(ראה גם: מצוה)
...עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו... (יומא פה ב)
רמי ליה רב יוסף בר חבו לרבי אבהו, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, והא כתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים, מאן אלקים דיינא, אי הכי אימא סיפא, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו, תשובה ומעשים טובים. אמר רבי יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, שנאמר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך, לך התרפס ורהב רעיך, אם ממון יש בידך התר לו פסת יד, ואם לאו הרבה עליו רעים... (שם פז א, וראה שם עוד)
אבל אם תתכן התשובה מכל חטא אם לא, אומר בתשובת השאלה הזאת, כי העונות שני מינים, אחד מהם עונות שבין אדם למקום בלבד, ככחש באלקים והמחשבות הרעות והמצפונים הרעים ולאוין שבחובות הלבבות, והרבה מחובות האברים, אשר לא יחמוס החוטא בהם כי אם נפשו בלבד, ואין אשמה עליו אלא להמרותו מצוות אלקיו. והמין השני עונות שבין אדם לחבירו, והם שיש בהם ענין מעניני הרעה והחמס לבני אדם, אם בגופם אם בממונם או בזכרם, ומקבץ החוטא חמסו בנפשו בהמרותו את אלקיו עם חמסו בני אדם. ומה שיהיה מן העונות והחטאים בין האדם לאלקיו בלבד תתכן לו התשובה מהם בעודנו בחיים... אבל מה שיהיה מן העונות לאלקים ולבני אדם יקשה על האדם התשובה מהם לכמה פנים, מהם שלא ימצא העשוק או שימות, או שמקומו רחוק, ומהם שיאבד הממון מיד העושק ואין לאל ידו להשיב. (שער ז התשובה, פרק ט)
ראה מצוה-כללי, חלק ג פרק לה.
ומצינו במקומות רבים שהקב"ה חזק משפט הנהגותיהן של בריות אשר בין זה לזה, וחס על כבודם יותר מכבוד עצמו, שכן מצינו באברהם ע"ה (בראשית י"ב) "ומקללך אאר", יחס הנקמה לעצמו יתברך, ובכבוד עצמו אמר (שמואל א' ב') "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו", ולא אמר אקל... (ויקרא ה טו)
הקשה אלי חכם מחכמיהם ואמר, כי הדבר יבחן מצד סבותיו... ואמר כשתבחן תורת משה תמצא חסרה בכולן... ומצד הצורה, כי התורה ראוי שתהיה מקפת על ג' דברים, על מה שבין אדם למקום, והם מצוות עבודיות נקראות בלשונם צירימוניאליש (טקסיים), והם המצוות שאדם עושה מצד עבודת הא-ל, ועל מצוות שבין אדם לחבירו, והם המשפטים נקראים יודיציאליש, והם המצוות המתחדשות על האדם מצד משאו ומתנו עם זולתו, והם המתחייבות מצד הקבוץ המדיני, ועל המצוות שבינו לבין עצמו נקרא מוראליש (מוסריים), והם המצוות שאדם עושה אותם לקנות תכונה טובה בנפשו כיראת חטא וענוה... וזאת היתה תשובתי אליו, כי כל הדברים הללו הם בהפך האמת, מבלי הבנה וידיעה בדרכי התורה... (מאמר ג פרק כה, וראה שם עוד)
עקב תשמעון את המשפטים - ...או בל יחשבו שמשפטים בין אדם לחברו יוכלו גם לתקן בעצמם, ואין צורך באלקיים, על זה אמר שיקבלו תועלת, א' שהם יותר כשרים, ב' שיתברכו על ידם. (דברים ז טז)
כי אם ליראה - ...או ליראה מתייחס על בין אדם לחברו, שעליהם אמר ויראת מאלקיך, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו', ועל בין אדם למקום אמר ולאהבה וגו'. (דברים י יב)
ועשית הטוב והישר - טוב הוא בין אדם למקום, שכך ציותה החכמה העליונה, וגם הישר - בין אדם לחבירו לא יעשה מצד שכלו, כי אם מצד שישר בעיני ה'. (דברים יב כח)
לעשות צדקה ומשפט - ...שניהם, צדקה ומשפט, אינם ערכים קיימים בפני עצמם, הם חלק של דרך ה', האדם כולו, ולא רק חלקים מחייו צריכים להמריץ את האדם להתנהג בצדק, ולא פחד ממהפכה סוציאליסטית או אנרכיה במדינה צריכים להמריץ אותו להיות בצדק ובמשפט, כי אם עליהם לנבע מתוך פנימיותו של האדם... (בראשית יח כ)
...הדברות שבין אדם למקום מתחילות בדרישה המופנית אל השכל, אחר כך אל הדבור, אל הפעילות וחיי המשפחה, התחוקה הסוציאלית שבין אדם לחברו מתחילה בדרישה מכוונת אל פעילותו של האדם, אחר כך אל הדבור, ובסוף אל הרוח. דתיות אמיתית צריכה להקיף את כל אלה, להפנות את הרוח אל ה', ולהפעילו במעשים מתאימים כלפי בני אדם, כך שהחיים הדתיים וההתנהגות הסוציאלית מהווים אחדות אחת. (שמות כ יד)
לחת - חסר כתיב, שניהם יחידה ואחדות אחת, בין אדם לחבירו שקול נגד בין אדם למקום, הם מהוים יחד קוביה שלמה, שכל אחת מהן מהוה צד מיוחד משלו. (שם לא יח)
מכה רעהו בסתר - ...מתחיל ומסיים בעניני עריות, ובאמצע מזכיר פשעים חברתיים סוציאליים, לומר שחומרת שניהם שוה. (דברים כז כד)
ושמרתם - במצוות שבין אדם למקום שאין להוסיף ולגרע בהן, שכולם חוקים. בכל הדרך אשר ציוה - במצוות בין אדם לחבירו, שזה מיקרי דרך, ולא אמר לא תסורו, דאלו דברים שאין להם שיעור... (דברים ה ל)
ואלה המשפטים - מוסיף על ענין ראשון, כי הדברות הם דברים שבין אדם למקום, ומשפטים שבין אדם לחברו, ונסמכו לומר כי זוכין לתורה על ידי השלום, שנעשין בני ישראל אחדות אחת, כמו שאמרו רז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל בתורה. דכתיב ה' עוז לעמו יתן, והיא התורה, ה' יברך את עמו בשלום, הוא באר התורה שבעל פה, שעליה מברכין וחיי עולם נטע בתוכינו, וזה הבאר נפתח על ידי השלום שנעשה על ידי המשפטים האלה, כמו שכתוב במדרש "אתה כוננת מישרים", שעל ידי המשפטים נעשין אוהבין זה לזה, וצריך האדם לתקן עצמו בדברים שבינו למקום לזכות לתורה שבכתב, ולתקן שבינו לחבירו לזכות לתורה שבעל פה, ולא עוד אלא שזו מדריגה יתירה דכתיב מגיד דבריו וגו' חקיו ומשפטיו לישראל, וידוע דשם ישראל למעלה משם יעקב, לומר שהוא זכות גדולה כשזוכין לתקן שבין אדם לחבירו, והוא הישרות שנקרא ישר א-ל, כי האלקים עשה את האדם ישר וכו', ואחר החטא שנעשו חשבונות רבים, צריכין לתקן וליישר העקמימות והקנאה והשנאה, וזוכין לזה על ידי המשפטים... (שמות משפטים תרמ"ח)
מצוה - טעם
(ראה גם: מצוה-כללי)
כי ישאלך בנך מחר לאמר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו, לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו, כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו. (דברים ו כ)
...ואמר רבי יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, וכתיב לא ירבה לו סוסים, ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו'. (סנהדרין כא ב)
ראה גם מצוה-כללי, יומא סז ב.
רבי פנחס בשם רבי סימון כקורא תיגר על מדותיו של הקב"ה, על קן צפור הגיעו רחמיך, ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך, רבי יוסי בשם רבי סימון כנותן קיצבה למדותיו של הקב"ה, עד קן צפור הגיעו רחמיך, אית תניי תני על, ואית תניי תני עד, מאן דמר על מסייע לרבי פינחס, ומן דמר עד מסייע לרבי יוסי. אמר רבי יוסי בי רבי בון לא עבדין טבות שעושין למדותיו של הקב"ה רחמים, ואילין דמתרגמין עמי בני ישראל כמה דאמר דאנא רחמן בשמים, כך תהוון רחמנין בארעא, תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומא חד, לא עבדין טבעות, שהן עושין מדותיו של הקב"ה רחמים... (ברכות מ א)
ושור או שה, אותו ואת בנו וגו', רבי ברכיה בשם רבי לוי כתיב יודע צדיק נפש בהמתו, זה הקב"ה שכתב בתורתו לא תקח האם על הבנים, ורחמי רשעים אכזרי, זה סנחריב הרשע, דכתיב ביה אם על בנים רוטשה... (ויקרא פרק כב, תרמג)
...ואומר אני בביאור ענין זה, אדרבה, מה שעשה סבת הגעתם אל הטובה הנצחית השמעותם למה שצוום בו הוא יותר חשוב, לפי שהשכל מחייב שכל מי שהשיג טוב על מעשה שעשה, מגיע לו כפלים ממה שמגיע מן הטוב למי שלא עשה כלום, אלא שנתנו לו בחסד... וכיון שהדבר כך, הכריע עלינו בוראינו אל החלק היותר חשוב, כדי שתהא תועלתנו בגמול כפלי תועלת מי שלא עשה... (מאמר ג הקדמה)
...ואמר כי השכל מחייב לגמול טוב לכל מטיב בטובה אם היה צריך לה, או בתודה אם לא היה צריך לגמול, וכיון שזה מחיובי השכל הראשוניים, לא יתכן שיזניחהו הבורא יתרומם ויתהדר כלפי עצמו, לפיכך חיובי שיצוה את ברואיו לעבדו ולהודות לו על שבראם, וכן השכל מחייב, שאין החכם מרשה לחרפה ולהתפרץ נגדו, לפיכך נתחייב גם שיאסור הבורא את זה על ברואיו... (שם פרק א, וראה שם עוד ומצוה-כללי)
והנה מתועלתיות קדוש מקצת הזמנים בבטול המלאכות בהן, תחלה כדי לנוח מרוב העמל, ועוד להשיג בהן מעט מן החכמה, ולהוסיף מעט בתפילה, ויתפנו בני אדם לפגוש זה את זה בהתקבצם ויזכירו זה לזה דברים מעניני הדת ויכריזו עליהם, וכן כל כיוצא בזה. ומתועליות כבוד אדם מסויים, כדי ללמוד ממנו את התורה יותר, ושיהיה שליח צבור, וכדי לחבב את הצדקות על בני אדם כדי שיגיעו למעלתו ושישתדל הוא להכשיר בני אדם, כי לכך הועד, וכן כל כיוצא בזה.
ומתועלתיות אסור אכילת מקצת בעלי החיים, כדי שלא ידמה לבורא, כי לא יתכן שיתיר לו אכילת מה שדומה לו ולא שיטמאהו, וכדי שלא יעבוד האדם שום דבר מהם, כי לא יתכן לעבוד מה שניתן לו למאכל ולא מה שנחשב אצלו טמא. ומתועליות הרחקת ביאת מקצת הנשים, אשת איש הרי כפי שהקדמנו, אבל האם והאחות והבת מפני שההכרח מביא לידי התיחדות עמהן, והתרת נשיאתן תביא לידי זנות עמהן, וכן כדי שלא תארע קטטה על המדות הנאה בין קרוביה, וכדי שלא ירחיקו את המדות המכוערות כשיראו שאין קרוביה רוצים אותה.
ותועליות הטומאה והטהרה כדי שישפל האדם בעיני עצמו מעצמו, ושתתחבב עליו התפלה לאחר הפסקתה כמה ימים, ושיכבד בעיניו הקודש לאחר שנמנע ממנו זמן מסוים, וכדי שיתן את לבו ליראה.
ועל דרך דוגמא זו כאשר מתחקים על רוב המצוות הללו השמעיות, ימצא להן מסעיפי הטעמים ותועליות הנמוקים ענינים רבים, וחכמת הבורא וידיעתו למעלה מכל מה שמשיג האדם, כמו שאמר "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. (שם פרק ב)
זאת חוקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. (במדבר יט ב)
...ואין לנו לחפש אחר טעמי המצוות, ועל דרך הסברא אולי היה כן כדרך הפגול, בעבור שהיה קרב לגבי המזבח, אין ראוי להיות הנשאר פגול, כי יחלל קדש שהקדיש אם ישאר ממנו עד שהיה פגול, וככה זה אם יכרתו האבנים לבנות המזבח, אולי יחולל הנכרת מן האבנים לעבודה זרה או למקום המטונף, וזה אינו כבוד... (שמות כ כב)
כלאים - ...וטעם השדה והבגד להיות לזכרון, כי יש מצוות רבות לזכר, כחג המצות וסוכות וציצית... (ויקרא יט יט)
ואמרת אליהם - טעמי המצוות שהם מחויבים לשמרם לבדם. (שם כא א)
...ורבים אמרו כי אין חטא עוון במחשבת הלב ואין עליהם שכר ועונש, ויש ראיות רבות להשיב עליהן, ולא אאריך, רק אראה להם "לב חורש מחשבות אוון", "הטיבות כי היה עם לבבך", "ולישרים בלבותם"... ועיקר כל המצוות ליישר הלב, ורובם זכר, והמזיד והשוגג יוכיחו, (שהולך אחר המחשבה). (דברים ה טז)
...ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות, מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר, ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית... וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם בטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם וגילה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה, ולכן יאמר הכתוב במופתים "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"... ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע וכופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון, והחמיר מאד בענין זה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח... וכן כל היוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים... וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעיון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו... (שמות יג טז)
לא תניף אליהם ברזל - ...וטעם המצוה בדברי רבותינו להדור מצוה, שלא יונף המקצר על המאריך... והרב אמר במורה הנבוכים, שהיא הרחקה שלא יבואו לעשות בהן צורה... ואני אומר כי טעם המצוה בעבור היות הברזל חרב, והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך... ולכן לא יובא בית ה'... ולמצוות טעמים רבים בכל אחת, כי יש בכל אחת תועלות רבות לגוף ולנפש. (שם כ כג)
כי יקרא קן צפור לפניך, גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כי הטעם בשתיהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין... ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר. ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים, האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה, שיהיה בכל המצוות טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בבראשית רבה, וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר "כל אמרת א-לוה צרופה". וזה הענין שגזר הרב במצוות שיש להם טעם מבואר הוא מאד, כי בכל אחת טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך, וכבר אמרו רז"ל, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו', ודרשו ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי ניהו טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה, שאמר שלמה על הכל עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ואמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה אדומה, אבל לאחרים חוקה, דכתיב "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון", יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידין להיות צפוים לעולם הבא, כהדין סמיא דנפי... הנה ביארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה בשבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם... אבל אלה ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחד להם, שרצו לומר, שאין התועלת במצוה להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך, ולדעת את השם, וזהו לצרוף בהן, שיהיו ככסף צרוף... להוציא מלבנו כל אמונה רעה, ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד...
והביאו ראיה אחרת, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות, והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה טמאים המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת, ואמר אם חכמת חכמת לך, הזכירו כי המצוות המעשיות כגון שחיטת הצואר, ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, אם כן כולן לתועלתנו בלבד, וזה כמו שאמר אליהו, "אם צדקת מה תפעל בו"...
ושאלו בירושלמי נדרים אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה הזאת, אי זהו כבוד המקום, כגון סוכה שאיני עושה וכו'... משמע דלנפשיה הוא ממש דמהני, כהדה "אם צדקת מה תתן לו"... הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שמצוה בהן שיהיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל לרחם על נפשותינו, וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים, "אתה הבדלת אנוש מראש וכו', ואם יצדק מה יתן לך", וכן אמר בתורה לטוב לך וכו', כאשר פירשתי.
וכן מה שאמרו לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, לומר שלא חס הא-ל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות, ושלא נתאכזר האכזריות התפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד, ומפני זה אמרו טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, וכן יקראו הם כל המצוות שבתורה עשה ולא תעשה גזרות... (דברים כב ו)
...ולא ידעו איך יתחייבו אלו התורות, כאשר לא ידוע איך ירד כבוד ה' ביניהם ואש ה' על קרבנותם, ואיך שמעו דבור הא-ל... (מאמר ב מח)
...והיתה שמירת השבת היא בעצמה ההודאה באלקות, אבל כאילו היא הוראה בדבור מעשי, כי מי שמקבל מצות שבת בעבור שבה היתה כלות מעשה בראשית, כבר הודה בחדוש מבלי ספק, ומי שהודה בחדוש הודה במחדש העושה יתברך, ומי שלא קבלה יפול בספקות הקדמות, ולא תזך אמונתו לבורא העולם, אם כן שמירת מצות השבת מקרבת אל הבורא יתר מהפרישות והנזירות... (שם נ)
אמר החבר, כבר אמרתי לך, שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלקי, וראוי שלא נטרח לבקש עלת אלה הגדולות והדומה לזה, אבל שאני אגמר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שיהיו הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת... (שם ס)
...אבל המעשים האלוקיים אין שכלנו מגיע אליהם, נדחים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואותיו והנהגותיו, הלא תראה המילה כמה היא רחוקה מן ההקשה, ואין לה דרך אל ההנהגה, וכבר קבל אותה אברהם עם קושי הענין על הטבע, והוא בן מאת שנה, בנפשו ובבניו, והיתה אות ברית להדבק בו ובזרעו הענין האלקי... (מאמר ג ז)
...ועם הסברא וההתחכמות ישובו הדינים האלו בהפך, על כן לא תהלך אחר סברתך והקשתך בתולדות המצוות, פן תפול בספקות יביאוך למינות, ולא תסכים דעתך עם חבריך בדבר מהם, כי לכל אחד מבני אדם סברא והקשה. אמנם צריך שתעיין בשרשים מן המקובל והכתוב וההקשות הנהוגות על הסדר המקובל להשיב התולדות אל האבות, ומה שיוציאך אליו האמן בו, ואם יהיה רחוק אצל סברתך ומחשבתך, כאשר תרחיק המחשבה והסברא העדר הריקות, וההקשות השכליות מחייבות זה, וכאשר תרחיק הסברא שיכול להתחלק הגוף לאין תכלית, וההקשה השכלית מחייבת זה... כי כל מה שהתירו חכמים לא היה לסברתם ולא במה שנראה לדעתם, אך בתולדות החכמה הירושה והמקובלת אצלם, וכל מה שאסרו כן, ומי שנלאה מהשיג חכמתם ולקח דבריהם כטעמו וסברתו, יהיו נכרים בעיניו, כאשר הם דברי הטבעים והגלגלים נכרים בעיני עם הארץ... (שם מט)
...ונתבאר מזה, כי אין קורבה אל האלקים אלא במצות האלקים, ואי אפשר לדעת מצות אלקים אלא מדרך נבואה, לא בהקשה ולא בסברא, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה אלא בקבלה הנאמנה, ואשר מסרו לנו המצוות ההן לא היו יחידים, אבל היו רבים וחכמים וגדולים שהגיעו הנביאים... (שם נג)
מי שאמר בתחנונים, מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר. (תפלה פרק ט ז)
ראוי שיתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילא אל יהי קל בעינו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול... אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה התורה ציווי על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". (מעילה ח ח)
ראה גם מצוה-כללי, תמורה ד יג.
כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד, לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות, שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר שהתורות כלם נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצוות כלם יש להם סבה, ומפני התועלת צוה בהם, והיות לכלם עלה, אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם, ולא נדע אופני החכמה בהן, הוא דעתנו כלנו ההמון, והסגולות וכתובי התורה מבוארים בזה "חוקים ומשפטים צדיקים", "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", ואלו שנקרא חוקים, כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו, דברים שחקקתי לך כבר, אין לך רשות להרהר בהם, והשטן מקטרג בהן, ואומות העולם משיבין עליהם, לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולת ההבל כמו שזכרנו, אבל יאמין המון החכמים שיש להם עילה, רצוני לומר תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקצור דעתנו, או לחסרון חכמתנו.
כל המצות אם כן יש להם סבה, רצוני לומר כי למצוה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה מהם, מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאסור הערלה וכלאי הכרם, והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו משפטים, ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו חקים, ויאמרו תמיד "כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק הוא, מכם", רוצה לומר שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה בדבר מהמצוות שענינו כן, החסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סבות המצוות כולן, מלבד פרה אדומה, וכן אמרם שהשם העלים סבות המצות שלא יזלזלו בהן, כמו שאירע לשלמה בשתי המצוות אשר התבארה עילתם, ועל זה העקר נמשכו כל דבריהם וכתובי הספרים יורו עליו. אלא שאני מצאתי דבר לחכמים ז"ל בבראשית רבה, יראה ממנו בתחלת המחשבה שקצה המצוות אין להם עלה אלא המצוה בהן לבד, ולא כיון בהן תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת. והוא אמרם "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף, הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר אמרת ה' צרופה וכו'". ועם היות המאמר הזה נפלא מאד, שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פרשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה, עד שלא נצא מסדר דבריהם כלום, ולא נפרד מהשורש המוסכם עליו. והוא היות כל המצוות, בוקש בהם תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר ריק הוא וגו', ואמר "לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים", ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין, הוא שאספרהו.
וזה שכלל המצוה יש לה סבה בהכרח, ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד. והמשל בו, שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת, כמו שאנחנו עתידים לבאר. אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, בפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן לצרף בהן את הבריות. וכן יתבאר לך ממשלם, שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמיתת הדבר הוא, כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים, כיון למיתה הקלה עם קלות המעשה... ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש, והאחד איל, והיות מספרם מספר מיוחד, זה אי אפשר לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים, הוא בעיני משתגע שגעון ארוך, ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות. ומי שידמה שאלו יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת. ודע שהחכמה חייבה, ואם תרצה אמרו שהצורך הביא להיות שם חלקים שאין להם סבה, וכאלו הוא דבר נמנע בחק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת. ואופני ההמנעות בו שאמר למה היה כבש ולא היה איל, השאלה ההיא בעצמה היתה מתחייבת אלו נאמר איל במקום כבש, שאי אפשר מבלתי מין אחד, וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמנה, כן היו שואלים אם היו שמונה או י' או כ', שאי אפשר מבלי מספר בהכרח...
ואשר אמרו "תמים", מהיות לכל מצוה סבה, ואשר ידע מהם שלמה הוא תועלת המצוה בכלל, לא חקירת כל חלקיה. ואחר שהענין כן, אני רואה לחלוק התרי"ג מצוות לכללים רבים, ויהיה כל כלל כולל מצוות רבות שהן ממין אחד או קרובים בענינם, ואגיד לך סבת כל כלל מהם, ואראה תועלתו אשר אין ספק בה ולא מדחה, ואחר כך אשוב לכל מצוה בפני עצמה, מהמצוות ההם אשר יכללם הכלל ההוא, ואבאר לך סבתה עד שלא ישאר מהם רק קצת סבות מעטות מאד הם אשר לא התבארו סבתם עד היום... (חלק ג פרק כו)
כונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף, אמנם תקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמיתיות כפי יכלתם, ומפני זה יהיה קצתם בפירוש וקצתם במשל, שאין בטבע ההמון לסבול השגת הענין ההוא כפי מה שהוא.
ואמנם תקון הגוף יהיה כתקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה הענין ישלם בשני דברים, האחד מהם להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכלתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל. והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח, עד שיסודר ענין המדינה... (שם פרק כז)
ממה שצריך שתתעורר עליו הוא, שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה תורה מהן תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל, והוא מציאות השי"ת, ויחודו, וידיעתו... אלו כולם תכליות אחרונות, לא יתבארו בפרט מוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות. ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתקון עניני המדינה, כאמונתנו שהוא יתעלה יחר אפו במי שימרהו, ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו... והעולה בידינו מכל מה שהקדמנו עתה בזה הענין הוא, שכל מצוה, אין הפרש בין שתהיה מצות עשה או מצוות לא תעשה, שיהיה ענינה להסיר העוול, או להעיר על מדה טובה, מביאה לטוב החברה, או נתינת דעת אמיתית שראוי להאמינה, אם לפי הענין בעצמו או בהיותו הכרחי בהסיר העוול, או בלמוד מדות טובות, שהמצוה ההיא מבוארת העלה גלוית התועלת, ואין במצוות ההם לשאול תכליתם, כי לא נבוך אדם כלל, ולא שאל למה נצטוינו להאמין שהשם אחד, או למה הוזהרנו מרציחה וגניבה או מן הנקמה, או למה נצטוינו באהבת קצתנו אל קצתנו, אבל אשר נבוכו בהם בני אדם ונחלקו הדעות, עד שיאמר קצתם שאין בהם תועלת כלל אלא מצוה לבד, ואמרו אחרים שיש להם תועלת ונעלמה ממנו, אם המצוות אשר לא יראה מפשוטם תועלת באחד מן הג' ענינים אשר זכרנו, רצוני לומר שלא יתנו דעת מן הדעות האמיתיות, ולא ילמדו מדה טובה, ולא ירחיקו העוול, אבל הנראה מענינם שאין מבוא למצוות ההן לא בתקון הנפש בנתינת אמונה, ולא בתקון הגוף בנתינת דרכים וסדרים מועילים בהנהגת המדינה, או הנהגת הבית, כאזהרה משעטנז וכלאים ובשר בחלב... והנני עתיד להשמיעך ביאורי לכולם, ונתינת סבותם האמתיות המבוארות במופת, מלבד חלקים ומצוות מועטות, כמו שזכרתי לך. ואבאר שכל אלו וכיוצא בהן אי אפשר מבלתי שיהיה להם מבא באחד מן הג' ענינים, אם תקון אמונות, או תקון עניני המדינה, אשר לא יושלם כי אם בשני דברים, בהסיר העוול, ובלמוד מדות טובות, והבן מה שאמרנוהו באמונות, כי פעמים שתתן המצוה אמונה אמיתית, היא המכוונת לא זולת זה, כאמונת היחוד וקדמות השם, ופעמים תהיה האמונה ההיא הכרחית להסיר העול או לקנות מדות טובות כאמונה שהשם יתעלה יחר אפו על מי שיעשוק... (שם פרק כח)
מבני אדם שיכבד עליהם נתינת סבה למצוה מן המצוות, והטוב אצלם שלא ישוכל למצוה ולאזהרה ענין כלל, ואשר יביאם אל זה הוא חלי שימצאוהו בנפשות, לא יוכלו להגות בו ולא ידעו לומר אותו, והוא שהם יחשבו שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות, ומפני כך נצטוינו בה, יהיו כאלו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל, אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל ולא יביא לתועלת, יהיה בלא ספק מאת השם, כי לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה. כאילו אלו חלושי הדעת היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת, והשם לא יעשה כן, אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו, ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו עשותו חלילה לו חלילה. אבל הענין בהפך זה, והכוונה כולה להועילנו כמו שביארנו מאמרו, לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה... (שם פרק לא)
...והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים... לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו, שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם, הוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה, שיקרא לעבודת השם, ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה. ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם, והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך... (שם פרק לב, וראה עוד קרבן-טעם)
מכלל כוונת התורה השלמה גם כן להרחיק התאוות ולבוז בהם ולמעטם בכל יכולת, שלא יכוין מהם אלא ההכרחי. וכבר ידעת שרוב תאות ההמון ושלותם אמנם הוא בהרבות במאכל ובמשתה ובמשגל, וזהו המבטל לשלמות האדם האחרונה, המזיק לו גם כן בשלמותו הראשונה, המפסידה לרוב עניני אנשי המדינה והנהגת הבית... ולזה עשה השי"ת תחבולה בתתו לנו מצוות שיבטלו זה התכלית וירחיקו מחשוב בה בכל צד, ומנע מכל מה שמביא לרוב תאוה ולהנאה בלבד. הלא תשתכל דברי התורה איך שצותה להרוג מי שנראה מענינו שהוא מרבה מבקשת הנאת המאכל והמשתה, והוא בן סורר ומורה, והוא אמרו זולל וסובא, וצוה לרגום אותו באבנים ולמהר לבערו מן העולם, קודם שיגדל ענינו וימית רבים ויפסיד עניני אנשים טובים ברוב תאוותו.
וכן מכלל כוונת התורה תרבות, ושיהיה אדם נשמע לחבריו ושלא יהיה קשה בלתי נשמע לחבריו, אך יהיה עושה רצון חבריו ועונה אותם ונשמע אליהם לחפצם ושב אל רצונם. כבר ידעת מצותו יתעלה "ומלתם את ערלת לבבכם"... וכן מכוונת התורה הטהרה והקדושה, כלומר הרחקת המשגל ולהשמר ממנו ולמעטו ככל אשר יוכל... (שם פרק לג)
...אלה המצוות כולם כשתשתכל בהן אחת אחת תמצאם גלויי התועלת, כחמלת העניים והדלים, ולעזור האביונים במינים חלוקים, ושלא יציק לצריך ולא יענה לב איש חלוק... ענין התרומה והמעשר כבר באר סבתם, "כי אין לו חלק ונחלה עמך", וכבר ידעת סבת זה, כדי שיהיה זה השבט כולו מיוחד לעבודת השם ולידיעת התורה... אבל מקרא בכורים יש בו מדת ענוה גם כן, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי השם וגמולותיו להודיע לבני האדם... ומפני זאת היראה צוה במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ולפני שכינתו, וכבר ידעת גם כן חזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", ואמר "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו'", ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש, אם כן כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא כבר נודע תועלתה...
וכן המצוות אשר ספרנום בהלכות ערכין וחרמין, כולם הולכים על דרך הצדקות, מהן מה שהוא לכהנים, ומהן מה שהוא לבדק הבית, ובכולם גם כן יגיע לאדם מדת הנדיבות... (שם פרק לט, וראה שם עוד)
...אמר "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך". התבונן איך באר לך כי הכונה היתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת, והיא ליראה את השם הנכבד והנורא, והיות זה התכלית המגעת במעשים תדעהו מאמרו בזה הפסוק "אם לא תשמור לעשות", הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה, אבל הדעות אשר למדתנו התורה, והם השגת מציאותו יתברך ואחדותו, הדעות ההם ילמדונו האהבה כאשר בארנו פעמים... (שם פרק נב)
והמין השלישי הוא שלמות בגוף האדם יותר מן השני, והוא שלמות מעלות המדות, והוא שיהיו מדות האיש ההוא על תכלית מעלתם, ורוב המצוות אינם רק להגיע אל זה המין מן השלמות, וזה המין מן השלמות גם כן איננו רק הצעה לזולתו... (שם פרק נד)
...שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צותה מה שצותה, אלא מפני זאת הסבה, רצוני לומר כדי שנתרחק מן הצד האחד (של מדות מגונות) יותר על צד ההרגל, שאסור המאכלות כולם, ואסור הבעילות האסורות, והאזהרה על הקדשה, ומה שהצריך בכתובת האשה וקדושיה, ועם זה אינה מותרת תמיד, אבל תאסר בעם הנדות והלידה, ועם כל זה גזרו רבנן ז"ל למעט המשגל ומנענוהו ביום, זה כולו צונו השי"ת להתרחק מקצת רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתתחייב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבתורה כנתינת המעשרות, לקט השכחה והפאה והפרט, ודין שמיטה ויובל, והצדקה די מחסורו, זה כולו קרוב ביתרון טוב הלבב עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול, ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב, עד שיתחזק בנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחון רוב המצוות ותמצאן כולן, שהן מלמדות ומרגילות כחות הנפש, כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט), "עזוב תעזוב עמו" (שמות כ"ג)... (פרק ד)
ועל דרך הפשט טעם המצוה הזאת(בשר בחלב) לפי שהוא מטמטם את הלב, הרי החלב נעשה מן הדם, והדם מזגו רע ומוליד אכזריות, ואחד מטעמי האיסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים, ולכן טבעי הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי, ואף על פי שנשתנה עכשיו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות, מכל מקום כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחלה, והתערבם יחד מטמטם את הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל... והרמב"ם ז"ל כתב בזה טעם בטעמי המצוות, כי מפני שהיה מנהג עובדי אלילים שהיו אוכלים בשר בחלב בבית תועבותם בימי חגיהם, על כן באה התורה לאסור אותו, ויאמר הכתוב, כשתבא שלש פעמים בשנה לבית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו, כענין מנהגי עובדי גלולים...
ומן הנראה כי הטעמים האלה בלתי מספיקים, ואינם עיקר בטעם המצוות, אלא לדחות את השואל, שהרי מצוה זו מכלל החוקים היא, מכלל פרה אדומה ושעיר המשתלח, וכן דרשו רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה צותה התורה בשר בחלב ופרה אדומה ושעיר המשתלח, וכיון שכן דעת חכמים שהמצוה הזאת מסתרי התורה, כי בודאי לעתיד לבא לא יהיה שם לא טמטום הלב ולא עבודה זרה, שהרי אנו מובטחים בהבטחת (דברים ל') "ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'", אבל המצוה הזאת יש לה סוד.
ועל דרך הקבלה כבר ידעת כי כל המצוות כולן אלקיות, וכל אחת מהן מצויירת לציורי דברים של מעלה, אף כי החקים זכרון ודוגמא של מעלה, כי על כן נקראו חקים, לפי שהם חקוקים למעלה. והבשר והחלב דוגמא ורמז כנגדם למעלה דברים מיוחדים, וכשם שהבשר והחלב כל אחד מותר בפני עצמו, כן הדברים ההם כל אחד ואחד מיוחד בפני עצמו, וכשם שאין עקר האסור אלא החבור, והתורה הרחיקתו, וגזרה ביניהם הבדל ורחוק, כן הדברים ההם, יש לנו להבין כי יש ביניהם הבדל, ואין להשוות קדושה של מעלה לקדושה של מטה, אף על פי שהכל מיוחד זה בזה. ובעולם הזה שיש בו יצר הרע נצטרך ליחד אותם, ומיחדין ואומרין כי הוא ושמו אחד, ועל כן אמרו רז"ל, לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה בשר בחלב אסור, כיוונו במאמר זה, כי אף על פי שהיא מצוה מוטלת עלינו, נוהגת במזוננו ומאכלנו בעולם הגופני הזה, אין העולם הזה כדאי, ואיננו ראוי להתגלות בו הטעם והסוד, מפני שהעולם הזה יש בו יצר הרע, ולא תסבלהו דעת הבריות, אולי יחשבו על השם ויהרהרו אחר שתי רשויות חס ושלום, אבל לעתיד לבא בזמן בטול יצר הרע, והוא זמן תחיית המתים, שם יבינו הכל, הסוד מעקרו... וזה גלוי הטעם להקב"ה בעבור כי אין גלוי הטעם והסוד בעולם הזה, אלא באותו זמן, שכן יהיה איסור בשר וחלב בטל... ולכך דרשו חז"ל "את חקותי תשמרו וגו' אני ה', אני חקקתים, ואין לך רשות להרהר בהם", כלומר, אני חקקתים למעלה ואין לך רשות להרהר בהם, כי ההרהור בטעם מן החקים כיוצא בזה הוא מזיק בעולם הזה מצד יצר הרע המכשיל את האדם... (שמות כג יט)
חקת התורה - פירשו המפרשים, לשון חק וגזרת המלך, כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה... אבל עקר לשון חוקה מלשון חקיקה, ירמזו לדבר החקוק ומצויר למעלה... ועוד נקראים חקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיה ה') "אשר שמתי חול גבול לים, חק עולם לא יעברנהו", וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם, ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם. וצריך אתה לדעת שיש הפרש בין חק וחקה, כי המצוה הנקראת חק היא הנמשכת ממדת זכור... והמצוה הנקראת חקה נמשכת ממדת שמור, וזהו את חקותי תשמרו הנאמר בכלאים... (במדבר יט ב)
...ועל דרך השכל, שלח תשלח את האם, טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מהאכזריות, שהיא תכונה רעה בנפש, וכענין שאסרה תורה לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד... ויש עוד דעת אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חורבן קנה ורחוק בניה, ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו "ורחמיו על כל מעשיו" ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים... (דברים כב ז)
הנסתרות -...ושמעתי בשם הרמב"ם בפירוש פסוק זה, הנסתרות לה' אלקינו, יאמר סודות התורה הנסתרים וטעם המצוות לשם יתעלה, ואם יזכה אדם שיקח אזנו שמץ מנהם בידיעת שרש המצוה ועקרה בנסתר שבה, אל יפטר בכך מן הנגלה, שלא יעשה המצוה בענין גופני אין לו להמנע, שהרי הנגלות לנו ולבנינו לעשות... (שם כט כח)
...משרשי המצוה, הקדמה: לא יספק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה דבר, שהרי אפילו על משה רבינו עליו השלום אמרו ז"ל (ראש השנה כ"א ב') חמשים שערי בינה הן, וכולן נמסרו לו חוץ מאחת, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וכן לא יספק כל מי שיש לו מח בקדקדו כי השם שהוא אב החכמה ומאתו נמצאת בו נכללת כלה, ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר אל בריותיו רק לתועלתם ולטובתם, ולהרחיק כל נזק מעליהם, ועל כן באשר נשיג בחכמתנו מן המצוות, לדעת התועלת המגיעה לנו בהן, נשמח בו, וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתנו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם על כל בריה, ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה, ועל כן צונו עליה. וכבר הודיעונו ז"ל למה לא נודע הטעם בכל המצוות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה, שהרי שלשה מהן נתגלה טעמן, ונכשל בהן גדול העולם... וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן, כי יכסף להציץ מן החרכים להתענג בזוהר מראיתן וללקט מעליהן לחגר בהן, אין ראוי לתת בזה עליו אשם, אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם... ועל תתמה בני על עניני הטומאה, אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטומאה תזיק אל הנפש ותחליאה קצת... כלומר שמעינות השכל שהוא הנפש הקיימת מתקלקלים קצת בענין הטומאה, ואל תתמה בהתקלקל השכל בענינים הגשמיים, אף על פי שאינו מינו, כי מפני שיתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים... (שמיני מצוה קנט)
ראה עוד מצוה-כללי, תצוה מצוה קד.
גם אפשר לפרש כי החכמה הנזכרת בזו המשנה אינה חכמת עשיית המצות, כי אם החכמה העליונה חכמת הקבלה, והיא ידיעת טעמי המצוות, ועליה אנו מתפללים בכל יום "והאר עינינו בתורתך", כי מה חסרנו באומרנו "ותן בלבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד וללמד", שאמרנו אחר כך והאר עינינו בתורתך... (אבות ג יב)
סוד ה' - דע כי מרום מעלת המצוות לא יוכל השיגם בפעם אחת, אבל נקבל סודותיהם בזה העולם, ובשכר זה נדע טעמיהם לעולם הבא עין בעין. וכבר כתבתי זה על השלמות (תהלים ט"ו) בפסוק "מי יגור וגו'", ולזה אמר דוד ע"ה כי ינחיל הא-ל ית' סודותיו ליראיו וברית כרותה יכרות להם להודיעם ידיעה ברורה לעולם הבא. אמרו ז"ל (אליהו זוטא פרק כ') עתיד הקב"ה לגלות להם לישראל טעמי התורה... (תהלים כה יד)
והנה יש כאן מקום עיון, כי זה ראוי שימשך על דעת מי שיחשוב שאין טעם למצוות התורה כלל, אלא כולן נמשכות אחר הרצון לבד, ולפי זה אחר שהדבר מצד עצמו איננו ראוי להיות טמא או טהור דרך משל, אבל מה שטמאתו והטהרתו נמשך אחר הרצון לבד, הנה אם כן לפי זה הנמשך אחר כל מה שיניחו חכמי הדור שאין אפשר שיהיו דבריהם על היפך האמת, ואי אפשר שימשך מהענין ההוא בנפשותינו דבר מגונה כלל, אבל אחרי שאנחנו לא נבחר בזה הדעת, אבל נאמין שכל מה שמנעתהו התורה ממנו מזיק אלינו ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סבתו, לפי זה הדעת אם כן, כשיסכימו החכמים בדבר אחד טמא שהוא טהור מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור, ואלו יסכימו הרופאים על סם אחד שהוא חם במעלה ראשונה, והוא על דרך משל חם במעלה הרביעית, שאין ספק שלא תמשך פעולת החום בגוף מה שיסכימו בו הרופאים, אבל כפי טבעו בעצמו, כן הדבר שאסרה לנו התורה מצד שהוא מזיק בנפש, איך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו החכמים שהוא מותר, זה אי אפשר רק על צד הפלא, והיה ראוי אם כן יותר שנמשך בזה על פי מה שיתברר לנו מצד נביא או בת קול שעל דרך זה נתברר לנו אמיתת הדבר בעצמו... (דרוש יא)
...והנה הבאים להסתופף בדברי התורה האלקית נחלקו לג' כתות, הכת ההמונית המקבלת כל דבר, כגון "ויתעצב אל לבו" ככתבו, ב' בעלי החקירה המצרפים כל דבר בשכל ובמחקר, חלק מהם יקבלו במשפט העיוני רק מה שלא יהרס מפנות התורה, כגון מה שיאמר דברה תורה כלשון בני אדם, ועל השאר יאמרו שקצר השכל מהשיג הענין, והחלק עזי פנים המבטלים דברי תורה מפני הגזרה העיונית. אמנם יש להתפלא שימצאו בתורה האלקית מצוות שיראה כאילו כיוונה התורה להעלימם, אך ראוי שיוודעו לחכמים ולנביאים ויסתרו מאדם רק לקוצר שכלו והשגתו, ולא שיכוון בהם ההסתר, כי יסתירו דבר מאיש שאינו כערכו, ב' שלא ירצה לקבל סודו, ג' שראוי להסתירו מפני גנותו וענשו, ד' שיתבזה הדבר על ידי האיש שיגלו לו, כי יקשקש בו כפעמון לכל, ה' דבר שמטבעו להסתירו, כמו הכל יודעים למה כלה נכנסה לחופה, שהפרסום בלבדו גנאי, כפי שהוכרח טבע היצירה להסתיר אברי המשגל והיציאה בכל בעלי החיים, ו' שעל ידי הגילוי תמנע כוונתו, ולאלו הטעמים התכוון דוד המלך בתפלתו, גל עיני וגו'.
וכן בפרה אדומה מצאנו הרבה מאמרי חז"ל על טעמיה, אם כן מצינו בפרה צד העלם וצד ידוע לחכמים, וראוי שנפרש לפי האופנים. אין ספק שהתורה מעמדת במצוותיה נחלת ב' העולמים, ולא ימלט שתהיינה קצת המצוות מיוחדות להצלחת העולם הזה, וקצתם להצלחת עולם הבא, או שיהיו לכל מצוה ב' התכליות. ומשאמר במצוות הקלות יעוד ההצלחה הנצחית, כגון בשלוח הקן, וכן במצוות כבוד אב ואם שהיא שכלית, אמרו חז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, כי ימצאו ב' התכליות בכל אחת, וכדפירשנו שעל זה אמרו נעשה ונשמע. ואם כן בכל מצוה ב' טעמים מתחלפים, א' שמתכוון להיישיר אל החיים האנושיים, וא' שמתכוון להשאיר אותנו בהן אחרינו בדברי רוחניות נצחית. והנה לבחינה הא' ראוי ואפשר לבקש ולהשיג הטעם, אך לא בטעם השני, כמו שאמר הנביא "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיה ס"ד), ואחר שהדרכים המוליכות אל התכלית העליונה נמנעים בחוקנו, העצה היעוצה היא לא לדרוש אחריהם, ועל כן נראו חוקים, והזהיר במשלי שלא יחשוב שהמצוות על כוונות אנושיות, כי יכשל בהריסות גדולות, כמו שקרה לשלמה במצוות המלך (סנהדרין כ"א), או יחשוב ששביתת השבת כדי לתת מרגוע לגוף העמל או להתעסק בדברי תורה, ותבטל אצל הבטלנים או תלמידי חכמים וכו'... אלא ישים אל לבו, כי בזולת זה טעם עליון ונשגב במצוות ונורא מהשגתנו, כבחז"ל בתורת כהנים, אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר וכו'.
וכדי לקיים דעת זו נתנה לו החכמה האלקית קצת מצוות שגם החושבים למצא טעם אנושי במצוות יודו ששכלם קצר יד מהשיגם, וגם הרמב"ם הודה במצוות שלא מצא להם רמז, וזה שאמרו חז"ל שהשטן ואומות העולם משיבין עליהן, כי הם רוצים לבקש טעמים אנושיים לכלל המצוות, ויאמר שכל מה שהשיגו מהטעמים מכווון רק נגד הבחינה הא', וזה שאמר כי מה שעוסקים בפרה מטמאים בגדים והיא עצמה מטהרת, הוא היפך מה שתחייב ההקדמה המופתית, ואם כן הענין הזה נפלא מהחקירה האנושית... (במדבר יט א)
ועשיתם את חקותי - נתן טעמים בשמירת המצוות, שיכנעו לחוקים שבלי טעם, ויכניעו בזה את יצרם, וכך תקל עליהם גם עשיית המשפטים. (ויקרא כה יח)
סבת איסור המאכלים חשבו רבים וכן ברמב"ן סדר שמיני שהוא לבריאות הגוף ורפואתו, וחלילה לי להאמין בדבר, כי יהיה ספר תורת אלקים כסדור רפואות קטן, וגם אפשר לפי זה שיתקונו המאכלים בטבולים וכו', וגם הגוים האוכלים החזיר וכו' כראוי מוצק, ולא הזכיר כאן אכילת נחש ועקרב וכו', אלא שהם מולידים אטימות הנפש וקלקול התאוות, ממנה התהוה רוח הטומאה ותגרש רוח הקדושה... (דברים יד ג)
...ואם יש עוד טעם וחכמה, אין כאן מקומו לפרש סודי המצוות, וגם שכל הטעמים הם טעם אחד וחכמה אחת, ואין להאריך יותר... (באר הגולה באר ד)
יש מבני אדם והם אנשי חקרי לב ההולכים בדרכי הפילוסופים חוקרים מדעתם ושכלם על כל הדברים, תמוה בעיניהם מאד בענין המצוות המעשיות שיזכה האדם הצלחה נצחית בעולם הנבדל על ידי המצוה שהיא גשמית, ואומרו כי מה יועיל מעשה הגשמי אל הנפש לקנות על ידי זה שתחיה נצח בעולם הנבדל במקום שאין שם מעשה גשמי, ויותר מזה הם מתמיהים, כי אלו היו המצוות כלם כתכונות טובות בנפש האדם, כמו מצות צדקה ומצות לא תשנא אחיך בלבבך, ולא תעמוד על דם רעך, וכיוצא בהן מן המדות הטובות, שהם תכונות טובות בנפש העושה, אפשר לומר דמכל מקום יקנה האדם על ידיהן תכונות טובות ומתרחק מן הרע, ונאמר כי השי"ת נותן שכר טוב למי שנמצא בו הטוב ומשלם רע לעושה הרע. אבל מצות שעטנז וכלאי זרעים ומצות שחיטה מן הצואר ולא מן העורף... אם מן העורף הוא מעשה רע, למה נאסרה השחיטה מן הצואר (בעוף) במקדש (במליקה), ואם מן הצואר הוא טוב, אם כן למה במקדש נמצא הפכו?
והנה הם חקרו דברים הרבה לתת סבה וטעם כפי דעתם אשר הוא רחוק מדרכי התורה ומדרכי החכמים, ויודעי התורה אליהם בלבד נגלו מצפוני החכמה והאמת. ואף כי מן הראוי שלא להשיב על שאלתם כלל, כי דבר זה מה שרוצים לתת סבה המחייבת בכל הדברים, אילו היינו רואים שנתנו לנו סבה בכל הדברים הטבעיים הפחותים מאד, היה מוטל עלינו לתת לב על שאלתם, ועם כי הבדל יש כגבוה שמים מארץ, כי הדברים הטבעיים הם בארץ, והתורה לא תמצא אף בשמים, כי אם מעולם העליון, מכל מקום היה מוטל עלינו לתת לב על השאלה. אך אין הדברים כך, כי הדברים הטבעיים כמו בעלי חיים ואף הצמחים אין נותנים לנו סבה וטעם, כי איך יעלה על הדעת שיתנו סבה מספקת לכל בעל חי, מספר גידיו ואבריו לכל אחד סבה ותארו המיוחד, וכן לצמחים... ואם הדבר הזה הוא בדברים הטבעיים, כל שכן בדברים אלקיים, והם המצוות האלקיית אשר חייב האדם לפעול למה יעשה פעולה זאת ולא יעשה פעולה אחרת, זאת כשם שלא נדע גופו ותארו אשר הוא קיומו בעולם הזה, ואם לא יהיה נברא על זה התאור לא היה לו חיותו ושלמותו הגופני שיהיה מקויים לא נדע על השלמות, ומכל שכן פעולות האלוקיות, המביאים את האדם אל החיים הנצחיים אף אם לא נדע באיזה ענין ולמה הם בענין הזה, אין זה פלא...
...וביאור ענין זה, שאין לומר על קן צפור יגיעו רחמיך, דמשמע כי המצוה הזאת צוה השי"ת מצד שהוא מרחם על קן צפור, ובזה עושה חלוק ופרוד בין הנמצאים, עד שאין העולם אחד, כי למה ירחם על קן צפור ולא ירחם על מינים אחרים, דודאי אם הם גזרות שגזר בחכמתו כך, אין זה קשיא, כי כך ענין הגזרה שגזר בזה דוקא ולא באחר, כמו שהמינים מחולקים בעצמם, שזה מין זה וזה מין אחר, כך יש לומר במין זה נוהג דבר זה, ובמין זה נוהג דבר אחר, אבל מדת הרחמים, כל מעשיו ראויים לרחמנות בענין אחד... ולמאן דאמר שעושה מדותיו רחמים ואינן אלא גזירות, פירוש שאין ראוי שיהיו מדות השי"ת אשר הוא מנהיג עולמו בתמידות על ידי רחמים, רק בדין ובגזרה, כי הגזרה היא לפי חכמתו יתברך, ודבר זה ראוי למלך אשר מולך על הכל להנהיג באמת וביושר...
...וכך מה שפירש הרב ז"ל שטעם המצוה (שלוח הקן) לקבוע בנו הטוב שלא נתאכזר, וכל המצוות הם לקבוע בנו מדות טובות, וזהו ענין המצוות, גם כן אינו עולה. אבל מדברי חכמים נראה, שאין לומר כי המצוות שנתן השי"ת בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השי"ת הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירתו על עמו, אף כי האמת כי ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה, מכל מקום אין התחלת הגזרה שנתנה לטוב אל המקבל, ומה שאמר הכתוב "ויצונו ה' אלקינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו", אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצוות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך, רק הוא יתברך ציוה עליהן כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצוות, ולא שתחלת הגזירה היא לטוב לנו.
ומה שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם וכו', פירוש כי בשביל שיש להם הרבה גזירות בשביל כך יש הרבה זכות, ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא עליו נבנו כמה הלכות, אמרו במקומות הרבה מצות התורה לאו ליהנות ניתנו, אלא בשביל גזירות נתנו... רק לעול על האדם. ואל תאמר כי פירוש לא ליהנות בעולם הזה רק לטוב לנו לעולם הבא, דאם היה תחלת נתינת המצוות לישראל להיטיב להם בעולם הבא, אם כן מצוות ליהנות ניתנו, ואם הדבר הוא כמו שפירש הרמב"ן ז"ל שתחלת המצוה היא לטוב לנו, אם כן לא היה הדין הזה כך, שיהיה מותר לתקוע לו (למודר הנאה ממנו) תקיעה של מצוה, אבל בודאי המצוה עליהם כמלך הגוזר על עמו... ויהיה פירוש "ויצונו ה' לעשות וגו' לטוב לנו" וגו', כי השי"ת גזר עלינו המצוות מפני שגזר עלינו הטוב, ומכל מקום כיון שהטוב הזה הוא גזירה בעל כרחו של אדם, יאמר בזה מצות לאו ליהנות ניתנו, כי לא נתנו על דעת המקבל, ובשביל כך המצוות הם עול על האדם... (תפארת ישראל פרק ו, וראה שם עוד)
...וכבר אמרנו כי אי אפשר לומר שיהיו מצוות התורה על דרך שפירש הרמב"ן ז"ל לקבוע בנו מדות טובות, כי לא תוכל לפרש כך, כי רוב מצוות לא נדע טעמם, ואם כן איזה דרך ישכון אור המצוות. אמנם מה שאמר לא נתנה תורה רק לצרף הבריות, אין הפירוש כי המצוות הם מצרפים האדם במה שידריך האדם עצמו במדות הטובות וההגונות, שבזה יקשה כמו שכתבנו למעלה, כי דבר זה היה הגון במצוות אשר נדע טעמם, אבל במצוות שנעלם מאתנו טעם שלהם לא נוכל לומר כך. אבל המצוות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'... (שם פרק ז)
התבאר לך, כי התורה היא צרוף וזכוך נפש האדם. ובמדרש שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי, אילן יומיא דאתון עבדין נראין כמין כשפים, אתם מביאים פרה ושורפין אותה... הנה רבן יוחנן בן זכאי השיב לגוי כי מצוות התורה הם תועלת בעצמם, על דרך זה שאמר כי פרה אדומה מעברת רוח הטומאה, וכמו שחשבו קצת בני אדם כי התורה אסרה מאכלות האסורות מפני שהם מולידים מזג רע... ואם כי האמת הוא שכל הדברים האסורים מולידים מזג רע, אין זה טעם האסור, רק כי מה שאסרה התורה אותם בזה נראה כי הם דברים יש בהם שנוי ויוצאים מכלל שאר המאכלים שהם טהורים, ובשביל השנוי שבהם ימשך אחריהם טבע זר משונה גם כן. אבל אין זה טעם באיסור והיתר, שאם כן היתה התורה כספר רפואות או ספר הטבע. ואמרו לו תלמידיו, לזה דחיתו בקנה, לומר לו כי מצוות התורה על דרך זה, אבל אנו שאנו יודעים כי אין מצוות התורה על דרך זה, אם כן מה אתה אומר לנו, והשיב חייכם, שאין המת מטמא ואין המים מטהרים, פירוש כי אין בטבע שיהיה המת מטמא או שיהיו המים מטהרים, שאין כאן דבר טבעי במצוה הזאת, רק גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור עליה.
והפירוש הוא, כי הכל מצד הסדר שנתן השי"ת לנו מצוה שכלית מתחייב כך, ובשביל כך המת מטמא את האדם והמים מטהרים, והכל מחייב החכמה היא התורה שנתן השי"ת לאדם, אבל שיהיה זה דבר טבעי, זה אינו, רק כי כך הסדר של השי"ת לאדם בחכמתו, ומצד החוק שהוא שייך לאדם המת מטמא והמים מטהרים, ומפני כך אין להרהר אחר זה כי עמוק עמוק מי ימצאנו, כי אין התורה טבעית... ואם כי אינו יודע ואינו מבין ענין החוק הזה, הלא התורה לא נתנה רק לצרף הבריות, והצירוף הזה הוא לאדם בין יודע טעם של מצוה או לא ידע, רק כאשר מעשיו הם נמשכים אחר הסדר השכלי מה שראוי לו, ובזה מעשיו כמו שראוי לפי השכלי, והוא צירוף וזכוך נפשו מן הטבעי, כמו שהתבאר כי התורה היא סדר השכלי אשר ראוי לאדם במה שהוא אדם, ועל ידי המצוות דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך, וזהו דכתיב זאת חקת התורה וגו'. וכבר אמרנו שאף אם אין ידוע לנו טעם וסבה של כל דבר ודבר שנמצא באדם למה הוא כך, מכל מקום ידוע לנו שאין דבר לבטלה, וכך סדר השי"ת בחכמתו של כל הנבראים עליונים ותחתונים...
וזה אמרם ז"ל "לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אי אפשי בדבר פלוני, אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי". הורו בזה, שאין לומר כי התורה טבעית, שאם היתה טבעית לא היה בה קבול שכר אלקי על דבר שהוא טבעי, ולכך יאמר אפשרי מצד הטבע, רק השי"ת גזר עלי בחכמתו מה שאין ראוי אל האדם ומיוחד בו נפשו, ואם יאמר האדם למה ניתן הסדר השכלי שיעשה האדם אלו המצוות, בודאי מצוות שנדע טעמם כמו מצות צדקה ותפלה ומצות כבוד אב ואם והרחקת גנבה וגזלה דבר זה יש לומר כי ראוי שיהיה האדם מיוחד במעשים אלו, כי הם ראויים לאדם, אבל המצוות שאין טעמם ידוע ונגלה הלא הם ידועים למשה ולשאר חכמים לפי מעלתם ומדרגתם, עד שכל המצוות הם לפי סדר השכלי ראויים לאדם, ולכך הם מזכים ומצרפים את נפשו עד שהיא צרופה וזכה... רק הכל שכל אלקי, ואל האדם הוא חוק וגזרה כאשר אינו עומד על טעם המצוה שהיא שכל אלקי, וכך הם כל המצוות שהם שכל אלקי ולא שכל אדם, ולפיכך האדם אשר יש לו נפש אלקית, והיא עומדת בחומר, על ידי מצות השכליות האלקיות כאשר הוא דבק בהם ועושה אותם הוא דבק בו יתברך ומוציאים את נפשו מן הטבע, ואף שלא ידע טעם המצוה, הלא כאשר הוא עושה המצוה והוא דבק במצוה שהיא השכל אלקי נדבק בו יתברך, והבן הדברים האלו. (שם פרק ח)
לאמר - ב' פעמים, שיאמרו לאומות העולם גזירת מלך היא, ובואתחנן אמר "אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו וגו'", שיש חוקים שיחידי הדור יכולים להשיג טעמם, אבל בפרה הטעם נסתר מכל, לפיכך השומעין דין פרה בלבד בודאי מונין, אבל השומעים כל החוקים ורואים שבמקצתם יש טעם נגלה, אזי יעידו שגם בנסתר בודאי יש טעם, ויתלו בחוסר דעת המשיג. (במדבר יט ב)
...ומה שהשיב רבי עקיבא לטורנוס רופוס שלא נתן הקב"ה המצוות אלא לצרף את ישראל, ויש להשכילך בדבר, שהנה למה מהול יוליד ערל... ואשכילך כי הערלה בחינת הרע, ואם ימולו הערלה בני ישראל משוללים מבחינת הרע שהערלה סימן לה, כי הגוף נרתק לנפש ויודיע על מה שבתוכו. אבל אומות העולם כל נפשם בחינת הרע שהיא ערלה. ובריאת אדם הראשון היתה תמה מושלל כל רע, ורק בסיבת החטא נולדה בו בחינת הערלה, גם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה שהיא הנדה, וגם נזרע זרע רע בכל ממשלתו ותוציא הארץ פריה בקלפות, ואין אדם יסיר תיעוב המושכל עם הסרת המוחש שבגוף, ועל זה אמר רבי עקיבא שכל המצוות שנתן ה' לישראל הן לנקות הסיגים שסבב החטא הקדמון, כי כל מצוות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצות עשה להאיר לבחינת הנפש, שעל ידי חטא הקדמון הוחשכו מאורי הנפש, ועל ידי שמירת לא תעשה יוסר הפגם, אך עדיין יחסר האור ויאיר על ידי מצות עשה, ואין ה' עושה זאת, כי האדם גרם לעצמו, שכל הנפשות היו תלויות באדם הראשון וטעמו טעם החטא, ואם ה' יסיר התיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו, אין שכר ועונש... (ויקרא יב ג)
כי לחמנו הם - אנשי אמת חקרו מדוע צריך לאכול ולשתות, מה שמביא האדם לכמה מעשים בלתי הגונים. ואני הייתי אומר, שרצה ה' לזכות במצוות התלויות ברובם בעניני המאכל והמשתה, והם אמרו שבכל דבר ניצוצי קדושה, ואפילו בנבראים בלתי טהורים וברשעים, ואף ס"מ, והוא החלק הרוחני המעמידם, והקדושה שואבת חלק מתוכם, כמאמרם, יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות, ואלו הניצוצות מתבררים באמצעות המאכלים, וזה שאמר שכבר סר הניצוץ המחיה אותם... (במדבר יד ח)
...וברמז אם יקיימו מצוה זו, הגם שהיא חוקה בלא טעם, מעלה עליהם כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה', שקיום מצוה בלי טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל המצוות, ואולי לכן רצה ה' למסור בדרך חוקה... (שם יט ב)
ואמר הגר"א ז"ל שעל כל ענין יש הרבה טעמים, רק שחז"ל לא גילו רק הטעם הפשוט, כמו כן במצוות התורה, אף במקום שכתבה התורה טעם המצוה, יש עוד טעמים רבים נסתרים, ואינו רשאי לעבור על המצוה, וראיה משלמה שאמר לא ירבה לו נשים משום שלא יסיר את לבבו, והוא סבר שיגייר אותם וילמדם להיטיב דרכם, ולבסוף החטיאו אותו. (דברי אליהו שבת)
ומשבא משה והורידה לארץ לא בשמים היא, ולבל יתחכם האדם הגדול שהשגתו מרובה לומר אנכי הרואה סוד וטעמי מצוות בכחות ועולמות העליונים, שראוי לי לפי שורש נשמתי או למי ומי לפי שורשו לעבור חס ושלום על איזה מצוה או לדחות שום פרט מפרטי המעשה לעשותה במגרעת, אף דקדוק אחד מדברי סופרים, או לשנות זמנה חס ושלום, ולזה סיימה התורה ולא קם נביא כמשה... כי טעמי המצוות עד תכליתם לא נתגלו עדיין לשום אדם בעולם, אף למשה רבינו ע"ה, רק לאדם הראשון קודם החטא, הוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, והאור ששימש ביום הראשון, שהיה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם וכו', כי התורה הקדושה אצולה מלמעלה ראש מעל כל ההשגות, ואיך אפשר שיהא הדבר מסור להשגת האדם לשנות מהלכם וסדר זמנם, וכמו שהשיבו ישעיה לחזקיה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך... (שער א פרק כב)
לא מות תמותון - ובזה למדנו דרך ההסתה ופתוי הנחש אשר הוא נהוג עוד היום הזה. שאם יבא אדם לדרוש אחרי טעמי המצות כאשר יעשו המתפרצים בעם שידרשו עליהם מדוע אסר ה' מינים הטמאים, וירצו למצא בהם הטעם שהם מזיקים לגוף האוכלם, וכשיתברר להם אחר כך שאין בהם סכנה לגוף, ישליכו המצוה אחר גום... (בראשית ג ד)
ועשית הישר והטוב... באשר הטעם הראשי שצוה ה' אותנו על המצוה הוא רק מצד שה' ברא את העולם כדי שימצאו ברואים שישפיע להם טוב, באשר הוא רוצה לעשות טוב וחסד, ומטעם הזה נתן מצוות הרבה, כדי שנמלא פקודתו ונקבל עליהם שכר, ואם כן עקר כוונתו במה שנתן לנו המצוה הוא, כדי שיתן לנו שכר, ואם כן במה שמקבל שכר מצוה בזה ממלא רצון ה', שרוצה שישפיע טוב וחסד לבריותיו, ואם כן עיקר מה שאנו ממלאים רצון הבורא בעשיית המצוה אינו המצוה בעצמה, רק בשכר שאנו מקבלים עבורה... (דברים ו יח)
...לזאת נראה שהכתוב הורה לנו, אם יתראו לעינינו לפעמים משפטי ה' שהם נגד שכל האנושי, אבל משפטי ה' אמת, ולפעמים יחייב שכל האנושי להקל במה שהחמירה תורה ולהחמיר במקום שהקילה תורה, ויש לפרש על דרך זה "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", שהוא נאמר על המשפטים שהשכל מנוגד להם, שלפעמים שני משפטים שהתורה תחייב בא' ופוטרת בא' וכל אחד מכריח את סתירת השני בקל וחומר, על זה אמר גם כשהם יחדיו הם צודקים, ולא יכריח אחד סתירת חברו... (שם כב כז)
ובקוצרכם - כל אלו חוקי ה' המביאים שלום, שטבע העניים להתאסף בקציר, ואם לא יהנו ברבות הטובה לאוכליה יבואו לידי קללות וכו', והמרחם על הבריות מרחמים עליו. (ויקרא יט ט)
ברש"י, מה ראשונים מסיני וכו', אך אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על מה שכתב רש"י ז"ל להבינם טעמי הדבר, למה זה אצל המשפטים, אך עיקר הרצון שידעו שאף המשפטים שמבינין על פי שכל האדם, עם כל זה הם רק על ידי שכן רצונו יתברך, וזהו הטעם שאסור לדון לפני גויים אף שדנין כישראל, כי המשפט לאלקים, וגם הטעם והסכמת השכל... (שמות משפטים תרל"א)
...וכן צריך להיות ציווי השי"ת קודם לשכל האדם, וזהו לפניהם כנ"ל, ובני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, פירוש שהיה חביב אצלם יותר מה שזוכין לעשות רצון עליון, ממה שיבינו הטעם של המצוה, ועל ידי זה זכו שיבינו גם הטעמים, כי מקודם ניתנו הדיברות ואחר כך משפטים, וכן כתב מגיד דבריו, הוא הנהגתו יתברך בלי הבנת הטעמים, אחר כך חוקיו ומשפטיו וכו', וכן הוא בכל מצוה בפרטות, כמו שמקיים האדם בפשיטות בלי השגה כראוי רק שרוצה לקיים מצות השי"ת, זוכה אחר כך להבין הטעם... (שם תרל"ד)
...כמו שאמר במדרש בפסוק מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, שאותן המשפטים שמתנהג בהם הקב"ה, כביכול, בשמים, נמסרו לבני ישראל, תשים לפניהם, כמו שכתוב "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", פירוש שנשתנו דיעות של לבות בני ישראל שיוכלו להבין כל המשפט על אמיתותו, וזה שאמר רש"י שיסבור להם טעם הדבר, ופירושו כנ"ל שנמסר בידם שורש המשפטים, כי זה החילוק בין היודע שורש הטעם, שעל ידי זה יכול לדמות מילתא למילתא ולהבין דבר מתוך דבר, ובני ישראל קיבלו זה במתן תורה... (שם תרמ"א)
...אבל בני ישראל דבוקין בפנימיות חיות השי"ת, שהיא נקודה הנ"ל הנקראת זאת, והוא ענין פרה להיות בטל לנקודה הנ"ל, וכתיב זאת חקת, וכתוב במדרש שאומות העולם אומרים מה טעם וגו', חוקה חקקתי וכו', אמרתי אחכמה וכו', כי ודאי גם לפרה יש טעמים, אבל הך למעלה מעולם הטבע, ועל ידי שבני ישראל מקבלין החק אף בלי טעם, זוכין לטעום גם מבחינת הטעם, וכמו שאמר לך אני מגלה טעמי פרה, שמשה רבינו ע"ה הוא בחינת הדעת ושלימותן של ישראל, אמרתי אחכמה, כשהמכוון לידע, אז רחוקה ממני, רק כשהקבלה כדי לקיים רצונו יתברך זוכין לידע גם כן... (פרשת פרה תרל"א)
...אם כן המקיים המצוות אף שהוא שפל ואינו יודע טעם המצוה כלל, אף על פי כן חביב הוא לפניו יתברך, כי כח הציווי ממנו יתברך הוא יותר מכל הטעמים וכו', וזה פירשנו "טובים דודיך מיין", כי השגת הטעמים הוא יין, וזהו ענין אמרם ז"ל שתויי יין נכנסו למקדש, כי הרי אמרו שהורו הלכה בפני רבן, אם כן נראה שכוונו להלכה אמיתית, אבל ההלכה רק על פי התורה וציווי משה רבינו ע"ה... והם כיוונו הטעם וההלכה בלי הציוי, ונחסר להם עיקר כח התקרבות שהוא בכח הבורא יתברך שקדשנו במצותיו על ידי התורה... (ויקרא שמיני תרל"ט)
...וזה שאמר בחקותי תלכו, להיות עול מלכותו יתברך על האדם, שלא יוכל לעשות מעשה קטנה וגדולה קודם ההסתכלות אם הוא כרצונו יתברך, וקודם העבודה נראה הכל כמו חוקה, ועל ידי קבלת העול זוכה להבין ולהרגיש טעם המצוות, וזה עצמו השכר, כמו שאמרו שכר מצוה מצוה, שמתקרב אל פנימיות המצוה... (שם בחקותי תרל"ה)
ברש"י לפי שמונין את ישראל מה טעם יש בה, כתיב חוקה וכו', אין לך רשות להרהר וכו'. כי ודאי יש טעם לכל חקה, רק שאי אפשר להבין הטעם עד שמקבלין המצוה כחוקה בלי טעם, ועל שם זה נקראת חוקה, כי כן רצונו יתברך לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם, כמו כן זוכין אחר כך לקיים בידיעת הטעם, כי הטעם הוא דבר רוחני שאין בו ממש, וכפי שאדם מתרחק מגשמיות יוכל להרגיש טעם חוקי השי"ת, וכמו כן במדרש, תינוקות שלא טעמו טעם חטא ידעו לדרוש במ"ט פנים וכו', וכן מבקשין יגלה לן טעמי, כי הטעמים נסתרים כנ"ל, ועבודת האדם להביא הטעמים לידי גילוי, ובשבת מתגלה יותר, כי שבת הוא בחינת הטעמים של ימות החול, ופשוט שבשבת מתגלה פנימיות של כל דבר, והוא הטעמים כנ"ל. (במדבר חוקת תרל"ב)
במדרש, לך אני מגלה טעמי פרה, ולאחרים חוקה. כי הטעמים הם למעלה מן הטבע, לכן נאמר במדרש, כי אותם התינוקות שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש מ"ט פנים טהור וכו', ומשה רבינו ע"ה שהיה איש האלקים ממש והיה דבוק בתורה שבכתב, נגלה לו טעמי פרה, ולמטה היא חוקה וכו', ויקחו אליך, על ידי שנתבטלו בני ישראל אל הצדיק שהוא למעלה מן הטבע, יכולין להשיג גם כן בכלל הטעמים. (שם תרל"ה)
...אלא נראה שיש בה טעם, אך אי אפשר להשיג הטעם עד אחר תיקון הגוף, ומצד בחינת החיצוניות אין טעם לחוקת ה', אבל המאמין סופו להבין הטעם, כי דברי תורה הם היפוך דברי עולם הזה, שהטעם מביא למעשה, שעל ידי שחושק לטעם עולם הזה והבליו, עושה אותם ואחר כך נמאסים עליו, ותורה להיפוך, על ידי המעשה אף שאינו יתאוה להם זוכה אחר כך להשיג הטעם ולהתאוות להם. אמנם אין טעם זה מושג רק למי שלא טעם טעם עולם הזה, וכפי מה שפורש אדם עצמו מתאוות, כך זוכה להשיג טעם הקדושה, ולכן משה רבינו ע"ה שנקרא איש האלקים נבדל מעולם הזה, לכן לך אני מגלה טעמי פרה... (שם תרל"ו)
זאת חוקת התורה - שיש מצות שנקראו חוקים, שאין להשיג טעמם, כי המצוות הם מול תרי"ג איברים ושס"ה גידים, וכמו ביצירת האדם יש כמה אברים וגידים שאין נודע פעולתם בדרך הטבע, רק כפי ציור הפנימי של האדם הם צריכים להיות כך, כמו כן במצוות, ולכן נקראו חוקים, שהם רמזים ורשימות ממדריגה גבוהה, שאינה יכולה לבא לידי התגלות, והם אינם מקבלים שינוי, ולכן נקראו חוקים, ולכן יש בהם כח הטהרה, כמו שכתוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד", שהם בשורש האחדות, לכן אין מקבלים שינוי, ולפי שהאדם בטבע ומקבל שינויים אינו יכול להשיג טעמי פרה, ולפי שמשה רבינו ע"ה כתיב ביה משה משה בלי פסיק, שלא נשתנה מתחלתו עד סופו, לכן לו נגלה טעמי פרה... (שם תרנ"ז)
...ועל זה איתא אשרי איש שישמע למצוותיך, כי בודאי אין שיעור לטעמי המצות, ויכולין להשיג בכל יום טעמים חדשים, ונקרא ממש מצות היום, רק זה למי שמחפש לקיים מצוות ה', ולא לעשות המוטל עליו בלבד, וזה נקרא קבלת עול מצוות, להיות משתוקק תמיד לשמוע ולקיים רצון הבורא יתברך, ואז זוכין לשמע בכל יום... (דברים עקב תרמ"ב)
במדרש, כשם שנתן רחמיו על האדם, כך על הבהמה ועל העוף וכו'. מקשים דאיתא במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ובגמרא שעשה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות. אכן נראה דכוונת המדרש שנתן רחמיו בכל הברואים, כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו, פירוש הענין, כי האדם מרחם על האדם ולא על הבהמה, כי אין האדם יודע ומשיג דעת הבהמה כלל, ולכן אין בו רחמנות עליה, כי אין ענין דעת ורחמנות של הבהמה משגת לאדם... אכן השי"ת היודע הכל הוא יודע דעת המלאכים והאדם והבהמה וכל בריאה, לכן רחמיו על כל מעשיו, והשי"ת יודע כי רחמנות של האם על האפרוחים בענין זה אם תלקח אם על הבנים, וכמו כן אם ישחט אותו ואת בנו ביום אחד... (שם תצא תרמ"ז)
...ומעתה לפי זה יש להבין שינוי הלשון, דהנה יסוד כל המצוות וראשיתן לקבל עליו עול מלכות שמים, והיינו לעשות ככל אשר נצטוה בלי שום התחכמות וידיעת הטעם, כמו עבד העושה צוואת רבו, ואחת הוא לו אם הדבר נראה בעיניו, שטוב ונכון לעשות כן או להיפוך, מכל מקום הוא אדעתיה דרביה קעביד, וכן צריך להיות בעשיית המצוות, שאפילו שכלו יגיד לו שאין הדבר נכון, ושלא יצמח לו מזה רק רע חס ושלום, מכל מקום עושין המצוות מחמת צוואת השי"ת, ואחת היא אם נבין הטעם ואיך זה מביא לאושר האמיתי או חס ושלום אפילו נראה בעיני אדם להיפוך, מכל מקום עושין מחמת ציווי השי"ת, וזהו מחמת הביטול האמיתי שישראל בטלין להשי"ת, שאין להם בחינת עצמם כלל, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"א) "נפשי כגמול עלי אמו". ואיש אשר אלה לו מותר לו להסתכל ולהשיג טעם המצוות, כי אפילו אם חס ושלום השכל יטעה אותו לחשוב שאין זה נכון, לא יטה מני הדרך באשר יודע היטב שבאמת זהו הדרך הנכונה, ותולה החסרון בעצמו שאיננו מבין... ועל כן תיכף כששמעו ישראל מתן תורה היו יראים לנפשם לומר נשמע, פן ואולי אם ישמעו הטעמים אולי יגיד להם שכלם שאינו כן, ופן חס ושלום ינטו אף קצת מדרך הישר או אפילו יתקררו מעט, לכן אמרו סתם נעשה ולא רצו לידע שום טעם בדבר רק לעשות בתמימות לרצון ה' בלי שום טעם אך אחר כך, כששמעו שאמר להם משה רבינו ע"ה הרי אתם קשורים תפוסים וענובים, אם כן שוב לא היה להם לחשוש פן ינטו חס ושלום מדרך הישר על ידי שכלם, כי הבינו שכבר נקשרו היטב לרצון השי"ת... לכן אמרו גם נשמע, כי אז כבר מותר לידע הטעם ולחקור בדבר. (שמות משפטים תרע"א)
...והנה בשבת פ"ח איתא, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ס' ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ב' כתרים, ולכאורה ג' כתרים היה להם לקשור, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע, ואחד כנגד הקדימה. ואמרנו כי באמת אם היה אדם יודע טעמי המצוות, לא היה לו שום שכר על המצוה, כי היה מבין העונג הנפלא הנמצא בה, והיה רץ אחריה כמו אחרי תענוגים אחרים שאין להם ערך לזה, ומכל שכן אחר העונג בלתי תכלית, ולכן הסתיר הקב"ה טעמי המצוות, למען יעשה אותם באמונה, ואז יהיה שכרו כפול ומכופל, עונג הטמון במצוה, ועונג שכר המרובה של אמונה אין תכלית, כי זה כולל כל התורה... (חלק א עג)
...אבל הענין כך, נאמר "מזקנים אתבונן" (תהלים קי"ט ק'), ופירש רד"ק, כי מדבר קבלה אתבונן השכל מהם. הענין, כי כל המצוות שאנו מאמינים בקבלה, אחר כך מזה נבוא להבינם בשכל, כמו אם נתעורר אדם על השכלה, אחר כך יעורר מעצמו הרבה יותר מהמעורר, כן בזה מהקבלה נתעורר הרבה השכלה בשכל למען יתישב בלב האדם, והיה מובטח שלא ימוט לעולם. וזהו כל פרי דברי אשר אני מדבר תמיד, להסביר בהשכלה למען יתישב בלב האדם, ואחר כך פירש שמע ישראל, פירוש תבין בהשכלה גם כן... (חלק ב קצט)
...שנית אין אנו יודעים כלל את טעמי התורה, הטעם הנגלה לנו עדיין אינו כל שורש הדבר, עוד ישנם הרבה טעמים נסתרים על פי סודות האמת, אשר אי אפשר לנו להשיגם ולהגיע עדיהם, סודות התורה המקושרים עם סודות הבריאה, כבשונו של עולם, והטעמים הנרגשים והנגלים לנו הם רק הלבושים החיצוניים להטעמים העליונים ההם, אשר לפיהם דרושים דוקא אלו הענינים והאופנים הללו, ואנחנו אין לנו לדון את מצות התורה רק על פי הטעמים הנגלים לנו ולפי רשומם בנו, כי אין אנחנו יודעים עוד את רשומם ופעולתם בעולמות העליונים, ואין אנו רואים את האור המבהיק מכל מצוה בשרשי הבריאה אשר רק משם משתלשלת פעולתם בעולמנו, חוזר ומאיר בנפשותינו אנו.
ברם מה שאמרנו שישנם עוד טעמים נסתרים נעלמים מאתנו, אין כונתנו לומר שמלבד הטעם הנגלה יש עוד טעמים אחרים, שאין להם שייכות לטעם הזה, אלא רצוני לומר בזה, כי אין אנו יודעים שורש הטעם הזה ועיקרו עד תכליתו, לא נכון הוא מה שחושבים ורגילים לומר יש טעם אחד ידוע ועוד ישנם טעמים אחרים בלתי ידועים, או יש טעם אחד בנגלה ואחד בנסתר, ולפעמים הטעם הנסתר הוא להיפך מן הנגלה, לא כן הוא, הרבה פעמים כבר דברתי, ובכל פעם אני מרגיש את חידוש הדבר, והוא מעורר בי התפעלות מיוחדת... שבאמת בשרשם אחד הוא, מציאות אחת היא בכל העולמות, ובכל עולם מצטייר הדבר לפי העולם ועניניו... וכן בעניני חכמות התורה וטעמי המצוות, הטעמים הנגלים והנסתרים אינם טעמים נבדלים, שאין להם שייכות זה לזה, אלא באמת טעם אחד הוא. הטעם הנסתר הוא שורש הטעם הנגלה ונשמתו, המבין את טעם התורה בפשוטו יודע רק את הלבוש, אבל התורה יש לה לבושא, גופא נשמתא ונשמתא דנשמתא, וכן למעלה לאין שיעור. וטעם זה שאנו מרגישים בלבוש, אם נחדור אל פנימיותו נמצא בו טעם יותר עמוק, ואם נחדור אל נשמת הטעם הזה נמצא בו את הטעם הנסתר, וכן אפשר להתעלות עוד יותר לנשמתא דנשמתא, וכן למעלה מזה. וכל אלו הטעמים הנסתרים שישנם במצוות התורה הם אותם הטעמים הנגלים, רק שהתעלו יותר אל נשמת אותו הטעם... וזוהי כל התעודה של לומדי התורה, לחדור יותר אל נשמתה, כל אחד לפי כחו בכל מקצוע שעוסק בו, בין באגדה בין בהלכה, שרק אז אפשר להתעלות ולהבין את אמיתתה, ובזה נמצא את נעימות התורה ועריבותה... (חלק א עמוד נז)
ובזה מבואר ענין (דברים ו' כ') "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים" וגו', היינו לאיזו תכלית ומטרה נתן לנו הקב"ה חוקים ומצוות? ועל זה באה התשובה "ואמרת לבנך עבדים היינו וגו', היינו שאין להם שום טעם כי אם גזירת מלך הם, היינו לישא עולו, ורק להיות עבדי ה', ומזה יצא לנו ביאור בפסוק "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" (איכה ג' כ"ז), היינו שעיקרן של הענינים אינן כי אם עולו יתברך, עול תורה, עול מצוות, וגם עול יסורין, היינו שאין בהם רק עולו יתברך כמו יסורין... (דעת חכמה ומוסר חלק ג צ)
...וכן הוא הדבר בעניני רוחניות, וזהו סוד ויסוד הדבר: כל התורה כולה עיקר מציאותה היא חוק, בלי כל טעם - גזירה גזרתי וחוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה. גם המשפטים וכל המצוות גזירות ה' הם, ולא ליהנות נתנו. והאומנם כי במשפטים ובמצות הלא מרגישים באמת טעם נפלא, אבל כל זה אינו אלא רק בגדר "חיך", אשר הבורא ית' הכל יכול הוא יכול לעשות, וכן עשה "חיך לחוקים", הכל יכול בטובו הגדול ית' נתן להגזירות והחוקים אשר בעיקרם של המשפטים והמצות, טעם והנאה בעשייתם, אשר ישמשו רק כחיך למתק את "אכילתם", ולהמשיך את "בליעתם" ולא יותר. ישנם חקים אשר הבורא ית' לא עשה להם חיך, כי כך עלה ברצונו ית' ואז נשארה המצוה בגדר "חק" בלי טעם. ואילו רצה הוא ית' להלביש לפרה אדומה טעם, ליצור גם לה "חיך" - היתה פרה אדומה גם כן מצוה בטעמא כמו גזל ועריות וכדומה.... (דעת תורה ויקרא עמוד קלט)
...אבל השאלה למה, דהיינו בירור הטעם, הוא ענין מוכרח מאד בכל המדרגות עד הדביקות. כאשר יעמול בשכלו ויעמוד על נפלאות טעמי התורה תתפתח באדם אהבת התורה וישים בה כל התענינותו, וירחיק ממנו כל התענינות אחרת. ויתמסר לגמרי אליה וידבק בה כל התענינותו, וירחיק ממנו כל התענינות אחרת, ויתמסר לגמרי אליה וידבק בה. מן הדביקות בתורה יגיע לאהבת נותן התורה ולהתדבק בו יתברך, וכבר אמרו רז"ל שהתורה תבלין ליצר הרע, ויש לפרש בדרך זה שההתענינות בתורה מביאה לידי אהבתה ואהבת ה', אבל בהגיע לדרגת הדביקות וההתבטלות, מתחילים להרגיש בשאלת למה, כאילו אני בא לברר בשכלי את טעמי רצונו יתברך, למצא למה אני אסכים עמו כביכול, ויש בזה צל של נתינת ערך להסכם שלי, שזה מתנגד להתבטלות השלימה.
נמצא שבמרום הדביקות, בהתבטלו אל השי"ת, מתבטלת לגמרי שאלת "למה" בנוגע לרצונו יתברך, המקבל את התורה בבחינת הדביקות הנ"ל, לא יבחין עוד את בחינת החובה שבחוק, ונמצא שהחוק גלוי לו, ושוה לו החוק והמשפט ממש, דלא שייכים עוד טעמים מאחר שעל כל פנים בטלים בדביקותו.
ומצינו דלשלמה המלך היו מושגים כל החוקים זולת פרה אדומה, ומשה רבינו ע"ה ידע גם את פנימיות ענין פרה אדומה, לפי הנ"ל ראוי לפרש כך, שלמה המלך ע"ה אמר "ולבי ראה הרבה חכמה", הרי שחכמתו היתה לבבית ובאה בראית הלב, וזהו ענין השגה הפנימית. כל בחינת חוק נתבטל בלבו של שלמה המלך ע"ה, ורק במקום אחד, שהשכל מתנגד לגמרי, הבחין עדיין את הסתירה ואמר "אמרתי אחכמה" (אתבטלה לחכמתו יתברך לגמרי), "והיא רחוקה ממני" (בענין החמור זה עדיין הסתירה השכלית מורגשת קצת). אבל בדביקותו של משה רבינו ע"ה לא הורגשה אפילו פגימה דקה זו, וגם חוק הפרה אדומה לא היו בבחינת חוק אצלו. (חלק א עמוד ריט, וראה שם עוד)
על סעודת לויתן כתב הגר"א ז"ל (עיין אבן שלמה י"א י"א) שהיא גילוי סודות התורה.
ובספר שיח יצחק לרי"א חבר (דרוש פרשת פרה) כתב: "לויתן נחש בריח... לויתן נחש עקלתן (ישעיה כ"ז א') הם זכר ונקבה, הם תורה ומצות". ומה שאז"ל ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו (ב"ב ע"ד) פירושו, אילמלי נתגלו סתרי תורה נודעו טעמי המצות ולא היו עוד חוקים, ובזה בטל גדר קבלת עול. גם בחירה היתה בטלה, כמו שהיא אצל מלאכים, (וכמו שלעתיד לבא יתבטל היצר בגילוי סתרי תורה). וממילא אם היו מתגלים סתרי תורה וטעמי המצוות בעולם הזה היו מטשטשים הבנין הרוחני של העולם.
על כן "הרג הנקבה" (ב"ב שם), פירוש: העלים טעמי החוקים לגמרי שלא לבטל גדר קבלת עול. ו"סירס את הזכר" (שם) - היינו שסתרי תורה מתגלים מעט מאד, כדי שלא תתבטל הבחירה... (חלק ה עמוד רב)