מצוה   מעשה

(ראה גם: אדם-תפקיד, מצוה-כללי, עבודת ה')

 

ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. (שמות טו כו)

והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם. (במדבר טו לט)

שמור תשמרון את מצות ה' אלקיכם ועדותיו וחוקיו אשר צוך. ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך. (דברים ו יז)

ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. (שם ז יא)

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירישתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם... ושמרת את מצוות ה' אלקיך, ללכת בדרכיו וליראה אותו... השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום. (שם ח א)

ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה. (שם לב מו)

רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל בכל אשר תלך... (יהושע א ז)

ויאמר שמואל, החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים. כי חטאת קסם מרי ואוון ותרפים הפצר, יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך. (שמואל א טו כב)

ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה, למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם. למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר, לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. (מלכים א ב ג)

ויאמר אד-ני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואינו ומי יודיעינו... (ישעיה כט יג)

ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, וילכו אחר שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם. (ירמיה ט יב)

אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, אתה צויתה לשמר מאד. אחלי יכונו דרכי לשמר חקיך... (תהלים קיט ג)

כי נכח עיני ה' דרכי איש וכל מעגלותיו מפלס. עונותיו ילכדונו את הרשע, ובהבלי חטאתו יתמך. הוא ימות באין מוסר וברב אולתו ישגה. (משלי ו כ)

חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתים ילבט. הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יודע. (שם י ח)

שמר מצוה שמר נפשו בוזה דרכיו ימות... (שם יט טז)

זהר:

שלמדנו, אמר רבי שמעון, כיון שאדם מישראל נימול, נכנס בברית שכרת הקב"ה עם אברהם, שכתוב וה' ברך את אברהם בכל, וכתוב חסד לאברהם, והתחיל להכנס במקום הזה, כיון שזכה לקיים מצוות התורה נכנס בו באדם הזה (של המרכבה העליונה), ונתדבק בגוף המלך, ואז נקרא אדם... התחלה היתה בו משום שנמול, אבל לא נשלם במצוות התורה, אבל זרע ישראל שנשלמו בכל נקראים אדם ממש, וכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. (יתרו תו)

ואם מזדמן לו מעשה (של מצוה), ומכוון בה הוא צדיק, ואף על פי שאינו מכוון בה הוא צדיק, שעושה מצות רבונו, (כי מצות אין צריכות כוונה), אבל אינו חשוב כמי שעושה רצונו לשמה, ומכוון בה ברצון של הסתכלות בכבוד רבונו, כמי שאינו יודע להבין הטעם, כי ברצון תלוי הדבר של לשמה, ובמעשה שלמטה שעשה לשמה מתעלה המעשה של מעלה (שהוא המלכות הנקרא מעשה), ומתתקן כראוי... כעין זה במעשה של הגוף נתתקן ברצון הזה המעשה של הנפש, כי הקב"ה רוצה הלב והרצון של האדם, ועם זה אם אין שם רצון הלב, שהוא עיקר הכל, התפלל דוד על זה ואמר, ומעשה ידינו כוננה עלינו וגו', כי אין כל אדם יודע לשים הרצון והלב לתקן הכל ולעשות מעשה המצוה, ועל כן התפלל תפלה זו ומעשה ידינו כוננה עלינו. (שם תקסב, ועיין שם עוד)

פתח רבי שמעון בתחלה, ויקחו לי תרומה וגו', ויקחו לי לשמי, שהרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בהקב"ה צריך שלא ישתדל בו ריקם ובחנם, אלא האדם צריך להשתדל בו כראוי לפי כחו, והעמדנו דבר זה בכמה מקומות, יפה לאדם לקבל השתדלות ההוא של הקב"ה, כמו שאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. ואם תאמר הרי כתוב לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, הרי שהוא בחנם, והיא השתדלות של הקב"ה, אלא השתדלות התורה כל מי שרוצה זכה בה, השתדלות של הקב"ה לדעת אותו, כל מי שרוצה זוכה בו בלא שכר כלל, אבל השתדלות הקב"ה העומדת במעשה, אסור לקחת אותו בחנם וריקם, משום שלא יזכה במעשה ההוא כלל להמשיך עליו רוח של הקדושה אלא בשכר שלם... (תרומה לד)

בגוף יש שנים עשר אברים העומדים במעשה הגוף, כמו שעמדנו, (שהם ב' ידים וב' רגלים, שבכל אחת מהן ג' פרקים, וד' פעמים ג' הם י"ב), ואלו הם אברי הגוף ועבודת הקב"ה, (שמצוות התלויות במעשה) עומדות בהם, משום שעבודת הקב"ה הוא בב' בחינות, א' באברי הגוף שמבחוץ, (שהם י"ב אברים שבידים ורגלים), ב' ויש שנים עשר אברים אחרים פנימיים, שהם בפנימיות הגוף, (דהיינו מוח לב כבד פה לשון חמש כנפי ריאה ושתי כליות), והם תקונים פנימיים לפנים מן הגוף, להתקין בהם תקון הרוח, שהוא עבודה פנימית היקרה של הקב"ה, דהיינו מצוות התלויות בדבור), כמו שהעמדנו תוך סודות הפנימיים שאמר רבי שמעון, והוא סוד החכמה העליונה ונודעים בין החברים אשרי חלקם.

תפלתו של אדם היא עבודת הרוח, (שהיא עבודה מבחינה ב' הנ"ל התלויה בדבור), והיא עומדת בסודות עליונים, ובני אדם אינם יודעים שתפלתו של אדם בוקעת אוירים ובוקעת רקיעים, פותחת פתחים ועולה למעלה... (ויקהל קכב)

כשהאדם צריך, אחר שהתקין עצמו בעבודת המעשה, (דהיינו בחינה א' הנ"ל), בתקוני מצוה וקדושה, שהם ציצית ותפילין, (הוא צריך) ליחד לבו בתקון עבודה הפנימית של רבונו, (והיינו בחינה ב' הנ"ל), ולשום לבו ורצונו בעבודה ההיא של אלו הדבורים, כי הדבור עולה. (שם קכז)

מאף וחימה אלו יוצאים כמה אלפים וכמה רבבות, וכולם יוצאים ושורים על אנשים העוסקים בתורה או שעוסקים בדברי מצוה, והולכים בדרך מצוה, כדי שיתעצבו ולא יהיו שמחים בתורה ובמצוות שעוסקים, ומשנים אלו פחד משה כשחטאו ישראל... (פקודי תתעד)

ומשום זה (אומרים במוסף של ראש השנה), אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים, היינו שנאמר בהם בנים אתם לה' אלקיכם, אם כעבדים, שכתוב כי לי בני ישראל עבדים, ואלו שאר האומות. אבל אלו הרשעים שאינם עוסקים בתורה ומצוות, ואין עליהם עול תורה ועול תפילין ושאר המצוות, הם עבדים לאומות העולם המשעבדים בהם... ואם שומרים שבתות וימים טובים נאמר בהם, ויוציאנו ה' אלקינו, ויתקיים בהם, למען ינוח שורך וחמורך, (שהם) חמור בתורה ומצוות, וינפש בן אמתך ובהמתך, עם הארץ נקרא בהמה, ואחר שיכניס את עצמו תחת בחינת אדם בתורה, יתקיים בו אדם ובהמה תושיע ה'... (צו נט, ועיין שם עוד)

...וכך הוא מי שממית עצמו על התורה שהיא יקרה, מתקיימת בו ואינה נפסקת ממנו, מה שאין כן מי שאינו משתדל בה, אלא אף על פי שעושה מצות חכמים הוא משמש שלהם, הוא עבד ולא בן, אלא אם הוא נאמן, אדונו משלים אותו על כל אשר לו. אבל מי שאינו עוסק בתורה ואינו משמש חכמים לשמע מהם המצוות, לקיים נעשה ונשמע, אלא שחוטא ועובר על לא תעשה, הוא שקול ודומה לאומות העולם עכו"ם, בנים של סמאל ונחש, שנאמר בהם וכסילים מרים קלון, שלא רצו לקבל התורה, כי כל שאין בו תורה אין בו כבוד, שנאמר בהם כבוד חכמים ינחלו. (קדושים מז)

ועל כן אם בחקותי, הם כל אלו הגזרות והדינים והענשים והמצוות, שהם במקום ההוא, שנקרא תורה שבעל פה, (דהיינו המצות שנקראו חוקה), ואת משפטי תשמרו היינו במקום ההוא שנקרא תורה שבכתב (שהוא ז"א), כמו שאמר משפט לאלקי יעקב, וזה אחוז בזה וזה בזה והכל אחד, וזה הוא הכלל של שם הקדוש, ומי שיעבור על דברי תורה, כאלו פוגם השם הקדוש, משום שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, ועל כן אם בחקותי תלכו, זהו תורה שבעל פה, ואת משפטי תשמרו זהו תורה שבכתב, וזהו הכלל של שם הקדוש.

מהו ועשיתם אותם, כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה ועשיתם, אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאלו עשהו למעלה, אמר הקב"ה כאלו עשאני, והעמידוהו. ועשיתם אתם, (לחוק ומשפט שהם ז"א ומלכות), ועשיתם אותם כתוב ודאי, כי מתוך שהמתעוררים על ידכם להתחבר זה בזה, ימצא השם הקדוש כראוי, ודאי ועשיתם אותם.

כעין זה אמר רבי שמעון, ויעש דוד שם, וכי דוד עשה לו, אלא משום שדוד הלך בדרכי התורה ועשה מצוות התורה, והנהיג המלכות כראוי, כביכול, עשה השם למעלה, ולא היה מלך בעולם שזכה לזה כדוד, שהיה קם בחצות לילה והיה משבח להקב"ה עד שעלה השם הקדוש, (שהוא מלכות) בכסאו, בעת שעלה אור היום, על כן כביכול הוא עבד שם ממש... ועל כן נאמר ועשיתם אותם, אם אתם תשתדלו לעשות אותם ולתקן השם הקדוש כראוי, כל אלו הברכות שלמעלה תמצאנה אצלכם בתקון כראוי.

ונתתי גשמיכם בעתם וגו', היינו שכל אחד ואחד יתן הכח שלו עליכם, מי הם, אותו התקון שעשיתם של (יחוד) שם הקדוש ההוא. כעין זה כתוב ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, כיון שכתוב ושמרו דרך ה', למה (צריך לכתוב) לעשות צדקה ומשפט, אלא מי ששומר דרכי התורה, כביכול, הוא עושה צדקה ומשפט, ומהו צדקה ומשפט, זהו הקב"ה, בכה רבי שמעון ואמר, אוי להם לבני אדם שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד אדונם, כי מי עושה השם הקדוש בכל יום, הוי אומר כל מי שנותן צדקה לעניים. (בחקותי יז)

תא חזי, מצוות התורה עליונות הן למעלה, בא אדם ועשה מצוה אחת, המצוה ההיא עומדת לפני הקב"ה ומתעטרת לפניו, ואומרת פלוני עשה אותי, ומן פלוני אני, משום שהוא עורר אותה למעלה, כי כמו שהוא עורר את המצוה למטה, כן היא מתעוררת למעלה, ועושה שלום למעלה ולמטה, (דהיינו גורם זווג לז"א ומלכות המכונים מעלה ומטה), כמו שאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי... (במדבר כב, ועיין שם עוד)

אבל אדם העוסק בתורה והולך במצוות עשה, זה מתגלה לכל אדם, משום שהקב"ה עשה לו פה בגלוי לעסוק בתורה, ועינים להסתכל בה, ואזנים לשמע בה, ועשה הקב"ה באדם ידים ורגלים וגוף לעשות בהם מצוות עשה... (נשא נא)

וכל זה הוא בתשובה גמורה שגורם להחזיר הבינה, שהוא יה"ו אל הה', שהיא המלכות, שהלכה נודדת מן קנה, שהיא אותה הצורה (שעל ראש האדם), שמתקשרות בה כל המצוות, ובה מתקשרות עשר ספירות, כשאדם עושה מצוה אחת ולא יותר, אלא שעושה אותה ביראה ואהבה להקב"ה, שורות עליו בשבילה עשר ספירות, וכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, הוא כאלו מקיים רמ"ח מצות עשה, כי אין מצוה שאינה כלולה מכל רמ"ח (מצוות עשה). (שם נט ועיין שם עוד)

ויעשו וגו' את הפסח במועדו, מהו ויעשו, (שהיה לו לומר ויאכלו), אמר רבי יוסי, הרי למדנו, כל מי שמראה מעשה למטה כראוי, הוא כאלו עושה אותה למעלה, כיון שבשבילו נתעורר הדבר (למעלה), הוא כביכול כאלו עושה אותו, וכבר למדנו... (בהעלותך סה)

ומשום זה העמידו בעלי המשנה, לא המדרש עיקר אלא המעשה, ובמקום אחר אמרו, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו', יראת חטאו היא אמא עלאה (בינה הנקראת) תשובה, חכמה היא אבא עלאה, וכשמקדים ה' הקטנה (דהיינו מלכות), שהיא מצוה, שורה עליו תורה (שהיא ז"א), שהוא ו'. וכשמקדים יראה, שהיא ה' עליונה לחכמה, שורה עליו חכמה, שהיא י' ונקרא בן, ודהיינו בן י"ה, ומכאן בנים אתם לה' אלקיכם. וזהו זה שמי י"ה לעולם, וזה זכרי, ו"ה, שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה בגימטריא רמ"ח, וכולן בגימטריא תרי"ג, דהיינו תרי"ג מצוות שנתנו לבנים קדושים שיהיה להם חלק בשמו, זה שאמר כי חלק ה' עמו.

וכשמקדים תורה למצוה, או חכמה ליראה, מתהפך השם עליו, לבחינת נוקבא למדת הדין, כעין זה הוה"י, (כי כשהשם ביושר יורה למדת הרחמים, וכשהוא למפרע יורה על מדת הדין). שמתהפך לו הכל לדין, וקשים מזונותיו שבתורה כקריעת ים סוף... (תצא נב, ועיין שם עוד)

ולא לחנם אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאלו פדה אותי ואת בני מבין העכו"ם. והרי כמה בני אדם שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים ומתפללים עם הצבור, והקב"ה ושכינתו אינם נגאלים, אלא (הפירוש הוא) שיעסוק בתורה כדי לחבר השכינה עם הקב"ה, (ולא לשום כונה אחרת), וגמילות חסד, הרי העמידו כי אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, (שפירושו) כל המצוה שהוא עושה תהיינה כדי לגאול את השכינה (מן הגלות, ולא לשום כונה אחרת), בזה הוא עושה חסד עם הקב"ה, והוא נקרא חסיד... (שם קה, ועיין שם עוד)

מי מאלו המלאכים הממונים על קבלת התפלה רוצה לפעול עשיה, (דהיינו לעשות לו כמו שהתפלל), אין לו רשות לעשות מעשה על ידי התפלה (התלויה בדבור), אלא (בזכות) מעשים טובים שעשה, התלוים במעשה, שבהם יורדת השכינה עליו, שהיא עולם המעשה, שהיא מעשה בראשית, שהיא פועל... (זהר חדש יתרו קסז)

ועל כן מי שחושב לעשות מצוה הוא כאלו עשה אותה, משום (שבמחשבתו) גרם, שיבא שפע רב של ברכות ממחשבה ההיא, העליונה אל המקום שנקרא מצוה (שהוא המלכות, ועל כן) כאלו עשה אותה (את המלכות), כמו שאמר (ועשיתם אותם), מחשבה הוא ודאי ראש הכל, ואף על פי שמצד מחשבה העליונה נתנה לו רשות לחשוב דברים של מצוה מותר, דברים שאינם מצוה אסור, שכתב לא תחמוד... (שם תשא מו, ועיין שם עוד)

כי היחוד של התפלה והברכה תלויים בדיבור ובאמירת הפה, והכל תלוי בשורש המעשה, ומי שאינו יודע שורש המעשה, אין עבודתו עבודה, ואם פוגם המעשה של הדבור, לא נמצא מקום שהברכה תשרה בו, ותפלתו אינה תפלה, והאדם ההוא נפגם למעלה ולמטה, אוי לאותו אדם שפגם תפלתו ועבודת אדונו, עליו כתב, בו כתוב כי תבואו לראות וגו' רמוס חצרי וגו', לא אוכל און ועצרה. (שם נשא ד)

פתח רבי יודאי ואמר, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, מזזת כתיב, מאי טעמא, אלא אשריהם ישראל, שהם מצויינים תמיד במצוות, בשבתם ובלכתם, בשכבם ובקומם, דכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ושיהיו ישראל מעוטרים בתורה ובמצוות, כדי שידבקו תמיד בהקב"ה, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, וכל הדבק בקונו אינו ניזוק לעולם... (רות תנב, וראה שם עוד)

מכילתא:

ושמרתם את המצות, רבי יאשיה אומר אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד. (בא פרשה ט)

וילכו ויעשו, ליתן שכר להליכה ושכר לעשיתה, ויעשו, וכי כבר עשו, אלא משקבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם כאלו עשו. כאשר צוה ה', להודיע שבחן, שכשם שאמרו להם משה ואהרן כן עשו... (שם פרשה יב)

זה א-לי ואנוהו, רבי ישמעאל אומר וכי אפשר להנות קונו, אלא אתנאה לפניו במצוות, אעשה לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפלה נאה... (בשלח-שירה, פרשה ג)

וידי משה כבדים, מכאן שלא ישהה אדם במצוות, אלולי שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים, היה מצטער בו, כמו יקרו ידיו של משה באותה שעה, כאדם שתלוין לו כדין של מים... (שם ויבא עמלק פרשה א)

ספרא:

רבי יהודה אומר, חביבה מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא עשירית האיפה, אין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה, רבי אלעזר אומר, חביבה מצוה בשעתה, שמיד בערכין הוא מביא סלע, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים. רבי שמעון אומר, חביבה מצוה בשעתה, שהקטר חלבים כשרין כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן, ואין ממתינין להן שיקרבו עד מוצאי שבת. (ויקרא-נפש פרק יט)

כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על כן העליתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם עול מצוות, שכל המודה בעול מצוות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול מצוות כופר ביציאת מצרים... (שמיני-יין פרק יב)

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחביריו, רבי אלעזר בן עזריה אומר, מניין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבש (שעטנז), אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבא על הערוה, אבל אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים. (קדושים פרק ט)

...ומאה מכם רבבה ירדופו, וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה... (בחקותי פרק ב)

ספרי:

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, למה נאמר, לפי שהוא אומר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה, תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, מגיד הכתוב שמיד נתחייבו בתלמוד, אין לי אלא מצות שנוהגות עד שלא נכנסו לארץ, כגון בכורות וקרבנות ומעשרות בהמה, מצות נוהגות משנכנסו לארץ, כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים מנין, תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, לרבות שאר מצוות... ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, מגיד הכתוב שהמעשה תלוי בתלמוד, ואין תלמוד תלוי במעשה, וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר שמעו דבר ה' בית יעקב, כי ריב לה' עם יעקב ועם ישראל יתווכח, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ, אין אמת, אין דברי אמת, נאמר כאן אמת, ונאמר להלן אמת, שנאמר אמת קנה ואל תמכור, שנאמר חסד ה' מלאה הארץ, ואין חסד, אין דברי חסד נאמרים, ואין דעת, אין דברי דעת, שנאמר נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת, ואומר לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה, וכי יש לך קש שהוא אוכל אש, אלא קש זה הוא עשו, שכל זמן שישראל מרפים את ידיהם מן המצוות הוא שולט בהם... 

וכבר היה רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא מסובים בבית ערוד, ונשאלו מי גדול, תלמוד גדול או מעשה, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה, רבי יוסי הגלילי אומר, גדול תלמוד, שהתלמוד קודם לחלה ארבעים שנה, ולמעשרות חמשים וארבע שנה, וליובלות מאה ושלשים, וכשענש ענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם... (עקב מא)

דבר אחר, ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינים במצוות... (שם מג, ראה מצוה-כללי)

...לעשות זה מעשה, בארץ, יכול כל המצוות כולם נוהגות בחוצה לארץ, תלמוד לומר לעשות בארץ אשר ה' אלקי אבותיך נותן לך לרשתה, יכול לא יהיו כל המצוות כולם נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה... מה עבודה זרה מיוחדת שהיא מצות הגוף שאינה תלויה בארץ, ונוהגת בארץ ובחוצה לארץ, כך כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה ומן הכלאים, רבי אליעזר אומר אף החדש. (ראה נט)

שמור ושמעת, אם שמעת מעט, סופך לשמע הרבה, אם שמרת מעט, סופך לשמור הרבה, אם שמרת מה ששמעת סופך לשמר מה שלא שמעת, שמרת מה שבידך, סופך לשמור לעתיד לבא. דבר אחר, זכה אדם ללמוד תורה זוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות, דבר אחר שמור ושמעת, כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה. את הדברים האלה אשר אנכי מצוך, שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה... (שם עט)

תלמוד בבלי:

ראה גם מצוה-כללי, ברכות ו א, שבת כב א ול א.

...לכדתניא, בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך, פרט לחתן, מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב, מאי משמע, אמר רב פפא כי דרך, מה דרך רשות אף כל רשות, מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא לקרי (קריאת שמע), אם כן לכתוב רחמנא בשבת ובלכת, מאי בשבתך ובלכתך, בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת... (ברכות יא א, וראה שם עוד)

אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, למאי נפקא מינה, לאפוקי רבים ידי חובתן, אי אמרת בשלמא דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן, הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן... דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. (שם כ ב)

מאי ולחושבי שמו, אמר רבי אמי אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. אמר רבי חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, אמר רבי אסי ואיתימא רבי חנינא אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון, ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע... (שבת סג א)

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה, דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות, דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחותיו, עדיין עושין אותה בקטטה, דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא.

רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים... עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בר ברוקה התם משום דלא בעינן זה א-לי ואנוהו, אבל הכא דבעינן זה א-לי ואנוהו הכי נמי, דתניא, זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין... (שם קלג ב, וראה שם עוד)

מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר... (שם קלז א, וראה שם עוד)

...מכלל דרבי יהודה סבר מותר, קסבר מצוות לאו ליהנות ניתנו, אלא הא דאמר רבא מצוות לאו ליהנות ניתנו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה, אמר לך רבא, אי סבירא להו דאין מערבין אלא לדבר מצוה, דכולי עלמא מצות לאו ליהנות ניתנו, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה, ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות... (עירובין לא א, וראה שם עוד)

...והכא במצוות צריכות כוונה קמיפלגי, תנא קמא סבר לצאת בעי כוונה, ורבן גמליאל סבר לא בעי כוונה, ואיבעית אימא, דכולי עלמא לצאת לא בעי כוונה, והכא לעבור משום בל תוסיף קמיפלגי, דתנא קמא סבר לעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה... (שם צה ב)

ותניא כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוות, שנאמר וישכם אברהם בבקר... (פסחים ד א)

ראה עוד מצוה-כללי שם שם ב.

והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין, אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה. וכי האי גוונא לאו מצוה הוא, והתניא, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור... היכא דשכיח היזקא שאני, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'. בעו מיניה מרב חגי, בני בי רב דדיירי בבאגא מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב, אמר להו ניתו, עלי ועל צוארי, ניזיל מאי, אמר להו לא ידענא. איתמר, אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, כמאן, כי האי תנא, דתניא איסי בן יהודה אומר, כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, ומה אלו שדרכן לזוק אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק על אחת כמה וכמה, אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאוהליך, מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום... (שם ח א וב)

...אמר רבי יהודה אמר רב הלכה כרבי עקיבא, ותנן נמי גבי מילה כי האי גוונא, כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת, ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי עקיבא... (שם סט ב)

...אמר רב נחמן בר יצחק, לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ולא, והוא תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה על הכוס, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו, אין לו שאני... (שם קב ב, וראה שם עוד)

ראה עוד מצוה-כללי, שקלים טו א, סוכה מה א, חגיגה י א, יבמות לט א, כתובות פו א.

...וחומר בנדרים מבשבועות, כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות... רב כהנא מתני אמר רב גידל אמר רב, ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר שמואל, מנין שאין נשבעין לעבור על המצוות, תלמוד לומר לא יחל דברו, דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים... (נדרים טז א, וראה שם עוד)

...וכשהיה רבי עקיבא מגיע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה... (שם כג א, וראה עוד מצוה-כללי לכאן)

ואמר אליהם שמע ישראל, מאי שנא שמע ישראל, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, אי אתם נמסרין בידם. (סוטה מב א)

כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות האב על הבן, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, וכל מצוות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא, אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים... תנינא להא דתנו רבנן, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים... והילכך מצוה דגופיה עדיף. תנו רבנן לפדות את בנו ולעלות לרגל, פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל, רבי יהודה אומר עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת, וזו מצוה שאינה עוברת... (קידושין כט א וב, וראה שם עוד)

אלעזר בן מתיא אומר, אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה, איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו, אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה. (שם לב א)

...והתנן כל בעלי אומניות עומדים מפניהם (מפני מביאי בכורים) ושואלים בשלומם, ואומרים להם, אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום, אמר רבי יוחנן מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים, אמר רבי יוסי בר אבין בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים... (שם לג א)

דתנו רבנן, אלה החוקים אלו המדרשות, והמשפטים אלה הדינים, אשר תשמרון זו משנה, לעשות זו מעשה, בארץ, יכול כל המצוות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ, תלמוד לומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אי כל הימים יכול יהו נוהגים בין בארץ בין בחוצה לארץ, תלמוד לומר בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט, צא ולמד ממה שאמר בענין אבד תאבדון את כל המקומות וגו', מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהוא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ... (שם לז א)

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ... (שם לט ב, וראה עוד מצוה-שכר)

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול... נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה... (שם מ ב, וראה עוד מצוה-כללי)

אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו... (שם מא א)

אפילו הכי לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה, ועביד מצוה דלא רמיא עליה. (שם נא ב)

דאמר רבי חנינא גדול המצ­וה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה... (בבא קמא לט א, וראה עוד מצוה-כללי)

איתמר, שומר אבידה, רבה אמר כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר כשומר שכר דמי... בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כשומר שכר, איכא דמפרשי הכי, רב יוסף אמר כשומר שכר, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה, הלכך כשומר שכר דמי... (שם נו ב)

...וכן היה רבי יהודה פוטרו (את הסומא) מכל מצוות האמורות בתורה, אמר רב שישא בריה דרב אידי מאי טעמא דרבי יהודה, אמר קרא אלה המצות החקים והמשפטים, כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות קא עבדינא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי. (שם פז א)

ראה עוד מצוה-כללי בבא קמא צא ב, סנהדרין עד א, מכות י א, כג ב, חולין ז א.

אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם... ואמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה מוטב, ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרע, ואף על פי כן נחשב להן לצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה... (בבא בתרא ט א)

אמר רבי אבהו כל המעשה את חברו לדברי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאור, וכי משה הכהו, והלא אהרן הכהו, אלא לומר לך כל המעשה את חבירו לדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. (סנהדרין צט ב)

אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות. (שם קה ב)

במצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו, והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. (עבודה זרה יט א)

תניא אידך, ושפך וכיסה, במה ששפך בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו... לאחר שאכלו ושתו אמר לו כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל, אמר לו כוס של ברכה אני שותה, יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים... (חולין פז א)

...והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר מצוה כנגד הפסדה... (אבות ב א)

הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיה י"ז) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב, אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו... (שם ג יז)

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. (שם ד ב)

רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני. (שם שם ט)

תלמוד ירושלמי:

ראה מצוה-כללי ברכות סח א, פאה ב ב.

לא עברתי ממצותיך... אמר רבי יונה, זאת אומרת נשרף טבילו אינו יכול להתוודות, אית תניי תני כל המצוות שבתורה מעכבות, ואית תניי תני כל המצוות שבפרשה מעכבות, רבי אחא בר פפא בעי קומי רבי זעירא אפילו הקדים תפילה של ראש לתפילה של יד, אמר ליה אוף אנא סבר כן... (מעשר שני לב ב)

תני מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רבי הושעיא על שם ובוצע ברך ניאץ ה'. אמר רבי יונה הדא דתימא בתחילה, אבל בסוף לא, דמים הוא חייב לו, רבי יונה אמר אין עבירה מצוה, רבי יוסי אמר אין מצוה עבירה, אמר רבי הילא אלה המצוות, אם עשיתן כמצותן הן מצוות, ואם לאו אינן מצוות. (חלה ט א)

לפי רוב הנכנסין היו יוצאין, ולא כן תני תקום והדרת, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בה חסרון כיס, שנייא היא הכא שהיא אחת לקיצים. רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי חונא בר חייא, בא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שמפני זקן אין עומדין, ובפני עושי מצוה עומדין, אמר רבי יוסי בי רבי בון אילין דקיימין מן קומי מיתא לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון, אלא מן קומי אילין דגמלים ליה חסד. (בכורים יא א)

...ותני חזקיה, כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אמר ליה והתניא חתן פטור, חתן אם רוצה לקרות קורא, אמר ליה יכיל אנא פתיר לה כרבן גמליאל, דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים שעה אחת... אמר רבי יוסה קרית שמע אין צריכה כוונה ותפלה צריכה כוונה... (שבת ז א, וראה שם עוד)

...אמר רבי פנחס מן מה דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הדא אמרה שמילת בנו קודמת לשחיטת פיסחו, אפילו יכול לחזור ולבער ולילך ולהציל, אפילו יכול לילך ולשבות לחזור ולבטל שאין שביתת הרשות אצל רבו או אצל מי שהוא גדול ממנו בחכמה. כך שנה רבי המעשה קודם לתלמוד, נמנו בעליית בית אריס בלוד התלמוד קודם למעשה. רבי אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי בטיבריא (שילמד), אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד, שלח ומר ליה, המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא, שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה. רבנין דקיסרין אמרין, הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה, אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם... (פסחים כג ב)

...מהו למצוה או לעכוב, נשמעינה מן הדא בר תרימה אתא לגבי רבי אימי, אמר ליה פייס לאבא דיסביני, אתא פייסיה ולא קביל עלוי, הדא אמרה למצוה, אין תימר לעיכוב הוה ליה לכופניה, מנין שאם לא עשה לו אביו שהוא חייב לעשות לעצמו, תלמוד לומר אדם תפדה, ונמלתם אתם, ולמדתם אתם, והודעתם אתם, למען תחיה אתה... (קדושין יט א, וראה שם עוד)

...מה קמי מקיים רבי לעזר בנים, בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה קרואים בנים, ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של הקב"ה אינן קרויין בנים... (שם כא ב)

תוספתא:

...כל העסוקין במצוות פיהן פותחין בתפילה לפני המקום, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, ואומר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'... (מעשר שני פרק ה)

 

אבות דרבי נתן:

...ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו, שנאמר (דברים ה') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם... אמור מעט ועשה הרבה, כיצד, מלמד שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. ומניין שהצדיקים שאומרים מעט ועושין הרבה, שכן מצינו באברהם אבינו, שאמר למלאכים פת אתם סועדים עמי היום, שנאמר (בראשית י"ח) ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אבל באחרונה ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת, שהלך ועשה להם שלשה שוורים... (פרק יג ב וג)

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת חכמתו חכמתו מתקיימת, שנאמר (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה', הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין וגו', שנאמר נעשה ונשמע, אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי חכם וירא חטא מה הוא, אמר להם הרי זה אומן וכלי אומנותו בידו... הוא היה אומר, אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה, לאילן שעומד על המים, ענפיו מועטין ושרשיו מרובין, אפילו ארבע רוחות העולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (תהלים א') והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו', אדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה, לאילן שעומד במדבר, ענפיו מרובין ושרשיו מועטין, כשרוח נושבת בו עוקרתו והופכתו על פניו... (פרק כב א)

אלישע בן אבויה אומר אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה למה הוא דומה, לאדם שבונה אבנים מלמטה ואחר כך לבנים, אפילו באים מים הרבה ועומדין בצידן אין מחין אותן ממקומן...

הוא היה אומר, כל העושה מצוה בחבירו מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשאו אלא בגופו, משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שצד צפור ונתנו לאחד מעבדיו, ואמר לו הוי זהיר בצפור זה, שאם אתה נזהר בו טוב, ואם לאו אני נוטל נשמתך תחתיו, כך אמר הקב"ה לישראל, דברי תורה שנתתי לכם אם אתם משמרים אותן טוב, ואם לאו אני נוטל נפשכם תחתיה... (פרק כד א וז)

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה, הוא היה אומר, אם עשית מצוה אחת ואין אתה דואג ממנה מאותה מצוה, סוף שהיא גוררת מצוות הרבה... (פרק כה ד)

מדרש רבה:

ראה מצוה-כללי, בראשית פה ד, ויקרא ד ב, כב ב.

בזאת יבא אהרן, זה שאמר הכתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון אמר אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות, עינים רמות-והיו לטוטפות בין עיניך, לשון שקר-ולמדתם אותם את בניכם... רבי יונתן פתר קריא בקברניטין, דאמר רבי יוחנן לעולם יעשה אדם עצמו קברניט היאך יכול לעשות מצוה... (ויקרא פרשה כא ד)

רבי תנחומא פתח, מי הקדימני ואשלם, תחת כל השמים לי הוא, זה רווק הדר במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים, אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו ושכרו וליתן לו בן זכר. אמר רבי ירמיה בר רבי אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר, כל מי שפעל עם א-ל יבא ויטול שכרו, הדא הוא דכתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו', ורוח הקודש אומרת מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר... (שם כז ב)

אמר רבי יצחק למדתך תורה דרך ארץ, שכשיהא אדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, היה טוענו ומוליכו אצל אביו, ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי, עגלים פטומים היה מאכילה, רבי כהן ורבי יהושע ברבי סימון בשם רבי לוי אמרו, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, כההוא דכתיב, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו'. (שם לד ט)

תני מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל קריאת שמע של שחרית, או קריאת שמע של ערבית, או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית, וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם... (במדבר ט ג)

...מי שאין לו בנים ומוהל, ועושה ספרים ומשאילן לאחרים, אמר הקב"ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, צריך אני לשלם ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים, הוי מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם לו שכרה, למה שאיני חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי הוא, לכך נאמר (איוב מ"א) תחת כל השמים לי הוא. (שם יד ו)

הוי אני פי מלך שמור, האני שיאמר לך פי המלך שתהא אימתו עליך, שמור שלא תמרוד על צוויו, יכול אפילו יאמר לך לעבור על דברי המקום, תלמוד לומר (קהלת ח') ועל דברת שבועת אלקים, בא הכתוב להודיעך שדברת שבועת אלקים יהיה עליון על צווי מלך בשר ודם, שתבטל רצון המלך מפני רצון אלקים, ותקיים כל הדברות שבתורה שנכנסת בשבועה עליהם לקיימן, כמו דכתיב (דברים כ"ט) לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו וגו'... אל תבהל מפניו תלך (קהלת ח') אם יכעוס המלך עליך כדי להעבירך על חוקי התורה, אל תתבהל מכעסו כדי שתלך בעצתו... (שם שם יז, וראה שם עוד)

וישלח ישראל מלאכים, זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ו) בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה, ואומר (שם ל"ד) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, ולא הקפידה התורה לרדוף אחר המצוות, אלא (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך, (שמות כ"ג) כי תפגע וגו'... אם באו לידך את מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם, אבל אחר השלום, בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר... (שם יט טז)

...ולכן הזהיר הקב"ה את ישראל אפילו במצוה קלה, שנאמר (דברים ל"ד) כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם, אפילו דבר מצוה שאת רואה אותה ריקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים, אמר הקב"ה לישראל, אם שמרתם מצותי אני מפיל שונאיכם לפניכם, שנאמר (תהלים פ"ו) לו עמי שומע לי וגו', כיון שראה בלעם היאך משמרים ישראל המצוות הקלות, אמר מי יוכל לקלל את אלו ששומרים מצותיו ושמו משותף בהן, שנאמר ה' אלקיו עמו... (שם כ כ)

זה שאמר הכתוב כי לוית חן הם לראשך, רבנן אמרי נעשה דברי תורה חן לרשיותך, כיצד, אדם בן תורה, בשעה שהוא מזקין הכל באין ומסבבין אותו, ושואלין אותו דברי תורה. דבר אחר, מהו כי לוית חן, אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצוות מלוות אותך, שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך... אמר הקב"ה, אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצוות מלוות אותך, מניין, שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. דבר אחר בן עזאי אומר מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, כיצד, כתיב למעלה כי תצא למלחמה וגו' וראית בשביה... הוי עבירה גוררת עבירה. ומצוה גוררת מצוה מניין, תחלה כי יקרא קן צפור, מתוך כך כי תבנה בית חדש, מתוך כך לא תזרע כרמך כלאים, מתוך כך לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, מתוך כך גדילים תעשה לך, הרי מצוה גוררת מצוה... (דברים ו ג)

דבר אחר כי המצוה הזאת, אמר רבי חייא בר אבא, כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה, גורם שיקבור אשתו ובניו, וממי את למד, מיהודה, שהתחיל במצוה ולא גמרה, כיצד, בשעה שבא יוסף אצל אחיו ובקשו להרוג אותו, שנאמר (בראשית ל"ז) לכו ונהרגהו, עמד יהודה ולא הניחן, מניין, שנאמר (שם) מה בצע כי נהרוג את אחינו, ושמעו לו מפני שהיה מלך עליהן, ואילו אמר להם נחזירנו אצל אבינו היו שומעין לו, ועל ידי שהתחיל במצוה ולא גמרה קבר אשתו ושני בניו, שנאמר (שם ל"ח) ותמת בת שוע אשת יהודה, וכתיב וימת ער ואונן בארץ כנען.

דבר אחר כי המצוה הזאת, אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה, נקראת על שמו שגמרה, כיצד, משה התחיל במצוה שנטל עצמותיו של יוסף עמו, מניין, שנאמר (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', ועל ידי שלא הכניסן לארץ ישראל נקראת על שמן של ישראל שקברו אותן, שנאמר (יהושע כ"ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, אשר העלה משה לא נאמר, אלא אשר העלו בני ישראל. (שם ח ה)

...לפיכך אוהב כסף אוהב מצוות, לא ישבע מן המצוות, ואם אין לו מצוה קבועה לדורות, מה הנייה לו, שהרי משה כמה מצוות וצדקות עשה, ויש לו מצוה קבועה לדורות, דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים. (קהלת ה ח)

כל עמל האדם לפיהו, אמר רבי שמואל כל מה שיעמול אדם ויסגל מצות ומעשים טובים בעולם הזה אינו מספיק להבל היוצא מתוך פיהו. (שם ו ז)

הראיני את מראיך, זה התלמוד, השמיעיני את קולך, זה מעשה הטוב... (שיר השירים ב ל)

מדרש תנחומא:

...אזל אשכחינהו דקא רמי קראי אהדדי, כתיב (משלי ד') פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, וכתיב (שם ה') אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע, לא קשיא, כאן במצוות שאפשר לעשותם על ידי אחרים, כאן במצוות שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מיבעיא להו, כתיב (שם ג') יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה... לא קשיא, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים... (בראשית יג)

אמר רבי שמעון בן יוחי אמר הקב"ה לישראל היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו, אם כבדת אותן כאלו לי כבדתני, ואת בזית אותן כאלו לכבודי בזית, אין לך אדם שכבד את המצוות ועשה את התורה כיעקב, שנאמר (בראשית כ"ה) ויעקב איש תם יושב אהלים, ונתייסר בבנו, אמר לו הקב"ה, חייך אבדת אחד, תמצא ג', יוסף מנשה ואפרים... (ויגש ו)

אם כן מה תלמוד לומר תקדיש, הקדישהו שתקבל שכר, לא הקדשתו הרי הוא קדוש, שנאמר לי הוא, מכל מקום, אם כן מה תלמוד לומר תקדיש, כדי שתקבל עליו שכר, כיוצא בדבר אתה אומר ובער עליה הכהן עצים בבקר (ויקרא ו') והא כתיב ולבנון אין די בער (ישעיה מ'), אלא כדי לקבל שכר... (בא יא)

תנו רבנן, את משפטי תעשו, אלו דברים שנכתבו בתורה, שאם לא נכתבו דין הוא שיכתבו, אלו הן עבודה זרה וברכת השם, ואת חקותי תשמרו ללכת בהם, דברים שיצר הרע משיב עליהן, ואומות העולם משיבין עליהן תשובה, אלו הן, לבישת שעטנז, ואכילת חזיר, רוק היבמה... ושמא תאמר מעשה תהו הן, תלמוד לומר אני ה', אני חקקתים, ואין לך רשות להרהר בהן. (משפטים ז)

סוגה בשושנים, וכי יש אדם סג שדהו בשושנים, דרך העולם גודרים שדותיהם בקוצים ובדרדרים בשחיחין ובסגיין, ומה הוא סוגה בשושנים, אלו מצות הרבה כשושנים, כיצד, היה מתאווה לראות עצמו בתוך חופתו, לפי שאין לך יום בעולם חביב ממנו, שהוא שמח עם אשתו, מה עשה, הוציא הוצאות הרבה, הציע חופתו, בא להזקק עמה, אמרה לו כשושנה אדומה ראיתי, פירש הימנה, זה הופך פניו לכאן, וזו הופכת פניה לכאן, מי הפרישו ממנה, אי זה נחש עוקצו, אי זה עקרב הזיקו, אי זה גדר ביניהם, אלא דברי תורה, שנאמר (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, לכך כתיב סוגה בשושנים. זה יתנו, בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות, ואם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... (תשא ב)

וביום השמיני ימול, אין כתיב שם שיוציא הוצאות על המילה, בא וראה כמה ישראל מחבבין את המצות, שהם מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצוה ולשמח בהם, אמר הקב"ה אתם משמרים את המצות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה, שנאמר (ישעיה כ"ט) ויספו ענוים בה' שמחה וגו'. חביבה המילה שנשבע הקב"ה לאברהם שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם, שנאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר...

אמר לו טורנוס רופוס, אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבה, ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהלים י"ח) כל אמרת ה' צרופה. (תזריע ה)

דבר אחר כי מי בשחק יערך לה', בשעה שבקש הקב"ה לברא את העולם, ובקש לבראות את האדם, היו מלאכי השרת אומרים מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח'), מה אתה מבקש מן האדם הזה, אמר להם הקב"ה, ומי מקיים מצותי וחוקותי ותורותי, אמרו לו אנו מקיימין תורתך, אמר להם כתיב בה זאת חוקת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט), ואתם אין ביניכם מתים... כיון שאמר הקב"ה לישראל שיעשו לו משכן ומזבח העולה, והתחילו מקריבין בתוכו, התחיל הקב"ה מצוה כמה מצוות על כל דבר ודבר והן עושין, התחיל הקב"ה אומר למלאכי השרת, כי מי בשחק יערך לה', כשם שישראל עורכין לי, שהייתם אומרים לי מה אנוש כי תזכרנו... (בחקותי ד)

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, כל המצוה אשר אתה עושה שמור כאלו היום שמעת בסיני ממשה, שכן כתוב אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון אתם ובניכם, למען תחיון לאחרים, למען תחיון לעולם הבא ורביתם בבנים, ורביתם בבהמה, ורביתם בכסף וזהב, ורביתם בנכסים. (עקב ז)

דבר אחר, את החקים ואת המשפטים לרבות קלים וחמורים, גזירות שוות ודקדוקי סופרים, ושמרת ועשית אותם, אמר רבי יוחנן כל העושה מצוה לאמתו, מעלה עליו הכתוב כאילו היא נתונה מהר סיני, שנאמר ושמרת ועשית, ומה תלמוד לומר ועשיתם אותם, אלא כל המקיים את התורה ועשה אותה לאמתו, כאילו הוא תקנה ונתנה מהר סיני. ועוד אמר רבי יוחנן כל העושה תורה לאמתה, מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשה את עצמו, שנאמר (דברים ד') ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד וגו', לעשות אותם לא נאמר, אלא לעשותכם אותם... (תבא א)

אמר רבי יוחנן כל מי הוא לומד ואינו עושה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ואם זכית לשמור ולעשות ונתנך ה' אלקיך עליון, אמר רבי לוי מהו עליון, כאליון הזה... אלא מה תלמוד לומר ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, אם באת לידך מצוה בעיר לא תאמר לא נצטויתי אלא בשדה, להוציא תרומות ומעשרות בחוץ, אמר הקב"ה אף בעיר פתח ידך. דבר אחר ברוך אתה בעיר במצות שאתה עושה בתוך ביתך בעיר, כגון סוכה ומזוזה ומעקה, ברוך אתה בשדה, כגון לקט שכחה ופאה. דבר אחר לא יאמר אדם אלו נתן לי הקב"ה שדה הייתי מוצא מעשרות מתוכה, עכשיו שאין לי שדה איני נותן כלום... (שם ד)

מדרש תנחומא הקדום:

...אתה כוננת מישרים (תהלים צ"ט), אמר רבי אלכסנדרי שני חמרים היו מהלכין בדרך והיו שונאין זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חבירו ועבר, משעבר אמר כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו, מיד חזר וטען עמו, התחיל לשיח בלבו, אמר כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שיעשו שלום, על ידי שהביט בתורה, אתה כוננת מישרים וגו', איזה זה זה משפט. (משפטים א)

שוחר טוב:

התרפית ביום צרה צר כחכה, כל המתרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, אמר רבי אמי בר מתנה אמר שמואל אפילו מצוה קלה אחת, שנאמר התרפית מכל מקום... (משלי פרשה כד)

ילקוט שמעוני:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, למה נאמר, לפי שהוא אומר ושמת את השולחן וגו', אם שנה עובר בלא תעשה, לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם וגו'. רבי מאיר אומר לעשות דברי תורה עליך חובה, רבי אליעזר אומר לעשות מצות עשה ומצוות לא תעשה, רבי אליעזר בן יעקב אומר אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי פרשה מניין, תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם. דבר אחר ובכל אשר אמרתי וגו', למה נאמר, לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה, אין לי אלא דברים שהן אבות מלאכות, דברים שהם משום שבות מניין, תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, להביא דברים שהן משום שבות, דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, להביא שביתת כלים. (שמות פרק כג, שנה)

ויהי ביום השמיני קרא משה, זה שאמר הכתוב יספת לגוי ה' יספת לגוי, אמר הנביא רבון העולמים, נתת לעכו"ם שלוה ולא קלסוך עליה, אתה נותן לו בן, אינו מוהלו אלא מגדלו לפי נימוסו, הגדיל מוליכו לבית אלילים שלו ומכעיסך, אתה נותן לו בית, הוא מעמיד בתוכה אלילים, אתה מרבה להם ימים טובים, אוכלין ופוחזין... הוי יספת לגוי שמא קראך ה' ונכבדת. אבל ישראל יספת לגוי ונכבדת, אתה נותן לו בן הוא מוהלו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודהו לשלושים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומברכך בכל יום ברכו את ה' המבורך, אתה נותן לו בית הוא קובע בו מזוזה, גג הוא עושה לו מעקה... (ויקרא פרק יב, תקמז)

מי מנה עפר יעקב, בא וראה כמה מצוות ישראל עושין בעפר, אמר רבי מאיר הפחות מישראל אינו עובר לו יום שאינו עושה את המצוות, וחשבון הוא אלא שלא נטריח, ושלמה צווח כפלח הרמון רקתך, אל תהי קורא כן, אלא ריקנין שבישראל רצוף מצוות כרמון. והקב"ה מקלסן ראשך עליך ככרמל, הרש והעני שבישראל שקול עלי כאליהו שעלה בראש הכרמל... תדע שכן אמר רבי יהודה בר רבי שלום אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו פושט פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצוות, כיצד, יצא לחרוש, הוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור... ולא עוד אלא כשהוא בא לאכול הוא פושט שתי ידיו ליטול לידים, מה טעם, אלא שהוא פושטן לפני הקב"ה והן מלמדין עליו סניגוריא, אמר ליה רבוני, הרי עשר אצבעות לפניך, אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצוות בעפר, לפיכך אמר בלעם בני אדם שעושין כמה מצות בעפר, מי יכול לקללן. (במדבר פרק כג, תשסו)

ואהבת את ה' אלקיך, עשה מאהבה, הפריש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שהוא אומר את ה' אלקיך תירא, יש לך אדם מתיירא מחברו, כשהוא מטריחו, מניחו והולך לו, אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה, אלא במדת המקום בלבד... (דברים פרק ו, תתלז)

...ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, מלמד שהמעשה תלוי בתלמוד, ואין תלמוד תלוי במעשה, וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר שמעו דבר ה' בני ישראל, כי ריב לה' עם יושבי הארץ, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ, אין אמת אין דברי תורה נאמרים, שנאמר אמת קנה, אין חסד, אין דברי חסד נאמרין, שנאמר חסדך ה' מלאה הארץ, אין דעת, אין דברי דעת נאמרין, שנאמר נדמו עמי מבלי הדעת... (שם פרק יא, תתסא)

רבי הונא בשם רבי ירמיה בר אבא, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל עמלי תורה, מה טעם, כי בצל החכמה בצל הכסף, וכתיב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, עץ חיים היא למחזיקים בה. (ישעיה פרק נו, תפה)

עד אנא אשית עצות בנפשי, אף על פי שאני משועבדת למלכיות, תורה ומצוות שנתת לי אני עושה אותם בנפש, מילה אני עושה, ושבת אני עושה ומשמרת, דבר אחר עצות בנפשי לקיים תורתך בנפשי אני עושה אותם מפני הגזירות, מפני שעובדי אלילים גוזרים גזירות עלי לבטל תורתך ומצותיך, ואני נותנת נפשי עליהם, לכך נאמר ד' פעמים עד אנה, כנגד ד' מלכיות. (תהלים יג, תרס)

ורבי אבין אמר, נשבע להרע הזה שהוא מחסר את הכיס שלו להצר נפשו לעשות מצוה, ורב אמר זה שמשביע יצרו שלא לעבור עבירה... (שם טו, תרסה)

רבי נחמיה אומר, חשב ישראל לעשות עבירה אין הקב"ה כותבה עד שיעשנה, ואם חשב לעשות מצוה, מיד הקב"ה כותבה, אבל עובד אלילים אם חשב לעשות רעה, אפילו לא עשאה הוא כותב עליו מיד כאילו עשאה, מנין, שכן כתיב ארמי אובד אבי, והיכן אבדו לבן, אלא על ידי שחשב עליו כתב עליו הקב"ה כאלו עשה מעשה... תדע לך שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש, ואף על פי שלא בנאו נכתב בשמו, שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. (שם ל, תשיג)

למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, אמר דוד תרי"ג מצוות נתת לנו קלות וחמורות, איני ירא מפני מצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אלא מפני הקלות, אותן שבני אדם אין משגיחין עליהם ומשליכין אותן תחת עקביהן, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה... (שם מט, תשנח)

מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים, אמר רבי יצחק כל מה שאמרו לך בתורה שמור, שאין אתה יודע באיזה מצוה אתה נוטל חיים, יש מצוה שמתן שכרה בצדה, ויש מצוה שמתן שכרה לעתיד לבא, ויש לשעבר. דבר אחר מכל משמר נצור לבך, אמר רבי אחא רמ"ח מצוות עשה בתורה, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם עשה בי מצוה שתחיה בזכותה ותאריך ימים, ושס"ה מצוות לא תעשה כמנין ימות החמה, שכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה... (משלי פרק ד, תתקלז)

יד ליד לא ינקה, אמר רבי פנחס, כל העושה מצוה בעולם הזה ומבקש ליטול שכרו מיד ליד לא ינקה רע, רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום, כאינש דאמר הא סילעא הא סקא הא סאתא, קום כייל לך, כך אם בקשו אבות הראשונים שכר מצוה שעשו בעולם הזה, מהיכן היה זכותן עומדת לבניהם אחריהם.

יד ליד לא ינקה, בא וראה שתי ידים יש לו לאדם, אם גונב הוא באחת ונותן צדקה באחת לא ינקה לעתיד... דבר אחר אמר רבי יוחנן משל לאחד שעבר עבירה ונתן לזונה שכרה, לא הספיק לצאת ממנה עד שפגעו עני אחד ואמר לו תן לי צדקה ונתן לו, חשב בעצמו אלולי לא רצה הקב"ה לכפר עונותי לא היה שולח לי אותו עני לתת לו צדקה, אלא כבר כפר לי על אותו עוון שעשיתי, אמר לו הקב"ה, רשע, לא תחשוב כך, אלא לך ולמוד מחכמתו של שלמה, שנאמר יד ליד לא ינקה רע... (שם פרק יא, תתקמז)

...לפיכך אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב מצוות לא ישבע מצוות, שכל מי שהומה ומהמה אחר המצוות ומצוה הקבועה לדורות אין לו, מה הנאה יש לו, תדע לך שכן כתיב במשה, אז יבדיל משה שלש ערים... (קהלת פרק ה, תתקעא)

מדרש הגדול:

רבי נחמיה אומר, מניין שכל העושה מצוה אחת באמנה לפני מי שאמר והיה העולם, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש ויאמר שירה, שכן מצינו באבותינו, שבשכר אמנה שהאמינו זהו ששרת עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל... (שמות יד לא)

ונס שמה רוצח, רבי אומר, נפשך לידע מתן שכרן שלצדיקים, צא ולמד מן הגולה לערי מקלט, שנאמר ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, הרי הכתוב קרא מכה נפש למי שהרג בשגגה, והרי הדברים קל וחומר, כך קרא למי שהרג בשגגה, קל וחומר שיקרא צדיק למי שעשה מצוה בשגגה, ואם הוא עשה מצוה בשגגה קוראו צדיק, קל וחומר כשהוא עושה בגלוי, שמדת הטוב מרובה... (במדבר לה יא)

...ומצוה להרבות בשמחה זו, שהשמחה ששמח אדם בעשיית המצוה עבודה גדולה היא, וכל המגיס דעתו ומונע עצמו משמחה זו חוטא ושוטה, ועליו אמר שלמה אל תתהדר לפני מלך (משלי כ"ה ו'), וכל המשפיל עצמו במקומות אלו הרי זה עובד מאהבה, וכן דויד אומר (שמואל ב' ו' כ"ב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. (דברים טז יד)

לקח טוב:

אבל ספירת שבעה שבועות על כל ישראל, שנאמר וספרתם לכם, לכם בעמידה, שנאמר מהחל חרמש בקמה, כלומר בקומה, וממנו אנו למדין על כל מצוה שנאמר בה לכם, כגון מילה וציצית, המול לכם כל זכר, והיה לכם לציצית, שכולם מצותם בקומה זקופה, וזה מדרש וזה הלכה... (אמור)

...מכאן למדנו שאין מעבירין על המצוות, שאף על פי שלא מצאנו הקב"ה שאמר לו למשה למנותם בו ביום, אמר מצוה הבאה בידי אקיימנה, וכן דוד אומר (תהלים קי"ט) חשתי ולא התמהמהתי וגו'. (במדבר נשא)

ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו, אפילו פסיעה אחת, אמר רבי אלעזר בן עזריה, ומה אם לענין פורענות הפוסע פסיעה אחת מתחייב בנפשו, קל וחומר הולך לדבר מצוה שזוכה לו ולדורותיו... (שם מסעי)

שמור ושמעת את כל הדברים האלה, כל שישנו בכלל משנה ישנו בכלל מעשה, וכל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה, מיכן אמרו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. את כל הדברים האלה, שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה... (דברים ראה)

אמונות ודעות:

ראה גם מצוה-כללי, מאמר ג הקדמה, ומאמר י פרק טו.

אבל הנשמע הוא מי שייחד לעצמו מצוה אחת שאינו עובר עליה כל ימיו, ואף על פי שיש שאינו מדקדק בזולתה, ואף קורה שעובר, הרי בזו אינו מתרשל בה כלל, כגון שקבע לעצמו שלא יבטל אף תפלה, או שלא יבטל מכבוד הורים, או שנזהר מאד בממון אחרים, או שלא לשקר, וכל הדומה לכך, וכמו שנאמר במסורת כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ופירשוהו כגון שייחד לו מצוה לעשותה, כגון כבוד אב ואם, אבל מי שלא השאיר אף מצוה שלא עבר עליה אי פעם אינו נקרא נשמע... אבל השלם הוא מי שהצליח לעמוד בכך להיות נזהר בכל העשין והלאוין עד שלא נתרשל באף אחת מהן, והוא הנקרא צדיק גמור... 

אבל הבלתי שלם הוא המזלזל במצוות המעשיות, והוא שאומרים עליו עובר על מצות עשה, והוא כגון מי שמזלזל בציצית ובתפילין ובסוכה ובלולב ובשופר, וכל הדומה לכך, והרי הוא בחטא בדרגה זו... (מאמר ה פרק ד)

חובת הלבבות:

...והתברר לי, כי כל שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב (ישעיה א') "גם כי תרבו תפלה וגו', רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם" וגו'... ואמרו קדמונינו ז"ל בזה, אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי... (הקדמה, וראה עוד מצוה-כללי)

והקדמה הרביעית: שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים מה שחייבו בו הבורא מעבודתו, ולעשות מצוותיו, ולהזהר מאשר הזהירו ממנו כפי מה שהוא מבקש, כדי שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו בו, כמו שאמרו רז"ל, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך... אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו כמה הוא סכל, וכמה דעתו חלושה והכרתו כי הוא רואה כי מי שנתמנה לו מבני אדם על דבר כשהוא מצוה אותו להתעסק בצורך מצרכיו, או מזהיר אותו מדבר ויעבור על מצותיו ויגיע לממנה עברו על מצותו, כי יהיה הסיבה החזקה להמנע ממנו להעשות מה שבטח עליו בו, כל שכן מי שעבר על חקי האלקים ומצוותיו אשר יעד והעיד עליהם, שתהיה תוחלת הבוטח עליו נכזבה כשימרהו, ולא יהיה ראוי להקרא בשם בוטח באלקים... (שער ד הבטחון פרק ג)

כי מעשה העבודה והעבירה לא יתכנו לאדם כי אם בהקבץ שלשה דברים, האחר הבחירה בלבו ובמצפונו, והשני הכוונה וההסכמה לעשות מה שבחר בו, והשלישי שישתדל לגמור המעשה באבריו הנראים ויוציאהו אל גדר המעשה, ומה שאינו נעלם ממנו בהם בבחירת העבודה והעבירה והכוונה וההסכמה על המעשה, הבטחון על האלקים בזה טעות וסכלות, כי הבורא יתברך הניח ברשותנו בחירת עבודתו והמרותו, כמו שכתוב (דברים ל') ובחרת בחיים, ולא הניח ברשותנו השלמת המעשה בעבודה ובעבירה, אלא בסיבות שהם חוץ לנו מזדמנות בקצת העתים ונמנעות בקצתם, ואם יבטח על האלקים בבחירת עבודתו ויאמר לא אבחר ולא אכוין לעשות כלום מעבודת הבורא עד שיבחר לו הטוב ממנו, כבר תעה מדרך הישרה, ומעדו רגליו מאופני הנכונה, כי הבורא יתברך כבר צונו לבחור במעשה העבודה ולכוין אליה בהסתכלות והסכמה ובלב שלם לשמו הגדול, והודיענו שהוא אופני הנכונה לנו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יזדמנו הסבות ויתכן גמר המעשה בעבודתו אשר דמה בחירתנו בה יהיה לנו השכר הגדול על הבחירה בעבודה, ועל הכוונה לעשותה ועל השלמת מעשיה באברים הנראים, ואם ימנע מן האברים גמר המעשה, יהיה לנו שכר הבחירה והכוונה כאשר זכרנו...

ומן הדין עלינו שנבטח באלקים בבחירתנו והשלמתה לעזרנו על מה שיש בו טובותינו, אחר שנתגלגל עליהם ונתחנן אליו להעיר לבבנו לבחירת הטובה והראויה לנו מהם. אבל עבודת הבורא יתברך איננה כן, מפני שכבר הודיענו אופני הנכונה בה, וצונו לבחור בה, ויעד אותנו בגמול עליה... אך מה שראוי לבטוח עליו הוא גמר מעשה העבודה אחר בחירתה בלב שלם, ונאמן והסכמה והשתדלות בבר לבב וכוונה לשמו הגדול, ובזה אנחנו חייבין להתחנן אליו לעזור אותנו בו, ולהורות אותנו עליו, כמו שכתוב (תהלים כ"ה) "הדריכני באמיתך ולמדני"...

אבל פירוש החלק החמישי, והוא חובות האברים אשר תועלתם ונזקם מתעברים אל זולתו, כצדקה, והמעשר, ולמוד החכמה, וצוות בטוב והזהר מהרע... ואופני יושר הבטחון זה, שיהיה האדם צופן בלבבו כל המעשים האלה והדומה להם, ויבחר עשותם ויסבב אליהם כפי מה שהקדמנו בחלק רביעי, מחיוב הבחירה עלינו להתקרב אל האלקים בלבד, לא לקנות שם וכבוד ביניהם, ולא לקוות הגמול מהם ולא להשתרר עליהם ואחר כך יבטח על האלקים בהשלמת המעשה שכוון לעשותו מהם... (שם פרק ד)

ראה עוד מצוה-כללי, שער ה פרק ג.

אבל מפסידי יחוד המעשה לאלקים הם שלשה דברים, אחד מהם שלא יבין את האלקים ואת טובתו, והשני שלא יבין מצות האלקים ואת תורותיו, והשלישי הרהור היצר ורמיזותיו לאדם במה שיחבב עליו העולם הזה וירחיקהו מדרך העולם הבא.

אבל אופני הפסד הסכלות מדעת האלקים למעשה העבודה הוא מפני שכל מי שאינו יודע את אדוניו לא יעבדהו בלבו, אבל יעבוד מי שיודע ענינו, ויתכן ממנו התועלת והנזק. ואם יעשה מי שאינו יודע את האלקים מעשה ממעשי העבודה, כוונתו בהם מי שיירא ויקוה מבני אדם בלבד, ועובד בני אדם ולא הבורא אותם, מפני שאיננו יודע ולא מכיר ענינו... אך מי שאינו מבין מצות האלקים ותורותיו אין מעשהו מיוחד לשם הא-ל בעבודתו, שכיון שאינו מבין אופני העבודה שהם התורות, כל שכן שלא יבין אופני השלמתם ביחוד לבבו בהם לאלקים, וכל מה שהוא עושה ממעשי העבודה כוונתו בו לזולת האלקים, מפני שהוא כמסתפק באמיתת חיובו בהם, ואינו יודע מה שיפסיד יחוד לבבו בעשותו לאלקים, ואם הוא יודע האלקים וטובתו.

אבל הרהור היצר מתחלק לשני חלקים, אחד מהם מחשבות מספקות עליו האמתות ומשבשות עליו אמונתו עד שלא ישלם לו מעשה לאלקים, וחלק השני שהוא בא עמו מדרך הטענה והראיה כי מה שהוא רץ אליו ומשתדל בו מן המעשה לאלקים אינו חובה ולא מדרך הזריזות, אבל מורה אותו לעשות לעולם הזה וליושביו. (שם פרק ד)

...ויאמר לך (היצר הרע) לא נכנס עליך ההפסד הזה אלא מפני שדבקת בעבודת האלקים ובמצותיו, ואין ביכלתך לעמוד בזה מפני כובד משאו ודוחק תכליתו, ואילו היית מסיר הענין הזה מלבך ותנוח לו ממנו, היית שמח בעניניך, כמו שאתה רואה עליו הרשעים, הלא תראה מה שאמר הכתוב (ויקרא י') "בקרובי אקדש", ואמר (עמוס ג') "רק אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד" וגו'.

וכשהוא רואה שאתה מסכים לעשות מאומה ממעשה העבודה, יגדיל עליך ענינו ויפחידך ממנו, ואם יהיה מענין הצום יאמר לך הזהר כי יחליש אותך ויחליאך וימנעך מעניני עולמך ואחריתך... וכן בכל מין ממיני המצוות והחסדים ישתדל להפחידך ולהגדיל הענין בלבך כדי שתרפה ממנו, וכאשר תחשוב לעשות עבירה יחבב לך הנאתה וישכיחך עונשה ויזרז אותך לעשותה ולנטות אליה, ואם תרגיש לזה ולדומה לו ממנו, השב עליו כי כל צער שעבר עליך במה שקדם מימיך לא נשאר ממנו בך אות, אך חלף מהרה ועבר, ושכרו עומד לך לעולם... (שם פרק ה)

והשמיני, חשבון האדם עם נפשו, במה שהוא חייב בו מיחוד הא-ל, כאשר בארנו בתחלת הספר הזה. והב' יחוד הלב בעת שיעשה מאומה ממעשי העולם הבא, חובה או רשות לאלקים לבדו כאשר בארנו בשער החמישי. ומתנאי יחוד האלקים שלא יהיה לו אלקים זולתו ולא ייחס אליו צורה ולא תמונה ולא תכונה ולא תנועה ולא העתקה ולא תאר מתארי הגופים... ומתנאי יחוד הלב במעשה לאלקים שלא יכוון במעשהו אלא לשמו הגדול, לא מאהבה לשבח בני אדם, לא מתקוה להם ולא מיראה אותם, ולא למשוך תועלת ולדחות נזק בעולמו ובאחריתו, כמו שאמרו רז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ובחון זה אחי במה שנוהגים בו בני אדם באהבתו, כי האוהב כשהוא מרגיש מאוהבו שאין לבו שלם עמו, כל שכן האדון מן העבד יקצוף עליו, ולא ירצה במעשהו אפילו אם ישתדל בו ויהיה שלם וגמור בנראהו, אף על פי שהאדם מצטרך לחבירו וצריך לעזרתו, קל וחומר הבורא יתעלה שצורך הברואים כלם אליו, ואין לו צורך עליהם ולא תועלת בהם, המשקיף על לבותם וצפון סודותם... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)

...ואם יעשה מחובות הגופות מאומה כסוכה וכלולב ושאר מה שזכרנו בחלק הזה, חייב להקדים כוונת הלב לאלקים קודם שיעשנה, כדי שיהא שורש מעשהו לשמע למצות הבורא לגדלו ולרוממו ולהודות לו ולשבחו על גודל טובותיו ורוב חסדיו עליו, ויגיע בה אל קץ גבוליה בתחלת המעשה ובאמצעיתו ובסופו יראה מהא-ל וחפץ במה שיגיע לרצונו, וירחיק מקצפו...

ואלו היינו מעלים בלבנו כי השקפת המלכים על הנסתר ממצפונינו כהשקפתם על הנראה מגופנו, לא היינו מתעכבים לקשט מצפונינו כרצונם ממנו, הלא תראה כי רוב בני אדם אין עלת השתדלותם ללמוד החכמות וללמדם אלא להתגדל בהם אצל המלכים בלבד... והא-ל יתברך יותר ראוי לו ויותר חובה עלינו להתקשט בעבודתו במצפונים ובלבבו ובאברים להשקפתו עליהם, וראותו אותם תמיד, לא יטרידנו דבר מדבר, כמו שאמר הכתוב, (ירמיה י"ז) "אני ה' חוקר לב בוחן כליות"...

והשלשה עשר: חשבון האדם עם נפשו על מעשהו ותוספת הכרתו על השתדלותו בעבודת הבורא והגעת יכלתו על מה שהוא משלם מחובות הבורא על טובותיו עליו. וימשל בזה אל עבד שנתן לו אדוניו אדמה לזרוע, ונתן הזרע כפי צרכו, וזרע קצתה והוציא שאר הזרע בצרכיו, וכאשר פקד אדוניו את האדמה מצאה בלתי זרועה, וכששאלו על זה הודה בקצורו בענינה, וחשב עמו על מה שאמר כי זרע מן הזרע באדמה ופקד הנזרע ממנה, וחשב על מה שעלה בו עד תכלית, ותבעו בשאר הזרע, וחייבו לפרעו כל מה שהיתה האדמה עושה, וגדל מדוהו ונכפלה רעתו. וכן אחי ראוי לך לחשוב עם נפשך על מה שחננך האלקים מהבנתך אותו ואת תורתו, ומה שנתן לך מן הכח והיכולת לפרע מה שאתה חייב לו, ועשה בזה מה שיצא אל גבול המעשה ממך, ויראה לך כי אתה נתבע בכל זה ובא עליו לידי חשבון, כל שכן עם המשך הטובות אליך מאת הבורא, וראוי לך להשתדל בכל כחך ותטרח בכל יכלתך לפרעו ולהשוות מעשיך לחכמתך והכרתך עם השתדלותך, והותר כל טרחך לעשות כפי חכמתך... (שם)

והאחד ועשרים: חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכלתו ממעשה העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה, וירוץ ויחרץ לעשותה עד שתשוב לו למנהג, ואחר כך ישתדל להוסיף על מה שיש ביכלתו, ויכסוף לו בלבו, ויעלה אליו במחשבתו, וישאל מהא-ל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן... 

ועל ההקשה הזאת, ראוי לך אחי שתבין, כי רוב הענין המכוון במצות שהם בגופים ובאברים הוא, להעיר על מצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים, מפני שעליהם משען העבודה, והם שורש התורה, כמו שכתוב (דברים י') "את ה' אלקיך תירא וגו'"... ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם, ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכלתו עד שיקל עליו לעמוד בהם, וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכלתו, יפתח לו האלקים שער המעלות הרוחניות, ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו, ויעבוד הבורא יתברך בגופו ובנפשו בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים פ"ד) "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי"... (שם)

...ואחר כך השתדל למנוע ידיך מגעת במה שאינו שלך מהון העולם... אבל השתמש בידיך במצוות הבורא, ופתחם במתן לעני ולרש, כמו שאמר הכתוב (דברים ט"ו) "פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך"... (שער ט הפרישות פרק ה)

 

רש"י:

ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל') אל תוסף על דבריו. (בראשית ג ג)

וילכו ויעשו - וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם כאילו עשו. וילכו ויעשו - אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה... (שמות יב כח)

יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (זבחים קי"ט). (ויקרא א ג)

ולא ידע ואשם ונשא עונו - רבי יוסי הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע, רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ודורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טוב או של פורעניות... והיושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות... (שם ה יז, וראה שם עוד)

כלות משה - בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר, להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת, וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר (תהלים קל"ב) "זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו'", לפיכך נקרא על שמו... (במדבר ז א)

אתם ואת פנחס - ...ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור... (שם לא ו)

רק השמר לך - אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים. (דברים ד ט)

רק חזק לבלתי אכול הדם - ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה, רבי שמעון בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצוות, אם הדם שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצוות... (שם יב כג)

חכו ממתקים - דבריו ערבים, כגון ושרט לנפש וגו' אני ה', אל תחבלו בעצמכם ותקבלו שכר. (שיר השירים ה טז)

אוהב כסף - מצוות, לא ישבע מהן, ומי בהמון - מצוות רבות, לו תבואה - ואין באחד מצוה מסוימת, כגון בנין בית מדרש ובית כנסת וספר תורה, גם זה הבל... (קהלת ה ט)

אבן עזרא:

אנכי - ...וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצוות לא תעשה רק בעבור כבודו לבדו, כאדם נותן צדקה לעני, לא יתננו בעבור כבוד הגבאי, ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון... (שמות כ ב)

בכל הדרך - פירוש ימין ושמאל, וזהו המצוה והחקים והמשפטים עיקרם למען תירא אתה ובנך ובן בנך, והנה עיקר כל המצוות אמונת הלב, וכאשר תירא השם זה כל האדם, ובעבור זה נברא האדם כדברי קהלת, ועוד יאריכון ימיך עם הכל על האדמה ועם היחיד בעולם הבא. (דברים ה ל)

כי תשמע - בלב לשמור ולעשות, והכלל שלא תסור מאחרי השם לעבוד עבודה זרה, כי הוא עיקר כל העבירות לכפור בעיקר, והפך זה יחוד השם, לשמור ולעשות, כי עיקר השמירה המעשה. (שם כח יג)

בפיך ובלבבך לעשותו - שכל המצוות עיקרם הלב, ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב, ויש מעשה כדי שיזכור בפה. (שם ל יד)

רמב"ן:

לאוהבי - ...כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שתמסור נפשך וחייך באהבתו שלא תחליפנו באל אחר... ולשומרי מצותי - אלו הנביאים והזקנים, רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות... הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה... (שמות כ ו)

...והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיות לשמו, ולכך אמר "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ולא תקיא הארץ אתכם... אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים". יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים, ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה... ומן הענין הזה אמר בספרי, ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיה עליכם חדשים... והנה הכתוב שאמר "ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו'" אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירש בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי "וירשתה וישבת בה, ושמרת לעשות", ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דעבודה זרה... (ויקרא יח כה)

...והזכיר את המשפטים האלה - להזהיר מאד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצוות כלן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן, "וכל ישראל ישמעו ויראו"... (דברים ז יב)

...ובאמת שדברי רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו, אבל הלשון שאמר רק חזק לבלתי אכול הדם אינו מתיישב לי בכל זה, כי מה חוזק ואומץ יש באזהרה מן הדם, והראוי שיאמר לחומרו השמר לך לבלתי אכול הדם, ומצינו לשון חוזק במצוות, שאמר הקב"ה ליהושע רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגו'... וזה כלל במצוות כולן, ולשמור ירמוז ללא תעשה, ולעשות ירמוז למצות עשה, אבל במצוה אחת לא נמצא כן, ומה צורך בחוזק בשב ואל תעשה ממצוות לא תעשה אחת. אבל נראה לי כי הזכיר בה חוזק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים... (שם יב כג)

אשר לא יקים - ...אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא, למד ולימד ושמר עשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, ודרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות, שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה, הרי זה ארור. וזה קרוב לענין שפירשנו... (שם כז כו)

וידוע כי העושה מצוה בלא כוונה, או מי שלא יתבונן בה, לא עשה בשלמות, אבל המתבונן בה, כגון קנה מזוזה בדינר קבעה בפתחו ונתכוון להתבונן בה ובענינה, הנה הודה ביחוד ובחדוש העולם ובהשגחה, כי יציאת מצרים מורה על כל אלה הוראה שלמה, מלבד שידע כי חסד אלקים רב מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותה עבדות לכבוד גדול בזכות אבותינו הקדמונים החפצים ליראה אותו, הנה במצוה קלה הודה בכל שרשי האמונה והשלמות, לפיכך אמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, כי כלם לזכר נס וחסד שעשה לאבותינו ולנו. ובכלן ראיה על האמונה, ולכן אנחנו נוהגין להזכיר בכל מצותינו ענין יציאת מצרים... (תורת ה' תמימה)

...וה"ר יצחק אבן גיאת פסק בשם רבינו האי גאון כרבא, דאמר התוקע לשיר יצא, דלצאת לא בעי כוונה, והוא הדין לכל המצוות. וכתב רבינו האי, ואף על פי שהלכה שהעושה מצוה בלא כוונה יצא, יהא אדם רגיל להתכוין במצוות. ואנו לפי עניות דעתינו יש לנו ראיה לדברי רבינו בעל ההלכות מאותה הלכה שבמסכת ברכות בפרק היה קורא בתורה, והן מים עמוקים, אבל לא אאריך בזה, שאין הכרעתינו מכרעת בין גדולי האחרונים... (דרשה לראש השנה)

ושני הענינים האלה, שהן הבטחון והאמונה, הזכירם יחד בפסוק אחד, כמו שכתוב "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה", הקדים להזהיר על הבטחון תחלה, ואחר כך על המעשה הטוב, להודיע שהבטחון הוא שיבטח בו שיעזרהו לעשות מצוותיו. ואלו אמר עשה טוב ובטח בה', הייתי אומר כי הבטחון הזה שהזכיר עליו הוא נאמר על שכר המעשה הטוב ולא על צרכי העולם הזה, שיהא צריך אליהם לעזרהו ולסמכו, רצוני לומר הסבות והענינים המתקנים מעשה הטוב, על כן אמר בתחלה בטח בה', כלומר שיעזור ויסמוך אותו, לעשות חפצו ומצותיו ואחר כך אמר ועשה טוב, כלומר רדוף אחר המצוות והשתדל לעשות אותן, ואל תתרשל מלעשות הטוב מפני קוצר יכלתך, כי יסמוך אותך ויעזרך. זהו פירוש בטח בה' ועשה טוב, וזאת היא כוונתו בהקדימו צווי הבטחון לצווי המעשה הטוב, וזהו הפירוש טוב ממה שנאמר כי הבטחון הזה נאמר על שכר המעשה הטוב... וכבר הזכיר אנטיגנוס איש סוכו לתלמידו, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", כלומר כשתשמשו אותו אל יהי בטחונכם בו לקבל את השכר מיד, שאם כן אתם גומרים לנפשותיכם להזכיר לכם עונותיכם, כמו המעיין בתפלתו, אבל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה לחיי העולם הבא, אינו בכלל הזה, כי מתחלה כשעשה המצוה הזאת שיש רשות בידו למעט בה או להרבות, ועשאה לשם כך, אינו דומה לאוכל מצה בערב הפסח ולקונה לולב לעצמו וכיוצא באלו, שעליהם אמר הכתוב "בטח בה' ועשה טוב", ועוד שאי אפשר לפרש בשום פנים בטח בה' על שכר של מצוה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, לפי שעדיין לא הזהירו על המעשה... (האמונה והבטחון פרק א)

...ואמרו במסכת ראש השנה בפרק קמא, מפני מה אמרה תורה הקריבו עומר בפסח וכו', כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. חלילה חלילה להיות שכר הקרבת עומר לברך תבואה שבשדות, שנראה שיש שכר אחר בעולם הזה, אלא כך היתה כוונת רז"ל, מפני מה הוקבע פסח להנפת העומר יותר משאר הימים, שיש תחלת בשול תבואה עד כלות קציר שעורים וקציר חטים, לפי שבפסח נדון העולם על התבואה... ואני אומר בכל מצוה שיש לה זמן קבוע, שלזמן עשייתה שכר בעולם הזה כפי הראוי לזמן ההוא, ועיקר שכרה בעולם הבא. ובענין הקורא קריאת שמע אחר זמנה, אמרו שכר קריאת שמע יהבי ליה, שכר קריאת שמע בעונתה לא יהבי ליה, למדנו שיש שכר לעושה מצוה אפילו שלא בזמנה, אלא שגזרת הכתוב היא לעשותה בזמנה הקבוע, כדי לכפול שכרו. ויש מצות שאם לא עשאם בזמנם אין לו תקנה לעשותן למחר, כגון מצה ושופר וכיוצא בהן... (שם פרק ז)

רד"ק:

עומדת לעד - בלי שינוי, גם המצוות שהגוים אומרים עליהם שנתנו רק דרך משל, כי אם היו על דרך משל היו בספק, כל אחד אומר משל אחר, ואם היו במצוות דברים מופלאים נסתרים מאדם היו רחוקים מאדם, והתורה אמרה לא נפלאת היא ממך וכו'. (תהלים יט י)

ולרשע אמר - עד עתה הוכיח המקריבים ואינם שבים, ועתה הלומדים ואינם עושים, והראשון העושה רעות בסתר ומקריב בגלוי יותר רע, ומהלומד ואינו עושה ילמדו בני אדם ויחשבו שמעשיו ראויים שהרי הוא חכם. (שם נ טז)

כי המרו - המצוות השכליות שנתנו לאדם הראשון ולכל זרעו, ורק טהרת הגוף והמאכלים וכדומה נצטוו רק ישראל. (שם קז יא)

כוזרי:

אמר החבר... הלא הסכמנו כי לא יתכן להתקרב אל האלקים כי אם במעשים מצווים מאת האלקים, התחשוב כי הקורבה (לאלקים) היא השפלות והכניעה והדומה להן? 

אמר הכוזרי, כן עם הצדק, וכן אני חושב, וכן קראתי בספריכם, כמו שאמר (דברים י' י"ב) "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה"...

אמר החבר, אלה והדומה להם הם החקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלקית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהן בהנהגת איזה קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא לא היתה מתמדת חברתם. וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהן לכל קהלה, כאשר אי אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתיה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה, והחזיקו עם זה בעבודות מקרבנות וזולתם מן התורות האלקיות השמעיות, הסתפק מהן בפחות ואמר, ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותן הפחות שבקהלות, והקל שבהן מהצדק והדרך הטוב וההודאה בטוב הבורא. כי התורות האלקיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות... ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי רבוי, כי הרבוי בכח אחד קצור בכח אחר, ומי שנטה עם כח התורה קצר בכח המחשבה ובהיפך... ואין רבה תענית עבודה למי שתאוותיו חלשות וכחותיו חלושים וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו. ולא המעטת הממון עבודה, כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה, ולא יטרידהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שיש לו טפול ובנים ומאוויו להוציא לשם שמים, אך הריבוי יותר נכון לו... ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים, משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ובלב שלם... (מאמר ב מו והלאה, וראה עוד מצוה-כללי)

...ואין ראיות החוקים האלקיים בדקות המלות, ונשיאות גביני העינים והעלם הבבות והרבות בתחנה ובתפלה ובתנועות ובמאמרים שאין אחריהם מעשים כי אם המחשבות הזכות אשר ראיתם מעשים מטבעם שהם קשים על נפש האדם, אך הוא עושה אותם בתכלית התאוה ואהבה, בהליכה אל מקום מהמקומות לחוג שלש פעמים בשנה, ומה שדומה מן ההוצאות והטורח, והוא עושהו בתכלית השמחה והגילה, ובהוצאת מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני... כל זה במצוה מאת האלקים, לא משכל בני אדם והתחכמותו, ואין ביכולת השכל לשער את זה על סדרו ומנהגו וערכו, לא יירא להכנס בו מכשול, כאילו שיער ישראל ושיער תבואת ארץ כנען צמחיה ובהמתה, ושיער שבט לוי, וצוה במדבר בערכים האלה, ומפני שידע כי כשיסתדר הערך הזה ישארו ישראל עשירים ולא יחסר ללוים דבר... (שם נו)

אמר החבר, המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים, אבל האלקיים הנוספים עליהם לחול באומת א-ל חי שינהיגנה אינם ידועים עד שיבאו מאצלו מפורשים ומחולקים. ועוד כי אין המנהגיים והשכליים ההם ידועים, שאם נדעם בעצמם לא נדע שיעורם, כי אנחנו יודעים שההענקה חובה, ומוסר הנפש בכניעה ובשפלות חובה, וההונאה מגונה... אך הגבלת זה ושעורו עד שיהיה טוב לכל איננו כי אם לאלקים יתברך, אבל מעשים האלקיים אין שכלנו מגיע אליהם, נדחים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואותיו והנהגותיו... (מאמר ג ז)

אמר החבר, הזדמנות להנאה והרגשתה ושיחשוב בהעדרה קודם לכן כופל ההנאה, וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהן בכוונה והבנה, מפני שהן מציירות מין ההנאה בנפש, והשבח עליה למי שחננה, וכבר היה מזומן להעדרה, ואז תגדל השמחה בה... (שם יז)

אמר החבר, לא נאמר זה (בל תוסיף) אלא להמון, כדי שלא יחדו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, ומזהיר לשמע מן הנביאים אחרי משה, ומן הכהנים והשופטים, כמו שאמר בנביא (דברים י"ח) "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך"... (שם מא)

אמר הכוזרי כבר הספיק לי זה, אבל לא חזקה אצלי מלאכה העירוב עד תהיה מחברת בין שתי רשויות.

אמר החבר, אם כן לא חזקה אצלך המצוה כולה. החזק בעיניך התרת הנכסים והממון והבעלים והעבדים בלקיחת הקנין והצואה, והתרת האשה ואיסורה אחר שהיתה מותרת באמרו "תהא לי מקודשת"... וכל מה שיש בתורת כהנים ממה שהשלמתן תלויה במעשה מן המעשים או בדבר מן הדברים, וצרעת הבגד והבית התלויה במאמר הכהן טמא או טהור... והיה חל עם כל מעשה מהמעשים האלה הענין האלקי, כי מעשי התורה כהויות הטבעיות, כלם מושערים מאת הבורא, ואין שיעורם ביכולת בשר ודם, כאשר תראה ההויות הטבעיות משתערות ומתאזנות ונערכות בהמזגן מן הטבעים הארבעה, ובמעט דבר ישלמו ויתכנו ותחול בהן הצורה אשר היא ראויה להן מחיים וצמחים, ויהיה לכל מזג הצורה שהיא ראויה לו, ובמעט דבר יפסד... ומי זה יוכל לשער מהמעשים עד שיחול בהם בענין האלקי כי אם האלקים לבדו... והרוחניים כאשר שמעו מאדם עד בני ישראל מה שהיה נעשה להם בקרבנות מהראות האותות האלוקיים, חשבו כי ההתחלה אמנם היא מהמחקר והחפוש, ושהנביאים אמנם היו חכמים מחוכמים ומשיגים הפלאות ההם בהקשתם, וקוו שישערו הם גם כן קרבנות בעתים ידועות ומבטים כוכביים, כפי שמה שהביאה אליו סברתם עם מעשים וקטורת... המעשים התוריים דומים לטבעיים, אינך יודע תנועותם ותחשבם תהו, עד שתראה התולדות ותרומם מנהיגם ומניעם ותיחד לו היכולת. כאשר אם לא היית שומע מעולם משגל, ולא ידעתו ולא ידעת התולדה ממנו, ותראה עצמך נזקק על הכעור שבאיברי האשה... היית נפלא ואומר אין התנועות האלה אלא תהו ושגעון, עד שתראה דמיונך נולד מן האשה, יפליא אותך הדבר ותחשוב כי אתה עזרת היצירה, ושהיוצר כוון בזה את ישוב העולם. וכן הם המעשים התוריים המשוערים מאת האלקים. תשחט הכבש על הדמיון, ותתלכלך בדמו והפשטתו וברחיצת מעיו... ואילולא היה במצות האלקים, היית לועג למעשים האלה, והיית חושב, כי הם מרחיקים מן האלקים לא מקרבים, עד שכאשר ישלם כראוי, ותראה האש השמימית או תמצא בעצמך רוח אחרת לא היית רגיל בה, או חלומות אמיתיים או גדולים, תדע כי הם תולדות מה שהקדמת, והדבר הגדול אשר בו דבקת אליו הגעת... ונתבאר מזה, כי אין קורבה אל האלקים אלא במצוות האלקים, ואי אפשר לדעת מצוות אלקים אלא מדבר הנבואה, לא בהקשה ולא בסברא, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה אלא בקבלה הנאמנה. ואשר מסרו לנו המצוות ההן לא היו יחידים, אבל היו רבים וחכמים וגדולים שהגיעו הנביאים... (שם נג)

אמר הכוזרי, כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת כבר ידע הא-ל מצפונך, ורחמנא לבא בעי, יודע המצפונים ומגלה הנסתרות.

אמר החבר, זה אמת כאשר ימנע המעשה, אבל האדם מונח לו בינו בין מאווייו ומעשהו, והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה, ועל כן נאמר (במדבר י') "והרעותם לפני ה' אלקיכם" זכרון תרועה, לא שהאלקים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות, ואז יהיו ראויים לגמול, כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמורה מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם, כאילו הוא זכרון, וסברה תורה כלשון בני אדם. ואם היה המעשה בלעדי כוונה או כוונה בלתי מעשה תאבד התוחלת, אלא במה שאי אפשר המצאת הכוונה... (מאמר ה כו וכז)

משנה תורה:

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד, כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים, בשאר מצוות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו... אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, יהרג ואל יעבור. ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד... (יסודי התורה פרק ה א, וראה עוד קדוש השם)

היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. (תלמוד תורה פרק ג ד)

אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים את ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותם לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך", ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה... (תשובה פרק י א, וראה עוד עבודת ה')

יש מצוות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות. ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב... וכל מצות עשה שבין אדם למקום, בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה, מברך עליה קודם לעשייתה. וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת, והדלקת נר חנוכה, בין מצוה שאינה חובה כגון עירוב ונטילת ידים, מברך על הכל קודם לעשייתן, אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות... (ברכות פרק יא ב)

מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור... (שבת פרק כד ה)

שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה... (סוכה פרק ו ד)

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב"... (לולב פרק ח טו)

וכשמכסה (הדם) לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי, כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון, ויהיו מצוות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצוות, אלא למי שצוה בהן ברוך הוא, והצילנו למשש בחשך, וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". (שחיטה פרק יד טז)

ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו, כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו, והשוה והפחות (ממיני השמן), שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכילנו מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר "כל חלב לה'". (איסורי מזבח פרק ז יא)

...חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר אימורין ואיברים אף על פי שכשרים בלילה דוחין את השבת בזמנן, ואין מאחרין אותן למוצאי שבת. (מעשה הקרבנות פרק ד ג)

ראה גם מצוה-טעם מעילה פרק ח ח.

כל העושה מצוה מן המצוות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה, הרי זה פטור מחטאת, מפני שעשה ברשות... (שגגות פרק ב ח, וראה שם עוד)

האפוטרופין עושין לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה... כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה, בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים, עושין להם, אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצוות אלא כדי לחנכן, אבל אין פוסקין עליהן צדקה ואפילו לפדיון שבוים, מפני שמצוות אלו אין להן קצבה. (נחלות יא י)

אמר לו אביו השקיני מים, אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה, ויתעסק בכבוד אביו, שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה, יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו, שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם... (ממרים פרק ו יג)

כל הפורשין מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארן, ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, וכן האפיקורסין והמומרין והמוסרין, כל אלו אין מתאבלין עליהן... (אבל פרק א י)

מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה, בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמד... (שם פרק ג יד)

המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו. (מלכים פרק ג ט)

כל המקבל שבע מצוות ויזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם. (שם פרק ח יא)

בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו... (שם פרק י י)

שמונה פרקים לרמב"ם:

...שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו שמי שלא יתאוה עליהן יותר חשוב מן המתאווה אליהן, ויכבוש את יצרו מהן, הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעים, כשפיכת דמים, כגנבה וגזלה ואונאה... והן המצוות שאמרו עליהן חז"ל (יומא ס"ז) שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב, ויקראו אותן קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חלי המדברים 'מצוות שכליות'. ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהן ותשתוקק אליו שהיא חסרה, ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחת מאלו הרעות כלל ולא תצטער בהמנעה מהן, אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב, וגמולו יותר גדול, הן התורות השמעיות, וזה אמת, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמר שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן, ולא יהיה מונע מהן אלא התורה... (פרק ו)

...ואמנם זה הענין אשר בחרו חכמים, שהמצוות והעבירות אינן בידי שמים ולא ברצונו אבל ברצון האדם, נמשכו בזה אחרי דברי ירמיהו עליו השלום, והוא אמרו (איכה ג' ל"ח) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", שהרעות הם המעשים הרעים, והטוב הם המעשים הטובים, ואמר שהשם יתברך אינו גוזר על האדם לעשות רע או טוב, ואחר שהענין כן, ראוי לאדם להתאונן ולבכות על מה שעשה מן החטאים והעבירות, אחר שפשע ברצונו... (פרק ח)

ספר חסידים:

...וכן יעשה כל אדם, שיתחרט ממעשיו הרעים בצניעותו, ילך ויעשה מעשיו ועניניו בסתר, כי כבר נאמר הסתר דבריך, "והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו'). ואל יחזק טובה לעצמו במה שכוונתו לשמים, ישמור שלא יהנה ולא ישמח לבו, שאם שמח לבו בפני העולם קבל מקצת שכרו של אותה מצוה בעולם הזה, ואם שמח לבו בעל כרחו, כלומר לא מדעת וכוונה, ילמד לו ללבו לכוף את יצרו, ויחדל מאותו מעשה ששמח לבו, כי כמה היו מן המתים אשר מתו בעלי המעשה הזה שעשו מעשים טובים אין מספר, ונפטרו והלכו לבית עולמם, ונשתכח הדבר ואין להם זכרון, כי נשכח זכרם בעולם הזה, ואין מזכיר להם רק זכרונם לחיי העולם הבא, לפיכך מה יתרון לי ומה הנאה לי, רק שישבחוני בעולם הזה, כך יחשוב בכל עת ואף בלילה בשכבו במטתו לישן יש לו לדאג פן יישן שנת עולם ולא יקיץ עוד, ומדוע ישמח עוד, ובמה שישבחוהו בזה העולם הכל הבל ורעות רוח. (ח)

...וכן כשבאה לידו מצוה ושקשה עליו לעשותה ואינו נמנע מלעשות, שכן מצינו באברהם (בראשית כ"ב), "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". (יב)

שורש התורה, צריך האדם להעמיק וללמוד ולדעת מעשה בכל דבר, שנאמר (תהלים קי"א) "שכל טוב לכל עושיהם", ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, שלא יהא אדם קורא ושונה בועט באביו או ברבו או במי שגדול ממנו, אלא לומד על מנת ללמד לשמור ולעשות, וזו היא תורה לשמה... וכל אדם שעוסק בתורה ויודע בה המצוות ואין מקיימן, אוי לו ולמזלו, שהוא טורח בעולם כדי לקנות גיהנם... (יז)

"כי עליך הורגנו כל היום" (תהלים מ"ד כ"ג), אלו בני אדם שמקבלים בושת והלבנת פנים על המצוות, כי כשאומר לאדם סכלות לקיים מצות ציצית ותפילין וכיוצא בהן, נשפך דמו כמים מפני הבושה, מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג עליו, ועל המלבין פניו מעלה עליו כאלו הרגו ומונעו מלעשות מצוה... (מ)

כל מעשיך יהיו לשם שמים, לא יהיה אדם הולך לאכול או לישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעסוק בדברי העולם הזה ולהיות רודף אחר הממון, אלא יאמר אישן ואוכל כדי שאוכל לעמוד ביראת בוראי ולעסוק בתורתו ומצוותיו. וכשהוא נוטל ידיו ומברך, או כשמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו, וינתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם, וצוהו את המצוות, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב... לפיכך הזהירו חכמים על הדבר, ואמרו ועשה דברים לשם פועלם, כי כל אשר ברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו, ואל תעשה עטרה להתעטר בו בעשותך המצוות בפני הבריות להתהלל בהם, כי לא נגיע אל רצון בוראינו, לפי שאנו עובדים למצא חן בעיני אדם ויצא שכרנו לאשר נתכווננו לו חנם שלא נקבל שכר בכך. וכל העושה בסתר זוכה ליותר שכר, ולבסוף מתגלים עניניו ומתעלה... (מו)

...ואותם בני אדם שיש להם לעשות מצוה, כגון להתחיל ללמד תינוקות או להכניס במצוה אחת, ואומר נמתין עד ראש חודש, אף על פי שאין זה ניחוש אין זה דרך הטוב, כי מי יודע אם יחיה אם ימות בתוך החודש, נמצא מת ולא קיים המצוה, כללו של דבר, מיד כשתבא המצוה לידך עשה אותה ואל תדחה אותה... (נט)

ואלה הדברים יעלה האדם על לבו, אל יעבוד אדם את בוראו למען יירש גן עדן, אלא מאהבת ה' ומצותיו שהוא יוצרו ואוהבו, כשאדם בסתר לבדו יחשוב על דברים שאינם מהוגנים, שאלו היה בפני אדם לא היה עושהו מפני הבושת, גם עתה לא יעשנו כי כן דרך הרשעים לעשות במחשך מעשיהם... (סג)

"וצדקתו עומדת לעד" (תהלים קי"ב ג'), זה המזכה את הרבים כגון מלמד ליראי ה' תיקון תפילין לתקן לאחרים. אם זכית את הרבים ובא דבר עבירה על ידך ונתגברת על יצרך ונצלת הימנה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לא בתום לבבך נצלת, כי חשך ה' אותך מחטא לו לפי שזכית את הרבים. (סה)

זה יסוד לימוד היראה יסוד יראי אלקים, כשתבא לעשות שום דבר חשוב, אם היה אדם אחר עושהו אם היה שואל לך עצה מה היית משיב לו, וכן אמרו ותפארת לו מן האדם, כאשר פללת לאחרים תראה לך, ראשית חכמה קנה חכמה... (קנה)

אם המצוות שאין היחידים יכולים לעשותם, אם לא בטורח גדול, כגון עסקי המת לרחצו ולהלבישו, אם אמרו שנים נקיים אנחנו כדי שיהא לנו שכר גדול, והיה צריך שיהיו מרובים שם, כגון מת גדול, ואז היו יותר בטוב עושין צרכי המת, נמצאו חוטאים, ואם מקדימים לכבוד המת שלא יסריח שלא יבקע, בטוב עושים. (רלט)

אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים מועד, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם, ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה... (רסא)

כל המצוות יקבל אדם עליהם שכר, אפילו מצוות של אחרים, כגון מי שלא ראה אביו ואמו בעמדו על דעתו, היכן כבוד אב ואם, ויש לו זקן וזקנה, הרי זה יקיים עליהם מצות כיבוד כאילו הוא בניהם, וכן אם לא ראם ויש לו אחים גדולים ממנו יכבדם, ויכבד צדיקים שנאמר (תהלים ט"ו) "ואת יראי ה' יכבד", כענין שהיה לו לכבד אביו ואמו... (שמה)

יש דברים אם תחמיר על האדם לא יעשה המצוות, כמו זה מעשה בחסיד אחד שלא היה רוצה ליגע בבשרו כשקורצתו כינה או פרעוש, שלא ימצא לו כינה או פרעוש והיה לו מאוס, והיה חולץ תפילין ואחר כך נוגע ולקח המאכולת ורוחץ ידו ומניח תפילין, וכשהיה הולך לפני זקנים לא היה כופף קומתו, כי אמר איך אשתחוה בעוד תפילין עלי, ועוד אמר איך אראה באשתי או איך אדבר עמה בעוד שם שמים עלי, ואמרו האחרים מאחר שצריכים התפילין כל כך פרישות לא נוכל לסבל, ולא הניחו תפילין, אמרו לאותו חסיד הרי בטלת אותם מן המצוות בחסידות שלך... ועוד אם רצית להיות פרוש בהם, לא היה לך לגלות לאחרים... (שסב)

...כל המברך שהשמחה במעונו צריך לחקור אם קיימו וגילו ברעדה, אם רעדה במקום גילה. אבל אם לוקח אדם אשה שאינה הגונה, או היא לוקחת איש שאינו הגון, או שניהם אינם הגונים, או אין תרבות שם ונבול פה ביניהם, או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו... כל המצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן, ואם יש פריצים ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהי שם. (שצג)

...וטוב לאדם אם יש בידו מצוה אחת ומקיים כהלכתה, ממצוות הרבה ואינו מקיימן כהלכתן. והתופס מצוה לנהוג בה שנים רבות ואחר כך עזבה, הקב"ה דן אותו, ועליו נאמר (ירמיה ב' ה') "מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי"... ואמר הקב"ה אנה פלוני מה יש לו שאינו עושה מה שהוא רגיל לעשות, ואם מצוה עוברת או מצוה שאין עוסקים עליה, ואם עזבה בעבור דבר שאינה מצוה עליו, נאמר (ירמיה ב' י"ג) "אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים". "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" (מלאכי ג'), צדיק עושה מצוה, רשע שאינו עושה כלל, ו"בין עובד אלקים לאשר לא עבדו" (שם), שנהג כמה שנים ופירש.... (תקכט)

לעולם יהא אדם ערום ביראת ה', ודעתו תהא לאביו שבשמים לדבק במצוותיו ולקרב את הבריות, ואדם שהוא עני יעשה מצוות בגופו, והקב"ה ייטיב לאחרים בזכותו, ומעלין עליו כאלו עשאן, ושכרו כפול לעתיד. (תקנה)

כתיב (תהלים קי"ב) "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד", ואינו אומר אשר מצותיו יעשה, אלא במצותיו חפץ מאד, כי יש אדם שכל תאוות נפשו לעשות מצוות וללמד, אלא שטרוד במזונו, ויש לו עול ביתו ואין לו השגת יד לעשות מצוות אלא חפץ מאד במצוותיו של הקב"ה, וכיון שחפץ מאד, מתפלל שימציאם הבורא לידו, ועוד במצותיו חפץ מאד, זה שמוסר את נפשו ואת יקרו עליהם, ואף על פי שכן מקיים ומהדר מצוות בממונו ומזכה את הרבים. (תקנו)

"אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד" (תהלים קי"ב), למה אמר דוד מאד, כי זה מאד כשאדם צעור מאד ואף על פי כן עוסק בצרכי שמים, וכן בצרכי חבירו... (תקנז)

מי שעושה זכות גדול וקשה בעיניו לעשות, ויצרו מנעו וכופה את יצרו עד שעושה המעשה, עדיף מן האיש שאין יצרו תוקפו למונעו, ומי שעושה עוון גדול ויצרו תוקפו, גרוע ממנו אדם שעושה עוון מועט ואין יצרו תוקפו, לפי שעושה דוגמא להכעיס. וזכות שעושה לאחרים, כגון תורה וצדקה, כפי אותו הנהגה ממנו וכפי הנאה הנהנה מקבל שכר, ויש שעושה מועט, ובא לו לצדקה, ועושה הרבה ואין לו זכות, כגון לאדם אחד אם יתן לו פשוטים הרבה בושת יש לו לקבל ממנו, וכשאומר אכול עמי היום אין לו בושת, זה לו זכות מועט ושכר הרבה... (תקצא)

כתיב "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהלים קי"ט), לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה (שמות ט"ו ב') "זה א-לי ואנוהו", התנאה לפניו במצות, כגון טלית נאה, שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבא לידי טלית יפה מאד, אלא יקנה מיד טלית אף על פי שאינו יפה כל כך... (תתעח)

...וכל מלאכת מצוה שאפשר לעשות על ידי אחרים אל יבטל עסק תורה בעבורה, אלא אם כן יהיה חילול ה' אם לא יעשנה, וכל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כגון לשמח חתן ויש שם פריצים... (תתקנג)

 

רבינו יונה:

ויש על האדם לחדש לו בכל יום מצוות, אולי הגיע תור מותו, ולא יחסר המצוות ההן, ואמרו רז"ל (קהלת רבה א' כ"ח) כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו, דומה שקיים את כל התורה ולא היה חסר אלא אותה מצוה... (שערי תשובה ב טז)

אולם ימצא דרך בשכר הנזהר מעבור על מצות לא תעשה, אשר השג ישיג לשכר עושה מצוה, כגון אם הזדמן דבר עברה ליד האיש, והתאוה תאוה לדבר ערוה וכבש יצרו, כי זה מעיקר יראת השי"ת, וכן מי שהזדמן לידו להתעשר באונאה ותרמית, ואין רואה ואין יודע, והתהלך בתומו ובור כפיו, שכרו על זה כזורע לצדקה וטורח במצוה. וכן כתוב (תהלים קי"ט ג') "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו", ואמרו רז"ל (ירושלמי קדושין סוף פרק א') כיון שלא פעלו עולה בדרכיו הלכו. וכבר הקדמנו לך פירוש המקרא הזה, וכן אמרו רז"ל (קידושין ל"ט) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, כגון שבא דבר עבירה לידו ונצול ממנו. ועוד אומר ליראי ה' ולחושבי שמו, זה הבא דבר עברה לידו ונצול ממנו, גם השכר הזה עיקרו ויסודו מצות עשה, שכבש יצרו ביראת אלקים, כמו שנאמר (דברים י' כ') "את ה' אלקיך תירא", ואמרו רז"ל (אבות ב' א') "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות"...

כן ענין המצוות, כי הואיל השם לזכות את ישראל בקיום כל המצוות להנחילם חיי עולם, ולהיות כל המצוות יחדיו לוית חן לראשם, כי בהשלים חק מלאכתם תהי משכרתם שלמה מעמו. הלא ידעת כי אמרו רז"ל כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו א-לוה, אף על פי שאמרו תלמוד תורה כנגד כלם, והמצוה הקלה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר... (שער ג ט וי)

ודע כי הירא את דבר השם יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך, ופקח עיניך היטב לראות כי העיקר הזה נתבאר בתורה, כי נכתב על מצות הקימה מפני השיבה, כמו שנכתב על מצות מורא אביו ואמו ושמירת השבת "אני ה'". (שם שם כג)

...ואמרו רז"ל אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה, ורבו דרכי מות הנמצאים בחברת הרשעים, וכבר כלינו על העון הזה וכבד ענשו. (שם שם נא)

עתה נפרש ענין כת עוזבי השם, ונאמר כי הם האנשים שאין עליהם עול יראת שמים, והם מקיימים את המצוות מצות אנשים מלומדה, וכאשר יתגבר היצר על האיש ההוא ועליו חלף רוח ויעבור ויאשם, לא יאנח ולא ידאג לחטאו... (שם שם קסט)

ואם באה מצוה לידך תמהר בה ואל תתרשל בה, כי זהירות מביאה לידי זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, קדושה, יראת חטא, חסידות, וענוה, והיה זהיר בכבוד חכמים. בא חכם אצלך תקבל פניו בכבוד וכבדהו, יש חתן בעיר לך ועסוק בו ושמחהו, כי המשמחו זוכה לראות בשמחת ירושלים, כי יהיה מת בעיר טרח בו וספדהו, אך במדה בינונית, כי אין כבוד לומר מה שלא היה בו, ושתיקה יפה, אך המדות אשר ידעת אשר היו בו טובות תספר ותלווהו. אם יש ברית מילה בעיר טרח ועסוק והיה כמסייע במצוה, כי גדול שכר מסייע כעושה המצוה... (ספר היראה)

וכל עת וכל שעה חשוב איך תעשה מצוות ואיך תשמר מעבירה, כדי שתשלים כל היום בטובה, סוף דבר הכל נשמע, הסר מלבך כל מחשבות און, אך הרהר תורה ויראת שמים... (שם)

וישים לבו בתורה, אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפים, כי גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ויהיה מיסר עצמו בכפית יצרו לתורה ולמצוות, והן הן יסורין של אהבה, ואל ילך אדם במצוות הבורא כאדם העושה במקרה, פעמים עושה פעמים מניח, אלא כולן יעשה בלב שלם תמיד, ואל יניח משום ענין, לא מפני עצלות ולא מפני בושה, כגון אם רגיל לאכול שלש סעודות בשבת למצוה, ונתארח אצל בני אדם שאינם מחזיקים באותה המצוה, אל יניח המצוה מפני הבושה, כי אוי לה לאותה בושה, אלא יעיז פניו ויאמר שימו לחם, ואוכל כזית כמצות הבורא, וכן כל כיוצא בזה, ואפילו אם יהיו העולם מתלוצצים עליו, מכל מקום יש לו להיות כפתי בעיניהם, ולא יעבור על מצוה קטנה ממצות הבורא, שעל זה נאמר באהבתה תשגה תמיד, כלומר באהבתה של מצוה תהיה שוגה ופתי להניח כל עסקיך ודון בה... (שערי תשובה)

אבל יש לשאול, איך אפשר להיות מעשיו מרובים מחכמתו, ואם אינו יודע התורה והמצוות, וכי יש לו לעשות המעשים האלה, על מה עשאם, אלא שזאת המשנה דבריה לפי עצה טובה נאה ומקובלת שיש למי שאינו יודע לבל יאבד נפשו, שיקבל על עצמו לעשות כל דבר שיאמרו לו החכמים, ולא יסור מהן ימין ושמאל כאשר ידעם, ועל פי התורה אשר יורו אותו ועל המשפט אשר יאמרו לו יעשה, ומדי שקבלה כזאת יקבל על עצמו בלבב שלם, מעלה עליו שכר כאילו קיים כל המצוות, ועל דרך זו אמר "כל שמעשיו מרובים מחכמתו" כי אף מי שאינו יודע ואינו עושה נקראים מעשיו, על שם כי יש לו שכר עליהם, כאילו עשאם מפי הקבלה... (פרקי אבות פרק ג יב)

והכל לפי רוב המעשה, שאף על פי שהעולם נדון בטוב ה', אין כל האדם שוה במדת החסד, כי למרבה החסדים מדת החסד יהיה על מעשיו ומרובה, ולממעיט תהיה מעוטה, ואם כולם נדונין בטובו, כי הרשעים אין הטוב היתר על מעשיהם מרובה כמו לצדיקים, גם הצדיקים אין המרבה והממעיט שוים, כי הכל לפי רוב המעשה, וכמו שאמרו במדרש (איכה ג' ט') "טוב ה' לקוויו", יכול לכל, תלמוד לומר לנפש תדרשנו, אינו דומה המקוה ומתעסק, למקוה ואינו מתעסק. והרמב"ם גורס, אבל לא על פי המעשה, ומפרש הכל לפי רוב המעשה, כמו ענין הצדקה, כי מי שנותן אלף זוז לצדקה באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה, זהו מי שנותנם בבת אחת, מפני שזה מתעוררת מחשבתו אלף פעמים, לעשות טוב וישר בתוך עמו, וזה לא התעורר כי אם בפעם הראשונה. (שם פרק ג כ)

עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו, אינו הולך לבית המדרש ולא יודע איך ראוי לדקדק במצוות ולהחמיר עליו בהן, אבל עושה אותן לפי דעתו וידיעתו המועטת, ויש לו שכר בעשיה ההיא. הולך ועושה חסיד, שמחזר אחר המצוות ומדקדק בהם בכל הדקדוקין והחומרות לעשות לפנים משורת הדין... (שם פרק ה טו)

ורץ כצבי, ירוצו ולא ייגעו, שאר בני אדם כשהם רצים ויוצאים מטבע הילוכם הם נלאים, אבל הרצים לדבר מצוה לא ילאו ולא ייעפו, כשאדם הולך ביום יותר ממהלכו הוא עיף ויגע, אבל ההולכים בתורת ה' לא ייעפו. וגבור כארי, להתגבר על המצוות, כלומר שכל מחשבתו וכוונתו ופעולת אבריו אל מעשה ה'. (שם פרק ה כא)

רבינו בחיי:

...מדו בד, הודיענו שגם עבודת הרמת הדשן, שהיא עבודה קלה, צריכה כל בגדי כהונה, ושיהיו בגדיו לפי מדתו, שאם מכנסיו קצרים ואינם מגיעים לרגלו עבודתו פסולה... וזו הערה שעוסק במצוה שיתהדר בה לפניו יתברך, ישפיל עצמו אפילו בעבודה קלה לכבוד ה', וידוע שאין עבד בלא אדון ולהיפך, ואם כן אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שלא יקבל עליו כל מדות העבדות, ולא שיתנהג לפניו באדנות ושררה, ולכן ציוה לכהן העובד לפניו שירים הדשן בכל יום כדי לשפל לפניו... (ויקרא ו ג)

אשר יעשה אותם - יחזור למשפטים, שהם חיי האדם בישובי הארצות, והם קיום העולם ועמידתו. וקבלת רז"ל וחי בהם ולא שימות בהם, שהרי המצוות נדחות מפני פקוח נפש... ובמדרש: וחי בהם לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה, והלא סופו מת, וכן תרגם אונקלוס וייחי בהון חיי עלמא. והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצוות נחלקים לארבעה חלקים, האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס, והולך בהם בדרך השמאל... השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעולם הבא, ואף על פי שהוא משתדל בקיומן ועושה אותן שלא לשמה, על מנת לקבל פרס לעולם הבא, מכל מקום נפשו זוכה להיות שם... השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי, שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העולם הזה, זה זוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא... הרביעי מי שמשתדל במעשה המצוות ואינו משתדל בשום עסק גופני, כאלו לא היה בעל גוף כלום, אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם, ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלקי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו... (שם יח ה)

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, חכמת התורה חייבה לנו להיותנו מובדלין במאכלנו ובמשתנו ובמלבושנו, ומתוך שאנו מסוגלין במצוות התורה הם מקנאים בנו, ומתוך קנאתם ישנאו אותנו... תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהן לשמים", ונמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומה שהזכיר לשון העמים, אלו אשר הלכו חשכים, כי העובדי גלולים כהו עיניהם מראות אור התורה... (שם כ כט)

...ורצה להודיענו בזה, שחייב אדם להיות שמח במצוות כשיעשה אותן או כשיראה אחרים עושים, וידוע שהשמחה במעשה המצוה היא מצוה בפני עצמה, והיא גם כן נקראת עבודה, כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה (דברים כ"ח)... באר שהשמחה שלמות העבודה, ולכן היה השיר במקדש, שמביא האדם לשמחה, ולכן כתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה זה השיר... (במדבר ד כב)

והיית אך שמח - ...ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני, ואף בזמן עשית המצוות ראוי לו שישמח וירעד, כענין שדרשו רז"ל (תהלים ב') "עבדו את ה' בשמחה, וגילו ברעדה", לפי שבעולם הזה יש בו יצר הרע, שהוא נמשך אחר השמחה, ואין הצדיקים בטוחים בעצמם... (דברים טז טו)

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה - יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה... (שם כח מז)

בפיך ובלבבך - ...ומן הידוע כי המצוות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצוות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו על פסוק ראשון זה היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כולן... ומפני זה הזכיר "ובלבבך" באמצע לחשיבותו מכולן, והזכיר "לעשותו" אחריו... (שם ל יד)

...ועוד יש בכלל המשל הזה תועלת אחרת לבאר ולומר כי אם יטרח האדם וישתדל על מזון הגוף וילך אחריו לארץ מרחקים, אף כי יש לו לטרוח ולהשתדל יותר ויותר על מזון הנפש, כי אין ספק שישיגהו אחר היגיעה, כענין שאמר שלמה (משלי ב') "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' וגו'", כל מצוה ומצוה היא מזון הנפש, שבה תהיה הנפש נזונית מזיו השכינה לעולם הבא, ואם יוכל האדם לקיים ולעשות המצוה במקומו, הלא השכר כפול, ואם יעמוד האדם ממקומו ללכת אחריה תהיה משכורתו שלמה, לפי שבידו שכר הליכה ושכר עשיה... (שם לא א)

...ואין צריך לומר אם מתגאה במעשה המצוות בינו לבין המקום יתעלה, ומכבד את עצמו בעבודה אחת מן העבודות, כמי שמתגאה ללכת לבית הכנסת ולולבו בידו וכיוצא בזה, שהוא מחשב לכבד את עצמו לזלזל במצוות, שעבירה חמורה ביותר, והעונש רע ומר, כענין שמצינו בשבנא שהיה גדול ביתו של חזקיה, שהיה מתגאה במעשה המצוות, והיה מבזה את הקרבנות, והוא היה כהן כפי דעת רז"ל, ממה שכתוב והלבשתיו כתנתך, ועל שהיה מבזה את הקרבנות נענש שהרגו סנחריב מלך אשור... (כד הקמח גאוה, וראה שם עוד)

השמחה הזאת מצוה היא מן התורה, נצטוה אדם עליה, כי היא עבודה גמורה להש"י, חשובה יותר מן המצוה. אמנם מצינו שמחה אסורה מדין התורה, והיא השמחה בתענוגי הגוף ובתאוותיו, אשר האדם רגיל לחטוא בהנה, כשמחת האדם בענין העבירות כשיפעלם או כשידבר בהם, כענין "שמח לאיד לא ינקה", והנה יש בזה עונש ושכר על המצוה והעבירה, כי אם ישמח על המעשה הטוב, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, כי השמחה אשר שרשה בלב היא מתגלית בפנים ובאה לידי פועל, ויש לו שכר על זאת כאלו עשה מצוה בפועל... (שם שמחה)

...כי יש מצוה אחת כנגד כמה עבירות, ויש עבירה אחת כנגד כמה מצוות, ולפיכך אין השי"ת דן את העולם במנין, שתאמר ראובן עשה מאה זכיות ומאה עבירות, ילכו אלו כנגד אלו, אבל דן הוא את העולם במשקל, כגון שתאמר ראובן נתן פרוטה לעני, הרי מצוה אחת, גזל שתי פרוטות הרי שתי עבירות, ונמצא רובו חייב, אין בית דין של מעלה דנין זה במנין אלא במשקל, וכמו שאמרנו "פלס ומאזני משפט לה'", וטעם הדבר שנושאין ונותנין בבית דין של מעלה, כשנתן פרוטה לעני היה אותו עני מוטל ברעב הוא ובניו, ונשמתם קרובה לצאת, ונמצא שהחיה כמה נפשות בפרוטה זו, וכשגזל אותן שתי פרוטות, הוא עצמו היה עני, וגזל אותם כדי להשיב את נפשו, לא לכוונת גזלה, ועוד שגזלם לשני בני אדם עשירים משופעים, ונמצא זכות נתינת הפרוטה גדולה מעון גזלת שתי הפרוטות... (שם ראש השנה א)

הוי זהיר במצוה קלה - במצוה שהיא קלה בעיניך, כגון שמחת הרגל, יש לך להזהר בה ולקיימה, כמו מילה וציצית שהן חמורות בעיניך, ונתן טעם בזה, "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות", ואולי מצוה זו שאתה חושב עליה שהיא קלה, שכרה מרובה כאותה שהיא חמורה בעיניך. ומטעם זה אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא הפרישו בין מצוה למצוה, וכן אמרו אין מעבירין על המצוות, כלומר, שאם באה מצוה לידו של אדם אסור לו להעבירה, ושיקח אחרת, אלא שיעשה אותה הבאה לידו תחלה ואחר כך יעשה חברתה, והענין לפי שאין אדם יודע מתן שכרן של מצוות, ואולי מצוה זו שכרה גדול, ולכך אין לו להעבירה ולשנותה בשל חברתה, אלא שישתדל באותה מצוה שהוא פוגע בה תחלה... (פרקי אבות ב א)

הוא היה אומר אל תהי בז וגו' למצוה קלה - כלומר מצוה שהיא נראית בעיניך קלה, אל תתרשל ממנה אלא הוי רץ לקיימה, וכן הוי בורח מן העבירה שנראית בעיניך קלה, והתרחק ממנה, שמצוה גוררת מצוה, כלומר על ידי שאתה עוסק במצוה קלה תבא למצוה חמורה, ונמצאת שמצוה אחת שתהיה לך סבה למצות הרבה על דרך הרגילות... ששכר מצוה מצוה, בא לומר שלא תחשב שיגיע לך הטוב והתועלת הזה בריבוי המצוות או בבריחה מן העבירות על דרך הרגילות בלבד, כי גם מן השמים יסייעו אותך עליהם, ויזמינו לידך לעשות בשכר מצוה אחת מצוה אחרת, או יזמינו לידך בעונש עבירה זו עבירה אחרת, וענין זה הזמנה מן השמים מלבד הרגילות... ונראה לומר עוד, כי שתי הבטחות הן, הא' בריבוי מצות בעולם הזה, ולכך הוי רץ... הב' השכר והעונש לעולם הבא, וזהו לשון ששכר מצוה מצוה, כלומר גמול המצוה המצוה בעצמה, כי אור המצוה שואב נשמתו... (שם ד ב)

ספר החינוך:

...כי לא יספיק לנו אזהרת העונש במצוה מבלי אזהרה, וזהו שאמרו רבותינו תמיד, עונש שמענו אזהרה מנין, והענין הוא מפני כן, שאם לא תבא בדבר מניעת הא-ל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבר על המצוה, ולא יבא בזה כנגד חפץ השם ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר, הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך, ויעשהו, או יתן שכמו לסבל כך ויעשהו, ואין הכוונה על המצות בכך, אלא שהא-ל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד, מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל... (משפטים מצוה סט)

...ואם עני הוא והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו, והטעם לפי שאחר שרחם הא-ל בזה עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחק עצמו להביא יותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה, לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, למען כי בו סבה לגזול את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא... (ויקרא מצוה קכג)

...כוונתם לומר, שיש חלול השם להתחסד בקצת מצוות ולהרשיע בקצתן, לא כן ביתי אני עם הא-ל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלקים טובה ילבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו, והמות פתאום יבא... (ואתחנן מצוה תכא)

...וכמו כן בכלל האזהרה שלא לעשות מצוות השם ב"ה על דרך הנסיון, כלומר, שיעשה אדם מצוה לנסות אם יגמלהו השם כצדקו, לא לאהבת הא-ל ויראתו אותו... מפני ששכר מצוות אינו בעולם הזה... (שם מצוה תכד)

בעל הטורים:

אני ה' אלקיכם - וסמוך ליה ועשיתם את חקתי, יעשה המצוות לשם פועלם. (ויקרא כה יז)

ולשומרי מצותי לא תשא - שאפילו בשמירת מצוה יש משום לא תשא, שהעושה מצוה שלא לשם שמים, כאילו מזכיר שם שמים לבטלה. (דברים ה י)

מהר"י יעבץ:

השכל האנושי אומר העיון עיקר, כי בו נתדמה למלאכים, והשכל האלקי אומר המעשה עיקר, כי המלאכים אינם בעלי חומר, ובמה יהיה שלמותם אם לא מצד השכל, אמנם האדם שרובו חומר ומיעוטו צורה, יצטרך לשלמות המעשה. ועוד איננו נאמן שנקבעה בו האמונה אם לא יקיימנה בפועל, והלא תראו כמה חכמים גוזרים על המדות שהן טובות ועושים אינם אותם, וזו ראיה כי לא נקבע בהם אמונתם. וכתב ר"י ז"ל בפסוק (משלי י"ב) "ועושה אמונה רצונו" לא אמר שפתי אמונה רצונו, כי לא יספיק מן האמונה ההגיון בלבד, כי צריך שידבר בפיו ובידו ימלא...

אלא המעשה - חכמת הרופא האומר דברים הכל לריק, אם החולה אינו רוצה לקחת התרופה, הקבלה היא חכמת הרופא, התלמוד חכמת הבשם, המעשה עיקר הכל, וזהו (שמות ט"ו) "כי אני ה' רופאך"... (אבות א יז)

...ודע כי התורה כולה אחת היא, ואף על פי שאתה רואה מצות עשה ומצוות לא תעשה, כלם נכללים זו בזו... כי הנמנע מעשות עבירה ירא את השם ב"ה, וכן כלל מצות עשה באומרו (דברים י"ג) "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", והנמנע מעשות המצות גורע הוא... ושלמה ע"ה ביאר זה הסוד... (קהלת י"ב) "כי זה כל האדם", כי האדם מורכב מחומר וצורה, ומצות לא תעשה קיומם בשכל לבד, ומצוות עשה קיומם בחומר גם כן, ולו החלק הגדול, ולכן אמר כי מצוות עשה ומצות לא תעשה יחד הן כל האדם...

ודברי האדון הזה מיוסדים על זאת ההבנה, ידוע כי אנו מורכבים מחומר וצורה, ומצד הצורה אנו משותפים עם המלאכים, ומצד החומר עם הבהמות, ומן השכונה הזאת הוטבענו במדה רעה, כי אין אנו משגיחין אלא לשעה, ולזה אמר הוי מחשב...

והיה לי תוכחת עם בעלי מלאכה, ואמרתי שעליהם אמר (ישעיה ב') "למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו", כי תחת התפלה ישים מלאכתו, אבל הנכון כי המצוה הנעשית במחשבה היא המעולה, כי היצר הרע מעכב והיצר טוב יגבר עליו, וכן אמרו חז"ל בטעם איחור מצות העקידה עד ג' ימים, שלא יאמרו הממו ערבבו ולא ידע מה לעשות... (שם ב א)

הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה - כאשר חקרנו אלה הב' מצוות מצאנו בהם ד' מעלות על שאר המצוות, ב' על כלן וב' על רובן. א' כי כל המצוות התלויות בזמן אין זמנן קצר כאלה, כי כל היום כשר למילה ולנטילת לולב... אמנם אלה למצוה מן המובחר אין להם כי אם שעה אחת משיכיר בין תכלת ללבן, ולזה אמר הוי זהיר. הב' כל המצוות אחר שידע שהוא עושה מצוה, לדברי הכל יצא ידי חובתו, אף על פי שתהיה מחשבתו משוטטת בשאר צרכיו, אמנם באלה צריך כוונה לבד היותו מכוין לעשות מצוה. הג' כי רוב המצוות נעשות ביחיד, ואלה צריכין קהל ועדה, ולכן מי שנמנו חבריו להתפלל והוא אינו שם פגם גדול הוא לו. משל לאנשי המדינה יצאו להקביל פני המלך ואחד לא יצא... והד' כי המצות כלן צרכי הנפש וקשוטיה, כמו שהדברים אשר ברא בוראנו ית' בזה המציאות צרכי הגוף, אילו ימלא אדם ביתו כסף וזהב ולא יהיה לו מים או מלח, אם הוא במקום שאי אפשר לקנותו ולא ימלא חסרונו אדם אחר, יהיה חסרון גדול בביתו, כך האדם יצטרך להזהר בכל המצוות כדי שתמצא נפשו כל הדברים הצריכים לה ולא תמצא חסרה, ואלה המצוות הרמות והנשאות הם צורך גדול לנפש שאי אפשר לחיות בלעדם... (שם שם טו)

לג' סבות יטעה האדם במצות, וטעותו קרובה למזיד, הא' שלא למד שהחדש אסור, גם לא שמע גם לא פתח אזנו, ועליו נאמר (משלי י"ט) "גם בלא דעת נפש לא טוב", הב' שלמד אבל שכח, הג' שהוא יודע איסור החדש אבל איננו מרגיש בדבר, עבר על שדה ולא נתן אל לבו אם היה זה איסור חדש ואם לאו, וזה יקרה למי שלא למד להזהיר את נפשו רק לדעת לבד כאשר ישאלוהו, וזה וזה לא נכנסה החכמה בלבו, רק יודע בדבר שפתים... (שם ג יא)

...ועל דרך הפשט אפשר לפרש על דרך "לא המדרש הוא העיקר", יאמר כל מי שיקיים מה שלומד נותנים לו שכר על המעשה ועל החכמה, כי חכמה שלא באה לידי מעשה אינה חכמה, גם נכון מה שראיתי בפירוש הר"י ן' שושן ז"ל בטעם המשנה הזאת יש דבר אלקי, על דרך מגלגלין זכות על ידי זכאי, כי ירא השי"ת ישאל מחסד אלקיו לבלתי התגעל בטנופי העבירות, ויראתו תבאר לו ספקותיו, והוא פלא, וזה טעם השוגג צריך כפרה, כי אילו לא הסיח דעתו מאלקיו לא קרה לו כן, והוא היה מתחיל, לכן צריך קנוח וכפרה... (שם שם יב)

...כי אלה הד' תנאים צריכים לכל מצוה, עז כנמר בתחלת דבריך, צריך להזדרז ולחשוב מחשבות איך תעשה המצוה ואפילו לא תהיה בכחך לעשות, כי כח האריה גדול מאד מן הנמר, אבל ברוב זריזות הנמר ותחבולותיו ינצח למי שאי אפשר בכחו לנצח, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ז) "גול על ה' דרכך", כי אפילו לא יהיה בכחך כפי הנראה לך עכשיו לעשות המצוה ולגומרה, תתחיל בה לאטה, כאבן הזאת שגוללין אותה מעט מעט... ואחר שכן תחשוב איך תעשה המצוה תקל לך עשייתה ולא תכבד עליך, הוא אומרו קל כנשר, כמו שהנשר קל ללכת לו דרך רב בזמן מעט, הוא אומרו ובטח עליו, אבל על כל פנים צריך שלא תשען לגמרי על השי"ת, לומר עליו המלאכה לגמר, אבל אתה שים כל השתדלותך... הוא אומרו ורץ כצבי וגבור כארי בשעת עשיית המצות שתשמח בהם כמוצא שלל רב ויגל לבך כלב האריה... זה שאמר הכתוב (ישעיה מ') "וקוי ה' יחליפו כח", בעת שומם על לבם דבר המצוה יהפכו ויהיו לאיש אחר, כי יחשוב לעשות מה שאין בכחו לעשות... 

דבר אחר וקוי ה' הוא ענין קשר המשנה כי ימצא כח בנפש הצדיקים לעשות המצוות מצד תוקף אמונתם בהשי"ת, משל לאדם שהוגד לו שבמקום פלוני מטמון זהב ומרגליות, ואין אצלו ספק במציאות המטמון, הלא יטרח בכל כחו לא ייעף ולא יגע ואין חקר לטרחו, וכן הצדיקים מתוך בטחונם בהשי"ת ירוצו בחמת כחם אל מקום המצות ולא יחסר כחם... (שם ה כג)

ופועל צדק - שיהיה טבעו משתוקק אליהם, כאלו נמצאו אצלו בטבעו, אמר דוד (תהלים קי"ט) "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה", נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, קרא המצות השמעיות עדות, ואמר כי נחל אותם עד ששבו אצלו טבע שני, כי ידוע כי מה שיפעל האדם בשמחה שב אצלו בקנין, אבל החקים אמר שיטה לבו לעשותם על כרחו, ולעולם ימצא עצמו בעקבם כי לא נחלם, אבל הלך בהם בתמימות... (תהלים טו ב)

דרשות הר"ן:

ואמנם שהתכונות הלביות שורש העבודות כולן מבואר בחפוש, כי מצוות התורה נחלקות לג' חלקים, חלק מהם נתלה באמונות ודעות לבד, כהאמונה במציאות השי"ת... וכל מה שהוא ממין אלו המצוות, אין ספק שהלב התחלה להם ושרשם, עד שכמעט הם בלתי יוצאות ונמשכות ממנו כלל, אבל התחלתם ותכליתם בו, וזה החלק אינו רושם הגוף כי אם במקרה. החלק הב' הם המצוות המדותיות, כצדקה וגמילות חסדים, ואלה אין ספק ששרשם ויסודם הוא הלב, ומפני שזה החלק כולל הרבה מן המצוות, אמרו על אותו שבא לפני הלל, ואמר לו שילמדהו תורה על רגל אחת, והשיבו "ואהבת לרעך כמוך, ואידך גמרא הוא זיל גמור" (שבת ל"ב), רצו בו, שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה, יקלו עליו עניני רוב המצוות, וזה חלק רושם הנפש והגוף יחד, וכן המצות המעשיות, שהם מוכנות על דבר אחד מכוון בם, ראוי שנאמין אותו, כאכילת מצוה, שהוא זכר ליציאת מצרים, והישיבה בסוכה, שהיא זכר לזה בעצמו... המצוות עם היותן יוצאות ונמשכות מאברים אחרים מלבד הלב, אחר שהתכלית בהן שיצייר הענין המכוון בם בנפש, התחלתם ושרשם הוא הלב... (דרוש ה)

ואל תקשה עלי ממה שהזכירו רז"ל בכמה מקומות, גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, אמרו בקדושין ל"א, בדמא בן נתינה, ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, ויראה זה האיך מה שכתבנו איננו כך, כי כוונת המאמר הזה הוא, שמן הידוע כי כפי גודל הצער אשר יגיענו בעבודתו יגדל שכרו, וכבר אמרו רז"ל לפום צערא אגרא, וידוע כי מי שאינו מצווה ועושה לא יתקפהו היצר שלא לעשות אותו המעשה אחרי אשר לא צוה בו, כאשר יתקפו למי שנצטוה בו... ואפילו המצווה ועושה, אשר יתקפהו יצרו ואף על פי כן יתגבר על יצרו יכניעהו, יגדל שכרו מאשר יעשה המצוה אשר לא צווה בה בהזדמן אליו, ויבטלנה כאשר יחפוץ, אבל מה שיסכימו עליו חכמי ישראל הנה שב אצלנו ואצלם אחרי הסכמתם כמצוות המפורשות בתורה, ושבנו אנו מצווים ועושים.

עוד טעם אחר במה שאמר גדול המצווה ועושה וכו', לפי שידוע שיש מן המצוות הרבה דבקות במינין ומיוחדות, כגון מצוות התלויות בארץ, ומצוות שנצטוו בהן הכהנים ולא נצטוינו אנחנו בהם, ולפיכך מי שאינו מצווה ועושה לא יגדל שכרו, כי אפשר שאין רצון השי"ת בו ובמינו אחרי אשר לא צווה בו, ואף על פי שהתורה כולה דרכיה דרכי נועם, אפשר שיש במצוה טעמים שנתיחדה בהן במי שמצווה ועושה... (שם)

...אבל מדת החסידות היא, שיחפוץ ויאהב המצוות עד שיהדר אותם בכל כחו, ויחמוד כל דרך נאה אף על פי שאם לא עשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה, ולא מעשה אשר איננו נכון, ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר "במצותיו חפץ מאד". והחלק הזה הוא חלק עובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ יגיע לאהוב השי"ת, והאוהב המצוות אוהב השי"ת באמת, כבר אמרו בספרי, לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך", איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה וגו', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, הנה אמרו, שמי שאוהב המצוות ומשים אותם תמיד על לבו, הוא אוהב השי"ת, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת חסידות... (שם)

ודוד המלך ע"ה בראותו אנשי דורו כי רובם רחקו מהשיג השלמות, ראה כי זאת הכוונה אשר כיוון בה משה רבינו ע"ה לתועלת תשוב נזק, כי הם היו בלתי מזורזים לקיים התורה כולה, ואילו יפורשו להם קצת מצוות שתועלתם עצום יזדרזו ויזכו בהם, ולכן בא דוד והעמידן על אחת עשרה, כי היה מקובל באלו האחת עשרה השכר בהן רב מאד, כיתר הדברים המקובלים ביד הנביאים, וגלה זה לאנשי דורו, למען יזדרזו ויזכו בהן לחיי העולם הבא... וכאשר חסרו הדורות עוד בימי ישעיה, ראה שזה ההעלם אשר כוון בו דוד ישוב לנזק, כי לא היו משלימים האחת עשרה, ואילו יפורשו להם מצוות מועטות מאלו רבות התועלת יקיימו ויזכו בהם, ולכן העמידן על שש, ובימי מיכה שחסרו עוד מהשלמות, לפיכך העמידן על שלש... (דרוש ו)

...וכי יתפתה ויאמר לא יכול להשיג זה השלמות כי אם בחכמה יתירה וידיעת התורה על השלמות, נשיבהו, אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאד, שאמרו רז"ל ויתר הקב"ה על עבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולא וויתר על תלמוד תורה... ואף על פי כן רואה אני בדברי רז"ל, שמי שמוסר גופו ונפשו להשי"ת וחושק בעבודתו, ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה, אמרינן בברכות, מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא, אי משום תנויי וכו', והשיבו רחמנא ליבא בעי, הנה בארו כי אין עיקר המדרגה החכמה, אבל הכוונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשו הדברים, אבל כוונת הלב בהם, וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בשי"ת, גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים כעניני העסקים והקנינים עובד השי"ת עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דביקה בשי"ת, גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו, כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה כ"ט) "בפיו ובשפתיו כבדוני" וגו', כי אין העיקר מעשה המצוות ובקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הדברים, ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה, כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעיקר המצוות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצוות, מורה שאינו עושה אותם כמצות אנשים מלומדה, אבל בכונה גמורה, וזה עיקר המצוות ותכליתם השלם, כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה מאמת ומודיע כל האמירות הטובות וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת השי"ת לא זולתה... (שם)

ספר העקרים:

...אבל האדם, למה שהיה אפשר לו הקיום באיש מצד נפשו המשכלת, כמו שהוא בגלגלים, והיה רחוק מאד ממדרגתם, הושמו לו רבוי הפעולות המתחלפות, כדי שעל ידי רבוי הפעולות יתקן מה שחסר לו, וישיג מדרגה ממין המדרגה שישיגוה הגלגלים בפעולה אחת או בפעולות מועטות, והוא מבואר שאין כל הפעולות נותנות שלמות אל הנפש, אלא אותן שהן כפי מה שראוי, גם אי אפשר שיהיו הפעולות ההן נותנות שלמות אל הנפש מצד היותן פעולות גשמיות בלבד, שאם כן היו כל הגשמיים שהם בעלי נפש חיונית משיגים השלמות ההיא, ולהיות האדם בעל חומר, אי אפשר שישיג השלמות האנושית מצד ההשכלה בלבד בזולת מעשה, כמו שבארנו זה מהגלגלים, כי להיותם בעלי חומר חוייב שימצא להם פועל מהגשמי שהוא התנועה, כדי שעל ידי הפועל ההוא ישיגו השלמות הנפשיי שנתייחס בהם כפי טבעם. ולזה יתחייב, שיהיה הדבר הנותן השלמות לכל בעל חומר ובעל נפש משכלת ענין מורכב מפועל גופו והשכלה נפשיית, כי הפעולה המעשית לא תתן השלמות מצד היותה פועל גופיי בלבד, אבל מצד ההשכלה הנפשית שיושכל בעשיתה, כמו שביארנו... (מאמר ג פרק ד)

ההשכלה הנפשית שאמרנו, שתתן השלמות הנפשית בהיותה מתחברת אל הפעולות, איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוין העושה הפעולה הגופית ההיא לעבוד השם בעשייתה, וזה כשיעשה אותה בכוונה לעשות הטוב והישר בעיני השם, לא להנאת עצמו ולא לכונה אחרת כלל. וזה דבר ילקח עליו ראיה מן הגלגלים, שהם בעלי גוף ונפש משכלת, כמו שהוא מין האדם, ושלמותם היא מושגת להם מצד היותם מתנועעים תמיד בפועל להשלים רצון השם שגזר עליהם להתנועע כדי שתתקיים המציאות... וכל זה ממה שיורה, שהפועל הגופיי הנעשה בהשכלה לעשות רצון ה' ומצותו, יתן השלמות לבעלי הנפש המשכלת, ויעיד על זה מה שנמצא הנביא ייעד גמול טוב למענג את השבת, אמר, "אם תשיב משבת רגליך וגו', אז תתענג על ה'" (ישעיה נ"ח), ונמצא רז"ל מפליגים, בשכר המענג את השבת ואת המועדות, עם היות התענוג דבר גשמי ופועל גופיי, יגיע אל האדם מצד שהוא פעל חי לא מצד שהוא אדם, אלא שאם היה התענוג פועל נעשה בלא כוונה היה בלי ספק פועל בהמי, אבל כשיעשה בכוונה לעבוד את ה' ולקיים מצותו הוא בלי ספק פועל שכלי, דומה אל פועל תנועת הגלגלים, ובפועל הזה וכיוצא בו יושג התכלית, לא זולת זה...

אבל אם תהיה השלמות האנושית נתלה בהשגת המושכלות בלבד, לא היה אפשר שתושג התכלית ההיא לכלל המין ההוא או לרובו, ויורה על זה גם כן מה שנמצא שאמר שלמה בספר קהלת, כשהיה חוקר התכלית האנושית מה היא, כמו שאמר "ואתנה את לבי לדעת חכמה וגו' תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי וגו', עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם" (קהלת ב'), כלומר אם הוא השגת המושכלות או שלמות העושר או שלמות הכבוד, או התענוגים הגשמיים. ואמר בסוף דבריו אחר שחקר על כל אחד מהם בפני עצמו, "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (שם י"ב)... כי השלמות הזה יש לו יתרון על שאר השלמיות, כי זה כל האדם, כלומר כי זה השלמות יכלול כל מין האדם, ולזה ראוי שיהיה הוא מבין שאר השלמיות... ואמר שאין השלמות אנושית נמצאת באחד מהם, אם לא יצטרף עליו המעשה בפועל עם הכוונה הראויה, וזה שאמר "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו" (ירמיה ט')... ועל כן כלל הנביא בכאן ג' מיני השלמיות הכוללים שאפשר שידומה שהשלמות האנושית נתלית בהם, והם החכמה והגבורה והעושר, ואמר שאין ראוי שישתדל חכם בחכמתו מצד שיחשוב שתגיע בזה אל תכלית האנושית... ולא יגיע באחד מאלו אל תכלית האנושי אם לא יצרף אל כל אחד מהם המעשה, רצוני לומר שישפיע מן השלמות ההיא שיש לו על זולתו... וכלל דברי הנביא הוא, כי כל הפעולות שיעשה אותם האדם, הן שיהיו ממין החסד, או ממין המשפט, או ממין הצדקה, ראוי שיעשה אותם לפי שהם פעולות או מעשים שהשי"ת חפץ בעשיתן, וזהו שסיים "כי באלה חפצתי נאם ה'", ויראה מזה שהרצון האלקי הוא בפעולות השכל הנעשות בפועל, כי כשיצטרף אל הפועל ההוא ההשכלה לעשות מה שהשם חפץ, כמו שכתוב "השכל וידוע אותי וגו'", אבל לא בחלק המדע בלבד, מבלי שיצטרף אליו המעשה... שם פרק ה)

הפעולות האנושיות לא ימלט מאחד מג' חלקים, אם שיהיו כולם מביאות האדם אל שלמותו ותכליתו, או שלא תהיה אחת מהן מביאה אותו אל התכלית האנושית, או שיהיו קצתן מביאות אותו וקצתן בלתי מביאות, ואי אפשר שיהיו כולן מביאות האדם אל שלמותו, כי פעולות החמס והגזל ודומיהם הן הפעולות שהן נמאסות בעיני כל האדם... ושקר שלא תהיה אחת מהן מביאה אל התכלית, כי כבר בארנו היות שלמות האדם נתלית בפעולות האנושיות בהכרח, ולזה אי אפשר מבלתי שיהו קצתן מביאות אותו אל התכלית האנושית, וקצתן בלתי מביאות אותו אבל מרחיקות אותו ממנה.

והנה ידיעת הפעולות המביאות את האדם אל תכלית האנושי, שהוא שלמות הנפש והגבלתם, קשה מאד, לפי שהדבר יסוכל עצמותו אי אפשר שיוודעו הדברים המועילים אליו או המזיקים אליו... ואם כן בנפש האדם, שאי אפשר לנו מצד המחקר האנושי לעמוד על אמיתתה, ולא נדע ממנה אלא שהיא דבר מושפע מהתחלה שכלית מובדלת מחומר, לא נוכל לדעת מצד מחקרנו הדברים המתנגדים או הנאותים אליה...

ונאמר כי אחר שמצאנו פעולות מוסכמות מכל האנשים שהם טובות, כהרחקת העוול, ועשיית היושר ודומיהם, ופעולות מוסכמות מכל האנשים היותן רעות, כעוול וחמס ודומיהם, ואנחנו נראה הנפש תשמח ותגיל בפעולות הטובות ותדאג ותתעצב בפעולות הרעות, וכל דבר ישמח בדומה ויצער בהיפך, הנה יראה, שהנפש להיותה אלקית תגיל ותשמח בפעולות הטובות הדומות לטבעה להיות כל הפעולות האלקיות טובות, ותתעצב בפעולות הרע להיותן חוץ מטבעה ומתנגדות אליה... (שם פרק ו)

כלל גדול יהיה בידך בעשות המצוה, שהכל הולך אחר כוונת הלב, כמו שאמרו רז"ל "רחמנא לבא בעי" (סנהדרין ק"ו א'), ולפי זה יש מי שעושה מצוות הרבה ואינן עולות לו כלום, או בשעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושית ולא חלק ממנה עד שיהיה מורגש. ויש עושה מצוה אחת תספיק יותר ממצוות הרבה, כפי כוונת העושה אותה לקנות חלק גדול מהשלמות. ואחר שהענין הולך אחר הכוונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצוות שבתורה הן שיהיו מצוות עשה או מצות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושית, או מדרגה מה ממנה בהיותן נעשות על הכוונה הראויה, כי לא עשיית המעשים הטובים בלבד תביא את האדם לחיי העולם הבא, אבל גם ההמנע מעשות המעשים הרעים מפני יראת ה' יתן שלמות בנפש, וזה כי לפי מה שבא מפורש בתורה "והלכת בדרכיו", נראה שההליכה בדרכי השם היא עקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם... ולזה אמר "אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו" (תהלים קי"ט), וכדי שלא ידומה שאין נקרא הולך בדרכי ה' ולא נוצר עדותיו אלא השומר מצות עשה, כי מצוות לא תעשה לא יצוייר שיתן שלמות בנפש, לזה אמר אחר זה "אף לא פעלו עוולה בדרכיו הלכו", כלומר אף הנמנע מלעשות עולה בכונת הלב נקרא הולך בדרכי השם, וזהו שאמר בדרכיו הלכו... שהאדם היושב ובטל בלי ספק אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות, אבל אם בא לידו דבר עבירה ונמנע ולא עשאה מפני יראת השם, הנה הוא זוכה בזה לחיי העולם הבא, כאלו עשה מצוה, ומזה הצד יתנו כל מצות לא תעשה שבתורה שלמות בנפש... (שם פרק כז)

 ...כי בעשיית כל מצוה ומצוה יש שתי בחינות, האחד מצד העשות מעשה המצוה והגיעה אל הפועל השלם, והשניה מצד כוונת העושה אותה, והשלמות הנמשך אל המצוה איננו מצד המעשה, שהרי אמרו רז"ל (נזיר כ"ג) "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה", ואמרו שם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם פסח ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם פסח עליו הכתוב אומר (הושע י"ד) "וצדיקים ילכו בם", וזה שאכלו לשם אכילה גסה, עליו הכתוב אומר "ופושעים יכשלו בם". הנה בארו בפירוש המצוה בלא כוונה אינה עולה לשם מצוה, וכן ענין הכוונה לבדה בזולת המעשה אינו מועיל כלל, שאם היה זה מועיל, היה ראוי שתעלה ידיעת המצוה ולמודה בכוונה במקום עשיית, ואינו, כי קריאת הפרשיות שבתפלין אינה עולה בעבור הנחתן... וכן הוא הענין בעשית המצוות, כמו שהיה הענין בחלק המדעי עם החלק המעשי, כמו שבארנו בזה המאמר, וכן הוא הענין בעשיית המצוות, כי המעשה שתצטרף אליו הכוונה הוא המעשה השלם שיתן שלמות בנפש, כי הכוונה נותנת שלמות אל המעשה כמו שבארנו בפרק חמישי... (שם פרק כח, וראה עוד מצוה-פעולה)

הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה, היא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעול האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לבב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות, וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות, כי הנדיב כשיעשה פועל הנדיבות והוא שמח בפעל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצבון יקרא פחיתות, וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשיית הצדקה בשמחה, אמר "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך" (דברים ט"ו), תלה הברכה ב"ולא ירע לבבך", ולא ב"נתון תתן לו". ויתבאר זה באור יותר שלם על זו הדרך, אין ספק כי הפועל היותר נכבד והיותר מעולה ראוי שיקובל עליו שכר מהשם על עשייתו והעונש על הפכו, לפי הדרך התוריי, ואין בעולם פועל יותר נכבד ויותר מעולה שראוי שיקובל עליו שכר כפי האמת בעצמו, וכפי הסכמת כל האנשים אלא עבודת השי"ת... ומזה יראה שקיום המצוה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצוות, ולזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השי"ת שתהיה בשמחה, אמר "עבדו את ה' בשמחה וגו'" (תהלים ק'). ולפי זה ראוי שנשאל, אם עבודת השי"ת אי אפשר שתושג על השלמות אלא אם כן היא בשמחה ובטוב לבב, ונתבאר בפרק שעבר, שעיקר עבודת השי"ת ראוי שתהיה ביראה, והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו... (שם פרק לג, וראה שם עוד)

וזה המין מן היסורין כשבאו על הצדיקים כמו רבי עקיבא וחבריו, אינן עוול בחקו יתברך, אבל הם חסד וחנינה מאתו, שהוא יתברך חפץ לתת להם שכר מעשה טוב להעובדים בפועל מאהבה, לא שכר מחשבה טובה לבד, שאין אדם מגיע למדרגת האהבה הגמורה עד שיסבול בפועל הטורח והעמל לאהבתו של הקב"ה... ושזה בלי ספק מבואר התשובה ששכר המצוה יגיע על עשייתה בפועל לא על המחשבה בלבד, וזה נזכר בתורה הרבה: "ועשיתם אותם", "ושמעת ישראל ושמרת לעשות". וכן הוא הענין בפועל הנסיון, שהשי"ת רוצה שיגיע המעשה בפועל לא על הכוונה הטובה בלבד... (מאמר ד פרק יג)

עקדה:

והנה לזקנים אמר השחיטה וההזאה, רוצה לומר מה שיגיע ממנו תועלת באמונה, ואחר כך דבר כנגד הרשעים המערערים על העבודה, ואמר "ואמרתם זבח פסח הוא וגו'", שעל ידי זה נתאמתו לנו מציאותו יכלתו והשגחתו, וראוי לכוון אליו עבודות אלו כדי שתשאר אמונה זו, וחז"ל ראו להקהות שיניו של הרשע, ולומר "בעבור זה עשה ה' לי", ושלמדנו שם גם כן כי השם מבדיל בין איש לאיש... (שמות יב כו)

אם שמע תשמע - קודם ישמעו, ואחר העשיה תבא ההאזנה, ההתבוננות בטעמם, ומשם יגיע לעשיית החוקים, שהיא תכלית האמונה, וזהו הדרך לכל עייף כדי שלא תושם עליו המחלה המצרית בקושי הלב לשמע דבר ה'. ויתכן שמכוון עוד בזה, כי בהשקף אדם על התכלית המקווה, יהיו בעיניו כל הפעולות הנעשות לו אהובות ומתוקות, וכמשקים המרים הנלקחים לרפואה... (שם טו כו)

ויבא עמלק - המעשה שאדם יעשהו ברצותו בו מצד המעשה עצמו, יתחלף מהמעשה שיעשהו למען זולתו (בכונה צדדית) בג' דברים, בעקר מהותו, בשלמותו, ובזמן המשכו. א' כי הדבר שיעשהו למען עצמו יעשה אותו על דרך האמת, ואם יעשהו לצורך זולתו לא יקרא על שמו כי אם על שם תכליתו, וכן אמרו רז"ל במגלה ל"א בנין נערים סתירה, כי תכלית הבנין לסתור... ב' מצד שלמות המעשה, אחר שאינו עושה מצד חפץ הדבר עצמו, לא יקפיד להשתדל על שלמותו, כגון הצריך לעץ להעמיס עליו הגג, יכוון על חזקו ומדתו, ולא על טוב תמונתו. וזה נגלה בעובדים את ה' מיראת העונש, שלא יזהרו בעבודתם כי אם בשמירתם מחטא, ולא יחושו למצוות שהן לשלמות העבודה והפקת רצון. וכן כל מצוות עשה, שהעושים נקראים אנשי מעשה, ועליה אמר בברכות א': "גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים", כי הוא עושה מעשים לסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות, שהוא המזון המיוחד לשלמים, ולכן אשרוהו שאינו רק ניצול מהענשים כירא שמים, כי טוב לו גם לעולם הבא.

ג' מצד ההתמדה, כל פועל בהכרח יפעל בעצב, וטבע האדם לברוח מהעצב, ואם כן כשיסולק ההכרח או יחלש מי יעזוב הפעולה, וכן החטאים על ידי יסורין, כשיסורו מהם חוזרים לסורם, ועל ג' אלו אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי", ולא העונש, "ולשמר מצוותי" לאהבת המצוה ולחיובה מצד עצמה, ולא מצד העונש, "כל הימים" כי אם יעשוה כך ישמחו בה ולא יסורו ממנה. (שם יז ח)

ג' בביאור איך יגיע השתוף מהמצוות האלוקיות, ממאמרי חז"ל (ראה שם) משמע, שמעשה המצוות צריך להיות רק לעבודת המצוה לשמע בקול ה', ולא לשום תועלת עצמו, כי לפועל הנכבד צריך שתהיה תכלית נכבדת, ואמרו בספרי דברים, לאהבה - לאהב את ה', ולא להקרא רב ושיהיה לו חלק לעולם הבא... נגד זאת מחייב השכל מצד הכוסף והתשוקה הטבעית שבכל השפלים לתועלת עצמו, ואיך יתכן שיהיה הכוסף האנושי רק מזה הדבר? ב' מצד הרפיון והרישול שיפול במעשה שלא יקוה ממנו תועלת לעצמו, ומעשה כזה קשה מאד על האדם, ואמרו בפסחים ח' האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור... אם כן צריך להשלים בין שתי הדעות האלה. והנה המדבר על המצוות כעל מעשות מדותיות, נמשך אחרי אריסטו וכו', שהפילוסופים לא יחשבו שום תועלת בפעולות הטובות כי אם להיות מעולה, זאת אומרת תכלית המעשה הוא בעצמו... אלא שהמצוות הן חסד ורחמים לעושם, להישירם במעשים מעולים, בהם יפיקו רצון לזכותם, ולא תמורה וחליפין למה שקבל מהם כבעבודת המלך, והשכר הוא חסד ורחמים... אך כדפירשנו נתנו המצוות כדי לשתף כלל ישראל בטוב האלוקי, לתועלת החיצונית בחיים ולתועלת הנפשית הצלחת העולם הנצחי, התועלת הראשונה מגיעה מהמעשה כפי חיצוניותו, והשני הנפשית מטוב המחשבה השכלית למלא את רצונו, כי מה שיכוון השי"ת מהאדם בעבודה הוא שיכוון בה לעבודתו יראתו ולהשלמת רצונו, והכוונה בהשלמת רצונו שימשך לו ממנו הטוב, וכן בפסוקים, אם כן אנו רשאים לקיים המעשים התוריים לא על מנת לקבל פרס, אלא על מנת שיעשה לנו עבורם שכר ההצלחות הנפשיות... (שם יט א)

נוסף לתועלת הטבעית הזאת, תמצא בדינים האלו התועלת העצומה של הגמול האלוקי שבכל מצוות התורה, א' שיהיו לשם ולתהלה על כל העמים, וב' שתגיע ההצלחה הנפשית לכל איש כפי מה שישתדל בקיומם, וכמו שהשיבה התורה לבן החכם, וצדקה תהיה לנו וכו' (דברים ו'), שיגיע להם זכות נפשי לפני ה' בעולם הנשמות, על שעשו אותם לפניו בתורת מצוה, ולכן אמר "ולא לפני כותים", כי אינם עושים הדין מצד שהוא מצות ה', והעושה על פיהם עובר עבירה, כמו ששחיטת עכו"ם נבלה, אף על פי שהיא בדיוק כשל ישראל... (שם כא א)

...עיון זה יועיל לנו להבין קושי מספור התורה במלאכת המשכן, הקמתו ופריקתו, מה שהיה רק לשעה, ומצוות רבות המיוחדות רק לאנשים מעטים, כדיני הכהנים, ומה גם עתה שגלינו ימים רבים מאדמתנו, ונשאר רק מצוות מועטות שהן חובת הגוף, ומשה אמר להם "שימו לבבכם לכל הדברים וגו', כי לא דבר ריק הוא מכם וגו'", כי אלו המעשים עם שכוונתם להועיל במעשה רק לאנשים מיוחדים ובזמן מיוחד, עיקר הכוונה בהם להיות בספר חכמה ולמוד אלוקי, שיעיינו בו וישכילו בעניניהם, כמו שכתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דברים כ"ט). והנה בזאת המדרגה מהמעשה שיש בו למוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים, והבוערים בעם עושים המצוה בלי כוונה, מצות אנשים מלומדה (ישעיה כ"ט), ודומים להמורה לאלו שמחפשים בית המלך, ולא הכירוהו. אמנם יודה כי אף על פי שלא ידע האדם טעם המצוה ועיקרה, ויכוון להשלים רצון המצוה, הוא יהיה כבר מבאי בית המלך, ומרגיש ומכיר פני המצוה, רק שלא ראה אותו בלי מסך... (שם כח א, וראה עוד מצוה-פעולה)

אם שמע - אמר ג' פעמים ובאו עליך הברכות, יקימך ה' לו, והיית רק למעלה, כי בקיום המצוות האלקיות ימצאו ג' גבולים שימצא בפעולות המעלות, א' שיעשה על פי מורה מבלי שידע טבעם, ב' הקנין בנפש על ידי הרגל בדבר, ג' הפועל על פי השכל, שהוא המעשה על דרך האמת. ונגד הג' אמר בפסוק א': "אם שמע תשמע בקול וגו' לשמר ולעשות", שהיא הקנאת המעשים ולעשות כל מצוות, ואחר כך פרט השכר לכל אחת... ועל המעשה האמיתי אמר "יפתח ה' לך את אוצרו וגו'", בטובה מפורסמת... (דברים כח א)

אור ה':

ואמנם ההבדל אשר בין החיוב בזולת הרגש אונס והכרח, ובין החיוב אשר בהרגש באונס והכרח, הנה הוא הראוי ממה שאומר. וזה שכבר יתבאר מה שיבא בגזרת הצור בכללו, אם מצד העיון ואם מצד הכתובים מסכים עם מאמרי רז"ל במקומות מתחלפים, שהתכלית הנכסף בעבודות ובפעולות הטוב הוא החשק והשמחה בהם, שאיננו דבר זולת ערבות הרצון לפעול הטוב, וזה לפי שהוא יתברך בתכלית האהבה והערבות להשפיע לפעול הטוב, והיה הקשר והדביקות אם כן ללכת בדרכיו כפי מה שאפשר, ולזה באשר היה החפץ והערבות הזה בנפש חיה פועל נפשי אשר באמצעותו יהיה הדבקות והפרוד, ולזה היה ראוי שימשך ממנו הגמול והעונש כהמשך המסובב מן הסבה, וכאשר נעדרה הנפש מן החפץ הזה, כמו שיהיה אדם מרגיש אונס והכרח בפעולותיו, הנה הפועל ההוא לא יפעלהו הנפש ולא יתחייב ממנו דבקות ופרוד, למה שהיה הפועל מופשט מרצון נפשי, ולזה לא היה ראוי לגמול ועונש כלל. (מאמר ב כלל ה פרק ה)

...זה יראה מפנים מהם, שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצוות ישיג האדם החיים הנצחיים, כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ובא בפירוש בגמרא שהוא הטוב הצפון לצדיקים, והנה לפי הדעות האלו המצוות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות, ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצוות, ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצוות המעשיות ובאזהרות ענינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם... אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם, כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות, ואם התעצמו מה יתרון במות גופם. ואמנם בעונש כמו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים, שבא בקבלה מהם שאין לו חלק לעולם הבא, והנה נתעצם שכלם במושכלות, אי אפשר מבלתי שישאר נצחי, אם לא שיחדש בהם ה' גם להעניש השכל הנקנה ההוא אשר מדרכו להשאר נצחי ויפסידנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה, אם היה שיהיה שיכפרו בשורש אחר משרשי הקבלה, כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה, הנה אם נתעצם שכלו במושכלות או אחרות, עם המושכל אשר הוא כופר עליו, שבעבורו יקרא מין הוא בלתי נשאר, למה לא ישארו שאר המושכלות, ואמנם לפי הקבלה האמיתית אין לו חלק לעולם הבא... (שם כלל ו פרק א)

מנורת המאור:

ועם כל זה שהוא גלוי וידוע גדולת שכר המצוות, המובחר לאדם השלם לעשות המצוה לשם שמים ולא לשם כוונת השכר, כדגרסינן במסכת פסחים נ' ב', רבא רמי, כתיב "כי גדול עד שמים חסדך" (תהלים נ"ז), וכתיב "כי גדול מעל שמים חסדך" (שם ק"ח), הא כיצד, כאן בעושין לשמה, כאן בשאין עושין לשמה, וכדאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה... ואף על פי שהתירו לעשות המצוה כדי לקבל שכר עד שיזכה לידע עשייתה לשמה, אבל לא התירו לעשותה כדי לקחת בה יוהרא ולעשות עצמו פרוש בפני העם כדי שיכבדוהו, כי אנשים כאלו מחריבים העולם...

על כן הרוצה לקיים המצוה לשמה, יעשנה מאהבת השי"ת ולקיים מאמרו ומצוותו, וירוץ אחריה בצנעה ולא להתגדל בפני העם, אלא לעשות רצון אביו שבשמים, שבנה את העולם בחסדו, וברא את האדם מאין, ומקיימו ושומרו ומצילו מן המקרים, ועל זה בלבד הוא חייב לעובדו כל ימיו, ולעשות מצותו אפילו יחיה אלף שנים, וגדול העצה ורב העליליה אשר הוא רואה כל הצפונות ויודע כל נסתרות ובוחן כליות, אשר יודע לבו ומבין כוונתנו, הוא יתן משכורותו כפי לבו וכפי מעשיו... וכשיעשה המצוה יעשנה מאהבה ובחבה גדולה, לא כמו שפורק ממנו עול ומשא, אלא בחריצות ומאהבה, כדגרסינן בפרקא קמא דברכות ו' ב', ואמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, והוא הדין לדבר מצוה. (נר ג הקדמה)

לעולם יהא אדם זהיר במצוה שנראה בעיניו שהיא קלה, כמצוה שהיא בעיניו חמורה, כמו ששנינו בפרק ב' דאבות, "רבי אומר, איזו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'", על כן כשתבוא לאדם מצוה אחת לא יניחנה בעבור מצוה אחרת, כמו שאמרו "אין מעבירין על המצוות", ולעולם יראה אדם עצמו כי באותה שעה אולי יכריע את עצמו לכף זכות, כדגרסינן בפרק קמא דקדושין מ' א' "לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות"...

לעולם יקדים אדם עצמו לדבר מצוה ואל ישליכנה אחרי גוו, שמא אחר כך לא יזדמן לידו, שגדול שכר המקדים עצמו לעשות מצוה מאותו שיעשנה אחר כך, אף על פי שתבוא לידו, כדגרסינן במסכת קמא פרק שור שנגח ל"ח ב', "אמר רבי חייא בר אבין, ואיתימא רבי יהושע בן לוי, "לעולם יקדים אדם עצמו לדבר מצוה, שבשביל לילה אחד שקדמה בכירה לצעירה, קדמה ארבעה דורות בישראל"... ואף על פי שיקדים אדם במצוה צריך לגומרה, לפי שאם בא אחר וגמרה נקראת על שמו, כדגרסינן בפרקא קמא דסוטה, י"ג ב', קשו קראי אהדדי... ומי שעושה מצוה כתקונה וגומרה מאריך ימים לו ולבניו, כדגרסינן בסוף פרק קמא דקידושין ל"ט ב', "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ... (נר ג כלל י חלק א פרק ב וג)

כל אשר יש בו לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע מודה, שהמדות הטובות נאים לעושיהם ותפארת להם מכל בני אדם, וקיום המצוות יש לכל נברא לעשות כדי לקיים מצות בוראו שבראו מאין בחסדו ובטובו, אף על פי שלא יקבל פרס, וכל שכן שהוא ברור וידוע שיש למצוות סגולות רבות מתועלות ידועות לגוף ולנפש, לולי שנשאר לנו שאלה על דבר צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועל דבר ספק זה נטיו רגלי גדולי עולם... (שם חתימה)

בא וראה כמה חביב לפני הקב"ה מדת הצניעות, שאפילו התורה והמצוות שהוא הדר ויופי של האדם, יותר הוא משובח אם יעשנו בצינעה, כדגרסינן בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ט ב'), תאנא דבי רב ענן, מאי דכתיב חמוקי ירכיך (שיר השירים ז' ב'), למה נמשלו דברי תורה לירך, לומר לך, מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר. והיינו דאמר רבי אלעזר, כמה דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב" וגו' (מיכה ו' ח'), עשות משפט זה הדין, חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה, והלא דברים קל וחומר... דברים שדרכן ליעשות בצנעה על אחת כמה וכמה, על כן בכל דבר הוא טוב הצניעות. (נר ז כלל ב חלק א פרק ב)

אברבנאל:

למען תזכרו - כי רבוי המעשים בעת הלמוד יעשה קנין חזק בנפש, כך שאחריו יעשו המעשים בקלות, וכן יבואו לעשיית המצוות גם בלי ראיית הציצית. (במדבר טו מ)

אחר שזכר שלמות המצוות מפאת עצמם שהם מועילים, זכר שלמותם היותר גדולה מחמת הנותן, כי אין שלמות המצוות אלא אם יעשם להיותם אלקיים... (דברים ד ב)

לכל הדברים - לכל מלה, ולא תעשו מהם צורות (פירושים), ותוציאו דברים לזולת הכוונה, וכן לשמור - תעשו בכל מצוות התורה לעשות כפשוטי המצוות, ואת הענין הפנימי יבינו החכמים. (שם לב מו)

ספורנו:

ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי - תעיינו בהם ותכירו היותם הגונים. ועשיתם אותם - ובזה האופן תעשו אותם. אני ה' - באר שכל שמירת החוקים והמשפטים ראוי שתהיה בלי תוספת ובלי גרעון, כי אמנם מעשה ה' ומצוותיו הם בתכלית שלמות אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. (ויקרא יט לז)

אם בחקותי תלכו - חוקות הם גזרות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו, והתנהג בהם יקרא הליכה, כאמרו "ובחקותיהם לא תלכו", וכן "ואת חקתי תשמרו ללכת בהם", ואת מצותי תשמרו - הנה השמירה במצוות היא ההשגחה באופן עשייתם ובמכוון מהם, וזה בעיון נאות, כאמרם ז"ל שמור זו משנה, אמר אם כן, אם תתנהגו בדרכי הא-ל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו ותעיינו במצוות לדעת אופן עשייתן ותכליתם, ובזה תשלימו כוונתו להיותכם בצלמו כדמותו. ועשיתם אותם - ואז יהיה לכם זה השלימות בקנין באופן שתעשו אותם כמו פועלים הטוב ברצון נפשכם, לא כמצווים ועושים מיראה, אשר בזה יהיה העושה מתפעל בצד מה, אבל תעשו מאהבה חפצים ברצון הא-ל, כאמרם "עשה רצונו כרצונך". (ויקרא כו ג)

אז יבדיל משה - לאחר שסיים ההקדמה לבאור התורה, הבדיל הערים להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצוות, שהקפיד לקיים קצת מצוות עשה. (דברים ד מא)

ושמעת ישראל - ובהיות זה התכלית המכוון מאת הא-ל ית' ברב חסדו עליך, ראוי שתשמע ותבין את כוונת הא-ל ית' בכל אלה, ושמרת לעשות אשר ייטב לך - ותשתדל לעשות אז מאהבה לרצון לפניו מה שייטב לך להקניתך אושר נצחי, וכמו כן תשמור לעשות אתה שתרבון מאד, וזה בשמירת צדקה ומשפט לכבודו. (שם ו ג)

לא תוסף עליו - כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו ית' כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לא-ל ית', שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו ית', כמו שריפת הבנים. ולא תגרע ממנו - אפילו בסור סבת המצוה בעיניך, כענין שלמה באמרו אני ארבה ולא אסור. (שם יג א)

ארור אשר לא יקים - שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם, אבל תהיה איזו מצוה מהם לבטלה אצלו, והוא המומר לדבר אחד. (שם כו כו)

ולא תסור מכל הדברים - שלא ישנו את מצוות הא-ל יתברך בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה, כל שכן כשיעשו זה לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ... (שם כח יד)

מדרש שמואל:

ועל המהירות בכל דבר שבקדושה אמר שלמה ע"ה "חזית איש מהיר במלאכתו" וגו', כלומר אם ראית איש שהוא מהיר במלאכתו מלאכת שמים ומעשה המצוות, אשר זאת נקראת מלאכתו העיקרית, כי לכך נוצר זה האיש, לפני מלכים יתיצב בעולם הבא... (פרקי אבות פרק א ט)

ואפשר דאמר דלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב, לפי שהאדם מחוייב בשני דברים, שהם עיון ומעשה, והתנא הזהיר על שניהם, כנגד מעשה המצוות שהוא מחוייב אמר, ודלא מוסיף לעשות במעשה המצוות יסיף ויכרת, וכנגד העיון, דהיינו למוד התורה אמר, ודלא יליף קטלא חייב, ולפי שאפשר לאדם שיקיים שניהם, הלימוד והמעשה, והכל שלא לשמה, כדי להשתרר ועל מנת שיקרא רבי, והרי זה משתמש בכתר התורה, או שהוא לומד בתורה סודות התורה כדי להשתמש אחר כך בשמות הקודש, איש כזה איני אומר עליו שהוא מחוייב מיתה, אלא הרי הוא חשוב כמת... (שם שם יג)

...לכן אמר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, כלומר, לכל מי שיעשה אותה, והרי אותה הדרך הוא דבר הכרחי לעשותו מצד עצמו, והוא תפארת לכל העושה אותו, ולפי שלפעמים יטעה האדם ויחשוב שאותו הדבר הוא תפארת לכל עושהו, ואינו כן, כי אותו הדבר אינו ראוי לכל העושה אותו, כי הוא דבר של חסידות, לכן שם התנא תנאי אחר, שצריך שהדרך שיברור לו יהיה גם כן תפארת לו וראוי אליו יותר מלכל אדם, כלומר תפארת לו יותר מלכל אדם, ובהצטרפות אלו השני תנאים, ליכא למיחש למידי... (שם פרק ב א)

עוד כתב במה שאמר והוי מחשב הפסד מצוה וכו', שרוב המפרשים פירשו כי אם באה לידך מצוה שיש לך בה עמל הגוף או הפסד ממון, אל תאמר בלבבך אמנע מעשות המצוה כדי שלא אטרח ואיגע, ושמא תהיה סיבת חולי והפסד ממוני, אך חשוב השכר שיהיה לך בעשיית המצוה, שהוא כפלי כפלים מההפסד, וכן אם בא דבר עבירה לידך והיה לך ריוח ממון או תענוג הגוף, חשוב בענשה או הפסדה, שהוא כפלי כפלים משכרה... (שם)

ואצלי פירוש הפסוק שאמר שלמה ע"ה, כיון לזה שאמר "סוף דבר", כלומר, מסקנא דמילתא היא זאת, הכל נשמע, כלומר כל מה שצוה השי"ת נשמע ונעשה, וזה בין מצות עשה ובין מצות לא תעשה, וזה שאמר שני חלוקות, "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור", א' כנגד מצות עשה, וא' כנגד מצות לא תעשה, ואמר "כי זה כל האדם" לפי שכל גוף האדם הוא רמז למצוות ה', רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים, ובעשותו המצוות מזכך אבריו וגידיו, כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים, וזה שאמר אל תחזיק טובה לעצמך, כי ראה גם ראה כי לכך נוצרת, ויוכיח זה כי מנין המצוות כמנין יצירות אבריך וגידיך, וכיון שאתה מחוייב לזכך אבריך וגידיך אין ראוי שתחזיק טובה לעצמך, וכמו שכתב רשב"ץ ז"ל, וכמו שאין הפועל מחזיק טובה לעצמו כשעשה מלאכת בעל הבית באמונה, לפי שכך שכרו, כן האדם אין לו להתפאר על שלמד תורה הרבה, כי לכך נוצר, ומי שפרע חובו אין מחזיקין לו טובה כמי שנותן מתנה. ומה שאמר כי לכך נוצרת, היא הטענה שאמר שלמה המלך ע"ה, "כי זה כל האדם", כי אין לו לאדם לשאול חיים רק כדי לקיים משפטי ה', וכמו שכתב דוד המלך ע"ה כי זה כל האדם... (שם שם ט)

אי נמי יאמר שבענין הלימוד שהאדם אפשר שיהיה שלם, ואמנם בענין קיום המצות אפשר שלא באו לידו לקיימם, שצריך זכות גדולה שהאלקים יזמן אותם לידיו כדי שיקיים, כענין אומרו, מתי יבא לידי ואקיימנה, ואמר רבי חנינא בן דוסא דבהא תליא מילתא, שאם יראת חטאו קדמה לחכמתו, שלמד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וחכמתו מתקיימת, כלומר שהחכמה שלמה, יבואו לידו לקיימם, וזה שכר וחלף אשר קדם מעיקרא יושר כוונתו, שהיה לעשות ולקיים את כל דברי התורה. אמנם מי שמעיקרא היתה כוונתו פגומה, כי לא למד על מנת לעשות, וחכמתו קדמה ליראת חטאו, זה אין חכמתו מתקיימת, כלמר לא יבא לידו כדי שיתקיים... (שם פרק ג יא)

בפשט המשנה הזאת היה אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו, כלומר, שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצוות, ומיעוטו בלמוד החכמה, ומן הראוי היה שיכוון שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצוות, והולך אחר המעשה, ומתבטל מלימודו, שישכח למודו וחכמתו, והשמיענו שכיוון שאינו מתבטל מהלמוד רק בעבור המעשה, חכמתו מתקיימת. אמנם כפי זה הפירוש קשה החלוקה האחרת טובא, וכי בשביל שהאדם כל ימיו או רובם מתעסק בלמוד התורה ומיעוטם במעשה, אין חכמתו מתקיימת? והלא תלמוד תורה כנגד כולם. לכן נראה שכוונת פירוש המשנה, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, כלומר שמשתדל כל כך בקיום מעשה המצוות, דלא מיבעיא שמקיים כל מה שיודע, אלא אפילו בדברים אשר הוא מסופק ואינו יודע בהם הדין איך הוא, מחמיר על עצמו כדי שלא יכשל באיסור של תורה, נמצא שאיש זה מעשיו מרובים מחכמתו, שאפילו יותר ממה שיודע מקיים ועושה, ואיש כזה חכמתו מתקיימת. אמנם כל שחכמתו מרובה ממעשיו, שאפילו מה שיודע לפעמים אינו מקיים, ואין חכמתו מתקיימת, לפי שכל עיקר החכמה אינה רק בשביל המעשה, וזה הואיל ואינו מקיימה אין חכמתו מתקיימת, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועל כן אמר דוד המלך ע"ה, "הוריני ה' דרך חוקיך", ולא אסתפק לשומרם עיקר המצוה לבד, אלא אפילו המצוות שהאדם דש בעקביו אשמור, וזה שאמר "ואצרנה עקב".

ואפשר עוד לפרש כוונת המשנה, כי מי שתהיה לו מדה זו מעשיו מרובין מחכמתו, כלומר מסיבה שהוא מתחכם לעולם ועד להמציא המצאות לבקש מצוות ומעשים טובים, אשר שום אדם אינו מחזיק אחריהם, וזה האיש מתחכם ומעיין בשכלו היאך יתרבו מעשיו הטובים ואינו ממתין עד שתבא המצוה לידו ויקיימנה, רק הוא מתחכם שתבא לידיו, וזה שאמר כינוי "חכמתו", לרמוז אל חכמה שכלית מעוניינת משכלו ואל המצאותיו, כי זו היא חכמה שלו, חכמתו מתקיימת, כי כל המצאותיו אשר ימציא יועילו לו ויבואו לידו ויקיימם...

ולב אבות כתב, כל שמעשיו מרובים מחכמתו, שהוא יותר נאה מקיים ממה שהוא דורש, זהו ודאי ראוי והגון ללמד לאחרים, ויהיו דבריו נשמעים. וזה שאמר חכמתו מתקיימת, רוצה לומר מתקיימת באחרים, כי הוא מלמד ומצליח, אבל מי שהוא נאה דורש ואין נאה מקיים, שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת באחרים, ואינו מצליח... (שם שם יב)

והרב מנחם לבית מאיר ז"ל כתב, המגלה פנים בתורה, שמכחיש הנגלה מן המצוה, ואומר שלא היתה כוונת השם על זה, אלא הוא משל לענין אחר, והנגלה איננו כלל, כגון שיאמר שאין כוונת התורה שלא יאכל חזיר, כי אין באכילתו איסור, ומה שאסר בתורה חזיר הוא משל, שלא יהיו מדותיו מגונות ומלוכלכות, אבל אם יודה שיש איסור באכילתו, וטעם איסורו כדי שיהיה כל הדומה לו נמאס בעיניו וכיוצא, אין בזה איסור. (שם שם טו)

...ואפשר כי האדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו מורה בזה שאין תורתו לשמה, רק להתגדל בעיני בני אדם, ושם בשר זרועו, כי הוא מפואר בעיניהם... אמנם מי שמעשיו מרובים הכל שונאים אותו, אם מפני שמוכיח את העם כשרואה אותם עושים דברים אשר לא כדת, והוא מקנא קנאת ה' צב-אות וישבר מלתעות עוול, ואם מפני שבמה שעושה לפנים מן השורה היא הוראה כאלו כל שאר העם שאינם עושים כך הם רשעים, ולכן מקנאים בו, ולכן מי שחכמתו מרובה ממעשיו עליו נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומן ה' יסור לבו". אמנם מי שמעשיו מרובין מחכמתו שם בטחונו בה', ומסתפק במה שמצא חן בעיני ה', ואינו חושש על הבריות המלעיגין עליו... 

ואמר כל מי שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, שעשה המעשים שורש והחכמה ענפים, ולכאורה הדבר הוא להפך, כי החכמה הוא שורש אל המעשים, והמעשים היוצאים מאותו שורש ענפים. וכן אמרו רז"ל אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, וכן אמרו חז"ל שהלמוד מביא לידי מעשה, נראה שהלימוד שורש והמעשה הוא ענף יוצא מן השורש. ואפשר לתרץ עם מה שכתבתי, כי יש יראה בכח, והוא קבלת עול מלכות שמים, שהוא מקבל עליו לשמור ולעשות כל דברי התורה לכשידעם, ועל יראה זו נאמר "ראשית חכמה יראת ה'", וגם שיראת חטאו וגו', אמנם יראה בפועל, הוא מעשה המצוות, על זה נאמר אין בור ירא חטא, וגם שהלמוד מביא לידי מעשה בפועל, ולכן כיון שיראת ה' אשר היא בכח ובמחשבה היא סיבה ושורש להוציא החכמה, והחכמה היא כמו ענף היוצא ממנה, אם כן כל מציאות יראת ה', בין היראה שהיא בכח ובמחשבה, בין היראה המאוחרת, ובאה אחר החכמה, כולם יצדק בהם לקוראם שרשים לחכמה, וזה כי ידוע שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה, וכיון שתחלת המחשבה אשר חשב ליראה את ה' ולשמור את מצוותיו הוא בעצמו סוף המעשה אשר עשה וקיים אחר כך, וכיון שהיראה אשר היתה בכח ובמחשבה היא היתה שורש לחכמה, אם כן גם סוף המעשה יקרא שורש החכמה, והחכמה ענף... (שם שם כד)

...והחסיד ז"ל פירש, שמצוה ואומר שיעשה האדם המצוה בשמחה ובטוב לבב, כי אז יתפעל ממנה, ותעשה דרך בלבו לעשות אחרת, וזהו אומרו שמצוה גוררת מצוה, ולזה אמר הוי רץ למצוה קלה, כי כאשר ירוץ לקראתה כרץ לקראת שלל רב וישמח הרבה מאד, אז תגרור אחרת...

ואפשר עוד שכוונת התנא בהזכירו רץ ובורח, להשמיענו שלעולם יחשוב האדם כאלו המצוה היא בורחת ממנו, כי היצר הרע מפליגה מנגד פניו, ולכן צריך האדם להיות רץ אחריה כדי שישיגנה, ועל זה אמר יהודה בן תימא הוי קל כנשר וכו'... ואפשר שלזה אמר שמצוה גוררת מצוה וכו', שהמצוה החמורה, כלומר שהיא חמורה לעשותה, כי יש בה חסרון כיס וכיוצא, אין היצר הרע צריך להבריחה מנגד פניו, כי בנקל יניחנה על היותה חמורה בעיניו לקיימה, אמנם המצוה הקלה אשר היא קלה ליעשות, ובנקל יכול לקיימה, מצוה זו היצר הרע מפליגה מנגד פניו ומבריחה מנגדו, כי יודע שאם יראנה יחמוד יפיה בלבבו... (שם פרק ד ב)

וכנגד הוי רץ למצוה קלה אמר, ואל תהי מפליג לכל דבר, כלומר, שאם באה דבר מצוה לידך, אל תפליגנה ותרחיקנה ממך, רק החזק בה אל תרף... ונתן טעם לשתי אזהרות אלו, לראשונה אמר שאין לך אדם שאין לו שעה, ואולי תבא שעה שתבא לידו, כי גלגל הוא שחוזר בעולם, ולשנית אמר שאין לך דבר שאין לו מקום, ומי יודע אם לעת כזאת הגיע זמנה של מצוה זו, אם יעבור זמנה ומקומה אפשר ששוב לא תזדמן לידך, ולכן אל תהי מפליג לכל דבר, רק הוי רץ למצוה קלה. (שם שם ג)

...שכל זה השוחד של מצות הוא שלו יתברך, לפי שהאדם אינו עושה במצוה רק התחלה לבד, והשאר הקב"ה עושה אותה, וכמו שכתוב "גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה כן", וכן כתיב "ה' יגמר בעדי", ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה... וכן כל מצוה ומצוה אשר יעשה אותה האדם כולה שלו יתברך, ואין לאדם בה חלק ונחלה רק החפץ והרצון, ואם כן איך יעלה על הדעת שיקח שוחד של מצות תמורת העבירות, שהרי כל המצוות הם שלו... (שם שם כח)

...ולכן אפשר ששיער התנא ד' סבות עצמיות שיביאו לאדם להתרחק מן המצוות, אם מפני הבושה מהמלעיגים... ועל זה אמר התנא הוי עז כנמר, רוצה לומר לא תמנע מעשית המצות מפני הכבוד בו בעבור הרואים, רק תשים מצחך נחושה נגד בני אדם ולא תשוב מפני כל, כנמר העומד על הדרך שאינו מזדעזע מפני העוברים והשבים ולא יחוש מהם. והסבה השנית המונעת במצוה היא טרדת האדם ועסקו בדברים החומריים הסכלים, וחשקו אליהם מאד, שבעבורם כדי שלא יפסדו ויאבדו ממנו לא יעזבם, ויתרשל וימנע מהמצוות לטרדתם ונטייתם... ועל זה אמר התנא וקל כנשר, רוצה לומר לא תהיה פנייתך ונטייתך לצד מטה בעד הדברים החומריים, כדברים הכבדים היורדים למטה לארץ, אבל תפנה תמיד לצד מעלה כנשר יעוף השמים. והסבה השלישית היא העצלה או הרפיון וחולשת הכחות וחליים, הכל נכלל בזה, וכמה מהאנשים שיתרשלו ממעשה המצוות לזאת הסבה, ואין ספק כי אם היה האדם חש ומושכב על מטתו בליל סגריר ואפל והוא עצל נרדם, אם יאמרו לו שארנקי של זהב מוטל בדרך ואין רואה, שמיד יבהל ויחרד לקום, ותוסר עצלותו מעליו ולא יוכל לכוין מלבושיו איזה ילבש תחלה וירוץ כאחד הצביים, לא ירגיש באבן נגף וצור מכשול אשר בדרך יכהו, וכל החרדה הזאת ישים על קנין הזהב, ואולי לא ימצאנו... כל שכן וכל שכן שראוי לאדם שירוץ כצבי בלי עצלה לעשות רצון אביו שבשמים. והסבה הרביעית היא מפני אימה, שכמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח בשער ממגורת הרשעים ויראת פריצי עמנו, וזו היא הגבורה הצריכה בנביאים ובחסידים לשבר מלתעות עול ולהחזיק בתורת אלקים אף מתוך הצרות והגליות... (שם ה כב)

ומה שהביא במדרש ג' דברים, כי אדם נמנע ממצוה מפני הטורח מחסרון כיס, או מפני הכבוד, ונגד אלו הביא ראיה מראובן, אהרן ובועז, או על דבור מחשבה ומעשה, בל נחשוד ראובן שאמר השליכו אותו וכו', אילו ידע ראובן שיוכל להצילו היה עושה בפרהסיא, וכך חשב שצריך לעשות בערמה, וכן אהרן לא יצא בתופים לקראת משה, כדי שלא יחשדוהו בקנאה חבויה... (רות ב יד)

אומנת - הנה המצוות משלימות אברי האדם וימי חייו, מצוות עשה ולא תעשה, וכדי לאור באור החיים ולהתעטף בחלוקא דרבנן, צריך לעשות כל המצוות, ומה שאין בידו לעשות ממש, כגון מצוות תלויות בארץ או יבום, יקיים על ידי למוד המצוה, שלכן נקרא חלוקא דרבנן שהם זוכין לכך, וזה שאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש, ולכהנים נוספו מצות יתירות, שלהם תכשיט מיוחד על המלבוש, ואמרו חז"ל גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים, דכתיב נשים שאננות וכו', ושאלו נשי במאי קא זכיין, באקרויי בנייהו לבני כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן, פירוש שודאי מלבוש גברי לחוד ודנשי לחוד, אך איך יזכו למעלה הגבוהה בלי מצות תלמוד תורה, והתירוץ הוא כהנ"ל, וכן תיקנה נעמי החסר. (שם ד טז)

ספר חרדים:

...ויש מצוות שחיובן בלא סבה, וגם חיובן תמידי ולא יפסקו מן האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו, ואלו הן, א' להאמין מציאות השם והשגחתו ויכלתו, ב' להאמין שהוא אחד, ג' ליראה ממנו, ד' לאהבו, ה' ולדבקה בו, וו' לזכרו תמיד. וכן מצוות לא תעשה יש חיובן על ידי סבה, כגון לא תאחר דנדר או שבועה, שאם לא נדר או נשבע אין עליו חטא, וכן המקדש האשה הוא נאסר בקרובותיה ואסורה היא בקרוביו... ויש מצות לא תעשה בלי סבה לעתיד, כגון איסור אכילת חמץ בפסח, ושלא יראה ולא ימצא... ויש מצות לא תעשה בלי סבה והן תדירות, כגון איסורי מאכלות ועריות, שאינן תלויות באישות וכיוצא בהן. ויש מצות לא תעשה שאינן פוסקות מהאדם רגע כל ימי חייו אלא חייב בהם תמיד, והם א' שלא להעלות על לב שיש אלקי זולתי ה' לבדו, ב' השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, ג' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ד' שלא להתגאות שלא ירום לבבו, אלא תמיד יהיה לבו שפל כאזוב. והנה כל המצוות הן כמו מנחה ודורון למלכנו יוצרנו, וכמו שהמקריב מנחה למלך בשר ודם משתדל שלא ימצא המלך שום דופי לא בו ולא במנחתו, פן יטרפנה לו על פניו או ישליכנה לכלבים, כן צריך האדם להיות טהור ונקי מכל עון ואשמה, ומצותו נקיה מכל פניה רעה, ועשיה בזירוז ובהידור ובמורא ואהבה ושמחה רבה, כדי שתקובל מנחתו לזכרון ולרצון ולא תושלך לכלבים... 

ויש לי להקדים כל התנאים, אדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשות כהלכתה כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרנו יתברך, ולא ניעול בכיסופא לעלמא דאתי. תנאי הראשון שנעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובותינו כדפסקו הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן מצוות צריכות כוונה.

התנאי השני והשלישי, לעשות המצוה ביראה ובאהבה רבה, כדאמר רבי שמעון בן יוחאי, כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לאו פקודא היא.

התנאי הרביעי השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורנא הוא דשדיר ליה קודשא בריך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר דהיינו דכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה'אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"...

התנאי החמישי שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה, דכתיב בפרשת עקב "כל המצוה וגו' תשמרון לעשות"... התנאי השביעי הריצה ורדיפה לקראתה, דכתיב "דרך מצותיך ארוץ". התנאי השמיני כל מצוה שיכול הוא לעשות בידו יעשנה בידו, ולא על ידי שליח, כדאמרן בפרק שני דקידושין "מצוה בו יותר מבשלוחו".

התנאי התשיעי המצוה שתבא לידו תחילה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת, כדאמרן "אין מעבירין על המצוות", התנאי העשירי לא יעשה שתי מצוות כאחת, שמא לא יכול להזדרז בשתיהן, כדאמר "אין עושין מצוות חבילות חבילות". התנאי האחד עשר שיזהר בכבוד המצוה, דכתיב גבי מצות כיסוי הדם ושפך וכסה, במה ששפך יכסה, דהיינו ביד ולא ברגל, שלא תהא המצוה בזויה עליו... התנאי הי"ב שלא יחמיץ המצוה, אלא בהגיעה לידו ימהר לעשותה, ואל יאמר מחר אעשנה, דכתיב גבי שמירת חמץ "ושמרתם את המצות"... התנאי הי"ג שיהיה ממתין ומשתוקק מתי תבא המצוה לידו לקיימה, דכתיב "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", לשון המתנה, כמו "ואביו שמר את הדבר". התנאי הי"ד הידור מצוה, שנאמר "זה א-לי ואנוהו", ודרשו ז"ל התנאה לפניו במצוות... ואמרו הידור מצוה עד שליש במצוה.

התנאי הט"ו זריזות גדולה במצוה, כל דבר שמצותו ביום יקדים בבקר לעשותו... התנאי הי"ו שישתדל אדם לעשות המצוה בחבורה ולא ביחיד, שעל מצות לימוד התורה נאמר "חרב אל הבדים ונואלו", ופירש רש"י שעוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמתטפשים, שנאמר "ונואלו", וכן בכל המצוה יש שכר יותר בהיות המצוה נעשית על ידי רבים, כדקאמר במסכת יומא במצות קרבן פסח, שחט השוחט וקבל הכהן וכו', כדי שיתעסקו בה רבים.

התנאי הי"ז שלא יעשה המצוה בחנם, אלא יקנה אותה בשכר שלם, ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה, כדאיתא בזוהר בפרשת תרומה, ויקחו לי, מאן דבעי לאשתדלא במצוות ולאשתדלא ביה בקב"ה אצטריך דלא ישתדל ביה בריקניא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות, כפום חיליה, והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי... (הקדמה וראה שם עוד)

ויש לכל ירא ה' ליתן לב לקיים כל המצות ולהשתדל לקיים כל מצוה שאפשר לקיימה, שכשם שאדם חוזר בגלגול כשהרשיע והתעיב עלילה, כך אפילו צדיק גמור חוזר בגלגול על כל מצוה שהיה אפשר לו לקיים ולא קיים... וכבר כתבתי בתחלת הספר שכל מצוה צריך אדם לקיים בתיקונים וקישוטים כדי שתקובל ברצון לפניו יתברך... (פרק ז מצוות לא תעשה מן התורה התלויות בראש הגויה)

...והוא הדין למרפה ידו מכל אחד ממצוות עשה, ואף על פי שחייב אדם להזהר בכל המצוות, מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצוות בכח גדול והתמדה, שלא יעבור עליה כל ימי חייו, לפי שכללות התורה שהם תרי"ג מצוות נקרא עץ חיים, כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, והאוחז ענף אחד מן האילן יפה, אוחז בכלן, שכל שאר הענפים נמשכים אחר אותו ענף, שכולם גוף אחד, אבל אם בא לאחוז בכל הענפים יחדיו לא יוכל לאחוז כולם, והיינו דגרסינן במסכת שבת פרק כל כתבי, אמר רב נחמן תיתי לי דקיימי שלש סעודות בשבת... ובסוף פרק קמא דקדושין תנן, כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ... לכך נראה לומר דכיון למה שאמרנו שצריך אדם להחזיק מצוה אחת כתקנה בשלמותיה תדיר בכל כחו, ואז ודאי מובטח לו שזכיותיו יהיו מרובים על עוונותיו, והכי נמי גרס על אותה מעשה בירושלמי... ומהטעם נודע מאליו, דכשמחזיק מצוה אחת בכל עת, ודאי שיהיה צדיק גמור בכל שאר המצוות, ועל דרך זה סיפא דקתני וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו, היינו שמבטל אותה ואינו עושה אותה כלל... (פרק ב מצות לא תעשה מן התורה)

שערי קדושה:

...ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג מצות בקיומם או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצוות על ידי תרי"ג אברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאד מאד, ובזה תבין מה שאמרו כל הכועס עובד עבודה זרה ממש... ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצוות, ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רז"ל בענין המדות, כי הענוה והשפלות מביאין לידי רוח הקדש... (חלק א שער ב)

והנה האיש אשר נדבה רוחו אותו להיות בא ליטהר ולהתקדש לקבל עליו עול מלכות שמים על אמיתתה, יכין עצמו בכל כחו, ויזדרז לקיים כל תרי"ג מצוות, כי בקיומם יושלמו תרי"ג איברים וגידין של נפשו השכלית, כנזכר בשער ראשון, כי אם תחסר ממנו מצוה אחת מן רמ"ח מצוות עשה, עדיין הוא חסר אבר אחד מנפשו, ועליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות, וזה יותר חמור מכלל כל איש אשר בו מום לא יקרב. אך מי שקיימם ועבר על מצוה אחת משס"ה מצוות לא תעשה נקרא בעל מום ממש, כי נתעוות הצנור והגיד הממשיך השפע באיברים, ועליו אמר "מעוות לא יוכל לתקון", פירוש אחר פטירתו מן העולם, כי אין קיום מעשה מצוות החסרים הנקרא מעשה, ולא תשובה לתקן העבירות, כי אם בעולם הזה...

ונמצא כי כל זמן שלא קיים תרי"ג מצוות נקרא צדיק שאינו גמור, כי לא על חנם התפלל משה רבינו ע"ה תפלות כמנין ואתחנ"ן ליכנס לארץ, אלא להשלים נפשו בקיום כל תרי"ג מצוות, וכאשר יקיים כולן, אלא שעדיין לא נקנו בו גם כן המדות הטובות בקנין גמור, אלא על ידי מלחמתו עם היצר הרע, הנה זה נקרא צדיק גמור הכובש את יצרו, וכאשר יוטבעו בו כל המדות הטובות בטבע גמור, עד שקיים תרי"ג מצוות בשמחה מאהבה בלי גרוי יצר הרע כלל, יען נזדכך החומר לגמרי, (וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "ולבי חלל בקרבי"), הנה זה נקרא חסיד גמור... (שם שער ג)

אלשיך:

...או כי אדם ימנע מעשות מצוה על ידי ג', שיחשדוהו שלהנאתו עושה, וזה שייך בראובן, שהיתה לו הנאת הבשורה כהנ"ל, או יחשדוהו שמחניף, וזה שייך באהרן ומשה, או שמתכוון לאיסור, וזה היה שייך בבועז, ובכל זאת לא נמנעו. ואמרו שם ועכשיו שאין נביאים, אליהו ומשיח כותבים המצוה שאדם עושה, והקב"ה חותם על ידם, רוצה לומר כל מצוה יש לה שורש בעולמות העליונים, ובעשות איש מצוה איכות קדושתה עולה ונרשמת מעולם לעולם עד למעלה מעולם הנשמות. ומה שהוא יתברך משפיע משפע השרשים העליונים להחזיק הרשמים הנעשים בהם נקרא חתימה, והאורות הנרשמים על ידי חותמיהם הם המלאכים הנעשים על ידי המצוות... (בראשית לז ל)

אשר ציוה ה' תעשו - יעשו מפני הצווי, ולא על מנת לקבל פרס שיראה אליהם, אלא יעשו את שלהם ויבטחו שהוא יתברך יעשה את שלו, וגם רצה ללמדם הבטחון... (ויקרא ט ו)

ושמרתם את חקותי - תתחילו בחוקים ולא במשפטים, כי טוב לכם לסמך עלי מעל דעתכם... ללכת בהם - ולא תעשו על מנת לקבל פרס, ואז אני ה' אלקיכם, ואם תשמרו על מנת לקבל פרס, אני ה' - נאמן לשלם שכר, אבל לא נקרא שמי עליכם כנ"ל. (שם יח ד)

בהעלותך - הנה דרכו יתברך להסתיר הסוד בתורה, והנה זולת מה שהאדם העושה מצוה מתקדש, גם החפץ שנעשה בו מצוה קונה איכות קדושה, ואפילו הוקדש רק קדושת דמים, ואפילו אם הכוונה רק לקיים מצות בוראו, ולמעלה מזה אשר לו חלק בבינת סוד התורה ובכוונת יחוד עליון בכל מצוה, וזה שאמר בעשותך מצותי תתן מעלה בנרות גם בכוונה סודית, כך שאל מול פני המנורה - כי בדרך רוחני יש נרות במשכן העליון, ויעשה יחוד באופן שיאירו גם בעליונה, והיחוד הזה נרמז בדבר אל אהרון...

או על ידי עשיית המצוה בכוונה עשה גם הארה למעלה, ועל ידי זה האיר גם במה שאינו נפרד ממנו, הנרמז במנורה עליונה ליודעי חן, וכאילו עשה המנורה בריה חדשה, וגם לא האיר נר אחד יותר מחברו, שעל ידי זה יאיר שורש בחינה אחת יותר מהאחרת... (במדבר ח א)

ציצית - כשאדם עושה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, כולל כל האדם בקדושה, אך לא כל אדם יכול לעשות כולם, לכן נתן לנו מצוה אחת שבה נזכר כל יום כל המצוות ונקבל לעשותם, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וזה שאמר "למען תזכרו ועשיתם", על ידי הזכירה כאילו כבר עשיתם, ועל ידי זה והייתם קדושים בכללותכם, וזהו לשון ציצית, שעל ידי ההבטה יזכרו המצוות... והיה לכם - יעשום לשם זכירת המצוות ואז יזכרו, ולא אם יעשו מצות אנשים מלומדה, ועל ידי הקבלה בלב תחול קדושה בעינים הרואות ובלב הזוכר המצוות עד שלא תשלט בהם טומאה, וגם מסובב מד' רוחות בד' שמות, כי בכל ציצית ח' חוטים וה' קשרים וי"ג חוליות... (במדבר טו לח)

שמר תשמרון - תעשו משמרת למשמרתי... ועשית הישר - ותעשה לפנים משורת הדין, בעיני ה' - ולא לפני בני אדם, ובאת - וכל זה בשבילך ולא בשביל ה'. (דברים ו יז)

אם שמע תשמעו - ואם יפחדו איך נוכל לשמר את כל המצוות כדי שיהיה הגשם והברכה, אם שמע תשמע אל מה שאני אומר תשמעו אל הכל, והוא לאהבה - שתקבלו המצוות שלא על מנת לקבל פרס במחשבה, ולעבדו - ובדבור, ובכל נפשכם - ובמעשה, ואם כל זה בקרבו ודאי שמן חלקו במצוות. (שם יא יג)

ראה - רצה לנטוע בלב בני ישראל יסודות בעבודת ה', א' בל יחשוב איש שמלאכת המלך נעשית על ידי הרבים גם בלעדו, ב' בל יחשבו שהמצוות כעבודת המלך, עשאה מקבל שכר על ציותו ואם מרד על מרדתו, שכל מצוה שאדם עושה מקנה בו קדושה כמאמרנו בברכת המצוות, "אשר קדשנו במצוותיו", ואין דומה האדם באיכותו לפני ואחרי עשיית המצוה, וגם רוחו וגופו יתעלו, כי כל מצוה שורשה עם ה', וכאשר יעשנה האדם יתעורר האור ההוא ויתפשט, עד שאמרו רז"ל שיברא מלאך המאיר לו, באופן שהמצוות עצמן הן הן שכרן, מחוץ ממה שיוסיף יתברך משלו. ג' להודיע לישראל שישימו כל מעינם לעבוד ה'. ד' בל יקוץ בתוכחתו בעולם הזה, ויבחר בעקר שהוא העולם הבא. ה' שלא יקוץ בעול המצוות כי רב בעיניו, כי הבא ליטהר מסייעין אותו, והטורח רק בהתחלה... (שם שם כו)

ושמרת לעשות - גם אם לא ייטב בעיניך, או לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים ללמדם, וגם באלו שנדחו בהלכה מתעוררים אורות עליונים ונעשים יחודים עליונים, וגם בהם היינו משיגים עולם הבא, אלא שא-ל דעות בחר בדרך האחרת להתנהג בה, ולעשיה תשמור דרך זו, והאחרת היא ללמדה, ואין לבטלה מהלימוד... (שם יז י)

כי תכלה - הנה לשלח ברכה ממקור עליון הרם צריך י' דברים, הצדקה כהמעשרות, ב' שיתנם דרך כבוד, ג' שיעשה המקבלים עיקר והוא באחרונה, ד' שלא יבלבל במתנותיו צנורות השפע, ה' יברך על מעשרותיו שתשרה על ידי זה הברכה, כמו בשולחנו. ו' שיעשה המצוה בעת רצון, ז' הכנת האיש על ידי עשותו המצוה, ח' הכנת המקום לשרות בו הברכה, ט' הכנת המקום להריק ברכה, י' להביא שפע הברכה מכל כללות הבחינות העליונות, ונגד כל אלו מתודה... (שם כו יב)

וידי נטפו מור - במצוות מעשיות לשוב בתשובה, אך המור על כפות המנעול - קודם צריך לשוב, ואחר כך לעשות מצוות, דאם לא כן הוא כמנעול הסגור, ולכן הסתיר פניו וקבלנו יסורין. (שיר השירים ה ה)

מישרים אשפוט - על ידי מצוה אחת שיחיד עושה כראוי מחשיב כאילו מקיים כל העולם, כמו הדן דין אמת לאמיתו. (תהלים עה ג)

ויצבט לה - ...ומה שאמרו רז"ל אילו ידע בועז שהכתוב כותב ויצבט וגו' עגלים פטומות היה מאכילה, רוצה לומר, אילו ידע שהכתוב יעיד עליו שעשה לשם שמים, היה מאכילה יותר ואינו חושש לחשדם. ומה שאמרו שם, ועכשיו אדם עושה מצוה אליהו ומשיח כותבם והקב"ה חותם, רוצה לומר שהמעשים עצמם מפרסמים אם נעשו בלב שלם או בפניות, וכמו שהיה באברהם בעקדה, שלא היה איש אתו, ובכל זאת המעשה מפרסמו מהמלאכים וכחות הקדושה שנוצרו על ידה... (רות ב יד)

רמ"ע מפאנו:

...וכאן צריכים אנו ליזהר כי יש אדם שעמלו בתורה ובמצות אפילו בקיום העשין יקרא סור מרע כגון המתעטף בציצית לזכות שלא לתור אחרי מחשבת הלב והעינים, ויש מהם שאפילו בהרחקת הלאוין יקרא עושה טוב לאסור בזיקים וכבלי ברזל המתעה בהן וצבאו ופקודיו תחות שלטנותא דקב"ה, והיא מבחר הכוונות בשמירתם. ויש בזה טעם לשבח למה שכתב הראב"ע בספר העצמים כי יש בגוף שס"ה עורקים שוקטים כמנין הלילות, ולנו (לדעתנו) הן הלאוין, בכוונת סור מרע. ושס"ה עורקים דופקים כמנין הימים אשר הם לפי דרכנו שמירת הלאוין בכוונת עשה טוב, והוא כפתור ופרח עם מה שיבא במאמר חכמים עבר ושנה הותרה לו בחלק הג' פרק י"ד... (מאמר חקור דין חלק א פרק יא)

...ומזה למדנו שהשנון לעצמו תורה אור פני חמה מטע ה' להתפאר, ועקרו מופקד בארץ נתן לבני אדם לעשות ענף ולשאת פרי, והוה המעשה נר מצוה המסור לדור דור ודורשיו מבאי הארץ שבה עקר קיום המצות ותחלת הנהגתן מיהושע פני לבנה. ולפי שהטובים והכשרים שבנו יחשבו בעלי תשובה מעטיו של נחש כמו שזכרנו בפרק א', כי על כן אמר הנביא "ונהי כטמא כלנו", ולפיכך אמרו בירושלמי כי במקום שיש לחוש שיתבטל המעשה בשבילו אז נזקקין למעשה ובטלים הלמוד מפניו, ושנון ערוך הוא גם בבבלי בפרק קמא דמ"ק, מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה מפניה. וכבר נודע כי הפסק הזוהמא מישראל לא יספיק לכלל המציאות כדי שיושלם התקון לכל באי העולם, לפיכך נמנו וגמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה, איך שיובן, דאי לדידיה הרי המעשה הוא התכלית, והמביא אליו גדול בסבה פועלת נקטינן מינה שאין מעשה גדול אלא כל זמן שהעיון מביא אליו. והיינו דתנינן, מעשיו מרובין מחכמתו שהם בהכרעת המאזנים מרובים מסבת חכמתו ועיונו שבו יושלם המעשה, וכתיב "בצדקתי החזקתי ולא ארפא", ללמד שכל המוחזק במצוה אחת ונזדמנה לו אחרת אם הן שקולות יאחז צדיק דרכו והאחרת תתקיים על ידי אחרים. דאי לא תימא הכי פשיטא, וכי נחשדו כשרים להניח כשרותם חלילה, ואי לאחריני דלמוד דידיה מביא לידי מעשה על האופן מהשלמות שבארנוהו הרי הוא ממצדיקי הרבים, ועלה ממדרגת בן להיות איש האלקים פרשנוהו בכל שמושיו למען תצדק וכלהו איתנהו ביה. (שם חלק ד פרק ו)

מהר"ל:

...והא דרבי חנינא בן תרדיון הכי איתא התם, כשחלה רבי יוסי בן קסמא אמר לו רבי חנניה בן תרדיון מה אני לעולם הבא, אמר לו כלום מעשה בא לידך... ונראה לא בשביל מצוה זאת יזכה לעולם הבא, רק שראה בקיום מצוה אחת כתקונה מאד שהיה מחמיר בה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בעצמו, שמזה המעשה ראה שקיום מצוה אחת כתקונה מזה היה יודע שהוא צדיק גמור בקיום כל המצוות והוא בן עולם הבא, ועוד אני אומר כי מה שאמר כלום מעשה בא לידך, לא שהיה רוצה לומר ממעשה מצוה אחת יזכה לעולם הבא, שאין הדבר כך, רק היה שואלו כלום מעשה בא לידך שמן המעשה יש להבחין סימן בן עולם הבא. ואמר מעות פורים נתחלפו במעות בצדקה וחלקתי אותם לענים, והדבר רמז מופלג, כי מעות של פורים אינם עומדים רק לרבוי אכילה ושתיה... אבל אין ביום הזה קדושה כלל. והאכילה והשתיה הוא דבר גשמי מענין העולם הזה, שהוא כולו גשמי, ונתחלף מעות אלו במעות עניים, היפך זה כי הענין ידוע שאין לו עולם הזה כלל, ואין נהנה מטובת עולם הזה, ודבר זה רמז שהוא יחליף מעולם הזה בעולם הבא... ומעתה אין ראיה כלל, וחזרה קושיין למקומה במאמר המפורסם רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

ואני אומר כי לא קשיא כלל, כי מה שישראל הם מוכנים אל התורה היא מדרגה בפני עצמה, כי מפני שהם מוכנים אל תורה, כמו שהתבאר למעלה... בשביל הכנתם לתורה יזכו לחיי עולם הבא, וכן חס ושלום לומר שאנחנו בני גלות, ואין אנו יכולים לקיים הרבה מצוות שתלוים בארץ, שלא יהיה לנו חלק באותן מצוות שלא נוכל לקיים, חס ושלום לומר דבר כזה, למעט משלמות הדורות שמתו... ועל זה אמר רבי חנניה בן עקשיא דבריו, כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצות הרבה, והם מוכנים אל מצוות הרבה מאד, וזהו זכות ישראל כאשר יש להם מצוות הרבה ביותר, ולכך שכרם גדול יותר... כי הדבר הזה שאפשר שיקיים המצות או לא יקיים דבר זה הוא שקול, כי אולי יזכה ויקיים המצוות, וכיון שהדבר שקול, דבר זה מכריע מה שהוא מוכן אל תורה של רבוי מצוות, ודבר זה הוא זכות גדולה מאד, ודבר זה יתבאר לקמן, כי זה מסגולת נפשם של ישראל שהם מוכנים אל המצוות, ואם היצר הרע מתגרה בהם, מכל מקום מצד עצם נפשם מוכנים אל התורה, ולפיכך אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... (תפארת ישראל פרק ה, וראה עוד מצוה-כללי)

...ועתה לפי דבריהם יש להקשות ביותר, מה שאמרו והעמידן על י"א, הרי רוב הדברים אשר נדברו באלה י"א אינם מצוות כלל, ואם כן מאי "והעמידן" דקאמר.

אבל פירוש זה, כי המעשים הטובים הם מחולקים, שאין זה כזה, כי העושה חסד עם הבריות אין מעלתו ושכרו כמו אותו שעושה דין, וכן העושה דין אין שכרו כמו זה שעושה חסד, רק כל אחד ואחד מחלק לעצמו, וכל אחד לפי המעשה הטוב שלו קונה הדבקות בו יתברך. כי אין ראוי שיהיה הדבקות אחד לדברים מחולקים. אבל מי שעושה כל המצוות שהם תרי"ג מצוות יש לו הדביקות בו יתברך בכל, שהרי נמצא בו כל השלמות המחולקים, ולפיכך אמר בא דוד והעמידן על י"א, ורצה בזה שגם אלו י"א דברים הם שלמות כללי, כמו שהוא בתרי"ג מצוות, ועם כי בודאי שאינו במדרגה ובמעלה כמו מי שעושה תרי"ג מצוות, שהם בודאי הדביקות הגמורה בו יתברך, מכל מקום יש באלו י"א דברים גם כן שלמות כללית דומה לתרי"ג מצוות... (שם פרק נד, וראה שם עוד)

וזה שאמר כאן כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו', כי המעשים מתייחסים לגוף האדם אשר הוא נחשב העיקר, כי לא שייך מעשה המצוות בשכל, רק המצוות הם שייכים לגוף האדם, כי אכילת מצה הרי המצה היא דבר גוף, וכן לולב, וכן כל המצוות, הכל הם הגוף, וכמו שכתבנו לעיל בהקדמה, כי המצוות הוא מעשה הגוף, שעל זה אמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור, ולכך אמר שאם מעשיו מועטין וחכמתו מרובה, דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובין, וכן כאשר האדם מצד המעשים אשר שייכים לאדם במה שהוא בעל גוף, אשר הגוף הוא שורש האדם ועיקר שלו, אם המעשים הם מועטים וחכמתו מרובה דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובין והרוח בא ועוקרתו... כי שורש האדם הוא הגוף, והשכל הם הענפים, וכאשר המצות שהם מעשה הגוף הם הרבה, הרי הוא דומה לאילן שיש לו שרשים הרבה מאד וענפיו הם מעט, שאפילו הרוחות באות אינם מזיזים אותו ממקומו, מפני ששרשיו מרובים... ולזה אף על גב שמעשיו הם יותר, שלפי ערך חכמתו היה ראוי שיהיו מעשיו יתירים אין לו קיום, קשיא, דמה טעם דבר זה, כיון שזה מעשיו יותר, למה לא יהיה קיום יותר, ובשביל שחכמתו יותר לא יהיה לו קיום? ואין זה קשיא, כי יש לך לדעת כי האדם בחכמתו הוא נכנס במדריגה העליונה, וכאשר האדם מצד עצמו, דהיינו מצד המעשים, אין ראוי לזה, דהיינו כאשר מעשיו מועטים ואין ראוי לו אתו מדריגה העליונה שנכנס בה, וכל אשר יש לו מדריגה יותר מן הראוי אליו הוא כמו אילן שיש לו שורש קטן וענפיו מרובין, והנה יש לו דבר שאינו ראוי לו, ומפני זה האילן נוטה אל הנפילה, וכך כאשר יש לאדם חכמה יותר מן מעשיו, נכנס במדריגה אשר אין ראוי לו, ובשביל התורה היתירה אשר יש לו לפי ערך מעשיו, היא אליו סם המות... (דרך חיים פרק ג יז)

...ואם לא יעיז פנים במצוה נגד המלעיגים לא יעשה המצוה, ואם כן יבטל המצוה, ולכך מקדים הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים... אבל מפני ששנה עז פנים לגיהנם, אמר אחר כך במצות השי"ת מותר להיות עז, ואם אי אפשר לקיים המצוה רק שצריך שיהיה עז מותר להיות עז, אבל מכל מקום אם אפשר לקיים המצוה בלא עזות ויעשה המצוה שלא בפני המלעיגים יותר עדיף, ודבר זה אינו, אבל יש להיות עז כנגד המלעיגים ויעיז פניו כנגדם, ואף אם אפשר לו לעשות המצוה שלא בפני המלעיגים צריך שיהיה עז בעבודת המקום ולא יחוש למלעיגים. וכך משמע כאשר שונה קודם הוי עז כנמר, שאינו משמע שבא להתיר העזות, שהוא אסור, שהרי לא אשמועינן עדיין איסור עזות...

וכל מעשה נעשה על ידי שלשה דברים, הא' כאשר יתחיל לעשות, אף על גב שלא התקרב אל הפעולה היא התחלה בלבד, כגון שהוא יושב ועומד הנה העמידה אינה התקרבות אל המעשה, והוא דבר בפני עצמו, והמעשה עצמה היא דבר בפני עצמה. ומפני שרצה יהודה בן תימא להזהיר באיזה ענין יבא האדם לפעול המצוה, והתחיל שיהא עז כנמר, שאם לא היה לו עזות לא יבא לפעול כלל בעבודת הבורא... ואחר כך מזהיר האדם בעבודה כנגד ההתחלה כשלא יהיה כבד והיה זריז בתחלה, על זה אמר הוי קל כנשר, ובדבר שהוא התחלה שייך קלות כאשר הוא קל, ואין טבעו מכביד עליו לעמוד ממקומו אשר הוא יושב, וזהו סגולת הנשר שאין טבעו מכביד עליו, ולכן אמר הוי קל כנשר. וכנגד הדבר שהוא אחר ההתחלה, אמר ורץ כצבי, כי מה שהוא רץ על הדרך אחר שעמד, הוא מתקרב אל גוף המעשה, ואמר שיהיה זה בזריזות היותר מאד, ולכך אמר שיהיה עז כנמר, שלא יתבייש ויתעורר על הפעולה, ויתחיל בפעולה ויתקרב עוד אל המעשה עצמו שהיא העבודה, ועוד יהיה זריז לגמור המעשה עצמה, ועל זה אמר וגבור כארי... (שם פרק ה כ)

וראיתי מקשים על דברי התנא מה שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, והדעת נותנת הפך זה, שמפני זכות טובת ישראל היה לו לתת אליהם מצוות מועטות, כי במצוות הרבה יש לחוש שמא יעברו... ולא ידעתי מה ראיה מן המשנה שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל, כי אין פירושו שלכך נתן להם מצות הרבה, שאפילו באחת הוא זוכה, אבל פירושו כמשמעו, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אף על גב שעתה אפשר שיהיה רובו עונות על ידי ריבוי מצוות, מה בכך, הקב"ה רוצה להטיב לטובים, ומאחר שיותר זכות לטובים על ידי רבוי מצוות, שאז יהיו שלמים בתרי"ג מצות, רצה השי"ת לזכות את הטובים, כי הכל לפי המצוות שהאדם עושה... (שם פרק ו בסופו וראה שם עוד)

...פירוש כי התורה היא השכל העליון שנתן השי"ת לעולם, ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים, ואפילו חפצי שמים, שהם המצוות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי, אף אם לא ידע טעם המצוה, וכמו שבארנו בהקדמת אבות, ולכך כל חפצי שמים לא ישוו בה. אמנם אם אי אפשר שתעשה על ידי אחרים, בודאי המצוה קודמת, וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב, בודאי המצוה קודמת, כי המצוה כשלא נעשה יש כאן חסרון גדול, שהמצוה היא חיוב על האדם, ואילו התורה היא מעלה לאדם, ומכל מקום אם אין התורה אין כאן חסרון כל כך, וזה ההפרש שיש בין התורה ובין המצוות, כי המצוות אם לא יעשה אותם האדם הוא חסר לגמרי, שהרי מצוות התורה הם רמ"ח כמספר אברי האדם, עד שהמצוה היא משלמת האדם שאם אין המצוה, כאלו האדם חסר אבר אחד, כי המצוה שהיא על ידי מעשה האדם, שנעשה על ידי גופו הגשמי היא קרובה יותר אל האדם הגשמי, ואם לא יעשה אותה האדם הוא חסר...

...ופירוש זה כי סבר רבי טרפון מעשה גדול, בשביל שהיה סובר כי המעשה הוא השלמת האדם עצמו על ידי מעשה, ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם, שהאדם שלם, וזה הוא יותר גדול, כמו שהתבאר... הוא יותר מן התורה, שאינה השלמת האדם, ולפיכך סבר המעשה גדול. נענו כולם ואמרו תלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, רוצה לומר כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלימות שכלית, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן, ובמדריגת התורה הוא הכל... (נתיב התורה פרק א)

...ואם השי"ת ציוה על האדם לתת תרומה ומעשר, זהו שהוא עושה טובה לאחר, ואין דבר זה קשה, אבל דבר זה שאין עושה בזה שום טובה (בשמטה), הוא דבר קשה כאשר מפסיד ממון שלו, ועם כל זה מקבלים ועושים בשמחה, ואין שום דבר בעולם קשה כמו השמיטה, כי השמיטה שנה תמימה ויש לו הפסד ממון, היא יותר קשה... (שם פרק יז)

...הזכיר כאן ג' דברים, שכאשר האדם עושה המצוה בענין זה הוא המצוה בשלמות, האחד העושה המצוה, דהיינו שהיה משמח חתן וכלה, ועשה המצוה בשלימות, כי המצוה הזאת היא לשמח חתן וכלה, וזה שהיה משמח חתן וכלה על ידי שהיה מרקד בשוטיתיה דאסא, הוה שמחה שלימה, ולכך אמר אהני שוטיתיה שעשה על ידו המצוה בשלימות, ואמרי לה אהני ליה שיטתיה, ופירוש זה שהיה עושה המצוה בתמידות, וזה כי כאשר עושה המצות פעם אחת, דבר זה הוא אקראי, והמקרה אינו נחשב רק אם עושה המצוה בעצם לא במקרה... ואמרי לה אהני ליה שטותיה, פירוש שהיה מתבזה על המצוה, וזהו שכרו הגדול שהיה כופה יצרו לעשות המצוה, אף שהיה נראה כשוטה על המצוות... 

והמצוה שהיא עבודת השי"ת ראוי שתהיה בשמחה, כי מעשה המצוה הוא להשלים את האדם, כמו שהתבאר לך לפני זה, כי לכך הם רמ"ח מצוות עשה להשלים את האדם בכל אבריו, ומאחר כי המצוה היא השלמת האדם, לכך ראוי שתהיה המצוה בשמחה, כי השמחה היא מצד השלימות, ואשר יש לו שלימות הוא שמח... ואז ראוי שתשרה עליו השכינה לגמרי, כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה, אבל כאשר יש לו שמחה בשביל עושרו, דבר זה אינו נחשב לכלום, כי העושר אינו השלמת האדם...

ומפני כי המצוה היא שלימות האדם, ולכך צריך שיעשה אותה בשלימות גם כן כפי מה היא המצוה, וכאשר התחיל האדם בדבר שהוא השלמה, צריך להשלים כולה, ואם לא השלים את כולה נקרא כאלו פורש מן המצוה, ועוד כי המצוה היא אלקית בלתי גשמית, והדבר שהוא בלתי גשמי אינו מתחלק כלל, ולפיכך כאשר התחיל המצוה אומרין לו גמור המצוה... וכמו שצריך האדם לעשות המצוה בשלימות, צריך גם כן שיעשה בהדור, כי זהו מצוה בשלימות כאשר יעשה אותה בהדור... ומה שאמר בהדור מצוה עד שליש, דבר זה תבין ממה שנקראת המצוה נר, כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור, והנר הוא הדור ונאה, כי האור אינו דבר גשמי, כי הדבר הגשמי הוא עכור ואינו נאה, כמו שהתבאר בכמה מקומות... (שם פרק יז)

...ונראה לפרש, אף דעקר קרא מדבר מעבודה זרה, שאפילו אם נוטלים את נפשו לא יעבוד עבודה זרה, מכל מקום יש לפרש על כל המצוות שהאדם חייב לעשות באהבה, כי יש שלשה מניעים ומעכבים את האדם מלקיים המצוות, לפעמים מפני יצרו שמסיתו שלא לעשותם, אף כי אין טורח עליו מלעשות רק יצרו מגרה בו שלא יעשה מן הדברים שהם מעשה יצר הרע בלבד, ולפעמים המצוה בעצמה קשה עליו מלעשות מפני הטורח, או לפעמים המצוה קשה עליו מפני הוצאת ממון, וכנגד זה אמר שיאהב השי"ת בכל לבבו ולא יפנה אל יצרו, שהוא מסית אותו אל הרע לבטל האהבה. ולפעמים מניח המצוה בשביל שהמצוה היא קשה עליו, וכנגד זה אמר שיעשה המצוה בכל נפשו, וכאשר יעשה המצוה בכל נפשו לא יהיה מונע לו כאשר הוא טורח ויגע בקיום המצוה, ויעשה המצוה אף אם המצוה קשה עליו מאד. וכן יעשה המצוה אף עם המצוה קשה עליו מצד הממון, ועם כל זה יהיה מקיים המצוה... (נתיב אהבת השם פרק א)

ותאמר הבכירה - ...ומה שאמרו בהוריות לעולם יקדים אדם לדבר מצוה וכו', ואף על גב שלא נתכוונה למצוה, מכל מקום מצוה שלא בכוונה היתה, ובשביל זה קדמה ד' דורות בישראל... (גור אריה בראשית יט לא)

...והענינים השכליים אין פעולתם בזמן, שאינם תחת הזמן, ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולכן ציורה שאין מחמיצין המצה לזכרון, ואף מצות ה' מוטל עליו לעשות בלי זמן לא כדברים גשמיים של חול שהם תחת הזמן. (שם שמות יב יז)

כל המצוה - לא שייך על כל המצוות, שהרי לא נצטוו כולן היום, אלא שצריך לו לגמר המצוה, כמו בית הנקרא בית רק בהגמרו, ולפי זה יש לומר שאין לאחד למול ולאחד לפרע. ויש לחלק, דיש מצוה במילה כמו בפריעה, ולא אמרינן אלא דומיא דקבורה, דאין המצוה רק הקבורה ולא ההעלאה (של ארון יוסף), וכן בקרבן, כהן אחד שוחט והשני זורק... (שם דברים ח א)

...ולפיכך אמר הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הטלית הוא העולם שנברא שיהיה לאדם ומוכן אליו האדם, ולכך אם יעשה מצוה בעולם הזה, שהוא דומה ומתיחס אל העולם אשר נברא לו, הנה זוכה ומקבל עולמו שהוא מוכן לו בעולם הזה, וכן מה שאמר הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, וזה מפני שהיין הוא דומה ומתייחס אל עולם הבא... הנה נזכרו ד' עולמות אשר הם לאדם זה אחר זה, וכאשר יעשה מצוה אלקית בעולם הזה, ובאותה מצוה יש לו שווי ודמיון אל העולם שיגיע לו, שכאשר הוא זהיר בנר והנר דומה אל עולם הזה כמו שאמרנו, ראוי שיהיה לו עולם הזה בשלימותו, וזה שאמר שיהיו בניו תלמידי חכמים, וכאשר הוא זהיר ומתלבש בציצית, ובזה יש לו התיחסות אל עולם שהוא מוכן לו הוא התחיה, מקבל הוא בעולם הזה גם כן דבר דומה לו ומתייחס אליו, הוא טלית נאה, שהוא דומה ומתייחס אל התחיה... (חדושי אגדות שבת כג ב)

...אבל הכא לא איירי שעושה המצוה על מנת לקבל פרס, דהיינו שעושה המצוה בשביל שיזכה מה שרוצה לזכות, ואין זה שכר המצוה, וזהו אינו דומה לראשון, וזה כי זה האיש עושה המצוה כתקנתה לאהבת השי"ת, רק שתכליתו שהוא אוהב את השי"ת, הוא בשביל שייטב לו, מכל מקום כיון שהוא עושה המצוה כתקונה, והוא לאהבת השי"ת, אף על גב דעובד לו ואוהב אותו רק בשביל שחייב, הוא צדיק גמור, דסוף סוף הוא אוהב השי"ת ועובדו כאשר הוא ראוי לעשות, אבל מי שהוא עובד השי"ת בשביל שכר המצוה עצמו, וזה אינו עובד עיקר המצוה רק בשביל שכר המצוה, כי אחר שהוא עושה המצוה בשביל שכר אותה המצוה, כלומר מה שישיג טוב ושכר כמו שקיים המצוה, אם כן לא הוי כלל קיום מצוה עבודת הבורא יתברך... ומתרץ הא בישראל הא באומות העולם, ופירש הדבר שאין האומות מציאותם ומדריגתם נחשבת לפני השי"ת, ואם עושה המצוה לשם טובת עצמו אינו צדיק, כי הוא אינו ממציאות הטוב, אבל ישראל בעבור כי מדריגתם ומציאותם הוא הצדק והטוב, העושה מצוה לשם הנאת וטובת עצמו הרי הוא צדיק גמור, כי אין ענין צדיק רק שהוא נמצא על ישראל, ואין מתנאי הצדיק בישראל שיהיה עובד השי"ת ולא יהיה כוונתו לטובה אליו, אף על גב שהוא מתנאי החסיד, דודאי מי שיהיה חסיד צריך שיהיה לו מדריגה זאת שלא יסתכל כלל לשום דבר טוב, רק לאהבת השי"ת, אבל תנאי הצדיק אינו זה, כי צדיק הוא שהוא נמשך על היושר, ומאחר שהישראל הוא מציאות הצדק, ואם עושה המצוה בשביל טובת עצמו הרי זה רצון השי"ת, כי הישראל מציאות צדק, והוא עושה לקיים הצדק שהוא מציאותו... (שם ראש השנה ג ב)

כל שאינו בעשיה וכו', מדברי רש"י ז"ל נראה שאינו מקיים ועובר עבירה חס ושלום, וכי דבר זה צריך לומר, רק פירושו שהוא מרחיק עצמו מן עשית המצות, ואם יש לו לעשות סוכה אומר לאחר שיעשה אותה, אף על גב שאין מבטל מלמודו אינו מדקדק על זה, רק כי כל כוונתו על התורה, וזה אין לו לעשות, שאין נחשב התורה אצלו בפועל, כי על ידי השכל שהוא לומד תורה אין התורה בפועל, ולכך כתיב ולמדתם ועשיתם, כי כל שישנו בעשיה ישנו בלמוד, ואם אינו בעשיה אינו בלימוד, וכל זה מן הטעם אשר אמרנו, כי על ידי עשיית המצוה אז התורה אצלו בפועל, לא כאשר בשכלו בלבד, ואפילו אם מלמד אחרים והאחרים עושים, עם כל זה לא נחשב כי התורה היא אצלו רק כאשר במעשה היא אצלו ולא על ידי אחרים... (שם יבמות קט ב)

גדול מצווה ועושה... ועיקר הטעם הוא, כי מי שמצווה ועושה הקב"ה חפץ ממנו לעשות המצווה. דמיון זה גוי שעושה מצוה אין ספק שאינו חשוב כל כך כמו שהוא הישראל, כי המצוה לישראל שייכת יותר, שהרי מצווים עליה כי הם מוכנים יותר למצוה, אבל מי שאינו מצווה ועושה מפני שאינו מצווה ועושה אינו מוכן כל כך למצוה, ואינו כל כך כמו המצווה ועושה. ועוד כי המצווה ועושה הוא מצד העלה שמחייב אותו לעשות, וכל מי שאינו מצווה ועושה הוא מצד האדם עושה המצוה ולא מצד השי"ת, והוא יותר מעלה ויותר מדריגה כאשר המצוה מצד השי"ת שהוא העלה, ואלו המצוה שאינו מצווה והאדם עושה מעצמו זה מצד האדם, דדבר זה אינו כל כך במדריגה. (שם קידושין לא א)

שלוחי מצוה אינן ניזוקין, פירוש כאשר האדם הולך לעשות המצוה יש לו חבור ודביקות אל השי"ת לגמרי, כי המצוה היא דרכי השי"ת, והמתנועע אל המצוה הוא מתנועע אל השי"ת, וכל מתנועע אל דבר מתקשר ומתחבר לשם לגמרי, ולכך אמרו בפרק כל כתבי (שבת קי"ח) אמר רבי יוסי יהא חלקי עם המתים בדרך מצוה, כי תכלית האחרון שיהיה נשמת האדם צרורה עם השי"ת, וכאשר מת בדרך מצוה שהלך להתחבר עם השי"ת נשמתו צרורה לשם לגמרי... (שם)

מעשה גדול, פירוש מפני כי המעשה הוא עיקר, אבל התלמוד שהוא למד לעשות אינו עיקר כמו המעשה, שהרי התכלית לעשות, כי אין האדם שכלי, כי אלו היה שכלי לגמרי היתה התורה שלו עיקר, אבל האדם אינו שכלי לגמרי, ולכך המעשה עיקר, שהמעשה על ידי האדם כפי אשר ראוי שיהיה צדיק על ידי מעשה, שכל מעשה הוא בגוף, ואלו התורה היא בשכל... אבל רבי עקיבא סובר שהתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה, כי התלמוד הוא התחלה, ובכח ההתחלה הוא הכל, וזה שאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, וידוע שכל הדברים אשר קודמים מעלתם יותר גדולה, מפני שהוא סבה לאחר, והרי הוא סבה, והסבה גדולה מן המסובב. (שם)

של"ה:

...גם הנר אין לו הארה כי אם מצד האור האחוז בו, כך המצוה, התלמוד סבת המעשה, כהא דתנן הלל אומר אין בור ירא חטא. אמנם אין להתלמוד אחיזה בלי מעשה, כהא דתנן רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו', ולכאורה אלו שני דברים סותרים זה את זה, אבל כי מעיינת שפיר תראה שניהם אמת, לא יכול אדם לבא לכתר תורה אם לא יהיה לו הכנה ביראת חטא, שנפשו חשקה בדביקות השי"ת, ולב אדם טהור לו חושק ומתאוה להדביקות... אמנם עדיין נעלמו ממנו פרטי היראת חטא והמצוות כללותיהן ופרטותיהן עד שיזכה לכתר תורה, ואז בא מתלמוד למעשה, בכל מכל כל.

עוד יש לתרץ בענין אחר, והוא יותר פנימי, התורה היא מעשה ועיוני נגלה ונסתר, הנגלה מהתורה הוא קיום מצוותיה, שהן רמ"ח מצוות עשה ושמירת אזהרותיה שהן שס"ה לאוין, ולאלה ולאלה יש טעמים נסתרים סודות אלקיות כולן דבוקות בשמו הגדול, אשר על היודעם נאמר "אשגבהו כי ידע שמי"... והנה סדר המדריגות כך הם, לא בור ירא חטא וכו', רק צריך ללמוד תחילה תרי"ג מצות, והתלמוד יביאנו לידי מעשה ויהיה ירא חטא, אחר כך כשיבא למעלה זו, אזי שכל המעשה הוא סולם לעלות לעיוני, שהוא חלק הנסתר, ויזכה לחזות בנועם ה', וזו חכמה צריך שתקדים יראת חטא, כמו שאמר "הן יראת ה' ראשית חכמה", ואז חכמתו מתקיימת, יתגלו לו רזי תורה להיות חכם מבין מדעתו. (הקדמה)

והנני אבאר סוד זה הענין, כללות העשיין מצוות לא תעשה והלא תעשה מעשיין. העשיין ממצות לא תעשה כיצד, כל מצוה ומצוה שמקיים אותה האדם, צריך להיות בהתעוררות הלב, לא מצות אנשים מלומדה רק כפרוטגמא חדשה, ויעשה אותה לשם שמים אף שהחומר מנגדו, והיא נגד תאות הגוף, ישבור תאותו ויקיים המצוה בזהירות ובזריזות, ויחשוב האדם בלבו בבוא מצות עשה לידי הנה מצד חומרי ותאותי לא הייתי עושה דבר זה, רק אני עושה כי ככה ציווני השי"ת, הרי במה שחושב שלא היה עושה דבר זה מצד עצמו רק עושה בשביל ציווי השי"ת, הנה זה המעשה קדם לו לא תעשה, וזהו בכל לבבך, בשני יצריך, יצר הרע ויצר טוב, רוצה לומר יחשוב מצד יצר הרע הוא לא תעשה, אמנם אני אעשה, כי אבי שבשמים גזר עלי. וכענין שמצינו בלא תעשה היפך מזה, תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עליו, הרי בשניהם, במצוות עשה ובמצוות לא תעשה העשה כלול מלא תעשה ולא תעשה מעשה, כי בשניהם עובד את ה', ביצר הרע וביצר טוב, בעשה מצד היצר הרע והוא כובש ועושה, עשה בלא תעשה מצד היצר הרע בעשה, והוא כובש להיות בלא תעשה, נמצא גם לא תעשה הוא בעשה, דהיינו סוד הכבישה הזאת התעוררות הלב, שאשר על זה תנן בסוף מכות, כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והיינו בבחינת המחשבה... (בית חכמה)

...כי העשיין כלולים מלא תעשיין, ולא תעשיין מעשין, דהיינו כשבאה מצות עשה לידו יחשוב מצדי ומצד רצוני לא הייתי עושה דבר זה, כי הוא לטורח בגופי או בממוני, אבל אני עושה דבר זה בזריזות בשביל קוני שציווני לעשות כן, וכן בלא תעשה יחשוב ויאמר כמה היה חשקי לאכול בשר חזיר וכו', אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי... (מאמר השני)

 

 

 

עוד יהיה נרמז בעיקר העבודה בלב לרמז שיש עבודה בלב, רצוני לומר, במחשבת הלב ובהסכמו, אבל אין עבודה זו בפועל, ולהבין זה צריך להקדים מה שאמר רבי מאיר אומר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'", ויש להקשות, מה הם הדברים הרבים שזוכה להם, ואין לומר אלו שחושב אחר כך, "כל העולם ככולו כדאי וכו'", דאלו דקא חשיב קאי על 'ולא עוד', אלא הענין הוא, הקב"ה נתן תרי"ג מצוות, ובאלו התרי"ג מצוות שלם דמות וצלם האדם בסוד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ולכאורה יתבהל האדם, כי מי הוא זה ואי זה הוא הנשלם בכל התרי"ג, כי יש ויש הרבה מצוות שהם בחק הנמנע אצלו לקיים, ואפילו משה רבינו ע"ה לא קיימן... אלא הענין הוא, כל העוסק בתורה לשמה, הכוונה משל למלך שכותב כתב לבני מדינתו מה לעשות ומה למנוע מלעשות, והם פותחים הכתב לעשות רצון המלך, דהיינו כל א' וא' יעשה מה ששייך לו... וזה נקרא עובד המלך, כי עושה מה שאפשר לו לעשות, ואלו היה באפשרי לו לעשות יותר מזה, אז היה עושה, אז מעלה עליו כאלו עשה הכל, כן אנחנו עבדי ה', התורה היא הכתב שכתב הקב"ה לבני מדינתו, דהיינו אנחנו אומה ישראלית, ואנחנו פותחים זה הכתב לקיים כל מה שכתוב כל אחד מה שאפשר לו, על כן אנחנו עבדי ה', אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה, דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקב"ה ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, אז אם מקיים כל שאפשרי לו לקיים, מעלה עליו הקב"ה כאילו קיים הכל, כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה... 

אמנם לענין זה נראה לי לפרש דהכי קאמר, התלמוד מביא לידי מעשה, כלומר שלומד ועוסק לשמה וחושב לקיים, מביא כאלו היה קיים זה המעשה, מאחר שמצדו לא היה יבצר באם היה באפשר לו לקיים, וזה שאמר רבי מאיר "זוכה לדברים הרבה", דהיינו יותר ממה שעשה מקבל שכר כאלו עשאם, מאחר שמצד מחשבתו שבלב היה מוכן לקיימם אם היה באפשרי לו, וזהו העבודה היא עבודה בלב, כי לא באה לכלל עבודה בפועל... (מאמר הו')

וכן כל פעולה ומלאכה שעושה הוא בבחירתו, הן דבר מצוה הן דבר רשות יהיה שם שמים שגור בפיו, כגון אם בונה איזה בנין או קונה כלי או עושה בגד חדש, וזה לשון ר"ח שער א' פרק ט' צריך קודם שיעשה היחוד ההוא יאמר בפיו יוציא בשפתיו, דבר זה או מצוה זו אני עושה לייחד השכינא עם קודשא בריך הוא, ויכוין בייחדו יאהדונ"הי, ויכוין שבזה תתעלה מהגלות. כיצד, הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית, יאמר הריני הולך לייחד השכינה עם הקב"ה... ועם היות שטחיות דבריו, במה שאכתב על מה דאיהו עביד במעשים בדברי העולם, שהם לעבודתו, שאם הוא במעשה המצוות היא העבודה עצמה, מכל מקום כבר אפרש שיהיה במעשה המצוות איזה פניה, כי בוחן לבות יודע הכל, וכאשר בתחילת העשיה יאמר בפירוש שהוא לעבודתו לשם ה', והכוונה לייחד כדפירשנו, הרי בזה מסלק כל חיצוני שלא תסרח באותה המצוה, כן נראה מדבריו, שאמר בכל עובדוי דבר נש לישבעי ליה, ומאי ריבה בכל, אלא ודאי הכי פירושו, לא מבעיא בדברי הקדושה שצריך להזכיר, כי יותר הקליפה רוצה להאחז ברוחניות המצוות יותר מדבר הגשמי שאין בו ממש, אלא אפילו בדברי העולם יאמר לשם ה', כדי שלא תשרה בשום מעשה ממעשיו הגשמיים. וכן תמצא שמנהג הקדמונים ע"ה היה שקודם שעשו המצוה היו מוצאים הכוונה בפיהם, כענין ר' אבא ע"ה בג' סעודות בזוהר... ונראה בעיני שלא די כשאומר בשם ה' אני עושה זה במלאכה גשמית, רק יאמר בלשון שאומרים בעשיית מצוה, שהלשון הוא לשם ייחוד קב"ה ושכינתיה, על ידי ההוא טמיר ונעלם, כך יאמר גם כן בכל מלאכה ופעולה, וטעמו כי כבר כתבתי לעיל במאמר שכל המעשים יהיו לשם שמים, אפילו פעולה גשמית, כגון כשבונה בית, יאמר אני בונה אותו שיהיה מקום ובית ועד ללומדי תורה... (שער האותיות אחרי העקרים)

ולא זו בדבר הרשות שיעשה כן, אלא אפילו בדבר מצוה יעשה במתון, דהא ההוא עובדא דברכות שאמר עלה מתון מתון ת' זוז שויא היה לדבר מצוה ולקידוש השם, דרב אדא בר אהבה קרע מכבנתא מההיא אתתא דהוה לבישא בשוקא, כסבור שהיא ישראלית. והא דאמרינן דזריזין מקדימין למצוה, וצריך לעשותה בזריזות, זהו ענין מצוה שכבר היא מפורסמת ומושכלת אצלו, כגון לילך לבית הכנסת ולבית המדרש וקיום כל המצות מעשיות שבתורה אבל בדבר שצריך התבוננות, למשל מי שבדעתו ליתן כיס מלא מטבעות לחלק זה לעניים, ופגעו בו עניים, לא ימהר עד שיתבונן מתחילה איזה עני חשוב, והחשוב קודם... (שם אות מ)

אות תשוקה, והוא החשק והאהבה להשי"ת ולתורתו הקדושה ולמצוותיה, ולשמור ולעשות ולקיים את הכל בשמחה גדולה, שישמח שזוכה לעבוד את השי"ת ולהיות דבק בו, וזה לשון ספר חרדים... (שם אות ת)

...ולבא למדריגות אלו, נפש רוח ונשמה, צריך לקדש את עצמו במעשה ובדיבור ובמחשבה, דהיינו שכל כלי המעשה, כל רמ"ח אבריו יהיו קדושים פרושים מכל עבירה ואבק עבירה, זו סור מרע. אחר כך יראה ועשה טוב, שבכל איבריו יעשה מצוות ופעולות טובות, ובזה מעורר רוחניות הנפש, אחר כך יקדיש דיבור לנצור לשונו מרע, ואפילו דבור שאינו עבירה רק דבר חול, לא מצאתי טוב אלא שתיקה, ובזה מעורר רוחניות רוח, ואחר כך יקדש מחשבתו שהיא במח ובלב, שלא יהיה שום מחשבה פיגול או גיעול במחשבתו רק מחשבותיו יהיו קדושות וטהורות, דבוקות בו יתברך, ובכוונת עיון התורה ובכוונת המצוות, ואין לך דבר מצוה שלא יתדבק במעשה בדיבור במחשבה, דהיינו בעת עשיית המצוה ידבר ויאמר הנני אעשה המצוה הזאת אשר דינה כך וכך, אעשנה בהתעוררות ובשמחה, לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, וכשמדבר הדין של המצוה ההיא בפיו, ומדבר ואומר שרוצה לעשותה בכל הדוריה, אז זוכה שעושה המצוה כמאמרם, וזהו רמז גם כן בדברי רז"ל "תלמוד מביא לידי מעשה", כלומר שמוציא התלמוד של המעשה ולומדה, אז מביא לידי מעשה המהודר ומרוצה להשי"ת, ואז בעשותה יחשב בכוונת המצוה ובסודה לפי כחה, ואז נשלם דיבור ומחשבה ומעשה, ונתקיים בפיך ובלבבך לעשותו... (מסכת שבת)

...כמו כן בשכר המצוות יותר ישתכר ביום אחד מי שיודע סודם, ממה שישתכר בשבוע אחד הבלתי יודע סודם. המשל, ראובן שמעון לוי אכלו כאחד, גד ונפתלי דן אכלו כאחד, לוי המקובל זימן ובירך ברכת המזון וכוס של ברכה בידו, כיון למי שראוי לכוין. דן הבלתי מקובל זימן גם הוא בחבורתו, ובירך ברכת המזון וכוס של ברכה בידו, ולא כיון לסודות הברכה כי לא ידע, הנה שניהם מצוה אחת עשו, אך יש יתרון לשכר לוי משכר דן, כיתרון האור מן החושך, ועל זה הדרך שאר המצוות, וזה פשוט ליודעי חן... (מסכת שבועות)

...אך עתה באתי ליישב קושית התוספות שהקשו על רש"י, דמהכא דייק בסוף פרק קמא דקדושין וזה לשונו, ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין, ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו למוד תחלה, לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר, המעשה טוב יותר מהתלמוד, עד כן לשונו, וכן היא סברת רש"י, וסבירא ליה דהכי פירושו, התלמוד גדול, כלומר שיש לו דין קדימה, שיותר טוב שילמד ממה שירדוף אחר המצוות, מי שעדיין אינו בקי בדינים, שידע מה לעשות, ואם לא ילמוד אזי יהיו נעלמים ממנו כמה דינים ויעשה כמה איסורים, ויהיו נעלמים ממנו כמה מצוות מעשיות ולא ידע לקיימם, והתכלית האמיתית היא המעשה, אבל מי שלמד כבר ויודע כל המעשים והדינים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצוות הם התכלית, על כן מקשה שפיר בסוף פרק קמא דבבא קמא דקיום עדיף מהלימוד, כי התכלית היא המעשה. ומשיב המתרץ למגמר עדיף, התלמוד ממעשה, משום שאז בהלימוד יש גם כן מעשה... אם לא מי שעדיין אינו יודע המעשה הוא התכלית...

הכלל העולה מדברי שניהם, כי לא המדרש הוא העיקר רק המעשה, על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשותם עדיף יותר מלהתעסק בלימוד. והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד לאחרים אז הלימוד יותר עדיף, כי הוא כלול מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב מה שמלמד אחרים... 

כלל העולה, שלימות המעלה הוא המעשה, אבל דע כי אין שלמות המעשה אלא עם כוונה ישרה, כי מצוות צריכות כוונה, להיות המעשה נשלם בשלימות האמיתי, וצריך המעשה להיות כלול מדיבור וממחשבה, הדיבור שיאמר זה אני אעשה אשר ציוני בוראי לשם יחוד קב"ה ושכינתיה, והמחשבה היא כוונת המצוה וסודה... (מסכת שבועות, וראה שם עוד)

ענין מה שאמרו רז"ל שהיה שואל חכם אחד לחכם אחד ואמר לו אביך במה זהיר טפי, זה היה משיב שהיה זהיר בציצית יותר מבשאר מצוות וכו'. וצריך להבין למה זה היה זהיר יותר במצוה זו מבזו, וכן האחר. אך הענין כי הנשמה החדשה צריכה לקיים התרי"ג מצוות, אך המגולגל הישן אין צריך לתקן עתה רק אותה המצוה שהיתה חסירה ממנו לבד, ולכן כל אמורא וחכם מאליו היה זהיר במצוה א' יותר מכל שאר המצוות...

ומצאתי בספר כנפי יונה חלק ד' סימן י"ט, המצוה המזדמנת לאדם כל שלא נקבעה להן ברכה מיוחדת, כגון צדקה, וגמילות חסדים, והדור פני זקן וכל כיוצא בהן, וכן פעולות הרשות שאדם צריך לכוון בהן לשם מצוה, לקיים בעצמו קרא בכל דרכיך דעהו, באלה אמרו כי טוב לצרף אל הכוונה והמעשה תקון הדבור גם כן, שיאמר הריני עושה כך לקיים מה שנאמר כך, ויאמר הפסוק שבו נצטוינו על אותה פעולה, וכוונה הכוללת שהיא לעבוד את ה' הוא היחוד עצמו.

ותמיד תהיה כוונתו שעושה זו המצוה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, כי נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ובכל מצוה שאדם עושה באותו האבר שעושה יזמין את האבר הזה, ויאמר הנני עושה באבר זה מצוה זו, בהנחת תפילין יזמין היד, והפה יזמין לתורה ולתפלה ולדברי שלום... והמעשה הוא עשיית המצוה בשמחה ובזריזות ובעבדות שלימה לה' אלקינו יתברך אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים להיות לו לעבדים, וכבר האריכו בזה בזוהר ובכל ספרי המקובלים, ובפרט הפרדס, גם הרב בעל עבודת הקודש... (הלכות תשובה וראה עוד מצוה-פעולה)

הגה"ה מצאתי כתוב בקונטרסים דמגילת סתרים, וזה לשונו, סוד ענין המצוות שהם נוהגות היום כל מצוות התורה הם תרי"ג, רמ"ח מצוות עשה שס"ה מצוות לא תעשה, מן הרמ"ח מצוות עשה אין חייבים בזמן הזה אלא קכ"ו, ומן שס"ה לא תעשה רמ"ג, שהם בין עשה ובין לא תעשה שס"ט, וסימנך אני ישנ"ה עם ד' אותיות האלה עולה שס"ט, נמצא שחסרו מהמצוות בזמן הזה קס"ה ממצוות עשה, וקכ"ב ממצוות לא תעשה, עולה חשבון כולם רמ"ד, הם אותיות מר"ד, רוצה לומר בשביל שמרדנו בו חרב בית מקדשנו... מאלה קכ"ו מצוות עשה שאנו חייבים בזמן הזה, מ"ח מצוות עשה מהם חייבים בהם כל אדם, ע"ח מצוות אין חיוב לכל אדם, אלא מי שנזדמן לו אותה מצוה. ומהרמ"ג מצוות לא תעשה אין חייב בהם אדם אלא רכ"ב, והכ"ג הנשארים אין חייב בם כל אדם אלא למי שנזדמן לו, וכשתחבר מ"ו עם רכ"ב עולה מאתים ושבעים, וסימנך ולבי ע"ר. (תורה שבכתב בתחלתו)

רמח"ל:

ותראי שזהו ענין ההפרש שבין המצווה ועושה לשאינו מצווה ועושה, כי האדם המצווה יש כח בידו מסור ממנו יתברך שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, מה שאין כן שאינו מצווה, וראיה לדבר הכהונה, שהכהן העובד מתקן כל העולם, וזר שעבד חלל וחייב מיתה, ולא עוד אלא שהכהן עצמו שעבד בלא בגדים הרי הוא כזר, כי הכל תלוי בכח העליון, הורמנא דמלכא שביד המצווה לבדו. אמנם לא ינתן הכח הזה אלא למי שהוא מוכן מצד עצמו לקבלו, כי לא ינתן לא להבהמות וגם לא למלאכים, אלא לבני ישראל שכבר הוכנו לזה מתחלה. ותראי, כי זה מה שעשה האדון ב"ה לישראל בהר סיני, שהנה לא נתן להם שם התורה כולה במעמד ההוא, אבל היתה הכנה כוללת לכל עבודת המצוות, כי אז השלים להם תחלה כל העיטורים והמעלות הראויים לאדם העשוי לעבוד את יוצרו, שמתחלה נשפל מעלתו להיות עלול ליצר הרע, כמו שזכרנו, ואז נמשל כבהמות נדמה, ובבואם אל הר סיני נתן להם האדון ב"ה כל היקר המגיע להם להשתלם במציאותם, להיות להם כח להיות משרתים אותו, ואז קירבם אליו באהבה, שהוא ענין "קרבנו לפני הר סיני"... ואז נתן להם תחלה הכח לשמור כל מצותיו ושמעשיהם בעבודתו יעשו הפרי הטוב המצטרך לתיקון הבריאה, והוא מה שנאמר (שמות י"ט כ') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ומשם והלאה נשארו ישראל מובדלים מן העמים ומעוטרים בכח עליון לשמור כל המצוות לתקן בהם כל הבריאה כולה... (דעת תבונות קנח)

...אמנם לשיזכה אדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והם הם המצוות. הנה שמו הקב"ה לאדם במקום שרבים בו המרחקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם נמשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחר... וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לידבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.

ואם תעמיק עוד בענין תראה, כי העולם נברא לשימוש האדם, ואמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו, ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו... 

...אלא בריאתו של האדם למצבו בעולם הבא, ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבה נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט.

והנה אחר שידענו זה נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעיים המביאים אותנו אל השלמות האמיתית, אשר בלעדם לא ישיג כלל. ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו, וכפי כח האמצעיים ושימושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכן כל הפרש קטן שימצא באמצעיים תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבנו. מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידוקדק על ענין המצוות והעבודה מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם. נמצאנו למדים כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון. והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל הפנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחרת בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו... (מסילת ישרים פרק א)

...וענינה של הזהירות מבואר, שהיא ההקדמה למצוות ולהשלמת ענינם, וכלשון הזה אמרו ז"ל (פסחים ד') "זריזים מקדימים למצוות", וזה כי כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר הרע, ולהמלט מן הרע שלא ישלוט בנו ולהתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו, כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו, ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, ישאר נעור וריק מהם בודאי, ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ אדם בטורח ומלאכה, ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם מניח הוא עצמו ביד כבדותו ודאי הוא שלא יצליח... (שם פרק ו)

חלקי הזריזות שנים, אחד קודם התחלת המעשה, ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בהעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח לזמן שיתרבה בינתים, כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב...

אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצוה ימהר להשלים אותה, ולא להקל מעליו, כמי שמתאוה להשליך מעליו משאו, אלא מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה, ועל זה הרבו להזהיר ז"ל... ותראה אשר האדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו ודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקט עד אם כלה הדבר להשלימו... (שם פרק ז)

הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות, וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד, שאמר "לב טהור ברא לי אלקים" (תהלים נ"א), וענינו, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאוה, וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים... ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר הם מצד עצמם קרובים ליצר, לשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כך שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא ית"ש, שלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא ענין שלא לשמה המוזכר בדברי רז"ל פעמים רבות. ואולם כבר נתבארו דברי חז"ל שיש מינים שונים של שלא לשמה, הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון, וזהו שאמרו בו (ירושלמי ברכות פ"א) "נוח לו שנהפכה שליתו על פניו", עליו אמר הנביא (ישעיה ס"ד) "ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקותינו". ויש מין אחר של שלא לשמה, שהוא עבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי רחוק הוא משלימותו.

אמנם מה שצריך לאדם יותר עיון ומלאכה רבה, הוא תערובת האיסור, דהיינו שלפעמים האדם הולך ועושה מצוה לשמה ממש, שכך גזר אבינו שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזו פניה אחרת, או שישבחוהו בני האדם, או שיקבל שכר במעשהו. ולפעמים אפילו אם לא יהיה מתכוין ממש לשישבחוהו, כשמוח לבו על השבח ירבה לדקדק יותר... ואמנם אף על פי שאיסור כזה בטל במיעוטו, על כל פנים המעשה שתערובות כזה בתוכו טהור לגמרי איננו. כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בי"ג נפה, שכבר טהר לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת הא-ל השלמה והמובחרת אלא המובחר במעשים הטהור מכל מיני סיג. ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם, אמנם על העבודה התמימה אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת, שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי, וכל מה שיתרחק מן המדרגה הזאת כפי הרבות ריחוקו כן ירבה החסרון בה...

והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדריגתם, כי מי שיודע להטהר לבו יותר, הוא המתקרב יותר, והאהוב יותר אצלו יתברך... וכן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ו) "רחמנא ליבא בעי", כי אין די לאדון ב"ה במעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוין בה לעבודה אמיתית, והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם, ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך, אין עבודת שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו, ומקרא כתוב מפורש (משלי כ"ג) "תנה בני לבך לי". (שם פרק טז)

כי הנה לטהר מחשבותיו במעשי גופניותו, הדרך הוא התמיד הסתכלותו על פחיתות העולם ותענוגיו כמו שכתבנו, ולטהר מחשבתו במעשי עבודתו, ירבה התבוננותו על תרמית הכבוד וכזביו, ירגיל עצמו לברח ממנו. אזי ינקה בעת עבדותו מפנות אל השבח ואל התהלה אשר יהללוהו בני האדם... ומן המעשים המדריכים את האדם לבא לידי מדה זו, היא ההזמנה לדבר העבודה והמצוות. והיינו שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום, שאין דעתו עדיין מיושבת עליו, ויכול להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר, ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות, ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות, ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהכנסו בעיון הזה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצוניות, ויקבע בלבו הכוונה האמיתית הרצויה. ותראה שהחסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה אחת קודם תפלתם ואחר כך מתפללים כדי שיכוונו לבם למקום, ובודאי שלא היו פונים שעה אחת לבטלה, אלא מתכוונים ומכינים לבם לתפלה... (שם פרק יז)

...הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו רז"ל (ברכות י"ז) "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". והענין הוא כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל, ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש... והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהיינה לו המצוות אשר צווים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד, לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו ית"ש, ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית"ש נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו... (שם פרק יח)

חלקי החסידות הראשונים ג', החלק הא' במעשה אף הוא יתחלק לב' חלקים, הא' במה שבין אדם למקום, והב' במה שבין אדם לחבירו, החלק הא' שבא' הוא במעשה שבין אדם למקום, וענינו קיום כל המצוות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ולאלה הם שקראו חז"ל שיירי מצוה, ואמרו (סוכה ל"ה) "שיירי מצוה מעכבים את הפורענות", כי אף על פי שגוף המצוה נשלם זולתם, וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם, ולא למעטן בהם כלל.

החלק השני שבא' הוא במה שבין אדם לחבירו, וענינו גודל ההטבה שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם, וזה בגוף בממון ובנפש. בגוף שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא מה ששנינו באבות פ"ו "ונושא בעול עם חבירו"...

החלק הב' מן החסידות הוא באופן העשיה, והנה גם זה נבדל בב' ענינים, אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים, וב' הראשיים הם היראה והאהבה, ב' עמודי העבודה האמיתית, זולתם לא תכון כלל. בכלל היראה ההכנעה לפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו, והכבוד הנעשה אל מצוותיו אל שמו יתברך ואל תורתו. ובכלל האהבה שמחה והדביקות והקנאה.. 

ונדבר עתה מענין הכבוד, הנה כבוד המצוה ויקרה כבר הזהירונו עליה חז"ל ואמרו (בבא קמא ט') "זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, ציצית נאה"... וכן אמרו הידור מצוה עד שליש... הרי דעת שפתותיהם ז"ל ברור מללו, שאין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה, ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקב"ה אינו חושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצוה נעשית לאמתה די בזה. אמנם האמת הוא, שהאדון ב"ה נקרא א-ל הכבוד (תהלים כ"ט), ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו, ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות אינו אלא חוטא, הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה' (מלאכי א') "וכי תגישון עור לזבח אין רע וגו'"...

הב' הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה", ואומר (שם ס"ה) "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה", ואמרו רז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה... הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה...

נמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום, במה שבריאותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודן של ישראל ושלותן, ועוד עיקר ב' יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כלו לזכות אותם ולהגן עליהם, והוא ענין כתוב (ישעיה ג') "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו... (שם פרק יט)

...וזה כי אדם כבר אמרתי לא היה לו לטרוח אלא תיקונו בסוד ע"ק להשיג הקדושה הגדולה, והבהמות היה להם לעבוד האדם ולטרוח בסוד התרי"ג, וזה היא תיקון הז"א, ואחר כך ירד האדם למדריגת בהמה, ואז נצטוה בתרי"ג מצוות, והוא סוד "נמשל כבהמות נדמו", והוא סוד "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל"... (אדיר במרום דף יא)

כלי יקר:

אם לא תשמור - במסכת שבת דרשו מוהפלה ה', שעתידה תורה להשתכח, ודאי מדבר בדור המקיימים המצוות, אך לא מיראת ה' כי אם מחמת תכלית חיצונית או יראת אדם, והרואים אותם עסוקים בתורה ובמצוות יקראו על ידי זה תגר לה', וזה שאמר "דור שאין התורה חביבה עליו", וה' יסובב שתאבד חכמת חכמיו, כי אין נחת רוח לפניו מדור כזה... (דברים כח נט)

לא נפלאת היא ממך - המצוה, כמו מן האומות, שנעלמו מהם סודות התורה, ולא רחוקה היא - מעשה המצוות. לא בשמים היא - גם המעשה וגם העיון נתנו לך, ולא מעבר לים - שתצטרך לדברים רחוקים לקיום המצוה, בפיך ובלבבך - ואם בידך לעשות תוכל לקיים על ידי הלמוד... (שם לא יא)

הלה' תגמלו זאת - שתחשוב בקיימך המצוות שאתה מהנה אותו, וזו המחשבה באה על ידי היותו עם נבל, ואינו מאמין שה' עשה כל הטובות בחנם... (שם לב ו)

אור החיים:

דע כי בכל התורה גילה ה' דעתו ורצונו כי עיקר הקפדתו על מצוות לא תעשה, כי זה יחבול בנפש, והוא טעם אומרו "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה וגו'", ואמרו ז"ל תנה לו כמו שנתנה לך, אבל מצוות עשה הם השגת הטוב כשיהיו, ובהעדרם אין עונש זולת על פרטים ידועים, כגון פסח ומילה, וכאן ציוה לו ה' מצוות לא תעשה ומצוות עשה... ותמיד יקדים ה' השמירה לעשיה, דכתיב ושמרתם ועשיתם, לזה גם כן הקדים החמור, אל תקרב הלום, ואחר כך העשה, של נעליך וגו'... (שמות ג ה)

ועשו ארון - בלשון רבים, אולי לרמוז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות ישראל, שאין מציאות שיוכל אחד לקיים כל עקרי התורה, כהן אינו מקיים כ"ד מתנות כהונה, וישראל אינו מקריב, ובכללות ישראל יתקיים הכל... (שם כה י)

...עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה נתנה להתקיים בכללות בני ישראל, כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכהו זה לזה, ואולי כי לזה רמז ב"ואהבת לרעך כמוך", פירוש לצד שהוא כמותך, כי בשלומו ייטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלימותך, ואכן אינו אחר אלא אתה בעצמו כאחד מחלקיך. ובזה מצאתי נחת כי צוה ה' תרי"ג מצוות, ומן הנמנע שימצא אדם שישנו בקיום כולם... אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכה זה מזה, והוא מה שאמר הכתוב "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'", כינה לכולם מעשה אחד... (שם לט לב)

...הנה כל המצוות שצוה ה' יכול האדם לעמוד בהם, ויטה רצונו אליהם, חוץ מעריות שנפשו מחמדתן ואונסתו, זולת אם ירחיק רגש הראות ובחינת החושב, ולא יספיק הרחק החושב, כבמעשה דרב עמרם רבן של חסידים, ורבי מתיא בן חרש שבחר לסמאות את עיניו, וכן להיפך... ואם ישלול ב' אלו ישלוט הרצון בחפץ הטבעי, וזה שאמר במקום שבעלי תשובה עומדים וגו' שנוצחין בלי צורך התעצמות... וצדיקים לבם מסור בידם, כי הלב חושק והרצון שבמח ימנע ממנו חפצו... (ויקרא יח ב, וראה שם עוד)

עוד נראה שה' צוה על התאוה הקבועה בטבע האנושי ושולטת על הרצון, וכדכתבנו אי אפשר לשלוט עליה אלא על ידי ריחוק המחשבה, ולצד שיצוה ה' לקיום המין יש בזה מוצא רע שתתגבר בו בחינת החשק הנוצח הרצון... על כן ציוה קדושים תהיו, שיקדשו עצמם במעשים שבאה עליהם המצוה לעשותם, פירוש שלא יעשם לתאוה גשמית אלא בקדושה, כמתעטף בציצית, וכברז"ל: דומה כמי שכפאו שד. ואם תאמר איך נכחיש המורגש שיטעם טעם הדבר, ואיך ימנע המחשבה וההרגש, על זה אמר כי קדוש אני, כאומרם, העושה מצוה שמו יתברך שורה על אבר שבו עשה המצוה, כי 'מ"צ' בא"ת ב"ש עולה י"ה, ונשארו אותיות 'ו"ה', הרי הויה, ועל ידי זה אין רע משתלשל מהמעשה. (שם יט א)

אם בחקותי תלכו - ...או שלא יאמר הואיל ותלמוד תורה ממלא מקום המצוות, אם כן פטור ממעשה מצוות, אלא ועשיתם אותם... או מצוות שאין סיפוק בידכם לעשותם, כשתלמדו מצותה בתורה מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אותה, ולא שכר מחשבה בלבד... (שם כו ג)

זאת חוקת התורה - ...וברמז, אם יקיימו מצוה זו, הגם שהיא חוקה בלי טעם, מעלה עליהם כאילו קיימו התורה אשר צוה ה', שקיום מצוה בלי טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל המצוות. ואולי לכן רצה ה' שתמסר בדרך חוקה... (במדבר יט ב)

כל המצוה - ...האיש משה השכיל בלבות בני אדם... כי בעשות האדם ממצות ה' ב' או ג' מאשר תבאנה, ומה גם אם יחזיקו באחת מכל מצוות ה' בתמידות ובזריזות, יוולד בהם הולדה רעה להתעצל בשאר המצוות... ומה מאד פשט נגע זה, ובפרט בלב ההולכים בתורת ה' להבזות המצוות הקלות בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות, וזה הוא הסובב יסורי האנשים וירבה יגונותם... ונתן טעם למען תחיון - על דרך אומרם ז"ל, כי באדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכנגדם בא דבר ה' לשמר שס"ה מצוות לא תעשה ורמ"ח מצוות עשה, והנה ישער אדם בבא על אבר אחד איזה מיחוש או מכאוב, ויצעק לבו אוי ממכאובו, האם יקבל מענה לצעקו הלא לך רמ"ח אברים ומהם רמ"ז שלמים... והוא אומרו כל המצוה, פירוש בכללותיה, שאז לא יחסר כל שבידך לעשות... (דברים ח א)

הגר"א:

...שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני מצוות הללו, כיבוד אב ושלוח הקן, לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות, כגון מדת רחמנות ואכזריות, לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אין מוכרח לומר שהוא צדיק, אלא יש לומר שכך הוא טבעו, אבל כשיש לו שני מדות הפוכות, כגון רחמנות ואכזריות, אז מוכח שהוא צדיק, לכך נתן השי"ת לישראל מצוה של רחמנות, דהיינו מצות כבוד אב, שהוא רחמנות גדולה, לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח, דין הוא שירחם עליהם, ושוב נתן להם מצות שצריכין להתנהג בהם קצת באכזריות, דהיינו מצות שילוח הקן... לכן כתיב במצות אלו אריכות ימים, לפי שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב, וזה שאמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, רוצה לומר שבאמת אין זה רחמים רק שכך גזר השי"ת... (קול אליהו וירא יז)

...אמנם יש לומר כי פירוש הדברים כך הוא, אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, היינו כי יתעורר לעשות מצוה בגופו יותר ממה שיעשה בממונו, כי טרחת הגוף הוא מוותר, אבל לא להוציא ממון, עליו הזהיר שיעשה בממון, והזהירו בכל מאדך, ולא איירי כלל רבי אליעזר ממסירות נפש, רק בטרחת הגוף והוצאות ממון, לכן בא רבי עקיבא והוסיף ואמר בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, כי האדם מחוייב למסור עצמו עבור מצות השי"ת... (שם ואתחנן קג)

תניא:

ועוד יש לכל נפש אלקית שלשה לבושים, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, שכשהאדם מקיים במעשה כל מצוות מעשיות ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצוות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרדס התורה, הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה, ובפרטות בחינת חב"ד שבנפשו מלבושת בהשגת התורה, שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה, והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצות המעשה ובדבור שהם תלמוד תורה שכנגד כולן, כי האהבה היא שורש כל רמ"ח מצוות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי, כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ'ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא, כביכול, והיראה היא שורש לשס"ה לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה, או יראה פנימית מזו, שמתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו כל תועבת ה' אשר שנא הם הקליפות וסטרא אחרא אשר יניקתם מהאדם התחתון, ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצוות לא תעשה...

וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חז"ל, בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיהם בשלשה לבושים אלו, ולכן נמשלה התורה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד... ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים תחתוניים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם.... (לקוטי אמרים פרק ד)

וזה כלל גדול בעבודת ה', לבינוניים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה' המאיר לנפש האלקית שבמוחו, לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ב"ה, להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנין, ואפילו איסור קל של דבריהם חס ושלום, ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצוות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן...

ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל, הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו, וכן הידים ושאר איברים ומקיימים המצוות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו, הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצוותיה, להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש, אשר בהתגלות לבו... הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם, ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל, אלא בצרכי גופו לבד, וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו, וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, והוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצוות להחיותם לפרחא לעילא, כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל, גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות, להיות להם בחינת מוחין והחיות להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה, כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל. אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצוות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצוות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש, אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם. (שם פרק טז)

...והנה ביאור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכן אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על ידי מעשים טובים דוקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק א-לוה ממעל, להיות היא כשמן לפתילה, מבואר ומובן לכל משכיל, כי הנה נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אף על פי כן אינה בטילה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור ה' ממש להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור, רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו, מה שאינו כן המצוות ומעשים טובים שהן רצונו יתברך, ורצונו יתברך הוא מקום החיים לכל העולמות והברואים שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר בפנים של רצון העליון ב"ה... מה שאינו כן המצוות שהן פנימיות רצונו יתברך, ואין שם הסתר פנים כלל, אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך והיו לאחדים ממש ביחוד גמור... 

והנה כשהאדם עוסק בתורה, אזי נשמתו שהיא נפשו האלקית עם שני לבושיה הפנימיים לבדם, שהם כח הדבור והמחשבה, נכללות באור ה' אין סוף ב"ה, ומיוחדות בו ביחוד גמור, והיא השראת השכינה על נפשו האלקית, כמאמר חז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש, צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשים על ידי הגוף ממש, שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור, והוא לבוש השלישי של נפש האלקית, ואזי גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה, נתהפך מרע לטוב, ונכלל ממש בקדושה כנפש האלקית ממש, מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה, שבלעדו לא היתה נפש האלקית פועלת בגוף כלל, כי היא רוחנית, והגוף גשמי וחומרי, והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו... (שם פרק לה)

והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ב"ה בעולם הזה הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה, כי בעשיתה ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה, בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה, ומקבל חיותה ממנה שהם כל הדברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשית, כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה, וכמאמר רז"ל "לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך"... ועכשיו שמקיים בהם מצוות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם עולה ומתבטלת ונכללת באור אין סוף ב"ה, שהוא רצונו יתברך המלובש בהם, מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך. וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה הוא מתלבש גם כן בעשיה זו, ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו יתברך ובטל באור אין סוף ב"ה, וגם במצות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וכיוצא בהן, אף שאינן בעשיה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה, מכל מקום הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו, וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה, כי אי אפשר לנפש האלקית לבטא בשפתים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש, וכל מה שמדבר בכח גדול יותר הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו, וזה שאמר הכתוב "כל עצמותי תאמרנה וגו'"...

זאת ועוד אחרת, והיא העולה על כולנה במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצוות, על מה שכתבנו לעיל בשם התיקונים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברים דמלכא, וכמו באדם התחתון דרך משל, אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין הוא השכל המתחלק לג' בחינות חב"ד, ככה ממש דרך משל להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ בהארת אור אין סוף ב"ה המתלבשות במצוות מעשיות, לגבי הארת אור אין סוף ב"ה שבבחינת חב"ד שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו... ואף על פי כן אמרו רז"ל לא המדרש עיקר אלא המעשה, והיום לעשותם כתיב, ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוות מעשיות, כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, משום כי זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא לאהפכא חשוכא לנהורא, וימלא כבוד ה' את כל הארץ הגשמית דייקא... (שם פרק לז, וראה עוד ערך למוד)

...וכמו שאין ערך ודמיון ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח לההארה והמשכת החיות המלובשת בחי ומדבר, אף שבכולן אור אחד שוה בבחינת הסתר פנים ומלובש בלבוש אחד בכולן, שהוא לבוש נוגה, כך אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור אין סוף ב"ה הוא פנימיות רצונו יתברך בלי הסתר פנים ולבוש כלל, המאירה ומלובשת במצוות מעשיות ממש, וכן במצוות התלויות בדבור וביטוי שפתים בלי כוונה, שהוא נחשב כמעשה ממש, לגבי ההארה המושכת אור אין סוף ב"ה המאירה ומלובשת בכוונת המצוות מעשיות שהאדם מתכווין בעשייתן כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו, שהוא ורצונו אחד. וכן בכוונת התפלה וקריאת שמע וברכותיה ושאר ברכות שבכונתו בהן מדבק מחשבתו ושכלו בו יתברך, ולא שדביקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדביקות קיום המצוות מעשיות בפועל ממש, אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצוות מעשיות ובכוונת קריאת שמע ותפלה שאר ברכות. והארת רצון העליון הזה המאירה ומלובשת בכוונה זו היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצוות עצמן במעשה ובדבור בלי כוונה, כגודל מעלת אור הנמשך על הגוף, שהוא ככלי ומלבוש הנשמה כמו גוף המצוה עצמה, שהוא כלי ומלבוש לכוונתה, ואף שבשתיהן במצוה ובכוונתה מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות בלי שום שינוי וריבוי חס ושלום ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד, אף על פי כן ההארה אינה שוה בבחינת צמצום והתפשטות, ונחלקת גם כן לארבע מדרגות, כי גוף המצות עצמן ממש הן ב' מדרגות, שהן מצות מעשיות ממש ומצות התלויות בדבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וקריאת שמע... וכוונת המצוות לדבקה בו יתברך, שהיא כנשמה לגוף נחלקת גם כן לשתי מדרגות, כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החמרי שהן חי ומדבר... כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו יתברך, ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו, להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצוות, שהן המשכת והארת אור אין סוף ב"ה על נפשו לדבקה בו, ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצוות, וכן בכוונה זו הוא מתפלל ומברך, הרי כוונה זו על דרך משל, כמו נשמת המדבר שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר, ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין סוף ב"ה להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו, וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו, רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו, ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח, על כל פנים שיהיה רצונו שבמוחו והתעצמות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתה למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה' כדי לדבקה בו נפשו האלקית ולבושיה ולכללן ביחודו ואחדותו, שהוא רצון עליון המלובש בתלמוד תורה ובקיום המצוות כנ"ל... (שם פרק לח, וראה עוד עבודת ה')

...ועולם הזה הוא עולם השפל בב' בחינות, כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה אחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי, וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה, ובכלל היא נפש החיונית המדבר שבאדם, ולכן כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה, אף שהן אותיות קדושות, ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן, כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים... דאדרבא, קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנ"ל, מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדבור הוא גשמי, אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה, הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, והואיל והיא מקור ושורש להן, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא מעלה אותן עד מקומה בי' ספירות דיצירה או דבריאה לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כנ"ל, ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ב"ה, שהוא רצון העליון ב"ה המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן, או בתפלה ובכוונתה, או במצוה ובכוונתה בהארה גדולה לאין קץ, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי, לא מינה ולא מקצתה, עד עת קץ הימין שיתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד ה' וגו', ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין... והנה אף דדחילו ורחימו הם גם כן מתרי"ג מצוות, אף על פי כן נקראין גדפין, להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה, ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא... ומי שלא הגיע למדה זו לטעום מעין עולם הבא, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום ואינו מרוה מצאונו במי התורה שלפניו, הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות... (שם פרק מ)

...ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך, ויעמיק במחשבה זו, ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו, וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצוה, כמו לפני לבישת טלית ותפילין, וגם יתבונן איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיות וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו, ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו יתברך עליו, ודהיינו על חלק א-לוה ממעל שבתוך גופו, ליכלל וליבטל באורו יתברך, ודרך פרט בתפילין ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלקית בבחינת חכמתו ובינתו של אין סוף ב"ה, המלובשת דרך פרט בפרשת קדש והיה כי יביאך, דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו...

והנה גם מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, אף על פי כן מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה, כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצוות במנין תרי"ג ואינן מעכבות זו את זו, ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט...

וזהו שתיקנו בתחלת ברכות השחר קודם התפלה, אלקי נשמה וגו', לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך, וכמו שכתוב "אליך ה' נפשי אשא", והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך, ודיבורי בדיבורך באותיות התורה והתפלה, ובפרט באמירת הלשון לנכח כמו ברוך אתה... וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה, וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות כנודע, שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינוניים, וכמו בגט וספר תורה, שצריכים לשמה לעכב, ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה, הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או לשמו ולשמה וכו', וכשלומד שעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה על כל פנים, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, כי בכל שעה שולט צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי"ה ב"ה... והנה כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפלה להעלות ניצוץ אלקות שבתוכה למקורו, תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, כמשל שמחת המלך בבא אליו בנו יחידו בצאתו מן השביה. והנה כוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל, בכל עת ובכל שעה מאהבה הטבעית שהיא ירושה לנו מאבותינו, רק שצריך לקבוע עתים להתבונן בגדולת ה' להשיג דחילו ורחימו שכליים, וכולי האי ואולי. (שם פרק מא)

...כי הנה מודעת זאת התורה נקראת עוז, שהוא לשון גבורה, וכמו שאמרו חז"ל תרי"ג מצוות נאמרו למשה מסיני מפי הגבורה, וכדכתיב מימינו אש דת למו, פירוש שהתורה מקורה ושרשה הוא רק חסדי ה' המכונים בשם ימין, דהיינו המשכת בחינת אלקותו יתברך והארה מאור אין סוף ב"ה אל העולמות עליונים ותחתונים, על ידי האדם הממשיך האור על עצמו בקיום רמ"ח מצוות עשה שהן רמ"ח אברים דמלכא, פירוש רמ"ח כלים ולבושים להארה מאור אין סוף ב"ה המלובש בהן, ומאור זה יומשך לו דחילו ורחימו בכל מצוה, כנודע, רק שהמשכה זו נתלבשה תחלה במדת גבורתו של הקב"ה המכונה אש, שהיא בחינת צמצום האור והחיות הנמשכות מאור אין סוף ב"ה, כדי שתוכל להתלבש במעשה המצוות, שרובן ככולן הם בדברים חמריים כציצית ותפילין וקרבנות וצדקה, ואף מצות שהן ברוחניות האדם, כמו יראה ואהבה, אף על פי כן הן בבחינת גבול ומדה ולא בבחינת אין סוף כלל, כי אהבה רבה לה' בלי קץ וגבול ומדה אין האדם יכול לסובלה בלבו ולהיות קיים בגופו אפילו רגע, וכמאמר רז"ל שבשעת מתן תורה שהיתה התגלות אלקותו יתברך ואור אין סוף ב"ה בבחינת דיבור והתגלות פרחה נשמתן וכו'.

והנה לפני שהמצוות ניתנו לנו על ידי התלבשות במדת גבורה וצמצום ההארה וכו', לכן רוב המצוות יש להן שיעור מצומצם כמו אורך הציצית י"ב גודלין, והתפילין אצבעים על אצבעים ומרובעות דוקא... וכן בקרבנות יש להן שיעור מצומצם לזמן, כמו כבשים בני שנה וכו', וכן במעשה הצדקה וגמילות חסדים, בממונו אף שהוא מהעמודים שהעולם עומד עליהם, וכדכתיב "עולם חסד יבנה", אפילו הכי יש לה שיעור קצוב חומש למצוה מן המובחר, ומעשר למדה בינונית וכו', וזה נקרא חסד עולם, פירוש חסד א-ל כל היום המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים על ידי אתערותא דלתתא, היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה. ולפי שהעולם הוא בבחינת גבול ומדה מהארץ עד לרקיע ת"ק שנה... ושית אלפי שני הוי עלמא וכו', לכן ניתן שיעור ומדה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה, כמו לשאר מצוות התורה, אך היינו דוקא לשומר התורה ולא סר ממנה ימין ושמאל, אפילו כמלא נימא, אבל מי שהעביר עליו הדרך חס ושלום, מאחר שהעוה דרכו לתת מגרעות בקדש העליון שגרע ערכו בחינת המשכתו מה שהיה יכול להמשיך מבחינת אלוקותו והארת האור מאור אין סוף ב"ה אילו היה שומר התורה ומקיימה כהלכתה, הרי מעוות זה לא יוכל לתקון, כי אם בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות, ואינו מתלבש בהן הנקרא חסד עילאה ורב חסד... (אגרת הקדש י)

עיין עץ חיים שער הנקודות שער ח' פרק ו' שאין החזרת פב"פ כי אם על ידי מצוות מעשיות דוקא, וטעם הדבר, כי על ידי מעשים טובים גורם זיווג העליון וכו', ולהבין אמאי מעשיות דוקא, יובן ממה שכתב בשער מ"ן ומ"ד כי צריך תחלה להעלות מ"ן דנוקבא דז"א, ומ"ן דנוקבא הן בחינת עשיה כמו שכתב שם פ"א. והנה המעשים טובים נקרא כסוח וקיצוץ הקוצים הנאחזים באחוריים, שהן בחינת עשיה כמו שכתב בשער מ"ז פ"ה, והיינו על ידי העלאת הטוב הגנוז בהם המלובש במצוות מעשיות למקורו לקדושת האצילות שכבר הובררה...

דוד, זמירות קרית להו וכו', הנה בזהר שבחא דאורייתא ורננה וכו', ולהבין מהו השבח להקב"ה כשזה אסור או מותר, הנה הוא על דרך מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, כי הנה נודע שכל העולמות עליונים ותחתונים תלוים בדקדוק מצוה מאד, דרך משל, אם הקרבן כשר נעשה יחוד עליון ועולים כל העולמות לקבל חיותם ושפעם, ואם שינה שקיבל הדם בשמאלו דרך משל או שלא בכלי שרת כשר, או שהיתה חציצה, אזי מתבטלת עלית העולמות וחיותם ושפעם מחיי החיים אין סוף ב"ה, וכן בתפילין כשרות מתגלים מוחין עליונים דזו"ן שהם מקור החיים לכל העולמות, ובדקדוק אחד נפסלין ומסתלקין המוחין. וכי האי גונא בדקדוקי מצוות לא תעשה, והלכך המתבונן מה גדלו מעשי ה' שבריבוי העולמות וכל צבאם ואין כולם בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה, שהוא עומק מחשבה עליונה וחכמתו יתברך אשר בדקדוק קל עולים כל העולמות ומקבלים חיותם ושפעם או להיפך חס ושלום. ומזה נתבונן גדולת עומק מחשבתו יתברך שהוא בבחינת בלי גבול ותכלית... (קונטרס אחרון, ועיין שם עוד)

ומי שזכהו השי"ת להשיג נסתרות תורתו הקדושה אשר השאירו לנו ברכה קדושי עליונין חכמי התלמוד, כגון רבן שמעון בן יוחי וחבריו ותלמידיו וששותין מימיו בדורות האחרונים, כמו הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל, אשר האיר עינינו בקצת טעמי וכוונות המצוות, הוא רק כדי שיתבונן כל אחד לפי שכלו והשגתו, עד היכן מגיעים כל פרטי מעשיו ודבריו ומחשבותיו וכל עניניו בהעולמות והכחות עליונים ותחתונים, ויתפעל ויתעורר מזה לעשות ולקיים כל מצוה וכל עניני עבודתו לבוראו יתברך שמו בתכלית הדקדוק ובאימה ויראה ואהבה עצומה ובקדושה וטהרת הלב, ועל ידי זה יגרום תקונים יותר גדולים בהעולמות, מאם היה מקיים המצוה בלא קדושת וטהרת הכוונה. אמנם העיקר בכל המצוות לעיכובא הוא פרטי המעשה שבהם. (שער א פרק כב, וראה עוד מצוה-כללי)

לזאת הזהר בנפשך מאד, שאל ישיאך יצרך לאמר שעיקר הכל תראה שתהא אך עסוק כל ימיך לטהר מחשבתך כראוי, שתהא דביקות מחשבתך בבוראך בתמידות בל תימוט, ולא תשוב מפני כל להניח טהור מחשבתך בשום עת כלל, והכל לשם שמים, באמרו לך שכל עיקר תורה ומצוות המה דווקא כשהם בכוונה עצומה ובדביקות אמיתי, וכל זמן שאין לב האדם מלא לעשותם בכוונה קדושה ובדביקות טהרת המחשבה אינה נחשבת למצוה ועבודה כלל... היום יאמר לך שכל תורה ומצוה שבלא דביקות אינה כלום, וצריך אתה להכין לב ולהגביה עוף מחשבתך קודם עשיית כל מצוה או תפלה למחשבה טהורה שבטהורות, וכמו כן תהא מחשבתך טרודה בהכנת המצוה טרם עשותה עד שיעבור זמן המצוה או התפלה, ויראה לך פנים שכל תפלה או מצוה שנעשית בכונה עצומה בקדושה ובטהרה אף שלא בזמנה הרי היא יקרה מקיום המצוה בזמנה ושלא בכונה... בהמשך הזמן ידריכך לאט לאט בחלק שפתיו ממדרגה למדרגה ולא תרגיש כלל עד שממילא יהא לך כהיתר להעביר מועד התפלה או המצוות, אף גם שתפנה לבך לבטלה בדברים בטלים, וידיחך מכל, ולא ישאר לך לא מעשה מצוה בזמנה ולא מחשבה טובה, וגם הרי הוא הריסת כל התורה בכללה רחמנא ליצלן. והגע עצמך כגון אם מטריד אדם עצמו לילה הראשונה של פסח בכוונת אכילת כזית מצה, שתהא האכילה בקדושה וטהרה ודביקות, וימשיך ההכנה כל הלילה עד שיומשך זמן האכילה עד לאחר שעלה השחר או לאחר נץ החמה, הרי כל טהרת מחשבתו פיגול הוא לא ירצה, ומי שאכל הכזית מצה בזמנה, אף בלא קדושה וטהרה יתירה, הרי קיים מצות עשה הכתובה בתורה ותבא עליו ברכה. וכהנה רבות, אשר אם לא נכוין לבנו לחוש לעשות כל המצוות במועדם ובזמנם, וכי מאי נפקותא בין זה למי שהיה תוקע שופר בכוונה עצומה בלילה הראשון של פסח במקום מצות אכילת כזית מצה, ואוכל הכזית מצה בראש השנה? ...ואל יבטיח יצרך שלא יוכל להיות שמרוב עסק טהרת המחשבה יוגרם ביטול המעשה, כי תדע שכל זמן שלבך יהא משוך לדעתו לאמר, שכל עיקר תורת האדם הוא שכל מצוה או לימוד שאינה נקיה מכל סיג ופסולת כסולת נקיה הרי היא בבל יראה ובל ימצא, הרי הוא משחדך בזה ומעוור עיניך, שלא תוכל להשגיח על כל פרטי המעשים והלכות ודינים שתעבור עליהם חס ושלום ולא תרגיש כלל. (פרק ד)

...וכבר הזכרנו לעיל סוף שער א' שהעיקר בכל המצוות הוא חלק המעשה, וטהרת המחשבה אינה מצטרפת למעשה, ולמצוה ולא לעכובא, וכן מבואר לכל משכיל ישר הולך, שהרי קיימא לן בענין הקרבת הקרבנות דסתמן כלשמן דמי, וכן אמרו להדיא (נזיר כ"ג א') באוכל את הפסח לשם אכילה גסה, נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קעביד, ואם יחשוב האדם בעת חיוב הקרבת הפסח ועת חיוב אכילתו כוונות נוראות על ענין הפסח במחשבה גבוהה שבגבוהות וטהורה שבטהורות וחדל מעשות הפסח, ונכרתה הנפש ההיא, וכן הוא בכל המצוות. ולא זו בלבד שבמצוות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשי, אלא שגם במצוות התפלה שנקראה עבודה שבלב... עם כל זה העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבה ממטבע התפלה... (פרק ה)

והגם שמחשבת האדם היא העולה למעלה ראש בשמי רום בעולמות העליונים, ואם יצרף האדם גם טוהר המחשבה והכוונה בעת עשיית המצוה יגיעו מעשיו לפעול תקונים יותר גדולים בעולמות היותר עליונים, ואמנם לא המחשבה היא העיקר אצלינו כמו שנתבאר, ועיין זוהר יתרו צ"ג ריש ע"ב... לזאת חלילה וחלילה לנו לדחות שום פרט מפרטי המעשה, אף דקדוק אחד מדקדוקי סופרים, וכל שכן לשנות זמנה חלילה, בשביל מניעת טהרת המחשבה, וכל המרבה לדקדק במעשיו הרי זה משובח. (פרק ו)

...וכן גמילות חסדים, שקודם מתן תורה הנה להלוות ברבית גם כן טובה היא, כמו שכתב הט"ז ביורה דעה (ק"ס ס"ק א'), וגמילות חסדים היא קודם מתן תורה, ועכשיו ענשו שלא יעמוד בתחיית המתים, כי אין שום מעשה עתה הגון אם לא הכתוב בתורה וישקוד על דלתותיה תמיד, כי כללות התורה רבים, כל שכן הפרטים דקים מאד ונשגבים אשר בנקל יכשלו בהם. וכמו שאמר רבי עקיבא (שמחות פ"ד) בתחלת הליכתו ללמד מצא מת מצוה ונשא אותו כמה מילין, ולא ידע שמת מצוה קונה מקומו, וחשב שעשה מצוה גדולה, ובהוודעו ידע כי אשם וכאלו שופך דמים, כי כן דרך כל המתחסד ולא ידע דין תורה, וכמו שאמרו ולא עם הארץ חסיד, כי אי אפשר לו להזהר בדבר אחד מני אלף, וזה שאמר דוד "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" (תהלים קי"ט)... ולכן אחר מתן תורה, שכל ענין נעשה במדריגה היותר גבוהה, ואי אפשר לנו לעשות העבודה וגמילות חסדים רק כפי התורה, לזאת הנה התורה איננה עתה עמוד שלישי לבדנה, כי אם היא כל השלשה עמודים ביחד...

וזהו מאמרם ז"ל נשאלה שאלה אם תלמוד גדול או מעשה גדול, סברו שיתכן מעשה המצוות מבלי לימוד תמידי, אם כן אין הלימוד רק מצוה אחת כמו שאר המצוות, אלא שהיא מצוה יותר גדולה מהם, אבל מכל מקום רק מצוה אחת, ואם כן המעשה גדול, שבכלל המעשה הם תרי"ג המצוות, אחר כך נמנו וגמרו בהיותם חוקרים אמיתות הדבר, כי אי אפשר לעשות שום מעשה כראוי בלי לימוד, ולכך תלמוד גדול, כי הוא בעצמו מעשה, וגם מביא לכל המצוות, ובלתו אין מעשה... הן אמת שהעוסק בתורה לבד ומניח המצוות הוי ככופר באלקי ישראל, רק צריך לעשות כל מצות ה' לעשות סוכה בזמנה, ציצית... וכל חובות איש אל רעהו, וכל מצות חברה אנושית, וכבר הורו אותו רז"ל במועד קטן ט', במצוה כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים מחוייב להניח עבורה הלימוד, וכל מצוה זמנית כמצה ושופר וכו', שאי אפשר על ידי אחרים, וכן שאר המצוות אם הוא רואה שבזה הפעם אי אפשר על ידי אחרים, דינו כמצה... (רוח חיים אבות א ב)

או יאמר כי העיקר בבא האדם להתקרב אל ה' ולטהר גבר יראה כי כל מעשיו לה' יהיו קבועים לא יעברו, הן זמנו לתורה כמועד חצי יום ילמוד בבית המדרש, לא ישוב מפני כל אף אם יהיה לו עסק גדול, וכן לעבודה, ואילולי כן קרעים תלביש נומה, ואם כי העוסק תמיד לא יעשה תמיד לשמה, מכל מקום לא יניח עסקו בשביל זה, כי הוא פיתוי היצר... אבל אם ילמוד תמיד יגבר היצר הטוב עד כי יבא ללמוד לשמה, ועם כל זה ירוויח גם כן, מה שלמד שלא לשמה, וגם הוא מבא גדול לבא לשמה מאם לא ילמוד כלל, וכן במעשה המצוות אם רוח היצר הזקן וכסיל יעלה עליו את מקומו בל יניח, ואם לא יהיה לשמה, על כל פנים הוא עושה המצוה, אבל אם ימתין עד שתתחולל דעתו עליו ולכונן הכוונה, מי יודע אם יגיע לעשות המצוה... וכן בכל הדברים מועיל הקביעות בהם, הוא עיקר העבודה, וזה מאמר רז"ל (פסחים נ') לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף שלא לשמה, ולכאורה וכי חס ושלום לעולם יעסוק שלא לשמה, אך כוונתם שילמוד לעולם חוק ולא יעבור בלי מגרעת חס ושלום. ואם כי בלימוד תמידי לא יוכל לעשות תמיד לשמה, מכל מקום לא יניח קביעותו מפני זה, כי מזה יבא לידי הכוונה האמיתית... 

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, כי מהקלה יוכל לקבל לפעמים שכר יותר מעל החמורה, כי מהחמורה אפשר שפורש מגודל יראת חומר העונש לחומר העבירה, אבל בקלה פורש רק מיראת הבורא ית"ש המצוה עליו. או יאמר והוי זהיר וכו' ורצה לומר בשעה שתעשנה יהיה בזהירות ובדקדוק כבחמורה, אבל אם יזדמן לך קלה וחמורה, וכגון אם אדם טובע בנהר להצילו וכדומה מן המצוות החמורים יעשה רק החמור וידחה הקל, והנה התורה נקראת חמורה נגד שאר כל המצוות, כי האדם מוזהר עליה לעסוק בה ולשמרה יומם ולילה, וגם תלמוד תורה כנגד כולם... (שם פרק ב א)

או יאמר עשה רצונו וכו', כי דרך האדם אם יבנה לו בית או יעשה לו מלבוש אומר כיון שאני עושה אעשה מן המובחר, למען יעמוד ימים רבים (אף שהוא ביוקר, וכמרגלא בפומי דאינשי לומר מה שנראה שהוא יוקר הוא באמת זול), כן אם האדם עושה מצוה או לומד תורה,יעשה על צד היותר טוב ויותר אמיתי. (שם שם ד)

וכן מצינו בראשונים, שהיו מתביישים בבואם לעשות מצוה, באמרם מה אנו כי באנו להתקרב עד הלום אחרי מריינו, ואף כי שגגותיהם היה דקה מן הדקה... כי ה' דורש מאתנו שלא נוכל להתרחק חלילה מן התורה והעבודה על ידי הבושה, רק שידע בלבבו כי יש לו ליבוש וליכלם הרבה, ואך רחמי השי"ת קרבהו לעבודתו, וכן ביהושפט הוא אומר (דה"ב י"ז), "ויגבה לבו בדרכי ה"', כי לרוב נמיכת רוחו כאשר היה בא לעבד עבודת ה' אז הגיס דעתו... (שם פרק ד א)

הוי רץ למצוה קלה וכו', כי הנה המצוות בורחין מן האדם, ועל כן הזהירו חז"ל כשם שהמצות צריכין שמור, כן המצוות צריכין שמור, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואם בעת שהיא מצויה בידך תעלים עיניך, אז תיכף תברח ממך... כי בעבירה הוא להיפך כי היא רודפת תמיד אחר האדם וממצאת עצמה לו שיעשנה, לכן הזהיר שאחר המצוות ירדוף כמו אחר אחד הבורח ממנו... או יפרש הוי רץ וכו', שמצוה וכו' הריצה גם כן היא מצוה ועבורה תזכה להמצוה, כי אם ימתין עליה מתי תבא לידו לקיימנה, אז אי אפשר שיקיימנה, שהרע חזק מאד... (שם שם ב)

הכתב והקבלה:

נראה כי מצות מילה אינה דומה לשאר מצוות, דכשעושה אותם הוא מקיים המצוה, וכשגמר עשייתן נגמרה מצותן לגמרי, אבל מצות מילה אין בעשייתה גמר מצותה באמת, כי כל עשיותיה, החתיכה והפריעה הן באמת הכנה אל התכלית והמכוונת בה לאחריה, כי במה שנמול הילד נעשה כעבד הנושא חותם אדונו בגופו... (בראשית יז יג, וראה שם עוד)

תורת ה' בפיך - התכלית האמיתית המבוקשת מתורת ה' היא שמירתה בלב, כאמרו (דברים ל') "בפיך ובלבבך לעשותו", והלימוד בפה לבד גינה המשורר "ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מוסר", אם כן מה הוא בפיך כאן. לכן נראה שמלת פי כאן על המדה והשיעור, כענין "לפי שכלו יהלל איש" (משלי י"ב), כן טעם בפיך, בשיעור חשיבותך ובמדת יוקר שלך... כי הבדיל אותך מכל באי עולם שאינם מתנהגים רק בדרך הטבעי, לכן אתה מחוייב לשמור תורת ה', אף שרוב המצוות ממנה הם חקים, הנשגבים משקול דעת אנושי, כמו שהשם האמירך והגדיל חשיבותך בהנהגות הנסים היוצאים מדרכי הטבע, ונעלים מהשגת אדם, ככה אתה תאמיר אותו ותגדיל כבודו בשמירת חקיו הנעלים מבינת אדם... אבל הוא יתברך מחסדו הגדול, ולסבת מעלת חשיבותם זו בעיניו יתברך, התחייבו לעמוד על משמרת עבודתו גם בדרכים שהם מתנגדי הטבע ונעלי השכל... (שמות יב ט)

אשר יעשון - לפנים משורת הדין, הנו"ן מורה על התכונה שבלב העושה, והנה הכל עושים מצוה בשוה, אבל בכוונות ובזריזות לפי מעלתו כפי שיכיר בוראו ומתבונן בדרכיו, ובאנשי המעלה נעתק טבע נפשותם מכבישת היצר שהוא דרך מקרה, והעבודה נעשתה בטבע שני בקנין גמור. (שם יח כ)

והייתם לי סגולה - ...ויותר יתכן דאמר כי לי כל הארץ, כלומר, אם ייחד כל חומרייתו אליו יתברך, שבהיותו עוסק בענינים מוכרחים לחלק חומריות גופו, לא יכוין בו להנאת גופו, כי אם לקיים רצון הבורא יתברך, אשר צוה עליו לעסוק בפעולה זו... תתעלה אל מדרגה מעלתית עד שחפצי ורצוני בכם יהיה... (שם יט ה)

לאוהבי - ...וכן דבר זה נהוג בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו בין אב ובנו, ובכל מי שהאהבה ביניהם באמת, לא יאמר לא נצטויתי יותר, ודי לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא מה שיכול לדון שיהיה לו לנחת. ככה היא האהבה מן האדם אל הבורא יתברך לעשות רצונו, והיא היא האהבה שאינה מוגבלת בגדרי התורה, כי מגודל האהבה יוצא חוץ מגדרה... אהבה המוגבלת מיוחסת לשומרי מצוות, כי המצוה תגביל אהבתם, והאהבה שאינה מוגבלת בגדר המצוות מיוחסת בשם סתם אוהבי השם... (שם כ ו)

והנה השאלה היתה, מפני מה אנחנו בני ישראל נבדלים בזה מכל האומות, להיותנו נזהרים בשמירת המצוות האלה הנקראים עדות, החוקים והמשפטים למה הזוכרו בתורה, כי באלה היינו נזהרים מצד הוראת השכל. והתשובה על זה, כי לסבת צאתנו מהיות עבדים לפרעה זכינו להיות עבדי ה', וקבלנו עלינו עול התורה, ולסבה זו יראת ה' על פנינו תמיד תהיה, ולזה אין הבדל בין חלקי המצוות הנקראים משפטים, לבין העדות והחוקים... וכלל טעם החוקים לפי שנהג השי"ת מאז עם ישראל בדרך שהיא למעלה מן הטבע הנהוג, לעומת זה חייבים אנחנו לעבדו בעבודות קדושות וחוקים הנשגבים משקול דעתו של אדם... (דברים ו כד)

...ובמקרא זה קרא אותן בשם מצוות, וחיבר לשון שמירה בעשיה. ונראה לי בטעם הדבר, כי באמת כל המצות נקראים חקים גם מצות, אמנם ההבדל ביניהם, שאם יבא החיוב מפאת רצון המצוה, פעמים שנתחייב לשמרו מחמת יראת הגדולה והכבוד כמשמרת האב על הבן, ואז יקרא מצוה, ופעמים שיהיה זה מחמת יראת העונש כמשמרת האדון על העבד והמושל על העם, ואז יקרא חוקה... אמנם בבחינת האדם המחוייב לעשות יש הבדל ביניהם, שבבחינת המשיג המקבלת, פעמים שיקצר להשיג ענין אחד ויקבלנו מפאת ענין אחר שיש בו, פעמים שיתגלה בו יותר ענין המצוה, ויתעורר לעשות מפאת יראת הגדולה, ופעמים שיתעורר אליהם מצד יראת העונש. ואין ספק שהשומר פקודי ה' מצד שהן מצוה שהוא מצד יראת רוממות ה' וגדולתו, כמו שהבן מקיים מצות אביו, הוא במעלה יותר גדולה מהשומר אותם בבחינת חקים, שהוא כעבד העובד את רבו על מנת לקבל פרס, כי אז מלבד קיומו את מצות ה' גם נפשו תתלהב באהבה רבה ושמחה יתרה להיותו זוכה לעשות רצון קונו... ולזה חיברה התורה לפעמים ענין השמירה בעשיה, ושמרת ועשית, לשון שמירה בכל אלה יורה על התאוה והחפץ הפנימי אל העשיה, והיא עבודת אנשי המעלה, והמצפים ומיחלים בכל לב מתי תבא המצוה לידו ויקימנה, לכן במקרא הקודם שמכונים בשם חוקים, כצווי האדון על עבדו, שהקיום על מנת לקבל פרס החסירה התורה לשון שמירה... (שם שם כה)

בשרירות לבי אלך - אחר שדבר מעוון החמור של עבודה זרה, סמך לו ענין רע ומר, שורש פורה ראש, והוא איש שמקורו משחת ויאמר הנה מצוות הרבה יש אשר אני נבוך בהם, ואני בענינם בקטטה ומלחמה תמידית, וכל זה להיותם דברים שאין השכל מחייבם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי, ומה שדעתי גוזרת שהוא באמת דבר בטעמו, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימית... למען ספות הרוה - בכדי למלאות תאוותיו במאכלות ובביאות אסורות. (שם כט יח)

מלבי"ם:

לא תחמוד - ...והורה אותנו יוצר הנפשות, כי גם מצוות האלה השכליות, אם יעשום רק מצד השכל והנמוס לבד, שלא מפני יראת אלקים שהזהיר עליהם בקולות וברקים. זרועות השכל לא יעמדו מפני התאוה, כמו שראינו עמים רבים שחלפו חק בין ברצח בין בנאוף ובגנבה... (שמות כ יד)

למען תזכרו - ...ועל ידי זכירת התרי"ג מצוות שמרומזים בציצית מעלה עליהם כאלו עשאום בפועל אחר שזוכר אותם ומוכן לעשותם כשיזדמנו לפניו. והנה ה' צוה שנעשה זכר לעבודתו על ידי ציצית ותפילין ומילה ומזוזה, כמו שאמר במנחות על פסוק למנצח על השמינית, ובאו מילה ותפילין על ג' חלקי הנפש, והנפש הצומחת שממנה התאוה הבשרית נגדה בא אות המילה, ותפילין של יד נגד הלב לשעבד כחות נפש החיונית, ותפילין של ראש על המוח לשעבד העיון והמחשבה שהם כחות נפש המשכלת, והציצית הם לאות על הבגדים החיצוניים, והמזוזה על הבית והדירה, וכל אלה הם לאות ולזכרון, ונחשב הזכרון כמעשה... (במדבר טו מ)

למען תירא את ה' - הוא שלא תעשם בעבור תקות שכר וממון, רק ליראת ה' והכנע למצוותיו, שעל ידי שתרגיש גדולת הבורא ורוממותו תרוץ באימה לעשות מצותיו, וזה תכלית עשיית המצות, וכמו שבאר בעקרים באורך, ומה תכלית יראת ה' תכליתה הוא לשמור את כל חקותיו ומצותיו... שמתוך שתכיר גדולתו ורוממותו תרוץ בכל עוז לשמור כל חקותיו כמי שיכיר גודל מעלת מלך גדול וחכם ונדיב שיתנדב בכל לב לעבוד עבודתו מבלי שום תקות שכר. לפי זה תכלית עשיית המצוה הוא שתוסיף לעשות מצוה... (דברים ו ב)

...ובספר חמדה טובה כתוב שכשאדם עושה מצוה מקבל שכר גם על שמלא רצון השי"ת להשפיע טוב לשומרי מצותיו, ולכן כשעושה מצוה על מנת לקבל שכר אם אין כונתו בשביל עצמו רק למלאות רצון ה' הוא מצוה לשמה... (שם כו טו)

הקהל את העם - יש יראת הרוממות ויראת העונש, יראת הרוממות באה על ידי הלמוד והעיון שמכירים גדולת ה', והיראה בעצמה אינה מצות אנשים מלומדה, ובזה עושים המצוות לא בעבור שכר ועונש רק מאהבת המצוה והמצוה עליו, ויראת העונש אינו בא על ידי למוד אחר רק לומדים היראה לבדה, והוא מצות אנשים מלומדה... (שם לא יב)

ולעשות ככל התורה - ולא מפני הכרעת השכל, למען תשכיל - במצוות הנימוסיות אין טעם שכלי כבתורה, שהיא מובילה לאושר ושלמות, והנמוסים השכליים מקיפים הכללים ולא פרטי המעשה - בכל אשר תלך. (יהושע א ז)

תמימי דרך - שאין בדרכו חסרון, שעושה הכל לשם ה' ולא לשם פניה חיצונית, וזה רק אם הולך בתורת ה' ולא בדרכי הפילוסופים שעל ידי חקירה. (תהלים קיט א)

יזכה נער ארחו - הדברים הקטנים איך ידעם כגון כמה לתת ולמי, ידע זאת רק על פי התורה. אל תשגני - שלא אטעה על ידי רוב הדרישה לבטל המצוה. (שם שם ט וי)

רש"ר הירש:

בראשית - ...נוסף על הפסוק הראשון בא כל ספור הבריאה, כהקדמה לתורה שניתנה לישראל, כדי שנכיר בכל פרט את פעולת ה' המעצבת והמחוקקת, הפרעה של פרט קטן מתורה זו כמוה כהפרעה כללית של כל העולם הנברא, כבחז"ל, בי' מאמרות נברא העולם, כדי ליתן שכר לצדיקים המקיימים את העולם. (בראשית א א)

במצוות סמליות נצטוינו מפי ה' לא רק לזכור את הרעיון המסומל בהן, אלא בראש וראשונה לקיים את מעשה המצוה, ולעולם לא תוכל זכירת הרעיון לבא במקום עשיית המעשה, המבטל את המעשה דינו ככופר ברעיון, מי שאיננו מקיים את אות הברית, כבר הפר עת עצם הברית... (שם יז י)

ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט - לא "אמונה דתית" היא המטרה הנכספת של החינוך, אלא שמירת מצוות, שהרי לפרקים גם החכמה כופה על האדם לשמור משפט, והפחד יניענו לעשות מעשה חסד, ועם כל אותה "אמונה דתית" יכולים אנשים ליהפך ל"רעים וחטאים לה'", מנצלים את הצדקה והמשפט לטובתם, והופכים אותם לחרב בידיהם... (שם יח יט)

שבו לכם פה - לרגלי הר המוריה נפרד דרך זרע אברהם מדרך בני נח, רק מי שהתורה פועמת בקרבו ומעוררת את ה"הנני" המוחלט, רק הוא יכול להתעלות לדרגת מלאך, שבשתים יכסה פניו ורגליו, ולעשות את המצוה מבלי לראות לאן הוא הולך ומה הוא עושה, מדרגה זו קבלו בני ישראל מאז העקדה. (שם כב ה)

ואמרתם - לא ואמרתם להם, אין התורה מצפה, כי דור שקוע בחמרנות מתנכרת לה' ישפר מעשיו לשמע דברי מוסר, אבל שמא בראותו דוגמא של קיום מצוה בכינות ובהתלהבות מודעת... יאמרו את הדבר, למען ישמע החפץ לשמע, זבח פסח הוא לה', גם בימינו עדיין תלויים חיי ישראל וחירותו באותם תנאים שהביאו לו חיים וחירות בראשונה... (שמות יב כז)

בעבור זה - עבור מצוות מעשיות אלה, ועבור כל מעשי המצוות שאתה רואה בי, שעה שיצאתי מבעבדות לחירות היתה תרומתי היחידה להשגת החירות התחייבותי לקיים מצוות אלה לעד. קבלת עול זו היתה הסיבה היחידה לגאולה, וקיומה של ההתחייבות תכליתה היחידה... (שם יג ח)

ושמרת כל חוקיו - ביחס לחוקי ה' שימור מציין לעולם שני דברים נפרדים. ראשית הדאגה להפצת ידיעת התורה על ידי לימודה, שהרי חוק שאין האנשים המחוייבים לקיימו יודעים אותו, הוא בבחינת אבדה. ושנית הדאגה לקיומו הלכה למעשה. ומכאן הדקדוק במצוות ועשיית סייגים לתורה כדי לשמור עליה, היינו גזירות ותקנות... (שם טו כו)

זכור - ...אחדות שמור וזכור היא מחאה חריפה נגד אלו המנסים לעשות מהשבת זכירה רוחנית בלבד, אמנם בפסיקתא אמר רבי יודן זכור נתן לאומות העולם, ושמור נתן לישראל, להם נתנה זכירה רוחנית שאבדה מהם מהר, ורק שבת של ישראל עם השמירה הקפדנית היא שנשארה לעד. (שמות כ ח)

אמונה עשויה לשלוט על הרוח והרגש, אבל החיים אינם נשלמים אלא על ידי מעשה, מי שהאמונה מקננת בלבו, ואילו בחיי יום יום איננו נרתע מפני השקר והכזב, עדיין שרוי הוא באפלה, רק חיי מצוה עשויים לעקור את הקוצים והברקנים, שהם פרי החטא. רק מעשים הנעשים על פי רצון מסוגלים לגאול את האדם מקללת החטא... (במעגלי שנה חלק ג עמוד רמח)

 

העמק דבר:

וירא - ...אלא כך הענין, באשר אברהם אבינו שקוע באותה שעה באהבת ה' ובהקבלת פני שכינה, ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מצות עשה, ואהבת את ה', ומכל מקום אי מתרמי איזו מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה', מחוייב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע... שכך הוא רצונו יתברך, שתהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן (הכנסת אורחים)... ונתיישב בדבר, ואמר אם בני אדם גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית, הרי מחוייב אני להפסיק מהקבלת פני שכינה, אבל אם הדיוטים הם, אפשר לקיים מצוה זו על ידי אחרים. (בראשית יח ב)

...וענין אוזן ובהן יד ורגל הוא להגביה בזה כח השמיעה המביא לידי מעשה ביד, והמעשה מביא לידי הרגל שיעשה לגבוה גם בלי כונה. אלא כמו הרגל שנעשה טבע שני... (שמות כט כ)

אשר יעשה אותם - ...לפי פירושינו השני קאי על מצוות התורה, משמעו אשר יעשה בפועל, וכדאיתא במשנה דמכות, דהיושב ולא עבר עבירה שהגיעה לידו דומה כאלו עשה מצוה בפועל, אבל לפירוש הראשון דקאי על עסק התורה, פירוש יעשה יחדש הלכה על ידי עומק עיונו לפי כללי התורה די"ג מדות... ובא הדרש אפילו כותי ועוסק בתורה, פירוש עוסק, היינו חוקר ומעיין... ובאה אזהרה זו דעסק התורה כאן בפרשת עריות נגד אופן הא' שכתבנו... שיהיו עוסקים בחקות התלמוד, ובזה יהיו נשמרים מהרהורי עריות... (ויקרא יח ה)

למען תזכרו ועשיתם - הענין דשתי זכירות הללו לבן ותכלת באות לשני אופני הנהגת האדם מישראל, האחד מי שחייו בדרך הכבושה לרבים, עוסק בעניני פרנסה, ומכל מקום עליו לשמור לעשות מצוה בזמנה, השני מי שמופרש לעבודת ה', ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת ה', וגם עליו לשמור מצוה בזמנו ולא לקפח מעשה המצוה בשביל דביקות חס ושלום, וכבר אמרו רז"ל במסכת שבת, גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, שכן מצינו באברהם אבינו... ובשביל אופן הראשון צוה ה' לעשות חוטים לזכרון, חוטי הכנף מין כנף, ועליו כתיב "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם", שלא יהא העסק משכחו ממצוה בזמנה. ולא תתורו - בא ללמדנו בזה מעשה המצוות שלא נחשבו למצוה אלא אם עושה ומאמין על כל פנים שהוא מצוה ועושה, לאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצוה כלל, אין בעשייתו נחשב למעשה, וזהו אחרי לבבכם... וכתיב עוד אחרי עיניכם, היינו עין הדעת, דיש עושה מצוה ומכוין שלא לצאת בה על פי איזה טעם שנראה לו בדעת שוטה יותר שלא לצאת ידי מצוה, בזה האופן אינו נחשב למצוה. (במדבר טו לט)

כגנות עלי נהר - מכל מקום כל גן יש בו מין אחד שהוא העיקר... כך כל איש ישראל מלא מצוות ה', אבל כל אחד יש לו מצוה אחת ביחוד להיות נזהר בה ביותר, כדאיתא במכילתא... ועיין מה שכתבנו ריש פרשת נצבים, אתם נצבים על הפסוק כל איש ישראל, שכל איש נידון ביחוד על דבר המיוחד לו, ושעליו להזהר ביותר... (שם כד ו)

כאשר צוך ה' אלקיך - באשר מצות כבוד אב ואם היא מצוה שכלית, שכל דעת אדם מודה בה, הזהיר הכתוב כאן שיעשה מצוה זו בשביל ציווי ה' כמו כל חוקי התורה... (דברים ה טז)

וזאת המצוה - נראה שבא משה רבינו ע"ה ללמד דרוש חדש, כמה כח מצוה אחת עושה טוב לאדם גם לאחר כך, דמצוה גוררת מצוה, ומשום הכי היה ידוע לפנים זהירות במצוה אחת שיהא אדם שוקע דעתו בה ביותר, כבמכילתא בשלח רנ"א, כל העושה מצוה אחת וכו' ובתלמודין "אביך במאי זהיר טפי"... והכל כדי שתהא אותה מצוה שמשקיע דעתו בה ואינו מסיח דעת ממנה מביאתו לידי טובה הרבה... (שם ו א)

אנכי מצוך - שהמאמין בהשגחה פרטית מכריח עצמו לקיים כל המצוות, שבזה תלויה ההשגחה, מה שאינו כן אם ישכח ההשגחה מועל והולך עד שניתר לו הכל. (שם ח יא)

ושמרתם את כל המצוה - הוסיף להזהיר בכלל אהבת ה' הנוגע ליחוד המעשה כמו שכתבנו לעיל ו'... דמשמעו שם לפי הענין הכנות ודקדוקי מצוה, אף על גב שאינם מעיקר המצוה, וכן כאן תמצית המצוה ודקדוקיה, והוא גם כן ענף מאהבת ה' במעשה... דכיון לממציא אותן לתכליתו בכל הדקדוקים והידורים אף על גב שאינו מעכב, ועל זה אמר הכתוב כי חיים הם, דאיתא בסוכה ל"ח שירי מצוה מעכבין את הפורענות, דגוף המצוה שכרה בעולם הבא, אבל שכר שירי מצוה בעולם הזה, וזהו כי חיים הם למוצאיהם, למי שממציא אותם... וכל זה בגדר אהבת ה' במעשה... (שם יא ח)

אשר תשמעו - שהקב"ה מסייע, כמו שאמר באיוב מי הקדימני ואשלם, ואמרו חז"ל מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית... (שם שם כז)

יקימך ה' - עתה באה הברכה לאנשים שבאים להתנהג בפרישות ודביקות ונדרש לזה סייעתא דשמיא, ככתוב בעמוס ב' "ואקים מבניכם לנביאים וגו'"... כי תשמור - באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להבדל ממעשה המצות, שלפעמים הם מסירים הדביקות, אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצוות בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחבירו, והיינו והלכת בדרכיו, מה הוא רחום וכו', וכבר נתבאר בפרשת ציצית שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצות אפילו מה שבין אדם לחבירו... (שם כח ט)

משך חכמה:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו - שלא יעשה שותפות עם עכו"ם לעקוף שבת שביעית ערלה וכדומה. (שמות כג יג)

אני ה' - ...או בעצרת תחוגו מתן תורה לא רק על החוקים, כי אם גם על המצוות השכליים, וגם פאה תשאיר מצד שאני ה' המצוה, וסמך לזה ובחודש השביעי וגו', שאחר שעזב מתנות לראוי ולשאינו ראוי כדי להחיותם, כשבא לדין על חייו הוא בראש השנה יקצבו לו חיים. (ויקרא כג כב)

בסכות תשבו - יש מצות שהן נגד הטבע, כגון סוכה, שיצא עכשיו מביתו ולא ינוח מעבודתו, ומצוה כזו צריכה חיזוק רב, לכן אמרו שהוקצתה למצותה, ועצי סוכה אסורים ותעשה ולא מן העשוי וכו', ויש מצוות המדריכות האדם בדרך הטבע, אלא שמזככים אותו, וכן ד' מינים לשמח בהם על הקציר, ובאלו אין צריך הכנה רבה, ואף שאינו אגוד כשר וכו'. (שם שם מב)

ושמענו ועשינו - מה שדבר ה' אליהם האיר בחדרי רוחם, ונעשה עצם המושג, והוא אצלם כמעשה בפועל ממש, כמו שליחותו של מלאך, שהמושכל הוא עצמותם, ולכן יקל לישראלי למסר נפשו על קדושת ה', אבל מה שמשה ידבר אליהם אמרו ושמענו, שקודם צריכים לברר לעצמם הדברים. (דברים ה כד)

בכל לבבכם - בספרי מ"א, פרשה ראשונה לתלמוד ושניה למעשה, ולפיכך כתוב בה פן יפתה וגו', כי בתלמוד בלא מעשה מאור שבה מחזירם למוטב, אבל במעשה בלא תלמוד יש מקום ליצר הרע, ואנן קיימא לן כרבי ישמעאל, האומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, והמפסיקים מתלמוד תורה לאומנות מפסיקים גם לתפלה, דכתיב "ולעבדו בכל לבבכם"... (שם יא יג)

מוהר"ן:

אבל איך ידעינן בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין? על ידי המצות שאנו עושים יכולין אנחנו לידע בין קודם גזר דין לאחר גזר דין. ודוקא כשעושין המצות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצוה אחרת בשכר מצוה זאת... ואלו השתי בחינות נבואות יש בעבודת הבורא. יש אדם העושה המצות בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצוה בעצמה, אילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה, וזה בחינת כה, אספקלריא שאינה מאירה, כמו אדם שרואה איזה דבר מרחוק, כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק... אבל נביא שמתנבא בזה הדבר, שאינו רוצה בשכר המצות אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשייתה עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה, וזה בחינת נביא היינו שילום שכר, בבחינת זה הדבר, בבחינת אספקלריא המאירה, כמו אדם הרואה דבר מקרוב, בראיה יפה וברה, כמו כן הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ושכרו נגד עיניו. ומי שהוא במדריגה הזאת שעושה המצוה בשמחה גדולה כך כך עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא בשבילה הוא יכול לידע בין קודם גזר דין לאחר גזר דין, כי המצות הם קומה שלימה, והם מחיין את כל הקומות, הן קומת אדם הן קומת עולם הן קומת שנה, כי עולם שנה נפש הן מקבלין החיות מהמצות, כמ"ש (תהלים ל"ג) "וכל מעשהו באמונה", וכתיב (שם קי"ט) "כל מצותיך אמונה". והקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצות. וכשמעשה הקב"ה כתיקונן וכסדרן אזי הקב"ה משמח בהם ומתענג בהם, כמ"ש (שם ק"ד) "ישמח ה' במעשיו"... והשמחה של הקב"ה היא מלובשת בהמצות, כי הם אחדותו. ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה הוא נכנס בשמחת הקב"ה שמשמח במעשיו...

וזהו שארז"ל (מכילתא ועיין ביצה ט"ז) בשבת זכרהו מאד בשבת, היינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהיא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה שהן בחינת מעשה המצות, שבהם נבראו עולם שנה נפש, וזהו (דברים כ"ד) "ביומו תתן שכרו", שהיא שכרו מהמצות בעצמן, ולא תבא עליו השמש, שלא יעשה המצות בשכר עולם הבא שהיא אחר ביאת שמשו אחר מותו. (ה ב)

ודע כי שני העדיים שהכתירו בחורב מנעשה ונשמע הם בחינת בראשית ברא, כמובא בספרא דצניעותא (פ"ה)... כי נעשה ונשמע הוא בחינת נסתרות ונגלות, נעשה הוא בחינת נגלות, היינו המצוות שאפשר לכל אחד לקיים לפי מדריגתו, ונשמע היא בחינת נסתרות מה שהוא גבוה ונסתר ממנו, שאינו יכול לעשות עבודה בזה. למשל אצל כל מצוה יש דברים שסביבות המצוה, כי מלבד הציווי הנאמר בתורה לקיים המצוה, יש עוד לזה דברים בתורה, כגון "וידבר ה אל משה" ושאר דיבורי התורה שסביבות המצוה. ועבודה שיש בדיבורי התורה הללו שסביבות המצוה הם בחינת נשמע, בחינת נסתר, כי המצוה בעצמה אנו יכולים לקיים, אך העבודה שיש באלו הדיבורים אין אנו יודעים וזה בחינת נשמע, בחינת נסתר.

וזה בחינת תורה ותפלה, נעשה הוא בחינת תורה היינו הנגלות, מה שידוע לקיים ונשמע הם בחינת נסתרות, בחינת דיבורי התורה שהם הדיבורים שסביבות כל מצוה שהם בחינת נסתר כנ"ל, שאינו יודע אי לעבוד בזה את השי"ת, בחינת תפלה שהיא דביקות, כי שמיעה תליא בלבא... (כב ט, וראה שם עוד)

ועיקר גודל החשק נעשה על ידי המניעה שמזמינין לו, כי כשאיש ישראלי צריך לעשות דבר הצריך לו ליהדותו, בפרט כשצריך לו לעשות דבר גדול הצריך ליהדותו, שכל יהדותו תלוי בזה, כגון לנסוע לצדיק אמיתי, אזי מזמינין לו מניעה, וזאת המניעה היא בשביל החשק, כדי שעל ידי זה נעשה התגברות החשק מאד. כמו למשל כשמראין לקטן דבר הנחמד לו, ותיכף ומיד חוטפין ממנו ומחביאין ממנו, אזי הוא רודף מאד אחר האדם, ומבקש וחושק מאד לאותו הדבר. נמצא שעיקר החשק נעשה על ידי שחטפו ממנו והחביאו את הדבר. כמו כן מונעין את האדם במניעות מהדבר הצריך לו, כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר, בבחינת (משלי ט') "ולחם סתרים יונעם"... כמו כן בקדושה כשיש מניעה לאדם החשק מתגבר ביותר, וכל מה שהדבר הנחשק גדול יותר, המניעה יותר גדולה. כי יש חשק וחושק ונחשק... וכפי מעלת הנחשק כן צריך להיות גודל החשק, ועל כן כשהנחשק גדול מאד, נמצא שצריך שיהיה לו חשק גדול מאד, אזי יש לו מניעה גדולה ביותר, שעל ידי זה החשק מתגבר ביותר כנ"ל... ועל כן ראוי לאדם לדעת כשיש לו מניעות גדולות מאיזה דבר שבקדושה, ידע ויבין מזה שזה הדבר שרוצה לעשות הוא נחשק גדול מאד, ודבר יקר מאד, שמחמת זה המניעה גדולה מאד כנ"ל. ובפרט כשרוצה לנסוע לצדיק האמת... (סו ד)

כי אין להאדם לפטור את עצמו ולמצא לעצמו תירוץ על ידי המניעה, לומר שהוא חפץ לעשות אותו הדבר, רק שאי אפשר לו מחמת המניעה והאונס, ועל כן יהיה נחשב לו כאילו עשאה... כי באמת בודאי כשיש לו אונס, נחשב כאלו עשאה, כמו שאמרו רז"ל, אבל כל זה נאמר על מי שרוצה לצאת בזה אזי יוצא בה, כי מה לו לעשות, כי יש לו אונס. אבל מי שאינו רוצה לצאת רק שהוא רוצה המצוה בעצמה או הדבר שבקדושה שרוצה לעשות, הוא חפץ בהדבר עצמו, אם כן מה מועיל לו מה שמקילין לו שנחשב כאלו עשאה, כי אינו מקרר דעתו כלל בזה, כי הוא תאב וחפץ ומתגעגע מאד לעשות המצוה בעצמה, ולא לצאת עם הכאילו, שנחשב כאילו עשאה. כי באמת ראוי לאיש ישראלי שיגמור חפצו ורצונו בכל דבר שבקדושה מכח אל הפועל. ואזי כשחושק מאד באמת ואינו מקרר דעתו כלל במה שנחשב עליו כאילו עשאה, אזי בודאי יגמור הדבר ויוציאו מכח אל הפועל, וישבר ויבטל כל המניעות ואנסים, כי הם לא באו רק בשביל החשק. וכשיש לו החשק הראוי לאותו המניעה, כפי גודל מעלת הנחשק אזי ממילא נתבטל האונס והמניעה כנ"ל. (שם)

שפת אמת:

ברש"י, עיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים, ולא כתב עיקר תולדות מצות ומעשים טובים, וממילא נדע כי הצדיק עושה מצוות, אבל לא כל מצוה עושה תולדה להאדם, רק הצדיק שכל החיות שלו דבוק במצוות, "ומבשרי אחזה א-לוה", כמו זיווג גשמי, על ידי שכל החיות נמשך בו נוצר מזה תולדה... (בראשית נח תרל"א)

...ואיתא אברהם תיקן תפלת שחרית, דכתיב "וישכם וגו' אל המקום אשר עמד שם וגו'", פירוש הפשוט, שמיד בהקיצו משנתו בא לו אל המקום אשר עמד בו אתמול בשכבו, וזה סדר עובד ה' שנקרא מהלך, כמאמר ודברת בם בשכבך ובקומך, כי ימי האדם הם הילוך אחד, ועליו נאמר בא בימים... ועל זה אמרו שתיקן תפלת שחרית, שהניח זה הכח לכל איש ישראל, שיוכל להיות מעורר את השחר בכל יום כנ"ל. (שם וירא תרמ"א)

...והנה מצוה זו של העקידה לא נגמרה במעשה, רק היה רצונו יתברך שיהיה מוכן לשוחטו, והיינו שהיתה עבודה גבוהה מאד, כי שרש המצות הם למעלה מהטבע, ורק האור מתלבש במעשה הגשמי, ויש מצוה שהיא רק במחשבה ורצון והוא למעלה מהתלבשות העשיה, ואברהם אבינו ע"ה נתנסה בעשר נסיונות לתקן עשרה מאמרות, נמצא נסיון העשירי הוא במקום גבוה מאד, ולכן נאמר לו "עתה ידעתי וגו'", פירוש אף כי לא בא לידי מעשה, כך ניתקן בדעת העליון המבוקש ממנו. (שם)

ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני השי"ת, יש ללמוד מזה, כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות על ידי ערמה, כמו שאמרו רז"ל הוי ערום ביראה, פירש רש"י ז"ל להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו, כיון שהעיקר הרצון לבא להאמת אינו בכלל שקר, ואדרבא זה תיקון השקר, כדמצינו אחטא ואשוב אין מספיקין וכו', והטעם שעל ידי התשובה חטא ע"ש, כן להיפך, שמערים כדי לבא להאמת, כיון שעל ידי השקר בא להאמת מתקן השקר כנ"ל... (שם תולדות תרל"ג)

איתא המהדרין נר לכל אחד, פירש רש"י, המהדרין אחר המצוות, והטעם כי עיקר הנס היה לגבור על אותן הרשעים שרצו לבטל בני ישראל מתורה ומצוות, אם כן מי שמהדר ביותר אחר המצוות מתפעל ביותר בימים אלו, ונראה שתקנה זו היתה גם אז, שהיה גם כן בבני ישראל כמה מדריגות הגם שכולם שמחו בעשיית המצוות, מכל מקום מי שעושה המצוה מצד החיוב ואונס רחמנא פטריה, אינו מיצר כל כך, אבל המהדרין ומשתוקקין לקיים מצות ה', להם היה נפש מרה בגזירת היונים, וכשנעשה הנס נתמלאו שמחה, ולכן הוקבע גם המצוה לפשוטים ולמהדרין והמהדרין מן המהדרין, משמע שיש ג' מדריגות בעבודת הבורא, והם בחינת מעשה דיבור ומחשבה, דכתיב נר מצוה והוא בעשיה, תורה אור הוא למהדרין שמשתוקקין אחר המצות ועושין בהתלהבות והמצוה הוא להם תורה, וזה בחינת הדיבור, ובכל מצוה תיקנו ברכה לפניה בחינת הדיבור, ובאמת הברכה אות שהמצוה חביבה עליו ביותר, זהו בחינת מהדרין, ויש עוד דרך חיים תוכחות מוסר, הוא התכלית של תורה ומצוות שיתקן נפשו על ידיהם, ומתעלה לדרך החיים והוא בכח המחשבה, לכן רמזו מהדרין מן המהדרין מוסיף והולך, כי הוא לאדם שהוא מהלך ומתעלה על ידי תורה ומצות... (שם חנוכה תר"ס)

דאיתא בזוהר הקדוש פירוש הקדמת נעשה לנשמע, עושי דברו וכו', שעל ידי הכנת ישראל עושין הדיבור וזה עושי דברו, פירוש, כי כן בעסק התורה ובתפלה על פי עבודת האדם להוציא הדיבור בכח ורצון פנימי, כן מתחדש האותיות של התורה שיש בהם חיות להיגיעים בהם, וזה שאמר מגיד דבריו ליעקב, שכח המשכת החיות פנימי של דברי ה' ניתן לישראל, וכפי הרצון של האדם נפתח חיות האותיות ויוכל לשמוע התחדשות תמיד באותן דיבורים... (שם משפטים תרל"א)

...ופירשנו על פי הפסוק אתה כוננת מישרים, שגם מה שנראה זה דרך ישר הוא על ידי שכן רצונו של הקב"ה, לכך יש עליו חן והכל מעידין על ישרו, ולכן צריך להיות השכל בטל אל הציווי של הקב"ה כנ"ל. ונראה שלכך עלה על דעת משה רבינו ע"ה שלא להגיד לבני ישראל הטעמים, כי ירא שעל ידי זה יהיו מחוסרי אמונה כנ"ל, והקב"ה הבטיחו כי מוכנים בני ישראל לקבל הטעמים ושידעו שהכל מהקב"ה הוא, ובני ישראל זכו לזה על ידי קבלת הדברות, שהקדימו נעשה לנשמע, ופירוש זה שהיה חביב בעיניהם יותר לעשות רצונו יתברך מנשמע, שהוא השגת הטעמים, לכן זכו להשיג הטעמים... (שם תרל"ה)

...וזה צריך כל אדם לידע, כי הנהגת הכל תלוי בקיום המצוות של האדם כנ"ל, ומשפטיו לבני ישראל הוא מעלה גדולה מזאת, שגם המשפט מסר לבני ישראל, כאשר מצינו שכשיצא מבית דין זכאי אין מחזירין אותו וכו', נמצא שהקב"ה מסר המשפטים לבני ישראל, וזה שאמר המדרש שהקב"ה אינו כבשר ודם, רק שמקיים הוא עצמו הגזירה וכו', שנשתנה כביכול המשפט עליון על ידי בית דין שלמטה. אמנם ב' אלו הבחינות הם זה אחר זה, כשבני ישראל קבלו הדברות מקודם, והוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצות, אף בלי השגת הטעמים, רק לקיים גזירת המלך להיות מתנהג בעולם ברצון הבורא על ידי שמירת המצוות של בני ישראל, על ידי זה זכו אחר כך אל המשפטים שהוא השגת הכל על פי השכל, וכפי הסכמת דעת בני ישראל שלמטה מסכים הקב"ה עמהם... (שם תרל"ז)

...אבל האמת כי גמר והשלמת כל המעשה הוא על ידי ביטול המעשה לשם ה', וביטולו של דבר זה קיומו, לכן יש בשבת עליה ותיקון לכל המעשים על ידי ביטול המעשה בשבת... ענין שנאמר קודם החטא מצות המשכן אחר כך השבת, ואחר החטא שבת קודם המשכן, ופירש שכשהיו בני ישראל במדרגה טובה היו ימי המעשה הכנה לשבת, ואחר החטא צריכין למשוך כח מקדושת שבת לתקן המעשה בחול. וכמו כן יתפרש על פי דברינו הנ"ל כי במשנה איתא עשה רצונך קודם בטל, שכן צריך להיות החול מכין לשבת, אבל מי שאינו במדרגה זו, מכל מקום על ידי ביטול הרצון יכול אחר כך לבא לעשות רצונו יתברך באהבה ובהסכמת רצון הנפש... (שם שקלים תרל"ח)

נתקשה משה במנורה והראה לו הש"י, ואחר כך כתיב תעשה וגו', שנעשית מעצמה. אם כן למה הראה לו? אך כי על ידי רצון האדם בלב ונפש באמת נגמר השאר, מה שאינו יכול לעשות נעשה מעצמו, וזה מה שכתב השלך לאור וכו', כן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל, כי ודאי אין בכח אדם לעשות רצונו יתברך, רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו, ומכל מקום הגמר בא גם כן על ידי רצון האדם... (שם תרומה תרל"א)

...אך האמת הוא, כי צריך להיות הלקיחה מכל דבר רק לצורך הנתינה אליו יתברך, וזה ויקחו לי, שכל פעולה ומעשה שמתקבלת לאדם ורוצה לעשותה ולהתדבק בה, יהיה רק לשמו יתברך, שימצא מזה נחת רוח אליו יתברך, וממילא כשכוונה זו בכל דבר, שוב כל הדברים מסייעין לו ומצליחין בידו אל עבודת השי"ת, כמו שכתוב "טוב אחרית דבר מראשיתו", ועל ידי זה יוכל להרים באמת הכל אליו יתברך, וזה שאמר "ויקחו לי תרומה מאת כל", ממש להרים הכל אליו על ידי הפרשת דבר מכל מעשיו לשמו יתברך. גם פירוש מאת כל איש, להיות כל מעשה האדם בכללות ישראל, כדי להיות לו יתברך נחת רוח מבני ישראל, וכשמכניס עצמו בכלל ישראל, מעשיו מתרוממים אליו יתברך...

ואא"ז מור"ר ז"ל פירש המשנה אם אין אני לי מי לי וכו', כי כל איש נברא על דבר מיוחד, ומכל מקום לא להיות לעצמו, רק לבטל מעשיו להכניס עצמו לכלל ישראל כנ"ל, והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וזה שכתב כל איש אשר ידבנו לבו וגו', ובזוהר הקדוש פירש כל איש להיות כל חיות וחשק ורצון האדם רק עליו יתברך... (שם תרל"ב)

ויקחו לי וגו', במדרש לקח טוב נתתי לכם וכו', דקשה מה ויקחו, ויתנו הוה ליה למכתב, אך כי איך יוכל אדם בשר ודם ליתן דבר מה להשי"ת, רק הרצון ולקיחה נפש האדם לנתינה זו זה עיקר המכוון, והיינו דכתיב לקח טוב, שכל המצוות ומעשים טובים, העיקר הרצון לעשותם, ועל ידי זה מתרומם מהמצות עד השי"ת, כי ודאי השי"ת עשה להיות אלו המצות תלוין במעשה האדם, שיתעורר על ידי מעשה זו עד השי"ת ממש, אבל האדם צריך לדעת כי הוא רחוק מהמצוה מאד, ועל ידי ביטול עצמותו אל קדושת המצוה ולהתבונן בזכיה זו, אשר על ידי מעשיו מגיע תקונין בכל העולמות עד השי"ת ממש, וצריך האדם למסור נפשו ומאודו בכל מצוה בכוונה הנ"ל, ועל ידי זה מתרוממת המצוה יותר עד השי"ת, שנאמר "ויקחו לי תרומה וגו'", ובכל דבר ההתחלה לה רצון, ואחר כך השי"ת מסייע שיוכל האדם לעשות המצוה גם בפועל, וזה שאמר לא-ל גומר עלי... (שם תרל"ג)

...ומדרש עוד שנתקשה משה רבינו ע"ה ואמר לו הקב"ה השלך ככר לאור ויהי נעשה מעצמו, אם כן יקשה למה הראהו, הלא ידע הבורא יתברך כי לא יוכל לעשותו. אכן ודאי לא נעשה לגמרי מעצמו, כי אם כן מה עשו בני ישראל, ועיקר עשיית המשכן וכליו היה מבני ישראל, רק כי על ידי שהראהו והשיגו משה רבינו בדעתו והיה מוכן לעשותו, אף על פי כן במעשה בפועל לא היה יכול לעשותו, רק על ידי ההכנה בדעת לעשותו, על ידי זה נגמרה מעצמן. וזהו וראה ועשה, שעל ידי ראיית הדעת והסתכלות הלב בתורה ומייגע האדם עצמו להיות מוכן לקיים המצוות כראוי, אף כי כשבא לידי מעשה בפועל אינו יכול לעשותו, על זה הבטחה להיות נעשה מעצמו... (שם תרל"ז)

עוד פירוש אמת, "כל איש אשר ידבנו לבו", שהלב ינדב אותו כולו למסירות נפש ומאודו לשמו יתברך, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", הוא תקון העשיה בחינת ימי המעשה, ועל ידי זה ושכנתי בתוכם בשבת קודש, ונתקיים כאן רצון בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, שעל ידי העשיה יזכו לשמוע, ועיקר העשיה הוא מלאכת המשכן ל"ט מלאכות, וזכו על ידי זה לשמע דבר ה'... (שם תרמ"ג)

ובפסוק נאמר זך, שמוציא רק טיפה ראשונה וכו', אכן בודאי נדיבות הראשון שבישראל היה בלי שמרים, שאמרו נעשה ונשמע, ועל ידי שנתנו כח הראשון להשי"ת כראוי, זכו שאף שקלקלו אחר כך, מכל מקום יוכלו להתברר מתוך הפסולת, וזה שאמר כתית למאור, כי טיפה ראשונה עומדת לפני ה' בהיכל הקודש, אבל להעלות נחת רוח להשי"ת הוא על ידי הבירור מהשמרים... ודבר זה נוהג בכל פרט אחר כן גם כן, שאם התחלת המעשה כראוי ברצון אמת לשם שמים, זוכה לברר אחר כך, אף שמתערב בו פסולת כנ"ל. (שם תצוה תרל"ה)

אך את שבתותי... כי אות היא וגו', פירוש זאת היא דביקות בני ישראל בהקב"ה, כדאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד, פירוש שבני ישראל דבוקים בעיקר החיות, נמצא כפי מה שמעלין כל דבר לשורשו ומתדבקין בפנימיות החיות של הקב"ה, כמו כן מתעורר כח בני ישראל גם כן, וזהו "לדעת כי אני ה' מקדשכם", לכן כל שמתעורר כח הקב"ה מתעורר גם כן כח בני ישראל. וכתב רש"י לרבות שגם במלאכת המשכן ישמרו השבת, הרמז שאף במעשה של מצוה צריכין לזכור עיקר המכוון לעשות רצונו יתברך בלבד, שלא להתערב טובת עצמו לגמרי, והוא שבח שמחזיר המעשה לעושהו כנ"ל. (שם תשא תרל"ה)

...ונודע כי המשכן היה תיקון חהטא, פירוש שמה שמקודם החטא היה הכל מתוקן כראוי, ולא הצטרכו לדברים הללו, ואחר כך נתקן על ידי פרטי המלאכות שבמשכן, שהם המשיכו השראת השכינה תוך העשיה, אך קודם החטא היו למעלה מעשיה גשמית, וזה פירוש הקדמת נעשה לנשמע, מול זה בא הבורא יתברך לנחם את בני ישראל, ולהגיד להם כי השבת עודנו ניתן להם כמו שהיה להם מקודם החטא, וזה שאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו'... וזה שאמר "אך את שבתותי תשמורו", פירוש אף שכל המצוות נשתנו ולא יוכלו לקיימם באופן הטוב כמקודם החטא, ורק השבת כמקודם, ועיקר הטעם כיון שהמלאכות בטלות בשבת אין קלקול המעשה פוגם שם... (שם שם תרל"ז)

בפסוק מרבים העם להביא וכו', ויצו משה וגו', יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין הזה, ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי, וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים, כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמים, ואיתא כי יש בכל דבר בחינת רצוא ושוב, פירוש על פי מה שאמרו בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות, אבל כשחוזר באמצע לאחוריו, בחשבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי, ומשה רבינו ע"ה והחכמים שמרו מעשי בני ישראל שלא להתערב בו פניות... (שם ויקהל תרל"ה)

ובמדרש תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה ממנו, שגם משה רבינו ע"ה לא נכנס עד שקרא לו וכו'. פירוש כנ"ל, כי מי יכול לגשת לעשות רצון השי"ת רק על ידי כח המצוה שקדשנו במצותיו וצונו, וכן פירש אא"ז מו"ר זצלה"ה כי המצוה נותנת כח שנוכל לעשותה, והוא כנ"ל שכל אדם הוא שליח, רק על ידי שבכל מעשיו זוכר השליחות, וזה נקרא דעת, כי החכמה בפני עצמה נקראת גם כן חכמה, והתיישבות החכמה והבינה באדם נקרא דעת, שיודע ודבוק בזאת החכמה, והיא ידיעה מפנימיות שבכל מעשה ומחשבה גדול וקטן דבוק בפנימיות חיות השי"ת כח הפועל כנ"ל, ומשה רבינו ע"ה שהיה כלל הדעת של בני ישראל, נאמר ויקרא וכו', שהיה מיוחד תמיד אל הקריאה. (ויקרא תרל"א)

...נמצא שפועל משה רבינו ע"ה בהקמת המשכן המשכת מדריגה שלמעלה מכחו והשגתו, עד שלא יכול לבא וכו', והוא סימן נפלא מי שאין לו נגיעה כלל, ועושה רק רצון הבורא וחפץ בזה שיהיה נעשה כרצונו יתברך, במה שאין שולט שם השגת האדם, וכפי כוונת העושה המצוה כך מתעוררת המצוה, וזה הכח נרשם במעשה המצוה, וזה שאמר בכל דבר כתב כאשר צוה וגו', על ידי זה פעל שנתקיימה פועל הקדושה במשכן ממקום גבוה מאד, עד שלא יכול לבא וגו'... (שם תרל"ז)

...וכמו כן ללמד לכל בני ישראל, שכל קיום המצוה צריך להיות מקודם התעוררות דביקות בהשי"ת, וזה ענין ברכת המצוות עובר לעשייתן, כמו שקדמה קריאה לכל דברות ולכל אמירות... (שם תרמ"ד)

...ולכן המקיים המצוה לשמה, כמשה רבינו, מתקשר זה המעשה ממש בדבר ה' של זו המצוה, והוא חתימת שמו של מלך, ועל זה מבקשין ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וכו', וזה פירוש לשמה, כי כל התורה שמותיו של הקב"ה, נמצא יש שם מיוחד לכל מצוה שבתורה, וזהו עושי דברו לשמע בקול דברו, ובימי המעשה זוכין אל התורה בכח העשיה, כמו שכתב בזוהר הקדוש תפילין קודם התפלה... (שם תרנ"ה)

וזהו ענין ברכת המצוות שאמרו חז"ל שצריך להיות עובר לעשייתן, היינו שהכנה והתשוקה קודם עשיית המצוה מתעלה עוד ביותר מעיקר המצוה, כי במעשה המצוה שייך פניות ותערובות, אבל על ידי התשוקה מתדבקין בשורש המצוה כח התורה והקב"ה אשר צוהו לעשות המצוה, ועל ידי אור תורה נעשה המצוה בלי פסולת... אבל כשעושין המצוה בקביעות וזריזות זה בחינת בית יעקב אש ויוסף להבה, ועל שם זה נקרא צדיק יסוד עולם, שהמצוות הם אצלו בקביעות ויסוד, אז בית עשו לקש. (שם תר"ס)

...והוא כנ"ל שכל הציווי של הבורא יתברך עיקר יותר מכל מעשה האדם עצמו, ואם כי מצינו שאבות הראשונים קיימו התורה קודם שנצטוו, היה זה כענין חינוך לקטן, "חנוך לנער על פי דרכו", וכמו כן בכלל היה להם התורה בדרך חינוך... ומה שמקיימין בדרך הציויי הוא נחשב יותר מכל השכל של חכמים גדולים, שהרי נדב ואביהוא שהיו גדולי הדור נענשו מטעם "אשר לא צוה אותם"... (שבת הגדול תרמ"ו)

רשע מה הוא אומר וכו', פירוש כי החכם עושה הכל לשם שמים, ואפילו שאינו מבין ומרגיש הטעם יודע ומאמין שכל המצוות צורך גבוה, ועל ידי זה בא אחר כך למעלה עליונה ומבין ומרגיש הטעם, ומרגיש הכל בעצמו, והרשע עושה הכל לגרמיה, וכיון שאינו רואה עתה ענין הגאולה אומר "מה העבודה הזאת לכם", מה תועלת לכם בזה, ובזה כופר בעיקר, כי עיקר הכל צורך גבוה... (פסח תרס"ב)

ברש"י שהיה אהרן בוש, אמר לו קרב וכו'. ויש ללמוד שכך צריך להיות אדם בוש מצד עצמו, ואף על פי כן יתקרב אל המצוה מכח ציווי של השי"ת, שלכך נבחר, כי בודאי בושה זו היתה כראוי, כי אהרן היה צדיק ולא היה בו חסרון מדה... (שם שמיני תרל"ז)

...וזה ענין אמרם ז"ל שתויי יין נכנסו למקדש (נדב ואביהו), כי הרי אמרו שהורו הלכה בפני רבן, אם כן נראה שכוונו להלכה אמיתית, אבל ההלכה רק על פי התורה וציווי משה רבינו ע"ה שר התורה, כמו שאמרינן בכל מקום הלכה למשה מסיני, והם כוונו הטעם וההלכה בלי הציוויי, ונחסר להם עיקר כח התקרבות שהוא בכח הבורא יתברך שקדשנו במצותיו על ידי התורה, ולכן כתיב טובים דודיך, שהוא דביקות והתקרבות הבורא יתברך לבני ישראל בעצם נפשותם יותר מהשגת הטעמים כנ"ל... (שם תרל"ט)

...ויש לומר דזה פירוש הפסוק "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", דזה הכוונה לעשות מצות השי"ת, בזה כלולין כל בני ישראל אפילו הפשוטים, ועיקר כבודו ית"ש מן הכלל, ועל ידי עונש נדב ואביהו נתברר זאת, שעיקר הכוונה לעשות מצות ה', ולכן כל איש ישראל מוכן לקיים מצות השי"ת וזה כבודו. (שם תרנ"ט)

ברש"י ומדרש, קבלתם מלכותי קבלו גזירותי וכו', וכן בגמרא, לקבל עול מלכות שמים תחילה וכו'. כן הוא בכל מצוה בפרט, שצריך להיות כוונת עשייתה כדי לקבל עול מלכות שמים, שזה תכלית המצוה, ונאמר אשר לא צוה וכו', מכלל שעשית הציווי יותר מקובל מטעם המצוה, כי טעמי המצוה הם רק שבעבורם צונו השי"ת, אבל עשיתנו צריך להיות רק עבור לעשות רצון השי"ת, וכשאדם מקבל עול מלכותו קודם המצוה, יוכל לעשות המצוה כתיקונה, וכן אשר יעשה וכו' וחי בהם, גם כן הפירוש להמשיך חיות משורש הכל, והוא מלכותו יתברך, כי להאדם ניתן לקרב כל דבר לשורש החיות על ידי המצוות, שאין לך דבר שאין בו מצוה, ועל ידי המצוות נמשך חיות לכל הדברים... (שם אחרי תרל"ב)

...וכשעושה המצוות על דעת זה שישאר בו חיות מן המצוה כל היום, כמו שכתוב "ומצותי תצפון אתך", וכמו כן קודם המצוה להיות משתוקק כל היום לעשות מצות ה', והכנה זו כל היום אל המצוה נותנת לאדם חיות, לכן כתיב אשר יעשה, לשון עתיד, וחי בהם, גם קודם העשיה כי המצוות הם עצות להתדבק בהשי"ת, והוא בעובדא ומעשה, כדי להתקדש על ידי המצוה כל המעשים, כענין שאמרו כל שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא, וכן צריך להיות רצון האדם, שעל ידי המצוה יתקן כל המעשים, כי היד המנחת תפילין מתקדשת בכל הפעולות שנעשה על ידי הידים, זה ללכת בהם. (שם תר"ס)

בתורת כהנים, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, כלל גדול ממנו. כי הנה עיקר קיום תורה ומצות בכלל ישראל, שעל ידי הכלל זוכין אל הקדושה, כמו שאמרו ז"ל שפרשת קדושים נאמרה בהקהל, ולכן צריכין לעשות כל מצוה בשם כל ישראל, לבטל עצמו אל הכלל, ואמר זה כלל גדול מכלל דאיכא כלל קטן, והכלל הקטן הוא להיות כל המצוה נעשה בכלל כל הרמ"ח אברים של האדם שנקרא עולם קטן... והוסיף בן עזאי זה ספר תולדות אדם כלל גדול ממנו, שהוא לא זו שצריכין לעשות תורה ומצוות בכלל ישראל, כמו שאמר ואהבת לרעך כמוך, אך צריכין גם כן לכלול עצמו עם כל הדורות, וזה כלל הגדול, כל הנשמות, כמו שהיו כלולים באדם הראשון, שכולן תלויין זה בזה, וצריכין לשמור זה הכלל לעשות כל מצוה בכלל כל ישראל, ואז חל עליה שם שמים, כדכתיב אני ה'. ופירוש ואהבת לרעך כמוך, כי בכל עשייה יש רצון ואהבה לתקן נפשו, או כשעושה ביותר לשמו יתברך שיזכה לעשות נחת רוח לבוראו, וכמו כן יאהב לחבירו, שבזו המצוה יתמשך קדושה לכל אחינו בני ישראל, ושיהיה להקב"ה נחת רוח מכולנו, ואז כח הכלל מסייע לזה. (שם קדושים תרנ"ב)

במדרש חשבתי דרכי וכו', פירוש על ידי שחושב אדם קודם כל מעשה להיות לשמים, ומביא הדעת לתוך המעשה שעושה הכל בדעת, וכן בכל יום ויום כשמקבל עליו עול מלכות שמים בבקר, זה הרצון מיישר כל מעשיו לטוב, וזה שאמר אם בחקותי תלכו, להיות עול מלכותו יתברך על האדם, שלא יוכל לעשות מעשה קטנה וגדולה קודם ההסתכלות אם הוא כרצונו יתברך, וקודם העבודה נראה הכל כמו חוקה, ועל ידי קבלת העול זוכה להבין ולהרגיש טעם המצות, וזה עצמו השכר, כמו שאמר שכר מצוה מצוה, שמתקרב אל פנימיות המצוה... (שם בחקותי תרל"ה)

...ועיקר התיקון בחקותי תלכו, שהוא היפוך חטא הראשון מעץ הדעת, והייתם כאלקים יודעי, אבל העיקר הוא לעשות רצונו יתברך ולא השכלת הדעת בלבד, ולכן אבותינו הקדימו נעשה לנשמע לברר שהעיקר העשיה, ולא מה שהדעת מסכים, כי זה הדרך מסוכן שיש בו תערובת טוב ורע, אם כי הדעת מתנה טובה היא, אבל להיות בטלה אל העשיה, היינו כשלומד לשמה על מנת לעשות, ולשון על מנת פירוש אינו סומך על בינתו... (שם תרנ"א)

...כי אם לא היה צורך בתנאי לקבלת התורה, למה התנה הקב"ה בשעת הבריאה, רק שזה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה, ועל ידי שיראה היו יכולין לקבל, ושקטה לבסוף, וכמו כן בכל מצוה גם כן ההכנה על ידי היראה מקודם, כי בשעת עשיות המצוות צריך להיות באהבה ודביקות, וכל זה בא על ידי יראה הקודמת, שעל ידי זה שומר אדם שלא יקלקל, שיוכל לגשת לעשות המצוה כרצונו יתברך, וזה שאמר ושמרתם ועשיתם, ושמירה היא בחינת יראה, והוא בחינת מצות לא תעשה, שאין בו מעשה, רק לשמור עצמו שלא לצאת מיראתו יתברך כדי להיות מוכן למצוות עשה באהבה, ומצות לא תעשה היא הכנה למצות עשה, כמו שכתוב "סור מרע ועשה טוב"... (במדבר שבועות תרל"א)

במדרש ישא ה' פניו, וכתיב לא ישא פנים, כאן כשעושין רצונו של מקום, וכתבנו כבר מזה במקום אחר, כי כשעושין רצונו של מקום מה צורך לנשיאת כפים, רק שיקבל הקב"ה המעט עבודה כמו הרבה, והוא עצמו מה שאמר במדרש הן נושאין לי פנים וכו', פירוש הכלל כפי מה שאדם עצמו שמח במעשה הטוב וחביב בעיניו שזכה לעשות רצון המקום הן רב הן מעט, כמו כן מקבל הבורא יתברך ממנו בסבר פנים יפות, והאמת כי הוא לאות על הפנימיות שבאדם שמשם באה השמחה... (שם נשא תרל"ה)

...פירוש עושין רצונו, הוא העבודה בתמימות בלי שום נגיעה עצמית, רק לעשות רצונו יתברך בלבד, ולכן השכר הוא ישא פניו אליך, כי יש להבין מאי ענין נשיאת פנים, אך הוא על פי הכתוב ורחמיו על כל מעשיו, כי עיקר התעוררות הרחמים והחסד לפניו ב"ה על אל מול פני המנורה וכו', ובמדרש משל למלך שהוכן לו סעודה בכלי הדיוטות, וכשבא המלך עם כבוד גדלו הטמין ההדיוט כליו, וצוה המלך לפסול כליו ולהשתמש רק בכלי הדיוטות וכו'. ביאור הענין על ידי זה הביוש עצמו שראה והרגיש שצריך להטמין כליו, על ידי זה שימש בהם המלך, וזה שאמר אל מול, שצריך הכהן העובד לידע כי כל אלה המצוות הם רמזים לאורות עליונים, ועל ידי זה מתבטל כל מעשיו בבושה והכנעה להבורא יתברך, ועל ידי זה עצמו יש עליה ונחת רוח על ידי המעשים שלמטה, וכביכול פוסל הקב"ה העליונים לחיבת התחתונים... שעל ידי קיום המצוה לשם שמים כל אחד כפי כחו, כך מתעוררין כל האורות למעלה, שכך עשה השי"ת להיות תלוין אורות עליונים במצוות אלו... וזה שאמר כמראה שהראה למשה כך נעשה על ידי בצלאל, אף שהוא לא השיג זאת כלל, וזה ללמד לכל מצוה, שעל ידי רצון אמיתי לשם שמים נתקן הכל בעזרת הבורא יתברך, כמו שאמר "לא-ל גומר עלי". וגם זאת אמת, שעל ידי ראיית משה רבינו ע"ה שהראה לו ה' מעשה המנורה, אף שמשה רבינו ע"ה נתקשה ולא היה יכול לקיימה בפועל, הועיל הראיה והכוונה שלו שיוכל בצלאל לעשותה, וכך הוא שהקב"ה מצרף מחשבה טובה של יחידי סגולה למעשה פשוט של פשוטי בני ישראל, כי נראה שאיש פשוט יכול יותר לקיים מצוה במעשה בפשיטות לשם שמים, והצדיק על ידי שמשיג יותר אינו יכול לקיים בפועל כל כך, לכן הקב"ה מצרף המחשבה למעשה. ואמת שגם באדם עצמו הדעת שלו יותר מהמעשה, והקב"ה מצרף כנ"ל, כי משה רבינו ע"ה הוא הדעת של ישראל, כנ"ל. (שם בהעלותך תרל"ז)

...והרמב"ם כתב בפירוש המשנה, כשמקיים אדם מצוה אחת בשלימות זוכה לעולם הבא... ודבריו אמת, שבכל מצוה תלויין תרי"ג מצוות, שכשנתקן אבר אחד כראוי, ואז שלהבת הנשמה עולה באמצעיות מצוה זו, ממילא מאירין כל האברים, וזה שאמר בתורה באבותינו הראשונים, "ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה", באיזה מצווות פרטיות... והפירוש על ידי שקיימו המצוה בשלימות, עשו בזה ככל אשר צוה ה', בחינת תרי"ג מצוות התלוים בה. (שם שם תרנ"ו)

דקשה להמדרש, מה ציווי השליחות, מאחר שלא הוטב בעיני ה', רק כי היה עצה להנצל על ידי שהשי"ת עשה מזה מצוה, והיה להם לילך בתורת מצוה, אף כי היה רצונם מעצמם לשלח מרגלים, מכל מקום עתה שהיה להם ציווי מהשי"ת, היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת, וממילא היו ניצולים, ובאופן זה היתה השליחות טובה... וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו, אף לא לזכות למדריגות, רק כדי לעשות רצון ה' בלבד, נקרא שנותן נפשו בהשליחות, כי אם מצרף חפצו אינו שליח... (שם שלח תרל"א)

במדרש, אין חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו וכו'. נודע דברי אא"ז מו"ר ז"ל, כי כולנו שלוחי מצוה, שנשתלחנו מהשי"ת בעולם הזה לקיים מצותיו, ובודאי לא היה אפשרות להמשיך קדושת השי"ת בעולם הזה רק על ידי בני ישראל בעבודתם, והיתה העצה שיוכלו להתקיים בעולם הזה בקדושה על ידי המצות, כדכתיב שלח אורך ואמתך וכו', דהנה בכל דבר יש קדושה, כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים, נמצא כל הנעשה הוא רצון עליון בלבד, רק שנסתר בו בעולם הזה, והמצוות נקראין נרות, שמאירין בכח התורה לכל המעשים, כי אין לך מעשה שאין בו מצוה, ורק קודם כל דבר צריך האדם ליתן נפשו בשליחותו, והיינו שיאסוף כל רצונות שלו לבטלם, רק לקיים רצון עליון, ועל ידי זה מצליח בשליחותו ועושה מצוה כתיקונה, ואף במעשה הגשמי, על ידי ישוב הדעת שמברר אצלו וחפץ באמת שיתקיים רצון עליון שיש בזה יוכל להנצל... (שם תרל"ב)

במדרש חביב לפני המקום מי שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו בשליחותו וכו', פירוש נותן נפשו לבטל כל הרצונות כשבא לעשות רצון הבורא יתברך, כמו שכתוב בטל רצונך מפי רצונו, על ידי שיש לאדם רצון אמת להשי"ת יותר מלהבלי עולם נמצא כשעוסק במצוה מתבטלין שאר הרצונות מרוב התשוקה ודביקות ברצון זה, וזה שאמר "ועמך א-ל חפצתי בארץ", פירוש אז כשעוסק ברצון השי"ת אין בו שום תערובות רצון אחר כלל, שמתבטלין כל הרצונות, ומי שהוא כן יכול לתקן הכל על ידי המצוות, וכן היה הענין בשליחות המרגלים... אם היו נותנים נפשם בשליחות המצוה, והנה נשכח מהם לגמרי מה שהיו חפצין מעצמן לתור את הארץ והיו הולכים רק בשליחות המקום ב"ה, היו מתקנים בזה מה שאמרו נשלחה... (שם תרל"ז)

...ויש בזה כמה מדרגות, כי המצוות הם לתקן הנפש רמ"ח ושס"ה, וזה כולל כל אדם, אבל צריכין לבא למדריגה למעלה מזו לעשות המצוה רק לשם שמים, ואף לא תיקון עצמו, לכן מקודם כתיב וזכרתם ועשיתם אותם, ודרשו חז"ל כאלו עשיתם עצמכם, אחר כך ולא תתורו אחרי לבבכם הוא ב' לבבות, הוא יצר טוב ויצר הרע, וגם על יצר טוב נאמר ולא תתורו אשר אתם זונים אחריהם, והוא לבטל כל רצונו ונפשו רק לעשות מצוות ה', והייתם קדושים לאלקיכם בלי שום נגיעה עצמית. וזה הכח קיבלו בני ישראל ביציאת מצרים, להיות בני חורין שלא להיות מקושר בנגיעת עצמו רק לבטל לגמרי לעשות רצון המקום... (שם תרנ"ה)

...כן בכל מצוה, אף שעל ידי ישוב הדעת תוך המעשה ממש שיהיה ביראה, אף שיתבטל מעט מגוף המעשה אינו חשש, כי היראה מקיימת כל המעשה כנ"ל, וזה נצרך לידע, וזה שאמר אחד הממעיט וכו' שיכוון לשמים. (שם חקת תרל"א)

שם, יותר מלמודך עשה, וכן מי שמעשיו מרובין מחכמתו וכו', ואיך יכולין לעשות יותר מהידיעה, רק על ידי החפץ והרצון בכל לב לעשות יותר מהשגות האדם, על ידי זה נעשה מעצמו כל התיקונים, כמו שכתוב ויהי נועם וגו', פירש בזוהר הקדוש אף שאינו יודע לעשות כראוי, וגם על ידי הרצון באמת עושה האדם שמזמנים לו מן השמים, אף שאינו יודע, כמו שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. (שם פנחס תרל"ד)

...על פי המדרש כל המצוה, המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכו', כי באמת עיקר קיום המצוה הוא כשיגמור כל המצוה כראוי, כי אם בא לידי גאות ופניה על ידי ההתחלה טוב לו שלא יהיה מתחיל כלל, וזה שאמר עקב תשמעון שישמעו בסוף קיום המצוה, כי שמיעה לשון הבנה והאזנה. (דברים עקב תרל"ה)

...ואמרו חז"ל כי הפרשה הזאת היא קבלת עול מצוות, פירוש המצוות הם הדביקות וחיבור שיש לתחתונים אל השורש, וזה על ידי מצות שהם בעשיה, ובאמת הוא עבודה קשה להיות הפרנסה תלויה במצוות ומעשים טובים, כמו שאמרו חז"ל בפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, חנם מן המצוות, ובני ישראל נבחרו להיות אצלם נמשך הכל על פי מצוות ומעשים טובים שלהם, וזה העול מצוות צריך אדם לקבל עליו בכל יום בפרשת והיה אם שמע, והברכה הזאת הבאה על ידי המעשים טובים, היא באופן שיהיו המעשים לשם שמים, כמו שכתוב והיה אם שמע וגו' לאהבה וגו' ולעבדו, ודרשו חז"ל שיהיה שמיעת המצוות כדי לבא על ידיהם לאהבת ה' ולעבודתו, כי המצוות הם עצות לבא לאהבת ה', וכשעושין על כוונה זו, אז ממילא ונתתי מטר וגו', כי באמת העיקר עבודת הבורא יתברך, וממילא הפרנסה טפלה. (שם תרמ"ו)

והיה עקב תשמעון, זו הבטחה כי לבסוף ישובו בני ישראל לשמע אל דבר ה', גם רמז כי השמיעה יש לה כמה מדרגות, כי טעמי ויסודי המצוות אין להם סוף, והשמיעה הגדולה אשר שמעו בני ישראל בהר סיני שורש המצוות בסודו, אבל גם בכל דור ודור אפילו השמיעה הקטנה שנקראת עקב, שאין מבינים כלל רק לקיים מצוות ה' בגשמיות, אפילו בזו השמיעה אם היא באמת לשם שמים, גם כן מביאה הברכה... (שם תרס"ד)

 

 

שופטים ושוטרים, שופטים הוא לשפט כל המעשים לפי החכמה והדעת על פי התורה, ושוטרים הוא אף שאין השכל מסכים, כי יש הרבה זמנים שאין זוכין לבא לישוב הדעת כראוי, צריכין צרוף עצמו כמו השוטר שכופה לבעל דין שסובר שהאמת אתו, כן צריך להיות באדם עצמו ב' בחינות, שופטים לבטל החומר להשכל, ושוטרים הוא לקיים גזירת המלך בלי טעם, והיא עבודת האדם בימי העבודה בחול, ובשבת קודש שנתוסף דעת לכל איש ישראל, אז העבודה בבחינת שופטים... כי על ידי שמבטל החומר אל השכל, על ידי זה זוכה שיכול לכוף עצמו גם כשאין השכל מסכים, כי בחינת השבת נותנת ברכה לעבודת החול... (שם שופטים תרל"ה)

...וזה תצא מחנה, שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום, ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות על ידי זה עצמו ונשמרת, ששוב אין מקום להיות מתבלבל על ידי דברי שטות, מאחר שמרוצה למסור נפשו... (שם תצא תרל"א)

...ולכן יש כמה פעמים שהצדיק מוצא סיוע במעשיו הטובים שלא על פי עבודתו, והוא שזכה לחלק הרשע, אך האדם צריך להשים לב על זה ולחזור החלק לבעליו, "והיה עמך עד דרוש אחיך", כי כששב הרשע בתשובה יחזירנו לו... (שם תרל"ה)

...ורצה הקב"ה שיהיה התיקון על ידינו, זה שאמר המל ימול, שעל ידי מילה שלמטה יתעורר בית מילה שלמעלה, וכמו כן בהעברת סט"א כמו שכתוב תמחה את זכר עמלק למטה, ואני אמחה למעלה נמצא מתחבר מעשה האדם לתיקון העליון, זה נקרא לוית חן, ועיקר תכלית המצוות כמו שכתוב בזוהר י"ה עם שמי שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, נמצא בשמירת כל התרי"ג חל שם ה' על האדם, ולכן כתוב במדרש שצריכין ליזהר במצוה קלה כבחמורה, שתכלית התיקון בא בשמירת כל המצוות דוקא, ואפילו בזמן הזה שאינו יכול לקיים כל המצוות במעשה, יכולין לקיים בדיבור ומחשבה, כמו שכתוב חישב אדם לעשות מצוה... (שם תרנ"ט)

...אך כי החושך יכסה ארץ, הקליפה החיצונית היא המסתרת נקודה הנובעת, דכתיב אין כל חדש תחת השמש, והיא הטבע, ועול הזה שמסתיר ההתחדשות, אך בכח האדם להאיר הנקודה מהחשיכה, וזה שאמר היום הזה, שהיא התגלות האור בחינת אספקלריא דנהרא, גם תוך המעשה ממש, שהיא המסתיר הנקודה הנ"ל, והיא על ידי מצוות, דכתיב "נר מצוה", שיכוון שמצוה היא במעשה גשמי, ויש בה חיות השי"ת בהציווי לעשותה, בכח האדם להתדבק על ידה באור הגנוז. (שם תבא תרל"א)

בפסוק ולא שכחתי, פירש רש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות, מה שתולה הברכה בזה, כי עיקר קיום המצוות לעשותה בשמחה ואהבה, וכפי מה שמשתוקק האדם כל היום לקיים המצוות כך יוכל לעשותם באמת, לכן מקדימין ברכה אל המצוה, להראות החביבות, וזה הכנה אל המצוה, ובזה יש ברכה בהמצוה, ונשאר הארת המצוה באדם כל הימים, וכמו שאמרו חז"ל המצות שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה, כן הוא בכל פרט, כשעושין המצוה בשמחה נשאר כח המצוה באדם לעולם, וזה לא שכחתי, שאין לאדם לשכוח לעולם חביבות המצוה... (שם תרנ"ט)

ובמדרש כי המצוה הזאת וגו', ברכת התורה לפניה ולאחריה, כי כתוב ונעלמה מעיני כל חי, וכו', ורק בני ישראל ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו, פירוש לעשותו קרוב, וצריך האדם להכין עצמו מקודם דבר מצוה או תורה על ידי הברכה שמתבונן שהוא ציווי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו, ועל ידי הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל, וזה הברכה שמקודם... (שם נצבים תרל"ג)

הנסתרות לה' אלקינו וכו' לעשות וגו', פירוש דבר זה נוהג בכל מעשה, כי הפנימיות היא מהקב"ה, וחז"ל המשילו מעשים טובים לתולדות, שאמרו תולדותיהן של צדיקים וכו', וכמו התולדה בגשמיות הם ג' שותפין, ופנימיות הנשמה היא מהשי"ת, כמו כן בכל מצוה הפנימיות היא מהקב"ה, ועל ידי זה מבקשין ויהי נועם וכו', כמו שכתבו בזוהר הקדוש, לכן צריך כל אחד לשוב בתשובה קודם כל מצוה להתבונן שנכנס בשותפות עם הקב"ה, וחלק האדם הוא המעשה בגוף, וזה שאמר לעשות וגו', ואמנם אמת כי כבר יש כח ה' בתוך האדם, והיא הנשמה, ומצד זה יכולין לדבק ולבא לשותפות הנ"ל בכל מצוה ועבודה, כי האמת שזה כח הנשמה שבאדם לעולם אין שולט שם מגע נכרי, ולכן הקדים הפסוק לפרשת התשובה... (שם תרל"ו)

...והקשה בט"ז איך יהיו ימים אלו (בין יום כפורים לסוכות) יותר גדולים מסוכות עצמו, שמקיימים גוף המצוה, ונאמר "ראשון לחשבון עונות", אבל אין הדבר רחוק שיותר כח והצלה יש בהכנת המצוה מגוף קיום המצוה, אחד כי עשיות המצוה הוא רק לשעה וההכנה הוא לעולם, ועל זה נאמר ושמרתם ועשיתם, וכפי מה שאדם שומר עצמו תמיד כדי שיהיה מוכן לקיים מצות השי"ת, כי בודאי כל היגיעה לשמור מהבלי עולם צריך להיות כדי להיות מוכן לקיים מצוות השי"ת, וכפי הטהרה יוכל לקיים המצוה, ועל ידי השמירה זוכה לקיימה ונשמר מכל דבר, כמו שכתוב "שומר מצוה לא ידע רע", ועוד כי מי יוכל לקיים המצוה כמשפטה, אבל הרצון וההכנה להמצוה הוא לעשותה כרצונו יתברך, ולזאת ההכנה והשמחה לבא להמצוה חשוב מאד כנ"ל... (האזינו תרל"ד)

בספרי האזינו השמים וכו', שנבראו לשמשכם ואין להם שכר ועונש, קל וחומר אתם וכו', אף כי אין להם בחירה, אך כי גם זה בכלל הבחירה שניתן לאדם, שיוכל לבחור להיות ברשות הבורא יתברך, ושיקח ממנו הבחירה, ואמת כי אין יכולין לתקן עצמו כראוי רק על ידי ביטול הבחירה, ולא בחכמת אדם בלבד, וזה שאמר וישמן ישורון אין הכוונה בבשר ויין, רק אף השמנה במצות ומעשים טובים, רק ששוכח שהוא בכח עליון, על ידי זה נופל חס ושלום ממדריגתו, רק לבטל עצמו לעזרת השי"ת. (שם תרל"ז)

שם משמואל:

...והנה הלשון ולא תתורו הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא כלשון לתור את ארץ כנען, וישובו מתור הארץ, והוא ענין ריגול וחיפוש, והיינו שלא יתורו לחקור ולדרוש בענין הבא עליו ציווי ה' אם הוא מביא תועלת או להיפוך, אלא דבר שנצטוה עליו לעשותו יעשה בתמימות מפאת הציווי, וכן להיפוך דבר שנצטוה שלא לעשותו ישליכהו מדעתו ולא יהרהר בו כלל... (בראשית חנוכה תרע"ד)

...שהיונים היו מתנגדים ביותר לחוקים שטעמם נעלם, והרשעים הללו הכחישו כל מה שהשכל איננו מחייב, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, נהפוך הוא, אשר זכו בני ישראל שכל עשייתם אפילו מה שהשכל מחייב לא עשו רק מפאת ציווי ה', ובזה נראה עיקר מעלת ישראל, שהם חלק ה', ואין השכל וטעם המצוות מטיל תנאי בעשיה, אלא העשיה היא מחמת עול מלכות שמים, שכך נצטווינו... ואף הבנת הטעם שנצטוינו לחפש אחר טעם המצוות, זה נמי מחמת שכך נצטוינו, אף שזה מתוק לחיך וערב לנפש, אין אנו עושים כך מחמת חשק נפשותינו אלא מחמת הציווי... (שם תרפ"א ליל ח)

ונראה עוד לומר על פי מה שהגדנו לעיל, שנקל לזכות על ידי סור מרע מאשר על ידי עשה טוב, שעשה טוב צריך להיות בתכלית השלימות, ואם תתערב בו מעט כונה בלתי נרצית אין בו כל כך שבח, אבל סור מרע נקל יותר שלא תתערב בו כונה בלתי נרצית, ומכל מקום לעומת הבריחה מן הרע, זוכין לעומתו בטוב, ועל כן אברהם נמי אף שכל מעשים טובים שלו בודאי היו בתכלית הנקיון, מכל מקום לזכות לשבע ברכות והבטחות כאלו עדיין לא הספיקו. (שמות תרע"ז)

ויש להמתיק עוד על פי דברי הזוהר הקדוש ריש בהר, דמצוות שעושין בלי עול, דומה להאי תורא דאי לא יהיב עלוי עול לא עביד מידי, וכבר דקדקנו בו, בשלמא האי תורא אי לא יהיב עלוי עול, אם כן אין המחרישה נקשרת עמו ולא נמשכה אחריו, ומה דמיון לזה מצוות בלי עול, דמכל מקום הרי המצוה נעשית. ופירשנו על פי דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהמצוות שהן פועלות בעולמות העליונים הוא מחמת שאנו שלוחיו של הקב"ה, ושליח של אדם כמותו, וחשוב שהשי"ת הוא העושה. ועל כן המצוות בלי עול נחשבות כעושה מאליו, ולא נחשב שוב מעשה הקב"ה, על כן אינן פועלות למעלה. ולפי האמור מובן גודל המעלה שעשיית המצוות היא בביטול השכל אליו ית"ש, ולא תהיה ידיעתו בטעם המצוות תופסת מקום כלל, אלא כמו בהמה דאדעתא דמרה קאזלא, ואז הוא נקרא שליח השי"ת, והמצווות פועלות למעלה ביותר... (שם וארא תרע"ז)

ומעתה לפי זה יש להבין שינוי הלשון, דהנה יסוד כל המצוות וראשיתן לקבל עליו עול מלכות שמים, והיינו לעשות ככל אשר נצטוה בלי שום התחכמות וידיעת הטעם, כמו עבד העושה צוואת רבו, ואחת היא לו אם הדבר נראה בעיניו שטוב ונכון לעשות כן, או להיפוך, מכל מקום הוא אדעתיה דרביה קעביד, וכן צריך להיות בעשיית המצוות, שאפילו שכלו יגיד לו שאין הדבר נכון, ושלא יצמח לו מזה רק רע חס ושלום, מכל מקום עושין המצוות מחמת צוואת השי"ת, ואחת היא אם נבין הטעם ואיך זה מביא לאושר אמיתי או חס ושלום אפילו נראה בעיני אדם להיפוך, מכל מקום עושין מחמת ציווי השי"ת, וזהו מחמת הביטול האמיתי שישראל בטלין להשי"ת... (שם משפטים תרע"ג)

...והיינו כי האדנים מלשון אדנות, שהגיד כ"ק אדומו"ר זצלל"ה שרומזים לקבלת עול מלכות שמים, ונראה שכלל בזה עשיית המצוות בפועל, שזהו עיקר עול מלכות שמים, כי השגות אינן לעול אלא מתוק מדבש ונופת צופים, והעשיה היא יסוד הכל, וכמו שאי אפשר לבנות בנין בלי יסוד, כן אי אפשר בלתי עשיית המצוות בפועל, ואפילו אם יהרהר בסוד התפילין כל היום, אפילו בצירוף דביקות עצומה, אם לא יקיים המצוה בפועל אין בידו כלום... אך מכל מקום הפרש יש בין עשיה בלי שום השגה לעשיה בצירוף ההשגה והכוונה כרחוק מזרח ממערב ועוד יותר, ולפי זה יש לומר שזה היה ענין הקרשים שהיו אמצעים בין היריעות לאדנים, והיינו שהיו מקשרים את אור התורה הרמוז ביריעות אל האדנים שהם העשיה... (שם תרומה תרע"ד)

...אך יש לומר בפירוש מעשים טובים, דאין הפירוש שיעשה הרבה מצוות לבד, אלא דהנה טוב פירושו בלי פסולת... וחלק רע, אלא בתכלית לשמה, ואפילו לא לתועלתו והשלמת נפשו, רק למלאות רצון השי"ת... ולעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל כתר שם טוב היינו שהמעשים שלו יהיו בלי שום פסולת רק לשמה בתכלית זה עולה על גביהן כשאינן בתכלית הלשמה, ובודאי כשהתורה היא לשמה בתכלית או כששניהם הם בלתי לשמה בתכלית, אז תלמוד תורה כנגד כולם, אבל כשמעשיו הם לשמה בתכלית, והתורה אינה לשמה בתכלית, שוב כתר שם טוב עולה על גביהן... אך העצה היעוצה לבא לזה הוא על ידי ביטול דעתו ומחשבתו ורצונו לרצון השי"ת... וכאשר יתרגל בזה הרבה יקנה טבע שני, כאשר חכמים הגידו ההרגל נעשה טבע שני, שיהיה באמת בטל להשי"ת, ואז נקל יהיה לו לעשות כל מעשיו לשמה, ואז יזכה לכתר שם טוב שעולה על גביהם... (שם תצוה תרע"ג)

...וזה שאנו מברכין אשר קדשנו במצוותיו בעת עשיית המצוות, כי באמת איך אדם כמונו, מלובש בלבוש חומרי, אשר מצואתו עדיין לא רחץ, יבא לגשת לעשות מצוות שהן רמ"ח אברים דמלכא, אבל הכל הוא לעומת שאדם משים אל לבו כנ"ל ומתרחק מענינים עצמיים, כאילו הוא אשה מתקדשת מיוחדת ומזומנת רק לעבודתו יתברך, כמו כן הוא מתקרב וראוי לשרת למלך הכבוד... (שם ויקהל תרע"א)

...ומכל מקום האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו (יבמות ק"ט), והיינו שאין לו אפילו מחלקי המצוה, והטעם יש לומר על פי דברי האריז"ל, שבמצוות מעשיות מתקן הגוף, ובלימוד מתקן הרוח, והלימוד לתקן הרוח לבד דומה למקדש חצי אשה, שאינה מקודשת, אך בזמן הזה שאי אפשר במעשה שוב דומה לחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה שקידושיה קידושין, משום שלא שייר בקנינו... וממוצא הדברים לחזק ידים רפות הטרודים מאד על המחיה ועל הכלכלה, מה גם בעת רעה כעת הזאת אשר הרעיונות דחופים ומבוהלים, ובלתי אפשר לאדם לצמצם מחשבתו לתורה ולתפלה, מה גם בעיון הלכה, דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאיסתנא, אל יתרפה במלאכת הקודש, כל מה דאפשר לו, ואם עושה הכל מה דאפשר לו וחשוב לא שייר בקנינו, נתקדש האדם על ידי אותו מעט, ושוב פשטה קדושה בכולה, ועל זה יש לומר (תהלים נ"ב) "חסד א-ל כל היום", שמחמת חסד א-ל נתקדש כל היום, אף בשעה שאי אפשר לו. (ויקרא צו תרע"ז)

יש להתבונן שלא מצינו בכל המצוות שהכנה למצוה תהיה מצוה שלמה בפני עצמה, כמו לקיחת פסח מצרים בעשור לחודש, שהיא רק הכנה למצות הפסח, ומכל מקום בא עליה צווי מיוחד... ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר' בונים זצללה"ה בפרשיסחא, שכל הרחקות הן דרבנן, שעשו הרחקה וגדר שלא יבא לידי עבירה, זולת בעבירת השקר, שגם ההרחקה היא דאורייתא, כמח שכתוב מדבר שקר תרחק. והנה עבודה זרה היא שורש השקר שנמצא בעולם, ומצות הפסח היא היפוך מזה, כאמרם ז"ל משכו ידיכם מעבודה זרה... ובפסח שהוא מצות עשה שבהם ענין אחד להרחיק ענין עבודה זרה מהעולם, באה נמי ההכנה למצוה דאורייתא... (שם תרע"ח)

ונראה לפרש, דהנה אמרו ז"ל (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים, והטעם יש לומר דהנה ידוע דמחשבה היא יותר במעלה ממעשה, שזו בחוש הנכבד שבאדם שהיא המחשבה, אבל המעשה הוא באברים הגשמיים, ומכל מקום אם אדם יחשוב בתפילין ויכוון כל הסודות ולא יניח תפילין למעשה, כל מחשבתו אינה כלום. והטעם דהנשמה לא חסר לה כלום אף טרם שירדה לעולם, וכל ירידתה לעולם היא לתקן את הגוף או הבחינה התחתונה שבנפש, ועל כן בלי מעשה בפועל אינה כלום, ורק המעשה בפועל הוא מזכך את הגוף, ולעומת הזדככות הגוף כן תהיה מעלתו בנבואה, כי הנשמה כמו שהיא יכולה להשיג גבוה מעל גבוה, אלמלא הגוף שהוא מכסה על הנשמה, ועל כן לפי שיעור זיכוך הגוף תשיג הנשמה... ועל כן על הים שהיתה מסירות הנפש עצומה, והשליכו את נפשם מנגד, שוב לא היה הגוף שלהם מפסיק, והיתה הנשמה יכולה לבא להשגות היותר גדולות, ולפי זה יובן נמי מה שלא היו צריכין למצוות מעשיות לבא לבחינה גבוהה יותר כמו לעתיד... (שם פסח תרע"ב)

...ומכאן תוכחת מגולה לאיש הבא לגשת לעשות מצוה או לעסוק בתורה או בתפלה, שצריך לקבל עליו מקודם עול מלכות שמים שלימה, ולעשות תשובה על העבר ולקבל עליו להבא, למען תהיה השליחות במקומה, ותהיה שמורה כנ"ל, האומנם כי בעוד שנסתלקה השליחות קשה מאד לעשות תשובה ולקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, כי גם התשובה וקבלת עול מלכות שמים כמה שעולה על לבו הוא לטרף כנ"ל, שעושין מצוות וטורפין אותן בפניו, וגם זה בכלל, אלא שבאם דחק ונכנס ומקיים "אחזתיו ולא ארפנו", הוא מוציא משיניהם כנ"ל, מכל מקום חסר הענין מצוה גוררת מצוה, כן נמי מה שהרהר בלבו לבד לעשות תשובה איננה כל כך גוררת לעשות תשובה שלמה... (שם שמיני תרע"ז)

...דהנה מה שאמרו שאברהם קיים את כל התורה כולה, שבודאי אין הפירוש במעשה המצוות כמו שהן עתה, שזה אי אפשר ברוב מצוות התורה כמובן, מה גם שרובן תלויין ביציאת מצרים, אלא הפירוש אור המצוות, כענין שבזוהר הקדש שיעקב קיים במקלות אשר פצל סוד התפילין, וממנו תקיש אל השאר, ועל דרך זה היה אפשר להם לקיים כל התורה אך בכלים ולבושים שונים מאשר הם אחר נתינת התורה, אבל כשניתנה תורה אי אפשר עוד לקיים מצוות אלא בכלים ולבושים על פי דרכי התורה, ואם יבא אחד ויחשוב בסודות התפילין ויפצל מקלות להיות כלים ולבושים לאור ההוא, לא עשה ולא כלום, ויחשב כקרקפתא דלא מנח תפילין, ולא עוד אלא שיעבור על בל תוסיף ובל תגרע.

והטעם יש לומר, דהנה גוף המצוות חל עליהם שם שמים, ומשום הכי בשעת מצוותן נוהגין בהן קדושה, ובודאי זהו רק כשנצטוינו על המעשה ההוא, והמצוות הן שלוחי השי"ת, כבמדרש תנחומא (ויגש ו'), דהמצוות עצמן הן שלוחים מהשי"ת, ובאשר כח המשלח בשליח, על כן חל שם שמים עליהם ואין כח שום כח חיצוני יכול לדבוק בהן, וכהענין שכתוב (תהלים ה') "לא יגורך רע", אבל באם האדם בעצמו יעשה לאורות ההם כלים ולבושים לפי רוח בינתו, מאחר שאינם שלוחי השי"ת, ואין שורה עליהם שם שמים, שוב יכול לדבוק בהם כחות חיצוניים... אך גדול כח האבות והצדיקים הראשונים, שבכלים ולבושים שהם עשו בשביל אורות המצוות, לא היתה לכחות החיצוניים שום שליטה... (שם תרע"ח)

...ונראה דהנה במעשה המצוה שהוא שוה לכולם בזה מתאחדין כל ישראל, ועל כן אנו אומרים בנוסח לשם יחוד "ביחודא שלים בשם כל ישראל", כי בכוונה כל אחד משיג לפי מה שהוא... והאבות הקדושים אף שקיימו כל התורה כולה, מכל מקום לא היו כולם עושין מעשה אחד... כי באשר היו יחידים לא הוצרכה ההתאחדות על ידי המעשה, והיה לכל אחד מעשה וכלי מיוחד. והנה נדב ואביהו שהקריבו את אשר לא צוה ה', אף שכוונתם היתה רצויה, כמבואר בספרים, מכל מקום באשר היה מעשה שלא נצטוו עליו ולא היה שוה לכל הכלל, לא התאחדו בזה בכלל ישראל, וזה היה פגם בכנסת ישראל... (שם פסח שני בהר תרע"ג)

...נראה דהמדרש מדייק לשון הליכה דכתיב גבי חוקים, שלכאורה לשון הליכה שייך רק כשמבינים הטעם ומעמיקים בכל פעם יותר, אבל בחוקים לכאורה לא יצדק לשון הליכה, לזה מביא "ואשיבה רגלי אל עדותיך", כי ההרגל נעשה טבע שני ומתרגל בכל פעם יותר, על כן יצדק בו נמי לשון הליכה, הגם כי מצות אנשים מלומדה אינן שוין כלום, זה הוא רק כשכל העשיה אינה בחיות ורגש הנפש, רק מחמת ההרגל, אבל על כל פנים צריכין להרגל שיהיה הגוף רגיל במצוות, ולא יהיה רובץ תחת משאו ויעכב על החיות הנפש...

ובזה יש לפרש מה שאמר בישעיה נ"ח "אם תשיב משבת רגליך", היינו שבשבת שהוא יומא דנשמתא צריך שיהיה הכל בחיות, אפילו עשיות ופעולות האיברים יהיו בחיות ורגש ולא מצד ההרגל כלל, ואינו דומה לששת ימי המעשה שהגוף צריך לעבוד על כל פנים מצד ההרגל והנשמה בחיות חדשה, אבל בשבת צריך שהגוף יהיה בטל אל הנשמה לגמרי, וחיות הנשמה תפעל גם על הגוף שיעשה בחיות ולא מצד ההרגל... (שם בחקותי תרע"ב)

...על כן נראה להוסיף בה דברים דשניא דין האדם מדין הבהמה, דהבהמה שאין לה דעת כלל ואדעתא דמרה אזלא, על כן נחשב כל המעשה מעשה דמרה, אבל האדם שעושה לדעתיה, אין מעשיו של המצוות נחשבים מעשה שמים אלא מחמת ששורה עליו קדושה עלאה עול מלכות שמים ממש, והיא המכשכשת בתוכו לעשות המצוה, על כן רק אז מתיחס המעשה להשי"ת, אבל בלי כח אלקי השורה עליו, אלא שהוא מעצמו רוצה בכך, עדיין איננו נחשב מעשה שמים וכח אלקי... והנה אור אלקי זה איננו שורה באדם אלא כשקיבץ בעצמו כל חושיו המוח והלב ויתר האברים וכל החושים והיו לאחדים בידו, אז נקרא האדם אחד, ואיננו כחיבורי אוכלין דכמאן דמפרתי דמי, ועם כל זה אז שריא עלוי אור ה' אחד...

ובזה יש לפרש דברי הזוהר חדש שבריש דברינו, דעד תליסר שנין אשתדלותא דבר נש בההיא נפש חייתא וכו', די"ג הוא מספר אחד, והיינו שאז נתחזקו כחות נפשו להתאחד בכל חושיו ולצמצם במה שהוא רוצה, ועד תליסר שנין אין כחו עדיין חזק כל כך לאחד כל חושיו, ועל כן עדיין לא שריא ביה נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עלאה... (שם תרע"ט)

...ומבואר שהמעשים מתיחסים לשרשים והחכמה מתיחסת לענפין, והטעם כי ידוע בספרים שהעליונים בערך התחתונים הם בערך שרשים לגבי ענפים, ועל כן מי שמעשיו מרובין היינו שהמעשה אצלו לעיקר, מפני שהוא צורך גבוה, נחשב שרשין מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו היינו רוחות רעות שמטעין את בני האדם למשכם ברשתן, אין מזיזין אותו ממקומו, אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן ששרשיו מועטין, שאינו עושה צורך גבוה לעיקר, הרוח באה ועוקרתו והפכתו על פניו, כמו שהוא הפך את העיקר שהוא צורך גבוה לטפל ואת הטפל לעיקר... (במדבר תרע"ג)

ויש לומר דהנה מצוות לא תעשה כל ישראל שוים בהן ומעשה אחד לכולם, כקטן ופחות שבישראל כמשה רבינו ע"ה, כי לכולם נאסר חלב ודם ויתר האיסורין בשוה, אך בעשיית מצות עשה שנדרש להן דחילו ורחימו ורעותא דליבא וחכמה בינה ודעת, אין יד כולם שוה בהן, אלא כל חד וחד כמה דמשער בלביה, ואף שבגוף העשיה יד כולם שוה, מכל מקום פנימיות המצוה שהיא פועלת בעליונים הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, אבל מצוות לא תעשה שהיא שמירה שלא יתקלקל, יד כולן שוה, ועל כן יש לומר דבשמירת הלא תעשה זוכין להיות נכלל בכלל ישראל, כמו שצורת מצוות לא תעשה היא לכל הכלל בשוה, אך בקיום מצוות עשה זוכין להיות נרצים בפרט, וכמו שצורת מצוות עשה היא לכל פרט ופרט לפי מה דמשער בלביה, ולפי מסת האהבה והיראה ורעותא דליבא דכל אחד ואחד. ומובן שלהיות נרצה בפרט אי אפשר כי אם להיות נרצה בראשונה בכלל, אבל באם חס ושלום איננו שמור מלא תעשה, ואיננו מתאחד בכלל ישראל, אי אפשר להיות נרצה בפרט... וכבר פירשנו הלשון טורפין לו בפניו, כמו חיה רעה הטורפת, כן כחות החיצוניים טורפין את מצוותיו של הרשע, ועוד הן להם למזון ולמחיה... (שם תרע"ו)

...ביאור הדברים, דהנה אמרו ז"ל (אבות פרק ד') מצוה גוררת מצוה, דאף שהמצוות הן פעולות נפרדות זו מזו, מכל מקום אם עושה מצוה בכל כחו, היינו שעושה בכח הנשמה... ומעורר בזה שורש המצוה ומקורה, שהמצוות הן רמ"ח איברין דמלכא, ושם הן כולן בתכלית היחוד, על כן יש בכח מצוה אחת לגרור אחריה את הכל, והעשיה שמוטלת על האדם אחר כך היא רק לשמור אותו הכח שלא יתפגם ולא יתקלקל... (שם שבועות תע"ר)

בש"ס שבת פ"ח כתפוח בעצי היער, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. הענין הוא, דהנה טבע העלים והצורך בהם כשמסבבים ומשמרים את הפרי מכל מקרה, ועל כן לעולם יוצאים העלים קודם לפרי... והנה בדימיון זה יש לומר דהבנת טעמה של המצוה וענין הדבר על אמיתתו שהוא נכלל בכלל השמיעה, הוא שמירה למעשה שיעשה באופן נאות, כי נטיית אופן העשיה היא ברוב תלויה בעצם הטעם, ושינוי הפרטים של המצוה הוא לפי טעמה של המצוה... אך באשר ישראל אז שהיו דבקים מאד בהשי"ת היו נמשכין מעצמם לעשות כל המעשים בדקדוק הנרצה, וכעין אמרם ז"ל בש"ס פסחים ס"ו, הנח להם לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן... היינו מצד התמימות שיש בישראל, שעל כן הם עמו ולחלקו, היא המוליכה אותם לעשות המעשים באופן נאות, אף בלי הקדמת הידיעה... נמצא אינן צריכין כל כך לשמירה. (שם תרע"ג)

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש (בראשית רבה ב') והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהם של רשעים... כיון דכתיב "וירא אלקים את האור כי טוב", הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהם של רשעים. ולכאורה אינו מובן, מאי היה סלקא דעתך לומר שחפץ במעשיהם של רשעים. אך הפירוש דקאי על מצוות ומעשים טובים שעושים הרשעים, שהיתה סברא לומר דהרשעים שיצר הרע שופטם ותוקפם בכח, ועבירה גוררת עבירה, וכל שכן שאינו מניחם לעשות מצוה, ומכל מקום שבר את חומת הברזל שבפניו ועשה מצוה, היתה סברא לומר שחפץ השי"ת במעשיו יותר מבמעשיהם של צדיקים, והטעם מובן כנ"ל, שעשיית הצדיק היא בכח הנשמה שבו ופועלת בעולמות העליונים למעלה למעלה, אבל הרשעים שהנשמה מסולקת מהם, אין המעשים הטובים שלהם פועלים צורך גבוה כלל.

ומכל מקום הצד השוה שבשני הפירושים, שמצות עשה פועלת למעלה ועושה צורך גבוה, אבל עבירות הלא תעשה אינן אלא פוגמות את עצמו או במקום מוצא הנפש והרוח שלו, והשמירה ממצוות לא תעשה היא שמירת עצמו, או שמירת מקום מוצא הנפש והרוח שלו שלא יתפגם... (שם תרע"ד)

...ואינו דומה העושה מה שנצטוה למי שעושה דבר מעצמו בלי ציווי, דמי שעושה מחמת שנצטוה אינה ניכרת בזה גבהות לבו בדרכי ה', כמו שניכרת במי שעושה מחמת התעוררות עצמו בדבר הרשות לקנא קנאת ה' צב-אות, ועל כן תיקן בזה שלש העבירות שבקין... (שם פינחס תע"ר)

...ואפילו לפי דברי הרח"ו משם שידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש נשלמים אלא על ידי רמ"ח מצות עשה, מכל מקום הלא יש כמה וכמה מצוות עשה שאינן שייכות בכל אדם, זו במלך וזו בכהן גדול, ויש מצוות הבאות רק על ידי מקרה, כמו כי יקרא קן צפור, וכן מצוות בסנהדרין לדון ולהעניש בד' מיתות, ואם לא יהיו מחוייבי מיתה בישראל היתכן שנאמר שבשביל זה לא יהיו נשלמים אברי הנפש? ובודאי הוא כמו שכתב אבי אדמו"ר זצללה"ה על פי דברי הש"ס סוטה ל"ז, שכל מצוה נכרתו עליה ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ומבואר שללמוד וללמד הן מחלקי המצוה, ועל כן ישראל במצות עשה של כהנים אף שישראל אינם במצוות אלו בעשיה, מכל מקום הואיל ואתנייהו בללמוד וללמד ולשמור, חשובה שוה בכל וחמורה.... (דברים ואתחנן תרע"ה)

...ואם כן יש להבין איך אפשר לאיש להתקדש בעוד שלא נשלם ברמ"ח ושס"ה, ועוד. הרי יש כמה מצוות שאינן נוהגות בכל אדם ובכל זמן, ואם כן בהכרח הרי הוא פגום. והתירוץ לזה כי כל ישראל הם כאיש אחד, וכאשר נשלם הרמ"ח ושס"ה בין כולם, ואפילו בין אותם שהלכו לעולמם ובין שאתנו חיים הם, שורה עליהם שם ה', אך כל זה בעוד שיש התאחדות ביניהם, וכמו שכתוב "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", אבל על ידי פירוד הלבבות ושנאת חנם, שהם ההיפוך מהתאספות, ותצטרך לחשוב כל אחד בפני עצמו, ובהכרח הוא פגום על ידי חיסור המצוות... (שם תרע"ט)

...והנה ידוע דאברי האדם כלולים המה, דהיינו שיש בכל אבר ואבר כח הכולל מכל האברים, כמו שהוכיחו מהא דאין סומא מוליד סומא, ומוכרח דכח העין וכח הרגל פתיך (מעורב) גם בשאר האברים. ולפי זה יש לומר דגם רמ"ח מצוות עשה שהן כנגד רמ"ח באברים נמי כלולות, וכח מצוה זו וסגולתה פתיך נמי בחברתה, וזהו שאנו אומרים בכל מצוה "ותרי"ג מצוות התלוים בה", כי בכל מצוה באמת פתוכים כל תרי"ג המצוות. ובזה מיושב מה שהקשינו שכמה מצוות אינן נמסרות לכל פרט, ואיך נשלמים אברי הנפש לעומתן, דמאחר שמקיימים המצוות שיש לאל ידם לקיימן, כח הכללי שבהן משלים את אברי הנפש שהם לעומת שאר המצוות שאי אפשר לקיימן...

אך יש לומר דכח הכללי שבאברי האדם הוא הנפש המחיה אותם... כן בדומה לו מצוות ה', שציווי השי"ת הוא חיות המצוות והוא הכח הכללי שבהן... (שם תצא תרע"ה)

במדרש תנחומא הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד וגו', כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה. הנה כ"ק אדמו"ר זצללה"ה אמר שאין הפירוש מעשיהם של רשעים העבירות שעושים, דאם כן מה שייך לומר מסתכל ומהפך בהם, אך הכוונה על מצוות שעושים... ויש להוסיף ביאור, דמעשי צדיקים נעשים ברעותא ועומקא דלבא, בנקודה הפנימית שבלב, על כן אין להם שינוי, והם כנקודה בתוך העיגול, דאף שיהפך הכדור מלמעלה למטה, תשאר הנקודה בתוכה על עמדה כמו שהיה, מה שאינו כן מעשי הרשעים דאף שעושים מעשים טובים אינם עושים מרעותא דלבא רק בחיצוניות, ממילא כשיהפך עליו הגלגל ישתנה מכל וכל... (שם נצבים תע"ר)

...והיינו על פי מה שפירש בספר קול שמחה מאמר הש"ס (ברכות כ'), שאמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת", והם מדקדקין על עצמן עד כזית ועד כביצה. ופירש הוא זצ"ל שישראל חביבה בעיניהם מתנת השי"ת ואף שהיא קטנה עד כזית וכביצה לפי ערך הנותן, ולעומת זה הקב"ה אינו משגיח על מהות המעשים הטובים שהם בלתי שלמים, אלא לפי ערך העושה שהוא בשר ודם קרוץ מחומר. ולפי דרכנו בענין התשובה נאמר נמי, שהקב"ה מקבל התשובה כנ"ל מחמת שמסתכל בעושה התשובה ושפלותו... הקב"ה נושא פנים ומגביה התשובה ההיא עד כסא הכבוד ומקבלה. (שם שבת תשובה תרע"ג)

והנה יש שני מיני פסולת בתבואה, מוץ ותבן, המוץ אין ממנו שום תועלת וזורין אותו לרוח, ותבן אף שבערך התבואה הוא פסולת, מכל מקום יש בו צורך להאכיל לבהמתו. וכן הוא בתבואה הרוחנית, תורה ומצוות ומעשים טובים, יש פסולת שנדחה לגמרי, היינו מחשבת חוץ, אך יש עוד ענין פסולת שהיא כדמיון תבן לתבואה, שרק בערך התבואה נקרא פסולת, אבל מכל מקום יש צורך בו כנ"ל, והוא דהנה איתא בחובת הלבבות דבמעשה המצוות בגשמיות זוכין בהאי עלמא, שהוא עולם הגשמי, ועל ידי הכוונה שהיא במצפון הלב זוכין בעולם הבא, שהוא עולם המצפון... רק הפירוש שזוכין בהאי עלמא שיזדמנו לידיו ענינים שמביאין אותו לחיי עולם הבא, ושיסיר ממנו כל מונע מלהשיג שלימותו, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ט' מהלכות תשובה שזה הוא כל ענין היעודים הגשמיים, ולפי זה יובן פירוש מין פסולת ממעשה המצוות שהם כדמיון תבן שהוא פסולת לתבואה, והיינו שהוא חלקי העשיה הגשמית שבמעשה המצוות, שאף שיש צורך בו וזוכין בשבילו להאי עלמא, מכל מקום לגבי כוונת המצוה שהיא המצפון, נחשבת העשיה כפסולת בערכו, וכן בתבואה מכניסין את הדגן לאוצר משומר, והתבן מאספין לשאר צרכים ומאכל בהמה, כן ברוחניות מכניסין את חלקי המצפון לאוצר לחיי עולם הבא, וחלקי העשיה שנחשבין פסולת בערכו, מאספין לצורך עולם הזה. והנה זה נקרא פסולת גורן ויקב הרוחנית, שמסככין בה הסוכה, לקיים (תהלים ק"מ) "סכותה לראשי ביום נשק", והיא הגנה רוחנית ומביאתו לידי חיי עולם הבא... (סוכות תרע"ב)

ר' צדוק:

אבל במעשה אדרבא אמרו (ברכות כ' א') מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, הבן מספר ארבע מאות שרוצה לומר שזה הוא השלמת המעשה המביאה אל התכלית המקווה, מה שאינו כן המעשה המבוהלת הנעשית מתוקף החום והזריזות, הגם שגם היא טובה כמו שאיתא שם קדמאי הוי מסרי נפשייהו על קידוש השם, מכל מקום אינה משלמת את ראשית המחשבה שהוא החכמה, כי מעשה מבוהלת אינה באה מצד החכמה, ונתפרש דבר זה אצלינו במקום אחר... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד נט)

לא יתחבר עם רשעים אפילו לעשות מצוה, וכן הוא מפורש במכילתא כמ"ש בהתחברך וגו', ואף על פי שנתחבר עמו ללחום נגד ארם. ונאמר "בני אל תלך בדרך אתם", ובכל מקום דרך בספר משלי רוצה לומר דרך התורה והמצות. ואז"ל (יומא ל"ה) גבי יוסף, להיות עמה לעולם הבא, והעולם הבא הוא רק קבול שכר ולא עונש, דזה אין נקרא עולם הבא. רק שבאמת יוסף נשא בתה ומהם יצא שבט בישראל ומשיח בן יוסף. ויוסף ראה גם כן זה שממנה יצא שלשלת גדולה כזו, רק לא רצה להיות עמה אפילו לעולם הבא. דגם שיהודה זינה ויצא ממנו מלכים ונביאים, והיה זנותו רצון השי"ת כמשרז"ל (סוטה י') יצתה בת קול ממני וכו', ולמצוה יחשב, אבל תמר היתה צדקת וזו רשעת, ולא רצה להיות עמה בעולם הבא. (חלק ב צדקת הצדיק מח עמוד יג)

אך העמי הארצות ונשים העושים רק מצות אנשים מלומדה, הרי המצוה מצד עצמה בלא חיבור התורה אינה אלא נר המאיר לפי שעה לבד, אלא שעל ידי דביקות והתחברות שיש להם עם תורת התלמיד חכם באיזה השתדלות מה, ואפילו על דרך רחוקה מאד, דבזה לא ימלט שום אחד מזרע ישראל שהשי"ת מזמין לפניו כדי שלא ידח ממנו נדח, איזה דבר שימשך ממנו תועלת לתלמיד חכם אפילו דרך סבה רחוקה ואפילו שהוא לא נתכוון לה, כמשז"ל דאפילו אבד סלע ומצאה עני השי"ת קובע לו צדקה... כל שכן אם נגרם על ידו איזה סיבה לחיי עולם ועסק תורה השי"ת קובע לו זכות התורה ונעשה מחובר לטהור טהור. הרי הם מתאחדין בזה עם כלל הקומה להיות מאיר אור וזכות התורה גם עליהם, וממילא גם מעשה המצות שלהם נמשכים גם כן מכח התורה ויש בהם גם כן האור דחיי עולם. דבאמת איתא באבות לא המדרש עיקר אלא המעשה... ובאמת התלמידי חכמים הם אתכליא ועמי הארצות העלים, כמ"ש בחולין צ"ב א', אבל גם אצל התלמיד חכם העשיה עיקר, כמ"ש ביבמות ק"ט ב' דכל שאינו בעשיה אינו בלמידה, ואפילו תורה אין לו. ובברכות י"ז א' תכלית חכמה וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, וא' שלא יהיה קורא ושונה ובועט וכו', היינו במניעת עבירה ושב ואל תעשה דגם כן נותנין שכר כעושי מצוה כשבא לידו וניצול, כמ"ש בקדושין ל"ט ב', זהו דה' שואל מעמך ליראה, שהיא הראשית ותכלית חכמה יראת ה', שעל ידה ההגדרה מעבירות... ועל ידי סור מרע ממילא נמשך לעשה טוב שהוא נגרר אחריו כמצוה הגוררת מצוה, וזהירות מעבירה מביאה לידי זריזות במצוה. ועיקר השתדלות המעשה דאדם בעולם הזה הוא ביראת חטא והתגברות היצר רע, וכמ"ש בקדושין מ' א' על פסוק "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" כגון ר"צ וחבירו. ובמקרא זה הוא הקדמת עשיה לשמיעה, רז שמלאכי השרת משתמשין בו, ואומות העולם טוענין נגד זה וקרו לן על זה עמא פזיזא (בשבת שם). כי ידוע דאומות העולם חברו גם כן ספרי מוסרים במדות טובות שהשיגו מצד שכל האנושי ומדת דרך ארץ מה שהוא מגונה ורע, וחשבו דיוכלו להגדיר עצמם בשכלם. אבל באמת השי"ת נתן להם מצות גולמות שאין להם תורה והשגת עשיית מצות מצד חכמה כלל, ואף על פי שיש בהם חכמה... מכל מקום אין להם כח להתנהג בפעל על פי חכמתם כלל. וכמו שם בהמן אף על פי שהגידו לו חכמיו דנפול תפול לפניו, עם כל זה לא עלה בלבו להכניע עצמו לפני מרדכי כלל ולזוז עצמו ממחשבתו הרעה עד ששבה על ראשו. (שם ישראל קדושים עמוד מה)

ובכזה נאמר "הן יראת ה' היא חכמה" שהכל אחד... ולכך אינו יום המעשה, כי המעשים יש להם גדר וגבול, ואפילו מעשה מצות התורה יש להם מספר תרי"ג והם גדורים וקצובים את זה תעשה וזה לא, וחוק וגבול יש אשר לא יעברנהו, וכן העולם הזה יש לו גבול שית אלפי שני, אבל העולם הבא אין לו גבול והפסק, וכן נאמר ויברך את יום השביעי, וברכה היא בריכת מקור ומעיין שאינו פוסק, כמש"ל כי המעשים גדורים הם בהתחלה ובסוף לפי ההיא נפעל, וכל נפעל בהכרח יש לו התחלה לפעולתו, והוא על כרחך מורכב, וכל מורכב בהכרח שיפרד ויש לו סוף. אבל המנוחה היא דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף לפי שאינו מגודר על ידי העשיה והפעולה ואינו מורכב. וזהו טעם כי בו שבת, ולכך יום השבת הוא קדושת המחשבה... (חלק ג דובר צדק עמוד נא)

והנה דבר זה דואהבת וגו' אינו ביד האדם לקיימו כלל אם לא כאשר יגיע למדרגת האמונה והדביקות שאמרנו. וכמו ששמעתי דבפרשת קדושים הפתיחה קדושים תהיו... שאי אפשר לאדם לקיים המצות הכתובות בפרשה זו אם לא כאשר יהיה קדוש בכל הכתוב קודם. ואמר למשל מצות ואהבת לריעך שאין ביד האדם כלל לקיימו, דמה יעשה ולבו מכל מקום שונאו או אינו אוהבו, וכל השתדלות הלב שיאהבנו כמוהו ממש לא יועילו אם לא קדם להגיע למדריגת הקדושה. ולכך זהו בירור גמור על יחוד הגמור שבחכמתו שכאשר הגיע למדריגת האחדות ודביקות בהשי"ת ואין לו שום שייכות ונגיעה לגופו כלל, אז שפיר יכול לאהוב חבירו כמו לעצמו, וכן לנפש חבירו כמו לנפשו, מאחר שכל מגמתו רצון השי"ת ופרסום כבודו, מה לו אם יתפרסם ויתגלה אחדותו ית' בעולם על ידיו או על ידי נפש חבירו. ולכ"א זהו כלל גדול בתורה כי שלימות המדות וכללותם שהוא מצות "ואהבת" זהו כלל התורה כולה, כאשר הוא במדרגה זו כבר הוא במדרגת קיום כל התורה כפי רצון השי"ת, וזהו הבירור. וח"א זהו ספר תולדות אדם שיהיו תולדותיו שהם המעשים כמש"ל מכוונים בצלם ודמות אלקים, כמו תולדות ומעשה השי"ת שיהיו נמשכים מצד החכמה. וזהו כלל התורה כאשר יצא לפועל במעשה שהתולדות במעשים טובים יהיו מצד החכמה כל פרטי מעשיו בפרטי פרטות, אז הוא קיום כל התורה שהוא רצון השי"ת מבני אדם. ופסוק זה כללותה, כי ואהבת גם הוא ברצון שבלב ומקור למדות הנמשכים מן הלב, אבל כל זמן שלא יצא לפועל במעשה אין מבורר. וכמו ששמעתי על ענין הנסיונות של צדיקים שהוצרכו להתברר במעשה דוקא בפועל ממש... (שם שם עמוד נד)

...אבל כן היה האמת, וכמ"ש "ולקחתי מאתו מאומה", שהיה דעתו (של גחזי) ליקח רק דבר מועט לפי שבאו ב' נערים וידע דצריכים מאד, רק אלישע מכל מקום מנע לקבל, וחשב הוא אף דהאמין באלישע דודאי אינו ראוי לקבל ממנו, ואין זה רצון ה', מכל מקום כיון דנערי הנביאים רעבים וערומים ויעשה מצוה גדולה להלבישם ולהספיק להם חשב זה כעבירה לשמה. אבל באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון השי"ת, דגם זה מקרא כתוב "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ואמרו במנחות צ"ט מצינו ביטולה של תורה זהו יסודה, וגם זה עצמו תורה, אבל אם יודע שאינו כתורה, כההיא דהתם שהרי אלישע גם כן ידע דחקן של נביאים ועם כל זה לא רצה לקבל, והוא נביא אמת לה', הרי ידע שאין הוא רצון ה', רק הוא חשב יבא הישועה לנביאים מכל מקום, וחשב כיון דכונתו לשמים מה בכך אם עושה נגד רצון השי"ת. וכעין מחשבת שאול, שאמר לו "שמוע מזבח טוב" וגו', שאין המצוה אלא כשהיא רצון השי"ת, ואם אינו רצון השי"ת אינו מצוה כלל, ואפילו כונה לשם שמים אם אינו רצון השי"ת אינו כלום.

ורבא נענש בחולין קל"ג על דאטרח למריה כולי האי (תענית כ"ד), אף שנענה, דזה נקרא הפצר שמפציר כל כך עד שמוכרח כביכול השי"ת למלאות רצונו... אבל הוא ראה שיהיה קידוש השם גדול בדבר לעיני המלך וחשב יבוא הנס מכל מקום ובא בחזקה... אבל מכל מקום היה נזוף על כך כי אין זה ראוי לישראל... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קעג)

...פירוש פה הוא ההתגלות שבלב, כי במעשה הידים אין ניכר התגלות שבלב רק בפה, וב' מיני השתדלות הם בתורה ובמצות, ומצות יש בעכו"ם למראית עין וכמשז"ל (ב"ב י') על פסוק ביבוש קצירה וקראום מקצת מצות קלות, כי הם קלות מאד לדחותם לפי שעיקר כובד ויקר המצוה הוא מצד הכונה ורצון הלב, רק מכל מקום קרויים מצות. אבל תורה אין שייכות לעכו"ם... (חלק ה רסיסי לילה עמוד כד)

...דידוע שכח כל המצוות שאנו מקיימים כתיקונם הוא רק מכח מאמרו יתברך שצוה אותנו בתורה הקדושה, כדרך שנאמר כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב וגו'... אמנם כאן על מצות הדלקת הנרות נאמר דייקא ואתה תצוה, שיהיה הציווי גם כן ממשה רבינו ע"ה בעצמו, שהוא גם כן רק מכח האדם בעצמו, מפני שזה עצם מצות הדלקת הנורה שנאיר לפניו יתברך עצמנו, וזה חביב מאד לפניו יתברך... (פרי צדיק בראשית לחנוכה יב)

...וכמו שכתוב בזוהר הקדוש למעלה על מה שנאמר ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר וגו', אשתדלותא דאורייתא מאן דבעי זכי בה וכו', אבל אשתדלותא דקב"ה דקיימא בעובדא אסיר לנטלא ליה למגנא וכו', אלא באגר שלים. והיינו דהשתדלות במצוות צריך להיות במחיר, מצות עשה יש דשייך בו מחיר כסף כפשוטו, ופרישות ממצות לא תעשה הוא על ידי מחיר שיבטל חשקו ותאותו לכבוד השי"ת, וכן במצות הנקנים בכסף, העיקר לכוף תאות וחשק הממון לכבודו יתברך, וזה שנאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו"... (שם שמות תרומה ב)

ולכאורה כל זה בבנין רשות ובמעשה רשות, אבל באכילה דמצוה ובבנין דמצוה היה נראה שאין צריך להזכיר שעושה לשם שמים, דממילא הוא מעשה מצוה, אבל ממה שנאמר בזוהר הקדוש לעיל מינה תא חזי, כתיב "וכל הנשים אשר נשא לבן וגו'", בשעתא דהוו עבדין עבודתא הוי אמרין דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא וכו', בגין דתשרי קדושא על ידייהו וכו'. מבואר מזה דאף במעשה המצוות שהאדם עושה צריך שיזכיר בפיו שעושה לשם שמים, כדי שתשרה קדושה בזה... (ויקרא תזריע ט)

חכמה ומוסר:

...והנה אם בדבר ה' מעשה נעשה, זה אין מהתימה ממנו יתברך, כי הוא כל יכול, אבל מה שאין מבינים, איך יכול לצאת מתכלית הרוחניות תכלית גשמית, כמו העולם השפל, זה אין כל בריה משגת, ורק מקובל לנו בתורה כי כל עיקר הוא עולם המעשה, והכל לפי רוב המעשה, ולפי הדקדוק בקיום המעשה יותר, הוא הקדוש יותר... ולא עוד אלא בשביל שיתאמת אצלנו שבעולם הזה הוא דוקא מעשה, כענין שנאמר כי אין מעשה וחשבון וגו', כתבה התורה לפניו יתברך לבנת הספיר לזכירה, וכהנה שנתבאר, ומזה נחלץ חושים לקיום המעשה... (חלק א א)

הנפש אשר עשו בחרן, הענין, כי הנה ידוע כי יש כמה עולמות, אצילה בריאה יצירה עשיה, וכולם רוחניים כמו אצילות בריאה יצירה, ועשיה לבד הוא עולם הגשמי, אשר נקרא עולם המעשה, וכל המצוות המעשים הם רק בעולם הזה, וכן היה רצון הבורא יתברך, שעל ידי המעשים האלו דוקא כהלכתם, אז יעשו רושם ותקון גדול בכל העולמות הרוחניים. והנה כבר ביארנו במאמר "דרך חכמה" בדרך נפלא, להראות כי כן אנו רואים בטבע, כמה עושה מעשה האדם תקונים או קלקולים ברוחניות הטבע, נמצא כי נקל להבין כי רצון הבריאה היה, לקשר גשמיות ברוחניות, לסוד נעלם מאתנו, ורק אנו מבינים כי כן הוא, ככה רצה הוא יתברך לברא את האדם בסדר הזה... והנה נפלאות קא חזינן, שהיה רצון הבורא יתברך שגם כל פעולות השכל תהיינה רק על ידי גשמיות, על ידי חושים ועל ידי כח הציור אשר הוא כמו עולם המעשה... (שם לד)

...אלא שכל גבורתיה של רב היה שלא חסר בכל ימי חייו אף פעם אחת מהם, כענין שאמרו, כל הקורא קריאת שמע ופעם אחת לא קרא, דומה בעיניו כמו שלא קרא מעולם (ברכות ס"ג), פירוש זה השכר הגדול שלא חסר לעולם אף בפעם אחד, הפסיד... (שם קיג)

אתמול דקדקנו למה ברבוי הכנסת אורחים של ויטע אשל קצרה התורה, ובהכנסת אורחים של ג' מלאכים האריכה התורה פרשה שלמה, להורות כי כאן באמת עצם המעשה לא היתה כלום, כי הלא היו מלאכים ואינם צריכים אכילה, ורק הכוונה היתה טובה, להורות לנו כי העיקר בכל דבר ודבר הכוונה הרצויה, כענין שאמרו רחמנא ליבא בעי... (שם קנב)

והנה אברהם אבינו זכה לעונג הנפלא הזה בחינת וירא אליו וגו', ובפרט העונג כי בא לבקר החולה מחולי של מצוה רבה מאד מאד, עד שעל כל עבירה שבתורה יום הכפורים מכפר, חוץ מהמגלה פנים בתורה ומפר ברית, ועם כל זה כשראה ג' אנשים, וכערביים נדמו לו, ועם כל זה היה ישר בעיניו לבקש מהקב"ה שיפסיק מהעונג הבלתי משוער הזה עד שיכניס האורחים, ובנחת היה עוסק עמהם ולא בחפזה, ככתוב שם בפירוש.

נצייר נא אילו היינו עוסקים בעונג נפלא כערכנו היעלה על הדעת כשנראה את אחד בא בדרך שנפסיק ונרוץ לנגדו... די מאד אם היה בא בביתנו ובקש אכילה ושתיה אם היינו מפסיקים מאיזה תענוג כלדהו, היינו מחזיקים טובה לעצמנו מאד, ועוד איך יעלה על הדעת כשאדם היה עוסק עם הגר"א ז"ל מווילנא, והיו אנשים עוברים לדרכם, היעלה על הדעת שיפסיק מעסקו עם חברת הגאון הנ"ל, ולהפציר באורחים פן יתרצו לו שיבואו אצלו לאכול ולשתות... הרי כי רדיפתו אחר קיום המצוות למעשה גרם לו שיעלה על דעתו לבקש רשיון מהקב"ה בהפסקה זו... ונקל בעיניו הפסקת התענוג הבלתי משוער הזה, בשביל תענוג קיום המצוות אשר זה רצון קונו... (שם קנה)

הנה משה רבינו ע"ה הלך בשליחותו של מקום להציל את כלל ישראל מנגישות מצרים, ולהקריבם תחת כנפי השכינה, ולקבל התורה מן השמים ולהכניסם לארץ הקדושה, ולבנות בית הבחירה לעולמי עולמים, ובשביל חטא קל שנתרשל במצוה ועסק במלון תחילה, לא עמדו לו כל זכיות הנ"ל, ונתחייב מיתה לולא מל אותו. ולא עוד אלא שבאמת לא היה רשאי למולו בדרך מפני הסכנה, אלא רק שהיה לו להניח הילד במלון שיומל שם... והוא ילך לבדו בשליחות של מקום למצרים, ורק בעבור שלא העלה זאת על לבו נתחייב מיתה, לולא מל אותו מיד, הרי כמה גדול חטא אחד בשוגג על שלא העלה על דעתו. ומזה נראה כמה צריך האדם להזהר בכל המצוות היותר גדולים שלא יצא מזה שום חטא, וגם נראה שאין אמתלא לאדם לומר לא העליתי על לבי...

הדברים היוצאים מהנ"ל, כי הנה מדרך האדם כשעוסק במצוה רבה, כמו פדיון שבויים או פיקוח נפשות, ומכל שכן בקידוש השם, הוא טרוד בהם, ואינו משגיח אז כל כך על מצוה צדדית שיבא לידו כמו תפלה או שאר מצוות, ואם יבא לו שגיאה מה שלא שם על לבו, אינו מצטער כל כך, אחרי שהוא עוסק במצוות הגדולים מזה הרבה. והנה בכאן ראינו, שאף שהקב"ה הפציר בו והוא לא רצה... בודאי לא הוכשר לזה רק הוא, והנה עסק אז במצות פדיון שבוים ובפקוח נפש, וגם כמה קדוש השם יצא על ידו... ואילו היה מת היה בטל כל זה, ועם כל זה לא הועיל לו בשביל שנתרשל במילה מחמת סכנת הילד... וגם אנו רואים מזה, כי עיקר מעלת עשיית מצוה הוא מה שעושה רצון השם, ואחרי ששגג באיזה דבר, אם כן אינו עושה רצון השם ובשביל זה נחלש כח כל המצוות היותר גדולות שעוסק בהן, אם כן עיקר המכוון של כל המצוות היא עבודת הלב עם המעשה לעשות רצון השי"ת...

ולדעתי לא היה משה רבינו ע"ה ראוי לכך שיבא השגיאה על ידו, רק להורות לרבים קודם מתן תורה, כמה יגדל עול המצוות שיקבלו עליהם בעת מתן תורה, ולהזהר בהם בכל תוקף עוד... (שם סימן קפז)

...אמר אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא, ופריך הגמרא והא גמרה, ומתרץ נפקא מינה לגירסא דינקותא, פירש רש"י שמתקיימת יותר... נלמוד מזה, כי כל מה שאדם מרגיל את עצמו לדבר מצוה ולהרגל טוב אף יום אחד קודם, נקרא גירסא דינקותא, ומתקיים יותר, וזהו אמרם ז"ל זריזין מקדימין למצוות (פסחים ד') כי כל מצוה שאדם עושה מוסיפה בו אהבת התורה המודעת לו צווי השי"ת... (שם קפט)

  ונתעוררתי על מעשה המצוות כהלכתן, בברכות ט"ו ולמדתם וכו' שיתן ריוח בין הדבקים, כגון בכל לבבך, ואף על פי שאדם יבין דבורו, וכל שכן שהשמים יבין, בכל זאת אם אינו מדקדק היטב אין המעשה שלם ועונשו מרובה, קל וחומר כשאינו מדקדק בגוף ההלכה, לאחר הזמן וכדומה, ובפרט בדיני ממונות שאין יום הכפורים מכפר... (שם קצה)

בשמיני כתב בספרא, ויקחו בזריזות, ויעמדו - קרבו כולם בשמחה... אתמהה באם ירשה מלך גדול לבא לפניו ודאי יזדרז וישמח בכבוד גדול כזה, וכל שכן מלך מלכי המלכים הקב"ה, בכל זאת קבעה התורה שבח לישראל שבאו בזריזות ושמחה לפניו, הענין שיבינו בני ישראל כמה עסק נכבד במצות, וכמו שמברכים לעסוק בדברי תורה ולא ללמוד דברי תורה, כי העיקר שיעשה האדם עסק המצוות לעסק גדול, ולא דרך טפל, והזריזות והשמחה מורין שהוא אצלו עסק גדול... (שם רכ)

וביוסף כתוב לבני יוסף לבני אפרים, כתב הבעל הטורים, לפי שיוסף לא נשא במטת אביו מפני כבוד המלכות לא רצה למנותו בפני עצמו בדגלים, הערנו בזה מוסר נורא, שהרי היה אנוס בזה, ויש שאדם מיקל על עצמו לא להמנות לדבר מצוה כי הוא אנוס... (שם רלג)

...פירוש רשעים מבקשים רק מצוות גדולות, כמו פקוח נפש, וצדיקים אף במצוה קלה מרבין עסק כבחמורה, ואברהם שהניע כל ביתו לג' אורחים ערביים, כי לפניו אין קלות, וזהו למבין האור הגדול הגנוז במעשיו יתברך, אבל רשעים אין להם עינים לראותו, ואהרן דבר קל כמו להטות הפתילה היה אצלו עסק גדול כלהקטיר לפני ולפנים, כי ראה האור הגנוז בזה, (על הפסוק ויעש כן אהרן, להגיד שבחו שלא שינה)... מעתה מבואר מה שאנו אומרים שי' בחורים המתפללים יחד יעשו הכנות ככמה מאות מנינים בבית כנסת בוילנא. (שם רלז)

...הנה כבר דברנו שזה יסוד האדם, לא שהוא מחפש "פרומקייט" (דתיות), רק הכרחי כי מי שעושה מצד שמבקש פרומקייט, כגון לאכול שמורה או ישן, פעם ישמור, ופעם כשהוא בדרך וכדומה לא ישמור, מה שאינו כן העושה מהכרח, לא ישתנה בשום פנים. וכן כבר דברנו כי נקל להבין איך שהאדם מוכרח במעשיו להתנהג בצדק ויושר, וההכרח לא ישובח... והנה אברהם אבינו ע"ה לא היה "פרום" מתחילה רק "קלוג" (חכם), חכם פילוסוף, כי הלא גדל אצל תרח עובד עבודה זרה, ורק רצה לחפש לפניו דרך שיהיה לו טוב באמת... (חלק ב ב)

...והנה מי שעושה מצוה בכוונה רצויה ובשמחה לעומת זאת כשיעבור חס ושלום פעם נפשו מרה לו מאד, כי נזכר הטעם שהיה לו בעשיית המצוה. ומזה ירגז על העבר ולא יחטא, כמאמר ר"י ז"ל רגזו על העבר, ואל תחטאו להבא, וזהו החסרון מבלי כוונה טובה בשמחה של מצוה, שלפיכך אינו מצטער בעברו עליה, והנה מי שעובר בזדון גם השוגג נחשב לו לזדון, כי המזיד מכלה על השוגג, כי גם אם היה יודע לא היה מונע עצמו מלעשות. וזהו "גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך". פירוש כיון שהם מזידים גם שגגתם מזיד נחשב להם, או יהיה פירוש זדים השוגים, כלומר אף על פי שהם שוגגים, אבל גערת עליהם כאלו היו מזידים, יען כי עשו מצוה בלי טעם, ולא התבוננו ביראה, ולכן אינם מרגישים כי דבר הוא, ועושים בשוגג מחמת דלא רמיא עלייהו... (שם פט)

...אבל הענין כך הוא, כי אנו רואים איש כשעושה דבר בלתי הכרחי, כמו מי שבונה בית מבלי שקדם לו הכרח לכך, ונקל להשיג בית דירה, לא יכין כל ההכנות הצריכות לתכלית הישיבה והדירה בו, וכל מה שיכין יהיה מאד בעצלתים ובאחור זמן רב, וסוף כל סוף גדר אבניו נהרסה, כי לא יתכשר במלאכתו לשבת בה, ולא יגמור ההכנות הנצרכות לזה. מה שאינו כן מי שקדם לו הכרח דירה, הוא מתכשר מאד במלאכתו להכנות הישיבה בו, ולא ירגיש בהשתדלות ההכנות אף שבאים לו בעמל ויגיעה. ולכן מי ששם לו נגד פניו נועם עסק התורה והמצוות, בין לעצמו בין לזולתו, אינו מרגיש בעמל היגיעות המצטרכים לתכלית הנועם ועושה בשמחה ובטוב לב... (שם רג)

והנה קין אשר הקדים להביא קרבן לפניו יתברך, מובן כי גדולה היתה כוונתו, עם כל זה בזה טעה לחשוב, כי היפוי אך למותר הוא, ולכאורה הצדק אתו, כי רחמנא לבא בעי. והבל הבין כי אחרי שהתחסד אתנו לקבל קרבן, והלא לפניו יתברך לא שייך להביא מאוס, רק להראות חפץ לבבנו, לזאת טוב כי נראהו זאת עם הדברים אשר יקר אצלנו, על כן הביא מחלביהן... וקין הבין היטב את אשר הפסיד בהמעט הזה, עד שחרה לו מאד... מזה יתבונן הנלבב, אם הוא עשה חסרון מעט בדבר, שאין זה העיקר, ודהיינו ליפות המצוה, כי הלא העיקר אחר כוונת הלב עלה לו כן, העושה מצוה בלא העיקר, היינו בלא כוונת הלב מה הפסיד. ויצא לנו מזה שלשה למודים. הא' מה זאת יפוי מצוה, מקין, ב' מה זאת המחסר את "בלבד שיכוין" למעלה ראש, ואין זו סתירה ליפוי המצוה, כי קין יוכיח, והג' לראות מה זה המכוסה מבני אדם והנגלה, כידוע ההפרש בקרבן שהומם בין מום סתר לגלוי, כי הלא לפניו יתברך נגלה כוונת לבו של קין, אמנם טעה בדבר שהוא בגלוי, והבן... (שם רז)

הענין מה שספר הכתוב מן קבלת המלאכים שנדמו לאברהם אבינו ע"ה כאורחים... הא' לפום צערא אגרא, כי עד עתה לא קבל אורחים בצער, ועתה היה בחולי וציער עצמו למצוה זו. הב' כי באמת תדע, כי הדברים הנודעים לנו מהקודם למאוחר נדע אותם הדברים על בוריים, מה שאינו כן הדברים הנודעים לנו מהמאוחר אל הקודם, הנה כל עוד שנתבונן בהם יותר נדעם יותר... ולכן בזה הענין של אברהם אבינו משמיענו גודל הטבת אברהם אבינו ע"ה... (שם רי)

ואל אצילי בני ישראל וגו' (שמות כ"ד) היינו שנהנו מעט מהמחזה הנחמד, מראה ה', ונתערב מעט תאוה. והתאוה היא פועלת ההיפוך מן "וזך מן התאוה ישר פעלו" (משלי כ"א)... וזה הענין שנקרא הברית ברית קדש, כי זה נורא כמה צריך להיות עבודת האדם נקיה כולה בלי תאוה, כי מטבעו להתפעל אף מהרהור, ואם כן גם כשעוסק במצוה רבה של פקוח נפשות מציל אשה מנהר, המצוה בה, ועם כל זה, כשמערב בזה מעט הרהור חס ושלום נקרע, ונברא מזה מזיק, כענין שאמרו ישראל במדין "מידי הרהור לא יצאנו" (שבת ס"ד), והיו צריכים כפרה, אף שעסקו במלחמת השי"ת. (שם רמח)

...הענין כי יש עבירה התפעלית ויש עבירה שכלית, למשל העולם נזהרים מאד מלדבר לשון הרע על מתים, זוהי עבירה התפעלית, על כי ירא לדבר, ובאמת הלא מבואר (ברכות י"ט) כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן. ולהיפוך לשון הרע על החי הותרה הרצועה, אף שחמורה מאד מאד. וכן במצוות, יש אהבה אל מתים, ולהיפוך בין החיים יש הרבה שנאה וקנאה, וכן לרחוץ ולנקות המתים הוא ענין של כבוד, מה שאינו כן אם יראה חלילה חולה מוטל, יפחד אף לנגוע בו... 

והנה יש עבירה אחת קלה היא בעיני האדם, אבל בשכל היא גבוהה מאד, כי הנה מה שהאדם אינו רואה להשריש היראה בשורש יתד בל תמוט, הוא עוון גדול עד למאד... והנה ביראת שמים מצינו גם כן לפי הכמות, העולם נידון אחר רובו, ואיכות לפום צערא אגרא, לכן אמרו ז"ל (אבות דרבי נתן ג') טוב דבר אחד בצער ממאה פעמים שלא בצער, ולמשל כשאדם אינו מריע לבריות והוא שלא בצער, הרי זה בכמות מצוה אחת, וכשהוא בצער, למשל כשמפזר פרוטה על זה, כבר הוא בכמות ק' מצוות, והנה לא פירשו מדת הצער, אם כן משמע גם כן צער כל דהוא... וכמו האבן הטובה, אשר הוא במעט מאד נמכר ביוקר גדול, הרבה מן הערך ויותר, כן הוא ביראת שמים, כי החשבון מתחשב גם כן לפי מעט המציאות, ועוד איכות לפי רוב התולדות הנולדות כי היראה היא סבה לבל יחטא..

כי הרמז"ל כתב (גירושין ב' כ') דהא דמהני כשכופין עד שיאמר רוצה אני הוא, כי באמת רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, אם כן הרי האדם צריך לעשות יראתו ביסודות חזקים, כי בלא יסוד לא הוי אלא רק צערעמאניע (טקס), ובדוחק כל שהוא מתפוצץ, לאפוקי ביסוד, כי אפילו אם עדיין לא פעל כל כך לשבור יצרו בפרט, אבל נפשו מרה לו וצערו נגד עיניו, ותקוה ששוב לא ישוב לכסלו, ועל כן כשכפה עליהם הר כגיגית והעביר מהם החיצוניות, נשארו על טוב הפנימי... (שם רסב)

...וכן לקמן (פסוק כ"ב) "כאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם", הרי שצריך להקדים בכל דבר טוב שעושה האדם "כאשר צוה ה' את משה בתורתו כן אעשה", ואז שכרו מרובה מאד נעלה גם בלי צער, ומכל שכן בצער עוד ועוד הן בממון הן בגוף, שכרו מרובה בלי תכלית... (שם רעו)

והנה למטרה זו צריך מאד למדת הסדר על חוט השערה, גם לעצמו ומכל שכן לביתו ומכל שכן לעירו, ומכל שכן למדינה, והבן מאד כי רק ראשי פרקים אדבר... והנה הסדר להיות מקושרים כל מעשיו לתכלית אחת, כן לעצמו, וכל שכן לביתו לעירו ולמדינתו, ודבר המקושר מאוחד אחד בחבירו, פעולה אחת בשניה, והקלקול מאחד יכול להגיע לחברו ומחברו לחברו עד כולם. וכן התקון יבא מאחד לחברו וכו', והנה אם כן הוא בפעולות האדם, כמה הוא כבר מסודר בתכלית הסדר באין ערך בתורת ה', וכל דבר אחד מועיל לזולתו ולהיפך, העובר על דבר אחר נוגע בשלשלת כולה.

והנה על כרחך תורת השי"ת אין לשנות המעשה כחוט השערה, ומי יודע עד היכן הדבר נוגע, ולכן חובה על האדם ללמוד על מנת לעשות, לידע איך לקיים הדינים, וזה הראה להם משה רבינו ממנו עצמו, כששינה מעט מהמעשה שהיה לו לדבר אל האבן והוא הכה אותו, ראה מה יצא מזה, לא הכניס את ישראל בארץ, ונחרב בית המקדש, וגלינו מארצנו... 

והנה בהנהגת האדם עצמו יש שתי הנהגות, הנהגת עצם האדם והנהגת שמירה מזולתו, והגר"א ז"ל במשלי כינה זאת "יצר הרע מבפנים ויצר הרע מבחוץ", והאדם צריך הרבה לשמור עצמו מיצר הרע מבחוץ... ולקבל שני הדברים הללו הראה להם משה רבינו ע"ה שני דברים להזהר בהם, הסדר הישר, והשמירה היתירה, מתחילה הראה להם ענין הסדר הפנימי, פירוש סדר כל דבר ודבר לסדרו על מקומו כמתכונתו, ובל ישונה מקומו הראוי לו... ואחר כך הראה להם ענין הסדר של חיצוניות, כמה גדרים וסייגים צריך האדם להזהר בסדר, ראו מה שקרה בבעל פעור... (שם רפו)

שעורי דעת:

...אבל אתה תמים תהיה עם ה' אלקיך, כל תמימותך צריכה להיות דבוקה ואחודה כביכול, עם ה' אלקיך, ואין מקום לכשפים שישלטו בך. והנה אצל איש זה לא תפרד מצוה ממצוה, ולא ימצא שום דבר הנוגע לעבודתו יתברך שלא ירגיש, כי שלמות נפשו תלויה בו, כי בכל דבר אשר יראה שם איזו מגרעת, אם במעשיו הוא או במעשי אחרים, כל מה שהוא נגד רצונו יתברך תסבול מזה נפשו ותדרשהו לתקן את הנפגם ולבנות את ההרוס, וכמו שהורונו חז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרם של מצוות, וכלל זה הורו חז"ל לכל המון בית ישראל, שלא יבחנו בין מצוה למצוה, להזניח חס ושלום איזו מצוה מפני שאינם יודעים מתן שכרה, אולם לזה האיש התמים עם ה' אלקיו לא יתכן כלל שיפריד בין המצוות, כי כל מגרעת תכאב לו, והכל מורגש כחלק מעצמו ובשרו, לבו ונפשו... וכל דבר ימצא את הדו בנפשו לתור ולדרוש את הטוב והמועיל לתכלית האמת בכל מקום שהוא, ולא יוכל להעלים עינו מכל חסרון ומגרעת אשר יהיה בעולם, אם אחרים עוברים על רצונו יתברך ופוגמים בזה את העולם, מכאובו הוא, עלבון האמת עלבונו הוא, ומכל דבר שהוא נגד רצון ה' הוא יסבול... (חלק א עמוד קמד)

רבינו ירוחם:

חז"ל מרבין להגדיל ענין של שליח מצוה (במדבר רבה ט"ז א'), וכי הוא פטור מן הסוכה וכדומה. ואמרו שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו עדי שיצליח בשליחותו. וכנראה ששליח מצוה עוד יותר גדול מעושה מצוה, והוא מסוד הגדול של ענין השליחות למצוה, מסוד אחרי ה' ילכו, סוד רצוא ושוב.

הר"ן ז"ל (על הרי"ף סוף פרק א' דע"ז), מבאר את הפסוק (ויקרא ט"ז כ') "וכלה מכפר את הקודש", בשכר וכלה, היינו בשכר הזריזות במה שהכהן עושה עבודתו בזריזות, בזה זוכה כלל ישראל ל"וכפר", וזהו ענין זריזות מביאה לידי נקיות, כי כפרה היינו נקיות. והדבר נורא מאד, כי יתכן שעל עצם הקרבן מדלגין לגמרי, והעיקר העומד הוא הזריזות, ה"רצוא ושוב", משום שאמנם כן, שהרצוא ושוב הוא הוא עיקר העיקרים, כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות... בבית אברהם אבינו כשהיה נכנס איזה אורח כל בני הבית עמדו על רגליהם, כולם רצו עפו סביבו, כי ידעו העסק הגדול אשר לרגלי האורח, זהו מסוד הענין של "רצוא ושוב", ריצה על ה'.

אמר רבי אליעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש וכו'... הנה אין אדם יודע להעריך מה זה הענין להיות מקדים לאיזה דבר מצוה, מהו זה להקדים מעט להשכים לבית הכנסת לתפלה, או באיזה רגעים קודם סדרי הלימוד, יתכן וכל האושר והזכות יגיע להאדם יותר מההקדמה מאשר עצם המעשה... (דעת תורה וירא עמוד קיד)

וזהו סוד הדבר, כשיודעים סוד הארץ וסוד "אלוקי הארץ", מבינים כי שורש המצוות הוא בארץ ישראל, וחוץ מארץ ישראל באמת כענין פטורים מן המצוות, והחיוב הוא רק משום "הציבי לך ציונים"... אלא שהגדר בזה כמו שביארנו לעיל בשינוי אשר מלפני ה"ויגרש", ואחרי ה"ויגרש", וגם מה שמצוות התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל, אין זה רק מפני שהחפצא של המצוות אי אפשר במציאות קיומם כי אם בארץ ישראל, אלא כי סודן של המצוות התלויות בארץ הוא ששרשן הוא בארץ ישראל, ושלא בארץ ישראל אינן ולא כלום, והמצוות שהן חובות הגוף אמנם גם הן שרשן בארץ, אלא שמצוות של חובת הגוף הנה בבחינת עולם קטן יש להן ארץ גם שלא בארץ ישראל, ואשר על כן נוהגות אף בחוצה לארץ, אבל סוף סוף אינן אלא בבחינת הציבי לך ציונים... (שם חיי שרה עמוד קסא)

...ובמדרש (בראשית רבה פ"ז ה') איתא שם דבר נפלא, יהודה ב"ר אמר בדבר מצוה ממאנין בדברי עבירה אין ממאנין (בתמיה), דבר מצוה ממאנים שנאמר מאן יבמי, בדבר עבירה אין ממאנין וימאן ויאמר הן אדוני וגו'. וכנראה בביאור המדרש, כי הביא לשון מיאון בלי נתינת טעם כלל למה הוא לא חפץ להקים לאחיו שם בישראל, אלא כי כך הוא המעשה, כי לא אבה הוא, יראה הוא מגשת אל המצוה מפני ריח העבירה שבה, כי הלא אשת אח היא אלא שהותרה לו, ולדברי אבא שאול הותרה רק במכוין לשם מצוה (יבמות ק"ט)... ואם כי בפרשת יבום העמידה התורה את אי חפצו לייבם לבקורת ולגנאי, אבל חז"ל מצאו וגילו גם נקודת השבח שבזה... אם כן כל שכן בדבר עבירה, מעשה אשר כל כולו הוא חתיכת עבירה, הממנה לא יברח?... (שם וישב עמוד רכט)

...ובהיפך בצד הטוב גם כן, הנה בתחילתו שאזר מתניו לעמוד נגד היצר אשר תקפו, והוא לחם עמו וגם נצחו, הנה ההתחלה היתה כעבות העגלה בכבידות רבה, כי התחלות קשות, ואחר כך הוא מגיע למצב של יערב לכם, קל בתכלית עד "אחריך נרוצה", כי כן הוא טבען של דברים... (שם שמות עמוד מו)

אמרו חז"ל בסוכה נ"א, הפכו פניהם ממזרח למערב ואמרו, אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ופניהם קדמה וכו', ואנו לי-ה ולי-ה עינינו. הגדישו בהחילוק בינם לאבותיהם בעיקר במקום פניתם, לא המעשה עיקר אלא לאיזה רוח הפנים פונים ועומד... תמר זינתה וזימרי זינה, תמר זנתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים (הוריות), מעשיהם שוים היו, שניהם זינו, אלא החילוק היה בעיקר בפניתם, תמר היתה פניה כלפי מערב, וזימרי היו פניו כלפי מזרח, וזהו אשר היוה ועיצב כל תוצאותיהם...

הוא יסוד הדברים, עיקר כל העיקרים הוא לאן פניו עומדים, כי על כרחך במצב של הכלל ישראל בדרגתם הם, אשר סוד מעלתם הוא "כח האלקי", כלומר פניהם כלפי מערב, סוד הדבר הוא, כי מעשיהם שלהם, אם גם בשכחה, גם בתוקע לשיר, מתהוה ממש למצוה, אף גם למצוה מן המובחר, כי זהו סוד נפש הישראלית, כי בה ובקרבה כל הבא בתוכה, אם גם בשכחה גם בבלי דעת מתעבד למציאות של מצוה ממש, ברם במצב של כל הפסוק הזה לשם עבירה נאמר, במצב של "פניהם כלפי מזרח", שם כבר להיפך אף מצוות ממש נעשות לעבירות.

ונבא בזה לראשית דברינו בענין שלא לשמה. רב ההבדל בין שלא לשמה לבין שכחה, כי שכחה, התוקע לשיר וכדומה, שם הרי המדובר במצב של פניהם כלפי מערב, ובמצב ההוא ודאי כי גם בבלי דעת מתעבדות הן למצוות, לא כן הוא ב"שלא לשמה", באופן של לשם כבוד וכדומה, דברים אשר אף מוציאין את האדם מן העולם, וזאת אומרת שהעתיק עצמו מכל מעמדו באמת, כבר העמיד עצמו לרוח ומגמה אחרת לגמרי, במצב זה כבר לא תדע מה יהיו תוצאות הדברים, וכבר ודאי צריכים להיתר מיוחד על מצב זה של שלא לשמה, וזהו שחידשו לנו חז"ל הקדושים לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, חז"ל הקדושים בידעם סוד סגולתה של תורה ומצוות הם התירו והבטיחו לנו, כי סוף כל סוף מתוך שלא לשמה יבא ללשמה... (שם יתרו עמוד ריז)

...ולמדין אנו עוד כי בסוד הבטחון והאמונה בהמצוה (צדיק פתוחה), הרי הם המצוות כאילו כבר נתקיימו, וזה סוד וילכו ויעשו בני ישראל, אשר אמרו ז"ל על זה, וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקיבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו (רש"י שמות י"ב כ"ח). מבהיל הדבר, ובביאורנו בסוד האמונה תאיר הדבר כשמש בצהרים, כי כיון שהאמינו בו וקבלו עליהם לעשות, ומה חסר עוד שם, הרי כאילו כבר הכל עשו, וזהו כל שמעשיו מרובים מחכמתו, והכל בשכר האמונה,והיא הקדמת הקיום לכל דבר. (דעת חכמה ומוסר חלק ג א)

...מעשה התורה והמצוות הן כמו כלי אשר יעשה מהרבה חומרים, ומתוך כולם נעשה כלי אחד שלם, ואם תנטל ממנו חתיכה אחת וינקב מעט, נקרא אובד ואינו ראוי לכלום. כן הוא הענין, מעלה אחת תבנה מכמה פרטים הנוגעים להמעלה, ומתוך כל הפרטים תכונן ותקרא מעלה שלמה. וזהו ענין אשר אמרו ז"ל (עיין ברכות כ"ו ס"ג) מעות לא יוכל לתקן, על מי שלא קרא פעם אחת בימיו קריאת שמע, כי מכל הקריאת שמע שבחיי האדם נתהוה עטרה אחת שלמה, ואם חסר פעם אחת בימיו, הוא מעוות לא יוכל לתקן, ואיננה עוד עטרה שלמה בשום אופן... עד כמה חייב האדם לעבוד את עבודתו ולשמור את מעלותיו במסירות נפש כל כך, בלי שום רפיון, עד שבהיסח הדעת קל כמו חטא העגל, אשר ידוע כי הם לא עשו כי אם הערב רב עשוהו, והם רק לא מיחו, וגם זאת בטח על אופן קל כפי ערך גדולתם, ובכל זאת אלולי אמרם ז"ל לא יאומן זאת, אבדוהו אותו תיכף (את מעלת הנעשה שקנו בסיני)...

ומזה אנו למדים, ענין אשר אמרו "שמרו נשמע", כי במעלת הנשמע החזיקו, וזאת נמצאת בכנסת ישראל, ומעולם לא אבדוהו, ובמעלה זאת דבר ה' יתברך עמם תמיד... כי הם היו תמיד מקבלים דברי השי"ת, וזהו ענין נשמע, להיות מקבלים דהיינו לקבל עליו עבודת מלכות שמים... ולמדין מזה, כי לא רק מעשה דהיינו לעשות רצון יוצרנו להיות בבחינת נעשה, כי אם אף להיות בבחינת מקבל מלכותו יתברך, זאת היא גם כן מעלה אשר אין לה שיעור... (שם מט)

...וצריך לדעת שאחרי שהתורה תקרא זה כור, אם כן על האדם להצטרף בכור מעשים ההיפוכים. ובכל מעשה ומעשה שאדם עושה היפוך רצונו הוא הכור, ובעשיתו היפוך הדבר יצא מצורף ומחוזק ונקי, וזהו מכור הברזל ממצרים, שיצאו מצורפים ומזוקקים מהכור של מצרים שנצטרפו בו... ועוד יצא לנו מזה לראות, שכל הצלחת האדם תלויה בענינים הקשים שהם נגד רצונו, ואם יניח אדם על מאזנים כל מעשים טובים שבעולם, אך בלא צער, ועל כף השניה יניח מעשה קטן בצער, יכריע זאת את כל המעשים טובים, וזהו סוד גדול. אמרו ז"ל (שבת ק"ל) כל מצוה שמסרו נפשם עליה עדיין היא בקיומה, ומצוה שלא מסרו נפשם עליה היא רופפת. לראות מזה שכל טוב והצלחה מונח דוקא בדברים הקשים... (שם פט)

היוצא לנו כי סוד המצוות הוא בעיקר, מה שעם המצוה הנה הוא, וכן צריך שיהיה, תיכף איש של למעלה מן הטבע, ואם טבעים לו, אזי ישברם ויהרסם כליל בכח המצוות. ואם כן מה נואלו האנשים המשכימים שחרית מתעטפין בציצית ומניחין תפילין, וקורין את שמע ומתפללין, כל אלו מצות שענינם הוא בעיקר, שכמוהם כן עושיהם באים בהם בסוד של למעלה מן הטבע, ולבסוף את עיקר העיקרים הזה שוכחים לגמרי, אמנם שומרים המצוות בכל הלכתם, אבל רק עד כמה שהטבע יתאים עמהם. אבל אם צריך להתקדם השכם עם איזה רגעים, ולגבור על טבע רגילותו, אשר זהו אמנם עיקר סוד התפלה - להתרומם ולהתעלות למעלה מכל טבעים, להתנגד ולגבור על איזה טבע, זה אי אפשר לפעול עליו בשום אופן, ואדם כזה הרי הוא אמנם חלילה מופרך לגמרי. (דעת תורה ויקרא עמוד נא)

הנה בזה הוא יסוד תורתנו הקדושה, וענין הלמעשה - עבודת האדם היא כי ילך תמיד במהלך אחד, ללא כל שינויים, "ותרגילנו בתורתך" - רק הרגל, רק ישן, בריבוי הכי אפשר, וכשהמהלך הזה ילך על תיקונו, כראוי וכהוגן בלי כל קלקולים, כי אז זה המהלך גופא יתעתק עצמו למהלך השני, הוא מהלך החידוש כציור מהלכי החמה, כי מתוך מהלך היומי הוא בא למהלך השנתי.

ויוצא לנו מזה יסוד מוסד, כי "הרגל" זה תנאי במהלך עבודת ה', "מלומדה" זה מן ההכרח ובלעדי "מלומדה" כלום לא יתהווה, ותביעת הנביא היתה רק על מה שנשארו על "מלומדה", ולא התעתקו הלאה למהלך שני, למהלך של חידוש, ומזה גם בחינה, כי גם המהלך היומי היה בו איזה קלקול, כי לו היה הכל בתקונו, כי אז בהכרח, כמו ממילא, היה מתעתק ודאי ויוצא לחדש, כי חדש מתוך ישן תוציאו... (שם שם עמוד קמג)

במאמרים הקודמים נתבאר לנו איך שכל המצות כולן הן אחת, כולן יחד הן אור אחד גדול, הוא ענין תורה אור, ובמצוה אחת בה אוחזים כל המצות כולן, וזאת היתה דרגתם של הראשונים, כי להם היתה מספקת מצוה אחת, ממנה ועל ידה לבא לתכלית השלמות. וזאת היתה דרגתו של אדם הראשון, כי לא ניתנה לו אמנם אלא מצוה אחת, ושעה אחת, בא לתקן ולהשלים כל התכלית. וריבוי המצוות אשר אצלנו הנה זה בא מגרמת החטא, ממה שלא היה אדם הראשון יכול לעמוד, מה שלא השלים אדם הראשון חלק אותן הקב"ה במצות רבות ונתנן לכל העולם כולו. באופן אחר: כל הכבדות שהיתה במצוה האחת של אדם הראשון נתחלקה וניתנה לדורות עד תקון האחרית. וזוהי הסיבה שאנחנו יכולים לעמוד בנקל במצוות, מה שלא היה זה אצל אדם הראשון, שבאמת אצלנו הוקל המשא... לא מזה שאנו טובים יותר מאדם הראשון חלילה. סוד קלות המתנתנו הוא מפני שהקב"ה הקל עלינו... וזהו אמנם גם כן סוד כל ענין מצוות קלות וחמורות בכלל, כי קלותן וחומרתן אינן בעצם, אלא סוד עמוק בהן. בחז"ל (עיין ע"ז ג' חולין קמ"ב ועוד) מצינו מגדירין מצות קלות וחמורות בזה אם יש בה חיסרון כיס, אבל צריך הוא האדם להכיר ולידע, כי אין דבר זה מובן בשכל, האם דבר שיש חיסרון כיס אמנם קשה וחמור בעצם? הלא אנו רואים כי בעד טובת קרוביו נותן הוא האדם כל מה שיש לו. במקום שרואה אדם איזה צורך אין זה כלל חמור לפניו... (שם שם עמוד רנג)

הנה ישראל כי שמר תרי"ג מצות חסר אחת מענישין אותו על המצוה החסרה, ונכרי שלא עשה כל מצוה, אף לא אחת מהן, אותו לא מענישין כלל, הוא יסוד הדבר כי התורה מטלת דיניה ומחייבת את האדם לפי הכרותיו, כי הגדול יותר במעלותיו חיוביו יותר מרובים... (שם שם עמוד רפה, וראה שם עוד)

והנה העלנו יסוד כולל, כי העיקר הוא כוונת הלב, כמה שנמצא ויש פנימיות, היא תכלית העבודה. ולכאורה זה סותר למה שדיברנו פעמים רבות על התיחסות המעשה שהוא בגדר דין קדימה. ולהבהיר זה ניקח לנו למשל... הנה רואים אנו פתילה ושמן הדולקים, הנה שניהם, הפתילה והשמן, הלא משתתפים בדליקת האור, אבל מי הוא באמת העיקר שבהאור, הלא זה ודאי השמן, בשמן נמצא מציאות כח האור, והוא הוא הדולק, אלא שמחוק הטבע הוא, שאם לא ישתמש בהעצה היעוצה, אם לא יקח הפתילה להמשיך ולשום האור עליה, אזי לא ידלק השמן בשום אופן, וכל כח האור ילך כליל לאיבוד. למעשה על האדם לעשות פעולה קטנטנה, רק להדליק את הפתילה, ואחר כך כבר השמן ידלק בעצמו. לא המעשה של האדם הוא שדולק, אלא שכח האור המונח בהשמן הוא הדולק באמת, ולאור עצמו הנה האדם אמנם לא עשה כלום.

כמו כן נבין בענין עשיית המצות, אם שאול נשאל לנו איפה כאן נמצאת כח האור, האור האמיתי, אור הרוחני, ודאי נשיב ונאמר כי המעשה הפשוט אין בו, ואין לו שום שייכות לאור הגדול - כל כח האור, וכל המאור, הריהו מפנימיות הלב, שם ודאי נמצא הכח הגדול של כח האור. אבל אם נשאל למי יש דין הקדימה בפועל, על זה כבר נאמר שאין הכי נמי, להמעשה ודאי יש לו דין הקדימה, אבל זה רק בגדר המשל הנ"ל, שמפעולת המעשה באה ההדלקה, וצריכים אנו להמעשה על ידו להתקיים ההדלקה, ובלי ההדלקה אמנם ודאי לא יצא לפועל כל כח האור המונח בפנימיותו, אבל אם רק ילהיב את הכח המאיר הנה הכח כי יתלהב הוא כבר מאיליו ימשוך את האור הפנימי ויהיה לאור גדול ודאי, הפנים הוא האור באמת, והוא הוא המאיר ודאי...

וככה הוא הסוד גם במעשים, המעשה הפשוט, צריכים מקודם לטבול אותו ב"שומן" הלב, המעשה המצוה הפשוטה צריכים מקודם להפשיט חומריותה, ולעטפה ברוחניות הלב, לתקנה ולקשטה בעדינות הלב, כי אז ודאי תתחבר איתה אור הפנים של הלב, והלהב כבר תעלה מאליה.... (שם במדבר עמוד קג)

...ויוצא מזה בהכרח יסוד חדש בביאור של מצוות צריכות כונה, ומבואר לפי הנ"ל כי אין הביאור של מצוות צריכות כונה לחשוב שעושה זה לשם מצוה, אלא הביאור הוא, כי בעשיית המצוה יש ב' דברים המעשה והלב, רוצה לומר החשק והרצון לקיים דבר ה', והסובר מצוות צריכות כונה סובר, כי אינו יוצא בעשיית המצוה אלא דוקא בשני אלה, כי מלבד המעשה צריך גם כן לכוון לבו, רוצה לומר שגם הלב יעשה המצוה, גם הלב יניח תפילין, וזה אינו יוצא במחשבה גרידתא, כי הלב צריך שיחפוץ ויחשוק לקיים מצות ה' בהנחת תפילין וכדומה. ולפי זה מבואר הר"י, שהמכוון של כונה בלא קריאה הוא, שהלב יחשוק לקיים רצון ה', ואם רצון ה' הוא שיקבל עליו עול מצוות, צריך שיחפוץ זה הלב, וזהו ענין כונה לצאת, שצריך שיכון לבו לצאת דבר ה'... (שם שם עמוד קח)

היוצא לנו מזה יסוד גדול בענין "התחלה", שעיקר הכל תלוי אך ורק בההתחלה... ובאמת שכן כל דרך עבודת האדם צריך להיות על דרך "התחלות", וכי אז יצליח את דרכיו. וכלל גדול צריכים לידע, כי כמו שישנה התחלה כללית לכל האדם כולו, כמו כן ישנה התחלה לכל מצוה ומצוה בפרט, ובכל מצוה ומצוה, בכל מעשה ומעשה, שרוצה האדם להצליח צריך הוא להתנהג על דרך "התחלות", לעשות התחלות והקדמות להמצוה, כי בלי "התחלה" אי אפשר שיצא הדבר לפועל בשום אופן, כי כן הוא סוד הדברים ומהלך הענינים... (שם דברים עמוד פא)

גילה לנו החסיד יעב"ץ סוד גדול, כי בכל פעולה יש לה שני צדדים, צד טוב וצד רע, תלוי באיזו בחינה שהוא עושה אותה, עד שיתכן להיות דברים שקראם הכתוב בשם "ידיעה", שזו תכלית מדרגה, כענין "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", פעולה שנאמר עליה "ויתן לה ה' הריון" - תכלית הקדושה! ואותה פעולה עצמה תהא לה גם בחינה רעה מאד אשר חכמים יתביישו בחרפתה, פעולה אשר כבר "אין יתרון כלל לה על הבהמות". מבהיל המרחקים! תורה הקדושה, אשר שיאה עולה שמים, תהא לה לאותה התורה עצמה צד של "ירד מטה מטה שאול", עד הבחינה של "נוח לו שלא יצא לאויר העולם ולא למד תורה"! וסוד זה הנה בכל מעשה ומעשה מן המצוות, כי באותה פעולה גופא תהיה בה שתי בחינות, אחת רמה ונשאה בתכלית והאחרת רעה ושפלה בתכלית. וסוד הזיכוך הוא דוקא בכוונת המעשים...

המצות הם ב' מינים, מין לא יפעלם אדם מימיו אם לא במצות השי"ת, ומין תלוי בפעולות האדם כמצות עונג שבת ושמחת החג ומצות פריה ורביה, בהנה ישתתפו ב' ענינים, פעולות אדם במה שהוא אדם, ודבר שפתיו ית' כי כן צוה. והנה במין הא' אין הטעות קרובה, אמנם במין הב' יש מקיימים אותה מן הצד הא' - היות פעולות אדם עם צד "דבר שפתיך", שפעלתים בבחינת המצוה לא בבחינת פועל אנוש אשר בם... הנה זה צח מצוחצח בתכלית, אף לא נגע כלל הבחינה של "פועל אנוש"... (שם דברים ב עמוד רלו, וראה עוד אדם-מעשה)

המסתכל בדברי חז"ל הקדושים רואה באמת לרוב זה היסוד. רואים בהם כי התעסקו ולמדו את ה"פטור" לא פחות מן אשר למדו את ה"חייב". אנחנו כמעט שלא משימים לב כלל על בירור הפטור, וברוב "צדקותינו" נניח את הענין לחומרא אף טרם בירור מסקנת ההלכה. אבל אצל חז"ל הקדושים אנו רואים להיפוך ממש... בגמרא סוכה (כ"ו) מובא הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא, אמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטורים. ואפשר וגם היה לפניהם סוכה בנויה, ועל ידי איזו טרחה היו יכולים לקיים שניהם (עיין טוש"ע או"ח סימן ל"ה ח' ובביאור הלכה שם)... אנן לכאורה לא היינו עושים כן, אנן הלא היינו דוקא ישנים בסוכה כי היאך נאבד מצוה כזו. עוד מצינו בקידושין (ל"א) אמר ר' יוחנן אשרי מי שלא חמאן (אב ואם). להשתומם משמחה שכזאת, לשמוח שלא היה לו כל זו המצוה הגדולה המצוה של כיבוד אב ואם... ללא "מוסר" אי אפשר לעמוד על זה הענין... הם ביקשו את הפטור מפני שאצלם היה רב מאד הקושיים לקיים מצוה כהלכתה, בבחינת "רצים לפניו כסוסים בין בצעי המים" (סנהדרין צ"ו) לקיים מצוה אחת בכל שלמות, להתחיל במצוה ולבצעה כתקונה ואמיתה היתה זאת אצלם "מעמסה" כבדה מאד, נשאוה בכל עמלם עד "סוף כחותיהם... (שם שם עמוד רמא)

מכתב מאליהו:

יש כמה מדרגות בקיום המצוות ובמעשים טובים, אך יש בהם שתי בחינות כלליות:

א' העשוים לשם שמים ובכוונת הלב לעבודת ה' ולהדבק בדרכיו הקדושים, וב' כשהם עשויים שלא לשמה, או אפילו מפני שהמעשים ההם טובים וישרים ונושאים חן בעינינו, מפני טבע הטוב והיושר שנטבע בנו, אך לא נעשה אותם לשם עבודת ה'. 

והנה השכר בעולם הבא הוא אשר צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה, היינו השכר בעולם הבא הוא להדבק אליו יתברך בדבקות עליונה, ולזכות להשפעה גדולה רוחנית בהשגתו יתברך, אמנם אם המצוות אשר עשה אותם האדם המה בגדר הדבקות אליו יתברך, אז השכר הוא כי אותה הקדושה שבאה אל נפשו על ידי דבקותו בהשי"ת תנתן לו בכפלי כפלים... (חלק א עמוד טז)

...אמר רבי אלעזר עמי הארץ אינם חיים... כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו (כתובות קי"א ב'), פירוש דרק אור תורה לבד, היינו מי שהתורה מאירה ללבו באופן שמשתמש לאורה ועושה כל מעשיו על פיה, זוהי בחינת חיי העולם הבא, אבל מצוות בלי תורה, פירוש שאינן באות מתוך שאיפה רוחנית אלא מקיימן רק מתוך הרגל וחינוך, עדיין אין בהן גדר חיי עולם הבא.

ויש לי ראיה מוכרחת לזה הפלא ופלא. איתא באבות (ב' משנה ה') לא עם הארץ חסיד, וכתב רבינו יונה ז"ל עם הארץ מעורב עם הבריות במדות חשובות, יודע להשמר ושומר עצמו מן הפשעים, ויוכל להיות צדיק ולעשות ולקיים... אך אל מעלת החסידות לא יוכל להשיג כי אם גדול בתורה, שהיא מדה שהיא צריכה טהרת הלב וזכות הנפש וכו'. ולכאורה צריך עיון, האם הצדיק העושה ומקיים מצוות לא יגיע לחיי העולם הבא? אבל באמת הלא כבר כתב הרמב"ם סוף מכות, כשיקיים אדם מצוה ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שעושה אותה לשמה מאהבה... זכה בה לחיי העולם הבא... והרי כתב רבינו יונה דלא שייך טהרת הלב בעם הארץ, ואם כן בצירוף כל הדברים הללו ברור הוא, איך הוא גדר העולם הבא... (שם עמוד קז, וראה עוד ערך דביקות)

מתבאר לנו מכל זה, שזכיותיו של אדם אינן המצוות והמעשים טובים שנתחנך בהם, אלא בחירותיו הטובות לבד, כי כל אשר נתחנך בו, אינו אלא הכנת מקום נקודת הבחירה, שהיא לא נעשית על ידו, והשכר עליה מגיע למחנכיו... והנה רוב בני אדם אם גם חונכו למצוות ולמעשים טובים יעשו מצות אנשים מלומדה, ואם כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וגם בעד זה ישולם להם, אבל מכל מקום קנין מדרגות, דהיינו בחירת הטוב, כמעט שאין להם, כי לעתים רחוקות מאד יגיעו למלחמת היצר... וכאשר ירבה ככה תורה ומצוות, כל אלה תהיינה עשויות בבחירה, מתוך מלחמת היצר, ונמצא שכל מעשיו תהיינה זכיות... (שם עמוד קטו)

אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה וכו'. צריך שיסתכל בצירוף לנקודת לשמה שבפנים, שלא לשמה לבד מסוכנת, אף אם יחשוב מחשבת צירוף לנקודת לשמה, כל זמן שאינה מתגלית נקודה זו בתוקף, עדיין לא עברה הסכנה, מי שעבודתו חיצונית בודאי מחוסר הוא בפנימיות, וכדברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, תדעו שאדם עובר עבירה ואומר הלואי שלא יראני אדם. ואם הארזים נגעו בדקות לחיצוניות, מה יאמרו הקטנים, הלא נראה בחוש ההבדלים בנו בעצמנו בין העובר לפני התיבה לבין המתפלל לעצמו, ובין שניהם לבין המתפלל ביחידות. והרי הרד"ק מעיד שהעושה עבודתו בחיצוניות והפנימיות חסרה, הוא בוזה הא-ל, ובתוך תוכו חושב כי חס ושלום השי"ת לא ידע, והוא כופר מתכסה להעלים רשעו. כמה מוסר צריך כדי לצרף נקודות פנימיות אל תוך החיצוניות... והדברים שנשארו חיצוניים המה חילול גדול ונורא, זה לשון רז"ל, (ויקרא רבה ט"ז) מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שאין חפץ בקילוסו של רשע... והתיר הקב"ה ברחמיו העצומים את החילול למען תקן את האדם, מתוך שלא לשמה וכו', ומה תגדל הסכנה אם חס ושלום לא יגיע לפנים לעולם... (שם עמוד קלה)

...אמנם כן יש ב' מיני קיום מצוות, אף המקיים מצוה עם פנימיות לבו, בהרגש, במלחמת היצר ובמסירות נפש, היא הנקראת חיים, יען שהיא מוספת בנפשו קדושה, והראיה שהוצרך ללחום את יצרו אודותה... 

ב' שמקיים המצוה מפני שנתחנך בה, מצות אנשים מלומדה, ובחינה זו נקראת לבוש, כי אם גם תחסר בה הפנימיות, מכל מקום יש לה ערך חינוכי, היינו ערך של שמירה שלא יפול מטה, כי מי שהוא מסובב במצוות תדיר, אף שמקיים בחיצוניות לבד, ואפילו שלא לשמה, ממש תריס יש לו בפני יצר הרע, והיינו גדר הלבוש שהוא שמירה.

ולכאורה צריך עיון, דאם אין כוונה איך שייך בזה גדר עבודת השם, ואם אין כאן עבודה, איך שייכת קדושה. אבל הוא כנ"ל, כי המעשה עצמה פועלת בנו בבחינת שמירה, אבל אין בחינה זו נקראת חיים, דחיים רוחניים אינם אלא בבחינת חידוש ותוספת בפנימיות האדם... ויש להסתכל בזה בהבחנה עמוקה בכחות הנפש, יש אשר יתחזק לעלות בתורה ובמצוות, אבל כעבור זמן מה וחזוקו איננו, והוא במצב הרפיון כאלו לא התחזק כלל. "מי יעלה בהר ה'" דבר קשה הוא, אבל קשה ממנו, "ומי יקום במקום קדשו", בעצות מעצות שונות ישתמש היצר הרע להפיל את האדם ממרום חיזוקו, ויש בהם עצות עמוקות מאד מתוך ידיעה בהירה בדקות כחות הנפש על להפליא...

ולפעמים ישתמש היצר בעצה עמוקה אחרת. כשהאדם מתחזק והולך ללחום את יצרו הרע ומנצחו, הוא חושב שכבר עלה, ויעמוד במדרגתו זו, כי כבר נצח ליצרו, אמנם מכיוון שהחושב שהוא בטוח מלפול, על כן לא מזדהר עוד כדבעי, ושוב לא ישמור את עצמו להיות מוכן בהתחזקות לעמוד כנגד יצרו אם ישוב אליו...

ויש אשר יעלה כבר בהר ה' וגם יקום במקום קדשו, כי התחזק וקבל על עצמו ממעשה התורה והמצוות וגם יאחז בהם ולא יעזבם, אז ידמה בנפשו כי הצליח לעלות בנקודה שהיא... אמנם ערום הוא היצר ומניה וביה הוא משמיט את תוכן החיזוק... והחובה על האדם להיות תמיד במצב החיזוק וללחום תמיד את יצרו ולעמוד בנסיונותיו תדיר, ונמצא כי חי תמיד חיי תורה ומצוות, חיים אמיתיים...

ואמרו ז"ל יפה פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער, ויש לבאר שהטעם הוא משום דשלא בצער היינו בלי נסיון, ואין במעשים ההם בחינת חיים... משום שאפילו אדם השפל ביותר אם עומד בנסיון שלו, ומנצח ליצרו בנקודת בחירה שלו שהוא מתנסה בה, הרי יש במעשה זו בחינת עולם הבא...

הנה יש כמה מצוות בתורה שענינם הוא לקדש את הגשמיות על ידי הכנסת מצוה לתורה, למשל הנאה מן העולם הזה אחר הברכה, הפרשת תרומה ומעשר, ומה שכתב המדרש בפרשת משפטים בענין הצדקה, שעל ידי זה ראוי לו כל הונו וכדומה. ועיקר גדר מצוות כאלה הוא, שתכלית שאיפת האדם תהיה המצוה, ורק שירי המצוה ניתנו לו ליהנות בהן, והיינו שראוי לאדם להגיע אל המדריגה אשר שאיפתו תהיה לברך את בוראו ולוקח את ההנאה מעולם הזה רק למען שירגיש הודאה עמוקה בברכתו שיברך... אמנם ערמה גדולה יש לו ליצר בעניני המצוות הללו, כי מטעה הוא את האדם לשאוף אך ורק עניני עולם הזה, ומכסה את הרע הזה במצוה אשר יעשה האדם באותו ענין, נמצא שהוא מהפך את הקדושה לטומאה... (שם עמוד רכד)

...והנה המקבל על עצמו קבלות בתשובתו צריך להזהר מאד שתהיינה לפי מדרגתו, כי אם יקפוץ למעלה ממדרגתו, יפול חס ושלום ותבטל תשובתו לגמרי, ואם גם התעוררותו ושאיפתו לתשובה וחרטתו על חטאיו צריכים להיות קיצוניים בתכלית, מכל מקום אחר כך אדרבא, הוא צריך לכפות את עצמו שלא יקבל עליו יותר מדאי בבת אחת, למען שיוכל חזוקו להתקיים...

וכן כל הגבלות שבמצוות, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הידור מצוה עד שליש, חייך קודמין, וכדומה, צריך להרגיש שהגבילוהו בעל כרחו, וי למי שירגיש את עצמו בכי האי גוונא שמח שאיננו מחויב יותר, בבחינת תינוק הבורח מבית הספר...

ומצינו בכמה מקומות שחששו בהדורי מצוה לטורחא דצבורא, וצריך עיון אם לטורח היחיד לא חששו משום דזהו ההידור מצוה שלו, אם כן גם בצבור כל אחד ואחד ראוי שיטרח משום מצות עצמו. אמנם ביחיד עליו להכין את עצמו בשאיפתו שיתחבב עליו העול של הידור המצוה, מה שאינו כן בצבור, חוששין שעל כל פנים יהיה כמי שירגיש עליו עול מיותר, וזה מפסיד את התוכן, אפילו אם יקיים, על כל פנים ראוי שיחבב האדם את כל פרטי עבודתו את השי"ת אפילו הקשים עליו ביותר, כי שאיפתו צריכה להיות בכל הקיצוניות האפשרית... (שם עמוד רמד)

...ומצינו בענין התפילין בספר טעמי המצוות לרדב"ז, (מצוה ע"ט), הצריך לכרוך כל פרשה ופרשה בשער של עגל, ויצא ממנו לחוץ, כדי שיראו כל המקטרגים שיש להם חלק במצוה, ושעיר לעזאזל יוכיח... ומכאן תבין כי בכל מצוה ומצוה צריך לעשות רמז למדת הדין כדי שלא יקטרג עלינו... וברור הוא, דהיינו כנ"ל, שאין הכונה חס ושלום שיעשו מה לס"א ממש, וכל שכן רמז לעגל, כאלו מחשבו חס ושלום לדבר ממשי, אלא לשכך את קשיות העורף ועקשנות כנ"ל...

אמנם צריך לזכר תמיד, כי אותם הויתורים הקלים במה שמותר, צריך שיהיו רק לשם שמים גמור, ואז יצליח, אבל כשרצונו להקל בדברים מטעמים של תאוות ועצלות, אז אדרבא יתגבר כח הס"א בוויתורים ההם, ואם גם דבר היתר הוא, הלא פירש הרמב"ן שיוכל האדם להיות נבל ברשות התורה, אלא צריך להלחם נגד הקולות ככל האפשר, ואז נזכה לסייעתא דשמיא באמת... (שם עמוד קסב)

בהרבה דברים נאמר לעולם יעסוק אדם... שלא לשמה, אבל התשובה איננה נכללת בהם, הן פעולת השלא לשמה היא לשמש כסיוע לנקודה הפנימית בהסירה את המניעות ואת העכובים בדרך התפתחותה אל הלשמה הגמור. אבל התעוררות התשובה היא עצם הנקודה הפנימית ממש, ואם אין היא המניע, הרי אין זו תשובה אמיתית כלל. למשל, הנוטל לולב שלא לשמה, רק מתוך הרגל גרידא או לשם כבוד וכדומה, הרי על כל פנים קיים את המצוה במעשה. ועוד מכיון שבלב כל אחד מישראל קיימת נקודה פנימית של קדושה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות גיטין, "שהרי הוא רוצה להיות מישראל ורוצה לקיים המצווות... אלא דיצרו הרע מעכב", עצם עשיית המצוה מדעתו ושלא מדעתו מעוררת את נימת הלשמה החבויה בלבו, ובזאת כבר זכה להתעלות ממצבו הקודם, ולא עוד אלא שלב האדם רגיש תמיד למה שידיו פועלות, ויתכן מאד שיתעלה תוך כדי קיום המצוה להתקרב לידי עשייתה לשמה... אך בתשובה אי אפשר להיות כן, כי התשובה אינה אלא הפעלת הנקודה הפנימית בבחירה מדעת ובכוונה של מלאכה, ובלי פנימיות לא תתכן תשובה, הרי שהתשובה היא מצוה שאין שייך לעשותה שלא לשמה כלל... (חלק ב עמוד עז)

...ולכן כשנאמר לו (לאברהם בעקדה) שלא כך הוא, בקש שיעשה בו חבורה לכל הפחות, או יטיף ממנו טפת דם, וכוונתו היתה שיעשה על כל פנים מעשה כל שהוא להתפיס בו כל הגילוים אשר גילה במחשבתו, כי כל גילוי צריך מעשה כדי לקבעו בלב כמציאות ממשית. למדנו מזה גודל ערך המעשה, כי הכיר אברהם אבינו ע"ה שגם כל הגילויים הנוראים ההם שהעלה בעבודה רוחנית פנימית כל כך כבירה ועילאית, לא היו נחשבים אלא בבחינת הכנה בלבד, לולא היה קובע אותם במעשה, אם גם מעשה כלשהו או סמלי, ולשם זה הזמינו לו משמים את האיל, שהוכן לכך מששת ימי בראשית, שיקריבנו במקום יצחק, כי גילוי זה היה כולל תכלית כל הבריאה כנ"ל...

עוד למדנו שהשובר יצרו ומקריב לשם שמים את דמיונותיו, נותנים בשמים ערך למעשיו, הקריב מציאות ממש ולא דמיון בלבד, למשל, מי שיש לו דמיונות של חיי רוחה, והוא מניחם ומפריש כל חייו לתורה ועבודה, ערך מעשהו כאילו כבר השיג את כל אשר ידמה בלבבו, וכבר חי במציאות חיי נחת והרווחה אלו, ועם כל זה עזב את הכל במסרו את כל ימי חייו לתורה ועבודה מתוך הדחק, ויותר מזה, כי אם בחר לעזוב את תקוותיו ולמסרן לשמים, אפילו אם אחר כך יתברר שתקוותיו גם כן תתקיימנה במלואן, אם רק עשה מעשה להתפיס בו את מחשבת מסירת תקוותיו שגמר בדעתו מקודם, מחשבתו מצטרפת למעשה, ומקבל עליו שכר כאילו עשה את הכל ממש. (שם עמוד קצח)

כמו כן בקנין מעלת המצוות זוכים על ידי מסירות ועמל, אמרו רז"ל יפה פעם אחת בצער, ממאה פעמים בלא צער, וביאר אאמו"ר זצ"ל שזה נאמר אפילו על צער כל שהוא... הכלל הוא, שהעושה את המצוה בצער ובעמל, על ידי זה נעשה יקרה לו מאד, ודבק ומתקשר יותר אל המצוה, ומתרבה קנינו במעלתה, וכבר ביארנו לעיל כי כל עמל מרבה את הזיקה של האדם לדבר שעמל בו, זהו ביאור אמרם רז"ל לפום צערא אגרא... כי הרי שכר המצוה הוא השפע הרוחני המיוחד שלכל מצוה ומצוה, ושזהו שזוכה בו האדם על ידי עשייתה... (חלק ג עמוד יד)

בדבר מהלך קנין הרוחניות הבאנו במאמר "שבעה רקיעים דרכי העליה", שדרך העליה קשה היא מאד, ודורשת עמל של הרבה שנים, והדבר צריך עיון, הן מפורש בכתוב (דברים ל' י"א) "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'", אולם כבר ביארנו במאמר הנ"ל, שעבור האדם כשרוצה לעלות בכחות עצמו המרחק רב מאד, אלא שעל ידי פתחו של מחט שעושה האדם ממהר אורו של הקב"ה כברק לבא אל לב האדם, ועל ידי סייעתא דשמיא זו הריהו קרוב אליך מאד.

ומה הוא הפתח של מחט? השאיפה הרבה! אמר לו הקב"ה (לאברהם), בשכר שלש ריצות שרצת, אני ארוץ לפני בניך שלש ריצות בשעת מתן תורה וכו'. (תנחומא וירא). אברהם אבינו אחר שמל את עצמו לא היה יכול ללכת מרוב יסוריו, מכל מקום ברוב שאיפתו לחסד רץ לקראת ערבים כדי שלא יעברו ממנו... למדנו ששאיפה המביאה לזריזות היא המביאה את הסייעתא דשמיא, שתקרב אלינו מאד את הרחוק בתכלית הריחוק, וכך מגיעים למדרגות רמות. הקב"ה נותן מצוות, ומכניסן כביכול לתוך ידו של אדם. אם ימהר ויחטפן הרי הן שלו, ואם לאו המקטרגים והמזיקים באים ומפסידים גם את המצוות שהחמיצן האדם במיעוט זריזותו. זה ביאור אמרם ז"ל "ושמרתם את המצות", אל תהי קורא המצות אלא המצוות, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.

ולא עוד, אלא אפילו מה שמבטיח הקב"ה לאדם, לא הבטיח אלא על מנת שיחטפנו בזריזות, דבר זה מבואר בילקוט (מלכים א' קס"ח), והורדתם אותו אל גיחון וגו' ויען בניהו וגו', אמר כה יאמר ה' וגו', והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך וגו', אלא הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. הרי אף שהובטחה מלכות שלמה, היו צריכים להזדרז בהמלכתו, כדי שהמקטרגים לא יחמיצו ויקלקלו את הדבר... (שם עמוד יט)

מתוך שלא לשמה בא לשמה, אולם צריך לדעת שאם האדם לא ישתדל לכוון את מעשיו על מנת להתקרב אל ה"לשמה", מעצמו לא יבא, אפשר לאדם להרבות במצוות ובמעשים טובים כל ימי חייו, ולא לזוז אף במשהו לכיוון הפנימיות, וה"שלא לשמה" שלו ישאר בלי שינוי. וכן ביארנו לעיל, שרק אם יש נקודת לשמה בתוך השלא לשמה, אז יוכל האדם לבא לידי לשמה. נקודת הלשמה מתגלה בכמה אופנים, אך העיקר הוא שירצה האדם, גם עתה בהיותו בתוך עולם השלא לשמה, לבא לידי לשמה, עליו לדחוף את עצמו בכח להכנס בשערי הלשמה.

חז"ל רמזו זאת בענין התנגשותם של יעקב ועשו, באמרם התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה ולמלחמה. הדורון שהאדם מגיש ליצר הוא כל פיתויי השלא לשמה, הבטחת השכר, יראת העונש... אבל כדי לבא לידי נצחון גמור, אל הדבקות והפנימיות, צריכים שני דברים נוספים, תפלה, שהיא בטוי הרצון החזק להכנס לפנים, ומלחמה מלחמת היצר וההשתדלות לביטול היש, ביטול השאיפות של עולם השלא לשמה.

זהו סדר מלחמת העליה, א' דורון - שלא לשמה, ב' תפלה - ממנה באה שאיפה רוחנית טהורה, ג' מלחמה - כי מהתחזקות השאיפה לרוחניות צומח ביטול היש של עולם השלא לשמה...

הדברים האמורים עמוקים ויסודיים מאד בעבודת ה', כי יוצא לפי זה שעיקר עבודתנו הוא לבטל את הרע, להסיר את טמטום לבבנו, והטוב שהוא אורו יתברך שמאיר לתוך לבנו, מתגלה אז ממילא. זה ביאור מאמר רז"ל לא ניתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהן את הבריות, כלומר לזכך ולטהר אותם, כדי שהטוב יאיר בהם.

וכן אנו מוצאים בדרכי עבודה רבים, לדוגמא, א' בביטול השקר מתגלה האמת ממילא, ב' בביטול היש הגשמי באה הדבקות לרוחניות ממילא. ג' בביטול אהבת עצמו (כח הנטילה) מתגלה אהבת החסד ממילא... (שם עמוד קיח)

רז"ל מייעדים דברים גדולים לעושה מצוה מתוך פנימיות. אמרו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני בשלח ר"מ) רבי נחמיה אומר... המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש. פירוש "המקבל עליו", שאינו עושה מתוך הרגל, אלא ההכנה הרוחנית גורמת לעשיה, זו היא המדרגה הפנימית, ועשייה זו נקראת "באמונה", שלמות מדרגה זו של פנימיות אמיתית טהורה היא המדרגה של השראת רוח הקודש.

אמרו רז"ל (ברכות כ"ח) שהכריז רבן גמליאל, כל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, ויש שטועים לחשב שהיו בין תלמידיו צבועים וזייפנים, אבל חלילה לומר כן, אלא הפירוש הוא, שהיו ביניהם כאלה שהכירו בעצמם שמקור מעשיהם עדיין לא היה פנימיות לבבם, אלא מקצת מעשיהם עשו מחמת פניות וגורמים חיצוניים... (שם עמוד קכד)

...למשל מצינו במצוה האחרונה "כתבו לכם את השירה הזאת", שכל אחד מחוייב לכתוב לו ספר תורה, ואמרו רז"ל שמי שכותבה בידו כאילו קבלה מהר סיני, ולכאורה צריך עיון, מה פירוש לזה. ומסתבר לעניות דעתי, לבאר, שהקב"ה הגדיל כל כך את ערך מעשי האדם, כביכול עד שידמו למעשיו ממש, ויהיה פירוש הדברים, כי כשכותב אדם ספר תורה כהלכתה, אזי אפשרית מדרגה כל כך גבוהה, עד שתרד על ידי כתיבתו קדושה לספר תורה זה, ממש כאילו היתה כתובה בידו של הקב"ה כביכול, ומובן שלא במצוה זו לבדה הדבר כן, אך בכל מעשי האדם... (שם עמוד שלב)

יש שעושה מצוות כדי לחיות, ויש שחי כדי לעשות מצוות. אמנם הראשון עומד במדרגה לגמרי לא מבוטלת, הרי הוא בעל אמונה ויודע שחייו והצלחתו והצלחת אנשי ביתו תלויים בשמירת מצוות הבורא ית', אך נראה כאילו הוא הגיע למין הסכם כזה עם הבורא ית"ש, הוא ישמור את מצוות ה', וה' ישפיע לו מן השמים מה שדרוש לו להצלחת עניניו. איש כזה אינו מרגיש שבזה הוא עושה את חייו הפרטיים כרשות אחרת השייכת בעצם רק לו, ואת השי"ת הוא מכניס בה רק לפרקים, לצורך המצוה ולא יותר. הרי זה פגם נוסף באחדות.

התיקון לזה, עליו לעשות מהפכה במחשבותיו. הוא יתבונן וילמד ממצות קידוש ה' שחייו אינם שלו כלל, הם ניתנו לו למטרה אחת, לשם עבודתו ית'... הוא יכול להתבונן ולידע שחייו הם צריכים להיות כלי למצוות, ולא המצוות כלי לחייו... (חלק ד עמוד יג)

...כן ראינו בעינינו שיש אנשים המכבדים את כלי המצוות, למשל עושים מנורת כסף יקרה לחנוכה, אבל אינם חוששים כלל להתבונן בתוכן ענין נס חנוכה ולהוסיף אמונה בה' וכדומה, כי התוכן הרוחני נשאר אצלם מזולזל ודי להם להטעות את עצמם במה שנותנים ערך רב לכלי המצוה החיצוני. (אמנם יש ענין של "זה א-לי ואנוה", והידור מצוה, אבל זה נאמר כדי להדר את המצוה, היינו להרבות את ערכה בלבנו, ולא כשכל הערך ניתן לכלי החיצוני ולמצוה עצמה וענינה ולא כלום)... (שם עמוד רכה)

גדר הדבר הוא שהרואה את עצמו רפוי באיזה ענין ורוצה להתחזק ולעשות תשובה, אבל כבר נוכח לדעת שתשובתו אינה מחזיקה מעמד, כי "בשעת יצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב" (נדרים ל"ב), מה תקנתו? יעשה את עצמו "מוכרח", יסדר את כל עניניו באופן שההתנהגות הרצויה היא כבר אצלו "דיעבד". הוא צריך לקפוץ אל הים, כמו בקריעת ים סוף, ואז ימצא הסייעתא דשמיא הדרושה לקיום החלטתו...

וכן כל קבלה שהאדם מקבל על עצמו ביום הכפורים צריך להבטיח את קיומה על ידי שעושה את הענין "דיעבד". איך עושים זאת? במה שקושרים את קיומו על ידי איזה "שלא לשמה", ובזה מקיימים מה שאמרו ז"ל "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך - בשני יצריך",למשל אם לקוי הוא בביטול תורה, יקבל על עצמו לתת שיעור ברבים, ואז יהיה מוכרח ללמוד בעיון כדי שידע מה להשיב לשואלים ולא יתבזה. בלי נקיטת אמצעים כאלה, ברוב הפעמים לא תהיה קבלתו אלא הטעאה עצמית בלבד... (שם עמוד רלז)

ובכלל לא מצאנו שיפטר אדם מאיזו מצוה שתהיה מפני שאינו יכול לעשותה לשמה, הכלל הוא להיפך, אנו מצווים לעשות המצוה על כל פנים אם גם במדרגתנו נעשינה שלא לשמה. אלא אי תיבעי הא תיבעי (תשאל), מי שעומד במצב שאם יתעסק בהתפתחותו הרוחנית בתורה ויראת שמים תהיה התעסקותו עם הציבור יותר פנימית בעתיד, מאשר אם יתעסק להשפיע על אחרים אשר בהתעסקות זאת יעבוד באופן חיצוני יותר, היינו יותר שלא לשמה, באיזה מהם יבחר, ואי אפשר לעשות שניהם כאחד, כי האחד יפריע לשני.

ולכאורה יש להביא ראיה מגמרא (ערכין ט"ז) דבעי הש"ס ענוה שלא לשמה ותוכחה לשמה איזה מהן עדיף, ומסיק דכשם שענוה לשמה גדולה מכולן, כן ענוה שלא לשמה גדולה ודוחה תוכחה לשמה. ואם כן גם בנידון דידן כן, כי מצוה דרבים עדיפא בלשמה, אם כן גם שלא לשמה דידה עדיפא, וכל שכן כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.... (שם עמוד רעג)

אבל כאן שאלה גדולה, איך מבטלים את פעולת ההרגל? האם בזה שנעביר במחשבתנו כי המצוה היא שיהיה בעינינו כחדש, האם בזה תבטל פעולת ההרגל? הלא פשוט כי זה לא יועיל כלל. אמנם העיון וההתבוננות המה אשר יבטלו את פעולת ההרגל. כל דבר אשר יעיין בו האדם ימצא בו חידוש, הן בהלכה והן באגדה, הן בתפילה והן בקריאת שמע, וכן בכל דבר מצוה אם יכין אדם עצמו אליה ויחדש הבנה בכוונתו אשר יכוון בה וממציא חדשות בהדור המצוה, אז תהיה כמו חדשה אצלו... (שם עמוד שלט)

מעלת האדם נידונית כפי הערך והחשיבות שהוא מייחס למצות שהוא עושה. זה מפורש בנביא (ישעיה נ"ח י"ג) שהאיש המרומם המקבל נחלה בלי מצרים - היינו השכר הנצחי - הוא זה שנאמר עליו "וקראת לשבת עונג" - שהשבת עצמה היא התענוג שלו, "לקדוש ה' מכובד" - שמכבדה משום קדושתה, "וכבדתו מעשות דרכיך וכו'" - שנמנע ממצוא חפצו לא מחמת האיסור אלא שכבוד השבת אינו מאפשר לו לעשות שום דבר זולת מה שקשור עם קדושתה.

וזהו גם כן הידור מצוה, שאין הכונה שההידור הוא תוספת עוד קצת מעשה במצוה, "עוד קצת מצוה", אלא זוהי מדרגה בהערכת המצוה בלבבנו ואם לא הגענו למדרגה זו בפנים מה תועלת בהדורנו, הרי זה רק "כאילו" ולא מציאות, וכנ"ל. (חלק ה עמוד רלג)

היצר רוצה שנתעסק בחיצוניות של מצוות, כי אם יהיה לנו סיפוק והנאה מזאת לא נעלה במעלות הרוחניות והפנימיות ונישאר ב"מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כ"ט י"ג). והתוצאה מזה "ואבדה חכמת חכמיו" וגו' (שם שם י"ד). ואמרו ז"ל (איכ"ר א' ל"ט) "זה סילוקם של צדיקים", כי תכלית חכמתם היא שאנחנו נתעלה על ידה, ואם אנחנו לא עושים זאת הרי שבטלה התכלית, וכשבטלה תכליתם החכמים מסתלקים. (שם עמוד שסז)