מלחמה

(ראה גם: ארץ ישראל-כבוש, דוד)

 

ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים. עשו מלחמה, את ברע מלך סדום... (בראשית יד א)

ויבא עמלק, וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי... והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק... (שמות יז ח)

וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם. (במדבר י ט)

כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלקיכם ההולך עמכם, להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם... ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו... (דברים כ א, וראה שם עוד)

כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה ה' אלקיך בידיך, והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף והבהמה, וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלקיך לך... רק מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, לא תחיה כל נשמה... 

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה. (שם שם י והלאה)

כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע. כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבא השמש יבא אל תוך המחנה. ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ וחפרת בה, ושבת וכסית את צאתך. כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, להצילך ולתת אויביך לפניו והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. (שם כג י)

ועתה ה' אלקי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו. הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אתו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו אותו נירש... (שופטים יא כג)

...וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה, ונתן אתכם בידינו... (שמואל א יז מז)

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו... (שמואל ב י יב)

אנכי שלמי אמוני ישראל, אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה'... (שם כ יט)

בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה. ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל והשבותם אל האדמה אשר נתת לאבותם. (מלכים א ח לג)

כי יצא עמך למלחמה על אויבו בדרך אשר תשלחם, והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך, ושמעת השמים את תפלתם ואת תחינתם ועשית משפטם... (שם שם מד)

ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. (ישעיה ב ד)

וירבעם הסב אל המארב לבא מאחריהם ויהיו לפני יהודה והמארב מאחריהם, ויפנו יהודה והנה להם המלחמה פנים ואחור, ויצעקו לה' והכהנים מחצצרים בחצוצרות. ויריעו איש יהודה, והיה בהריע איש יהודה והאלקים נגף את ירבעם וכל ישראל לפני אביה ויהודה. (דברי הימים ב יג יג)

ויאמר הקשיבו כל יהודה ויושבי ירושלים והמלך יהושפט כה אמר ה' לכם אתם אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה, כי לא לכם המלחמה כי לאלקים... (שם כ טו)

זהר:

רבי אבא אמר, הרי העמידוהו שאפילו חרב של שלום (לא תעבור בארצכם), כגון פרעה נכה, אבל (הפירוש הוא) וחרב לא תעבור היינו החברה שלה (הבאים מצד הקליפה), והשבתי חיה רעה, היינו (הקליפה בעצמה) לא תשלוט בארץ, ואפילו העברה בעלמא לא תעבור עליכם, ואפילו חרב של שאר העמים, ואפילו איש אחד מזוין לא יעבור עליכם, וזה דרש יאשיהו המלך, והעמידוהו שהוא נתפס בעונותיהם של ישראל... (בחקותי כז)

מכילתא:

והנה מצרים נוסע אחריהם, נוסעים אין כתיב כאן אלא נוסע, מגיד שנעשו כולן תורמיות תורמיות, מכאן למדין מלכיות להיות מנהיגות תורמיות תורמיות. (בשלח פרשה ב)

ה' איש מלחמה ה' שמו, רבי יהודה אומר הרי זה מקרא עשיר במקומות הרבה, מגיד שנגלה עליו בכל כלי זיין, נגלה עליהם כגבור חגור חרב, שנאמר חגור חרבך על ירך גבור, נגלה עליהם כפרש, שנאמר וירכב על כרוב ויעוף וגו'... ולא שהוא צריך לאחד מכל המדות האלו, תלמוד לומר ה' איש מלחמה ה' שמו, בשמו הוא נלחם, ואינו נלחם באחד מכל הכלים... אלא שאם נצרכו לישראל עושה להם מלחמות, אוי לאומות מה הם שומעין באזניהם, שהרי מי שאמר והיה העולם עתיד להלחם בהם, ה' איש מלחמה למה נאמר, לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה, שנאמר ה' איש מלחמה, נגלה בסיני כזקן מלא רחמים, שנאמר ויראו את אלקי ישראל... שלא ליתן פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן... יש גבור מלחמה וכחו עליו בן ארבעים שנה, ואינו דומה לבן ששים, ולא בן ששים לבן שבעים, אבל כל שהוא הולך כחו מתמעט, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא אני ה' לא שניתי וגו', יש גבור במדינה שמקנא ובגבורה לובשתו, אפילו אביו ואפילו אמו ואפילו קרובו הכל מכה בחמה והלך לו, אבל הקב"ה אינו כן, ה' איש מלחמה ה' שמו, ה' איש מלחמה, שהוא נלחם על המצרים, ה' שמו, שהוא מרחם על בריותיו... (שם פרשה ד, וראה שם עוד)

ספרא:

וחרב לא תעבור בארצכם, אין צריך לומר שלא יהו באים עליכם למלחמה, אלא שלא יהו העוברים והשבים עוברים ממדינה למדינה כדרך שעברו בימי יאשיהו. ונפלו לפניכם לחרב, שיהו נופלים לפניכם איש בחרב רעהו. ורדפו מכם חמשה, מכם, מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם... ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, שיהו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ. (בחקותי פרק ב)

ספרי:

...שנאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין, מימיהם לא עשו שלום זה עם זה, וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל. משל למה הדבר דומה, לשני כלבים שהיו בעדר והיו צווחים זה עם זה, בא זאב ליטול טלה מן העדר, והיה אחד מהם מתגרה כנגדו, אמר חבירו, אם איני הולך ומסייעו עכשיו הורגו ותוקף עלי והורגני, עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם הזאב... (מטות קנז)

רבי יוסי הגלילי אומר מנין שלא יצא למלחמה עד שיהו בו ידים ורגלים ועינים ושינים, תלמוד לומר לא תחוס עינך נפש בנפש, כי תצא למלחמה. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצא, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. כשישראל עושין רצונו של מקום כל הגוים לפניהם נעשים כסוס אחד, שנאמר סוס ורוכבו רמה בים... (שופטים קצ)

מי האיש הירא... למה נאמרו כל הדברים הללו, שלא יהו ערי ישראל נשמות, כדברי רבי יוחנן בן זכיי, בא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות, מפני הירא ורך הלבב כשהוא חוזר, יאמר שמא בנה בית, שמא ארס אשה. וכולן היו צריכים להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב, שעדיו עמו...

דבר אחר ואמר אליהם... על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על יהודה, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם, כענין שנאמר וישבו בני ישראל מאחיהם, ושם היה איש נביא לה'... ועתה בני יהודה ובני ירושלם אתה אומר, ויחזיקו בשביה ומערומיהם הלבישום. על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידן אין מרחמים עליכם... (שם קצב)

כי ה' אלקיכם ההולך עמכם, מי שהיה עמכם במדבר, הוא יהיה עמכם בעת צרה... (שם קצג)

...פן ימות במלחמה, אם אינו שומע לדברי כהן, סוף שהוא מת במלחמה... (שם קצד)

...רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב, זה בן ארבעים שנה, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, מלמד שאם היה אחד מהם מתיירא מן העבירה שבידו, כולם חוזרים ובאים. (שם קצז)

כי תקרב אל עיר, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, אל עיר ולא לכרך, לעיר ולא לכפר, להלחם עליה, ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים. וקראת אליה לשלום... גדול השלום, שאפילו במלחמה של ישראל צריכים שלום... (שם קצט)

...וצרת עליה, אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' אלקיך בידיך, אם עשית את כל האמור בענין, לסוף שה' אלקיך נותנה בידך. והכית את כל זכורה, יכול שומע אני אף הקטנים שבתוכה, תלמוד לומר רק הנשים והטף והבהמה... (שם ר)

למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, מלמד שאם עושים תשובה אין נהרגים. (שם רב)

...ימים רבים, ימים שנים, רבים שלשה, מכאן אמרו אין צרים על עיר של נכרים פחות מג' ימים קודם השבת. להלחם עליה לתופשה, ולא לשבותה, לא תשחית את עצה, אין לי אלא ברזל, מניין אף למשוך ממנה אמת המים, תלמוד לומר לא תשחית את עצה בכל דבר. דבר אחר כי תצור אל עיר, מגיד שתובע שלום שנים שלשה ימים עד שלא נלחם בה, וכן הוא אומר וישב דוד בצקלג ימים שנים...

 

תלמוד בבלי:

...כיוון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה... אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד, מיד יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלין באורים ותומים... (ברכות ג ב)

...הנני עושה חדשה עתה תצמח, זו מלחמת גוג ומגוג... (שם יג א)

...אמר לו רבי נהוראי השמים כן הוא, תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה, וגבורים יורדים ומנצחין... (שם נג ב)

...והנצח זו מפלתה של רומי, וכן הוא אומר ויז נצחם על בגדי וגו', וההוד זו מלחמת נחלי ארנון, שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה וגו', כי כל בשמים ובארץ זו מלחמת סיסרא, שנאמר מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם וגו', לך ה' הממלכה זו מלחמת עמלק, וכן הוא אומר כי יד על כס י-ה, והמתנשא זו מלחמת גוג ומגוג, וכן הוא אומר הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותובל. (שם נח א)

תנו רבנן אין צרין על עירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר, עד רדתה אפילו בשבת. (שבת יט א)

...דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, שנאמר ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, מאי ערובתם, תני רבי יוסף דברים המעורבים בינו לבינה... (שם נו א)

לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת, רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה... (שם סג א)

תנו רבנן, מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים, רבי יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום, ובמקום שנהרגו שם נקברין. (עירובין יז א)

...אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן, כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן, דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים, באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן, רב נחמן בר יצחק אמר לא קשיא, כאן שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן שנצחו אומות העולם את עצמן. אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת, תניא נמי הכי, נכרים שצרו וכו', במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת, ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת... (שם מה א)

ג' דברים אמר רבי יוחנן משום אנשי ירושלים, כשאתה יוצא למלחמה אל תצא בראשונה, אלא תצא באחרונה כדי שתכנס בראשונה... (פסחים קיג א)

ששה דברים נאמרו בסוס, אוהב את הזנות ואוהב את המלחמה... ויש אומרים אף מבקש להרוג בעליו במלחמה... (שם שם ב)

תנו רבנן, בזמן שחמה לוקה... פניו לדם חרב בא לעולם... (סוכה כט א)

וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל... (ראש השנה ג א)

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים... (שם כט א)

מתריעין על החרב, תנו רבנן חרב שאמרו אינו צריך לומר חרב שאינו של שלום, אלא אפילו חרב של שלום, שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה המלך יאשיה שנאמר וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי וגו'. מאי ואלהים אשר עמי, אמר רב יהודה אמר רב זו עבודה זרה, אמר הואיל ובטח בעבודה זרה יכילנא ליה... מפני מה נענש יאשיהו, מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך, מאי דרש, וחרב לא תעבור בארצכם, מאי חרב, אילימא חרב שאינה של שלום, והכתיב ונתתי שלום בארץ, אלא אפילו של שלום, והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה...

תנו רבנן עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטים ומפני רוח רעה, על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית... (תענית כב א וב)

משיבי מלחמה, שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. (מגילה טו ב)

...והאמר מר בששית קולות בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא, מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא... (שם יז ב)

...הוא עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא (דוד) למלחמה היה מקשה עצמו כעץ, על שמונה מאות חלל בפעם אחת, שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת, והיה מתאנח על מאתים, דכתיב איכה ירדוף אחד אלף, יצתה בת קול ואמרה, רק בדבר אוריה החתי. (מועד קטן טז ב)

פתח עליה ההוא ינוקא, גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות... (שם כה ב)

...דאמר מר אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור. (חגיגה יד א)

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר קרא ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש. (יבמות סה ב)

עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, ואם יש להן עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין, ואין נאמן אדם על ידי עצמו. ורמינהו, בלשת שבאה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות, בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך. אמר רב מרי לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי. רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר, כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת... (כתובות כז א)

רבי אליעזר בן יעקב אומר, מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה... (נזיר נט א)

והתניא יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים, שהוא אומר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא... (סוטה לג א)

משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן, זה כהן משוח מלחמה, ודבר אל העם בלשון הקדש... אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות, אל תיראו מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין, אל תחפזו מקול קרנות, אל תערצו מפני קול צווחות, כי ה' אלקיכם ההולך עמכם, הם באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, לסוף נפל בחרב ונפלו עמו... אתם אי אתם כן, כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם, זה מחנה הארון... תנו רבנן, פעמים מדבר עמם, אחת בספר ואחת במלחמה, בספר מה הוא אומר, שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו, במלחמה מה הוא אומר, אל ירך לבבכם וגו'... (שם מב א)

ודברו השוטרים אל העם לאמר... אחד הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות, ואחד היורש ואחד שנתן לו מתנה. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו', אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל, ואפילו מחמשת המינין... ומי האיש אשר ארש אשה וגו', אחד המארס את הבתולה, ואחד המארס את האלמנה, אפילו שומרת יבם, ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו. כל אלו ואלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה, וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים... (שם מג א, וראה שם עוד)

...רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן... והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם, מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה, שנאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם, ולהלן הוא אומר וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם... במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. מאי איכא בין רבי יוסי לרבי יוסי הגלילי, איכא בינייהו עבירה דרבנן. כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, כמאן, כרבי יוסי הגלילי... אמר רבי יוחנן רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה, אמר רבא מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות, כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי לה רשות, נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה. (שם מד א)

בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס, בפולמוס של טיטוס גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר... (שם מט א)

שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו, על עיר שהקיפה כרקום... שהן בחזקת קיימין, אבל עיר שכבשה כרקום... נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. (גיטין כח ב)

דבר אחר הקול קול יעקב, אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב, והידים ידי עשו, אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. (שם נז ב)

...התם דבמלחמה קאי, דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, כתב לה בלשון זכר... (קדושין ב ב)

...רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך (אין צריך לבדוק יחוסם)... אמר רבי יהודה אמר שמואל בחיילות של בית דוד, אמר רב יוסף מאי קרא, והתיחשם בצבא במלחמה, וטעמא מאי, אמר רב יהודה אמר רב כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן. והאיכא צלק העמוני, מאי לאו דאתי מעמון, לא דיתיב בעמון... ועוד אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לדוד, וכולם בני יפת תואר היו, וכולם מסתפרים קומי ומגדלים בלורית היו, וכולם יושבים בקרוניות של זהב והיו מהלכים בראשי גייסות, והן הן בעלי אגרופים של בית דוד, דאזלי לבעותי עלמא (ולא יורדין למלחמה עם ישראל). (שם עו א וב)

אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, ואמר, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמם לא כל שכן... (בבא קמא לח א)

ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של ע"א... מנהני מילי, אמר רב אבהו דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד, הוא זה מלך, וכל בני ישראל אתו זה משוח מלחמה, וכל העדה זה סנהדרי, ודילמא לסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא דלישיילו באורים ותומים... (סנהדרין טז א)

...דאמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, משום דיואב על הצבא... (שם מט א)

...משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן, לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש, אף הקב"ה אמר לאברהם... עכשיו עמוד לי בנסיון זה... (שם פט ב)

...לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום, מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג... (שם צז ב)

...אמר רבי ירמיה ברבי אלעזר נחלקו לג' כיתות (דור ההפלגה), אחת אומרת נעלה ונשב שם... ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה... וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופים ורוחות ושדים ולילין... (שם קט א)

...עתה תראה אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים... (שם קיא א)

אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה. (מכות י א)

...אומרים לפניו (פרסיים), רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם... מלחמות אני עשיתי, שנאמר ה' איש מלחמה... (עבודה זרה ב ב)

...דכי אתא רב דימי אמר תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי ולא יכלו להו, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו... ושלחו להו רומאי ליונאי עד האידנא עבידנא בקרבא, השתא נעביד בדינא... (שם ח ב)

בעי רבי ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו, אימת, אילימא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אישתרי להו, דכתיב ובתים מלאים כל טוב, ואמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי, בשר נחירא מבעיא, אלא לאחר מכאן... (חולין יז א)

...מטא (אלכסנדר) לההוא מחוזא דכוליה נשי, בעי למיעבד קרבא בהדייהו, אמרו ליה אי קטלת לן יאמרו נשי קטל, אי קטילנא לך יאמרו מלכא דקטלוהו נשי... (תמיד לב א)

חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה... (אבות ה ט)

תלמוד ירושלמי:

אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת, הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב כה תעשה ששת ימים, וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב עד רדתה, אפילו בשבת. (שבת יג א)

רבי פנחס רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא, כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים, בסדר האורים אין כתיב כאן, אלא במשפט האורים, אלא מלמד בשעה שישראל יוצאים למלחמה בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להנצח. (שם יט ב)

...היוצאים למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים לחים ואסורין בגזל עצים יבישין, היוצאים למלחמת חובה מותרין בגזל עצים יבישין ולחין... (עירובין יב ב, וראה שם עוד)

תניא עכו"ם שבא לעיירות הסמוכות לספר ליטול מהן אפילו תבן אפילו עצים, יוצאין עליהן בזיין ומחזירין את הזיין למקומן, באו לעיירות המובלעות אין יוצאין עליהן בזיין, אלא אם כן באו לעוסקי נפשות. בראשונה היו מוליכין את הזיין לבית שהוא סמוך לחומה, פעם אחת באו עליהן השונאין, היו מדחקין ליטול את הזיין, והרגו אלו מאלו יותר ממה שהרגו מהן השונאים, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו. (שם כח א)

רבנין אמרין מלחמת מצוה זו מלחמת דוד, מלחמת חובה זו מלחמה יהושע, רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנון דאזלין עליהון, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן. (סוטה לט ב)

ומוציא (המלך) למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד, ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, דרך המלך אין לה שיעור, וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל בראש. דכתיב על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ופורץ לעשות לו דרך, דכתיב נהגו לפני המקנה ויאמרו זה שלל דוד... (סנהדרין יב א)

מדרש רבה:

...רבי נחמיה אמר אם תלכי עמי לשירה אלך עמך למלחמה... (בראשית מ ה)

אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח, תדע שכן, שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם. (שם מב ז)

וירק את חניכיו... אבא בר זבדא אמר בכלי זיין הוריקן, הדא מה דכתיב (תהלים ל"ה) והרק חנית וסגור לקראת רודפי... רבי לוי אמר בפרשת שוטרים הוריקן, הדא מה דכתיב (דברים כ') מי האיש הירא ורך הלבב וגו'... (שם מג ב)

...וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם ממלחמת גוג ומגוג... (שמות א א)

רבי אבא בר כהנא אמר י"ג מלחמות עשה דוד, ורבנן אמרין י"ח, ולא פליגי, מאן דאמר י"ג לצרכיהן של ישראל, ומאן דאמר י"ח חמש לצורך עצמו, י"ג לצרכיהן של ישראל. (ויקרא א ד)

אמר רבי תנחומא כל מי שיוצא לדרך ואינו מכוין לבו למלחמה סוף שהוא נופל במלחמה, אבל שבטו של זבולן בין מתכוין בין שאינו מתכוין יוצאין למלחמה ונוצחין, הדא הוא דכתיב ומזבולן יוצאי צבא עורכי מלחמה ולעדור בלא לב ולב, מהו בלא לב ולב, אלא בין מתכוונין בין שאינן מתכוונין הם יוצאים ומנצחין. (שם כה א)

רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, מצינו תנוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא מ"ט פנים טהור, והוה דוד מצלי עליהון... אחר כל השבח זה יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דלטורין... אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין... (שם כו ב)

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר מנין שאותם היוצאים למלחמה צריכין שלא יהיו ביניהם ממזרים, שכן כתיב בבני אשר (דבה"א ו') והתיחסם בצבא במלחמה, זכות יחוסיהן עומדת להם במלחמה. עד כדון בקבלה, מדבר תורה מניין, שכן כתיב (דברים כ"ג) לא יבא ממזר וגו'... מה כתיב בתריה כי תצא מחנה על אויביך וגו', לכך כתיב והיה מחניך קדוש וגו', שלא יהיו ביניהם ממזרים ולא נולדים שלא בקדושה, לפי שאין הקב"ה מייחד שמו עליהם, ואינו מסייעם במלחמה... (במדבר ט ד)

הנה מטתו שלשלמה וגו', רבנין פתרין קרייה ביוצאי מצרים... מלומדי מלחמה, ממי למדו, מן הקב"ה, שנאמר (שמות ט"ו) ה' איש מלחמה. (שם יא ו)

אמר רבי אדא משל למלך שהיו לו שני לגיונות קשים, והיו מריבים זה לזה, וכיון שהגיע מלחמתו של מלך עשו שלום זה עם זה ובאו ועשו מלחמתו של מלך, כך אש וברד מריבים זה לזה, וכיון שראו מלחמתו של הקב"ה במצרים, נאמר (שמות ח') ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד... (שם יב י)

...ועוד אמר להם ליתן המואבים בידיכם, והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, אמרו לו, התורה אמרה לא תשחית את עצה, ואתה אומר כן, אמר להם על כל האומות צוה דבר זה, וזו קלה ובזויה... שנאמר (דברים כ"ג) לא תדרוש שלומם וטובתם... (שם כא ז)

...אבל יהושע כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים, אמר אם אני הורגם מיד, מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו, מה עשה, התחיל מעכב במלחמה, שנאמר (יהושע י"א) ימים רבים עשה יהושע מלחמה... (שם כב ה)

...הקב"ה אמר לו שילחם עם סיחון, שנאמר (דברים ב') והתגר בו מלחמה, והוא לא עשה כן, אלא ואשלח מלאכים וגו', אמר לו הקב"ה כך אמרתי לך להלחם עמו, ואתה פתחת בשלום, חייך שאני מקיים גזירתך, כל מלחמה שיהיו הולכים לא יהיו פותחים אלא בשלום, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו', מי קיים הפרשה הזאת, יהושע בן נון, אמר רבי שמואל בר נחמן מה עשה יהושע, היה פורש דאטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש, והיה כתוב בה, מי שמבקש לילך ילך לו, ומי שמבקש לעשות שלום יעשה, ומי שיבקש לעשות מלחמה יעשה... (דברים ה יג)

זבדי בן לוי פתח, לא האמינו כל מלכי ארץ וגו', ד' מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן, דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים י"ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקב"ה אני עושה כן, הדא הוא דכתיב (שמואל א' ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, רבי יהושע בן לוי אמר לב' לילות ויום אחד, היה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן, על הזיקין ועל הזוועות ועל הברקים, הדא הוא דכתיב (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו'. עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה, שנאמר (דברי הימים ב' י"ד) וירדפם אסא וגו'. לפני אסא אין כתיב כאן, אלא לפני ה' ולפני מחנהו. עמד יהושפט ואמר, אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה, שנאמר (שם כ') בעת החלו ברנה ותהלה וגו'. עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה, שנאמר (מ"ב י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור... (איכה פתיחתא ל)

...דאמר רבי אלעזר כל מלחמה שהיא יתירה על ששים אלף מלחמת עירבוביא היא... (שיר ד ו)

עת להרוג בשעת מלחמה, ועת לרפוא בשעת שלום, עת לפרוץ בשעת מלחמה, ועת לבנות בשעת שלום. (קהלת ג ה)

מדרש תנחומא:

אמר רבי יהושע בר נחמני, מפני ארבעה דברים הזקנה קופצת על האדם... ומפני המלחמות... מיהושע, שלאחר שעשה מלחמות עם שלשים ואחד מלכים מה כתיב בו, (יהושע כ"ג) ויהושע זקן בא בימים... (חיי שרה ב)

...בשעת מלחמה נקרא איש, שנאמר (שמות ט"ו) ה' איש מלחמה ה' שמו, יצא פרעה לבוש בכלי זיין קסטיא, והקב"ה כך, שנאמר (חבקוק ג') לאור חציך יהלכו, לנוגה ברק חניתך, יצא פרעה באבני בליסטראות, והקב"ה באבני אלגביש ובאבני ברד, פרעה רכב על סוס, והקב"ה על כרוב, שנאמר (תהלים י"ח) וירכב על כרוב ויעוף... (שופטים יד)

כי תצא למלחמה, מה כתיב למעלה מן הענין, ודרשו השופטים היטב, משיעשו השופטים צאו למלחמה ואתם נוצחים, וכן אמר דוד עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי (תהלים קי"ט). (שם טו)

...חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים ל'"א), ולמה, כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך, אינו מניחך, והוא יוצא לפניך ועושה מלחמה, וכן דבורה אומרת לברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידיך, הלא ה' יצא לפניך (שופטים ד')... אמר רבי ברכיה זהו שנאמר (תהלים צ"א) עמו אנכי בצרה... ולעולם הבא ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב (זכריה י"ד), כך דרש רבי תנחומא בא אבא. (שם יז)

מדרש תנחומא הקדום:

דבר אחר חרבם תבא בלבם, אלו ארבעה מלכים אמרפל וחביריו, שעד עכשיו לא היתה מלחמה בעולם, ובאו ופתחו בחרב, שנאמר ויהי בימי אמרפל, התחילו לעשות מלחמה, אמר להם הקב"ה רשעים, אתם פתחתם בחרב, תבא החרב בלבם של אותם האנשים... מיד עמד אברהם והרגן, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י"ד ט"ו). (לך ז)

רבי יהודה בן לקיש אומר, שני ארונות היו עמהן, זה שיצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות, שנאמר ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, וזה שהיה עמהם היה בו ספר תורה, שנאמר ויעפילו לעלות וגו', פעמים היה מדבר עמהם, אחת בספר ואחת במלחמה, מהו אומר בספר, מי ששומע ילך לשמוע מערכי מלחמה ויחזור, במערכי מלחמה מהו אומר, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וגו', ומי האיש אשר בנה בית חדש וגו'. (סוטה פרק ז)

אין מבליעין דינרי זהב בשעת מלחמה מפני סכנת נפשות, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אין מבריחין את השבויין מפני תקנת שבויין. (גיטין פרק ד)

מסכת סופרים:

תני רבי שמעון בן יוחאי טוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג, הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו. (פרק טו)

שוחר טוב:

מהו ויאמרו לאמר, לומר לדורות כשתהיו נכנסין לצרה לא תאמרו אנו עושין מלחמה, ה' נלחם לכם ואתם אומרים שירה, (שופטים ד') ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה, אחר כך ותשר דבורה... (תהלים ד)

...זהו שאמר הכתוב (דברים ל"ג) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', הקב"ה עושה מלחמתן של ישראל והנצחון שלהן, וכן הוא אומר (שם ל"ד) לכל האותות והמופתים ולכל היד החזקה אשר עשה משה, אלקים אינו אומר, אלא משה, והקב"ה שלחו והנצחון של משה... ויש אומרים אף בדורו של חזקיהו היו יודעין בשם המפורש, שנאמר (ירמיה כ"א) כה אמר ה' הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם, וזהו שם המפורש, שהיו יוצאין ולא היו עושין מלחמה ונופלין השונאין לפניהם, וכיון שגרמו העונות וחרב הבית היו נופלין ביד שונאיהן... וכיון שחרב הבית התחילו יוצאין למלחמה ונופלין, שנאמר (תהלים ל"ח) אין מתום בבשרי מפני זעמך. (שם לו)

אמר רבי אבא שלש מלחמות של מהומה הבטיח הקב"ה שהוא עושה לישראל, ושלשתן עשה להן, הראשונה בימי יהושע (יהושע י') ויהמם ה' לפני ישראל וגו', השניה בימי סיסרא (שופטים ד') ויהם ה' את סיסרא וגו', והשלישי בימי שמואל, ויהי שמואל מעלה וגו' וירעם ה' בקול גדול וגו' ויהומם. רבי סימון מוסיף תרתי, (שמות י"ד) ויהם את מחנה מצרים, (זכריה י"ד) והיה ביום ההוא תהיה מהומת ה' רבה בהם, ולא פליגין, מה דאמר רבי סימון לשעבר, מה דאמר רב אבא בר כהנא לכשתבא בהם. (מדרש שמואל פרשה יג)

כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה, אמרו כתיב בתורה (דברים כ"ד) כי יקח איש אשה חדשה וגו', הרי שעה שנקפוץ על דוד ונאבדנו מן העולם. והן אינן יודעין שדוד חכם ודורש במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, רבי יהודה אומר לא כי, אלא במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה... (שם פרשה כב)

תנינן ארבעה דברים פטרו במחנה, מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב, רבי יהודה ברבי אלעאי אמר שנים עשר אלף כמחנה מדין, רבי חנינא אמר מאה איש כמחנה גדעון, (שופטים ז') ויבא גדעון ומאה איש וגו'... (שם פרשה כג)

איך נפלו גבורים וגו', רבי חנינא ורבי יונתן תרויהון אמרין מכאן מצינו שהצדיקים קרוין כלי מלחמה, ויאבדו כלי מלחמה. (שם כה)

מכילתא דרשב"י:

דורשי רשומות אומרים אין רפידין אלא רפיון ידים, לפי שריפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לפיכך בא עליהם שונא, לפי שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירות, שנאמר ויהי כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו עזב את ה', ומה נאמר בו וגם קדש היה בארץ, ומה עונשו שלדבר, דכתיב ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך הכל לקח, ויקח מגיני הזהב אשר עשה שלמה... (בשלח יז ח)

מדרשים:

תפול עליהם אימתה, אמר משה לישראל, אחי אתם יודעים שלא בחכמה ולא בתבונה ולא בכח ולא בעושר יכול אדם לכבוש אפילו עיר אחת אלא בגבורותיו של הקב"ה, שהרי כמה גבורים בחיילותיו של פרעה הרשע ולא הועיל להם גבורתם לפני הקב"ה, ועוד כמה גבורים עתידים להלחם עמכם ועתיד הקב"ה לתת פחדכם ומוראכם ולא יתיצב איש לפניכם... (מדרש ויושע וראה שם עוד)

ילקוט שמעוני:

מחוץ תשכל חרב, מכאן אמרו בשעת מלחמה כנס את הרגל בשעת רעב פזר את הרגל, וכן הוא אומר אם יצאתי השדה והנה חללי חרב, ואם באתי הנה תחלואי רעב, ואומר ואשר בשדה בחרב ימות, ואשר בעיר רעב ודבר יאכלנו. ומחדרים אימה, היה רואה את החרב כשהיא באה לשוק, אם יכול לברוח ולמלט אז חדרי לבו נוקפין עליו ומת והולך בה, דבר אחר מחוץ תשכל חרב על מה שעשה בחוצות... (דברים פרק לב, תתקמה)

מדרש הגדול:

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, אימתי הוא עושה דין, הוי אומר בשעת המלחמה, לא היו מוציאין למלחמת הרשות עד ששואלין באורים ותומים, כדי לידע אם נגמר דינה שלאומה זו ליפול בידן או לאו, וכך הן שואלין, נעלה או לא נעלה... (שמות כח ל)

לא תערץ מפניהם, הרי זו אזהרה שלא יירא ויפחד בעת שיעמוד בערכי המלחמה אלא ישען במי שנקרא איש מלחמה לעזרו ולהפיל אויביו לפניו... וידע שגדולתו למעלה מן הכל ומוראו על הכל, שנאמר כי ה' אלקיך בקרבך א-ל גדול ונורא, אם אתה בוטח בשמו שלהקב"ה הרי הכתוב מבשרך שהן מסורין בידך, שנאמר ונתנם ה' אלקיך לפניך. (דברים ז כא)

כי תצא למלחמה למה נאמר, לפי שהוא אומר ונשל גוים רבים מפניך, לא שמענו שהקב"ה עושה נסים לישראל אלא בשבעת עממים בלבד, אבל בשאר כל האומות לא שמענו, תלמוד לומר כי תצא למלחמה על אויביך, כנסים שעשה לך במצרים כך עושה לך בכל זמן. (שם כ א)

ילקוט ראובני:

תחת השוטר הג' המשרתים לפני ל"ז שרים, והמה ממולאים אף וחימה להפיל שונאים בקרב מלחמה ולהשליט למקומם, כולם בשמות יקרא בצום ובתענית ובטהרה... (בראשית)

...רבי עזריה אמר כל המלחמות שישראל עושים ומנצחים בזכות אבק של אבינו יעקב... (שם וישלח)

דן ידין עמו וגו', ועוד תדע שמשון משבט דן, על זה כתיב דן ידין עמו של סטרא אחרא שמאל, ועל דא ניבא הנביא נבואה דא הוא יקום נקמת עמו מפלשתים, וצריך שבכל פעם רוצה שיקום איזה גבור או איזה מלך נוקם נקמת השם שיהיה ממוזג מסטרא ימינא דאיהו מבני ישראל. ושיהיה ממוזג גם כן מסטרא דשמאלא בין בפנימי בין בחיצוני, באסמכתא חדא לעשות רצון קונם וללחום נגד אויביהם בכח הגדול שברא את העולם כלו, הדא הוא דכתיב ימינך ה' נאדרי בכח, דאינון שתי ידים, ימינך ה' תרעץ אויב, שהימין והשמאל הולכין באסמכתא לעשות נקמת ה', ותרווייהו אתקרו ימינך, אבל צריך שיהיה השותפות מאילין תרין כתרין דהיא בחכמה ובתבונה ובדעת כנגד תלת קליפות העומדים בחוץ... (שם ויחי)

למה בז' עממים הורגים ולא מניחים מהם נשמה, והשאר האומות נחיה הנשים והטף, לפי שבשאר אומות המלחמות היא נגד המזלות לא כנגד השרים העליונים, אבל במלחמות מצוה המלחמה נגד שרים שלמעלה, לפיכך יש לנו לעקור את הכל, שלא נחיה בהם דבר, כי בזה יהיו נעקרים ובטלים מן העולם בין למעלה ובין למטה, לפי בארץ ישראל שבה ישראל אין שום שר שולט בה אלא הקב"ה, שנאמר ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וגו'. (דברים שופטים)

תרגום יונתן:

על פיו יצאו - על מימרא דאלעזר כהנא יהון נפקין לסדרי קרבא, ועל מימריה יהו עלין למידון דינה הוא וכל בני ישראל עמיה וכל כנישתא. (במדבר כז כא)

ויוספון סרכיא למללא עם עמא ויימרון מאן הוא גברא דדחיל מחוביה ולביה תביר יהך ויתוב לביתיה דלמא ידחלון אחוי בחובוי ויתבר לבהון היך לביה. (דברים כ ח)

רש"י:

ונפלו אויביכם - שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ. (ויקרא כו ז)

החזק הוא הרפה - סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכין על גבורתן, ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם. (במדבר יג יח)

אשר יצא לפניהם - לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר אל תירא אותו, וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה') וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו', וכן בדוד הוא אומר (שמואל א' י"ח) כי הוא יוצא ובא לפניהם יוצא בראש ונכנס בראש. ואשר יוציאם - בזכיותיו, ואשר יביאם בזכיותיו. (שם כז יז)

כי הוא יעבור - אם יעבור לפניהם ינחלו, ואם לאו לא ינחלו, וכן אתה מוצא כששלח מן העם אל העי והוא ישב, (יהושע ו') ויכו מהם אנשי העי וגו', כיון שנפל על פניו אמר לו קום לך, קם לך כתיב, אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה, למה זה אתה נופל על פניך, לא כך אמרתי למשה רבך, אם הוא עובר למלחמה עוברין, ואם לאו אין עוברין. (דברים ג כה)

על אויביך - יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם, כי לא ירחמו עליך. סוס ורכב - בעיני כלם כסוס אחד... עם רב ממך - בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב. (שם כ א)

שמע ישראל - אפילו אין בכם זכות אלא קרית שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם... (שם שם ג)

אם לא תשלים עמך - הכתוב מבשרך, אם לא תשלים סופה להלחם בך, אם תניחנה ותלך... ונתנה ה' אלקיך בידך - אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך. שם יב ויג)

למען אשר לא ילמדו אתכם - הא אם עשו תשובה ומתגיירין אתה רשאי לקבלם. (שם שם יח)

והסירה את שמלת שביה - לפי שהם נאים, לפי שהנכרים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם. (שם שם כא יג)

ויעש שם - שקבר החללים, והוא שם טוב לישראל, כבמלחמת גוג ומגוג... (שמואל ב ח יג)

אבן עזרא:

סר צלם - כי הגבור אם אין לו מגן שיגן עליו לבו ירא. (במדבר יד ט)

לא יהיה כלי גבר - נסמכה פרשה זו לצאת למלחמה, כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע, ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות, וכן לא ילבש גבר... (שם כב ה)

ולא חנכו - ...והנה לבו לביתו לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים. (דברים כ ה)

כי תצא מחנה - זהו המחנה שיצא אל האויב, ושם הארון, הוא מחנה קטן איננו מחנה הגדול, כי שם מחיצות עשויות, ובצאתם אל המלחמה הם קרובין סביבות הארון, וברור כי טמא מקרה משחית, ונסמכה זו הפרשה בעבור מלחמת מדין, שהזכיר דבר בלעם כי צוררים הם... (שם כג י)

השומרים הבלי - יוצאים למלחמה על פי נחוש וקסם, כי בטחונו רק על ה'. (תהלים לא ו)

רמב"ן:

ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחלה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו... (בראשית יט ח)

ונתתי שלום בארץ - שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו, או השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו. (ויקרא כו ו)

וישלח ישראל מלאכים - רש"י, ועוד אבאר בע"ה במקומו, כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב, אבל באמת מה שאמר לו אעברה בארצך זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה, וכי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום, אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה... (במדבר כא כא)

...ועל דעת רבותינו ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר להם, אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון כתלי דחזירי, או כרמים נטועים כלאים או ערלה, ואפילו בבורות יתכן שיהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן... והנה הותרו להם כל האיסורין זולתי אסור עבודה זרה, כמו שיבאר עוד לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו', ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן מזבחותם תתוצון לאבד עבודה זרה ומשמשיה, ושאר כל הנמצא בארץ מותר, והנה ההיתר להם עד שיאכלו שלל אויביהם. ויש אומרים בשבע שכבשו, וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין. והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם, חלוצי צבא משיכנסו בגבול הגוים וישבו מהם, מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו, וכן שותה יין נסך. ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב, ערפי חזירים וכיוצא בהן. ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם, ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, כמו שמפורש בענין. וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי עבודה זרה היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור מיד... (דברים ו י)

 

 

 

כי ה' אלקיכם - יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים\ ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה\ רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו\ ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה\ כי רוצה ה' את יראיו המיחלים לחסדו. ואמר להלחם לכם עם אויביכם - כי יפילם לפניהם לחרב\ ואמר להושיע אתכם - שהם ינצחו במלחמה ולא יפקד מהם איש\ כי יתכן שינצחו את האויבים וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות\ ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש\ כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה\ כי לה' המלחמה. והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם\ אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה\ כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים\ וצוה על השלשה האלה לשוב\ כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו\ וינוס. (שם כ ד)

מי האיש הירא - על דעת רבי יוסי הגלילי כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש\ ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם\ ולכך תלאה התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות\ ויהיה טעם פן ימות - שהוא יחשוב בלבו כן וינוס\ ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו\ כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בשם כראוי\ ולא יעשה לו הנס...

ופקדו שרי צבאות - כי התורה תצוה כדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר\ ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת\ או להודיע שמו לצריו לעתים\ כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו. (שם שם ח)

כי תקרב אל עיר להלחם - ...כתב הרב זה מספרי\ ששנו שם כלשון הזה\ במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והכונה לרבותינו אינה בכתוב הזה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות\ אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים\ שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי\ ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה\ שכתוב "כי החרם תחרימם ולא תחיה כל נשמה"\ אבל ההפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה\ שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף הזכרים\ ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף... 

ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום\ שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום\ ושיהיו לנו למס ויעבדונו\ אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה\ דלא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת\ שכבר נאסר לנו בעובדי עבודה זרה "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי". ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד\ ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בעבודה זרה בה ובעובדים\ בין ביחיד בין רבים. וכן מה שאמר כאן "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות"\ ואמרו בספרי הא אם עשו תשובה אינן נהרגים בשבעה עממים\ והתשובה היא שיקבלו עליהם שבע מצוות בני נח\ לא שיתגיירו... (שם שם י)

למס ועבדוך - עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד\ לשון רבינו שלמה\ ובספרי אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד\ שעבוד ולא מסים אין שומעין להם\ עד שיקבלו עליהם זו וזו. וענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו\ וכן לבנין בית השם\ והשעבוד הוא\ שיוכל כל איש מישראל לקחת מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו\ ונותן לו שכר הראוי... (שם שם יא)

כי האדם עץ השדה - ...אם כן פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור\ כמנהג המחנות\ והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה\ כענין שנאמר "וכל עץ טוב תפילו ועל מעיני מים תסתומו"\ ואתם לא תעשו כן להשחתה\ כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם\ כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה\ ובו תבא העיר מפניך במצור\ לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר\ וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם אותו תשחית וכרת\ כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור\ וגם להשחיתו עד רדתה\ כי לפעמים תהיה ההשחתה לצורך הכבוש\ כגון שיהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף. (שם שם יט)

ונשמרת מכל דבר רע - רש"י\ והנכון בעיני במצוה הזאת\ כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו\ והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה\ כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו\ אפילו בניאוף וכל נבלה\ הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב\ ועל כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע. ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר... כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות\ יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות\ שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם\ כאשר אמר "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך"\ והנה העושה העבירות הגדולות במחנה באותם שכתוב בהם "שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו"\ ועוד שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו\ וזהו "ולתת אויביך לפניך"\ והוסיפו בו לשון הרע\ כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים. ועל דרך הפשט הזכיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה מפני הטעם הנזכר\ שהשם מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קודש\ ושיהיה לבו מתכוין להקב"ה ונוחיל לישועתו\ ולא נסמוך בזרוע בשר... (שם כג י)

רד"ק:

המחלקות - שנחלקו בו אלה מאלה\ ובמדרש שם נחלקו גבורי שאול עליו\ מהם אומרים לא נפנה עד שבן ישי בידינו\ ומהם אמרו מלחמת ישראל קודמת\ שבן ישי בידינו כל שעה... (שמואל א כג כח)

ללמד את בני יהודה - אמר לאנשיו אל תתיאשו\ כי קשת המלחמה והגבורה ביד בני יהודה\ כמו שאמר בברכת יעקב ומשה\ ועיקר המלחמה בקשת... (שמואל ב א יז)

משבית מלחמות - באותה מלחמה יפסיק כל המלחמות לעולם\ כי יראו שקשת תשבר\ כמו שכתוב והכיתי קשתך וגו'\ או מאותו יום ישברו כל כלי המלחמה. (תהלים מו ט)

רשב"ם:

וישוב - אם ירך לבבו וירע מזלו פן ימות במלחמה וגו'\ שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לו מזל לחנך את ביתו ואשתו או כרמו\ לכן גרם מזלו ללכת למלחמה\ ומתוך כך ירא למות. והזכיר ג' מעשים\ בית אשה וכרם\ ובסוף כלל את הכל. (דברים כ ה)

לא תחיה כל נשמה - כשתבא להלחם עליהם לא תקרא להם לשלום\ כמו שפירשתי לך בשאר אומה\ אבל אם יבואו אליך מדעתם להיות עבדיך קודם שתלך עליהם כמו הגבעונים\ יכול אתה להחיותם. (שם שם טז)

כוזרי:

...ורואה אני זה יותר עצה טובה מאשר יסכנו בנפשם במלחמות בעבור שיזכו בגבורה או בעבור שיקחו שכר גדול\ ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר יכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה. (ה כג)

משנה תורה:

עובדי כוכבים ומזלות שצרו על עיירות ישראל\ אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת\ ואין עושין עמהן מלחמה\ ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין\ ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העובדי כוכבים ומזלות בשבת\ ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת\ וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת\ כדי שלא להכשילן לעתיד לבא. (שבת ב כג)

...ואפילו יחיד הנרדף מפני העובדי כוכבים ומזלות או מפני נחש או דוב\ והוא רודף אחריו להרגו\ מצוה להצילו\ ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת\ ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר...

צרין על עיירות העובדי כוכבים ומזלות שלשה ימים קודם לשבת\ ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה\ ואף על פי שהיא מלחמת הרשות. מפני השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת\ ואין צריך לומר במלחמת מצוה\ ולא כבש יהושע את יריחו אלא בשבת. (שם שם כד וכה)

אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות משלשה ימים קודם השבת\ כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהן\ ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת... (שם ל יג)

על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד\ עכו"ם שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס\ או ליקח מידם ארץ\ או לגזור עליהם גזרה אפילו במצוה קלה\ הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו\ וכל הערים שסביבותיהם מתענין אבל אין מתריעין\ אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתן.

על החרב כיצד\ אפילו חרב של שלום\ כגון שערכו מלחמה עכו"ם עם עכו"ם ועברו במקום ישראל\ אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה\ הרי זו צרה ומתענין עליה\ שנאמר "וחרב לא תעבור בארצכם"\ מכלל שראיית מלחמה צרה. (תעניות ב ג)

מלך עכו"ם שעשה מלחמה והביא שביה ומכרה\ וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיא עושה עמו מלחמה שיביא וימכור לעצמו\ וכן אם היו דיניו שכל מי שלא יתן המס ימכר\ או מי שעשה כך וכך או לא יעשה ימכר\ הרי דיניו דין... (עבדים ט ד)

רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות... ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו\ ומעמיד מהן עומדים לפניו... (מלכים ד א)

אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה\ ואי זו היא מלחמת מצוה\ זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק\ ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם\ ואחר כך נלחם במלחמת הרשות\ והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין\ אלא יוצא מעצמו בכל עת\ וכופה העם לצאת\ אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו\ ודרך המלך אין לה שיעור\ אלא כפי מה שהוא צריך\ ואינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה\ אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו.

מצות עשה להחרים שבעה עממין\ שנאמר החרם תחרימם\ וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו\ עובר בלא תעשה\ שנאמר לא תחיה כל נשמה. וכבר אבד זכרם. וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק\ שנאמר תמחה את זכר עמלק\ ומצות עשה לזכור מעשיו הרעים ואריבתו\ כדי לעורר איבתו\ שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק...

כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין\ הרי זה כבוש רבים\ והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר\ והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה... (שם ה א והלאה)

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום\ אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה\ שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהם אין הורגין מהם נשמה\ והרי הן למס\ שנאמר יהיו לך למס ועבדוך. קבלו עליהם המס ולא קבלו העבדות\ או שקבלו העבדות ולא קבלו המס\ אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם. והעבדות שיקבלו הוא\ שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל\ אלא יהיו כבושים תחתיהם\ ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם. והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופן וממונם\ כגון בנין החומות וחוזק המצודות\ ובנין ארמון המלך וכיוצא בו\ שנאמר "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו\ ואת המלוא\ ואת חומת ירושלים ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה\ כל העם הנותר מן האמורי\ ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה". 

ויש למלך להתנות עמהם שיקח חצי ממונם או הקרקעות ויניח כל המטלטלין\ או המטלטלין ויקח הקרקעות\ כפי מה שהתנה. ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצוות\ ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצוות\ עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים\ ובוזזין כל ממונם וטפם\ ואין הורגין לא אשה ולא קטן\ שנאמר והנשים והטף והבהמה\ זה טף של זכרים. במה דברים אמורים במלחמת הרשות\ שהיא עם שאר האומות\ אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה\ שנאמר "כן תעשה לכל וגו'\ רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה"... ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו\ שנאמר "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון\ את הכל לקחו במלחמה\ כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם"\ מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו...

עמון ומואב אין שולחין להם לשלום\ שנאמר "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך"\ אמרו חכמים לפי שנאמר "וקראת אליה לשלום"\ יכול עמון ומואב כן\ תלמוד לומר "לא תדרוש שלומם וטובתם"... ואף על פי שאין שואלים בשלומם\ אם השלימו מעצמם תחלה מקבלין אותן.

כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה\ ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו\ שנאמר "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה"\ מפי השמועה למדו שבכך צוהו. אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה\ ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו\ שנאמר לא תשחית את עצה\ וכל הקוצץ לוקה\ ולא במצור בלבד\ אלא בכל מקום...

צרים על עיירות של עכו"ם שלשה ימים קודם השבת\ ועושין עמהם מלחמה בכל יום ואפילו בשבת\ שנאמר עד רדתה\ ואפילו בשבת\ בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות. 

כשחונין חונין בכל מקום\ ומי שנהרג במלחמה במקום שיפול שם יקבר\ קונה מקומו כמת מצוה. ארבעה דברים פטרו במחנה\ אוכלים הדמאי\ ופטורים מרחיצת ידים בתחלה\ ומביאין עצים מכל מקום\ ואפילו מצאן תלושים ויבישים אין מקפידין על כך במחנה\ וכן פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה\ אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה\ והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שתהיה רשות יחיד\ כמו שנתבאר בהלכות שבת... וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן\ כך פטורין בחזרתן.

ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום\ אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה\ שנאמר "ויד תהיה לך מחוץ למחנה". וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו\ ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה\ שנאמר "ויתד תהיה לך על אזינך וגו'"\ ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד\ שנאמר "והיה מחניך קדוש". (שם פרק ו א והלאה)

אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה\ ומושחין אותו בשמן המשחה\ וזהו הנקרא משוח מלחמה. שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם\ אחת בספר\ בעת שיוצאין קודם שיערכו מלחמה... ואחד בעורכי המלחמה\ אומר אל תיראו ואל תחפזו.

עת שעורכין המערכות והם קרבים להלחם\ משוח מלחמה עומד במקום גבוה וכל המערכות לפניו\ ואומר להם בלשון הקודש\ "שמע ישראל וגו'"... עד כאן אומר משוח מלחמה וכהן אחר מתחתיו משמיע אותו לכל העם בקול רם\ ואחר כך מדבר משוח מלחמה "מי האיש אשר בנה בית חדש וגו'"\ עד כאן משוח מלחמה מדבר והשוטר משמיע לכל העם בקול רם\ ואחר כך מדבר השוטר מעצמו ואומר "מי האיש הירא ורך הלבב"\ ושוטר אחר משמיע לכל העם.

ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה מתקנין את המערכות\ ופוקדין שרי צבאות בראש העם ומעמידין מאחרי כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים\ וכשילין של ברזל בידיהם\ הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו\ שתחלת נפילה ניסה\ במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות\ אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה...

כל אלו שחוזרין מעורכי המלחמה כששומעין את דברי הכהן חוזרין ומספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא ומתקנין את הדרכים. ואלו שאינן יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם\ הבונה בית וחנכו\ והנושא ארוסתו או שייבם... מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה\ בין לאשה שנשא\ בין לכרם שהתחיל לאכול פריו. כל השנה אין מספק מים ומזון ולא מתקן דרך ולא שומר בחומה ולא נותן לפסי העיר ולא יעבור עליו שום דבר בעולם...

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו\ שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה\ ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה\ וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה\ וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו\ ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה\ שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם"\ ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו\ ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו\ הרי זה כמי ששפך דמי הכל\ שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו"\ והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה\וארור מונע חרבו מדם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד\ מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה\ ויבנה לו בית נכון בישראל\ ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא\ שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן\ כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו'\ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך". (שם פרק ז א והלאה)

חלוצי הצבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן\ ומותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו\ אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים. וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו\ ובתים מלאים כל טוב\ ערפי חזירים וכיוצא בהן. וכן בועל אשה בגויותה אם תקפו יצרו\ אבל לא יבעלנה וילך לו\ אלא מכניסה לתוך ביתו\ שנאמר "וראית בשביה אשת יפת תואר"\ ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה... (שם ח א\ וראה עוד ערך יפת תואר)

משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל\ שנאמר "מורשה קהלת יעקב"\ ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות\ שנאמר "ככם כגר"\ אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח\ וכל מי שלא יקבל יהרג\ והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום... (שם שם י)

מבעלי התוספות:

חמשה מאה - ואחר כך אמר ומאה רבבה\ שהוא חשבון א' למאה\ ויש לומר דתפלת צבור עדיפא\ או מאה מנינים של חמשה ירדפו רבבה\ שהוא גם כן אחד לכ'. ומה שאמר בהאזינו אחד אלף\ על שמשון שהרג בלחי החמור\ ושנים רבבה על יהונתן ונערו. אי נמי כאן מדבר מרודפים\ ושם רק כתיב יניסו. (ויקרא כו ז)

ספר חסידים:

כשהיו ישראל מתגברין בקול שופר ובחצוצרות היו ברקים יוצאים מן הארון וברקים וקולות ושוברין למעלה שרי האומות ונופלין\ אחר כך נופלין אומות למטה. וזהו שנאמר "קול ה' שובר ארזים"\ וכתיב (עמוס ב' ט') "אשר כגובה ארזים גבהו וגו'\ ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת"\ ואשמיד פריו ממעל זה מלאך מזלם\ ושרשיו מתחת אלו האומות\ כי אין דבר שלא יהא מלאך ממונה עליו\ ואפילו כל עשב... (תתשס)

רבינו בחיי:

...ואמר ויהי ידיו\ והיה לו לומר ויהיו\ אבל מלת ויהי תחזור למשה\ ובאורו ויהי משה פורש ידיו להמשיך כל כח אל ה"א אחרונה\ היא מדת הדין הנלחמת לישראל\ הנקראת אמונה\ כענין שכתוב (תהלים צ"ב) ואמונתך בלילות... (שמות יז יב\ ועיין שם עוד)

שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כ"א) "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה"\ שיעשה כל מה שבכחו ושימסור השאר בידי שמים\ כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע\ ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע\ על כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו\ כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו\ שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה\ שאם אינו מכין ויסמוך על הנס\ ימסר ביד אויביו... ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים\ כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע\ ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע\ ואף על פי שישראל לא היו צריכין לזאת\ לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע\ כי אם על פי הזכות והעונש\ ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים\ ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם\ מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה\ ואחרי כן למסור הענין למי שהתשועה לו\ כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם... (במדבר יג א)

לא תירא מהם\ כי ה' אלקיך עמך - וראוי שתגבר יראת השי"ת על יראת העם\ והוסיף עוד אל תיראו ואל תחפזו\ כי כל הירא מבשר ודם כאילו שוכח השי"ת... (דברים כ א)

פן ימות במלחמה\ פירוש בלא יומו\ ומכאן שהמת במלחמה מת בלא יומו\ וכן אמר הכתוב (שמואל א' כ"ו) "או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה". (שם שם ה)

...ואם תשכיל בפרשה עוד\ תמצא בה ענין נסתר\ כי הבית והכרם והאשה הם רמזים לבנין אותיות השם המיוחד ונטיעותיו\ ובאור הכתוב מי האיש אשר בנה בית השם ולא חנכו\ ליחדו כראוי ושלא להפרידו\ ילך וישוב לביתו\ פן תפגע בו מדת הדין במלחמה\ ואיש אחר יבא ויתעטף בטליתו ויחנך את בית ה'... והנה הכהן המשוח בשמן המשחה\ היתה המשיחה כמין נזר או כמין כ"י\ אחר שהזהיר את ישראל בכתר ועטרה שבראשו\ כענין (במדבר ו') "כי נזר אלקיו על ראשו"\ ופרט להם ענין האצילות מראש ועד סוף\ שמשם בא השפע אל שרי מעלה ואל צבאות השמים\ שהם הכוכבים והמזלות\ היו כל השרים וכל צבאות המזלות משגיחים בענינם\ ונותנין עזר להם כפי השפע הבא מאת עליון\ וזהו שאמר ופקדו שרי צבאות בראש העם\ כלומר שאז היו הפקידים שהם שרים על צבאות המזלות הולכים בראש העם לפעול פעולתם ולעשות מנוים\ ולהשפיע השפע הבא להם מלמעלה לו לתועלת ישראל ולכבודם. (שם שם ט)

כי תקרב אל עיר - במלחמת הרשות הכתוב מדבר\ שפותחין לשלום\ אבל במלחמת מצוה של ז' עממין אין פותחין לשלום\ כפירוש רש"י. והנה הכתוב מדבר בסתם\ ובודאי כל עיר וכל מלחמה במשמע\ ובין מלחמת הרשות ובין מלחמת מצוה פותחין לשלום\ חוץ מעמון ומואב\ שהכתוב פירש בהם לא תדרוש שלומם (דברים כ"ג)\ ואפילו עמון ומואב שאין פותחין להם לשלום\ אם השלימו מעצמן מקבלין אותן\ ללמדך כמה גדול כח השלום... 

ואם לבך חוכך לומר שאנו עושין בזה חמס עם הטף שלא חטאו לנו\ הנה זה דין שמים וגזרת הכתוב הוא\ ועוד שכיון שהקב"ה עוקר כחם למעלה\ מה שאנו עושין להם למטה כאילו לא עשינו כלום\ כמו שדרשו רז"ל קמחא טחינא טחינת\ אריא קטילא קטלת... ועוד שאף אם לא יחשבו הרוגים אין חמס בהריגת הטף\ שהם ענפי שרש המרי הגוי המר והנמהר\ שהרי בודאי יהיו אוחזין דרכי האבות לעשות כל תועבת ה' אשר שנא\ וילמדו ישראל מהם\ וכן הזכיר בפרשה זו למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם... ואם כן אילו הנחנום בחיים\ הלא חייהם סבה לנזק גדול מאד\ יותר מנזק ההריגה\ וקרוב הוא אצל השכל שיעשה האדם נזק מועט כדי לדחות נזק גדול... והנה כשהתיר הכתוב להרוג את כל הנשים והטף\ אין זה אלא כשלא השלימו\ אבל השלימו כל האומות שוות לענין השלום\ ואפילו שבעה גוים... (שם שם י)

ויש להתבונן כי בכל פעם שמזהיר הכתוב על היראה הוא מזכיר ענין יציאת מצרים\ לפי שבזכרון אותם הנפלאות שהיו ביציאת מצרים יוסיפו להם יראה בהקב"ה\ ותתגבר אז יראתו על יראת העם. ואל כוונה זו צוותה תורה להשיב היראים מן המלחמה\ כי מאחר שלא גדל נפשו במדרגת הבטחון\ ולא הגביר על עצמו יראתו של הקב"ה על יראת העם\ אין זכותו שלם\ ואיננו ראוי להצלה\ ועל כן אמר ילך וישוב לביתו. ודבר ידוע כי מלחמותיהם של ישראל כשהיו נוצחין האומות לא היו נוצחין בריבוי עם\ גם לא היו נוצחין בסבת חרב וכלי זיין\ שהרי החרב ירושה לעשו\ ומה היה עיקר מלחמתם שהיו נוצחין בו\ הזכות\ וכן הוא אומר (תהלים מ"ד ד') "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו\ כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם"\ ובפסוק זה רמז זכות האבות\ כי ימינך זה אברהם\ וזרועך זה יצחק\ ואור פניך זה יעקב. ומצינו כי בסבת החטא היו מנוצחים\ שכן אתה למד ממלחמת העי\ שכתוב שם חטא ישראל\ ואם כן עיקר סבת מלחמותיהם של ישראל לנצח האומות או להיותם מנוצחים היה הזכות והחטא. ואם אתה שואל כיון שהזכות היה סבת נצחונם\ למה היו יוצאין למלחמה בעם רב והיה מספיק להם במעט גוי\ ועוד למה היו יוצאין חלוצים\ ולמה יצטרכו לתקון המערכות\ כי אם היו זכאין היו מנצחין עמים רבים במעט גוי\ ואם היו חייבין לא יצילם רבוי עם\ והתשובה בזה\ כי גם בזמן שישראל זכאין\ היו ראויין להתנהג בדרך הטבע והמקרה\ כי ראוי לו לאדם להשתדל לעשות מה שהוא בידו\ והשאר יניח בידי שמים... (כד הקמח רשות ב)

...ועל זה אמר "אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי"\ לפי שפרי התורה כליון האויבים\ וזהו שדרשו רז"ל "דום לה' והתחולל לו" (תהלים ל"ז ז') דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים\ השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם (גיטין ז' א')\ וכן אמרו בברכות כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו\ שנאמר (ש"ב ז' י') "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו\ ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו"... וכל זמן שהיו ישראל עוסקין בתורה לא היו נזוקין אלא היו מתגברין על שונאיהן\ וכשהיו מבטלין אותה ומתרשלין בה\ היתה מדת הדין מתוחה כנגדם\ שכן מצינו במלאך שנראה אל יהושע בדמות איש וחרבו שלופה בידו... אמר להם עתה באתי\ כלומר על בטול תורה\ על מה שבטלתם עתה באתי\ מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק"\ בתוך עומקה של הלכה\ ומתוך התורה שהיו עוסקים בה מתגברים ומצליחין כנגד האויבים. ומן הידוע שלא היה נצחונם של ישראל כשאר האומות המתנהגים על פי המקרה והטבע הגמור\ אבל כל נצחונם היה על פי הזכות והעונש\ ואם היו מנצחין הזכות הוא מנצח ומכלה האויבים\ לא רבוי העם\ כי עם הזכות היו מנצחין עמים רבים במעט עם\ כמו שמצינו בענין גדעון\ ועם החטא והעונש היו מנוצחין וריבוי עם לא יועיל להם\ אבל היו נמסרין כלם ביד מעט מן האויבים\ והסבה בזה הוא החטא המכלה היחיד או המדינה או המלכות או העולם כולו... (שם תורה ב)

ספר החינוך:

להרג שבעה עממים המחזיקים בארצנו טרם כבשנו אותה מהם\ ולאבדם בכל מקום שנמצאם\ שנאמר עליהם "החרם תחרים אותם"...

משרשי המצוה\ לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תקרובת ותועבות השם אשר שנא\ ועל כן בהיותם עקר עבודה זרה ויסודה הראשון\ נצטוינו עליהן למחותם ולאבדם מתחת השמים\ לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים. ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת\ שנאבד זכרם מן העולם ולא נלמד ממעשיהם\ וגם יש לנו לקח מוסר בזה שלא נפנה אחר עבודה זרה\ כי ברדפנו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעבודה זרה\ לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים... (ואתחנן מצוה תכה)

שנמנענו שלא לערץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם\ אבל החובה עלינו להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמד בפניהם\ ועל זה נאמר לא תערץ מפניהם. משרשי המצוה\ שיש לכל אחד מישראל לשום בשי"ת מבטחו\ ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לשם ב"ה ולעמו. דיני המצוה כגון מה שהזהירו ז"ל שלא יחשב אדם בעת המלחמה לא באשתו ולא בבניו ולא בממונו\ אלא יפנה לבו מכל דבר למלחמה\ ועוד יחשוב שכל דמי ישראל תלויין עליו\ והרי הוא כאילו שפך דמי כולן אם יפחד וישוב אחור ימינו\ וכענין שכתוב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. ומפורש בדברי קבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם\ (ירמיה מ"ח)\ ואמרו ז"ל שכל הנלחם בכל לבבו וכונתו לקדש השם\ מובטח הוא שלא ימצא נזק ויזכה לו ולבניו להיות להם בית נכון בישראל\ ויזכה לחיי העולם הבא\ וכענין שכתוב "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן\ כי מלחמות ה' אדוני נלחם". (שמואל א' כ"ח). (שופטים מצוה תקכ"ה)

שנצטוינו למשח כהן אחד בשמן המשחה ולמנותו להיות מדבר עם העם בשעת מלחמה\ וזה הכהן נקרא משוח מלחמה\ ומן המצוה זו שיאמר הכהן המשוח אל העם בשעת המלחמה שלשה כתובים הנזכרים בתורה\ מי האיש וגו'\ ויוסיף עוד דברים אחרים יעוררו בני אדם למלחמה\ וישאום לסכן בנפשם לעזר דת הא-ל ב"ה ולשמרה ולהנקם מהסכלים המפסידים סדרי המדינות. שורש מצוה זו ידוע\ כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חיזוק\ ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד\ צותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם\ והענין להיות מחזירים מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו\ או ארש אשה ולא לקחה\ או בנה בית ולא שכן בו\ וכן הירא מעבירות שבידו\ גם זה הדבר ראוי וכשר\ כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה\ כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב\ ואלו יניאו לב אחיהם... (שם מצוה תקכו)

שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה\ וזה היא שנקראת מלחמת הרשות\ שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים\ כלומר\ מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידנו. ואם לא ישלימו עמנו על הענין הנזכר אנו מצווים להרג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו\ ונקח לנו הטף והנשים וכל שללה\ ועל זה כולו יאמרו ז"ל מלחמת הרשות... 

משרשי המצוה\ לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה וראויה לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל ענינינו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה\ למעלתנו אנחנו לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד\ וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום\ ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת\ אחר שהם רוצים לעמד כבושים תחתינו\ אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במדת האכזריות ויחסדנו (יחרפנו) שומע... (שם מצוה תקכז)

שנמנענו מהשלים עם עמון ומואב עד עולם\ והענין הזה הוא\ שהא-ל צונו כשנצור על מדינות שנשאל מהם השלום קודם המלחמה\ וכמו שכתבתי בסדר שופטים במצות לקרא שלום במלחמת הרשות\ ובעמון ומואב נמנענו מהתנהג עמהם כמנהג זה\ ועל זה נאמר לא תדרוש שלומם וטובתם... משרשי המצוה מה שכתבתי במצוה הקודמת\ מהיותם בני הנבלה עד שאין ראויים לשלום וטובה\ אבל האכזריות עליהם שבח ומעלה כמו שאמרנו. (תצא מצוה תקסב)

שנצטוינו כשיצאו חיילותינו למלחמה שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע\ שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו\ כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות כמו שיעשו האומות. משרשי המצוה\ כענין שכתוב בפרשה "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך\ והיה מחנך קדוש וגו'"\ כלומר שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם\ וכל שכן במחנה שכלן נקיי הנפש\ כי כל הירא מעבירות שבידו\ כבר הלך לו ושב אל הבית\ ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם\ וראוי להם לעמוד בנקיות\ שהיא מדה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקודש... ונוהגת בזמן הבית בזכרים\ כי הם הנלחמים... (שם מצוה תקסו)

בעל הטורים:

ויבן שם מזבח - וסמיך ליה ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגו' עשו מלחמה\ רמז שצריכים להביא קרבן קודם שיצאו למלחמה\ והיינו דכתיב (תהלים כ') "יזכור כל מנחותיך ועולתך ישנה סלה\ יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא\ נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול". (בראשית יג יח)

ורדפו מכם חמשה מאה - בגימטריא חלשים שבכם. (ויקרא כו ח)

לדורותיכם וכי תבואו מלחמה - רמז למלחמת גוג ומגוג העתידה שתבא לימות המשיח\ תבאו מלחמה - בגימטריא מלחמת גוג\ תבאו - אותיות אבות\ שזכות האבות עומדת במלחמה. (במדבר י ט)

ויהי בארבעים - ב' במסורה\ בארבעים אלף בישראל (שופטים ה' ח')\ לומר אם יהיה תלמיד חכם אחד בין ארבעים אלף אין צריכים לא רומח ולא מגן\ כי התלמיד חכם מגין עליהם מאויביהם... (דברים א ג)

כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך - וסמיך ליה כי יכרית\ לומר שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים שעושים הטוב והישר. (שם יב כח)

יד ביד - וסמיך ליה כי תצא למלחמה\ לומר מחוסרי אבר אין יוצאין למלחמה. (שם כ כא)

כי תצא - למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות\ הקדים לה מלחמה\ שאם יאמר השונא אהרוג כי עת מלחמה\ ויאמרו האויבים הרגוהו במלחמה. וכתיב מלחמה אחריה\ לומר תבער דם הנקי להרוג הרוצח ואחר כך תלך במלחמה ותנצח. ולא היו מניחים לילך שונאים במלחמה יחד\ שמא יהרגו זה את זה. ה' וסמיך ליה כי תצא למלחמה\ לומר שהשם יוצא עמך\ כענין שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים (זכריה י"ד ג'). כי תצא - צא אליהם ואל תניחם לבא עליך פן ישחיתו הארץ... (שם כא י)

הריקאנטי:

וידר ישראל נדר וגו'\ בעבור כי מ"ה היא הלוחמת מלחמות ישראל\ נתנו לה את חלקה בחרם כראוי לה\ כמה שרמזנו טעם למה היתה יריחו חרם\ ועוד מפני שהיתה תחלה לכבוש הארץ רצה הקב"ה שלא תהיה מדת הדין מתוחה כנגדם... (חקת\ ועיין שם עוד)

והיה כקרבכם אל המלחמה\ הטעם בכהן כי הוא המגין על ישראל ומכפר עליהם\ כי הוא ראש הבנין. מי האיש אשר בנה בית וגו'\ דע כי אלו השלשה מזומנים לפגעי העולם יותר מאנשים אחרים ומדת הדין מקטרגת עליהם\ והעגל במתן תורה יוכיח... והנה האיש שבנה בית ולא חנכו\ או ארש אשה ולא לקחה\ או נטע כרם ולא חללו\ הרי הוא כמי שזימן הכלה לחופה והלך לו\ והרי הוא נרגן מפריד אלוף\ כי הדברים התחתונים עולים למעלה\ וראוי הוא למות במלחמה\ והבן אמרו ואיש אחר יחנכנו\ כי לפי הפשט קשה לפרשו\ למה חשש הכתוב אם איש אחר יחנכנו... (שופטים ועיין שם עוד)

כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע\ כבר ידעת כי השכינה היא הלוחמת מלחמות ישראל\ ועל כן צריך לנהוג בה קדושה וטהרה\ וזהו אמרו "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך"\ ותרגם אונקלוס שכינתיה מהלכא בגו משריתך\ וכן חומת יריחו נפלה בתרועה בהקף הארון הרומז לשכינה... (כי תצא)

מהר"י יעבץ:

יזכר - היה מנהגם להקריב עולות בעת בואם למלחמה\ כאומר (שמואל א' י"ג) ואתאפק ואעלה העולה\ והטעם כבר זכרתיו\ כי יצטרכו לכפר על העולה על לבם בשעת מלחמה\ כי מי יוכל לטהר את לבו בעת ההיא\ והזכיר מנחות לרצות פני מלכו של עולם\ אם באו לחטא במעשה\ גם עולות כנגד הלב. (תהלים כ ד)

רלב"ג:

ללמד את בני יהודה קשת - שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו המורים בקשת\ ולא היו ישראל בקיאים בזה. (שמואל ב א יח)

 

עקדה:

ולכן צריך להרחיק גם עניני המלחמה, בה יהפכו אוהבים לשונאים, וגוזלים וחומסים, ואפילו בכבוש הארץ שלח מלאכים לשלום. ובמדרש, אלו מהדברים שגזר עליהם משה והסכים הקב"ה על ידו, ובמלך אדום ציוה לשלח מלאכים אף על פי שידע שלא יסכים, כדי להורות חוק לכל המלחמות לדורות... (במדבר כא יד)

...וכן המלחמות שהן לרוב על עניני ממון או מרעה וכדומה, ויש מלחמה יותר מסוכנת מלחמת הליחיות בגוף הנכרת על הפנים, כמו "מדוע אתה ככה דל" (שמואל ב' י"ג), והמכיר בתקונה צריך להיות יותר חכם מבראשונה, שבה יפשרו ביניהם. ועוד יותר מסוכנת מלחמת התקוממות התכונות, כקנאה תאוה חמדה וזדון, המרימות יד בשכל, הנכרת גם כן בפני האדם, ורופאה צריך להיות חכם ושלם מהראשונים, כי הוא רופא נפשות, ונלמד מן המלחמה הראשונה על האחרות. ועקרי המלחמה הזכירם סנחריב (מלכים ב' י"ח) "אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה", שתחלה ידברו על דבר המלחמה, אם כדאי להלחם עבורה, ואחר כך יתיעצו איך להלחם, ובסוף הגבורה היא הוצאת העצה לפועל. ועל פי ג' אלו נסדרו הפרשיות כאן, הדבור הוא על ופקדו שרי צבאות וגו', והעצה מכי תקרב אל עיר להלחם עד "עץ אשר תדע וגו'", והגבורה בפרשה האחרת "ונתנו ה' אלקיך בידיך וגו'".

מי האיש - לכאורה היה נראה שציוה כי יחזרו להודיע כי לה' המלחמה ולא ברבוי העם, כבגדעון, אך שם חזרו אלו שלא היו צדיקים ולא הקפידו לכרע לפני בבואה שבמים, וגם מורה שכורעים בפני תשוקותיהם וכופפים קומתם לפניה, על כל פנים ענין ההכרזה להראות עוצם ההשגחה עליהם, ושישובו אלו שלבם על מעשיהם שהתחילו לעשות. וכל זה אינו מפרש השינוי מכהן לשוטר ועוד שבהכרזה.

לכך נראה לי שג' ההכרזות האלה נגד ג' הכיתות שבמחנה. אל ירך לבבכם - אל שלומי אמוני ישראל, שה' עושה כל מעשיהם בהשגחה, האיש אשר נטע כרם - לאמצעיים, ששלמות מעשיו תלויה בהשתדלותו ובמה שיסייעוהו משמים, ויש לו לפקח על דרכיו ולא להחזיק תכופות בגדולות שמא יעיינו בדינו משמים אם ראוי לכך, ויפקד עונו... וההכרזה הג' על אלו שמעשיהם כפי השתדלותם בלבד, ולכן ראוי שההכרזה הא' על ידי משיח מלחמה, להשמיע ישועת ה' למעלה מהטבע, הב' משותפת מכהן ושוטר, והג' על ידי שוטר בלבד, על ההשתדלות האנושית, ולכן נכתבו ההכרזות שלא כסדרן הזמני. 

למלחמה על אויביכם - בתחלה מודיע השנאה כדי שילבשו רוח קנאה וגבורה, והגדולה היא שנאת הדת, והוא גם צורך נפלא למלחמה הפנימית, שהכח המתעורר מורד בשכל המלך, וגם נאותו ג' ההכרזות לאדם הנמשל לבית שסדר אבריו וכחותיו יקבלו הנפש, ונמשל לכרם, שהכח המתעורר ישתדל לתועלת הבית והוצאת פירותיו, וכענין "כרמי שלי לא נטרתי"... (דברים כ א)

כי תצור אל עיר - במלחמה הפשוטה בא לומר שעיקר הכונה הוא השלום ולא האכזריות, ובמלחמה הפנימית נתן עצה לצור על העיר להמעיט ולבלם את הדברים המותריים, שהתאוה מתגברת בהם, עד שיוחלש זדונה וגבהותה, אך לא ישחית את עצה לסגף עצמו עד הקצה האחרון, כי האדם עץ השדה, וצריך להעזר מהדברים הזנים ומחזקים הגוף. (שם שם יט)

...ונאות שדברי המלחמות שאנו עוסקים בביאורם ממין זה, ידברו בענינים הכרחיים לחיים הזמניים, בהם הסדר הנכון ביותר, וירמזו לחיים השכליים שבה יירשו הלוחמים שם ההצלחה האמיתית, וידוע שהמלחמות הגדולות הן על עניני רכוש, ויש מלחמה יותר מסוכנת של הליחיות בגופו של האדם, שיראו אותותיה על פניו, ויכולה להמית, והמתקן והמכיר בתקונה צריך להיות חכם מהמתקן הראשונה... (שם כא י)

אברבנאל:

...ובימי דוד הוזקו מפני שמרדו בדוד, ועל כן נתגלגל על ידו, והיו בהסתר פנים ועל כן לא הצילם ה', וגם במלכי עכו"ם יפלו לעתים הרבה במלחמה מעין הרע והם לא ידעו. (שמות ל יב)

כי תצא - נתן טעם שלא לירא משנאת הלוחמים מגבורתם או מרבויים, כי ה' נלחם להם, והביא ראיה מיציאת מצרים, כי היראה מעוט הבטחון והאמונה בו, ועל ידה לא יתנהגו בתבונה. ואמר שמע ישראל - הגבורים מעולם, אתם קרבים - מרצונכם, וראוי שלא תפחדו. אל ירך לבבכם - שאינו יכול לראות דם, אל תיראו - מהמות, אל תחפזו - שלא יסתכנו יותר מדאי, אל תערצו - שלא יעשו עצמם חזקים בגבורה מדאי, כי ה' נלחם להם.

אשר בנה בית - מדוע מכריז דוקא אלו, ועוד. אלא מדבר על המתחיל במצוה וחפצו להגיע לתכליתה ולעבודת אלקים שבה, ולזה יקנא באיש אחר שיחנכנו במצות מעקה וכו', ולכן ישוב. ואלו ממצות המלחמה, לכן כהן מדברו ושוטר משמיע. האיש הירא - אלו אינם השלמים, לכן אין כהן מדבר, וסדרם כאן לפי מעלת המכריזים... תועלת ההכרזה היא, שיאמרו שר הצבא אינו ירא כלל ולבו בטוח בה', ועוד תועלת בקלון שיקחו השבים, ויאמרו טוב לנו למות על מרומי שדה, ואמרו חז"ל בסוטה שמספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים. וכל זה במלחמת הרשות. (דברים כ א והלאה)

ויריעו - תרועה נצחון ולא צעקו אל ה' שיושיעם, וגם בזה חטאו, שביריחו נצטוו לא להריע ולשמח. (שמואל א ד ה)

וכתתו חרבותם - כי הסבה הגדולה במלחמות היא שנאת הדתות, ובהיותם כולם קוראים בשם ה' ישבו לבטח... (ישעיה ב ד)

ספורנו:

ושלישים על כולו - גם על ההמון שלא היו בכלל עמו וחילו הפקיד שלישים מלומדי מלחמה, כי אמנם כל תוקף הצבא תלוי בשר הצבא וחכמתו ותחבולותיו. ובני ישראל יוצאים ביד רמה - היו מתאמצים לנצח את פרעה וחילו, שלא היו רבים במספר כמותם, ובזה הודיע שלא היו יודעין ענין המלחמה, כי אמנם היה ראוי לירא מאותם המעטים מלומדי מלחמה יותר ממה שהיה ראוי לירא מכל המון מצרים הנוסע אחריהם. (שמות יד ז וח)

ונפלו לפניכם לחרב - בזולת מלחמתכם, כאמרו "כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר". (ויקרא כז ז)

פן ימות במלחמה - שמא יש עליו עבירה שבשבילה יענש בזה העונש המבואר בתוכחות, ויזיק לאחיו שיניא את לבם וזולתו. ופקדו שרי צבאות - אחרי חזרת החוזרים, שמא יפקדו לשר צבא אחד מהחוזרים, וימס לבב כל צבאו, כאמרו "הך הכפתור וירעשו הספים". (דברים כ ה וח)

כי ממנו תאכל - כי אמנם כריתת העצים דרך השחתה בלבד יעשוהו הצבא להזיק כאשר לא יהיה בטוח לנצח ולשבת בארץ, אבל אתה בטוח לכבוש את הארץ ולשבת בה, אין לך להשחית עץ מאכל. כי האדם עץ השדה - כי האומנם עץ השדה אדם ראוי לבא מפניך בגללו העיר במצור, למסור את עצמם בידך מכח מצור, וכיון שאינו כן בזה גם שראוי להזיק ליושבי העיר בכלי מלחמה כמו בסוללות וזולתם להביא העיר במצור, הנה בהיות שלא תשיג זה בהשחתת האילנות, אין ראוי להשחיתם, כמו שראוי שתשחית האדם יושבי העיר. (שם שם יט)

דברי חכמים - כן יהיה כשיסדר שר הצבא דבריו בחכמה ובנחת ישמעו לו וינצחו, וחוטא אחד - מראשי הלוחמים שלא ישמע לפקודותיו, יאבד טוב הרבה - מתכניתו. (משלי ט יח)

אלשיך:

כי תצא - הנצחון תלוי באחדותם, סוס ורכב - כן כל העם הרב כבהמות לפניך, או כולם כאחד לפניך, או אפילו אם השר שלהם עדיין בתקפו כרוכב על הסוס, לא תירא, כי גם במצרים לא נפל השר עד היום השביעי בקריעת ים סוף. (דברים כ א)

כי האדם עץ השדה - עץ השדה בכל מקום אילן סרק, ועץ הארץ אילן פרי, ואמר כי בני אדם אלו הם כאילני סרק שאין מהם שום הנאה, ואל תתמה על הציווי להשמידם, ויותר מכאן לבא מפניך, אם לא תשמידם יבואו עליך למצור, ודינם כרודף. (שם שם יט)

כי תצא למלחמה - יש שני סוגי קרב, מלחמת גוי בגוי ומלחמת אדם ביצר, וראיתי על פרוש שאמר לאלכסנדר המנצח, עכשיו הכונו למלחמה הגדולה, כי מלחמת אנשים אינה לאדם כי אם לה', והוא פוקד צבא מרום ומלכי אדמה, אך מלחמת היצר לאדם היא ולא לה'. ומלחמת היצר כמלחמת נער במלך זקן ומנוסה בעיר מבוצרת... (שם כא י, וראה עוד יצר הרע)

אשר נתן ה' לנו - ולא כפי שאמרתם אשר הצלנו, שה' הוא הנותן השלל בהשגחה, ושמר את כולנו ונתן הגדוד בידינו, ולמה יגרע חלקם אם כן. ומי ישמע לכם - אם כדבריכם, לא ישמע לכם איש מהיום הזה להיות יושב על הכלים. (שמואל א ל כג)

ללמד את בני יהודה קשת - שינקמו נקמת שאול, או אחר שמת צדיק כזה אין זכות להתקרב לאויב, וצריך לירות בו בקשת מרחוק. (שמואל ב א יז)

אשר תשלחם - שאין יוצאים למלחמה אלא על פי אורים ותומים, ויתכן שחטאו בינתיים. (מלכים א ח מד)

מהר"ל:

ומה שנמצא בדברי חכמים כשר שבגוים הרוג... הרי הוציאו זה ממה שכתוב ויקח שש מאות רכב בחור, משל מי היו הסוסים, אם תאמר משל ישראל, הרי כתיב וגם מקנינו ילך עמנו, אם תאמר משל מצרים, והכתיב וימת כל מקנה מצרים, משל מי היו, משל הירא את דבר ה'... ופירושו טוב שבגוים הרוג במלחמה, כמו שהיה במצרים, שהיו המצריים מצירים את ישראל והורגים אותם, אין לך מלחמה יותר מזאת, והטוב שבגוים אין ראוי לרחם במלחמה שאם יפול הוא בידו לא יהיה הגוי מרחם עליו, לכך אל ירחם עליו, שלא יבא אליו רע מאותו גוי עצמו... (באר הגולה באר ז ד"ה ועוד אמרו שהעבירו חוק)

אין נראה כהרמב"ן שחטא עיר שכם היה שלא דנו את שכם, שאיך אפשר לדון את בן הנשיא, ואונס רחמנא פטריה, אלא נחשבו כב' אומות והותר להם להלחם זה בזה, ואף על פי שאמרה תורה וקראת אליה לשלום, היינו היכי שלא עשו לישראל דבר, וכאן פרצו לעשות נבלה בהם. (גור אריה בראשית לד א)

שכר שיחה נאה וכו', פירוש כי השיחה נאה מורה על הצניעות, שלא קראתו מואב שהוא מאב... ומפני כך אסרה תורה בהם אנגריא, שכבר התבאר כי הצניעות היא סבה שיהיה נשמר מהאויבים, שכך לשון צניעות שהוא לשון מוצנע ונסתר, ומפני כך הוא מוצנע ונסתר גם כן שלא ישלטו בו האויבים. וכך אמרו גם כן אצל דוד שאמר לשאול "ואמר להרגך ותחס עליך" כבפרק הרואה (ברכות ס"ב), בשביל הצניעות שהיה בו לא רצה לעשות דבר, שהיה מוצנע ונשמר... (חידושי אגדות בבא קמא לח)

ד' מאות ילדים וכו', פירוש זה, כי הכח והזרוע יותר לאומות, וכמו שאמרו (גיטין נ"ז) אין מלחמה נוצחת אלא אם כן יש בה מן זרעו של עשו, ולכך היו לו ד' מאות ילדים בני יפת תואר נולדו מן האומות, והם הם היו בעלי אגרופין של דוד, שהם יותר מוכנים לזה, כי לכך היו בני יפת תואר, מפני שבאו מכח מלחמה, שהרי במלחמה לקח הנשים ומכח זה נולדו, דלרבי אבא בר כהנא לא היה סומך דוד על אנשי מלחמה כלל, כי זהו מעשה הגוים, כי אלה ברכב ואלה בסוסים וגו', אבל דוד היה סומך על תורתו ועל הצדקה... (שם סנהדרין מט)

...והתשובה להם גם על זה, כי הגשרים לעצמכם ליטול מהם מכס, כבוש כרכים לעשות אנגריא, ומלחמות אני עשיתי, ודבר זה גם כן, כי המלחמה אי אפשר לומר בזה שהוא לעצמכם, כי לא נתן להם מעלה זאת רק אם היה זה בשביל ישראל, כאשר המנצחת יותר טוב לישראל, ולכך מלכות זו מנצחת, ולכך אמרו כי לא עשינו רק בשביל ישראל. והשי"ת משיב להם מלחמות אני עשיתי, ויודע השי"ת בשביל מה עשה... (שם עבודה זרה ב ב)

הוי אומר זו קשת, פירוש כי המלחמה על ידי קשת היא המלחמה היותר גדולה על הכל וקשה מהכל, כשמו שנקרא קשת, שהחץ הולך במהירות יותר ומורה בחזקה, וכל שאר כלי זיין הם תחת זה. ואף השפופרת שיש בזמן הזה (רובה), אף על גב שהולך יותר במהירות, דבר זה אין פועל העושה זה, ואין זה גבורת מלחמה, אבל גבורת מלחמה נראה בקשת שהולך מחמת פעולת בעל המלחמה, ודבר זה נקרא גבורת מלחמה, עד שכח המלחמה שהיא על ידי קשת דומה שהיא כח נבדל בלתי גשמי...

לכך מלחמת הקשת מתייחסת אל כח נבדל, לפי שהוא עומד במקום זה וממית במקום אחר, וזהו כח נבדל. ולפיכך כתיב ללמד בני יהודה קשת, כי ראוי מלחמה זאת שהיא על ידי קשת לבני יהודה דוקא, כי נקרא יהודה על שמו של הקב"ה, והמלחמה כמו זאת היא בכח האבות אברהם יצחק ויעקב, כי זכותם של אבות עומדת נגד האומות, ועל ידם ישראל עושים מלחמה, וכח שלהם כח נבדל הולך כחץ.

ורבי אליעזר סובר כי המלחמה כמו זאת היא בכח התורה שנתן השי"ת לאדם, שהיא עם ישראל, ולפיכך אמר שהיא שבח התורה, כי על משנה תורה כתיב וכתב לו ספר משנה התורה הזאת, והיתה עמו כל ימי חייו. ומלחמת התורה בודאי כח נבדל לגמרי, ולפיכך מלחמת הקשת שהיא מלחמה היותר קשה כמו שהוא שמו, הוא בכח התורה שהיא נבדלת לגמרי... (שם שם כה)

רמח"ל:

ודע כי שני מיני מלחמות יש, אחת היא מלחמת יחיד והיא מלחמת חובה, ואחת היא מלחמת רבים והיא מלחמת מצוה, כי מי שירצה להשיג דבר אמת בתורה צריך שילחם עם הסטרא אחרא שהיא המסתמת, וזהו חובה על כל אחד להעביר הסטרא אחרא מן העולם, שהיא הסותמת. אך מלחמה יותר חזקה מאד היא מלחמת רבים, והוא סוד ברזל בברזל יחד, וזה כי הלוחם יחיד צריך להעביר הסטרא אחרא המאחזת בו לסתום, והלוחמים ברבים כל אחד יש לו להעביר הסטרא אחרא המתאחזת בחברו, וכל זה נכלל במה שאמרו ז"ל "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער", אפילו אב ובן וכו' נעשו אויבים וכו', אמר רב לא זזו משם עד שנעשו אוהבים (קדושין ל'), וזהו ממש ענין המלחמה הזאת וסודה "הוכח תוכיח את עמיתך", והוא ענין אוהב את התוכחות שצריך לקנין התורה, ועל זה נאמר באמת, "נאמנים פצעי אוהב", כי הגבורות האלה מוחצות את הנשמה, אך באמת אינו מחץ שאינו מכאיב כלל, כי אינו אלא מפריד הרע משם, והיה מתאחז מאיזה טעם, וזה הענין שנעשים אויבים זה לזה, והכל להעמיד האהבה. ומצינו בחז"ל כמה דברים נראים כדברי קנטורים, אך הוא הדבר אשר דברתי לך, כי כח האורות הנמשכים בגבורה הם המעבירים סתום הסטרא אחרא, והוא סוד "הוכח לחכם ויאהבך"... (אדיר במרום דף יג)

כלי יקר:

..ובשלשה הזכיר מעין שמם, יהודה גד ודן, דן ידין, גד גדוד, ושלשתן נמשלו לאריה, ולפי ששלשתן נלחמו מלחמות ה', ונרמזו שלשתן בפסוק והוא יגוד, ראשי תיבות יהודה גד דן, והוא לשון כריתה, כמו גודו אילנא, כי יכריתו האויבים, ולא בגבורת איש, כי אם בעזר אלקי, וכן פירש רבינו בחיי שבברכת יהודה תמצא כל האותיות חוץ מזי"ן, להורות שאין מלחמתם בכלי זיין כי אם בשם ה'. (בראשית מט ח)

ונפלו - כשם ששמירת לא תעשה בשב ואל תעשה, כן אין בעצם צורך לרדוף האויבים כי מעצמם יפלו. חמשה מאה - בתחלה יהיו האויבים כאיש אחד, על ה' ועל משיחו, ואז המלחמה מסוכנת ביותר, מכל מקום כקרבכם אל המלחמה ישלח ה' בהם את המהומה ויפרדו, ותהי חרב איש ברעהו, ולעומת זה בישראל עושה הקב"ה נס שני, שיצאו מתי מספר כאילו יצא רק איש אחד, ובתחלה נראין מועטין בעיני האויבים, וביני וביני ישלח ה' עזרו, שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים. (דברים כ א)

אור החיים:

...ואם תאמר הלא הדין עם המלכים שלקחו את לוט מתוך העיר המורדת בהם, יש לומר שמה שאנחנו אומרים "טהרו בסיחון" הוא לאומה שאין לנו עמה לא שלום ולא מלחמה, אבל אנשי שלום לא נידון לשבותו, צא ולמד ממה שעשו ישראל לקיני, שציוו לו לכו רדו מתוך עמלקי, וכן היה להם לצוות ללוט (בראשית יד יב)

ורדפתם - הבטיח לעיל שהאומות לא ירעו להם כלל, אבל ישראל יוכלו נגדם, ובכל זאת חרב לא תעבר בארצכם, וקראם אויבים לצד שהם אויבי ה', או לצד רשעתם, או שיודע ה' כי כל האומות שונאי ישראל בטבע שנאה יסודית שאין לה תמורה, לחרב - נפילתם כשיעור נפילת חרב, או כבבני חשמונאי שראה מלאך שולף חרב נגד האויבים. חמשה מאה - ...ונראה שכאן ברכת החלשים, וזה שאמר ורדפתם את אויביכם על הגבורים, ושיעורם נאמר בהאזינו, איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואחד הוא הגבור המיוחד כדוד, ואין כל הגבורים שוים, לכן לא פירש בורדפתם כמה ירדוף, אלא לפחות אחד אלף... (ויקרא כו ז)

אם תעשון - ...שלא ילכו לקיים בידם הנחלה, כי אם למלחמת מצות ה', וכן ברמב"ם מלכים פרק ו'... דבלא זאת יש מיחוש שלא יועילו ויזוקו. (במדבר לב כ)

הירא - אמרו רז"ל הירא מעבירות, על דרך "פחדו בציון חטאים", שכל מי שיש בידו עבירות לבו ירא, ואפילו אינו יודע שיש בידו עבירות, הפחד הנכנס בלבו במלחמה יודיעהו כי יש בידו עבירות... כי הנכנס במלחמה צריך לעשות לו נס, וכל שבידו מבחינת הרע אין ראוי לנס, ומזלו יפחידו. (דברים כ ח)

על אויביך - שיצאו רק נגד אויבים, ולא כדי ליהנות מיפת תואר וקדלי דחזירי שהותרו אז. (שם כא י)

הכתב והקבלה:

ילך וישוב - רוצה לומר ילך וישוב תמיד מביתו לספק צרכי המערכה. (דברים כ ח)

מלבי"ם:

להלחם עליה - 'הלחם על' הוא על החומה מבחוץ, 'הלחם עם' הוא שנלחמים זה בזה, 'הלחם ב' רוצה לומר שעובר עד תוך העיר ונלחם בה. ופתחה לך - שמקבלת השלום בלי תנאים. כל שללה - להחנוך אפילו קדלי דחזירי, ולרמב"ן הוא רק במלחמת ז' עממין. (שם שם י-יד)

להלחם עליה לתפסה - ולא להחריבה, כמו שהיה במלחמת מואב. (שם שם יט)

למלחמה על אויביך - על מי שאינם אויבים לא יצאו אפילו שיהיו למס... ויצא אל מחוץ למחנה - ולדעתי שהמחנה כמקדש, לומר שנייחל לישועת ה' במלחמה ולא בזרוע בשר, ולחז"ל משתלח רק ממחנה לויה... (שם כג י)

מתהלך בקרב - יש ג' מדרגות בהשגחה, כשמתנהגים בקדושה מתהלך בקרבם, וכשאינם ראויים וצריך להצילם מחמת שבועת האבות הולך לפניהם, כמו ביציאת מצרים, ואם צריך לשמרם מכילוי בשעת העונש הוא מאחוריהם, וההבדל הוא, במדרגה א' מנצחים מיד, בב' יוכל האויב להתקרב אבל לא לעשות להם רעה, ובג' יכולים להכות בהם, ואך כשיתקרבו לכליה יצילם, וכל זה במלחמת רשות, אבל במלחמת חובה הנצחון מיד, ועל זה לא בקש משה בפרשת משפטים באמרו "הנה אנכי שולח מלאך", דאז רוצה לומר שילך בקרבם ועוד ישלח מלאך לפניהם כדלעיל, וכאן אמר שאם לא יהיו קדושים ושב מאחריך, ויוכלו להכות בהם. (שם שם טו)

אספרה אל חוק - אין למלך לצאת למלחמה בלי טענה מספקת, ואני בצאתי אצא בחק ה' אשר לו הארץ. (תהלים ב ז)

יש הבדל בין מלחמה לקרב, שהמלחמה תהיה עם האויב גם מרחוק, שלוחמים אתו בחצים ואבנים ולירות בקשת וכדומה, וזהו הכפל "המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה", שלמשוך בקשת צריך אימון אצבעות. (הכרמל)

רש"ר הירש:

כי חרבך הנפת - וגם את חיי המדינה עליך להקדיש, המשפט והאנושיות בונים את המזבח האלוקי, ואין הוא מקדש את פעולת החרב כלל. (שמות כ כב)

וכי תבואו מלחמה - בנגוד ל"יצא למלחמה", בחשק ובתנופה, בא למלחמה היא הנחיצות לבא לסכנה. (במדבר י י)

ראשיתה של רומי הענקית לא היתה אלא נקודה קטנה שאין בה כדי אחיזה, ואשר לא היתה מסוגלת להתפתח התפתחות כלשהי אלא בכח החרב, אותה החרב אשר אם נשלפה בהצלחה שוב לא יכלה עוד לחזור מעצמה אל נדנה. מה שכבשה החרב יכלה רק החרב להחזיק, ורק בכוחה ניתן להגדילו ולהרחיבו, בו בזמן שיוון לא אחזה בחרב אלא בימי שגשוגה ולצורך הגנתה, הרי שגשוגה של רומי ואף עצם קיומה לא היו אלא פרי האלימות והאכזריות של החרב... (במעגלי שנה ב עמוד כח)

העמק דבר:

מיד איש אחיו - בשעה שראוי לנהוג באחוה, מה שאינו כן בעת מלחמה, ואפילו מלך ישראל מותר במלחמת רשות, וכן בשבועות ל"ה. (בראשית ט ה)

וירק את חניכיו - בנדרים ל"ב שהוריקן בדברי תורה, דזכות התורה חרבן של ישראל. וככל שהמלחמה כבדה יותר יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן החרב, וכן עשה אברהם, הוריק פניהם בהלכה עמוקה שהיה קשה להם להבין. (שם יד יד)

מה תצעק - שהוא כלל במלחמה שצריכה תפלה, כבמלחמת עמלק שעלה משה הגבעה, וכן במלחמת מדין י"ב אלף הלכו לתפלה וי"ב אלף למלחמה, וזה כדי שתהיה השגחה על כל אחד ואחד ולא יזוק, אבל במלחמה דרך נס אין צריך, וכגון מלחמת יריחו, וכאן גם ידע שיהיה נס, אבל עד שיגיעו לנס על הים היו מצרים רודפים ויורים... (שמות יד טו)

כי לחמנו הם - ...או אם בהשגחה בפרנסה סרה ההשגחה מאיש, לא ימות כי אם יתפרנס בדוחק, אבל בהשגחה במלחמה, אם תסור יסתכן ממש, ועל כן הירא צריך לחזור לביתו, ואמרו להם שמלחמה זו דומה לפרנסת הלחם, שהחוטא רק לא יצליח בה, ולא ימות. (במדבר יד ט)

וישב ממנו - ללמד מלחמה דרך הליכות עולם, והצלחה על ידי תפלה ונדר, וידר ישראל - ולא משה, שלא היה מסוגל לזה, וכן במלחמת סיחון ועוג כתיב ויכהו ישראל וגו', אבל כאן היה בהשגחה פרטית ותפלה. (שם כא א)

ועינו אשור - הרומאים, שלא ילחמו בעבור אמונה, יענו כל אומה מצלחת. (שם כד כג)

שומרי משמרת - שמרו במשכן מה שהיה משמר בישראל, דהיינו למוד התורה... ונכתבה פרשה זו להודיע שהיוצא למלחמה וזקוק לתפלה זקוק למי שעסק בעבודה, דתפלתו זכה... (שם לא ל)

כי יביאך - כפל פרשה זו, כי באה להתיר מאכלות אסורות בכניסתם לארץ, כבחולין ללשנא קמא (י"ז) אפילו של ישראל, משום שהקפדה במאכל ומשתה בשעת מלחמה היא סכנת נפשות, וזו דעת הרמב"ם, ומה שכתב יין נסך הוא יין ששכשוכו לעבודה זרה, דאסור רק בשתיה... ומזהיר ביותר מעל שאר אסורים, דמאכלות אסורות מטמטם הלב, לכן אין הקב"ה מביא צדיקים להכשל בהם... (דברים ו י)

שמור תשמרון - ביותר בשעת מלחמה, שקרוב אז לפרוק עול. ועדותיו - חובה אז לקבע אנשים ללמוד, ועל זה נענש יהושע כבריש מגילה. (שם שם יז)

כי ה' אלקיך עמך - ביחוד בשעת מלמה שכינה שורה בקרב המחנה. המעלך - גם כשאין הארון עמהם, כמו שהיה בצאתם ממצרים. ודבר אל העם - דברי מוסר להיות נזהרים מדבר רע בשעת הסכנה וכשהשכינה עמהם. (שם כ א)

אל ירך לבבכם - לעשות בהם רע כשיפלו בידיכם, ואל תחפזו - להתנהג במהירות כי אם במתון, ואל תערצו - בשברון המחנה בשעה שתראו איזה דבר שלא בטוב. (שם שם ג)

ולא ימס - דאין איסור לסכן עצמו במלחמה, כמו שאין איסור למלך לצאת למלחמת רשות, ועיין שבועות ל"ה. (שם שם ח)

והיה מחנך קדוש - הוא טעם על נקיון של צואה, ושהוא כמו שהמלך מתהלך במחנה... אבל מכל מקום העדר הנקיות אינו סבה להשיב המלך מן המחנה, אבל ולא יראה בך ערות דבר, שאז ושב מאחריך - שמסלק מורה וכבוד השכינה... וגם זה שייך ביחוד לשעת מלחמה, שהיו מוזהרים להעמיד אנשים לעסוק בתורה. (שם כג טו)

מעונה - עתה מבאר בענין הגנה ומלחמה עם אומות העולם, והקדים שישורון הם מעונה של אלקי קדם, ופירושו מתחילה עלה בדעתו יתברך להשכין שכינתו למטה, אלא שעל פי חטא אדם הראשון יעלה לרקיע השני... ויגרש מפניך - בהשגחתו לענין מלחמה מגרש מפניך האויב, ויש עתים שאומר גם כן השמד, לפי הצורך והזכות. (שם לג כז)

משך חכמה:

אשר פסח - להורות שמלחמת ישראל על ידי ה', כמו שהיה במצרים. (שמות יב כז)

כאשר צוה ה' - לרמב"ן בספר המצוות שלא הקיפוה מד' רוחותיה, שהיא מצות עשה לחוס על נפשם, והרמב"ם סובר שהיא רק מתחבולות המלחמה, כדי שלא יתיאשו מחייהם וימסרו נפשם במלחמה. ונראה כהרמב"ם, דבזה אתי שפיר בספרי וימסרו מאלפי ישראל, מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר, ר' נתן אומר אחרים מסרום... פירוש דלטעמיה אזיל דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נמוסית, ר' נתן אמר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו, פירוש דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך רק בעל כרחן נמסרו על ידי אחרים, ואם כן לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה... (במדבר לא ז)

תורה תמימה:

כי תצא - רמז למיוחסין באסטרטיא של מלך מנלן, דכתיב לא יבא ממזר וגו', וכתיב בתריה כי תצא מחנה (ירושלמי קדושין ד' ה'). נראה דכתב אסטרטיא של מלך, שאין אפשר לומר שכל החיל יהיו רק ממשפחות מיוחסות, דמצינו שאף לדוד היה שר צבא מהאומות אתי הגתי, אלא קאי על שומרי המלך. (דברים כג י)

מוהר"ן:

כשיש מלחמות בעולם השכל מחייב שיהיה יקרות, כי נתעורר הקללה של קין "כי תעבוד את האדם לא תוסף תת כחה לך" (בראשית ד'), על ידי השפיכות דמים שיש בעולם, כי קללה זו נאמרה על שפיכות דמים, כי האדמה היא חייבת בזה כשיש שפיכות דמים... כי מן האדים העולים מן הארץ מזה נעשים גשמים, וכשיש מלחמות ושפיכות דמים אזי נעשה מן האדים הנ"ל שפיכות דמים... (תנינא ס)

שפת אמת:

ובפסוק וישלח יעקב מלאכים, ברש"י מלאכים ממש, דכתיב אשר לקחתי וגו' בחרבי ובקשתי, בצלותי ובבעותי. הענין הוא, כי על ידי התלהבות האדם בתורה ועבודה בזה משלח חיצי אש לשונאי ישראל, וכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו', כי אף שפנימיות האדם למעלה מהמלאכים, כמו שכתוב מי גדול השומר או הנשמר, מכל מקום על ידי שחיצוניות האדם מפסקת, צריך להיות עזר מהבורא יתברך על ידי המלאכים שנולדו מעסק התורה... (בראשית וישלח תר"מ)

...דהנה כתיב רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ויתכן שזה רומז ליהודה, שהוא בחינת הודאה ונעים זמירות ישראל, וחרב הוא יוסף, חגור חרבך על ירך, וכתוב חרב נוקמת נקם ברית, וכתוב בחרבי ובקשתי, והוא ב' הכחות של יוסף שנקרא חרב, ויהודה שנקרא קשת כדאיתא בקשתי זו בקשה. ואיתא במדרש תולדות, קשתך זה יון, דכתיב דרכתי לי יהודה קשת וגו', ועוררתי בניך ציון על בניך יון. והחילוק שיש בין חרב לקשת, כי חרב הוא מלחמה פנים בפנים, והוא הצדיקים הגדולים שיש להם כח להלחם, אבל נמצא מי שאין לו כח הזה, כדאיתא במדרש אין בי כח להלחם אלא אומר שירה והם נופלים, וזהו נקרא קשת שהורג בעורף... ועשו היה כלול מכל הד' מלכיות, כדאיתא שכותבת טרוניא מכולן, ולכן הוצרך יעקב אבינו ע"ה להלחם עמו בכל מיני כלי זיין, כמו שכתוב מיד האמורי זה עשו שעשה מעשה האמורי, והקשת מכוון להלחם עם היונים שהם באין בערמומיות בחכמת יונית, היתה העצה בבחינת הודאה, והם נופלים מעצמם על ידי שנקמת את נקמתם כנ"ל. (שם חנוכה תרמ"ה)

...שסתם מלחמה בתורה היא מלחמת עמלק, ובדרך הטבע אין יכולין לגבור עליו, אכן עתה שנתן לנו הקב"ה התורה, יכולין בכחה ללחום עמו, אבל קודם קבלת התורה לא היו יכולין בדרך הטבע רק על ידי שהנהיג אותם למעלה מן הטבע, ולכן כשנפלו מעט מזו המדריגה על ידי המסה שאמרו היש ה' בקרבנו, מיד בא עמלק, וכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגו'. יש לבאר הענין על פי מה שאמרנו במקום אחר, כי והידים ידי עשו, שבעשיה יש לו אחיזה, אבל בהפנימיות שהוא קול יעקב, אין לו שום מגע, והידים הם בחינת המעשים, אכן מצינו שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, וזה עצמו ענין הרמת הידים, כמו שיש נשיאת כפים... על ידי מסירת הנפש אליו יתברך יכולין לרומם הידים למעלה מהראש... והכלל שעל ידי אמונה במסירות נפש יש נשיאות כפים למעלה מהראש, כמו שכתוב ויהי ידיו אמונה... (זכור תרמ"ז)

בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה וגו'... ויש לומר כי הרמז ורדפו מכם חמשה הוא הנבחרים מכללות ישראל, שהם עומדים להלחם מלחמות ה', כענין אלף נכנסים למקרא יוצאין מאה למשנה ואחד לתלמוד, כן הנבחרים מתוך כללות ישראל והנה באים בכח הכלל, ולכן יתכן שאם זוכין בני ישראל להעמיד מאה אנשים כאלה, בודאי רבבה ירדופו, ומצינו בגדולי ישראל שאמרו אין בנו כח לרדוף וכו', הרי כי הרודפים הם כדוד וכדומה, שכתוב ביה ארדוף אויבי ואשיגם. (ויקרא בחקותי תרמ"ג)

בענין התקיעות במקדש וכן במלחמה, דכחן של ישראל בפה, כמו שכתוב רוממות א-ל וגו', וחרב פיפיות וגו'. ובכח התורה שעל זה רומז השופר גברו כל המלחמות. וכן בנסע הארון וגו' קומה ה' וגו', שהכל היה בכח התורה, וזה שנקראו צבאות ה', ומבן עשרים יוצא למלחמה, כי בן י"ג נעשה בר מצוה ובן כ' נעשה בן תורה, כדאיתא בזוהר הקדוש, וכל מלחמתן היה בכח התורה, כמו שכתב רש"י בפרשת דברים, שלא היו צריכין כלי זיין לולי חטא המרגלים, לכן דור ראשון נקראו אנשי המלחמה, ומעין זה היה בבית המקדש, מציון תצא תורה וגו', וזה היה ניצוח הלוים בשירה, וגם עתה מעט על ידי שירות ותשבחות שנקראו פסוקי דזמרא. (במדבר בהעלותך תרמ"ו)

במדרש על יהושע, ימים רבים עשה מלחמה וגו', לתרץ מעשה יהושע נראה, כי זמן מלחמתן של ישראל הם מקבלין כח וחיזוק, כענין שכתוב לחמנו הם, וכתוב על אנשי המלחמה שיניך כעדר הקצובות, שנקרא אכילה, כמו שכתוב ואכלת וגו' שלל אויביך, ולכן היתה כונתו לטובה, אך משה רבינו ע"ה ששנא הרשעים, שלא היה יכול לסבול שיהיו קיימים אף שעה אחת, אף שיצמח מהם טובה, וכן צריך להיות האדם השלם. (שם מטות תרל"ה)

בפסוק והיה כקרבכם אל המלחמה וגו' ונגש הכהן וגו', ודרשו חז"ל ד' לשונות נגד פעולות האומות בכלי זיינם וכו'. והענין כי בעת בואם למלחמה לשם שמים ניתן להם התחזקות משמים נתעורר מדת החסד, כמו שכתוב ונגש הכהן. ואלה הכחות לחזק לבם, כמו שהיו האומות מכינים עצמם בכמה עצות בעיני בשר שלהם, כך הכין להם השי"ת, כענין שנאמר רבות מחשבות וגו' ועצת ה' היא תקום. ויתכן גם כן שהתעורר בחינת יציאת מצרים שהיתה בד' לשונות של גאולה, וזה הכהן שלוחו דרחמנא, ואמר ואל תערצו וכו', ונעשה בדבורו רושם, ולכן אחר זה דברו השוטרים מי האיש הירא וגו', שלא נתחזק לבו אחר דברי הכהן, ילך וישוב לביתו וגו', ובודאי אלו היוצאים למלחמה היו אנשים גדולים מאד, אשר חכמים הגידו, השח בין תפילין חוזר מעורכי המלחמה, כל שהיה לו קצת עקמימות. ויש לדייק הלשון ילך וישוב, דהיה לו לומר רק ישוב לביתו, אך לרמוז כי זה שצריך להיות הולך ושוב הולך ושוב זה אינו יכול לירד מלחמה, אם כי הוא הדרך להיות רצוא ושוב, אבל אנשי המלחמה הם למעלה ממדרגה זו, שיכולין לילך עד גמר המלחמה, כענין שרמזו חז"ל עד רדתה אפילו בשבת, דהיינו המקום שצריכין לשוב ולהתבטל מהעשיה, אבל המלחמה דוחה כל סדר המדרגות כנ"ל, ופרשה זו היא הבטחה לכל פרט ישראל, כשמכין עצמו להלחם עם הסט"א מסייעין לו מן השמים, אכן אז היה בהתגלות על ידי שגם מעשיהם הטובים היו בהתגלות, שכל התעסקות שלהם היתה בעבודת ה' בלבד, לכן היה גם העזר מה' בהתגלות, ועתה הוא בהסתר, ויתכן לרמוז בתיבת כקרבכם וכו', ונגש הכהן וגו', כפי ערך הקריבה למלחמה לשם שמים, כך התעוררות החסד. (דברים שופטים תרמ"ג)

בפסוק כי תצא למלחמה וגו'... פירוש שכל המלחמות הבאות על עובדי ה' הם רק לטובה, והאות יציאת מצרים, שעל ידי הגלות של מצרים זכו אחר כך לכל המדרגות, וכן הוא לעולם, וכתיב ההולך עמך, והיה לו לומר הולך, רק שבא לומר שכל המלחמה היא תהלוכות הבורא יתברך לטובתנו, להוציא בלעם מפיהם, כדכתיב שלט האדם באדם לרע לו, וכן ה' ילחם לכם. הרמז כנ"ל, שכל המלחמות של בני ישראל ממנו יתברך הם נשלחים לטובתנו, וזה שאמר תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, פירוש במלחמה זו עצמה. בפסוק הירא ורך הלבב, דרשו רז"ל מעבירות שבידו, כי לא היה שום פחד לבני ישראל במלחמה אם לא היה עבירה בידם, כי כל אנשי המלחמה היו קדושים, וכשהיה הרהור הטא בא' מהם, כתיב ולא ימס וגו' לבב אחיו, פירוש היה מביא הרהור גם בלבם, ורך הלבב הוא כל שלא ניתקן ב' היצרים, כמו שכתוב בכל לבבך, ואם לא נתהפך ב' הלבבות נאמר ילך וישוב לביתו, פירוש שעדיין יש לו מלחמה בנפשו כנ"ל. (שם תרמ"ז)

בפסוק ונגש הכהן ואמר שמע ישראל, ודרשו חז"ל אפילו אין בכם אלא זכות שמע ישראל וכו', הרמז כי באמת כל המלחמות הוא אחר החטא, שקלקלנו נעשה, שמקודם היה חירות לגמרי, אבל עתה צריך להיות התיקון בבחינת נשמע בלבד, וזה הרמז, הירא מעבירות שבידו, כדאיתא הקול קול יעקב. ובתורה אין שום מגע סט"א, רק במעשה שולט הסט"א על ידי החטא, אבל המתדבק בתורה אין צריך להיות ירא מכח הידים ידי עשו, רק שצריכין לבטל כל המעשים אל התורה, ובכח השמיעה שמונעים להמשך ולהמשיך כל המעשים אחר התורה גוברין כל הסט"א, וזה הרמז השח בין תפלה לתפלה חוזר, כי תפלה של יד היא בחינת עשיה, והתפילין של ראש תורת ה' בפיך, וצריכין להיות מחברין כל המעשים אל התורה... (שם תרנ"א)

בענין המלחמה... כי הנה בני ישראל יצאו מארץ מצרים להיות צבאות ה', כמו שאמר יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, וכתיב וחמושים עלו, שנעשו גבורי חיל להלחם מלחמות ה', ועיקר המלחמה שלהם היה לברר מלכותו ית"ש ולעקור עבודה זרה מן העולם, וזה שאמר שמע ישראל וגו', כי כל המלחמה היתה לברר יחוד השם, שבני ישראל נבראו להעיד עליו יתברך. ולכן צריכין ללחום עם אויבי ה' המשקרים במלכותו ית"ש ומכחישין עדות בני ישראל... וכן היה הדין, שאם השלימו שלא לעבוד עבודה זרה היו מקבלין אותן, ולכן הקדימו קודם המלחמה השלום, כמו שאמרו וקראת אליה לשלום, לברר כי כל המלחמה שלהם לצורך השלום, פירוש שכל המלחמה שלנו מפני שהם מעכבין השלום בעולם, שכמו שאמרו שאין שמו שלם עד שימחה זרע עמלק, וסתם מלחמה הוא עמלק ושאר רשעים שנמשכו אחריו... (שם תרנ"ב)

כי תצא למלחמה, כי עיקר המלחמה צריך להיות כשיש לאדם מנוחה, אז יוצא כדי להלחם, אבל בשעה שצריכין להלחם אז הדרך מסוכן, וזה שאמר רש"י במלחמת רשות הכתוב מדבר, כמו שאמרנו שהוא בן חורין, אז יוצא להלחם, וזה שאמר והיה בהניח וגו', אז תמחה זכר עמלק, והיה לשון שמחה לפניו כשבני ישראל גוברים על האומות מתוך המנוחה, כי הלא בודאי בני ישראל נבראו לעמוד כנגד הרשעים, רק אם לא היינו חוטאים היינו מתקנין הכל מתוך המנוחה, ועל ידי החטא צריך להיות המלחמה מתוך הגלות. (שם תצא תרמ"ג)

שם משמואל:

אך בה' אל תמרודו... וממוצא הדברים שמלחמת ישראל היתה להוציא את הנצוץ הקדוש מבין האומות, ואחר כך ממילא נופלים כשבלים אחרי הקוצר. ויש להבין איך הוציאו ישראל את הניצוץ הזה. ויש לומר דהיות ידוע שהניצוץ הקדוש מתאוה להתדבק בכלל הקדושה, כדמיון המחט הנמשכת אחר האבן השואבת, אבל כל זה הוא באם ישראל זכאין ובתוכם מופיע שם ה', אז הניצוץ הקדוש ממילא נמשך ונדבק בהם. ונראה דמסוגלת לזה ביותר היא מדת התמימות, כמו כתוב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", וברש"י אז תהיה עמו ולחלקו. ובזה יש לפרש הא דברש"י דאם לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, דבאם לא שלחו מרגלים ואחזו במדת התמימות, אז היו לגמרי עמו וחלקו של השי"ת, ואז ממילא בלי שום פעולה היה הניצוץ הקדוש נמשך אליהם בקל, והיו האומות נופלות ממילא כפגרים מתים, ולא עוד אלא הניצוץ הקדוש שהיה נדבק בהם היה מוסיף בהם כח וחיות, והיו אויביהם נופלים לפניהם איש בחרב רעהו עוד יותר ויותר, וזה שאמר "אך בה' אל תמרודו", והיינו שיאחזו המדת התמימות ולא יחקרו אחר העתידות... ואז ממילא לא יהיה לכם ממה להתיירא, כי לחמנו הם, היינו הניצוץ הקדוש שהיה באומות עוד יוסיף בנו כח ועצמה כמו לחם... (במדבר שלח תרע"ז)

ונראה דהנה מלחמת ישראל בפיהם, היינו שבתפילה אשר בפיהם שמושכים את חלקי הקדושה שהיו מפוזרים בין האויבים והיו כל חיותם, והיא מלחמה של פנימיות, ואז החיצונים ממילא נופלים פגרים מתים, והאומות מלחמתם בחרב, היינו בחיצוניות, שהחרב פועלת בגוף, ובחורבן הגוף שהוא החיצוניות, ממילא נסתלקה הפנימיות... (שם בלק תרע"ז)

והנה הא דדוד וכן המלכים שהיו מתייראין מאינון חובין ביותר בשעת מלחמה משעת סכנה אחרת, והיו מפשפשין אז באינון חובין, יש לומר משום דעיקר מלחמות האומות באות מצד שיש להם קצת השתוות, והיינו כחו של עשו, משום זכות כיבוד אב ואם, ונבוכדנצר משום שפסע ד' פסיעות לכבוד המקום, ומשה רבינו נתיירא מעוג שלא תעמוד לו זכות ששימש את אברהם (במדבר רבה י"ט) וכדומה. והנה בכל דבר הנאמר מפורש אירע לפעמים שאחת האומות קיימה באחד הימים, ואפילו בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי ה', וכמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, היינו מה שנאמר מפורש מפי ה', אבל לא להיות רודף אחר כוונת התורה, מה גם להתקדש במותר לו, שאין זה מפורש איך מה ומתי, רק שצריכין להיות רודף אחר כוונת התורה ולהשכיל בחכמה כנ"ל, זה אי אפשר שתהיה לאומות העולם אפילו קצת נגיעה, באשר הם חיצוניים, או אפשר להם להיות נמשכים אלא אחר שטחיות וחיצוניות המאמר והציווי אבל לא לרדוף אחר כוונת התורה שהיא בפנימיות, ועל כן כשישראל שומרים עצמן מעבירות שאדם דש בעקביו כנ"ל, שוב אין לאומות שום כח ללחום את ישראל, לכן הם ז"ל פשפשו ביותר בשעת מלחמה. (דברים עקב תרע"ה)

והנה ידוע בכוונת קריאת שמע שעל המטה, שבכח קריאת שמע מוציאין את ניצוצות הקדושה שנבלעים בין החיצוניים, שכל עצמה של מציאות הסט"א היא רק מפאת ההסתר והצמצום, עד שבכחם להאפיל על הניצוץ הקדוש שביניהם, ולאחוז בו כאילו הוא נפרד חס ושלום... ומעתה מובן סגולת קריאת שמע לניצוח האויבים, שבכח הקריאת שמע מוציאין מהם את הניצוץ האחד הקדוש המחיה אותם, ושוב נופלים פגרים מתים לפני ישראל...

ונראה עוד דהא דאומות העולם עושין במלחמתן קולות מקולות שונים, (כברש"י מגיפים בתריסיהם וכו'), הכוונה להתגברות כחות חיצוניים שכחם הוא בקול גדול בחיצוניות לבד, ובכח זה הם חושבים להתגבר במלחמתם, ועל כן עושים ד' מיני קולות לעומת ד' כחות החיצוניים הידועים, שהם עון ומשחית ואף וחימה, וכבר אמרנו שהם להבדיל נגדיים לד' אותיות הוי"ה ב"ה וב"ש, ולזה מכוון במספר ד' לאוין לכלות ולעקור את ד' כחות החיצוניים האלו, והיינו דבמה שישראל מקיימים ד' לאוין מחמת שהם דבקים ובטוחים בה' מעוזם ההולך עמם להושיע אותם, הם אוזרים עוז ואינם שמים לב לד' מיני הקולות והם בעיניהם כאפס ואין, ובזה עצמו הם מבטלים אותם... (שם שופטים תרע"ה)

...וכבר פירשנו דברי המדרש (רבה ס"ג), בפסוק ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, שיצא כולו מפוזר ומפורד כאדרת, היינו מופרד השכל מהלב, ועל כן לעומתו נקרא קוצץ שהוא מפריד בין שמים וארץ, ויצא ממנו עמלק שהוא מפריד בין אותיות שם הוי"ה ב"ה וב"ש. ולפי האמור יובן אשר קריאת שמע שהיא מורה על התאחדות השכל והלב, מסוגלת לניצוח האויבים, שכל כחם ומהותם הוא כחות הפירוד בין מוח ולב. ועם זה יתבאר לנו מה שאמרו ז"ל (סוטה מ"ד) שח בין תפלה של יד לשל ראש עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ובודאי שחז"ל שתפסו עבירה זו לא במקרה תפסוה, אלא במתק לשונם רמזו ענין המלחמות עם הגויים, ולעיל הגדנו שדוגמת קריאת שמע הוא נמי ענין תפילה של ראש ושל יד שצריך שיהיו לאחדים, וזה שהפסיק בינתים הוא היפוך הנדרש לניצוח האויבים. אתם קרבים היום וגו'... נראה כי מלבד שצורך מצוה זו מובן בפשיטות לחזק הלב למלחמה, עוד יש בזה ענין פנימי, על פי מאמר הרבי רבי בונם זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק "רבות מחשבות בלב איש" (משלי י"ט כ"א)... שמחשבות בשר ודם נגד רצון השי"ת, הן עצמן סיבה ומוליכין אל המטרה שעצת השי"ת היא תקום, דהנה פעולות האומות בד' דברים אלה שעושים, הם לבלבל את דעת שכנגדם, וסילוק הדעת הוא סילוק הכח הן בגשמיות הן ברוחניות... ולעומת זה דבר הכהן אליהם ארבע אזהרות אלו שהביאו אימוץ הלב בקרבם, שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם... ושעל כן היה נצרך כל עצמו של מינוי משוח מלחמה, שלא היה משמש שום דבר אלא לאמור פסוק זה, ומכלל שאין ראוי לזה זולתו, והטעם מפני כי לא דבר נקל היה שיפעלו דבריו כל כך בלב השומעים, עד שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם, אלא יעמדו וילחמו בישוב הדעת בכל תוקף ועוז.

והנה כל זה מראה רק סתירת מחשבות הגוים ההם ועצתם. אבל היתה בזה כוונה יותר פנימית. דהנה ידועים דברי זוהר הקדוש, שממה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, ועל כן כשהאומות היו מתאמצים לסלק מהם בחינת הדעת, וישראל אזרו חיל בסיוע דברי הכהן, וסילקו מעליהם כל מחשבות המבלבלות והמבהילות, זכו לעומתן לבחינת הדעת השלימה. והנה ידוע שמלחמת ישראל היתה למעלה ולמטה, היינו ששרי אומות העולם עומדים למעלה ומקטרגים מה נשתנו אלו מאלו, וכן בענין עשה טוב שישראל מסובלים במצוות, אומרים שכן נמצא גם בקצת האומות עושים צדקה וכו', דבלאו הכי לא היה להם מקום כלל לעמוד נגד ישראל... אבל כל זה הוא בחיצוניות ובשטחיות הענין. אך כשנעמיק בדבר... העבירות לא מהם הן אלא הכל מן האומות... וכן נמי המצוות שעושין האומות הכל הוא להתיהר ולהתפאר ולעשותן לאמצעי לבא על ידיהן לידי עבירות... והנה ידוע שדעת היא המבדלת בין דבר לדבר. ועל כן בהופיע דעת עליון שוב אין מקום לקטרוג שרי האומות. אך ידוע שמדות העליונות מתעוררין ועושין פעולתן למעלה על ידי עשיית ישראל דוגמתן למטה, ועל כן כשישראל זוכין לבחינת הדעת למטה, על ידי מה שמתחזקים שלא להתבהל ושלא להתבלבל מחמת ארבעה דברים הנ"ל שעושין אומות העולם, על ידי זה מתעוררת דעת העליונה ונתגלה ההבדל שבין ישראל לאומות, והאומות נופלות במלחמה למטה.

והנה הגורם והסבה לכל זה הם ארבעה הדברים שעושין האומות להפחיד ולבלבל את ישראל, ולולא זה לא היו ישראל זוכין כל כך לבא לבחינת ישוב הדעת ולעורר את מדת דעת העליונה... היינו שאותן מחשבות עצמן שבלב איש הן הגורמין שעצת ה' היא תקום. (שופטים תרע"ח)

...ולפי דרכנו יש לומר, דהנה עיקר נצוח מלחמה הוא על ידי צלם האלקים, וכמו שמצינו ביונתן בן שאול, שנפל פחדו על הפלשתים, וכמו שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה הטעם שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה, משום דכיון שהוא מחוסר אבר אין צלם האלקים אצלו בשלימות, ולכך כאן דכתיב כי תצא לשון יחיד, שהם כולם כאיש אחד בלב אחד, ואם כן נחשב שכל אחד קיים כל רמ"ח מצוות עשה כנ"ל, ונשלם אצל כל אחד כל רמ"ח אברי הנפש, שורה צלם האלקים בשלימות על כל אחד ואחד, ובטח ינצחו המלחמה, מה שאינו כן שם שנאמר כי תבואו בלשון רבים, להורות שאינם כאיש אחד, וממילא אין שורה עליהם צלם האלקים בשלימות, כי בלתי אפשר שכולם יקיימו כל אחד ואחד כל המצוות כנ"ל, על כן הם צריכים רחמים רבים, וצריכים התעוררות, ולכן העצה היעוצה לזה והרעותם בחצוצרות, להיות שפל ברך ונשבר בעיני עצמו, ועל ידי זה יתאחדו ויעשו כולם כאיש אחד, כי כל פירוד הלבבות הוא מחמת שכל אחד הוא יש בעיני עצמו, ובזה יובן שפיר לשון ונזכרתם וכו'... (שם תצא תע"ר)

...ולפי הדברים האלה יובן הלשון כי תצא למלחמה, דהיינו לשון יחיד שמורה שהם כאיש אחד בלב אחד, אז ונתן... ושבית שביו, היינו כח התאחדות שהיה בשביה אצלם מחמת פגם ישראל, יחזור לישראל כאשר ייטיבו מעשיהם ויתאחדו כאחד... (שם תרע"א)

ונראה שדוגמת המלחמה עם האויבים דלמטה היא המלחמה עם האויבים דלמעלה, שאומות העולם באין ומקטרגין בראש השנה, דבודאי אם יש התאחדות בישראל ונחשב שכולם מותאמים בכל המצוות שורה עליהם צלם האלקים בשלימות, ומפחדם יגורו המקטרגים, אבל זה אי אפשר אלא על ידי שמירת דבר הרשות וקיום בכל דרכיך דעהו כנ"ל, ועל כן עיקר קטרוג שלהם בראשונה על דבר הרשות, ומחמת קטרוג זה מצאו מקום לקטרג עוד יותר... (שם תר"פ)

פרי צדיק:

וכן כאן פירש מה שנאמר פן ינחם העם בראותם מלחמה, היינו מלחמת היצר הרע, ולא יוכלו לעמוד בקשרי המלחמה ולהתגבר נגדו, ושבו מצרימה לקליפת מצרים. ובאמת מלחמת היצר ומלחמת העכו"ם הם מענין אחד ותלוי זה בזה, שהתגברות העכו"ם הוא על ידי קטרוג שיש צד התגברות היצר הרע, ואיתא במכילתא שהולכים דרך המדבר שיאכלו מן וישתו מי באר, והתורה נבללת בגופן, שאם הולכין דרך פשוטה מחזיקים איש בשדהו ובכרמו... (שמות בשלח ב)

רבינו ירוחם:

והנה ארמז לכם על ענין גדול, מצינו כתוב (בראשית ל"ב כ"ט) "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", אנו רואים כי עם אלקים ועם אנשים אחד הוא, טיב הנהגה אחת לשניהם, והנה זה בצד הקדושה, וכן הוא בצד הטומאה. יש לנו להבין ענין מלחמה וענין שלום, כי ברוב ההשחתה גם עשו את המלחמה לשיטה, הכשירו כל רציחה וגם חק ומשפט שמו עליה ותהי לדת הורגים ורוצחים והנם גבורי ארץ. אבל האמת הוא, כי ממעין נרפש וממקור משחת יבאו, כח מרידה בהם, אם למרוד במקום ואם בבריות, איש מתאבק הוא, כי "שרית עם אלקים ועם אנשים" אין הבדל ביניהם, האבקות אחת לשניהם, הנה נמרוד כשמו כן הוא, הוא החל להיות גבור בארץ וגו', הוא הראשון שהתחיל להתאבק, ואין כלל חילוק אם למשול ולהתגבר על האנשים, ואם להמריד כל העולם על הקב"ה מורד הוא, והיה למשל, אמרו על כל אדם מרשיע בעזות פנים יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, כי הוא כנמרוד גבור ציד. (דעת תורה בראשית עמוד סג)

אנו אומרים תמיד שאין בחלל העולם כולו בכל השיתא אלפי שנין, שום משהו ניטרליות, לא נמצא לא בכל העולם ולא בכל זמנין, שום איש שיהיה ניטרלי, שיהיה איש שאין לו שום עסק לא עם הטוב ולא עם הרע, לא מקום ניטרלי ולא זמן ניטרלי. כל האנשים העוברים בעולם, כל מקרי העולם, כל הזמנים והעדנים, כולם נמשכים ונעסקים בהמלחמה האחת והגדולה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור - מלחמת הטוב עם הרע. אין שום מקרה בעולם, שהכונה בו יהיה לדברים אחרים לגמרי, שכנראה הנה ממש אינם שייכים כלל וכלל לעסק זה של מלחמת הטוב והרע, אולם המכוון האמיתי בו אי אפשר שלא יהיה שייך לזה. וזו היא מה שאמרו חז"ל אם אתה רואה מלחמות בעולם, מלכיות מתגרות זו בזו, צפה לרגליו של משיח... כשנתבונן שכל העת הוא מלחמה אחת, שוב אין מה לפחד מפני הצרות הגדולות האחרונות... (דעת תורה דברים ב עמוד רכז)

מכתב מאליהו:

...וכשאנו רואים צבא אחד מצליח במלחמה, אנו מבחינים תיכף, כן צבא זה חילו רב, וזיוניו מרובים וטובים, ושר הצבא מלומד מלחמה, ויודע היטב איך לנהלה, הוא בעל סטרטגיה גדול, ועל כן הוא מנצח תמיד על ידי עצותיו המחוכמות, וגם מרצו וחוזק לבו הם בעוזריו וכו', הרי על כל פנים לא יצאנו ממדרגה הא', מדרגת החושבים שהכח ועוצם היד הוא העושה את החיל. אבל הרי הכתוב צווח ואומר "לא לחכמים לחם, ולא לנבונים עושר, ולא לגבורים המלחמה", ואם באמת אנו חזקים באמונתנו, למה זה אנו חושבים ומדברים על פי מהלך דרך הטבע? (חלק א עמוד קפב)

...ענין תקיעות ותרועות במלחמות ישראל הוא כדי לעורר את לב העם לתשובה, לעקור את הרע ואת הטומאה מהלב, ואז ממילא כח האויב בטל, כל אויב של ישראל הוא בחינה מיוחדת של טומאה אשר נוגדת לקדושה, וכשישראל נלחמים באויב זה, ענינו הפנימי הוא שבאים לעקור טומאה זו מהעולם. אכן רק אם בלב ישראל גברה הקדושה על בחינה זו של טומאה, וטהרו לבם ממנה לגמרי, אז גובר ישראל על אויב זה ועוקרתו מן העולם. כשבאו ישראל לכבוש את יריחו, לעקור בחינה של זו של טומאה מן העולם, לא הספיקו התעוררות התקיעות של ז' ימים, אלא הוצרכו גם כן הקפות. וגדר הקפות הוא הפרדה משורש הטומאה הסובבת בחוץ (דטומאה בחינת חיצוניות), וזה נעשה על ידי הקפת הטומאה בקדושה, אשר מנתקת ומפרדת אותה משרשה, שאז נפסקת חיותה, וניתנת להתבטל... (חלק ב עמוד רסד)

בעל מלחמות - כל המריבות והסכסוכים בין האומות נעשים רק על ידי הקב"ה, כדאיתא במסכת עבודה זרה ג' מלחמות אני עשיתי,אין לבני אדם בחירה בעצם עשיית המלחמה, ליחידים יש רק בחירה אם תעשה המלחמה על ידם או על ידי אחרים. (חלק ג עמוד ע)