(ראה גם: כהן-עבודה, קרבן-הקרבה)
ג' דברים ציוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי, אל תעש מום בעצמך, מאי היא, לא תיהוי לך דינא בהדי תלתא, דחד הוי בעל דינך ותרי סהדי... (פסחים קיב ב, וראה שם עוד)
בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט, ואם לאו לא ישחוט, רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן... (ביצה כה ב, וראה שם עוד)
דרש בר קפרא מאי דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים, יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כתיב הכא גבנונים, וכתיב התם גבן או דק, אמר רב אשי, שמע מינה, האי מאן דיהיר בעל מום הוא. (מגילה כט א)
...דאמר מר לעיני פרט לסומים... דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקים בצדק, כך בית דין מנוקים מכל מום, שנאמר כולם יפה רעיתי ומום אין בך... (יבמות קא א)
המקדש את האשה על מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה, כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. (כתובות עב ב)
תנא הוסיפו עליהן זיעה ושומא וריח הפה, והני בכהני לא פסלי, והתנן הזקן והחולה והמזוהם, ותנן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פסולין באדם, אמר רבי יוסי ברבי חנינא לא קשיא, כאן בזיעה עוברת, כאן בזיעה שאינה עוברת... האי שומא היכא דמיא, אי דאית בה שער, הכא והכא פסלה, אי דלא אית בה שיער אי שומא גדולה היא הכא והכא פסלה, אי שומא קטנה היא הכא והכא לא פסלה... אמר רב חסדא קול עבה באשה הרי זה מום, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. תני רבי נתן ביראה בין דדי אשה טפח, סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר טפח למעליותא, אמר ליה רב אשי גבי מומין תנן, וכמה, אמר אביי שלש אצבעות. תניא רבי נתן אומר כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה הרי זה מום... היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו, נכנסה לרשות הבעל, הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים, במה דברים אמורים, במומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ואם יש מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון, מפני שהוא בודקה בקרובותיו... מאי אמרת חזקה אין אדם מיפייס במומין... (שם עה א)
האיש שנולדו בו מומין, אין כופין אותו להוציא, אמר רב שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים במומין הקטנים, אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא... ואלו הן מומין גדולים, פירש רבן שמעון בן גמליאל כגון ניסמית עינו נקטעה ידו ונשברה רגלו... ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי... ועל כולן אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל, וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה, חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו... מאי בעל פוליפוס, אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם, במתניתא תנא ריח הפה... (שם עז א, וראה שם עוד)
ההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שבך לרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר להם שמא ראשה נאה, אמרו לו סגלגל, שמא שערה נאה, דומה לאניצי פשתן, שמא עיניה נאות, טרוטות הן, שמא אזניה נאות, כפולות הן, שמא חוטמה נאה, בלום הוא, שמא שפתותיה נאות, עבות הן, שמא צוארה נאה, שקוט הוא, שמא כריסה נאה, צבה היא, שמא רגליה נאות, רחבות כשל אווזא, שמא שמה נאה, לכלוכית שמה, אמר להן יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה. (נדרים סו ב)
ויהא מום פוסל בעגלה מקל וחומר, ומה פרה שאין השנים פוסלות בה מום פוסל בה, עגלה ששנים פוסלות בה, אינו דין שיהא מום פוסל בה, שאני התם, דאמר קרא אשר אין בה מום, בה מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה... (סוטה מו א)
...שדה בה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא, סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג... (גיטין נו א)
...וכל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל. (קדושין ע א)
החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים, בנזק בצער בריפוי בשבת ובושת, בנזק כיצד, סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה... (בבא קמא פג ב)
רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחברך. (בבא מציעא נט ב)
...יתיר בכורות, אל יתיר, מאי טעמא, אילימא משום דלא חכים, הא קא אמרינן דחכים טובא, אלא משום דלא בקיא במומי, והאמר רב שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר. (סנהדרין ה ב)
דאמר מר תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות... (מנחות כה א)
...אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי, אמר לה, העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלקינו וציצית שמה... (שם מד א)
תנו רבנן, כהנים במומין פסולים בשנים כשרים, לוים במומין כשרים בשנים פסולים... מנא הני מילי, דתנו רבנן זאת אשר ללוים, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב, למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהם, יכול מומין פוסלין בהם, ודין הוא, ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהן מומין פוסלין בהן, לוים שהשנים פוסלין בהם אינו דין שיהו מומין פוסלים בהם, תלמוד לומר זאת אשר ללוים, זאת ללוים, ואין אחרת ללוים... (חולין כד א)
...בשלמא מום קל קא משמע לן כדרב הונא, ולאפוקי מדרב חסדא ורבא, אלא מום קבוע מאי קא משמע לן, דכיון דאישתני הוה ליה מומא, תנינא, ופיו דומה כשל חזיר הרי זה מום... (בכורות ג ב, וראה שם עוד)
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו, חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה... וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן, ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה, ואם מתו יקברו... (בכורות יד ב, וראה שם עוד)
על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור, נסדקה אף על פי שלא חסרה, ניקבה מלא כרשינה או שיבשה, איזהו יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טפת דם... אמאי פסח ועוור כתיב, כתיב נמי כי יהיה בו מום, ואימא כי יהיה בו מום כלל, פסח או עוור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, פסח ועוור אין מידי אחרינא לא, כל מום רע חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין... כל מום רע ריבויי הוא. אי הכי מומין שבסתר נמי, אלמה תנן חוטין החיצונות (שינים) שנפגמו ושנגממו והפנימיות שנעקרו, נעקרו אין נפגמו ונגממו לא, בעינן מום רע וליכא. אי הכי מום עובר נמי, אלמה תנן ולא מן העור, מום עובר סברא הוא, השתא מיפרק לא פרקינן עלויה, משחט שחטינן עלויה... (שם לז א, וראה שם עוד)
הריס של עין שניקב שנפגם שנסדק, הרי בעינו דק תבלול חלזון נחש (עצב), איזהו תבלול, לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור, שחור נכנס בלבן אינו מום... והא אין מומין בלבן, אלא הא בדוק לבן הא בדוק שחור... תא שמע, דאמר רבה בר בר חנה סח לי רבי יוחנן בן אלעזר זקן אחד היה בשכינותינו ורבי שמעון בן יוסי לקוני שמו, ומימי לא עברתי לפניו, פעם אחת עברתי לפניו, אמר לי שב בני שב, חלזון זה מום קבוע לשחוט עליו, וזהו נחש שאמרו חכמים, ואף על פי שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו, אבל מורה הלכה לתלמידים ותלמידים מורין לו... חורוור והמים הקבועין, איזהו חורוור הקבוע כל ששהה שמונים יום... חוטמו שניקב ושנפגם ושנסדק, שפתו שניקבה שנפגמה שנסדקה... חוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו, הפנימיים שנעקרו, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן התיומת ולפנים ואף לא את התיומת... (שם לח א, וראה שם עוד)
מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם, ויתר עליהן הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוט וסקיפת ובעלי חטרות, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין, הקרח פסול איזהו קרח, כל שאין לו שיטה של שער מוקפת מאוזן לאוזן, אם יש לו הרי זה כשר. אמאי והאיכא יבלת דלא כתיב באורייתא באדם, ותו תבלול דלא כתיבי בבהמה מילף ילפי מהדדי, דתניא באדם לא נאמר בו יבלת, בבהמה לא נאמר דק תבלול, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, תלמוד לומר גרב גרב ילפת ילפת לגזירה שוה... מנא הני מילי, אמר רבי יוחנן דאמר קרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, איש ששוה בזרעו של אהרן. מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן, איכא משום אחולי עבודה, מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל, שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה. מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין, איכא בינייהו עשה... (שם מג א, וראה שם עוד)
קטן מאבריו, הצומם וצומע, איזהו צומע, כל שאזניו קטנות, והצומם כל שאזניו דומות לספוג, שפתו העליונה עודפת על התחתונה, התחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום, ושנשרו שיניו פסול משום מראית העין... דדיו שוכבין כשל אשה, כריסו צבה, טבורו יוצא, נכפה אפילו אחת לימים, רוח קצרה באה עליו, המאושכן ובעל גבר... אין לו ביצים, אין לו אלא ביצה אחת, הרי זה מרוח אשך האמור בתורה, רבי ישמעאל אומר כל שנימוחו אשכיו, רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכין... מקיש בקרסוליו ובארכובותיו, ובעל הפיקים העיקל, איזהו העיקל כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות זו לזו, פיקה יוצא מגודלו, עקיבו יוצא לאחוריו, פרסותיו רחבות כשל אווז, אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות למעלה עד הפרק כשר, למטה מן הפרק וחתכה כשר, היתה בה יתרת וחתכה, אם יש בה עצם פסול, ואם לאו כשר, יתר בידיו וברגליו, שש ושש עשרים וארבע, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין, השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין. תנו רבנן, שבר רגל, אין לי אלא שבר רגל, מנין לרבות הקישן והעיקל והקילבן, תלמוד לומר או שבר רגל... (שם מד א, וראה שם עוד)
הכושי הגיחור והלבקן והקפח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים פסולין באדם וכשרים בבהמה... רבי אלעזר אומר אף בעלי הדלדולין פסולין באדם וכשרין בבהמה... אמר ריש לקיש גבוה לא ישא גבוהית שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת שמא יצא מהם אצבעי, לבן לא ישא לבנה שמא יצא מהם בוהק, שחור לא ישא שחורה, שמא יצא מהן טפוח... (שם מה ב)
אמר רבי אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה... (ויקרא ז ב)
...כיצד, בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רובן בעלי מומין, למה, מפני שהיו יגיעים בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין, ומי שהוא בונה על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין או האבן נופלת וקוטעת ידו, או הקורה או הטיח נכנס בעינו, והוא נסמא והיו בעלי מומין. כיון שבאו למדבר סיני, אמר האלקים, כך היא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין. ואם אמתין עד שיעמדו אחרים הרי אני משהא במתן תורה, מה עשה האלקים, אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן, ותדע לך שכן אמר רבי יהודה אמר רבי סימון מנין שלא היה בהן חגרין, שנאמר (שמות י"ט) ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו... (במדבר ז א, וראה שם עוד)
תני רבי שמעון בן יוחאי בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו (שמות כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אותה שעה לא היה בהם לא זבים ולא מצורעין ולא חגרין ולא סומין, ולא אלמין ולא חרשין לא שוטין ושממין לא טפשין ולא חלוקי לב, על אותה שעה נאמר כולך יפה רעיתי... (שיר ד טו)
אמר רבי יוחנן ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת, ואלו הן, חגרים סומים אלמים חרשים. חגרים מפני מה, מפני שהופכים את שולחנם ועושים כמעשה בהמות, סומים מפני מה, מפני שמסתכלין אותו מקום, חרשים מפני מה, מפני שמספרין בשעת תשמיש, אלמים מפני מה, מפני שנושקים באותו מקום... (פרק א)
הצור תמים פעלו וגו', וזו היא השאלה ששאל הקיסר את רבי יהושע בן קרחה, ואמר לו כתיב באלקיכם אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והיכן הוא המשפט של אלקיכם, אם כן למה חרשים אלמים סומים וחגרים יוצאין ממעי אמן, ואמר ליה רב יהושע אל הקיסר, משום שכבר גלויין לפני הקב"ה מעשיו של אדם קודם שעלה במחשבה להבראות, אם טובים הן ואם רעים, שנאמר (דניאל ב') הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. ואמר לו הקיסר לרבי יהושע וכי אין תשובה לפניו, יעשה תשובה ויפתח עיניו, אמר לו רבי יהושע אל הקיסר אם רצונך שאודיעך דבר זה תן לי אלף דנרין ושני עדים נאמנים מאצלך, מיד נתן הקיסר... הלך לו רבי יהושע אצל סומא אחד שהיה סומא ממעי אמו, ואמר לו... מיד אמר לו רבי יהושע לאותו סומא (בינו לבינו) אוי לי לאותו איש שאין אתה נהנה כלום מאותן אלף דינרין, כי אני ראיתי את אשתך שהוא משחקת עם אדם אחד ואמרה לו עכשיו יהרוג הקיסר את בעלי הסומא, ואני ואתה נאכל את הדינרין הללו, מיד הביא הסומא את הדינרין הללו והניחן לפני הקיסר, מיד אמר לו רבי יהושע לאותו סומא, ריקה, אלמלא לא העדתי בך כבר היית גונב את ממוני, ואמר לו רבי יהושע להקיסר נאמן הוא אלקינו שעשה אותו סומא ממעי אמו, ואתה מהרהר אחריו... (פרק כג)
כל איש אשר בו מום לא יקרב - אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א') הקריבהו נא לפחתך... (ויקרא כא יח, וראה שם עוד)
כל איש אשר בו מום - לרבות שאר מומין. מום בו - בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר. מקדש הקדשים - ...ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמר קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכן נאמרו קדשים קלים... (שם שם כב)
ובארצכם לא תעשו - דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם... ומיד בן נכר - נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים, לא תקריבו לו בעל מום, ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם... (שם שם כד וכה)
מום - כלל, פסח ועור - פרט, כל מום רע - חזר וכלל, מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר. (דברים טו כא)
אמר החבר, והסנהדרין היו מצווים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמיתיות והדמיוניות וההסכמיות... וידיעת המומים אשר בעבורם מתעכבים הכהנים מעבודה, ומומי הבהמות שאינן ראויות לקרבן, והבדלת מיני הזיבות לאיש ולאשה... (ב סד)
הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאין בך מומין, ונמצא בה אחד מן המומין הפוסלים בנשים אינה מקודשת, נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין, אף על פי שאמר מקפיד אני אפילו על זה הרי זו מקודשת. ומה הן המומין הפוסלין בנשים, כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. ובהלכות ביאת מקדש יתבארו כל מומין של כהנים, ויותר עליהן בנשים ריח רע, וזיעה, וריח הפה, וקול עבה, ודדין גסין מחברותיה טפח, וטפח בין דד לדד, ונשיכת כלב ונעשה מקום צלקת, ושומא שעל הפדחת, אפילו היתה קטנה ביותר, ואפילו קרובה לשער ראשה, ואף על פי שאין בה שיער, וזה היא השומא שיתרה אשה על הכהנים. אבל אם היתה שומא שיש בה שיער בשאר הפנים או שומא גדולה כאיסר, אף על פי שאין בה שיער הרי זה מום, בין בכהנים בין בנשים.
המקדש אשה ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים, או נמצא עליה אחד משלשה נדרים, הרי זו מקודשת מספק... קידשה על מנת שאין בה מומין והיו בה מומין, והלכה אצל רופא וריפא אותה, אינה מקודשת, אבל אם התנה האיש שאין עליו נדרים ושאין בו מומין, והיו עליו נדרים והיו בו מומין, והלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפאו, הרי זו מקודשת, שאין גנאי לאיש במומין שכבר נתרפאו, והאשה אינה מקפדת על זאת. (אישות ז ז)
וכן הכונס את האשה סתם ונמצא בה מום ממומי הנשים שכבר ביארנום, ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה, הרי זו תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת. כיצד, היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים, אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו, ואפילו מומין שבסתר, מפני שהוא בודק בקרובותיו, וחזקה ששמע ורצה. ואם אין שם מרחץ, או שלא היו קרובים, טוען במומין שבסתר. ונכפה בעתים ידועים הרי הוא ממומי סתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, שהרי הכל רואין אותן ואומרין לו, וחזקתו ששמע ונתפייס. דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן מקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהן גלויות, והכל יודעין אותן, ואומרין זאת היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני, כמו ערי אדום בזמן הזה. אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל, ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה, ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה, הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, והוא שלא היה שם מרחץ, ושלא היתה לו קרובה לבדוק בה... והדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב. הורו מקצת הגאונים, שזה שאמרו חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו אינו קרובותיו בלבד, אלא אפילו מיודעיו, ואפילו היה גר בעיר שאין לו קרוב כלל, אם יש שם מרחץ אינו יכול לטעון, שאין אפשר שלא היו לו רעים, ואומר לאחד מרעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו על פלונית, ולפיכך חזקתו ששמע ונתפייס. ולא יראה לי דין זה, שאין כל אדם מוציא כל מה שיש בלבו מדברים אלו לכל, אלא לקרוביו, ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרובין ביותר...
האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעה ידו או רגלו או נסמית עינו ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא אם רצתה תשב, ואם לא רצתה תצא בלא כתובה כדין כל מורדת. אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר ללקט צואת כלבים או לחצוב נחשת מעיקר או לעבד עורות, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואף על פי שהיא רוצה לישב אין שומעין לה, אלא מפרישין אותן בעל כרחן, מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה, שומעין לה. מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם... ומת, ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה, יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל, ויחלוץ ויתן כתובה, וראה בנים לבניך שלום על ישראל. (שם כה ב, וראה שם עוד)
כל כהן שיש בו מום, בין מום קבוע בין מום עובר, לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים, שנאמר אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש, ואם עבר ונכנס לוקה, אף על פי שלא עבד, ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודה, ולוקה אף על העבודה, שנאמר אשר יהיה בו מום לא יקרב, מפי השמועה למדו, שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה... כל המומין כולן אחד שהיו בו מתחלת ברייתו ואחד שנולדו בו אחר כן, בין עוברין בין שאינן עוברין, הרי זה פסול עד שיעבורו. מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד, ומום עובר כגון גרב או ילפת, והיא החזזית, ולא המומין הכתובים בתורה בלבד הן שפסולין בכהנים, אלא כל המומין הנראין בגוף, שנאמר כל אשר בו מום מכל מקום, ואלו הכתובים בתורה דוגמא הן.
ששה מיני מומין הם, יש מומין שהן פוסלין הכהן מלעבוד והבהמה מליקרב, ויש מומין שפוסלין באדם בלבד מלעבוד, ויש מומין שאין פוסלין אבל מפני מראית העין אמרו שכל כהן שיש בו אחד מהן אינו עובד.
כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד, בין בשוגג בין במזיד, עבודתו פסולה, ואם היה מזיד לוקה, וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד, אף על פי שהוא לוקה לא חילל עבודתו, ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה, ועבודתו כשירה.
אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו, אף על פי שנעשה טרפה, עבודתו כשירה, שנאמר שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי...
מי שנמצא כשר ביחוסו ונמצא בו מום, יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה, וחולק בקדשי קדשים עם אנשי בית אב שלו, ואוכל, שנאמר לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. (ביאת מקדש ו א והלאה, וראה שם עוד)
כל המומין הפוסלים באדם ובבהמה חמשים, וזהו פרטן, חמשה באוזן, ואלו הן מי שנפגם סחוס אזנו כדי שתחגור הצפורן בפגם, אבל העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום, בין ניקב בין נסדק... שלשה בריס של עין... שמונה בעין, ואלו הן, העיור בין באחד מעיניו בין משתיהן, מי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת מהן, אף על פי שאין נראה בהן שינוי כלל, מחמת שירדו מים קבועים כנגד ראותיו, מי שאינו רואה בעיניו או באחת מהן ראיה ברורה, מחמת שהיה בה סגורים קבועים, מי שבעינו כמו עינב אף על פי שהוא רואה, מי שיצא בשר יתר בעינו עד שחפה מעט מן השחור של עין...
שלשה בחוטם, ואלו הן, מי שניקב חוטמו אפילו מצד אחד, מי שנפסד חוטמו, מי שנפגם חוטמו. ששה בפה, ואלו הן, מי שניקב שפתו אפילו אחת מהן, מי שנפגמה שפתו, מי שנסדקה שפתו...
שנים עשר באברי הזרע... ששה בידים וברגלים, ואלו הן, הפסח, ומי שנשמטה יריכו הוא שרוע האמור בתורה, מי שאחת מירכותיו גבוהה מחברתה, מי שנשבר עצם ידו והוא שיהא ניכר כשיהלך, הרי זה מום, מי שרגליו מבולמות מחמת עצמן וברייתן, אבל אם היו מבולמות מחמת הרוח אינו מום. ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן, מי שיש בו גרב יבש כל שהוא, וזהו הגרב האמור בתורה, מי שיש בו יבלת שיש בה עצם, וזה היא יבלת האמורה בתורה, מי שיש בו חזזית מצרית כל שהיא, והיא חזזית קשה וכעורה, וזה היא ילפת האמורה בתורה.
כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ הרי זה מום, והוא בכלל חרוץ האמורה בתורה, ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי.
ועוד יש שם שלשה מומין אחרים, ואלו הן, הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, החולה כשהוא רועד מפני חוליו וכשלון כחו, אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה, וכן יוצא דופן כשר באדם ופסול בבהמה. המזוהם וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד, היה ריח פיו רע, נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד, ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו, הרי זה חילל עבודתו כשאר אלו בעלי מומין כולם. (שם ז א והלאה, וראה שם עוד)
כל המומין המיוחדין באדם תשעים, וזהו פרטן, שמונה בראש ואלו הן, מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמו שדחקו בידו, מי שאמצע קדקדו עולה למעלה כמו ביצה, מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת, מי שראשו יוצא מאחוריו כנגד ערפו, מי שראשו רחב יוצא מכאן ומכאן עד שתמצא ראשו על צוארו כמו ראש הלפת על העלין שלו, הקרח שאין בכל ראשו שער כל עיקר... מי שהיה שיער שלו מקיף את כל הראש סביב מלפניו ומאחריו ואין שם שער באמצע, גם זה קרח ופסול.
שנים בצואר, ואלו הם, מי שצוארו שוקע הרבה עד שנמצא ראשו כאילו הוא מונח על כתיפיו, מי שצוארו ארוך הרבה עד שנראה כשמוט מבין כתיפיו.
ארבעה באוזן, ואלו הן, מי ששתי אזניו קטנות הרבה, מי ששתי אזניו נפוחות דומות לספוג, מי שאזניו מדולדלות למטה, מי שאחת מאזניו משונה מחברתה במראה.
חמשה בגבינים, ואלו הן, מי שאין לו שיער בגביניו והוא גבן האמור בתורה, מי שגביניו שוכבין, מי שאין לו אלא גבין אחד, מי שיש לו גבינין יתר על שנים, מי שאחד מגביניו משונה מחבירו, בין ששערו של זה ארוך ושערו של זה קצר, בין ששערו של אחד שחור ושערו השני לבן או אדום, הואיל ויש ביניהם שינוי זה הרי זה פסול.
ארבעה בריס של עין, ואלו הן, מי שאין לו שער כלל בריסי עיניו, מי ששער ריסי עיניו משונה משער ריס אחר, כגון שאחד שחור ואחד לבן או שאחד נושר והשני מעובה, מי שעפעפיו סגורות מעט ואינן נפתחות הרבה כשאר כל האדם.
אחד עשר בעינים, ואלו הן, מי שהיו שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי להם קרובות מפדחתו, מי שהיו שתי עיניו למטה ממקום הראוי להם, מי שהיו שתי עיניו עגולות ואינם נמשכות באורך מעט משאר העינים, מי שעיניו מוזרות, והן יוצאות כעיני הנמר, וכמי שהוא מסתכל בעת שכועס הרבה, מי שעיניו גדולות הרבה כשל עגל, מי שעיניו קטנות כשל אווז, מי שדמעיו זולפות תמיד, מי שלחלוחית נמשכת מראש עינו נגד החוטם או מזנב עינו מצד צדעיו, מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט בשעה שרואה אור או בשעה שהוא רוצה לדקדק בראיה, מי שראיית עינו מעורבבת עד שרואה את החדר ואת העליה כאחת, ויודע דבר זה בעת שידבר עם חבירו ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר, מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה, כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה, או אחת קטנה ואחת גדולה, הואיל ויש בין שתיהן שינוי מכל מקום פסול.
ששה בחוטם, ואלו הן, מי שעיקר חוטמו שוקע, אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת, וזה חרום האמור בתורה, מי שאמצע חוטמו בולט למעלה, מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה, מי שחוטמו עקום לצד אחד, מי שחוטמו גדול מאבריו, מי שחוטמו קטן מאיבריו, וכיצד משערין אותו, באצבע קטנה של ידו, אם היה חוטמו גדול ממנה או קטן ממנה הרי זה מום.
שלשה בשפתים, ואלו הן, מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה, מי ששפתו התחתונה עודפת על העליונה, מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו.
שלשה בבטן, ואלו הן, מי שכריסו צבה, מי שטיבורו יוצא ואינו שוקע כשאר בני אדם, מי שדדיו שוכבין על בטנו כדדי אשה.
שלשה בגב, ואלו הן, מי ששדרתו עקומה, מי שיצתה חוליא משדרתו בין שבלטה לחוץ או נכנסה לפנים, או נטתה לצדדים, וזהו בעל חטוטרת, מי שתפח בשר בגבו ונעשה כחטוטרת, אף על פי שלא זזה חוליא ממקומה, הרי זה מום.
ששה בידים, ואלו הם, מי שיש בידו אצבע יתירה באצבעות ידיו, אפילו היו שש ושש, ואם חתך את היתירה כשר, ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול. מי שחסר אצבע מידו, מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מן הפרק, ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר, באי זה פרק אמרו, בפרק ראשון הסמוך לכף היד, מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו, מי שפיקה יוצאת מגודלו, מי שהוא איטר יד ימינו, ואם היה שולט בשתי ידיו כשר.
ארבעה באברי הזרע, ואלו הן, מי שכיס הביצים גדול וארוך עד שמגיע לארכובותיו, מי שהגיד שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו, מי שנמרחו אשכיו, והם הכיס של ביצים, מי שרוח באשכיו, והוא מרוח אשך האמור בתורה.
חמשה עשר בשוקים וברגלים, ואלו הן, מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו, מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העצם העגול שלמעלה מן העקב מצד פנים, והוא דומה לפיקה שטוות בה הנשים, מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד, מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אף על פי שאינן קלוטות כשל אווז, מי שפיקה יוצאה מגודלו, מי שיש ברגלו אצבע יתירה, אפילו שש ושש, ואם חתכה כשר, והוא שלא יהיה בה עצם. מי שחסר אחת מאצבעות רגליו, מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו, מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק, ואם היו עד הפרק או שחתכן והפרישן כשר. מי שרגלו עקומה דומה למגל, שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו, כאילו הם שני ראשי הקשת, מי שרגלו חלולה והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ ונמצא כשעומד עומד על עקיבו ועל אצבעות רגליו. המקיש בקרסוליו בעת שמהלך, מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך, מי שהוא אטר ברגל ימינו.
ארבעה בכל הגוף, ואלו הן, מי שגופו גדול מאיבריו, מי שגופו קטן מאבריו, הארוך ביותר, הננס והוא הקצר ביותר, עד שיהו מופלגין משאר העם. שמונה בעור הבשר, ואלו הן, הכושי, הלבן ביותר כמו הגבינה, האדום כשני, בעלי נגעים טהורים שנשתנה העור מחמת עצמו כמו הבוהק, שנשתנה העור מחמת דבר אחר כגון צרבת המכוה, וזה בכלל נגעים טהורין. מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אף על פי שאינה כאיסר אלא כל שהוא, מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר, בעל הדלדולין והוא שידלדל העור והבשר או הלחלוחית שיש בעור שנדלדל באי זה מקום שיהיה מכל הגוף, הרי זה מום.
ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים, ואלו הן, החרש השוטה והנכפה אפילו לימים רבים, מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים... (שם ח א, וראה שם עוד)
מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין, שנאמר תמים יהיה לרצון, זו מצות עשה. וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה, ולוקה על הקדשו, שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו, מפי השמועה למדו, שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין אפילו הקדישו לדמי נסכים לוקה, שבזיון קדשים הוא... השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה, שהרי נאמר בבעלי מומין לא תקריבו אלה לה', ומפי השמועה למדו שזה אזהרה לשוחט, וכן הזורק דם בעלי מומין על המזבח לוקה, שהרי נאמר בהן לא תקריבו אלה לה', מפי השמועה למדו, שזה אזהרה לזורק, וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה, שנאמר ואשה לא תתנו מהם על המזבח, אלו החלבים.
אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר, אם הקריבו עובר בכל אלו, שנאמר לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום, מפי השמועה למדו שזה אזהרה לבעל מום עובר, כגון שהיה בבהמה גרב לח או חזזית אם הקריבה לוקה.
ולא קרבנות ישראל לבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והן בעלי מומין לוקה, שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה.
המטיל מום בקדשים, כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה, שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהיה בו, מפי שמועה למדו, שזה אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים, שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו...
המקדיש בעלת מום למזבח, אף על פי שלוקה הרי זה נתקדשה ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן. וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום. ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהן מום ויצאו לחולין ויאכלו, שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר... מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר, שבעלת מום קבוע אם ילדה והיא קדש יפדה הולד ויצא לחולין, אף על פי שהוא תמים, כדי שלא יהיה טפל חמור מן העיקר, ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון, הולד חולין, ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות, שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה, מפני שהיתה בעלת מום קבוע. אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה, ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע, אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים... (איסורי מזבח א ב והלאה, וראה שם עוד)
כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים, וכבר נמנו. ויש מומין אחרים מיוחדין בבהמה, ואינן ראויין להיות באדם, וכ"ג הם, ואלו הן, אם היה גלגל עינה עגול כשל אדם, עינה אחת גדולה כשל עגל, והשניה קטנה כשל אוז, אבל אם היתה אוזן גדולה ואוזן קטנה, אפילו קטנה עד כפול, כשר. אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שער, אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה, פיה דומה לשל חזיר, פרוס אף על פי שאינו מחודד כשפוד, חטיה החיצונות שניקבו או שנפגמו, אף על פי שנשאר מקצתן או שנגממו, אם נעקרו חטיה הפנימיות שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת הן נראין חסרין. אם נטלו קרניה וזכרותן עמן ולא נשאר מהם כלום. אבל נקבה שיש לה קרנים כשירה. אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה, אם נפגמה הערוה של נקבה, אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק, אם היתה ראש הזנב מפוצל לשנים בשני עצמים, אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע בשר, אם היה הזנב קצר, ועד כמה, בגדי חוליא אחת מום שתים כשר, ובטלה אורך שתי חוליות מום היתה שלש כשר. זנב הגדי שהיה רך ומדולדל דומה לשל חזיר, אם נשבר עצם מן הזנב, אבל אם נשבר עצם מצלעותיו כשר, מפני שאינו בגלוי. בעלת חמש רגלים או אין לה אלא שלש רגלים, אם היתה אחת מרגליו וידיו פרסתה עגולה כשל חמור, אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה, אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור, וזהו קלוט האמור בתורה, אם נגממו טלפיה וזכרותן עמהן, אף על פי שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר.
כל מום משלשה ושבעים מום המנויין בבהמה פוסלין אותה מן הקרבן, ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קדש תפדה ותצא לחולין, חוץ מזקן וחולה ומזוהם, שאף על פי שאינו כשר לקרבן אינו נפדה, אלא יהי קיים ורועה עד שיולד בו מום אחר קבוע משאר המומין ויפדה. וכן בהמת קדשים שנולד בה מום עובר אינה קריבה ולא נפדים.
ארבעה מומין עוברים יש באדם ובבהמה, ואלו הן, גרב לח, חזזית שאינה מצרית, מים שיורדין בעין ואינן קבועין, סנוירין שאינן קבועין... (שם ב א, וראה שם עוד)
וכן המוכר לחברו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר. אין מחשבין פחת המום, אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרין ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר, מחזיר את הכלי, ואינו יכול לומר לו הילך איסור פחת המום, שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה... כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם כן פירש... כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום, ואם פירש המוכר ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד יאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו... (מכירה טו ג, וראה שם עוד)
לא יכסה מום בני ביתו אם צריכים בניו או קרוביו להזדווג, אם יש להם חולי אילו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי לא היו מזדווגים יגלה להם, פן יאמרו קדושי טעות היו... אלא יפרידם ולא יהיו ברע יחדיו, או אם יש מעשים רעים להם, שאלו היו יודעים לא היו מתחתנים בהם, לכך יפרסם... (תקז)
טעם איסור בעל מום, שיתפעלו הרואים ויתעבו העבודה, ומנה המום הנראה כעיוור, ומום כפי הנראה ובאמת אינו, כתבלול, שנולד בו, כפסח, או שנעשה אחר כך, כגון שבר... וכל אלו אבות, ומנו בהם חז"ל תשעים מומים. (ויקרא כא טז)
לא יקרב - כענין אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. עוור - המומים שבתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר, שבר רגל - מומים הבאים מסבות חוץ לגוף, גבן - מומים הבאים ממקרה בלחיות הגוף והפסדם. (שם)
יהיה בו מום - ולקמן אמר מום בו, ועוד. ונראה שהקדמונים היו יודעים כל מום שנתהוה באדם טרם היותו מצד עוון שראו בו, למשל במקבל שוחד ידעו שסופו לבא לידי עוורון וכו', והכירו במראה פניו איזו תכונה רעה בו, וזה שאמר "יהיה בו מום", בעתיד, שנכר זה מתוך מעשיו, וראוי שיתגאל כבר עתה. ואחר כך אמר מום בו - אם נולד במום, שפגם רק בגופו ולא בנשמתו, וגם כן לא יקרב. (שם)
או מי ישום אלם - ...או רוצה לומר, היה לו להתבונן, כי האילמות לאיזו תכלית הגונה, או שנתחייב במעשיו ויש לו לתקן... (שמות ד יא)
כאשר יתן מום - חסרון, כמו אז תשא פניך ממום (איוב י"א) רוצה לומר לא תדע מחסור. (ויקרא כד כ)
אשר בו מום - כפל בפרשה זו חמשה פעמים, אשר יהיה בו מום אשר בו מום וכו', ויש על זה חמשה דרשות, שמה שאמר אשר יהיה בו מום רוצה לומר מום קבוע שאין לו הויה בקביעות, ומה שאמר כל אשר בו מום מזרע אהרן, מרבה יתר מומין שלא נחשבו כאן, ומה שכתב מום בו ממעט יוצא דופן וטרפה, ומה שכתב לא יגש כי מום בו, ממעט שם פרט לשעבר מומו... (ויקרא כא טז)
אך אל הפרוכת - בארו גם כן הטעם מה שצריך לכתב שתיהם, והנה לדעת הרמב"ם מוזהר גם על הכניסה לבד... והרמב"ן השיג עליו, ודעתו דהכניסה אינה אסורה אלא מדרבנן, רק בין האולם ולמזבח, ומה שכתוב אל המזבח לא יבא הוא רק לעבודה, ואל הפרוכת להזיה... (שם שם יח, וראה שם עוד)
כי יתן מום - ואמר שנית כאשר יתן מום כן ינתן בו, ופירשו חז"ל מפני שלשון מום במובנו המדויק בא על חסרון אבר, ובמובן הרחב בא גם על חסרון הגיוני, כמו "מוכיח לרשע מומו", שקורא הכלימה והנטיה מהראוי בשם מום. וכן בין המומים הפוסלים באדם יש דברים שאינם חסרון ניכר, רק שהם נגד כבוד האדם וצורתו הנכבדה, כמו השכור והשוטה... (שם כד יט)
במומין ישנן ג' קבוצות, מומין אמיתיים השוים לפסול באדם ובבהמה ומחללים עבודה, ב' שינויים משונים בגוף שהוא בעשה ולרמב"ם בלאו, ואינו מייחל עבודה, ג' משום מראית העין, כגון נשרו גבות עיניו, שאינם עוברים... (שם כא טז)
יהיה בו - משמע מום קבוע, ולא יקרב - אפילו להתחנך לעבודה, אבל בעל מום עובר מתחנך, שהכהנים זריזים הם, ויזהירוהו. (שם)
עוור - שאינו ניכר בחוץ, בנגוד לעוורת, ובאדם יקדים עוור שהוא יותר חשוב בו מההליכה. (דברים טו כא)
במדרש רבה (פרשה ז') אמר רב אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה... ויש להבין מאי היה סלקא דעתך לדמות שבירת לב באדם לשבור בבהמה, שהוא חסרון בגופו, עד שהוצרך לומר לרבותא לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, מכלל שהיתה סברא להיפך, וביותר מה שאמר ההדיוט הזה אם משתמש בכלים שבורים, ומשמע שהקב"ה סובל הגנאי, ואינו מובן מהו הגנאי בלב נשבר... ונראה דהנה אמרו ז"ל (מועד קטן ט"ו) אונן אינו משלח קרבנותיו, שנאמר שלמים, כשהוא שלם ולא כשהוא אונן, ולמה יקרא אונן חסר, דבודאי אין הפירוש שחסר לו קרובו שמת, דאם כן אף יום שלאחריו נמי. אך נראה דהנה צורת האדם להיות עובד את ה' בנהירו דאנפין, בשמחה בחדוה וברננה, וצריך להיות דוגמא דלעילא עוז וחדוה במקומו, וכשהוא אונן רחמנא ליצלן ושריא בעציבו, הרי הוא חסר מצורת האדם... ולפי זה שפיר יובן הסלקא דעתך לדמות שבירת הלב באדם לשבור בבהמה, שגם זה נחשב חסרון בצורתו... (ויקרא אמור תרע"ג)