ראה גם: אפיקורוס, כפירה, מומר, צדוקי, רשע)
רבי יוסי אומר כל שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה למינין לרדות. (ויקרא פרק ב)
ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כענין שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה והמלך ישמח באלקים... (שלח קטו)
רבי שמעון בן יוחי אומר, הרי הוא אומר שתה מים מבורך, שתה ממים שבבורך, ואל תשתה עכורים ותמשך עם דברי המינים. (עקב מח)
בגוי נבל אכעיסם, אלו המינים, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלקים. (האזינו שכ)
ולמשנאי אשלם אלו המינים, וכן הוא אומר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. (שם שלא)
אמר רב יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן (י' הדברות בקריאת שמע), אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינים, (שלא יאמרו אין שאר התורה אמת)... (ברכות יב א)
דתניא אחרי לבבכם זו מינות, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלקים, אחרי עיניכם זה הרהור עבירה... (שם יב ב)
אמר רבי לוי ברכת הצדוקים (המינים) ביבנה תיקנוה, כנגד מי תקנוה, אמר רבי לוי לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני, כנגד א-ל הכבוד הרעים, לרב יוסף כנגד אחד שבקריאת שמע, לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי כנגד חוליא קטנה שבשדרה. תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים, עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה אחרת שכחה, והשקיף בה שתים ושלוש שעות ולא העלוהו, אמאי לא העלוהו (מלפני התיבה), והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא... (שם כח ב)
האומר יברכוך טובים הרי זה דרכי מינות... (שם לד א)
תא שמע הגיליונין וספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן, מאי לאו גליונין דספר תורה, לא גליונין דספרי מינים, השתא ספרי מינין גופייהו אין מצילין, גליונין מבעיא, הכי קאמר, וספרי מינין הרי הן כגליונים. גופא, הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה, רבי יוסי אומר בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן, והשאר שורפן, אמר רבי טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו, נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין, והללו אין מכירין וכופרין, ועליהם הכתוב אומר אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך... הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל ואביהן שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר המאבדן... (שבת קטז א)
אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם (ברוך שם כבוד מלכותו), מפני תרעומת המינין, ובנהרדעא דליכא מינין עד השתא אמרי לה בחשאי. (פסחים נו א)
והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא אנן מעלינן מינייכו, כתיב בכו כי ששת חדשים ישב שם וגו', ואלו אנן איתניכו גבן כמה שני ולא קא עבדינן לכו מידי... (שם פז ב)
...אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים... יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול, וכל כך למה, מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבול לו, ואין זבול אלא בית המקדש... (ראש השנה יז א)
...נתנה (התפילה) על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות... (מגילה כד ב)
...אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו. (חגיגה טו ב)
אמר רב נחמן נקטינן ספר תורה שכתבו מין ישרף, כתבו עובד כוכבים יגנז, נמצא ביד מין יגנז, נמצא ביד עובד כוכבים, אמרי לה יגנז, ואמרי לה קורין בו... (גיטין מה ב)
...דאמר ליה רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן (להתפלל) לבר ממזרח, ולאו משום דלית ביה שכינה, אלא משום דמורו בה מיני... (בבא בתרא כה א)
ואמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה, שנאמר ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה, אן נטה לבך. (סנהדרין לח ב)
תניא רבי נהוראי אומר, דור שבן דוד בא בו... ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה, מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות, אמר רבא מאי קרא, כולו הפך לבן טהור הוא. (שם צז א)
אף הקורא בספרים החיצוניים (אין לו חלק לעולם הבא), תנא בספרי מינים. (שם ק ב)
ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו, הוה יתיב ריש לקיש קמיה, אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה, לא אשקליה הויא ליה איבה, אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק אותו לבור בפניו, אמר כל שכן דהויא ליה איבה, כלאחר יד הוא דקאמינא. (עבודה זרה ו ב)
תנו רבנן כשנתפס רבי אליעזר למינות העלהו לגרדום לידון, אמר לו אותו הגמון, זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו, אמר לו נאמן עלי הדיין, כסבור אותו הגמון עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים, אמר לו הואיל והאמנתי עליך דימוס פטור אתה. כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קיבל עליו תנחומין, אמר לו רבי עקיבא, רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני, אמר לו אמור, אמר לו, רבי שמא מינות בא לידך והנאך ועליו נתפסת, אמר לו עקיבה הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי... והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך זו מינות ואל תקרב אל ביתה זו הרשות... (שם טז ב)
...למימרא דכל הפורש ממינות מיית, והא ההיא דאתאי לקמיה דרב חסדא ואמרה ליה קלה שבקלות עשתה בנה הקטן מבנה הגדול... מדאמרה קלה שבקלות עשתה מכלל דמינות נמי הויא בה, ההוא דלא הדרא בה שפיר, ומשום הכי לא מתה, איכא דאמרי ממינות אין, מעבירה לא... (שם יז א)
...אבל המינין והמסורות והמומרים היו מורידין ולא מעלין... ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתאבון, כאן במומר אוכל נבילות להכעיס, קסבר אוכל נבילות להכעיס מין הוא. איתמר מומר, פליגי רב אחא ורבינא, חד אמר לתיאבון מומר, להכעיס מין הוי, וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר, אלא איזהו מין, זה העובד אלילי כוכבים... (שם כו ב)
מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם המינין, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה, מעשה בבר דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל... שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו... (שם כז ב)
והא רבי אבהו דאדם חשוב הוה ורמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה, ואי לא רבי אמי ורבי אסי דלחכוהו לשקיה פסקיה לשקיה... שאני רבי אבהו דמקימי ביה מיני בנפשייהו תמות נפשי עם פלשתים. (שם כח א)
אמר מר אכל חלב זהו מומר, ואיזה מומר, אוכל נבילות וכו', מאי קאמר, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכי קאמר, אכל חלב לתאבון הרי זה מומר, להכעיס הרי זה צדוקי, ואיזהו מומר דבסתמו צדוקי, הוי אומר אוכל נבילה וטריפה שקצים ורמשים, ושתה יין נסך, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף הלובש כלאים, מאי בינייהו, איכא בינייהו כלאים דרבנן, מר סבר מדאורייתא הוי מומר דרבנן לא הוי מומר, ומר סבר כלאים כיון דמפרסם אסוריה אפילו בדרבנן הוי מומר... (הוריות יא א)
גופא, אמר רב ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו, מאי טעמא, כיון דאיכא התירא ואיסורא, לא שביק התירא ואכיל איסורא, אי הכי כי לא בדק נמי, מיטרח לא טרח... וקא סבר מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא, מאי טעמא, כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה, אלא מומר לעבודת כוכבים, וכדרב ענן, דאמר רב ענן אמר שמואל ישראל מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו... (חולין ד א)
מיתיבי, מכם ולא כולכם, להוציא את המומר, מכם, בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא... (שם ה א, וראה שם עוד)
תנינא להא דתנו רבנן, שחיטת מין לעבודת כוכבים, פיתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין, פירותיו טבלין, ויש אומרים אף בניו ממזרין, ותנא קמא אשתו לא מפקר. אמר מר שחיטת עובד כוכבים נבלה, וניחוש שמא מין הוא, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מינין באומות עובדי כוכבים, והא קאחזינן דאיכא, אימא אין רוב עובדי כוכבים מינין. סבר לה כי הא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהם בידיהן... (שם יג א, וראה שם עוד)
תא שמע דאמר ליה האי צדוקי לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שבא רוח לא יצר הרים, דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, אמר ליה שוטה, שפיל לסיפיה דקרא ה' צב-אות שמו, אמר לי הנקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא, יתיב רבי תלת תעניתא, כי הוה קא בעי מיכרך, אמרו לי צדוקי קאי אבבא, אמר ויתנו בברותי רוש וגו', אמר ליה רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך, ונפל מן הגג ומת... (שם פז א)
המינין שאלו את רבי שמלאי כמה אלוהות בראו את העולם, אמר להן ולי אתם שואלין, לכו ושאלו את אדם הראשון, שנאמר כי שאל נא לימים ראשונים וגו', אשר בראו אלקים אדם על הארץ אין כתיב כאן, אלא למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, אמרו ליה והכתיב בראשית ברא אלקים, אמר להן וכי בראו כתיב, אין כתיב אלא ברא, אמר רבי שמלאי כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן, חזרו ושאלו אותו מה אהן דכתיב נעשה אדם בצלמנו, אמר להן ויבראו אלקים את האדם אין כתיב כאן... (ברכות סב ב)
הגיליונים וסיפרי מינין, אית תני קורע אזכרותיהן ושורפן, אית תניי תני שורפין הן ואזכרותיהן. אמר רבי טרפון אקפח את בני שאם יבואו לביתי שאני שורפן הן ואזכרותיהן, שאם יהיה הרודף רודף אחרי שאני נמלט לתוך בתיהן של עבודה זרה, ואיני נמלט לתוך בתיהן של מינין, שעכו"ם אינן מכירין אותו וכופרין בו, אבל המינין מכירין אותו וכופרין בו... זה מדרש דרשו, ומה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הכתוב השם שנכתב בקדושה ימחה על המים, סיפרי מינין שמטילין איבה ותחרות ומחלוקת בין ישראל לאביהן שבשמים אינו דין שישרפו הן ואזכרותיהן. (שבת עט ב)
אמר רבי יוחנן לא גלו ישראל עד שנעשו כ"ד כיתות של מינים, מה טעמא, בן אדם שולח אני אותך אל בני ישראל אל גוים המורדים אשר מרדו בי, אל גוי המורד אין כתיב כאן, אלא אל גוים המורדים אשר מרדו בי... (סנהדרין נג ב)
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר, בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו, אמר, רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים, אתמהא, אמר לו כתוב, והרוצה לטעות יטעה... (בראשית ח ז)
שאלו המינים את רבי שמלאי כמה אלקות בראו את העולם, אמר להם אני ואתם נשאל לימים הראשונים, הדא הוא דכתיב (דברים ד') כי שאל נא לימים ראשונים, למן היום אשר ברא אלקים אדם, אשר בראו אין כתיב כאן, אלא אשר ברא... (שם שם ח, וראה שם עוד)
אמר רבי יונתן כל חנופה שנאמר במקרא במינות הכתוב מדבר, ובנין אב שבכולן פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים... (שם מח ה, וראה שם עוד)
דבר אחר כי אני הכבדתי את לבו, אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לאמור לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר כי אני הכבדתי את לבו, אמר לו רבי שמעון בן לקיש, יסתם פיהם של מינין, אלא (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ, שהקב"ה מתרה בו באדם בפעם ראשונה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו. (שמות יג ד)
אמר רבי ברכיה, כדי שלא יהיו המינים ורשעי ישראל אומרים הואיל ואנו מהולין אין אנו יורדים לגיהנם, מה הקב"ה עושה, משלח מלאך ומושך ערלתן והם יורדים לגיהנם, שנאמר שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו... (שם יט ה)
אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת, שנמצאו בו דברים שהן נוטין לצד מינות, אמרו כך היה ראוי שלמה לומר שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך, משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושלמה אמר והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, אלא הותרה הרצועה... (ויקרא כח א, וראה שם עוד)
...אמר רבי אלעזר עצת מינות היה בהן, למה היו דומין (דואג ואחיתופל), לבית שהוא מלא תבן, והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהן, אחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותן החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו הבית של תבן... (במדבר יח יג)
דבר אחר כל הדברים יגעים, דברי מינות מיגעין את האדם... (קהלת א כד)
אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה, רבי פנחס ורבי חזקיה בשם רבי שמעון בר זבדי, רבי פנחס אמר אנסכה ואנסכה, אנסה בדברי תורה ואנסה בדברי מינות, אנוסה מדברי מינות לדברי תורה, וראה בטוב, בטובתה של תורה... (שם ב א)
רבי סימון אומר הוללות זו הוללה של מינות וסכלות זו הטפשות... (שם ב יד)
דבי איסי דקיסרין פתר קרייה במינות, טוב זה רבי אלעזר, וחוטא זה יעקב איש כפר נבוריא, דבר אחר טוב זה אלעזר בן דמא, וחטא זה יעקב איש כפר סאמא, דבר אחר טוב זה חנניה בן אחי רבי יהושע, וחוטא אלו בני כפר נחום. דבר אחר טוב זה יהודה בן נקוסא וחוטא אלו המינים... (שם ז מז)
דבר אחר מני אפרים וגו', זה שאמר הכתוב ובצלעי שמחו ונאספו (תהלים ל"ה ט"ו), בשעה שישראל באים לידי מינות מיד אומות העולם שמחים ונאספין להרוג אותם... (פרשה יג)
אל תדרוש מן המינות שמא תמשך לגיהנם, דכיון דרכיבא בהדייכו ומשילי לך ולא אשכחית מאי דתיתבינהו בהדייהו, שהרי העולם רחב ונתן פתח למדבריך, ומאי שנא הכא דקתנו ביה לגיהנם, דכתיב ביה במינות כל באיה לא ישובון... (פרק ג)
...ומתלמידיו צדוק וביתוס שהיו שורש לכופרים, ובהם נקראו הצדוקים והביתוסים... אבל הצדוקים והביתוסים הם המינים שאנו מתפללים עליהם בתפלתנו... (מאמר ג סה)
ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים, המינים, והאפיקורסין, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל... (תשובה ג ו)
חמשה הן הנקראים מינים, האומר שאין שם א-לוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים, כל אחד מחמשה אלו הוא מין... (שם שם ז, וראה עוד אפיקורוס ומומר).
ואם נתקלקל לו יסוד מאלו יצא מן הכלל, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצוה לשונאו ולאבדו... (הקדמת פרק חלק)
החלק השלישי מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות ואין דעתו להבזות בעליהן, אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם, ומרחיק תוחלת הפעולות שיש תקוה לתועלותן... ופעמים שתביא המדה הזאת את האדם לידי מינות להלעיג על מצוות, כענין שנאמר, "זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי"... (שערי תשובה קעו)
וגדולה דבר המינות שאדם צריך לרחקה מלבו, שלא יכנס כלל אפילו במחשבתו, והזהירה בו תורה יותר מכל העבירות, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ודרשו רז"ל אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, כי כל מחשבה רעה שבעולם או כפירה נכללת במינות, וכל שאר העבירות הבאות מהתאוות נכללות בזנות, נמצא כי כל האזהרות נכללות במינות וזנות, ובחומרת המינות הקדימה לזנות, וכן כתיב הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה (משלי ה' ח'), ודרשו בו בפרקא קמא דעבודה זרה י"ז א', הרחק מעליה דרכך זו מינות, ואל תקרב אל פתח ביתה זו זנות... (נר ב כלל י חלק א פרק ב)
...ולזה לא מנאו הרמב"ם ז"ל עם עקרי התורה, ואף על פי שכתב בפרק המדע פרק ג' מהלכות תשובה כי חמשה הם הנקראים מינים, ואחר מהן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, והוא מבואר, כי האומר שיש חומר ראשון קדום הנה הוא כאומר שאינו לבדו ראשון, כי החומר הראשון הוא ראשון כמוהו, לפי דבריו, ועם כל זה שקרא מין מי שלא יאמין החדוש יש מאין לא מנאו בעקרים, לפי שאיננו עיקר שלא תצוייר תורה אלקית זולתו... (מאמר א פרק יב)
האמונות שראוי להאמינן כל בעל תורת משה, שהן נמשכות לשלשה עקרים שהנחנו אף על פי שאינן שרשים אליהם, הן שש, האחת מהן היא חידוש העולם יש מאין, וזה מבואר מענינם שהיא אמונה כוללת לתורה אלקית בכלל ולתורת משה בפרט, אף על פי שאינה שורש אליה ולא עיקר, כי כבר תצוייר תורה אלקית בכלל ותורת משה בפרט מבלי ציור החדוש יש מאין, אבל הוא ענף מסתעף מן העקר הראשון שהוא מציאות השם... והאמונה השניה היא מדרגת נבואת משה רבינו שהיא למעלה ממדרגת כל הנביאים שהיו ושיהיו, וזה כי אף אם אינה הכרחית לתורה אלקית בכלל ולא לתורת משה בפרט, מכל מקום אחר שנזכר בתורה בפירוש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, פירושו שלא קם ולא יקום, להורות על מעלת התורה שנתנה על ידו, הנה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, והיא אמונה המסתעפת מתורה מן השמים.
והשלישית היא אמונה בשלא תנוסח תורת משה ולא תשתנה ולא תומר בזולתה על ידי שום נביא, וזאת האמונה, אף על פי שאינה הכרחית לתורה אלקית בכלל, ולא לתורת משה בפרט כמו שביארנו, הנה הוא ענף מסתעף משליחות השליח, ועל כן ראוי שיאמין כל בעל תורת משה על הדרך שנבאר.
והרביעית היא האמונה שהשלמות האנושי יושג במצוה אחת ממצות תורת משה, שאם לא כן תהיה תורת משה מרחקת את האדם מהשגת השלמות האנושי, אשר כנו אתו רז"ל בחיי העולם הבא...
והחמישית היא אמונת תחיית המתים, וזאת התחיה יש מרבותינו שאומרים שאינה אלא לצדיקים גמורים בלבד, ואחר שאינה מדרגת שכר מיועדת לכלל האנשים, כי אי אפשר לכל האנשים להיות צדיקים גמורים, יהיה הכופר בה ככופר באחד מן הנסים הגדולים הנעשים לצדיקים הנכנסים תחת היכולת, ויהיה ענף מסתעף מן העיקר הראשון, ואם התחיה היא כוללת, כדעת קצת החכמים, יהיה הכופר בה כופר בחלק מן השכר והעונש המיועד לכלל האנשים, או לכלל האומה, והיה ענף מסתעף מן העיקר השלישי, אבל אינה עיקר ולא שורש לא לתורה האלקית בכלל, ולא לתורת משה בפרט, לפי שכבר יצוייר מציאותה זולתה... אולם היא אמונה מקובלת באומה יחוייב להאמינה כל בעל תורת משה רבינו, כמו שיתבאר, וכן אמונת ביאת המשיח על זו הדרך היא... ולא מנינו בכלל האמונות הללו האמונות הנתלות במצות פרטיות, כמו התשובה והתפלה וזולתם, ולומר שראוי להאמין שהשי"ת שומע תפלת הצועקים לפניו, וכן שהוא מקבל בתשובה לשבים אליו, וכיוצא באלו האמונות התלויות במצוות מיוחדות, לפי שאין ראוי למנות שום מצוה באמונה יותר מזולתן, גם לא מנינו אמונה היות השכינה שורה בישראל, והיות האש יורדת מן השמים על מזבח העולה... לפי שאלו נכללות באמונת הנסים והנפלאות שהיו בתורה בכלל, ואין ראוי למנות אלו יותר משאר הנסים כאמונת קריעת ים סוף או פתיחת הארץ ובליעת קרח ועדתו...
ואולם השש אמונות שזכרנו אותם מנינו אותן להיותן אמונות מקובלות באומה מיוחדות לקיום התורה ושרשיה תמיד, וקיום התורה בכל זמן תלוי בהן, ואף על פי שאינן שרשים אליה, כי כבר יצוייר מציאותה זולתן, כמו שבארנו, והכופר בהן יקרא מין, אף על פי שאינו כופר בתורה, ואין לו חלק לעולם הבא. (שם פרק כג)
...ובהיותו כלל גדול במצוות, אמר שכל המקיים מצות ציצית כאילו קיים כל המצוות (מנחות מ"ג), ועל זה אמר אחרי לבבכם זו מינות, השבוש בהשגות העיוניות בדעות האמיתיות אשר האשה הרעה היא שטן ויצר הרע מונע אותו לתור בעיניו דרך העליה בעולם, כדכתבנו, אלא נדחה ונופל, ואחרי עיניכם הזנות, ההוא קלקול המעשים ורדיפת התאוות המותריות ופריצת הגדר בהן, ואחר כל זה יזכרו מעצמם תמיד המצוות... (במדבר יג א)
...אבל ענין ברכה זו מבוארת בעצמה, שנקראת קללת המינים בכל מקום שנזכרה ברכה זאת בדברי חכמים, לפי שנתקנה ברכה זאת על המבטלים הדת והמתנגדים על הדת כמו שדברו שם שבשביל המינים נתקנה ברכה זאת.
ודע כי בטול הדת על ידי ד' כתות, האחת כאשר הדת הוא כבד על האדם, ובשביל כך הוא יוצא מן הדת, שהוא רוצה ללכת בשרירות לבו ואחר יצרו הרע, וכמו שאמר הכתוב פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו, ללכת לעבוד את אלקי הגוים ההם וגו', כי בשרירות לבי אלך וגו', ולכך פורק עול הדת לעבוד אלהי נכר, ואין סבה זאת על ידי שהוא טועה בדעתו, רק ירצה ללכת בשרירות לבו הרע, ודבר זה מחליש הדת, כי אחרים נמשכים אחריו, כי כל פרצה בקלות שיפרוץ עוד יותר.
השני כאשר יש בני אדם טועים במחשבתם, ואומרים על מצוות התורה כי אם הדרך של תורה מביא ההצלחה, ועל כל ענין התורה להעביר מלב בני אדם שלא יעבדו אל זולתו, וזהו יסוד התורה, והם טועים ואומרים כי דבר שהוא עבודת אלהי נכר הוא לאדם הצלחה יותר ממה שמביא האדם אל הצלחה ההרחקה מן אלהי נכר, ובשביל כך אותם הטועים מפתים בעלי הדת ללכת בדרכם, והכת הזאת אינה כמו הראשונה, שהיא פורקת הדת בשביל הנאת היצר, ואין חפץ לפתות אחרים לדבר זה, מאחר שכל כוונתו אינה רק ללכת בשרירות לבו ולא יהיה עליו עול שמים למה לו לפתות אחרים, אבל מי שחושב בדעתו כי כך טוב לאדם, הוא מפתה אחרים גם כן, כי חושב כי זהו הצלחתו לפתות אחרים.
השלישי הוא קנאת הדת, במה שהדת עושה חלוק בין האומות עד שבשביל זה יתחדש קנאה ושנאה לאותה אומה בכללה מצד חילוק הדת, כי כל אומה ואומה נתיחדה בדת שלה ובדת היא אומה זאת, ולפיכך מה שאמר וכל אויבי עמך כאילו אמר וכל אויבי הדת של ישראל, כי הם ישראל מפני הדת, ואם אין הדת אינם ישראל, הנה התנגדות השלישית מצד קנאת הדת.
הכת הרביעית גם כן מתנגדת לדת, אבל אינה מצד קנאת הדת שעושה חילוק בין בני אדם, רק מצד כי כל דת בעולם במה שהוא קבלת גזירת מלך מלכי המלכים דבר זה בעצמו הוא מתנגד למלך בשר ודם, כי אם גוזר מלך בשר ודם דבר שהוא נגד הדת, אין שומעין את גזירתו רק אל מלך מלכי המלכים, ודבר זה ביטול גזירות מלכותו, ויש האדם שבכח רוצה וחפץ בכח מלכותו עד אשר חפץ שיהיו בני אדם לגמרי תחת רשותו לשמוע אליו ולבטל גזירת מלך מלכי המלכים, וזה מלכות זדון נקרא, מפני שבזדון לבו רוצה למלוך על העם... וכנגד הראשון תקנו אל תהי תקוה, הם אותם שיצאו מן הדת כדי ללכת בשרירות לבם, ובשביל כך היו פורקים עול הדת, ודבר זה מחליש הדת, וכנגד השני וכל המינים כרגע יאבדו, אותם שחושבים שיש הצלחה לעבוד אלהים אחרים, והם מפתים בני אדם אחר דעתם, וזהו בטול הדת, ועל זה תקנו וכל המינים כרגע יאבדו... (באר הגולה באר ז)
...ואמר דע מה שתשיב לאפיקורוס, דבר זה הוא הרהורי מינות שעולים במחשבה בנפשו של האדם, וכדכתיב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ואמרו בפרק היה קורא, אחרי לבבכם זו מינות... וכנגד זה אמר ודע מה שתשיב לאפיקורוס, שאם ילמד מה שישיב לאפיקורוס כל שכן שלא יעלה על לבו ומחשבתו שום הרהור רע, ומפני כי הנפש מהרהרת המינות אמר שיהיה שקוד לבטל זה מעיקרא, והיה זה תיקון נפשו ביותר מן כל הראשונים, וכנגד בחינת הגוף שהוא המונע מן העמל הזה אמר, ודע לפני מי אתה עמל... (דרך חיים ב יד)
בפרק קמא דעבודה זרה מפרש שם, כי הכתוב שאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, שזה נאמר על המינות, שאין בעל חטא זה שב בתשובה, ואם שב בתשובה הוא מת, כדאיתא התם... והטעם ידוע לנבונים ולחכמים בחטא הזה המיוחד, דהיינו המינות וחטא עריות, מפני שהמינות דבק בו לגמרי ונחשב כאלו היה איש אחר דומה לאדם שסר מן הדרך ונופל לבור עמוק עד שהוא נבדל לגמרי מבני אדם, עד שאי אפשר לשוב ולהיות חוזר אל מקומו הראשון. והדבר הזה מבואר ליודעי בינה, איך אלו שנים, דהיינו המינות שהוא נוטה לעבוד לעבודה זרה, לצד אחר יוצא מן היושר והאמת, והחטא הזה אל הנפש שבו השכל, והערוה הוא לגוף יוצא לצד אחר מן היושר, והם כנגד שני יצרא, דהיינו יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, שעל ידי מינות דבק לגמרי בעבודה זרה, ועל ידי ערוה דבק לגמרי ביצרא דערוה, ואי אפשר לצאת משם בחייו אלא אם נסתלק מן עולם הזה... וזהו הטעם שהמינות אין לו תשובה, שלכך נקרא מינות שהוא מין בפני עצמו, יוצא מן האמת ומתעצם בחטא הזה עד שאין הסרה לחטא הזה...
וענין זה מה שלא ישיגו אורחות חיים, כי המינות הוא כאילו נעשה אדם אחר, כאשר דבק במינות, כמו שהתבאר, ולפיכך כל באיה לא ישובון, כי כבר התבאר כי החוטא כאשר הוא שב בתשובה הוא מצד שהוא שב אל התחלתו, שהיה בלא חטא, וכאשר נעשה לאיש אחר על ידי מינות שדבק בו לגמרי, אין כאן תשובה אל התחלתו, ואם יש כאן תשובה אי אפשר רק על ידי המיתה, אז אפשר לו התשובה לסלק החטא, כי אז ישוב האדם אל השי"ת לגמרי... (נתיב התשובה פרק ח)
...ומכאן יש ללמוד שהקראים אינם בכלל מינים, כי אם היו בכלל מינים אין סברא שהיה מקבל מין להתגייר, והטעם הוא, כיון שגוף התורה מקבל, רק הפירוש אינו מקבל, בודאי יבא לקבל הפירוש גם כן... (חידושי אגדות שבת לא א)
...אבל חטא אשר הוא רוחני, כי המין והאפיקורוס הם חטאים רוחניים, וכן המוסר ממון ישראל ביד הגוי הוא מדרכי המינות, אשר אינו חס על ישראל בעל אמונתו ומוסרו ביד גוי, וזה הכל מדרכי המינות, וכן הפורש מדרכי הצבור הוא דעת מינות, לפי שהוא יוצא מן הכלל והוא מבזה את הצבור ואין לו חלק בצבור, וידוע כי הצבור יש לו כח כללי ואינו פרטי והוא פורש ממנו וזהו רוחני... כי החטא בגוף הוא חומרי והחומר הוא פרטי, אבל החוטא בצבור הוא כללי והוא רוחני יותר... (שם ראש השנה יז א)
...ולמאן דאמר מין היה, מוסיף הוא, דלא זה בלבד שהיה מסלק עצמו מן השי"ת לומר שהוא תחת הטבע, רק שהיה מוציא עצמו לגמרי אל עבודה זרה, וזה שאמר מין היה, כי המין הוא שמוציא עצמו מן רשות השי"ת לעבוד אלהי נכר, ולזה אינו דומה למה שאמר מושך בערלתו, אף על גב שהוא עושה מחיצה והבדל בינו ובין בוראו, מכל מקום אינו סר לעבוד אלהי נכר, אבל מי שאמר מין היה נוטה אחר עבודה זרה לגמרי... (שם סנהדרין לח ב)
לעלוקה שתי בנות... ואלו שנים, דהיינו המינות והרשות, גם כן אינם שבעים לעולם מפני חסרונם, שכל דבר שהוא חסר אינו שבע, כי השביעה היא השלמה, ואלו שנים בפרט מיוחדים שהחסרון בהם שהם רחוקים מן השלימות, לכך הם חסרים בתכלית החסרון וצועקות הב הב בעולם הזה כמו מי שהיא חסר, והפירוש צועקות הב הב להקרבה לעבודה זרה... (שם עבודה זרה יז א)
ואמר בשעת הרגל דבר הפיחה... שכל שבא אל המדה הזאת אינו שב בתשובה, ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים כי הם מתים, כי המינות הוא כאלו נעשה אדם אחר כאשר דבר במינות, ולפיכך כל באיה לא ישובו, כי כבר התבאר כי החוטא כאשר הוא שב בתשובה צריך שלא היה לו פרישה גמורה מן השי"ת, כי התחלת האדם כאשר נולד היה בלא חטא... וכאשר נעשה לאיש אחר על ידי מינות שדבר בו לגמרי, אין כאן תשובה אל התחלתו, כי כבר נעשה לאדם אחר ונקלקל הכל, ואם יש כאן תשובה אי אפשר רק על ידי מיתה... כי בעולם שאחר המיתה אין מינות ואין ערוה... (שם)
שוחה - שקשה לעלות ממנה, כן קשה להפרד מהזונה, רוצה לומר המינות. (משלי כג כז)
והנה אנחנו רואים בחוש, כי האדם תשוקתו לחופש, והעולם קוראין זאת "זכויות האדם", והתורה גלתה לנו סוד כמוס, ולא תתורו אחרי לבבכם, ולמדו חז"ל ברכות י"ב ב' לבבכם זו מינות ועיניכם זו עריות, הקדימה תורה מינות לעריות, ולכאורה משגל יותר מוטבע באדם, אלא ודאי ידעה התורה, כי ריש כל מרעין זו מינות, פירוש חופש מבלי לשאת על עצמו עול מלכות שמים, ומזה יבא לכל דבר אסור, כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.
ואחרי שהקדימה התורה מינות, והזהירה לכל ישראל כולם מגדולם ועד קטנם שלא לתור אחרי מינות המוטבעת באדם, חובה על כל ישראל לחזק תמיד אמונה, כעצת חבקוק, ואם יתרגל בזה ימצא תמיד מחשבות לחזק אמונה, ומה גם כי בעונותינו הרבים, בדור הזה, אשר רבו כמו רבו ספרי מינות ואפיקורסות, ונתרבו דעות נפסדות, על אחת כמה וכמה חובה מוטל על כל ישראל לחזק אמונה, ואל יאמר אדם מאמין אני ואיני צריך, הלא הראיות יתנו עדיהן ויצדקו למבין דבר. (חלק א קכט)
...והנה עבודה זרה גופיה נגד מינות אין דמיון כלל, כידוע, כי עובדי עבודה זרה האמינו בבורא עולם, והמין אינו מאמין כלל, וחס ושלום לית דין ולית דיין, ומעתה אם ישאר חס ושלום חטא מינות לעלמא דאתי, רחמנא ליצלן מי יכילנו. על כן אין זכות גדול יותר ממי שמציל בר ישראל מחטא מינות, אשר חס ושלום נקל עתה להכשל בו רחמנא ליצלן, והמביאו לאמונה זכותו רבה מאד מאד. (שם סימן קפא)
וכן הענין של דין, ההוא גברא אשר דנוהו בצואה רותחת, וזו היא גם כן כי מאכילין אותו מהסעודה והמטעמים אשר ערך לפניו בעולם הזה, כי יסוד המינות והכפירה הוא מגשמיות העולם, רוצה לומר לו ידעו ויבינו כי העולם ומלואו רוחני הוא, כמבואר בחובת הלבבות בכמה מקומות... הלא אחרי כי כלי אומנתו של השי"ת היא רק החכמה, וממנה נברא העולם וכל אשר בו, ומי פתי לא יבין כי העולם אינו גשמי, הוא וגדלו וטובו מלא עולם, עד כי מלא כל הארץ כבודו... אכן הכסיל אשר כל עולמו הוא מה שהוא רואה בעיני בשר, ומה שאינו רואה הוא אצלו רק בגדר אמונה, הוא דר תמיד בעולם גשמי, וכל ענינו ומבטו לא יכול להיות אחרת, וכל ציורו ומושגו הוא רק בגשמיות, ומזה סובב הולך עד שנאמר עליו וסורי בארץ יכתבו (ירמיה י"ז י"ג), רוצה לומר יכתבו שרשם ועיקרם ודירתם, כי יבושו יבוזו וילעגו מכל דברי חכמים... (דעת חכמה ומוסר חלק ג ו)
...זוהי גם דרך העליה באמונה, התעלות באמונה פנימית מדרגה אחר מדרגה באה על ידי התעמקות בתורה עצמה, ולא על ידי חקירות השכל מופשטות. טעות היא לחשוב שיכולים להשיג את האמונה המוחלטת על ידי חקירות שכליות ופילוסופיה, הרי השכל משוחד על ידי כל מיני נגיעות, הרצון מטה את השכל לאן שהוא חפץ, כשהאדם פונה אל שכלו בטרם התעמק בתורה, וביסס את אמונתו על קבלת אבות ואמונת חכמים, ורוצה ששכלו יהיה השופט הבלעדי על עניני אמונה, סימן הוא שאינו רוצה להאמין, לכן פונה אל שופט משוחד שיורה לו כרצונו. השכל גם מוגבל, כי המחשבה מיוסדת על ציורים גשמיים שהם מוגבלים, אבל האמונה הבאה מפנימיות האדם אין שולטות עליה הגבלות אלו, וכבר כתב הרב רבי נחמן מברסלב זצ"ל, שבמקום אשר שם גבולו של השכל, שם מתחילה האמונה...
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", יש כח באדם וסקרנות שמו, שרוצה לטעות ולעמוד על טיבם של דברים שמחוץ ממני, כח זה ניתן לנו כדי לעורר את העיון בדברי תורה, שנשאף אליהם בטרם שטעמנו את טעמם. אבל היצר הרע מפתה את האדם ומשתמש בכח הסקרנות ולשאוף לטעום עניני עולם הזה אפילו לפני שטעם מהרע... ולאחר הטעימה כבר יש ליצר הרע מקום כניסה לאדם, ובא לידי "אשר אתם זונים אחריהם"...
התאוה והעבודה זרה-מינות מסובבות זו מזו. תחילה באה התאוה ואחר כך עבודה זרה, כי הרי התאוה היא הסבה לעבודה זרה, כאמרם ז"ל "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין ס"ג), האדם הולך אחרי המינות כדי להתיר לעצמו את כל רצונותיו באין מפריע, הרי שהנגיעות הן סבת המינות.
מכאן למדנו, שאי אפשר שינצל האדם ממינות כל זמן שהוא מלא פנייות של תאוות העולם הזה. הוא בא לידי כפירה, כיון שהנגיעות משחדות ומעוורות את שכלו להתיר לעצמו את רצונותיו, לכן גם גדולי השכל נכשלו, ונכשלים גם היום בכפירה, משום כך אין עצה למי שעסק בספרי מינות אלא בביטול הנגיעות, לשאף להקטין את השלא לשמה במעשיו, להתרחק מפנייות לעניני עולם הזה עד כמה שאפשר. ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה והוא מלא נגיעות של שאיפות לערכי עולם הזה, הוא לא יבא לידי אמונה על ידי חקירות שכליות, כי רצונותיו יהיו בעוכרו, אלא יעסוק באמונה פשוטה בלי התחכמות, בחינוך והרגל למעשי מצוות...
ברם אוי למי שנגוע בשתי המחלות, שעסק בספרים שיש בהם תערובת של כפירה וגם דבק בשלא לשמה, בשאיפות לערכי עולם הזה. הרי דברי מינות מפסידים את התמימות של האמונה הפשוטה, ומאידך גיסא המדות של השלא לשמה יוסיפו לו נגיעות המגבירות את הכפירה. אלה הן שתי הסבות שפעלו יחד באלישע בן אבויה, עד שנהפך לאחר, השלא לשמה שהיה טבוע בראשית חנוכו, על ידי שאיפת אביו לכבוד, ולו גם כבוד התורה, ומצד שני השורש למינות שהיה טבוע בו מראשית גידולו, ריח בתי עבודה זרה, שהיה מפעפע באמו בשעת עיבורו, וגם אחר כך כשעסק בספרי מינות, צרוף שני גורמים אלה הביא לו רק הרס וחורבן, כפי שהתגלה בסופו...
מתוך דברים אלה אנו למדים, אדם שהוא בעל תאוה, וגם קרא ספרי מינות, דרכו אל האמונה היא רק על ידי ההתמסרות וההתעמקות בלמוד התורה והמוסר. בדרך זו ישיג את שתי המטרות, את החלשת התאוות ואת חיזוק האמונה. על ידי קבלת עול למוד התורה בכל כחו ומרצו בהתמדה ובהעמקה, עד שלא יפסק פומיה מגירסא, יתרחק מתאוותיו, ויתקרב אל מדרגת לשמה, ואם לא יגיע אל לשמה השלם, יגיע על כל פנים אל לשמה של תורה... גם יאחוז בלימוד המוסר, לגלות את שרשי התאוה בנבכי לבו ולהכיר את גנותה, אחרי שטוהרה ראייתו... (חלק ג עמוד קעו)