, והתניא לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי רבי אליעזר... (שבת קלא א, וראה שם עוד)
דתניא זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה... (שם קלג ב)
...שאני התם דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, מה שביעי שביעי לחג, אף ראשון ראשון לחג... (פסחים ה א, וראה שם עוד)
מיתיבי העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, נטלו לצאת בו, אומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת לולב, שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק ביה... (שם ז ב)
לולב הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנדחת פסול, נקטם ראשו נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר, רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלה, ציני הר הברזל כשרות, לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר. קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני... משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה... אתמר נמי אמר רבי אמי יבש פסול מפני שאין הדר, גזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה... (סוכה כט ב, וראה שם עוד)
תנא יבש פסול, רבי יהודה מכשיר. אמר רבא מחלוקת בלולב, דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי הדר, אף לולב בעי הדר, ורבי יהודה סבר לא מקשינן לולב לאתרוג... מאי טעמא דרבי יהודה התם, דקא סבר לולב צריך אגד, ואי מייתי מינה אחרינא הוה להו חמשה מינין... ואמר רבי יהודה מעשה באנשי כרכין שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן, אמרו לו משם ראיה, אין שעת הדחק ראיה... נקטם ראשו, אמר רב הונא לא שנו אלא נקטם, אבל נסדק כשר, ונסדק כשר, והתניא לולב כפוף קווץ סדוק עקום דומה למגל פסול, חרות פסול, דומה לחרות כשר, אמר רב פפא דעביד כהימנק (כמין שתי שדראות)... בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו, תא שמע דאמר רבי יוחנן אמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול, מאי לאו הוא הדין נחלקה, לא ניטלה שאני, דהא חסר ליה... אמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא, אימא חרותא, בעינא כפות וליכא, ואימא אופתא, כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם. ואימא כופרא, אמר אביי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אמר ליה רבא תוספאה לרבינא ואימא תרתי כפי דתמרי, כפת כתיב, ואימא חדא, לההוא כף קרי ליה... (שם לא א, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח, ורבי פרנך אמר רבי יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח. (שם לב ב)
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש... יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת, למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חברו, ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו... מנא הני מילי, דתנו רבנן ולקחתם, שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, לכם משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב של חג בלולבו של חברו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל... נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר החזירו, מלתא אגב אורחיה קרא משמע לן, מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה... תניא רבי אלעזר ברבי צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו, נכנס לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו, מאי קא משמע לן, כמה היו זריזין במצוות. (שם מא א)
לולב וערבה ששה ושבעה... לולב שבעה כיצד, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה, ושאר כל הימים ששה... מצות לולב כיצד, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גבי איצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה, ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה. למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם, והן מחטפין ומכין איש את חבירו, וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו... דתניא ולקחתם, שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, לכם משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול, ביום ואפילו בשבת, ראשון אפילו בגבולין, הראשון, מלמד שאינו דוחה אלא יום טוב הראשון בלבד... לא נצרכה אלא למכשירי לולב, ואליבא דהאי תנא, דתניא לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי רבי אליעזר, מאי טעמא דרבי אליעזר, אמר קרא ביום ואפילו בשבת, ורבנן האי ביום מאי עבדי ליה, מיבעי ליה ביום ולא בלילה... (שם מב ב)
מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן. (שם מה א)
מאי טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה, דכתיב כפות שנים, אחת ללולב ואחת למזבח, ורבנן אמרי כפת כתיב. רבי לוי אמר כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. אמר רבי יהודה אמר שמואל לולב שבעה וסוכה יום אחד, מאי טעמא, לולב דמפסקי לילות מימים, כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא... ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן סוכה שבעה ולולב יום אחד, מאי טעמא, דסוכה דאורייתא שבעה, לולב דרבנן סגי לה בחד יומא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אחד זה ואחד זה שבעה... (שם מה ב, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה אמר שמואל מצות לולב כל שבעה, ורבי יהושע בן לוי אמר יום ראשון מצות לולב, מכאן ואילך מצות זקנים, ורבי יצחק אמר כל יומא מצות זקנים, ואפילו ביום ראשון, והא קיימא לן דיום ראשון דאורייתא, אימא בר מיום ראשון... (שם מו א)
דתניא מאימתי מזכירין על הגשמים, רבי אליעזר אומר משעת נטילת לולב, רבי יהושע אומר משעת הנחתו, אמר רבי אליעזר הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים... (תענית ב ב)
אמר רבא האי מאן דגזל לוליבא עבדינהו הוציא קני, דמעיקרא לוליבא מיקרי, והשתא הוצי... (בבא קמא צו א)
לולב אין בו שיעור, מאי לאו אין לה שיעור כלל, לא, אין לה שיעור למעלה, אבל יש לה שיעור למטה, דאי לא תימא הכי כיוצא בו לולב אין לו שיעור הכי נמי דאין לו שיעור כלל, והתנן לולב שיש בו ג' טפחים לנענע בו כשר, אלא אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה. (מנחות מא ב)
...מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות לולב, לאחר לעשות לולב לשמו, כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו, ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו. (ברכות סו א)
לולבי זרדים והחרובין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור... (שביעית יט ב)
העלים והלולבים ומי גפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי ובנזיר ואסורין באשרה... (ערלה ז ב, וראה שם עוד)
כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר, אית תניי תני בשמחת הלולב הכתוב מדבר... מאן דאמר בשמחת לולב הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה, ושאר כל הימים מדבריהן, ורבי יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן, ויש תקנה אחר תקנה... (ראש השנה יט א, וראה שם עוד)
ולקחתם לכם משלכם, ולא הגזול, אמר רבי לוי זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה, לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד, ונמצא משלו, אמרו אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו... יבש פסול, רבי אבין בשם רבי יודה בן פזי היבש פסול על שם לא המתים יהללויה, תני בשם רבי יודה, היבש עצמו כשר, אמר להן רבי יהודה והלא בכרכי הים מורישים לולביהן לבניהן, אמרו לו אין למידין משעת הדוחק, בעון קומי רבי אבינא יבשה ציציתו מהו, מה ביני לקטום, אמר לון זה הדור וזה אינו הדור. רבי מלוך בשם רבי יהושע בן לוי נחלק המתאים כמי שנפרדו העלין... (סוכה יב א, וראה שם עוד)
אם שמחה למה חגיגה, ואם חגיגה למה שמחה, אמר רבי אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנו ידעין דהוא נצוחיא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגין לפני הקב"ה בראש השנה, ולית אנין ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון. (ויקרא ל ב)
דבר אחר ולקחתם לכם ביום הראשון, הדא הוא דכתיב ארחץ בנקיון כפי, במקח ולא בגזל, דתנינן תמן לולב הגזול והיבש פסול... ואסובבה את מזבחך ה', כההיא דתנינן תמן בכל יום ויום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר אנא ה' הושיעה נא... (שם שם ה)
...אמר רבי לוי מי שלוקח לולב גזול למה הדבר דומה, ללסטים שיושב בפרשת דרכים ומקפח לעוברים ושבים, חד זמן עבר עלוי לגיון למגבי דמוסיא דההיא מדינתא, קם קדמיה וקפחיה ונסב כל מה דהוה בידיה, בתר יומיא אתצייד ההוא ליסטא ואתחבש בפילקי, שמע ההוא לגינא ואזל לגביה, ואמר ליה הב לי מה דקפחתני, ואנא מליף עליך זכו קדם מלכא, אמר ליה מן כל מה דקפחית ומן כל מה דנסבית לית ליה לההוא גברא כלום, אלא הדין טפיטא דתחותי, והוא מן דידך, אמר ליה הב יתה לי, ואנא מליף עליך זכו קדם מלכא, אמר ליה נסביה... אמר ליה (למלכא) חכם אנא כד שלחתני למגבי דמוסיא דההוא מדינתו, קם קדמוי וקפח ונסב כל מה דהוה עמי, והדין טפיטא דהוה מן דידי מסהיד עלוי. כל העם צווחין ואומר, אוי לו לזה, שנעשה סניגורו קטגרו. כך אדם לוקח לולב לזכות בו, ואם היה גזול צווח לפני הקב"ה ואומר גזול אני, חמוס אני, ומלאכי השרת אומרים אוי לזה שנעשה סנגורו קטיגורו. (שם שם ו)
דבר אחר פרי עץ הדר, זה הקב"ה, שכתוב בו הוד והדר לבשת, כפות תמרים זה הקב"ה, שכתוב בו צדיק כתמר יפרח... דבר אחר פרי עץ הדר זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים, כפות תמרים זה יצחק, שהיה כפות על גבי המזבח... דבר אחר פרי עץ הדר זו שרה שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם ושרה זקנים, כפות תמרים זו רבקה, מה תמרה יש בה אוכל ויש בה עוקצין, כך העמידה רבקה צדיק ורשע... דבר אחר פרי עץ הדר זו סנהדרי גדולה של ישראל, שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר מפני שיבה תקום, כפות תמרים אלו תלמידי חכמים, שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו... (שם שם ט וי)
דבר אחר פרי עץ הדר אלו ישראל... כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים... (שם שם יא)
רבי מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב, השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין... (שם שם יג)
וכל ישראל משחקים, מי שיש בידו לולב מי שיש בידו תוף וכלי שיר, הדא הוא דכתיב (שמואל ב' ו') וכל ישראל משחקים לפני ה' וגו', זה לולב שאדם מנענע בו... (במדבר ד כא)
נתנו מרועה אחד, רבי יוחנן מברך יום הראשון של חג על מצות לולב, ושאר כל הימים על מצות זקנים, רבי יהושע מברך בכל יום על נטילת לולב... (שם יד יב)
אמרו לו, משה רבינו, הדא מיסרתא דאזובא בכמה היא טבא, בארבעה מיני או בחמשה מיני, אמר לון אפילו בחד, והיא גרמה לכון לירש בזת מצרים ובזת הים ובזת סיחון ועוג, ובזת ל"א מלכים, לולב שהוא עומד על אדם בכמה דמים, ויש בו כמה מצוות, על אחת כמה וכמה, לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון... (שיר ב י)
...מה טיבן של ארבעה מינים הללו, מהן שעושין פירות, ומהן שאינן עושין פירות, פרי עץ הדר כפות תמרים אלו צדיקים שיש להם מעשים טובים... (אמור יז)
...כך ישראל ועכו"ם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעין מי נצח, אמר הקב"ה טלו לולביכם בידכם, שידעו הכל שאתם זכיתם בדין, לפיכך אמר דוד אז ירננו כל עצי יער לפני ה', אימתי, כי בא לשפט הארץ... (שם שם יח)
ולקחתם לכם ביום הראשון, אחר כל החכמה שכתוב בשלמה, שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א' ד'), הניח כל הדברים, וישב לו תמה על ד' מינין הללו, זה שאמר הכתוב שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים (משלי ל'), אלו ד' מינין שבלולב, שבקש לעמוד עליהם. ואם תאמר פרי עץ הדר שהוא אתרוג, כל האילנות עושין פירות, כפות תמרים צריך אדם ליטול שתי כפות תמרים ולולביהם, ואינו נוטל אלא לכף של תמרה זה הלולב... ובמקום אחר אומר שלשה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת (משלי ל') אלו ארבע מינים שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח לו מה להלל לפני הקב"ה שיתרצה לו ויכפר לו על כל עונותיו. מטיבי לכת, מי שרואה את ארבע מינים הללו הוא בוסר עליהם, והן גדולות לפני הקב"ה, ארבעה הם קטני ארץ אלו ארבע מינים הללו, והמה חכמים מחוכמים, שהן גדולים לפני מי שאמר והיה העולם. דבר אחר והמה חכמים מחוכמים, מי פירש לנו שארבע מינים אלו שהן אתרוג לולב הדס וערבה חכמים, והמה חכמים מחוכמים. (שם כ)
דבר אחר הראיני את מראיך, בקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, השמיעיני את קולך בהלל... (שיר ב, תתקפו)
...וכפות תמרים הוא הראש קו אמצעי כפול וגבוה על כולם... ומאי לולב כנגד חוט השדרה... (ויקרא כג מ, ועיין שם עוד)
כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו מעלין שלהן לכאן ולכאן, אלא שיהיה כמו שרביט, והוא הנקרא לולב... ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה, וכולן נקראים מצות לולב, ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם, ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאים תחתיו מין הדומה לו.
מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו, ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו... ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא, והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו. כמה נוטל מהן, לולב אחד ואתרוג אחד...
כמה שיעור אורך כל מין מהם, לולב אין פחות מארבעה טפחים, ואם היה ארוך כל שהוא כשר, ומדידתו משדרתו בלבד, לא מראש העלים... ואם אגד הלולב צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס וערבה טפח או יותר...
כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלש פעמים ומביא, ומנענע ראש הלולב שלש פעמים וכן בעליה וירידה...
אגד את הלולב עם ההדס והערבה, והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלית וכיוצא בה, הרי זה חוצץ. הבדיל ביניהן בעלי הדס אינו חוצץ, שמין במינו אינו חוצץ, ויש לו לאגוד את הלולב בחוט או במשיחה ובכל מין שירצה, הואיל ואין אגידתו מעכב.
מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד, בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם וגו', חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת, גזרה שמא יוליכנו בידו ד' אמות ברשות הרבים, כמו שגזרו בשופר. ולמה לא גזרו גזרה זו ביום טוב הראשון, מפני שהוא מצוה מן התורה, ואפילו בגבולין, נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה, שבשאר הימים ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש. משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, וכל יום ויום מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים, ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים ליושנן.
בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל. אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעות ראש חדש, לא היו נוטלים הלולב מספק. ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון, ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש, כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה, ולא היו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא, ואין שם מקדש להתלות בו. ובזמן הזה, שהכל עושין על פי החשבון, נשאר הדבר כמות שהיה, שלא ינטל לולב בשבת כלל, לא בגבולין ולא בארץ ישראל, ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החודש... כל שחייב בשופר וסוכה חייב בנטילת לולב... קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות...
בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת, ואומרין אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, וביום השביעי מקיפין את המזבח ז' פעמים, וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. כך היה המנהג בירושלים, יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת והוא בידו, מתפלל והוא בידו, ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו, וכשיכנס למדרש משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו. מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים בשבת, בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת, וביום טוב מוסיפין על המים, ובמועד מחליפין המים... (לולב ז א והלאה)
ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש, או שהיה מאשרה הנעבדת, אף על פי שבטלו האשרה מלעבדה, או שהיה של עיר הנדחת, הרי זה פסול. היה אחד מהן של עבודת כוכבים לא יטול לכתחלה, ואם נטל יצא. היה כמוש ולא גמר ליבש כשר, ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינים. (ראה ראב"ד)...
לולב שנקטם ראשו פסול, נסדק, אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים פסול. היה עקום לפניו, שהרי שדרו כגב בעל חטוטרת, פסול. היה עקום לאחריו כשר, שזו היא ברייתו, נעקם לאחד מצדדיו פסול, נפרדו עליו זה מעל זה ולא נדלדלו עליו כעלי החריות כשר, נפרצו עליו, והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות פסול. בריית עלין של לולב כך היא, כשהם גדלין גדלין שנים שנים ודבוקין מגבן, כל שני עלין הדבוקין הוא הנקרא תיומת, נחלקה התיומת פסול. היו עליו אחת אחת מתחלת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול, לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה, אם ראש זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר, ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול... (שם ח א והלאה)
...וכשם שהאחד הוא סבה למספר השנים, ומוליד השלשה באמצעות השנים, ומוליד הארבעה באמצעות השלשה, ומוליד החמשה באמצעות הארבעה, וכן כולן עד תשעה שהוא תכלית האחדים, האחד סבה לכלן באמצעות מה שבינו וביניהם, זה למעלה מזה, וכח האחד שהוא סבת כלן מתפשט בכולן. כן כחות כל הנמצאים כלם בשמים ובארץ זה עליון מזה, וזה למעלה מזה, סבה אחר סבה עד הסבה העליונה יתברך, שהוא סבת הכל ועליון על הכל, כמאמר שלמה כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. והענין הגדול הזה רמוז במצות הלולב, כי הלולב עלים רבים נפרדים זה מזה, וזה למעלה מזה, וכלם תלויים ודבוקים בשדרה שהיא הלולב, זה רמז לנמצאים כלם, שהם נמצאים מסבה אחר סבה, שהרי אין נסבה כי אם מסבה, ואין נפעל כי אם מפועל, ואין נמצא כי אם מממציא... ועל כן ראוי ליטלו ביד ימין ולברך עליו כמו שאמרו רז"ל, הואיל ובמינו גבוה מכלן, ונתבאר בכאן כי הלולב רמז לגבוה מעל גבוה, וזו שאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'...
כפות תמרים לשון יחיד גם כן, דכפת כתיב, והאמת כי לפי דיוק הלשון היה לומר כף תמר, והוצרך לומר כפת תמרים בהכרח, שאילו היה כף, היה במשמע אפילו עלה אחד, ולכך אמר כפות, קרוי בוא"ו, שמשמעו עלים רבים, והוא הלולב, ובא החסרון של כפת שלא תאמר כי המצוה שני לולבים. ולשון תמרים לפי שהם שנים, זכר ונקבה, ואם לא ינטעו כן לא יחיו... ובמדרש כפות תמרים זה יצחק, על שם שהיה נעקד, כי כפות מלשון כפות, תמרים מלשון כתימרות עשן, על שם שהיה עולה תמימה, וכתיב מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן... והכוונה במדרש הזה, שאנו רומזים במצות הלולב זכות האבות, ומבקשים רחמים מאת השי"ת שיגין עלינו בזכות האבות, שכן מצינו אדון כל הנביאים משה רבינו ע"ה שכלל בתפלתו ובבקשת רחמיו זכות האבות.
ועוד במדרש בזכות ארבע מינים שבלולב אני מציל אתכם מארבע מלכיות, אתרוג זה מלכות בבל... כפת תמרים זה מלכות מדי, הלולב ארוך והמן נתלה על עץ ארוך... ולולב רמז לאותם שיש בהן תורה ואין בהם מעשים טובים... עוד יש לפרש בד' מינין הללו שהם רמז לד' איברים שבגוף, שהם עיקר פעולות האדם, הן לכל המצוות הן לכל העבירות, והם העינים והלב והשפתים... והשדרה, כי היא עיקר הגוף והכח הנשפע בה מן המוח...
ארבע מינין אלו שבהן הנפש הצומחת הם רעננים כל השנה ומתקיימים בלחותם יותר משאר הפירות, ולחותן היא חיותן, כי הלחות בפרי כמו הדם בגוף החי, ולכך נצטוינו בארבעתם להיות הדר, ולעשות אות וסימן לדרכי החיים, לפי שתורתנו נקראת אורח חיים, ובה נמצא החיים והטוב...
גדול כח מצות הלולב, שהרי הכתוב הקישו לקרבן, והוא שאמרו רז"ל כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים. (כד הקמח לולב)
כפת תמרים - היינו לולב, לולב בגימטריא חיים, לכך יבש פסול... (ויקרא כג מ)
מצות סוכה היא על העבר לזכרון, ולולב הודאה על ההוה, ומפני שענין הסכה קדם, נקרא חג הסוכות. (שם שם לד)
...כך ט"ו בתשרי כבר הכל הוא בהשלמה, כל הדברים שהם בעולם, לכך נקרא ראשון מצד שהוא עיקר גם כן, והוא ראשון השלמת הויה. ולכך בשביל זה יזכו לבית המקדש, כי בנין בית המקדש השלמת העולם, ובזכות ולקחתם לכם ביום ראשון, דבר זה ענין בפני עצמו, כי מצד השלמת הויה העולם הזה מגיע לקנות השלמה יותר עליונה, והוא הדביקות בו יתברך, ולכך כתיב אצל מצות לולב ולקחתם וגו', ושמחתם לפני ה' אלקיכם, כי השלמת העולם מביא עוד השלמה אחרת עליונה, עד שהיה להם הדביקות בו יתברך, ולכך נוטלין לולב ושמחים... (נצח ישראל סא, וראה שם עוד)
והש"ץ לא יניח הלולב תחילה ואחר כך האתרוג, והעומד אצלו יקח מתחילה האתרוג ואחר כך הלולב, אבל מיד ליד לא ינקה אחד מהם ממה נפשך, שאם הש"ץ יושיט לו הלולב מתחילה, אם כן המקבלו מקבל הלולב תחילה, ולא שפיר עביד, ואם בהיפך אזי הש"ץ לאו שפיר עביד. כתוב בכתבי הקדש של תלמידי האר"י ז"ל לכל שש קצוות שתנענע הלולב תכוין להמשיך ולהביא את סוף הלולב וההדסות והערבות והאתרוג במקום הזה שלך, והסוד עמוק אשרי להבא בסודותיו ומכיר אותם... כתב אבודרהם בסדר תפילת סוכות וזה לשונו: וכתב רבינו סעדיה שצריך בשעת נטילה שיהיה פני הלולב שהוא האדום כנגד פני המתפלל, והצד הירוק שבו השדרה כלפי חוצה, ויש אנשים שאוחזים אותו היפך מזה, וכדאי הוא הגאון לסמוך עליו, עד כאן לשונו. וזה לשון אבן שועיב בדרשותיו: וצריך ליטול פנים בפנים פני הלולב כנגד פני הנוטל והשדרה לחוץ... ודעת חכמי האמת, כי הבא ליטול את הלולב יטלנו ושדרתו כלפי פניו, ופני הלולב כלפי חוץ, והסוד וראית את אחורי ופני לא יראו, וצריך לחבר את האתרוג עם הלולב בשעת נענוע, והמזלזל בזה עתיד ליתן עליו את הדין, כי כל מעשינו צריכים להיות כדוגמת העליונים, כי כן חייבה החכמה הנוראה וכו'... ואני אומר ירא שמים יוצא ידי שניהם, מאחר שנטילת לולב זמנו כל היום, על כן לא יסיח דעתו ממנו בצאתו מבית הכנסת וילך מחיל אל חיל, דהיינו מבית הכנסת לסוכה, וינענע שם לשש קצוות, וכן אני נוהג בכל ימי סוכות. אחר כותבי זה מצאתי בכתבי הקדש של תלמידי האריז"ל ענין נטילת לולב יותר טוב לברך תחילה קודם התפילה בהיותך בביתך בסוכה עצמה, ואחר כך שאר הניענועים וההקפות יהיו בבית הכנסת, ויותר טוב היה לברך על הלולב אחר העמידה קודם ההלל בביתך, אך מפני הרואים תעשה כנ"ל סדר הראשון... (עמוד השלום מסכת סוכה)
כפת - על שם שכל עלה מעין כף, והעלים כפולים, ויש להם בית קבול מעין כף, או על שם שכל ב' עלים כפותים ומדובקים לארכם האחד, והוא שקראו רז"ל תיומת, וכפת בלשון רבים על שם הזוג של עלים. (ויקרא כג מ)
כפת תמרים - הלולב נקרא כפות בלשון רבים, כי נקרא על שם העלים שלו, ונקראים כפות על שהם כפופים למעלה זו לפנים מזו, אחת מונחת בחברתה, וזה בעודו רך... וגם בא שם כף על דבר הנכפף שיש לו בית קבול, כמו כפות זהב, ועלי הלולב העליונים כפולים לשנים, וזה נקרא בתלמוד בשם תיומת מלשון תאומים, ונחלקו בו המפרשים. (שם)
כפת תמרים - הדקל אין לו ענפים, אלא רק עלים היוצאים מן הגזע, שם לולב מציין תמיד רק עלים, או חלקי אילן הדומים לעלים, כך עלי גפנים ולולבי גפנים (ערלה א ז), לאמיתו של דבר, הלולב אינו אלא עלה דקל, עלה מורכב דמוי נוצה... כפות הוא שם נאה לכלל העלה של הדקל, שהרי הלולב הוא עלה פרום, דמוי נוצה, הוא עשוי עלים עלים, אך הללו מצטרפים ליחידה אחת... (שם וראה שם עוד)
אך בחמשה עשר - מצאנו בזה אסמכתא לאסור נטילת לולב בשבת, דלא כתב כאן לחדש השביעי הזה, כדלעיל גבי שופר, דראש השנה וסכות דשנה ההיא היו בשבת, ובזה מרמז לדחיית לולב בשבת. (שם שם לט)
במצות הלולב ומיניו שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי במצות סוכה בא שפע הדעת, כמו שכתוב למען ידעו, ובלולב מקבלין בני ישראל הדעת, כמו שכתוב ולקחתם, ומובן ביותר לפי מה ששמעתי ממנו ז"ל פירוש לקח טוב נתתי לכם, כי השי"ת מלבד שנתן לנו התורה, גם הלקיחה שלנו הוא מסייע לנו להיות כלים לקבל הטוב. וכן הוא במצות ולקחתם, שנתן לנו לולב ומיניו, להודיענו כיצד יכול כל אחד לקבל הדעת, זה בכח התורה וזה בכח המצוות, והם כנגד האברים. ואיתא כי לולב ומיניו הם מאני קרבא, והענין הוא כי הוא תיקון בחינת הגוף, כי הסוכה הוא שם ה' שנקרא עלינו, בחינת תפילין של ראש, וראו כל עמי הארץ וגו', ולולב הוא בחינת תפילין של יד, ולקחתם ביד, ובזה הוא המלחמה, כמו שכתוב והידים ידי עשו, (לכן בשבת אין צריכין לולב שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא, והוא יום מנוחה). ועל שנים אלו דורש במדרש הבונה בשמים וכו', ואגודתו על ארץ יסדה, הוא לולב ומיניו, וכתיב ויהי נועם ה' וכו' הוא בחינת הסוכה, ומעשה ידינו הוא בחינת לולב. (סוכות תרמ"ט)
איתא לולב לו לב, כי בני ישראל מקבלין פנימיות השפע הבאה משמים, כדאיתא בזוהר הקדש פינחס, שדומין ללב שאינו מקבל פסולת רק הדק והרוחניות מהמאכלים, ולכן ולקחתם לכם, שבני ישראל עיקר מבוקש שלהם לקבל הדעת וחכמה... (שם תרנ"ד)
בתוספות הקשו, למה אחר החורבן הקילו טפי בשופר לדחות שבת מבלולב, שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין, אבל לולב לא אשתרי בגבולין בשום מקום, וקודם החורבן נהפוך הוא, שהקילו בלולב לדחות בגבולין, ושופר לא היה כי אם במקדש לבד. ונראה לתרץ, דהנה אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, והיינו שבריאת האדם ותעודתו היתה למשוך את כל הנבראים אחר השי"ת, ובחטא של עץ הדעת טוב ורע נתקלקל זה הענין, ויצר הרע הוא כאבן מונח על הלב ומונע הדביקות באלקות, ובכל ראש השנה מתעוררת תחילת הבריאה ומביאה באדם השתוקקות לדביקות, אבל היצר הרע מונח כאבן על דרכו ועושה לאפס ואין את כל התעוררותו... כן נמי יש לומר דהוא ענין שופר של ראש השנה, והנה הוא סילוק המונע את הדביקות, ושוב מתעורר האדם בדביקות ומעלה אתו גם את כל השייכים לשורש נשמתו.
אך ענין לולב הוא המשכת הדעת ממעלה למטה, וכמו שאנו אומרים בתפלה שקודם נטילת לולב "ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלקינו", והיא התפשטות קדושה מלמעלה למטה, היפך השופר שהוא ממטה למעלה. ומעתה יש לומר דקודם החורבן שכחות החיצונים היו עומדים מחוץ לגבול הקדושה, ולא היה בהם כח כל כך לטמטם את לב האדם, לא היה נצרך לתקוע שופר בשבת, דבלאו הכי כלהו ערקין מפני אור קדושת שבת, אלא שבמקדש היה לשופר ענין אחר, דבמקדש בלאו הכי לא היתה לכחות החיצונים שליטה, ולזה היה ענין המחיצות וחומת העזרה והשומרים את המקדש, והשופר שבמקדש היה רק להתפשטות הקדושה, ועל כן היה בא עם חצוצרות, כמו שכתוב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', על כן לא היה דוחה שבת בגבולין כלל אלא במקדש. אך אחר החורבן שנתפשטו כחות החיצונים ונכנס תוך גבול הקדושה, על כן אף בשבת נצרך לשופר להדחות כחות החיצוניים, ותוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.
אך לולב נהפוך הוא, דקודם החורבן דלא אסגי מסאבותא כל כך בעלמא היו יכולין להמשיך אורות קדושים ממעלה למטה באתגליא, ואפילו בשבת דהאורות הם יותר גדולים, אך אחר החורבן דאסגי מסאבותא בעלמא וכוחות החיצוניים נכנסו בגבול הקדושה, ואפילו בשבת, אין להמשיך אורות גדולים כל כך, היינו אורות לולב שהוא בשבת יותר גדול כנ"ל, ודי להמשכת אורות הלולב זולת השבת. (ראש השנה תרע"ו)
במשנה יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת (סוכה מ"א), ובגמרא דבזמן המקדש דוחה יום ראשון את השבת אף בגבולין, והאידנא לא דחו. ולהבין הענין, דהנה שבת היא עונג ואין בה שמחה, ויום טוב הוא שמחה, כי שבת היא יומא דנשמתא, והכל הוא בפנימיות, ועל כן אין בה שמחה, כי שמחה היא התגלות הנעלם, וכמו שעינינו רואות, שכאשר תגדל השמחה תביא לידי ריקוד... ועל כן לולב שהוא מעורר שמחה, כמו שכתבו המפרשים ז"ל שד' מינים אלו מעוררים שמחה, ומקרא מלא הוא, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, על כן אין לו ענין בשבת שהוא יומא דנשמתא בתי גואי (פנים) בלתי התפעלות. אך במקדש כתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם (במדבר י' י'), ובספרי חד מאן דאמר וביום שמחתכם אלו שבתות... ומכאן דבמקדש שהוא הנקודה הפנימית, שם הכל הוא פנימיות, ואפילו האברים החיצונים שמה יש להם מעלת פנימיים... ועל כן יום טוב הראשון שחל להיות בשבת שאין בו שמחה באכילת קדשים למאן דבעי זביחה בשעת שמחה, רצה הש"ס לומר, דבמקדש יש שמחה בבשר שעיר החטאת, ועל כן ניטל שמה לולב בשבת, ולא עוד אלא אפילו בגבולין נאצלה השפעת הקדושה מבית המקדש, עד שהיו נכרים השפע והברכה גם בגשמיות, והכל היו אז פנימיים, על כן ניטל גם בגבולין בשבת בזמן שבית המקדש קיים.
עוד יש לומר הטעם, דהנה לולב הוא המשכת הדעת, וכמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון וכו'. והנה השבת היא בעצמה דעת, כמו שכתוב (שמות ל"א) לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואם היו ממשיכים בשבת דעת גם על ידי הלולב, תתרבה הדעת מאד יותר מכפי הכלים, ושמא חס ושלום תהיה חכמתו מרובה ממעשיו, ויכולים לצמוח מזה חס ושלום דברים לא טובים, וזה שרמזו שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, והבן. אבל בזמן בית המקדש שהיו אז יותר מצוות במעשה, ומוסיפין פרים י"ג וכו', שוב אין לחוש. (סוכות תרע"ב)
והנה נראה, כמו שסוכה דוגמת ענני כבוד בזכותו של אהרן, כן לולב שהוא המשכת הדעת, וכמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון הוא בזכותו של משה, שמשה הוא המוח והשכל של ישראל כנ"ל... וזה שהקדים הכתוב לולב לסוכה, אף דמצות סוכה חיילא מאורתא (מבערב), ולולב אינו אלא ביום, משום דמשה קדים. וזה בתורה שבכתב, אבל בתורה שבעל פה סוכה קודמת, דמלמטה למעלה אהרן קדים, ומכל מקום שניהם מתאחדים כאחד ביום טוב זה, ועל כן בסוכה נמי כתיב למען ידעו דורותיכם, ובלולב ושמחתם, ושמחה היא מפעולות הלב, ליתן את האמור בזה לזה. ועל כן מצות לולב בסוכה ביותר, כמו שכתב האריז"ל, וזהו אחר שכתיב בצלו חמדתי וישבתי, שהוא מצות סכה, כתיב ופריו מתוק לחכי, והוא לולב... (שם תרע"ג)
ויש לומר דבשביל שני אלה, צלותין ובעותין דוגמת המטעמים, וקול שופר דוגמת ויבא לו יין, זוכין ישראל בשתי מצוות, לולב וסוכה, על ידי הצלותין והבעותין זוכין ללולב, שהוא הלל בהתלהבות לקיים (תהלים ל"ה) כל עצמותי תאמרנה וגו', ויובן יותר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל ענין לולב הוא ענין תפלה, ודייק מדברי הש"ס (סוכה ל"ז) דקרי ללולב הושענא... (שם תרע"ח)
ונראה שלולב הוא לעומת המלכות הרביעית, שהיא שקולה או יתירה משלשתן, וכבר פירשנו שהיא כוללת כל הכחות הרעים שבשלשתן, כמו שעשו שהיה ז"א דקליפה כולל כל המדות הרעות... ויש לומר שד' מינים אלו הם היפוך מכל הכחות הרעים האלה, לולב ואתרוג הם היפוך עבודה זרה וגילוי עריות... ולפי האמור יתפרש מה שאין לולב דוחה שבת, כי שבת עצמה דוחה כח ארבע המלכיות... ועל כן נטילתו בשבת היתה פגם בכבוד שבת, וכל זה בזמן שאין בית המקדש קיים וזמן הגלות, שנזקקים לדחיית ארבע המלכיות, על זה אמרינן דשבת יכולה היא שתרחם בעצמה, בלתי ארבעה המינים האלה. אבל בזמן שבית המקדש קיים אין ענין דחיית המלכיות לעיקר, אלא לשמח לפני ה', כמו שכתוב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, על כן יום ראשון שהוא מדאורייתא בגבולים דוחה שבת. (שם תר"פ)
...על כן במצות סוכה שהיא בחינת אהבה משלימין את חוסר האהבה, ובלולב בחינת יראה משלימין את חוסר היראה, ועל כן העבודות של כל השנה שמחמת חוסר יראה ואהבה לא פרחו לעילא ולא היו נאספין לאוצר השמים אלא עומדים למטה מסבבין ומקיפין מבחוץ, עתה בחג הסוכות נאספין לפנים לאוצר... (שם)
...ונראה לומר, דהנה במדרש וכן בגמרא (מנחות כ"ז) דלולב ומיניו רומזים לכתות שבישראל, ויעשו כולם אגודה אחת, אך הנה ידוע דאין דעתן של בני אדם שוות, ויש פירוד הדעות הבא רק מצד המעלה שישראל הם שכליים, כמו שכתב מהר"ל, ואם כן יש להבין איך יתכן שתהיה המצוה אף בכגון אלו שיעשו כולם אגודה אחת. אך יש לומר דזה בא מצד מדת חסד, וכמו אברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד, אף שהיה איש מרכבה ומחשבותיו משוטטות בעליונים, לא הפריעה אותו מעלתו מלהשפיל עצמו ולהתחבר אף לשפלים בתכלית, למען הגביהם משפל מצבם. ככה צריכין לעשות אגודה כל קהל ישראל, שהגדולים יתחסדו עם הקטנים, להתחבר עמהם... והנה ידוע בכוונות שיום הראשון הוא חסד שבחסד מקיף ופנימי, על כן מצות לולב מדאורייתא היא יום הראשון בלבד, אבל בשאר הימים שהם מדות מתחלפות, כמו גבורה שבחסד וכו', שאין החסדים כל כך בתכלית, אין בהם מצות לולב לבד במקדש, שהמקדש בעצמו הוא המקבץ את כל ישראל, שכולם מתקבצים בבית אחד, וכל ישראל נעשו חברים ברגל כולו, על כן גם בשאר הימים נוהגת מצות לולב, היינו שהמקדש מסייע, שאפילו בשאר הימים יתאגדו. והנה שבת היא רזא דאחד בלעדי שום מעשה, ולכאורה אין שום צורך ללולב בשבת, אך יש לומר דבשבת אין התאחדות ישראל אלא בבחינת נשמתם, כמו ששבת היא יומא דנשמתא, וכל עליות העולמות שבשבת הן רק בפנימיות, אבל בחיצוניות עולם כמנהגו נוהג, על כן יש מציאות מצות לולב גם בשבת, כדי שיתאגדו ויתאחדו ישראל גם בחיצוניותם... אבל אחר החורבן, שהגלות בעצמה היא כח המפזר היפוך אחדות ישראל, אם כן בחיצוניות אי אפשר שכלל ישראל יתאחדו, ולא נשארה התאחדות ישראל כי אם בפנימיותם, והרי בפנימיותם אין צריכין בשבת ללולב, ששבת עצמה היא המאחדת, אדרבא היה בזה עוד זלזול לשבת, שבנטילת לולב היה מורה שאין השבת מאחדת, וצריך עוד ללולב...
ועוד יש לומר בטעם דאין נטילת לולב בשבת, על פי מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה ל') שענין לולב הוא התאחדות ראשי אברים לעבודת ה', והנה פגם ברית, באשר הוא פגם בכללות האדם וכל שכבת זרע שאין כל אברים מרגישים וכו', אינו מניח האדם לקבץ כל כחותיו, ובאשר לולב הוא התאחדות ראשי האיברים, נראה שהוא תיקון על פגם ברית. ובכוונות שלולב הוא יוסף, ועל כן בודאי שהוא תיקון על פגם זה, ועל כן שבת שהיא כללא דאורייתא, והיא תיקון על פגם ברית... אין צריכין ללולב, והנוטל הוא זלזול כנ"ל. (שבת חול המועד סוכות תרע"ד)
...כי לשון לקיחה היא הגבהה, כמו שאמרו ז"ל (סוכה מ"ב) בלולב כתיב ביה ולקחתם, מדאגביה נפק ביה... לולב שעומד על האדם בכמה דמים, היינו שארבעה מינים אלו גדלין על המים, וכל התענוגים באין מיסוד המים, כמו שכתב הר' חיים ויטאל בשער הקדושה, ומצות ולקחתם לכם שבלולב, היינו להגביה את כל התענוגים לשרשם, כלומר להתענג על ה'... (שם)
ועל כן ביום הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, ובשאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, כי בבחינת הלב כל ישראל מתאחדים, וכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, אבל בבחינת המוח אמרו ז"ל (תנחומא פנחס י') אין דעתן של בני אדם שוות, ובזוהר הקדש נודע בשערים בעלה, כל חד לפום מה דמשער בליביה, (ואין הכונה ללב אלא למוח כמובן), ועל כן בשבעה אין צריך שיהיה לולבו מיוחד לו, וכל ישראל הם בזה כאיש אחד חברים, אבל ביום הראשון שמתיחסת המצות למוח, אין אחד דומה לחבירו, על כן אין יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו... (שם תרע"ח)
ולפי האמור יש ליתן טעם לדחיית לולב שאיננו דוחה שבת אלא ביום ראשון ובזמן שבית המקדש קיים. דהנה בטעם מצות לולב איתא בש"ס (מנחות כ"ז) ובמדרשים שיעשו כולם אגודה אחת, ויבואו אלו ויכפרו על אלו. הנה זה שייך בבחינת לב שכל ישראל הם כאיש אחד, אבל בבחינת מוח, כל אחד הוא בפני עצמו כנ"ל. ומטעם זה נמי לעולם הבא כל צדיק וצדיק נותנין לו מקום לפי כבודו. והנה שבת היא רזא דאחד, על כן איננו נצרך למצות לולב להעשות כולם אגודה אחת, ולא עוד אלא שחשוב גרעון לשבת, כי זה היה מורה שאין בכח השבת לעשות, ועל כן מצות שבעה, שהיא התיחסות ללב, שבבחינה זו נעשו כל ישראל אחד, אינה דוחה שבת בשום מקום. אך במצות יום ראשון יש לומר, היות דשבת היא מעין עולם הבא, ועולם הבא כל צדיק יש לו מדור בפני עצמו, בודאי גם בשבת כן, שבבחינת הדעת והמוח כל אחד ואחד הוא בפני עצמו, ורזא דאחד הוא בבחינת הלב לבד.
אך יש לומר דבמקדש שהוא מקום שממנו יראה יוצאה לעולם... ויש לומר נמי דהא דבחינת המוח כל אחד הוא בפני עצמו מחמת היראה שהאדם מתבטל מבחינת עצמותו, שוב יכולין להיות כאחד גם בבחינת השכל והדעת, וכמו במלאכים, ועל כן בזמן המקדש שהיתה יראת ה' שופעת בעולם, היה אפשר להיות גם בבחינת המח והשכל התאחדות עד שיהיו נחשבים כאיש אחד, ועל כן בזמן שבית המקדש היה קיים היה מועיל הלולב לעשות כולם אגודה אחת גם בבחינת המח והשכל, שאין נמצא זה בשבת מצד רזא דאחד שאיננו בבחינת המוח כנ"ל, שהוא מעין עולם הבא, ועל כן לולב דוחה ביום ראשון את השבת אף בגבולין בזמן שבית המקדש קיים... (שם)
...בקיצור, מצות לולב ביום הראשון היא מגביהה את ישראל לאביהן שבשמים, עד שחל שם שמים על ראשי איברים שבהם, ועל כן נאמר בה לשון ולקחתם, ולא נאמר בה לשון שמחה, כי אין בה ענין שמחה, ומכל מקום במקדש קאי ושמחתם גם על יום ראשון, כי המקדש כולל הכל... אך בשאר ימי החג כתיב ושמחתם, ובזה מתקנין העדר שמחה בעבודה בכל ימות השנה, ובזה מדחין את כח האומות, וזה אינו אלא במקדש ליבא דכל עלמא, על כן שם יש בכח לדחות כח כללות המלכיות ממנו. אך אחר חורבן בית המקדש, שישראל מפוזרין בין האומות, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל כל שבעה, שאף שאין בכח היחיד לדחות את כלל המלכיות, מכל מקום הוא דוחה ממנו ומעצמו את כח הגלות שלא תהא תוקפתו בכח כל כך... (שם תרפ"א)
כבר דברנו מזה שהד' מינים משפיעים האור פנימי בלב, וביחוד הלולב שהוא בחינת יוסף הצדיק משפיע האור פנימי ללב נפשות ישראל, ועל זה עיקר הברכה ניתקן על נטילת לולב, וגם עיקר הנענועים המה בלולב, כדי לנענע בו. ואיתא בתקונים שח"י נענועים כנגד ח"י חוליות שבשדרה, דאינון בצדיק ח"י עלמין, והנה עיקר אור הפנימי הוא השפעת האור תורה, להיות משיג על ידי זה הארת אלקותו יתברך, והמה נשפעים על ידי הד' מינים שבלולב... (סוכות כ)