(ראה גם: אדם הראשון-אכילה, אכילה, דור המדבר-מן, לחם, פרנסה)
כאשר האדם אוכל בשר, מתענג בשר האדם מאותו בשר, ומתערבים זה בזה, בשר אדם ובשר בהמה, והגוף מתגדל ממנו, ומאותו העונג חוטא הגוף בכמה חטאים, אמר הקב"ה בשר יהיה כפרה על הגוף (בשר הקרבן), כי בשר אכל ובשר נתגדל ממנו (הגוף), ובו חטא, לפיכך יהיה הבשר לכפרה על גופו... (לך שב, ועיין שם עוד)
אמר רבי יצחק אין יצר הרע מתפתה אלא באכילה ושתיה, ומתוך שמחת היין, אז שולט באדם. בצדיק מה כתיב ביה, אוכל לשובע נפשו, ואינו משתכר לעולם... (וירא שח)
אוכלי לחם העצבים, מהו לחם העצבים, כי כאשר יש לאדם בנים, הלחם שאוכל אותו בשמחה בחפץ לב, ואותו שאין לו בנים הלחם שאוכל הוא לחם העצבים. (וישב קסו)
עוד פתח ואמר, המקרא שלאחר המקרא (עובד אדמתו), איש אמונות רב ברכות, זהו אדם שיש בו אמונת הקב"ה, כגון רבי ייסא הזקן, שאף על פי שהיה לו סעודת אותו היום לאכול, לא היה עורך השולחן עד שבקש על מזונותיו לפני המלך הקדוש. לאחר שהתפלל תפלתו ובקש על מזונותיו לפני המלך, אז היה עורך השלחן, והיה אומר תמיד לא נערוך השולחן עד שינתנו (המזונות) מבית המלך. (מקץ קמב)
...ותא חזי, בכל יום ויום נוטף טל של עתיקא קדישא לזעיר אנפין, ומתברכת כל שדה התפוחים הקדושים (שהיא מלכות), ומטל ההוא נמשך לאלו שלמטה, ומלאכים הקדושים נזונים ממנו כל אחד לפי אכלו, זה שאמר לחם אבירים אכל איש, וממזון ההוא אכלו בני ישראל במדבר, שהוא המן.
אמר רבי שמעון, כמה בני אדם נזונים בזמן הזה ממנו, ומי המה, אלו הם החברים העוסקים בתורה ימים ולילות. וכי יעלה על דעתך ממזון ההוא ממש, לא, אלא כעין מזון ההוא ממש, ששקול פי שנים (על המן שאכלו ישראל במדבר)
תא חזי, ישראל, כשבאו והתדבקו במלך הקדוש בשביל הגילוי של הרושם הקדוש (המילה), אז זכו לאכול לחם אחר עליון יותר ממה שהיה בתחילה, בתחילה כשיצאו ישראל ממצרים, זכו בלחם שנקרא מצה, (שהוא המלכות), ועתה זכו ונכנסו לאכול לחם אחר עליון יותר, ממקום עליון, שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מן השמים ממש (שהוא ז"א). ובזמן ההוא נמצא להם לישראל ממקום הזה, החברים העוסקים בתורה, ממקום אחר עליון יותר נזונים. מה הוא, הוא כמו שכתוב החכמה תחיה בעליה, שהוא ממקום עליון יותר (מז"א).
אמר לו רבי אלעזר, אם כן, למה נחלש נפשם של העוסקים בתורה יותר משאר בני העולם, שהרי שאר בני אדם נראים שנמצאים ביותר כח ועצמה מעוסקים בתורה. אמר לו יפה שאלת, תא חזי, כל מזון של בני העולם בא מלמעלה, מזון ההוא שבא מן השמים וארץ הוא מזון של כל העולם, וזהו מזון גס ועבה, ומזון ההוא שבא ממקום עליון יותר, והוא מזון יותר דק, בא ממקום שהדין נמצא, (דהיינו מלכות), וזה הוא מזון שאכלו ישראל בצאתם ממצרים, מזון שנמצא לישראל בזמן ההוא במדבר ממקום עליון הנקרא שמים, הוא מזון יותר דק, שנכנס יותר לנפש (מכל מזון אחר), ונפרד יותר מן הגוף, ונקרא לחם אבירים (דהיינו מן).
מזון היותר עליון מכל, הוא מזון החברים, אלו העוסקים בתורה, שאם אוכלים מזון של הרוח והנשמה, ואינם אוכלים מזון הגוף כלל, והיינו ממקום עליון היקר מכל, הנקרא חכמה, משום זה חלק גופם של אחרים יותר מבני העולם, שהרי אינם אוכלים מזון הגוף כלל, ואוכלים רק מזון הרוח והנשמה, ממקום רחוק העליון היקר מכל, ומשום זה מזון ההוא הוא דק מן הדק יותר מכל, אשרי חלקם, זה שאמר והחכמה תחיה בעליה, אשר חלקו של גוף שיכול להיות נזון במזון הנפש.
אמר לו רבי אלעזר, ודאי כך הוא, אבל בזמן הזה, איך נמצאים מזונות אלו, אמר לו ודאי יפה שאלת, תא חזי, וזה הוא בירור של הדבר. מזון הראשון הוא מזון של כל העולם ההוא שבא משמים וארץ, והוא מזון הגוף, מזון שהוא עליון ממנו, שהוא יותר דק, בא ממקום שהדין שורה, הנקרא צדק, (שהיא המלכות), וזה הוא מזון של עניים, (דהיינו מצה הנקראת לחם עוני), וסוד הדבר, מי שהשלים את העני, משלים לו אות אחת (על צדק) ונעשה צדקה, וזה סוד גומל נפשו איש חסד, גמילות חסדים יורה, ששורה בדין והשלים אותו עם חסד, אז הוא רחמים.
מזון עליון יותר מאלו, הוא מזון עליון ויקר ממקום שנקרא שמים (זהו ז"א, דהיינו מן שאכלו ישראל במדבר), והוא דק מכולם, והוא מזון של חולים, זה שאמר ה' יסעדנו על ערש דוי, כל משכבו הפכת בחליו, ה' הוא בדיוק (שהוא ז"א), מהו הטעם, משום שאלו החולים אינם ניזונים אלא (במזון) ההוא של הקב"ה ממש. מזון עליון קדוש ויקר זה הוא מזון של רוחות ונשמות, והוא מזון של מקום רחוק העליון, (שהוא בינה שחזרה להיות לחכמה, שעליה נאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני), ממקום ההוא שנקרא נועם ה'.
ויקר מכולם הוא המזון שהחברים העוסקים בתורה (אוכלים אותו), והוא מזון הבא מחכמה עליונה, (שהוא חכמה ממש), מה הטעם שבא ממקום הזה, הוא משום שהתורה יוצאת מחכמה העליונה, ואלו העוסקים בתורה, נכנסים בעיקר השרשים, ועל כן המזון שלהם ממקום ההוא העליון הקדוש בא...
רבי יוסי פתח, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מה כתוב למעלה, עיני כל אליך ישברו, כל בני העולם מצפים ונושאים עיניהם אל הקב"ה, משום זה, כל אלו בעלי האמונה צריכים בכל יום ויום לבקש מזונם מהקב"ה, ולהתפלל תפלתם אליו. מהו הטעם, משום שכל מי שמתפלל תפלתו אל הקב"ה גורם שיתברך על ידיו כל יום, אילן ההוא שמזון הכל בו, ואף על פי שנמצא אתו מזון, צריך לבקש עליו לפני הקב"ה ולהתפלל תפלתו על מזון כל יום, כדי שימצאו על ידו ברכות למעלה בכל יום ויום, וזהו ברוך ה' יום יום. ועל כן אין אדם צריך לבשל מזונות מיום ליום אחר, שלא לעכב מזון ליום אחר, זה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, יום ביומו הוא מדויק, חוץ מערב שבת לשבת, כמו שהעמדנו, ואז נמצא הקב"ה מלא ברכות בכל יום, ואז כתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מהו רצון, היינו רצון ההוא שנמצא מעתיקא קדישא, (שהוא כתר), ויוצא ממנו רצון שיהיה נמצא מזון לכל, ומי שמבקש על מזון בכל יום ויום, הוא נקרא בן נאמן, בן שבשבילו נמצא ברכות למעלה... (בשלח שעב והלאה, ועיין שם עוד)
רבי ייסא לא התקין סעודתו בכל יום עד שהתפלל תפלתו לפני הקב"ה על מזונות. אמר לא נתקן הסעודה עד שתהיה נתונה מבית המלך. אחר שהתפלל תפלתו לפני הקב"ה היה מחכה שעה אחת, אמר, כבר הזמן שניתנה מבית המלך, מכאן ולהלאה התקינו הסעודה, וזהו הדרך של יראי הקב"ה, יראי חטא. אלו הרשעים ההולכים עקלקלות בדרכי התורה, מה כתוב בהם, הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו. ועל זה רוצה ה' את יראיו המיחלים לחסדו, לחסדו הוא בדיוק, ובזה ניכרים אלו בני האמונה בכל יום ויום, זה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, יום ביומו אמר, ולא דבר יום ליום אחר. וכל כך למה, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, בכאן ניכרים אלו בני האמונה, שבכל יום ויום הם הולכים בדרך הישר בתורה. רבי יצחק אמר, מכאן צדיק אוכל לשובע נפשו, אחר שהשביע נפשו בתפילה ובקריאת התורה (הוא אוכל)... (שם שצ, ועיין שם עוד)
פתח רבי חייא ואמר, ואכלת ושבעת וברכת, וכי טרם שאדם אוכל לשבע וימלא בטנו, לא יברך לו להקב"ה, ואיך ניישב הכתוב ואכלת ושבעת, ואחר כך וברכת. אלא אפילו לא יאכל אדם רק כזית, ורצונו עליו, ומשים האוכל ההוא לעיקר מאכלו, הוא נקרא שובע, שכתוב, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, לכל חי אכילה לא כתוב, אלא רצון, שרצון ההוא שהוא נותן על אוכל ההוא, נקרא שובע, ואפילו שאין לפני האדם אלא דבר מועט כזית ולא יותר, הרי הרצון של השובע נתן עליו... (תרומה תצט)
שולחנו של אדם צריך להמצא בנקיות שלא יקרב הגוף לאכול מזונו אלא בנקיות עצמו. ועל כן צריך האדם לפנות עצמו תחילה, מטרם שיאכל המזון של השולחן הטהור, כי מזון ההוא שהכין לו, רוצה בו הקב"ה כדי שלא יקרב אל שלחן ההוא של קיא צואה, שהוא מסוד הסט"א, והסט"א לא יקבל ממזון של השולחן ההוא כלום.
לאחר שהאדם אכל והתענג, צריך לתת חלק תמצית לצד ההוא (לקליפות), ומה הוא, הוא מים אחרונים, זוהמא ההיא של הידים שצריך לתת לצד ההוא, שהוא החלק שנצרך לו, ועל כן הם ודאי חובה... (שם תקכב, ועיין שם עוד)
שלחנו של אדם מזכה אותו לאכל על שלחן אחר בעדון של עולם ההוא (בעולם הבא), כמו שהוא אומר, כי על שלחן המלך תמיד הוא אוכל, ודוד המלך אמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי, וזה הוא עריכת השולחן בעולם ההוא, כי אז הוא עדון וחשק, שהנשמה נהנית בעולם הבא. וכי יש שלחן אל הנשמות בעולם ההוא, כן, כי מזון וספוק העדון אוכלות הנשמות בעולם ההוא, כמו שמלאכי השרת אוכלים. וכי מלאכים העליונים אוכלים, כן, וכעין אכילה שלהם אכלו ישראל במדבר, ומזון ההוא, הוא סוד הטל הנוזל ונמשך מלמעלה מסוד עולם הבא, והוא מזון מאור שמן משחת קדש, ונשמות הצדיקים נזונות משם בגן עדן, ונהנות שם, כי נשמות הצדיקים מתלבשות שם בגן עדן התחתון, כמו (שהתלבשו) בעולם הזה... (שם תקנו)
ממשלתה של סוד אמונה היא תוך נקודה האמצעית של כל ארץ הקדושה, בבית קדש הקדשים, ואף על פי שעתה אינו מתקיים, בזכותו נזון כל העולם, ומזון וכלכלה יוצאים משם לכל, בכל מקום צד הישוב. ומשום זה אף על פי שישראל הם מחוץ לארץ הקדושה, עם כל זה, מכח וזכות של הארץ נמצא מזון וכלכלה בעולם, ועל כן כתוב וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, על הארץ הטובה ודאי, כי בשבילה נמצא מזון וכלכלה בעולם.
מי שמתעדן על שולחנו ומתענג על המאכלים, יש לו לזכור ולדאוג על הקדושה של ארץ הקדושה, ועל היכל המלך שנחרב, ובשביל העצב ההוא שנעצב על שלחנו שם, בתוך השמחה והמשתה שלו, חושב עליו הקב"ה כאלו בנה ביתו, ובנה כל אלו חורבות של בית המקדש, אשרי חלקו... (שם תקסז)
...ומה שאמר ואכלת לפני ה' אלקיך, נכלל כאן, לדבר בדברי תורה, שכך צריך, משום שהקב"ה עומד לפניו, שכתוב זה השולחן אשר לפני ה', וכתוב ואכלת לפני ה' אלקיך. ומשום שאדם עומד לפני אדונו, הוא צריך גם כן לחון לעניים, לתת להם כמו (שהקב"ה) נותן לו לאכול. כמי שאוכל לפני המלך הקדוש, וצריך שלא יהיה זולל על שולחנו, כי הזוללות הוא מסט"א... וצריך שלא יעסוק בדברים בטלים ובצרכי סעודה, וצריכים לעסוק בדברי תורה, כי כשנאמרים דברי תורה על השולחן נותן האדם תוקף לאדונו... (שם תשעב)
מהו הטעם שאין כאן (בברכת המזון) שמאל (אלא ימין בלבד), משום שאין חלק לסט"א במזון של ישראל, ואם היה מתעורר שמאל, היה הסט"א מתעורר עמו, וכבר הוא מכר בכורתו וחלקו ליעקב אבינו, ועל כן אנו נותנים לו חלקו למקטרג ההוא בזוהמא של מים אחרונים, ואם אין זוהמא הרי חלקו במאכל שהידים קרבו אליו... (שם תשפב, ועיין שם עוד)
פתח ואמר, כתוב לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו, מקרא זה העמידוהו, וסוד הדבר כך הוא, מי שאוכל בלי תפלה שיתפלל על דמו, הוא שקול כמנחש ומעונן. משום שבלילה הנשמה עולה לראות בסוד הכבוד עליון, ונשאר האדם בכח ההוא שנתפשט בתוך הדם, לקיים הגוף, ועל כן הוא טועם טעם המות, שכל שכח הדם ההוא אינו מכולן להתעורר לכח ההוא של הנשמה ולקבל אותה, ועל כן כשהעיר האדם אינו טהור... ועל כן מי שמתפלל תפלה מטרם שיאכל העמיד עצמו כמו שצריך, והנשמה עולה אל מקום מושבה כמו שצריך, ואם אוכל מטרם שמתפלל תפלתו, שיתיישב הדם על מקומו, הרי הוא כמנחש ומעונן, משום שזה דרכו של מנחש, להעלות הסטרא אחרא ולהשפיל צד הקדושה. למה נקרא האדם ההוא שהשתדל בצד ההוא, (שאכל קודם תפלתו) בשם מנחש, הוא משום שהשתדל בנחש ההוא להגדיל כחו ולהתגבר, וזה הוא כמי שעובד לאלהים אחרים, וכן זה, עבד לכח הדם ההוא ולא עבד להקב"ה להגדיל צד הנשמה, צד הקדושה.
מעונן (למה נקרא מעונן), משום שהשתדל בעון, ולא השתדל בזכיות... כך הוא ודאי, שאין יכולים לשלוט בסטרא אחרא עד שמערבים בה ערוב מן צד הקדושה, כחוט דק אחד... (ויקהל תג, ועיין שם עוד)
פתח ואמר אברכה את ה' בכל עת וגו', וכי מה ראה דוד לומר אברכה את ה', אלא ראה דוד שצריכים הזמנה, ואמר אברכה משום שבשעה שאדם יושב על שולחנו השכינה עומדת שם, והסטרא אחרא עומדת שם, כשאדם מזמין לברך את הקב"ה השכינה מתתקנת כלפי מעלה, לקבל ברכות, והסטרא אחרא נכנעת... (בלק לח)
אמר אותו הילד, חברים, לחם ויין הם עיקר השלחן, כל שאר המאכלים הם נמשכים אחריהם, והרי התורה הרויחה אותם ושלה הם, והתורה מבקשת מכם בבקשה באהבה, ואמרה לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וכיון שהתורה הזמינה אתכם, והיא מבקשת מכם דבר זה, יש לכם לעשות הרצון שלה, בבקשה מכם, כיון שהיא הזמינה אתכם, תעשו רצונה, אמרו כך הוא ודאי... (שם צב)
...ואחר ששט הו' מן ושט, ברבוי אכילה שגזל, נתארך מן הו' ן', נעשה שטן, ומי גרם זה, היינו שטו העם ולקטו, השטות שלהם שנתערבו בערב רב השוטים, שתאותם אכילה ושתיה וגזל וחמס משוד עניים ואנקת אביונים, בנ' כפופה סטו, שאכלו בלי טחינה, מה כתוב בהם, הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם, כי נתפשטה הו' דשטו... (פנחס שסו, ועיין שם עוד)
ובחבור הראשון אמר רעיא מהימנא, בזה נתבשם השטן ונקמטה הן' מן ושט, ומה (שהושט) נעשה שטן, חזר לאחור ונעשה ושט, כבתחילה, משום שהקול קול יעקב, כי ישראל אין כוחם באכילה ושתיה, כשאר העמים שיורשים עולם הזה, שכוחם באכילה ושתיה, אלא כוחם בקול זה, שהוא העולם הבא, עולם ארוך שנברא באות י'... (שם שע, ועיין שם עוד)
...אמר לנו, אתם רוצים לחם מעדנים בלי מלחמה, או לחם במלחמה, כי כך העמידו חכמי המשנה, שעת אכילה הוא שעת מלחמה, ואם רצונכם שתהיה מלחמה עליה, לא יאכל אף אחד, אלא מי שינצח המלחמה, הוא יאכל ויבצע לכולם... (עקב כה)
וצריך האדם שלא ימצא בשובע לפני (לפני בעל העינים האלו) בימי חול, אלא בשבת, משום שאין לו שליטה עליו, (כי בשבת נכנעות כל הקליפות), ואם נמצא בשובע לפניו בימות החול, ומסתכל בו בעין הרעה שלו, אינו ניצל ממנו ממיתה או מעוני... (זהר חדש יתרו קלח)
הראשון שהוא לערוך השלחן למזונו של האדם, מפני כבוד המלך שנתן לו מזון לגופו, שלמדנו קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. למה קשים, משום שמזון העולם אינו בא אלא מתוך דין, והקב"ה עובר על הדין, וזן לרשעים לכשרים ואינם כשרים, והקב"ה זן לכולם מקרני ראם עד ביצי כנים.
והשכינה עומדת ורואה על כל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב זה השלחן אשר לפני ה', ודאי, וכתוב ואכלת לפני ה' אלקיך, לפיכך בחול צריך שיהיה שלחנו ערוך ולא ערוך (לגמרי), וביום שבת צריך תוספת שינוי אחר לשבח... (שם תקמז)
השמיני שהוא שלא יהיה זולל וסובא, אלא כמי שאוכל לפני המלך, כי הברכה אינה שורה ונמצאת במעיו של בלען, אלא נמצאת במי שאינו בלען. ובלען הוא כעשו, שכתוב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, דהיינו בדרך הלעטה, מהו הטעם, הוא משום שהנחש הרע שורה במעיו ולא ישבע, ולא עוד אלא שנקרא רשע, שכתוב ובטן רשעים תחסר, משום זה צריך לאכול בנחת על שלחנו, כמי שיושב לפני המלך...
התשיעי הוא שיהיו על שלחנו דברי תורה, כי למדנו, שלחן שאין בו דברי תורה, הרי הוא כמי שאוכל מזבחי מתים, שהם עבודה זרה... כי הקב"ה מחלק חלקים בכל יום ובכל לילה, דהיינו מזון לעולם, לעליונים ולתחתונים, בלילה לאלו המלאכים הממונים על מקומם ושולטים בלילה, שהם אוכלים בלילה, כמו שאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.
ביום למלאכים האלו הממונים על מקומם ושולטים ביום, הקב"ה מחלק להם מזון ביום, כיון שחלק להם מחלק אחריהם לכל בני העולם הזה. כל אלו המלאכים של מעלה, בעוד שאוכלים מזונם כולם משבחים ומודים ומנשאים לאדונם, וכן לאחר כך, כעין זה ישראל למטה צריכים באותו אופן ממש להיות חברים עמהם. (שם תקעב)
מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן... אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו... שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר כל העולם כולו נזונין בצדקה, והם נזונין בזרוע, וחד אמר כל העולם כולו נזונין בזכותם, והם אפילו בזכות עצמן אין נזונין, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת... (ברכות יז א וב)
...אמר לו, אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאין אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים, ובמה הם ניזונים... (שם כח א)
אמר להו רבא לרבנן, במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא... אלא אמר מר זוטרא, חמרא זיין משחא לא זיין, ומשחא לא זיין, והתנן הנודר מן המזון מותר במים ובמלח, והוינן בה מים ומלח הוא דלא אקרי מזון, הא כל מילי איקרי מזון, נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דאמרי אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בה' המינין בלבד, ואמר רב הונא באומר כל הזן עלי, אלמא משחא זיין, אלא חמרא סעיד ומשחא לא סעיד... (שם לה ב)
הוא היה אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. (שם נח א)
מאי נינהו שמונה עשר דבר, דתנן אלו פוסלין את התרומה, האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין... (שבת יג ב, וראה שם עוד וערך טומאה)
תא שמע, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, היה שם רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי שמעון, נשאלה שאלה זו בפניהם, מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעים וגומרת בפה, נענה רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר, מפני שאוכלין בה דברים טמאין, דברים טמאים סלקא דעתך, אלא שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים... (שם לג ב)
...כללא דמילתא, כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו, לבר מתבשיל דליפתא, דאף על גב דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא, והני מילי דאית ביה בשרא, אבל לית ביה בישרא מצטמק ורע לו הוא... לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע להן... (שם לז ב)
אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית, אמר רב נחמן, תדע, דמתרחיש ניסא, ולא איברו מזוני. (שם נג ב)
והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים... (שם קז ב)
...רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל המקיל בסעודת הקזת דם, מקילין לו מזונותיו מן השמים, ואומרים, הוא על חייו על חס, אני אחוס עליו. (שם קכט א)
אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל, רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו, איעקר תלמודיה... (שם קמז ב)
כדתניא, נותנין מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר, ומה הפרש בין זה לזה, זה מזונותיו עליך, וזה אין מזונותיו עליך... דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב יודע צדיק דין דלים, יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים... אמר רב פפא לית דעניא מכלבא, ולית דעתיר מחזירא... (שם קנה ב)
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר, מאי דכתיב והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב"ה רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם, כתיב הכא טרף, וכתיב התם הטריפני לחם חוקי. (עירובין יח ב)
תלאי בביתא (התולה לחם באויר) קשי לעניותא, כדאמרי אינשי תלא סילתא תלא מזוניה, ולא אמרן אלא ריפתא, אבל בישרא וכוורי לית לן בה, אורחיה הוא... (פסחים קיא ב)
תנא אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן. (שם קיב א)
אמר רבי יוחנן קשים מזונותיו של אדם כפליים כיולדה, דאילו ביולדה כתיב בעצב, ובמזונות כתיב בעצבון. אמר רבי יוחנן קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב המלאך הגואל אותי מכל רע, מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב האלקים הרועה אותי... אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב נותן לחם לכל בשר, וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים. (שם קיח א)
כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו... (ביצה טז א)
...מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו כן, קלל את הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה מזונותיו עמו... קלל את האדמה הכל ניזונין ממנה... (יומא עה א)
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום... (שם עו א)
דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות... וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכדי מן שנו, מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני הוא, דכתיב וימן להם המלך. (סוכה לט א וב)
אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. (מועד קטן כח א)
אמר רבא מאה זוזי בעיסקא כל יומא בשרא וחמרא, מאה זוזי בארעא מילחא וחפורה (שכרה מועט ואוכל עשבים וחזיז במלח)... נתנני ה' בידי לא אוכל קום... במערבא אמרי זה שמזונותיו תלוין בכספו. (יבמות סג א וב)
הגיע זמן ולא נישאו, אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו בתולה נישאת ביום הרביעי... (כתובות ב א, וראה שם עוד)
אמר רבי אלעזר, מזבח, מזיח ומזין מחבב מכפר... (שם י ב)
וחייב במזונותיה, תנו רבנן תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה... אמר רבא האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא, שארה אלו מזונות, וכן הוא אומר ואשר אכלו שאר עמי... רבי אלעזר אומר זו עונה... עונתה אלו מזונות, וכן הוא אומר ויענך וירעיבך... (שם מז ב)
האב אינו חייב במזונות בתו, זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה, הבנים ירשו והבנות יזונו, מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אין ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. במזונות בתו הוא דאינו חייב, הא במזונות בנו חייב, בתו נמי חובה הוא דליכא הוא מצוה איכא, מני מתניתין, לא רבי מאיר ולא רבי יהודה, ולא רבי יוחנן בן ברוקא, רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וקל וחומר לבנות משום זילותא, רבי יוחנן בן ברוקא אומר חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן אלו ואלו אינן ניזונין... אמר רב אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים... ולא אמרן אלא דלא אמיד (שאין כופין), אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה... (שם מט א, וראה שם עוד)
אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים... רבי אלעזר סבר למיזן ממטלטלין, אמר לפניו רבי שמעון בן אליקים, רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה, אלא מדת רחמנות, אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות... (שם נ א וב, וראה שם עוד)
אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות, אמר ליה משמע לא שמיע לי אלא מסברא לית לה, כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל... בעו מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות... (שם נג ב, ראה שם עוד)
אמר רב הונא יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה... אפילו למאן דאמר יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, הני מילי בעבד כנעני, דלא כתיב ביה עמך, אבל עבד עברי דכתיב ביה עמך (טוב לו עמך), לא, וכל שכן אשתו... (שם נח ב, וראה שם עוד)
המשרה את אשתו על ידי שליש, לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין, אמר רבי יוסי לא פסק לה שעורין אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום, ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות או מנה דבילה, ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר... (שם סד ב, וראה שם עוד)
דרש רבי עולא אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים, עד כמה, עד בן שש... (שם סה ב)
אלמנה ניזונית מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן... איבעיא להו ניזונית תנן או הניזונית... (שם צה ב, וראה שם עוד)
אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי, אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך, אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה, אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא, יכולין היורשין לומר לה, אם את אצלנו יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות, אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה... מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה, (בני אדם שעוזרין זה לזה משתכרין, ומזל דרבים עדיף)... (שם קג א)
איתמר, רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש, ושמואל אמר אין פוסקין מזונות לאשת איש, אמר שמואל מודה לי אבא בשלשה חדשים הראשונים (שהלך למדינת הים), לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן... (שם קו ב, וראה שם עוד)
...גדולה מזו אמרו, (המודר מחברו) זן את אשתו ואת בניו ואף על פי שהוא חייב במזונותן, ואת אמרת מותר להשיא לו בתו... ולא יזון את בהמתו... תניא יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנענים, ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה, מאי טעמא, עבדיו ושפחותיו הכנענים למנחרותא עבידן (לצורך עבודה ולא להתפטם), בהמה לפטומא עבידא. (נדרים לח ב)
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר קונם התבשיל שאיני טועם, אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה... מתניתין דלא כבבלאי, דאמר רבי זירא בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא... (שם מט א, וראה שם עוד)
דרש רב עוירא, זימנין אמר לה משמיה דרב אמי וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי, מאי דכתיב כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו', אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן מרובין... (גיטין ז א)
שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי וכו', שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, הכא במאי עסקינן דאמר ליה צא מעשה ידיך למזונותיך, דכוותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, אשה אמאי לא, אשה בדלא ספקה... (שם יב א, וראה שם עוד)
אין מוציאין לאכילת פירות, מאי טעמא, אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאין כתובין, אמר ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו, וקתני אין מוציאין, אמר ליה התם מעיקרא הכי אתקון, כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין הן אצל משועבדין... (שם נב, וראה שם עוד)
דאמרי נהרדעא לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא. (בבא מציעא קח ב)
...ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות... (בבא בתרא ט א)
דרש רבי יהודה ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה... (שם י א)
הניח בנים גדולים וקטנים, אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים, אלא חולקין בשוה... מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין, הבנים יירשו והבנות יזונו, נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים... וכמה מרובין, אמר רב יהודה אמר רב כדי שיזונו מהן אלו ואלו שנים עשר חודש, כי אמריתא קמיה דשמואל, אמר זו דברי רבן גמליאל בר רבי, אבל חכמים אומרים כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו... (שם קלט א וב, וראה שם עוד)
אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנאמר משך ידו את לוצצים... (עבודה זרה יח ב)
אמר רבא אמר רב יצחק, אמרה לו, מה חמור כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק, כך אשה כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת... אמר לה מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות. (תמורה טז א)
אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב כיון שנתקו שניו של אדם נתמעטו מזונותיו, שנאמר גם אנכי נתתי לך נקיון שנים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מושבותיכם. (נדה סה א)
תני אין מעבירין על האוכלים, רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו הא דמר בראשונה, אבל עכשיו מותר מפני הכשפים. (דמאי יג ב)
רבי יהודה כדעתיה דרביה, דרבי יהודה אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן... (שבת סא ב)
...ומניין שכל הדברים קרויין מזון, רבי אחא בי רבי עילא אמר ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון, מה תלמוד מזון, אלא מיכן שכל הדברים קרויין מזון... (עירובין יט ב)
אמר רבי יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דהדא פיתא מזוניתא דליבא, בתורה מנין, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, בנביאים (שופטים י"ט) סעד לבך פת לחם, בכתובים (תהלים ק"ד) ולחם לבב אנוש יסעד. (בראשית מח יא)
...נתן מה שבתחום טבריה בטבריה, ומה שבתחום ציפורי בציפורי, מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה. (שם צ ה)
מזון, אמר רבי אחא בר אילא מכאן שכל הדברים קרויים מזון, רבי יוחנן כד הוה אכיל חלוטין, הוה אמר לא אכליה מזון יומא דא. (שם צד ב)
עשרה דברים משמשין את הנפש, הושט למזון... (ויקרא ד ד)
...באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו לשמים, ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מה אם זה שהוא בשר ודם ואכזרי, ולא היו עליו מזונותיה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו שאנו בני בניך, בני אברהם יצחק ויעקב ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה שתמלא עלינו רחמים... (שם לד יד)
רב פתח, (דברים כ"ח) והיו חייך תלואים לך מנגד, רבנן ורבי ברכיה אמרי והיו תלואים לך זה שהוא לוקח חטים לשנה, ופחדת לילה ויומם זה שהוא לוקח חטים מן הסדקי. (אסתר פתיחה)
...אמר רבי לוי כל אותן י"ב חודש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות... (נח ט, וראה שם עוד)
רבי יהודה אומר כך היו מדיינין ואומרים, אם מספיק לנו (הקב"ה) מזונות כמלך שהוא נכנס למדינה והם מקלסין אותו ומכבדין אותו שהוא מספיק כל צרכיהם, נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו... (יתרו ג)
אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב הוא על גבי קופה מלאה קטניות, או על גבי עגול של דבילה, מפני שנהגו כן. אין סומכין ואין מכסין באוכלין, ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה, רבי אליעזר בן יעקב אומר כל אוכל שיש לו יד ועוקץ מותר לכסות בו, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל אוכל שגומרו בידי אחרים מותר לכסות, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל אוכל שיש לו שומר מותר לכסות... (פרק ג יד)
...ואחר כך אומר נותן לחם לכל בשר, ללמדם שקשים מזונותיו של אדם כנגד כל מעשה בראשית, אמר רבי אלעזר למה נמשלה הפרנסה לגאולה, מה הגאולה פלאים, אף הפרנסה פלאים, מה הפרנסה בכל יום, אף הגאולה בכל יום, אמר רבי שמואל בר נחמני הפרנסה גדולה מן הגאולה, הוי אמרתי עולם חסד יבנה... (תהלים פט)
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כל זמן שתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מ"ב) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי וגו', ולא עוד אלא שהקב"ה ממציא לו מזונותיו בכל יום ויום, שנאמר ותתן טרף לביתה ואין טרף אלא מזונות... (משלי לא)
כל אשר בתוכו יטמא - מכל האוכל אשר יאכל אשר באו עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא יטמא, למדנו מכאן דברים הרבה, למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טומאה לעולם, ואפילו נגוב... (ויקרא יא לד, וראה שם עוד וערך טומאה-הכשר)
ומזון - אפונים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין ותאנים וצמוקים ותמרים, כי אלה לבדם הם מזון חוץ מדגן ושעורה. (בראשית מה כג)
צדיק ה' - אם ישאל למה מאכיל אחד חטה ואחד שעורה, הוא יודע הטוב לכל אחד, כי בראם ויודע טבעם, ועוד שהכל נותן בדרך חסד. (תהלים קמה יז)
...כמו שאמר מצמיח חציר לבהמה, שלא יבזו החציר, כי הוא מתועלות בהמות הישוב, בקר וצאן וסוסים וחמורים וזולתם, כנה בעדם בעבודת האדם, רוצה לומר "עבודת האדמה" לעבוד בהם, ויוציא לב הצמח לעצמו, כאשר אמר להוציא לחם מן הארץ, דומה לאמרו "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע", רוצה לומר שהלב לאדם, והקליפות לשאר החיים, כמו שאמר "ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמים". וזכר המזונים השלשה אשר יוצאו בעבודת האדמה, והם דגן תירוש ויצהר, וכלם לחם, ואחר כך זכר תועלותם... (מאמר ה י)
...ותחת המטה לא יתן אדם מאכל, כי רוח הטומאה שם, כי זה איננו ניחוש, כי ידוע הוא. (תנח)
כתיב "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג' י'), בדבר שנאכל לא יגנה, כיצד, כלי שהיה בו מים, כגון כוס מלא מים ושפך מן הכוס לתוך הקדירה שיש בה עפצים לדיו, ונשאר בכוס מן המים, לא ישפך בספל שיש בו מי רגלים או רעי לשפשפו. וכן אם שפך מן הכוס מים בספל שיש בו רעי או לרחוץ ידיו שהם מטונפות בצואה, הנשאר בכוס לא ישפוך על העפצים... (תתפט)
ויהי שם עם ה' - נזון ממדת החסד ומזיו האור העליון, כצדיקים בעולם הבא, שהוא מזון הנפש, כי מזון הגוף בא מסבה אחר סבה עד הסבה העליונה, שהיא מקור חיים, ומשה דבק בסבה העליונה עצמו, הוא המזון האמיתי. (שמות לד כח)
לא על הלחם לבדו יחיה האדם - כי אם על הכח המצמיחו, שהוא מזלו וכחו, ואותו כח יש כח מושל עליו המעמידו, וכן מכח לכח עד לסבה הראשונה, והוא מקור חיים לכל חי. (דברים ח ג)
ויאכלו וישתו, תרגום אונקלוס ידוע, והענין כי הנפש נהנית ושמחה כשיודעת שמעשיה מקובלים לפי בוראה, ובאלה שמות רבה, ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, שזנו עיניהם מזיו השכינה, רבי יוחנן אמר אכילה ודאית דכתיב "באור פני מלך חיים". כתב החכם רבי עזרא ז"ל ראה וחכם איך הפליא לדבר, כי המאכל השפל שהוא בא מסבה אחר סבה המקבלת זו מזו זן את האדם ומפרנסו, על אחת כמה וכמה הדבק והרואה בעין הלב סיבת הסיבות שהוא ניזון ומענג, והיא האכילה הודאית והעקרית, כי בהתחזק כח הנשמה בהדבקה בבוראה נתבטלו ההרגשים הנמצאים לתענוגי עולם השפל, זהו "טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו". עד כאן לשונו ז"ל. ודע שאין כונת האכילה להפסד דבר הנאכל אלא להוסיף לאכול כח התענוגים וחיים, על כן אמר אכילה ודאית, ולא חלק על האומר שזנו עיניהם מזיו השכינה, רק הוסיף פירוש על פירוש, שהנפש שמחה ומתענגה במעשים המעונגים לפני בוראה כהנאת הגוף באכילה, והיא האכילה ודאית שהזכיר רבי יוחנן... (משפטים דף מח, ועיין שם עוד)
הנני ממטיר לכם - נראה מהמציאות שכל דבר גדל וקיים ממזון הלקוח ממדרגה שלמטה ממנו, והנה היסודות הפשוטים גדולם וצמיחתם מהחומר ההיולי המשותף להם, ומה שיהפך יסוד האש למים וכדומה, אינו שיהפך היסוד עצמו, אלא חלק מההיולי שבו יפשיט צורה זו ויקבל אחרת. ובמדרגה הבאה, הדומם, יצמחו מהתחבר אליהם מהיסודות הפשוטים שהם במדרגת מזון להם, וכן הצמחים מהיסודות הבלתי פשוטים, והחי מהצמחים שתחתיו... (שמות טז ד, וראה עוד ערך אכילה)
על כל מוצא פי ה' יחיה האדם - המזון החמרי לא יתהפך אל הנפש המשכלת כי אם אל הגוף, אמנם התורה והמצוה הם מזון הנפש, אמנם מפני שאין מעמד לנפש בזה כי אם בקיום הגוף, המציאה להם החכמה האלקית המצוות המעשיות, כדי שיהיו עיקר מעשיהם מזון הנפש. (דברים ח ג)
קום אכול - האכילה הא' היתה למלא החסר מהעבר, וזו על העתיד, כי לא הלך בציווי ה', כי אם מעצמו, והוצרך למזון, והיה מזון אלקי שהזנתו עצומה. (מלכים א יט ז)
ועוד יש לך לדעת, כי מה שאמר המוציא לחם, רוצה לומר, כי השי"ת הוא שמוציא לחם מן הארץ לגמרי, רק שהחטא של אדם גרם זה, שאין יוצא הלחם מן הארץ בעצמו, רק שצריך אחר כך תיקון, ובלא זה לא היה קרוי להיות מזון האדם, רק כי דבר זה גורם חטא האדם, ואם לא היה החטא, היה יוצא בשלימות. (נתיב העבודה פרק יז, וראה עוד ערך אכילה)
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל, שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה, וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה, וכן קיום וחיות כל המעשה דבור והמחשבה בעניני עולם הזה, שאין בהם צד איסור ולא שרש ולא ענף משס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינו לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים, כדי לעבוד את ה' בגופו, לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה, והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה, רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה... ומדרגת הקדושה דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה, כגון על דרך משל האוכל בשרא שמינה דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו, או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב, אז נתברר רוחניות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן... אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה, שממנו מדת התאוה, היה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור, שבשלש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה, עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו, כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה'... (לקוטי אמרים פרק ז)
שלשה שאכלו - ...אך ידוע דברי קדוש ה' מכובד מוהר"ח וויטאל ז"ל על פסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'. הענין הוא, כי ודאי הנשמה אינה ניזונת מהלחם הגשמי, אך בשעה שאמר הקב"ה תוצא הארץ דשא, וכן כל המאמרות, נוצר מהבל פיו ית"ש כח להדבר ההוא, ומקיים הדבר, ובהעדר השגחתו וכחו יעדר גם גשמיות הדבר, וזה הכח המקיימו הוא רוחני, ואם כן כל מאכל מורכב משני דברים, גשמי ורוחני, ולזה ירצו גם כן חז"ל באמרם אין לך כל עשב בקרקע שאין לו מזל מלאך ברקיע וכו', ובזה האדם ניזון גוף האדם ניזון מגשמיות הלחם, ורוח אלקים ניזון מרוחניות כח המקיים את הדבר, לזה אמר לא על הלחם לבדו, רוצה לומר גשמיותו, רק על כל מוצא פיו ית"ש כנ"ל, ולכן על ידי אכילה יחובר הגוף והנפש, מה שאינו כן שאר רוחניות כתורה ותפלה, הוא בלא גשמיות כלל, ולא יתחבר הגוף עמו.
והנה עוד דבר אחד יש במאכל חלק ג', והענין כי קודם חטא של אדם הראשון היה מאכלו רוחני, וכן כוונו חז"ל (סנהדרין נ"ט) מלאכים רוחניים היו צולים לו בשר וכו', אך מעת חטאו נעשה כל מאכל מעורב טוב ורע, כי ענין עץ הדעת טוב ורע... מהעץ נעשה טוב ורע מעורב, ובאכילתו נאררה הארץ גם כן להיות כל אשר עליה נהפך לטוב ורע מעורב יחד, ולבד שהקליפה קדמה לפרי, הנה גם הפנימי מעורב טוב ורע, ומהטוב ניזונה הנפש, והגשמיות נהפך לדם, והרע יוצא בו בצואה, והוא חלק הרע וכחה, ולכן אסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת, כי אין זה מקום לזה... וכן היה המן היורד מן השמים כולו טוב, כי אין רע יורד מן השמים, ולכן לא היה בו פסולת ונבלע באברים, וכן בשר הקרבן נבלע כולו באברים, ואינו מוציא ממנו פסולת... וכן להיפך ממש, היו נוטלים הבהמה ומהפכים את החלק הטוב הרוחני לרע, ולחם אלהיהם הוא, ומתגבר על ידי זה, ובהתגברו אז דרך רשעים צלחה... לכן האוכל ועוסק בתורה, הרי מראה באכילתו שמכוין בה לכונה טובה שהחלק הטוב יוסיף קדושה בנפשו, והעסק בתורה ישרוף הרע, כי התורה טבעה כאש... והנה האוכל בכוונה אמיתית לקיים גופו ונפשו לעבודת אלקיו ית"ש, ויברך ברכה הראויה ויעסוק בתורה באכלו, כי זה כל פרי תכלית אכילתו, הוא ממש כמו המקריב קרבן שנוטל הבהמה ומקריב לגבוה הרוחניות שבה... (אבות ג ג)
למען אנסנו - שאין במן יגיעה ואין בו פסולת ועכירות, ויקבלוהו על ידי בטחונם בה', וילמדו בו שמפתח של פרנסה ביד ה' לבדו, ועקר מזון השלמים שמימי, ממוצא פי ה', ולא יטריד האדם את עצמו בבקשת מזונו, כי אם יעשה רק מעט, כמו כאן, ולקטו דבר יום ביומו, וילמדו שהאומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה, ושצריך הקדש לקדושה, ושמזונותיו קצובים מראש השנה חוץ מהוצאת שבת ויום טוב, ושעל ידי השבת יתפרנס כל השבוע. (שמות טז ה)
בענין המן, דכתיב למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו', פירש שכל המזון בצירוף הארה ממוצא פי ה' שמעורב בלחם, ולכן כפי מה שנתעלו דור המדבר ניזונו ממאכל רוחני, שהיה קרוב יותר לכח מוצא פי ה' קודם שהיה מתלבש בלבוש גשמי. וכתוב דבר יום ביומו כנ"ל, שהיה דבוק בשורש החיות, דכתיב בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית, וכמו שאמרו הזן את העולם כולו בטובו, אך כתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, שלא הכל זוכין לטוב הגנוז... (בשלח תרמ"ז)
לפרשת המן, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' למען אנסנו וגו', בר"מ אלשיך ז"ל כתוב, כי כמו שהנפש יש לה חיות על ידי מזון הגוף, מכח השיתוף שיש לנפש עם הגוף, כמו כן נוכל להבין כי יוכל הגוף להתקיים גם כן במזון הנפש מכח ההשתתפות הנ"ל. ואמת שכן הוא כפי האדם, כשהגוף הוא טפל להנפש, ממילא ניזון הוא במזון הנפש, וכענין שכתבו חז"ל, חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי האמת כך הוא שהנפש הוא העיקר, ונמשך קיום הגוף ממילא, רק שצריך להיות כמו כן אצל האדם, וזה שאמר למען אנסנו הילך בתורתי, שהיה עיקר הקיום על ידי התורה, לחם מן השמים הוא המזון של התורה, וכן כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהכל תלוי בו, אם יודע ומאמין שהתורה והמצוות הם חיינו ואורך ימינו, יכול לחיות על ידי התורה ומצות גם בעולם הזה, כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה. (שם תרמ"ט)
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו', דבר יום ביומו, כי המזון הבא מן הארץ הוא משתנה לכמה מדרגות, כאשר ירד הגשם והשלג וגו', ומזה נעשה לחם לאוכל, ולכן מתערב בו פסולת. ואיתא בזוהר הקדוש מקץ בפסוק תוחלת ממושכה מחלת לב, על ידי שנמשך מדרגא לדרגא, זה בחינת הטבע, אבל ועץ חיים תאוה באה, זהו המן שבא בכח התורה, ונקרא לחם מן השמים שהוא בחינת תורה שנקראת עץ חיים, לכן קבלו דבר יום ביומו, ולא נשתנה מדרגא לדרגא, ומעין זה היה בארץ ישראל, שנקראת ארץ צבי, שממהרת לבשל פירותיה, שהיא בכח התורה, לכן לא נשתנה כל כך מהשורש... ואיתא לחם שמלאכי השרת נזונים בו, דהמלאכים מיוחדים רק לשליחות הבורא יתברך, לכן ניזונין מאתו יתברך, כי מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע, וכמו שהמלך נותן מזונות לאנשי חילו, כן בני ישראל המיוחדים לתורת ה', כפי מה שעוסקין בו, כך נמשך המזון שלהם. ולפי שבמדבר היו פנוין לגמרי לעבודתו ית"ש בלי עסק אחר, ונדמו למלאכים, אכלו המן, ומעין זה בשבת קדש... (שם תרנ"ח)
בפסוק ויענך וירעיבך וגו' ויאכילך את המן וגו', לא על הלחם לבדו וגו', הענין דיש בחינת מוח לב כבד, כדאיתא שהכבד מקבל מקודם מהמאכל, ואחר כך הלב מוציא חלק הדק מובדל מן הפסולת, אחר כך מעלה הלב חלק היותר דק אל המוח, כי כל אבר הרוחני ביותר, צריך לקבל חלק דק מבורר... ואלה הג' כלים לבחינת נפש רוח נשמה, וכולם מקבלין חיות מן המזון. והנה האומות וכל ארצות המזון שלהם בחינת כבד מעורב עם הפסולת, ולבני ישראל ניתן ארץ ישראל, שמזונות שלהם בחינת לב, חלק המבורר מן הפסולת, ובני ישראל בכח המתנות שנתן לנו הקב"ה יכולין לברר ולהוציא פנימיות המזון, וארץ ישראל מוכנת לזה. וכל אלה הדברים המזכירים בברכת הארץ הם תיקונין שעל ידיהם יכולין לברר בירור אוכל מתוך הפסולת, על ידי ברית ותורה וארץ חמדה. לכן ארץ ישראל נקראת לב אמצעיות מכל העולם, והיא בחינת לחם מן הארץ, שסועד הלב, כמו שאמרו חז"ל, מן התורה ונביאים וכתובים פיתא סעדתא דלבא. וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל שביאר כוונתם, כי הוכיחו מן התורה וכו' שהלחם יש בו מזון פנימי להחיות הלב ולסעדו לעבודת הבורא ית"ש. ולי יראה עוד, כי על ידי תורה ונביאים וכתובים שיש לבני ישראל ועוסקין בהם, באמצעות זה מוציאין החיות ומבררין המזון בבחינת לב הנ"ל, שהוא בירור אוכל מתוך פסולת, וכמו שכתבנו במקום אחר, שזה פירוש אם אין תורה אין קמח. אכן המן הוא בחינת לחם מן השמים, ונראה שהוא סועד המוח, והוא היפך מזון הגשמי, שבא דרך כבד ולב אל המוח, והמן אדרבא, סועד המוח ונמשך ממוח ללב ולכבד מלמעלה למטה, שהוא לחם מן השמים... (עקב תרנ"ב)
בפסוק וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה וגו', אמרו חז"ל משה רבינו ע"ה תיקן ברכת הזן כשירד המן, וכשנכנסו לארץ תיקן יהושע ברכת על הארץ ועל המזון, וברכה זו חביבה ביותר. וענין הוא מה שעיקר ברכת המזון תלויה בארץ, דכתיב ארורה האדמה, ולכן אין ארור מדבק בברוך, אי אפשר לברך עד שיצא המזון מכלל ארור לברוך, ובכניסת בני ישראל לארץ ישראל, הוציאו הארץ מכלל ארור, ולכן כתוב מביאך אל ארץ טובה וגו' אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, שעד עתה היה הארץ במוסכניתא, עד שביררו בני ישראל טוב מרע, היפוך ממה שכתב בעצבון תאכלנה. ומקודם היתה ארץ ישראל תחת כנענים הארורים, וכשנעשית נחלה לבני ישראל נתבררה, ואז יכול לחול ברכת ה', ולכן מקודם לא היתה מצות ברכת המזון רק על המן, שהוא לחם מן השמים, ואחר כך נתקן ונברר גם לחם מן הארץ... (שם תרנ"ח)
ג' שמות למאכל, מאכל הוא מצד עצמות המאכל, שיש בו כח זה שראוי לאכילת אדם ולהחיות נפש אדם מצד ניצוץ חיות השייך לנפש אדם, שקבע בו השי"ת, שיוכל לקיים חיות האדם בקרבו. ומזון הוא מצד האדם הניזון ומקבל החיות ממנו, וטרף הוא לשון חטיפה, היינו מצד העלאת אותו ניצוץ חיות למקורו כשאוכלו בקדושה, שאז הוא דוגמת הקרבן... כי עליית הניצוצות הוא על ידי ניצוח יצר טוב ליצר רע, שהמאכל שהוא המחיה הגוף, מחיה רק כח הטוב והיצר טוב, ולא כח הרע, וכח הטוב נוצח במלחמה לחטוף ניצוצות הקדושה וחיות המאכל לחלקו, וזה טעם הטריפני לחם חוקי שבקש שלמה המלך ע"ה, שכל עסקו היה העלאת ניצוצות... (בראשית קונטרס עת המאכל ט)
אמר הכתוב (איוב י"ט כ"ו) "ומבשרי אחזה א-לוה", פירוש, הנה אמרו ז"ל, (נדרים מ"ט) אמרה מטרוניתא לר"י פניך דומים כמגדלי חזרים וכמלוי ברבית, אמר לה תרווייהו אסירין, אלא חכמת אדם תאיר פניו. למדנו מזה המאמר, כי החכמה לבד, שהיא מזון הנפש, היא גם מזון נפלא לגוף, כי ר' יהושע היה עני גדול, ואף על פי כן האיר פניו כזולל וסובא, ולמה זה, כי עיקר המזון לגוף ונפש גם יחד היא החכמה. ומה שהזולל וסובא מתקן גופו ומחריב נפשו באכילה ושתיה, החכם מתקן ביתר שאר גופו ונפשו יחד בחכמה. ועל פי זה נראה בעליל כי לא המזון הטבעי מחיה, רק המזון הרוחני, כענין שנאמר (דברים ח' ג'), "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ולכן אכילה ושתיה של רשע הרוחניות של אכילה שלו ממקום טמא בא, ולכן אינו מזין נפשו, ואדרבא, מחריב אותה. וכמו שאנו רואים זאת שהעוסק באכילה ושתיה לא יחכם. וזהו כוונת הפסוק "מבשרי", שמאיר מן מעט אכילה. ואך בחכמה תאיר פנים, הרי שעיקר המזון הוא מוצא פי ה', ורק כך יסד הוא יתברך, שצריך גם כן מזון הטבעי, אבל עיקר הכרוך בתוכו הוא החכמה, כשאדע איך לאכול, והרי בעליל נראה אלוקות בבשר.
והנה מי שיש לו בהמה ומתפרנס ממנה, חובה עליו לפרנסה, אבל זה לא יתכן שיפקיר חייו בשביל חיי בהמתו. והנה מי שמיגע עצמו ועושה בשרו עיקר ותורתו טפלה, זה לאות כי בשרו היא בהמתו הבהמית עיקר בעיניו, וחייו היא נפשו, טפלה, ועל כן הוא מפקיר עצמו בשביל בהמתו... ולא עוד אלא שנוכחנו לדעת, כי מזון הנפש היינו חכמה, פי שנים ברוחה, מזון גוף ונפש גם יחד, ולא עוד אלא שממזון הזה יחיה האדם לעד ולעולמי עולמים, ואף על פי כן שכל טעמו ועצתו לנשאות בהמתו השפלה... (חלק ב סימן שכ)