(ראה גם: אדם-ידיעה, מחשבה, ראש, שכל)
ובחבור הראשון אמר רעיא מהימנא (לרבי שמעון), מאור קדוש, כל מה שאמרת טוב הוא, אבל המוח הוא מים, הלב הוא אש, ושניהם הם רחמים ודינים, זה (המוח) הוא כסא רחמים, זה (הלב) הוא כסא דין... (פנחס תב, ועיין שם עוד)
אלו טרפות בבהמה... ניקב קרום של מח... רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה אף על גב דלא אינקיב תתאה, ואמרי לה עד דאינקיב תתאה... אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מוח כל מה שבקדרה נדון כמוח, התחיל למשוך נדון כחוט השדרה, ומהיכן מתחיל לימשך, אמר רבי יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי כמין שני פולין יש מונחין על פי קדרה, מן הפולין ולפנים כלפנים, מן הפולין ולחוץ כלחוץ, ופולין עצמן איני יודע... (חולין מה א)
הכתה חולדה על ראשה (של העוף)... רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק, אם מבצבץ ועולה טרפה, ואם לאו כשרה. הניחא למאן דאמר עד דמנקיב קרמא תתאה, אלא למאן דאמר אינקיב עילאה אף על גב דלא אינקב תתאה ניחוש דלמא עילאה אינקיב תתאה, לא אינקיב, אי איתא דאינקיב עילאה, תתאה אגב רוככיה מיפקע פקע... (שם נו א, וראה שם עוד)
...ודע שבאחרית מח הראש הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות, והזכירה כוללת השמירה... (שמות כ א, וראה שם עוד)
ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהיא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון, מעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם... (שם יג טז)
...והיה הגוף כולו מסודר סדר אחד, שב אל הנהגת הלב, אשר הוא מחנה הראשון לנפש, ואם תחול במוח הוא חול שני במצוע הלב... (ב כו)
כי יש שירמזו אל הדברים הנפעלים מאתו המשמשים לו שמוש ראשון, כאשר ירמזו אל השכל יאמרו שהוא בלב או במוח, ויאמרו השכל הזה, ואין רמז באמת למה שאיננו נגבל אל מקום, ואף על פי שכל האברים משמשים לשכל, השמוש ההוא הוא במצוע הלב או המוח ככליו הראשונים רומזים אליהם שהשכל שמה, כן רומזים אל השמים, מפני שהוא כלי משמש כח חפצו. (שם ד ג)
...והמוח נכנס בחלקי החושים הנולדים ממנו, (ראש לכל החושים הנולדים ממנו)... (שם כה)
ומידיעתם בהערכת האברים הנפשיים עם הטבעיים, כמה שאמרו שני קרומות יש למוח, וכנגדם לביצים, ואמרו כמין שני פולים מונחים על פי קדרה, מן הפולים ולפנים מוח, מן הפולים ולחוץ חוט השדרה... (שם לא)
אמנם מצאתי כי באחרית מן המוח שם כח הזוכר, ובאמצע המוח כח המחשב, והוא נקרא כח השופט, השופט על הדברים שמקבל הדמיון, ומרכיבם ומפרידם זה מזה ושופט עליהם, ובמוקדם מן המוח משם כח המקבל החכמה, כך מצאתי... (גבורות ה' פרק כט)
...ומה שאמר שנמצא ד' קבין מוחין על אבן אחת, זה מפני כי מקבל התפילין הוא המוח, ואין ספק שמקבל יש לו יחוס עם הדבר שהוא מקבל, ולכך אמר שנמצא על אבן אחת ד' קבין מוחין, כי מספר ארבע יש לו התיחסות אל מספר ארבעים, רק כי מספר מ' כללי ומספר ארבעה מספר פרטי. ואמר כי נמצא מ' סאה קצוצי תפילין בראש הרוגי ביתר, וד' קבין מוחים, שכל זה מורה כי היה אל ביתר הדביקות בו יתברך... ומפני כי המוח הוא לאדם שהוא גשמי, וכל גשמי יש לו גבול יותר מן הדבר שאינו גשמי, ולכך המוח שהוא לאדם הגשמי היה ד' קבין, לפי שהוא מוגבל ביותר... ולמאן דאמר ט' קבין מוחין הוא דבר חכמה מאד, כי המוח שבו החכמה שייך לזה מספר ט' כאשר ידוע למבינים, ולכך אמר כי ט' קבין מוחין נמצא על אבן אחת, שמספר זה שהוא ט' ראוי אל המוח אשר מקבל התפילין... (נצח ישראל פרק ז)
ואמנם שני אברים ראשיים נמצאים באדם, ובהם הנשמה מתגברת תגבורת גדול, והם המוח והלב, וצוה הבורא יתברך שימשך האור הזה אל המוח תחלה על ידי תפלה של ראש, ויתוקן בו המוח והנשמה שבו, ויתפשט אחר כך אל הלב על ידי תפלה של יד שכנגדו, ויתוקן גם הוא בו, ועל ידי זה נמצא האדם כלו בכל בחינותיו נכלל תחת המשך הקדושה הזאת ומתעטר בה... (דרך ה' חלק ד פרק ו ז)
...ועוד אבינך זה הענין באר היטב, הנה לחוץ צריך תמיד להמצא הגבורה הסותמת, והיא נקראת קליפה, ומבית יהיה האור הנקרא מוח, והנה עתה היתה הקליפה טמאה, והיא צריכה שימושה לשמור על המוח, אבל כשתעבור מן העולם לא יישמר המוח בלתי קליפה, רק שהקליפה תהיה גם היא במדריגת קדושה, כי לא תהיה רק הדין הסותם... (מאמר הגאולה)
והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי, שהוא מלא דם, וכתיב כי הדם הוא הנפש, ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב, ומהלב מתפשט לכל האברים וגם עולה להמוח שבראש, אך מקום משכן נפש האלקית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האברים, וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם, וכמו שכתוב לב חכם לימינו, והיא אהבת ה' כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעת אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו, כאשר עיני החכם אשר בראשו במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא... וכן שאר מדות קדושות שבלב הן מחב"ד שבמוחין... והיה הגוף כולו מלא מהם לבדם, ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום, דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלקית, שהיא חכמת ה' ובינתו, להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה' בלבו... (ליקוטי אמרים פרק ט)
...כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההיפך לגמרי, ובפרט אל צד הקדושה, כדכתיב וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך... מפני החכמה שבנפש האלקית שבמוח אשר רצונה למשול לבדה בעיר ולהתלבש בשלשה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו כנ"ל, שהם מחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצוות התורה כנ"ל... כי מהותה ועצמות של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפלה, שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני... ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות לבו בחלל השמאלי להתאוות תאוה לכל עניני גשמיות העולם הזה בין בהיתר בין באיסור חס ושלום, כאילו לא התפלל כלל, אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום, אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה... רק שלזה מועיל הרשימו במוחין, ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני, להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאוה תאוה שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאותו מכח אל הפועל, להתלבש באברי הגוף, ואפילו במח לבדו, להרהר ברע, אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל, אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע... וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבא המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה האחרון... (שם פרק יב)
והוא שמודעת בזוהר שלפי התמזגות ד' יסודין שבכלי המוח, ככה תהא גלוי השכל בו, והיותר מוכשר לקבל ולתפוס שכל עמוק הוא מי שטבעו התגברות המרה ירוקה ומרה שחורה, כי מרה ירוקה היא מיסוד האיד דסליק לעילא לא לעומק רוחניות השכל, ועל ידי אוירא שבמוחא מתגלית להצטיר ציורא במיא שבמוח, ונשרשים הציורים השכליות במה דיסור העפר שבמוחו, ונקבע קביעות חזקה בדעתו כענין הדעת לחבר היטב כל החכמות מן הקצה אל הקצה, שיהא כל כלי מוחו ממולאים במחשבת תורה, להשיג כל רצונות השי"ת ומחשבת עבודתו ית"ש וגדולתו, ועל ידי זה ימשך בשכלו לרבונו ית"ש, שיהיו כל מחשבותיו בלתי לה' לבדו בתורה ועבודה עד שלא יעלה שום מחשבת פגול אשר לא ירצה... (שער א פרק ד)
...דהנה עיקר עבודת האדם הוא בלב ובמוח, תפלה בלב ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה בלב זו תפלה, כי יש ב' לבבות, לב חכם ולב כסיל, ולכן צריכין עבודה בלב... והוא עבודת ימי המעשה, ועל ידי זה כתוב לב יודע מרת נפשו, וצריכין לעבוד למתק זה המרירות... וזה היה בחינת יהודה בכלל ישראל, מלך במלחמה בחינת הלב, ויוסף הוא בחינת המוח, בחינת גאולה, כי עיקר הגאולה בנפש, כשהנשמה והמוחין מאירין לאדם, ואז שקטה מלחמת הלב ונעשה לב אחד... לכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה המאירה לנפש האדם, סט"א ערקית... (בראשית ויגש תר"ס)
וממוצא הדברים, שיוסף ויהודה הם מוח ולב, היינו שיוסף השפיע בישראל ענין שכל הנבדל, שיהיה ביכולת כל איש ישראל לדקדק את שכלו ולזככו עד שישוב להיות שכל הנבדל, ויהודה השפיע בישראל ענין הכנעת הלב והסרת לב האבן ממנו עד שישוב להיות לב בשר. והנה מוח ולב הם שני מלכים שבאדם, המוח הוא מלך אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם, והלב הוא מלך שממנו תוצאות חיים. ובאשר המוח הוא שכלי, על כן איננו כל כך בעל שינוי, ועל כן מצינו ביוסף שהוא במדרגת המוח, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שנשבה לבין הגוים... וכל השינויים לא פעלו עליו להשתנות ממהותו... אבל הלב הוא מתפעל ומקבל שינוי... אבל קלקלתו זו תקנתו, שהוא מתפעל ונכנע ועושה תשובה, ואינו עומד בדבר רע, וזו היא מדתו של יהודה שנכנע במעשה תמר... והנה המוח והלב צריכין זה לזה, המוח צריך ללב לקבל ממנו טבע ההכנעה במקום שצריך להיות נכנע להשי"ת... ולהיות מודה על האמת, והלב צריך למוח לקבל ממנו טבע החיזוק שלא ירך לבבו ולא יתפעל ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו... (ויגש תרע"ג)
כי כידוע שהאדם הוא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בקטן, ושמים וארץ יש דוגמתם באדם מוח ולב, מהות המוח להתרומם ונתבקש ממנו להיות מוגבה בדרכי ה', ושיעסוק בהשגות ולהגביה עוף עד כנפי שמים, והלב נתבקש ממנו להיות נכה רוח ונכנע. ואדם אינו שלם אלא בהתקבץ בו שתי המדות, התרוממות השכל ושבירת הלב. אך מובן שאין שתי אלה נקנים לאדם ברגע אחד, ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל מה להקדים, בית שמאי אומרים להתחיל בשלימות והתרוממות השכל, כי באם יתחיל בשבירת הלב, יש לחוש שיתבטל בעיני עצמו ולא יאמין בחייו, ויגרום לו יאוש נורא, על כן מוטב להתחיל בהשגות ובתרוממות השכל... (ויקרא ל"ג בעומר תרע"ד)
...ונראה על פי מה שהגדנו במקום אחר, שדוגמת שני המאורות שבעולם, וכן בכלל דוגמת שמים וארץ, יש באדם שהוא עולם קטן מוח ולב, ודוגמת חיבור שני המאורות, ובכלל שמים וארץ הוא חיבור מוח ולב האדם, שמהמוח משכיל הראוי מבלתי ראוי, ומשפיע ללב, והלב נשמע להוראת השכל ומשתוקק להדבק למעלה... ותולדותיהן צדקה ומשפט. צדקה נמשכת מפאת טוהר הלב והזדככותו ותשוקתו להשלים את זולתו די מחסורו אשר יחסר לו, משפט נמשך משלימות השכל לברר מה הראוי לזה ומה ראוי לזה, וגם מעשיו לעצמו... (דברים עקב תרע"ב)
"שני המאורות הגדולים", מרמזים על שני אופנים של הגעת אורו ית' הרוחני להשגת האדם, על ידי השכל, ועל ידי הלב. בעולם המתוקן, במצב שעלה במחשבה להיבראות, השכל והלב שוים בכחם ופועלים בייחד, וכל מה שמושג בשכל, מיד מושב אל הלב בשלמותו. ובמצב זה אין "גדלות" הלב סותרת לעבודת ה' תמימה... (חלק ד עמוד רו)