מותרות

(ראה גם: אדם-חייו, פרישות)

חובת הלבבות:

אבל לכמה כתות נחלקים הפרושים בפרישות, אומר בתשובת השאלה הזאת... והכת השניה אנשים שהלכו בדרך הגדר הבינוני שבפרישות, ומאסו מותרי העולם לגמרי, וסבלו לחסום תאותם מהם. והמותרים על שני פנים, אחד מהם מותרים שהם חוץ לאדם ונפרדים ממנו, כקנינים הגופיים והמאכל והמשתה והמלבוש והמשכן, והשני מותרים דבקים לאדם אין נפרדות ממנו סבותם, כדבור והשחוק והמרגוע והמנוחה והבט אל המותרים והאזן אליהם והעבר על הרעיונים מה שאין צריך. ופסקה הכת הזאת ממנה כל קרואי המותרים, ולא ראו לצאת מהישוב להספיק לגופם מזונותם כמו שהם חייבים בו, והמירו המדבריות וההרים בבדידות בבתיהם, והשיגו שני הענינים והגיעו אל שני החלקים, והם יותר קרובים אל הדרך השוה והתורתית... (שער ט פרק ג)

רמב"ן:

קדושים תהיו - ...אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו, וכן שנו שם והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ה', כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים, ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות, כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראו פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחריו שפרט האסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט, וכן יפריש עצמו מן הטומאה... (ויקרא יט ב)

מורה נבוכים:

המין הג' מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב, ואלו הרעות יוצר מרעות המין השני הרבה, ומרעות המין הזה יצעקו בני אדם כולם... והוא אמרו: "לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים". והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליו אלו הרעות. ועל זה המין נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל. ואחר כך באר מיד, שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע, ואמר "כי אדם לעמל יולד וגו'". וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כולם, רוצה לומר רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהיה סבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות. אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים, האחד מהם השנוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף מאשר היא כח גשמי, שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף, והצד הב' הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים, וישוב לה טבע חזק להשתוקקה למה שאינו הכרחי, לא בהשאר האיש ולא בהשאר המין, וזאת התשוקה היא ענין אין לו תכלית. אמנם ההכרחיים כלם הם מתי מספר בעלי תכלית, אבל המותר אין תכלית לו, והוא שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר גם כן שיעשום מנופך או מאודם, או מכל מה שאפשר למוצאו, ולא יסור סבל רע המחשבה מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות, וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות כרכיבת הימים ועבודת המלכים, ותכלית כוונתו בזה, להשיג אל אלו המותרות שאינם הכרחיות. וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם, יתרעם מגזירת השם ומשפטיו, ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממיעוט דינו איך לא עזרו להגיע אל ממון גדול, יקנה בו יין הרבה שישתכר בו תמיד, ופלגשים רבות מזויינות במיני תכשיט זהב ורקמה ואבנים טובות עד שיעור רוחו למשגל יותר מאשר ביכלתו, בעבור שיהנה באלו תכלית המציאות. אמנם הוא הנאת זה הפחות לבד, עד כה הגיע טעות ההמון, עד שיגיע לנפשו הרעה תכלית תאותה אשר אין תכלית לה, כמו שביארנו.

אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו, כמו שיבאר דוד ע"ה ואמר "כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו", אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצוות התורה וידעו תכליתם, התבאר להם צד החסד והאמת בכל, ולזה שמו תכליתם מה שכוון בהם מאשר הם אדם, והוא ההשגה, ומפני הכרחי הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים לחם לאכול ובגד ללבוש מבלתי מותר, וזה דבר קל, ויגיעו אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי, וכל מה שתראהו מקושי זה הענין וכבדותו עלינו, הוא מפני המותרות, בבקשת מה שאינו הכרחי יקשה אפילו במציאות ההכרחי, כי כל אשר יתאוה האדם יותר מותרות, יהיה הענין יותר כבד, ויכלו הכחות והקנינים במה שאינו הכרחי, ולא ימצא ההכרחי...

וצריך שתבחן ענינו במציאות, כי כל אשר הענין יותר צריך לבעלי חיים, הוא נמצא יותר ויותר בחנם, וכל מה שימעט צורך הכרחי הוא נמצא יותר מעט והוא יקר מאד... אמנם היות זה אצלו כסי מר דרור רבים ובגדים מוזהבים, וזה חסר זה המותר מן הפרנסה, אין עול בו ולא חמס, ולא מי שהגיע אל זה המותר שלט בדבר מוסף בעצמו, ואמנם הגיע לדמיון מכזב או לשחוק, ולא זה החסר מותר הפרנסה חסר דבר מחוייב, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו. זהו על הרוב בכל זמן ובכל מקום, ולא תביט לזר כמו שביארנו... (חלק ג פרק יב)

עקדה:

...וזו היתה הכונה האלקית בתתו לעמו ארץ צבי לכל הארצות, בה נמצאו כל צרכי החיים, וזה שאמר "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה... וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. השמר לך פן תשכח את ה'". הנה בלי ספק התכלית הא' של הארץ היא לפרנס הנפש, והגוף בשניה, ולכן הכין הגבלת כל הענינים שלא יעיקו זה את זה, אלא יתפשרו, ולא יטרדו בעסקים הזמניים, כי די ברא בארץ להשלים ספוקם בהתעסקם בלמודם ושלמותם, כי היתרונות דוחים בעליהם מעול התורה והיראה, וזה שאמר ושבעת וברכת, שהשביעה באופן שיגיע ממנה הברכה וההודאה על ההנאה, כי ההנאה מסובבת מהברכה... ובמדרש רבה שמות פרשה א' אמר רבי שמעון בן יוחאי, ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, ולא נתנם אלא על ידי יסורין... כי העמל של בעל מלאכה הוא ראיה על נחיצותה, אם כן מתנות גדולות אלו נתנות רק על ידי יסורין, רוצה לומר חריצות האדם לעמוד על הזירוזים והאזהרות, וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו', וכן ארץ ישראל ועולם הבא נקנים על ידי צמצום המותרות, וכפי שציוה יונדב בן רכב לבניו בירמיה ל"ה. ולקרב האדם לכך ציוה על השמטות ויובלות... (במדבר יג ב)

את עורה - עור בשר ודם כינוי לחלקי הנפש מהחוץ פנימה, הצומחת, החיונית והדברית, וראש מחנותם: כבד, לב ומוח, ויעביד התאוות המותריות הבאות מהן, מאכל, משתה, ומשגל, קנאה שררה נצוח וחמדה, והדעות הכוזבות... (שם יט ד)

 

אברבנאל:

...ואמיתת הענין, אחר שרצו דור ההפלגה לשנות מנהגם הטבעי, הוצרכו לבדות שמות לדברים החדשים שבחרו, וסבב ה' שלא יבחרו בלשון אחת, ונתבלבלו הלשונות, וזה היה סבת פירודם. ומשראה ה' שבני האדם נשתקעו במותרות אלו לא אסרם לישראל, אלא הזהירם שישתמשו בהם בכף היושר ובדרך נאות. אמנם כשהלכו במדבר על פי ההנהגה האלוקית ספק רק ההכרחי. וזה שאמר במדרש, שאמרו נעלה לשמים ונשב שם, ונעשה עבודה זרה, או נעשה עמו מלחמה, כי המלאכות האנושיות עוזרות לטבע כהרפואה, או שרוצים להשתתף בגרמים השמימיים הפועלים הטבעיים, ויש שהן זרות לטבע, ועל זה אמרו נעבוד עבודה זרה או נעשה מלחמה. ואמר שאלו נעשו קופין ושדים וכו', כלומר מלאכי חבלה ההורסים הטבעי... (בראשית י א)

הגר"א:

יחיה איש עגלת בקר - לא יפנו אחרי המותרות, אלא בעגלה אחת לחרישה וב' צאן לחלב ולגיזה. (ישעיה ז כא)

אל תחמוד - החמדה שאינה מפתה, והאדם חומדה מעצמה, כי נצרך מאד לפרנסה, ומזה נמשך לרדוף אחר מותרות. בלבבך - גם ביצר הרע, לומר שנצרכת לה לעבודת ה'... (משלי ז כה)

מלבי"ם:

ותעל שכבת הטל - ואז היה המן מכוסה בטל, כי המדבר מקום החיצוניים, ואז הוצרכו להמתין עד שיעלה הטל... ובזה למדם שאם לא ירדפו אחרי מותרות תבא להם פרנסה בלא יגיעה, ובאתגליא, ואם לא כן קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ולא תתמעט פרנסתו... (שמות טז יד)

העמק דבר:

אם תיטיב - אם אתה מתכוון בצמצום לטובה, שאת - היא מדה גדולה, שלא להטריד הדעת בהבלים, ואם לא תיטיב - כוונתן לטובה, לפתח - כשתצא מהעבודה תפנה לכל רע, ומוטב היה לעסוק בתענוגות ובמותרות... (בראשית ד ז)