מעשר   בעור וודוי

 

מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה. (דברים יד כח)

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי... (שם כו יב)

ספרי:

תוציא את כל מעשר תבואתך, מלמד שמוציאים אותו ממקום טומאה למקום טהרה, יכול אף של שאר שנים כן, מוציאים אותו ממקום טומאה למקום טהרה, תלמוד לומר בשנה ההיא, של שנה ההיא אתה מוציא, ואי אתה מוציא של שאר שנים ממקום טומאה למקום טהרה, של שנה ההיא אתה מבער, ואי אתה מבער ירק שיצא מראש השנה ועד הפסח. והנחתו בשעריך, ואם אין שם עני הניחו באוצר, איני יודע מי ידחה מפני מעשר עני, אם מעשר ראשון אם מעשר שני, תלמוד לומר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, יבא הלוי ויטול חלקו מכל מקום, דברי רבי יהודה, רבי אליעזר בן יעקב אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה... (ראה קט)

כי תכלה לעשר, יכול בחנוכה, נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ, מה קץ האמור להלן רגל, אף קץ האמור כאן רגל, אי מה קץ האמור להלן חג המצות אף כאן חג המצות, נאמר להלן חג הסכות ונאמר כאן חג הסכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, רגל שכלו בו מעשרות, הוי אומר זה פסח, מיכן אמרו ערב יום טוב של פסח האחרון של רביעית ושל שביעית היה ביעור. בשנה השלישית, יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר, תלמוד לומר בשנה השלישית, שנה שחייבת במעשר, יצאת שנה שביעית שאינה חייבת המעשר, יכול שני מעשרות נוהג בה, אין לי אלא מעשר עני שבו דבר הכתוב, מניין לרבות שאר מעשרות, תלמוד לומר מעשר תבואתך ריבה. (כי תבא שב)

 

ואמרת - בכל לשון, לפני ה' אלקיך - זה וידוי מעשר, ביערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי, וגם נתתיו ללוי, זה תרומה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה, זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה, אף על פי שאינם מעכבים את הוידוי, דבר אחר מן הבית זו חלה, דבר אחר מן הבית, כיון שהפרשתו מן הבית אין את נזקק לכל דבר, ככל מצותיך, שאם הקדים מעשר ראשון לשני אין בכך כלום, כאשר ציויתני, לא נתתיו למי שאינו ראוי. לא עברתי ממצותיך, לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ולא שכחתי, לא שכחתי מהזכיר שמך ולברכך, לא אכלתי באוני ממנו, הא אם אכלו (באנינה) אינו יכול להתוודות, ולא בערתי ממנו בטמא בין שהוא טמא ואני טהור, או הוא טהור ואני טמא, לא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת דברי רבי אליעזר, אמר לו רבי עקיבא אם למת אם לחי אמור מה תלמוד לומר למת, שלא החלפתי אפילו בדבר טהור, שמעתי בקול ה' אלקי הבאתיו לבית בחירה, עשיתי ככל אשר ציויתני שמחתי ושמחתי בו, השקיפה ממעון קדשך, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עמנו מה שהבטחתנו. (שם שג)

תלמוד בבלי:

אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה וודוי מעשר... (סוטה לב א)

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר... מאי טעמא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא לפי שאין נותנין אותו כתיקונו, דרחמנא אמר יהבי ללוים, ואנן קא יהבינן לכהנים, ולודי אשאר מעשרות, אמר ריש לקיש כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון, שוב אין מתודה על שאר מעשרות, מאי טעמא, אמר אביי הואיל ופתח בו הכתוב תחילה... (שם מז ב)

תלמוד ירושלמי:

ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, כיצד היה הביעור, נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה, ומעשר ראשון לבעליו, ומעשר עני לבעליו, מעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום, רבי שמעון אומר הביכורין נותנין לכהנים כתרומה. התבשיל, בית שמאי אומרים צריך לבער ובית הלל הרי הוא כמבוער, מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור, בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף, ובית הלל אחד שהן כסף אחד שהן פירות... כתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, יכול פעם אחת בשבוע את חייב להוציא את המעשרות ולהוציא מעשר עני, תלמוד לומר מקצה שלש שנים, אחת לשלש שנים ולא אחת לשבע, אלא בשלישית ובשביעית שני פעמים בשבוע, או קורא אני ראש השנה יכול כיוון בראש השנה את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני, תלמוד לומר מקצה שלש שנים, אין מקצה אלא בסוף שנה את מבער ואין את מבער בראש השנה, אי בסוף שנה יכול כיון בראשה של רביעית את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני, תלמוד לומר כי תכלה לעשר את כל תבואתך, כשתכלה לעשר את כל הפירות, אי כשתכלה לעשר את כל הפירות יכול אפילו בחנוכה, נאמר כאן מקצה, ונאמר להלן מקצה שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, מה מקץ שנאמר להלן במועד, אף כאן במועד, אי מה מקץ שנאמר להלן בחג הסוכות אף כאן בחג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך, אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות בפסח של רביעית, בשנה ההיא את זקוק לבערו, ואין את זקוק לבערו בשאר כל השנים, בשנה ההיא את זקוק לבער, ואין את זקוק לבער ירק שיצא מראש השנה עד הפסח...

בשנה ההיא את מוציאו מן הטמא על הטהור, ואין את מוציאו בשאר כל השנים מן הטמא על הטהור, אמר רבי לעזר כיני מתניתא, בשנה ההיא את מוציאו ממקום טומאה למקום טהרה, ואין את מוציאו בשאר כל השנים ממקום טומאה למקום טהרה... (מעשר שני ל ב)

אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור, עד שבא רבי עקיבא ולימד, שכל הפירות עד שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור. מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרא להם שם... (שם לא ב)

במנחה ביום טוב היו מתוודין, כיצד היה הוידוי, בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי, נתתיו ללוי זה מעשר לוי, וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני הלקט והשכחה והפאה, אף על פי שאין מעכבים את הוידוי, מן הבית זו חלה, ככל מצותך אשר צויתני, הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות, לא עברתי ממצותיך, לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. לא אכלתי באוני ממנו, הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות, ולא בערתי ממנו בטמא, הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות, ולא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים, שמעתי בקול ה' אלקי הבאתיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר ציויתני, שמחתי ושימחתי בו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים, עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל בבנים ובבנות, ואת האדמה אשר נתת לנו בטל וברוחות ובמטר ובולדות בהמה, אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, כדי שתתן טעם בפירות, מכאן אמרו ישראל וממזרים מתוודין, אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים, שאין להן חלק בארץ, רבי מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ... 

ויתודה ביום טוב ראשון של פסח, כדי שיהא לו מה לוכל ברגל, ויתודה בשחרית, עד כאן מצוה לוכל... נתתיו ללוי, מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה. אמר רבי יונה זאת אומרת נשרף טבלו אינו יכול להתוודות. אית תניי תני כל המצוות שבתורה מעכבות, ואית תניי תני כל המצוות שבפרשה מעכבות... (שם לב א)

אמר זעירא רבנין דתמן סברין ורבנין דהכא אמרין, מי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה, מי שיש לו תרומה בפני עצמו אינו מתודה... (בכורים ט א, וראה שם עוד)

יוחנן כהן גדול העביר את הודיית המעשר... רבי ירמיה רבי חייה בשם רבי שמעון בן לקיש מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה... ויתודה, אמר רבי אילא כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי והוא לא עשה, מעתה מי שהוא מפריש יתודה, ומי שאינו מפריש לא יתודה, כהדא דתני, עד השקיפה היו אומרים בקול נמוך, מיכן ואילך היו אומרים קול גבוה. (סוטה מד א)

מדרש תנחומא הקדום:

אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא כמה מתחטאין ויש להם פתחון פה לעושי מצות, אדם יש לו עסק אצל המלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך, כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה לו שאילתו, ספק אינו עושה לו שאילתו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם יורד לתוך שדהו רואה אשכול שביכר... מניחו בסל ועומד באמצע השדה, ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתיב אחריו היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות וגו'... (תבא ב)

מדרש הגדול:

מן הבית, מה שבבית מעכב לא מה שבשדה, שאל תלמיד אחד את רבי נחוניה בן הקנה איש אמהום, אמר לו עביטי זיתים וחמש שבלים מה הן לעכב את הוידוי, אמר לו בערתי הקדש מן הבית, מה שבבית מעכב, לא מה שבשדה, נכנס רבי יהושע אצלו, אמר לו שמעת מה ששאל תלמיד זה, אמר לו מה אמרת לו, אמר לו בערתי הקדש מן הבית, מה שבבית מעכב, לא מה שבשדה, אמר לו אומר לך דבר שראו עיני לא מה ששמעו אזני, פעם אחת עליתי לשוק עליון לשער האשפות שבירושלים, ומצאתי שם את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבן יוחנן בן זכאי יושבים ושתי מגילות פתוחות לפניהם... ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית ואדיין קדשי שמים לא נתבערו, אלא שתמהרו ותביאו חמש שבלים שהן מעכבות את הוידוי... (דברים כו יג)

רש"י:

כי תכלה לעשר - כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית קבע זמן הביעור בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו', ואמר כאן מקץ ונאמר להלן (דברים ל"א) מקץ שבע שנים לענין הקהל מה להלן רגל אף כאן רגל... רגל שהמעשרות כלים בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבתים... (שם יב)

משנה תורה:

מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר, ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני, שנאמר "כי תכלה לעשר ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית".

אימתי מתודין, במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית, שנאמר כי תכלה לעשר, ברגל שכל המעשרות כלים בו, ואין הפסח מגיע משנה רביעית אלא כל פירות שלישית נתעשרו בין פירות האילן בין פירות הארץ.

אין מתודין אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי מעשר, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. וידוי זה נאמר בכל לשון, שנאמר ואמרת לפני ה' אלקיך בכל לשון שאתה אומר, וכל אחד ואחד אומרו בפני עצמו, ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודין, ומצותו במקדש, שנאמר לפני ה', ואם התודה בכל מקום יצא. אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מן המתנות, שכן הוא אומר בוידוי בערתי הקדש מן הבית, וערב יום טוב האחרון היה הביעור, ולמחר מתודין.

כיצד הוא עושה, אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, מעשר עני נותנו לעניים, נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי, או נטע רבעי, או מעות פדייתן, הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף, נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו, נשאר אצלו בכורים הרי הן מתבערין בכל מקום. במה דברים אמורים ששורף ומבער, כשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאכול כולם קודם שיכנס יום טוב, אבל אם נשאר תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי אינו צריך לבערו, שהתבשיל כמבוער, וכן יין ותבלין הרי הן כמבוערין.

פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין אותו להתודות, ואינו חייב לבערן. מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו והגיע יום הביעור, הרי זה קורא שם למתנות, ומזכה להן לבעליהן על גב קרקע, או למי שזוכה להן לבעליהן, ומתודה למחר, שנתינת המטלטלין על גבי קרקע אינה אלא מתנה שיש בה חיזוק, אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין, מפני שנראה כמכירה, והמעשרות והתרומות והמתנות נאמר בהן נתינה ולא מכירה.

ומנין שאינו יכול להתודות עד שיוציא כל המתנות, שנאמר "בערתי הקדש מן הבית", הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי הקרוי קדש, מן הבית זו חלה, שהיא המתנה של כהנים בבית, נתתיו ללוי זה מעשר ראשון, וגם נתתיו מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה, אף על פי שאין מעכבין את הוידוי. וצריך להפריש המתנות על הסדר ואחר כך יתודה, שנאמר ככל מצותך אשר צויתני, הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות, נשרף טבלו אינו יכול להתודות, שהרי לא הפריש מתנות ולא נתנן לבעליהן, ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודין, שנאמר וגם נתתיו ללוי.

מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה, שעיקר הוידוי במעשר בו הוא, וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד מתודה, שנאמר בערתי הקדש, הקדש הראשון שהוא הבכורים, אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה אינו מתודה, שאין התרומה טעונה וידוי אלא בכלל שאר המתנות... ישראל וממזרים מתודים, אבל לא גרים ועבדים משוחררים, מפני שאין להם חלק בארץ, והרי הוא אומר "ואת האדמה אשר נתת לנו", כהנים ולויים מתודים, שאף על פי שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש. (מעשר שני פרק יא א והלאה)

ספר החינוך:

שנצטוינו להתודות לפני השי"ת ולהגיד בפינו בבית מקדשו שהוצאנו חוקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפירותינו ושלא נשאר כלום מהם ברשותינו שלא נתנו אותו, וזה נקרא מצות ודוי מעשר, ועל זה נאמר ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגו'. משרשי המצוה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטא במעשה, ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחית משרתי הא-ל, היה מחסדיו עלינו עד שלא נחטוא בהן, להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין. (כי תבא מצוה תרז)

ספורנו:

בערתי - הווידוי הוא על שבעונותינו נטלה הכהונה והמתנות מהבכורות, וגם נתתיו - אפילו שנתתיו ללוי וכו', גרמתי שיתבער מהבית, ומתפלל שישקיף בכל זאת לטובה על הבית. (דברים כו יג)

מהר"ל:

בערתי הקדש - זה מעשר שני ונטע רבעי, שבשניהם כתוב קדש, במעשר שני קדש לה', ובנטע רבעי קדש הלולים, ולא שכחתי - רוצה לומר שנתתי המעשרות באהבה לשם הקב"ה, ושבחתיו, דברכה עצמה הוי מדרבנן. (שם)

הכתב והקבלה:

תרומת ידכם - הבכורים, והוא מלשון תודה, וכן "זה יכתוב ידו לה'" (ישעיה מ"ד), וכן וודוי מעשרות, נראה דאינו לשון וודוי, וכדברי הרבי עובדיה מספורנו על שבחטאינו העבירו הבכורים מהבכורות, כי נקרא שיר, וכן בבכורים ט"ו יוחנן העביר הודיית המעשרות, ובגמרא סוכה מ"ט הודאת מעשר. (דברים יב ו)

מלבי"ם:

...ולשון מקצה שלש שנים היינו אחר כלות השנה השלישית, ומשמע שהוא בחג, שאז עולה לרגל דהא הוידוי צריך להיות במקדש, לא מבעיא לדעת הראב"ד שאפילו בדיעבד אינו מתודה רק בפני הבית אלא אף לדעת הרמב"ם (מעשר שני י"א ד') לכתחלה צריך לפני ה'... והנחת בשעריך - התוספות בחולין (קל"א) מביא בשם ספרי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת, אלמא צריך להניחו בגרן, ובאים עניים ונוטלים אותו, וכתוב אחד אומר כי תכלה וגו' ונתתה ללוי וגו', אלמא בתוך הבית מחלקו כדכתיב ונתתה, הא כיצד, עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו, מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ... (דברים יד כח)

רש"ר הירש:

בוידוי מעשר מסתיימים מצוות התורה המיוחדות, ונוספות רק עוד המצוות הבאות לקיים את התורה בכללה, הקהל וכתיבת ספר תורה... ואם נחשוב עוד שרק במצות מחוייבים לבחון את עצמנו לפני ה', אם מלאנו את חובתנו, מכאן נלמד על החשיבות המיוחדת של מתנות המעשר בכלל. כבר ביארנו כמה פעמים שעל ידי המעשר המשולש עלינו להתעורר להשתמש בחומר שניתן לנו כדי להשיג את הארת הרוח על ידי התורה - זהו מעשר ראשון, לטהר את הגוף בטהרה מוסרית - מעשר שני, ולסייע לחברינו - מעשר עני. מכאן נבין מדוע בוידוי עומד המעשר שני במקום מרכזי, והדין הוא שאם יש לו רק מעשר שני הוא יכול להתוודות, ובלעדי מעשר שני גם אם היו לו שאר המעשרות, אינו יכול להתוודות. מכאן אנו רואים שוב כי הטהרה המוסרית של חיי הגוף עומדת במרכז החיים היהודיים, ועל כך מבוססת התורה, כי בלעדי הארת החיים על ידי התורה, אין הבדל בין אדם ובהמה... (שם)