(ראה גם: מיתה-בידי שמים, מלקות, סקילה, שרפה, רוצח)
וכל אלו הנשמות שהם הרוגי בית דין או הרוגי שאר העמים כולם נפקדו תחת ידיהם (של ג' הממונים הנ"ל), והממונה שעליהם חוקק את צורתם בלבושיו שהם אש דולק, ומעלה אותה למעלה, ומראה אותם לאדונו, ואז לוקח אותם (הקב"ה) וחוקק אותם הרוגי שאר העמים בלבושיו. ואלו הרוגי בית דין מוריד אותם הממונה ומכניסם אחר אלו ב' פתחים הסתומים, ששם עומדים ב' ממונים אחרים, ומשם רואות הנשמות כבוד כל אלו שקיימו התורה ושמרו מצוותיו, והם בושים עצמם ונכוים מן החופה שלהם, עד שממונה ההוא העומד עליהם פותח להם שער המזרח ומאיר להם, ונותן להם חיים הנפתחים בשער המזרח ההוא, וביד הממונה כוס אחד של חיים, שהוא מלא אורות, וזה נקרא כוס תנחומין, כוס של חיים, כי משום ששתו תחלה כוס אחר זכו לזה. (פקודי תקיג, ועיין שם עוד)
מות יומת, בבית דין. אתה אומר בבית דין, או אינו אלא שלא בבית דין, תלמוד לומר יומת הרוצח, הא מה תלמוד לומר מות יומת, בבית דין. מות יומת בסייף, אתה אומר בסייף, או אינו אלא בחנק, הרי אתה דן, נאמר כאן מות יומת ונאמר להלן בנואף מות יומת, מה להלן בסייף, אף כאן בסייף... (משפטים פרשה ד, וראה שם עוד)
מות יומת בחנק, אתה אומר בחנק, או אינו אלא אחת מכל המיתות האמורות בתורה, אמרת זו מדה בתורה, כי כל מיתה האמורה אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר לא מפני שהיא קלה, אלא מפני שנאמר סתם, וכל מיתה האמורה סתם הרי זו בחנק. רבי אומר במיתה שנאמרה בידי שמים, מה מיתה שנאמרה בידי שמים מיתה שאין בה רושם, אף מיתה הנאמרה כאן מיתה שאין בה רושם... (שם פרשה ה)
...מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי, משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין... תלמוד לומר בכל מושבותיכם, ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, מה מושבות האמורים להלן בבית דין, אף מושבות האמורים כאן בבית דין, ואמר רחמנא לא תבערו... (יבמות ו ב, וראה שם עוד)
מתני לה רב יחזקאל לרמי בריה, הנשרפים בנסקלים (שנתערבו), רבי שמעון אומר ידונו בסקילה שהשריפה חמורה, אמר ליה רב יהודה בריה, אבא לא תיתנייא הכי, מאי איריא שרפה חמורה, תיפוק ליה דרובא נסקלים נינהו... (קידושין לב א)
מות יומת המכה, אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, תלמוד לומר מות יומת מכל מקום... (בבא מציעא לא ב)
משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה, מאי טעמא דרבי ישמעאל, אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות, כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע, וכתיב התם אשר הוא רשע למות, מה להלן בעשרים ושלשה, אף כאן בעשרים ושלשה, רב אמר מלקות במקום מיתה עומדת... (סנהדרין י א)
דיני נפשות דנין ביום וכו' מנהני מילי, אמר רב שימי בר חייא אמר קרא והוקע אותם לה' נגד השמש, אמר רבי חסדא מניין להוקעה שהיא תלייה דכתיב והוקענום לה'... (שם לד ב, וראה שם עוד)
והאמר רב יוסף וכן תני דבי חזקיה, מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי, ארבע מיתות לא בטלו, לא בטלו, והוא בטלו, אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות, או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי... (שם לז ב)
בית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר הוצא את המקלל, אחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, וסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו, אומר אחד יש לי ללמד עליו זכות, הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו... ותו הא דאמר רבי חייא בר רב אשי אמר רב חסדא היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתטרף דעתו, שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ותניא נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן... (שם מב ב, וראה עוד סקילה)
...שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא... (שם מג ב)
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו הופכו על מתניו, ואם מת בה יצא, ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנו על לבו, אם מת בה יצא, ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה... והתניא מות יומת המכה רוצח הוא, אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, תלמוד לומר מות יומת המכה מכל מקום... כל הנסקלים נתלין, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה... (שם מה ב, וראה שם עוד וערך סקילה)
תנו רבנן הרוגי מלכות נכסיהן למלך, הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין... (שם מח ב)
ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סקילה שריפה הרג וחנק, רבי שמעון אומר שריפה סקילה חנק והרג... (שם מט ב, וראה שם עוד)
מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו... אמר רבי אלעזר בן צדוק מעשה בבת כהן אחת שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה, אמרו לו מפני שלא היה בית דין שלאותה שעה בקי, מאי פתילה, אמר רב מתנה פתילה של אבר... (שם נב א)
מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, רבי יהודה אומר ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ, אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו... ואימא דעביד ליה גיסטרא, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה... מצות הנחנקין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותן סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאת... רבי יונתן אומר לא מפני שהיא קלה, אלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק... (שם נב א)
כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה, הנסקלין בנשרפין רבי שמעון אומר נידונין בסקילה שהשריפה חמורה, וחכמים אומרים נידונין בשריפה, שהסקילה חמורה, אמר להן רבי שמעון אילו לא היתה שריפה חמורה לא ניתנה לבת כהן שזנתה, אמרו לו אילו לא היתה סקילה חמורה לא נתנה למגדף ולעובד כוכבים... (שם עט ב)
האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, האשה שנהרגה נהנין בשערה, בהמה שנהרגה אסורה בהנאה... (ערכין ז א, וראה שם עוד)
רבי יוחנן אמר הורגין על החזקות ואין שורפין על החזקות... ומניין שהורגין על החזקות, רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון אמר כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת, וכי דבר בריא הוא שזה הוא אביו, והלא חזקה היא שהוא אביו, ואת אמרת הורגין, אף הכא הורגין. (קידושין מז א)
וידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו בשבת ויהרג למוצאי שבת, אם אומר את כן נמצא דינו משתקע... (סנהדרין כב א, וראה שם עוד)
ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סקילה שרפה הרג וחנק... ולרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד, סקילה מנין, וסקלתם באבנים ומתו, שריפה שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן, הרג נאמר כאן נקימה ונאמר להלן והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית... חנק לית משכח ליה, אמרת כל מיתה האמורה בתורה סתם אין אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה, ותלו אותו בחנק... (שם ל א)
כיצד חוקרין את העדים, כשהוא אומר ודרשת וחקרת ושאלת היטב (דברים י"ג) העת שחוקרין העדים על העבירה שאדם עושה, יוצאין הסנהדרין וכל ישראל עמם לרחוב העיר, ומוציאין לשם לאיש שהוא מחויבי סקילה או אחד מארבע מיתות בית דין, ויוצאין שנים מהם או ג' הגדולים מהם ודורשין לעדים, וכששבין מלחקור אומר להם סברי מרנן, והם אומרים אם לחיים לחיים, ואם למיתה למיתה, אם הוא מחוייב סקילה מביאין לו יין טוב וחזק ומשקין אותו כדי שלא יצטער מן הסקילה, ובאין העדים ועוקדין לו ידיו ורגליו, ושמין אותו בבית הסקילה, ולוקחין העדים אבן אחת גדולה שימות בה, ושמין אותה על לבו, כיצד שמין אותה על לבו, שמין אותה בעליה אחת כדי שלא ישים האחד חלקו קודם חברו, אלא שישימו אותה ביחד על לבו, כדי לקיים מה שכתוב יד העדים תהיה בו בראשונה, ומאותה שעה ואילך כל ישראל פטורין לרגום אותם באבנים, וכן עושים לכל מיתה ומיתה שהוא חייב למות מיתת בית דין... (פקודי ב)
ויניחו אותו במשמר, מכאן מגיד שכל חייבי מיתות נחבשין, כי לא פורש, לא היה יודע באיזה מיתה יומת... ויוציאו אותו כל העדה, מגיד שכל חייבי מיתות נהרגין חוץ לבית דין... (במדבר פרק טו, תשן)
...לפי שנאמר כל ישראל יראו ישמעו וייראו, התקינו שיהו הורגין ברגל, יכול אם היתה אשה עוברה יאריכו לה עד שתלד, תלמוד לומר מות יומת המכה, יכול אם היתה בת שלשה חדשים לא יאריכו לה עד שתלד, אבל אם היתה בת תשעה חדשים יאריכו לה עד שתלד, תלמוד לומר מות יומת, או מות יומת מיתה שגזרו עליו בית דין, מניין שיכו אותו באבנים ובחצים ובפלחות, תלמוד לומר מות יומת מכל צד, אין במשמע אלא בזמן שהסנהדרין במקומה, בזמן שאין סנהדרין במקומה נתחייב אדם סקילה ביתו נופל עליו או חיה גוררתו. (שם פרק לה, תשפז)
לפי חרב - לא יהרגום לא בחצים ולא ברמחים ולא בראשי שלסייף, אלא בפיו שלסייף, שלא ינוולום. (דברים יג טז)
שם הוי"ה ד' אותיות של שם שולטין על ד' מיתות, סקילה שריפה הרג חנק, י' עבדית בתהו סקילה, ה' עבדית בבהו שריפה, ו' מתלבשת בחשך למעבד ביה חנק, ה' מתלבשת בתהום למעבד ביה הרג. (בראשית דף ט)
והתבוננתי במה שכבר לפני כן צוה בעולם הזה להרוג בסוגי ד' מיתות, והתברר לי כי זה לטובתו, ואינם מחוץ למה שמחייב השכל, לפי שהשכל מחייב כמו שנראה לאדם עצמו שכריתת מקצת אבריו אם ניזוקו ברעל או במחלה טובה היא לו להציל שאר גופו, כך נראה למין האדם שהריגת מי שהושחת מהם והשחית בארץ, דבר נכון כדי להציל שאר בני אדם, וכמו שאמר והנשארים ישמעו וייראו. (מאמר ד פרק ב)
לא תחוס - שלא תאמר הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים. (דברים יט יג)
לא תחוס - רש"י, והנכון כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצוות לא תעשה שלא ינצלו מידינו, לא מפני מוראה ולא שנתן להם רחמים, וכך הזכיר במסית, ואמר מכשפה לא תחיה מפני היותה רבת המהומה, המוכרת רבים בכשפיה. וקצותה את כפה לא תחוס עינך, מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבשת מצוי ואין בו חסרון כיס, וכן בעדים זוממין שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה. וטעם וטוב לך כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך, כי הרחמנות על הרוצחים, שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים. (שם)
משנגמר דינו אין משהין אותו, אלא יהרג ביומו, אפילו היתה עוברה אין ממתינין לה עד שתלד, ומכין אותה כנגד בית ההריון עד שימות הולד תחלה, אבל אם ישבה על המשבר, ממתינין לה עד שתלד, וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה. מי שיצא ליהרג והיה זבחו זבוח אין הורגין אותו עד שמזין עליו מדם חטאתו ואשמו, ואם נגמר דינו ועדיין לא נשחט הזבח אין ממתינין לו עד שיקריבו עליו קרבנו, שאין מענין את דינו. (סנהדרין יב ד)
מי שנגמר דינו למיתה מוציאין אותו מבית דין, ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו... אם נמצא לו זכות פוטרין אותו, ואם לא יחזור ויצא להריגה... לפיכך מוסרין לו שני תלמידי חכמים ששומעין דבריו בדרך, אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו, ואם לאו אין מחזירין אותו. אם לא נמצא לו זכות מוציאין אותו ועדיו הם ההורגין אותו בכל מיתה שיתחייב בה, ורוצח שלא הרגוהו עדיו חייבין להמיתו ביד כל אדם...
מי שנתחייב מיתה בחולו של מועד מעיינין בדינו ואוכלין בית דין ושותין ואחר כך גומרין את דינו סמוך לשקיעת החמה, והורגין אותו. הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהן, ובאין קרוביהן ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינים להודיע שאין בלבם עליהם כלום, שדין אמת דנו, ואף על פי שאין נוהגין אבלות הרי הן אוננים עליהם, שאין אנינות אלא בלב... (שם יג א והלאה, וראה שם עוד)
ארבע מיתות נמסרו לבית דין... כל מיתה מהם מצות עשה היא לבית דין להרוג בה מי שנתחייב בה, ואין רשות למלך להרוג באחת מהן אלא בסייף בלבד... מי שעמד על נפשו ולא יכלו בית דין לאוסרו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה, הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו בה מאחר שנגמר דינו, ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה, לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור, ואם היו העדים גדמין מתחלה יהרג ביד אחרים, במה דברים אמורים בשאר מחוייבי מיתות בית דין, חוץ מן הרוצח, אבל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו...
ארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל, אף על פי שהיה המקדש קיים, מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש... (שם יד א והלאה, וראה שם עוד)
וסמכו - מה שצריך סמיכה, לפי שאין הורגין בכינוי, והעדים אומרים בפירוש ברכת השם ששמעו, ואומרים אתה גרמת לנו. (ויקרא כד יד)
המדרגה השמינית, ארבע מיתות בית דין, והן סקילה שרפה הרג וחנק, והסקילה חמורה מן השרפה, והשרפה מן ההרג, שהוא בסייף, וההרג מן החנק, ומן העבירות שהן בסקילה, הבא על אשת אביו... והבא על השפחה דומה לחייבי מיתות בית דין בשני דרכים, כי אמרו רז"ל (סנהדרין פ"א) הבועל ארמית קנאים פוגעים בו... והדבר הזה חמור מכל חייבי מיתות בית דין, כי לא ימותו זולתי בעדים והתראה ועל פי סנהדרין, והחוטא הזה כל מוצאו יהרגהו בלי עדים והתראה... (שערי תשובה ג קכו)
ויכפר על בני ישראל, ללמדך שהשופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן, וכן כתוב (שמות כ"א) מעם מזבחי תקחנו למות, אפילו כהן ועובד עבודה על גבי מזבח משם תקחנו למות. (במדבר כה יג)
שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצוות שבתורה בחנק, שנאמר מכה איש ומת מות יומת, וזו של מכה איש אחת מהן שמיתתו בחנק... שורש מצוה זו נגלה לכל, כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"א ד'), שאילולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה, על כן ציונו הא-ל ב"ה להמית הרוצח, ובחכמתו ב"ה ראה שראוי לענוש אותו במיתת חנק, והדבר נאות גם לדעתנו אנו, כי כאשר עשה כן יעשה לו, והרוצח כונתו להמית הנרצח במהרה, כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק שהיא מיתה ממהרת, ולא בשרפה וסקילה שהן בצער רב, ואולם במשפטי הזימה שנהנו העוברים בעבירה ונמשכה הנאתן קצת, תבא בהן פעמים שרפה פעמים סקילה...
ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ, שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ, ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה בטל עשה זה, וענשו גדול, שאלמלא מוראת הדין איש את רעהו חיים בלעו. הרמב"ן ז"ל לא ימנה זאת המצוה בחשבונו, וכן כל ארבע מיתות של בית דין שהן סקילה שרפה הרג וחנק, שימנה הרמב"ם ז"ל לד' מצוות, ואמר כי בפסוק של ובערת הרע מקרבך (דברים י"ז ז') ציותה התורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מבינינו... (משפטים מצוה מז)
שנצטוינו להרג העוברים על קצת מצוות התורה בסייף, וזה הדין נקרא לרז"ל הרג, והיא מיתה קלה, ומכל מקום חנק קלה יותר ממנה... (שם מצוה נ)
שנמנענו שלא להרג החוטא כשנראהו עושה מעשה החטא, שיתחייב עליו מיתה, קודם שנביאהו לבית דין, אבל נתחייבנו להביאו לפני בית דין, ונביא עליו העדים לפניהם, והם ידינוהו במה שהוא חייב, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט... ואם ראוהו בית דין הגדול שהרג, יהיו כולם עדים וישאו עדותן אצל בית דין אחר שידינהו.
משרשי המצוה, לפי שענין דיני נפשות הוא דבר קשה מאד, שצריך דקדוק גדול ביותר, ונצטוו העדה להיות מצילים הנדון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו, לא שיטו הדין כדי להצילו חלילה... ועל כן הוזהרנו שיבא הדין על כל פנים לפני בית דין, ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם, כי אולי מתוך ראותם הענין לא יוכלו להפך בזכותו, כי יתעורר לבבם בחיובו על כל פנים... אבל מי שהיה רודף אחר חברו להרגו או אחר נערה המאורסה, והזהירוהו ולא נמנע מלרדוף, אף על פי שלא קבל התראה, חייבין אנו להרגו ומוזהרין עליו, וכמו שנכתוב בעזרת השם סוף כי תצא. (מסעי מצוה תט)
לקבר מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא... משרשי המצוה מה שהזכירו ז"ל במשנה בפרק נגמר הדין, שאמרו שם (סנהדרין פ"ו משנה ד') כי קללת אלקים תלוי, כלומר, שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי, מפני שקלל את השם, ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם שהם מחללים שם שמים וגומלים רע לנפשם. מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקברם ביום הריגתם, גם בכלל המצוה לקבר כל מת מישראל ביום מותו... (תצא מצוה תקלז)
לא תנאף - ...הדבור הוא נגד השמש, וענשו השרפה, וכן החנק באשת איש הוא שרפת הרוח החיוני, ויכלול כל מה שיחטא בחוש המישוש... (שמות כ יג)
וסמכו - הסמיכה הזאת מיסודי התורה, שהמיתות לפי ערך החטא, ומי שחלל השבת אין המיתה דבוקה בו כל כך, רק שהשי"ת ציוה לבית דין שימיתו אותו, ובמגדף שאין עבירה יותר חמורה, שפוגם בעיקר, ולא כבעבודה זרה שמוסיף ואינו פוגם בעיקר, לכן סומכין ואומרים אתה גרמת לך, שאין המיתה באה לך מהבית דין, וההתראה היתה אל תעשה, שתתחייב במיתה שיאמר הקב"ה, ולא הוי התראת ספק לפני שניתן הדין, ועוד יש לומר שהיו דנים אותו בדין ה' ולא בדין בשר ודם. (ויקרא כד יד)
ויש לך להבין מאד, כי נמסרו ד' מיתות לבית דין, כי המיתה הוא הקצה והחיים הוא הנקודה האמצעית, ודבר זה בארנו פעמים הרבה, וכמו שהחיים יש להם האמצעי, כך המיתה יש לה הצדדין שהם ארבעה שכל אחד קצה אחד, וכנגד זה הם ארבע מיתות שכל חוטא נדון בקצה שראוי לו, ואף אם החוטא היה נוטה אל קצה עד שנתחייב מיתה, מכל מקום הוא בעל עולם הבא, שאינו בעל העדר גמור מכל צד מצד מה, אבל בלעם ראוי לו העדר הגמור, עד שראויה אליו המיתה מכל צד, ודבר זה ידוע למבינים, ולכך דנו אותו בכל ד' מיתות, ואין להאריך. (חידושי אגדות סנהדרין קו)
כלל העולה, העבודה היא הקרבן, אמנם הקרבן הפנימי הוא האדם, וכן נשמתו נקרבת לאחר מותו במזבח של מעלה, ומיכאל הוא הכהן הגדול, והכל היא סוד כי בצלם אלקים נעשה האדם. על כן במאוד באה האזהרה להיותן זהירין בדיני נפשות, שלא להמית את האדם כי אם אחר הדרישה והחקירה היטב, ואז הוא מת בידי שמים בסוד הוא העד הוא הדיין, כי השי"ת הוא עד אמת ודיין אמת... ואז דינם כדין שמים, ויקר בעיני ה' המותה... (תורה שבכתב ראה)
...אבל כשחוטא אז מתלבש בבגדים צואים, וצריך מירוק וזיכוך ללבן הלבוש וכבוס וטהור, והם מתכבסים על ידי העונשים הקצובים בתורה, יש מהם ד' מיתות בית דין, והם נגד ארבעה אותיות שם הוי"ה, להסיר חלאת ארבעה הקליפות הקשות, והפגם מגיע עד ארבעה אותיות הוי"ה, ומי שרוצה לנקות צריך תשובה חמורה כמו ארבעה מיתות, וזהו שובה ישראל עד ידו"ד אלקיך, כי עד שם מגיע הפגם בגודל העונות... (שם תצא)