מצוה

(ראה גם: אדם-מעשה, עבודת ה', תורה)

זהר:

משום שיש באדם רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצוות שבתורה, שהם נתנו להעשות, וכנגד רמ"ח מלאכים שנתלבשה בהם השכינה, ושמם כשם רבונם. ויש באדם שס"ה גידים וכנגדם שס"ה מצות שהם לא נתנו להעשות (שגיד הנשה הוא אחד מהם), וכנגד שס"ה ימות השנה, ותשעה באב הוא אחד מהם, שהוא כנגד סמאל, שהוא אחד משס"ה מלאכים (השולטים על שס"ה ימות השנה), ועל כן אמרה תורה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה... (וישלח קב, ועיין שם עוד)

ואם תאמר מצוות התורה איפה הם בכלל הזה, (של הוי"ה הוא האלקים), אלא זה (הוי"ה) הוא זכור, וזה (אלקים) הוא שמור, וכל מצות התורה כלולים באלו, בסוד זכור (הכולל רמ"ח מצות עשה), ובסוד שמור (הכולל שס"ה מצות לא תעשה), והכל הוא אחד. (תרומה תרנ, ועיין שם עוד)

מצות התורה הכל הן חלקים ואברים בסוד של מעלה, וכשמתחברות כולן לאחת, אז כולן עולות למקום אחד. סוד המשכן שהוא אברים וחלקים כולם עולים לסוד אדם, כעין מצות התורה, כי מצות התורה כולם בסוד אדם, זכר ונקבה, כשמתחברים יחד הם אחד, בסוד אדם, ומי שגורע אפילו מצוה אחת שבתורה, כאלו גורע צורת האמונה (שהיא המלכות), כי כל האברים הם יחד בסוד אדם, ומשום זה הכל עולה בסוד היחוד. (שם תרסו)

(וזהו שאנו אומרים) אמן יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, כי כאשר השם הזה מתתקן, הכל הוא בשלמות, וכל העולמות שמחים. בשם הזה כלולים עליונים ותחתונים, בשם הזה כלולים תרי"ג מצות התורה, שהם כלל כל הסודות העליונים והתחתונים, הוא כלל של עולם הדכר למעלה (שהוא ז"א), וכולל של עולם הנוקבא למטה (שהוא מלכות). וכל המצוות כולן חלקים ואברים להראות בהם סוד האמונה, (שהוא סוד השכינה), מי שאינו משגיח ואינו מסתכל בסודות של מצות התורה, אינו יודע ולא יוכל להסתכל איך מתתקנים האברים בסוד העליון, אברי הגוף כולם מתתקנים על סוד מצות התורה. ואף על פי שיש אברים שהם גדולים ועליונים, (ויש מהם שהם קטנים ופחותים, הרי) כולם הגדולים והקטנים, אם נלקח אחד מהם, אפילו הקטן של האדם, הוא נקרא בעל מום, כל שכן וכל שכן אותו הגורע אפילו מצוה אחת ממצות התורה, שהוא מטיל מום במקום שאינו צריך...

אשרי הוא מי שזכה להשלים מצות התורה, הוא גורם לאדם להשלים רוחו ונשמתו בעולם הזה ובעולם הבא, התורה מזכה לאדם לנחול ב' עולמות... אם בהשתדלותו (בתורה) הוא כך, כל שכן מי שעושה מעשה, (ומקיים מצוות התורה).

פתח רבי יוסי ואמר, כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר, כי נר מצוה, כי כל מי שמשתדל בעולם הזה במצוות התורה, נערך לו בכל מצוה ומצוה נר אחד להאיר לו בעולם ההוא, ותורה אור, מי שעוסק בתורה זוכה לאור העליון ההוא שממנו נדלק הנר, כי נר בלי אור אינו כלום, ואור בלי נר, גם כן אינו יכול להאיר, נמצא ששניהם זה לזה צריכים, שצריכים מעשה המצוה לתקן נר, וצריכים לעסוק בתורה להאיר הנר, אשרי מי שעובד בו באור הנר...

פירוש אחר כי נר מצוה, זהו נר, המאור של דוד, שהוא נר מצוה, תורה שבעל פה, (דהיינו מלכות), שצריכה להתתקן תמיד, והיא אינה מאירה, אלא מתוך תורה שבכתב (שהוא ז"א), כי התורה שבעל פה אין לה אור, אלא מתוך תורה שבכתב שהוא אור להאיר.

הביט מאחריו וראה בתו של בעל המלון עומדת מאחריהם, אמר כי נר מצוה, מהו נר, זהו נר שהוא מצוה, שהנשים זוכות בו, והיא נר של שבת, שאף על פי שהנשים אינן זוכות בתורה, הרי הגברים זוכים בתורה, ומאירים לנר ההוא שהנשים מתקנות במצוה הזו, הנשים בתקון הנר הזה, הגברים בתורה, להדליק ולהאיר הנר הזה, שהוא תקון של מצוה שהנשים נתחייבו בו... (תרומה תשכא, ועיין שם עוד)

ועוד (יש לפרש) אש תמיד תוקד על המזבח, זו היא התורה (שנקראת אש) אשר נאמר בה הלא כה דברי כאש נאום ה', (שצריכה להאיר תמיד על המזבח שהוא המלכות), לא תכבה, ודאי (שאש התורה לא תכבה), כי עבירה אינה מכבה את התורה, אבל עבירה מכבה מצוה, ומי שעושה עבירה המכבה מצוה, שהיא נר, כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, (דהיינו הנשמה שנקראת נר), שנאמר בה נר ה' נשמת אדם, שזה הוא כבוי, כי הגוף נשאר בחשך, וכך מי (שגורם במעשיו) שתסתלק השכינה ממקומה הוא גורם כבוי וחשך לאותו מקום, ועבירה היא חושך, ושפחה כי תירש גבירתה.

והעליה של מצוה מצד עם הארץ (שאין לו תורה), לא (העבירה) מכבה מצוה, לקיים בו ורשעים בחשך ידמו, אבל אצל בעלי תורה אין לה (להמצוה) כביה עולמית בהם, כי מאירים אל המצוה בכמה סודות התורה, כי אור נקרא ר"ז, (דהיינו אור הוא בגימטריא ר"ז), ומצוות התורה שרבנן מקיימים אותם, נחשבת אצלם כמו תורה אשר לילה ויומם לא תכבה עליהם, משום שמקיימים בה, והגית בו יומם ולילה... (צו נ, ועיין שם עוד)

מצוה מן התורה היא, שהיא תלמוד תורה, וכאן אין שם פירוד (בין תורה ומצוה), כי התורה היא כלל, והמצות שבה הן פרטיה, (והם אחד), הקב"ה אמת תורתו תורת אמת, הוא תורתו ומצותו של החכמה... (קדושים נב, ועיין שם עוד)

אלא כמה צריך האדם להשמר מעונותיו, כדי שלא יחטא לפני המלך הקדוש. בא וראה, אדם שעושה מצוה, מצוה זו עולה ועומדת לפני הקב"ה, ואומרת אני מפלוני שעשה אותי, והקב"ה ממנה אותה לפניו, להשגיח בה בכל יום להיטיב (לאדם) בשבילה, עבר (האדם) על דברי תורה עבירה ההיא עולה לפניו... (שם סו)

ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, המצוות של רבון העולם הרי למדנו, שכתוב, ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, אם צריכים שמירה, (הרי הוא כולל גם המעשה), ולמה ועשיתם עוד, כל המצוות שבתורה הן בשני אופנים, שהם אחד, (דהיינו) זכור ושמור, זכור הוא לדכורא (דהיינו ז"א), שמור הוא לנוקבא, (דהיינו למלכות), וכולם כלל אחד. אם שמור הוא לנוקבא, למה כתוב ושמרתם מצותי, (שמשמע כל המצוות הם רק בבחינת נוקבא דהיינו שמירה), אלא הכל הוא במקרא זה, ושמרת, זהו שמור, ועשיתם זהו זכור, והכל סוד אחד, זכירה זו היא עשיה, כי מי שמזכיר דבר למטה הוא מתקן שנעשה אותו הסוד למעלה, מצות התורה אלו, הם שש מאות ושלש עשרה מצות, שהם כלל של דכר ונוקבא, (דהיינו זכור ושמור, ז"א ומלכות), והכל סוד אחד. (אמור פד)

ומשום זה נתן להם התורה משמו, שכתוב זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דר, והרי העמדנו י"ה עם שמי (בגימטריא) שס"ה, (כנגד שס"ה לאוין שבתורה), ו"ה עם זכרי (בגימטריא) רמ"ח (כנגד רמ"ח מצות עשה), ובכל מצוה ומצוה קשר את ישראל בשמו, שיהיה כל אבר ואבר שלהם חלק גורלו ונחלתו, ומשום זה זובח לאלהים יחרם. (בהר נ)

...ואין לך מצוה שלא תהיה שקולה כנגד כל התורה, (ועל כן נאמר עליה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו').

כעין זה (כמו שבתפילין נרמזו תרי"ג), כך כל מצוה היא הוי"ה, (שנבחנת) אשר י"ה שבה עם שמי עולה שס"ה, מצות לא תעשה ו"ה שבה עם זכרי עולה רמ"ח (מצות עשה), שביחד הן תרי"ג, ומשום זה כל מצוה היא שקולה לתרי"ג, והרי העמידוהו... (פנחס רצא, ועיין שם עוד)

אשרי חלקם של ישראל, כי אז ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש, כי כולם רשומים ממנו, רשומים בגופם ברושם הקדוש, (של ברית מילה), רשומים בלבושם בעטוף של מצוה, רשומים בראשם בבתים של התפילין, שהם שם של אדונם, רשומים בידיהם ברצועות של קדושה, רשומים בנעליהם בנעל של מצוה, (דהיינו בקרבן פסח, שנאמר נעליכם ברגליכם, ובחליצה), רשומים בשדה בזריעה ובקצירה, רשומים בבתיהם במזוזה בפתח, בכל דבר הם רשומים, שהם בני מלך העליון, אשרי חלקם. (ואתחנן קיט)

אין מצוה שלא נכללו שם עשר ספירות, בתיבה (כתוב) תחתיים שניים ושלישים תעשה, לכלול בה כהנים לוים ישראלים... (תצא נז, ועיין שם עוד)

תא חזי, כל אדם שעושה מעשים טובים שהם מצות עשה, כל מצוה ומצוה שעושה עולה למעלה, ועומדת לפני הקב"ה ואומרת, אני מפלוני שעשה אותי, ונותן לו הקב"ה מלאך אחד, שיעזרו במקום החושך שבגיהנם הנקרא לילה, שהוא במקום הזה. (זהר חדש אחרי יג)

מכילתא:

ושמרתם את המצות, רבי יאשיה אומר אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד. (בא פרשה ט) 

ויאמר אם שמע תשמע, מכאן אמרו שמע אדם מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה, שנאמר אם שמע תשמע, שכח אדם מצוה אחת משכחין לו מצות הרבה, שנאמר אם שכח תשכח. (בשלח-ויסע פרשה א)

ואנשי קדש תהיון לי, רבי ישמעאל אומר כשאתם קדושים הרי אתם שלי, איסי בן יהודה אומר, כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה... (משפטים פרשה כ)

...וכן אתה מוצא, שכל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו, כגון שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה, הרי אלו נתקיימו בידם, ואין ניטלין, וכל דבר שלא נתנו ישראל נפשם עליו, כגון בית המקדש, ושמטים ויובלות והדיינין לא נתקיימו בידם... (כי תשא)

ספרא:

ויקח את כל החלב, אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום, פירות יש בהם מצות הרבה, תרומה ומעשר חלה ובכורים, הלקט והשכחה והפאה, שערי בתים ושערי מדינות יש בהם מצוה למקום, שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך... (צו-מלואים פרק יח)

כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על כן העליתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם עול מצות, שכל המודה בעול מצות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול מצות כופר ביציאת מצרים. להיות לכם לאלקים, על כרחכם, והייתם קדושים כי קדוש - כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם כמו כן פרושים. (שמיני פרק יב)

ספרי:

וראיתם אותו וזכרתם, מגיד שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאילו קיים כל המצוות, והרי דברים קל וחומר, ומה המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאילו מקיים כל המצות, קל וחומר לכל מצות שבתורה. (שלח קטו)

...משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטי בכל תכשיטיך כדי שתהא רצויה לי, כך אמר להם הקב"ה לישראל, הוו מצוינים במצוות, כדי שתהיו רצויים לי, וכך הוא אומר יפה את רעייתי כתרצה, יפה את שאת רצויה לי. (ואתחנן לו)

משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אביה, אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך, כשתחזרי לא יהו עליך לחדשים, כך אמר להם הקב"ה לישראל, בני היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינים בהם. (עקב מג)

אמר רבי שמעון בן עזאי, והרי שלש מצוות עשה בתורה כיוצא בזו, לומר מה דם שאין בכל המצות קל ממנו, הזהירך הכתוב עליו, שאר כל מצוות על אחת כמה וכמה, רבי אומר כל מצוה שקבלו אותה ישראל בשמחה מהר סיני, עדיין עושים אותה בשמחה, וכל מצוה שלא קבלו אותה בשמחה, אין עושים אותה בשמחה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד נוהגים אותה בפרהסיא, וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד, עדיין היא מורפה בידם. (ראה עו)

מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ... וחזרו ובאו למקומם, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה... (שם פ)

כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה. (שם פב)

ואהבת לרעך כמוך, אם עבר על מצוה קלה, סופו לעבר על מצוה חמורה, עבר על ואהבת לרעך כמוך, סופו לעבור על לא תשנא ועל לא תקום ולא תטור, וסופו לעבור על וחי אחיך עמך, עד שיבא לידי שפיכות דמים... (שופטים קפז)

תלמוד בבלי:

ואמר רבי לוי אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה... (ברכות ה א)

מאי ולחושבי שמו, אמר רב אשי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. (שם ו א)

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו, שנאמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו. (שם ו ב)

אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצוות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה, ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. (שם ט ב)

פרשת ציצית מפני מה קבועה, אמר רבי יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים, מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות... (שם יב ב)

אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות... (שם יג א)

רב ושמואל ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר אלופינו מסובלים בתורה ומסובלים במצוה, וחד אמר אלופינו בתורה ובמצוות ומסובלים ביסורים. (שם יז א)

...וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. (שם כו א)

תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה... (שם לא א)

רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ, אמרו הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי. (שם לט ב)

והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר לעולם בהם תעבודו, לדבר מצוה שאני, מצוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני... (שם מז ב)

מאי רקתך, אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון. (שם נז א)

אמר רבי יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כחכה, אמר רבי אמי בר מתנה אמר שמואל ואפילו מצוה אחת, שנאמר התרפית מכל מקום. (שם סג א)

ותניא ושפך וכסה, במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצוות בזויות עליו... איכא בינייהו דקא מדלקי משרגא לשרגא, מאן דאמר משום ביזוי מצוה משרגא לשרגא מדליק, מאן דאמר משום אכחושי מצוה, משרגא לשרגא נמי אסור... (שבת כב א)

...מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך... (שם כג א)

...הא דקאמר דוד לא המתים יהללו י-ה הכי קאמר, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצוות, ואין להקב"ה שבח בו. והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות... (שם ל א)

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון, אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה... (שם נה ב)

אמר רבי חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, אמר רבי אסי ואיתימא רבי חנינא אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע. (שם סג א)

ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו (מתחמם)... (שם פו ב)

והכתיב אלה המצוות, שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה... (שם קד א)

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה... ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה... אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין, ואמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית... (שם קיח ב)

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה, כגון עריות, דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחותיו, עדיין עושין אותה בקטטה, דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם. (שם קל א)

דתניא זה א-לי ואנהו, התנאה לפניו במצוות, עשה לפני סוכה נאה, ולולב נאה... (שם קלג ב)

והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת... אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין... (שם קנ א)

דאמר רבי יוחנן במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות... (שם קנא ב)

חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי, וקיימתים. אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה מי שמיע לך חדשים גם ישנים מהו, אמר ליה אלו מצות קלות ואלו מצות חמורות, אמר לו וכי תורה פעמים פעמים ניתנה, אלא הללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים... (עירובין כא ב)

אמר לך רבא אי סבירא להו דאין מערבין אלא לדבר מצוה, דכולי עלמא מצות לאו ליהנות ניתנו... (שם לא א)

...דשמיע לי מיניה דמר, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מודו ליה. (שם מה א)

רבא אמר רבי אליעזר היא, דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומודה רבי אליעזר דכמה דאפשר לשנויי משנינן... (שם קג א)

...ותניא כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצוות, שנאמר וישכם אברהם בבקר, אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דלמא משכא ליה שמעתיה, ואתי לאימנועי ממצוה. (פסחים ד א)

...דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה, אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה. (שם ד ב)

...דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן, דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן... בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר... אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד... (שם ז ב, וראה שם עוד וערך ברכות-מצוות)

והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין, היכא דשכיח היזקא שאני, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך. (שם ח ב)

תניא רבי שמעון אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה, כגון מאי, אמר רבי יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ... (שם מט א)

דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. (שם נ ב)

דאמר רבי שמעון בן לקיש אין מעבירין על המצוות. (שם סד ב)

תניא אמר רבי שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה, ואין ממתינים להם עד שתחשך. (שם סח ב)

אמר רבי יוחנן כדי לזרזן במצוות קאמר... (שם פט א)

אמר רב ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. (שם קב ב)

מצוה וגוף גדול (גם תשתכר בממונך), אוכל פירות ולא שכר (הלוה חברך על הקרקע לאכול פירות, ותנכה לו מהדמים), מצוה וגוף טהור, נושא אשה ולו בנים. (שם קיב ב)

אמר ריש לקיש זאת אומרת מצוות צריכות כוונה... (שם קיד ב, וראה שם עוד)

...מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל למצה דאורייתא, ואפילו למאן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטילות ליה לדאורייתא... (שם קטו א, וראה שם עוד)

דלותי ולי יהושיע, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אף על פי שדלה אני במצות, לך אני ולי נאה להושיע. (שם קיח ב)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כל מצוות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצנעה, שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. (ביצה טז א)

אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', אמר ליה רב שימי בר חייא לרב ואימא שבע מצוות, הא איכא נמי מילה, ואימא שבע מצוות ומילה, אמר ליה אם כן מצותי ותורותי למה לי, אמר רב ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. (יומא כח ב)

תנו רבנן את משפטי תעשו, דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם, את חוקותי תשמרו, דברים שהשטן משיב עליהן, ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח, ושמא תאמר מעשה תוהו הם, תלמוד לומר אני ה', אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן. (שם סז ב)

אמר רבי יונה אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל, זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה... (שקלים טו א)

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה... מנא הני מילי, דתנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך, פרט לחתן... והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא, דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהו... (סוכה כה א, וראה שם עוד)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא, אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש... משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה... (שם כט ב, וראה שם עוד)

ואמר רב פפא זאת אומרת אין דחוי אצל מצוות... (שם לג א, וראה שם עוד)

ואמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו, מאי טעמא הדס דלריחא קאי, כי אקצייה מריחא אקצייה, אתרוג דלאכילה קאי, כי אקצייה מאכילה אקצייה... (שם לז ב)

תניא רבי אליעזר בר צדוק אומר, כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו... להודיעך כמה היו זריזין במצוות. (שם מא ב)

אמר רב אבהו אמר רבי אליעזר כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי, כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר עצי שטים עומדים... (שם מה א)

...ורבי יהושע בן לוי אמר, יום ראשון מצות לולב, מכאן ואילך מצות זקנים... (שם מו א, וראה שם עוד)

דאמר רב נחמן מצוה חשובה היא (חליל של בית השואבה) ובאה מששת ימי בראשית. (שם נ ב)

תנו רבנן מוצא שפתיך, זו מצות עשה, תשמור, זו מצות לא תעשה, ועשית, אזהרה לבית דין שיעשוך (יכריחוך)... (ראש השנה ו א)

מצוות לאו ליהנות ניתנו... אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כונה, איתיביה, היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא, מאי לאו כוון לבו לצאת, לא לקרות... אמר לו אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, אמר לו שאני אומר מצוות אינו עובר עליהן אלא בזמנן (על בל תוסיף)... (שם כח א, וראה שם עוד)

...אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי, כתיב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו, וכתיב אורח חיים פן תפלס, לא קשיא, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים... (מועד קטן א)

...אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא (משתקין אותו), פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות... (מגילה כה א)

דתניא רבי יוסי הגלילי אומר, שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל, ראיה וחגיגה ושמחה. (חגיגה ו ב)

דאמר רב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך... (שם י א)

ונתתי נערים שריהם, אמר רבי אלעזר אלו בני אדם שמנוערין מן המצוות. (שם יד א)

איסור מצוה שניות, אמאי קרי ליה איסור מצוה, אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. (יבמות כ א)

מצוה בגדול לייבם... תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדינת הים... אין שומעין לו, אלא כל שהויי מצוה לא משהינן. (שם לט א)

תניא רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר, מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן, מפני שלא קיימו שבע מצוות בני נח, רבי יוסי אומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אלא מפני מה מעונין, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, אבא חנן אומר משום רבי אלעזר לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה... (שם מח ב)

ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע... (שם סה ב)

הא קיימא לן הלכה כרבי מאיר, דאמר מצוה לקיים דברי המת... (כתובות ע א)

אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיתעביד מצוה מאי, אמר ליה חנינא, במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. (שם פו א)

...אמר להן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן... (שם צא ב)

כשחלה רבי נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה... אמר לו אנא אתורה ומצוות קא בכינא... ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך, רבי חייא עסוק במצוות הוה, ורבי סבר לא אפגריה... (שם קג ב)

וחומר בנדרים מבשבועות, כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות... רב כהנא מתני אמר רב גידל אמר רב, ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר שמואל, מנין שאין נשבעין לעבור על מצוות, תלמוד לומר לא יחל דברו, דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים... (נדרים טז א, וראה שם עוד)

ולשבע יתהון דמקיימיתון מצות, משמע מצות המלך, ולשבע יתהון דמקיימיתון כל מצות, משמע מצות ציצית, דאמר מר שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה... (שם כה א)

רבי אומר גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר התהלך לפני והיה תמים... (שם לא ב)

רבי אליעזר אומר גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו'... (שם לב א)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם, אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה, נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד... אלא משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו בם... אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה... אלא אימא כמצוה שלא לשמה... גופא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות... אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות. (נזיר כג א)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר והלך לפניך צדקך... (סוטה ג ב)

תנו רבנן בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר חכם לב יקח מצוות וגו'... (שם יג א)

אמר רבי חמא בר חנינא כל העושה דבר ולא גמרו, ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו, רבי אלעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו, דכתיב ויהי בעת ההיא וירד יהודה, רבי שמואל בר נחמני אמר אף קובר אשתו ובניו, דכתיב ותמת בת שוע אשת יהודה וגו'... (שם יג א)

...אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא וגו'. (שם יד א)

דרש רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לב' מצות, אפר פרה ועפר סוטה, והאיכא נמי עפר כיסוי הדם, התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא. דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצוות, חוט של תכלת ורצועה של תפילין... (שם יז א)

...ויש זכות תולה ג' שנים, זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, אלא זכות דמצוה, זכות דמצוה מי מגנא כולי האי, והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי, כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר, לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה... דבר אחר עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אמר רבי יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא, תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא. מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה, אמאי לא הגינה עלייהו, אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא שלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא, מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנה, אצולי לא מצלא... (שם כא א)

תנו רבנן ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, הרי ארבע, ארבע וארבע הרי שמונה, שמונה ושמונה הרי שש עשרה, וכן בסיני וכן בערבות מואב, שנאמר אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו', וכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו', נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה... (שם לז א, וראה שם עוד)

אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל, אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות, ויערף במקום שאין עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות, מאי פירות... אלא מצוות. (שם מו א)

...מאי ונערים קטנים, אמר רבי אלעזר שמנוערים מן המצוות... ורבי יוחנן ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה, ודלמא בזרעייהו ניהווה הוה, אמר רבי אלעזר לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות. (שם מו ב)

דאמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה, והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה... (גיטין לו א)

ועושין להן (ליתומים) לולב וערבה וסוכה וציצית וכל דבר שיש לו קצבה, לאיתויי שופר, ולוקחין להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה, לאתויי מגילה, ואין פוסקין עליהם צדקה, ואין פודין עליהן את השבויין, ולא כל דבר שאין לו קצבה, לאתויי תנחומי אבלים... (שם נב א)

כל מצוות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין, וכל מצות עשה שהזמן גרמא, אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא, אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים... אמר רב יהודה הכי קאמר, כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות... תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר בנו קודמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו, אמר רבי ירמיה הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו, מאי טעמא מצוה דגופיה עדיפא... תנו רבנן לפדות את בנו ולעלות לרגל, פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל, רבי יהודה אומר עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת, וזו מצוה שאינה עוברת... תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה, ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה... (קדושין כט א, וראה עוד אב-בן ולמוד)

ואמר רבי חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצוה ועושה על אחת כמה וכמה, דאמר רבי חנינא גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דהוה אמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות, עבידנא יומא טבא לרבנן דהא לא מיפקדינא והא עבידנא, השתא דשמעיתא להא דאמר רבי חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן... (שם לא א)

 מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו, אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה... תנו רבנן לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו, שהכריע את עצמו לכך חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא איבד ממנו טובות הרבה... (שם מ א)

...השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא, אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא (לשבת), רבא מלח שיבוטא... (שם מא א)

ודלמא שאני התם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים... (שם נ א)

...לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. (שם סד ב)

אמר רבי זירא אמר רב הונא במצוה עד שליש, מאי שליש אילימא שליש ביתו, אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתיה, אלא אמר רבי זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה. בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר, תיקו. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא, עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה. (בבא קמא ט א)

דאמר רב מתנה עמד וימודד ארץ וגו', מה ראה, ראה שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום, עמד והגלה אותם מעל אדמתם... דאמר רבי יוסף עמד וימודד ארץ ראה וכו', מה ראה, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם, איתגורי אתגר (הרויחו), אם כן מצינו חוטא נשכר, אמר מר בריה דרבנא, לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר, ולא והתניא רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם... אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה... (שם לח א)

...דאמר ליה אנא בעינא למיעבד הא מצוה, דתניא ושפך וכסה, מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. (שם צא ב)

הלך וישב ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור, שנאמר עמו, אם היה זקן או חולה חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, רבי שמעון אומר אף לטעון... תנו רבנן, מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו, שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה', כולכם חייבין בכבודי... אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר, רבי שמעון אומר אף לטעון בחנם... (בבא מציעא לב א, וראה שם עוד)

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה ליהוי למצוה רבה, יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה, אמר ליה אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים, שמע מינה פדיון שבויים מצוה רבה היא... (בבא בתרא ח א)

ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר והעמדנו עלינו מצות וגו', מצוה אין כתיב כאן אלא מצוות. אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם... (שם ט א)

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו', המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. (שם עח ב)

רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע, שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע... (סנהדרין ו ב)

וכן היה רבי יהודה אומר, ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה... (שם כ ב)

אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת... (שם כא ב)

תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, ומפני מה... כדי שיכנס למצוה מיד... (שם לח א)

תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח, דינין וברכת השם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי, רבי חנניה בן גמלא אומר אף על הדם מן החי, רבי חידקא אומר אף על הסירוס, רבי שמעון אומר אף על הכישוף. (שם נו א, וראה שם עוד וערך בן נח-מצוה)

והתניא עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם... (שם נו ב)

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות, אבל בשעת גזרת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו שלא בשעת גזרת המלכות לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, מאי מצוה קלה, אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא... (שם עד א)

...רבי ירמיה בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר העצמות היבשות שמעו דבר ה'. (שם צב ב)

משיח דכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וגו', וכתיב והריחו ביראת ה', אמר רבי אלכסנדרי מלמד שהטעינו מצות ויסורין כריחים. (שם צג ב)

צהלי קולך בת גלים, בתו של אברהם יצחק ויעקב שעשו מצוות כגלי הים. (שם צד ב)

...אוהב כסף לא ישבע כסף, זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. (מכות י א)

ואמר רבי חנינה בן גמליאל מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו... רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. (שם כג א)

דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם, אמר רב המנונא מאי קרא, תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב, מזמור לדוד ה' מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם...

כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה היה בוכה, אמר מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט, אמרו ליה מי כתיב עושה כל אלה, עושה אלה כתיב, אפילו בחדא מינייהו... בא ישעיה והעמידן על שש, דכתיב הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע... וכתיב הוא מרומים ישכון.

בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך... והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שאין דרכן לעשות בצנעה אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה. חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה, בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא דרשוני בכל התורה כולה, אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. (שם כג ב)

...דתנן נשבע לבטל את המצוה ולא בטל, פטור, שהיה בדין שיהא חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא, דאמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה, מצוה שמושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה, אמרו לו לא, אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן, תאמר בשבועת מצוה שכן לא עשה בה לאו כהן... (שבועות כה ב, וראה שם עוד)

נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור, לקיים ולא קיים פטור... תנו רבנן יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב, תלמוד לומר להרע או להיטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור... (שם כז א, וראה שם עוד)

תני רב יוסף בצדק תשפט עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה. (שם ל א)

דאמר רבי יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעולם הבא, שנאמר יתנו עידיהם ויצדקו... (עבודה זרה ב א)

...אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ומי מצית אמרת הכי, והא אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולא היום ליטול שכר, אלא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואמאי קרי ליה מצוה קלה, משום דלית ביה חסרון כיס... (שם ג א)

דבר אחר אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול, שנאמר אם בפידו להן שוע. (שם ד א)

ואמר רבי יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות וטורפות אותם לעובדי כוכבים לעולם הבא על פניהם, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, נגד העמים לא נאמר, אלא לעיני העמים, מלמד שבאות וטורפות לעובדי כוכבים על פניהם לעולם הבא. (שם ד ב)

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כחמורה, ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. (אבות ד ב)

בן שלש עשרה למצוות... (שם ה כא)

אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי ואמרי לה כדי, אמר קרא וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה, איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצוות, הוי אומר זו עבודת כוכבים, דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה' אל משה, וכתיב אשר צוה ה' אליכם ביד משה, איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב"ה וצוה על ידי משה, הוי אומר זו עבודת כוכבים... (הוריות ח א)

....דאמר רבי אלעזר כשם שאין מצוות מבטלות זו את זו, כך אין איסורין מבטלין זו את זו, מאן שמעת ליה דאמר אין מצוות מבטלות זו את זו, הלל הוא, דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. (זבחים עט א)

ואמר רבי יהושע אמר רב גידל אמר רב הלוקח ספר תורה מן השוק, כחוטף מצוה מן השוק, כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני... (מנחות ל א)

...מיבעי להו לכדתניא, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו, זו קרית שמע... ותניא אידך, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה, ואיזו זו, זו מצות כלאים, דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, גדילים תעשה לך, תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצוות כולן, ורבי שמעון היא, דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא. תניא אידך, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן... ורבי שמעון בן יוחי אומר, כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא וראיתם אותו, וכתיב התם את ה' אלקיך תירא ואותו תעבד. תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות, תפילין בראשיהם, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד, על מילה שניתנה בשמיני. רבי אלעזר בן יעקב אומר, כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. (שם מג ב)

דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה, הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק... (חולין ז א)

אמר רבי יוסי בן אבין בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדין (מפני מביאי בכורים), מפני תלמידי חכמים אין עומדין (בעלי אומניות בשעת מלאכתם)... (שם נד ב)

...עולא אמר אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה, אחת שאין כותבין כתובה לזכרים, ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין, ואחת שמכבדין את התורה. (שם צב א)

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה, מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעים רשות, מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. (שם קה א)

דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה. (שם קי ב)

תניא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, ציצית ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו... (שם קלב ב)

...אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין, תלמוד לומר תשלח מכל מקום... זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה, בעי רבי אבא בר ממל טעמא דרבי יהודה משום דסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו, או דלמא בעלמא סבר לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא משום דקסבר שלח מעיקרא משמע... (שם קמא א, וראה שם עוד)

ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר על מצוות חמורות שבתורה. תניא דבי רבי יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה... (שם קמב א)

אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבא... (נדה סא ב)

תלמוד ירושלמי:

למען תזכרו, רבי אומר זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה, דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית וגו', להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה... (ברכות ט א)

תני כל מצות שאדם פטור, אדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, והוא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן, הא אם היה חייב אפילו אם יצא מוציא... (שם כה ב)

תני בשם רבי מאיר אין לך אחד מישראל שאינו עושה מאה מצוות בכל יום, קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה, ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה, ומתפלל שלשה פעמים של שמונה עשרה וחוזר, עושה שאר מצוות ומברך עליהן. וכן היה רבי מאיר אומר, אין לך אדם בישראל שאין המצות מקיפות אותו, תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, ומזוזה בפתחו, מילה בבשרו, ארבע ציציות בטליתו מקיפין אותו, הוא שדוד אומר שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך... (שם סח א)

ואתיא כיי דמר רבי שמעון בן לקיש, באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה, עד היכן, ר"נ בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנא אמר כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, כמראשית... ר"נ אינינוא בעי קומי רבי מנא, מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה, אמר ליה בתחלה לקרן, מכאן ואילך לשכר. רב הונא אמר למצוה עד שליש, מהו לכל המצוות עד שליש או למצוה אחת, סברין מימר לכל המצות עד שליש, אמר רבי אבון אפילו למצוה אחת... (פאה ב ב, וראה שם עוד)

...צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצותיה של תורה, שהצדקה נוהגת בחיים וגמילות חסדים נוהגת בחיים ובמתים... (שם ג א)

עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה, משום לא תחרוש, בל תזרע, בל תחסום, לקט שכחה ופאה, תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה... (שם ג א)

רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי חונא בר חייא, בא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שמפני זקן אין עומדין, ובפני עושי מצוות עומדין. (בכורים יא א)

בעון קומי רבי בא היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת, ואמר אוף הכא לא יצא ידי קורעו (אם קרע בשבת)... לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, אמר לון תמן גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה... תני מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רב הושעיה על שם ובוצע ברך נאץ ה', אמר רבי יונה הדה דאת אמר בתחילה אבל בסוף לא, דמים הוא חייב לו. רבי יונה אמר אין עבירה מצוה, רבי יוסה אמר אין מצוה עבירה, אמר רבי אילא אלה מצוות, אם עשיתן כמצוותן הן מצות, ואם לאו אינן מצות. (שבת עב א)

...רבי יוסי אומר מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק (גמור)... (ראש השנה י א)

תמן תנינן, שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מביא מבול לעולם, לא נמצאת מעכב רבים מלעשות מצוה, וכל המעכב רבים מלעשות מצוה צריך נידוי... (תענית טז ב)

אמר רבי יוחנן לווין ברבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש. (מועד קטן ט א)

אמר רבי יהושע בן לוי מניין שכל המקיים מצות ראייה כאילו מקביל פני שכינה, מן הדא, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'. (חגיגה ג א)

מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים, היה יודע בו שהוא שלמים ושחטו לשם עולה, רבי מנא אמר יש בעשייתו מצוה, רבי יוסה אמר אין בעשייתו מצוה. אילי צבור שהיה סבור שהן כבשים ושחטן לשם אילים שמא לא עלו לציבור לשם אילים, ותני כן אילי ציבור שהיה סבור שהן כבשים ושחטן לשם אילים כבר עלו לצבור לשם חובה... אמר רבי יוחנן דרבי מאיר היא, דרבי מאיר אמר דבר שיש בעשייתה מצוה פטור, דבר שאין בעשייתו מצוה חייב... (פסחים מג א, וראה שם עוד)

כתיב אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ, בארץ אתם חייבין לעשות, אין אתם חייבין בחוצה לארץ, אדיין אנו אומרים מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ, אפילו מצוות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אף ה' וגו', ושמתם את דברי אלה, אפילו גולים, ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, מה אית לך כגון תפילין ותלמוד תורה, מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, מעתה מכשנגאלו יהו פטורין, כתיב ויעשו כל הקהל השבים וגו'... (קידושין כא ב, וראה שם עוד)

תוספתא:

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים, אמר לו אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מכל מצות שבתורה, אמר לו כל מצוות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו, שאילו עשינו ברצון לפני המקום לא באה מצוה זו לידינו, אלא הרי הוא אומר כי תקצור קצירך ושכחת עומר בשדה וגו', קבע לו הכתוב ברכה, והלא דברים קל וחומר מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה... (פאה פרק ג)

מדרש רבה:

ויצו ה' אלקים על האדם לאמר, רבי לוי אמר צוהו על שש מצות, ויצו על עבודה זרה... (בראשית טז ט, וראה שם עוד)

...הא-ל תמים דרכו, אמרת ה' צרופה וגו', אם דרכיו תמימים הוא על אחת כמה וכמה, רב אמר לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. (שם מד א)

...והרי דברים קל וחומר, מה אם עשו הרשע, שלא היה בידו אלא מצוה אחת, על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטונים רוצים להדבק בו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק, שקיים כל התורה כולה. (שם פב טו)

רבי יהודה בר סימון ורבי חנין בשם רבי יוחנן, כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו, ממי אתה למד, מיהודה, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו', היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו, מה גרם לו, קבר אשתו ובניו. רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה, ואחר בא וגומרה, היא נקראת על שמו של שני, הדא הוא דכתיב (יהושע כ"ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל. והלא משה העלם, שנאמר (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, ואלו נטפלו בהם, לפיכך נקראת על שמם. (שם פה ד)

אמר רבי חנין אין ישראל צריכין לתלמודו של מלך המשיח לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה י"א) אליו גוים ידרושו, לא ישראל, אם כן למה מלך המשיח בא ומה הוא בא לעשות, לכנס גלויותיהן של ישראל וליתן להם ל' מצוות, הדא הוא דכתיב (זכריה י"א) ואמר אליהם אם טוב בעיניכם וגו'... (שם צח יד)

...מכאן אתה למד, מי שקבל על עצמו לעשות מצות אין אותה מצוה פוסקת מביתו, מצותו של יתרו שקבל בתוך ביתו גואל שברח מפני השונא, עמד מביתו שקבל לשונא שברח מפני הגואל והרגו, איזה זה, זה סיסרא... (שמות ד ב)

...הוי אם בטלו ישראל את המצוות כאילו מקללין אב ואם, ואין אב אלא הקב"ה, שנאמר (ישעיה ס"ד) ועתה ה' אבינו אתה, ואם זו התורה, שנאמר (משלי א') ואל תטוש תורת אמך, והיא מגודלת בסיני, שנאמר (שם ד') בדרך חכמה הורתיך. בא וראה כמה צוה הקב"ה בפרשה זו על כל דבר ודבר, שנאמר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה... שבכל דבר ודבר התורה מזהרת לישראל. משל לבן מלכים שהזהירו אביו שלא יתקל בכל דבר וילקה, והוא חביב עליו כבבת עינו, כך הקב"ה הזהיר לישראל על המצות, למה שהם חביבין עליו יותר מן המלאכים... רבי יהודה אומר, אמרו ישראל להקב"ה הרבה דיני מצוות יש כאן, כי יגנוב איש שור או שה, לפי ששור גנבנו ועשינו עגל... (שם ל ה)

...הוי מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי, אלא למי, ליעקב, שבחרו מכל האומות ולא נתן להם אלא מקצת, נתן לאדם שש מצות, הוסיף לנח אחת, לאברהם ח', ליעקב ט', אבל לישראל נתן להם הכל, אמר רבי סימון בשם רבי חנינא משל למלך שהיה לפניו שולחן ערוך ומיני תבשילין, נכנס עבדו נתן לו חתיכה, שני נתן לו ביצה, שלישי נתן לו ירק, וכן לכל אחד ואחד, נכנס בנו נתן לו כל השולחן לפניו... (שם שם ו)

ורבי יהושע אומר, אמר הקב"ה, לפי שהרביתי עליכם דינין אני מרבה עליכם שכר, והזהרתי אתכם על כל מצוה שהיא חייכם, שנאמר (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע. וכן כל ענין שכתוב בפרשה הזו להורג נפש, למכה שור, למבעיר בעירה כל אחת ואחת כתבתי עונשה בצדה ושכרה בצדה, משל למלך שהתקין שני דרכים, אחת מלאה קוצים ודרדרים וסיראות, ואחת מלאה בושם... (שם ל טז)

משל לסוחר מבקש ללכת בדרך, שמע לסטים בדרך, מה עשה לקח פרקמטיא שלו ועשאה אבנים טובות ומרגלים, יצא לדרך ותפשוהו לסטים, אמרו לו מה בידך, אמר להם כלי זכוכית, אמרו לו בכמה זו, אמר להם שתים בסלע ושלש בסלע, אמרו זה לזה בשביל אלו אנו הורגים אותו, הניחוהו. נכנס למדינה התחיל פותח הגלוסקאות וישב למכור, נכנסו אותן הלסטין וראו אותו יושב ומוכר, אמרו לו בכמה זו, אמר להם זו בעשרים זהובים, וזו בשלשים, אמרו לו אין אתה הוא שאמרת לנו בדרך שתים בסלע שלש בסלע, אמר להן הן, אלא אותה שעה הייתי במקום המות, עכשיו אם אין אתם נותנין לי דמיה אין אתם נוטלין אותה. כך ישראל, בעולם הזה מי שהוא עושה מצות אינו יודע מתן שכרן, אבל לעולם הבא, כשיראו מתן שכרן של מצות הם תמהים, שאין העולם כולו יכול לקבל את השכר... (שם שם כב)

דבר אחר הנה אנכי שולח מלאך, הדא הוא דכתיב (תהלים ל"ד) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, עושה אדם מצוה אחת הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר חונה מלאך ה', עושה שתי מצוות, הקב"ה נותן לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר (שם צ"א) כי מלאכיו יצוה לך, עושה הרבה מצות נותן לו הקב"ה חצי מחנהו, שנאמר (שם) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, והוא חצי מחנהו, שנאמר (שם ס"ח) רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. (שם לב ו)

ואי זו נרו של הקב"ה זו תורה, שנאמר (משלי ו') כי נר מצוה ותורה אור, מהו כי נר מצוה, אלא כל מי שעושה מצוה הוא כאילו מדליק נר לפני הקב"ה, ומחיה נפשו שנקראת נר, שנאמר (שם כ') נר ה' נשמת אדם, ומהו ותורה אור, אלא הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה, ויצר הרע שבתוכו אומר מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך, עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך, ויצר טוב אומר לו תן למצוה, ראה מה כתיב כי נר מצוה, מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין מדליקין הימנו אורו במקומו, כך כל מי שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו. (שם לו ג)

דבר אחר נפש כי תחטא וגו', זהו שאמר הכתוב כל עמל אדם לפיהו, אמר רבי שמואל בר אמי מה שסיגל אדם מצוות ומעשים טובים אינו מספיק להבל היוצא מפיו, וגם הנפש לא תמלא, רבי ברכיה בר קרציפא בשם רבי יוחנן אמרין כפיטורין היוצאין מפי הושט... אמר רבי שמואל בר יצחק כל מה שסיגל אדם מצות ומעשים טובים לפיו, ולא לפי בנו ולא לפי בתו, ורבנן אמרי לפיהו ולא לריח רע, לפי שהנפש הזו יודעת כל שיגיעה לעצמה יגיעה, לפיכך אינה שביעה למצות ומעשים טובים. אמר רבי לוי משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים, אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו, למה לפי שהיא בת מלכים, כך כל מה שיפעל אדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו, למה שהיא מלמעלה... (ויקרא ד ב)

בזאת יבא אהרן, זה שאמר הכתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון אמר, אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות, עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך, לשון שקר - ולמדתם אותם את בניכם... רבי יוחנן פתר קרא בקברניטין, דאמר רבי יוחנן לעולם יעשה אדם עצמו קברניט היאך יכול לעשות מצוה... (שם כא ד)

...לפיכך אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב מצות לא ישבע מצות, ואוהב בהמון וגו', שכל מי שהומה ומהמה אחר המצות ומצוה קבועה לדורות אין לו, מה הנאה יש לו, תדע לך שהוא כן, שהרי משה כמה מצוות וצדקות עשה וכמה מעשים טובים בידו, ויש לו מצוה קבועה לדורות, הדא הוא דכתיב אז יבדיל משה... (שם כב ב)

אימתי כרום זלות, לכשירומם הקב"ה מצוות בזויות בעולם, מה לך יוצא ליסקל, על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף, על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא ליהרג, על שאכלתי מצה... הדא הוא דכתיב ואמר אליו מה המכות האלו וגו', מכות האלו גרמו לי להאהב לאבי שבשמים. (שם לב א)

דבר אחר וכי ימוך, הדא הוא דכתיב גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו רבי להיכן אתה הולך, אמר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה זו, אמר להן לרחוץ בבית המרחץ, אמרו לו וכי זו מצוה היא, אמר להן הן, מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם, על אחת כמה וכמה. (שם לד ג)

עשיר ורש, עשיר זה שעשיר בנכסים, ורש זה שרש בנכסים, עמד רש עם העשיר, אמר לו תן לי מצוה ולא נתן לו, עושה כולם ה', מי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר, ומי שעשה לזה עשיר יכול לעשותו עני. (שם שם ד)

...רבי כהן ורבי יהושע בן רבי סימון בשם רבי לוי אמרו, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, כההוא דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו'. (שם שם ט)

...ואם לגלגת במצוות ולא הבאת קדשים לכהן, סופו והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו', תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא... (במדבר ט יא)

בא וראה כמה המצוות מעטרות את ישראל, והלא גדול שער ניוול הוא לאדם שהוא אינו חופף ראשו, ולפי שמגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו, הדא הוא דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. (שם י כח)

יברכך בעושר, וישמרך שתעשה ממנו מצוות. (שם יא יג)

רבי יצחק אמר היד שהיא שולטת על מצוה אחת זו מצות התפילין, כתיב בה יפול מצדך אלף, שנמסר לה אלף מלאכים לשמרו, אבל הימין שהיא שולטת במצוות הרבה, ורבבה מימינך, רבבה של מלאכים נמסרים לה... (שם יב ג)

...ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה, למה, מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת, וכן את מוצא בסוכה, ששנו ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו עד שיצלח בשליחותו, ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותן שנים ששלח יהושע בן נון... (שם טז א)

ועשו להם ציצית, הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ז) אור זרוע לצדיק וגו', ה' חפץ למען צדקו (ישעיה מ"ב), זרע הקב"ה את התורה ואת המצוות להנחילם לישראל לחיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש, לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כ"ב)... למען תזכרו ועשיתם, למה (דברים ל"ב) כי לא דבר ריק הוא מכם, משל לבעל הבית שהיה שוקל ארנוניות וכותב אפכיות, אמר לו אביו, בני הוי זהיר באפכיות שחייך נתון בהן... אף כך אמר להן הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצוות, (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, וכן הוא אומר (משלי ד') החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך. והייתם קדושים, בזמן שאתם עושים את המצוות אתם מקודשים ואימתכם מוטלת על האומות, פרשתם מן המצוות נעשיתם מחוללים. אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי יצר הרע אתם פורשים מן המצוות, לעתיד לבא אני עוקרו מכם, שנאמר (יחזקאל ל"ו) ואת רוחי אתן בקרבכם. (שם יז ז)

הלוחות היו בהן תרי"ג מצוות כנגד אותיות מן אנכי עד אשר לרעך, לא פחות ולא יותר, וכולן נתנו למשה בסיני, שבהם חקים ומשפטים ותורה ומשנה תלמוד ואגדה... (שם יח יז)

מי מנה עפר יעקב, מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר, לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים, ואסף איש טהור את אפר... ומספר את רובע ישראל, הרביעיות שלהן מי יכול למנות אוכלוסין שיצאו מאותן שהיו חוטפות ומחבבות את המצוות... (שם כ טז)

דבר אחר אוהב כסף, אמר רבי יצחק מי שהוא אוהב מצוות אינו שבע מן המצוה, כיצד את מוצא שני גדולי עולם דוד ומשה ולא שבעו, דוד אף על פי שאמר הקב"ה (דברי הימים ב' ו') רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה, היה דוד אומר לעצמו, וכי מפני שאמר לי הקב"ה אתה לא תבנה לי הבית אני יושב, מה עשה זירז את עצמו והתקין כל צרכיו עד שלא מת, כמה שנאמר (שם א' כ"ב) ואני בעניי הכינותי לבית אלקי. וכן משה אף על פי שאמר לו הקב"ה כי לא תעבור את הירדן הזה, מיד אמר משה אני עובר מן העולם ואיני מפריש להם ערי מקלט, מיד אז יבדיל משה. (דברים ב יח)

מהו מתן אדם ירחיב לו, מעשה ברבי אליעזר וברבי יהושע שיצאו לגבות לעסק מצוות... דבר אחר מעשה בריש לקיש שהלך לבצרה, והיה שם אדם אחד נקרא אבין רמאה, ולא שהיה רמאי חס ושלום, אלא שהיה מרמה במצוות, שהיו הקהל פוסקים, ואחר כך פוסק כנגד כל הקהל... (שם ד ח, וראה שם עוד)

מהו אורח חיים פן תפלס, אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה, כענין שנאמר, (ישעיה מ') ושקל בפלס הרים, ולא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצוה קלה איני עושה אותה, מה עשה הקב"ה, לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו כל המצוות בתום, מנין, שנאמר (משלי ה') נעו מעגלותיה לא תדע... כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצוות חוץ משתי מצות, החמורה שבחמורות והקלה שבקלות, כבוד אב ואם חמורה שבחמורות, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, והקלה שבקלות שילוח הקן, ומהו שכרה, אריכות ימים, שנאמר שלח תשלח את האם וגו', הוי כי יקרא קן צפור. (שם ו ב)

דבר אחר מהו כי לוית חן, אמר רבי פנחס בן חמא לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצוות מלוות אותך, שנאמר (דברים ו') וכתבתם על מזוזות ביתך... אמר הקב"ה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצוות מלוות אותך, מנין, שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. דבר אחר בן עזאי אומר מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה... תחלה כי יקרא קן צפור, מתוך כך כי תבנה בית חדש, מתוך כך לא תזרע כרמך כלאים, מתוך כך לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, מתוך כך גדילים תעשה לך, הרי מצוה גוררת מצוה...

דבר אחר שלח תשלח, רבנן אמרי למה ב' פעמים, שאם אירעה לך המצוה הזאת פעם שניה, לא תאמר כבר יצאתי ידי חובתי, אלא כל זמן שתארע לידך אתה צריך לקיים אותה. דבר אחר, שלח תשלח, רבנן אמרי, אם שלחת מצות הקן, את זוכה לשלח עבד עברי, מניין, שנאמר (דברים ט"ו) וכי תשלחנו חפשי מעמך. דבר אחד מהו שלח תשלח את האם, אם קיימת מצוה זו, את ממהר לבא מלך המשיח שכתוב בו שילוח, מנין שנאמר (ישעיה ל"ב) משלחי רגל השור והחמור. דבר אחר אם קיימת המצוה הזאת אתה ממהר את אליהו הנביא ז"ל שיבא, שכתוב בו שילוח, שנאמר (מלאכי ג') הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. (שם שם ג)

דבר אחר והיה אם שמע תשמעו, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, אמר הקב"ה אם שמעת למצותי אף אני שומע תפלתך. (שם ז ד)

דבר אחר כי המצוה הזאת, מהו המצוה, רבנן אמרי דבר קשה למה הוא דומה למלך שהיה לו אבן טובה והפקידה אצל אוהבו, אמר לו בבקשה ממך תן דעתך עליה ושמור אותה כראוי, שאם תאבד לא יש לך מהיכן לפרוע לי, ואף אני לא יש לי אחרת כיוצא בה, ונמצאת חוטא עלי ועליך, אלא עשה מצוה על שנינו ושמור אותה כראוי... (שם ח ו)

רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי יהושע בן לוי תפסי שיטתיה, אמרי כתיב (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה, כל התורה כולה תרי"ג מצות הוי, תורה בגימטריא עולה כמנין תרי"א מצות דבר עמנו משה, ברם אנכי ולא יהיה לך לא דבר עמנו משה, אלא מפי הקב"ה שמענום. (שיר השירים א יג)

...כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. (שם שם כ)

...מה יונה זו מחדשת לה בכל חדש וחדש גורן, כך ישראל מחדשין להם בכל חדש תורה ומצות ומעשים טובים... (שם ד ב)

אני ישנה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אני ישנה מן המצוות, ולבי ער לגמילות חסדים... (שם ה ב)

 סוגה בשושנים, אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים, כמה מצות ודקדוקים יש בתורת כהנים... אמר רבי לוי בנוהג שבעולם אדם נושא אשה בן ל' שנה בן מ' שנה, משמוציא יציאותיו הוא בא ליזקק לה, והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, ופורש ממנה מיד, מי גרם לו שלא יקרב לה, איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם, אי זה נחש נשכו איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה... 

אמר ריש לקיש, כתיב (דברים י"ג) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, אבל הצדיקים מוסיפין עליו ואין גורעין ממנו... (קהלת ג יז)

...אלא המסורת הזה תהיה בידך, כל העושה מצוה סמוך למיתתו, דומה שלא היתה מדת צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה... (שם שם כד)

רבי הונא אמר עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה, מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף. (שם ז כג)

שומר מצוה לא ידע דבר רע, זו אסתר שהיתה עסוקה במצות ביעור חמץ... (שם ח ט)

...וישם פניו בין ברכיו (מלכים א' י"ח), ולמה בין ברכיו, אלא אמר לפני הקב"ה רבונו של עולם, אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצוות הללו, שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם. (שם יא ה)

מדרש תנחומא:

...אתה מוצא כל המדקדק על המצוות שכרו מרובה, שכן מצינו באברהם שדקדק על מצוות, לפיכך נקרא אוהבו של הקב"ה, שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מ"א)... ותורותי, וכי תורות הרבה, והרי כבר נאמר תורה אחת יהיה וגו' (שמות י"ב), אלא ותורותי אלו דקדוקי מצוות שדקדק אברהם, אמר לו הקב"ה אתה מדקדק במצותי ואתה יושב עם עובדי כו"ם, צא מביניהן. (לך לך א)

אמר רבי שמעון בן יוחי, אמר הקב"ה לישראל היו מכבדין את המצות שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו, אם כבדת אותן כאלו לי כבדתני, ואם בזית אותן כאלו לכבודי בזית, אין לך אדם שכבד את המצות ועשה את התורה כיעקב, שנאמר (בראשית כ"ה) ויעקב איש תם יושב אוהלים, ונתייסר בבנו... (ויגש ו)

זאת החיה אשר תאכלו, זה שאמר הכתוב לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי (תהלים מ'), אשריכם ישראל שבכל אבר ואבר שבכם נתן מצוה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם, ולכך אנו אומרים בכל יום ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים חלולים, חלולים חלולים בגימטריא רמ"ח הוי... שלא יטעך יצרך לומר שכל דברים טובים אסר הקב"ה לישראל, אמר הקב"ה כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו, כיצד, אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים, אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכולו דם... וכל כך למה, כדי שיתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצוות, לכך נאמר (תהלים י"ח) הא-ל תמים דרכו, שכל דרכיו של הקב"ה תמימות הן, וכי מה איכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו, או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות, אמר שלמה אם חכמת חכמת לך וגו', הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף את הבריות וישראל, שנאמר כל אמרת ה' צרופה, למה שיהא מגן עליך... 

ומעת שעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצוות ליתן להם שכר טוב, אם כן למה צוה לאדם הראשון, אמר הקב"ה אדם הראשון מצוה קלה צויתי אותו ועבר עליה, וכל המצוות הללו היאך יכול לקיים אותם... (שמיני ח)

...אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה, כי היין כשיצא מגופו והיגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא, והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך, בעולם הזה ובעולם הבא שכולו ארוך... (שם יא)

בא וראה כמה ישראל מחבבין את המצוות, שהם מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם, אמר הקב"ה אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה, שנאמר (ישעיה כ"ט) ויספו ענוים בה' שמחה וגו'... (תזריע ה)

...לכך הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לפשע אפילו במצוות קלות, שנאמר כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל"ב), אפילו דבר מצוה שאתה רואה אותה ריקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים, דכתיב (שם) ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה. אמר הקב"ה לישראל, אם שמרתם מצותי אני מפיל לפניכם שונאיכם, שנאמר (תהלים פ"ב) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט וגו', כיון שראה בלעם את ישראל שומרים את המצוות הקלות, אמר מי יוכל לקלל את אלו, שהן משמרין מצוותיו של הקב"ה, ושמו גלוף בהן, ה' אלקיו עמו, המקללו מקלל לעצמו, ששמו משותף בהן... (בלק טו)

והיה עקב תשמעון, זה שאמר הכתוב למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני (תהלים מ"ט), יתברך שמו של הקב"ה שנתן תורה לישראל שיש בה תרי"ג מצוות, ויש בהן קלות וחמורות, ומפני שיש בהן מצוות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין, ואומר רבונו של עולם איני מתירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתיירא מן המצוות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה... (עקב א)

והיה עקב תשמעון, זה שאמר הכתוב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה'), אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה אי זו מצוה שכרה מרובה ועושה אותה, למה נעו מעגלותיה לא תדע, מטלטלין הן שבילי תורה... (שם ב)

כי תצא למלחמה, שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, וראית בשביה וגו' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, כדי שלא תמצא חן בעיניך, מה כתיב בתריה, כי תהיין לאיש שתי נשים, שתים בבית מריבה בבית... מה כתיב אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל מאן דנסיב יפת תואר נפיק מנייהו בן סורר ומורה... ומצוה גוררת מצוה מניין, דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך, שלח תשלח וגו' למען ייטב לך, אחריו מה כתיב, כי תבנה בית חדש, תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה. מה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים, תזכה לכרם ולזרוע שדה... (תצא א)

אמר רבי אחא רמ"ח מצוות עשה יש בתורה כמנין אברין שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם עשה אותנו שתחיה בזכותינו ותאריך ימים, ושס"ה מצוות לא תעשה כמנין ימות החמה, ובכל יום יום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה, אל תעבור בי את העבירה הזאת ואל תכריע אותך ואת העולם כולו לכף חובה. הרי תרי"ג מצות, וכל מצוה ומצוה נזכר מתן שכרה, כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן, שכתוב בהן אריכות ימים, ויש מצות שמתן שכרה בנים, כמו שרה שאירחה את האורחים... (שם ב)

ושמרת ועשית אותם, אמר רבי יוחנן כל העושה מצוה לאמיתו מעלה עליו הכתוב כאילו היא נתונה מהר סיני, שנאמר ושמרת ועשית... (תבא א)

והיה אם שמע תשמע, זה שאמר הכתוב לריח שמניך טובים שמן תורק שמך (שיר א'), אמר רבי ינאי ברבי שמעון, הראשונים ריח מצות נתת להם, לבני נח שבע, עמד אברהם נתת לו מילה, ליעקב אבר מן החי, כשעמדנו לפני הר סיני נתת לנו מצוות כאדם שמערה מפי חבית... (תבא ג)

את כל הדברים האלה, זה שאמר הכתוב הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת (משלי כ"ב), מעצות עולה בגימטריא תר"ו, ושבע מצות שנצטוו לבני נח תרי"ג... (וילך ב)

אבות דרבי נתן:

הוא היה אומר, מת מתוך... דבר מצוה סימן יפה לו... (פרק כה ב)

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה, הוא היה אומר, אם עשית מצוה אחת ואין אתה דואג ממנה מאותה מצוה, סוף שהיא גוררת מצוות הרבה... (שם ד)

רבי אלעזר הקפר אומר... וכל הבוזה את חבירו לשום מצוה, סוף שנפטר ממנו בכבוד... שכן מצינו במשה רבינו שביזה פרעה לשום מצוה, שנאמר (שמות י"א) וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר... ומניין שנפטר ממנו בכבוד, שנאמר (שם) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו'... (פרק כט ד)

...וכל המדבק בעושי מצוה, אף על פי שלא עשה כמעשיהם, הרי זה מקבל שכר כיוצא בהן. (פרק ל ד)

מסכת כלה רבתי:

הוי זהיר במצוה קלה שתביאך לידי חמורה, תנינא בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה, התם ברצון, הכא אפילו באונס, דקתני נרתע אם חפץ אתה להדבק דכתיב ואהבת לרעך כמוך, מתוך שאהבת לרעך הרי הוא כמוך... (פרק ד)

שוחר טוב:

כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו') אמר רבי יוחנן מצוה בפני תורה כנר בפני חמה, שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור", נרך בידי, (שם) "נר אלקים נשמת אדם", אם אתה משמר את שלי אני משמר את שלך. (תהלים יז)

...יש לך אדם שיש לו עשר מצות ועשר עונות, ואומר לא שכרן של מצות ולא עונשן של עונות אלא יצאו אלו כנגד אלו, והקב"ה אינו עושה כן, אלא בתחלה גובה מה הוא ממנו עונותיו, ואחר כך נותן לו שכרו של מצוות... (שם סב)

אשרי איש ירא את ה', ולמה אשריו, שלא עשה את המצוות באנגריא אלא בשמחה, במצותיו חפץ מאד... (שם קיב)

...יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים, מילה ופריעה וציצית ותפילין... (משלי פרשה לא)

פסיקתא:

רבי יונה פתח "ואכרה לי בחמשה עשר כסף בחומר שעורים ולתך שעורים" (הושע ג' ב'), אמר רבי יוחנן ואכרה לי בחמשה עשר כסף הרי חמשה עשר (בניסן), בחומר שעורים הרי שלשים, ולתך שעורים הרי ששים, אלו ששים מצות שכתב לנו משה בתורה, דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי, שלש פרשיות כתב לנו משה בתורה, וכל אחת ואחת יש בה מששים ששים מצות, ואלו הן, פרשת פסחים, פרשת נזיקים, פרשת קדושים תהיו. רבי לוי בשם רבי שילא דכפר חמרתא משבעים שבעים מצוות, אמר רבי תנחומא ולא פליגא, מאן דעבד פרשת פסחים שבעים כולל עמה פרשת תפילין, מאן דעבד פרשת נזיקים שבעים כולל עמה פרשת שמיטה, מאן דעבד פרשת קדושים שבעים כולל עמה פרשת ערוה... (פרשה טו)

מדרש תדשא:

לכל הרגשה והרגשה נתן הקב"ה תורה מה לעשות ומה לא לעשות, ללב לא תתורו, לעינים אחרי עיניכם, לאזנים לא תשא שמע שוא, לפה לא תאכל כל תועבה, ללשון לא תשא את שם וגו' ולא תשבעו, ולא תשקרו, ולא תענה, לידים אל תשת ידך, לערוה לא תנאף, לא תזנה, לרגלים לא תלכו אחרי אלהים אחרים, הרי אלו לא תעשה... (פרק ט)

ילקוט שמעוני:

אמר רבי אבהו כל המנהיג את חברו בדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר "ומטך אשר הכית בו את היאר", וכי משה הכה, והלא אהרן הכה, אלא לומר לך שכל המנהיג את חברו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו. (שמות פרק יז, רסב)

...כל מה שהקב"ה מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן הוי אמרות ה' אמרות טהורות. (ויקרא פרק כא, תרכו)

ולקחתם לכם, רבי אבא בר כהנא פתח, קחו מוסרי ואל כסף, משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב, בכמה טימין, בארבעה מנה בחמשה מנה, היא שעמדה להם בביזת מצרים, בביזת הים, בביזת סיחון ועוג, בביזת שלשים ואחד מלכים, לולב שהוא עומד לאדם בכמה דמים וכמה מצות יש בה, על אחת כמה וכמה, לכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון. (שם פרק כג, תרנא)

רבי יהודה בשם רבי שמעון בן פזי פתח, "שמע בני וקח אמרי", הרבה מצוות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם, אמרתי לכם ויקחו אליך פרה אדומה, שמא בשבילי, לא בשביל לזכות אתכם, שנאמר והזה הטהור על הטמא, אמרתי לכם ויקחו לי תרומה, לא בשביל לזכות אתכם, שנאמר ועשו לי מקדש... (שם תרנב)

העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו, אמר הקב"ה אם קיימתם מצות שלוח הקן, אפילו היית עקר ולא מיליד, חייך שאני פוקדך בבנים, שנאמר שלח תשלח, אם עשית כן ואת הבנים תקח לך, כי יקרא קן צפור לפניך, זה שאמר הכתוב "אורח חיים פן תפלס". (דברים פרק כג, תתקל)

מדרש הגדול:

זה הוא שאמר הכתוב "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו' כ"ג), אמר רבי יהושע נמשלה המצוה בנר והתורה באור, עשה אדם מצוה אחת דומה למי שמדליק נר בתוך ביתו, שאין משתמש לאורו אלא הוא וביתו, מה נר זה רוח מנשבת ומכבתו, כך עושה מצוה אם השלה אותו יצר רע וחוטא, נכבית אותה מצוה, שנאמר "כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה" (יחזקאל י"ח כ"ד). ונמשלה תורה לאור, מה האור מאיר לפני הבריות שלא יכשלו, כך התורה מאירה לעוסקין בה שלא יכשלו בחטא... דבר אחר "כי נר מצוה ותורה אור", כל מי שהוא עושה מצוה כאלו הדליק נר לפני הקב"ה, וכל מי שהוא עמל בתורה מביא אור לעולם, שנאמר תורה אור. הנר הזה עשירין רואים בו, ומי שהנר לפניו רואה, אבל האור רואין בו עניים ועשירים, קרובים ורחוקים... מה הנר אפילו אלף בני אדם רואין בו ומדליקין ממנו אינו חסר, כך מי שהוא עושה מצוה אין הקב"ה מחסר ממונו, לכך נאמר "כי נר מצוה ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו' כ"ג).

דבר אחר זה הוא שאמר הכתוב "צרופה מצותך מאד ועבדך אהבה" (תהלים קי"ט ק"ס), לא נאמר הפסוק הזה אלא כנגד מצותיה שלתורה, שהן חביבות לפני הקב"ה עד מאד. בא וראה כמה הן חביבות, מן הפסוק הזה אתה למד, "צרופה אמרתך מאד", מה הצורף הזה מכניס את הכסף לכור וצורפו ובודקו פעם ראשונה ושניה ושלישית, כך פרשה זו נאמרה כן, ובתורת כהנים ובוידבר... ומה אם פתילה זו הוא מזהיר עליה בשלשה מקומות, שאר כל המצות החמורות האמורות בתורה על אחת כמה וכמה, וכל כך למה, כדי לזכות את ישראל, שעד שהן עסוקין במצוה הוא מצוה אותן על מצוה אחרת, שמצוה גוררת מצוה, תדע לך שהוא כן, כיון שהשלים משה כל כלי המשכן, דכתיב "לכל כלי המשכן" וגו' (שמות כ"ז י"ט), אמר הקב"ה למשה אל ישבו ישראל בטלין מן המצות, אלא הזהירם על פרשת נרות... (שמות כז א)

ילקוט ראובני:

לעבדה אלו מצות עשה, לשמרה אלו מצות לא תעשה, ראוי לחקור, וכי בגן עדן צריך אדם לחרוש שיצטוהו לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, והלא אחר כך נאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם", גם מצות לקט שכחה ופיאה ומעשר עני אם אין חריש וקציר, לקט שכחה ופאה מהיכי תיתי? ועוד עני יתום ואלמנה שייך התם? אמנם הכונה על מצות העיוניות, רוצה לומר השכליות, לא תחרוש בשור וחמור, פירוש לא תתיחד שתי קליפות יחד וכו', וכן ענין עטיפת ציצית פירוש שישפיע אור המלכות ויקשטה בקשוטי השם שהם ד' כנפות ד' דציצית כנ"ל, כמו שנדרש בזוהר פנימיות התורה, וזה היה עיקר עבודתו, ואין לו שום חלק במעשיות כלל, אבל כאשר גורש מגן עדן, ספר רפואתו גרשו עמו, וכמו שהנשמה מתלבשת לבוש גופא, כן התורה מתלבשת לבוש גופני, ובחזירתו על פנימותיו גם התורה תפשוט בגדיה ויבנו כלליה ופרטיה, וזו העסק של צדיקים בגן עדן. וענין לא תעשה להצילו שלא ימשוך אחר הקליפה הסובבת את הגן... (בראשית)

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, דע כי אברי האדם הם ענפים ממרכבה עליונה מרמ"ח אברים שיש באדם העליון, נגלים רמ"ח מצות עשה, ורמ"ח מלאכים נקראים לבעלי קבלה מלאכי שכינה, ששמם כשם רבם, כמו כן שס"ה ענפים של דין באילן העליון, כנגד שס"ה ימים ושס"ה גידין, וכל יום יש לו מצוה ויש לו גיד, ודרשו רז"ל "א"ת גיד הנשה", לרבות ט' באב, שאין בו אכילה, לרבות סמא"ל ויצר הרע... (וישלח, ועיין שם עוד)

כל פקודא דשרייא על כל אבר ואבר אית ליה שם ידוע, וכל חיילין ומשריין דמלאכים דתליין מיניה כולהו אתכנשו לההוא אבר ונטרין ליה מכל מרעין בישין, ומאן דאחלוף לון או קרא לון באבר דלהון ולא אינון ממונין עלייהו, איהו אכחיש סדרא דעובדא דבראשית, ולאו מתכנשין לגביה למלכא דשוי ממונין על מלכותיה ופליג לון על כל אתר ואתר... (ויקרא אמור)

אמונות ודעות:

...והגדול שבחסדיו על בריותיו, הוא שנתן להם את ההויה, כלומר מה שהמציא אותם אחר שלא היו... ואחר כך נתן להם סבה שבה יגיעו אל האושר המושלם ואל הטובה השלמה, כמו שאמר "תודיעני אורח חיים שבע שמחות נעימות בימינך נצח", והוא מה שצוום בו והזהירם עליו. ודבר זה, הנה ראשית מחשבת השכל יתבונן בו, ויאמר והרי היה יכול להיטיב להם הטובה השלמה, ויתן להם האושר הנצחי מבלי שיצוום ולא יזהירם, ואף נראה שיהא חסדו בכך יותר טוב להם במה שפורק מעליהם מן העול?

ואומר אני בביאור ענין זה, אדרבה, מה שעשה סבת הגעתם אל הטובה הנצחית השמעותם למה שצוום בו, הוא יותר חשוב, לפי שהשכל מחייב שכל מי שהשיג טוב על מעשה שעשה, מגיע לו כפלים ממה שמגיע מן הטוב למי שלא עשה כלום אלא שנתנו לו בחסד, ואין השכל מחייב להשוות ביניהם, וכיון שהדבר כך, הכריע עלינו בוראינו אל החלק היותר חשוב, כדי שתהא תועלתנו בגמול כפלי תועלת ממי שלא עשה. (מאמר ג הקדמה)

ואחר שהקדמתי הקדמה זו, אפתח ואומר, הודיענו אלקינו יתרומם ויתהדר על ידי נביאיו, שהוא נתן לנו דת ללכת בה, ובה מצוה שהטיל עלינו, שחובה עלינו לשמרם ולעשות על פיהם בכל לבבנו, והוא אמרו "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך", והעמידו לנו שלוחיו על אותן המצוות המופתים והאותות המופלאים, וקבלנום ועשינו על פיהם מיד. ואחר כך מצאנו כי העיון מחייב שתנתן לנו תורה, ולא יתכן להזניחנו... לפיכך חיובי שיצוה את ברואיו לעבדו ולהודות לו על שבראם, וכן השכל מחייב שאין החכם מרשה לחרפו ולהתפרץ נגדו... וכן השכל מחייב שימנעו הברואים מלהזיד זה נגד זה בכל אופני הזדון, לפיכך נתחייב שלא ירשה להם החכם דבר זה... וכאשר צירפנו ארבעה חלוקים אלו, נמצאת כללותם הם המצוות אשר ציונו בהם אלקינו שהוא ציונו לדעת אותו ולעבדו בלבב שלם, כמו שאמר החסיד "ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם ובנפש חפצה", כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. וכן הזהירנו מלגמול לפניו ברע, כגון החירוף, אף על פי שאין זה מזיקו, אלא שאין מדרך החכמה להתירו... ולא התירו לנו להזיד זה על זה ולהרע לזולת, כמו שאמר "לא תגנובו, ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו"... ויסתפח אל הראשון מהם להכנע לפניו ולעבדו, ולעמוד לפניו וכל הדומה לזה, והכל בכתובים. ויסתפח אל השני שלא לשתף עמו ולא להשבע בשמו לשקר, ולא לתארו בתארים שפלים וכן כל הדומה לכך, והכל בכתובים...

והחלק השני דברים שאין השכל מחייב אהבתם כשלעצמם, ולא הרחקתם כשלעצם, הוסיף לנו אלקינו עליהם צווי ואזהרה להרבות שכרינו ואשרינו בהם, כמו שאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר",ונעשו אותן מהן שנצטוינו עליהן רצויים, ואשר הוזהרנו עליהם מרוחקים מנקודת המשמעת שיש בדבר. (שם פרק א)

וראוי שאקדים את הדבור על המצוות השכליות תחלה. ואומר, מן החכמה למנוע הרצח בין בני אדם כדי שלא יהא הדבר הפקר וישמידו זה את זה, ויש בכך מלבד מה שיש בו מן הצער בטול המטרה אשר כוון בהם החכם... ומן החכמה לאסור הזנות, כדי שלא יהו בני אדם כבהמות, עד שלא ידע כל אחד את אביו שיכבדהו כגמול על שגדלו, ויוריש לו האב מה שחננו ה' כמו שירש ממנו את מציאותו...

ואומר עוד כי החלק השני שהוא מותר בשכל, וכבר באה התורה וצותה על חלק ממנו, והזהירה על חלק ממנו, והניחה את השאר מותר כפי שהיה, והוא כגון מה שקדשה יום מבין הימים, כגון השבת והמועדים, וכבוד אחד מבני אדם, כגון הנביא והכהן, ומניעת אכילת מקצת המאכלים, והרחקת ביאת מקצת הנשים... הרי יסודות אלו ותולדותיהן, ומה שנספח אליהם, אף על פי שהסבה העיקרית לקיומן הוא צווי ה', ושנזכה בכך לגמול, הריני מוצא לרובן טעמים פרטיים מועילים, וראיתי לרשום מקצתם... (שם פרק ב, וראה עוד מצוה-טעם)

וכיון שאמרתי דברים אלו בשני חלקי המצוות והם השכליות והשמעיות, ראוי שאבאר מהו הצורך בשליחת שליחים ונביאים, כי שמעתי אנשים אומרים, שאין לבני אדם צורך לשליחים, ושכלם מספיק להם שיוכשרו במה שיש בו מן הטוב והרע... והעמקתי בעיון ומצאתי, כי צורך בני אדם לשליחים צורך הכרחי, לא בגלל המצות השמעיות בלבד, להודיעם אותם, אלא בגלל המצוות השכליות, כי עשייתן לא תתכן אלא על ידי השליחים שיגדירו אותן לבני אדם, מהם שהשכל מחייב להודות לה' על טובותיו, ולא הגביל לאותה התודה גבול לא באמירה ולא בזמן ולא בתוכן, לפיכך הוצרכנו לשליחים שהגבילוהו... ומהן שהשכל הרחיק את הזנות, ואין בו הגדרה היאך תתקדש האשה לאיש עד שתהיה מקודשת לו, האם יהיה זה בדברים בלבד, או בכסף בלבד... ולכן באו השליחים ונתנו לכל חבלה עונש בפני עצמה, והשוום זה לזה בענינים... כי אילו היינו מסורים בהן להכרעת שכלינו, היו דעותינו נחלקות בהן, ולא נגיע לידי הסכם במאומה. (שם פרק ג)

ומצאתי בני אדם שואלים זה לזה בענין זה, מה הוא אופן החכמה במה שמצוה ומזהיר את הצדיק שהוא יודע שלא יסור ממשמעתו. ומצאתי לכך ארבעה פנים, מהם כדי שיודיעו מה הוא רוצה ממנו, ומהם כדי שיגיע לו הגמול השלם, לפי שאם ילך במשמעתו ואינו מצווה, לא יהא לו גמול על כך... (מאמר ד פרק ה)

הודיענו אלקינו יתרומם ויתהדר, כי פעולות משמעת בני אדם לפניו כאשר מתרבים נקראים זכיות, מרדיהם אם נתרבו נקראים חובות, ושהכל זכור לפניו על כל בני האדם כאמרו, "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו"... ושאותן הרשמים נרשמים בנפשות ועושים אותן זכות או עכורות, כאמרו בעבירות ונשא עונו, ונשא חטאו... ואף על פי שהדבר הוסתר מבני אדם ולא נתגלה להם, הרי הוא גלוי לפניו יתברך ויתעלה, כאמרו "אני ה' חוקר לב בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו"... לכן אמרתי כמה נפלא הדבר שהאדם אוכל שני מאכלים מותר ואסור, וימצא שניהם זנים אותו, ויבעול שתי בעילות האחת מותרת והשניה אסורה, וימצא שהוא נהנה בשתיהן, ויחשוב שהם דבר אחד, והמבחין מבחין במה שמרשימין בנפש כמו שביארנו, וכמו שנאמר "כל דרך איש ישר בעיניו, ותוכן רוחות ה'".

כן נתברר לי, כי הזכיות כאשר מתרבות לנפש מזדככת ומבהקת, וכמו שנאמר "וחיתו באור תראה לאור באור החיים", ושהחובות כאשר מתרבים לנפש נעכרת ומחשכת, וכמו שאמר במי שהם "עד נצח לא יראו אור". כן הודיע לנו שהם זכורים לפניו הזכיות והחובות של כל בני אדם, והם לפניו ככתובים אצלינו... וכבר הועיד את הגמול עליהם לעולם הבא, שהוא עולם הגמול, ואותו העולם יבראהו כאשר ישלם כל מספר בני אדם אשר גזרה חכמתו לברא אותם, שם יגמול לכל כפי מעשיהם... (מאמר ה פרק א)

מצויים אנשים רבים האומרים, כי הטוב ביותר שיתעסק בו האדם בעולם הזה היא עבודת ה' בלבד, והיא שיצום ביום ובלילה להלל ולהודות ויעזוב את העולם בכללותו, כי ה' יספק לו עניני מזונו ורפואתו ויתר צרכיו... גם אלה ירחמך ה' כל מה שתארו בו עבודת בוראנו אמת, ואף כל התארים לא יגיעו עדיה, וכאמרו "גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר". אבל הנקודה שיש לחלוק עליהם בה, במה שמתיחדים בה לבדה, ואמירתם שלא יעסוק בזולתה, כי אם לא יעסוק במזון לא יתקיים הגוף, ואם לא יתענין בבנים לא תהיה העבודה מעיקרה... ואחר כך אבאר מה שנעלם מהם, והוא שהעבודה היא בכל המצוות השכליות והשמעיות, כאמרו "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך לשמר את מצות ה'" וגו', ומה יוכל הבודד לקיים ממצות המדידות והמדות והמשקלים, כאמרו מאזני צדק אבני צדק... אבל מה שאמרו מן הבטחון על הבורא בעניני צרכי הגוף ובצרכי המזון הרי הוא כמו שאמרו, אלא שנשאר עליהם דבר אחד, והוא, שהוא כבר עשה לכל דבר סבה ונוהג ראוי לנהוג בו באותו האופן, ואלו היו צודקים כי הבטחון כולל הכל, אם כן יבטחו עליו גם במקום העבודה, שיביאם לגמול בלי עבודה, וכיון שזה לא יתכן מפני שכבר עשה את העבודה סבה לגמול, כך לא יתכן ללא התעסקות ברכוש ובנשואין וביתר הענינים שעשאם סבה לתקון בני אדם. (מאמר י פרק טו)

חובת הלבבות:

...אך חכמת התורה מתחלקת לב' חלקים, האחד מהם לדעת חובות האברים והיא החכמה הנראית, והשני לדעת חובות הלבבות והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה. חובות האברים יחלקו לב' חלקים, האחד מהם מצוות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן בתורה, והחלק השני מצות השמע, שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם, כאיסור בשר בחלב, ושעטנז, והדומה להם ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם ועילת חיוב ממה שנתחייבנו מהן. אך חובות הלבבות כל שרשיהן הן מן השכל, כאשר אבאר בעזרת השם... וממצות עשה שבחובות הלבבות שנאמין כי יש לעולם בורא, ובראו יש מאין, ושאין כמוהו, ושנקבל עלינו יחודו... אך הלאוין שבחובות הלבבות היפך כל אלו, וגם מהם שלא נחמוד ולא נקום ולא נטור, כדכתיב (ויקרא י"ט) "לא תקום ולא תטור", ומה שלא נהרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים לעשותם...

ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני ענינים, הא' מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חברו בעניני המצוות חיבורים רבים לעמוד מהם על חכמת הענין הנסתר, וראיתי כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מא' משלשה ענינים, הא' מהם לפרש ספר התורה והנביאים... והענין השני לחבר עניני המצוות על דרך קצרה כספר רב חפץ בן יצליח ז"ל... והענין הג' ליישב עניני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובת האפיקורסים, כספר האמונות, וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון... עד שאמרתי בלבי שמא המין הזה מן המצוות אין אנחנו חייבין בו מן התורה, אלא שחיובו מדרך המוסר להורות הדרך הנכונה והישרה... עד שחפשתי על חובות הלבבות מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה אם אנחנו חייבים בהם אם לאו, ומצאתים שהם יסודי כל המצוות, ואם יארע בהם שום הפסד לא תתכן לנו מצוה ממצות האברים. 

מן השכל, שאמרתי כי כבר נתברר לנו, כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו, ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה, הגלויה חובות האברים... ממה שיגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים, אך העבודה הצפונה היא חובת הלבבות, והוא שנייחד הא-ל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו, ונכנע מפניו ונבוש ממנו... ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו, מבלי אברי הגוף הנראים ממנו.

וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו לפעול אותם, ואם יעלה במחשבותינו שאין לבותינו חייבין לבחור בעבודת השם, יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבין בהם, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו...

...עד שבקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות, כמו שאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" וגו', ואמר (שם ל') "לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו"... ואמר בלאוין שבהן (שם ה') "לא תחמד אשת רעך ולא תתאוה" וגו', (ויקרא י"ט) "לא תקום ולא תטור"... 

וכאשר התברר לי חיוב מצות הלבבות מן התורה כאשר התברר מן השכל, חפשתי עליו בדברי רז"ל, ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל, קצתו בכלל כמו שאמרו רחמנא ליבא בעי, ואמרו לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו, וקצתו במסכת אבות שאין צריך להאריך בזכרו, ומצאתי הרבה ממנו במדותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם כשהיו נשאלים על עניניהם, כמו שאמרו רז"ל במה הארכת ימים...

וכאשר נתחייב לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה, אמרתי שמא המין הזה מן המצוות שאין אנו חייבין בו בכל עת ובכל מקום כשמטה וכיובל וכקרבנות, וכאשר עיינתי מצאתי שאנו חייבין בו תמיד כל ימינו בלי הפסק, ושאין לנו שום טענה בהנחתו, כמו יחוד אלקינו בלבבנו ועבדו במצפוננו...

ואמרתי שמא המין הזה מן המצוות אינו מתילד למצוות רבות, ועל כן הניחו אותם ולא חברו בהם ספר מיוחד, וכאשר חקרתי על מספרם ופרקיהם מצאתים לרוב מאד בהתילדם, עד שחשבתי כי מה שאמר דוד ע"ה (תהלים קי"ט) "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוך מאד", אמרו על חובות הלבבות, כי מצות האברים יש להם מספר ידוע, כמו תרי"ג מצוות, אך מצות הלבבות רבות מאד, עד כי אין לתולדותיהן מספר, ואמרתי עוד שמא הם כל כך מבוארות וידועות לכל, וכל בני אדם דבקים בהם עד שלא נצטרכו לחבר בספר, ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים, ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות אלא הזריזים הפרושים בהם... וכל שכן רוב אנשי זמננו זה, אשר זלזלו בחכמת מצוות האברים, וכל שכן במצוות הלבבות...

והתברר לי, כי כל שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו כמו שאמר הכתוב "גם כי תרבו תפלה וגו', רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם" וגו', ואומר (דברים ד') "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"... וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצות הלבבות ומוסר הנפשות, וצריך שתדע כי הכונה והתועלת במצוות הלבבות הם, שיהיו גלויינו וצפונינו שוים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שוה... (הקדמה)

...והחמישי כי מצות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע, והוא תרי"ג מצוות, אך מצות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלקים ועוצם יכלתו ומלכותו, יוסיף להכנע לו ולהשפל לפניו. ועל כן אתה רואה דוד ע"ה מתחנן אל האלקים להעיר אותו עליהן ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו, כמו שכתוב (תהלים קי"ט) "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"... רוצה לומר כל מה שאנו חייבין מעבודתך אל התמדת טובותיך אין קץ לו, מפני שאין קץ לאופני טובותיך עלינו, וכבר נאמר על קצת הפרושים שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלקים...

והשישי, כי העבודה שהיא מן התורה היא ביכולת האדם, כשהוא מכוין בה ומזדמן אליה איננה נמנעת ממבקשה, אך העבודה שהיא מן השכל, לא תגמר לאדם אלא בכח גדול ועזר מאת האלקים יתברך, כי יכולת האדם קצרה מהשיגה, ועל כן אתה רואה דוד ע"ה משיב תמיד התחנה לא-ל לעזרו עליה ב"אשרי תמימי דרך".

והשביעי, כי העבודה כשהיא מן התורה בלבד אין אדם בטוח בעצמו שלא יכשל בה, כי כח התאוה אורב לה ומצפה העתות שהוא מתעלם ממנה, אבל העבודה שהיא מהערת השכל בטוח הוא מהכשל בה ומחטוא, כי הנפש אינה נמשכת אליה אלא לאחר המית תאות הגופות והגברת השכל עליה, ושמושו בה כחפצו ורצונו, ועל כן היא עבודה מובטחת מהכשל בה, ובעלה שמור מן החטא. (שער ג עבודת האלקים פרק ג)

...והתורה חולקת מעשי בני אדם לג' חלקים, צווי, ואזהרה ומותר. והצווי מתחלק לב' חלקים, אחד מהם מצות הלבבות, והם הדברים אשר יתכנו באמונת הלב, כיחוד הא-ל והיות הלב שלם עמו ובטוח עליו... ומהן מצות הלבבות והאברים יחדיו, כיחוד הלשון עם הלב, וקריאת ספר התורה ולמודו והתפלה והצום והצדקה...

והאזהרה מתחלקת גם כן לשני חלקים, אחד מהם חובת הלבבות והשני חובת האברים, והאזהרה בחובת הלבבות כשתוף עם הבורא בסתר ובחונף, ואהבת עשות מה שהזהיר הא-ל מלעשותו, והגאוה והגובה והגאון, ובזות בני אדם ולעוג לנביאים ולדברים הבאים מהאלקים על לשונם, ומאוס בטוב ואנשיו...

אך חובת האברים והמוזהר מהם השתוף עם הבורא בגלוי ושבועת שקר, והכזב והרכילות ואכילת האסור והרבה כזה.

והמותר מתחלק לג' חלקים, די הספוק והרבוי והקצור, ודי הספוק הוא מה שאי אפשר לאדם לעמוד בלעדיו, בתקנת גופו והנהגת עניניו, כמו המזון במאכל ובמשתה, והמלבוש, והדבור מה שהוא צריך אליו בסדר עניניו... והחלק השני שהוא הרבוי והוא עבור גבול די הספוק אל התוספת, אשר אין צורך בהם לאדם, כמו הרבוי מן המאכל והמשתה... והחלק השלישי מן המותר הוא הקצור, והוא שלא יגיע האדם אל גדר די הספוק במאכל ובמשתה ובמלבוש והדומה לזה, וזה יחלק לשני חלקים, שיהיה חסידות, או לעניני העולם, ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על דרך הפרישות הוא משובח, ויש עליו גמול, ומה שיש ממנו לענין העולם והוא להותיר ממנו ממונו או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר זה מגונה, מפני שהוא יוצא מנתיב הבינה והוא חומס את גופו...

וכבר התבאר במה שזכרנו, שכל מעשי האדם אינם יוצאים מצווי ואזהרה, ודי הספוק, כי כל מה שיוצא מגדר די הספוק או אל התוספת או אל החסרון איננו נמלט מהשיג בצווי אם יהיה לשם שמים או באזהרה אם לא יהיה לשם שמים. וכאשר נחקור על די הספוק להגיע מן העולם אל המזון, נמצאנו מצווה בו כמו שכתוב בראשית היצירה (בראשית א') "ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ואמר אחר כך "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ", אם כן די הספוק במזון נכנס בשער הציווי... וביאור זה, כי העושה מעשה אם הוא מן הצווים הוא מעשה טוב, ואם יניח מעשותו והוא יכול לעמוד בחובתו הוא מקצר, וכן מי שעושה דבר מן האזהרות הוא חוטא, ואם יניח מעשותו הוא צדיק כשיניחנו בעבור יראת ה'... ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שוה ונכונה הוא צדיק, כאשר אמר (תהלים קי"ב) "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט", ואם יהיה מרבה ועובר די הספוק הוא מקצר, מפני שהוא מביא למה שהזהיר ממנו האלקים, ואם יקצר מדי הספוק עם יכלתו עליו, ותהיה כונתו ליסר נפשו בעבודת ה' ולמשול בתאוותיו כדי להתקרב אל האלקים... הוא צדיק, ואם אינו לשם שמים הוא מקצר ומעשהו מגונה... (שם פרק ד, וראה עוד ערך עבודת ה')

אמר השכל, כי תוספת העבודה על אנשיה מתחלקת מדרך הכלל והפרט בטובה עליהם, והטובה על המדברים על ארבעה ענינים, הראשון טובת הבורא הכוללת כל האדם, והוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא, והחיותם הטובה להם בכל אשר הקדמנו זכרו, ועל כן הם חייבם לבורא יתברך עבודה כוללת, והם כל התורות השכליות אשר נהג בהם אדם וחנוך ונח ובניו, ואיוב וחבריו עד ימות משה רבינו ע"ה...

והענין השני טובות הבורא על עם מן העמים ואומה מן האומות, כמו שהטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים והביאם אל ארץ כנען, וחייבם בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והיא התורות השמעיות אחר שהזהיר והעיר על התורות השכליות, ומי שקבלה לכבוד האלקים ויחזקהו הא-ל בטובה, וחייבו עליה עבודה זולתי עבודת אומתו ושאר שבטו, כמו שמצאנו שבט לוי...

והענין הג' טובת האלקים על משפחה ממשפחות האומה ככהונה ולויה וזרע המלוכה בבית דוד, חייבם על זה עבודה יתרה, ועבודת הכהונה והלויה ידועות ומבוארות...

והענין הד' טובת האלקים על איש מאישי בני אדם, נתייחד בה משאר משפחתו ועמו ושאר המדברים, כנביא מובחר, או נגיד מצוה להנהיג אומה, או חכם העיר אלקים את רוחו בחכמה ותבונה ועצה, ועל כל טובה מהם יתחייב בעבודה יתרה לאלקים. ומי שימרה האלקים בטובה אשר ייחדהו בה, יפול מכל המעלות היתרות, וידקדק עליו הבורא בחשבון יותר בעולם הזה, כמו שכתוב (ויקרא י') "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד"... וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם חייב עליה עבודה... (שם פרק ו)

אבל במה יהיה יחוד המעשה לאלקים לבדו, בעשרה ענינים כאשר יתקיימו בלב האדם, ויתברר אצלו כי הם אדני עבודתו ושרשי מעשהו ישלם יחודו בהם לשם הא-ל, ולא יפנה אל זולתו, ולא יכוין זולתי רצונו... הראשון יחוד האלקים בלב שלם כאשר קדם, והשני הבחינה בטובות האלקים והתמדתן עליו כאשר בארנו בו, והשלישי שיקבל עליו העבודה לאלקים כאשר זכרתי... והששי שיהיה שוה אצלו אם ישבחוהו בני אדם או יגנוהו, והשביעי שיעזב היפוי לבני אדם, והשמיני לפנות לבו מעסקי העולם בעת שהוא עושה לעולם הבא, והתשיעי שיירא מאלקים ויבוש ממנו, והעשירי שיוועץ עם השכל בכל הרהורי היצר בלבו ולקבל עצתו מבלתי עצת יצרו. (שער ה יחוד המעשה פרק ב)

אבל המעשים אשר ישלמו ביחדם לא-ל בעת עשותם הם מעשי העבודה שמקוים בהם רצון האלקים, והם כל המצוות הנראות על האברים שאפשר שתהיה הכוונה בהם לזולת הא-ל, ותהיה כוונת עושיהם להזדיין בהם אצל בני אדם ולקוות כבודם ושבחם על עשותם, אבל חובות הלבבות לא יתכן בהם חונף ולא כבוד ולא שבח למי שמקיים מהם דבר, מפני שאין בני אדם יודעים את לבבו, אך הוא מכוין בהם לשם המשקיף והוא הבורא יתברך בלבד, כמו שאמר (ירמיה י"ז) "אני ה' חוקר לב בוחן כליות". (שם פרק ג)

אבל מפסידי יחוד המעשה לאלקים הם שלשה דברים, אחד מהם שלא יבין את האלקים ואת טובתו, והשני שלא יבין מצוות האלקים ואת תורותיו, והשלישי הרהור היצר ורמיזתו לאדם במה שיחבב אליו העולם הזה וירחקהו מדרך העולם הבא. אבל אופני הפסד הסכלות מדעת האלקים למעשה העבודה הוא, מפני שכל מי שאינו יודע את אדוניו לא יעבדהו בלבו, אבל יעבוד מי שיודע ענינו... (שם פרק ד)

...והחלק השלישי חובות האברים בלבד, אין ללב בהם שום הכנסה אלא הכונה לאלקים בתחלת המעשה, כסוכה ולולב וציצית ומזוזה, ומשמירת השבתות והמועדים... והדומה לזה, ממה שלא יזיק העושה אותם טרוד לבו בזולת מעשהו. אך בחובות הלבבות חייב לפנות לבו ממחשבות העולם וטרדותיו, וליחד לבו ומצפונו לאלקים לבדו בעת ההיא... ובכמותם יתכן מה שאמרו רז"ל מצות צריכות כוונה, ואם יתעסק במעשה מהמצוות הלבבות והאברים יחדיו, כתפלה וכשבח לאלקים יתברך, יפנה גופו מכל מעשי העולם הזה והעולם הבא, ויפנה לבו מכל המחשבות המטרידות אותו מענין התפלה, אחר שינקה עצמו וירחץ מכל הטנופין והלכלוכין. ואחר כך יעלה על לבו אל מי מכוין בתפלתו ומה מבקש בה, ובמה מדבר לפני בוראו... (שער ח חשבון הנפש פרק ג, התשיעי)

ועל ההקשה הזאת ראוי לך אחי שתבין כי רוב הענין המכוון במצוות שהם בגופים ובאברים, הוא להעיר על המצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים, מפני שעליהם משען העבודה, והם שורש התורה, כמו שכתוב (דברים י') "את ה' אלקיך תירא" וגו', ואמר (שם ל') "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאיבריו במה שיש ביכלתו עד שיקל עליו לעמוד בהם. וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכלתו, יפתח לו האלקים שערי המעלות הרוחניות, ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו, ויעבוד הבורא יתברך בגופו ובנפשו בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים פ"ד) "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי"... וכן בעל מעשה העבודה אם ישתדל וימהר ויחרץ לעשות מה שיש ביכלתו יעזרהו האלקים על סגולתו ואנשי אהבתו בעולם הזה... (שם ד"ה והאחד ועשרים)

תרגום יונתן:

...ואמרין בריך יהוי גברא די יקיים ית פתגמי אורייתא הדא למעבדהון... ועל כל פיקודא ופיקודא אתגזר עלה תלתין ושית קיימין. (דברים כז כו)

מצות אנשים - כתפקידת גברין מלפין. (ישעיה כט יג)

רש"י:

ותהי יראתם אותי - לא בלב שלם, כי אם במצות המלמדים אותם להתראות נכנעים לפניו ולפתותו בפיהם. (ישעיה כט יג)

פלאות - מכוסים מבני אדם, יש קלות ששכרן מרובה כשלוח הקן, על כן נצרתם - כולם, כי לא אדע איזה תכשר. (תהלים קיט קל)

אבן עזרא:

בעבור זה - וטעם הפסוק היפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פירוש בעבור זה, בעבור זאת העבודה, שהיא אכילת מצות וכו', שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם... והשם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, "ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". וכתיב "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים". (שמות יג ח)

והזהרת אתהם - הדרך השני שאמרת אתה חייב ללמדם ולהורותם מספקות, כי טורח גדול הוא להודיע כל המעשה אשר יעשון, והוא להזהיר על עשה ועל לא תעשה הקשורים בלב שהוא העיקר, כמו לאהבה השם ולדבקה בו וליראה מפניו, וללכת אחריו ולמול ערלת הלב... וכן אמר משה "בפיך ובלבבך לעשותו"... ואת המעשה אשר יעשון - זה מצות עשה למעשה, ורובם אינם מצות עשה עומדות בעצמם, כי אם לזכר, כמו השבת והמועדים ופדיון הבן, ואהבת הגר, וציצית... גם שעטנז... (שמות יח כ)

...דבור הראשון אנכי - דע כי כל המצוות הם על שני דרכים, והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת, והם רבים, ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם, כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע... והדרך השנית מצות הנעלמות ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם, בין שנגלה לנו הסוד בין שלא נגלה...

וכל המצות על ג' דברים, האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה. ומצות הלב על שני דרכים, מצות עשה ומצות לא תעשה. והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלקיך, ולדבקה בו, וליראה את השם הנכבד... גם מצות הלשון עשה ולא תעשה, עשה כמו קריאת שמע וברכת המזון, ומצות לא תעשה לא תענה ברעך... ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים, ואין צורך להזכירם, ומצות הלב הם העיקרים הנכבדים על כולם, ורבים חשבו כי אין עוון במחשבת הלב רק בדברי עכו"ם, ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא נגד כולם, והלא יראו כתוב "שש הנה שנא ה'", ושם כתוב "לב חורש מחשבות און", וכתיב "הטיבות כי היה עם לבבך"... והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב... 

והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצוות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה, וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו, כאדם הנותן צדקה לעני, לא יתננו בעבור כבוד הגבאי, ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון... (שם כ ב)

ויקרא - מצינו ברית יחיד בעבור שני דברים, גם יתכן להיות מצוה אחת בעבור דברים רבים, כמצות העולה והקרבן (שבאים לטעמים רבים)... (ויקרא א א, וראה שם עוד)

לא תשנא את אחיך - היפך ואהבת לרעך, והנה אלה המצוות כולם נטועות בלב, ובהשמרם ישבו בארץ, כי על שנאת חנם חרב בית שני... (שם יט יז)

ושמרתם מצותי - בלב, ועשיתם אותם אני ה' - שאחקור מה שיש בלב ואראה על העשוי. (שם כב לא)

...ועיקר כל המצוות ליישר הלב, ורובם זכר, והמזיד והשוגג יוכיחום. (דברים ה טז)

...וכל איש דעת יודע כי המצוות שנתנו למשה שהם מצוות לא תעשה לא היו אסורות קודם לכן, ואילו היה אדם מונע עצמו מהן קודם משה לא היה הדבר רע בעיני השם, אף שכתב "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם"... והנה הכתוב אמר על אונן שלא נתן זרע לאחיו וירע בעיני ה', על כן אנחנו נסמוך על הקבלה שהם אחים ממש. (שם כה ה)

יראת ה' מצות לא תעשה, טהורה - שטהור לא יתגאל במצוות לא תעשה, עומדת לעד - ולא כשמש שתחשך לפעמים לפי מצבה, צדקו יחדיו - ולא כמשפטי המערכה, שלפעמים מתנגדים זה לזה, ויטעו בעלי הדין. (תהלים יט י)

רמב"ן:

וישמר משמרתי -...והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כלה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ בלבד נשא שתי אחיות, וכן עמרם, כי המצוות משפט אלקי בארץ, אף על פי שהוהזרנו בחובת הגוף בכל מקום... וביוסף דרשו ששמר את השבת אפילו במצרים, מפני ששקולה ככל המצוות, לפי שהיא עדות על חדוש העולם... (בראשית כו ה)

כאשר דבר השם אל משה עם ישראל בפנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצוות, שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלקים כאשר התנה עמהם, והנה הם קדושים, ראויים שיהיה בהם מקדש... (שמות כה א)

את משפטי תעשו - ...ועל דרך הפשט משפט כמשמעו, הדינין האמורים בפרשת "ואלה המשפטים" ובכל התורה, ולכך יאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ובשלום האדם, שלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו... ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם, כי העושה המצוות שלא לשמן על מנת לקבל פרס, יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד, ועל זה נאמר "ובשמאלה עושר וכבוד", ופירוש למשמאילים בה עושר וכבוד, וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא, שהם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים, נפשם בטובה תלין. והעוסקין במצות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה, כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחוקותי "והשיג לכם דיש את בציר" וגו', יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהגו של עולם, ובחיי העולם הבא זכות שלמה שם. והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו, כאילו אינם בעלי גוף, וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד, כאשר היה הענין באליהו, בהדבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו... ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצוות "למען יאריכון ימיך"... (ויקרא יח ד)

והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ"... והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות לשמו, ולכך אמר ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי וגו', ולא תקיא הארץ אתכם... והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות... כי עיקר המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי וירשתה וישבת בה, ושמרת לעשות, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וכן הוא בתוספתא דעבודה זרה, וזו היא מחשבת הרשעים שהיו אומרים ליחזקאל רבינו יחזקאל, עבד שמכרו רבו יש עליו כלום, שנאמר "והעולה על רוחכם היה לא תהיה" וגו', וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ, "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" וגו'... (שם שם כה, וראה שם עוד)

את שבתותי תשמורו - הזהיר כן הכתוב על המצוות... והוא הדין לכל המצוות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן, ויש גורסין הזהיר כאן, ואם הגרסא כך, רמזו שכל המצוות בכלל השבת והמקדש, והמשכיל יבין. (שם כו ב)

למדתי אתכם - ...והנה מתחלה דבר על הדבר שהוא כלל לכל עשה ולא תעשה, ועתה יזהיר בחוקים שהם גזרותיו, ובמשפטים שהם הדינים, כי אלו הם צריכין חזוק ביותר, מפני העלם טעם החוקים ומפני כי במשפט יעמיד ארץ... ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם, עוד שהם תועלת גדולה שאין כמותה, שהשם יהיה קרוב אליהם בכל קוראם אליו, וכן העמים יתבוננו בזה ידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלקים, ויראו מהם... (דברים ד ד)

מה העדות - שישאל תחלה על מה יעידו המצוות הנקראים עדות, בעבור שהם זכר לנפלאותיו... ומה החקים כי נעלם טעמם בתורה, והמשפטים ישאל מה המשפטים שנעשה במצוות האלה, שנסקל העושה מלאכה בשבת וכו'... ושאר הדינים שבתורה צדיקים וטובים הן כל רואיהן יכירום... וצוה בתשובת השאלה, שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים, והכוונה בזה הוא הטעם במה שאמר בי' הדברות "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים... והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו, כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו, ויצונו לעשות את החוקים האלה הנזכרים ליראה אותו בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו לטוב לנו בעשיית החוקים, כי טובים הם, אין בהם חק שתהיה בהם רעה כלל, אף על פי שלא נתברר טעמם. (שם ו כ)

ושמתם את דברי - יש בו במדרש הזה סוד עמוק, וכבר רמזתי ממנו, והנה החזיר במצוות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית, לרמוז בהקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהם נלמד לכל המצוות שהן חובת הגוף בחיובן בכל מקום, ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע... וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם, כי ושננתם, שיספר להם המצוות, וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים... (שם יא יח)

...אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחד להם, שרצו לומר שאין התועלת במצוה להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך, ולדעת את השם, וזהו לצרוף בהן את הבריות, להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד... (שם כב ו, וראה עוד מצוה-פעולה)

אשר לא יקים - רש"י, ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה, והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחד מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם, הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן... לתאותו או לעצלה איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר "אשר לא יקים", והנה הוא חרם המורדים והכופרים... (שם כז כו)

ועתה נחזור לעצת שלמה, שאין לנו אלא שני דברים, "את האלקים ירא" בלב, "ואת מצוותיו שמור" בפועל, ותהיה אהוב לפניו, כי זה כל האדם, פירוש שהאדם הבל ורוח ואינו כלום, אבל היראה הוא עיקר יצירתו, כי עיניו וראשו וכל איבריו אינם כלום, והמצוות הם גופו ואיבריו ונפשו. הנה שלמה כלל כל המצוות בכלל אחד, וכמו שאמרו חכמים הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, ופירושו, שמצות לא תעשה ידוע חומרן וקולן מן העונשין, אבל מצוות עשה אינן ידועות זה (טעמם), ואני מפרש שהיא הפלגה בשכר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות כמה הוא גדול, אפילו הפחותה שבהן תהיה לפניך גדולה מאד, שאין כל העולם כדאי בשכרה. וזה כענין שאמרו, אין לך כל מצוה ומצוה שאין תחיית המתים תלויה בה, ואפילו שלוח הקן שהיא קלה שבקלות, מכל מקום יש מצוות ששכרן מרבה, כגון מה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ואמרו ותלמוד תורה כנגד כולן, ויש מצוה ששקולה כנגד הרבה מצוות, כגון שבת ועבודה זרה, ששקולין כנגד כולן, וכן דירת ארץ ישראל, כמו שאמרו בסיפרי... וכן הצדקה חמורה מאד, והיא מצותו של אברהם אבינו לזרעו, כי בצדקה יכונו כסאו וינצלו מעול מלכיות... (דרשה על קהלת)

...ויש לך לדעת כי כל המצוות תלויות בשני עיקרים, מצות עשה ומצות לא תעשה, ומצות עשה היא נולדה ממדת זכור, ומצות לא תעשה ממדת שמור, וזכור ושמור ידוע בביאור כנגד ב' מדות ממדותיו של הקב"ה, ולכך העושה מצות אדונו ומקיים אותה, זה נולד ממדת האהבה שהיא המעלה הגדולה והמדה המעולה, והיא כנגד מצות עשה, והחדל מעשות דבר מיראת אדוניו הוא נולד ממידת היראה, שהוא למטה ממדת האהבה, כמו שמצות לא תעשה למטה ממדריגת מצות עשה, שאינו דומה המקיים והעושה בגופו מצות אדוניו, כמי שנשמר מעשות רע מיראת אדוניו... (שיר השירים ד יא)

רד"ק:

מחטו לי - שגלוי לו אם עבר מצוותו, והוא ציוה לבני נח על אשת איש, ואפילו לא ציוה, השכל שנתן באדם מורה עליה, וכאילו נצטוה, והחמס נגד השכל ומפסיד הישוב, וכל שכן חמס אשתו שהיא כגופו. (בראשית כ ז)

מצותיו - שנאמר בהם לשון מצוה, כגון שילוח טמאים, ומשפטיו - הדינים, ועדותיו - שהם לעדות, כשבת... (מלכים א ב ג)

ומחזיקים בבריתי - שהמצוות יותר חזקות שניתנו בברית, או על מילה. (ישעיה נו ד)

מצות אנשים מלומדה - ואינו מוסיף על הדבר מעצמו, אם אינו עושהו מרצונו. (שם כט יג)

...וקראם פקודי ה', שה' הפקידם בלב, והשכל מורה עליהם. (תהלים יט ח)

משמחי לב - כאשר יגבר החכם על הגוף אין כשמחה ההיא שמחת הנפש, מאירת עינים - המצוות יאירו בלב, ובלי מצות כהולך בחושך, והן מדרגות לעלות לכבוד הגדול. טהורה - אין בהן דבר שיעשה במסתרים, עומדת לעד - בלי שינוי, גם המצוות שהגוים אומרים עליהם שניתנו רק דרך משל, כי היו על דרך משל, היו בספק... ואם היו המצוות דברים מופלאים נסתרים היו רחוקים מהאדם, והתורה אמרה לא נפלאת היא ממך וגו'. (שם שם ט וי)

תורה - היא תכונת המצוות איך לעשותן, דרך - תיקון המצוות כגון חנון ורחום וכו', חוקים - שלא נתגלה טעמן, מצות - נאמר בהן מצוה, כגון שילוח טמאים... (שם קיט א)

כוזרי:

אמר החבר כן הוא, וכן כל תורותינו כולן כתובות בתורה מדבור האלקים עם משה, והמה שכתב משה ונתן להמון הגדול ההוא בקבוצם במדבר, לא נצטרכו בה לקבלה, ולא להוראת פרשה פרשה ומצוה ומצוה. ותכונת הקרבנות, ואיך מקריבים אותם, ובאיזה מקום, ולאיזה צד נשחטים... כולם בביאור מאת האלקים שלא יחסר מהם דבר קטן ויפסד הכל, כמו ההויות הטבעיות, אשר הן מתחברות מיחסים דקים לא תשיגם המחשבה לדקותם... (מאמר א צט)

אמר החבר, ואל תחשוב כי מה שסיעתיך בדבריך הודאה ממנו שאנחנו כמו הדבר המת, אבל יש לנו התחברות בענין ההוא האלקי בתורות אשר שמן ברית בינינו ובינו, כמילה שנאמר בה "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", והשבת שנאמר בה "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם", מלבד ברית אבות וברית התורה אשר כרת אתנו.... (מאמר ב לד)

אמר הכוזרי, כן עם הצדק (השפלות והכניעה עם הצדק), וכן אני חושב, וכן קראתי בספריכם כמו שאמר (דברים י' י"ב) "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו'... 

אמר החבר, אלה והדומה להם הם החוקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלקית, קודמות לה בזמן ובטבע, אי אפשר בלעדיהן בהנהגת איזו קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא לא היתה מתמדת חברתם. וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין שהקלו בתורות השכליות ומנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהן לכל הקהלה, כאשר אי אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתיה ותנועה... והחזיקו עם זה בעבודות מקרבנות וזולתם מן התורות האלקיות השמעיות, הסתפק מהן בפחות, ואמר ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותן הפחות שבקהלות, והקל שבהן מהצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא, כי התורות האלקיות לא תשתלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות, ובתורות השכליות קבלת הצדק וההודאה בטוב הבורא. ומי שלא החזיק באלה, איך מחזיק בקרבנות ושבת והמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהן התיחדו בני ישראל תוספת על השכליות, ובהן היה להם יתרון הענין האלקי, ולא ידעו איך יתחייבו אלו התורות, כאשר לא ידעו איך ירד כבוד ה' ביניהם... היתכן שיחזיק הישראלי בעשות משפט ואהבת חסד, ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות ויצליח?

אמר החבר, ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו מבלי רבוי, כי הרבוי בכח אחד, קצור בכח אחר... וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים, משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם... שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצוות בה, ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסניתו קרוא אל שולחנו וטובו... (שם מח-נ)

...ואין ראיות החוקים האלקיים בדקות המלות, ונשיאות גביני העינים והעלם הבבות, והרבות בתחנה ובתפלה, ובתנועות ובמאמרים שאין אחריהם מעשים, כי אם המחשבות הזכות אשר ראייתם מעשים, מטבעם שהם קשים על נפש האדם, אך הוא עושה אותם בתכלית האהבה... כל זה במצוה מאת האלקים, לא משכל בני אדם והתחכמותו, ואין ביכולת הבשר לשער את זה על סדרו ומנהגו וערכו... (שם נו)

אמר החבר, המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים, אבל האלקיים הנוספים עליהם לחול באומת א-ל חי שינהיגנה אינם ידועים, עד שיבאו מאצלו מפורשים ומחולקים. ועוד כי אין המנהגיים והשכליים ההם ידועים, שאם נדעם בעצמם לא נדע שיעורם, כי אנחנו יודעים שהענקה חובה, ומוסר הנפש בכניעה ובשפלות חובה, וההונאה מגונה... אך הגבלת זה ושיעורו עד שיהיה טוב לכל, איננו כי אם לאלקים יתברך. אבל המעשים האלקיים אין שכלנו מגיע אליהם, נדחים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואתו והנהגותיו. הלא תראה המילה כמה היא רחוקה מן ההקשה, ואין לה דרך אל ההנהגה, וכבר קבל אותה אברהם עם קושי הענין על הטבע... 

אמר החבר, וכן שאר הדמיונים לא יכלה אומה מן האומות להתדמות אלינו בדבר, הלא תראה אשר קבעו יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות אלא כאשר ידמו צורות הצלמים אל צורות בני אדם החיים. (שם ז-ט)

אמר החבר, החסיד ממנו נזהר במצות אלה הדברים האלקיים, רצוני לומר המילה והשבת והמועדים ותורתם המצווים מאת האלקים, ולהשמר מן העריות, והכלאים בצמח בבגדים ובחיים... וכללו של דבר שישמור מהענינים האלקיים מה שיוכל, להיות נאמן באמרו (דברים כ"ו י"ג) "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי"...

אבל התורות המנהגיות, כמו "לא תרצח, לא תנאף"... והתורות הנפשיות כמו "אנכי ה' אלקיך", ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", עם תוספת מה שנתבאר בתורה הזאת, כי הוא יתברך יודע מצפוני בני אדם, כל שכן מעשיהם ודבריהם, ושהוא גומל על הטוב ועל הרע מהם, וכי עיני ה' משוטטות בכל הארץ... וכללו של דבר שהוא מאמין ומקבל מה שנאמר "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים"...

וקושר מצפונו בענין האלקי בתחבולות, מהן מצוות כתובות ומהן מקובלות, והוא נושא התפילין על מקום המחשבה והזכרון מהראש, ואוצל מהם רצועה מגעת אל ידו כדי שיראה אותה עם השעות, ותפילין של יד על מבוע הכחות, רצוני לומר הלב... והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה, ולהמנע מהתפלות בעתן כראוי. ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו... (שם יא)

אמר החבר, הלא הקדמתי לך בדברי, כי ההתחכמות והסברא בתורה איננה מביאה אל רצון האלקים, ואם לא, המשנים ואנשי הקדמות ובעלי הרוחניות והנגזרים בהרים ושורפי בניהם באש משתדלים להתקרב אל האלקים, וכבר אמרנו שאין מתקרבים אל האלקים כי אם במצוות האלקים עצמן, בעבור שהוא יודע שעורן ומשקלן וזמנן ומקומותן, ומה שהוא תלוי באלה הקבלות, אשר בהשלמתן יהיה הרצון והדביקה בענין האלקי, כמו שהיה במעשה המשכן... (שם כג)

...ואם לא היו המצוות אצלנו קשורות בגבולים שלא יעברום, לא היה מובטח מהכנס בה מה שאין ממנה, ויוצא ממנה קצת מה שיש בה, בעבור שהוא לוקח בהקשה וטעמו, ויקל בעיני הקראים הנאת עבודה זרה מכסף וזהב וקטרת ויין, ועל האמת המות מבלעדי זה טוב, ויקשה בעיניו שיהנה מהחזיר אפילו ברפואה, ועל האמת הוא מהעבירות הקלות, שחייב בהן מלקות... ולמצוות גבולים מדוקדקים עליהם בחכמה ואם לא יראו במעשים נאים, והזריז ירחק מהם מבלי שיאסור אותם... ועם הסברא וההתחכמות ישובו הדינים האלו בהיפך, על כן לא תהלך אחר סברתך והקשתך בתולדות המצוות, פן תפול בספקות יביאוך למינות, ולא תסכים דעתך עם חבירך בדבר מהם, כי לכל אחד מבני אדם סברה והקשה... (שם מט)

אמר החבר, אם כן לא חזקה אצלך המצוה כלה, החזק בעיניך התרת הנכסים והממון והבעלים והעבדים בלקיחת הקנין והצואה, והתרת האשה ואיסורה אחר שהיתה מותרת באמרו תהא לי מקודשת, והתרתה אחר שהיתה אסורה באמרו כתבו וחתמו ותנו גט, וכל מה שיש בתורת כהנים ממה שהשלמתן תלויה במעשה מן המעשים או בדבר מן הדברים, וצרעת הבגד והבית התלויה במאמר הכהן טמא או טהור... והיה חל עם כל מעשה מן המעשים האלה הענין האלקי (במשכן), כי מעשי התורה כהויות הטבעיות, כלם משוערים מאת הבורא, ואין שיעורם ביכולת בשר ודם... ונתבאר מזה, כי אין קורבה אל האלקים אלא במצוות האלקים, ואי אפשר לדעת מצוות אלקים אלא מדרך נבואה, לא בהקשה ולא בסברא, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה, אלא בקבלה הנאמנה... (שם נג)

משנה תורה:

כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר "איש או אשה כי יעשו וגו', והתודו את חטאתם אשר עשו", זה ווידוי דברים... (תשובה פרק א א, וראה עוד ערך תשובה)

כשעושים דברים האלו (פקוח נפש), אין עושין אותן לא על ידי נכרים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ולא שימות בהם, הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר "גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". (שבת ב ג)

ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו, ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיני, שנאמר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". (שבועות יא ג)

הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשב אבדה, מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת, הואיל ופרט הכתוב "ולאחותו"... אבל דבר שאיסורו מדבריהם, הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואף על פי שכתוב בתורה "לא תסור מן הדבר", הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות... (כלאים י כט)

...אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה... וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר "הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך". (תמורה ד יג)

שמונה פרקים:

דע שהעבירות והמצוות התוריות אמנם תמצאנה בשני חלקים מחלקי הנפש, והוא החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד, ובשני אלו החלקים תהיינה כל העבירות והמצוות. אמנם החלק הזן והמדמה אין מצוה בו ולא עבירה, שאין דעת ובחירה לאחד משניהם, וגם אין בהם מעשה כלל, ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם או למעטם מפעולה אחת, הלא תראה ששני החלקים האלה, רצוני לומר הזן והמדמה, יעשו בעת השינה הפעולה המיוחדת להם. אך החלק השכלי יש בו מבוכה, אבל אני אומר שיש בזה הכח גם כן מצוה והעבירה, לפי אמונת דעת בטל או אמונת דעת אמיתית (אמונת הבל או אמיתית), אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עבירה סתם... (פרק ב)

...ואין הענין כן, אבל כל פעולות האדם הבאות בבחירתו בהן בלי ספק תמצאנה המצוות והעבירות, כי כבר בארנו בפרק השני, שמצוות התורה ואזהרותיה הן בפעולות אשר לאדם בהן בחירה שיעשן או שלא יעשן, ובזה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים ואינה ביד שמים, אבל נמסרה לבחירת האדם כמו שביארנו... (פרק ח)

מורה נבוכים:

...מכלל כוונת התורה השלמה גם כן להרחיק התאוות ולבוז בהם ולמעטם בכל יכולת, שלא יכוין מהם אלא ההכרחי, וכבר ידעת שרוב תאוות ההמון ושלותם אמנם הוא בהרבות במאכל ובמשתה ובמשגל, וזהו המבטל לשלמות האדם האחרונה, מזיקה לו גם כן בשלמותו הראשונה... כי בהמשך אחר התאוה לבד כמו שיעשו הסכלים וביטלו התשוקות העיוניות, ויפסד הגוף ויאבד האדם קודם זמנו הטבעי... כבר ידעת מצותו יתעלה "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד", הסכת ושמע ישראל... וכן מכוונת התורה הטהרה והקדושה, כלומר הרחקת המשגל ולהשמר ממנו ולמעטו בכל אשר יכול, שכשצוה השם יתעלה לקדש האומה לקבל התורה, אמר "וקדשתם היום ומחר", ואמר "אל תגשו אל אשה"... אמנם נקוי הבגדים ורחיצת הגוף וניקוי הזיעה והלכלוכים הוא גם כן מכוונת זאת התורה, אך אחר טהרת המעשים וטהרת הלב מן הדעות הטמאות והמדות המגונות... (חלק ג פרק לג, וראה עוד מצוה-טעם)

מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי הענין המועט, אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב, ולא יביט לענין הנמצא מעט, ולא להיזק שיבא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה התוריית, כי התורה היא ענין אלקי... ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כוונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחייב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התוריית... כי אילו היה לפי האנשים היה נופל ההפסד בכל, ונתת דבריך לשיעורים, ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כוונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום, אבל יהיו החוקים והמשפטים מוחלטים סתם וכללים, כמו שאמר יתעלה "הקהל חוקה אחת לכם", ואמנם כי יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב כמו שבארנו. (שם פרק לד)

וראיתי לחלק המצוות כלם לפי זאת הכוונה אל י"ד כללים, הכלל הראשון כולל המצוות אשר הם דעות שרשיות, והם אשר ספרנום בהלכות יסודי התורה, ומן הכלל הזה עוד התשובה והתעניות, כמו שאבאר, ולא יאמר בנתינת הדעות האמיתיות והמועילות כאמונת התורה מה תועלתה כמו שביארנו. 

הכלל השני כולל המצוות הנתלות באיסור עבודה זרה, והם אשר מנינו אותם בהלכות עבודה זרה. ודע שהלכות כלאי בגדים וערלה וכלאי הכרם הם גם כן מזה הכלל, כמו שיתבאר. וסבת זה הכלל גם כן ידועה, מפני שהיא לאמת הדעות האמיתיות ולהשאירם לנצח בהמון. הכלל השלישי כולל המצוות התלויות בתקון המדות, והם אשר ספרנום בהלכות דעות, וידוע שבטוב המדות תשלם חברת בני אדם וקבוציהם, אשר הוא הכרחי לסדור בני אדם.

הכלל הרביעי, כולל המצוות התלויות בצדקות ובהלואות ובמתנות ומה שנמשך עמהם, כערכין וחרמים ודיני המלוה והעבדים, וכל המצוות אשר נמנו בספר זרעים מלבד הכלאים והערלה, וסבת אלו כולם מבוארת, כי תועלתם חוזרת על הכל חלילה, כי העשיר היום הוא או זרעו יהיה עני למחר... 

הכלל החמישי כולל המצוות התלויות במניעת העוול והחמס, והם אשר כלל אותם בספרי נזקין מחבורינו, ותועלת זה הכלל מבוארת.

הכלל השישי, כולל המצוות התלויות בדיני ממונות, כדין גנב וגזלן ודין עדים זוממין ורוב מה שספרנום בספר שופטים, ותועלת כל אלו מבוארת, שאם לא יענש החוטא והחומס, לא יסתלק נזק בשום פנים, ולא יסתלק חושב להרע. ולא כשטות החושבים שהנחת דיני התשלומין הוא חמלה על בני אדם, אבל הוא אכזריות גמורה, והפסד סדר המדינה.

הכלל השביעי כולל דיני ממון התלויים בעסק בני אדם קצתם עם קצתם, כהלואה והשכירות והפקדונות והמקח והממכר וכיוצא באלו, והם המצוות אשר ספרנום בספר קנין ומשפטים, ותועלת זה הכלל מבוארת, כי זה השתתפות בממון הכרחי לבני אדם בכל מדינה, ואי אפשר בלא נתינת דרכי יושר באלו העסקים ולשערם שיעור מועיל.

הכלל השמיני הוא כולל מצוות הימים הידועים, כלומר שבתות וימים טובים, והם אשר ספרנום בספר זמנים, והתורה בארה עילת כל יום מהם וזכרה סבתו, ושהוא להגיע אל דעת אמיתי או למנוחת הגוף, או לשניהם יחד. 

הכלל התשיעי כולל שאר העבודות הכוללות המעשיות, כתפלה וקריאת שמע, ושאר מה שספרנום בספר אהבה מלבד המילה, ותועלת זה הכלל היא מבוארת, שהוא כולו מעשים שמחזקים הדעות באהבת השם יתעלה ומה שצריך שיאמין בו ושייוחס אליו.

הכלל העשירי כולל המצוות התלויות במקדש וכליו ומשרתיו, והם המצוות אשר ספרנום בספר עבודה. הכלל העשתי עשר כולל המצוות התלויות בקרבנות, והוא רוב המצוות אשר ספרנום בספר עבודה וספר קרבנות. וכבר קדם לנו זכרון תועלת המצוה בקרבנות, ואיך היה הכרחי בזמן ההוא.

הכלל השנים עשר כולל המצוות התלויות בטומאות ובטהרות, והכוונה בכולם בכלל להתרחק מהכנס למקדש, כדי שיהיה לו בנפש גדולה, ויהיו יראים ופוחדים ממנו.

הכלל השלשה עשר כולל המצוות התלויות באסור מאכלים ומה שנתלה בהם, והם המצוות אשר זכרנום בהלכות מאכלות אסורות ונדרים ונזירות בזה הכלל, והכוונה בכל זה לפסוק רוב התאוה והשלוח בבקשת הערב, ולשום תאות המאכל ומשתה תכלית.

הכלל הארבעה עשר כולל המצות הנתלות באסור קצת הביאות, והם אשר ספרנום בספר נשים ובהלכות אסורי ביאה, וכלאי בהמה מזה הכלל. והכוונה באלו גם כן למעט המשגל, ולמעט מותר תאוות הביאה בכל אשר יוכל, ולא יעשה תכלית כמעשה הסכלים, כמו שבארנו בפירוש מסכת אבות, והמילה גם כן בזה הכלל.

וכבר נודע שכל המצוות יחלקו לשני חלקים, מצות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, ואשר בין אדם לחברו מאלו הכללים אשר חלקנום וספרנום, הם הכלל החמישי והששי והשביעי וקצת השלישי, ושאר הכללים הם בין אדם למקום, והוא שכל מצוה, בין שתהיה עשה ולא תעשה, ויהיה הכוונה בה ללמד מדה טובה או דעת, או תקון מעשים שהם מיוחדים לאדם עצמו ושישלימוהו, הן יקראו אותם שבין אדם למקום, ואף על פי שעל דרך האמת יביאו לענינים שבין אדם לחברו... (שם פרק לה, ובפרקים הבאים עוד מפרט אותם, וראה גם מצוה-טעם) 

ודע שמעשה העבודות האלו כולם, כקריאת התורה והתפלה ועשות שאר המצוות, אין תכלית כוונתם רק להתלמד ולהתעסק במצוות השי"ת ולהפנות מעסקי העולם, וכאלו אתה התעסקת בו יתעלה ובטלת מכל דבר זולתו, אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא התורה בלשונך ולבך בבנין ביתך, מבלי בחינה במה שתקראהו, וכן כל אשר תעשה מצות תעשנה באבריך, כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער, מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שצוה לעשותו ולא מה תכלית כוונתו, לא תחשוב שהגעת לתכלית, אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם"... (שם פרק נא, וראה עוד מצוה-מעשה)

...והמין השלישי הוא שלמות מעלות המדות, והוא שיהיו מדות האיש ההוא על תכלית מעלתם, ורוב המצוות אינם רק להגיע אל זה המין מן השלמות, וזה המין מן השלמות גם כן איננו רק הצעה לזולתו, ואינו תכלית כוונה לעצמו, כי המדות כולם אינם רק בין האדם ובין זולתו, וכאלו זה השלמות במדותיו הוכן בה לתועלת בני אדם, ושב כלי לזולתו... אמנם יצטרך אליהם ויקבל תועלתם עם זולתו. והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי, והוא כשיגיעו לאדם מהמעלות השכליות, רצוני לומר ציירו המושכלות ללמד מהם דעות אמיתיות באלוקיות... (שם פרק נד)

ספר חסידים:

"שגיא כח לא מצאנוהו" (איוב ל"ז כ"ג) לא הכביד מצוות על ישראל, ואם תאמר גזל ועריות, אפילו אם לא נכתבו דין הוא לשמרם, שאם לא כן לא היה העולם מתקיים, שהרי האילים והתרנגולים בשביל הנקבות מכים זה את זה, וכך היו בני אדם עושים והורגים זה את זה... (תקסז)

אדם שמחשב לעשות מצוה, והיא אינה מצוה אלא עבירה, ועשאה כי לא היה לו ממי לשאול, מקבל שכר, כבנות לוט, אבל אם היה לו ממי לשאול ולא שאל, נענש, כעוזא וכיפתח שלא רצה לשאול על נדרו לפנחס להציל בתו. (תרמה)

...כי המצוות אינן ירושה, אף על פי שכתוב (דברים ל"ג ד') "מורשה קהלת יעקב", וכתיב (תהלים ס"א ו') "ירשת יראי שמך"... כגון שממלא מקום אבותיו, וכגון מלך וכהן גדול, אבל מצוות אינן ירושה, אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר, וראוי לצדיק זקן להתפלל בראש השנה ויום הכפורים, ואם רואה שמחלוקת עושים עליו שלא להתפלל, לא יתפלל, אף על פי שאחר שאינו הגון יורד לפני התיבה להתפלל, זה חטאת על אותם שיכולים למחות ואינן מוחים. (תשנז)

...וכל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו שלשמח חתן יש שם פריצים, ויודע שבלא פריצות אינה יכולה להיות, ואי אפשר בלא הרהור או מלראות בנשים, אל יהיה שם... (תקנג)

רבינו יונה:

...מצוה שאין לה דורש תדרשנה, ואל תהי קלה בעיניך לא מצוה ולא עבירה, ואל תברח מעשות מצוה לא בשביל יראת הפסד ולא מפני פחד עונש הגוף, כי כדאית היא המצוה לשמרך מכל היזק, ואם חס וחלילה יארע לך היזק, נאמן הוא בעל מלאכתך שימלא חסרונך שחסרת בעבורו. (ספר היראה)

כל שהיא תפארת לעושיה - בהעשות המצוה הקב"ה מפואר בהם, והן תפארת לעושיהן כי תפארת המצוות היא תפארת האמיתית בבני אדם, ולכן יבור לעצמו הדרך ההיא. ותפארת לו מן האדם - שיעשה המצות בזמנן, רוצה לומר ודבר בעתו מה טוב, כי יוכל לעשות בזמן שלא יישר בעיני הבריות, ולא יהיה לו פאר בהם, ואין זה עושה מצוה בשלימותה, כענין שאמרו (שבת ס"ג א') כל העושה מצוה כמאמרה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל, שנאמר (קהלת ח' ד') "באשר דבר מלך שלטון, ומי יאמר לו מה תעשה", כתיב בתריה "שומר מצוה לא ידע דבר רע". וגם צריך להתנאות במצות, לולב נאה, טלית נאה... בענין שיפארוהו בני אדם ושישבחוהו עליהם. (אבות פרק ב א)

שמצוה גוררת מצוה מכח הטבע הוא זה, כי בעשות האדם מצוה קטנה פעם אחת, הוא מתקרב אל השי"ת ומרגיל את רוחו לעבודתו, ונקלה בעיניו לעשות מצוה אחרת, שיש בה טורח כנגד הראשונה, או יותר מעט, מפני שכבר הורגל טבעו למלאכת המצוות, וכי יעשה שתים, השלישית אף כי תהיה עליו לטורח הרבה מן הראשונות, יעשנה מהרה, כי כבר שולט עליו ההרגל הרבה, עד כי ישלוט עליו עד מאד, ויעשה כל המצוות כולן... (שם פרק ד ב)

רבינו בחיי:

...ודבר ידוע, כי כל המצוות כלן אלקיות, ושקולות במאזני החכמה בנויות על אדני הדעת, מיוסדות על עמודי התבונה, ואין לכך כל מצוה שלא יהיה נכלל בה מין אחד ממיני החכמה, ותרי"ג מצוות הללו תרי"ג כללים הם, כי פרטי המצוות אין להן סוף ותכלית, והדעת נותנת כן, כי כיון שהמצוות אלקיות, וכולן מורות על חיוב מציאות אלקותו ועל ידיעתו מצד דרכיו ופעולותיו, כשם שאין תכלית מושג לנו מצד ידיעת פעולותיו, כך אין תכלית לפרטי המצוות, ולזה כיוון המלך דוד ע"ה באמרו (תהלים קי"ט) "לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד", באר כי כל דבר יש לו קץ ולמצוות אין קץ, ואם כן כל מצוה ומצוה מתרי"ג מצוות היא כללית, כל אחת כוללת מצות הרבה. ותרי"ג מצוות הללו נחלקות לשני חלקים, מושכלות ומקובלות, המצוות המושכלות הן אותן מצוות שהשכל מעיד עליהן ומבחין בהן, שאלו לא נכתבו היה המשכיל מוציא אותן בשכלו, כמצות כבוד אב ואם והרציחה... המצוות המקובלות הן אותן מצוות שלא ישיגם האדם לעולם, ולא ימציאם בשכלו כלל, אבל הוא צריך בהן אל הקבלה, כמצות השופר והסוכה והלולב, מצות היבום והחליצה... וכיוצא בהם, ואלו ואלו לתועלת הגוף והנפש, יש במושכלות תועלת גופני בקיום העולם, כמשפטי העמים וכהנהגותיהם וכישובי הארצות והמדינות, ובהן תועלת הנפש גם כן, ויש במקובלות תועלת נפשי, כי תתעלה הנפש בהן ותשיג בקיומן חיי העולם הבא, ובהן תועלת הגוף גם כן. וכדי לבאר שכל מצות שבתורה יש בהן תועלת הגוף והנפש, העיד משה רבינו ע"ה ואמר "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים כ"ד)... (בראשית הקדמה)

...ושלש מצות בתורה הן שנקראו אות, ואלו הן מילה שבת תפילין, ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה, ואין ראוי לכל אחד מישראל לעמוד זולת השתים מהן, כי קיום כל דבר על פי שנים עדים... (שם יז כד)

אני ה' אלקיכם - סיים כאן בג' פסוקים אני ה' אלקיכם, וכן במצות הגר ובמצות מאזנים וקצת מצוות אחרות. והטעם בזה, כי המצוות כולן אלקיות, והמצות המעשיות כולן עדות על אלקותו, ולכך אמרו רז"ל כל העוסק בתורה תמיד ולא היה משתדל במצות המעשיות אין לו שלמות כלל, וקרוב הוא שיכפור, כיון שאינו מעיד במעשיו על האלקות, והדעות האמיתיות אינן מתקיימות אלא בפעולות, ומטעם זה תזכיר התורה תמיד בספור קצת המצוות "אני ה' אלקיכם". (ויקרא יט ד)

שלמה המלך ידבר תמיד בספר משלי בשם החכמה, וקרא כל המצוות שבתורה, שהן תרי"ג, אמרים ומצוות, כן קראן דוד ע"ה אמרות, הוא שאמר (תהלים י"ב) "אמרות ה' אמרות טהורות". המצוות כולן נחלקות על שלשה חלקים, מצוות מקובלות, ומצוות מושכלות, ומצוות שאין טעמן נגלה ומבואר. ומצוות מקובלות הן המצוות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה, כמצוות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצוות אלקיות והן הנקראות כעדות, לפי שהן עדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות. מצות מושכלות הן המצוות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין אונאה וגזל והרציחה וכיוצא בהן, ומצוות הללו יקראם הכתוב משפטים. מצוות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצוות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה, ואלה יקראם הכתוב חוקים... (במדבר יט א)

ארור אשר לא יקים - זה כלל גדול לכל המצוות שבתורה, ובאור הכתוב שאשר לא יקים המצוות בלבו, כלומר שיודה בהן ויאמין בכולן שהן אמת, אחת מהנה לא נעדרה שאין בה תועלת הגוף והנפש, ושאין בכולן מצוה אחת לבטלה... (דברים כו כו)

בפיך ובלבבך לעשותו - ...והנה כל המצוות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצוות תלויות בפה, ויש תלויות בלב, ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על ג' דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, זהו לעשותו. ומן הידוע כי המצוות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצוות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע... והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כולן... ומפני זה הזכיר בלבבך באמצע לחשיבותו מכולן... (דברים ל יד)

"בסוכות תשבו שבעת ימים וגו'", דבר ידוע כי כל מצוות שבתורה יש בהן נגלה ונסתר, הנגלה הוא החיצון, יש בו תועלת הגוף, או מצד האמונה והיראה, או מצד המדות המעולות שבהן ישוב הארצות. הנסתר הוא הפנימי, יש בו תועלת הנפש לתת לה שכר ולהאדיר חלקה ותגמולה בעולם הגמול, וכן אמר שלמה ע"ה "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו"... (כד הקמח סוכה)

עיקר עשיית המצוה שיתבונן אדם בעיקר שהוא המושכל והנסתר שבה, ואין שלמות האדם אלא בשניהם, כי אף על פי שאדם יודע הנסתר שבמצוה לא יפטר בכך שלא יעשנה בנגלה, ועל זה אמר הכתוב "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו" וגו', יאמר, ידיעת המצוות בנסתר שבהם לה' אלקינו הם, ואם תעלה השגתנו שנדע אחת מהם, לא נפטר מעשות המצוות בנגלה. (שם בסופו)

"דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה", דבר ידוע כי קדושתן של ישראל תלויה במצוות, והוא שאמר בספרי: והתקדשתם זו קדושת מצוות. והמצוות האלה שנצטוינו להתקדש בהן הן המצוות המקובלות, שהן הן עיקר הקדושה, והוא שרז"ל חכמי האמת תקנו לנו לברך עליהן אשר קדשנו במצוותיו וצונו. ועל המצוות המקובלות האלה נקראו ישראל בסיני גוי קדוש, כי בקיום המושכלות לא יקרא העם גוי קדוש, כי גם האומות, שהם גוי אובד עצות ואין בהם תבונה, הלא הם מתעסקים בקצת המצוות המושכלות, וגם החכמים לא תקנו לברך על המושכלות כלל, כי אין עיקר הברכה והקדושה אלא במצוות המקובלות. (שם ציצית)

דע כי כל מצוות התורה הם נחלקות לשלשה חלקים, יש מצוות תלויות בדבור, כגון למוד תורה שכתוב בה ודברת בם... ויש מצוות תלויות בלב, כגון האמונה בהקב"ה שהיא בלב, ומצות היחוד ומצות האהבה בשם יתברך, ויש מצוות תלויות במעשה, כגון ציצית תפילין מזוזה לולב סוכה שופר מילה וכיוצא בהן, ושלשתן רמזן משה בפסוק אחד, הוא שאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". ודבר ידוע כי כל מצוות שבתורה אינן אלא לתקן הלב, כי הלב הוא העיקר, והוא הכוונה בכתוב שהכניס מלת "ובלבבך" באמצע, כי עיקר כל דבר שבעולם הוא אמצעיתו, והארץ היא נקודה באמצע השמים, ולכך דעת מקצת החכמים כי השמים נבראו בעבור הארץ, ואם כן הארץ עיקר... וכן באדם הלב עיקר שהוא באמצע הגוף, וכן בביצה החלמון... 

וזאת היא הכוונה בעשרת הדברות, כשהתחיל במצוות הלב, היא מצות האמונה, והוא אומרו "אנכי ה' אלקיך", ובא להזהיר האדם להתאמץ באמונת הלב, שיש לעולם בורא נמצא, והוא סבת כל הנמצאים... (שם שבועות)

תרי"ג מצוות הללו הם תרי"ג כללים, ועשרת הדברות הן הכלל העליון, כמו שתאמר שם אדם הוא כלל לראובן שמעון לוי ויהודה, גם לעמלקי גם לפלשתי גם לשבעים לשון... תרי"ג מצוות אלו עולמיות נצחיות, ונוהגות לדורות, אינן תלויות בזמן מן הזמנים, וזהו שאמר הכתוב בהן מורשה קהלת יעקב, כלשון האמור בארץ ישראל, "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". ועוד ראיה מה שאמרו רז"ל, רמ"ח מצוות עשה כמנין אבריו של אדם, כאלו אומר לו כל אבר ואבר שבו, עשה בי מצוה פלונית. שס"ה מצוות לא תעשה, כמנין ימות החמה, כאילו אומר לו יום ויום אל תעבור בי עבירה פלונית. וזו ראיה כי זה המספר לא יחסר לעד, שאם כן היה המספר חסר הזמן שיושלם בו חיוב המצוה, ולא היה המאמר שלם אלא בזמן מוגבל, כן כתב הרמב"ם ז"ל... (שם מצוות לא תעשה)

על שלשה דברים העולם עומד, כאלו אמר על מצוותיה של תורה שהם נחלקות לשלשה דברים העולם עומד, ואלו הן שלשת חלקי המצוות, והם המצוות התלויות בפה, ועל זה אמר התורה, והמצוות התלויות בלב, ועל זה אמר העבודה, והמצוות התלויות במעשה, ועל זה אמר על גמילות חסדים, והוא שרמז מזה על שלושת חלקי המצוות אלו, ואמר "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"... וידוע כי המצוות התלויות בלב מעלתן גדולה מן המצוות התלויות בדבור, לפי שהעבודה בהם רוחנית ושכלית מכח המחשבה, מה שאין כן בדבור שיצטרך אדם בו לאברי הגוף, ועל כן אמרו במי שהוא עוסק בתורה, שפוסק מן התורה לפסוק קריאת שמע, שהוא עיקר הכוונה... וכן מצוות התלויות בלב, כגון האמונה והיחוד מעלתן גדולה מן המצוות התלויות בפה, שהיא התורה, וכן מצות התלויות בפה מעלתן גדולה מן המצות התלויות במעשה, לפי שהעבודה בהן יותר שכלית מצד הדבור, שהוא מכח הנפש השכלית, מה שאין כן במצוות התלויות במעשה, שיצטרך אדם בהן נענוע גופו בכל אבריו, ומפני שמעלתן גדולה מן המצוות התלויות במעשה, לכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כולן, שנאמר "זאת התורה לעולה למנחה" וגו', הא למדת, שהתורה שהיא מן המצוות התלויות בפה, מעלתה גדולה מכל הקרבנות, שהן במעשה... (פרקי אבות פרק א ב)

ספר החינוך:

דע בני, כי כל אשר יגיע אצל השם בעשות בני אדם כל מצותיו איננו רק שחפץ השם להיטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשיית אותן המצות לקבל הטובה, אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב, להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב, נמצא שכל המקיים מצוותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו. וכל שאינו מכין עצמו כך רעתו רבה, שיודע חפץ השם במה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד, והוא מה שכתוב בסדר והיה עקב תשמעון "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך" וגו', עד לטוב לך, כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצוותיו, רק שרצה בטובו הגדול להיטיב לך, וכמו שכתוב אחריו, "הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה", כלומר, ואינו צריך למצוותיך, רק מאהבתו אותך לזכותך. ויש בעושי המצוות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעותדת אליהם בעשייתן לבד, כי ידעו שבסבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ועל הכוונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים, וזוכין לעדן גן אלקים, ואלה לא הגיעו אל תכלית הכוונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השי"ת לב לדעת ולהכיר במדותיו המעולות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ, עד שישימו כל כוונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם לרוב חשקם אותו, ואל התועלת המעותדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה, שעלו אליה האבות הקדושים השלושה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כולם לברכה, וזאת היא המעלה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות. (תרומה מצוה צה)

...וכל כיוצא בזה, שלא היתה הצוואה אלא לשעה בלבד, אלו יקראו מצוות שאינן נוהגות לדורות, אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע, אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותנו או בסבת דבר אחר, כגון עכשו בעונותינו שאין לנו ארון, מצוה הנוהגת לדורות נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון, חייבין אנו לבל נסיר בדיו... (שם מצוה צו)

...שאם כן יחייבנו לחפש למה צוה אותנו להיות נרות המנורה שבעה ולא שמונה, ואל הפרטים אין חקר לנו, ולא תשיג בהן המחשבה לעולם, ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים, אומר על צד הפשט, אם לא שהקבלה תכריח לפי דברי רז"ל הקדושים המקובלים, שלא יהיה בפרטים טעם אחר, אלא נאמר, שאחר שנתחייבנו לבנות בית ולעשות כלים, נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדים, ובא בהן אחד מן החשבונות... (תצוה מצוה קד)

מאירי:

מצות ה' - הנותנים סדר בין אדם לחברו, ברה - כל בעל שכל יודה בה, יראת ה' - מצוות שאין בהם טעם ברור, כשעטנז, שיתקיימו מצד היראה כגזרות מלך, טהורה - עם העלם ענינה, היא מטהרת את הנפש ומונעת מהמשך אחר תועבות העמים, אף על פי שלא ידע המחזיק בה ענינה וסבתה. (תהלים יג ח)

ואמנם בדרך כלל יהיו מדרגות חומר המצוות והעברות על פי אשר נזכיר עתה אחת לאחת למצא חשבון, על צד מה שסדרום קצת המפרשים הקדמונים, המדרגה הראשונה עברות שהוזהר עליהן מדברי סופרים, הן עשה הן לא תעשה, אחר שהכל מדברי סופרים, וכבר הזהירתנו התורה על קיום דבריהם, באומרו "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". המדרגה השניה מצות עשה של תורה, מהם שאין אזהרה במניעתן, ומהם שנתפרשה אזהרה במניעתן... ודרך כלל הניחה גם כן תורה מקום למי שאינו מקימם לגבות ממנו קללה על בטולו, כאמרו "ארור האיש אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת לעשות אותם", וענין לעשות יורה שזה נאמר על בטול מצות עשה. 

המדרגה השלישית לאו שנתק לעשה, כענין הגזלה ושלוח הקן, הנתקין לעשה, והשיב הגזלה וגו'. המדרגה הרביעית לאו גמור, אלא שאין בו מעשה, וזה החלק יש בו עבירות שהן תלויות בלב, ויש שהן תלויות בלשון, ויש שהן תלויות בהמנע מן המעשה...

המדרגה החמישית כל לאו שיש בו מלקות, והם כל לאו שיש בו מעשה, כמו שאמרו, כל לאו שיש בו מעשה לוקין עליו. המדרגה השישית הדברים שהעובר עליהם במיתה בידי שמים, וההפרש בין מיתה וכרת לפי הדרכים הדתיים הוא, שעונש המיתה עליו ולא על זרעו, ובעונש הכרת הוא וזרעו בכרת... 

המדרגה השביעית מחויבי כרת, והם רוב מחויבי חטאות על שגגתם. המדרגה השמינית מחויבי חנק... המדרגה התשיעית מחוייבי הרג, המדרגה העשירית מחויבי שריפה. המדרגה האחת עשרה מחויבי סקילה, כענין הבא על אשת אביו ועל כלתו ועל הזכר ובעל אוב... המדרגה השתים עשרה עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, וחומרתן היא, שאם אמרו עליהן לעבור או ליהרג יהרג ואל יעבור. המדרגה השלש עשרה אותם שאמרו אין להם חלק לעולם הבא, וכבר ביארנו ענין קצתם, ועליהם אמר הנביא "ועוזבי ה' יכלו"... (משיב נפש מאמר א פרק ז)

מהר"י יעבץ:

ועל דרך האמת ענין גדול רמז בכאן בן עזאי במצות הייחוד, והוא מה שאמר בספר הזהר (ויקרא כ') "והתקדשתם והייתם קדושים, המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה", והענין כי אלו המצוות האלקיות ענינם נפלא ונשגב מאד, כי כלם קשורות זו בזו, כי כמו שהשי"ת אחד כך תורתו אחת, והאומר אקיים כל המצוות זולתי אחת הרי הוא מומר ומטיל פגם בתורת אמת, והוא בכלל ארור אשר לא יקים. ולא לחנם היו רמ"ח מצות עשה כמנין אבריו של אדם, ומצות לא תעשה שס"ה כנגד שס"ה גידין אשר באדם, כי לכלם קשר אחד וענין אחד, האדם עשוי בצלם אלקים, והוא כולל כל העולמות וכולם נחקקים בו, והוא צלם אלקים, התורה צלם שם ההויה, כלם שמותיו של הקב"ה כי הספירות תלויות בו והכנויים בשמות, וכל התורה בכנויים, נמצאת נארגת על שם ההויה, היינו תורת ה', והיא כלה אחת היא, דכתיב והתורה והמצוה, וכי מצוה אחת היא, אלא שכל המצוות קשורות זו בזו, אם כן מי שיחזיק באחת כמאמרה יחזיק בכלן, וזהו הוי רץ שהוא בשמחה ובטוב לבב. והוא כמאמר איזו היא דרך טובה שידבק וכו', ואיזו היא, והלא בכל המדות החשובות הטובות ראוי לידבק ומכל הרעות להתרחק, אבל הכוונה אם ידבק יפה באחת ישיג האחרות, כי מי שאחז יפה אחד מענפי האילן אשר אי אפשר שישברו ויתפרדו ענפיו הנה הוא אוחז בכלו, אם כן מצוה גוררת חברתה... ולזה אמרו ז"ל כל העושה מצוה אחת כמאמרה יש לו חלק לעולם הבא, כי כיון שאב אחד לכלן, בעשות אחת מהן אין ספק שיעשה הנשארות אם היה מספיק לו הזמן... (אבות ד ב, וראה עוד מצוה-מעשה)

בעל הטורים:

לא תותירו ממנו עד בקר, וסמיך ליה אני ה' ושמרתם מצותי, לומר שאין מעבירין על המצוות, כלומר לא תותירו המצוות. (ויקרא כב לא)

סמך ושמרת את חוקיו ואת מצותיו לאז יבדיל, לומר שתורה ומצוות קולטות. (דברים ד מ)

דרשות הר"ן:

ואמנם שהתכונות הלביות שורש העבודות כולן מבואר בחיפוש. כי מצוות התורה נחלקות לג' חלקים, חלק מהם נתלה באמונות ובדעות לבד, כהאמונה במציאות השי"ת, ושהוא משגיח, ואמונת גמול ועונש, וכל מה שהוא ממין אלו המצוות, אין ספק שהלב התחלה להם ושרשם, עד שכמעט הם בלתי יוצאות ונמשכות ממנו כלל, אבל התחלתם ותכליתם בו, וזה החלק אינו רושם הגוף כי אם במקרה.

החלק הב' הם מצוות המדותיות כצדקה וגמילות חסדים, ואלה אין ספק ששרשם ויסודם הוא הלב, ומפני שזה החלק כולל הרבה מן המצוות, אמרו על אותו שבא לפני הלל, ואמר לו שילמדהו התורה על רגל אחת, והשיבו, ואהבת לרעך כמוך, ואידך גמרא זיל גמור (שבת ל"ב), רצו בו, שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה, יקלו עליו עניני רוב המצוות, וזה החלק רושם הנפש והגוף יחד. וכן המצוות המעשיות שהם מוכנות על דבר אחד מכוון בם, ראוי שנאמין אותו, כאכילת מצה שהוא זכר ליציאת מצרים... עם היותן יוצאות ונמשכות מאברים אחרים מלבד הלב, אחר שהתכלית בהן שיצייר הענין המכוון בם בנפש התחלתם ושרשם הוא הלב.

החלק הג' מן המצוות הוא החלק שנעלם טעמם מעיני ההמון, והם הנקראים חוקים, וזה החלק אף על פי שיראה ממנו שלא יהיה ללב בו מבא רב אינו כן, כי צריך שיהיו אלו המצוות גם כן לעשות בכוונה גמורה לשם שמים, עם היות שנעלם טעמן.

הנה אם כן שורש המצוות ויסודם הוא הלב, וממנו התחלתם, ולהיות הטעות המועט הנופל בהתחלות מפיל בשגיאות יותר עצומות מהטעות היותר גדול ממנו שלא יפול בהתחלה, אמר "מכל משמר נצור לבך" וגו", כלומר, שמור מאד תכונות לבך בתכלית הזריזות ותמשיכם עד שיהיו שלמות... הנה נתבאר שמחשבת השי"ת בקיום מצותיו הוא פרי המצוות ושורש העבודה, ועל זה הדרך שורש המחשבה בעבירה הוא שורש המרי, והוא אומרם ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה וכו'...

הנה מבואר, שהמצוות והעבירות העיקר בהן היא הכוונה, אם כן מחשבת הלב הוא שורש העבודה והמרי, ולזה אמר "מכל משמר נצור לבך" וגו', כי להתפעליות הנפשיות אשר שרשם ויסודם הלב, מבוא גדול בדבקות השי"ת והקורבה אליו, גם באותם הפעליות שאין בהם מצוה ולא עבירה, כשמחה ועצבון, שהרי רז"ל אמרו (פסחים קי"ז) "מזמור לדוד, שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך כובד ראש, אלא מתוך שמחה"... (דרוש ה)

...ואני סובר עוד, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר, לפי שהתקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצות החכמים מורי התורה הוא הדבר היותר אהוב אצלו, כאמרו "הנה שמוע מזבח טוב", ותקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא... (דרוש יא)

ספר העקרים:

...ונאמר ראשונה, שאין ראוי שימנה בעיקר ולא בשורש שום מצוה ממצוות התורה, כי העובר על מצוות התורה הנה הוא בכלל פושעי ישראל, וראוי לעונש שנכתב בתורה על אותה מצוה, אבל אינו יוצא מכלל בעלי התורה, ושיהיה נמנה בכלל הכופרים בתורה, שאין להם חלק לעולם הבא, אלא אם כן הוא עובר על המצוה מצד היותו מפקפק בה אם היא מצות השם או אם נתנה למשה בסיני, כי זה בכלל האומר אין תורה מן השמים... (מאמר א פרק יד)

דרך המבחן הזה שאמרנו, שבו יבחנו הפעולות הטובות והפעולות הרעות, איננו מספיק לדעת כל הפעולות הטובות הנאותות לטבע הנפש, כי להתחלפות מזגי האנשים בהכרח יתחייב שיתחלפו מדותיהם, כי האדם שמזג לבו חם רותח ישבח הגבורה וישמח בה, ומי שמזגו בהפך ישבח המנוחה וישמח בה, ואי אפשר לפי זה להגביל הנאה והמגונה... וכבר ביארנו בפרק חמישי מזה המאמר, שהשלמות האנושי נתלה בעשיית הדברים הנרצים אצל השי"ת, והדברים הנרצים אצל השי"ת אי אפשר שיוודעו מצד הידיעה המחקרית, לפי שאם סכלנו מעלת שר ודרכו ומנהגיו או שלמותו ומהות שררתו ומדרגתו, לא נדע הדברים שיחר אפו בהם או הדברים שייטבו בעיניו. ולהיות השי"ת נעלם תכלית ההעלם, אי אפשר לנו לדעת כל הדברים שהם טובים בעיניו מכל הפעולות שאפשר שיפעלם האדם או הדברים שהם בלתי טובים. ומה שאפשר שיודע מהם הוא על צד הכללות, כמו שהרע נמאס בעיני השם, כמו שאמר הכתוב "טהור עינים מראות ברע" וגו' (חבקוק א'), והטוב רצוי לפניו דרך כלל, אבל לא נדע פרטי הפעולות הטובות שהן נרצות אצל השי"ת.

ולמה שיהיה מדרך כל פועל חכם שיתחכם ויחתור דרך בשיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה, כדי שלא תהיה פעולתו פעל בטל בשלא יגיע ממנה התכלית המכוונת, חייבה החכמה העליונה להמציא דרך בו יודעו הדברים הנרצים אצל השם והבלתי נרצים אליו, כדי שבאמצעות הדרך הזה יגיע האדם להשגת שלמותו האנושי ותכליתו אחר שאין כח ביד הידיעה המחקרית להגביל זה על השלמות. והדרך הזה הוא להשפיע שפע נבואי על איש נבחר ממין האדם, כדי שעל ידו יוודעו לאנשים הדברים הנרצים אצל השי"ת מהבלתי נרצים, ובעבור זה הוא שאמרו רז"ל כי בתחלת היצירה מיד נצטוה אדם על ז' מצות, וכאלו בארו בזה שבזולת צווי אלקי אי אפשר שיודעו הדברים הנרצים אצל השם... (מאמר ג פרק ז)

כאשר חפשנו ענין הדתות האלוקיות שהיו בעולם, נמצא אותן נוהגות זה הדרך שהיו משתנות מהאסור אל ההתר ומן ההתר אל האסור, וזה, כי בתחלה נצטוה אדם הראשון בקצת מצוות, שנהגו בהן אנשים לפי קבלת רז"ל עד נח, ולנח התיר אכילת בעלי חיים שהיה אסור לאדם הראשון... והוסיף לו מצות אבר מן החי, ולאברהם הוסיף מצות המילה, ולמשה הוסיף מצות אחרות רבות, ואסר קצת עריות היו מותרות לבני נח, והתיר להם דברים נאסרו לבני נח, כי הבהמה לאחר שנשחטה מותרת לישראל, אף על פי שעדיין היא מפרכסת, ובן נח נהרג עליה משום אבר מן החי עד שתמות הבהמה, וכן בן נח נהרג על הגזל ואפילו על פחות משוה פרוטה, מה שאין כן בישראל... ומשבא משה עד הנה לא נשתנית, ודעת הרמב"ם ז"ל שלא תשתנה עוד לעולם, לא כולה ולא מקצתה, על כן שם אחד מן העקרים שלא תנוסח התורה ולא תשתנה. ואחר שמצאנו הדתות האלוקיות שהיו עד משה משתנות מן האסור אל ההתר ומן ההתר אל האסור, יהיה זה עיקר פרטי לתורת משה בלבד... סוף דבר איני רואה שום ראיה מן הפסוקים שהביא הרמב"ם ז"ל אל שיהיה זה שורש לתורת משה כלל, כמו כתב הוא ז"ל... (שם פרק יד)

וראוי שנבאר הטעם אל השנוי הזה שמצאנו שמה שנאסר לאדם הותר לנח ושממה שהותר לנח נאסר קצתו לישראל, וכדי שיתבאר זה באור יפה נשאל מה חטא קין בהביאו מפרי האדמה מנחה לה'... וכשיצא נח מן התיבה הקריב קרבן לה' מן בעלי החיים, מדעתו כי האדם יש לו יתרון כח שכלי להכיר ולעבוד בוראו יותר מהם, ולהודות לשם על זה, על כן נתקבל קרבנו ברצון, כמו שכתוב (בראשית ח') "וירח ה' את ריח הניחוח", ולפי שחשש שזה הדעת אם לא יתוקן אפשר שיטו לדעת הבל, ויחזרו לקלקולם הראשון, על כן אחר הקרבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי חיים והריגתם, כי כל בעלי החיים הם לצורך האדם, ויש לאדם יתרון עליהם, שאין רוח אחד לכל... ונתבאר מכל זה, כי כבר אפשר שיהיה הדבר האחד מותר אחר שנאסר, ואסור אחר שהותר, ואם כן כבר אפשר שנאמר שיבואו בתורה האלקית דברים ימשך איסורן זמן כפי מה שתגזור החכמה האלקית, ואחר כך יתירם כפי מה שתגזור חכמתו יתברך... (שם פרק טו)

...ואולם מה שצריך ביאור הוא, אם שאר המצוות שבאו בתורת משה אפשר שישתנו על ידי נביא אם לאו, וזו כי כמו שאמרנו שיש הבדל בין אנכי ולא יהיה לך לזולתם משאר הדברות, לפי שאלו נאמרו מפי השם מבלי אמצעות משה, ואלו אף על פי ששמעום מפי השם נתבארו על ידי משה, כך יש לומר שיש הבדל בין עשרת הדברות לזולתם מן המצוות, אחר שעשרת הדברות שמענום מפי השם, וזולתם מן המצוות נצטוו בהם על ידי משה, ואחר שבנשאר מן עשרת הדברות זולת אנכי ולא יהיה לך הנביא רשאי לשנותם בהוראת שעה, כמו שאמרנו, כך אפשר שיהיה הנביא רשאי לשנות שאר המצוות אפילו שלא בהוראת שעה, ומזה הטעם הוא שבטלו בבית שני מנין החדשים מניסן על פי ירמיה, כמו שכתבנו. אלא שאם היה הדבר כן, שתהיה הרשות נתונה ביד כל נביא או מתפאר בנבואה לשנות כל המצוות שבאו בתורה האלקית זולת עשרת הדברות, תפול התורה בכללה, ואין מקום לקיומה כלל, ושנאמר שאין רשות ביד שום נביא לשנות המצוות, שבאו בדת האלקית על ידי נביא אחר דבר קשה מאד, שאם כן למה האמינו ישראל במשה לשנות דבר מתורת בני נח שהיתה מקובלת בידם...

ולפי זה אם יתברר שליחות השליח על דרך שנתבררה שליחותו של משה, ראוי לשמע אל דברי הנביא השני שבא לבטל דברי הנביא הראשון, ובעבור זה האמינו ישראל בדברי משה, אף על פי שבאו בדבריו דברים חולקים על תורת בני נח כמו שכתבנו, לפי שנתברר להם ברור אמיתי שהשם רוצה לתת תורה על ידי משה... אולם היותו גדול במדרגה מן הנביאים הראשונים, שנעשו על ידו אותות ומופתים גדולים ונוראים שלא נעשו מעולם עד היום ההוא כמותם... ולזה הוא מבואר שאי אפשר להאמין לשום אדם, הן שיהיה נביא או מתפאר בנבואה שיאמר שהוא שליח השם לסתור דברי משה, ולומר שהם זמניים, ושהגיע זמנם ליבטל, עד שתתאמת לנו שליחותו בפומבי גדול, כמו שנתאמת לנו שליחות משה... (שם פרק יט)

נקראת התורה עדות, כמו שאמר הכתוב "ואל הארון תתן את העדות"... לומר כי כמו שהעדות אי אפשר שלא יובן כפשוטו, ולא נאמר נחלף הזמן או נעשה לו פירוש או צורה באופן שלא יוזמו או יוכחשו העדים... כן תורת השם נקראת עדות, בעבור שראוי שיובנו המצוות בפשטן, ולא נעשה להם צורות (אליגוריות) ופירושים לומר שיש בהם תנאי או זמן מוגבל שלא נזכר בהם, ועל זה אמר דוד "עדות ה' נאמנה" (תהלים י"ט), כלומר שהיא אמתית כפשוטה והבא לפרש ולשנות ולעשות צורות ולומר שאיסור החזיר היה זמני או נאמר על יצר הרע וכיוצא בזה, ושעקר כל התורה תלוי באמונת הלב ולא במעשה המצוות, עליו להביא ראיה... (שם פרק כא)

וראוי שנחקור בכאן חקירה גדולת התועלת מאד, והוא אם התורה הזאת האלקית נותנת שלמות בכללה או בחלקיה, ונאמר שהדבר הזה נחלקו בו רבי שמעון בן לקיש ורבי יוחנן בפרק חלק (סנהדרין קי"א), אמרו שם "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק" (ישעיה ה') אמר רבי שמעון בן לקיש, למי שמשייר אפילו חק אחד מן התורה, אמר רבי יוחנן לא ניחא ליה למרייהו דאמרית עלייהו הכי, אלא למי שלא קיים אפילו חק אחד מן התורה. והיה נראה שהוא ראוי שתהיה נותנת השלמות בכללה ולא בחלקיה, כדברי רבי שמעון בן לקיש, לפי שאם היה חלק ממנה מספיק לקנות השלמות האנושית, למה יעמיס השי"ת עלינו רבוי המצוות ואזהרות, כי מה שאפשר שיושג בפועל אחד, יראה שיהיה פועל בטל שיעשה בהשגתו פעולות רבות... ולזה יראה, שכל המצוות והאזהרות שבאו בתורה הם הכרחיות להקנאת השלמות האנושית, שאם לא כן לא היה השי"ת מצוה אותנו בהם, אבל שנאמר שכל המצוות והאזהרות שבאו בתורה הם הכרחיות בהקנאת השלמות הוא דבר זר וקשה מאד, שאם הדבר כן, אי אפשר לשום אדם שיקנה השלמות ההוא, לפי שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם יחסר לו אחת מן המצוות, לפי זה הדעת, אי אפשר לו לקנות השלמות...

ודרך הבנת זה הענין הוא, כי כמו שנמצא מדברים הטבעיים דברים הרבה ימצאו על צד היותר טוב, ולא על צד ההכרח, כמו כפילת החושים וזולתם... כן השי"ת להיותו חפץ להביא את האדם אל השלמות האנושית, וראה כמה מונעים יש לו שהם מטרידים מהשגת השלמות ההיא, חתר דרך בשישיגהו, וזה כשהרבה לו אופנים אינם הכרחיים כולם להשגת השלמות. ואמנם נמצאו על צד היותר טוב, כדי שתושג השלמות האנושית או חלק ממנה על ידי כל אחד מהם, כדי שלא ימלט אחד מישראל בפרט, או מן האנשים בכלל שלא ישיג השלמות ההיא אם ישתדל להשיגו באחת מן הדרכים ההם... וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה, וזה לשונו על אותה משנה: מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצוות כסדר וכהוגן שלא ישתף עמה דבר מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, כמו שבארתי לך, הנה יזכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר, כי בהיותם הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה... ואולם כפי ריבוי המצוות שיעשה, כן תגדל מדרגתו שם... וגדולה מזו נמצא לרז"ל במקומות הרבה, שאפילו בעשיית פועל אחד שאינו מצוה ואינו אזהרה, אם יכוין העושה בעשייתו לשם שמים ולכבוד השי"ת או כבוד תורתו, יזכה בה לחיי העולם הבא, כלומר למדרגת מה ממדרגות העולם הבא... וכן במסכת תענית בפרק סדר תעניות מביא הרבה מעשים מאנשים שאמר אליהו עליהם שהיו מזומנים לחיי העולם הבא, ואף על פי שלא היו עושים מעשים שיהיו מצוות או אזהרה, אלא פעולות טובות... (שם פרק כט)

עקדה:

שמע ישראל - יש מצוות שבאו על פעולת הנראה שאינם ברשותו של האדם, כגון ההכרה, הזכירה והבטחון, כי מבואר שהבטחון מפחד והפכו הוא כח מוטבע בטבע לב האדם, חזקו או רכותו, וכן טוב ההכרה כחוזק הראות. ובכל זאת מצאנו מצוה, הכר נא למי החותמת, זכור אל תשכח, כי התורה ניתנה לבני אדם בעלי דעת ומזימה היכולים להעזר בנכלים ותחבולות לחזק כחותיהם, כמו שישתדל הזקן לחזק ראייתו על ידי מראות הזכוכית וכדומה. ומזה האופן בא מה שכללו המצות בכללים, בא דוד והעמידם על י"א וכו', ובכל מקום שציותה התורה על זכירה צותה על מעשה מיוחד שתפקד עמו, וכן בענין הבטחון אמרה זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה... והנה נשריש זכירת מצוות ה' בלבנו ולהעבירם על רעיוננו תמיד, סדר משה שנקרא בכל יום פעמים ושלש פרשה קטנה שדבריה יועילו מאד לכך, פרשת שמע... (דברים ו ד)

אברבנאל:

אם שמע תשמע - להיות נכנע כעבד, והאזנת למצוותיו - שאינך חוקר על המצוות אם הם ישרים. (שמות טו כב)

...וכתבתי קושית ר' חסדאי, שמצוה לא תפול על אמונה, על כן נראה כבה"ג, שלא מנה אנוכי כמצוה, כי האמונה לא ציונו אלא הודיענו באותות ומופתים, והוא שורש המצוות, ואינו במנינן, וכן במכילתא, קבלו מלכותי ואחר כך גזרותי, וכן כתב אבן עזרא בפרשת ואתחנן... (שם כ ב)

...והזה הדם, לומר שדמם נזרק להדבק באהבתו בתורתו ובאמונת נבואתו, ועל הפרוכת המורה על מעשה המצוה, שהם מורים על קדושת שרשי האמונה (הנמצאים מאחוריהם)... (ויקרא טז יד)

ועשיתם את חוקותי - נתן טעמים בשמירת המצוות, שיכנעו לחוקים שבלי טעם ויכניעו בזה את יצרם, כך תקל עליהם עשיית המשפטים. (שם כה יח)

ראה למדתי - ממעשה פעור ראיתם שלמות המצוות, ועונש הממרה בהם, וגם האומות יכבדו אתכם אף אם לא יבינו טעמם, בראותם התועלת הנמשכת ממעשה המצוות. (דברים ד ה)

שמור ושמעת - אף על פי שנתתי לך טעמים במצוות, אל תתווכח עליהם, ולא תשמרם רק מפני הטעמים. (שם יב כח)

אחרי ה' אלקיכם תלכו - לא תשמעו מפאת שהוא עשה עמכם להפליא, תיראו - ותפחדו מעונש, ואת מצוותיו תשמורו - רק הן שלמות מכל, ובקולו תשמעו - ששמעתם בעצמכם בסיני, ואותו תעבודו - נתחייבתם בעבודתו ואי אפשר לעבוד עוד... (שם יג ה)

היום הזה - רוצה לומר שהשלים להם המצוות, ונשאר רק לעשותם, או אפשר לפרשה, את ה' האמרת - מלשון דבור, גרמת שה' ידבר עמך בסיני, ונתן ג' סבות לקיום התורה והמצוות, א' שקבלתם אלקותו בסיני, ב' מפני הכבוד שקבלו בסיני, וג' מפני התועלת שתגיעם על ידי עשייתם. (שם כו טז)

ויעזקהו - עבודת הכרם, וזה על מצוות עשה, ויסקלהו - על מצוות לא תעשה, כי רעים לנשמה כאבנים לכרם, ועשה זאת בעצמו במתן תורה, ולא על ידי שליח... (ישעיה ב ה)

וחי בהם - שהמצוות כוללות הטובות הגשמיות וחיי עולם הבא המיוחדים לנפש, או שאין במצוות טורח, כי יחיה האדם בהם לרצונו וחפצו. (יחזקאל כ יא)

חוקים לא טובים - כי המצוות סם המות לעובר עליהן, או על התוכחות. (שם שם כה)

ספורנו:

ושם ניסהו - אם יקבל החק והמשפט אשר שם לו ולא יחזור לסורו, וזה הנסיון היה כי אמנם אמר לישראל אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך, לקבל עליו אותו חק ששם לך, ומכאן ואילך הישר בעיניו תעשה והאזנת וגו', כי אז תמלט מכל מדוי מצרים, אבל אם תקבל עליך עתה ואחר תבגוד, ישים עליך כהנה וכהנה בלי ספק... (שמות טו כה)

כי אני ה' רופאך - והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש הוא, כי אמנם כל מצותיו הם לרפאות את נפשך מחלי התאוות והדעות הנפסדות, למען תהיה קדוש לאלקיך, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי... (שם שם כו)

והתורה - החלק העיוני שבה, והמצוה הוא החלק המעשי ממנה... (שם כד יב)

ושמרת את חוקיו - כשתדעהו תשמור את חקיו בלי ספק, כאמרם מי לא יראך מלך הגוים. ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום כל הימים - כי לא תתחדש דת לעולם. (דברים ד מ)

לא תאכלנו כי תעשה הישר בעיני ה' - וכאשר תמנע מלאכול (הדם) לא יהיה זה כמואס בו, אבל כדי שתעשה הישר בעיני ה', כאמרם ז"ל אל יאמר אדם קצה נפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי, ואבי שבשמים גזר עלי. (שם יב כה)

 לא תוסף עליו, כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו יתברך, כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לא-ל יתברך שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו יתברך, כמו שריפת הבנים. ולא תגרע ממנו - אפילו בסור סבת המצוה בעיניך, כענין שלמה, באמרו אני ארבה ולא אסור. (שם יג א)

אשר לא יקים - שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם, אבל תהיה איזו מצוה לבטלה אצלו, והוא המומר לדבר אחד. (שם כז כו)

ולא תסור מכל הדברים - שלא ישנו את מצוות הא-ל יתברך בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ובמצות אנשים מלומדה, כל שכן כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים, לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו, כי בזה האופן אין לך "ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם" גדול מזה, וחדוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ... (שם כח יד)

ידיו - מצות וקשרתם לאות, והם כאצעדה בזרע, ממולאים - בד' פרשיות, מעיו - המאכלים המתוקנים לפי מצותיו נקיים, מעולפת - ובזה תהינה תכונות הנפש מכוונות לשרת את העצם השכלי, לקבל כל חכמה ודעת. שוקיו - פעולות הרגלים בעליה לרגל ובהקהל, על אדני - המתכוון מהם שנלמד ליראה את ה'... (שיר השירים ה יד וטו)

שומר מצוה - המתבונן בה, לא ידע רע - לא ימצא בה חסרון, ויבין עת ומשפט - למה ניתנו, כי לכל חפץ - לכל מצוה שרצה ה' יש עת ומשפט, כי רבה רעת האדם על ידי יצר הרע, וצריך לתקנו על ידי מצוות. (קהלת ח ה)

מדרש שמואל:

...ואפשר שנתן טעם מספיק למה לא יקח שוחד של מצוות ויעבור את העבירה מפני המצוה זו תחת זו, לפי שכל זה השוחד של מצוות הוא שלו יתברך, לפי שהאדם אינו עושה במצוה רק התחלה לבד, והשאר הקב"ה עושה אותה, וכמו שאמר הכתוב "גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה כן", וכן כתיב "ה' יגמור בעדי", ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה... וכן כל מצוה ומצוה אשר יעשה אותה האדם כלה שלו ית' ואין לאדם בה חלק ונחלה רק החפץ ורצון, ואם כן איך יעלה על הדעת שיקח שוחד של מצות תמורת העבירות, שהרי כל המצוות הם שלו, וזה שאמר "שהכל שלו", וכיוון שכל המצוות הם מעשה ידיו ית' כי הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו, הוא לבדו עושה העבירה תחלה וסוף... ועם זה הענין נבין ונדע טעם נכון למה שאמרו ז"ל עבירה מכבה מצוה, ונראה מכלל דבריהם שאין מצוה מכבה עבירה ואף אם נראה היות דבר זר, כי מדה טובה מרובה על מדת פורענות, ועם מה שכתבנו הוא מובן וצדקו יחדו דברי רז"ל, כי בהיות שהמצוה היא כלה שלו יתברך, ואין חלק לאדם בה רק כגרגר חרדל והעבירה היא כולה מעשה ידיו של האדם, על כן יש כח בעבירה לכבות את המצוה, ואין כח במצוה לכבות את העבירה... (אבות ד כח)

אלשיך:

...והנה אין ספק שתרי"ג מצוות הן תרי"ג שרשי אורות נשאות, ושורש התורה שממנו יסתעפו העיקר, וממנה יתפשטו אורות דקים ועבים, ולא ידמה אור מהדקים אל המאור הגדול, וכן העוסק במצוה יאיר לנפשו באחד המאורות לא יערוך עם העוסק בתורה ממש, שמתדבק באור הגדול המאיר לכולם, ועל כן אמר ותלמוד תורה כנגד כולם. והנה מיני האילנות שבגן עדן הארצי הנם אורות המצוות מכל מין מעין כל מצוה, ליהנות בהם הנפשות העושות מצוות ה', כל אחת לפי שרשה, ולפי רוב עשייתו המצוות יצמיח ויפריח אילנות בגן עדן בארץ ויעדנם על ידי השתלשלות האור, וזה שאמר "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", ואמרו חז"ל אלו מצוות עשה ולא תעשה, כי על ידי זה משקה מהאור העליון. ואמר "ויצמח ה' אלקים מן האדמה", ממצות שיעשה האדם באדמה, נחמד למראה - על המשפטים הקרובים אל הדעת ונחמדים לעיניו, וטוב למאכל - על החוקים, ועץ החיים בתוך הגן - היא התורה ויתר המצוות סביבותיה, והיא חיים מצד עצמה. ועץ הדעת - שכח קדושה וטוב מעורב עם כח חיצוני טמא, והאוחז בו נותן כח בחיצוניות, על ההולך בשרירות לבו לדעת לפי שכלו את הטוב והרע, ולא יסמוך על אבינו שבשמים שהורה לנו הטוב והרחיקנו מן הרע, והורה לנו בזה שידבק בטוהר לבו במצות ה' ובתורה, ולא יחקור בשכלו לדעת הטוב והרע על ידי חקירות מתוך פסולת אמונות נכרים, כי רבים חללים הפילה החקירה השכלית... (בראשית ב ט)

ושמרתם מצותי - הוא גם ענין שמצוה גוררת מצוה, שאם תשמרו יגרום שתעשו אותם, וכן באבות, בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה, רוצה לומר תהיה רגיל בריצה, שהריצה תעשה לו לטבע ואפילו למצוה קלה, ולא תחשוב כדרך הסוחרים שתזדמן לו סחורה יותר טובה, כי אדרבא מצוה גוררת מצוה, להיפך עברה גוררת עברה הרודפת אחריו, וצריך לברוח ממנה, ועוד שכר מצוה מצוה, שאין שכר אחר למצוה בהאי עלמא, והמצוה נעשית מלאך ומאירה לפניו. (ויקרא כב לא)

וזה מעשה - על ידי עשיית המצוה בכוונה עשה גם הארה למעלה ועל ידי זה האיר גם במה שאינו נפרד ממנו, הנרמז במנורה העליונה ליודעי חן, וכאילו עשה המנורה בריה חדשה, וגם לא האיר נר אחד יותר מחברו, שעל ידי זה יאיר שורש בחינה א' יותר מהאחרת. (במדבר ח ד)

קרובים אליו - בל יחשבו שילגלגו על החוקים, כי יאמרו העמים שקרבות ה' אלינו היא באה על ידי החוקים, אחר שמשפטים יש גם להם, ואינו קרוב להם, אך הם טועים, כי משפטים צדיקים, משפטיהם רק להישיר את העם, ואין בהם קדושה להמשיך שפע אורה ולברא כח קדש. (דברים ד ח)

וירעיבך - מה שיתמהו איך הרוחניות תחיה את הגוף, ועל כן האכילם דבר רוחני, שיראו כי לא על הלחם הגשמי לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי - התורה והמצוות יחיו האדם המלובש בחומר. (שם ח ג)

מלאך מליץ - שכל מצוה שעשה נעשית מלאך יחופף נפשו, והוא שעשה ביושר בלי פניה, והכל לפי מה שהוא אדם, שלגדול צריך מצוה גדולה יותר, ולפי בחינת נפשו מצוה המתיחסת אליו. (איוב לג כג)

ספר חרדים:

ויש מצוות עשה שלא יתחייב אדם בהם כי אם בסבה, כגון מזוזה, שמי שדר באוהל פטור מן המזוזה, וכן אם ידור בבית שחסר אחד מן עשרה תנאים שצריך שיהיה בו כדי שיתחייב בה... ובתרומה ובמעשר בחוצה לארץ האדם פטור, וגם בארץ ישראל פעמים פטור... ופעמים שלא תבא הסבה לאדם כל ימיו, ונמצא שלא עשה אותה מצוה לעולם, וכן כל כיוצא במצוות אלו אין בית דין של מטה מענישין את האדם למה אינו משתדל להביא עצמו לידי חיוב כדי לקיים אותן, אבל בית דין של מעלה מענישין עליהם כשיש חרון אף בעולם, כדאיתא במסכת מנחות, שנגלה מלאך לרב קטינא ואמר לו אתה בלא ציצית בעבור שבגדיך פטורים, אם כן מצות ציצית מה תהא עליה, השיב רב קטינא וכי יש עונש על מצות עשה כאלה, למה אין אדם משתדל להביא עצמו לידי חיוב, השיבו המלאך, בעידן ריתחא ענשינן אעשה... כדאשכחן במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים המצוות התלויות בה.

ויש מצוות עשה שחיובן בלא שום סבה, אך אין חיובן תמיד, רק לזמנים ידועים מן השנה או מן היום, כגון תפלה ותפילין צדקה שופר סוכה לולב וכיוצא בהן. וכתבו התוספות והרב רבינו יונה, דבמצוות אלה אפילו בית דין של מטה מענישין, כדאמרו ז"ל שאם הזהירו את האדם ואמרו לו עשה סוכה ואינו רוצה... מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיעשה. ויש מצוות שחיובן בלא סבה, וגם חיובן תמידי ולא יפסקו מן האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, ואלו הן, א' להאמין מציאות השם והשגחתו ויכלתו, ב' להאמין שהוא אחד, ג' ליראה ממנו, ד' לאהבו, ה' ולדבקה בו, ו' לזכרו תמיד.

וכן מצוות לא תעשה יש שחיובן על ידי סבה, כגון לא תאחר בנדר לא יחל דברו, שאם לא נדר או נשבע אין עליו חטא... ויש מצות לא תעשה בלי סבה לעתיד, כגון איסור אכילת חמץ בפסח, ואיסור מלאכה בשבת וביום הכפורים... ויש מצוות לא תעשה בלי סבה והן תדירות, כגון איסורי מאכלות ועריות שאינן תלויות באישות וכיוצא. ויש מצוות לא תעשה שאינן פוסקות מהאדם רגע כל ימי חייו, אלא חייב בהם תמיד, והם א' שלא לעלות על לב שיש א-לוה זולתי ה' לבדו, ב' השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, ג' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ד' שלא להתגאות שלא ירום לבבו, אלא תמיד יהיה לבו שפל כאזוב. והנה כל המצוות הן כמו מנחה ודורון למלכנו יוצרנו, וכמו שהמקריב מנחה למלך בשר ודם משתדל שלא ימצא המלך שום דופי לא בו ולא במנחתו, פן יטרפנה לו על פניו או ישליכנה לכלבים, כן צריך האדם להיות טהור ונקי מכל עוון ואשמה, ומצותו נקיה מכל פניה רעה ועשיה בזירוז ובהידור ובמורא ואהבה ושמחה רבה, כדי שתקובל מנחתו לזכרון ולרצון ולא תושלך לכלבים... וכל מי שהוא מלוכלך בעונות וחטאים והרי הוא משוקץ ומתועב, כל שכן שטורפין לו מצוותיו בפניו, וכן מבואר בדברי הרמב"ם, וכן אמרו ז"ל עבירה מכבה מצוה... 

וראוי שתדע כי המצוות הן קשר אחד, אי אפשר להיות האחת בלתי האחרת, כבגד הנארג שכל חוט וחוט דבק בחבירו ועוזר בקיומו, וכבר קדם לך הדבור כי המצוות רומזים להקף, וכל הנמצאות כלם מן ההקף נשתלשלו, ולכן הנמצאות כולן קשורים זה בזה ועוזרים זה בזה, ואי אפשר להיות האחד בלי חבירו... ונמשיל לך משל, כבר ידוע מן החוש שהפת מועלת מן הרעב, והמים מן הצמא, והאש מן הקור, וכל אחד משונה מחבירו, כך כל מצוה ומצוה צורך גדול למתן השכר הראוי לה, ואם בטל אחת מהן ולא קיימן ימצא החסרון, דמיון מי שקבץ מזונות רבים ולא הכין מים, מות ימות בצמא, וכן הדין לשאר מיני הצורך. כן המצוות אם לא קיים כלם נפל מידו השכר המוכן מקיומם. פקח עיניך וראה המבטל מצוה אחת עד היכן אפשר להגיע הזיקו מצד בטולה. וכן יש סגולה למצות דבר טוב והפוכו, או פורעניות, כענין ששנינו בעשרה מאמרות, שבעה מיני פורעניות וגו'... (הקדמה)

שערי קדושה:

והוא, שיזדרז בכל כחו, להשלים כל האפשר מן התרי"ג מצוות לקיימם בזמן הזה, ולפי שיש סברות רבות במנין המצוות, אסדרם תחלה כפי דעת הרמב"ם ז"ל, ואחריהם אסדר מה שהוסיפו שאר המפרשים וספר הזוהר... אחלקם לחמשה חלקים, א' במצוות הנוהגות בזמן התפלה בכל ימי החול, השני במצוות התלויות בזמן, השלישי במצוות האפשריות להזדמן לידי האדם, הרביעי במצוות שצריך האדם לחפש אחריהם לקיימם, החמישי במצוות שאין ביד האדם לחפש אחריהן, אלא אם כן יזמינם הקב"ה לידו... (חלק א שער ד, וראה שם עוד)

רמ"ע מפאנו:

...ולמדנו שמעשה הצדיקים בשעתו נכתב בפועל לפניו ית', כי המצוה עולה וכותבת עצמה במרום... (מאמר חקור דין חלק ב פרק יג)

שיתו לבבכם לכללות פרשיותיה של תורה כי לא באו המצות בהן בלשון צווי אלא בהוראת העתיד, לא יהיה, לא תשתחוה, לא תשא, והכונה גלוי וידוע לפני שלא יהיה לך אלהים אחרים, וכן כלם. כי טבע המחצב לא יסבול מעשה העברה והיה הנכשל בה מקרה הכסיל אשר לא יתמיד. וגם העשין באו בשם התואר הכולל כל הזמנים, והוא אומרו "זכור את יום השבת" בקמ"ץ, לא בשב"א כמו "זכור ימות עולם", אלא כן משמעו, אנכי הרועה אותך באותו הכח הנרמז בתארים אלה זכור וכבד, רוצה לומר עודך זוכר שבתות ומכבד ההורים. וגם הדברות מסייעות הכח ההוא ומוציאות אותו לפועל דמיון לעזור אותנו בהשלמתו כדרך הפתרון לחלום, ובלבד שמיפשר לפום אדמוי. וכל שכן בהיות הדבור מכתב אלקים חרות על הלוחות. ומבואר מזה שהכל צפוי בסדר זמנים והרשות נתונה בהמשך הזמן והצפייה היא בדבר הנבחר ושהוא הנודע. ואולם הבחירה אלינו מתנה מהרצון העליון, ואין בידיעה בטול הרצון חלילה... (מאמר חקור דין חלק ד פרק ט)

מהר"ל:

...אמנם בפרשת ציצית נאמר "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו', אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי" וגו', זכר ליציאת מצרים, מפני שאמר וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם, אמר שראוי לכם לעשות כל המצוות שאתם ראויים לזה מצד שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, כי מאחר שיצאו מארץ מצרים שזהו הוראה על מעלה עליונה, ומפני זה ראוי לכם לקיים מצוות ה', שכל מצוות ה' הם מצוות אלוקיות, אשר שאר אומות מצד הגשמי והחומרי שבהם אין ראויים להמצוות אלקיות שהם דרכי ה', רק ישראל מצד מעלתם האלקית שקנו כשיצאו ממצרים. וכן נאמר תמיד בקיום המצוות "כי ישאלך בנך מחר מה העדות" וגו', והתשובה "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וגו' ויצונו ה'" וגו', ורצה לומר גם כן כי מאחר שהיינו עבדים לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וכו', שזה הוראה שאין ישראל כמו שאר האומות שאין ראוי להם המצוות האלקיות, שלא יתחברו דברים אלקיים אלו לדברים אחרים, אבל ישראל שהוציאם ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, נראה כי ישראל נבדלים מענין החומר, שהרי הוציאנו ממצרים על ידי שינוי הטבע, ולפיכך ראוים אנחנו לעדות וחקים ומשפטים אלקיים אשר אין ראויים לכל האומות, ונמצא כי בארבע מצוות מיוחדות נזכר יציאת מצרים, שרצים, משקלות, רבית וציצית, ואם תבין את ענין זה יותר על בוריו וגם סדר שלהם, אז תבין יראת ה'. וכבר ידעת כי יציאת מצרים היא המדריגה הגדולה העליונה, שישראל יהיו דבקים בו יתברך ולא יסורו ממעלתם לא לימין ולא לשמאל, ואלו ארבע מצוות הם מקדשים את ישראל מכל צדדין... (גבורות ה' פרק מה, וראה עוד יציאת מצרים)

...ועוד אמר "מצות ה' ברה מאירת עינים", רוצה לומר כי התורה מלמדת לאדם את המעשה אשר יעשה, ולא נחשב שהולך בחושך, ולפי זה אמר מחכימת פתי על החכמה המחכמת אותו, וכאן אמר "מצות ה' ברה מאירת עינים", שלא ילך במעשיו בחושך, רק יעשה המצוה, עד שהאדם הוא שלם לגמרי בין בשכלו ובין במעשיו, ואחר כך "יראת ה' טהורה עומדת לעד", פירוש שעל ידי התורה יקנה נצחיות... ואומר "צדקו יחדיו", כי כל הדברים יש בהם אמת בצד מה, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כלומר שכולם שוים באמיתות, וזה מורה שהם אמת לגמרי, לכך כולם שוים באמיתות, שאם לא כן לא היו כולם שוים באמיתות רק זה יותר מזה, אבל מפני שהם אמת לגמרי, לכך כולם שוים באמיתות. ואמר "הנחמדים מזהב ומפז רב", פירוש כי המצוה יש בה שני דברים, האחד שהמצוה טובה לאדם הגופני, שדבר זה מבואר לכל, שכל המצוות שהם בתורה הם להשלים תקון האדם עד שהאדם הוא בטוב, והשני שהשכל גם כן מחייב המצוות מצד סוד שכלי, ועל זה אמר, כי מה שהמצוה יש בה סוד שכלי אלקי הם נחמדים מזהב ומפז רב, שהם נחמדים לראית העין לבד, ומצוות התורה הם יותר נחמדים לראיית השכל, שכמו שיפול לשון ראיה על העין יפול ראיה על השכל... (תפארת ישראל הקדמה)

הדרכים והפעולות אשר הם מביאים אל ההצלחה הם מצוות התורה, שבזולתם היה נשאר בכח, והם כמו החבל שמעלים את האדם מבור התחתיות, הוא העולם השפל, אל עולם העליון, להושיב אותו עם המלך ה' צב-אות עין בעין. וכמו שיתבאר, כי המצוות הם צירוף האדם מן הגשמי, עד שאין האדם טבעי חמרי בעל הויה והפסד, כמו שהם הדברים הטבעיים החמריים, כי כל המצוות מחייב אותם השכל, שכך וכך יעשה, וכאשר האדם עושה המצוה שהשכל מחייב הרי בזה יוצאה נפשו מן הטבע החמרי ודבקה בשכלי, כי השכל האלקי מחייב המצוה, וזהו צירוף וזיכוך נפשי כמו שיתבאר.

ומספר המצוות שבהם נפשו יוצאה מאפילה לאורה כמו שאמרו רז"ל בסוף מכות, דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו לו למשה, שס"ה לא תעשה כמנין ימות החמה, רמ"ח עשה כמנין אבריו של אדם, אמר רב המנונא מאי קראה, תורה צוה לנו משה מורשה, תור"ה בגימטריא הכי הוי... אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ואין ספק שאין מספרם ומנינם של כל המצוות האלקיות היה במקרה, כי אין מקרה לכמו דברים אלו האלקיים, ועוד שלא תלה המספר במקרה קרה, רק שאמר על מצות לא תעשה שהם כמנין ימות החמה וכו', ומה ענינם לדברים אלו? ואם נאמר כי המספר מצוות לא תעשה שס"ה שמזהירין את האדם בכל יום שלא לעבור לא תעשה, ומצוות עשה רמ"ח שמזהירים את האדם שבכל איבריו יעשה מצוות, אם כן גם היה אפשר שיהיה בהיפך זה, מצוות לא תעשה רמ"ח שמזהירים כל איבריו של אדם שלא יעבור וכו', ומכל שכן שלא יהיה דבר זה רק רמז, ואין ראוי בדברים האלקיים שנמצאים כך לעצמם. ולכן המאמר הזה מן המאמרים העמוקים.

דע כאשר רצה השי"ת לזכות את האדם שיקנה הנצחיות על ידי מצוות האלקיות, אי אפשר שיקנה אותו רק על ידי שני מיני מצוות, החלק האחד שלא יהיה משנה את מציאותו אשר נברא עליה, כי אם משנה את מציאותו הרי יש לו שנוי מה שהוא ראוי למציאות האדם, ויבא הפסד למציאותו, ואלו הן מצוות לא תעשה, שכל אלו המצוות הן שלא יצא האדם מן מה שהוא ראוי אל מציאותו, כבעילת איסור וגזל וגניבה וכיוצא בהם מן המצוות, כי אנו לא נדע טעם המצוות, מכל מקום נדע בהם שכל מצוות לא תעשה הם יציאה מן יושר המציאות מה שהשכל מחייב, והיציאה מן יושר המציאות הוא הפסד ואבוד אליו.

החלק השני הן מצוות עשה, ושכבר אמרנו כי אין האדם במדרגתו האחרונה האלקית, וכאילו הוא בכח בלבד, וצריך שיקנה השלמות בפועל על ידי המצוות האלקיות, וכמו שהתבאר לך למעלה, שאף אם האדם קונה העולם הזה הטבעי החמרי, לא קנה עולם הבא שאינו גשמי, כי אם על ידי הפעולות האלקיות, ועל ידם יזכה לעולם הנבדל.

וכאשר תתבונן במציאות עולם הזה נחלק לב' חלקים כוללים כל המציאות, האחד הוא המציאות התחתון, והוא בכללו מסודר תחת השמש, והשמש כולל אותו, כי השמש מלך עולם הטבע... והוא השומר סדר העולם לבלתי יחליף וימיר את סדר הראוי...

החלק השני הוא האדם בלבד, שהוא חלק שני נגד כל המציאות, שהוא בפני עצמו אינו נכלל עם שאר הנמצאים, שהרי בשביל האדם נברא הכל, ואיך יהיה נכלל העבד עם אדוניו... והוא גם כן נחלק מן חלק המציאות הראשון אשר לא ישנו סדרם אשר נברא עליו, אבל לא יקנו גם כן דבר מעלה נוסף על עצמם, רק הם נשארים בהויתם כמו שנבראו, והאדם הזה שהוא החלק השני, אפשר שיצא מן הסדר הראוי, אבל האדם הוא קונה מעלה יותר ממה שהיה לו... ומלכות האדם היא, שהוא מוליך שלימות אל כל התחתונים, כי הכל נברא לעבוד האדם ולשמשו, ובזה הוא צורה אל כל התחתונים... אמנם מעלתו על ידי המעשים האלקיים, וכמו שהתבאר למעלה ממעשה ידיו של אדם שהם יותר נאים ומשובחים ממעשה הטבע, שהם מעשה אלקים, ודבר זה מיוחד באדם, וכאשר רצה השי"ת לזכות את ישראל בב' מיני מצוות שהם לא תעשה ועשה, שהמצוות לא תעשה הם שישמור הסדר שלא יהיה לאדם יציאה מן הסדר, נתן לישראל מנין המצוות כמספר ימות החמה, כי כבר אמרנו כי החמה היא שמירת סדר הנמצאים, וימיה הם שס"ה, ואלו שס"ה ימים הם משלימים אמיתת מלכות החמה, כמו האברים לאדם... ולפיכך... נתן להם שס"ה מצוות לא תעשה כמספר ימות החמה, שהיא שמירת סדר המציאות, ובשמירת מצוות לא תעשה אין יציאה מן הסדר.

ונתן להם עוד רמ"ח מצוות עשה, שהם קנין מעשה, שעל ידם קונה מעלה ושלימות כנגד חלק המציאות השני שהוא האדם, שנמצא באדם קנין מעלה שלא תמצא בחלק הראשון, שאין בו קנין כלל, רק נשאר על מה שנברא עליו, והאדם בלבד יש בו קנין מעלה, והאברים של אדם הם שלימות צורת האדם... ועל ידי אבריו שהם רמ"ח נברא בצלם האלקים, ומצד הזה הוא מלך בתחתונים, שנאמר נעשה אדם בצלמנו וגו' וירדו וגו', ולפיכך מספר המצות שהם שלמות האדם כמספר אבריו, שהם גם כן שלימות ומעלת האדם עד שהוא בצלם אלקים, על ידי רמ"ח אבריו, ושלימות ומעלת המצוות נמשכת אחר השלימות הזאת מה שהאדם נברא בצלם אלקים, שעל ידי זה האדם הוא שלימות כל התחתונים...

ולפיכך כל מצוות לא תעשה מחוייבים בהם הנשים גם כן כמו האנשים, אף כי מדרגתם חמרית, כי מצוות לא תעשה מצד החומר גם כן, ואילו מצוות עשה שהזמן גרמא פטורין מהם הנשים כי מצוות עשה המצוה היא מצד הצורה, כי הצורה היא שלימות האדם, והשלמתו היא מצד מצוות עשה... (שם פרק ד)

המצוות שנתן השי"ת לישראל יש לשאול עליהם, אם רבוי המצוות לטוב להם, כמשמעות פשט הכתוב, שנאמר "ויצונו ה' לעשות את החקים האלה לטוב לנו כל הימים" וגו', ועם כי יש לומר שאין הכתוב מדבר ברבוי המצוות, רק שהמצוות הם לטוב אל האדם, שבקיום המצוה זוכה לחיים הנצחיים, מכל מקום כך מוכח פשט המאמר המפורסם, אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו'. ומעתה יש לשאול, כי איך יאמר ה' חפץ לזכות את ישראל, לכך הרבה להם מצוות, ודבר זה נגד השכל, שהיה לו למעט במצוות, כדי שלא יהיה צריך לשמור הרבה מצוות, ואז היה זוכה לעולם הבא על ידי מיעוט מצוות, ממה שהוא מוסיף להם מצוה, שאז אי אפשר לזכות כל כך לעולם הבא...

ואני אומר כי לא קשיא כלל, כי מה שישראל הם מוכנים אל התורה היא מדרגה בפני עצמה, כי מפני שהם מוכנים אל התורה כמו שהתבאר למעלה, ואינם כמו עכו"ם שאין מוכנים לתורה, ואם נתן להם מעט מצוות, לא היה הזכות שלהם כל כך כמו שיש להם זכות במה שיש להם תורה שיש בה מצוות הרבה ומוכנים אל הרבה מצוות, ואם לא היה מעלת ישראל במה שהם מוכנים אל התורה באיזה צד, נוכל לומר, שאותם שלא היו יכולים לקיים מצוות התורה שמתו כשהם קטנים, שיהיו בני עולם הבא, אבל הענין הוא במה שהם העם שיש להם התורה, ומוכנים לתורה ומצוה, בשביל הכנתם לתורה יזכו לחיי העולם הבא... ועל זה אמר רבי חנניא דבריו, כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצוות הרבה, והם מוכנים אל מצוות הרבה מאד, וזהו זכות ישראל כאשר יש להם מצוות הרבה ביותר, ולכך שכרם גדול יותר... כי הדבר הזה, שאפשר שיקיים המצוות או לא יקיים דבר זה הוא שקול, כי אולי יזכה ויקיים המצוות, וכיון שהדבר הוא שקול, דבר זה מכריע מה שהוא מוכן אל תורה של רבוי מצוות, ודבר זה הוא זכות גדולה מאד. ודבר זה יתבאר לקמן, כי זה מסגולת נפשם של ישראל, שהם מוכנים אל המצוות מצד עצם נפשם...

ויתבאר בפרק שאחר זה, כי המצוות הם צירוף וזיכוך האדם, ויותר יש לו צירוף בריבוי המצוות ממה שיש לו במעוט המצוות, כי זהו עיקר מה שנתנה תורה ומצוות שיהיו לאדם פעולות ומעשים אשר מצרפים נפשו החמרית ולעשות הנפש זכה ונבדלת, ואם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין... (שם פרק ה)

...ועם כל זה שמצוות הן גזירות על ישראל הן לטוב לנו, כי לא יבא מאתו יתברך רק הטוב הגמור, כי כל מעשיו הם הטוב הגמור, רק כי הטוב הזה גזר עלינו, ולא שיש כאן שום צד רחמנות, רק הכל דין... (שם פרק ו, וראה עוד מצוה-טעם-פעולה)

...עם שהאדם הוא בעל גוף וחומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, כי יש בו רוח אלקים נשמה קדושה, אשר הנשמה הזאת חצובה מתחת כסא הכבוד, ובשביל הנשמה הזאת זוכה האדם אל חיים הנצחיים, וכך עם שמצוות התורה נראה שהם כדברים הפחותים, יש במצוות דברים עליונים על הכל, מגיעים עד עולם הבא, עד שמצות התורה שמחוייב האדם לפעול הם דומים לגמרי אל האדם ונשמתו, ולפיכך כמו האדם עצמו, אשר הוא עומד בעולם הזה ונשמתו מגיעה עד העולם הבא, כך התורה והמצוות שמחויב האדם לפעול, הם בדברים שהם בעולם הזה, ותכלית מדרגתם עומדת ברומו של עולם. ולכך סבירא ליה לתנא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי למעלת מדרגת המצוות ופנימיות שלהם, אין ראוי שיהיה תשלום שכר מצוות בעולם הזה, וזולת מצוה שהיא טובה לבריות... (שם פרק יג, וראה עוד מצוה-פעולה, שכר)

...כלל הדבר, כי אלו ג' דברים הם מורים על עצם מצוות התורה והשכר והעונש, שכל אלו ג' דברים אינם טבעיים, ויש לפרש גם כן כי יש לתורה ג' בחינות מחולקות, שאין בחינה זאת כמו האחרת, וזה כי התורה כל דבר שבה הוא טוב בעצמו, כי נאמר כבד את אביך ואת אמך, ודבר זה הוא בודאי טוב מאד, ומכל מקום אל תחשוב כי דבר זה מה שנאמר בתורה כבד הוא טוב, ואינו מחוייב בעצמו, כמו מי שעושה לאחר דבר שהוא טובה אבל אינו מחוייב, דבר זה אינו, אבל מצוות התורה אינם כך, שהטוב שהוא בתורה כל דבר מחוייב לגמרי. ועוד דבר שלישי, שכל מצוות התורה הם אלוקיים, ואין התורה דת טבעית או דת נימוסית או דרך ארץ לקיום הישוב, כמו שאמרו קצת אנשים, כי התורה היא נמוס בני אדם, אבל התורה היא אלקית, שכל דבריה אלקיים, ומפני כך על ידי זה זוכה לעולם הבא... (שם פרק כו)

...ועל זה אמר אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו'. ביאור ענין זה, כי בימי אחשורוש קבלו מצוה אחת מרצונם, ולא גזר השי"ת דבר זה עליהם, והסכים הקב"ה עמהם, ומקרא מגילה היא מצוה אחת שנתחדשה כמו שאמרו שם... שמזה נלמוד כי מקרא מגילה כמו תוספות על התורה, ושם מפרש כי גם מקרא מגילה נרמז בתורה... ובזה היו מקבלים כל התורה מרצונם, שאם המצוה שהיא אחרונה לכל התורה, שהיא מקרא מגילה, קבלוה מעצמם, כי מי הכריח אותם לדבר זה, מכל שכן שאר מצוות שהם קודמים למקרא מגילה, שכולם הם ברצון, ובזה כאילו היה תחילת קבלת התורה ברצון, כי הוכיח הסוף על ההתחלה... (שם פרק לב)

...וכנגד אלו שתי בחינות המחולקות היו עשרת הדברות ושאר מצוות התורה, כי עשרת הדברות במה שיש מצוה וגזרה מן השי"ת אל האדם שהוא העלול, ולענין זה היו עשרת הדברים, כי אלו עשרת הדברים במה שיש גזרה ומצוה מן העלה אל העלול, ולא יהיה העלול ברשות עצמו, כמו שיתבאר עוד, כי עשרת הדברות הם חבור העלה והעלול, ולכך היו שני לוחות, האחד כנגד העלה, והשני כנגד העלול. אבל שאר דברי תורה אינם רק להשלמת האדם, וזהו כנגד המופת הב' שיחוייב תורה מן השמים, שיהיה האדם מושלם, ולכך לא היה צריך שישמעו שאר התורה. והרי שיש ב' בחינות באלו עשרת הדברים, הבחינה האחת מצד שאלו עשרת דברים הם מיוחדים, שהם בלבד מה שיש מצוה וגזרה מן השי"ת אל האדם שהוא העלול, הוא הברית והחבור שיש לעלה עם העלול, והבחינה הב' מצד שהם בכלל כל מצוות התורה שלמות האדם, ולכך היו אלו עשרת הדברים נכתבים בתורה עם שאר מצוות, ונכתבו על הלוחות בפני עצמם, כי הם נבדלים משאר מצוות התורה שהם בלבד במה שיש מצוה וגזרה מן השי"ת אל האדם... (שם פרק לה)

...ויש מפרשים מה שאמר כל המועדים עתידים להיות בטלים, היינו על ידי גזרת שמד היו בטלים המועדים, אבל פורים ויום הכפורים לא נתבטלו על ידי שמד, וזה הבטחה בלבד לישראל. ואין המדרש מוכח כן, רק דקאי על מה שאמר אף ערכה שלחנה בעולם הזה ובעולם הבא, אבל הפירוש הוא כמשמעו, שמצוות בטלות לעתיד, ופורים וימי הכפורים לא יהיו בטלים, ואם תשאל למה אלו שני המועדים לא יהיו בטלים, דבר זה לפי ענין אלו המצוות, כי ענין אלו המועדים הם כמו התחיה שאחר שהגיעו למיתה יחזרו לחיים כבראשונה... (שם פרק נג)

...וחשבו שעל ידי המצוות שעושה על ידי גופו לא יזכה רק אל שכר הגוף בלבד, כי כל המצוות הם על ידי פעולות הגוף, וכבר השבנו על דבר זה, כי בודאי על ידי המצוות שהם על ידי הגוף זוכה אל שכר רוחני, וכמו שהארכנו בזה למעלה, והשכל מחייב דבר זה, כי המצוות האלו, ואם שהם בדברים הגשמיים, מכל מקום אין המצוות דברים טבעיים, ואם היו כל המצוות טבעיים או נמוסיים בלבד, כמו מצות כבוד אב ואם ומצוות ואהבת לרעך כמוך, ושאר המצוות שהם תיקון בני האדם, ועל מצוות אלו וכיוצא בהם אפשר לטעון כי השכר שלהם הוא בעולם הזה, וכמו שיתבאר עוד, כי המצוות שהם תועלת ותיקון בני אדם יש להם שכר וטוב בעולם הזה גם כן, אבל המצוות אינם טבעיים, כמו כמה מצוות שהם בתורה אי אפשר לומר שבאה המצוה לתיקון בני אדם, שאין בזה שום תיקון, אבל המצוה היא ענין אלקי לצרף בני אדם להגיע אותם אל מדרגה בלתי טבעית, היא מדרגה הרוחנית, כמו שהארכנו בזה למעלה. ואם כן איך נאמר שאין בשכר המצוות שכר הרוחני לעולם הבא או לאחר המיתה, לאחר שמבואר כי המצוות אין בהם ענין טבעי או דבר נימוס, לכך ברור הוא, שעל ידי מצוות התורה זוכה למדרגה רוחנית, ואין צריך לפרש... (שם פרק נט, וראה עוד שכר)

...ולפיכך כל העולם אינו שוה לדבר אחד מן התורה, שאין ערך לגשמי אל השכלי, וחד אמר אפילו כל המצוות שבתורה אינם שוים לדבר אחד מן התורה, במה שהמצוות הם נעשים על ידי כלים גשמיים, כמו שהארכנו למעלה על פסוק כי נר מצוה ותורה אור, ולפיכך כל המצוות אינם שוים לדבר אחד מן התורה במה שפעל המצוות על ידי פועל גשמי שאין ערך לגשמי אל השכל, ולכך תלמוד תורה נגד הכל... ובאור זה, כי אף שהתורה יותר במעלה כמו שהתבאר, במה שהתורה היא שכלית, מכל מקום המצוה המעשית יותר ראויה שתעשה, כי המצוה היא מעשה אנושי ויותר קרובה אל האדם שמחויב לעשותה, מן התורה השכלית, ולפיכך אם אי אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, המצוה קודמת, שהיא קרובה אל האדם, אך אם יש כאן מי שמכניס את הכלה לחופה, יותר טוב שילמד תורה, שהוא יותר במעלה, ותהיה המצוה נעשית על ידי אחר... (שם פרק סב)

...ועיקר המצוה היא השביתה, כי ישבות האדם ביום השביעי, דבר זה מצוה אלקית מורה על ענין שכלי בודאי, אבל פירוש המצוה ופרטי המצוה איך יעשה המקבל המצוה, אין זה מורה על ציור שכלי כמו עצם המצוה שהוא מורה על ציור שכלי, מה שבא עליו עצם המצוה. אבל התורה שבעל פה היא, איך יעשה עצם המצוה, אין זה ציור שכלי אלקי כמו עצם המצוה, כמו שלא לאכול חמץ ויאכל מצה, בודאי דבר שהוא עצם המצוה הוא מורה על ציור אלקי שכלי, אבל פרטי המצוה איך יעשה המצוה המקבל הוא האדם, ואיך יהיה נזהר מן החמץ, דבר זה אין מורה בעצמו על ציור שכלי אלקי כמו עצם המצוה... (שם פרק סח)

יש מקשים על זה, איך אפשר לומר שהמצוה האחת כמו האחרת, והרי בתורה נדחים כמה מצוות האחת מפני אחרת, ואיך אפשר לומר שכולם שוות, ומת מצוה דוחה כמה מצות, אף הפסח ומילה, ואם כן אין המצוות שוות. וקושיא זאת אין לה מקום, דכאן אין מדבר רק בשכר מצוות, שאם שני בני אדם האחד קובר מת מצוה והשני עושה פסח, אפשר ויכול להיות שזה שעשה פסח או מל את בנו שכרו יותר מאותו שקבר מת מצוה, ובשביל כך לא אמרה תורה שיניח את מעשה הפסח משום שהשכר של מת מצוה יותר גדול, שלא הלכה התורה אחר השכר של הבריות, רק שהתורה היא רוצה על כל פנים שיהיה המת נקבר, ודבר זה גזירת התורה... (דרך חיים פרק ב א)

...ובזה למדנו, שכל מצוה ומצוה דבר מיוחד בפני עצמו, שאם היו שתי מצוות, האחת כמו האחרת, לא שייך שתהא מצוה אחת גוררת אחרת, לפי הטעם אשר אמרנו שמצוה גוררת מצוה, כי אין דבר אחד נחלק לשנים, וכל המצוות הם דבר אחד, ולכך המצוה האחת גוררת האחרת, שזה דוקא שייך רק כאשר כל המצוה בפני עצמה, ומתחברים ביחד, אבל אם האחת כמו האחרת אין אחת חצי דבר, ולפיכך אי אפשר לומר, רק שכל מצוה ומצוה היא דבר מיוחד, ומכל מקום הם מתחברים ביחד, וכאשר הוא מקיים מצוה אחת, נחשב כמו דבר אחד שנחלק, ולכך מצוה אחת גוררת אחרת. ומזה תדע כי כל מצוה יש לה מקום בפני עצמה, ודבר זה למעלת המצוה, שכל מצוה יש לה ענין מיוחד, ולפיכך החזיק דבריו להביא ראיה... (שם פרק ד ג)

...ומה שהמצוה היא פרקליט, כי המצוה היא הטוב בעצמה, שהרי התורה כל דרכיה טוב, ומפני שהמצוה דבר טוב, מביא הטוב על בעל המצוה, כשם שהפרקליט מביא הטוב על מי שהוא פרקליט עליו, וכן להפך העבירה היא רע, ומביאה הרע על בעל העבירה... וכן המעשים טובים שכל המעשים טובים הם מעשים אלקיים בלתי טבעיים, שאין מעשה התורה מעשים טבעיים, אבל מעשים בלתי טבעיים, ובדבר זה אין ספק כי מצוות התורה נבדלים בלתי טבעיים, ולפיכך אמר תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות, כלומר כי האדם דבק על ידי אלו שני דברים במדריגה אלקית נבדלת, ובזה יש לאדם חוזק בלתי מקבל התפעלות כלל, כאלו היה לו תריס לפני הפורעניות, אשר התריס מגין על האדם, כי הוא דבר חזק בלתי מתפעל ובלתי משתנה משום דבר כלל... ודבר זה תריס כאשר יבואו הפורעניות על האדם, אין מקבל האדם התפעלות, ודבר זה מבואר מאד לחכמי בינה... (שם פרק ד יא)

שמאבדין את העולם - יש לשאול איך אפשר שהרשעים מאבדין את כל עשרה מאמרות, ואיך מאבדין חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ואין זה קשיא, כי הרשעים שהם עוברים המצוות שבהם תלוי העולם, כי העולם תלוי באדם, שהכל נברא בשבילו, והאדם אי אפשר לו בלא מצוות, ואם אין לו המצוות האדם בטל, ומצינו בתחלה כאשר נברא האדם נצטוה בשבע, שתראה מזה כי שבע מצוות שבן נח מוזהר עליהם המה שייכים לבריאה, כי ביום שנברא בו ביום נצטוה על ז' מצוות, וכבר ביארנו במקומו שענין מצוות האלו הם שייכים לבריאתו, כי המצוות הם תקון האדם שבזה נעשה אדם... (שם פרק ה א)

...ופירוש דבר זה, כי שאר מצוה אינה כמו תורה, שהוא הולך לשמוע מאחר התורה המלמד אותו, כי אין התורה אצלו רק אצל המלמד תורה, והוא הולך לקבל את התורה, ולכך בכאן המצוה יותר בהליכה, כי ההליכה היא הכנה גמורה, כאשר הולך לבית המדרש, ובשאר מצוות אין נראה שיהיה שייך לומר בזה שכר הליכה בידו. אבל התורה אינה כך, כי עיקר התחלת התורה צריך לקבל מאחר, וכן אצל בית הכנסת אמרו שאם הולך לבית הכנסת יש שכר פסיעות, משום כי דבר זה הוא המצוה, שילך ממקומו אל בית הכנסת שהוא לרבים ביחד... (שם פרק ה יד)

ואמר עוד גדול השלום, שניתן השלום שכר התורה והמצוות, דבר זה יש לך להבין מן הדברים אשר בארנו לפני זה, כי כל פעולה ותנועה היא בשביל ההשלמה שיושלם בסוף, כמו שבארנו זה אצל "ודע שמתן שכרן לצדיקים לעתיד לבא", וזהו ענין כל המתנועע, כי הזרע בבטן האשה תנועת הויה שלו אל השלמה, שיושלם הוולד, וכן כל מתנועע הוא מתנועע אל השלמה, ובארנו דבר זה למעלה. ולפיכך כאשר האדם עושה מצות התורה, אין ספק כי התנועה הזאת והמעשה הזה הוא מגיע אותו אל ההשלמה, שזהו תכלית המצוות, שיגיע אל השלמה, ואי אפשר זולת זה רק שיבא אל ההשלמה, וזה עצמו השלום... (נתיב השלום פרק א)

וביאור זה מה שאלו היו מיוחדים לעולם הבא, מפני גודל הזריזות והדביקות במצוה, כי זה שהיה מרמי פוריא בין גברא לנשי, דבר זה טורח וזריזות יתירה, וכך כאשר ראה ישראלית שהיו נותנים בה גוים עיניהם והיה מוסר נפשו על זה... ובשביל הזריזות הגדולה שהיה עושה היה דבק במצוות, ומפני גודל דביקותו במצוות היה קונה עולם הבא... וכן מה שאמרו אותם שנים כאשר היו רואין אינש שהיה עציב מבדחינן ליה, וזה מפני שזהו השפלה וזריזות שהיה מבזה את עצמו בהשפלה כל כך לפני בני אדם להביא שלום ביניהם, ולא אמר מה לי ולהם... (שם פרק ב)

...דהא מצוה שלא לשמה איכא בה מילתא דלא איכא בעבירה לשמה, דאילו עבירה לשמה לא יבא ממנה למצוה לשמה, אבל מן מצוה שלא לשמה הוא בא למצוה לשמה, כי המעשה הוא אחד, ולפיכך הוא בא ממצוה שלא לשמה למצוה לשמה... ויש עוד מדריגה שאינה כל כך רחוקה, ומכל מקום גם כן אינה עיקר, והוא מי שעושה מצוה שיתן לו השי"ת חיים או עושר, אף על גב שאין זה כל כך כמו מי שעושה המצוה להתכבד, שדבר זה בודאי שלא לשם שמים לגמרי, אבל זה עושה לשם שמים, רק שעושה כדי לקבל שכר בשביל המצוה... (נתיב אהבת השם פרק ב)

כארי יקום - ...אלא נאמר על מצוות שהן גבורה, לפי שעושה מצוה פועל פעולות אלקיות. (גור אריה במדבר כג כד)

ועוד ביארנו במסכת קדושין, כי המצוה שיש בה טוב לשמים וטוב לבריות הוא דבק בטוב, אשר הטוב המושפע מן השי"ת מושפע תמיד ואינו חסר, לפיכך ראוי שכל מצוה שיש בה טוב לשמים וטוב לבריות, מפני שהוא דבק בטוב מקבל שפע הטוב, והוא דומה למי שהוא שותה מן המעיין שיש לו מקור, וכל אשר הוא שותה מן המעיין אין המקור חסר כלום, ואל זה דומה מי שהוא עושה מצוה שיש בה הטוב. (חדושי אגדות שבת קכז א)

מקרא משנה תלמוד, פירוש אלו ג' דברים, מקרא הוא התחלת הבנת המצוה, כאשר היא באה מן השי"ת, ולא באה בהתחלה כל מצוה ומצוה בבירור אל האדם, כי דברי השי"ת הם רחוקים מן האדם, לכך בירור המצוה בשלימותה לא נרמז בתורה, כי נזכר בתורה עשיית סוכה ולא נזכר בה ענינה על השורש, והמשנה כל מצוה ומצוה בשלימות גדרה עד שיובן ענין המצוה על בוריה, ועדיין במשנה לא נתבאר הטעם ומניין זה רק ציור המצוה כאשר היא, אבל התלמוד מבאר הטעם והסבה בשלימות, ולכך הם ג' חלקים שאין זה כזה, ונקראים מקרא משנה ותלמוד... (שם סוטה מד א)

הידור מצוה עד שליש, פירוש זה, כי המצוה אף על גב שהמצוה היא דבר גשמי, כמו אתרוג ולולב, וכל המצוות הם בדבר גשמי, מכל מקום מצד שהיא מצות השי"ת היא מצוה אלקית, ומפני שהיא אלקית ראוי שתהיה מהודרת, כי הדבר שהוא חמרי גשמי, כל שהוא גשמי יותר אינו הדור ומפואר... ומפני כי המצוה היא אלקית, ראוי שתהיה המצוה מהודרת ומפוארת, וכן אמרו (שבת קל"ז) זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, כי כאשר מתנאה לפניו במצוות, וזה מפני כי המצוה האלקית אינה גשמית, שהרי היא מצוה אלקית, וכאשר מתנאה לפניו אף במצוות, מורה כי הוא יתברך בלתי גשמי לגמרי, ועל זה אמר זה א-לי ואנוהו, התנאה לפני במצוות.

ומפני כי המצוה היא דבר גשמי, לכך אמר כי ההדור הוא עד שליש במצוה, כי השליש הוא מעוט, מאחר שהעיקר המצוה הוא גשמי, אין צריך רק שיהיה המעוט מהודר, ולכך הדור מצוה עד שליש, ומפני כך נקראת המצוה נר, שנאמר (משלי ו') "נר מצוה ותורה אור", כי התורה היא שכלית לגמרי ואינה גשמית, ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי, אבל המצוה היא נר, כי הנר הוא דבר גשמי, שיש בו פתילה ושמן שהוא דבר גשמי, והאור נתלה בדבר גשמי, לכך המצוה היא דבר גשמי, ודבר אלקי במה שהיא מצוה אלקית, ולכך קאמר הדור מצוה עד שליש, כי האור אשר הוא נברא אינו רק שליש, שהרי יש בו שמן ופתילה, והאור הדבק הוא שליש... אבל יותר משליש הוא משל הקב"ה, כי יש על זה שכר מיוחד בפני עצמו, ואינו בכלל המצוה... (שם בבא קמא ט)

ועוד יש לך לדעת, כי המצוות שהם מן התורה הם מן השי"ת, ומצוות שהם דרבנן הם שגזרו בית דין של מטה, ויש מצוות על ידי שניהם, שגזרו בית דין של מטה והסכימו על זה בית דין של מעלה, ודבר זה שגזרו בית דין של מעלה ושל מטה הוא חבור תחתונים ועליונים, ולפיכך אלו שלשה מצוות לקשר ולחבר האדם שהוא בתחתונים עם העליונים, כי יש בו שלשה דברים שצריך לקשר אותם עם העליונים, האחד הוא השכל באדם, וכנגד זה תקנו מקרא מגלה... ושאלת שלום לחבירו בשם לחבר את האדם בו יתברך מצד הגוף, כי הגוף צריך לשלום... והבאת מעשרות הוא חבור לאדם מצד הממון, שנותן מעשר ממון שלו, ובזה האדם יש לו חבור אל השי"ת בכל. (שם מכות כג ב)

של"ה:

נחזור לענין, הרי מבואר כמו שהתורה בשרשה כולה שמותיו יתברך, בסוד לשון הקודש שפירשנו למעלה, ונשתלשלה זה לעומת זה ונתגשמה, כן מעשי המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי הנשמות, ס' רבוא נשמות ישראל מס' רבוא אותיות התורה, כי משפט אחד להתורה ולהאדם המקיימה, כי התורה נתגשמה... ואלו לא חטא האדם ונשאר בגן עדן לעבדה ולשמרה, ודרשו רז"ל מצוות עשה ולא תעשה, היה מקיימה בבחינה אחרת יותר רוחנית... והנה בחינת לעבדה ולשמרה מצוות עשה ולא תעשה נתגשמו, אבל מכל מקום יוצאים ממקור הקדושה זה לעומת זה, כי שכר המצוה הגשמית היא הרוחניות של מצוה, וזהו ענין שאמרו אדם מקדש עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה, למשל ציצית עתה שאנו בגשמיות הם אלו החוטים דברים גשמיים, מכל מקום במעלות הסולם עולים למעלה מעלה עד ראש המעלות אשר שם ציצית הם דברים עליונים, עין לא ראתה אלקים זולתך, וכן כל המצוות, וזהו שכר מצוה הוא המצוה בעצמה, דהיינו השורש, כי השכר אינו הסכמיי, רק בעי (בעצם) כמו שהארכתי לעיל, וזהו מצוה גוררת מצוה, וכן בעבירה עונש העבירה בעצמה, דהיינו שרשה בקליפה בר מינן, שהרי הנגלה והנסתר בתלמוד ובמעשה הכל א' מיוחד בסוד לשון הקודש...

והנה היא היום לעשות ומחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמי, רק המצוה ממש, כדפירשנו מקדש מעט מלמטה מקדשים מלמעלה הרבה, כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאד, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שרשם למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחי, והדבר קטן הוא ממש דבר הגדול, כמו גרעין החטה שצומח ממנה שבולת... (בית חכמה, ועיין שם עוד)

ועל דרך הסוד ביותר פנימיות היה רמוז זה במה שאמר בפסוק זה "לשמור את מצות ה'", והנה מצוה רומזת במלכות כשמתייחדת עם תפארת, כמו שאמר הפרדס בערכי הכינויים, אז גם כן פירושו של מצוה מלשון צוותא, שהוא ריעות, כי מלכות רעייתו של ידו"ד, והם שני דודים ויחודם על ידי יסוד ברית המעור הנקרא חק כמפורסם, וזהו מצוותיו וחקותיו, וגם יסוד נקרא טוב, כמו שכתוב "אם יגאלך טוב", זהו "לטוב לך", ותיבת ל"ך בהיפך כ"ל הרומז על היסוד בפסוק "כי כל בשמים ובארץ"... (בעשרה מאמרות מאמר ב', ועיין שם עוד)

...וישקול דבר זה במאזנים של תורה, וילמד מיעקב אבינו שהיה ציקני, שנאמר "ויותר יעקב לבדו", ואמרו רז"ל ששכח פכין קטנים, מלמד שהצדיקים חביב עליהם ממונם, והכל בשביל שאין פושטין ידיהם בגזל, ומצינו במקום אחר שהיה וותרן אין כמוהו, כמו שדרשו רז"ל "בקברי אשר כריתי", מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה כרי, ואמר לעשו טול כרי זה בשביל חלקך במערה, לכן ממנו ילמוד האדם, שלא יפזר לריק ושלא לצורך, ובמקום מצוה, כגון בצדקה ובשאר המצוות התלויות במעות, כגון לקנות רב וחבר וספרים יהיה וותרן גדול, ואדרבא, כל מצוה שקונה אותה ביוקר הרי זה מעולה, והזוהר נתן סימן, חנם בלא מצוה, כי הקלפה בהפקירא נייחא לה, על כן יבזבז בשביל מצוה, ואין להניח שום מצוה בשביל דמיה, שהרי רבן גמליאל לקח אתרוג באלף זוז, ובתנאי שלא יבזבז יותר מחומש כמו שאמרו רז"ל... ואף על פי שמדברי התוספות והרא"ש בפרק קמא דבבא קמא משמע, דאין צריך אדם לבזבז הון רב בעבור מצוה, אפילו אם תהא מצוה עוברת, ולכך חשיב ליה לרבן גמליאל רבותא שקנה אתרוג באלף זוז, אף על פי שהיה נשיא ועשיר, מכל מקום הרוצה ליטול זה השם וליתן ממון רב בעבור מצוה, רק שלא יהיה יותר מחומש, הרי זה זריז ונשכר... (שער האותיות ו, וראה שם עוד)

וכל מצוה יש בה רמז ידו"ד, כדלעיל, והרי ידו"ד כוללת כל הקומה, אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל, ולכך המקיים מצוה אחת כתקונה, כאילו קיים כולם, כדפירש הרבי שמעון בר יוחאי ע"ה, ויעשה ממנה מלאך אחד שלם ברמ"ח איברים, שהוא סניגור לו... (הלכות תשובה)

...דע כי התורה רושם האלקות, והעולם שהוא האדם, דהיינו ישראל שנקרא אדם, הם רושם התורה ומתדבקין זה בזה, דהיינו האדם הגופני הוא רמ"ח אברים ושס"ה גידין, וכן בנשמה יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים ורוחניים נעלמים, שהם תרי"ג מצוות התורה, שס"ה לא תעשה הם מצד הדין, הם דוגמת שס"ה גידים אדומים הרומזים על מדת הדין,ורמ"ח מצוות עשה הם ממדת הרחמים דוגמת רמ"ח אברים לבנים המורים על הרחמים, ואלו מסתעפים מסוד רמ"ח ושס"ה נעלמים והנסתרים בסוד אדם העליון היושב על הכסא בסוד שמו, כמו שאמרו בזוהר בפסוק זה שמי וזה זכרי, י"ה עם שמ"י שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח, ולתכלית זו נברא האדם לקיים אלו התרי"ג מצוות המסתעפים, כי ראשית המחשבה סוף המעשה, דהיינו להביא התרי"ג לפועל, וזהו על ידי אדם המקיימם באמצעית נשמתו, שהיא מלמעלה, המתפשטת בו. ותכלית הכל הוא המעשה בפועל, ובזה מתלבשת הנשמה, והיא שבה אל בית אביה אחר כך מלובשת במלבושי כבוד, וזהו כבוד יוצרינו והוא צורך גבוה, ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם"...

צריך שתדע כי המצוות כלולות זו מזו, וכל מצוה מתרי"ג מצוות ברוחניותה כוללים כל רוחניות התרי"ג, כי המצוות תלויות בספירות, וכמו שהספירות כלולות זו בזו, כנודע במקום אחר, הרי כל מצוה ומצוה היא כלל ופרט, כי בכל מצוה נכללים כל המצות, והנה מיד שנברא האדם תיכף ומיד נתן לו השי"ת מצות, כמו שכתוב "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר", ופירשו רז"ל על שבע מצוות אשר חייבו השי"ת לעשות אלו בפועל, ובהם נכללים וכמוסים כל התרי"ג, ואלו היו מחוייבים והיו מקיימין אותם אדם ומתושלח ונח ושם ועבר והאבות והשבטים ושאר חסידי עולם עד מתן תורה, שנצטוו ישראל בתרי"ג מצוות, כדי שיהיו שלמים לא די להם כי אם בכל התרי"ג, כי אף שכל אחד כלולה מכל התרי"ג, מכל מקום צורך להוציא הכללות שהם בכח לפועל.

ואם תקשה, אם כן האבות וחסידי עולם הראשונים לא הוציאו הכללות מן הכח אל הפועל, דע שהוציאו והוציאו בכח הכנתם, רצוני לומר, שהיו דבוקים בתכלית הדביקות בבורא יתברך, והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם בכל מה שיצום, והיו מוכנים לזה בתכלית ההכנה בשמחה ובטוב לבב, וההכנה זו הוא כמעשה בפועל, רצוני לומר, כי על כל פנים במצוות שעשו היו כל התרי"ג כלולים בהם, רק לא היה כסא למטה בפועל על מה שישרו אלו הכלולים שהם בכח, הנה כסא למטה הוא גודל ההכנה שלהם, שהוא כמעשה... ומכח הכנתם הרבה הוציאו הכללות, והיה מרכבה לכל תרי"ג, ואין להקשות למה חייבם השי"ת בשבע מצוות, הלא די במצוה אחת, זו אינה קושיא, כי הנותן המצוות ב"ה וברוך שמו, היודע כמה צריך לעשות בפועל ממש והשאר בהכנה, ואז נעשה גוף שלם וזוכה להיות מרכבה.

אחר כך הגיע הזמן שראה הקב"ה הדור שראוי הענין להנתן להם התרי"ג בזה האופן כל אחד יקיים מהתרי"ג בפועל מה שאפשר לו לקיים, ואז כשעושה כן ומקיים בפועל מה דאפשר לו, והוא שש ושמח בעבודת השי"ת ומוכן לקיים כל מה שאפשר לו לקיים, אז מה שאי אפשר לו לקיים הוא כאלו קיים, מאחר שהוא מוכן לקיים, ואין המניעה מצדו רק מצד אחר, והנה על כל פנים נתקיימו התרי"ג בכל ישראל, דהיינו תורת כהנים נתקיימו בכהנים, וכן מצות יבום למי שבאה לידו. ומי שלא היה אפשר לו לקיים וקיים כל מה שאפשר, והוא עוסק בתורה לשמה, ופירוש לשמה הוא כך, כשעוסק בתורה עוסק על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כלומר שרוצה לקיים מה שימצא בתורה שגזר מלך מלכי המלכים הקב"ה לעשות, על כן אף שלא קיים מחמת שהיה נמנע אצלו לקיים, אבל הוא היה מוכן לקיים, אז עולה לו כאלו קיים, כי הוציא לפועל מכח הכנה שלו...

וענין ההכנה הוא, שיקיים כל מה שאפשר לו לקיים, רצוני לומר במה שנמנע לו לקיים, מכל מקום יעשה מה שאפשר לו לעשות בזו המצוה, ילמוד זו המצוה, והוא על דרך שאמרו רז"ל כל העוסק בתורת קרבנות, הוא כאלו הקריב הקרבנות, גם אם נתן לו הקב"ה חכמה וחננו בבינה ידע וישכיל סוד המצוה, כי אף על פי שלא יוכל לקיים המצוה בפועל, יקיימנה בשביל להשכיל ולהבין אותה, גם אם אירע מצוה זו לחבירו יעזור הוא את חבירו ויזרזנו ויגרום שיקיימה, בזה נשלם מעלת ההכנה, ועולה לו כאלו קיימה בפועל... (תורה שבכתב אור חדש)

רמח"ל:

ואולם מעומק עצת חכמתו ית"ש היה, לסדר את הדברים באופן, שאף בהיות האדם שקוע בחומר בהכרח, גם כמו שכתבנו, יוכל מתוך החומר עצמו והעסק הגופני להשיג את השלמות וההתעלות אל הזוך ואל המעלה, ואדרבה, השפלתו תהיה הגבהתו, ומשם יקנה יקר וכבוד שאין כמוהו, בהיותו הופך את החושך לאור, ואת הצלמות לנוגה יזריח. וזה כי הבורא ית"ש שם גבולות וסדרים לאדם בתשמיש שישתמש בו מהעולם ובריותיו, ובכוונה שיתכוון בהם, אשר בהשתמש מהם האדם באותם הגבולות ובאותם הסדרים ובאותה הכוונה שצוה הבורא ית"ש, יהיה אותו הפועל הגופני והחמרי עצמו פועל שלמות, ובו יתעצם האדם מציאות שלמות ומעלה רבה, יתעלה בו ממצבו השפל ויתרומם ממנו...

ואילו לא היתה הגזרה גזורה שימות, כמו שכתבנו לעיל, על ידי המעשים האלה היתה הנשמה מתחזקת, וחשך הגוף מתחלש, באופן שהיה מזדכך על ידה זכוך גמור, ומתעלים שניהם אל הדביקות בו יתברך שמו. ולפי שהגזרה גזורה, אין הדבר נעשה בפעם אחת, אך על כל פנים מתחזקת הנשמה בעצמה, והגוף מזדכך בכח, אף על פי שאינו נעשה בפועל, וקונה האדם מצב שלמות בכח, שיצא אחר כך לפועל בזמן הראוי לו.

אך הסדרים והגבולות האלה, הנה הם כלל המצוות, העשין והלאוין, אשר כל אחת מהן מכוונת אל תכלית הקנות באדם והעצים בו אחת ממדרגות המעלה האמיתית שזכרנו, והסרת אחד מעניני החושך והחסרונות על ידי פועל המצוות עשה ההיא, או המניעה מן הלא תעשה. ואולם פרט המצוות כולם, וכן פרטי כל מצוה ומצוה, הנה הם מיוסדים על אמיתת מציאותו וענינו של האדם בכל בחינותיו, ואמיתת עניני השלמות המצטרכים, כל דבר בתנאי וגבוליו מה שצריך להשלמתו. ואמנם החכמה העליונה שיודעת כל זה לאמיתו, ויודעת כל עניני הברואים כולם ושמושיהם כמו שבראתם באמת, השקיפה על הכל, וכללה כל המצטרך במצוות שצונו בתורתו, וכמו שכתוב, "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וגו' לטוב לנו" וגו'. והנה שורש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבורא, והוא, שידע ויבין שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו בכח השכל, הפך תאות החומר ונטיתו, ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה, ולא יטה ממנו.

אך ההנהגה מתחלקת לשני חלקים, האחד הוא במה שיעשה מפני שצווה בו, והשני במה שיעשה מפני שהוא מוכרח בו וצריך. פירוש, האחד הוא כלל מעשה המצוות, והשני כלל מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו. מעשה המצוה הנה התכלית בו לאדם שיעשהו מבואר הוא, שהוא לקיים מצות בוראו ולעשות חפצו, והנה הוא מקיים חפצו יתברך בשני דרכים נמשכים זה מזה, והיינו כי הוא מקיים חפצו במה שצוהו שיעשה המעשה ההוא והוא עושהו, ושנית, כי הנה במעשה ההוא, הנה הוא משתלם באחת ממדרגות השלמות שהיא תולדת המצוה, והנה מתקיים חפצו יתברך שמו, שהוא חפץ שיהיה האדם משתלם ומגיע ליהנות בטובו. אכן מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו, הנה צריך תחלה שיהיה מוגבל בגבול רצונו ית"ש, דהיינו שלא יהיה בו דבר ממה שמנעו ואסרו הא-ל ית"ש, ושלא יהיה אלא הראוי לבריאות הגוף וקיום חיותו על הצד היותר טוב, ולא כפי נטית החומר ותשוקתו למותרות... וכשיהיה האדם משתמש בהן בעולם על הדרך הזה, הנה ימצא התשמיש ההוא בעצמו פועל השלמות כמו שכתבנו, ויקנה בו מעלה אמיתית כמו שיקנה במעשה כל המצוות כולן, כי גם זה מצוה עלינו לשמור את גופינו בהכנה הגונה לשנוכל לעבוד בו בוראנו, ונשתמש מהעולם לכוונה זו ולתכלית זה כפי המצטרך לנו... (דרך ה' חלק א פרק ד ד-ז)

עיקר הבריאה כולה הוא, שרצה הבורא ית"ש לברא האדם שיהיה מתדבק בו יתברך, ונהנה בטובה האמיתית, וזה על ידי שיהיו לפניו שני דרכים, דרך הטוב ודרך הרע, ויהיה לו כח לבחר באיזה מהם, וכשיבחר בדעתו ובחפצו בטוב וימאס ברע, אז תנתן לו הטובה האמיתית הנצחית, ואמנם כל שאר הנבראים לא נבראו, אלא לשראתה החכמה העליונה צורך בם לשימצא עולם שלם, ימצא בו האדם בבחינה זו שאמרנו... ואולם ראתה החכמה העליונה שכדי שישיג הטובה האמיתית הזאת, ראוי בתחלה שינוסה ויעמוד בנסיון, והנה לצורך זה ברא לו עולם שיהיה בו מקום לנסות בו, דהיינו שיהיה בו מציאות טוב ומציאות רע, עד שיוכל למאוס ברע ולבחור בטוב... שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה, פירוש קדושה היא מציאות קורבה אליו ית', וטומאה היא מציאות ריחוק ממנו יתברך, הקדושה היא השפעה שהאדון משפיע במי שראוי לזה, והשראה ששורה עליו, הטומאה היא ריחוק שהקב"ה מתרחק והעלם שמתעלם. אמנם האמת היא, שהנה ברא האדון ב"ה איזה כחות רוחניים לצורך ענין זה, והם כחות יושפע מהם חושך וזוהמא, אשר בכל מקום שתמצא שם הזוהמא ההיא מתרחקת ממנו הקדושה, ויתעלם משם אורו יתברך, ואלה נקראים כחות הטומאה.

ואולם שם האדון ב"ה כח במעשי האדם לעורר את השרשים העליונים, והיינו שיהיו ממשיכים אור שפע קדושתו יתברך ואור טובו, או המשך הזוהמא והטומאה ההיא, והנה יחד לו מעשים שעל ידם תמשך הקדושה, וצוה להתמיד בהם, והם כלל המצוות, ויחד מעשים שעל ידם תמשך הזוהמא, וצוהו לימנע מהם, והם כלל האיסורים.

ואמנם הטובה האמיתית אינה אלא הדבקות בו יתברך, והנה המצוות כבר ביארנו שהם הממשיכים שפע קדושתו יתברך, ואור טובו, על כן אלה הם האמצעים שעל ידם תושג טובה האמיתית, כי מי שהרבה להתקדש בשפע קדושתו יתברך, הוא ראוי להדבק בו וליהנות בטובה האמיתית, ומי שהרבה ליטמא בזוהמא שזכרנו, והוא יהיה בלתי ראוי לידבק בו וידחה ממנו. ואמנם בכל הדברים האלה מדרגות רבות...

וצריך שתדע, שכמו שניתן לאדם שיהיה ממשיך לעצמו קדושה או זוהמא, כן ניתן לו שבכח מעשיו ימשיך בכל הבריאה כולה הקדושה או הזוהמא, ונמצא כל הבריאה מתתקנת או מתקלקלת על ידי האדם, ויחשב זה לזכות לצדיקים שמטיבים לבריאה, ולחובה לרשעים שמקלקלים אותה.

ואמנם הדרך שבה ממשיכים מעשי האדם את ההשפעות האלה, הוא בכח ההקבלה שזכרנו למעלה, שיש בין הנמצאים השפלים ובין הכחות העליונים, עד שכאשר יתנועע אחד מן הנמצאים למטה, הנה יגיע התעוררות אל הכח המקביל לו למעלה, ואז על ידי הכח ההוא תסובב התולדה שתסובב בהמשכת ההשפעות, כי הנה אם המעשה ההוא יהיה מחלק המצווים, יתעורר הכח עליו ויתחזק, ועל ידו תמשך ההשפעה של קדושה ממנו יתברך כפי ענין ההתעוררות שנתעורר, ואם יהיה המעשה מחלק הנמנעים, יגרום פגם בכח העליון, כפי ענין המעשה הרע ההוא, ויתעלם כנגד זה אורו יתברך ויתרחק, ויתעורר תחת זה אחד מן כחות הטומאה, ההפכי להשפעת הקדושה שנתעלמה... (מאמר העקרים)

...וסוד הענין הזה, כי הקב"ה התחיל הבריאה והעמידה על מצב שיוכל אחר כך האדם להשלימה, עד שיהיה לו השכר על מעשיו, וזה כי האדם נברא כבר בצלם אלקים ודיוקנו בדמות דיוקן של מעלה, ועם כל זה איננה שלימה להדמות לעליון לגמרי, עד שישלימנה במעשיו הטובים, והוא ענין המצות שהם תרי"ג כתרי"ג אברי האדם. ואפרש לך עתה סוד אחד גדול, כי במצוות יש שאינן תלויות באיברי האדם, ומובן היטב איך אינם ענינים שהיו ראויים ליכנס בבנין הגוף, כי הם רק נמשכים מהמאורות העליונים לשלימותם, כגון התפלה והקרבנות, התרומות והמעשרות, הם דברים תלוים בפעולת המאורות, אך יש מצות שנראה שיהיה ענינם ראוי להמצא בבנין הגוף, כמו התפילין והציצית, כי הם אורות נמצאים כך למעלה, וכיון שבאמת במצח שלמעלה בוקעים המוחין ויוצאים, או הטלית מקיף לו על ראשו של ז"א, היה צריך אדם להבנות גופו כך... (אדיר במרום דף ה)

הנה האדם כשנברא לא היתה בו זוהמא כלל, ולא היה לו אלא להעלות העולמות למדריגה העליונה, והיינו להשלים התיקון שהתחיל המאציל ית"ש, ואז היה היצר הרע מתוקן וכל רע חוזר לטוב כמו שעתיד להיות בסוף התיקון, כי אור הקדושה היה גובר, והיה נעשה התיקון של נוגה כאור תהיה, כי היתה נשארת כל הבריאה בקדושה בלי שום טומאה כלל... וזה הטעם שלא נצטוה אדם הראשון בתרי"ג מצוות, כי זה סוד העבודה למטה בסוד ז"א, אבל דרך אדם הראשון לא כך היתה, אלא להשיג הקדושה הבאה אליו בהתגברות גדול, ועל דרך יום השבת, והיה די שלא ימנע לה, ואז רוב הקדושה היה מקדשו לגמרי, שאפילו בחינת היצר הרע יהיה טוב מאד, והיה העולם נתקן מיד בסוד א"א המשפיע רוב הקדושה ומתקן לז"א עצמו, אך בז"א שהצורך לתקן דרך, שם צריך טורח גדול ומעשה רב בסוד התרי"ג מצוות, ותדע שהבהמות שבזמן אדם הראשון קודם החטא היו במדרגות בני אדם עתה, וזה סוד "אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר", וזה כי אדם כבר אמרתי לא היה לו לטרוח, אלא תיקונו בסוד ע"ק להשיג הקדושה הגדולה, והבהמות היה להם לעבוד האדם ולטרוח בסוד התרי"ג, וזה היה תיקון הז"א, ואחר כך ירד האדם למדרגת בהמה, ואז נצטוה בתרי"ג מצוות, והוא סוד "נמשל כבהמות נדמו"... (שם דף יא)

...והאמת כי תורה בלי מצוה איננה תורה, ולכן אי אפשר לעשות זה הדבר אלא בקשר התורה בסוד המצוה, כי הלא המצוה היא העבודה המוטלת על בני אדם, והוא התיקון שיש לאל ידם לתקן וכל חלק מהתורה כולל סוד התרי"ג מצוות, ובתרי"ג האלה צריך להתחזק למלחמה הזאת וסוד זה שריין ורומחין, השריין נעשה מן המצוות לא תעשה, והרומח מן המצוות עשה... (שם דף יג)

...והענין, דע כי מי שרוצה שתיקוניו יהיו פועלים כראוי למעלה, צריך שיסדר הוא מעשיו כראוי בדוגמא שלמעלה, וזה סוד סור מרע ועשה טוב, כי מי שאינו עושה כן נקראים מעשיו דרך עראי, אבל מי שהוא בדוגמא של מעלה, אז באמת השכינה קובעת דירה עליו, וזה כי צריך לשים עצמו בתחלה נגד ס"מ להתחזק לעומת קטרוגו, וזה בקבלת מעשה המצוות עליו, ובפרט מצוות לא תעשה, שבכח זה נעשה שומר לדרך הקדושה. והנה זה ענין הארורים שנאמר בפרשת כי תבא, שהוצרכו לקבל עליהם להיות שומרי דרך הקדושה... והוא סוד מה שכתבנו גם כן, שהבטלה מביאה לידי שעמום, וכל זה הוא, כי אין עיקר תיקון האורות אלא בהתפשטותם לפעול, ובזה תלוי המצוות והעבירות, כי אין שום הארה מבוטלת חס ושלום, אלא האורות בכח הפגמים נשארים בטלים, דהיינו בלא מלאכה ומעשה, אבל לא ביטול שהוא העדר מציאות, כי התיקון בהיות האורות מתדבקין ונמשכין ומגיעין למטה. ובאמת כל זה הוא בסוד המעשה, כי צריך שיגיעו אל המשרתים ואל העשיה בסוד "ישמח ה' במעשיו", שאז הקדושה היא השולטת והס"א מתגרשת ומתרחקת, וזאת היא הכוונה התכליתית, כידוע, וכאשר נתברר לך במקום אחר. אך אם בני אדם חוטאים, גורמים שהאורות יהיו בטלים במלאכתם וישארו בבחינת עצמם בלא פעולה, וזה נקרא בטלה, והוא כי חסר מהם ממש ענין המעשה התלוי בתיקון ידים כנ"ל, וזה ממש סוד מצות התלויות בזו"נ בסוד כי נר מצוה, אך התורה היא האור השורה על הנר, וכן הגוף נמצא להנשמה מחמת עבירה שפוגם בזיווג זו"נ, וזהו המעשה שזכרתי, ובהחסר המעשה לא נמצא באורות אלא בחינת אור התורה, והוא בטל בלא מעשה ואינו מגיע אל המקבלים, ואז הס"א מתחזקת לשלוט למטה, והקליפות עצמם נקראים בטלה, כי מציאותם ושליטתם מן הבטלה של האורות העליונים, לכן הבטלה מביאה לידי שעמום, כי בטלות האורות הוא ממש, הנותנת מקום שליטה לס"א, שהיא השעמום, ועל כן התורה צריך שתהיה על מנת לעשות, שאז התיקון נמצא כראוי... (שם דף כב)

...וכנגד זה יש שס"ה מדרגות לס"א לאחוז חס ושלום בקדושה, ועל כן הושמו שס"ה מצוות לא תעשה בתורה להציל הקדושה מן הס"א, ואלו השס"ה מצוות הם גם כן סוד אלהים קדושים האלה שבכח המצות הס"א נכנעת לפניהם, ואלה המצוות נקראים גדרים, ונאמר עליהם "ופורץ גדר ישכנו נחש", כי הנה לא נעשו הגדרות אלא על פי מנין הנחשים... (שם דף פא)

...והענין כי המצוות עשה הן בסוד החסד ומצוות לא תעשה הן בסוד הגבורה, והנה היה צריך להשלים בנין הגן בראשונה בסוד המצוות עשה, ובהיות הבנין הזה נשלם, אז תבא השמירה... והנה לתיקון הזה הגיעו ישראל במתן תורה, על כן אמרו נעשה על המצוות עשה, ונשמע שלא לעבור על המצוות לא תעשה, אבל בשאר הזמנים לא זו הדרך, אלא סור מרע ועשה טוב. ונמצא שנצטוה אדם להשלים הבנין, וכן כתוב "מכל עץ הגן אכל תאכל", והוא מצות עשה לתקן הבנין כמו שאמרתי, "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל", הוא הלא תעשה. וכאשר חטא האדם אז נתערב החול בקודש, ולא היו עוד זה לעומת זה לבד, כי כבר נתדבקו מדריגות החול במדריגות הקדושה, ומשם והלאה נתחזקה הרבה להתפשט בכל העולם... (מאמר הגאולה)

...ודע שההשגחה מהשי"ת ב"ה נחלק ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, וזה כי האדם כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, והגוף דפוס הנשמה, אם כן יש בנשמה גם כן כל כך אברים וגידים וביותר העלם יש משגיחים על כל זה להעניש ולהשכיר, לכן כמו שהגוף נקרא אדם, הנשמה המחיה אותו נקראת גם כן אדם... והרמ"ח מצוות עשה הן שרש החסד שמקבלין עליהן חסדים טובים משרש השגחתו יתברך, ושס"ה מצות לא תעשה הן שרשן למעלה מדת הדין, לקבל העונש עליהן דינים קשים, משרש השגחתו יתברך שהוא מדת הדין, והכולל הוא תרי"ג, על כן הוא בנשמה, וכל שכן בו יתברך אחד, אחדות גמור שיהיה כלול מתרי"ג הכל כאחד... ואמנם יקשה לך איך נותנים גבול ותכלית בהשגחתו יתברך שמו תרי"ג הוא זה, כי ברצות הוא יתברך ליתן שכר טוב לעושי רצונו ועונש לעוברי רצונו, ומה כח לילוד אשה לעשות רצונו יתברך הבלתי תכלית והבלתי גבול, והאדם בן גבול ותכלית, על כן צמצם הקב"ה רצונו ברצון תכלית, דהיינו תרי"ג מצוות, כדי שיוכל האדם לקיימן, אף שהוא בעל תכלית ובעל גבול. ומשל למלך שמצוה לכל ממונה שיעשה מעשה ידוע, ולא לממונה אחד שיעשה מעשי כולם, אף שהצו בהמעשה כולו אינו מוטל עליו, רק מה שיוכל לקיים מרצונו, והוא גם כן כאלו מצמצם רצונו על גבול ותכלית, שיוכל לקיים אותו ממונה הרצון ההוא.

...וכל התרי"ג מצוות שמצוה עליהן אינו אלא חלק מרצונו יתברך, כמבואר בהגהה הקודמת, ועל זה נאמר חלק ה' עמו וגו', וכל זה נחשב לכלל נגד חלק האומות שאין להם רק שבע מצוות, הן חלק נגד כלל מצוות ישראל, ובדרך הזה היתה הפיכת נינוה או כל גוי וממלכה בשאין נאחזים בקדושת החלק שלהם שבע מצוות, ונפרדים מהאין סוף, החסדים נפרדים ונהפכת לגמרי כנ"ל. מעתה לפי ההקדמה מהלבוש שזכרנו, מובן מאליו מה שאמרו רז"ל שכר מצוה מצוה וכו', וכן שבכל מעשה נעשה פרקליט אחד או בהיפך, כי בעשות האחד מצוה אחת, באה עליו ההשגחה הפרטית לפי בחינותיה ממדת החסד כנ"ל, להיטיב עמו באופן שפעולתו אתו ושכרו לפניו מאותה ההשגחה, וכח ההשגחה הפרטית שורה עליו, והכח ההוא דבוק בו בענין לבוש כנ"ל, וכח ההשגחה ההיא נקרא מלאך, והוא בורא פרקליט ומליץ יושר בעדו, וכן בהפך, כשמדת הדין שורה עליו להשגיח על מעשיו, וזהו שכר מצוה מצוה - המצוה ממש. ועתה מובן מאמרם ז"ל, כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים גבורה למעלה, פירוש שמוסיפים בהשגחתו החסד להשגיח עליהם ולהיטיב עמהם. (ילקוט ידיעת האמת ב עמוד שמב)

...והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא ענין "ועשיתם אותם", ועשיתם "אתם" כתיב, ובידו הוא להגביר בעצמו או הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו... ולהיפך מזה, אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל ללכת בדרכי התורה והמצוה תגבר הנשמה על הגוף ותשככהו. (דעת תבונות עח)

הגר"א:

וכן נתן לנו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, והתורה מחברת ביניהם... (ישעיה ט טז)

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה וכו'... דהנה בן עזאי אשר חשקה נפשו בתורה עד שלא רצה לישא אשה, הוא ז"ל המייעץ לפי דרכו אמר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, בלשון רץ דוקא, דאיתא במסכת נזיר ובמסכת הוריות, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ופריך, והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, נמצא לפי זה, אם יזדמן לאדם עבירה לשמה ומצוה שלא לשמה, הרי למאי דסלקא דעתך מעיקרא צריך להזניח המצוה ולעבור העבירה דלשמה, ולפי המסקנה שווים הם, ואיזה שירצה יעשה, ואם נזדמן לו רק עבירה לשמה, ודאי דמחוייב לעשות להצלת כלל ישראל, כמעשה דיעל. ולזה אורי לן התנא בן עזאי, דאף על גב דבבא בידך עבירה לשמה מוכרח אתה לעשותה, עם כל זה לא תרוץ אחריה לבקש לך הזדמנות לעשותה, ואדרבה הוי בורח ממנה, ולגבי תורה ומצוות אף שלא לשמן, אף דשווין הם לעבירה לשמה, עם כל זה הוי רץ אחריה, וביאר הטעם, שמצוה גוררת מצוה, רצונו לומר תורה ומצות אף שלא לשמן יביאוך שתעשם לשמן... (קול אליהו אבות)

תניא:

...הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו ספק זה כהלכה הערוכה במשנה או בגמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה, דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה, וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ, אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל מצוות מעשיות, ואפילו על מצות התלויות בדבור, ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור, כי על ידי כל המצוות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה... ולכן אמרו רז"ל שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, לפי שהמצוות הן לבושים לבד, והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת, שמתלבשת בה בעיונה ולימודה, וכל שכן כשמוציא בפיו בדבור, שבהבל הדבור נעשה בחינת אור מקיף. (לקוטי אמרים פרק ה, וראה עוד ערך למוד)

ועם כל זה יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו בזהר דאורייתא וקב"ה כולא חד, ובתיקונים פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא, לפי שהמצוות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם, כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצוות של התחתונים כנודע. ונמצא שמעשה המצוות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימיות רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון עליון להתלבש בעולמות, ולכן נקרא אברי דמלכא, דרך משל כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו, ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן, ובלי שום שהייה כלל... כך דרך משל החיות של מעשה המצוות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו, ונעשה לו ממש כגוף לנשמה, וכן הלבוש החיצון של נפש האלקית שבאדם המקיים ועושה המצוה, שהוא כח ובחינת המעשה שלה, הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה, ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי, ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה, שכח ובחינת המעשה של נפש האלקית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה, הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת, ורגלים המהלכות לדבר מצוה, וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה, והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים ובגדולת הקב"ה... (שם פרק כג)

...ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה ויגיעת רצונו וחכמתו דכולא חד ממש, וגם בבחינת חיבוק הוא קיום המצוות מעשיות ברמ"ח אברים דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא כנ"ל, ודרך כלל נחלקין לשלש בחינות, ימין ושמאל ואמצע, שהן חסד דין רחמים תרין דרועין וגופא וכו', וזה שאומרים אשר קדשנו במצוותיו, כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, כמו שאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ככה ממש, ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלקית העוסקת בתורה ומצוות ונפש החיונית ולבושיהן הנ"ל באור אין סוף ב"ה, ולכן המשיל שלמה ע"ה בשיר השירים יחוד זה ליחוד חתן וכלה בדביקה חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק... ואומר "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם אני ה' אלקיכם" וגו', פירוש כי על ידי קיום המצוות הריני א-לוה שלכם, כמו אלקי אברהם אלקי יצחק וכו', שנקרא כן מפני שהאבות היו בחינת מרכבה לו יתברך, ובטלים ונכללים באורו, וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות, ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד בפני כל עוסק במצוה, אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו, רק שאין נפשו מרגשת מפני מסך החומר הגופני, שלא נזדכך ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלקים כמו האבות וכיוצא בהן... ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש, לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב, ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו, וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו כמו בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו... (שם פרק מו)

וכמו שבנשמת האדם עיקר גילוי כללות החיות הוא במוחין, וכל האברים מקבלים אור וכח לבד המאיר להם ממקור גילוי החיות שבמוחין, ככה ממש על דרך משל עיקר גילוי כללות המשכת החיות להחיות העולמות והברואים שבהם הוא מלובש ונכלל ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו יתברך הנקרא בשם מוחין, והן הן המלובשין בתורה ומצותיה, וגילוי כללות המשכה זו הוא מקור החיות אשר העולמות מקבלים כל אחד בפרטות רק הארה מתפשטת ומאירה ממקור זה, כדמיון אור המתפשט מהשמש על דרך משל, וכחות אברי הגוף מהמוח הנ"ל, ומקור זה הוא הנקרא עלמא דאתגליא ומטרוניתא ואימא תתאה ושכינה מלשון "ושכנתי בתוכם", על שם שמקור זה הוא ראשית התגלות אור אין סוף אשר ממשיך ומאיר לעולמות בבחינת גילוי, וממקור זה נמשך לכל אחד האור וחיות פרטי הראוי לו... (שם פרק נב)

...כי תרי"ג מצוות התורה רובן ככולן הן מצוות מעשיות, וגם התלויות בדבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וברכת המזון וקריאת שמע ותפלה הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור וכוונה לבד עד שיוציא בשפתיו, וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה, ותרי"ג מצוות התורה עם שבע מצות דרבנן בגימטריא כת"ר, שהוא רצון העליון ב"ה המלובש בחכמתו יתברך המיוחדות באור אין סוף ב"ה בתכלית היחוד, וה' בחכמה יסד ארץ, היא תורה שבעל פה דנפקא מחכמה עילאה... כך אור השכינה שורה על נפש האלקית על ידי כליון נפש הבהמתית והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא בצדיקים או לפחות על ידי כליון לבושיה שהן מחשבה דבור ומעשה, והתהפכותן מחשך הקליפות לאור ה' אין סוף ב"ה המלובש ומיוחד במחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצות התורה בבינונים, כי על ידי התהפכות נפש הבהמית הבאה מקליפת נוגה מחשוכא לנהורא וכו' נעשה בחינת העלאת מ"ן להמשיך אור השכינה, היא בחינת גילוי אור אין סוף ב"ה על נפשו האלקית שבמוחין שבראשו... (שם פרק נג)

...והנה הארה זו, אף שלמעלה היא מאירה ומתפשטת בבחינת בלי גבול ותכלית להחיות עולמות נעלמים לאין קץ ותכלית, כמו שכתב באדרא רבא, אף על פי כן ברדתה למטה על ידי צמצומים רבים להחיות הנבראים והיצורים והנעשים היא נחלקת דרך כלל למספר תרי"ג, כנגד תרי"ג מצוות התורה שהן הן תרי"ג מיני המשכות הארה זו ממקור אין סוף ב"ה, להאיר לנשמת האדם הכלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, אשר בעבורה הוא עיקר תכלית ירידת והמשכת הארה זו למטה לכל הנבראים והיצורים והנעשים שתכלית כולן הוא האדם, כנודע. (אגרת הקודש ז)

והנה רצון העליון ב"ה מכונה ונקרא בפי חכמי האמת בשם כתר עליון, ובו תר"ך עמודי אור וכו', פירוש דרך משל, כמו שיש עמודים בבית חומה גדול נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה, ככה ממש על דרך משל כתר עליון ב"ה הוא למעלה מבחינת מדרגת החכמה, והוא מלשון כותרת שהוא מכתיר ומקיף על המוחין שבראש שהם בחינת חב"ד, ורצון זה נתלבש בתרי"ג מצוות התורה וז' מצוות דרבנן, שרובם ככולם הן מצוות מעשיות, וגם התלויות בדבור הא קיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה, וגם התלויות במחשבה או בלב, הרי המצוה ניתנה לאדם הגשמי שבעולם הזה דוקא, שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו', מה שאינו כן הנשמה בלא גוף אי אפשר לצוותה על זה, ונמצא שהמצוות הן על דרך משל כמו העמודים נצבים מרום המעלות הוא רצון העליון ב"ה עד הארץ הלזו החמרית, והן על דרך משל כמו העמודים חלולין שמקיפין ומלבישין נשמת האדם או רוחו או נפשו כשמקיים המצוות, ודרך עמודים אלו עולי"ן הנר"ן שלו עד רום המעלות לצרור בצרור החיים את ה', פירוש להיות צרורות ומלובשות באור הכתר הוא רצון העליון ב"ה, ועל ידי לבוש זה יוכלו לחזות בנועם ה'... והנה ז' מצוות דרבנן אינן נחשבות מצוות בפני עצמן, שהרי כבר נאמר לא תוסף, אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג להלביש תרי"ג בחינות וכוחות שבנר"ן האדם. וזה שאמר בזוהר הקדוש פרשת פקודי (דף רכ"ט ע"ב), דאינון עובדין טבין דעביד בר נש משכי מנהורא דזיווא עילאה לבושא וכו', והגם דהתם מיירי בגן עדן התחתון, שהלבושים שם הם ממצוות מעשיות ממש, אבל בגן עדן העליון הלבושים הם מרעותא וכוונה דליבא באורייתא וצלותא, כמו שכתב בזוהר הקדוש שם, הרי הכוונה היא כוונת עסק בתורה לשמה מאהבת ה', ומצות תלמוד תורה היא גם כן מכלל מצות מעשיות, דעקימת שפתיו הוי מעשה, והרהור לאו כדבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור לבדו...  

והנה מודעת זאת, כי הנה רצון העליון ב"ה במלובש בתרי"ג מצוות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה אלא בתורה שבעל פה, כמו מצות תפילין על דרך משל, שנאמר בתורה שבכתב "וקשרתם לאות על ידך" וגו', והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור... עד שפירשה תורה שבעל פה... וכן כל מצוות שבתורה בין מצוות עשה בין מצות לא תעשה אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא על ידי תורה שבעל פה, כמצות לא תעשה שנאמר בשבת "לא תעשה כל מלאכה", ולא פירש מה היא מלאכה, ובתורה שבעל פה נתפרש שהן ל"ט מלאכות הידועות... שעל דרך משל כמו שכל אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם גדול, והאם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, ככה ממש כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה באים מההעלם אל הגילוי בתורה שבעל פה. (שם כט)

נפש החיים:

...וכן המצוות כולן קשורין ותלויין במקור שרשן העליון בסדרי המרכבה ושעור קומה של העולמות כולם, שכל מצוה פרטית בשורשה כוללת רבי רבוון כחות ואורות מסדרי השיעור קומה, כמו שכתב בזוהר יתרו פ"ה ב', כל פקודי אורייתא מתאחדן במלכא קדישא עלאה, מנהון ברישא דמלכא, ומנהון בגופא וכו', והענין יותר מבואר בתקונים ת"ע קכ"ט ב', עיין שם... ובעשות האדם רצון קונו ית"ש, כפי ערך ואופן עשייתו, ולפי רוב ההזדככות והארת קדושת מחשבתו בעת עשיית המצוה המצטרפת לטובה למעשה העקרית, וכפי ערך מדרגת אותו העולם והכח עליון, ומשם נמשך הקדושה וחיות גם על אותו הכח של האדם, שבו קיים מצות בוראו המכוונת נגדו. וכאשר קיים כל המצוות בשלימות בכל פרטיהם ודקדוקיהם בעיקר המעשה ונוסף עליהם הצטרף עוצם טהרת וקדושת המחשבה, הרי תיקן כל העולמות והסדרים העליונים, ונעשה כולו בכל כחותיו ואבריו מרכבה להם ומתקדשים מקדושתם העליונה, וכבוד ה' חופף עליו תמיד... וכן להיפך חס ושלום בפגום אחד מכחותיו ואבריו על ידי חטאתו אשר חטא, גם כן הפגם מגיע לפי שרשו לאותו העולם והכח העליון המכוון נגדו בסדרי השיעור קומה כביכול להורסו ולהחריבו חס ושלום, או להורידו או לפוגמו או להחשיך ולהקטין צחצוח אורו, ולהתיש ולהחליש ולמעט כח טהרת קדושתו חס ושלום...

הגהה: ולפי המבואר לעיל, כמו שצלם הוא מעלמין סתימין ודמות הוא מעלמין דאתגליין, ככה הוא חכמתו ושכלו של האדם, הצלם הסתום בתוכו להוציא דמות כלי המעשה בפועל ממש במעשי המצוות, וכמו שבתחילת בריאת העולם דמות כלי המעשה במצוות שעלה במחשבה תחלה עוררה להמציא כל הצלם, כן גם עתה מעשי המצוות שהאדם מקיים בפועל ממש מעורר להמשיך עליו הצלם מרשין קדמאין, ולזאת בבריאת האדם כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאדם בהולידו את שת כתיב "ויולד בדמותו כצלמו", שבעת בריאת האדם ברא הקב"ה כחות השרשין שהן הצלם, שיוכל האדם לפעול מעשי המצוות, כדכתיב "לעבדה ולשמרה", ודרשו רז"ל זו מצות עשה ומצות לא תעשה, אבל הבחירה היתה בידו, והיה עדיין הדמות בכח ולא בפועל, לזאת כתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בכ"ף הדמיון, ולכך כתיב אחר כך "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו", ולא נזכרה דמות, וגבי אדם בהולידו את שם "ויולד בדמות כצלמו"... וגם שת היה יכול על ידי דמות פרטי מעשיו לטובה להשלים צלמו על פי בחירתו וקבלתו מלכות שמים...

הגה"ה: וזה שתיקנו נוסח ברכת המצוות אשר קדשנו במצוותיו, כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון, וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו, וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים, וכמאמרם ז"ל (יומא ל"ט) כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, רוצה לומר שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמו שכתוב בזוהר צו ל"א... אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריה עליו ואתקדש ביה וכו'... ועל ידי זה הקדושה והאור המקיף הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו, וזה שאמר הכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" גם בעודכם חיים כלכם היום, וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה, ועל ידי הגמר האור מתחזק יותר וירים ראש עליון... אין מקום ליצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצוות, זה שאמר שמצוה גוררת מצוה, וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיית המצוה, יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו... (שער א פרק ו)

...וכן ידוע בזוהר שהתרי"ג מצוות הם מכוונים נגד התרי"ג אברים וגידים שבאדם, ובעשות האדם אחת ממצות ה' כראוי ומתקדש על ידה אותו האבר המכוון נגדה ומחיה אותו, או אם בא ונזדמן לידו אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה, ונמנע ופירש ולא עשאה, אשר עליו אמרו רז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, נטהר ונתקדש גם כן אותו הגיד הפרטי המכוון נגדה ומחיה אותו, כמו שאמר הכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שאז הוא נקרא חי. אמנם כשהאדם עוסק בתורה כתיב בה "ולכל בשרו מרפא", וכמו שאמרו (עירובין נ"ד) חש בראשו יעסק בתורה... חש בבני מעיו יעסוק בתורה וכו'... שעל ידי עסק התורה מתקדשים ומזדככים כל אבריו וגידיו וכחותיו כולם, ולכן אמרו ותלמוד תורה כנגד כולם, וכן להיפוך חס ושלום עוון ביטול תורה הוא כנגד כולם... וטעמו של דבר כמו שאמרנו לעיל שמקור שרשם העליון של המצוות תלויות וקשורות בסוד השיעור קומה פרקי המרכבה, סוד האדם העליון כביכול, שכל מצוה פרטית שורשה העליון קשור ונאחז בעולם וכח אחד מהשיעור קומה, וכן זה כל האדם שהוא גם כן מתוקן ומסודר בכל אבריו וגידיו ופרקיו וכל פרטי כחותיו בתבנית דמות המרכבה ושיעור קומה, ולזאת כל מצוה מכוונת נגד אבר או גיד אחד פרטי שבאדם, אמנם התורה הקדושה היא כוללת העולמות כולן כנ"ל, לכן היא שקולה נגד כל המצוות, ולכן היא גם כן לכל בשרו מרפא. (שער ד פרק כט)

ועוד זאת יתרה התורה הקדושה ביתרון אור ותוספות קדושה גם על כל המצוות כולן יחד, שגם אם קיים האדם כל התרי"ג מצוות כולן בשלימות האמיתי כראוי בכל פרטיהם ודקדוקיהם ובכוונה וטהרה וקדושה, אשר אז נעשה האדם כולו בכל אבריו ופרקיו וכל כחותיו מרכבה גמורה שתשרה עליהם הקדושה העליונה של המצוות כולן, עם כל זה אין ערוך ודמיון כלל קדושת ואור המצות לגודל עוצם קדושת ואור התורה הקדושה, אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי. כי ראשית דרכה בקדש הוא הגבה למעלה מעלה משורש הקדושה ואור העליון של המצוות כולן יחד כנ"ל... וגם כי קדושת ואור המצוה אשר תשכין אורה על אותו הדבר והחפץ אשר בו ועל ידו תעשה המצוה, אינו שורה עליהם רק לפי שעתו, בעת שהמצוה נעשית בהם, אבל אחר שנעשה בהן מצותן, הקדושה והאור מתעלה ומסתלק מהם תיכף ונשאר כבראשונה, אבל התורה הקדושה כל מקום שתזריח ותופיע אורה וקדושתה פעם אחת קדושת עולם תהיה לו... והטעם בזה גם כן כמו שכתבנו למעלה, שהמצוות במקור שרשן קשורות ותלויות בסידור פרקי המרכבה העולמות וכחות העליונים, ומקור שורש העליון של התורה הקדושה היא מאד יעלה מעל כל העולמות והכחות כולם, והיא המתפשטת בפנימיות כולם, ומקבלים ממנה עצם חיותם... (שם פרק ל)

ולא מקח שוחד - כמו שכתב הברטנורא, שאין לוקח מצוה וינכה על עבירה, והטעם שהמצוות נעשה בסיוע מאת ה', על כן אין מנכה על עבירה שעשה מעצמו. (רוח חיים אבות ד כב)

כלי יקר:

ואהבת לרעך - ...ומעשה הגר שבא להלל, נראה שהיה גר צדק, ולא התל באמרו למדני התורה על רגל אחת, כי אם רצה שיעמיד לו התורה על יסוד אחד, כי הגר קל לו לשכח, ואין הלל סותר את חבקוק שהעמיד המצוות על "וצדיק באמונתו יחיה", שזה על בין אדם למקום, וזה על בין אדם לחבירו, ואמר לו גם סוף הפסוק אני ה', האמונה, שהיא היסוד למצוות שבין אדם לחבירו. (ויקרא יט יח)

למען תשכילו - שמצוה גוררת מצוה, השמירה תגרור עשיה, וזו שתשכילו עוד. (דברים כט ח)

הלה' תגמלו זאת - שתחשוב בקיימך מצוות שאתה מהנה אותו, וזו המחשבה באה על ידי היותו נבל ואינו מאמין שה' עשה כל הטובות בחנם, ועל זה אמר הלא הוא אביך - המרחם על בניו בלי גמול... (שם לב ו)

אור החיים:

סגולה - כמו שיש עשב קר, שסגולתו לרפא חולי הקרירות, וזה אינו כפי הטבע אלא בסגולה, כן יהיה סגולה שלא כפי המשוער, ובזה הרבה ענפים, כגון אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, נותנים לו שכר כאילו עשאה, ולא כן בעבירה, ובאומות העולם להיפך, וזה אינו כנשער בשכל...

ואמרו חז"ל כשהלך לבני עשו אם מקבלים התורה, אמר להם כתוב בה לא תרצח, אמרו לו כל עצמו של אותו אביהם רוצח היה וכו'... ומה טענה היא, מי שאכל שום יחזור ויאכל שום? אכן כל המצוות הטעם שה' בחן מה שברא והכיר בחינת הרע והבדילנו ממנה, וקדשנו בבחינת הטוב, וכל בחינת מעשה הרע יש לה שורש בבחינת רוח הטומאה, ובעת עשות האדם מפעל הרע מחזק שורשו הרע, וכשנזהר מעשותו הוא ביטולו, ומעשה האדם יגיד על שורש נפשו אם היה מבחינת הרע או שורש המתוק בחינת הקדושה, אם כן לעשו אמר ששורש נפשותם מבחינת הרע ששמו רציחה, ובעת קבלתם דבר זה הוא שלילת הויתם, וכן השאר... ושלא יטעו לחשב כי האדון ב"ה חס ושלום צריך להם לשום דבר, אמר להם והייתם לי סגולה, כמלכים שחפצים בדבר סגולה יקר, הגם שאין להם צורך בו... (שמות יט ה)

אשר תשים לפניהם - ...ועוד נראה דרך רמז, תשים לפניהם, חייב אדם לשים זאת נגד עיניו שהחלק הגשמי שבו נברא לשמש לנשמה ולקיים בו מצוות, והוא עברי - עובר... ויוצא מן העולם על ידי חנם, בו מרומזים הס"ם וחיילותיו, שכל טומאה באה בחנם, ומצוה וקדושה צריכה טורח גדול ודמים, אם בגפו יבא - על ידי מצוות מתעלה בגפיים ויעלה בעת התחיה, אם בעל אשה הוא - על ידי מעשים טובים נעשה בעל הנשמה הקדושה הנקראת אשה, ונשאר חי אפילו אחרי מותו... אם אדוניו - יש הזוכה לנשמה טהורה בסוד הזיווג בשעת יצירה מצד אביו הצדיק, וילדה על ידי מעשים טובים, בנים - מצוות הנעשות בהתעצמות גדולה, או בנות - מצוות במדרגה פחותה, לא קנה נפשו כי לא זיכך גופו, ומכל מקום בעת יציאתו מהקבר יצא בגפו ולא ישלול זכויותיו. ואם אמור יאמר - שאינו רוצה לעזב את עולם המצוות, ועבדו לעולם - יעבדו לעולם הבא, ויבחר בו מהמלאכים... (שם כא ד)

ובכל אשר אמרתי - לא יאמר כך וכך מספיק לשמירתי, כי בחסרון מצוה יחסר שמירה לאבר המכוון לה, ובשמירת עבודה זרה שמירה כללית לאדם, אבל אם מבטל מצוה להדיא, לא יהיה האבר נשמר על ידי כפירת עבודה זרה. (שם כג יג)

...או חשב טורנוס רופוס שה' יסיר התיעוב המושכל עם הסרת המוחש שבגוף, ועל זה אמר רבי עקיבא שכל המצוות שנתן ה' לישראל הן לנקות הסיגים שסבב החטא הקדמון, כי כל מצוה לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצוות עשה להאיר לבחינת הנפש, שעל ידי חטא הקדמון החשכו מאורי הנפש, ועל ידי שמירת לא תעשה יוסר הפגם אך עדיין יחסר האור, ויאיר על ידי מצות עשה, ואין ה' עושה זאת, כי האדם גרם לעצמו, שכל הנפשות היו תלויות באדם הראשון וטעמו טעם החטא, ואם ה' יסיר התיעוב המסובב מהאדם לעצמו בסכלותו אין שכר ועונש... (ויקרא יב ב)

את משפטי תעשו - מדאמרנו שירחיק כל מחשבה בעריות, יאמר להבטל גם מפריה ורביה, ויפרוש לחלוטין, על זה אמר מה שחייבתיך תעשה, ובכל זאת חוקותי תשמר, או באמצעות שמירת עריות ימצאו הכנה בנפש לקיים מצוות עשה ולא תעשה, שאז תשרה קדושה בגופו ללכת בהם - כדוד, שרגליו מעצמן היו הולכות לבית המדרש לצד ההרגל והחפץ, או שמצוות מאירות לו הדרך בעליית נפשו לעולם העליון. ועוד, המצוות כנגד אברי וגידי האדם, וכשיעשה מצוה באבר שורה עליו שם הוי"ה, כי 'מצוה' שם הוי"ה, חציו מגולה, סוד עלמא דאתגלי, וחציו מכוסה דמ"צ בא"ת ב"ש י"ה, וידוע שה' אחד ושמו אחד, אם כן בעשית המצוה נעשה מרכבה לשכינה, וזה שאמר "ללכת בהם אני ה'", והוא סוד "ושכנתי בתוכם". (שם יח ד)

והיה עקב - ...אלא אין לאדם לשמח אלא אחרי שעשה המצוות... (דברים ז יב)

ולשמר כל מצותיו - גדלם על ידי שנתן להם הרבה מצוות, כי הם שמירה מתיעוב ולכלוך הנפש, או ה' יחזקם לשמר המצוות, או ה' ישמר המצוות שלא יצא מהם רע, או הם יזכו לשמר המצוות התלויות בארץ... (דברים כו יח)

אשר לא יקים - יקיים בלבו לעשות כשתשיג ידו, כגון ליתן מתנות כשיהיה לו שדה וכו'. (שם כז כו)

הכתב והקבלה:

והמצוה - להמפרשים זו תורה שבעל פה, וכן במכילתא דרשב"י, ועוד. ונראה דל"ה ול"א מתחלפים, כמו אנה ואנא, ועוד, ומצוה משורש מצא, שבא על השגת מחקר על ידי עיון, ואולי במקומות בו אמר לשמר את מצוות ה' אשר אנכי מצוה וגו', מצוה השני רוצה לומר מפרש ומבאר כוונתם לכם, או שהוא מלשון צו הנאמר על התחברות שני דברים, שהאדם מקושר אל המצוה לבלתי יעשה כרצונו המשולח... (שמות כד יב)

אלה המצוות - ללמד שנאמרו כללותיהם ופרטיהם בסיני, שמצוה משמע הפירוש והביאור, והמצוה מלשון ציון מורה דרך, שהתורה שבעל פה לנו מורה דרך ללכת במשפטי התורה. (ויקרא כז לד)

בכל לבבך - ביצר טוב וביצר הרע... ונראה שכוונת חז"ל כי יש ב' דרכים בעבודתו, המשפטים המושכלים, שראוי לבטל נטיית היצר אליהם, אך בחוקים שכל רעתם מחמת ציווי ה' מוטב להניח הנפש אוהבת העבירה, ונמנעת רק מצד התורה, וכך מקיימים ביצר הרע. אמנם יש חולקים על רמב"ם ואומרים שגם בחוקים הישר טוב מהכובש את יצרו, אלא יהפוך טבעו לטבע החוקים, וכך יעבד גם ביצר הרע, והמשפטים יקיים לצד ציווי ה', ולא לצד המושכלות. (דברים ו ה)

כי עבד היית - ועתה נעשית עבד ה', שלכן הביאם בשיעבוד מצרים, ששם יסכימו לקבל עליהם עול התורה, והמופתים שנעשו להם שם לסימן שלא יקבלו על עצמם רק המצוות השכליות של בני נח, כי אם גם החוקים הנשגבים מדעת אדם, כי ה' מנהיג העולם על ידי חוקי טבע שלעומתם חייבים רק במצוות טבעיות ומדעיות, ואת ישראל ינהיג בהנהגה על-טבעית, והתחייבו במצוות על-טבעיות... (שם טז יב)

מלבי"ם:

אם שמע תשמע לקול - שמע לקול מציין ששומע לשכל מליו, רוצה לומר שתשמע מצד שתראה שהמצוות הם להנאתך ולטובתך, ותעשה הישר בעיניו מצד שהוא הישר והטוב, ובזה תאזין למצוותיו שהם המצוות שיש להם טעם, ושמרת כל חקיו - הם אלה שאין להם טעם... (שמות טו כו)

אנכי ה' - והרמב"ם בספר המצוות ובחבורו חשב מצוה זו למצות עשה, והרב רבי חסדאי קרשקש בספר אור ה' אמר שהוא טעות, כי לא יצויר מצוה בזולת מצווה ידוע, ואם כן כשתאמר שהוא מצוה להאמין במציאות ה' כבר הודעתי שיש מצוה שהוא ה', ואם כן הנחת אמונת מציאות ה' קודם מה שתאמר שמצוה להאמין באמונה זו, ואין זה מן הקושי, כי יתכן שיקבל צווי, ולא יאמין שהוא מחויב המציאות, כי גם עובדי עבודה זרה היו להם מצוות... ובאה המצוה שידע שהוא מחויב המציאות... (שם כ ב)

ועשיתם את חקותי - ובפרשת אחרי כתב את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו, ואחר אמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי, כאן דבר לפי הרגיל, שהחוקים רגיל לעשות ולא לשמור בלב, כי אין להם טעם, והמשפטים ישמרו בלבבות, כי השכל מחייבם, וקשה לעשותם, ובכל זאת הוסיף ועשיתם, ליתן עשיה לשניהם, ושם דבר מצד ענין החוקים והמשפטים, החוקים ניתנו להשלים הנפש, ועיקר ענינה ההשכלה, והמשפטים ניתנו להשלים חיי הגוף ועיקרם העשיה, בכל זאת הוסיף ושמרתם, ליתן שמירה לשניהם... שצריך לעשות שניהם במעשה ובעיון, במחשבה ובפועל. (ויקרא כה יח)

אם בחקותי תלכו וכו', כבר בארנו שהחוקים יבואו פעמים על המצוות שאין בהם טעם, ואז באו מגבילים כנגד משפטים, שהם המצוות הנימוסיות, שטעמם גלוי ומושכל, אולם חז"ל פירשו פעמים רבות שם חוקים על לימוד התורה, ומציין בזה המדרשות, שהם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים וחוקי הלשון ועל ידי המדות שהתורה נדרשת בהם, שהם חוקים קבועים כחקות שמים וארץ. ואחר שפה אמר ואת מצותי תשמרו, אי אפשר לפרש חוקים על מצוות שאין להם טעם, כי בשם מצוות נכללו החוקים גם כן, שכולם מצוות ה', והיה לו לומר בחקותי ואת משפטי, ומוכרח שמה שכתב אם בחקותי תלכו, רוצה לומר חוקי וכללי התורה שתהיו יגעים בעיון התורה... ומבואר ממה שכתב אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו, שהסדר הוא להקדים התלמוד למעשה, כי התלמוד מביא לידי מעשה,ובכל זאת תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, והלימוד הוא רק הכנה אל המעשה, והלמד שלא לעשות לא השלים התכלית... (שם כו ג)

כי תעשה הטוב והישר - טוב שייך יותר על מצוות שבין אדם למקום, שאינו עושה אותם מפני יושר לבבו, רק מפני שכן צותה החכמה העליונה, וידוע שטוב ורע הם בחכמה, שכל דבר של חכמה יש בו שני דרכים, א' טוב וא' רע, ואי אפשר שישיג אדם מעצמו מה טוב ומה רע, רק על פי החכמה ותורת ה'. ועל מצות שבין אדם לחברו שישרם ניכר לבני אדם שייך לשון ישר, והיושר הוא בבינה, כי הנהגה זו ישיג בבינת לבבו, וזה דעת רבי עקיבא. ורבי ישמעאל השיב, הלא פה כתיב והישר בעיני ה', אם כן "בעיני ה'" מציין את הישר לא את הטוב, ועל כן אמר שהישר הוא בעיני שמים, וטוב הוא בעיני אדם, ורצה לומר, שאף שמצות שבין אדם למקום לא נשיג ישרם ויצדק עליהם יותר שם טוב, צריך שיחשבו אצלנו כמצות שהשכל משיג אותם, ומצוות שבין אדם לחברו, אף שאנו משיגים ישרם, צריך שלא נעשה אותם מצד שכלנו, רק מצד שכן צותה החכמה העליונה, כמו שכתוב בפירוש תהלים על פסוק כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסור ממנה... (דברים יב כח)

אשר לא יקים - ...ועל דרך הפשט הארור הזה בא על המתפלספים האומרים שהן אמת שהתורה קיימת לעולם, אבל רק פנימיות ורוחניות התורה שהם אצולים מה', אבל מעשה המצוות שיסודם במעשה האדם, שתכונתו שונה מזמן לזמן וממדינה למדינה, היתכן שמעשה אחד לכולם, ולזה אמר ארור האיש אשר לא יקים, פירוש שלא יעשה אותה לדבר קיים לעד. לעשות אותם - לענין המעשה... (שם כז מו)

נגש העם - מראים כאילו מכבדים אותי, באמרם מצות ה' נשגבה מבינת אדם, כספר החתום, והנרצה מהתורה הוא רק מעשים בלי כונה, ועל ידי טעמים כאלו יתפקרו. (ישעיה כט יג)

ואתן להם - לתקן עניניהם בין אדם למקום החוקים שהם מצד הנפש, ולכן לא נודע טעמם, את משפטי - בין אדם לחברו, שטעמם נודע לתיקון חיי הקיבוץ, שבתותי לאות על השגחתי הדבוקה בישראל ושכינתי שבהם. (יחזקאל כ יא)

יראת ה' - חוקים שבלי טעם כגזרת מלך, טהורה - ולא כחוקי העמים הטמאים, שעשו מפני יראת העכו"ם בזנות ושרפת הבנים וכו', ואינם עומדת לעד - אלא מחליפים אותם תמיד. הנחמדים - וימצא בהם גם השלמויות המדומות והערביות לשעתן. (תהלים יט י ויא)

לכל תכלה - כל דבר נגמר עם תכליתו, אבל תכלית המצוה הוא המעשה וההליכה אחר המצוה, כי למצוה עצמה אין קץ. (שם קיט צו)

רש"ר הירש:

ויצו ה' - בזה מתחיל חינוכו של האדם, המראה לכל תולדותיו את דרך החיים. נמסרה לו מצות לא תעשה שאינה שכלית, השכל אפילו עומד בנגוד לה, חוק מוחלט המתייחס לענין האוכל, ואפשר להגיע אליו רק במסורת כתורה שבעל פה. אלו התנאים לחוק שעל ידו מכירים טוב ורע, גדולת האדם הוא חופש הבחירה שניתן בו, והוא מגיע למדרגת גדולתו של אדם על ידי כפיפת היצרי-חושני תחת רצון ה'... לר' יוחנן בסנהדרין נ"ו נצטוה אדם בפסוק זה על ז' מצות בני נח, חוק המוסר הכללי של האנושות כולה... (בראשית ב טז, וראה עוד בן נח-דין)

שכרך הרבה מאד - שכר ניתן אחרי עמל גם מה שנאמר פה דורש עמל וקרבנות מצד העושה, בתנ"ך אין מדברים הרבה על השכר, כי המעשה כשלעצמו הוא השכר, עשיית המצוה אינה קרבן, כי אם ריוח לעושה אותה... (שם טו א)

לחת - חסר כתיב, שניהם יחידה אחת, בין אדם לחבירו שקול נגד בין אדם למקום, שניהם מהוים קוביה אחת שלמה, שכל אחד מהן הוא צד משלו. לוחות אבן - הם בלתי משתנים, ועלינו להתאים את עצמנו להם ולא להיפך. כתובים באצבע אלקים - פועל בלתי אמצעי של השי"ת, כשמים וארץ המעידים על הבורא, כאצבע אלקים שבמכות מצרים. (שמות לא יח)

וחי בהם - אין דבר העומד בפני פקוח נפש, כי פתוח החיים והאושר בעולם הזה הן המטרה הראשונה של המצוות, חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ובגזרות שמד, שעל אלו יהרג ואל יעבור. (ויקרא יח ה)

...כמו כן אסרו חז"ל את הנטילה של לולב בשבת, בהתאם לכלל כי האפשרות של עבירה שוקלת יותר מאשר עשיית מצוה ודאית, הם דאגו לקדושת שבת המסוכנת על ידי נטיות אנושיות, כפי שאנו רואים גם בדורינו, שרוצים להעביר את קדושת השבת לימים הנוראים, שבאמת הם אינם מגיעים כלל לקדושת השבת. (שם כג מ)

אם בחקותי תלכו - החוקים הם הגבולות שהוצבו לנו על ידי השי"ת, אשר בתוכם מותרת או אפילו מחוייבת התקדמות במפעלי חיינו, מחוץ לגבולות אלו המעשים הם השחתה וחטא כלפי עצמנו. בהליכה בחוק ה' ועשיית מצוות עשינו את המוטל עלינו, כדי להשיג את ישעינו והצלחתנו הסוציאלית, פיזית ומדינית, כל השאר יבא מידי ה', והוא ירומם את ארצנו מעל הקשרים הפיסיים והמדיניים עם שאר חלקי העולם... (שם כו ג)

כי דבר ה' בזה - חטא עבודה זרה אינו חטא רעיוני בלבד, כי אם הרמת יד במצוות שנצטווינו בסיני, אנכי ולא יהיה לך וכו', זו כפירה בכל יחסינו אליו יתברך, שנקבעו על ידי מצותיו, לכן כל עבירה הנעשית "להכעיס" שייכת לסוג של העושה ביד רמה... (במדבר טו לא)

הואיל משה באר - בי"א הפרקים הראשונים של משנה תורה נותן הקדמה ופתיחה לכל המצוות, ניתנות כאן השקפות יסוד, מחשבות וחובות כלליים לגבי ה' ותורתו, משולבים מהשקפה על העבר הלא-רחוק של העם. ניתנות כאן המצוות-השקפות של יראת ה' ואהבתו, הדבקות בה', ואלו מיוסדים על רעיון היסוד של אחדות ה'. כן ניתנת חובת היסוד של למוד התורה "ושננתם לבניך", והאיסור של נגיעה ופגיעה בחוק "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו". בחלק זה ניתנות גם המצוות המלוות את היהודי בכל דרכיו, קריאת שמע, תפילין, מזוזה, ברכת המזון, זכרון יציאת מצרים, ציצית ושעטנז... (דברים א ד)

כרת עמנו ברית - כי אתנו - במסירת המצוות האלוקיות לעם עומד משה ברקע האחורי, אין לו חלק מיוחד בנתינת המצוות או בחובה לקיומן, אינו שונה מכל אדם אחר מקרב העם. (שם ה ג)

את המשפטים - כל החקים, מצוות, עדות ומשפטים מאוחדים כאן במושג משפטים, כי ביסודם הם כולם רק משפטים להסדיר את יחסי האדם הגופניים והרוחניים בחיי הפרט והכלל לפי הצדק האלוקי, הטמון בכל הבריאה... (שם ז יב)

לבלתי שמר מצוותיו - מענין כאן הסדר, מצוות משפטים וחוקים, נגד רגש האנוכיות המתעורר על ידי ההנאה הגופנית פועלים המצוות, החובה של האדם להשתמש בכל רכושו והנאותיו לעבודת ה', המשפטים והחוקים הם דרישות החוק והמוסר אל חיי ההנאה של האדם. (שם ח יא)

סור מרע - גם אם אתה עושה טוב, אין מצוה הבאה בעבירה, ואין מצוה מכבה עבירה. (תהלים לד טו)

גל עיני - שלא אשאר בחיצוניות מעשה המצוה, כי אם אחדור לפנימיותם לדעת גדלך. אם נצליח לחדור לעומק משמעות המצוה, יתגלה לנו צד חדש של מציאותנו, ונזכה להכוונה חדשה של חיינו. (שם קיט יח)

כל פקודיך - הזדים רצו להבדיל בין מצוה למצוה, ואני החזקתי נגדם שכל המצוות שוות בערכן. (שם שם קכח)

...אבל מי שחגג את השבת בשפת ה' המסתמלת על ידי איסור מלאכה, הוא העיד על בריאת העולם בששה ימים לא לפי תפיסת אנוש, כי אם בתור גילוי שכינה, בתור פנייתו ודברו של הבורא אל האדם. כך הציב הוא לעצמו ולאנושות כולה יד מזכרת, אשר על ידה יכולים הוא ובניו ובני בניו להתעלות בקשר אמיץ ובשמחה של מצוה אל ה', בו בזמן שמסביב רווחים הדעות הכוזבות והסילופים הנובעים ממחקרים ששכחו את גבולות תחומיהם המצומצמים. ואילו מי שמחלל את השבת העובר על הסמלים שנקבעו לפי ההלכה המעשית, הוא ניתץ את הגל-עד שלו לה' והפר את בריתו עם ה', הוא לא השכיל להבין כי בישראל אין "דת" המבוססת על דעותיהם של בני אדם, כי אם תורה מן השמים, אשר תפקידה הוא, להנציח את גילוי השכינה למעשה בתור דבר ה' אל האדם. דוקא צורות אלו שומרות על האמת של גילוי השכינה על התורה, מפני כל נסיון להפכם למושג שטחי של "דת". אין אלה הסמלים אשר בהם מביע האדם את רעיונותיו ורגשותיו העשוים להשתנות, כי אם הסמלים שבהם ביטא ה' את אמיתותיו ודברו, הבונים והגואלים עולמות למען האדם... (במעגלי שנה חלק ג עמוד ריח)

אנכי הוא הדיבור הראשון, ולא תחמוד הוא הדיבור האחרון, כך שעשרת הדברות פותחים ומסיימים במצוה מחייו הפנימיים של האדם. המצוות המעשיות באו בין שני הדברות הללו, ואין צורך איפוא במחשבה מעמיקה כדי להבין, כי כל רעיון צריך להתבטא בלשון המעשה, וכל מעשה צריך להיות רעיון. החיצון פונה אל הפנימי, והפנימי אל החיצון, וכך מתהווה שלימות תואמת. כל עולם הערכים האנושי יהיה כלול ברעיון גוי אחד בארץ, כשם שהבורא יתברך הוא אחד יחיד ומיוחד.

עשרת הדברות שהם יסוד חיינו, מחולקים בשני לוחות, על הלוח האחד כתובות המצוות שבין אדם למקום, ועל הלוח השני המצוות שבין אדם לחברו, או במילים אחרות, מצות "דתיות" ומצוות "אזרחיות". המצוות שבין אדם למקום פותחות במצוה רעיונית-נפשית, אנכי, ומסיימות במצוה מעשית, כבד את אביך ואת אמך, לעומת זאת, המצוות שבין אדם למקום פותחות במצוה מעשית, לא תרצח, ומסיימות במצוה רעיונית-נפשית, לא תחמוד, כלום אין בזה משום ניגוד גמור להשקפתם של רבים על דת ואזרחות? (שם עמוד רעז)

לוח המצוות שבין אדם לחברו פותח במצוות מעשיות, לא תרצח, לא תנאף וגו', אבל בכל עדיין לא הובטח השלום האזרחי, כל עוד אין החוק כובש את לב האדם ודורש שוב את הקשה ביותר: לא תחמוד. היתכן לכונן ולהבטיח את השלום האזרחי רק על ידי חוקים חיצוניים מבלי שיהיו חלק בלתי נפרד מפנימיותו של אדם? אכן, דבר זה יתכן רק אם נחדיר באדם את הרעיון של א-ל חי המתהלך בקרבנו... (שם עמוד רפא)

העמק דבר:

ויכל לדבר אתו - ...וכדאיתא במועד קטן ט' דמצוה שאי אפשר לעשות ביד אחרים דוחה תלמוד תורה, והודיע הכתוב ויעל אלקים וגו', שלא כדרך כל נבואה שרוח הקדש אינו סר מן האדם כי אם לאט לאט, ואם כן עוד לא היה יכול לעסוק במעשה המצוה, אבל כאן ויעל אלקים, פתאום עלה ממנו, ותכף ומיד נזדרז למעשה, וזהו מה שאמרו ברבה, שאמר לו הקב"ה הפטר לשלום. (בראשית יז כב)

על האדמה - ...אלא בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול, דכבר כתב הרמב"ן בפרשת תולדות ובכל מקום, שהתורה ומצותיה אף על גב דמצוות שאין תלויות בארץ נוהגות אפילו בחוצה לארץ, מכל מקום מיוחדות המה יותר בארץ ישראל, ועל כן נקראת תורת אלקי הארץ, והדבר מובן, שלפי זה גם יעודיה אף על גב שישנם בחוצה לארץ, מכל מקום יותר משתרשים ומגיעים בארץ ישראל... (שמות כ יב)

מי לה' אלי - שיודע בעצמו שהוא אך לה' למסור נפשו וכל אשר לו לאהבת ה' וכבודו, כעין שאמרו ברבה במטות, ואותו תעבד, שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות, ואין לך עבודה אחרת. ונדרש משה לשאלה זו, משום דאף על גב דשלוחי מצוה אינם ניזוקין, אינו אלא במקום שלא שכיחא הזיקא, כידוע, ואם כן לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזו... אלא מי שהוא מופרש לה', בלי שום רצון עצמו כלל, אינו ראוי לפחד משום דבר, אפילו מהזיקא דשכיחא... (שם לב כו)

...אבל באמת אינו כן, אלא הקב"ה חפץ בקיום המצוות, והרי זה דומה כרופא המזהיר את בנו, שחפץ מאד שיהא הבן נזהר כדי שיהיה חי ומקיים את עולמו של האב המזהיר. וגם יש הבדל באזהרת הרופא לבנו מאזהרתו לאחר, אף על גב שבגוף אזהרה אין נפקא מינה, מכל מקום יש הבדל בדבר, הרופא שבשעה שמזהיר לבנו מבטיח לו אם הוא נזהר מלבד שיהא בריא עוד יתן לו שעשועים, מה שאינו כן בשעה שמזהיר לילד אחר, אין מבטיח לו שעשועים. והיינו משום שעל ידי זהירות בנו עומד עולמו של הרופא, מה שאינו כן על ידי האחר. וזה עצם ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצוות, לבין אומות העולם בז' מצות שלהם, דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצות, עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם... וראה שאין אומות העולם מקיימין ז' מצות שלהן, ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם, יש לחוש להריסות עולם, על כן התיר להם, ופירוש שלא יהא קיום העולם תלוי בהם, והרי המה מוזהרין בז' מצות רק לטובת עצמם, ומשום הכי אין מקבלין שכר כמצווין ועושין לטובת המצוה... (ויקרא כו ג)

כאשר צוה - כולו מיותר, ובא ללמד דאף על גב שהיו כמה ראשים בלי שום שנוי מאז שהיה מנין ראשון, ולא היה צריך למלאות החשבון ולמנות מחדש, מכל מקום אחר שצוה ה' את משה משום הטעם של חסרון כמו שכתבנו, נעשה מצות עשה אפילו למי שלא היה לו אותו טעם, והמנה את הצבא שלו. וכמו לדורות כך הוא, שגם בבטל טעם המצוה לא בטלה המצוה, אלא נעשה חוק... (במדבר א יט)

...וגם במעשה המצוה איתא בפרק כל כתבי, אבוך במאי זהיר טפי, והיה מר זהיר במצות שבת, ומר במצות ציצית, והרי זה כדאיתא בירושלמי סוף פרק א' דקדושין, כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו', אמר ר"י ב"ר בון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מעולם... ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו, או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת "והלך בדרכי לבך", מה שלבו נמשך אחריו, ברור שמזלו חזי, כי זה ענין טוב לפי כח נפשו, ועל זה קאמר או בדרך שתרצה, אפילו מה שאינו בכלל מצוות התורה כלל, רק שעושה לשם שמים ובדביקות באלקיו הרי זה טוב, על זה כתיב "ולא תתורו אחרי לבבכם", שלא תחפשו מצוות חדשות מה שאינו על פי התורה, ולא נכלל במצות ציצית שבו נכלל תרי"ג מצות ה' ולא יותר... והנה התוספות בבא בתרא קי"ט ב' הביא בשם מדרש, דהמקושש לשם שמים נתכוין, כדי שיהרג וידעו הדור שאף על פי שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, מכל מקום חייבין במצוות התורה, ויש להתבונן מאין הוציאו חז"ל רמז דכך היה המעשה, ולפי דברינו למדו מסמיכת פרשת ציצית לאותה פרשה של המקושש, שאין לאיש לתור אחר מצות חדשות ולעשות עבירה לשמה חס ושלום, דאף על גב דאמר בנזיר כ"ג גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה, מכל מקום זה אינו אלא שבאה לשעה לידו, שמוכרח לעשות עבירה לשם שמים, כהא דתמר ויהודה, שלא היה לה עצה אחרת, או מעשה דיעל... (שם טו מא)

ושמרת את חוקיו - ואחר שכן שהוא המשגיח והמנהיגך, מוכרח אתה לשמור את חקיו שהיא התורה, ואת מצוותיו הוא מעשה המצוות, אשר הן המה האמצעים להשגחתו. (דברים ד מ)

ולשומרי מצותי - ...ועוד יש להבין חסרון היו"ד (כתוב מצותו), ובא ללמדנו דמצוה אחת בזה האופן סגי להיות נקרא שומר מצוה באהבת ה', וכדתניא במכילתא בשלח על הפסוק אז ישיר, רבי נחמיה אומר כל המקבל עליו מצוה אחת באמנה וכו', ובירושלמי סוף פרק א' דקדושין... מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מעולם וכו', והיינו אפילו במסירות נפש... (שם ה י)

וזאת המצוה - לא נתבאר מה הוסיף בפרשה קטנה זו, ונראה שבא ללמד דרוש חדש, כמה כח מצוה אחת עושה טובה לאדם גם לאחר כך, וכדתניא באבות דרבי נתן, אם עשית מצוה אחת לא תשמח על שעבר לבד אלא על להבא, שתוסיף עוד, משום דמצוה גוררת מצוה, ומשום הכי היה ידוע לפנים זהירות במצוה אחת שיהא אדם שוקע דעתו בה ביותר, כדאיתא במכילתא בשלח... נאמר וזאת המצוה - איזה מצוה אחת, והחקים והמשפטים - כשנעשית בשלימות על פי חקי התלמוד... למען תירא - מצוה זו גוררת יראת ה', וכדאיתא בסוטה י"ד דמצוה בעידן דעסיק בה אגוני ומצלי מיצר הרע, עוד היא מועלת לשמור את כל חקותיו ומצוותיו - שתהא גוררת לקיים כל המצוות שבתורה, עוד היא גורמת שיהא אתה ובנך ובן בנך - ילמדו גם המה להיות משוקעים באיזה מצוה כאשר יראו מאביהם... (שם ו א וב)

ושמרת לעשות אשר ייטב לך - שתהא אותה מצוה שתבור לך מצוה שיש בה גמילות חסדים גם כן, כדאיתא בירושלמי שם... אמר מר עוקבא כגון כבוד אב ואם, באשר היא תדירית ומאכלת פירות בעולם הזה, והיינו ואשר תרבון מאד - שרוצה הקב"ה להנות אותך גם בעולם הזה... (שם שם ג)

...תנן במסכת מכות רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו', ואין הפירוש "הרבה להם" שמשום הכי נתן תרי"ג מצוות חס ושלום, דודאי כל מצוה בפני עצמה יש לה יסוד נאמן, ושהיא מוכרחת לקיום העולם, אלא כלפי דתנן שם רבי שמעון בר רבי אמר רק חזק לבלתי אכול הדם, ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו', בא ונתן ישוב על הרבה אזהרות שבאו בדם... ואינו מצוה חדשה, רק רבוי תורה, ורק לזכות את ישראל, שהיושב ולא אכל הדם מקבל שכר כעושה מצוה, ועתה יהא מקבל שכר כאלו עושה הרבה מצות, כפי רבוי האזהרות... עוד יש לחקור על כמה מצות שנכתב גם ההכנה בתורה, כמו ציצית וסוכה ועוד הרבה, וכבר ביארנו לעיל בפרשת שמור את יום השבת, דהכנה הכתובה בתורה נחשבת למצוה, עד שמצוה בו יותר מבשלוחו, והרי אם עשה סוכה ולא ישב לא עשה כלום, ולהיפך ישב בסוכת חבירו יצא ידי מצוה, ואם כן מצד שורש המצוה אין ענין אלא הישיבה, ולמה הרבה הקב"ה מצות ההכנה, על זה שייך גם כן הישוב "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"... (שם שם כ, וראה שם עוד)

כל איש ישראל - כל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו, וכבר נתבאר שנמשלו המון עם ישראל כגנות שיש בם הרבה מיני זרעים, אבל בכל גינה יש בה מין אחד שהוא העיקר, כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית, אלא שמכל מקום כל אחד עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר, לכל אחד לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל על פי עסקו עליו לשום לבו על זה הפרט... (שם כט ט)

משך חכמה:

ושמרתם את המצות - בפסח ובשבת כתוב כמה פעמים לשון שמירה, וכן קרא הפסח ממחרת השבת, וגם אין מברך על אפית מצה, דכתיב בהו שמירה ולא עשיה. (שמות יב יז)

אני ה' אלקיכם - בוראכם ויודע טבעכם, ולא קשה להתאפק בעד התאוה, ומצוה אתכם שלא תעשו כמעשה ארץ מצרים וכו', כי אם את חקותי. (ויקרא יח ב)

לדורותיכם - יש מצות המקשרות ישראל לאביהן שבשמים, ויש מקרבות האומה זה לזה, למשל בשבת שהוצאה ומלאכת אוכל נפש אסורים, כל אחד בפני עצמו עוסק בתורה, נמצא קשורים לאביהם שבשמים, ומקושרים למרכז אחד, וביום טוב מתקשרים זה לזה, ולכן חייבים לשמוח ולעלות לרגל, ומותר באוכל נפש ואפילו לאלף אורחים... (שם כג יד)

שפת אמת:

...וזה סימן גדול להנאמן ליוצרו להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה, מאחר שכן רצונו יתברך, אם כי לכל זכיות ועבודת כל זרע ישראל הוא דבר שאין לו סוף ותכלית, ומכל מקום נתן הכל בעבור לקיים מצוה אחת בשעתה, וממילא נכנס עתה אברהם אבינו ע"ה לתקן במעשה זה כל מה שעתידין בני ישראל לתקן עד סוף כל הדורות, זה שאמר "ונלכה עד כה"... והנה באמת היה זה הכנה לכל מעשה בני ישראל, ועל ידי המחשבה טובה של אברהם אבינו ע"ה הקב"ה מצרפה למעשה הבנים, וזה שאמר "המאכלת, שבני ישראל אוכלין מתן שכרה". (בראשית וירא תרל"ט)

...והנה מצוה זו של העקדה לא נגמרה במעשה, רק היה רצונו יתברך שיהיה מוכן לשוחטו, והיינו שהיה עבודה גבוהה מאד, כי שורש המצוות הוא למעלה מהטבע, ורק האור מתלבש במעשה הגשמי, ויש מצוה שהיא רק במחשבה ורצון, והוא למעלה מהתלבשות העשיה... (שם תרמ"א)

במדרש פתח האוהל, פתח טוב פתחת וכו'... אכן "ובריתו להודיעם", שנתן הקב"ה על ידי תורה ומצוות, ובפרט המצוות שנקראו ברית ואותות כמו שבת מילה ותפילין ודכוותייהו, על ידיהן יש לאדם דעת ודביקות להרגיש הארת הסוד, ובמשנה חביב אדם שנברא בצלם וכו'... אכן גם בצלם הגוף נמצא לבני ישראל התקשרות ודביקות בציור הפנימי, והוא באמת על ידי המילה שנתן הקב"ה לבני ישראל, וזה שהוכיח מדכתיב שופך דם האדם וכו', כי בצלם אלקים עשה, מוכח כי בגוף נמצא גם כן זה הצלם, אך הוא נסתר, כי הערלה מכסה... וכן הוא בכל המצוות אשר קדשנו במצוותיו הוא בסוד המצוות, וצונו בפרט, שעל ידי מעשה המצוה בעולם הזה יהיה לנו דביקות וידיעה בשורשה העליון, ואברהם אבינו ע"ה היה הראשון שפתח זה הפתח בעולם הזה, להיות בו התגלות מעולם הבא... וב' הפתחים תלויין זה בזה, כי כפי שאדם פותח כך נפתח לו מלמעלה, וכיון שהמילה נתן הקב"ה ביד האדם שלא נברא מהול רק לימול עצמו, הרמז שבזה הפתח שפותח האדם להתקדש בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, כך נפתחים לו שערי צדק, דבאמת העיקר הוא סייעתא דשמיא... (שם תרמ"ח)

...והכל אמת, כי בני ישראל במעשיהם מעוררין כח המלאכים, כדאיתא שאין המלאכים מתחילין בקדושה עד שישראל פותחין וכו', ואחר כך על ידי כח המלאכים נתוסף כח לבני ישראל, וזה שאמר עושי דברו הוא הנהגתו יתברך את הנבראים, כי עיקר המלאכים הם ממונים על הנבראים, כמו שאמרו רז"ל אין דבר שאין לו מזל למעלה... וכן ענין המצוות שאמרו חז"ל שמכל מצוה נברא מלאך, הוא גם כן כנ"ל, ותיקון המעשה בימות החול הוא על ידי המלאכים, כמו שאמר בזוהר הקדוש, כי בחול מנהיג השי"ת את העולם על ידי מלאך, והוא ענין המלאכות של ימי המעשה, כי אין יכולים להתדבק בבחינת עשיה אם לא על ידי המלאך, אבל בשבת קדש מעין עולם הבא, כמו שאמרו חז"ל כעת יאמר ליעקב מה פעל א-ל וגו', וכן בשבת קודש, שעיקר הרצון של בני ישראל בלי מעשה ומלאכה, והרצון יכול לבא להשי"ת בלי אמצעי כנ"ל... (שם וישלח תרל"ה)

עם לבן גרתי, פירש רש"י הייתי גר, דבר אחר תרי"ג מצות שמרתי, וב' הפירושים ענין אחד להם, להודיע כי בבחינת הגירות העצה על ידי תרי"ג מצוות, דכתיב נר מצוה ותורה אור, כי יעקב אבינו ע"ה הוא בחינת תורה אור, וכשבא למקום מנוחתו לא היה לו שום פחד מעשו ומסטרא דליה, כדכתיב "וילך אל ארץ מפני יעקב", כשנתגלה פנימיות של יעקב אבינו ע"ה, אך מקודם הוצרך לתקן בחינת נר מצוה שהם הארות התורה המתלבשים במעשה גשמיות, ומאירין תוך החושך והגלות, והכל היה הכנה בעבורינו, כי יש בני ישראל שיש להם אחיזה בשם יעקב, ויש בשם ישראל... ונשמות בני ישראל שנשתלחו בעולם הזה נתן לנו השי"ת המצות להיות מלוות אותנו, כמו שאמר במדרש תצא, לוית חן הם, עיין שם... (שם תרמ"ח)

במדרש: יוסף משלו נתנו לו, ידים שלא משמשו וכו'. דקשה להמדרש דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק משלו ניתן לו, ופירוש זה, כי כל המצוות אינם נקראים על שם האדם, כי הכל בעזר עליון, ולכך מברכין קודם המצוה, כי הצויווי מסייע לקיום המצוה, אולם השמירה ממצוות לא תעשה הוא של האדם, רק על זה לא שייך שכר, אך מי שבא לנסיון בדבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה, כדאיתא בגמרא, וזה השכר יוכל להיות גם בעולם הזה, דשכר מצוה, כיון שבא בכח המצוה שהוא מהשי"ת, והוא קדוש, אינו בעולם הזה, וכתוב מי הקדימני ואשלם וכו', אבל בנסיון כמו שאמרו ז"ל רווק הדר בכרך, אינו בכלל מי הקדימני, ואצלו שייך שכר בעולם הזה גם כן... (שם מקץ תרל"ה)

...דאיתא חכמה במלואה עולה תרי"ג,ועל זה אומרין אשר יצר אם האדם בחכמה, ברמ"ח ושס"ה, ואיתא בזוהר הקדוש תולדות, כמו שהאדם מתחלק לתרי"ג, כן העולם, על שם כי האדם עולם קטן, ולכן כתיב כולם בחכמה עשית, והתרי"ג מצות הם קיום הפנימיות של העולם והאדם, וזה "מלאה הארץ קניניך", פירוש שנמצא דביקות בכל מקום אל הבורא יתברך על ידי התרי"ג עיטין ומצוות שנתן לנו הקב"ה בתורתו הקדושה. (שם מקץ תרנ"ב)

 איתא המהדרין נר לכל אחד ואחד, פירש רש"י המהדרין אחר המצוות, והטעם כי עיקר הנס היה לגבור על אותן הרשעים שרצו לבטל בני ישראל מתורה ומצוות, אם כן מי שמהדר ביותר אחר המצוות מתפעל ביותר בימים אלו, ונראה שתקנה זו היה גם אז, שהיו גם כן בבני ישראל כמה מדריגות, הגם שכולם שמחו בעשית המצוות, מכל מקום מי שעושה המצוה מצד החיוב ואונס רחמנא פטריה, אינו מיצר כל כך, אבל המהדרין ומשתוקקין לקיים מצוות ה', להם היתה נפש מרה בגזירת היונים, ובמעשה הנס נתמלאו שמחה, ולכן הוקבע גם המצוה לפשוטים ולמהדרין, ומהדרין אחר המצוות יכולין למצא הארה ביותר בימים האלו.

והנה חילקו מצות חנוכה ומהדרין ומהדרין מן המהדרין, משמע שיש ג' מדריגות בעבודת הבורא, והם בחינת מעשה דיבור ומחשבה, דכתיב נר מצוה הוא בעשיה, תורה אור הוא למהדרין שמשתוקקין אחר המצוות ועושין בהתלהבות, והמצוה הוא להם תורה, וזה בחינת הדיבור, ובכל מצוה תיקנו ברכה לפניה בחינת דיבור, ובאמת הברכה אות היא, שהמצוה חביבה עליו ביותר, וזהו בחינת מהדרין, ויש עוד דרך חיים תוכחות מוסר, הוא התכלית של תורה ומצוות. שיתקן נפשו על ידיהם, ומתעלה לדרך החיים, והוא בכח המחשבה, לכן רמזו מהדרין מן המהדרין מוסיף והולך, כי לאדם שהוא מהלך ומתעלה על ידי תורה ומצוות, וזה גם כן רמז מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל, נר מצוה ותורה אור, ובעל הבית מצויץ באמצע, הוא עיקר התכלית שתורה ומצוות יעשו רשימה בנפש האדם להדריכו בדרך חיים, וכתוב נר לרגלי דבריך, הוא המצוות בעשיה שמתקן הגוף שיהיה מוכן ללכת בדרך החיים, ואור לנתיבתי, שמאיר לו הדרך להיכן ילך, ונפתחין לו נתיבות חכמה. (חנוכה תר"ס)

כי תכלית המצוות הם לזכות על ידם לטהר הלב ולהתדבק בו יתברך, ובני ישראל קודם המצוות היה בהם התשוקה שהוא עיקר המכוון של המצוות, ולא לחנם בחר השי"ת בבני ישראל, כאשר ראה שהם משתוקקים איך לצאת מהבלי עולם להתדבק בו יתברך, ונתן להם המצוות משכו וקחו, שעל ידי המצוה המשיכו עצמם אחריו יתברך, כמו שנאמר "משכני אחריך נרוצה", ומצינו שקיבלו מצוה ראשונה זו בשמחה, כמו שכתוב ויקד העם וישתחוו, וכמו כן וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה וכו', פירוש הגם כי ידעו שהגאולה תהיה על ידי עבודה זו, מכל מקום עיקר שמחתם היתה רק לעשות כאשר ציוה ה' כן עשו. (שמות בא תרמ"ז)

בפסוק משארותם צרורות בשמלותם, אמרו במכילתא, וכי לא היה להם בהמות, רק לחבב את המצוה. כי הנה עיקר תכלית המצוה להיות נשאר ממנה רשימה באדם, כמו שאמרנו במקום אחר פירוש ומצותי תצפון אתך, כאשר עושין המצוות ברוב אהבה ותשוקה נשארת הארת המצוה בנפש האדם, וכמו שאמרו צדיק שזכיותיו חקוקין על עצמותיו, וזה שהיו שיורי מצה ומרור צרורות בשמלותם, רמז על הלבוש שנעשה על ידי המצוות, וכן מה שאמרו חז"ל בפסוק ויקחו להם, למה הקדים לקיחת הפסח, לפי שהיו בני ישראל ערום ועריה מן המצוות, והענין הוא כי ודאי עיקר המצוה היא צורך גבוה, וצריך האדם לעשות המצוה לשם שמים בלבד, אבל הכנת המצוה והתשוקה קודם המצוה ולאחריה, מצד זה נעשה מלבוש הנפש, שהמצוה נותנת ברכה לפניה ולאחריה, וכמו שאמרנו במקום אחר, ממה שאמרו חז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, כמו כן הרהורי מצוה טובים מגוף המצוה, והיינו כי הגם שעיקר פגם העבירה בשורש היא בעשייתה, אבל הקילקול אל נפש האדם מתרבה ביותר על ידי הרהורי עבירה, וכן הוא במצוה, אשר עיקר המצוה צורך גבוה, אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצוה מתקן נפש האדם, וזה שאמרו ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצוות, שכל התקונים שלמעלה מסר הקב"ה לבני ישראל להיות נעשין אלה התיקונים על ידי המצוות שבני ישראל עושין, ועל ידי זה מזככין הנפשות של בני ישראל. (שם תרנ"ט)

הנה אנכי שולח מלאך וגו', כי כל ימי המעשה דכתיב ששת ימים תעבוד, תעשה מלאכה, ואף על פי כן יש קדושה גנוזה גם בעשיה ממש, והוא בחינת מלאך ושליח, כי כל דבר יש בו חיות מהשי"ת, ונשתלח לעולם כדי לעשות רצון השי"ת, שיש מצוות בכל מעשה האדם רק שנתלבש בעניני עולם הזה, וצריך שמירה יותר אל תמר בו, רק לידע כי גם זה מחיות השי"ת כי שמי בקרבו וכו', ועבדתם את ה' וגו' הוא בחינת שבת בלי התלבשות המעשה, כי שבת מעין עולם הבא, ואז והסירותי מחלה מקרבך וכו'... (שם משפטים תרל"א)

...ובאמת נמצא האור הזה בכל מקום, כי הוא חיות כל העולמות, רק שהוא נסתר, כמו שכתוב, וימנע מרשעים אורם, ומוכרח שגם להם יש נקודה מאותו האור, רק שאינו נגלה להם, וכפי מה שאדם עושה כל המעשים על פי התורה ומצות מתגלה אליו האור שיש בכל מעשה בראשית, והיינו דכתיב נר מצוה וכו', שמאיר לאדם לידע איזה דרך ישכון אור, ולכן נקראה התורה לקח טוב, שבאמצעות התורה זוכה האדם לטוב שיש בכל מקום... (שם תרומה תרל"ה)

להעלות נר תמיד... ולפי הרמז נראה שצריך אדם לעשות כל מצוה על דרך להיות נשאר ממנה הארה תמיד ממש, ובלי ספק הארת המנורה היה התגלות אור שמלמעלה, והוא למעלה מן הזמן... (שם תצוה תרל"ח)

...לכן העצה על ידי המצוות הם כלים שיוכל להתגלות ניצוצות מאור הנ"ל בעולם, וזה שאמר ויקחו אליך, כמו שאמרו בגמרא קח לך, כביכול משלך אני רוצה יותר, כי למשה רבינו ע"ה היה נגלה עצם האור, ובבני ישראל בא על ידי המצוות, להעלות נר תמיד, הוא הנקודה שמחדש בכל יום תמיד ממנה מעשה בראשית... (שם תרמ"ב)

במדרש כי נר מצוה, מי שעושה מצוה כאלו מדליק נר לפני הקב"ה, ומחיה נפשו שנקראת נר ה' וכו', שהמצוות הם תיקון הרמ"ח איברים להיות כלי מוכן בגוף לקבל הארת הנשמה, והוא תורה אור שיש לכל נשמה מישראל שורש בתורה, ועל זה אומרים ותן חלקינו בתורתיך, רק שצריכין להיות מקודם כלי על ידי המצוות. ונקרא כל מצוה נר, כי כל התרי"ג מצוות כלולין זה בזה, כמו שאומרים "וכל תרי"ג מצוות התלוין בה", ועל ידי זה שמחיה נפשו, הוא כאלו מדליק נר לפני הקב"ה, רק שצריך הגוף להיות בטל להיות מוכן רק לקבל הארת הנשמה. וזה שאמר במדרש, לפעמים אדם רוצה לעשות מצוה ויצר הרע מקטרג, עד שאתה נותן וכו'... וזה הוא על ידי הכנת המצוות, אז אין מקום ליצר הרע לקטרג, כי אם לא יתן למצוה למה לו חיים, שהכל הכנה לתורה אור כנ"ל. (שם תרמ"ו)

ובמדרש נרי בידך ונרך בידי, הענין הוא, כי נר הוא כלי, ולכן כתב נר מצוה, כי על ידי המצוה נמצא מקום בעולם הזה שיוכל להתגלות אור העליון הרוחני, שהקב"ה רצה לזכות את ישראל כמו שכתוב, כדי להעלותכם, כי הלא יכול הקב"ה לברא עולם הזה בקדושה נגלית, כמו עולמות עליונים, אבל עשה עולם השפל הזה להיות בגשמיות, ולא יהיה התגלות הקדושה, רק כפי תיקון בני ישראל במעשה המצוות, כך נמצא מקום להתגלות הקדושה, וזהו נרי בידך, וכמו כן נרך בידי כי ניתן לבני ישראל מקום בעולמות העליונים, הגם כי אין גשמיות למעלה, מכל מקום השי"ת ממציא מקום שיוכלו לעלות נפשות בני ישראל בעולם הרוחני, כפי עבודתם בעולם הזה לקשר הרוחניות בגשמיות, כן זוכין להעלות הגשמיות להתקשר למעלה ברוחניות... (שם תרנ"ג)

...והענין הוא, כי כל המצוות הם הדרכות לאדם למצא הארות המיוחדים לכל מצוה ומצוה, ובאמת העיקר כשהאדם עצמו מוצא אלה ההארות בלבו, והוא בחינת תורה שבעל פה, דחיי עולם נטע בתוכינו הוא בחינת תורה שבעל פה, וכמו שמצד תורה שבכתב יש זמנים שנותנים שמחה, כמו ששמחת בחגך, וכמו כן על ידי רשימת מילה ותפילין מתכלה הארת הקדושה בנפש האדם... (פורים תרמ"ו)

...ומסיים שם בזוהר הקדוש, כי תלמידי חכמים העושין מצות לשמה, ומגלים למוד ודרך תשובה לידבק בו יתברך שבכל מצוה יהיה נכלל בתורה, וזה ענין ברכת המצוות, שההפרש בין תלמיד חכם לעם הארץ בעשיית המצוה הוא בהברכה ורצון עשייתו, כי גוף המעשים שוין, רק הברכה היא על הציווי, והוא דביקות המצוות בהתורה, שהרי ציווי המצוות הם בתורה, והברכה מברר זה שהשי"ת צונו בתורה כן, ועל ידי הברכה מדבק המצוה בשורשה בתורה כנ"ל. (ויקרא צו תרל"א)

ובזוהר הקדוש בפסוק זה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, פירוש דתורה אור הוא גוף האש, ושם אין כיבוי, כי כל דבר פסולת אינו יכול לכבות גוף האש, כך מכבה נר מצוה, כמו הנר שמתלכלך באיזה דבר נדבק בו וגורם גם כן שלא יוכל האש לשלוט שם, ומתכבה אחר כך, אבל בגוף האור אין ליכלוך מכבה, ואמר כי התלמיד חכם המצוה תורה הוא אצלם, פירוש כי השכל והדעת הוא האור, מה שאינו כן העושה מצות אנשים מלומדה, אין בו גוף האור כנ"ל, וזה אין ביעור חמץ אלא שרפה... (שם תרל"ז)

...והוא בחינת תורה אור ונר מצוה, מצות הם כלים שיתפשט בהם אור תורה, אבל אור בעצמו הוא למעלה מהכלים, והוא אור תורה, וכאשר בני ישראל דבקים בתורה, הגאולה קרובה אפילו בלא עת המיוחד לה, וזה שאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כי אם מקיימים התורה אין צריך לתקן העת. והנה איתא שבת יעשה כולו תורה, כי בימי המעשה יפה תורה עם דרך ארץ, וימי המעשה הם תיקון העת, אבל בשבת אין עשיה, רק לעסוק בתורה... (שבת הגדול תרנ"ז)

...והענין הוא, כי באמת המצוות יש להם טעמים הרבה, ופקודי ה' ישרים ומדריכים את האדם בדרך ישרה, ומטהרים את האדם, ויש להם פעולות הרבה עצמו מספר, אבל שורש המצוות מלמעלה מה שמתעורר על ידי מצוה שלמטה, לזה אין שום בריה מוכנה, רק בני ישראל שעושין רצונו יתברך למעלה בעשיות המצוות, אבל עם הדומה לחמור אינו יכול לעשות רצון בעליו, הגם שנושא המשאוי, אבל אינו פועל בו כרצון בעליו, ולכן נשנו ז' מצוות, הגם דנאמרה ונשנית לכל נאמרה, והנוהגין בבני נח אבל נשנו לומר שבני ישראל מקיימין אותן על פי התורה שמשמים, ואין זה בבני נח, ומפני שבני ישראל מעשיהן מתקשרין למעלה, לכן זאת החיה אשר תאכלו, כי מהאוכל יצא מאכל, ועל ידי אכילת הצדיק מתעלה משהו מזה המאכל למעלה, וזה פירוש חיה אשר לא תאכל, שנדחק באבן עזרא בזה, עיין שם ותבין דברי. (שם שמיני תרנ"ז)

...ויתכן עוד לומר, כי באמת כל תרי"ג מצוות תלויין זה בזה כידוע, ואברהם אבינו ע"ה ששש על המצוה מאד, וידע והאמין כי במצוות ה' כלול הכל, ולכן המשיך על ידי זה כל התרי"ג מצוות, והוא ללמד על הכלל כולו, כי בכל מצוה כפי רוב השמחה ואמונה שיש לאדם בעשיות המצוה, יכול לבא בזה לכל המצוות, רק פתח המילה כבר נפתח על ידי אברהם אבינו, שעל ידה המשיך כל המצוות, אבל באמת הוא ללמד על כל המצות כנ"ל, והיינו דתנן הוי רץ למצוה קלה, ששכר מצוה מצוה, שמצוה גוררת מצוה וכו'. (שם תזריע תרנ"ח)

לכן אמרו במדרש כשושנה בין החוחים, היינו מה שמתקדש אדם במעשה גשמי לעשותה בקדושה כנ"ל, וכן יש לפרש אשר יעשה אותם האדם, פירוש אותם, באמצעות המשפטים והחוקים יתקן כל בחינות העשיה, ואז מעורר החיות שיש בכל המעשים מכח מאמרות הבורא יתברך, ואין לעשות שום מעשה רק בהשתתפות איזה מצוה, כמאמר בכל דרכיך דעהו וכו', וברש"י קבלתם מלכותי קבלו גזירותי וכו', כי בשעת מתן תורה היו בני ישראל קדושי עליונים, שאמרו הזהרו בנשמע, לכן יניחם השי"ת אותם, כי הגם שנפלו ממדרגתם הראשונה, עם כל זה על ידי תיקון המעשה יוכל להיות יותר מעלה כשושנה בין החוחים... אחר כך ניתן עצה על ידי המצוות לעורר החיות כנ"ל, והבן כי קצרתי. (אחרי תרל"ח)

...ומה ענין חבילות של מצוות, אבל הענין שיש מצוות כלליות ונקראו חבילות, כענין השבת שנאמר יעשה זאת, בפרט שהיא כוללת כל המצוות וכל המעשים מתיחדים בזו המצוה, כמו שנאמר דאתאחדת ברזא דאחד, וכן המילה שנקראה ברית, כידוע, ואלה המצוות נאמר עליהם בתחבולות תעשה מלחמה. (שם)

...אך הכל לפי המדריגה, כי האומות היו להם רק ז' מצוות, ובהזידם לעבור עליהם קאה הארץ אותם, וכפי החוק שהיה להם ויצאו מזה החוק לא סבלה אותם הארץ, כי כן בני ישראל לפי החוקים השייכים להם צריכין לשמור את חוקם שתסבול הארץ אותם, וכן שייך בכל פרט כפי מה שמתעלה יש לו חוקים ותורות מה שלא היה לו מקודם, וזה שאמר ובתורתו יהגה, נקרא תורתו... (שם תרמ"ד)

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו', המצוות שנתן לנו הקב"ה וברוך שמו, הם לתקן המעשים, לכן כתוב נר מצוה, כי נר הוא כלי, וכמו כן גוף האדם ברמ"ח אברים שהוא הכלי זה צריך תיקון, וזה היה גאולתנו ממצרים, לכן התחיל הגאולה במצוה ראשונה, כי נר מצוה קודם תורה אור... אך מקודם צריכין לתקן הגוף שהוא בחושך והסתר, וצריכין להסיר החשכות על ידי נר מצוה, ואז מתגלה החיות הפנימיות שהוא התורה... לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום, וצריכין גאולה בכל יום, והוא על ידי המצוות שמאירין לאדם, כדאיתא במדרש, מי שעושה מצוה כאילו הדליק נר לפני הקב"ה, ומחיה נפשו שנקראת נר, והיינו דכתיב וחי בהם, שכל אבר מקבל חיות על ידי המצוה מיוחדת לו, ומעלה ומתקן אותו האבר כענין דאיתא אין מדת הקב"ה כמדת בשר ודם, הוא למעלה מנושאו, וכעין זה בכל מצוה שאדם עושה לפניו יתברך, המצוה מעלה אותו ומדריכה אותו האבר... (שם תרמ"ט)

...הענין הוא, כי אלה המצוות הם תקונים לחטאו של אדם הראשון, ולא בא המדרש חס ושלום לדבר על מעלת אדם הראשון, רק לומר כי בזה מתקנים את החטא... רמז לדבר דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שנכתב לרבותא לשבח המצוות שיכולין על ידי זה להתדבק בעץ החיים, כמו שכתוב וחיי עולם נטע בתוכנו, כלפי מה שכתב פן ישלח ידו וגו' וחי לעולם. והתורה היא הגן עדן ועץ החיים... וכמו שכתוב לעבדה ולשמרה, ודרשו חז"ל לעבדה במצות עשה ולשמרה בלא תעשה, רק אז היה ברוחניות יותר, ואחר כך היה בהתלבשות עוד לבושים, ולכן נתרבו האזהרות ולעולם כן הוא... ובאמת כאותו הענין נתקיים בנו, אחר כך שנתגרשנו גם מארץ ישראל ומבית המקדש, ומכל מקום יש לנו לבטוח כי גם מבחוץ נוכל לתקן ולמצא הארות הראשונות, ולכן ניתווסף עתה סייגים וגדרים יותר, אבל לעולם יש לנו חלק בעץ החיים על ידי התורה ומצוות, הגם שהוא מבחוץ, כענין ויגרש את האדם כנ"ל... (שם קדושים תרמ"ה)

במדרש ישלח עזרך מקודש, מקידוש מעשים שבידך ומציון מעשים, כי כל המצוות שורשם ברקיע בגובה מאד, והמעשים שבעולם הזה הם ציונים ורמזים להשרשים, ולכן מבקשים ויהי נועם ה' עלינו להיות התקשרות למצוות שלנו בשורש העליון, ולכן תיקנו ברכה עובר לעשייתן, ונקרא ברכה ממש, שעל ידי זה יש התקשרות וברכה במצוות שלמטה, והעיקר הוא הכוונה, כי לכל הדברים יש בחינת מעשה דבור ומחשבה, לכן יש ברכה קודם המצוה, שהיא בדבור, והעיקר הכוונה, ואחר כך הוסיפו לומר לשם יחוד, אבל זה העיקר במחשבה, רק שלא לשכוח העיקר הזכירו לומר לשם יחוד, וזה אשר קדשנו במצוותיו הוא שורש המצוות, וצונו הוא בפרט המעשה. (שם תרמ"ח)

...והנה קדושת בני ישראל הוא המצוות, כמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו, כי המצות הם עיקר ציור האדם רמ"ח ושס"ה, ועל ידי קיום כל מצוה ניתקן אותו האבר לקבל הארה וציור אדם, אשר על זה אמרו אתם קרויים אדם, כי בגוף האדם הוא אדם ובהמה, אבל בני ישראל הם כלים על ידי המצוות להיות פושטים צורה ולובשים צורה, ציור אדם בלי השתתפות הבהמיות, ועל זה אמרו ועשיתם אותם, אתם כאילו עשיתם לעצמכם, וכשזוכין לציור הזה הם נר מצוה להתדבק באור תורה, כי התורה ממוצעת בין קדושת הקב"ה לקדושת בני ישראל, כי התורה יש בה חלק הנותן וחלק המקבלים, והמצוות הם בעשיות האדם בלבד, רק שהם נר וכלי לחול עליהם אור תורה, ואז מתדבקין בהקב"ה כנ"ל, זהו והתקדשתם במצוות, והייתם קדושים באור תורה. (שם תרנ"ז)

...אכן כל קדושת המועדות הכל תלוי בקדושת נפשות בני ישראל בעצמותם, כמו שכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל ממש, וחז"ל דרשו על מצות מסירת נפש בג' עבירות, שיש מקומות בנפש ששם עיקר החיות, כדמצינו רמ"ח מצוות נגד רמ"ח אברים, ויש אברים פשוטים, ויש שנשמה תלויה בהם, וכמו כן הגם דאומרים בכל מצוה אשר קדשנו, מכל מקום יש מצוות שעיקר הקדושה תלויה בהם, כענין ג' עבירות אלו... ואיתא בכל מקום שיש גדר ערוה אתה מוצא קדושה, והיינו שכפי מה שמוסר נפשו בעבור שמו יתברך, אם כן המצוה עליו כחומה וגדר שבאין אופן לא יעבור ומוסר נפשו ממש, לכן שורה בו הקדושה שיש קבוע בנפש ישראל, ורק החומר מכסה על הפנימיות... (אמור תרמ"ד)

...כי בכל נפש ישראל נמצאת הקדושה, רק על ידי שנתלבשה הנפש בגוף צריכין לתקן הגוף שיוכל להרגיש הקדושה, ועל זה ניתנו המצוות, כמו שכתב בספר שערי הקדושה, לכוין בכל מצוות עשה להמשיך קדושה לאבר המיוחד למצוה זו, ובלא תעשה לנקות הזוהמא מאותו הגיד, והיינו כמו בחיות הגוף נמשך ממוח ולב לכל אבר ואבר על ידי הגידין, כמו כן בנפש הקדושה מתפשטת בכל האדם בכח רמ"ח מצות עשה שנקראו נרות שמאירין חשכת הגוף, ולכן בני ישראל נמצאת בהם הקדושה. אך בג' עבירות שמצווין למסירות נפש עליהן, הוא שעל ידיהם הוסר כל הקדושה, ועל ידי שכל איש ישראל צריך לשמור הקדושה, לכן צריך למסור נפשו, נמצא ונקדשתי וכו' הוא לעולם... וכמו שבג' עבירות הנ"ל נכרת הגוף מהקדושה, כמו כן יש מצוות גדולות אשר מאירין החשכות של הגוף... (שם תרמ"ז)

במדרש בחקותי, חשבתי דרכי וכו' והיו רגלי מביאות אותי וכו', ופירש אדוני אבי זקני ז"ל על פי המשנה אם אין אני לי וכו', שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו רק הוא, וכמו כן לכל שעה דבר מיוחד, שאינו יכול לתקנו רק בשעה זו, וזהו ואם לא עכשיו אימתי, אף על פי כן אחר תיקון הפרטים צריך להכניסו בכלל, וזה שאמר וכשאני לעצמי מה אני, וזה שאמר אחר שהיה מחשב בפרט למקום פלוני אני הולך, אחר כך היו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות, שהוא הכלל... והענין כי המצוות הם רמזים תלוין באורות עליונים, ועל ידי המצוה במעשה גשמי יכול לעלות מדרגה אחר מדרגה, עד שיהיה לו התקשרות לשורש המצוה, ועל זה איתא מצוה גוררת מצוה, פירוש בכל מצוה יש מדרגות רבות עד מצות ה' ממש, וזה שאמר ואשיבה רגלי אל עדותיך דייקא, שהגם שבתחלה חשבתי דרכי, מכל מקום המצוה מסייעת עד שבא אל מצות ה', והיו רגלי מביאות וכו', פירוש אף שאינו בכח האדם, לכן איתא אם אין אני לי מי לי, כי אדם צריך לפתוח ראשון, ואחר כך המעשים טובים מרוממים את האדם מדרגה אחר מדרגה כנ"ל, וזה גם כן בכלל, וכשאני לעצמי מה אני, כי בלתי סייעתא דשמיא אי אפשר לתקן הכל... (שם בחקותי תר"מ)

...כמו שאמרנו, אשר קדשנו במצוותיו הוא שורש המצוה בשמים, וצונו הוא בדבור התורה, להתעטף, להניח וכו' הוא המעשה, דכמו שיש באדם רוח נשמה, בכל הג' יש שורש התרי"ג מצוות, במעשה הוא תיקון רמ"ח ושס"ה אברי הנפש, בדיבור הרוח, ובמחשבה הוא הנשמה, וכן יש ג' עולמות שיש לכל ישראל חלק בהם, וכולם מתוקנים על ידי המצוות... (שם תרמ"ט)

במדרש ה' חפץ וכו'... והענין דכתיב נר מצוה, היינו כמו הנר הוא בכלי איך להעלות אורה, כן המצוות הם כלים לקבל אור התורה, וכמו שכתוב עושי דברו לשמע בקול, היינו שעל ידי עשיות המצוות יכולין לשמע ולקבל דברי תורה... (במדבר בהעלותך תרמ"ו)

לפרשת ציצית, במדרש אור זרוע לצדיק וכו', זרע הקב"ה מצוות, שאין לך דבר שלא נתן בו מצוה וכו', הענין הוא, כמו שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית, וכמו כן פנימיות החיות שהוא התורה, וזהו ב' הברכות שקודם קריאת שמע, כמו שאמרנו במקום אחר, וכמו כן מתעורר ב' בחינות אלה בבני ישראל ממש, וזה שלא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל... (שם שלח תרמ"ב)

...וזהו רמז המדרש שחביב שלוחי מצוה לפני הקב"ה שדוחה את השבת, שהגם ששורשן של בני ישראל בחינת לי ראש, אבל רצונו ית"ש שבני ישראל ילחמו מלחמת מצוה, וזה בחינת המצוות שהם מסייעין להלחם בכל עת, ושבת הוא בחינת תורה... (שם תר"ס)

זאת חוקת התורה, שיש מצוות שנקראו חוקים, שאין להשיג טעמם, כי המצוות הם מול תרי"ג איברים וגידים, וכמו ביצירת האדם יש כמה אברים וגידים שאין נודע פעולתם בדרך הטבע, רק כפי ציור הפנימי של האדם הם צריכים להיות כך, כמו כן במצוות, ולכן נקראו חוקים, שהם רמזים ורשימות ממדרגה גבוהה שאינה יכולה לבא לידי התגלות, והם אינם מקבלים שינוי, ולכן נקראו חוקים, ולכן יש בהם כח הטהרה כמו שאמרו מי יתן טהור מטמא לא אחד, שהם בשורש האחדות, לכן אין מקבלים שינוי, ולפי שהאדם בטבע ומקבל שינוים, אינו יכול להשיג טעמי פרה... (שם חקת תרנ"ז)

ברש"י, מצוות קלות שדש בעקב... רק הפירוש שיש מצות שתלויין בראש האדם ובלב ובשאר איברים, ויש נגד העקבים והם מצות קלות, כמו שהראש חשוב מן הרגל, ומכל מקום קיום האדם על רגליו, שהם היסוד שהאדם עומד עליהם, כמו כן מצוות קלות להם הקדימה שכל היסוד עליהם. (דברים עקב תרל"ג)

במדרש כי לוית הן הם וכו', חן הוא שורש של כל דבר, והוא עיקר נקודת הטוב שנמצא בכל דבר... והוא בחינת השבת, רמז לדבר ונח מצא חן, ובימי המעשה יש עצות על ידי המצוות איך להעלות כל מעשה לדבקה בשורשה, וזה שאמר לוית חן הם לראשך, לדבק כל דבר בראשיתו, ועל ידי זה יש עוד יתרון, וזה שאמר וענקים וכו', ובזה יתפרש המשך המדרש בפסוק אורח חיים פן תפלס וכו', ומשל הפרדס, כי תכלית המצוות להתדבק בשורש, ולזה צריכין כל המצוות, כמו שכתב במדרש תנחומא על פסוק מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, פירוש מזה הכלל דוקא שנשאר בלב רושם מכל מצוה וממנו תוצאות חיים, ולכן אין נפקא מינה בין קלה לחמורה, אם כי שכרה מרובה, אבל תכלית המצוה לישר הלב, וזה עולה כמה פעמים יותר מכל השכר, רק השי"ת משלם שכר גם על המצוות שעצמותן טוב מאד, יותר מכל השכר... (שם תצא תר"מ)

עוד למדרש אורח חיים וכו', והענין הוא, דקודם החטא כתוב וישם שם את האדם וכו', לעבדה ולשמרה, ודרשו חז"ל במצות עשה ולא תעשה, ואחר כך ויגרש את האדם על ידי שאכל מעץ הדעת טוב ורע, וניתן אחר כך המצוות בגשמיות כמו שהוא בעולם הזה, וצד זה התערובת נמצא קלות וחמורות, שיש מקום שקשה לברר, אבל בשורש המצוות שהם אורח חיים, על זה נאמר פן תפלס לא תדע, כי מצד הידיעה שיש תערובות אינו יכול להשיג המצוות כמו שהם בשורש עץ החיים, ושם כל המצוות הם אחד. ואיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו', והלא התורה ומצוות קודמין לכל הבריאה, רק לזכות את ישראל המשיך הקב"ה התלבשות התורה ומצות בגשמיות, וזה שאמר לוית חן הם, הם מצות מלוות אותך... (שם תרמ"ז)

בפסוק עשיתי ככל מצותך וגו' השקיפה וגו', פירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו. משמע שזה תכלית המצוות, ופירוש שמחתי, הוא לגרום נחת רוח לפניו במרום, זה גמר המצוה לעשות נחת רוח לפניו ית"ש, שאמר ונעשה מצוותו, ואז זוכין לברכה... (שם תבא תרנ"ג)

...וזה שאמר כי המצוה וגו' אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך וגו', פירוש זה הציוי המתחדש בכל יום, אם כן הוא למעלה מן הזמן, מכל מקום לא נפלאת היא, בפיך ובלבבך לעשותו, הם ברית הלשון וברית המעור, מאחר שנקראו בריתות, אם כן הם למעלה מן הטבע כנ"ל, ובאמת על ידי כל מצוה יכולין להתדבק בזה השורש, אבל המצוות שנקראו בריתות הם עיקר כוחן של ישראל, לכן כתיב לא נפלאת היא ממך דוקא, אבל מכל הברואים הוא נפלא ורחוק, מאחר שהם תוך הטבע כנ"ל, ולכן יש ב' אותות בכל יום... (שם נצבים תרנ"ח)

שם משמואל:

ונראה לפרש, דהנה לכאורה קשה במה דקאמר רב יוסף, מהא דתניא ושפך וכסה, שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצוות בזויות עליו, הכי נמי שלא יהו מצוות בזויות עליו, מה דמיון זה לזה, דשם עושה המצוה דרך בזיון, שאפילו לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, להושיט לו ברגל, אבל להרצות מעות כנגד נר מצוה, מה בזיון הוא זה. ועוד שאין זה בשעת עשיית המצוה... ונראה דהנה אסור ליהנות מקודש, והנהנה מהקדש מעל, ואילו היה נר זה נר קדושה היה אסור ליהנות ממנו... ואם כן כשנהנה מנר מצוה הרי מראה שמצוה היא פחותה במעלה מקדושה, וזה עצמו הוא בזיון למצוה, שהיא פחותה במעלה מקדושה... (חנוכה תרע"ד נר ה, וראה שם עוד)

ונראה דהנה אמרו ז"ל (נדה ס"א) מצוות בטלות לעתיד לבא, ולעולם הבא הכל מודים דמצות בטלות בו, ואין בו אלא שהצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, אף דלעולם הבא הוא בגוף ונפש, כמו שהסכימו הראשונים ז"ל, והענין יש לפרש על פי מה דאיתא בחובת הלבבות, דמרעותא דלבא, שהוא מצפון המצוה, זוכין לעולם הבא שהוא עולם המצפון, ומעשיית המצוה בהתגלות בפועל זוכין לעולם הנגלה, דהוא עולם הזה, ונראה להוסיף ולומר, דבעשיה שהיא בנגלה מתקנין את עולם העשיה שהוא בנגלה, ומאחר שמתקנין אותו זוכין לו, ואולי הפירוש שזוכין לו היינו שמתקנין אותו, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא... ולפי זה מובן מאחר דכל עשיית המצוה בפועל הוא לתיקון עולם הנגלה, כל כמה שהעולם מזדכך והולך ומתקרב להיות במדרגה פנימית, באותה מדה נתמעט צורך העשיה, ועל כן בעולם הבא שהוא עולם המצפון לגמרי, ופנימיות בלי חיצונית כלל, אין צורך לשום מצות מעשיות אלא הצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם וכו', ולימות המשיח שהוא ממוצע בין זמן הזה ועולם הבא, איכא לפלוגתא, ואיכא למאן דאמר דגם כן מצוות בטלות בו... (שם תרע"ט ליל ג)

...ואם כן אמר הכתוב לא שההוצאה ממצרים היא סיבה למצוות, אלא אדרבה, המצוות הן סיבה להוצאה ממצרים, שכל עצמה של ההוצאה היה בשביל לעשות המצוות. ויש להבין, דלפי זה יצדק יותר לומר בעבור זה עשה ה' לי שהוציאנו ממצרים, והיה במשמע שהעשיה שעשה ה' לי, דהיינו ההוצאה ממצרים היא בעבור שאקיים מצוותיו, אבל באמרו עשה ה' לי בצאתי ממצרים, משמע שהעשיה שעשה ה' לי היא זולת ההוצאה, אלא שהיתה בזמן ועם ההוצאה. ונראה לפרש, דהנה לבני נח ניתנו שבע מצוות במספר שבעת ימי בראשית, באשר הם נגררין אחר הטבע, כמו שאמר מהר"ל, ולישראל ניתנו תרי"ג מצוות דאורייתא וז' דרבנן, כמספר גימטריא כתר, שכתר מלכות הוא ענין הבדלה, שמלך מושל על העם ואין העם מושלים בו, כן ישראל הם מובדלים ולמעלה מעולם הטבע, והם מושלים על הטבע, ואין הטבע מושל עליהם... ואפילו אחר החטא נשאר בהם כח למעלה מהטבע לשמור את כל המצוות, כי מצד הטבע בלתי מובן איך ביכולת האדם לשמור כל מצוותיה של תורה, מה גם דיני טומאה וטהרה אין בנו מושג איך היו שומרים ישראל... ועל כן עשו וישמעאל כשהרתיק עליהם ליתן להם התורה, שאלו מה כתיב בה, שרצו להבחין אם היא לפי טבעם, אבל ישראל לא שאלו כלל, כי השכילו שכל מה שיצטוו לעשות לא יהיה בכח הטבע למנוע מהם... (שבועות תרע"ז)

וזה החילוק שבין תורה למצות, דמצוות העשויין על ידי אדם רשע טורפין אותן החיצוניים והן שבויין בידם עד שיחזור בתשובה, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה ז' ז')... ולשון טורפין אותן בפניו הפירוש שחוטפין ממנו, מה שאינו כן תורה שאינו נטרפת ומתפגמת כלל... (שם תרע"ט)

ויש לומר שזוהי דעת האומרים מצוות בטילות לעתיד לבא (נדה ס"א), כי רוב המצוות הן לזכרון יציאת מצרים, כמו שכתבו הרמב"ם והרמב"ן... ולעתיד לבא כאשר יהיה גמר התיקון, וכמו אדם הראשון קודם החטא או עוד יותר מזה, תהיה כל העבודה עם הידיעה והבחינה כבריאת שמים וארץ כנ"ל... (דברים ואתחנן תרע"ו)

ונראה לפרש, דהנה רמ"ח אברים יש באדם, ורמ"ח מצות עשה, וכל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה. וכ"ק אדמו"ר זצללה"ה הגיד, דכמו אברי האדם יש בהן שהנשמה תלויה בו, ויש שאין הנשמה תלויה בו, כן הוא במצוות, יש בהן שכל חיות האדם מצד הקדושה תלויה בה, ויש שבהעדרה הוא כמחוסר אבר לבד, עד כאן דבריו. ובזה יש לפרש הא דמצוה אחת יש ששקולה כנגד כל המצוות, כי כל רמ"ח מצוות עשה הנ"ל הן להשלמת רמ"ח אברים, ומצוה זו שהיא כמו אבר שהנשמה תלויה בו, על כן היא שקולה ככל המצוות, שהרי בהעדרה לא יועילו שוב יתר המצוות, כמו שאינם מועילים יתר האברים בהעדר אבר שהנשמה תלויה בו. והנה במאמר הכתוב "כל המצוה הזאת", דמשמע מצוה אחת כוללת כל המצוות היא עוד יותר ממצוה ששקולה ככל המצוה, דמצוה ששקולה ככל המצוות מכל מקום היא מצוה פרטית, אלא ששקולה וכו' כמו אבר שהנשמה תלויה בו, שהוא אבר פרטי, אלא שהנשמה תלויה בו, אבל מצוה כוללת משמע שיש בה כל המצוות ממש, ועל זה אמר רבי לוי שהיא קריאת שמע, והיינו דבאמרו ה' אחד הפירוש שבלעדו אין מציאות לשום נמצא... ועל כן מובן לשון הזוהר הקדוש, לאכללא נפשיה בהאי יחודא, היינו שגם מציאות האדם עצמו איננה מציאות נפרדת אלא נמצאה מאמיתת המצאו, ואם כן מצות קריאת שמע, שהיא יחוד ה', היא עושה בכל אברי גופו יחוד, שהרי כל אבר נכלל בהאי יחודא... ועל כן אף שאין בהעדר קריאת שמע עונש מיתה או כרת, ואיננה שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, מכל מקום הרי היא עוד יותר, שהיא כוללת ממש כל רמ"ח האברים כנגד כל רמ"ח מצות התורה, ועל כן יש בה רמ"ח תיבין. ורבנן אמרי זו השבת, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, והיינו שכל מצוה מקדשת את האבר שעושה בו המצוה, אבל שבת מקדשת את כל פרטי האדם, וכלל כל חומר גופו ממש, ועל כן אפילו עם הארץ אימת שבת עליו, ואיננה כמו אבר פרטי שהנשמה תלויה בו, אלא היא כוללת ממש כל מצוות התורה... (שם ראה תרע"ט)

והנה ידוע דאברי האדם כלולים המה, דהיינו שיש בכל אבר ואבר כח הכולל מכל האברים, כמו שהוכיחו מהא דאין סומא מוליד סומא, ומוכרח דכח העין פתיך גם בשאר האברים. ולפי זה יש לומר, דגם רמ"ח מצווות עשה שהן כנגד רמ"ח האברים נמי כלולות, וכח מצוה זו וסגולתה פתיך נמי בחברתה. וזהו שאנו אומרים בכל מצוה "ותרי"ג מצוות התלויות בה", כי בכל מצוה באמת פתוכים כל תרי"ג המצוות. ובזה מיושב מה שהקשינו שכמה מצוות אינן נמסרות לכל פרט ופרט, ואיך נשלמים איברי הנפש לעומתם, דמאחר שמקיימים המצוות שיש לאל ידם לקיימן, כח הכללי שבהן משלים את איברי הנפש, שהם לעומת שאר המצוות שאי אפשר לקיימן, והרי זה דומה למחוסר אבר שמוליד אדם שלם.

אך יש לומר דכח הכללי שבמצוות הוא מחמת שהן כולן מצוות ה', ובדבר זה הן כולן כאחת, וכמו הכח הכללי שבאברי האדם הוא הנפש המחיה אותם, ובצאת מהם הנפש אין בהם עוד כח כללי, כן בדומה לו מצוות ה' שציווי השי"ת הוא חיות המצוות, והוא הכח הכללי שבהן...

והנה יש לומר דכל מה שאמרנו דהשלמת כל אברי הנפש אפילו על ידי קצת מצוות היא משום הכח הכללי שבהן, זהו רק באם עושין לשמה, רק מחמת ציווי השי"ת, לא לתקות שכר או תועלת אחרת, אז כולן נחשבות כאחת כנ"ל, אבל באם עושה לשם תקות שכר אינו שייך לומר כן, שהשכר הוא בכל אחת בפני עצמה, וחסר מהם הכח הכללי, ושוב אין בכח מצוה אחת להשלים אבר שהוא לעומת מצוה אחרת, ולפי האמור יובנו דברי הרמב"ם, שכתב דבאם יעשה אדם מצוה אחת כתיקונה לשמה בלי תערובת כוונה אחרת, הוא בן עולם הבא, שהוא מטעם הכח הכללי שבכל מצוה ומצוה, ועל כן התנה שיהיה לשמה, בלי עירוב כוונה, דאז חסר הכח הכללי...

והנה העושה מצוות לשמה בלי הבט על תועלת עצמו כלל הוא בבחינת בן, והחושב גם תועלת עצמו להתקרב אל השי"ת, לירש עולם הבא, זה בחינת עבד, ובכל ששת ימי המעשה ישראל הם בחינת עבד, (לבד בני עליה שהם מועטין ונקראין שבתות דחול), ובשבת הם בבחינת בן, כמו שכתבנו בפרשת ראה, ועל כן בשבת זוכין לעשות לשמה, ונחשב כאילו נעשתה כל מלאכת הפרדס שבכל מצוה נכללו כל תרי"ג המצוות... (שם תצא תרע"ה)

...ומעשה המצוה מביא שיהיו ישראל כן במעשה ובפועל, כי העולם הזה הוא עולם המעשה, על כן עיקר המצוות הן במעשה, אך בשמיני עצרת זוכין ישראל מעין העתיד, שאז יהיה העיקר הכוונה והפנימיות, ועל כן יש סוברים (נדה ס"א) שהמצוות בטלות לעתיד לבא, והפירוש הוא, שיזכו לאור המצוה מופשט מן הכלים... (שמיני עצרת תרע"ז)

ר' צדוק:

עצם הנפש הוא כח החיות ומחשבה דבור ומעשה הם לבושי הנפש שעצם החיות מתלבש בהם במעשה הפרטית שעושה, וכן בדבור ומחשבה וכידוע. וכל מצות התורה הם כלולים בג' אלו מחשבה דבור ומעשה ולכך הם מלבושים לנפש, וכן ההיפך בעבירות. וזה טעם שהמשילו רז"ל (סנהדרין מ"ד) הרשעים לאסא דקאי ביני הוצי, דאינו אלא לבוש מלבושים צואים ורעים אבל עצם הנפש הוא חלק א-לוה. ומזו הנפש הוא התענוג כידוע שההנאה והעונג שהנפש מרגשת מאיזה דבר בזה ניתוסף חיות... אבל בעולם הזה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט) שאין אדם מרגיש עונג בנפש מן המצוה, רק לאדם שטוב מטעימין וכו' כמ"ש (שם מ"א), רק התורה מזה האדם מקבל עונג עצום בנפש, והיא נקראת לחם ויין ומים בכתוב כי הוא מזין ממש... (חלק ב צדקת הצדיק רסב עמוד קמה)

והנה מצות התורה חלוקות לדיעות ומדות ומעשים, הדיעות נמשכות מן החכמה והמדות מן הלב והמעשים על ידי כלי המעשה. ופסוק היחוד זהו מצד הידיעה והחכמה, וזהו כלל הדיעות הישרות, אבל עדיין צריך שכל דבר שיצא לפועל כדי שיהיה מבורר שהאמונה ודביקות שלו באמת גמור, כי מה האדם שיבין עד היכן כח הדביקות מגיע, ואם כבר הגיע למדרגה זו... (חלק ג דובר צדק עמוד נד, וראה עוד אדם-מדות)

ראה עוד ערך תורה בחלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רט.

...קורין בפרשת קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, ואף שאין לנו קרבן במעשה, מכל מקום יש לנו האור תורה שבמעשה מצוות הקרבנות, וכמו שאמרנו במה שאמרו (סוטה כ"א) דנר מצוה מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה וכו', ונראה דסבירא לה לגמרא דנר מצוה היינו כמו נר שהוא דולק, ובזוהר הקדוש איתא, דמצוה רק שרדא, והיינו נר ופתילה ושמן בלא שלהבת, ואמרנו שבכל מצוה יש אור, והוא המכוון לשם שמים, וזה נקרא אור תורה, שעיקר התורה קיום המצוות, ומה לי שלומד הפרשה או מכוין כוונת המצוה, רק האור תורה שבמצוה מאיר רק לפי שעה, מה שאינו כן האור תורה, שבקיום מצות עשה של לימוד התורה הוא מאיר לעולם, ועל זה נאמר ותורה אור... (פרי צדיק זאת חנוכה כג)

...וזהו מה שאמר בזוהר הקדוש הנ"ל לבד מארעא קדושא, שקדושת הארץ נצרכה רק אחר שבאו לארץ ועסקו בעבודת הארץ, זה פונה לכרמו וזה לזיתו, והצטרך קדושת הארץ, שעל ידי מצות תרומות ומעשרות ושאר מצוות התלויות בארץ יכניסו בזה קדושה אף בעסקי העניני עולם הזה, אבל כשאדם מפקיר כל עניני עולם הזה ואין לו עסק עמהן, אז אין צריך לקדושת הארץ... (במדבר בהעלותך ח)

חכמה ומוסר:

...הנה הלא היה שם (אש"ל דאברהם) כמה שנים ורבבות אנשים החיה שם, והתורה קצרה לדבר מזה, ועקידת יצחק האריכה התורה פרשה שלמה, להורות כי בין אדם למקום גדולה מבין אדם לחבירו...

אתמול דקדקנו למה ברבוי הכנסת אורחים של "ויטע אשל" קצרה התורה, ובהכנסת אורחים של ג' מלאכים האריכה התורה פרשה שלמה. להורות כי כאן באמת עצם המעשה לא היה כלום, כי הלא היו מלאכים, ואינם צריכים אכילה, ורק הכוונה היתה טובה, להורות לנו, כי העיקר בכל דבר ודבר הכוונה הרצוייה, כענין שאמרו רחמנא ליבא בעי, ורצתה התורה להאריך בזה, אשר אמנם אך מעשה דמיון היה... אך כוונת אברהם אבינו ע"ה היתה טובה, אשר אך זה חביב בעיניו יתברך, ורצתה התורה לגלות בזה, כי גם כל הנחת רוח שהיה לו יתברך מן מטע האשל של אברהם אבינו ע"ה, היה גם כן רק מן הכוונה הטובה שהיתה לאברהם אבינו ולא מהמעשה לבד, כמו שנאמר "ומצאת את לבבו נאמן לפניך"... (חלק א קנב)

והנה יציאת ישראל ממצרים, היש פדיון שבוים יותר מזה, ועל כל אלה התגלות אלקות וכו', ומיציאת מצרים נודעה מלכותו... ונודע כי יעניש לעוברי רצונו, וישלם שכר בלתי תכלית לעושי רצונו, והדומה לזה מהאמונה והשגחה אשר אין ערוך להם... היאומן כי יסופר לעושי מצוה רבה כזאת יחושו לבל יעברו איזה דין תורה?

והנה בפרשת בשלח כתיב, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע" וגו', ומדרש רבה, שלשה ימים הלך משה וחפש ארונו של יוסף וכו', הנראה שלא היה אפשר לצאת ממצרים בלי עצמות יוסף, והכתוב ביאר, כי השבע השביע וגו', ואין רשאים לעבור השבועה, והיה זה לכל הגלגל הנפלא הנ"ל, הרי חומר דין תורה, ומה יהיה הנוגע בדין תורה שלא במקום מצוה, מבהיל, והגע עצמך לו היו שואלין אותנו אם רשאים אנחנו לעבור דין אחד פרטי במקום טובת הכלל ישראל באופן הנ"ל, שנצמח מזה כל תפארת עמנו?

עוד מהנ"ל, הנה כבוי בשבת ויום טוב אסור, אם גם יעמוד מזה חס ושלום הפסד ממון הרבה מאד, עם כל זה משום הפסד ממון לא התירו לכבות אם לא במקום סכנה, ועל סעודת יום טוב מותר, וכמבואר הכל בשולחן ערוך, הא לך דין תורה עד כמה מגיע... (שם קעד)

ויעש כן אהרן, מלמד שלא שינה, המדרש אומר דרשני... ובמדרש וירא אלקים את האור כי טוב... הוי אומר מעשיהם של צדיקים, פירוש רשעים מבקשים רק מצוות גדולות, כמו פקוח נפש, וצדיקים אף במצוה קלה מרבין עסק, כבתמורה, אברהם הניע כל ביתו לג' אורחים ערביים, כי לפניו אין קלות, וזהו למבין האור הגדול הנגנז במעשיו יתברך, אבל רשעים אין להם עינים לראותו, ואהרן דבר קל להטות הפתילה היא אצלו עסק גדול ככל הקשור לפני ולפנים, כי ראה האור הגנוז בזה... (שם רלז)

...ומזה נוכל להבין המתנה היותר גדולה שזכינו להיות מצווים ועושים, כי כל נפלאותיו אשר פעל בשכלו הלא הם יותר נפלאים, לא באו רק ברמז, והעקידה בביאר רחב, ומעתה מי יוכל לשער השמחה הגדולה שזכינו להיות מצווים, והכל בזכות אבינו ע"ה שהוא עשה את המסילה, ואנחנו הולכים על המסילה שלו. אחינו בני הטו אזניכם לדברים הנפלאים האלה, ונבין כמה מחוייב האדם להוציא כח שכלו לפועל ולשעבד חושיו וכחות נפשו לעבודת השכל, כדי שיהא מוכן להמתנה הגדולה של מצווה ועושה... וזוהי כוונתם ז"ל, לשמור את דרך עץ החיים, ללמדך שדרך ארץ קדמה לתורה, זהו דרך שדרך בה אברהם אבינו ע"ה, עד שבא לכלל התורה... (שם רמה)

...ויהיה פירוש מאי דעלך סני כך, רעתך לא תביא עליך במאי דלחברך לא תעביד רע. ובזה הורה לו לשמור הכלל, כי צוויי השי"ת אינם עבודה על האדם, כי אחרי העיון הם לטובת האדם, והאדם המשכיל יבחור לעצמו הטוב שאחרי העיון, ולא מה שנראה טוב בלא עיון רב. ובזה הורה לו דרך נקל לשמור כל הפרטים, כי הכל הם טובת האדם, והטובה יקבל האדם ברצון ובשמחה ובטוב לב... (חלק ב ו)

...ואם תאמר יש בהם מה שאין אנו מבינים טעמם, ואיך משמחים לב, לזה אמר מצות ה' ברה, ולא כשמש אשר רק תוציא אורה ליהנות למראה עיניו, רק למי שיש לו עינים ולא לסומא, מה שאינו כן מצות ה' ברה מאירת עינים, גם למי שאין אורה בעיניו, כי סגולת המצות תאיר עין. כאשר דברנו ב"אתה בחרתנו", כי בזכות האבות שיגעו מאד מאד בעבודת השי"ת להגיע אל האמת, כמאמר חז"ל "שרצו לפני כסוסים" (סנהדרין צ'), ועשו מסילות לנסוע מהרה, ואחר כך כבר יסעו הכל גם הבלתי חכמים להוציא לאור מסילות, כן בזכותם של האבות פתח השי"ת סגולות נפלאות מעשה המצוות, שיהיו כמו כח השכל ולמושכל כן הם כח השכל סגולי לבא על ידם למושכל סגולי, למעלה משכל אנושי. (שם כב)

הנה כמה סכלים הם בני אדם, ואם דבריהם נראים כמושכלים, אבל הם בלי המעשה לאמתו. ולדוגמא, אשכנזי אחד לעג במ"ע שלו מתורת משה רבינו ע"ה על חמץ בכרת, דכיון שאינו אלא זכרון, מה ענשו קשה כל כך. והנה לא ירד לעומקו כל עיקר, דכיון שהזכרון הזה יתד שהכל תלוי בו, מציאות השם, והשגחה, ויתר הדעות הישרות, החיים הנצחיים של האדם תלוי בו, מה הפלא כי ענשו על זה גדול. הראינו לדעת כי כל מצוות השי"ת המצוה בפני עצמה לבד כי היא זכרון יש לה טעם עצמי גם כן, יש במצוות אכילת המצה טעם עצמי, ולמוד נפלא לאדם... (שם סימן קיט)

...בפרשת וירא (בראשית י"ט ל"א) "ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן" וגו', בשכר שקדמה לדבר מצוה, קדמה ד' דורות לכלל ישראל. ועיין בבבא קמא ל"ח, כי לדבר מצוה נתכוונו, ועם כל זה בשביל שלא נתביישה הבכירה להודיע שמאביה נתעברה, ולא עשת כדין, על כן הותר בהם לעשות אנגריא כל ימיהם, והצעירה שדברה בהסתר נאסרו ישראל לעשות בהם אנגריא כל ימיהם לעולם. ובשביל שלא קדמה לדבר מצוה לילה אחת, אבדה ד' דורות שקדמה הבכירה לישראל. הרי ב' כללים יוצאים מזה להנהגת האדם, לראות כמה גדול כח הכוונה לדבר מצוה, ולראות איך הקב"ה אינו מוותר כלל בשביל דבר מגונה שיש בו, תעיין בזה ותשתומם היפוך מהנהגת האדם, אם יראה דבר טוב מוותר על הכל ולהיפוך... (שם סימן רטו)

מצינו בתורה חוקים שטעמם לא נודע, ומשפטים שטעמם נודע, אם רצתה התורה שיהיו כולם סתומים, למה לי משפטים, ואם רצתה התורה לגלות למה לי חוקים?

הענין, כי באמת משפטי התורה הכל לטובת האדם, בין בגוף בין בנפש, ונוכל לומר בזה ענין נכבד, על מה שיעודי התורה כולם בענינים גופניים ולא ברוחניים. וזה כי באמת ענינים גופניים הכל הבל ותוהו אין בהם ממש, אלא כחלום, כנאמר (תהלים צ' ח') "זרמתם שינה יהיו", ואם כן למשכיל אין שייך בזה הצלחה וטובה, שנאמר שירצה להיטיב לזולתו בגופניות, כי אין זה אלא רק כשחוק של נערים, ולפי זה לא היה לאדם להתאמץ על טובת זולתו בגוף רק על נפש זולתו. אבל באמת דרך התורה אינה כן, אלא הזהירה התורה באזהרה גדולה לגמול חסד ולהחיות עניים ולעשות צדקה עם הבריות, יותר מאשר ציוותה התורה לגמול חסד עם נפש זולתו... 

היוצא מדברינו, כי מי שרוצה להיטיב לזולתו בגופניות בכל לבבו, לזה נאה להיטיב לזולתו בעולם הבא, כי נתברר לנו כי הוא דורש טובתו בטוב ובאמת, מה שאינו כן מי שדורש טובת זולתו רק בדברים הרוחניים, אין לנו בירור על טוב לבו, כי שמא אין זה אלא מחמת כי עולם הבא אינו כלום אצלו, ומה היזק יש לו אם ילעיטנו בהבל, ולכן כשרצתה התורה להבין לאדם כי היא דורשת טובתו באמת, יעדה גם בגופניות שנפשו של אדם מחמדתן בטבע, ובאמת הלא עניני עולם הזה הבל הם, ומה שכרו כי ירבה כחול, ועל כרחך זה לנו לעד על השכר הנצחי... 

והנה באמת יש לנו להבין, כי כל מצוות התורה מלבד רוחניותן אנו רואים גם חמדתן בעולם הזה, למשל האדם שיש לו חסרון אחד, כגון אהבת הבצע, כמה מחלוקות ירבה בשביל בצע, כמה לשון הרע גורם, כמה רכילות, כמה שנאות, כמה ביטול תורה... כמה שפיכות דמים היה באשכנז וצרפת בשביל גאוותם, ומזה נוכל להבין כמה הריסות עושה אדם במה שהוא עובר על דברי תורה, גם במה שאין אדם רואה, כגון בחילול שבת, במוקצה, וכדומה... ולכן יש לנו להבין מן החוקים כי גם המשפטים יש בהם טעמים נשגבים, ויעשם האדם בדביקות גדולה, והמשפטים יורו לנו, כי גם פרט קטן שהאדם עובר עליו עושה קלקולים רבים, ולהיפך תיקונים רבים. (שם רמב)

ביארנו מעשה נזיר, הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, דברנו, כי כמו שבתורה יש חדושי תורה ומה הוא, מה שמוציא בשכלו להבין דבר מתוך דבר, כן הדבר במעשה, שאף שאין נביא רשאי לחדש שום מצוה, אבל עם כל זה כל איש ואיש יכול לחדש לו מצוות, והם מצוות ממנין המצוות, והיינו כי באה מצוה כללית של קדושים תהיו, וכתב הרמב"ן ז"ל כי אין ליתן דבר בזה, על כי אין אנשים דומים זה לזה בפרישות, כי יש מי שיכול לפרוש עצמו הרבה לפי בריאותו ויש מעט וכדומה, אבל אמרה התורה בדרך כלל כי כדאי לאדם לעשות גדרים וסייגים לקדושה ופרישות מתאוות העולם הזה... אך נתנו תנאי בזה, והוא כי לכאורה מי שאינו נותן צדקה כלל אין אנו מבקשים ממנו מאומה, והנותן חמשים רובל אנו מבקשים ממנו עוד חמשים, ולכאורה זהו נגד השכל, כי נזיר על שאסר על עצמו יין, באה התורה ואסרה עליו מחרצנים ועד זג. אבל הענין כי ישנן ב' עבודות, עבודת האדם לבעל הבית, ועבודת המלך, עבודת המלך משפט אהב, בדיוק מדקדק עם אנשי החיל כחוט השערה, וכן פסקי דינים מדיוקים כידוע... ורק גילתה התורה מה היא התורה החדשה שהאדם מקבל עליו, ושנעשה תורה שלו במנין המצוות, היינו עבודה מדויקת, מחרצנים ועד זג לא יאכל, אם נטמא פעם אחת כל ימי נזירותו יפול... (שם ער)

...ומעתה אם נדרים שאדם אוסר על עצמו ולא התורה אוסרתו, רק אמרה לא יחל דברו, וגם כי יש רופאים הרבה יודעים ויכולים לרפאות המחלה, כי הרבה תלמידי חכמים הנם בעם ישורון, ובאין חכם, הלא גם ג' הדיוטים מתירין הנדר, ועם קלות הרפואה להמחלה הלזו, עם כל זה אמרו ז"ל (שבת ל"ב) בעוון נדרים בנים מתים, וראה כמה טצדקי (עצות) אנו עושים להנצל מהמחלה הלזו, ערב ראש השנה מתירין נדרים וכו', ולא די זאת אלא בכל תפוצות ישראל אמרינן כל נדרי בפחד גדול, והכל להנצל מעוון נדרים. אם כן איפא מה יהיה עם איסור אשר התורה אוסרתו, אשר אם יתאספו גם כל חכמי ישראל אין בכחם להתירו, והרי אין רופא לרפאות המחלה הזאת... (שם רפג)

והנה למטרה הזאת צריך מאד למדת הסדר על חוט השערה גם לעצמו, ומכל שכן לביתו ומכל שכן לעירו, ומכל שכן למדינה... והנה ענין הסדר הוא להיות מקושרים כל מעשיו לתכלית אחד כן לעצמו וכל שכן לביתו לעירו ולמדינתו... והנה על כרחך תורת השי"ת אין לשנות המעשה כחוט השערה, ומי יודע עד היכן נוגע הדבר, אין לשער ולהעריך, ולכן חובה על האדם ללמוד על מנת לעשות, לידע איך לקיים הדינים, וזה הראה להם משה רבינו ממנו עצמו, שכששינה מעט מהמעשה, שהיה לו לדבר אל האבן, והוא הכה אותו, ראה מה יצא מזה... (שם רפו)

...הענין כי חכמי עכו"ם אינם מבינים ענין מעשה המצוות, ורק בחלק העיון הם מודים, להבין גדולת השי"ת ונפלאותיו ולזכך הלב במדות טובות ותכונות טובות, אבל בחלק המעשה אינם מודים כלל, ובאמת יש מקום לפקפק בזה, כדאיתא במדרש (תנחומא שמיני), וכי מה איכפת ליה להקב"ה אם שוחטין מן הצואר או מן העורף וכו', ובאמת לפי השכל האנושי צדקו דברים, אבל יש במעשה ענין שלמעלה משכל האדם, כמו שדברנו על המשל לקברניט שהשליך החבל, ואמר כל זמן שתחזיק בחבל תחיה, שעל ידי מצוות מעשיות יבין גדולתו יתברך.

והנה כאשר אנחנו רואים מלך גדול הצר על עיר חומה בצורה כמה שנים ולא כבשה, ואחר כך בא אחד והצליח לכבוש את העיר בחכמתו, אם אמנם כשהתחיל להכין ההכנות לכבוש החומה היה ללעג ולקלס, וכי כך תכבש עיר מבצר? אבל כשראו אחר כך כי הדברים שהיו נראים בעיניהם כפתיות בהם כבש את החומה הנשגבה, על כרחם יענו אמן, ויאמרו אין לנו חלק ונחלה להבין חכמתו... וזהו שנאמר "ראה למדתי אתכם וגו' לעשות", דייקא מעשה היא העיקר, ולא תצטרכו להתבייש במעשה בפני גדולי הפילוסופים, אלא לעשות כן בקרב הארץ, בפומבי, ואמרו וגו' ומי גוי גדול אשר לו חוקים, פירוש דברים שאין הדעת נותנת שבדרכים הללו יכבשו חומה, ואף על פי כן כבשו באלה הדרכים, על כרחך שיש בזה חכמה עמוקה אשר נפלאת היא מאתנו, בידיעתו יתברך שלמעלה משכל האנושי... (שם סימן רפז)

שעורי דעת:

כבר ביארנו במקום אחר, כי היחס שבין פעולת האדם במעשה המצוות ובין השכר שיקבל עבור זה אינו כמו היחס שבין פעולת פועל לשכרו, שעבודתו היא במקום אחד, ושכרו ישולם לו ממקום אחר, אלא המצוה גופה תתן עוז ועצמה בנפש האדם ומכשירתה להיות חיה וקיימת לנצח.

לא מליצה נאה היא מה שאמרה תורה "כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם"... ואם אמרה תורה כי הוא חייכם, הרי זו אמת לאמתה, כי המצוה חיים היא לנו. אמנם במושג חיים ישנן מדרגות מדרגות... והנה למעלה מכל אלה הם חיי בן ישראל המקיים תורה ומצוות, שבהם הוא משיג מדרגה עליונה של חיים, שהיא בחינה יתרה מכל סוגי החיים של הנבראים, והנה כל חיים יש להם קצבה, ישנם בעלי חיים שכח חייהם הוא רק ליום אחד... וכח החיים שבאדם נמשך שבעים או שמונים שנה, אולם כח החיים שזוכה לו האדם על ידי קיום המצוות אין לו קץ, והוא לנצח נצחים...

וזהו מה שאמרו חז"ל עבודה זרה ג', "ותעש אדם כדגי הים, מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד הם מתים, אף אדם כיון שפירש מן התורה ומן המצוות מיד הוא מת". שלכאורה אין למשל זה שום מובן לפי פשוטו, אולם זהו הרעיון שכמו שהדג אף לאחר שפירש מן המים עדיין מפרכס הוא מתנועע עוד שעה קלה, מכל מקום כיון שניתק ממקור חייו אין לו עוד כח החיים הזה שנמצא בו בהיותו מקושר למקום ששם הוא מקור חייו, והרי הוא נחשב למת, כן האדם שפירש מן התורה ומן המצוות מיד הוא מת, אף שיש לו עוד איזה כח להיות מפרכס כאן כשבעים שנה, שאין זה אף טפה מן הים לעומת חיי הנצח, אבל חייו האמיתיים כבר אבדו ממנו, כי נתק ממקור חייו, כמו שנאמר "כי עמך מקור חיים"... (חלק ג חיים)

ידועה החקירה שחקרו חכמי ישראל דבר ענין המצוות ועבירות, אם הם בבחינת רופא המצוה על החולה, דהיינו כי השי"ת אסתכל באורייתא וברא עלמא, ולפי ידיעת א-ל דעות היא תרופה לנפש האדם, ועבירה חס ושלום גומרת חלי הנפש... או שהוא בבחינת מלך המצוה על העם, כי המלך גוזר גזירה לפי טעמיו ונמוקיו אשר עמו, וקובע שכר לשומעים לדבריו ועונשים לעוברים על מצותו.

והנה אדונינו מו"ר כבר האיר עינינו בענין זה, כי שני הדברים אמת, כי בודאי נברא העולם על פי תכנית התורה, וכל אשר צותה תורה היא בשביל שמציאות הבריאה כך היא, שכל מצותיה הם מבריאות ומקיימות את נפש האדם בזה ובבא...

והנה כנראה יש הבדל גדול בין בחינת רופא המצוה על החולה למלך המצוה על העם, כי בחינת רופא המצוה על החולה אפשר שיהיה יוצא מן הכלל, אם מפאת כחותיו האינדיבידואליים, או מפני איזה צורך שהשכר מרובה על ההפסד, אבל בבחינת מלך המצוה על העם, אין שום יוצא מן הכלל, זולת מה שנצטוינו בתורתו, כגון עשה דוחה לא תעשה, אבל אם יאמר אדם שיש לו איזה טעם פרטי שלא לקיים התורה ענוש יענש, ולא עוד אלא שגם ענין מלך המצוה על העם אינו דומה ממש לצוויי מלך בהנהגת המדינות, כי שם אין הציווי פועל איזו מציאות, אלא שהעונש הוא חיצוני שמענישים את העובר על מצות המלך, מה שאינו כן צווי התורה, מציאותן היא הרבה יותר חזקה ממציאות הבריאה, כי כל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית, אין מציאותם דומה למציאות הבריאה שנעשה בנתינת התורה, כמו שאמרו חז"ל, אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח וכו'...

בזה מתבאר מה שמצינו במדרש רבה וארא... הפסוק הזה נאמר על שלמה, עמד שלמה והחכים על גזרתו של הקב"ה, ואמר... אני ארבה (נשים) ולא אסור, אמרו רז"ל באותה שעה עלתה יו"ד שב"ירבה" ונשתטחה לפני הקב"ה, ואמרה, רבונו של עולם, לא כך אמרת אין אות בטילה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי... אבל הענין הוא, מפני שבאמת מי שעובר על מצוות התורה אינו מבטל את התורה, אלא היא חיה וקיימת... אבל כאן טענת שלמה מטעם רופא המצוה על החולה נכונה היא, כי הוא ידע את כחו כי רב, כי בחן את כחותיו עד שורש נשמתו, והכיר כי רבוי נשים לא יזיק לו, והוא יוצא מן הכלל, נמצא לפי זה שהוא יכול להרבות נשים, ואינו עומד תחת סכנה זאת. ולכן הלא היה יוצא מזה שגם צווי התורה אינו חל עליו, ועל זה אמרו חז"ל שהיו"ד שב"ירבה" שהוא אות הצווי, השתטחה לפני הקב"ה... לזאת אמר הקב"ה אלמלי לא היה צווי, נכון הדבר שלשלמה לא יזיק, אבל מאחר שהוא צווי התורה, אין הצווי עומד תחת שום תנאי, ואין בו שום יוצא מן הכלל... 

בזה אפשר ליישב גם כן מה שמצינו באבות הקדושים שקיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה, ואף על פי כן נשא יעקב שתי אחיות ועוד. וזה מפני שעד מתן תורה אפילו הדברים שנאמרו בתורה לא היו אלא בבחינת רופא המצווה על החולה, כי בריאת הצווי זהו ענין מתן תורה. ולכן אם מפאת מציאותם שהיתה יוצאת מן הכלל, או מפני איזו חשיבות של צורך אחר... היה ראוי שישא את רחל למרות החסרון שבזה...

ובזה יפתחו לנו שערי אורה בחלוק שבין ארץ ישראל לחוצה לארץ. מצינו בספרי עקב על הפסוק ושמתם את דברי וגו', אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו וכו'... והנה הדבר מבהיל, איך זה אפשר שכל המצוות הן תלויות בארץ ולא תהיה להם שום חשיבות אלא שהם בבחינת סימן וציון? אבל ביאור הדבר כן הוא, כי הספרי מחדש לנו, כי לעם ישראל אין בחינת מציאות הבריאה מכוונת על פי התורה שטבע הדבר מצד ששת ימי בראשית תפעלנה המצוה עליהם לטובה ותפסידנה אותם העבירות, אלא בארץ ישראל ששם משפט אלקי הארץ, ומה שצוותה התורה שנקיים את כל המצוות מלבד אותן התלויות בארץ גם בהיותנו בגולה, הטעם הוא רק בשביל שלא תהיינה חס ושלום המצוות עלינו לזרה ונסתלק מהן לגמרי, ואז לא היתה חס ושלום תקומה לשונאיהם של ישראל גם כשיחזרו לארץ, ולזאת המצוות בחוצה לארץ הן רק בבחינת מלך המצווה על העם, אבל בחינה זו הרבה יותר פועלת במציאות הבריאה והאדם מבחינת ששת ימי בראשית... (שם עמוד קסז)

כוכבי אור:

והנה אחר כך (דברים ו') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", ודרשו חז"ל (ברכות נ"ד) בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע, ויש לפרש כפשוטו, כי יש שני מיני מצוות, אותם שהם כולם קודש לה', כמו לימוד התורה, תפילין וציצית וכדומה, וב' מצוות אשר יסודותם הוא עם דרכי העולם הזה, כמו מצות עונג שבת ואכילת ערב יום הכפורים, יסודתם הוא בתענוגי העולם הזה, רק האדם צריך להקדישם קודש לה'. והנה המצוות אשר אין שייכין לעניני עולם הזה, זהו העבודה ביצר הטוב, והמצוות אשר יסודותם בעולם הזה, וכמו מצות פריה ורביה, וכדומה, יסודותם הוא ביצר הרע, וזהו בשני יצריך, הן ביצר הטוב והן ביצר הרע, צריך להיות בכל לבבך. והנה העבודה ביצר הרע קשה מאד, להפוך היצר הרע לשם ה', וזהו יש לומר המבואר במדרש על הפסוק מי זאת עולה מן המדבר (שיר השירים ג') מי הם אלו שעולים באש ויורדים באש, היינו כי המצוות שכולם קודש זהו עולה באש, והמצוות אשר יסודתם עם היצר הרע זה מיקרי ירידה, וישראל אף כשיורדים צריכים לעבוד את ה' ביצר הרע, גם כן עושים בהתלהבות גדולה, ועל זה תמהו האומות... (חלק א סימן מט)

רבינו ירוחם:

...הנה כי לא באו מצוות התורה לסדר מנהגו של עולם, אלא להיפך, כל הבריאה כולה נבראה בעיקר לשאת את התורה, כי אחרי שיש ענין וסוד של תורת כבוד אב ואם, כי על כן נחקק כן בבריאה, כי יהיו בה מציאות של אב ואם, למען שתתקיים התורה של כבוד אב ואם, וכל הבריאה כולה טפלה לתכלית המצוות. וכן במן אמר הכתוב (שמות ט"ז ד') "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"... הנה כי לא היה המן על מה שהוא עליו, כי אם למען המצוות התלויות בו... הנה מזה עוד יסוד, כי תכלית המצוות ועיקרן הוא ענין הנסיון שיש בקיום המצוות, ולפי דברי החסיד יעב"ץ ז"ל, כי כל הבריאה כולה, כל מציאותה היא, כי היא נושאת התורה והמצוות, נמצא כי תכלית כל הבריאה היא הנסיונות שנתנסה האדם בשמירת המצוות, ובצדק איפוא יקרא זה העולם עולם הנסיונות... (דעת תורה שמות בא עמוד קיא)

...כי על כן תמצא גם בתורתנו הקדושה ענין של כלל, נקודה הכוללת כל התורה כולה, כמו "ואהבת לרעך כמוך, דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת ל"א), וכדומה, כי כנפש כן תורתה, נפשו של אדם אחת היא ושלמה, כי על כן התורה אחת היא, שלמה ותמימה, כל התורה נקודה אחת לה, וכבר אמרו כי כל התרי"ג מצוות כלולים בעשרת הדברות, ועשרת הדברות כלולות באנכי, ואנכי כלול באות האל"ף, ואות האל"ף כלול בהקוצו שלו... כמו שבמחשבה אחת כלולים בה כמה דיבורים. ואמנם כי רק המשכיל הוא יכירם בטרם יציאתם מכח אל הפועל, ובכל זאת ממחשבה אחת יצאו ויפרדו דיבורים רבים ובאמת הנם אחד הם... (שם משפטים עמוד רכא)

...ואנו מדמים שדינים ומשפטים המה חיובים מוכרחים מצד הטעמים שבהם ולא מצד החסד, אבל זה בא מגודל הטעות שבנו, שמצות החסד הוא רק כמילתא דחסידותא בעלמא, אבל לא כן הדבר, ואדרבא, יסוד הענין הוא שגם חסד דינא הוא, כמו שכתוב בגמרא (בבא מציעא פ"ג) דינא הכי, הלאו דלא תגזול אינו כפי שאנו מדמים כפשוטו, כדי שלא לחסר ממון חברו, אבל העיקר הוא מטעם החסד שבו לזולתו אשר נשא נפשו על ממונו, להתחסד עמו שלא יגרום לו כל חסרון וכל צער... וכמו כן הדינים שבין אדם למקום ענין של חסד הוא, ואמנם כי מצינו בפירוש גם ענין של גזילה בבין אדם למקום, כמו שמצינו בגמרא (ברכות ל"ה) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, ועל גזילה כבר ביארנו שכל עיקרו הוא החסד שבו, וכן בכל מצוות שבין אדם למקום יסודם הם חסד, אלא שכאן נצטרך להוסיף הוספה קלה, והוא שהחסד בזה הוא עם הבורא יתברך כביכול, היינו לעשות נחת רוח ליוצרו, והלא זהו באמת יסוד כל הבריאה... (שם תשא עמוד רצז)

כמו שאנו רואין בגידולי אילנות שדרכן של נוטעי אילנות לבחר להם איזה ענפים ותיכף בחיבורם תתדבק הנטיעה ותתחיל לצמוח והיו לאחד, כן הוא בסוד המצוות, לחבר מצוה במצוה, דבר בדבר, וידובקו יחד והיו לאחדים. היינו שכל המחובר לאיזו מצוה יתהוה גם כן מצוה ודבר ה', וזהו ענין שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות (מנחות מ"ג), מפני שממנה יזכרו כל מצוות ה', ומזה יתאחדו ויתלכדו כולם, ומשום כן יש בה קדושת כל המצוות, וכל קדושתן של כל המצוות הנן מאותו הענין, מפני חבורן שמחוברים לדבר ורצון ה', ומשום כן יתאחדו רצונו יתברך וכל הדבר שיגע בו, עד כל הנוגע במזבח יקדש... (דעת חכמה ומוסר ג פג)

...וכאשר אם יטול אדם דבר אחד, אף איזה פרט קל מאיזה דבר אחד בעצם, הלא בזה יתנועע כל גוף הדבר, אם יגע אף בהעלין של האילן בזה ינענע כל האילן, ואחרי כי כל הבריאה היא באמת אחדות גמורה כמו אילן אחד, וממילא הנוגע אף בדבר קל מן האילן יגע בכל האילן, וזהו ענין שאמרו ז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, כי שכר מצוה מצוה, ומצוה גוררת מצוה (אבות ד' ב'), הדברים כפשוטן ממש, מצוה גוררת ממש מצוה, וזהו סוד האחדות, כי כל התרי"ג מצוות כלולים זה בזה, כל הפרטים יוצאים מכלל גדול של מצוה, וכל הפרטים הולכים אל הכלל, וממילא מצוה גוררת מצוה.

ובזה מבואר כי מכל מעלה יוכל אדם לבא לקיום כל תורתנו הקדושה, וכמו שביאר ר"י ז"ל באבות, על אמרם איזהו דרך ישרה שידבק בה האדם, וכולם אמרו על דבר אחד, אכן מזה יבא לכל ההצלחות שבעולם ולכל המעלות, כי כל הבריאה אחדות גמורה, ומצוה גוררת ממש מצוה, וכן להיפוך חס ושלום, ולכן אם קונה אדם איזה דבר טוב, בזה קונה כל הטוב. (שם קי)

ואגיד לכם כלל כולל כל הפרשה, והוא יסוד לה. הראב"ד בהקדמתו לספרו "בעלי נפש" מגיד יסוד ברובן של המצות שצוה הבורא ית' את האדם, "והוא למען ידע האדם כי יש לו בורא המושל עליו". כי אחרי שהקב"ה "הארץ נתן לבני אדם", ו"כל שתה תחת רגליו", הנה ברבות הימים ידמה האדם כי אמנם הארץ שלו היא, והוא הבעלים, ואין זולתו, ואת ה' שכוח ישכח כליל, כי על כן סבב הקב"ה את האדם בכל מעשיו וכל תנועותיו דבר חוק ומשפט להזכר ולהראות כי ה' הבורא והנותן לך כח וממנו הכל... (דעת תורה ויקרא עמוד רלט)

הראינו למעלה היסוד שבמצוה אחת צרור נצח, עיונים נצחיים, עד שלאדם הראשון במצבו היה די לו לעסוק כל ימי חייו רק במצוה אחת, על שליחות אחת צריכים למלאך נצחי, וגם זה אין עדיין מספיק למלאות מעשה אחד, כי מי הוא שיוכל להתבונן בהגידים והעורקים של מעשה אחד עד היכן מגיעה ההסתעפות...

כשרואים שעל פסוק אחד, על דין אחד בתורה יש מסכת שלמה, שכל אחד ואחד מכיר האין סוף ברבוי, איך שמתפוצצים דברים לרבבות חלקים באופן אחד ובאופן אחר, לבד האיכות, הלא גם בכמות גם ברבוי הלא זה בלתי סוף. הנה יוצא לנו מזה הערה נוראה, אחרי שאנו רואים שעל מעשה אחד יש מסכתות שלמות ועיונים אין סופיים, אם כן איפוא הרי למלאות מעשה אחד צריך האדם לעיונים אין סוף... (שם במדבר עמוד סד)

והנה הכתוב קרא את המצוה שיש בה מהלך וטעם, רק בלשון "חיך" (חכו ממתקים, שה"ש ה' ט"ז)... וכל משרת החיך אינה אלא להוות מעט טעם להביא את האדם לידי האכילה... והכתוב כשקרא את המצוה בלשון חיך, הנה זאת אומרת שכל המהלכים והטעמים שתמצא בהמצוה אין להם רב ערך וחשיבות בהתעלות האדם, כל המהלכים והטעמים שבדברי התורה והמצוות הינם אלא רק "חיך" ולא יותר, אלא שבטובו הגדול ית' נתן לנו שמכל מקום מקבלים גם עליהם שכר, "היש חיך מתוק מזה", רוצה לומר כי גם על דברים שיש לך בהם הבנה מהלך וטעם, וגם כן נותנים לך שכר. אבל אמנם כי כל כולם אינם אלא חיך כלפי עצם רוממות המצוה אשר אחרי פעולת החיך, ועת כבר פועלים עצם פנימיותם ועצמיותם של המצות, הלא אז אמנם גם השכבה הראשונה שהתמתקת בה במהלך וטעם, כבר אזל ממך כל טעם, אלא "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", כי הם חיינו וחמדתנו ללא כל מהלך, וזהו עיקר המצוה ודאי... (שם דברים עמוד קב)

הנה כי תרי"ג המצוות נקודה אחת להם, ולנקודה אחת הן כולן, בזוהר נקראים תרי"ג המצוות תרי"ג עיטין - עצות איך לבא אל הנקודה האמצעית. לא הן כלעצמן הנן התכלית, דרכים הן להגיע אל הנקודה והתכלית. נתיבות ישרות לעילאי עילאין שרשא דשרשין, ממנה האצילות לכל, ובה כלולים כל, בסוד נעוץ סופו בתחילתו, ואדם הזוכה ומקיים מצוה אחת מאלה התרי"ג המצוות כראוי וכהוגן, וכדברי הרמב"ם ז"ל שלא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותם לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא - גם באחת כבר בא בנקודה... (שם שם עמוד קיט)

...ולכן גילו לנו חז"ל שממצות משיג האדם אהבה, וזהו מה שבארנו, שיסוד המצוות הוא חיבור ודיבוק, שזהו יסוד התורה, אהבה, חיבור ודיבוק. "לפרוש ממנה איני יכול", ואורייתא ישראל וקוב"ה חד הוא. וזהו באמת הביאור במה שאמרו בספרי שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו, שהמצות עצמן הן הנן סוד האהבה והחיבור... וכל מצוה ומצוה שאדם עושה ענינה הוא התחברות עם הבורא ית'... (שם עמוד קנא)

כבר הזכרנו ושנינו היסוד כי הג' פסיעות הראשונות של מצוה שאמרו חז"ל שהם מלאים קוצים וברקנים, ובמקום אחר אמרו עוד בלשון אחר, כי המצוה תחילתה מר וסופה מתוק, ואמרנו כי באמת אין במצוה כל מר, המצוה באמת כולה מתוק, כולל גם הקוצים והברקנים, אלא רק שהיום עדיין מרגישים הרגש כל שהוא של קושיות, באלה הקוצים והברקנים שבתחילת המצוה, היום עדיין הברכה על יסורים הוא ברוך דיין האמת, אבל לעתיד לבא, כבר יברכו על הכל ממש ברכת הטוב והמטיב, כי אמנם טוב הוא באמת. (שם עמוד רכא)

מכתב מאליהו:

עיקר ותוכן כל המצוות הם המצוות שבלב, גם עיקר מצוות המעשיות היא הכוונה שבה נעשות. ומה שמבחין רבינו בחיי בין חובות הלבבות לחובות האברים, הוא מפני שיש מצוות שבלב שאינן מוגדרות במעשים קצובים, אלא שיכולות לבא לידי מעשה בכמה אופנים, אבל עצם כל המצוות הוא מה שיש מהם בלב האדם, וכל המצוות שבלב צריכים לבא לפועל על ידי מעשה באיזה אופן. וכמו שעיקר המצוות בלב, כן עיקר העבירות בלב, ואף על פי שאמרו חז"ל (קדושין מ') מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, היינו שאינו נידונית כאילו באה לכלל מעשה, אבל בלב ישנה העבירה... (חלק א עמוד קכה)

...וכך פירש הדברים הר"א חבר זצ"ל (בפירושו על ספר מעלות התורה אות ק"א), וזה לשונו, התורה מעלה המצוה למקום עליון ביותר, (הן מקום עליון ביותר בנו הוא בפנימיותנו), כי באמת הס"א מקטרג מאד על האדם, ואינו מניחו לעשות המצוה כתיקונה... דהיינו במילוי כל תרי"ג בחינות שבכל מצוה, וכל אחיזת הס"א הוא בהיות המצוה בסוד נקודה לבד, ולכן על ידי התורה עושה כנפים למצוה לאגנה עלה, והוא מה שכתוב "ואשים דברי בפיך", כי אחיזת החיצונים הוא בין אור פנימי, (אצלנו הוא בבחינת האימות בפנים הלב, דהיינו נקודה הפנימית), לאור מקיף, (בחינת אור מקיף אצלנו, היינו בחינת הידיעה, שאם גם רבות הידיעות, אבל עומדות ומאירות רק מבחוץ, מחיצוניות הכלים, (כל עניני העולם הזה כלי העבודה הן, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' מתשובה), אבל אור המקיף דוחה את החיצונים, (שאם יאהב האדם ללמוד תורה ולהוסיף להרבות לדעת אותה, הרי יגרש היצר הרע מלבו).

הרי ממש מפורשת עצה גדולה זו, ומתבאר בזה למה אמרו תורה ומצוות, ולמה לא נכלל למוד התורה בשאר המצוות, אבל זהו פשר דבר, התורה מגנת על קיום כל המצוות, וזהו גדר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", פירוש, שאם לא ההתקדשות על ידי הדבקות ללמוד תורה, לא היתה שייכת בריאת כל העולם, דרחוק הוא שיקיימו המצוות, אם לא תשמר הקדושה בחלל הבחירה על ידי הדבקות ללמוד התורה... (שם עמוד ריג)

מצינו במצוות שנקראים חיים, כמו שנאמר בתפלה "כי הם חיינו", ויש בספרים הקדושים שקוראים למצוות לבושים, מה הן ההבחנות הללו, והאם אין סתירה ביניהם?

אמנם כן, יש ב' מיני קיום מצוות:

א' המקיים מצוה עם פנימיות לבו, בהרגש, במלחמת היצר ובמסירות נפש, היא הנקראת חיים, יען שהיא מוספת בנפשו בנקודת קדושה שחסרה לו מקודם, והראיה שהוצרך ללחום את יצרו אודותה, וגדר החיים הוא שהשלמת החסרון אשר ירגיש האני וישאוף למלאותו. ב' שמקיים את המצוה מפני שנתחנך בה, מצות אנשים מלומדה, ובחינה זו נקראת לבוש, כי אם גם תחסר בה הפנימיות, מכל מקום יש לה ערך חנוכי, היינו ערך של שמירה שלא יפול מטה, כי מי שהוא מסובב במצוות תדיר, אף שמקיים בחיצוניות לבד, ואפילו שלא לשמה ממש, תריס יש לו בפני יצר הרע, והיינו גדר הלבוש שהוא גדר שמירה, וזוהי בחינת הקדושה שיש במעשה המצוות גרידא אף שמקיימן שלא לשמה, כי המעשה עצמה יש בה קדושה. ולכאורה צריך עיון, דאם אין כוונה איך שייך בזה גדר עבודת השם, ואם אין כאן עבודה, איך שייכת קדושה? אבל הוא כנ"ל, כי המעשה עצמה פועלת בנו בבחינת שמירה, אבל אין בחינה זו נקראת חיים, דחיים רוחניים כמו חיי העולם הבא אינם אלא בבחינת חידוש ותוספת בפנימיות האדם... (שם עמוד רכד)

...וזהו ביאור מה שאמרנו בשם הגר"ח מוולוזין זצ"ל, כי שכר מצוה מצוה, היינו שהמצוה עצמה היא השכר, וכאשר יקיים האדם מצוה לשמה, אז הנה הוא כבר בעולם הבא, אלא שלא ידע, ואחר כך כשהסתלק מן הגוף יכיר ויתברר לו. ואמר א' מגדולי הדורות כי אין הצדיק בעולם הבא, אלא שהעולם הבא בתוך הצדיק, והיינו כנ"ל, כי הויה הרוחנית אשר בנו היא היא בחינת עולם הבא, והיא היא הדביקות באמת, הדביקות בו יתברך... (שם עמוד רפה)

 אבל צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ובחירה אחת תהיה עדיין קיימת, הבחירה לעלות למדרגה גבוהה יותר מבחינת גן עדן, הנה בעבודת אדם הראשון היו כאמור ב' בחינות, לעבדה ולשמרה, מצות עשה ומצות לא תעשה שבבחינה ההיא, בחינת הלא תעשה היתה שלא יאכל מעץ הדעת, אשר תוכן ענינה מבואר לעיל, ובחינת העשה, ענינה היה שיבטל גם בחינת ידיעה זו על אפשרות ידיעת הרע, עשה הנו גדר של עליה, ובחינת עלייתו היתה לבא לידי השגה אמיתית וגמורה שגם ידיעה זו מקומה בהסתר ובדמיון, כי דבר שהבורא יתברך אסרו אין לו מציאות כלל... וכזאת היתה עבודתו החיובית של אדם הראשון, מצות עשה שנצטוה להתעלות למעלה מכל אפשרות הוה-אמינא של השגת ידיעת טוב ורע... 

והנה לעתיד ישנה הבטחה שלא יפלו הצדיקים למטה ממדרגת גן עדן, וממילא ברור שלא תהיה עבודתם בבחינת לא תעשה, וכח השטן יוגבל מלהסית לחטא מעין אכילת עץ הדעת, אך עבודת האדם תהיה בגדר העשה הנ"ל, עבודה פנימית להתעלות למעלה מגן עדן... (חלק ב עמוד קמח)

...צריך לברר איפוא מהו העיקר, אם תורה או מעשה המצוות? יש תורה שהיא מצוה, ויש מצוה שהיא תורה. כיצד? בתחלה, קודם שעמל ויגע בה, ועדיין לא נעשה קנינו תורתו, נמצא שהאדם לומד תורה, אבל עוד לא דבק באור התורה, על כן למודו הוא בגדר של מצוה, וכיון שלומד על מנת לעשות, יכול הוא להגיע על ידי למודו לידי מעשה בדרך של מצוה גוררת מצוה, ובבחינה זו נאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, שהתלמוד נתלה במעשה, אולם גם בבחינה זו יש בו עדיפות על שאר מצוות, כי הרי זולת ענין המצוה שבלמוד, מגלה הוא גם בנוגע לשאר מצוות את חיובן ואת אופני וגדרי קיומן.

במדרגה גבוהה מזו האדם דבק בלמוד, עד שהתורה נעשית חייו ממש, כאמרם ז"ל שעל ידי שטרח בה, לבסוף נקראת על שמו (עבודה זרה י"ט), פירוש, שנעשית עיקר מציאותו. אז בהתדבקו לתורה, הריהו דבק באור התורה ממש, ובזה הוא דבק בהקב"ה, ובודאי זהו תכלית כל המצוות, לכן בבחינה זו התלמוד גדול מכל המצוות, הרי לפנינו תורה שהיא מצוה, ותורה שהיא דביקות ואור.

אחר כך, כשהאדם דבק בתורה, זוכה הוא עוד שאור התורה נכנס ומתפשט בכל מעשיו, כל מעשה שעושה יהיה חדור מאור תורתו, ושוב על ידי עשיית כל מצוה מתחזק בו האור, ובכל מעשה ומעשה הריהו קובע בעומק לבבו את אשר למד בתורה, ובזה הריהו זוכה לקיום המצוות בכוונה ובדביקות, נמצא שהמצוה הופכת לתורה, כי עשייתה יוצרת דביקות ואור... (חלק ג עמוד נח)

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות סוף מכות, שכתב על משנת רבי חנניא בר עקשיא, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו', ואלו דבריו ז"ל: כי המצוות בהיותם הרבה וכו' יעשה האדם אחת מהם בחייו על מתכונתה ושלמותה, וכך תחיה נפשו באותו מעשה וכו', והוא מה ששאל רבי חנניה בן תרדיון, והשיבו כלום מעשה בא לידך וכו', על דרך שלמות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העולם הבא.

הרי כי בהגיע האדם למדרגה אשר היה אך רגע של מעשה אחד על דרך שלמות, היינו אך טוב ולא בתערובת, זהו שורש החיים הנצחיים שלו, כי אי אפשר לחיי נצח בתערובת הרע, שאין נצח לשקר. הרי הדברים מפורשים וברורים ונורא הדבר מאד, ומשום זה נאמר בתורה בויכולו "לעשות" אחר כל יום הששי, כי מתחילה היתה עבודת האדם שלילית, אך לא תעשה שהיא עבודת הלב והמחשבה, אך מכיון שנכנס היצר בנפשו, העבודה היא יצירת הטוב מן הרע, וזה אי אפשר אלא במעשה, והיינו מצות עשה, כי המעשה היא המסננת ומבדלת בין טוב לרע, והרי היא הפועלת ועושה רושם ברע, ולא המחשבה לבדה, ומצוות לא תעשה המה לשמור על חלק הטוב שבנפש... (שם עמוד שכא)

...ובזה אני נזכר מה ששמעתי בשם מוח"ז זצ"ל, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה הוא תנאי, שאם הוא כך בסוף כל סוף אזי היה כדאי כל עבודת שלא לשמה, ואם לא יצא לשמה, אזי כל העסק של שלא לשמה אינו כלום, כי מאומה לא ישא בשכרו, וברור ומובן הוא זה, כי אי אפשר לשקר שיהיה בבחינת אמת. לפי זה מובן עד כמה ההכרח להשתדל בכל היכולת שבכל דבר ומעשה יהיה לכל הפחות קרטוב קטן של לשמה, וזה אי אפשר אלא על ידי מוסר, דבלא זה אפשר שכל מעשי האדם יהיה רק ביזנעס (עסק) של ממון וביזנעס של כבוד ותו לא מידי. (שם עמוד שלד)

כתב האר"י ז"ל שמי שנשתקע בטומאה רחמנא ליצלן ואין בו קדושה שהשטן יינק ממנו, פירוש שנתמלאה סאתו ועומד להתבטל - אזי השטן מפתהו לעשות מצוה שתינק הקליפה ממנו. וזהו מה שנאמר "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי" וגו' (תהלים נ'), כי על ידי זה יש יניקה לסטרא אחרא...

ויש עוד בחינה בזה, שהשטן משתמש במצוות לכסות על עבירות גדולות, למען לא יתעורר האדם לומר כבר חטאתי יותר מדאי, אלא יחשוב, אם גרוע אני בדבר זה, אבל מעשי גדולים בצד אחר. ועל כן מוצאים שבני אדם מכסים במצוות בין אדם לחברו על עבירות בין אדם למקום, וכן להיפך. וזהו גם כן בחינה בענין "ולרשע אמר מה לך לספר חקי", ומי יוכל להנצל מכאלה.

מאידך מצאנו היפך זה, "אם רעב שונאך האכילהו לחם" וגו', ואז"ל דמיירי ביצר הרע (סוכה נ"ב), ו"האכילהו לחם" היינו "הטריחהו במלחמתה של תורה" (רש"י שם), ואין חוששים לבחינה הנ"ל? אלא המצוות של השטן הן חיצוניות בלי התלהבות, וכאן הביאור הוא שיתמסר לתורה בהתלהבות, כמ"ש רש"י. וזהו כחה של תורה: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירם למוטב" (ירושלמי חגיגה א' ז'). כאן עצה ברורה להנצל, המאור שבתורה... (חלק ה עמוד מז)