משה   ערל שפתים

(ראה גם: משה-נבואה-ופרעה)

 

ויאמר משה אל ה' בי א-דני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי. (שמות ד י)

וידבר משה לפני ה' לאמר, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. (שם ו יב)

זהר:

מהו ואני ערל שפתים, הרי בתחילה כתוב, לא איש דברים אנכי וגו', כי כבד פה וגו', והקב"ה השיב לו, מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, הכי יעלה על דעתך שלא היה כן, ואתה אומר ואני ערל שפתים, ואם כן היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם. אלא הוא סוד, משה הוא קול (דהיינו ז"א שנקרא קול), והדבור שהוא המלה שלו, דהיינו מלכות), היתה בגלות, (ועל כן) היה משה ערל (שפה), לפרש דברים, ומשום זה אמר ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמלה שלי, (שהיא המלכות), היא בגלות שלה, ואין לי מלה, ואני קול בחוסר מלה, שהיא בגלות, ועל כן שיתף הקב"ה את אהרן עמו, (במקום המלכות, שהוא שושבינא דמטרוניתא).

תא חזי, כל זמן שהדבור, (הוא המלכות) היה בגלות, נסתלק ממנו, (מן הדבור) הקול (שהוא ז"א), והמלה היתה ערלה בלי קול, כשבא משה, בא הקול (כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול), ומשה היה קול בלא מלה, משום שהמלה היתה בגלות, וכל זמן שהדבור היתה בגלות, הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה, בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור,  דהיינו ז"א עם המלכות), ואז דיבר דבר, זה שאמר וידבר אלקים את כל הדברים, (בבחינת) קול, (בלא דבור), וכך הלך עד שקרבו האלה, ואז נמצא משה שלם בדבור כראוי, כי קול ודבור היו יחד בשלמות.

ועל זה התלונן משה, על שהמלה חסרה ממנו, חוץ מזמן ההוא (שהמלכות דיברה לרגוז עליו, בזמן שכתוב, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (הרע לעם הזה וגו'), מיד וידבר אלקים אל משה, (שהמלכות שהיא סוד מלה, הנקראת אלקים, דברה אליו קשות, כי דבור יורה שלשון קשה, שרגזה עליו, על מה שאמר ומאז באתי אל פרעה וגו', הרי שהמלכות התחילה לדבר עמו, אף על פי שהיתה בגלות, והוא מטעם שהדבור לא היה אלא להראות רוגז). תא חזי שכך הוא, כי הדבור התחיל לדבר והפסיק, והקול (שהוא ז"א) השלימו, זהו (שמסיים) הכתוב, ויאמר אליו אני ה', (אשר ה' הוא ז"א), והוא משום שהדבור היה בגלות ועוד לא הגיע זמנו, לדבר, (ועל כן דבר עמו ז"א).

משום זה משה לא היה שלם מתחלה (שיהיה לו) מלה, (שהיא המלכות), שהוא קול (הצריך למלה), והוא בא בשביל הדבור, להוציאו מן הגלות, כיון שיצא מן הגלות, והתחברו הקול והדבור ביחד בהר סיני, נשלם משה ונרפא (מן ערל שפתים שלו), ואז נמצא קול ודבור יחד בשלמות. תא חזי, כל הימים שהיה משה במצרים שרצה להוציא את המלה מן הגלות, לא דבר המלה, שהיא הדבור, כיון שיצא מן הגלות, והתחבר קול ודבור, מלה ההיא שהיא דבור, (דהיינו מלכות), הנהיג וניהל את ישראל, אבל לא דבר עד שקרבו אל הר סיני, ופתח בתורה, שכך ראוי להיות... (וארא סו, ועיין שם עוד)

מדרש רבה:

...אמר רבי פנחס הכהן, אמר משה, אני איני איש של דברים, ואיני רואה כאן דברים, כי האדם שאני הולך אצלו עבד הוא, ואינו מקבל מוסר, שנאמר (משלי כ"ט) בדברים לא יוסר עבד, אם איני הולך לרדותו איני הולך, מיד ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם, אמר לו אם אין אתה איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם, ואני עשיתי אלם מי שחפצתי... ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים, היה כמו כן, אלא לעשות בך נס אני חפץ, בעת שתדבר, שיהיו דבריך נכונים, שאני אהיה עם פיך, הדא הוא דכתיב, ואנכי אהיה עם פיך. מהו והוריתיך, רבי אבהו אמר, מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ, כמו דאת אמר (שמות י"ט) או ירה יירה, רבי סימון אומר, בורא אני אותך בריה חדשה, כמה דאת אמר, (שם ב') ותהר האשה. (שמות ג כ)

אותיות דרבי עקיבא:

...שבשעה שאמר משה לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים נזדעזעו כל בריות שבעולם ואמרו ומה משה שהוא עתיד לדבר עם שכינה במאה ושבעים וחמש מקומות, והוא מבאר כל אות ואות וכל דבר ודבר וכל פסוק ופסוק שבתורה בשבעים לשון הוא אומר לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים, אנו על אחת כמה וכמה. ועל שאמר משה הן אני ערל שפתים זכה לבסוף להיות שליח בין גבורה לישראל, שנאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם, שאפילו מטטרון אינו יכול לעמוד בין הגבורה לבשר ודם, ובשביל שאמר משה כי כבד פה, זכה שאמר לו הקב"ה פה אל פה וגו', ובשביל שאמר לא איש דברים אנכי, זכה לבסוף אל הדברים אשר דבר משה... אמר לו הקב"ה למשה, משה משה, אתה אומר לי כי כבד פה וכבד לשון אנכי, הרי אני נותן לך פתחון פה ומענה לשון יתר מכל באי העולם, שלא יהיה כל חדרי תורה וכל גנזי חכמה שיש לי במקום שלא תפזרה על ידך לכל באי העולם, שנאמר ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך... (ד"ה פי)

ילקוט שמעוני:

עד שלא זכה משה לתורה כתיב בו, לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל מדבר, שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה. וכן לעתיד לבוא, ועלהו לתרופה, מי שהוא אלם לועט מתרפא לשונו ומצחצח מיד בדברי תורה, שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא תורה, שנאמר מזה ומזה הם כתובים.. דבר אחר למה הדבר דומה, לאחד שהיה מוכר ארגמן, והיה מכריז ואמר הרי ארגמן, הציץ המלך ושמע קולו, קרא אותו ואמר לו, מה אתה מוכר, אמר לו ולא כלום, אמר לו אני שמעתי את קולך שאמרת הרי ארגמן, ואת אומר ולא כלום, אמר לו, מרי, ארגמן הוא, אבל אצלך ולא כלום, כך משה אצל הקב"ה שברא את הפה ואת הדבור אומר לא איש דברים אנכי, אבל אצל ישראל אלה הדברים. (שמות פרק ג, קעב)

אבן עזרא:

איש דברים - יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו, או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות... והאומר ששכח לשון מצרים אינו נכון, כי הוא אומר ב' דברים, כבד פה וכבד לשון, ועוד נלמד מתשובת השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, שאינו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד, שהיה כבד פה, שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציא בכובד, וזה הוא טעם ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך, אמר שיורנו אשר ידבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו. (שמות ד י)

רמב"ן:

...ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן, גם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצווך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו. והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו, אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר, שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה... (שם)

חזקוני:

כי כבד פה - שברחתי ממצרים בקטנותי, ושכחתי לשון מצרי, אבל אהרן יודע לשונם. (שם)

רבינו בחיי:

לא איש דברים - ...אמרו במדרש משה נתגדל בפלטרין של פרעה, והיה נוטל כתרו ומשליכו לארץ, ורצה המלך לדונו להריגה, ואמרו לו אצטגניניו, זהו שאמרנו לך שהוא עתיד להושיע את ישראל ולהחריב מלכותך, נתיעץ פרעה עם חכמיו... מה עשה, הביאו לו קערה אחת נתנו בתוכה זהוב אחד וגחלת של אש, אמרו אם הוא נוטל הזהוב בידוע שהוא בן דעת וחייב מיתה... ומלאך בא והטה ידו ונטל הגחלת והכניסה לתוך פיו, ונעשה ערל שפתים. ולפי המדרש הזה יאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי מנעורי, כל שכן עתה שאני זקן, ואתה לא רפאתני... וכתב רבינו חננאל מה שהזכיר שני דברים, כבד פה וכבד לשון יורה, כי משה רבינו לא היה צח הדבור באותיות זשרס"ץ שהן אותיות השינים, זהו שאמר כי כבד פה, גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת, ועל זה אמר וכבד לשון. (שם)

דרשות הר"ן:

אבל עיקר הענין, כי הנביא ראוי שיהיה שלם בכל השלמות, שהם ענין נכבד בעיני ההמון למעלה הכללית, כי הוא שלוח אליהם למען יהיו דבריו נשמעים, ואם כן איך יתכן שתחסר למשה רבינו מעלת הדבור, ואין ספק כי אחרי המעלות השכליות ומעלות המדות אין שום מעלה שתהיה ראויה יותר בנביא מזאת, להיותו צריך לדבר מתמיד בפני עמים רבים, עד שהיותו נקרא נביא מצד דבורו תמיד, כי שם נביא מלשון ניב שפתים. וראינו עוד שמשה רבינו ע"ה נפלא מזה, איך היה אחרי שנבחר לנביא לא הוסר כובד פיו ולשונו, והוא אומרו לא איש דברים אנכי וגו'... ולא השיב השי"ת בזה רק מי שם פה לאדם, ולפי הנראה אין התשובה על ענין התימה כלל...

והתשובה על זה: כי מהיות התורה וקבולה היותר גדול שאפשר שיהיה במין האנושי ראוי לעם שיקבלוה שינתנו הוראות חזקות שהתורה ההיא אמיתית, ושיוסר כל ספק מאותן ההוראות ומהענין כלו בכללו, שאינו בא כי אם בכח אלקי, ועל זה נמשך יציאת מצרים כולו, שרצה השי"ת שיתחדשו אותות בגאולה ההיא, שהוא בלי ספק התחלת התורה אל כל ישראל, למען ידעו כי הנמנעות בחק הטבע אינם נמנעות בחק השי"ת, שיתחדשו אותות בגאולה ההיא, שהיא בלי ספק הפנה היותר גדולה בדת, ומי שיכפור אותה יכפור את הדת בכללה, ויבטל גמול ועונש לגמרי. ובהיות זה קוטב התורה אשר עליו תסוב הגאולה שהיא הקדמה לתורה, ירצה השי"ת שיתפרסם זה הדעת בארץ מצרים...

ולזאת הסבה נשלם משה בכל שלימות נביא, להאמין שענינו בכח אלקי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדבור הצח, למען לא יחשב שהיות כלל בני ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו יהיה להמשכם אחר צחות דבריו, כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדבור, שימשיך לב ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, וזה הדבר כלו בהפך במי שהוא כבד פה, כי גם האמת ממנו לא יקובל כי אם בחוזק הגלותו. ולזאת הסבה היה כבד פה וכבד לשון בהשגחה גמורה... וזה מה שהשיבו השי"ת מי שם פה לאדם וגו', כלומר כי כמו שהדבור לאדם הוא קנין מורה על כונה ממנו, כן העדר הדבור לאלמים מורה על כונה ממנו... (דרוש ג)

ספורנו:

לא איש דברים - מורגל בלשון למודים, מתמול - בהיותי גר, שלשם - בהיותי בבית פרעה, מאז דברך - אף על פי שהיתה נפשי מדברת אז באור פני מלך. כבד פה - באין כלי הדבור מוכנים לא פניתי לכך. (שמות ד י)

הלא אהרן - אם היתה הכוונה לשלח איש מוכן לדבר, הלא אהרן אחיך הלוי - בעל חכמה כאחיו, דבר ידבר - מעצמו בלשון למודים... (שם שם יד)

אלשיך:

מי שם פה - על תמיהת משה אם משלחו מדוע לא תקן פיו, מה שהיה רק אחר כך במתן תורה, אמר לו מי נתן פה לאדם הראשון... ועתה לך - כי תתרפא רק אחר כך, ובכל זאת ישמע פרעה אליך, כי אהיה עם פיך. (שם שם יא)

מהר"ל:

לא איש דברים אנכי, יש להקשות, משה שהיה לו כל המעלות, ואף שלימות הגוף היה לו, כמו שאמרו על קומתו ובכל דבר, איך היה זה שלא היה איש דברים, והוא נחשב מן השלימות. דע לך כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר ואין כח בלתי נבדל מן החמרי כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה רק במנוחה, כמו שהוא לאוזן ועין שפעולתם במנוחה, וזה ענין שכלי, כי הגשמי פועל בתנועה, ולכך לא היה למשה כח הדבור, שהוא גשמי... ואם קשה מה שיתבאר לקמן אצל פה להם ולא ידברו, ששם משמע כי הפה הוא עיקר האדם, אין דבר זה קשיא למבין, כי הדבור בעצמו אין ספק, כיון שהוא על ידי תנועה הוא פועל גשמי, אבל הוא על ידי שכל, שיודע לצרף הדבור... ולא היה חסר למשה אלא חתוך הדבור, והוא בודאי פועל גשמי... וכאשר תבין זה, תבין גם כן מה שאמרו רז"ל פרק המפלת כשהולד יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה, למה אמרו סטרו על פיו, כי הוא זה אשר אמרנו לך, כי הפה שנעשה בו אדם חי מדבר גשמי, הוא משכיח ממנו כל התורה... ונקרא זה הכאה על פיו, כי כן גמר צורה של כלי, נקרא מכה בפטיש, המכה על הכלי בגמר מעשה זהו גמר מלאכתו, כך גמר צורתו שהוא חי מדבר הוא נעשה על ידי גמר פיו, ששם כח הדברי והגמר הוא הכאה, ושם נגמר ונעשה האדם מורכב מן הנשמה השכלית וגוף. וזה כי פועל הדבור על ידי גוף, ואי אפשר זה בלא נשמה שכלית... ולכך אמר משכח ממנו כל התורה כולה, שהיה קודם חבור הנשמה השכלית בגוף למד כל התורה, והיה שורה בטובה כל זמן שלא היה חבור לו אל הגוף הגשמי.

וכאשר משה היה נבדל לא היה נוטה אל הגשמי, כי אם אל המעלה הנבדלת, היה חסר גמר פטיש זה, ולכך אף אחר שיצא לאויר העולם ידע כל התורה ותחסרהו מעט מאלקים, לכך היה חסר לו דבר זה... (גבורות ה' פרק כח, וראה שם עוד)

של"ה:

עוד נבאר מה ענין אלהים שנעשה משה, על דרך הפשט נוכל לתרץ על פי מה שנקדים מה שכתב הר"ן בדרשותיו... ודברי פי חכם חן. אמנם מנוגד לזה מה שכתב משה ידבר והאלקים יעננו בקול, כי תירוץ הר"ן, דבשביל מתן תורה נעשה ערל שפתים, ואדרבא, הוא להיפוך, שערלות שפתיו נתרפא בשעת מתן תורה, שמשה ידבר והאלקים יעננו בקול, בקולו של משה, והנה היה פלא בדבורו שנתפשט בקרב מחנה ישראל, שהיה ג' פרסאות, והיה נשמע בבירור אף שהיו קולות וברקים וקול שופר חזק, נמצא דברי הר"ן אינן קיימין. ונראה לתרץ קושיות הנ"ל על פי המדרש בסיפורי משה רבינו ע"ה, שהוזכר שם כשהיה נער קטן מורכב על כתיפו של פרעה... ומשם נמצא ערל שפתים כי נכוה בגחלת, והנה עתה כבוא משה להתרות בפרעה במכות גדולות ונפלאות, והיה אהרן נביאו, ואז כשראה פרעה שמשה מתרה בו, וראה שהוא ערל שפתים, שהרי אהרן הוא נביאו המדבר, ואז זכר פרעה במעשה שהיה שלקח העטרה מעל ראשו, אז ראה פרעה והבין למפרע שרוצה ליקח עטרה מראשו, ועם כל זאת לא היה כח ביד פרעה לעשות נקמה בו, וזהו "ראה נתתיך אלהים לפרעה"... (תורה שבכתב וארא)

רמח"ל:

ואודיעך בזה סוד גדול, כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם, אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו, ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, אין התורה נשלמת. אך האמת הוא, שעל זה אמרו שמשה הוא כבד פה וכבד לשון בגלות, והענין כי סיני הוא הפה כנ"ל, והיה ראוי שיהיה פתוח ברווחה להוציא התורה בכל חלקיה, ומפני שבאו הערב רב וגרמו סיתום לתורה, גורמים במאסם אותה למשה שלא יוכל להוציא כל מה שהיה ראוי, ובאמת אינו מוציא אלא מעט, והוא סוד עתידה תורה שתשתכח מישראל, והנה כלל החלקים האלה נאמר בהם הכל יהא מונח עד שיבא אליהו, כי ישלים הוא בעד הכל, ואז מיד משה יפתח פיו ברווחה ויצאו כל האורות לאכול לשבעה... (אדיר במרום דף כ, ועיין שם עוד)

אור החיים:

מי שם פה - היה לו לבטח בו, וכיון שכן ירפאהו רק לעת הצורך, או רוצה לומר היה לו להתבונן כי האילמות לאיזה תכלית הגון, או שנתחייב במעשיו ויש לו לתקן, ולצד חששו שלא יאמינו אמר לו ואנכי אהיה עם פיך. (שמות ד יא)

מלבי"ם:

...ולי עוד טעם בזה, מצד שמשה היה מוכן להיות נביא תורה, והיה צריך שלא יוסיף אפילו אות אחת מדעתו, רק הדברים אשר ישים ה' בפיו, לכן היה בהשגחת ה' שיהיה כבד פה שבזה ידעו כולם שה' הוא הדובר בו, והוא אשר שם הדברים בפיו, ואם כן מה שהיה משה אלם וכבד פה, לא היה העדר, רק פעולת פועל, שה' שם אותו אלם בכונה, כי מצד תולדותיו היה ראוי שידבר ככל האדם, כי נולד בשלמות בלי שום חסרון כלל. (שם)

שפת אמת:

בפסוק הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ואני ערל שפתים, פרשנו כבר, כי על ידי שבני ישראל לא שמעו, לכן הוא ערל שפתים, כי הנביא נתנבא בכח שמיעת בני ישראל, כדכתיב נביא מקרבך וגו', והנה כתוב שמעה עמי ואדברה, ואמרו חז"ל אין מעידין אלא בשומע, וזה היה עיכוב י' הדברות, והיה הדיבור בגלות כל זמן שלא הוכנו המקבלים לשמע דבר ה'... (שמות וארא תרנ"ט)

במדרש, תורה מרפא הלשון, מקודם כתיב לא איש דברים אנכי, משזכה לתורה אלה הדברים וגו', כי מה שאמר משה רבינו ע"ה לא איש דברים אנכי וגו', הגם כי בודאי ידע את עצמו, כי הוא מובחר שבישראל, אך אדרבא, הוא הדבר לאשר משה רבינו ע"ה כלל הדעת של כל בני ישראל, לכן כל זמן שלא היו בני ישראל מתוקנים לא היה איש דברים, כי דבורו כולל כללות הדבור של בני ישראל. ושמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל, פירוש כבד פה וכבד לשון, כי לא היה יכול להוציא תעלומות ופנימיות רצונו מכח אל הפועל, פירוש גם כן בעבור כי לא היו בני ישראל מוכנים עדיין להיות נמשכין אחר רצון משה רבינו ע"ה והנהגתו אותם, אמנם כאן כתיב "דבר משה וגו' ככל אשר צוה" וגו', שהיה יכול לדבר עמהם כרצונו, והיה זה סימן כי הם מוכנים לבא לארץ ישראל, לכן נגמר אז הנהגת משה רבינו ע"ה ונמשכו אחריו... (דברים תרל"ז)

שם משמואל:

במדרש, מרפא לשון עץ חיים, משה עד שלא זכה לתורה כתיב ביה לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו, והתחיל לספר דברים... ויש להבין למה לא דייק המדרש שנתרפא לשונו במה שאמר כל התורה כולה עד הנה? הנה כבר כתבנו בשם המהר"ל ז"ל שכבידות הפה לא היה גרעון למשה, רק באשר כח הדבור בא מכח הרכבת גוף ונפש, שהרי בהמה ותינוק, באשר אין להם כח הנפש, וכן הנפש לבדה אינם יכולים לדבר, ועל כן משה רבינו ע"ה, באשר היתה נפשו נבדלת איננה מוטבעת בגוף, על כן היה כבד הפה. וכתבנו שם, שמאחר שזכה לתורה ונזדכך גופו יותר ממלאכי השרת, על כן לא היה גרעון לנפש להתאחד עם הגוף, ועל ידי כן נשלם אצלו כח הדבור. 

והנה במה שכתב מהר"ל והנפש לבדה אין לה כח הדיבור, לכאורה יקשה ממעשיות שהובאו בש"ס, שהמתים מספרים זה את זה, וכמו כן מצינו במלאכי השרת וקרא זה אל זה... אבל הפירוש הפשוט שאף שהנפש בעצמה יש לה דיבור, הוא רק נשמע לנפש כמותה, וכן מלאכי השרת זה אל זה... ודבור של מלאכי השרת אל בני אדם הוא באחת משתי אלה, או שהשומע נביא, ובעת נבואתו מובדלת נפשו מהגוף ונתבטל כח חושי הגוף, ושוב שומע הדבור בחלקי נפשו לבד, או שהמלאך מתלבש בלבוש גוף. ולפי זה יש לומר, שכל דור המדבר, באשר היה דור דעה, ואחר שקבלו את התורה נעשו מזוככים והיו במדרגת הנפש, על כן היו יכולים לקבל הדיבור ממשה, אף אם לא היה לשונו מתרפא, ועיקר הראיה שנתרפא לשונו הוא ממה שדור באי הארץ היו יכולין לקבל ממנו הדבור, וזהו ענין משנה תורה.

או יש לומר, שבכל התורה הרי היתה שכינה מדבר מתוך גרונו, ואין הדיבור מתייחס אליו, רק משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרה, וכנראה שבמשנה תורה לא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו... אם כן אם לא היה לשונו מתרפא, לא היה יכול לומר הדברים כהווייתן... (דברים תע"ר)