מקלל

(ראה גם: מקלל אביו ואמו, קללה)

 

אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאר. (שמות כב כז)

לא תקלל חרש ולפני עוור לא תתן מכשול, ויראת מאלקיך אני ה'. (ויקרא יט יד)

ספרא:

לא תקלל חרש, אין לי אלא חרש, מניין לרבות כל אדם, תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. (קדושים פרשה ב)

תלמוד בבלי:

...המקלל עצמו וחבירו בכולן (בשמות הנ"ל) עובר בלא תעשה, יככה ה' אלקים וכן יככה אלקים, זו היא אלה הכתובה בתורה, א-ל יככה ויברכך וייטיב לך, רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים...

תנא, ארור בו נידוי, בו קללה, בו שבועה. בו נידוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה... בו שבועה דכתיב, וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' וגו'... המקלל עצמו וחברו וכו', אמר רבי ינאי ודברי הכל, עצמו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, וחבירו דכתיב לא תקלל חרש... (שבועות לה א ולו א, וראה שם עוד)

משנה תורה:

כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה, שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא, אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, ולא דיין ונשיא בלבד, אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה, שנאמר לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש, שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו, ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה.

המקלל את המת פטור. הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב למה ייחד לאו על דיין ולאו על נשיא, לחייבו שתים...

המקלל עצמו לוקה, כמו שקלל אחרים, שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, (אמר אברהם אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי), כגון י-ה ואלקים, וש-די וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים, כגון חנון וקנא וכיוצא בהן. הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנוים, כך אם קלל בכל לשון חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים. וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי... 

אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשאר כל חייבי לאוין, אבל אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי, כגון שאמר ארור פלוני... אינו לוקה. אף על פי שאינו לוקה אם חרף תלמיד חכם מנדין אותו, ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כפי מה שיראו, שהרי בזה את הזקן, ואם חרף עם הארץ עונשין הדיינים בדבר כפי מה שהשעה צריכה לו לפי המחרף ולפי זה שנתחרף. אף על פי שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו, אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם אף על פי שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב... (סנהדרין כו א והלאה)

ספר החינוך:

שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר לא תקלל חרש, ובא הפירוש עליו, מי שאינו שומע קללתך, ולשון ספרא, אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש בחיים, יצא המת שאינו בחיים. אף על פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל, ואיזה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער, ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרש המצוה שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו, כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין ענין זה אמרו ז"ל (מועד קטן י"ח א') ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם. ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב' י"ז), ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים בנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעל בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע.

ואפשר לומר עוד כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות שלום ביניהם, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב"ם ז"ל אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך. ונראה לי מדבריו שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעסו ואל פחיתות המדות.

מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (שבועות ל"ה א') שאסור לקלל בשום ענין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות... או בכינוי מן הכינויין, ובכל לשון שקלל בשם או בכינוי חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הריהן בכלל הכינויין, ומה שאמרו (שם) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד...

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר עליו וקלל בשם או בכינוי אחד מישראל מזיד ויש עדים והתראה לוקה, שזהו אחד משלשה לאוין שאף על פי שאין בהן מעשה ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות לוקין עליהן... (קדושים מצוה רלא)