מואב

(ראה גם: אהוד, בלעם, בלק, דור המדבר-פעור, לוט, עמון, רות)

 

ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב, הוא אבי מואב עד היום. (בראשית יט לז)

אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. (שמות טו טו)

...כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האמורי. (במדבר כא יג)

כי חשבון, עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון. על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב בעלי במות ארנון. אוי לך מואב אבדת עם כמוש, נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון. ונירם אבד חשבון עד דיבון, ונשים עד נופח אשר עד מידבא. (שם שם כו)

ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כלחוך השור את ירק השדה, ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא... (שם כב ג והלאה, וראה עוד בלק, בלעם)

ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירושה... (דברים ב ט)

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא אבה ה' אלקיך לשמע אל בלעם, ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלקיך. לא תדרש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. (שם כג ד)

ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' , ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה'... ויאמר אלהם רדפו אחרי כי נתן ה' את אויביכם את מואב בידכם, וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב ולא נתנו איש לעבר. ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש כל שמן וכל איש חיל, ולא נמלט איש. ותכנע מואב ביום ההוא תחת יד ישראל, ותשקט הארץ שמונים שנה. (שופטים ג יב)

וילך דוד משם מצפה מואב, ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלקים. וינחם את פני מלך מואב, וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה. (שמואל א כב ג)

ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות, ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה. (שמואל ב ח ב)

ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל, הוא הכה את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את האריה בתוך הבור ביום השלג. (שם כג כ)

ויפשע מואב בישראל אחרי מות אחאב. (מלכים ב א א)

ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. ויהי במות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל... וילך וישלח אל יהושפט מלך יהודה לאמר מלך מואב פשע בי התלך אתי אל מואב למלחמה, ויאמר אעלה, כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך... ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו, וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים... ויכו ישראל ויכו את מואב וינסו מפניהם, ויכו בה והכות את מואב. והערים יהרוסו וכל חלקה טובה ישליכו איש אבנו ומלאוה וכל מעין מים יסתומו, וכל עץ טוב יפילו עד השאיר אבניה בקיר חרשת, ויסבו הקלעים ויכוה. וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה, ויקח אתו שבע מאות איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכולו. ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה על החומה, ויהי קצף גדול על ישראל, ויסעו מעליו וישובו לארץ. (שם ג ד והלאה, וראה שם עוד)

משא מואב, כי בליל שודד ער מואב נדמה כי בליל שודד קיר מואב נדמה. עלה הבית ודיבון הבמות לבכי על נבו ועל מידבא מואב ייליל, בכל ראשיו קרחה כל זקן גרועה. בחוצותיו חגרו שק על גגותיה וברחובותיה כלה ייליל יורד בבכי... לבי למואב יזעק בריחה עד צער עגלת שלישיה כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו כי דרך חורונים זעקת שבר יעוערו... (ישעיה טו א, וראה שם עוד)

...על כן מעי למואב ככנור יהמו וקרבי לקיר חרש, והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל. זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז. ועתה דבר ה' לאמר בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב ושאר מטע מזער לא כביר. (שם טז יא)

למואב כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל, הוי אל נבו כי שודדה הובישה נלכדה קריתים, הובישה המשגב וחתה. אין עוד תהלת מואב בחשבון חשבו עליה רעה לכו ונכריתנה מגוי גם מדמן תדומי אחריך תלך חרב. קול צעקה מחורונים, שוד ושבר גדול. נשברה מואב השמיעו זעקה צעיריה... כי יען בטחך במעשיך ובאוצרותיך גם את תלכדי ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדיו. ויבא שודד אל כל עיר וער לא תמלא, ואבד העמק ונשמד המישור אשר אמר ה'... שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו, ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר. לכן הנה ימים באים נאם ה' ושלחתי לו צועים וצעוהו וכליו יריקו ונבליהם ינפצו. ובוש מואב מכמוש כאשר בושו בית ישראל מבית אל מבטחם... נגדעה קרן מואב וזרועו נשברה נאם ה'. השכירוהו כי על ה' הגדיל וספק מואב בקיאו והיה לשחק גם הוא. ואם לא השחוק היה לך ישראל אם בגנבים נמצאה, כי מדי דבריך בו תתנודד. עזבו ערים ושכנו בסלע יושבי מואב, והיו כיונה תקנן בעברי פי פחת. שמענו גאון מואב גאה מאד גבהו וגאונו וגאותו ורום לבו. אני ידעתי נאם ה' עברתו ולא כן בדיו, לא כן עשו. על כן על מואב איליל ולמואב כלה אזעק אל אנשי קיר חרש יהגה... כי כה אמר ה' הנה כנשר ידאה ופרש כנפיו אל מואב. נלכדה הקריות והמצדות נתפשה, והיה לב גבורי מואב ביום ההוא כלב אשה מצרה, ונשמד מואב מעם כי על ה' הגדיל... ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאם ה', עד הנה משפט מואב. (ירמיה מח א והלאה)

כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו, על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. ושלחתי אש במואב ואכלה ארמנות הקריות, ומת בשאון מואב בתרועה בקול שופר. וכרתי שופט מקרבה וכל שריה אהרוג עמו אמר ה'. (עמוס ב א)

שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון אשר חרפו את עמי ויגדילו על גבולם. לכן חי אני נאם ה' צב-אות אלקי ישראל כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה, ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם, שארית עמי יבוזום ויתר גוי ינחלום. זאת להם תחת גאונם כי חרפו ויגדילו על עם ה' צב-אות. נורא ה' עליהם כי רזה את כל אלהי הארץ וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגוים... (צפניה ב ח)

ויוקים ואנשי כוזיבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישובי לחם, והדברים עתיקים. (דברי הימים א ד כב)

ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה וינגפו. ויעמדו בני עמון ומואב על יושבי הר שעיר להחרים ולהשמיד, וככלותם ביושבי שעיר עזרו איש ברעהו למשחית. (שם ב כ כב)

זהר:

...מכאן והלאה אוי לך מואב, כי אותו שהיה מגין עליך נשבר, משום זה כיון שראה מואב שהמגן שלהם נשבר, אז ויגר מואב מפני העם מאד, מהו מאד, היינו יותר ממות... (בלק יד)

יום אחד היו החברים יושבים ומתנגחים אלו באלו, והיה שם רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ושאר החברים. אמרו הרי כתוב אל תצר את מואב ולא תתגר בם מלחמה וגו', שהוא בשביל רות ונעמה העתידות לצאת מהן,ואם כן צפורה אשת משה שהיתה ממדין ויתרו ובניו שהיו כולם צדיקי אמת על אחת כמה וכמה... ואם כן משא פנים יש בדבר, שהרי בני מדין היו יותר ראוים להנצל ממואב.

אמר רבי שמעון, אינו דומה מי שעתיד ללקוט תאנים למי שכבר לקט אותם, (רות ונעמי עוד לא יצאו מעמון ומואב, מה שאינו כן צפורה כבר יצאה ממדין)... כך מואב שהיה עתיד להביא אלו התאנים שמר אותו הקב"ה, שכתוב אל תצר את מואב, מדין שכבר נתנו התאנים ולקטו אותן, כתוב צרור את המדינים, כי מכאן ולהלאה אילן התאנים זה אינו עתיד להביא פירות, ובשביל זה הוא ראוי לשריפת אש... פתח ואמר ויאמר מואב אל זקני מדין וגו', מואב הם שהתחילו לצרור את ישראל, ומשום אלו התאנים (רות ותולדותיה) שעתיד מואב להוציא לעולם ניצלו מעונש...

אמר רבי אלעזר ודאי כך הוא. ולמדנו עוד שזו שהיתה חצופה ואמרה מואב, שכתוב ותקרא את שמו מואב, נראה ישראל בחוצפה אליהם, כמו שהיא היתה חצופה שאמרה מואב, דהיינו שמאב היה בן הזה, אבל הצעירה שאמרה בן עמי, והסתירה דרכיה, גם ישראל היו מסתירים דרכיהם אליהם, שהיו מעטפים עטיפה בטלית, ונראים לפניהם כאחים ממש. (שם ס והלאה)

פתח איהו ואמר, ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין לא כתוב, אלא ויאמר מואב, היינו כי הצעירים של מואב לקחו עצה מזקנים של מדין, והזקנים נמשכו אחר רצון הצעירים ונתנו להם עצה... והכל היה ממדין בכמה אופנים. ומשום זה נענשה מדין, והקב"ה אמר למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, לך ראוי ולך נאה, למואב אני עוזב אותם, עד שתצאנה שתי מרגליות מביניהם, הרי דוד בן ישי שהוא ינקום הנקמות ממואב, וירחוץ הקדושה המלאה טנופת של פעור. זה שאמר מואב סיר רחצי,ודאי, וכל עוד שאלו ב' מרגליות לא יצאו מהם, לא נענשו... (שם צג)

פתח ואמר, ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב וגו', ויאמר ה' אלי, וכי עד עתה לא ידענו שעם משה דבר הקב"ה, ולא עם אחר. שהיה צריך לכתוב ויאמר ה' אלי, אלי למה, אלא למשה צוה הקב"ה שלא לצור את מואב, אבל לאחר לא צוה, לדוד לא צוה זה, ומשום זה אלי, אל תצר את מואב, אפילו לגבול קטן שלהם, כי מהם יצא, מי שינקום נקמות לישראל וינקום גם נקמתם, והוא דוד, הבא מרות המואביה... ואם תאמר ליהושע ולאלו הזקנים שהאריכו ימים אחריו גם כן מותר, אינו כן, משום שכולם מבית דינו של משה היו, ומה שנאסר למשה נאסר להם, ועוד שלא יצאו עדיין את אלו מרגליות הטובות, כי בימי השופטים יצאה רות, ובת עגלון מלך מואב היתה... 

כתוב מלא החבל, מהו מלא החבל, אלא שזהו שכתוב מלא כל הארץ כבודו, (שהיא המלכות), שהיתה אומרת זה הוא להחיות וזה הוא להרוג, וחבל ההוא נאחז באלו שהיו ראויים שיהרגו, משום זה אחז בחבל ופשט את החבל, על מה שעשו לאותו חבל נחלת ה'... (שם צח)

בשעה שאמר אותו רשע והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי, מיד, אלו של מואב (השרים) נזדעזעו לדבר הזה, וישבו שם, ואלו של מדין לא חששו לזה כלום, והלכו להם... (שם רפו) 

רבי בון אמר, אילו הייתי שם כשנתקיימה ההלכה מואבי ולא מואבית, הייתי חולק עליה והייתי אומר, מואבית ולא מואבי, שכתוב בהן ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, וכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם ותהי המגפה בעדת ה', הן גרמו כל כך, והזכרים אסורים והן מותרות. 

ומיד אמר אני חוזר בי, ומה משה ואלעזר קבלו אותן, שכתוב אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, מהו הטעם, הוא כי באונס עמדו בנות מואב באותו מעשה, שאמר רבי חלקיה אמר רבי אסיא בן גוריון, האנשים באו ומביאין אותן בעל כרחן, ואותה שלא רצתה הרגו אותה, עד שכל המואביות היו שם באונס, ועל כן האנשים אסורים ודאי, והנשים מותרות. ועוד שכתוב בתורה שני טעמים, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואשר שכר עליך את בלעם, הרי שעיקר הדבר היו גברים... (זהר חדש רות קמו)

אין לך בעולם נשים מתעסקות בנחש ובכשוף כמו מואביות, שכתוב ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. כיון שהיו אוכלים משהו בכשפיהן, מיד היו משתחוים לאלהיהם, ויצמד ישראל לבעל פעור, רבי חייא אמר כצמידים האלו התכשיטים, כך היו מתחברים בבעל פעור. מנין לנו (שישראל עבדו לפעור) מפני הכשוף של הנשים, שכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, בעצת בלעם לא נאמר, אלא בדבר בלעם, למד אותן הנשים דברים בפה, (כי) מכשפים וקוסמים לא היו בעולם כמוהן, ועם כל זה הדבורים שבפה הצריכים להשלים הכשפים לא היו יודעות, ועל כן בדבר בלעם (שלימד אותן) עשו והשלימו כשפיהן ויכלו להם... (שם שז)

 

מכילתא:

אילי מואב, אם תאמר שהם באים לירש את ארצנו, והלא כבר נאמר אל תצר את מואב וגו', הא מה תלמוד לומר אילי מואב, מפני אנינות הם באים עכשיו לעורר מריבה שבין אבינו לאביהם, שנאמר ויהי ריב וגו'... (בשלח-שירה פרשה ט)

ספרי:

מאת המדינים, והרי מואבים היו תחילה לדבר, שנאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין, מימיהם לא עשו שלום זה עם זה, וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל. משל למה הדבר דומה, לשני כלבים שהיו בעדר, והיו צווחים זה עם זה. בא זאב ליטול טלה מן העדר, והיה אחד מהם מתגרה כנגדו, אמר חבירו אם איני הולך ומסייעו, עכשיו הורגו ותוקף עלי והורגיני, עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם הזאב. כך מואב ומדין מימיהם לא עשו שלום זה עם זה, שנאמר המכה את מדין, וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה, ונלחמו עם ישראל... (מטות קנז)

תלמוד בבלי:

...אמר לו דואג האדומי, עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו, מאי טעמא דקאתי מרות המואביה, אמר לו אבנר תנינא עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, אלא מעתה ממזר ולא ממזרת, ממזר כתיב, מום זר, מצרי ולא מצרית, שאני הכא דמפרש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, אישתיק, מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם. התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם, הכי קאמר ליה, הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש, שאל, אמרו ליה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, אקשי להו דואג כל הני קושייתא, אישתיקו, בעי לאכרוזי עליה, מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש, וכתיב יתר הישמעאלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר, כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית... הכא תרגימו כל כבודה בת מלך פנימה, (לכך לא הקדימו בלחם ובמים)... (יבמות עו ב, וראה שם עוד)

דרש רבא מאי דכתיב אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון, אח נפשע מקרית עוז זה לוט שפירש מאברהם, ומדינים כבריח ארמון, שהטיל מדינים כבריח וארמון, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. דרש רבא ואיתימא רבי יצחק מאי דכתיב לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע, לתאוה יבקש נפרד זה לוט, ובכל תושיה יתגלע, שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דתנן עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם... (נזיר כג א)

ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן, אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית... אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקאמרה מואב, אמר לו הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו... ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל, עובד ישי ודוד ושלמה, ואילו צעירה עד רחבעם, דכתיב ושם אמו נעמה העמונית... (בבא קמא לח א)

ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, היינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא (מעצי היער קת לגרזן), כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת. ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה, בשלמא למאן דאמר לשם שמים היינו דכתיב ויהי קצף גדול על ישראל, אלא למאן דאמר לשם עבודה זרה אמאי ויהי קצף, כדרבי יהושע בן לוי, דרבי יהושע בן לוי רמי, כתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם, וכתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם, כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם... (סנהדרין לט ב)

אמר עולא עמון ומואב שיבבי בישי דירושלים הוו, כיון דשמעינהו לנביאי דקא מיתנבאי לחורבנא דירושלם שלחו לנבוכדנצר פוק ותא, אמר מסתפינא דלא ליעבדו לי כדעבדו בקמאי, שלחו ליה כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק, ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה, שלח להו בקריבא הוא ואתי, שלחו ליה הלך בדרך מרחוק, שלח להו אית להו צדיקי דבעו רחמי ומייתו ליה, שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו, ואין כסף אלא צדיקים, שנאמר ואכרה לי בחמשה עשה כסף וחומר שעורים ולתך שעורים. שלח להו הדרי רשיעי בתשובה, ובעו רחמי ומייתו ליה, שלחו ליה כבר קבע להן זמן, שנאמר ליום הכסא יבא ביתו, אין כסא אלא זמן, שלח להו סיתווא הוא ולא מציינא דאתי מתלגא וממיטרא, שלחו ליה תא אשינא דטורא, שנאמר שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון, שלח להו אי אתינא לית לי דוכתא דיתיבנא ביה, שלחו ליה קברות שלהם מעולין מפלטירין שלך... (שם צו ב)

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא, גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים... (שם קג ב)

מדרש רבה:

וגם ללוט ההולך את אברם וגו', ד' דברים טובים היו ללוט בעבור אברם, וילך אתו לוט (בראשית י"ב), וישב את כל הרכוש וגם את לוט (שם י"ד), ויהי בשחת אלקים וגו' ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט וגו' (שם י"ט), וכנגדן היו בניו צריכים לפרוע לנו טובות, לא דיין שלא פרעו לנו טובות אלא רעות, הדא הוא דכתיב (במדבר כ"ב) וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור, (שופטים ג') ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים, (דברי הימים ב' כ') ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני מדין ועמהם מן העמונים על יהושפט, ועוד כתיב (איכה א') ידו פרש צר על כל מחמדיה, ונכתב חטא שלהם בד' מקומות, (דברים כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי וגו' עד על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכתיב (מיכה ו') עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה וגו', עמדו ד' נביאים וחתמו גזר דינם, אלו הם, ישעיה ירמיה צפניה יחזקאל. ישעיה אמר (ישעיה ט"ו) משא מואב כי בליל שודד ער מואב נדמה כי בליל שודד קיר מואב נדמה, ירמיה אמר (ירמיה מ"ט) לכן הנה ימים באים נאום ה', והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה, ובנותיה באש תצתנה וירש ישראל את יורשיו אמר ה'. יחזקאל אמר (יחזקאל כ"ה) לבני קדם על עמון ונתתיה למורשה, למען לא תזכר בני עמון בגוים, ובמואב אעשה שפטים וידעו כי אני ה'. צפניה אמר (צפניה ב') לכן חי אני נאם ה' צב-אות אלקי ישראל כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה. (בראשית מא ד)

ותלד הבכירה בן וגו', רבי יודן משם רבי אייבו הבכירה על ידי שביזתה כבוד אביה ואמרה שמו מואב, מאב, אמר הכתוב (דברים ב') אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה אי אתה עושה עמהן, אבל אתה מפתק הנהרות שלהן, שורף גדישים שלהן באש... אמר רבי יהודה בן רבי סימון ורבי חנין בשם רבי יוחנן בנותיו של לוט הולכות לעבור עבירה ונתפקדו, באיזה זכות, בזכות מואב, מי אב, שנאמר באברהם (בראשית י"ז) כי אב המון גויים נתתיך. (שם נא יד)

מואב סיר רחצי, לפי שבשעה שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב, כי היה ירא מפני שאול והיה בוטח בהם, לפי שהיה מרות המואביה, הדא הוא דכתיב (שמואל א' כ"ב) וילך דוד משם מצפה מואב, ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלקים, ואומר (שם) וינחם את פני מלך מואב, וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה, ולכך קראו סיר, מה הבשר מתעכל בסיר, כך נתעכלו שם, שהרגם מלך מואב, ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד שברח אצל נחש עם דוד, ולפיכך נתגרה עם המואבים, הדא הוא דכתיב (שם ב' ח') ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות, ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה... (במדבר יד ג)

...ואחר כך שלחו אל מלך מואב ולא אבה, אף על פי שאינו מפורש כאן, הרי מפורש בשופטים מלמד שהכל ברוח הקדש, שלא היה בכולן קל מיפתח, והוא פירש, שנאמר (שופטים י"א) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך, ולא שמע מלך אדום, וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, ואף משה רמז, כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר, והמואבים היושבים בער... (שם יט ח)

ויקח ישראל את כל הערים האלה וגו', כי חשבון עיר סיחון, זה שאמר הכתוב כי ה' אוהב משפט (תהלים ל"ז), אמר לו הקב"ה למשה אל תצר את מואב, וחשבון של מואב היתה, שנאמר כי חשבון עיר סיחון, וכל מה שנטל ממואב שאילו נטלוהו ממנו היה בידם גזל של עולה, אלא נטל סיחון מן מואב, ונטלו ישראל מן סיחון, שהיו פטורין מן הגזל, לכך כתיב כי חשבון עיר סיחון. על כן יאמרו המושלים זה בלעם ואביו ששכרן סיחון לקלל את מואב, והן אמרו תבנה ותכונן עיר סיחון, כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב, שקללו את מואב שימסרו בידו, אוי לך מואב... (שם שם יח)

ויחל העם לזנות, זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל, מי שפתח בזנות תחילה השלים לבסוף, אמותיהם התחילו בזנות, ותאמר הבכירה אל הצעירה לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו וגו', ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי, למדתה אחותה, לפיכך חסה הכתוב על הצעירה ולא פירשה אלא ותשכב עמו, ובגדולה כתיב ותשכב את אביה, ואותה שפתחה בזנות תחלה השלימו בנותיה אחריה, שנאמר לזנות אל בנות מואב. (שם כ כב)

ועוד אמר לכם ליתן המואבים בידכם, והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו. אמרו לו התורה אמרה לא תשחית את עצה, ואתה אומר כן, אמר להם על כל האומות צוה דבר זו, וזו קלה ובזויה היא, שנאמר ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם (דברים כ"ג), אלו אילנות טובות, לכך נאמר צרור את המדינים. (שם כא ז)

ויבואו שדה מואב ויהיו שם, בתחלה באו להם בעיירות מצאו אותם פרוצים בעבירות, אחר כך באו להם לכרכים מצאו אותם מדוחקין במים, ואחר כך חזרו להם בעיירות, ויבואו שדה מואב ויהיו שם. (רות א ו)

ותרד הגורן וגו', במואב כתיב (ירמיה מ"ח) אני ידעתי נאם ה' עברתו ולא כן בדיו, רבי חנינא בר פפא ורבי סימון ורבנן, רבי חנינא אמר תחלת עבורה של מואב לא היה לשם שמים אלא לשם זנות, שנאמר (במדבר כ"ה) וישב ישראל בשטים וגו', בדיו לא כן עשו לשם זנות אלא לשם שמים, ותעש בדיו לא נאמר, אלא לא כן עשו לשם שמים אלא לשם זנות, וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. רבנן אמרי תחלת עיבורה לשם זנות, וסופה לשם שמים, שנאמר ותרד הגורן ותעש. (שם ה יד)

מדרש תנחומא:

ויגר מואב, מהו ויגר, כשהיו ישראל נראין לעמונים נראים עטופים לשלום, וכשנראים למואבים נראים מזויינים למלחמה, שכך כתיב (דברים ג') וקרבת מול בני עמון אל תצורם כתיב, כל מיני צרה, אל תצר להם ואל תתגר בם כל מין גירוי, ולמואבים אמר אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (שם), מלחמה אין אתה עושה, ומה שאתה יכול לחטוף מן החוץ חטוף, ולפיכך נראים מזויינים להם נאגרין לעריהם, שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר אוגר בקיץ בן משכיל. דבר אחר ויגר, לשון גר, שהיו רואין לעצמן כגרים בעולם, ואמרו למצרים ירדו לגור והאחזו אותה, והיו משכירים להם בתים, שנאמר ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה. דבר אחר ויגר לשון יראה, שהיו מתיראין שראו כל הארץ ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב, שנאמר (במדבר כ"א) והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו', ועוג נטל את הארץ בני עמון, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים וגו' הלא היא ברבת בני עמון. באו ישראל נטלוה משניהם גזל שאין בו עולה, והיו אלו רואים את ארצם ביד ישראל, והיו אומרים לא אמר הקב"ה כי לא אתן לך מארצו ירושה, והרי ארצינו לפניהם, לכך היו מתייראים. ויקץ מואב, שהיו מתייראין שהיו רואין עצמן כקוץ לפניהם. (בלק ב)

ילקוט שמעוני:

דבר אחר נקום נקמת בני ישראל, אחד כנגד מדין ואחד כנגד מואב, והלא מואב היה תחלה לעצה על ישראל, שנאמר ויאמר מואב אל זקני מדין, ומה נשתנו מדין ממואב, שנאמר נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים, ובמואב כתיב אל תצר את מואב, אלא שהיה דוד עתיד לצאת מהם, אמר להם הקב"ה המתינו להם, מציאה יש לי ביניהם, אקחנה מהם ואחר כך עשו נקמה בהם. וכן מצינו שכיון שבא דוד מסרן הקב"ה בידו, שנאמר ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה. אבל מדין נמסרו ביד ישראל, שנאמר ויצבאו על מדין. ועצת מואב לא היתה על ישראל אלא להריגה, שנאמר אולי אוכל נכה בו, אבל עצת מדין לא היתה אלא להחטיא את ישראל, ועל ידן נפלו כ"ד אלף מישראל, ועל ידן נתחייבו כליה, שהמחטיאו לאדם קשה מן ההורגו, ולא עוד אלא שהכתיב הקב"ה עליהם לא יבא עמוני ומואבי, מפני מה זכרים אסורים ונקבות מותרות, מפני שעתידה רות לצאת מהם, ועוד שאמר לו הקב"ה לאברהם אחרים אתה מכניס תחת כנפי, ולוט בן אחיך פירש ממני, אף אני אכתוב עליו לדורות לא יבא עמוני ומואבי. (במדבר פרק לא, תשפה)

אל תצר את מואב, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקריתיה מואב, אמר ליה רחמנא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא, אבל צעורי ואנגריא צעריה, ואילו צעירה דקריתיה בן עמי, אמר לו אל תצורם ואל תתגר בם כלל. רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזיל נינחמיה, אמר להו מה אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגדופא הוא, דאמרי מאי אפשר לן למעבד, הא אפשר לן למעבד עבדי. אזל הוא לחודיה לגביה, אמר ליה מאי דכתיב ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכי מה עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן, אמר ליה הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית, ומה בשביל שתי פרידות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות של רשעים ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה וראויה לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה.

אל תצר את מואב, משל לאחד שהלוה על גדישו שיתן לו חיטין לגורן, היה לבעל הגדיש שונא אחד, והלך והדליק את הגדיש, ובא המלוה ותפש את הלוה ואמר ליה תן לי מה שאתה חייב לי, אמר ליה הלוה לא די צערי שנאבד גדישי, אלא באת והוספת לי צרה על צרתי, כך אמר ליה הקב"ה למשה אתמול יקדו גדישם, שנאמר כי אש יצאה מחשבון, ואתם באים להוסיף צרה על צרתם, אל תצר את מואב. דבר אחר אמר ליה הקב"ה למשה, סופך ליקבר בגבולן. משל לראש המדינה שבא ממדינת הים ועבדו עמו, נכנס לפונדק אחד, התחיל עבדו לקלל את בעל החנות, אמר ליה אדונו כך הוא הדרך, אתה נתון בתוך שלו ואתה מקלל... ולמה ריחם הקב"ה עליהם, לפי שמלאו את העולם בשעת הזעף, משל למדינה שנצטרכה ללחם, צעקו הבריות אל השלטון, עמדו שני נחתומין והיו טוחנין כל הלילה, בקשו לעשות עיסתן, כבה הנר ולא היו רואין, מה עשו, בללו את העיסה ואפו אותה, והוציאוה ומלאו את השוק, בא השלטון וראה את הפת מעורבת קיבר, אמר להם ראויין הייתם ליתן הקופיץ בצוארכם ולהחזיר אתכם בכל המדינה, אבל מה אעשה לכם שמלאתם את המדינה בשעת הזעף, כך יהא שמו של הקב"ה מבורך, כשנהפך סדום ועמורה לא היה שם בריה, שנאמר ויהפך את הערים, באו בנות לוט וערכו את העיסה, שנאמר ותהרין שתי בנות לוט, אמר להם ראויין הייתן כליה על מה שעשיתם, ומה אעשה לכם שכוונתכם למלאות את עולמי. (דברים פרק ב, תתח)

ויעש דוד שם בשובו מהכותו, זהו שאמר הכתוב למנצח אל שושן עדות מכתם לדוד, וכתיב בהצותו את ארם נהרים וגו', בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובא... פגע במואבים בקש לזנבן, הוציאו לו אפסטליות שלהם אל תצר את מואב. שלח אצל דוד כל המאורע, באותה שעה לא נהג דוד בעצמו כמלך, אלא עמד והעביר פופירא מעליו ועטרה מעל ראשו, ונתעטף והלך אצל סנהדרין שנקראו שושנים, שנאמר בטנך וגו' סוגה בשושנים, עדות על שם התורה שנקראה עדות. אמר להם רבותי, לא באתי לכאן אלא ללמוד, אם אתם נותנין רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובא, ופגע באדומיים... פגעו במואביים בקש לזנבן והוציאו הפסטליות שלהם אל תצר את מואב, ולא הם פרצו את הגדר תחילה וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור, כמה אגרות כתב, אחד לאדומיים ואחד למואביים, רבי חנניא אמר אגרת אחת כתב, הדא הוא דכתיב בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובא, וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף, חזר ולמד של אדומים משל מואבים מכתם לדוד, מכות ותמות לדוד. (שמואל ב פרק ח, קמז)

ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר, רבי אבא בר כהנא אמר פרובטא. מה עשה, כנס כל איסטרולוגין שלו, אמר לון, לית אתון אמרין לי דאנא עבד קרבא עם כל אומיא ונצח להון, והא אלין יהודאין אינון נצחין לי, אמרין ליה הכל בזכות חד סבא דהוה להון, אמר להון מאן ההוא סבא, אמרין ליה אברהם. אמר להון ומה הוה עסקיה, אמרין ליה חד בר יחידאי הוה ליה למאה שנין וקרביה לקמי קוב"ה, אי לאו דמחא בידיה. אמר ועל דלא קרביה מתעביד להו נסין, אילו קרביה על אחת כמה וכמה, וכדו בר יחידאי אית ליה לההוא גברא דעתיד למלוך תחותוי, הוא אזיל ומקריב ליה, דילמא מתעביד גם ליה נסין, הדא הוא דכתיב ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה, החמה כתיב, שהיה משתחוה לחמה, מה כתיב תמן, ויהי קצף גדול על ישראל, אמר הקב"ה לישראל, בני, אומות העולם אין מכירין את כחי ומורדין בי, אתם מכירין את כחי ומורדין בי. (מלכים ב פרק ג, רכז)

ילקוט ראובני:

ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב, כשאמר הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, ופירש מן המואבים, אמר לו משה, רבונו של עולם, אמש אמרת אל תצר את מואב, ועתה מצוה לעשות נקמה בהם, אמר לו אבות יקראו על שם האב, זה לוט, שהבכירה פרשה מה שנולד מאביה, שהוא לוט לא גילה מסתרתו של אברהם אבינו, והכל בזכות אברהם, אבל עתה שנשתנו ונעשו שונאים לישראל, אינו ראוי לחוס עליהם, ונקראו מי דינים על שם מריבה והשנאה שעשו לישראל, אל תיקרי מדינים, אלא מדיינים. (דברים)

תרגום יונתן:

אוי לך - אוי לכון מואבאי טפסון וברתון פלחי טעוותן כמוש, מסרתון בניכון כפותין בקולרייא ובנתכון בשבייתא למלכיהון דאמוראי סיחון... (במדבר כא כט)

השכירוהו - איתא עליהון עקא ויהון דמן לרויא, על ה' - על עמא דה' אתרברבו. ואם לא - אל דחדיתון על תביריה דישראל כדלא חטו לכון... כי מדי דבריך - ועל דאסגית עליהון פתגמין. (ירמיה מח כו וכז)

הוגד הוגד - אתחואה לי על מימר חכימיא דכד גזר ה' לא גזר על נוקביא, ואתאמר עלי בנבואה דעתידין למיפק מינך מלכין ונביאין... (רות ב יא)

רש"י:

העברים - דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי. על פני מואב מזרח השמש - במזרחה של ארץ מואב. (במדבר כא יא)

והוא נלחם - למה הוצרך לכתוב, לפי שנאמר אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל. (שם שם כו)

כי אש יצאה מחשבון - משכבשה סיחון, אכלה ער מואב - שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי ולחיית בלשון ארמי... (שם שם כח)

אל מלך מואב - שארצו בסוף אדום במזרח אדום ובדרום ארץ ישראל, ולא אבה - כן רמזה משה רבינו ע"ה בתורה, והמואבים היושבים בער... (שופטים יא יז)

עד השאיר אבניה - נטלו האבנים מהחומות עד השאיר אבני הקירות כקיר לעמוד על חרסית שלהם, רוצה לומר שלא היתה עוד אבן בחומה, ואחר כך הפילו כל הנשאר. (מלכים ב ג כה)

תתנודד - מניד בראשך ומתלוצץ על חורבנו, ועתה תתנודד לצאת בגולה... עברתו לא כן - שנאתו לישראל לא כמשפט, בדיו - גבוריו, לא כן עשו - לא כגמול השיב לזרע אברהם שנלחם עם המלכים והציל לוט אביהם. (ירמיה מח כז ול)

על שרפו - פעם נפל מלך אדום ביד מלך מואב ושרפו עצמותיו, וטחום בקירות הבית, ותבע הקב"ה עלבונו. (עמוס ב א)

אשר חרפו - כשהעבירו כשדים את הגולים הבוכים, אמרו להם הלא לבית אביכם אתם הולכים, בעבר הנהר ישבו אבותיכם, ויגדילו - תתגאו. כסדום תהיה - אף אתם תשובו לקדמותכם, לוט אביכם מסדום היה... (צפניה ב ח וט)

אבן עזרא:

ועד בני עמון - כי כתוב כי חצי ארץ בני עמון היתה לישראל כי לקחוהו מיד האמורי שלקחו בתחלה מיד בני עמון, והכתוב אמר על מואב ועמון שלא יתן השם מארצם לישראל עד מדרך כף רגל, והטעם הארץ שהיתה בידם בעת ההיא, על כן הוצרך הכתוב לאמר דברי המושלים בעבור חשבון שישבו שם ישראל, כי כן כתוב וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון. (במדבר כא כד)

רמב"ן:

בסופה - ...והנה הכתוב מביא ראיה מספר מלחמות ה' כי ארנון גבול מואב ואסור לישראל, והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרים להם, כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל. (במדבר כא טו)

וישלח ישראל מלאכים - אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י, ועוד אבאר בע"ה במקומו, כי בכל האומות נצטוו לפתח להם לשלום חוץ מעמון ומואב, אבל באמת מה שאמר לו אעברה בארצך זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס... (שם שם כא)

עיר סיחון - ...כי הוא נלחם במלך מואב הראשון, אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או הראשון לבלק, שהוא מלך למואב בעת ההיא, ויקח סיחון את כל ארצו מידו עד ארנון, וחשבון בתחלת גבול הכבוש, על כן תחשב לאמורי... (שם שם כו)

וטעם אוי לך מואב אבדת עם כמוש - כי היה עם מואב עובד לכמוש אלוהו, בונה במות ובוטח בו יותר מכל עם, ובעת צרתו אמר לו קומה והושיענו, וכן הכתוב מזכיר בהם בכל מקום כמו שכתוב, והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל, ונאמר ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדיו... ולכך יאמרו המושלים דרך לעג כי כמוש נתן בניו פליטים, כלומר בורחים ונסים מפני חרב, ובנותיו בשבית, כי המאמינים בו יקראו בניו ובנותיו, כאשר יקראו עמו... והיה להם בארצם עוד מלכום שקוץ בני עמון, או הזכיר יפתח לעמון כמוש אלוהיהם בעבור שתפשו ישראל ממואב, כאשר הזכיר להם בלק מלך מואב, לומר שלא הציל כמוש אלהיהם ולא בלק מלכם את ארצם מיד ישראל... (שם שם כט)

טעם ויגר מואב מפני העם - בעבור כי רב הוא, שהיה מואב קטן בגוים כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם, כי פרו וישרצו ויעצמו מהם, ויקץ עוד מפני בני ישראל, ממה ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם. והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם, כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון עד אשר אעבור את הירדן את הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו, או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם אל תצר את מואב, ולכן אמרו לזקני מדין, אפילו שלא ילכדו את ארצנו, ילחכו ברובם את כל סביבותינו, ויתנו אותנו למס עובד. (שם כב ג)

והזכיר פאתי מואב, להודיע לבלק כי עמו לא יפול ביד ישראל עתה, אבל באחרית הימים לא ינצל מואב מידו בשבט המושל בו, וטעם פאתי מואב, לומר כי זה השבט יקרקר כל בני שת ולא ינצל אף על פי שהם קצוצי פאה, ואין להם שם באומות ולא ילחמו בישראל. (שם כד יז)

...ויתכן עוד כי על דרך הפשט, כי בלק בתחילה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם, ולא יתן אותם לבא בגבולו, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב, ופתה אותם כאוהב להם, וזהו בדבר בלעם, כי בעבור דבריו עשו כן, אבל מפני שהיה חפצו לקללם ושנכר לבלק בכך, לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה, על כן הרגוהו בחרב, כי השוכר והשכיר שניהם נענשו, כמו שאמר ואשר שכר עליך את בלעם וגו'. (שם כה א)

...והנה כל המתנכלים מחוייבי מיתה, ולכן המיתו גם בלעם כי ידעו שהוא בעל העצה הרעה הזאת. והנה צוה הקב"ה להנקם מהם, אבל על המואבים כבר הזהיר אל תצר את מואב, כי ישראל בתחלה באו אל גבול אדום, והזהירם עליהם ונשמרתם מאד, ואחרי כן באו לגבול מואב, ואמר לו אל תצר את מואב, ואחרי כן אמר אתה עובר היום את גבול מואב את ער, וקרבת מול בני עמון אל תצורם, ואמר קומו סעו ועברו את נחל ארנון, ראה נתתי בידך את סיחון וגו', ואחר כל זה ראה בלק כל אשר עשה ישראל לאמורי, שהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג, ונעשה הענין הזה כולו, אם כן אזהרת אל תצר את מואב מוקדמת למצות צרור את המדינים. ואני תמיה על לשון ההגדה שאמרו בבבא קמא אל תצר את מואב, וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא קל וחומר בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסייע למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן, אמר לו הקב"ה לא כשעלה על דעתך, שתי פרידות יש לי להוציא מהם... והנה קודם הקל וחומר הזהירו למשה מן המואבים, ועוד אם מפני הקל וחומר, למה הוצרך להזהיר מבני עמון, אולי לא הקפידו בלשון האגדה בכך. אבל הכוונה לומר שגלוי לפניו יתברך, כי כשיצוה אותו צרור את המדינים יהיה למשה לעשות מלחמה במואב שלא ברשות אחרת, והקדים להזהירו מזה, ומפני שהזהיר במואב הזהיר גם בבני עמון... ועל דרך הפשט עוד ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה, בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק, וגלה עמו לאותה הארץ, ולכך לא הרשה לעשות להם רעה בארצם, אבל מפני חטאם שהרחיקו את ישראל ולא קרבו אותם, הענישם להרחיקם מעל עמו, ולא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', מדה כנגד מדה. (שם כה טז)

על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים - מצינו אוכל בכסף תשבירני ואכלתי וגו', כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם, אבל ישראל קנו מהם, וזה הבל, כי די שימכרו להם כאשר ירצו לקנות, ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה, ולא יתעב האדומי... הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב, ואילו באו שם, היו מוכרין להם לחם ומים, כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים. והנראה אלי, כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה, האחד שכר עליו בלעם בן בעור, והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים, כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון. והנה הכתוב הזהירם אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים, אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם, והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם, הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן... ולכך הקדים הכתוב עמוני... ואחר כך הזכיר מואבי וחטאתו... (דברים כג ה)

לא תדרש שלומם - רש"י... והנראה אלי, כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות, והכתוב שאמר אל תתגרו בם אינה מצוה אלא לשעה בלבד, אבל היא מצות לא תעשה לדורות, זהו שאמר כי לבני לוט נתתיה ירושה, והנה ארצם להם לעולם, כי היא נחלה שהנחילם השם, אם כן הכתוב שאמר לא תדרוש, יצוה אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים, שלא נקרא להם לשלום, וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו, מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות, להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה, כמו שעשה יפתח... וכן יעשה דוד לכל ערי בני עמון, בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ונלחמו בו, ואז לא נצטרך לקרא בשלומם ונכה בנלחמים בני כל עיר מתים הנשים והטף אם נרצה. ואמרו במדרש רבה והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחר וכל עץ טוב... וכל זה להזיקם ולצערם, אבל הארץ תשאר למשפחה ההיא שהיא נחלה שהנחילם השם... ועל דרך הפשט לא תדרוש שלומם וטובתם, כלומר אף על פי שהם בני משפחתכם, ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם להם כאחרים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית אחוה ותהיה מופרת לעולם. והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה', ולכך הנחילם נחלת אברהם, והעניש את בניו וחטאם שלא ידבקו בישראל... (שם שם ז)

רד"ק:

בקיר חרשת - רק עיר זו נשארה, והשאירו חומתה עד שבאו הקלעים, כי חומתה חזקה. בנו - של מלך אדום שהיה בידו, או שחטפו מן המלחמה, ויהי קצף מאדום על ישראל שלא הצילוהו. (מלכים ב ב כה וכז)

יתרה עשו - על שעשה יתרה, שהיו כפויי טובה, תבא עליו פורענות זו. והיה להם לגמול טובה לזרע אברהם, וכאשר הוגלו גד וראובן ובכו, אמרו להם הלא לבית אביכם אתם הולכים, וסייעו את סנחריב כשצר על שומרון. (ישעיה טו ח)

שלחו כר - אילו שלחתם מסיכם למלך ישראל, לא באה עליכם הרעה. בת ציון - ואם אין מלך בשומרון שלחו לירושלים. הביאי עצה - להצלת ישראל, כפי שאברהם הציל את לוט אביך. אפס המץ - היה לך להסתיר נדחי ישראל, כי קרובה מפלת המוצץ אותם לפני ירושלים. (שם טז א וג)

מואב - השוכנים בארץ מואב, כי האומות התבלבלו, ואלו יכינו דרכים לגוג ומגוג ויהיו עמהם. (שם כה י)

וספק בקיאו - כמו השכור המתגולל בארץ בקיאו, כן יעשה מואב מרוב צרותיו. עברתו - שהיה מתקצף ללא דבר על הגוים מרוב גאותו, לא כן בדיו - לא יתקיימו כזביו. (ירמיה מח כו ול)

ושבתי שבות - לימות המשיח, ואולי נשאר להם זכר באומות, ויהיו תחת יד ישראל. (שם שם מז)

רשב"ם:

היושבים בער - אבל על שאר המואבים נאמר אשר לא קדמו אתכם, וכן מכרו אדום היושבים בשעיר, והשאר יצאו נגדם בעם כבד. (דברים ב כט)

חזקוני:

כי אש יצאה מחשבון - אנשי מואב מרדו במלכם, בעלי במות - לשון מישור, כמו מבעלי יהודה. (במדבר כא כח)

ויגר מואב - כשראו שישראל לא החזירו למואב מה שכבש סיחון ממואב, ואמרו יש להם כח ורשות לפשוט ידם עלינו. (שם כב ג)

ומחץ פאתי מואב - התנבא שלעתיד יירשו גם מואב עמון ואדום, כמו שהבטיח ה' לאברהם. בני שת - יש מפרשים מואב, שהם בני ערוה וזנות, ומגזרת חשופי שת. (שם כד יז)

אל תצר את מואב - שיש באומות אלו פתחון פה לבעל הדין, שארץ אדום נקראת ארץ חוי, לכך כתב ובשעיר ישבו החורים וגו', וארץ מואב נקראת ארץ רפאים, לכך אמר והמואבים יקראו להם אימים, רוצה לומר שכך עיקר שמם, וכן בעמון. דבר אחר הם מארץ י' עממין, אך עוד לא הגיע זמנם עד לימות המשיח. (דברים ב ט)

הרקאנטי:

מדרש רות, אין לך נשים מתעסקות בנחש וכשוף כבנות מואב, מאי כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור ויאכל העם, כיון דהוו אכלי מידי בחורשייהו, מיד הוו סגדין לון לטעותהון, וכבר הזכרנו זה המאמר בפסוק מכשפה לא תחיה, ונראה מכוונתם כי לא היו שולטין עליהם רק על ידי כשפים, ואל תתמה איך יעבור אדם על דעת בוראו על ידי כשוף... ואולי תאמר אחרי שהיו כמו אנוסין, למה נענשו, ונ"ל להשיב כי לא היה להם להתערב עמהם לאכול מזבחיהם... (בלק דף עט)

אברבנאל:

בנות מואב - נראה שהיו מדיניות שהתנכרו למואביות, כי לא זכר למואב חטא זה, כי אם אשר לא קדמום במזון ושלא נתעבו המואביות, ושלא צרר את מואב כי אם את מדין... (במדבר כה א)

...ושלחו את הבנות אל פעור בגבול מואב, והעם חשבו שאלו מואביות הולכות לעכו"ם, או שהמואביות שהיו שם בין כה וכה עשו הדבר מתוקף יצר, והמדיניות באו דוקא להכשיל את ישראל. (שם לא א)

...ואלו ג' האומות נשארו, א' מחמת הקורבה לאברהם, ב' שלא נתמלאה עדיין סאתם, ג' שישראל יכבשו יצרם, ולא יחשבו שבזרועם ירשו ארץ, ד' שלא יתישבו בתחלה בעבר הירדן... (דברים ב ג)

לא יבא עמוני - ...לא כרמב"ן שבכתוב, כי גם מואב לא קדמו אותם בלחם ובמים, ויש אומרים שרוצה לומר אמנם מכרו להם, אבל לא קמו לקראתם כמו מלכי צדק לאברהם, וגם זה אינו כי סותר הכתוב בחוקת, אלא פשט הכתוב בדברים, כאשר עשו לי - אף על פי שלא נתנוני לעבור באתי עד כה. וחטאם שלא זכרו טובות אברהם ללוט, שהצילו מהשבי ועוד, ואין ראוי להדבק בטבעם המושחת. (דברים כג א)

שלחו כר - שוב תהיו נכנעים למלכות יהודה. (ישעיה טז א)

מואב - כברש"י, ועוד אמרו חז"ל בפסיקתא שנכנסו להיכל ולקחו הכרובים מקדש הקדשים, ואמרו ככל הגוים בית ישראל, ואולי על זה נאמר כי חרפו וגו'. (צפניה ב ט)

ספורנו:

בן עמי - שלא נתעברו משאינו הגון, אבי בני עמון - שירשו ארץ, כי כוונתן היתה רצויה, והיו לעמים יורשי אברהם במקצת, כאמרם בכל דרכיך דעהו, אפילו לדבר עבירה. (בראשית יט לח)

ויגר מואב - אילי מואב, שלא נתנום לעבור בארץ. כי רב הוא - ולא מתחבולות מלחמתם, ויקץ מואב - מפני שהיו שוללים אותם. (במדבר כב ד)

האימים לפנים - לפי שבני לוט לא היו יורשי אברהם בדין, הוצרך להזהיר שה' נתן להם ארצם, והראיה שהיה בדרך נס. (דברים ב י)

לא קדמו אתכם - שניהם לא קדמו, אבל מואב נתן לחם ומים בכסף, אמנם מואב הוסיף על רשעתו פשע ששכר עליך את בלעם. (שם כג ד)

אגרת שמואל:

נשים מואביות - במדרש שלא גיירום, שלא נתחדשה עדיין הלכה עמוני ולא עמונית, ודברי אבן עזרא בטלים. (רות א ד)

לא ידעת תמול שלשום - שנתחדשה ההלכה רק לפני ג' ימים, מואבי ולא מואבית, ולא ידעת מזה, ובכל זאת נתגיירת. (שם ב יא)

 

אלשיך:

וישלח מלאכים - בלק שלח ולא המואבים, ששנאו את בלעם על שקללם במלחמת סיחון, אבל בלק הלא היה מנסיכי סיחון, ולכן הלכו זקני מדין אתם. או ויגר מואב מפני העם - פחדו מפני העם ההמוני, שאולי לא ישמרו מצוות ה' וילחמו במואב, ואחר ששמעו תשובת המדינים שכחם של ישראל בפיהם, גם ויקץ מואב מפני בני ישראל - הכשרים, שאולי יתפללו לה' שיתן להם את מואב, וזהו כלחוך השור, הקוצר את הירק גם כן בלשונו... (במדבר כב ג)

צרור את המדינים - והלא מואביות התנכלו, אלא מואביות התכוונו להחטיא כל הפושט ידו ליטול, כבמדרש, זקנה בחוץ וילדה בפנים, ומדין רצו לטמא רק הקדושים... (שם כה יז)

מהר"ל:

..ולא הזכיר רק ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, והיה אדום ירשה, וזה מפני שבא הכתוב לומר כי ישלט בכל אדם, ולא אמר כל בני אדם, ובזה היה כולל הכל, כי זה לא שייך מפני שני דברים, האחד שבא לחלק אותם מן שאר עובדי גלולים, כי אין כלם ענין אחד, רק הם מחולקים, ואשר הם מחולקים הם מואב ואדום, כי אלו ב' אומות אינם בכלל שאר עובדי גלולים, והם מיוחדים, שהרי אל מואב נתן השי"ת ארץ לנחלה, ואמר לא תתגר בם מלחמה, וכן לאדום גם כן, שכן אמר אתם עוברים בגבול אחיכם וגו', וכן בכל מקום אלו ב' אומות מואב ואדום מזכיר אותם בפני עצמם, וכדכתיב אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם. והטעם הוא שאלו ב' אומות יש להם כח עליון מלוט ועשו, שהיו קרובים אל הקדושה... (נצח ישראל פרק ס)

כלי יקר:

על דבר - לרש"י על העצה שיעצו להחטיאכם, ואינו מפורש במקרא, אלא רוצה לומר לכך לא קדמום בלחם ובמים, שיהיו רעבים וצמאים מיגיעתם בדרך, ובהכרח יאכלו מזבחי אלוהיהם ומיינם המרגיל לעבירה, וזה שאמר על דבר - אל אותו דבר נסתר שכוונו במה שלא קדמו. ואף על פי שהנקבות עיקר בזנות, עיקר האשמה תלויה באנשים, שדרכם לקדם, והם הכריחו את בנותיהם לזנות, ומטעם זה החיו בנותיהם במלחמת מדין. (דברים כג ד)

אור החיים:

על כן יאמר - ...על כן נראה לפרש הכתוב בדרך פשט, כי כיון שהזכיר ארנון גבול מואב, ואין לישראל חלק בו, לזה גמר אומר על כן יאמר, פירוש בספר אשר לפני ה', לענין המלחמות אשר ינחיל לעמים... שם יאמר על גבול זה שינתן לישראל בסופה, בבא משיחנו אז ינחילנו מואב וגבולו... (במדבר כא יד)

וירא בלק - פחדו מואב, ולכן קבלו מנסיכי מדין למלך, שהיו צריכים לעצתם על משה, ואף על פי ששונאים זה את זה... ורמז במלך את כל אשר עשה - שראה שיעקרו גם את מדין, ואפשר שראה שמואב ינצלו הפעם, וזה ראה רק בלק, לכן כתב ויגר מואב, ומשראו בלק ומדין כל זה, התרצו להשלים עם מואב ולשלוח אחר בלעם, כי המואבים היו מובטחים ביציאתם נגד בני ישראל, ולכן שלחו בנותיהם, מה שאינו כן מדין, שמצאנו רק שהפקירו מדינית אחת, בתו של בלק הוא צור. (שם כב ב)

עתה ילחכו - לא רצו להראות כל כך מורך לב, לכן תלו שחסים על סביבותיהם... בעת ההיא - ואחר שהודיע בלעם שלא ירעו למואב עתה, שלחוהו, ולכן נמצא עם נסיכי מדין, והרגוהו שם. (שם שם ד)

על דבר אשר לא קדמו - אולי הקדים טעם זה, שעל סבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם... ופירוש קדמו - שהיה להם להוציא דורון לסעד לבם, וחייבין כן כעל גמולות שגמלם אברהם, כי מה שמכרו להם היה להנאתם ולפתותם לעריות, וזה שדקדק לומר לא קדמו אתכם, להנאתכם. ומה שאמרו עמוני ולא עמונית, תירצו בתוספות ד"ה כתנאי... שכאן היה לו לכתוב עמון, אבל מצרים אם היה כתוב מצרים היה מאריך יותר, ואגב מצרי כתב אדומי... (דברים כג ד)

מלבי"ם:

אוי לך מואב - מה שכבש סיחון מארצם היה לצורך ישראל אבל לא מה שהרגו ממואב, זהו אבדת - שלא לצורך. (במדבר כא כט)

ומחץ פאתי מואב - דוד שהשחית ב' שליש מואב, דוגמת ב' קצות החבל, וקרקר - והמשיח יעקרם לגמרי. (שם כד יז)

אשר לא קדמו - כל העם נועץ על כך, דאם לא כן כל אחד יכול לדחות האשמה מעליו... ונראה שבזמן ההוא היו עמון ומואב מלוכה אחת, כדמוכח ביפתח שמדבר אל עמון מבלק, ושירשו מדת לוט אביהם ללכת אחר החומר, ומעט הבושה שעוד נשארה בהם עקרוה על ידי עבודת הפעור, ונשארה להם רק מדת הכנסת אורחים של לוט. והנה פחדו שבני ישראל ישפיעו עליהם שלא יערבו להם עוד הנאות הגוף, ועוד אם יתישבו בסביבתם, על כן רצו להפילם ממדרגתם, על ידי שבני ישראל לא ינצחו במלחמה, ויפקפקו בהנהגת ה'. ובדרך הטבע היו מואב מנצחים, כי נלחמו ביאוש ובחירוף נפש, על כן סבב ה' שבלעם יברך מעלותיהם הרוחניות, ועל ידי זה נפלה רוח המואבים. אבל בנות לוט צנועות היו, אף בסדום לא ידעו איש, ומעשיהם עם אביהם היו לשם שמים, וכן כאן לא רצו בנות מואב ללכת, ובלעם שלח את בנות מדין, ורק העם חשבו שהן בנות מואב. אבל מצרים ואדומים עם היותם שקועים בתאוות, גברה תשוקתם גם לחכמות, וכן כבדו את יוסף מפני חכמתו, וחכמה יש באדום תאמין, על כן מותר לקבלם אחר ג' דורות, שאז אין תערובתם רעה לישראל, וגם הם שעבדו את ישראל כשעוד לא ניכרה מעלתם, מה שאינו כן בעמון ומואב שידעו כבר מעלתם. (דברים כג ד)

משא - מתנבא כאילו לא הרגישו גבוריה אחר אבדן עיר וקיר שבגבול, וכאשר נכבשו נבו ומידבא באמצע הארץ התעוררו, אך לחנם. (ישעיה טו א)

שלחו כר - אין להם עצה להנצל, אלא אם ירחמו עליהם בארץ יהודה, ומבטיח להם שירחמום, אלא שבגאותם אינם רוצים לבקש מהם. הביאי עצה - אם הבורחים עדיין חזקים ורק צריכים עצה איך להלחם. עשי פליטה - ואם הם חלשים הלחמי ושפטי בעבורם. שיתי כליל - ואם האויב חזק מדי, הסתירי לפחות את הנרדפים. (שם טז א וג)

חרפת מואב - נגד ישראל, וגידופי - על תורתם וקדושתם. (צפניה ב ח)

ובמואב אעשה שפטים - ולא אכחידם, כי רק שמחו למפלת ישראל, ולא לקחו מארצם. (יחזקאל כה יא)

רש"ר הירש:

אילי מואב - עשירי, מואב התבססה כולה על עשרה ועל שלותה, ועל אבדן אלו רעדו ופחדו. (שמות טו טו)

העמק דבר:

זקני מדין - כבתרגום יונתן, שמלכו נסיכי מדין במואב לפי התור, לכן פעם נקראו מלכי מדין ופעם נסיכי. או אחר מלחמות סיחון במואב היו רק נסיכים, ועתה חזרו למלכות. (במדבר כב ד)

שפת אמת:

וירא בלק וגו' אשר עשה ישראל לאמורי. דכתיב הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי. כי עיקר הפחד שלהם היה, כשראו שבני ישראל הולכין ומתקנים כל המקומות הרעים והמשיכו ארץ סיחון ועוג לכלל נחלת ה', כמו שכתוב ונתן ארצם לנחלה וגו'... ועתה שראו שתיקנו בני ישראל ארץ האמורי, עשה הוא לשון תיקון, וזה היה כל הכעס שלהם כענין שנאמר "פן יראה בעיניו וכו' ולבבו יבין ושב ורפא לו". ולכן אמרו "כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי... (במדבר בלק תרמ"ד)

שם משמואל:

וירא בלק בן צפור וגו' ויגר מואב וגו'... ולפי זה שלשה עדנים עברו עליהם, בראשונה היה מואב לבד בלי עטרת מלכם, ואחר כך נתעטרו בבלק מלכם, ואחר כך צרפו להם את בלעם. והנה בזוהר הקדוש כי כחו של בלעם היה במלולא, ובלק בעובדא דידים, ובלקוטי תורה מהאריז"ל כי מואב הוא חכמה דקליפה... והנה אחר דהכו את סיחון ועוג, שהיו המואבים בטוחים על כחם הרב בקליפה, חזרו לבקש תחבולה למלאות החסרון שלהם. והנה אמרנו לעיל בשם האריז"ל, שמואב חכמה דקליפה, שהוא כח המחשבה, ובלק כחו בעובדא, ובלעם במלולא, ועל כן מואב כשהוא לבדו הוא כח המחשבה, היה מתירא, כי כמו בקדושה להבדיל, במחשבה לבדה לא נמשך לעולם הזה מן ההתעוררות כלל, כמו כן לעומתה בקליפה, על כן היתה עצתם להמליך עליהם את בלק שהוא בעובדא, אך כמו בקדושה בלעדי כח הדיבור שהוא אמצעי אין המעשה ממשיך למטה, כן להבדיל בקליפה, עדיין לא היו יכולין לעשות שום דבר עד שצירפו את בלעם, שהוא במלולא. ואלה הם שלשת העדנים שעברו עליהם, תחילה היה מואב היינו כח המחשבה לבדו, ואחר כך כשהמליכו עליהם את בלק היה להם גם כן העובדא, ואחר כך עם בלעם היה להם גם כח המלולא... (בלק תרע"ד)

ונראה דהנה קלפת מואב היא גסות הרוח, כאשר כבר הבאנו לשונות הנביאים ישעיה ירמיה המורים כן, ובליקוטי תורה מהאריז"ל (פרשת וירא), שמואב שרשו בחכמה, כי אב הוא חכמה. והנה חכמה דקדושה היא הפוך מגסות הרוח, כדאיתא ספרים הקדושים נוטריקון חכמה - כח מה, שכל מי שחכמתו מרובה יודע ביותר שעדיין לא עשה כלום, ונחשב לו שעדיין מנוער וריק מכל חכמה, וזוהי מדת ישראל שהם ממעטין את עצמם, ומובן אשר לעומתם חכמה דקליפה היא להיפך, שמתגאה ומחשב עצמו, כי הוא למעלה מהכל ואין דוגמתו. וזה עצמו גורם פירוד לבבות, באשר כל אחד רואה את עצמו שמעלתו גדולה מזולתו, וחברו עומד לשטן על דרכי כבודו, ועל כן ישראל שהם ממעטין את עצמם הם מתאחדים ביותר... ועל כן אחר שראה בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, וברש"י סיחון ועוג, דבש"ס נדה ס"א שהיו שני אחרים, ואף על פי כן לא שלח סיחון אחר עוג לבא ולעזור לו, מפני גסות הרוח שהיתה בו, ובטח בגבורתו, והם ענפין מתפרדין, וחשב בלק שזה היה בעכרם, שנפלו ביד ישראל שהם גוי אחד בארץ, ועל כן נתיירא מאד, שהרי זוהי קליפת מואב וגסות הרוח, וענפין מתפרדין כנ"ל, ובודאי לא יהיה להם מקום עמידה נגד ישראל, ועל כן אמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כלומר בכח הקהילה וההתאחדות שבהם... (שם תרע"ט)

ונראה דהכוחות הרעים שהם להיפוך שני המקדשות הם קליפות מואב ומדין, ומצאתי רמז בש"ס שמואב הוא היפוך מקדש ראשון, בש"ס ברכות י"ח, והוא הכה את שני אריאל מואב, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, ובמדרש מסיים בה, מואב זה מקדש ראשון שבנאו שלמה שבא מרות המואביה, וכן הביא הרד"ק (שמואל ב' כ"ג כ'), וממה שלא נמצאו לשלמה בכאן שם אחר אלא מואב, משמע שמואב היו הפכים למקדש, ושלמה באשר בא ממואב היה בכחו לבטל קליפה זו, שלא תמנעהו מלבנות... ויש לומר דזהו הענין דמקדש ראשון חרב בשביל שהיו בו עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, ומקדש שני חרב בשביל שנאת חנם. והנה מואב שרשם מגלוי עריות, וכמו שכתוב במכילתא יתרו פ"ה שלכן לא רצו לקבל התורה, מפני שכתוב בה לא תנאף, וגם בעבודה זרה היו משוקעים מאד, כמו שכתב הרמב"ן במדבר כ"א כ"ט, ובודאי גם בשפיכות דמים היו מורגלים, כמו שכתב בירמיה מ"יח י"ד "איך תאמרו גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה", וכן מצינו בבנות מואב שהסיתו לישראל בגלוי עריות ועבודה זרה, והכוונה היתה לשפיכות דמים, שנהרגו כ"ד אלף, ועל כן כאשר התגברה קליפת מואב הכניסה בישראל יצר הרע של שלש עבירות אלו עד שנחרב הבית...

אך לפי דרכנו הדברים מכוונים, שבשביל חטא הקנאה והשנאה על יוסף משכו עליהם שני מיני כחות הרעים האלה, מואב ומדין, ומקדש ראשון חרב מצד שקליפת מואב התגברה אז בעוון חילול שבת ופגם ברית ומשכה אותם לשלש העבירות כנ"ל. 

ולפי זה יש ליתן טעם שאחרי חורבן בית ראשון לא נמשכה הגלות אלא שבעים שנה, ומבית שני נתארכה כל כך הגלות. דהנה יש לומר דהשנאה שהיתה להשבטים על יוסף להרגו, דבר זה נמשך מקליפת מואב, ששרשה עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, שהחריבה בית ראשון, אך נתיעצו שלא להרגו אלא למכרו... ועל כן מה' היתה שלא היתה לקליפת מואב עליהם שליטה כל כך לבצע את אשר חשבו, ועל כן נמי חורבן בית ראשון שהיה פרי קליפת מואב, ובחטא מה שעשו ליוסף לא היתה לו כל כך שליטה רק עד ע' שנה... ומעתה יובנו דברי המדרש ויעברו אנשים מדינים, עברו אותם הדינים, היינו שהשנאה שהיתה נמצאת מפאת קליפת מואב להרגו נסתלקה, באשר לא ניתן לה רשות יותר, ונשארה קליפת מדין לבדה... (מטות תרע"ג)

ונראה דהנה אמרו ז"ל מדין ומואב מעולם היו שונאין זה את זה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, והלשון מעולם שונאין זה את זה משמע, שלאו מחמת שום סבה נתהוה שנאה ביניהם, אלא שכך הוא מעולם מחמת שטבעיהם משונים זה מזה. ונראה דהנה במכילתא יתרו שמואב לא רצו לקבל את התורה משום דכתיב בה לא תנאף, וכל עצמן באו מניאוף, ולכאורה אינו מובן, דגם ממזר מצווה על לא תנאף, ובודאי הפירוש שהם בחנו את טבעם, שנמשך אחר הניאוף והתאוה כטבע אביהם, דכתיב ביה לתאוה יבקש נפרד, וחשבו שאינן יכולין לעמוד בזה, דלוט הוא בכלל חסד דקליפה פסולת אברהם, דהוא חסד דקדושה ובמדרש שהיו קלסתר פניהם דומין זה לזה... וממוצא הדברים שמואב הוא בקו הימין, ועל כן הוא פסולת מדת החסד, ומושך לתאוה, וסופן של בנות מואב הוכיח על מהותם וטבעם... אך מפני יראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, והיינו דכמו בקדושה מהתכללות אברהם ויצחק יצא יעקב אבינו ע"ה, שהיה כלול בתרין, ונקרא במדרש (רבה ע"ו) הבחור שבאבות, כמו שידוע בטבע, שמהרכבת שני מינים נולד מין וכח שלישי, שלא היה נמצא בשני המינים הקודמים, כן היה יעקב כח עליון ביותר, ומפני כח זה היו מתייראין, על כן עשו שלום ביניהם, כדי שישיגו גם הם כח יותר גבוה משניהם, וכידוע בזוהר הקדוש, שמקליפת שור וחמור יחדיו יוצא כח רע מזיק מאד... אך בעוד משה קיים הכניע את כולם, כי מדרגת משה היתה גבוהה עוד יותר... (שם תרע"ה)

ר' צדוק:

שם (עירובין י"ג) ג' שנים נחלקו, פירוש ג' שנים הוא ג' מדרגות דחשיב להלן שם ג' האבות המקבילים נגד ג' מיני רע, שלעומתן ג' אומות אדום ומואב ועמון... וגאוה מואב, כמ"ש "שמענו גאון מואב גא מאד" וגו', וממנו נשתל בישראל, ותיקונו דוד המלך ע"ה שאמר "ואנכי תולעת" ומשפיל עצמו על כבוד קונו... (חלק ג דובר צדק עמוד י)

...וגם על עמון ומואב הזהירו, וזה בזכות לוט שנלוה לאברהם, וגם שאין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה של הצעירה, וחשב משה רבינו, אם הקב"ה כך משלם לגוים שכר מצות קלות, שמא תאמר שאם ישמרו איזה אומה את השבת, שהוא כללא דאורייתא כולא יקחו עליה שכר הגם שלא נצטוו עליה... (פרי צדיק דברים ב)

...ועוד דרשו על פסוק הנ"ל אכלה ער מואב, שמהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, בעלי במות ארנון, אלו גסי הרוח, כי קליפת מואב הוא בתאוה, ומזה בא לגסות הרוח, כמו שנאמר פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת, וכן נאמר שמענו גאון מואב גאה מאד, ועל סדר הזה נרמז בפסוק ער מואב בעלי במות ארנון, זה גסות הרוח, כמו שנאמר כי ארנון גבול מואב, ומזה בא לו נירם, שאין רם, אבד חשבונו של עולם, כמו שנאמר ורם לבבך ושכחת כנ"ל... (שם ג)