מקושש

(ראה גם: דור המדבר, צלפחד)

ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים, אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה יעשה לו. ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה. (במדבר טז לב)

זהר:

אמר רבי חייא, כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, מאן עצים הכא ומאן הוא דא, אלא דא צלפחד, והוה דייק על אלין אילנין הי מנייהו רב על אחרא (ז"א ומלכות), ולא חשש לכבוד אדונו והחליף בין שבת לשבת, הדא הוא דכתיב כי בחטאו מת, בחטא ו', (שהוא פגם בז"א שנקרא) ו' (דהוי"ה) הוא מת, ומשום זה היה דינו סתום ולא נתפרש דינו, כדינים אחרים, (כי כתוב מקושש עצים סתם), משום שדבר זה צריך להיות בחשאי, סתום ולא גלוי, ועל כן לא נאמר בגלוי, והקב"ה עשה כבוד לכבודו...

רבי יוסי אמר שאר עצים (שהם ע' שרים החיצונים) עם שבת היה מקושש, (שהיה מקיש ומשוה מעלת ע' שרים למעלת יום השבת), וקבל עונשו בשעתו ונתכפר עונו, ועל כן נתקשה משה בדין בנותיו, שלא היה יודע אם נתכפר (עונו), והיה לבנותיו חלק ונחלה (בארץ) או לא, כי כיון שהקב"ה הזכיר שמו, שכתוב כן בנות צלפחד דוברות, נודע שנתכפר עונו... (שלח יא, ועיין שם עוד)

ספרא:

ויניחהו במשמר, ולא הניחו מקושש עמו, ושניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה, שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו, וכן הוא אומר לפרוש להם על פי ה', מלמד שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו. (אמור פרשה יד)

ספרי:

וימצאו איש מקושש עצים, תולש מן הקרקע, אתה אומר תולש מן הקרקע, או איש עצמו ושמו מקושש, תלמוד לומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים, הא מה תלמוד לומר וימצאו איש מקושש עצים, תולש מן הקרקע, ומי היה, צלפחד, דברי רבי עקיבא, נאמר כאן מדבר נאמר להלן מדבר, מה מדבר האמור להלן צלפחד, אף מדבר האמור כאן צלפחד, רבי יהודה בן בתירה אומר עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש היה, אם מי שאמר והיה העולם כיסה עליו ואתה מגלה עליו, אלא מאין היה, מן המעפילים היה...

וימצאו איש מקושש עצים, מגיד שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש, ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש, עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר וימצאו איש, ומה תלמוד לומר ויקריבו אותו, מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מיכן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרים בהם מעין מלאכתן...

ויניחו אותו במשמר, מגיד שכל חייבי כריתות נחבשים, כי לא פורש מה יעשה לו, והלא כתוב מחלליה מות יומת, ומה תלמוד לומר כי לא פורש, אלא לא היה ידוע באיזו מיתה ימות, עד שנאמר לו מפי הקודש.

ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש, לדורות, רגום אותו באבנים לשעה, כל העדה, במעמד כל העדה, אתה אומר במעמד כל העדה, או כל העדה כמשמעו, תלמוד לומר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, הא מה תלמוד לומר כל העדה, במעמד כל העדה... אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, ואמר יודע היה משה שמקושש במיתה, אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת, ראויה היתה פרשת מקושש שתכתב, אלא שנתחייב מקושש שתאמר על ידו, לכך מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. (שלח קיד)

תלמוד בבלי:

תנו רבנן מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש, ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יהודה בן בתירא, עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק, ואלא הא גמר גזירה שוה, גזירה שוה לא גמר, אלא מהיכא הוה, מויעפילו היה. (שבת צו ב)

אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכן היה רבי שמעון השקמוני אומר... ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו, ללמדם שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. (בבא בתרא קיט א)

ורבי נחמיה חבישה מנא ליה, יליף ממקושש, ורבנן נמי לילפי ממקושש, מקושש בר קטלא הוא, ומשה לא הוה ידע במאי, לאפוקי האי דלא ידעינן... (סנהדרין עח ב)

תנא דבי אליהו רבא:

...לכן לא יאמר אדם בלבו לעצמו אני אהיה ירא שמים ואוהב את הקב"ה על מנת שאעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה, כי זהו סימן רע וחלק רע וגזירות קשות באות עליו, אלא כך יאמר אדם בלבו, אני אהיה ירא שמים ואוהב את הקב"ה על מנת שלא אעבור אפילו על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, וזהו סימן טוב וחלק טוב לו, ואין חטא בא על ידו, תדע לך שכן הוא, שהרי כשהיו ישראל במדבר מה נאמר בהם, ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, אמר הקב"ה למשה, מפני מה איש מקושש עצים ביום השבת, אמר משה לפניו, רבונו של עולם, איני יודע, אמר לו הקב"ה למשה אני אומר לך, כי בכל ששת ימי חול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו, ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חלל זה את השבת, באותה שעה אמר לו הקב"ה למשה, משה, צא וברור להם מצוה אחת שיהיו נוהגים בה בשבתות ובימים, טובים, זו מצות ציצית... (פרק כו)

תרגום יונתן:

והוו בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבת אשתמודע להון ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון, קם גבר מדבית יוסף אמר במימריה איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא, ויחמון ית סהדיא ויתנון למשה, ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי, ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל. (במדבר טו לב)

אבן עזרא:

במדבר - לדעתי מדבר סיני, וכבר הזכרתי למה נסמכה הפרשה, גם יתכן שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל. (שם)

אברבנאל:

ויהיו - להמפרשים היה אחרי מרה, ואין לסבול אי הסדור שיצא מזה, אלא היה אחרי מרגלים, ועשה גם כן ביד רמה, מכחיש החדוש והבריאה. מקושש - יצא חוץ לתחום ואולי חטב עצים. כי לא פורש - לא ידעו מיתתו או אם מיתתו בידי שמים. (שם)

הכתב והקבלה:

ויקריבו אותו - מיתור 'אותו' למדים התראה, וצריך לקבל ההתראה, דלחז"ל רצה להראות שאף על פי שנגזרה עליהם מיתה חייבים עדיין במצוות. (שם)

מלבי"ם:

במדבר - לחז"ל היה מיד אחרי מרה, ושניתן להם המן ויצאו מן העם ללקט... מקושש - בא על אוסף ועל תולש, וימצאו - לשון מצא בא על דבר מחופש, משמע שמשה העמיד שומרים כי היתה בשבת שניה של מן. מות יומת - הספרי בשטת ר"י שהיתה הוראת שעה, כי לא התרו בו לסקילה, והוראת שעה היתה על סקילה, כי על מיתה ודאי התרו בו. (שם)

רש"ר הירש:

מקושש - מחלוקת אם היה תולש מעמר או מעביר ברשות הרבים, שלכן מקדים ויהיו בני ישראל במדבר, שרק אז המדבר רשות הרבים... המוצאים אותו - לציין שעשה מעשהו בהכרה מלאה, למרות שהתרו בו. מה יעשה לו - באיזו מיתה יומת, והתרו בו סתם, לר"י (סנהדרין ע"ח) אין זו התראה, והומת כהוראת שעה. (שם)

פרי צדיק:

בזוהר הקדוש מאן עצים הכא וכו'... הענין הוא דהנה יש עץ החיים ויש עץ הדעת טוב ורע, ועל ידי תשובה יכולים לעשות מעץ הדעת טוב ורע שיהיה טוב מאד, ויהיה זדונות נעשין כזכיות, והיה גם כן עץ החיים. וחשב המקושש שאפשר שרצון השי"ת הוא כן שיקלקלו מקודם ואחר כך יעשה תשובה, ושיהיה נעשה מזה טוב מאד ויהיה עוד במעלה יותר, כמו שאמרו (ברכות ל"ד) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, והיה חושב שנכון כן אפילו לכתחלה להוציא האור מתוך החושך, וזה שאמרו במדרש, (הובא בתוספות בבא בתרא קי"ט) דלשם שמים נתכוין, שיהרג, וידעו ישראל שאף אחר הגזירה חייבין במצות... אבל טעה בזה, שהוא רק בדיעבד, אם קלקל ועשה תשובה אחר כך, אז יתברר לעתיד אם יהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו... אבל לכתחלה בודאי חלילה לחשוב כן, ואסור לסמוך על זה, והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, רק הוא לא אמר אחטא ואשוב, שהוא לשם שמים נתכוון, רק טעה בדעתו... (שלח ו)