(ראה גם: דוד-מנין, ישראל-מנין, לוים-מנין, מספר, צבור)
או עם הקדוש צריכים להתחבר ולבא לבית הכנסת, וכל מי שמקדים תחילה מתחבר עם השכינה בחבור אחד. תא חזי, הראשון ההוא הנמצא בבית הכנסת אשרי חלקו, הוא עומד במדרגת צדיק אל השכינה, וזה הוא סוד ומשחרי ימצאונני, וזה עולה במעלה עליונה, ואם תאמר הרי למדנו בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשר מיד כועס, ואתה אומר שהאחד ההוא שהקדים נתחבר בשכינה ונמצא במדרגת צדיק, אלא בדומה למלך ששלח לכל בני העיר שימצאו עמו ביום פלוני, ובמקום פלוני, עד שבני העיר הכינו את עצמם, הקדים אחד ובא למקום ההוא, בין כך ובין כך בא המלך, ומצא שם אדם ההוא שהקדים... אז היה טוב בעיני המלך, וישב שם עמו ודבר עמו... (תרומה פז)
למה עולה המות על ידי המנין, אלא משום שברכה אינה שורה במנין, כיון שמסתלקת הברכה שורה עליו הסטרא אחרא, ויכול להנזק, משום זה במנין לוקחים כופר ופדיון להעביר מעליו. (במדבר יד, ועיין שם עוד)
אשרי הוא האדם שנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, והם מתקדשים תחילה בשכינה, וכבר למדנו, וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא יתעכב שלמות האברים... (נשא קו, ועיין שם עוד)
וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. (ברכות כו א)
...דאמר רבי יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה, ואמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין... ואמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו, קבל עליו שכר כולם, שכר כולם סלקא דעתך, אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם. אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין, אמר ליה רב נחמן וארון גברא הוא, אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין... (שם מז ב, וראה שם עוד)
אם ה' הסיתך בי ירח מנחה, אמר רבי אלעזר אמר ליה הקב"ה לדוד מסית קראת לי, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו וגו', מיד ויעמוד שטן על ישראל, וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל, וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת... (שם סב ב, וראה עוד ישראל-מנין)
ואמר אביי אמרה לי אם, כל זמני דמפרשי כדמפרשי, ודלא מפרשי ארבעין וחד זימני. (שבת סו ב)
מנינא למה לי, אמר רבי יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. (שם עג ב)
מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב, מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן... מאי טעמא (לא מן הכתב), רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק, אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות... (שם קמח ב)
תנו רבנן, פעם אחת בקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל, אמר ליה לכהן גדול תן עיניך בפסחים, נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם... (פסחים סד ב)
דאמר רב יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב ויפקדם בבזק... אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד, רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשנים לאוין, שנאמר אשר לא ימד ולא יספר... (יומא כב ב)
אמר רבי אבהו כתיב משפחת סופרים יושבי יעבץ, מה תלמוד לומר סופרים, אלא שעשו את התורה ספורות ספורות, חמשה לא יתרומו, ה' דברים חייבין בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן... אמר רבי אליעזר כתיב לעזרא הכהן הסופר מה תלמוד לומר סופר, אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים. (שקלים יג ב)
...מפני שישראל מונין ללבנה, ועובדי כוכבים לחמה... (סוכה כט א)
וכי תימא ביצה חשובה ולא בטלה, הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו, מאי איכא למימר... אמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא, דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל... (ביצה ג ב, וראה שם עוד)
...הוי דבר שבמנין, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, אמר רב יוסף מנא אמינא לה, דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואומר במשוך היובל המה יעלו בהר... (שם ה א)
תנו רבנן, חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר (מתשרי), ולתקופה כרבי יהושע (מניסן)... (ראש השנה יב א)
תנא דבי רבי ישמעאל, אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנו רבנן הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה, מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין. (תענית ח ב)
ואמר רבי אבא מנין שאין מונין ימים לשנים, שנאמר לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים. ורבנן דקיסרי משום רבי אבא אמרו, מנין שאין מחשבין שעות לחדשים, שנאמר עד חדש ימים, ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים. (מגילה ה א)
...אמר (אחשורוש) בלשצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא טעינא, מאי היא, דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם, וכתיב למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה... הא שבעים, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו... (שם יא ב)
תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה... (שם כג א, וראה שם עוד)
מנא הני מילי, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע, דתני רבי חייא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה. (שם כג ב)
...איה סופר, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה... איה סופר את המגדלים, שהיו שונין ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר... (חגיגה טו ב)
מנינא דרישא למעוטי מאי, ומנינא דסיפא למעוטי מאי... (יבמות ג א)
הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני, אומדין כמה ימים מכאן עד מקום פלוני, אם פחות מל' יום נזיר ל' יום, ואם לאו נזיר כמנין הימים. הריני נזיר כמנין ימות החמה, מונה נזירות כמנין ימות החמה... (נזיר ח א, וראה שם עוד)
דתניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים... (גיטין סז א)
בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן או לא הוי סימן... ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן. (בבא מציעא כג ב)
...והאמר רבא כל דבר שמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר... (שם נו ב)
סומכוס אומר הינא אחת, דיגון שתים, טריגון ג', טטריגון ארבע, פנטיגון חמש... (בבא בתרא קסד ב)
שאני מנינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי. (סנהדרין לו א)
אמר ליה כופר לרבן גמליאל, כתוב מונה מספר לכוכבים, מאי רבותיה, אנא מצינא למימנא כוכבי, אייתי חבושי שדינהו בארבילא וקא מהדר להו, אמר ליה מנינהו, אמר ליה אוקימנהו, אמר ליה רקיע נמי הכי הדרא. איכא דאמרי הכי אמר ליה, מני לי כוכבי, אמר ליה אימא לי ככיך ושיניך כמה הוה, שדא ידיה לפומיה וקא מני להו, אמר ליה דאיכא בפומיך לא ידעת, דאיכא ברקיעא ידעת. (שם לט א)
אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר, חוץ משבעה סמנים, דתנן שבעה סמנין מעבירין על הכתם... וקתני סיפא העבירן שלא כסידרן או שהעבירן שבעתן כאחד לא עשה ולא כלום. (שם מט ב)
ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל, אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו... (שם צב ב)
אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין... (שבועות מב ב)
...שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין... (עדיות א ד)
רבי אליעזר אומר צריך, הרי הוא אומר תספר לך, ספירה תלויה בבית דין... יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם, רבי יהושע אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש סמוך לביאתו ניכר, אף עצרת סמוך לביאתה ניכרת... תנו רבנן וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד, ממחרת השבת, ממחרת יום טוב, או אינו אלא למחרת שבת בראשית, רבי יוסי בר יהודה אומר, הרי הוא אומר תספרו חמשים יום, כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום, ואם תאמר ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד, ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים... (מנחות סה ב, וראה שם עוד)
גופא אמר אביי מצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא. (שם סו א, וראה עומר-ספירת)
תנו רבנן איזהו רוב בנינו (של אדם), שני שוקים וירך אחד, הואיל ורוב גובהו בגדול, איזהו רוב מנינו, קכ"ה, אמר ליה רבינא לרבא תנא מנינא אתא לאשמועינן... (בכורות מה א, וראה שם עוד)
באי זה צד מעשרין, כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן, כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, ומונין א' ב'... והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא, ואומר הרי זה מעשר... (שם נח ב, וראה שם עוד)
אמר רבי יוחנן מנאן זוגות זוגות, קינטרן קינטרן, עשירי למנינו הוא קודש... (שם ס א, וראה שם עוד)
...דתניא שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ואי אתה יכול לומר משעה שנכנסו מנו, שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחילת יובל... (ערכין יב ב, וראה שם עוד וערך יובל)
...מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה. (שם לב ב)
דרש רבי אבהו מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה יושב וסופר רביעותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה... (נדה לא א)
רבי ברכיה בשם רבי לוי אמרי, אומות העולם יש להם מנין ואין להם סכום, יש להם מנין (בראשית י') בני יפת גומר ומגוג, אבל ישראל יש להם מנין ויש להם סכום, הדא הוא דכתיב (במדבר ג') פקודיהם במספר כל זכר, פקודיהם זה המנין, במספר זה הסכום, ודכוותיה (שמואל ב' כ"ד) ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך וגו', מספר זה המנין, מפקד זה הסכום... (שיר השירים ו טו)
וירדו אחי יוסף עשרה, ולמה עשרה, שיש בהן כח לדחות הפורענות, שכן כשבא הקב"ה להחריב את סדום, והיה אברהם אבינו מבקש עליהן רחמים מן השמים, התחיל מספר מן חמשים עד עשרה, כי עשרה היא עדה, שנאמר (במדבר י"ד) עד מתי לעדה הרעה וגו', וכתיב (תהלים פ"ב) אלקים נצב בעדת א-ל... (מקץ ו)
...כך כביכול אמר הקב"ה, להעכו"ם לא נתתי מנין, לפי שאינן חשובין לפני לכלום, שנאמר (ישעיה מ') כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו, אבל אתם בני אדם העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם, לכך אני מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר פקוד כל בכור זכר, הוי ששים המה מלכות ושמונים פילגשים אחת היא יונתי תמתי. (במדבר כ)
אמר רבי לוי כל מעשיהם של ישראל משונים מאומות העולם... ובמנינם ובחשבונם, שאומות העולם מונים לחמה, וישראל מונים ללבנה... אמר להם הואיל (והקב"ה) חפץ בגאולתכם מדלג על ההרים, מדלג על הקצים ומקפץ על החשבונות והעיבורים... (פרק טו)
...לכך נאמר מאשר יקרת בעיני, אמר הקב"ה יקר אתה בעיני, שכל האומות לא נתתי להן מנין ולך נתתי מנין, משל למלך בשר ודם שהיו לו גרנות הרבה, והיו כולם טנופות ומלאות זונין ולא היה מדקדק במנין, והיה לו גורן אחת, ראה אותה נאה, אמר לבן ביתו, אותן הגרנות טנופות היו, לפיכך לא הייתי מדקדק במנין כמה כורין הן... אבל הגורן הזה... אמר ליה הקב"ה אומות עובדי גלולים טנופות הן, שנאמר ועמך כלם צדיקים, ואומר כלך יפה רעיתי, לכך אני מדקדק במנינם של ישראל... (במדבר פרק ג, תרצב)
...מפני שהאחד שם לתחלה, שאין לפניה תחלה, ושהוא שונה יקרא שני, וכשהוא משלש יקרא שלישי וכן עד עשרה, ואחר כן ישוב אל האחד, ואחר כלן ישוב אל מאה ואל אלף אין תכלית למנין, ועל כן היה גדר המנין כלל מורכב מן האחדים, והטעם שקראתיו מחשבי, מפני שהמנין אינו נכנס תחת החושים הגשמיים, אבל יושג במחשבה, אך המנוי הוא המורגש בחושים הגשמיים החמשה או במקצתם... (שער א פרק ח)
ואם ימעט הבית - ואין זעירן אינשי ביתא ממנין עשרה במיסת למיכול אימרא... (שמות יב ד)
כי תשא - לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנה לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל... שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד. (שם ל יב)
ויהיו חיי - ...ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט... (בראשית כג א)
...והנה אחד סוד כל מספר ויסודו, שנים תחלת הזוגות, שלשה תחלת הנפרדים, (כי אחד אינו מספר), וכל המספרים תשעה מדרך אחת, וי' מדרך אחרת, ואם תכתוב תשעה בעגול ותכפול הסוף עם כל מספר תמצא האחדים בשמאל והעשרות הדומות לאחדים בימין, ובהגיעך אל ה' שהוא האמצעי יתהפכו... ובדרך אחרת הם י' ספירות בלי מה, כי לא תוכל להחל אחד אם לא יהיו י', (רוצה לומר לפני י"א צריך להכלילם בי'), וי' דומה לא' וכולל האחדים מא' עד י', וכן ק' דומה לא', וכן אלף וכו'... (ויקרא ג טו, וראה שם עוד)
אמר הכוזרי, גם זה תימא, אם יש אצלכם מנין ברור מבריאת העולם. אמר החבר, בו אנו מונים, ואין בין היהודים בזה מחלוקת מהודו ועד כוש... (מאמר א מד, וראה שם עוד)
...רצונו ב"ספר" השיעור והפילוס בגופים הנבראים, כי השיעור עד שיהיה הגוף מסודר וערוך ראוי למה שנברא לו, לא היה כי אם במנין, והמדה והמשורה והמשקל, וערך התנועות וסדור המוזיקא הכל במנין... (מאמר ד כה)
...ומדתן עשר, שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, כשלהבת קשורה בגחלת... (שם כז)
וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים ועונין אחריו אמן אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס על שמע, ואין אומרים קדיש אלא בעשרה, ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה, והכהנים מן המנין, שכל עשרה מישראל הם הנקראים עדה, שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו', והיו עשרה, שהרי יצאו יהושע וכלב. וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתם, אף על פי שאין רשאין, יגמרו השאר... (תפלה פרק ח ה, וראה שם עוד)
כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין, אלא אם כן היה כח בגוף וימנו אישי הכחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם, ובעבור זה הענינים הנבדלים אשר אינם גוף ולא כח בגוף, לא יושכל בהם מנין כלל, אלא בהיותם עלות ועלולים... (חלק ב הקדמה טז)
...וכך דרשו רבותינו ז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו, וכדי להורות שהנסים הנסתרים הם עם האדם בכל יום, לכך בארו לנו רז"ל מאמר אחד, הוא שאמרו הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואחר כך ברך הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין... כוונו חכמים לומר בזה, שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום, ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד, כי אם היתה הברכה חלה במנוי, לא היה נס נסתר אלא מפורסם, ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם... ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד, וכן בעצם הדבר השקול והמנוי, ומטעם זה צותה התורה שלא ימנו ישראל לגלגולתם אלא בשקלים, כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר, ושלא ישלוט עין הרע... לכך הזכיר פעם שניה "בפקוד אותם", יהיה הראשון לשון מנין, והשני לשון השגחה, מלשון "בעת פקודתם יאבדו" (ירמיה ה' י')...וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו, ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין, אי אפשר מבלתי עונש... (שמות ל יב, וראה שם עוד וערך ישראל-מנין)
עדת בני ישראל - וסמיך ליה קדושים תהיו, שדבר שבקדושה צריך עשרה, דהיינו עדה, וכן עשרה פעמים אני ה' אלקיכם בפרשה. (ויקרא יט ב)
...ד' המורכב מהיסודות, הנחלק לשנים, הבלתי מדברים, ואלו אחרי שנמזגו מהיסודות אין הבדל ביניהם, ואינם מקבלים מספר, כי צורת איזה שהוא מורכב מהם לא נפרדה מהחומר, בהויתו תהיה ובהפסדו תפסד. והחלק השני הוא האדם, שקבל הצורה המדברת, ואפשר לו להפריד צורתו מחמרו, ובמות האחד יחיה השני, ואם כן האדם הוא הראשון לנושאי המספר, כי הנושא חלק א', והצורה חלק ב', וכמו שאמרו חז"ל בברכות ס"א, שהאדם נברא דו פרצופין. ומבואר שהנשים הם תחלת המספר, ומבואר שהרע וההפסד יכולים לבא על האדם רק מצד היותו בעל מספר זה, שאם היה אחד מיוחד בצורתו כצבא מרום, לא היה בו רע והפסד, ורק מצד החומר שבעבורו הוא בעל מספר, הוא המוטבע בעצמו בהפסד, ומצדו יזדמן כל נגע, ועל כן צריך לחשוד אותו תמיד, וישתדל לתקנו ולהביאו לעבודת החלק השני, ואם כן כאשר יתקן החצי הזה יהיה שלם. אם כן המנין ההוא אבן נגף, ותקונו שיתן כופר לה' בכל פעם שימנו, ואז יתעורר על ענין זה ויתקן החלק החמרי שבו לעבודת בוראו... (שמות ל יב)
אין אומרים קדיש בפחות מעשרה... והטעם לפי שבעשרה נשלמה הקדושה, שהיא למעלה מעשר ספירות, ולזה רומז מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (ה' א'), תניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר השמים שמים לה', ולעולם העשירי הוא קדש, שהוא שלמות הנמנין, והוא תחת כסא הכבוד, ולזה רומז מאי דכתיב העשירי יהיה קדש, וארון תשעה וכפורת טפח, ולמעלה השכינה, וגם כל המעשרות ועשיריות. ולזה רמז רבי אברהם בן עזרא באמרו הבכור והמעשר אחד הוא, ואין ביניהם אלא חשוב ממטה למעלה או מלמעלה למטה... (נר ג כלל ג חלק א פרק ה)
בביאור הקדמה הי"ו האומרת כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין, אלא אם היה כח בגוף, וימנו אישי הכחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם. בעבור זה הענינים הנבדלים אשר אינם גוף ולא כח בגוף, לא יושכל בהם מנין כלל, אלא בהיותם עלות ועלולים, הנה להיות מהות המין בכולל אישים מתחלפים במספר, הוא אחד כמו רבים במספר, הוא מבואר שלא יושכל בו מספר אלא בחלוף המקום או הזמן או מקרה מהמקרים הנמצאים בו, ולהיות מה שאינו גוף ולא כח בגוף נבדל והוא בלתי נופל תחת הזמן במה שקדם ובלתי מוגבל במקום, ולא ייוחס לו מקרה מהמקרים, הנה הוא מבואר שלא יושכל בנבדלים מנין, אלא מחלוף הנמצא בם ההוא בהיות עלות ועלולים. (מאמר א כלל א פרק טז)
בחקירה בהקדמה האומרת כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין, אלא אם יהיה כוח בגוף וימנו אישי הכחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם, ובעבור זה הענינים הנבדלים שאינם גוף ולא כח בגוף לא יושכל בהם מנין כלל, אלא בהיותם עלות ועלולים, הנה כבר יראה שההקדמה הזאת גם כן כוזבת, למה שהנפשות הנשארות אחר המות כבר יושכל בהם מנין בהכרח, וזה שלא ימלט הענין מחלוקה, והוא אם שיש שיהיה הנשאר אחר המות עצם הנפש השכלי, או השכל הנקנה לאדם באמצעות חושיו וכחותיו. ואם הוא עצם הנפש כבר תיוחד כל אחת מהנפשות במה שהשיגה מהמושכלות או מדביקות בשי"ת, ומה שהשיגה האחת כבר יתחלף במה שהשיגה האחרת, ולזה כבר ימנו, באשר ימנו אישי העצם למה שלכל אחד מקרים ייחדוהו עם היות המהות אחד. ואם הנשאר הוא השכל הנקנה, הוא מבואר שהמושכלות שנקנות לנפש האחת, כבר תתחלפנה לנפש האחרת, ולזה כבר ימנו מבלתי שיהיו עלות ועלולים, ולומר שהנשאר הוא הכנה שתדבק עם השכל הפועל ותתאחד עמו, ולזה יהיה המנין בהם נמנע, הדעת הזה כבר יתבאר שהיא דעת נפסדת, וחלילה לו לרב מהיותו בעל זה הדעת, אלא שיראה שכוון הרב באמרו הענינים הנבדלים שהיו לעולם נבדלים, ולא היו כחות בגוף במה שעבר. (שם כלל ב פרק יב)
כופר נפשו - כי הכרת המנין באישי האדם הוא לצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד בסבת חטאם, אם כן כל מנין מזכיר עוון, לכן יתן כל אחד כופר לכבוד ה', והוא רחום יכפר, ובזה אין ניכר שוע לפני דל. (שמות ל יב)
...שאין האחד ושלשה נחשבים אצל האומה הכללית, וצריך ליקח מספר שהוא גם כן כללי, ומפני כי המאה נחשב כמו אחד, שהרי כשתגיע למאות ימנה האדם מאה אחת, שתי מאות, כמו שימנה א' ב' ג', ואין חלוק בין המספרים רק שאב"ג הוא פרטי, ומספר מאות הוא כללי, וכיון שאמרנו שאין ליקח שנים ושלשה מספר פרטי, ממספר שהוא כללי, ולא תוכל לומר שיקח שלשים או ארבעים אין נחשב עשרה כמו אחד, שאם היה עשרה כמו אחד, היה מונה האדם א' עשרה ב' עשרה, כמו שימנה האדם אב"ג, אבל כשיאמר ב' עשרה יאמר עשרים, ומן שלשה עשרה יאמר שלשים, וכן כולם, לכך אין זה דומה לאחד, אבל המאות ימנה כך, מאה אחת, שתי מאות, וכן כולם... (גבורות ה' פרק נד)
...והיד שלמותה על ידי חמש אצבעות, וזה כי מספר זה יש בו שלמות, כי האחד אין בו שלימות כלל, לפי שהוא חסר התפשטות לגמרי, ומספר שתים כאשר תניח אותם לא נעשה על ידם רק הקו בלבד, כאשר תניח שתי נקודות זו אצל זו, וכל קו הוא צריך אל השלמה, בעבור שאין לקו רק התפשטות אורך ולא ברוחב, אבל מספר ד' יש לו התפשטות באורך ורוחב, כי כאשר תניח ארבע נקודות נוכחים אז יש כאן שטח מרובע, אמנם דבר זה מצד הצדדין המחולקין והם ארבע בלבד, שאין כאן צד מחולק יותר, אבל מצד אחדות אלו ד' צדדין אינם מתאחדים הצדדין המחולקים, רק על ידי אמצעי שהוא בתוכם, שהוא אינו צד בפני עצמו, והוא החמישי, והוא אחדות השטח, ולפיכך יש בשטח בחינות מחולקים עד חמשה, ארבעה לארבע צדדים, אשר כל צד הוא בפני עצמו, והחמישי הוא אמצעי, שאינו צד לגמרי, ועל ידו ארבעה הצדדין מתאחדים... ולפיכך היד שיש בה חמש אצבעות הוא כלל שלם... (שם פרק נח)
...וכבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל מקום שזכרו חכמים מספר גדול, רוצה לומר כי מצד עצמם היו מוכנים לאותה המדרגה, כמו שזכר שהיה שם ד' מאות בתי כנסיות וכו', ומה בכך אם יצא מניעה מצד אחר... (נצח ישראל פרק ז)
שבעים וחמשים אלף וגו', הוקשה להם כי היה לו לכתוב בתחלה חמשים אלף ואחר כך ע' איש, שאין להקדים מנין קטון לפני גדול, ולא דמי במספר השנים שמזכיר מספר המועט קודם למספר הרב, כי שם המספר הוא אחד, כמו שאומר שנים וששים שנה ותשע מאות שנה וכדומה, אבל שבעים איש וחמשים אלף יש להקדים המספר הרב, כמו שש מאות אלף ושלושת אלפים וגו', לכך דרשו שהיו שקולים כמו חמשים אלף, כי היו כל אחד שר חמשים. (חידושי אגדות סוטה לה ב)
ועוד דבר זה מופלג, דע כי הירח יותר ראוי למנות אליה מן החמה, וזה כי ראוי למנות אל דבר שיש לו שעור קטן, כהירח, שהוא מתחדש בחדש, ולכך הוא יותר ראוי לשער בו הזמן, וכמו שיותר ראוי למדידה הכלי שהוא יותר קטן מן הכלי שהוא גדול, לפי שאין הכל נמדד בכלי גדול... (שם שבועות ט א)
וענין המספר שגורם להשרות שכינה, אף שלכאורה הוא להיפך, כי בדבר המדוד והמנוי אין הברכה שורה, דע כי יש שני עניני מספר, המספר של עניני העולם הזה, שהוא חמרי, המספר הזה אינו טוב, כי מאחר שנספר כל פרטי לבדו, אז פירוד ואינו חיבור, וגם מורה שיש לו קץ ותכלית, אף אם תאמר שהמספר כחול הים, מכל מקום יש לו סוף ותכלית, והיה כלא היה. אמנם המספר של ענין השגת עולם הבא, זה המספר בלתי מספר, ואין לו קץ וסוף ותכלית, והוא דבר שבמנין תמיד, כי ההשגה והדביקות בו יתברך הולכת תמיד מעילוי לעילוי בלתי הפוגות, וזהו שרמזו רז"ל בדבריהם, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לעולם הבא, כלומר אינם נחים על ענין אחד, רק תמיד מתרבה והולכת השגתם בו יתברך... על כן עולם הבא לא יהיה לו סוף ותכלית, ויהיה דבר שבמנין, ולא יהיה בטל רק מונה והולך... (תורה שבכתב במדבר)
...והענין, דע כי הנה כתיב "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא", ויש להבין מהו התועלת הגדול למנות המספר הזה, ואם רוצה לומר שהכוכבים הם במספר, היה יכול לומר בלשון הנביא המוציא במספר צבאם, ועוד יש לדקדק מהו אומרו מונה מספר לכוכבים, והיה ראוי לאמר מספר כוכבים, או הכוכבים. ועוד צריך להבין מה שבמקום אחר נאמר היש מספר לגדודיו, ועל מי לא יקום אורהו. וצריך גם כן לדעת ענין ישראל שהקב"ה אסר למנותם אלא בכופר, ואמר "ולא יהיה בהם נגף", והוא באמת רצה למנותם וציוה על זה. וכל הדברים האלו הם סודות גדולים. ודע כי באמת הספירות אין להם תכלית בהיות כל מאור קטן מביט לכל המציאות נוק' שכולל הכל. ועל כן נאמר היש מספר לגדודיו, כי לפי האין תכלית הזה הם המשרתים, וזהו "ועל לא יקום אורהו", כי האור מתפשט לכל המציאות, ומכאן נמשך ריבוי המשרתים כנ"ל. אבל צריך שתדע איך שורש כל עניני העולם הוא נמשך מן המ"ק כמו שכתבתי למעלה, והנה אז הענינים היו במנין, כי לפי מה שצריך לצורך הנהגת העולם נמצא בחינתו שם, והנה אז היו כל המדרגות בפני עצמן, וכן תראה שהמלכים היו זה תחת זה וכן כל בחינותיהם כי לא נמצא החיבור עדיין, ואחר כך כשבא התיקון אז נמצא החיבור והלכו הדברים עד לאין תכלית לפי מנין ההרכבות שהוכנו במלכין קדמאין, והנה עכשיו הדברים עומדים בלי תכלית בזמן הולדתם והשפעתם, אך שצריך שיהיו נתקנים על ידי בחינת מלכין קדמאין, וזהו מונה מספר לכוכבים, כי לא יש מספר לכוכבים, כי הם בלא מספר מצד חיבור התיקון, כמו שכתוב ועל מי לא יקום אורהו, אבל הקב"ה מונה להם מספר, והוא בחלק אותם אל מדרגות המלכין קדמאין, כי באמת זה סוד המנין חלוק המדרגות, וזהו סוד הענין חלק המדרגות א"א בפני עצמן, ובתשלום תיקונם לכולם שמות יקרא...
והנה מפני כך יש סכנה לפקוד את ישראל שהוא מסוד הבחינה בסוד השבירה, שיש סכנת הנגף הנמצאת משבירת הכלים ממש כמבואר במקום אחר, אבל לפעמים גם זה צריך, ועל כן צוה הקב"ה שיעשו זה המנין לפעמים שרצה אך בשמירה הראויה, והוא בקע לגלגולת... (אדיר במרום דף לו, ועיין שם עוד)
לפקודיהם - שאין לך רשות למנותם אלא לסבת פקודיהם, אם נחסרו לבחינת חסרון, כגון שירדו למלחמה או לערוך מלחמה. בפקוד אותם - כתוב עוד פעם, לומר שאין הדבר רק בסבת חטא העגל, אלא בכל מנין, שהוא יסובב הנגף, וציוה שיהיה המנין על ידי נתינת איזה דבר לכפרה, ושלא ימנו אותם א' א', שלא יפקוד אותם אלא על ידי דבר אחר, ולכן מנאם שאול על ידי חרסית... (שמות ל יב), וראה עוד ישראל-מנין)
עשרים קרשים - כשמדבר על כללות חשבון מצורפת אומר בעשיריות לשון יחיד, וכאן מדבר על עשייתם, שיש הרחק זמני בין אחד לשני, אמר בלשון רבים קרשים. (שמות לו כג)
שבעת ימים - רצופים, בנגוד לשבעה, וכן בשאר המספרים. (ויקרא ח לג)
ההבדל בין ספר ומנה, שספר הוא אם סופר לדעת מספרם, וזה רק בדבר שדרך לספור אותם... אבל על עפר הארץ לא יצדק לשון מספר, שמי יספור את האבק והעפר, רק יצדק לשון מנה, שהמנוי הוא לדעת אם חסר ממה שהיה... (בראשית טו ה)
...ומה שהמנין מזיק, כי יש בו עין הרע, ואין ברכה שורה אלא בסמוי מן העין, והספירה תסלק הברכה, וכשכל העם מתאחדים זכותם גדולה מאד, ובמנין מפרידים כל אחד בפני עצמו, ויחופשו מעשיהם, ולכך יתנו מחצית השקל להורות שמאוחדים, וכל אחד רק מחצית. (שמות ל יב)
וחמישיתו - במספר סדורי המספר הוא לבר, יום ג' הוא אחרי יום ב', ובמספר החלקי הוא מלגו, שלישית הוא א' מג'. (ויקרא ה טז)
ושלשת ימים - הכלל הוא, שלמטה מי' יבא הענין בלשון רבים, ומי' ולמעלה ביחיד. ועוד כלל לרז"ל, ששם יחיד מורה על יחוד הצטרפות והתדמות הנמנים, והרבים להיפך, ועוד כלל, המספר יבא בסמיכות אם נודע כבר, או במספר שעומד ביחוס אל מספר אחר שכבר נודע. וחקר כאן בספרא אם רוצה לומר רצופים, או גם מפוזרים... (שם יב ד, וראה שם עוד)
שבעת ימים תהיה - אם המספר אחר הפועל יהיה עד בכלל או לא בכלל, ואם הוא לפניו כמו כאן, דוקא המספר המלא, וזה שאמר מנין שאינה טובלת מבעוד יום... (שם טו יט)
במספר - הוא סכום, ומונה הוא על המדקדק באחת, ומזה סמכו שהמכות משולשות, ושימנה המונה... (דברים כה ב)
מספר החודש: במספר ימי החודש עד עשר ועשר בכלל לא באה מלת יום, רק יאמר באחד לחדש וכו', ומעשרה ומעלה יזכיר תמיד מלת יום. ויש בזה טעם לפי דברי חז"ל, ללמד שאין מעברין החדש לדחותו אחר החידוש שני ימים רק יום אחד...
מספר מוקדם ומאוחר: יש הבדל אם בא המספר בתחלת מאמר, ובין אם בא בסופו, שאם בא המספר אחר הפועל יהיה לפעמים עד ולא עד בכלל, כמו "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים", בלי השביעי, אבל כשאמר "שבעת ימים מצות תאכלו", המספר דוקא, והם שבעה מלאים.
כשיזכיר איזה מספר על איזה נושאים, מדרך הכתוב שיבואו כל החלוקות בסדר אחד, או שיקדים הגבלת הכמות והמספר לנושאים הנגבלים, כמו שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל וגו', וכן כשיקדים המספר אל הנמנה יקדימו בכולם, כמו שבעה פרים ושבעה אילים, וכשיקדים הנמנה למספר יקדימנו גם כן בכל החלוקות.
מספר סדורי: המספר הסדורי, שני שלישי וכו', לא יצדק רק על דברים שאחד קודם לחברו בזמן או במקום, אבל בשני דברים נפרדים לגמרי, לא יצדק בהם המספר ראשון שני... והמספר הסדורי יבא תמיד אחרי המתואר, ומה שאמר ופר שני בן בקר הוא זרות, שהיה ראוי לומר ופר בן בקר שני... ומדרך המספר שיבא תיכף אחרי הנושא, כמו ולוג אחד שמן, ומה שכתוב ועשרון סלת אחד הוא זרות, כי עשרון הוא הנושא וסולת הנשוא, והיה ראוי לומר ועשרון אחד סולת, וכל מקום שהזכיר מנין קצוב ואחריו בא מספר סדורי בימים, הוא תמיד למנין ולא לחדש, כמו "שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני וגו'", שהוא שמיני למנין שבעה הנזכר מקודם...
כשמקפיד על הרציפות יבא על זה לימוד מיוחד, כמו "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה", ללמד שהיו רצופות, אבל בלא שום לימוד או רמז נוכל לומר במספר פשוט שאינו רצוף, אם לא כשבא אחריו מספר סדורי, כמו "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות", ממספר הסידורי השביעי נדע שמספר ששת ימים הוא רצוף, או במקום שאין לטעות, כמו "ואברהם בן חמש ושבעים שנה".
במספר השנה לפעמים בא המספר לבדו בלא המתואר שנה, כמו "ובשביעית יצא לחפשי", ולפעמים נזכר המתואר שנה, וההבדל ביניהם, שכל מקום שאומר שנה, היינו השנה הסתמיית, שהיא שנת העולם, וכשלא אמר מלת שנה, חשבינן שנה שלו לא שנת העולם, והיא השנה מיום ליום. (הכרמל)
תשע מאות - נראה שבמקום שהנזכר היה רב פעלים בא המספר הגדול בסוף, שאף בסוף ימיו פעל הרבה, ולהיפך, חוץ מיוצאים מן הכלל שבאו לדרשה, כמו בחיי שרה. (בראשית ה ד)
ובמדרש פקודי, איש אמונות רב ברכות וכו', בא ליישב כי במנין אין הברכה שולטת, והתירוץ כתוב גם כן בזוהר הקדוש, שכיון שהיה על פי משה, היה ברכה במנין גם כן. והענין, כי כל רבוי הוא למטה, כמו שכתוב בספר הישר, כי לכל המתקרב להקדושה נתמעט ונעשה אחד. אך על ידי אמונה כראוי, שפירוש אמונה להיות נמשך אחר השורש מקום האחדות, אף שהוא במקום הפירוד, ממילא נמשך ההארה העליונה גם בתוך המנין והריבוי כנ"ל, וזהו כל ענין המשכן כנ"ל להמשיך הארה עליונה גם תוך עבודה ועשיה, ולכך הוקם גם כן בראש חודש ניסן, כנ"ל החודש הזה לכם, ועל ידי משה אספקלריא דנהרא. (שמות פקודי תרל"א)
כל דבר יש לו שורש למעלה, ואפילו דבר קטן (קל"ח פתחי חכמה פ"ח). פירוש שכל דבר בעולם שייך לעבודת ה' ואין דבר של רשות... ועיין זוהר ריש פקודי שהקשה שהרי אין ברכה במנוי, ואיך מנו כל כלי המשכן? ומתרץ שיש מנין מצד שמאל ואין בו ברכה, ויש מצד ימין ועל זה שייך ברכה. ענין המנין משמאל, שמתעניינים לדעת אותו דבר בכל פרטיו לשם אותו דבר בלי שייכות לקדושה. והיות ואין דבר של רשות בעולם, אם מתענין באותו דבר לשם עצמו ולא לשם עבודה הרי זה רע - בחינת ע"ז - ואין בו ברכה. אבל אם זה לשם שמים, כגון פקודי המשכן ושקלים לקרבנות, אז טוב, וזה מצד ימין ויש בו ברכה. (חלק ה עמוד תעה)