(ראה גם: דור המדבר-עגל)
ויחל משה את פני ה' אלקיו, ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. (שמות לב יט)
וישב משה אל ה' ויאמר, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. (שם שם לא)
וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אד-ני ילך נא אד-ני בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו. (שם לד ט)
ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו... ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא... (דברים ט יח)
ואתפלל אל ה' ואומר אד-ני אלקים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך, אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה. זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם, ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר. והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה. (שם שם כו)
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה, וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך. (שם י י)
תא חזי, מה בין משה לשאר בני העולם, בשעה שאמר לו הקב"ה למשה, ועתה הניחה לי וגו' ואעשה אותך לגוי גדול וגו', מיד אמר משה וכי בשביל (טובתי) אעזוב דינם של ישראל, (ולא אבקש רחמים עליהם). עתה יאמרו בני העולם, שאני הרגתי אותם משום שאמר לי ואעשה אותך לגוי גדול, עתה טוב לי שאמות ולא יכלו ישראל. מיד ויחל משה וגו', ביקש רחמים עליהם ונתעוררו רחמים על העולם.
ואמר רבי יצחק, בהתחלה, שביקש רחמים עליה, מה אמר, למה ה' יחרה אפך בעמך, וכי מלה זו, למה, איך אמר אותה משה, והרי עבדו עבודה זרה, כמו שאמר עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו ויאמרו אלה וגו'. ומה אמר למה. אלא הכי למדנו, מי שמרצה לחברו (בעד אדם שחטא לו), אינו צריך לעשות אותו החטא גדול, אלא שימעט החטא לפניו, ואחר כך יגדיל החטא לפני האחר (החוטא, ולפיכך אמר משה לפני הקב"ה), למה (יחרה אפך, ואחר כך פנה לישראל והגדיל החטא), שכתוב אתם חטאתם חטאה גדולה, ולא הניח להקב"ה, עד שמסר עצמו למיתה (על ישראל), דכתיב ועתה אם תשא חטאתם וגו', והקב"ה מחל להם, שכתוב, וינחם ה' על הרעה וגו', ונח לא עשה כן, אלא בקש להנצל ועזב כל העולם.
ובכל שעה שהדין שורה בהעולם, אומר רוח הקודש, ווי שלא נמצא עוד כמשה, שכתוב, ויזכור וגו', איה המעלה מים וגו', שכתוב ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, כי הוא העלה אותם מן הים בתפלה, ומשום ששם את עצמו בתפלה על ישראל בהים, נקרא על שמו, המעלם מים, שהוא העלה אותם מן הים. (נח קפ)
אמר רבי אלעזר, אף אברהם לא עשה בשלימות כראוי, נח לא עשה כלום, לא זה ולא זה, אברהם תבע משפט כראוי, שלא ימות צדיק עם רשע... אבל מי עשה בשלימות כראוי, זה משה, כיון שאמר לו הקב"ה סרו מהר מן הדרך וגו', מיד מה כתוב, ויחל משה את פני ה' אלקיו וגו', עד שאמר ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ואף על פי שכולם חטאו, לא מש משם עד שאמר לו סלחתי כדבריך, (הכי גרסינן, לא זז משם עד שמחל הקב"ה לישראל, הדא הוא דכתיב וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, וכתיב ויאמר ה' סלחתי כדבריך). (וירא רכ)
...ונאמר בך לך רד, שם רומז ירידה שלך בגלות הרביעית, לך, כמו לך לך מארצך, (דהיינו גלות), כאן (בשם משה), יש ש', שבה ג' קוין, בסוד), הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלש עם גבר. כאן (בג' קוין של) הש' נרמז לך, לך ג' פעמים בגלות, (ובגלות) הרביעי, רד, בשביל בת יחידה (שלך, דהיינו המלכות), שהיא כלה שלך שנפלה. וזה שאמר (בגלות רביעית), נפלה לא תוסיף קום, ומיד שאתה תרד בשבילה תקום עמך, וזה הוא השבת אבדה שלך. (משפטים שעג, ועיין שם עוד)
אמר רבי יוסי, אין עוד אב רחמן על בניו כמו הקב"ה, ומקרא הוא שכתוב, כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו'... ואף על פי שהפחיד והרים הרצועה, באה אמו והחזיקה בזרוע ימינו, ונשארה הרצועה במקומה ולא ירדה למטה, (והדין) לא נעשה. כי בעצה אחת היו שניהם, זה שהפחיד, וזו שהחזיקה. ואם תאמר מנין לנו זה, הוא מדבר שהיה בגלוי, שכתוב לך רד כי שחת עמך, התחיל (הקב"ה) להרים הרצועה, ומשה שלא היה יודע דרכה של האם, (דהיינו להחזיקו בימין ולעכבו), היה שותק, כיון שראה הקב"ה כך, רמז לו ודפק בו, ואמר, ועתה הניחה לי. מיד הרגיש משה, ואחז בזרוע של הקב"ה, שכתוב, זכור לאברהם, שזה הוא זרוע ימין, (דהיינו חסד), ומשום זה לא הוריד הרצועה.
ואם תאמר, אמא (דהיינו מלכות), שהיא רגילה לאחוז ברצועה של המלך, איפה היתה, שהניחה הדבר למשה, שאלתי ואמרתי ודאי איני יודע בירורו של הדבר, עד שנהיה לפני המאור הקדוש... (תשא נב, וראה עוד דור המדבר-עגל)
ועל כן בני רחימאי, כיון שרצו להמשיך השם אלקים, (שהוא שם המלכות), ובצד אלקים נבנה המעשה, על כן אלקים קדוש, שהוא אמא, (דהיינו המלכות), שאוחזת תמיד בזרוע המלך ומסלקת הרצועה, לא היתה שם, ונצרך לו למשה להיות שם במקומה, כיון שרמז לו הקב"ה הסתכל (והבין).
ג' פעמים רמז לו, אי משה רעיא מהימנא, כמה כחך חזק, כמה גדול גבורתך, ג' פעמים רמז לו, שכתוב ועתה הניחה לי, הוא א', ויחר אפי בהם ואכלם, הרי שתים, ואעשה אותך לגוי גדול, הרי שלש. וחכמת משה (לעכב הרצועה) היתה בג' רמזים אלו, שאחז בזרוע ימינו, כנגד הניחה לי, (שהוא סוד החסד), ואחז בזרוע שמאל, כנגד ויחר אפי בהם ואכלם, (שהוא גבורה), והתחבק בגוף המלך (שהוא ת"ת), כנגד ואעשה אותך לגוי גדול. ונתחבק בגוף ובב' זרועות מצד זה ומצד זה, (דהיינו בכל ג' ספירות הנ"ל), לא היה יכול להתנענע (לעורר דין, לאיזה צד בעולם. זה היה החכמה של משה, שמן הרמזים של המלך הכיר בכל אחד מהם באיזה צד יתגבר, ועשה בחכמה. (שם קב, ועיין שם עוד)
אבל תא חזי, משה, כסידר תפלתו בשביל ישראל, האריך בתפלה זו, משום שהיא תפלה העומדת למעלה (בז"א), וכשסידר תפלתו בקצרה, (דהיינו שהתפלל) על אחותו, לא האריך בתפלה זו, משום שעומדת למטה (במלכות), שכתוב א-ל נא רפא נא לה... (פקודי תעג, ועיין שם עוד, ומשה-תפלה)
תניא אמר רב' יוסי, בזמן שבני אדם נמצאים חייבים לפני הקב"ה, הצדיק ההוא הנמצא בעולם הקב"ה מדבר עמו, כדי שיבקש רחמים על העולם, ויתרצה להם. מה עושה הקב"ה, מדבר עמו מאלו רשעי העולם, ואמר לו שיטיב עמו לבדו ויכלה את כולם, מה דרכו של אדם צדיק ההוא, עוזב את שלו ולוקח עצמו (ללמד זכות על כל העולם), כדי שהקב"ה יתרצה להם. מאין לנו זה, ממשה, שאמר לו הקב"ה חטא ישראל, עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו וגו', עוד אמר לו הרף ממני ואשמידם וגו', בשעה ההיא אמר משה, אם משום יקר שלי יכלו ישראל מן העולם, טוב לי המות, ולא יאמרו שעזבתי את זה של כל העולם משום היקר שלי. מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו, ומסר עצמו למיתה בכמה מקומות בשביל ישראל, שכתוב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך וגו', ולמדנו לא זז משה משם עד שמחל הקב"ה לישראל, זה שאמר, וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, וכתוב ויאמר ה' סלחתי כדבריך... (ויקרא רלד)
דבר אחר, אתה החילות, אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך, בשעה שסרחו בעגל, שנאמר הרף ממני ואשמידם, וכי משה תופס היה בהקב"ה, אלא כך אמר לפניו, רבונו של עולם, אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל על בניך, עמדתי והתפללתי עליהם, ושמעת תפילתי וסלחת לעונם, הייתי סבור שאני עמהם בתפלה, והם לא התפללו עלי, והלא דברים קל וחומר אם תפילת יחיד על הרבים כך נשמעת, תפילת הרבים על היחיד על אחת כמה וכמה. (ואתחנן כז)
דבי רבי ינאי אמרי מהכא, ודי זהב, מאי ודי זהב, אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל, אמרי דבי רבי ינאי, אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר... אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה, שנאמר, וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל.
וידבר ה' אל משה לך רד, מאי לך רד, אמר רבי אלעזר, אמר לו הקב"ה למשה, משה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו, אתה למה לי. מיד תשש כחו של משה, ולא היה לו כח לדבר, וכיון שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר משה דבר זה תלוי בי, מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים. משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתיירא לומר לו דבר. אמר המלך, אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך, אמר דבר זה תלוי בי, מיד עמד והצילו. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו', אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו, רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.
ואעשה אותך לגוי גדול וגו', אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה, ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם, בקש גדולה לעצמו, ולא בקש עליהם רחמים.
ויחל משה את פני ה', אמר רבי אלעזר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו, ורבא אמר עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל, וכתיב התם לא יחל דברו... ושמואל אמר, שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר, ואם אין מחני נא מספרך. אמר רבא אמר רב יצחק מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים. ורבנן אמרי, מלמד שאמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ויחל משה את פני ה', תניא רבי אליעזר הגדול אומר, מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו, אמר רבי אלעזר אש של עצמות... זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, מאי בך, אמר רבי אלעזר, אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ, הייתי אומר, כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים... (ברכות לב א)
...אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה, את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי. (שם לד א)
ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו, שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים ולא נענה, וכשאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, מיד נענה, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו. (שבת ל א)
אותה שעה ראה משה למלאכי השרת שהם עומדים ומבקשים לצאת ולחבל כל ישראל, אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד אין להם תקומה לעולם, איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים. מיד התחיל מלמד עליהם סניגוריא, אמר להקב"ה יש לי זכות ללמד עליהם, אמר לו רבון העולם, הזכר להם כשבקשת ליתן תורה לבני עשו ולא קבלוה, וישראל קבלוה, שנאמר ויענו כל העם יחדיו וגו', אמר הקב"ה עברו על העשיה, שנאמר סרו מהר מן הדרך וגו', אמר לו הזכר להם כשהלכתי בשליחותך למצרים ואמרתי להם שמך, מיד האמינו והשתחוו לשמך, שנאמר (שמות ד') ויאמן העם מיד ויקדו וישתחוו. אמר לו עברו על ההשתחויה, שנאמר וישתחוו לו. אמר לו הזכר לבחוריהם ששלחתים והקריבו לפניך זבחים, שנאמר (שם כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל וגו'. אמר לו עברו על הזביחה, שנאמר ויזבחו לו, אמר לו הזכר להם מה שאמרת לי בסיני אנכי ה' אלקיך. אמר לו עברו עליו, שנאמר ויאמרו אלה אלהיך, הוי נשיאים ורוח וגשם אין. בטל משה מיד את הפורענות, הוי בארך אפים וגו'.
התחיל הקב"ה ליתן למשה שבילים שיבקש עליהם רחמים, מנין, אמר רבי יוחנן למעלה כתוב לך רד, ואחר כך הוא אומר ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה, ואין אמירה אלא לשון רך, כאדם שיש בלבו על חבירו, והוא מבקש להתפייס לו, והוא אומר לו אמור לי מה עשיתי לך שכן עשית. כיון ששמע משה מן הקב"ה דברים רכים, התחיל מבקש עליהם רחמים, שנאמר ויחל משה וגו'. לך רד, אמר לו רבון העולם, אתמול אמרת לי (שמות י"ט) ועלית אתה ואהרן עמך, וכן ואל משה אמר עלה אל ה', וכאן אתה אומר לך רד. אמר לו לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן, אלא בשביל כבוד בני, אמרתי לזקן שלהם (בראשית כ"ח) והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, מהו בו, אלא כך אמרתי לו, כשיהיו בניך צדיקים הם מתרוממים בעולם ועולים וכן שלוחיהם מתעלים עמהם, וכשהם יורדים, הם ושלוחיהם בירידה, לך רד. למה, כי שחת עמך, אמר לו הואיל וחטאו אתה והם בירידה. (שמות מב א)
דבר אחר לך רד, אמר רבי אבין, אמר לו הקב"ה למשה, אל ירע לך על שאמרתי לך לך רד מכאן, שהרי ב' פעמים כביכול ירדתי מן השמים לארץ בשביל לראות בקלקלת הבריות... אף אתה לך רד, דיו לעבד להיות שוה לקונו. כיון שראה משה כן, אמר אין סליחה, ידע הקב"ה מה בלבו של משה, וקרא אותו לפייסו, אמר לו לא אמרתי לך עד שאתה בסנה מה שעתידין לעשות, שנאמר ויאמר ה' ראה ראיתי, אמר הקב"ה למשה, אתה רואה ראיה אחת, ואני רואה שתי ראיות... (שם שם ה)
ויחל משה, כך פתח רבי תנחומא בר אבא, (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, אמר רבי חמא בר חנינא הסניגור הטוב מסביר פנים בדין, משה אחד משני סניגורין שעמדו ללמוד סניגור על ישראל, והעמידו פנים כביכול נגד הקב"ה, משה ודניאל, משה מנין, שנאמר לולי משה בחירו וגו'... אלו שני בני אדם שנתנו פניהם כנגד מדת הדין לבקש רחמים על ישראל. רבי ברכיה אמר שתים, אחת בשם רבינו ואחת בשם רבי שמואל בר נחמן, רבינו אמר למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה דן את בנו, והיה הקטגור עומד ומקטרג, מה עשה הפדגוג של בן, כיון שראה אותו מתחייב דחף את הקטיגור והוציאו לחוץ, ועמד לו במקומו מלמד על הבן סניגוריא. כך בשעה שעשו ישראל את העגל היה השטן עומד ומקטרג בפנים, ומשה עומד מבחוץ, מה עשה משה, עמד ודחף את השטן והוציאו לחוץ, ועמד במקומו, שנאמר עמד בפרץ לפניו, עמד לו במקומו של פורץ.
רבי שמואל בן נחמן אמר, עמד בפרץ לפניו, דבר קשה, משל למלך שכעס על בנו, וישב על הבימה ודנו וחייבו, נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו, מה עשה סונקתדרו, חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו. כך בשעה שעשה ישראל אותו מעשה, ישב הקב"ה עליהם בדין לחייבם, שנאמר הרף ממני ואשמידם, ולא עשה, אלא בא לחתום גזר דינן, שנאמר (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם, מה עשה משה, נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב"ה כדי להשיב חמתו. למה הדבר דומה, למלך ששלח לקדש אשה עם הסרסור, הלך וקלקלה עם אחר, הסרסור שהיה נקי מה עשה, נטל את כתובתה מה שנתן לו המלך לקדשה וקרעה, אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה, כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן, כלומר שאילו היו רואין עונשן לא חטאו, ועוד אמר משה מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין. למה שהיה כתוב בלוחות (שמות כ') אנכי ה' אלקיך, וענשו אצלו, זובח לאלהים יחרם, לפיכך שבר את הלוחות. ויאמר להשמידם, מיד התחיל חוגר בתפלה, הוי ויחל משה את פני ה' אלקיו, שעמד בקלות ראש לפני הקב"ה לבקש צרכן של ישראל, הוי ויחל משה. (שם מג א)
דבר אחר ויחל משה, הדא הוא דכתיב (משלי ט"ז) חמת מלך מלאכי מות, מדבר במשה, כשעשו ישראל אותו מעשה, עלתה חמתו של הקב"ה ושלח מלאכי חבלה לחבל את ישראל, הוי חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה, זה משה שנקרא חכם, שנאמר (שם) עיר גבורים עלה חכם, שעמד ולמד סניגוריא על ישראל, וריצה אותם לאביהם שבשמים, הוי ויחל משה. (שם שם ב)
דבר אחר ויחל משה, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר, מהו ויחל משה, שהכניס לאלקים כמין דורון, ואין הלשון הזה אלא לשון דורון, כמא דאת אמר (תהלים מ"ה), ובת צור במנחה פניך יחלו וגו', וכן (מלאכי ג') ועתה חלו נא פני א-ל וגו'. ורבנן אמרין, מהו ויחל משה, עשה את המר מתוק, ויחל משה לשון חלוי, כיצד, אמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אדא דיפו בשם רבי שמואל בר נחמן, כיון שבאו ישראל למרה, מה כתוב שם (שמות ט"ו), ויבאו מרתה, התחיל משה מהרהר בלבו ואמר, המים הללו למה נבראו... ויראהו אין כתיב כאן, אלא ויורהו, אין ויורהו אלא לשון לימוד, שנאמר (משלי ד') ויורני ויאמר לי, היה הדבר מסורת ביד משה ולא עשה, ולמה עשה, אלא כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלקים לכלותם, אמר לו משה, רבונו של עולם, בקשת לאבד את ישראל, מכלה אתה אותם מן העולם, לא כך אמרת לי במרה, הוי מתפלל ואמור עשה את המר מתוק, ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן, הוי ויחל משה... (שם שם ד)
דבר אחר ויחל משה, מהו כן, אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי יצחק, שהתיר נדרו של יוצרו, כיצד, אלא בשעה שעשו ישראל העגל, עמד משה מפייס האלקים שימחול להם. אמר האלקים, משה כבר נשבעתי (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם, ודבר שבועה שיצאת מפי איני מחזירה. אמר משה, רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים, ואמרת (במדבר ל') איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו, הוא אינו מוחל, אבל חכם מוחל את נדרו בעת שישאל עליו... וכל זקן שמורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו, צריך הוא לקיימה תחלה, ואתה ציויתני על הפרת נדרים, דין הוא שתתיר את נדרך, כאשר ציויתני להתיר לאחרים, מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקב"ה עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר (דברים ט') ואשב בהר... ומהו, אמר לו דבר קשה, אמר רבי יוחנן דבר קשה אמר לפניו, תהית אתמהא, אמר לו תוהא אנא על הרעה אשר דברתי לעשות לעמי, אותה שעה אמר משה מותר לך מותר לך, אין כאן נדר ואין כאן שבועה, הוי ויחל משה, שהפר נדרו ליוצרו, אמר רבי שמעון בן לקיש לפיכך נקרא שמו איש האלקים, לומר שהתיר נדר לאלקים. (שם שם ה)
וכן ויחל משה, אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחאי, פתח של תשובה פתח לו הקב"ה, (שמות כ') אנכי ה' אלקיך בסיני למשה, בשעה שעשו ישראל העגל, היה משה מפייס את האלקים ולא היה שומע לו, אמר לו אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו את הדיבור, אמר משה, רבון העולם, כך אמרת בסיני, אנכי ה' אלקיך, אלקיכם לא נאמר, לא לי אמרת, שמא להם אמרת, ואני בטלתי את הדבור, אתמהא, הוי ויחל משה וגו'... (שם שם ו)
דבר אחר ויחל משה, מהו למה ה' יחרה אפך בעמך, רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו, הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם על ידי ערבים, הלוה לזה חמשים זהובים ולזה מאה ולזה מאתים, ברחו הלווים, אחר זמן שמע המלך ורע לו, אמר לו השלטתיך על שלי אלא לאבדן, אמר לו הבן בית, אני הלויתי, ובאחריותי הם לשלם, אני מעמידך על הכל, הרי פלוני ערב יש בידו ק' זהובים, וביד פלוני נ'. כך אמר משה להקב"ה למה אתה כועס, לא בשביל תורתך באחריותי היא, שאני וחבירי נקיים אותה, אהרן ובניו יקיימוה, יהושע וכלב יקיימוה, יאיר ומכיר יקיימוה, הצדיקים יקיימוה, ואני אקיימנה, הוי למה ה' יחרה אפך.
רבי נחמיה אומר, בשעה שעשה ישראל אותו מעשה, עמד לו משה מפייס את האלקים, אמר רבון העולם, עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסייעך, אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים, והוא המזלות, אתה מוריד את הטל, והוא משיב רוחות... אמר הקב"ה משה, אף אתה טועה כמותם, והלא אין בו ממש, אמר לו אם כן למה אתה כועס על בניך, הוי למה ה' יחרה אפך בעמך.
דבר אחר למה ה' יחרה אפך בעמך, אמר משה לא כך אמרת לי, כי שחת עמך, עמך חטאו ולא עמי, אם עמי חטאו לא עמך חטאו, הוי למה ה' יחרה אפך בעמך. דבר אחר למה ה' יחרה אפך בעמך, משל למלך שנכנס לביתו ומצא אשתו מגפפת לדלפקי, וכעס, אמר לו שושבינו אם היה מוליד יפה היית כועס, אמר לו המלך אין בו כח לדבר זה, אלא ללמדה שלא תעשה כך. כך אמר האלקים יודע אני שאין בו ממש, אלא שלא יאמרו לעשות עבודה זרה, אמר לו ואם אין בו ממש למה אתה כועס על בניך, הוי למה ה' יחרה אפך בעמך. (שם שם ז)
אשר הוצאת מארץ מצרים, מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה, רבון העולם, מהיכן הוצאת אותם, לא ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים. אמר רב הונא בשם רבי יוחנן משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו, ואומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה את שלו, יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונה, התחיל האב צועק ואומר הורגך אני, היה שם אוהבו אמר לו, אתה איבדת את הנער, ואתה צועק כנגדו, הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשם, והנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות, כך אמר משה, רבון העולם, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל, לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים, דע מהיכן הוצאת אותם. (שם שם ח)
דבר אחר אשר הוצאת מארץ מצרים, מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אמר רבי אבין בשם רבי שמעון בן יהוצדק, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו שדה בור, אמר לאריס לך פרנסה ועשה אותה כרם, הלך האריס ופרנס אותה שדה ונטעה כרם, הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ, כיון שראה המלך שהחמיץ היין,אמר לאריס לך וקוץ אותה, מה אני מבקש מן כרם עושה חומץ. אמר האריס, אדוני המלך כמה יציאות הוצאת על הכרם עד שלא עמד, ועכשיו אתה מבקש לקצצו, ואם תאמר בשביל שהחמיץ יינו, בשביל שהוא נער, לכך החמיץ, ואינו עושה יין יפה. כך כשעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקב"ה לכלותם, אמר משה, רבון העולם, לא ממצרים הוצאתם ממקום עובדי ע"ז, ועכשיו נערים הם, שנאמר (הושע י"א) כי נער ישראל ואהבהו, המתן מעט להם ולך עמהם, ועושין לפניך מעשים טובים, הוי אשר הוצאת מארץ מצרים. (שם שם י)
למה יאמרו מצרים וגו', והנחם על הרעה לעמך, אמר רבי חנינא בר אבא, תהא התהות מצויה לפניך, אמר לו הקב"ה מה אמרת והנחם על הרעה, חייך כך אני עושה, שנאמר וינחם ה' על הרעה. (שם שם יא)
...וכן משה, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, עמד ולמד עליהם זכות מ' יום ומ' לילה, ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים, מיד נענה, שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל, מה כתיב וינחם ה' על הרעה, הוי כשם שהגפן הזאת חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל חיים ונשענים על האבות שהם מתים, הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל. (שם מד א)
דבר אחר זכור לאברהם, אמר רבי אבין בשם אחא, משל למלך שהפקיד לו אוהבו אצלו עשרה מרגליות, מת אוהבו והניח בת אחת, עמד המלך ונטלה לאשה, ועשאה מטרונה, ונתן לה שלשלת אחת של י' מרגליות, ונתנה אותם בצוארה, לאחר ימים אבדה השלשלת, התחיל המלך מבקש להוציאה, אמר מגרשה אני מביתי, אוציאה מאצלי. נכנס שושבינה אצל המלך והיה מפייסו, ולא היה המלך נשמע לו, אלא היה אומר מגרשה אני מאצלי, אמר לו למה אדוני המלך, אמר נתתי לה י' מרגליות ואבדתן, אמר חי מרי המלך, אף על פי כן צריך אתה להתפייס ולרצותה, ולא היה המלך שומע לו, כיון שראה השושבין מה שבקש לעשות עמה ואינו מתרצה אלא מתריס ואומר אגרשנה אני, אמר לו בשביל י' מרגליות שאבדה אתה מבקש להוציאה, אין אתה יודע שאני יודע שהפקיד אביה אצלך י' מרגליות, יצא י' בי'. כך כיוון שעשו ישראל אותו מעשה, היה האלקים כועס עליהם, התחיל אומר הקב"ה הרף ממני ואשמידם, אמר משה, רבון העולם על מה אתה כועס עליהם, אמר בשביל שבטלו עשרת הדברות, אמר לו יש להן מהיכן לפרוע, אמר לו מנין, אמר הזכר שנסית אברהם בי' נסיונות, ויצאו עשר בעשר, הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל. (שם שם ד)
דבר אחר זכור לאברהם, למה מזכיר ג' אבות, אמרין רבנן, אמר משה, אם שריפה הם חייבים זכור לאברהם שנתן נפשו לכבשן האש לישרף על שמך, ותצא שריפתו לשריפת בניו, ואם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו על גבי המזבח לישחט על שמך, ותצא הריגתו להריגת בניו, ואם גלות הם חייבים זכור ליעקב אביהן שגלה מבית אביו לחרן, ויצאו אלו באלו, הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל. (שם שם ה)
דבר אחר זכור לאברהם, למה מזכיר כאן ג' אבות, אמר רבי לוי אמר משה, רבון העולם, חיים הם המתים. אמר לו משה נעשית מין, אמר לו משה אם אין המתים חיים לעתיד לבא יפה אתה עושה להם כל מה שתבקש, אבל אם חיים המתים מה יש לך לומר לאבות לעתיד לבא, כשיעמדו אבותיהם ויבקשו ממך הבטחה שהבטחתם מה יש לך להשיבם, לא כך הבטחתם שאתה מרבה בניהם ככוכבי השמים, ועכשיו תבקש לכלותם, הוי זכור לאברהם. וגו'.
דבר אחר זכור לאברהם, למה הזכיר כאן משה ג' אבות, אמר רבי אבין אמר הקב"ה למשה, אני מבקש מידך כשם שבקשתי מסדום עשרה, העמיד לי מהן י' צדיקים ואיני מכלה אותם, אמר רבון העולם אני מעמיד לך, הרי אני ואהרן, ואלעזר ואיתמר, ופנחס ויהושע וכלב, אמר לו האלקים הרי ז', והיכן הג', לא היה יודע מה לעשות משה, אמר לו רבון העולם חיים הם המתים, אמר לו הן, אמר אם חיים הם המתים זכור לאברהם יצחק ולישראל, הרי י', לכך הזכיר ג' אבות.
דבר אחר זכור לאברהם, מה ראה להזכיר ג' אבות, אמר רבי אלוני בן טברי בשם רבי יצחק, כיון שעשו אותו מעשה, יצאו ה' מלאכי חבלה לכלותן, אף, וחימה וקצף, והשמד והשחת, כמו שכתוב (דברים ט') כי יגורתי מפני האף והחמה, אמר רבון העולם אתה עמוד בא' ואני באחד, אתה עמוד באף, שנאמר (תהלים ז') קומה ה' באפך, ואני בחימה, שנאמר (שם ק"ו) לולי משה וגו' להשיב חמתו מהשחית, אמר לו הקב"ה הרי עמדתי באחד ואתה באחד, לג' מה תעשה, אמר לו משה הרי ג' האבות עומדין לשלשתן, לפיכך הוא מזכירן. (שם שם ו)
דבר אחר זכור לאברהם, אמר רבי זבידא אמר רבי יהושע בן לוי, אמר משה, רבון העולם, אבות העולם היו צדיקים או רשעים, הפרש בין אלו ולאלו, אם היו רשעים יפה אתה עושה לבניהם כך, למה שלא היה לאבותם אצלך מעשים, ואם צדיקים הם תן להם מעשה אבותם, הוי זכור לאברהם.
אמר רבי שמואל אמר לו משה, רבון העולם, תן לי רשות שאדבר, אמר לו הקב"ה אמור כל מה שתבקש. אמר, הם בטלו ראשו של דבר, (שמות כ') לא יהיה לך וגו', ועברו עליו שעשו את העגל, ואתה מבקש לבטל סופו, שנאמר ועושה חסד לאלפים לאוהבי, וכתיב (ישעיה מ"א) זרע אברהם אוהבי, אמרת לאברהם אני שומר לבניך חסד עם ב' אלפים דור, שנאמר ועושה חסד לאלפים, וכמה דורות מאברהם עד עכשיו, שבעה, אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, ולשבעה אי אתה עושה חסד, לב' אלפים דור היאך אתה עושה חסד, הרי הם בטלו ראשו של דבור, ואתה מבקש לבטל סופו. אמר הקב"ה ואין אתה מזרע בני בניהם, אני הורג את אלו, ואעשה אותך יותר מהן, ונמצאת שבועתי מתקיימת. אמר רבי יצחק, אמר משה, רבון העולם, אי זה שטר מקויים יפה, הנחתם בג' או הנחתם באחד, הוי אומר אותו שנחתם בג'... כך אמר משה, רבון העולם, דבר שנשבעת לג' אין אתה מקיים, אלא אתה מבקש לבטלו, של אחד היאך אתה מקיים... ולא עוד אלא כשם שנשבעת לאבות וקיימת עמהן ברית, שנאמר (ויקרא כ"ו) וזכרתי את בריתי יעקוב, כך אף לשבטים נשבעת וקיימת עמהם ברית... ולדבריך הרי אתה מעמיד משבט לוי שאני משבטו, מה יש לך לומר לשבט ראובן ולשבטים אחרים. אמר רבי יצחק אותה שעה לא היה יכול להשיבו, אמר הקב"ה יפה אמרת, מיד וינחם ה', אמר לו האלקים אף הראשונות תהיתי עליהן. (שם שם ז)
מהו אשר נשבעת להם בך, חזקיה בר רבי ורבי יהושע בן לוי, חזקיה אמר, אמר משה, אילו בשמים ובארץ נשבעת לאבותם, יפה אתה עושה להם, שהיית אתה מכלה את בניהם, למה שכשם שהשמים והארץ בטלים, אף השבועה שלהם עוברת, רבון העולם, לא בך נשבעת לאבותם שאין אתה מכלה את בניהם, לא אמרת לאברהם, (בראשית כ"ב) בי נשבעתי, אמר הקב"ה לאברהם, כשם שאני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתי קיימת לעולם ולעולמי עולמים, הוי יפה אמר משה כשאמר אשר נשבעת להם בך, בעבור כבוד שמך עשה ואל תחלל שמך. ורבי יהושע בן לוי אמר, בשביל זכות האבות ובזכות השבטים עשה הקב"ה, ומנין אתה יודע, שהזכיר משה השבטים כאן, בא ישעיה ופירשה, שנאמר (ישעיה ס"ג) שוב למען עבדיך שבטי נחלתך, מכאן שהשבטים נקראים עבדים... (שם שם ח)
...וכן משה קטרג על ישראל, שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, כשראו מלאכי חבלה שהוא מקטרג אותן, אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג, כל ימים שזה מקטרג יפלו ביד זה, שלא יעמדו אבותיהם עלינו למה קטרגתם את בנינו. נסתלקו מלאכי חבלה. כשראה משה שנסתלקו, אמר להקב"ה ועתה אם תשא חטאתם. אמר לפני הקב"ה, כל התורה שנתת לי היא, וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל, אמור אל בני ישראל, אם הם כלים מה אני עושה בתורתך, לכן אמר אם אין מחני נא מספרך. דבר אחר אמר משה לפני הקב"ה, למה אתה כועס עליהם, לא על שעשו עבודה זרה, לא צויתם, אמר לו הקב"ה בדבור שני לא אמרתי לא יהיה לך, אמר לפניו לא צוית אותם, לי צוית, שמא אמרת להם לא יהיה לכם, לי צוית, על זה מחני נא מספרך. כשראה הקב"ה שנותן נפשו עליהם, אמר בשבילך אני נותן להם את התורה, שנאמר כתב לך את הדברים האלה. (שם מז יד)
והיה במקום אשר יאמר להם וגו', היכן נאמר להם, כשעשו אותו המעשה, קרא אותן הקב"ה עמו של משה, שנאמר (שמות ל"ב), לך רד כי שחת עמך, מיד חגר משה מתניו בתפלה, שנאמר (שמות ל"ב), ויחל משה את פני ה' אלקיו וגו', משל למלך שראה את אשתו מנשקת לסריס, אמר לשושבינה מגרשה אני, טורפה אני, תלך לבית אביה. אמר לו למה, שמצאתיה מנשקת לסריס, אמר לו עכשיו היא מעמידה לך בנים נאים וגבורים, והם יורדין עמך למלחמה. אמר אין הימנו תוחלת, אין מוליד לי. ועל דבר שאין הימנו הנאה אתה כועס, כך למה ה' יחרה אפך בעמך וגו'. אמר לו משה, זה העגל שעשו ישראל עכשיו הוא מסייעך, הוא מוריד גשמים ואתה מפריח טללים, אמר לו הקב"ה וכי יש בו תוחלת, אמר לו משה, ואם אין בו ממש למה אתה כועס... (במדבר ב יד)
דבר אחר אז ישיר ישראל, זה אחד מג' דברים שאמר משה לפני הקב"ה, ואמר לו אתה למדתני. אמר לפניו, רבונו שלעולם, מנין ישראל יודעין מה עשו, לא במצרים נתגדלו, וכל מצרים עובדי ע"ז הם, וכשנתת את התורה לא נתת אותה להם, ואף לא היו עומדין שם, שנאמר ויעמד העם מרחוק, ולא נתת אותה אלא לי, שנאמר (שם כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה', וכשנתת הדברות לא נתת להם, ולא אמרת אני ה' אלקיכם, אלא אנכי ה' אלקיך, לי אמרת, שמא חטאתי, אמר לו הקב"ה חייך, יפה אמרת, למדתני, מכאן ואילך אני אומר בלשון אני ה' אלקיכם... (שם יט כ)
אמר רבי יצחק מן הלוחות שניים ריצה משה את הקב"ה לישראל, מה עשה, עלה לו אצל הקב"ה כעוס, אמר לו בניך חוטאין ואת נותן עלי קטריקי, עשה עצמו כאילו כעוס על ישראל, מנין, שנאמר (שמות ל"ב) וישב משה אל ה' ויאמר, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, כיון שראה הקב"ה כך, אמר לו משה, שתי הפנים בכעס, אני ואת כועסין עליהן, מיד (שם ל"ג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה, ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל, אמר לו הקב"ה לא יהיו שתי הפנים בכעס, אלא כשתראה אותי נותן רותחין הוי נותן צונן, וכשתראה אותי נותן צונן הוי נותן רותחין. אמר משה, רבונו של עולם, והיאך יהא, אמר לו הוי חל אתה רחמים, מה עשה, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו וגו', אמר לו והרי בניך מדין חלה אותן.
דבר אחר, אמר לפניו, רבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב את בניך, ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא... כך הקב"ה אומר למשה (שם ל"ב), ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, אמר משה, וכי תופס אני בידו של הקב"ה, כביכול אינו מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא, מיד ויחל משה. דבר אחר, ועתה הניחה לי, אמר משה, רבון העולמים, ולכלותם אתה מבקש, עקור העליונים והתחתונים ואחר כך עקור אותם, מנין, שנאמר (ישעיה נ"א) שאו מרום לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תכלה, ויושביה כמו כן ימותון וגו', תחלה שמים כעשן וגו', ואחר כך ויושביה כמו כן ימותון. אמר לו משה, ואפילו אתה עוקר את השמים ואת הארץ, לישראל אי אתה יכול לעקור, שנשבעת לאבותיהם, ולא נשבעת להם לא בשמים ובארץ, אלא בשמך הגדול... (דברים ג יד)
...כיון ששמע משה כך, התחיל מבקש עליהן רחמים, ומה אמר משה באותה שעה, אשר עין בעין, אמר רבי אחא בשם רבי שמעון בן לקיש, אמר משה, רבונו של עולם, הרי מדת הדין בכף מאזנים מעוין, אתה אומר אכנו בדבר, ואני אומר סלח נא, אמר לו הדבר מוכרע, נראה מי נוצח, אתה ה' או אני. אמר רבי ברכיה, אמר לו הקב"ה, חייך שלי בטלת ושלך קיימת, מנין, שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך... (שם ה יג)
רבי יהושע פתר קרייה בישראל, בשעה שעמדו לפני הר סיני, כיון שבאו לאותו מעשה לא הניח משה זוית בקרקע ההר שלא נחבט עליה, ומבקש תפלה ורחמים על ישראל ולא נענה, ונזדווגו לו ה' מלאכי חבלה, קצף ומשחית והשמד אף וחמה, מיד נתיירא משה מהן, מה עשה, נתלה במעשה אבות, מיד הזכיר ואמר (שמות ל"ב) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אמר לו הקב"ה משה, אבות העולם מה יש להם עלי, אם באתי לדקדק אחריהם אני יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו שאמר (בראשית ט"ו) במה אדע כי אירשנה... כיון שאמר אשר נשבעת להם בך, למען שמך, באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים, שנאמר וינחם ה', מיד נסתלקו ממנו ג' מלאכי חבלה קצף ומשחית והשמד, ונשתיירו שנים אף וחימה... (קהלת ד ה)
שומר מצוה אלו הצדיקים שמשמרים מצותיו של הקב"ה, והקב"ה מקיים גזירתן, וכן הוא אומר ותגזר אומר ויקם לך וגו' (איוב כ"ב). תדע לך, שכשעשו אותו מעשה בקש הקב"ה לכלותן, עמד משה כביכול תפש להקב"ה כאדם שתופס בחבירו, שכן הוא אומר, ועתה הניחה לי... (וירא יט)
לך רד, רבנן אמרי, באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה, נאמר כאן לך רד, בנזיפה כי שחת, ונאמר להלן וירד יהודה מאת אחיו... עמד משה לפני הקב"ה ואמר, רבוני מה סרחוני, אמר לו שחת עמך, אמר לו משה וכי עמי הם, והם עמך ונחלתך אשר פדית בכחך. אמר לו מה חטאו, אמר לו וימירו את כבודם בתבנית שור, אמר לפניו, רבונו של עולם, ובמה אתה מקנה, בשור, וכי הוא מסייעך... אין בו ממש, הוא אוכל עשב עומד לישחט, למה ה' יחרה אפך בעמך. אמר לו משה וכן נאה וישתחוו לו ויזבחו לו, אמר לו ראיתי את העם והנה עם קשה עורף, ועתה הניחה לי ויחר וגו', מכאן את למד שפתח לו הקב"ה למשה פתח לבקש עליהם רחמים, שנאמר ואעשה אותך וגו', אמר לו זכות אברהם יצחק ויעקב איננו עומד בכעסך, זכותי היאך יעמוד... שוב מחרון אפך, והשטן היה מקטרג מלמעלה, מה עשה משה, סתם את הפרץ שהיה השטן נכנס בו לקטרג על ישראל, שנאמר (תהלים ק"ו) לולי משה בחירו עמד בפרץ, מיד וינחם ה'. (שם כב)
דבר אחר אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם ריש לקיש, למה נקרא שמו איש האלקים, מה האיש אם מבקש להפר נדר אשתו מפר, ואם מבקש מקיים, שנאמר (במדבר ל') אישה יפרנו וגו', כך כביכול משה אומר להקב"ה (שם י') קומה ה' שובה ה'. דבר אחר תפלה למשה, זה שאמר הכתוב (דברים ט') ואתנפל לפני ה' כראשונה, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני אמרו, לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתנפל עליו, שנאמר ואתנפל לפני ה', את מוצא שהרבה נביאים והרבה צדיקים נתפללו לפני הקב"ה, ולא בא הכתוב לייחס אלא למשה בלבד, ולמה הן, לפי שהיו מעשיו משונים מכל הבריות, כיצד אדם עומד ומתפלל שעה אחת או שתי שעות, וכשהוא מתפלל הרבה מתפלל יום אחד, אבל משה רבינו ארבעים יום וארבעים לילה, אמר הקב"ה למלאכי השרת, ראיתם גבורתו... (מזמור צ)
...אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, צדיק וחסיד אתה, אלא מדת הדין מקטרגת לפניך על כל באי עולם ועל כל מעשה ידיך שבראת בעולם, ארד מלפניך ואעשה בהן מדת הדין, אם כולם עבדו לעגל בלבב שלם ימותו כולם ביום אחד, מיד ירד משה מלפני הקב"ה ויקח משה את העגל וגו'... וחזר משה הצדיק ועמד בתפלה לפני המקום, ואמר לפניו, רבונו של עולם, צדיק וחסיד אתה וכל מעשיך באמונה, וכי בשביל ג' אלפים שעבדו לעגל בלבב שלם ימותו ת"ר אלף מבני כ' שנה ומעלה, מלבד בני תשעה עשר וחמש עשרה ועשר ושתים וא', וכמה גרים ועבדים שנתוספו עליהם עד אין לדבר סוף, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם... (פרק ד)
ועוד אמר משה, רבונו של עולם ושמא עשו עגל ולא השתחוו, אמר לו הקב"ה וישתחוו, אמר לו שמא השתחוו ולא זבחו לו, אמר ויזבחו לו, ושמא זבחו ולא קבלו אותו באלוה, אמר לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל, באותה שעה נעשה משה כחולה שחלה שלשים יום, ואין בו כח לעמוד על רגליו, לפיכך נאמר ויחל, כמו חולי... (שמות לב יא)
שוב מחרון אפך, כיון שהרבה בתחנונים ולא קבל, מיד אמר משה, רבונו של עולם אין אתה מקבל תפלתי, מיד חזר פניו לצד המערה של האבות, ואמר רבונו של עולם זכור לאלו שנשבעת להם בך, לא נשבעת בשמים ובארץ שהם כלים... כי אם בשמך הגדול והקדוש שלא ישתנה ולא יתחלף שתרבה זרעם ככוכבי השמים, ועתה אברהם ויצחק ויעקב הקיצו מתנומתכם וראו בניכם, מיד וינחם ה' על הרעה.. (שם שם יב)
דבר אחר מוכיח אדם אחרי חן ימצא, ר' עזריה בשם ר' יהודה ב"ר סימון, מוכיחני חזר והוכיח את ישראל, תחלה בא לפני הב"ה, ואמר לו למה יחרה אפך בעמיך אשר הוצאת וגו', ואחר כך חזר ואמר להם אתם חטאתם חטאה גדולה. למה הדבר דומה, למלך שהכעיסה אותו מטרונא וטרפה ובקש לגרשה, עמד שושבינה מפייס עליה, אמר למלך, מפני מה אתה עושה, למה אתה מגרשה, מה עשתה לך, אין אתה זוכר כל הטובות שעשתה עמך, למה אתה כועס עליה. אחר כך הלך אצל מטרונא, אמר לה את היא שסרחה עליו, עד מתי את מכעסת את בעלך, קדומתך היא, תנינותך היא, הרי כמה פעמים את מכעסת אותו, לא הכעסת אותו במקום פלוני ובמקום פלוני, והיה מוכיח כאן ומוכיח כאן. אמר לו המלך, חייך שכן היה לבי לגרשה, אלא הואיל ופייסתני עליה אני כופל כתובתה. כך כיון שחטאו ישראל כעס עליהם הקב"ה... אלא הואיל ופייסתני עליהם והוכחתם בשביל זה אני שונה את התורה, הוי חן ימצא... (משלי כח)
משל למה הדבר דומה, למלך שסרח לפניו בנו בכורו, ותפסו בידו ונתנו ביד עבדו, אמר לו צא והרוג את זה ותנהו לחיה ולכלבים. מה עשה אותו עבד, הוציאו מלפניו והניחו בביתו ורץ ובא ועמד לפניו. בסוף שלשים יום, כטוב לב המלך עליו, והיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו, וכיון שהוא נושא את עיניו ואינו רואה את בנו בכורו, מכניס יגון ואנחה בלבו, ואין בריה מכרת בו אלא עבדו שר ביתו. לכך נדמה משה הצדיק, כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה, אמר לו הקב"ה, משה, הואיל ועמדת לפני והצלת את ישראל מן המיתה, כתר תורה שמונח להן לישראל ולבניהן ולבני בניהן בשביל תורה שעשו, הרי הוא מונח לך לעולם, שנאמר וראו בני ישראל את פני משה. שמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו ניטל ממנו אותו מאור פנים ואותו הכתר, תלמוד לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'... (שמות פרק לב, שצא)
עד אנה ינאצוני, שנו רבותינו, אל תרצה את חברך בשעת כעסו, מנין אתה למד, ממשה, בשעה שעשו ישראל את העגל כעס הקב"ה, ואמר לו למשה לך רד כי שחת עמך, אמר משה שעה של כעס היא, איני צריך לדבר עכשיו, מה עשה, מיד ויפן וירד משה מן ההר, בא לו אצל ישראל ובדק אותן שלש בדיקות, שנאמר ויעמד משה בשער המחנה, כל מי שהיו לו עדים והתראה היה נהרג, עדים ולא התראה במגפה, לא עדים ולא התראה היה נבדק כסוטה, שנאמר ויזר על פני המים. באותה שעה בא משה לפני הקב"ה, אמר, רבונו של עולם, מה היה לך לעשות בהן מדת הדין, הרי כבר עשיתי לך מדת הדין, סלח להם, אמר לו בשביל שהמתנת סלחתי כדבריך. (במדבר פרק יד, תשדמ)
כיון שעשו ישראל אותו המעשה, מיד יצא כעס על משה, שהעלה הערב רב עמם, אמר לו רד מהר מזה כי שחת עמך, אמר לו משה עמי חטאו ועמך לא חטאו, אמר לו הקב"ה עמך חטאו, אמר לו ומי מפייסני שעמי חטאו, אמר לו מי שנעשה בו המעשה מפייסך, אמר לו משה ויודע הוא, אמר לו הקב"ה ידע שור קונהו, ידע הוא תור מאן הוא קנאיה מאן הוא נפחיה. בא השור אמר לו הקב"ה לפני משה, מי עשאך, אמר לו חמור, אלו המצרים אשר בשר חמורים בשרם, אמר לו הקב"ה שמא ישראל, אמר לו ישראל לא ידע עמי לא התבונן, אמר לו וממנו אני קופץ לסניגוריא, עמי חטאו ועמך לא חטאו, אל תשחת עמך, כיון שלמד משה סניגוריא עליהן, מיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. (דברים פרק ט, תתנב)
...יצא משה לקראת אברהם יצחק ויעקב אל מערת המכפלה, ואמר, אבות העולם עמדו לפני בשעה זו, שהרי בניכם נתנו כצאן לטבח, מיד עמדו לפניו, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם, לא כך נשבעת לאלו להרבות זרעם ככוכבי השמים, ובזכות שלשה אבות נעצרו שלשה ונשתיירו שנים, אמר משה לפני הקב"ה, למען שמך הגדול אני עוצר חרון אף מישראל, שנאמר שוב מחרון אפך. מה עשה משה, חפר בארץ בית דירה בנחלת גד, וטמן את חרון אף חבוש בבית האסורים, וכל זמן שישראל חוטאים היה עולה ופוער פיו ונושך ברוחו ולהשחית... (תהלים מזמור ו, תרל"ז)
כיון שראה משה דינין קשין שנידונו בהן, והכל בשביל אהרן, דכתיב על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן (שמות ל"ב), וראה מדת הדין שהיא מתוחה עליהן, מיד עמד בתפלה ואמר, רבונו שלעולם, אני הוא הרועה והמה הצאן, אם תשא חטאתם מוטב, ואם אין מחני נא מספרך (שם), ולא יאמרו לא בצאן ולא ברועה. השיבו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי (שם), אהרן חטא לי אמחנו מספרי. אמר רבי פנחס בשם רבי לוי, מלמד שהיה הקב"ה קופיח על ראשו שלאהרן ואומר, אהרן חטא לי אמחנו מספרי, כיון שראה מדת הדין מתקשה על אהרן, מיד חגר מתניו ועמד בתפלה ובקשה על אהרן יתר מכל ישראל, וכן הוא אומר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא... (ויקרא ו ב)
ויחל משה - יש אומרים כי זאת התפלה היא הנזכרת בפרשת עקב, וזו התפלה היתה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר, על כן וינחם ה' אחר שהתפלל והתנפל מ' יום, ואם נחם על הרעה הראשונה מה טעם לומר "אולי אכפרה בעד חטאתכם", כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו, אז שב להתפלל לשם בעד ישראל ובעד אהרן שהיה הסבה. ואחרים אמרו כי תפלת "אל תשחת עמך" איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי כי טעמי התפלה שוים כאשר אפרש, כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל, וישק את בני ישראל, ויהרוג עובדיו, רק השם רמז לו שיתפלל אחרי רדתו ויסיר העגל, על כן כתוב "אולי אכפרה בעד חטאתכם", אחר שהסיר החטאת, כאשר כתוב "ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל". והנה בעבור שהשם אמר לו ועתה הניחה לי, הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם, וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר "וישב משה אל ה'", ואין מוקדם ומאוחר בתורה, רק רצה לדבק דבר "מי אשר חטא לי", עם "ועתה לך נחה את העם"... הנה כתוב "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה, כי אמר ה' להשמיד אתכם", וזהו "הרף ממני ואשמידם", כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועכו"ם ביניהם, עד שהסיר אותה... (שמות לב יא)
ברעה הוציאם - כאשר רמזו קדמונינו במזל רע יצאו ממצרים, והנה יאמרו אין יכולת לשם לנצח כח המזל ולהציל הדבקים בו, ובראותו כי אין יכולת לו הרגם, וזה יהיה חלול השם. והנה התנפל ארבעים יום, והשם אמר לו "כי לא אעלה בקרבך", והנה לא ירשו הארץ, ואז אמר משה כל פרשת "ראה אתה אומר אלי", ואחר כן צוהו השם שירד ויפסול לוחות ויעלם בידו... (שם שם יב)
למה ה' יחרה אפך - הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה, ואין טעם שיאמר למה ה'. ורבותינו מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו. ועל דרך האמת יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם ובמדת הדין על שונאיהם. והתפלה הזאת למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה "ואתפלל אל ה' ואמר ה' אלקים אל תשחת עמך", כי ענין התפלה שוה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר, ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר. ודעת רבי אברהם כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם... ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים יום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה יזכיר המקצת האחר? אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה כי כאשר אמר לו "הניחה לי ויחר אפי בהם", מיד חלה פני השם, ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה'. ויחל הנגף לכלותם כרגע. ומיד אמר "למה ה' יחרה אפך בעמך", וכך מצאתי באלה שמות רבה, אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי, אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי, ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו, ואחר כן אמר לעם "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם", שימחול לכם.
אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר "הרף ממני ואשמידם", אמר "ואפן וארד", והטעם לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל, ושהוצרך הוא לשבר הלוחות ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה... ואחרי שהשלים "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם", חזר אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות, ואמר "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום" וגו', כאומר הוצרכתי להתפלל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום, כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. ואם תבין מה שפירשתי תבין באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלקיו, ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום... (שם)
מחני נא - ...ועל דעתי כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים, ואסבול אני עונשם... והקב"ה השיבו החוטאים אמחה מספרי ולא אותך שלא חטאת. (שם שם לב)
ואפן - כבר פירשתי במקומו, כי קודם שירד מן ההר התפלל עליהם, ובתפלתו נאמר "וינחם ה' על הרעה", אבל לא הזכיר זו עתה, מפני שהוא רוצה להסדיר להם הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם, כי הביאו אותו לשבר הלוחות ולהתנפל עליהם מ' יום ומ' לילה, ולהתפלל גם בעד אהרן... ואתפש - גם זה מן התוכחות, ואמר גדול היה עונכם מנשא, עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכולתי להתאפק ושברתי הלוחות. והוצרך להזכיר זה, בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות הב' כאשר יפרש. ויתכן עוד שירמוז לטובה שעשה עמהם, כי סכן נפשו לשבר לוחות האלקים לטובתם... (דברים ט טו ויז)
ואתנפל - יאמר כי הוצרכתי להתנפל עליכם מ' יום ומ' לילה על החטא הגדול הזה, כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שאתפלל אל ה' ואומר וגו', כי זה היתה תפלתו קודם רדתו מן ההר, וממנה נענה ב"וינחם ה' על הרעה", ולא הזכיר תפלת המ' יום ולילה כי ארוכה מארץ מדה... (שם שם כה)
כי יגורתי - יאמר כי מפני האף והחמה אשר קצף ה' מתחלה עליכם להשמיד אתכם יגורתי גם עתה, כי עדיין יש עליכם להשמיד אתכם מן הקצף הגדול ההוא, אף על פי שכבר נחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, על כן חזרתי והתנפלתי עליכם... עד ששמע אלי כאשר שמע בפעם הא' קודם שירדתי... כי עד שיבער את העגל לא השגיח רק להשיב חמתו מהשחית את העם כרגע. (שם שם יט)
מבלי יכולת - ...אמר במרגלים... כלומר יאמרו כי כאשר באו והיו קרובים לארץ וראה שאין יכולת בידו נגד העמים שחטם במדבר. אבל בכאן אמר ומשנאתו אותם וכו'... והטעם בעבור שהיו במעשה העגל עדיין קרובים למצרים ורחוקים מכנען, ואמרו כי גם בהיותם במצרים ראה שאין יכולת בידו להביאם אל הארץ, ולכן שנאם לבלתי החל שמו, והוציאם ממצרים להמיתם במקום שלא ידע איש, וזהו "ברעה הוציאם"... כי הגוים ידברו בה' אלקי ישראל כבאלהי הארצות... (שם שם כח)
כראשונה - במ' יום הראשונים, עד שהתנה עמהם שלא ישמידם, שנאמר "וינחם ה' על הרעה", אבל לא מחל העון, ועכשיו התנפלתי על מחילת העון כי יגורתי וגו'. (שם שם יח)
ואתנפל - שהיה נופל לפניו ארצה, כי בכאן הוציאו רז"ל תכסיס התפלה שתקנו לנו בשלשה ענינים, והם: ישיבה, עמידה נפילה, שכן מצאנום שלשתן בתפלתו של משה בהר סיני, ישיבה הוא שכתוב ואשב בהר וגו', עמידה הוא שכתוב ואנכי עמדתי בהר, נפילה הוא שכתוב ואתנפל לפני ה'... ועל דרך הקבלה ואתנפל לפני ה', שתי תפלות היו, יאמר כי התפלל לשם המיוחד ארבעים יום וארבעים לילה, ולא הזכיר התפלה מה היתה, והלשון שיזכיר "על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו, יבאר כי מה שעשו העגל וקצצו בו, הכעיסו בזה לשם המיוחד, וכשיאמר בסמוך "ואתפלל אל ה' ואומר אד-ני אלקים" וגו', התפלל למדת הדין, והזכיר התפלה מה היתה, והיא היא אותה תפלה שהזכיר בכי תשא, למה ה' יחרה אפך בעמך. (דברים ט יח)
ויחל משה את פני ה' אלקיו, בעבור שמשה נצטרך למדת הדין שלא תחול עליהם על כן אמר ויחל, כי היא התחלה אלינו, וזהו פני ה' אלקיו, הרמז לפנים שאינם מאירים ויהיה את פני כמו עם פני, והבן זה. והנה משה התחיל מן המדה ההיא שלא תכלה אותם כרגע, ומשה יעלה להתפלל לתפארת ישראל עד שהמלך במסבו שהוא התשובה. ויאמר למה ה', לפי הפשט הענין קשה לפרשו, כי מאחר שכולם עבדו ע"ז מה שאלה היא למה ה', והנה כולם נתחייבו כלייה, והיה ראוי להתפלל דרך וידוי ותחנה, אנא חטא העם הזה וגו' כמו שהתפלל עזרא... ועל דרך האמת אמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם בשמך הגדול במדת רחמים בהם ובמדת הדין לשונאיהם, וזהו אמרו, בכח גדול וביד חזקה, שהיה הכל עם ישראל מיוחד רחמים ודין... והנה כאשר אמר למשה הניחה לי, מיד הבין משה כי הדבר תלוי בו, ומיד קודם רדתו מן ההר התפלל, כי היה ירא לעכב תפלתו פן יצא הקצף מלפני השם ותחול עליהם ויכלה אותם כרגע, וכן אמרו רז"ל באלה שמות רבה, אמר משה איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים... ודע כי לשון תפלה נופל על תפארת ישראל ושכינת עוזו, אמנם לשון תחנה אינו נופל רק על כנסת ישראל... והבן מכאן טעם תפלת משה רבינו ע"ה הכתובה כאן ובמשנה תורה, והבן זה. (כי תשא)
למה ה' - שאמיתת גדלך גלויה, יחרה לך על שניסו את ה' בקרבם, וקצתם השתחוו לדבר בטל, כלום מתקנא גבור אלא בגבור וכו'... בכח גדול - עשית כל המופתים לפרסם גדולתך, ואם כן איהו דאפסד אנפשיה אם יאבדם, ויאמרו שלא עשה כל המופתים כי אם בשותפות איזה מזל שהיה במבט רע, או מתחלה היתה כוונתו רעה. וינחם ה' - אחרי טענות משה החזקות, אבל לא נשא חטאתם להיות עמהם ולהנחילם הארץ, עד שעשה משה משפט בחוטאים, כדי להכניע לבם לתשובה. (שמות לב יא)
אבל במה שראוי לתמוה איך התפלל משה לבטל מה שאמר לו השם, כי מן הנראה שמה שאמר לו השי"ת כי לא אעלה בקרבך, ואמנם אמר זה לחמלתו על ישראל, וליראתו פן ישיגם הכליון כפי דרכם הרעה אם יהיה בתוכם, ולשון הכתוב מוכיח כן, כי לא אמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה בלבד, אבל הוסיף ואמר "פן אכלך בדרך"... וזהו מה שנראה לי בה, כי בתחלה קבל משה לפני הקב"ה כי אמר "ראה אתה אומר אלי" וגו', והוא אמרו אחרי אשר בחרת לתועלתן של ישראל שתהיה הנהגתן על ידי מלאך, אם נא מצאתי חן בעיניך, היה ראוי שתודיעני המלאך מי יהיה, ולא תדבר עמי ברמז ובמסתיר פנים... ואמר "אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך", ופירושו כך, הודיעני הן דרכיך והן מדותיך, בענין שאהיה מצד ידיעתי אותם מוצא חן בעיניך, ומספיק להתפלל עליהם ולבטל כל צרה שתבא אליהם מצד עונש חטא מה, ובכן יסתלק מה שחששת ואמרת פן אכלך בדרך... כי הם עמך, ואיננו ראוי ונאה לאב החומל שיתרחק מעל בנו, וטוב יותר להסיר מעליהם הרע על דרך זה. ואז השי"ת השיבו ואמר "פני ילכו" וגו', והוא כאמרו אינני צריך להודיע דרכי בשביל זה, ומה שאמרת שאינני ראוי ליפרד מהם כי הם עמי, גם אני אין דעתי בכך, כי פני ילכו בקרבכם כאשר אניח לך ולהם... (דרוש ד)
ויחל - ...על הערב רב התפלל למה יאמרו - שיאמרו כי קבלת אותם בתוך עמך רק כדי להנקם מהם במדבר, וזהו חלול השם, ועליהם אמר "שוב מחרון אפך", ועל ישראל "והנחם על הרעה לעמך", שלא ישלח חרון אפו לכלותם פתאום... וכן יאמרו מצרים ברעה הוציאם - עם ע"ז זו, כדי להרגם במקום שלא יוכל להמלט איש. (שם)
יחרה אפך בעמך - באותם שלא חטאו בעגל. (שם)
ואם אין מחני נא - הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת מחה את הזכיות שלי מספרך, ושים לחשבונם כדי שיזכו לסליחה. (שם שם לב)
וירא את העגל ומחולות - כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין "כי רעתכי אז תעלוזי" ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקן המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות. (שם לב יט)
ואעשה אותך לגוי גדול - וכשראה משה שאינו בכעס עמו כפי שאמר לו "לך רד", ואדרבא יעשהו לגוי גדול תחת אברהם יצחק ויעקב, ואם כן נקרא אלקיו, ומצא לבו להתפלל עליהם. וטען ארבע טענות: למה ה' יחרה אפך בעמך - אחר שאמרת כי עמי הערב רב אשר הוצאתי ממצרים הם שגרמו, אשר הוצאת מארץ מצרים - והנחת את ישראל במצרים מקום ע"ז ותועבות העמים, ועל מנת כן הוצאתם, ועוד למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם - שיהרגם בהרים ולא ינתנו לקבורה כבמצרים, ולכלותם - לגמרי, מה שאינו כן במצרים, כי שם נכנסו תחת שר מצרים כגויי הארצות. שוב מחרון - שלא תעזבם ביד שליח האף, שאינו מבחין בין צדיק לרשע, כמו שאמרת ויחר אפי בהם, ואם תאמר אם כן אבא בעצמי ואכלה הרשעים לבד, והנחם על הרעה - תוותר לגמרי בזכות מה שהבטחת לאבותם "ארבה את זרעכם", ולא שימעטם לפני שינחלו את הארץ. (שם שם יא)
ראה אתה אומר אלי - שלא ירדתי ממדרגתי, ואתה בעצמך מדבר אלי, ולכן יבקש בעדם, שהקב"ה בעצמו ילך עמם, ואז אם יחטאו חטאם אמנם יותר גדול, אך הוא יכול לסלח, מה שאינו כן במלאך. ועוד הודיעני נא את דרכיך - שמעתי בשם הר"ן שבקש לדעת מדותיו, כדי שיוכל לרצות בשעת הכעס מיד, ולא שיכלם כרגע לפני שיתפלל. (שם לג יב)
ואתנפל - ואחר שהיה במקום טומאה הוצרך להתנפל עוד מ' יום לקנות שוב הויתו הרוחנית, מפני האף - שעדיין היו ב' מלאכי חבלה אלו נטויים נגדם. ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא - ולא התפללתי עליו במ' יום ראשונות, ואם כן אין הדבר מחוסר אהבה בשבילכם, אלא שקודם הייתי צריך לבער הרע מהעולם... (דברים ט יח)
להשמיד אתכם - ובל תאמרו כי כל דאגתי היתה על הערב רב שהעלתי, הנה כל תפלתי היתה עבורכם ולא עבורם, וכן מנוסח התפלה, עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך - שהוציא רק אחד מה' או מת"ק, והניח השאר פדיון במצרים, וגם את אלו הוציא ביד חזקה - שלא היו ראויים בעצמם, וכל זה הם כי הם עמך ונחלתך - שאין להחליפם באומה אחרת, וחשב איך לתקנם פעם אחר פעם, וכן בגלגולי הדורות, עד שלא תאבד מהם נשמה. (שם שם כה)
יחרה אפך בעמך - על פי דבריהם ז"ל שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אומרו שחת עמך, ולדבריהם ז"ל בהכרח לומר, שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מיחו, וכפי זה יהיה כוונת משה באומרו למה, טענה הנשמעת, כי כיון שערב רב הם המשחיתים, אין ראוי שיחר אפו בעמו שהם ישראל, והגם שיש להם דין ומשפט, עם כל זה לא לחרות אפו בהם. וממוצא דבר אתה יודע כי הסכים על השמדת ערב רב... גם אין להם זכות אבות וטענות שהזכיר משה בטענתו. ולפי פשט הכתוב שישראל עשו העגל והשתחוו לו, וטען משה כנגד חלק שלא עשו, כי הלא תמצא שמתו כל עושי רשעה, והם ג': יש שעבדו בעדים והתראה, ויש בעדים לבד, ויש בהתראה לבד, וכל אלו מתו, לא נשארו אלא מי שלא היו בו אחד מג', וה' אמר למשה "ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", זה יורה שבקש לעקור את הכל. ולזה צעק לבו אל ה' למה ה' יחרה אפך בעמך, פירוש באותם שלא עבדו כל עיקר, כי על טענת הערבות לא יעקר מהם זכרון עמך... אשר הוצאת - ואם אלו לא יעמדו בעבודת הקודש, מכל שכן הבאים ממשה אשר לא ידעו ואינם בגדר יציאת מצרים, ומעתה הפסד זה אין לו תיקון בבני משה... (שמות לב יא)
למה יאמרו מצרים - פירוש יש בזה חילול ה', כי יאמרו מצרים אתמול אמר "בני בכורי ישראל שלח וגו' ויעבדוני", והן עתה גילה סופו על תחלתו, כי לא לטובה יכוין, וחס ושלום נראה כשקר. עוד נתכוון בזה, כי דבר ידוע שישראל יעבדו ה' וכל האומות יעבדו עבודות אחרים, וממה שיראו שהוציאם ה' לרעה, מה שלא עשה לעובדי זולתו, אם כן חס ושלום פגם גדול מופלא לעובדי ה', ותחזקנה ידי עובדי אלילים... (שם שם יב)
זכור לאברהם - אין הכוונה על השבועה, שזה כבר השיבו ה' שיקיים שבועתו בזרעו של משה... אלא בא לומר כי יתעצבו האנשים מאד על המאורע. גם בא בטענה שצריך לזכור זכותם מטעם שאמר בעשרת הדברות "ועושה חסד לאלפים לאוהבי", והוא אומרו "עבדיך" וגו'... (שם שם יג)
ועתה אם תשא - פירוש לצד כל מה שעבר בין ישראל ובין ה' יזכה הסרסור הנאמן בזכות המגיע לו בכל מצוה, ובפרט במתן תורה, כמה זכות יעלה למשה ביגיעתו עם ישראל, והכל כתוב בספר זכרון לפניו, ומעתה אם לא ישא לחטאתם צריך למחות מספר כל זכיותיו של משה, שנכתבו באמצעות זכותם של ישראל. והשיבו ה' כי אין דבריו אמת בזה, כי דוקא החוטא עצמו הוא אשר ימחנו ה' מספרו אחר שנכתב בספר, אבל מי שזכה באמצעותו לא יפקע זכותו אשר זכה בו, לצד שחזר בו הלה והרשיע. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל שאמרו, כי כל נשמות דור המבול היו ענפי נשמת משה, ומעתה כשלא ישא חטאתם הנה החסרון נוגע למשה, לזאת אמר מחני וגו', כי לא ירעו הענפים אלא לעצמן ולא לבחינת ושורש הנשמה, והוא אומרו מי אשר חטא לי דוקא הוא שאמחנו, אבל בחינת נשמת משה לא. עוד ירצה כי אם לא ישא חטאתם הנה גם הוא חטא הרבה פעמים לפניו, כמו שמצינו לו שאמר למה הרעות וכיוצא בזה, ואם כן גם חטאו לא ישא, וצריך למחות חס ושלום. והשיב הבורא "מי אשר חטא", פירוש כי ישתנה חטאו מחטא ע"ז, שכפרו באלקי ישראל, וחסרו האלקות כפי מה שנצטוו, כי מעשה האמצעי יהיה בערך ישראל בגדר עקירת הכל... מה שאינו כן שאר חטאים שימחול על ידי תשובה בלא עונש. והנה כל התווכחות משה עם ה' אינה אלא למחול מיד, ויהיו נכתבים בספר צדיקים, אבל לא לענין שיש להם תקוה אחר תוכחות על עון, כי זה פשיטא שיתכפר, והוא מה שדקדק לומר "מספרך אשר כתבת"... שהוא חוזר על ספר הצדיקים... ומעתה יתבארו דברי משה על זה הענין, כי משה היה מעריך עצמו בבינוני, כמשפט כל איש ישראל, ולזה אמר כי אם לא ישא לפשע ישראל, הנה נגרע מערכך זכיותיו ולא מבעי מערך צדיק, אלא אפילו מבינוני, כאומרו "אשר כתבת". (שם שם לב)
ואת חטאתכם - רמז שבמעשהו בעגל פעל גם כן בבחינת החטא, ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם. (דברים ט כא)
ויחל משה - אחר שראה שתפלתו תוכל להועיל, שלכן אמר "הניחה לי", וראה שהוא יש לו זכות לפני ה', שעל זה אמר "ה' אלקיו", לכן חלה פני ה' להשיב חמתו מהשחית. וכלל אצלי שכל מקום שכתוב חלה פני ה', היינו להשיב חמה. יחרה אפך בעמך - רוצה לומר אחר שאמרת שחת עמך, שעמי, שהם הערב רב שחתו, לא עמך ה', שהם ישראל, אם כן למה יחרה אפך בעמך שהוא ישראל, שהם מוסתים ומועטים, ואם על ששתקו ולא מיחו, הלא אשר הוצאת ממצרים - ששם מקום עבודת אלילים, והוצאתם בכח גדול - כי גם הם היו שם עובדי ע"ז, ואיך תבקש מהם שבימים מועטים יתהפכו מקצה אל הקצה, עד שעוד יקנאו ויהרגו אחרים העובדים כפי מנהג מצרים. והנה מה שהוצאת אותם ממצרים בכח גדול וביד חזקה, שהם רוב הנסים והאותות והמופתים ושדוד הטבע, היה לשתי תכליות, א' לצורך ישראל שיהיו לך לעם, ב' לפרסם שמך בין האומות, כמו שכתוב, "למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר" וגו', וכל העושה הכנות גדולות ורבות כאלה, אי אפשר שיבטלם על נקלה ודבר קטן. (שמות לב יא)
למה יאמרו מצרים - שכבר ביארנו, שהמצריים היו מאמינים שיש פועל טוב ופועל רע, וחשבו שא-ל מוציאם ממצרים הוא פועל הרע, ומוציאם לרעתם, ושהוא ברעתו הכה גם כן את המצרים, מצד שפועל הרע, רק כל זמן שרואים שהציל את ישראל ומוליכם ברחמים, ראו כי א-ל אחד עושה שלום ובורא רע, ועתה יאמר ברעה הוציאם, ומה שלא הרגם במצרים, מפני שרצה להרוג אותם בהרים, שלא ימצאו אף מקום קברות, ולכלותם - כי בישוב אי אפשר שלא ישאר מהם פליטה, ואם כן כל מה שפעלת היה לבלי תכלית. (שם שם יב)
אולי אכפרה - רבי יהודה ורבי שמעון פליגי בתורת כהנים אחרי, שלר"י אין כפרה אלא בדמים... על כן לדידיה פירושו כאן שמשה רצה למסור עצמו למיתה, כדי שמיתתו תהיה כפרה על כל ישראל, וזה קרא "אעלה אל ה'", רוצה לומר שאעלה אל צרור החיים, להסתלק מן העולם הזה, אולי אכפרה - אני אהיה כפרה ואכפר בעד חטאתכם, ועל כן אמר אל ה' "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", רוצה לומר אין לי פה להמליץ בעדם, כי חטאם גדול מנשוא, ועל כן בין אם תשא חטאתם ובין אם אין, מחני נא - רוצה לומר שאתה מצדך יכול להיות שתשא חטאתם, אבל אנכי קצתי בחיי, ואבקש שתמחה שמי מספר החיים, כי טוב מותי מחיי, ובזה מסר את עצמו למיתה, וגם כי באשר סבת החטא היה מה שבושש משה, ורצו מנהיג אחר במקומו... (שם שם לב)
מי אשר חטא לי - אינני מקבל כופר נפש תחת נפש, וצדיק תחת רשע, רק מי שחטא, אותו אמחה מספרי, ולפי זה יחוייב שהערב רב שהם היו החוטאים בעצם ימחו כולם וימותו במגפה. (שם שם לג)
למה - מלרע ורפה, שאלה על התכלית כי הסבה ידועה, שעברו על הציווי. אשר הוצאת - אתה היודע הכל, וידעת כי לא יכנעו תיכף לתורה, והרי בכוונה בחרת בעם קשה העורף להופיע עליהם בקולות וברקים, ולא בעם יותר נכנע, וודאי לא התכוונת אם כן להשמידם תיכף במרים הראשון. למה יאמרו - ובהוצאה ממצרים לא התכוונת רק לחנכם כעמך, כי אם גם להראות לעמים האחרים, כי אני ה', כי לה' הארץ ועוד, ועתה תיהפך הודעה זו על ידי השמדת העם להפכה, ומצרים יחשבו שבצדק שעבדו את העם הזה. אשר נשבעת להם - בשעת השבועה היה ה' בטוח בחוזק הגזע האציל הזה, שמעולם לא יושחת כולו, ולכן נשבע כי לצאצאיהם זכות עולם על הארץ, ואם כן בודאי ייטיבו דרכיהם בעתיד.
וינחם ה' - כל זה היה כדי להראות למשה את טעמי ההנהגה האלוקית, דהיינו כי העתיד היותר טוב דוחה את הסכנה העכשוית, וכך מצא את תפקידו לחנך את העם לקראת עתיד זה, וכאשר ניצל התפקיד האלקי על ידי איש אחד בקרב העם מסולקת סכנת הכליה מכל העם, כמו בקנאת פנחס לה'. (שם שם יא והלאה)
לך רד - מגדולתך, רוצה לומר שלא יתנהג עוד בדרך נסי כי אם בהנהגה טבעית, כי ההנהגה בדרך נס גרמה לכך. (שם שם ז)
ויחל משה - והלא ה' אסר לו, לכן תרגם אונקלוס וצלי, ולא ובעא, שרוצה לומר נתחכם להתפלל בתוך התפלה הקבועה. יחרה אפך - לו ייסרת בעצמך ולא על ידי מלאך החרשתי... (שם שם יא)
ככוכבי השמים - שבועת העקדה, שרוצה לומר שיגיעו למדרגה גבוהה, וסוף סוף יגיעו אליה. ונחלו לעולם - שאין לנחלה הפסק, ואפילו בגלותם, ועל ידי הכליון תתבטל הנחלה, שבטבע הבריאה היא לי"ב שבטים. (שם שם יג)
וינחם ה' - מלהשמידם, אבל עמדה עוד להשמיד הדור הזה, ועל זה התפלל מ' יום. (שם שם יד)
ארבעים יום - פירוש שבמ' יום אמצעיים היה למשה עסק במחנה, וכן כתב הגר"א. כראשונה - הייתי בירידה מגדולתי, והתפללתי בכל יום ולילה תפלה קבועה, ובה תפלה מיוחדת דלקמן. להשמיד אתכם - אף על גב שכבר ניחם על הכליון, לא ניחם עדיין על השמדת אותו הדור... (דברים ט יח)
את ארבעים היום - כבר התבאר הכונה, בכל עת תפלה קבועה, ושעה ביום מיקרי יום... ואתפלל - לא זה נוסח התפלה בהר, כברמב"ן, אלא נוסח אחר כפי הענין... (שם שם כה וכו)
...ולאנשים כאלו נחשבת מסירת הנפש שימסר גם העולם הבא עבור קדושת שמו יתברך... ובזוהר הקדוש... מאן עביד שלימו כדקא יאות, דא משה, דכיון שאמר קב"ה סרו מהר מן הדרך וגו', עד דאמר ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ובנצוצי אורות אהא דאברהם לא בעא למתבע אגר עובדוי, משמע אבל משה בקש בעד שכר צדקותיו, וזהו מחני נא, מחה זכיותי ומחול להם, הפירוש כמו שכתב הספורנו, מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם, כדי שיזכו לסליחה. והנה מבואר שהפקיר את כל הזכיות והעולם הבא הכל עבור ישראל ועבור השי"ת, כי בכל צרתם לו צר, ובזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי וגו', זוהי מסירות נפש שלמה שזכה בה משה רבינו ע"ה, שלא מצינו זה אצל האבות... ועל כן משה רבינו ע"ה, שמסר גם את הנפש הנבדלת עבור כבוד שמו יתברך ועמו ישראל, זכה לבחינת חיה, שאיננה מלובשת בגוף, ועל כן זכה שיתגלה אליו שם הוי"ה, ושיעשה נסים נגלים שאינם מלובשים בטבע כנ"ל... (שמות וארא תרע"ט)
ואם אין - יש להבין, כי לפי דקדוק הלשון היה לו לומר ואם לא, שפירושו אם לא תעשה כדברי, כדרך הכתוב לכתוב בכל מקום, אם לא תשמעו וגו'. גם יש לדקדק, הלא כבר נאמר "ינחם ה'", ובכלל הוא נשיאת החטא... ועל אופן זה יש לפרש מאמר משה רבינו ע"ה, דמשה רבינו ע"ה רצה דוקא שזכות ישראל תגיע להשפיע להם כל טוב ולשאת את עוונם, שבאם איננו על ידי זכות ישראל איננו דבר של קיימא, וכל דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה... ומשה רבינו ע"ה רצה דוקא שיהיה לישראל לבדם ואין לזרים אתם, כמו שאמר ובקש אחר כך, "ונפלינו אני ועמך" וגו', ועל כן מסר נפשו על הדבר הזה, ודבר לשם הוי"ה ב"ה לנוכח, "ועתה אם תשא חטאתם", ואם אין, היינו שאין ישא חטאתם, ומחני נא וגו', ויצטרפו זכיותיו לזכיות כלל ישראל, אולי בזה יזכו שתהיה ההנהגה מדה במדה, כי אז יהיה להם רב זכות להשפיע להם כנ"ל בשם הוי"ה ב"ה. (שם תשא תרע"א)
קשה להבין איך ומהו ענין זה הפתח שפתח לו הקב"ה בלשון "אלקיך", האם באמת לא הבינו שגם להם נאמר הדבור של אנכי, הלא מובן לכל היה שנאמר כלפי כל קהל ישראל, ואיזה פתח של תשובה היה להם, ועוד אם באמת היה להם בשביל כך מקום לטעות, ואלו אמר להם הקב"ה אלקיכם לא היו עושין העגל, אם כן מדוע לא אמר להם כן, למען לא יטעו ולא ישחיתו את נפשם בחטא העגל?
...וכפי מה שדברנו יובנו לנו מעתה דברי המדרש, כי באמת גלוי היה לפניו יתברך שיעברו בני ישראל על הדבור ויעשו עגל, אך גם זה היה גלוי לפניו יתברך שמו, שאם יעברו על הדבור אחרי שישמעו בפירוש אנכי ה' אלקיכם, ואז כבר אי אפשר יהיה לעבור על מדת הדין ולהצילם, כי לפי החוק שקבע השי"ת במערכת הבריאה, נסדרו כל עניניה בגבולים ידועים וגם מדת הרחמים נמצאת בבריאה במשפט ידוע, וידוע היה לפניו יתברך, כי כשלא יהיה להם פתחון פה לומר שלא אליהם נאמר הדבור, שאז העבירה תהיה ביתר מרד, אז לא יהיה כח במדת הרחמים לשכך את מדת הדין, ולכן הצופה מראה סדר שלא יבא לידי זה, וזהו ענין פתח תשובה שפתח לו הקב"ה למשה, שבכדי שינצלו ממדת הדין ראה הקב"ה במחשבה תחלה להקטין אצל בני ישראל את חטא העגל... (חלק ג עמוד קלד, פתחון פה)
הנה הגדרנו בענין המשא ומתן של משה רבינו ע"ה אחר חטא העגל ובקשותיו והשגותיו, כי היה בזה מטעם קבלת התורה חדש, הארת פנים והתגלות השכינה עוד יותר גדולה מבראשונה, שהם הי"ג מדות הרחמים, החסדים הגדולים אשר בהשם, אשר לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. והנה ראינו ראיה ליסוד שלנו מדברי הרמב"ן, שפירש גם כן שהיה בזה משום קבלת התורה מחדש... (דעת תורה שמות עמוד רצו)
בתחילת בקשת הסליחה, מבואר ענין של ויחל, היינו לשון ממתק, כמובא במדרש רבה שם (מ"ג ד'), שהיה ממתק את המר, היינו החטא. וגם זכר זכות חסדי אבות, והועילו לו רק עד יום "וביום פקדי ופקדתי", היינו שלא יכלה אותם כמו רגע. ואחר כך ישב משה רבינו ע"ה עוד ארבעים יום בתפלה, ולא הועילו לו. והנה נראה משטחיות הכתוב, שתפס לו משה רבינו ע"ה דרך אחרת, היינו שהתחיל לדבר עם השי"ת רק על דעת עצמו, וכמעט לא הזכיר בשביל עם ישראל, כענין אם מצאתי חן בעיניך וגו', ואחר כך הראיני נא את כבודך, ועוד כאלה. ודברנו שזה היה עצה נכונה להתפלל ולהציל את כלל ישראל, היינו כי ידוע הענין של "ויסתר משה פניו" (שמות ג' ו'), והוא על דרך "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שם כ"ד י"א), כי משה רבינו ע"ה היה ירא מאד לנפשו מהביט יותר מכדי מדתו, פן יהיה זאת בגדר "ויחזו ויאכלו וישתו", אכן במצב כזה, שהעמיד עצמו בכל הסכנות אך כדי להציל את ישראל, כענין "מחני נא מספרך" (שם ל"ב ל"ב), ואם אף כל זאת לא הועילו, סכן עצמו עוד יותר, היינו שלמרות יראתו ופחדו מלהביט בה', הרשה עצמו לזה, ובקש בעד עצמו שחפץ לדעת דרכי ה' יותר ממה שיודע עד היום, ובטענה "למען אמצא חן בעיניך", וזאת היא טענה גדולה, שכביכול הקב"ה מוכרח להתגלות למבקשיו...
ומפני שכבר היה משה בכל ביתו נאמן, ומהו זה שמבקש הודיעני נא את דרכיך? ...אם לא דרכי ה' אחר החטא, היינו שעד הנה נתגלו למשה רבינו ע"ה עניני התורה שהיא מדותיו יתברך, אכן הכל רק עד קודם שיחטא האדם... כן יש עוד מדה אחת, והיא נקראת גם כן שם העצם, ה', והיא לאחר שיחטא האדם, ועל אותה העת יש שם מיוחד, היינו רחמים וחסדים גדולים בפני עצמם, וזו היא הארת פנים וגילוי שכינה עוד יותר גדול מקודם שיחטא האדם, שזאת כבר נתגלתה בקבלת התורה, ואם כן היה הקב"ה מוכרח להאיר לו פנים עוד יותר מקבלת התורה, וזאת היתה הארת פנים והרצון של הלוחות השניות, שנתגלתה לו השכינה בכבודה ובמדתה בהרחמים שלאחר שיחטא האדם, ובהי"ג מדות שבלוחות הראשונות, לא נתגלתה הארת פנים כזאת... (דעת חכמה ומוסר חלק ג צח)
הנה משה רבינו ע"ה שהה בהר מ' יום רק לכפר בעד ישראל, והתפלל שימחול להם... ויש ליתן ציור על הזמן הרב הזה שהתפלל משה, הלא בכל מקום מצינו שמשה רבינו ע"ה נענה מיד, ומה מקום לזמן רב כל כך, אולם באמת כשהבקשה היתה על ענין גשמי נענה מיד, אבל בקשה זו שבקש סליחה על העוון, זה אי אפשר בלא תשובה גמורה, ובאמת דור המדבר עשו תשובה, וכמו שכתוב לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו', ולא היו ראויין וכו', ובלי ספק שאותם ארבעים יום שהיה משה במרום לכפר על ישראל, הנה כל הזמן הזה עשו ישראל תשובה שלמה, ואפשר לצייר תשובתם, כי הם היה להם הציור מהחטא, שהרי הם עמדו על הר סיני והגיעו כולם למדרגת הנבואה, ובודאי התשובה שלהם כל אותם ארבעים יום היתה במדרגה גבוהה מאד מאד, ומשה רבינו ע"ה בקש והתנפל לפני הבורא שיקבל תשובתן של ישראל, ונמצא כי משה רבינו היה נשען בתפילתו רק על תשובת ישראל, והנה על תשובה אין תימה כבר אם יתמהמה ימים רבים... (חלק א עמוד קכט)
אמנם יש בחינה עוד יותר עמוקה וישירה, שעל ידה המגלה נותן זכות הקיום אפילו למי שאינו ממלא התכלית שלו מצד מעשיו, כמו שאירע כאשר נפלו ישראל ממדרגת קבלת התורה, והיו בסכנת כליון חס ושלום... לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו, ומסר נפשו עליהם לטעון "ואם אין מחני נא מספרך", בעולם הזה ובעולם הבא, שסירב לקבל מה שאמר לו הקב"ה שממנו יצא העם שישלים תכלית הבריאה, וטען שאך ורק על ידי ישראל יבא התכלית.
אבל מה היה שם, וכי שייך להתעקש נגד הדיבור חס ושלום, ולהצליח בזה? הלא ברור שאצלו יתברך אין שייך שינוי דעת, וכל שינוי של הנהגה מוכרח לבא מצד שינוי במצב הנבראים, מה שינה משה רבינו ע"ה על ידי טענתו?
אבל הענין הוא, שמשה רבינו ע"ה מסר נפשו על ישראל, היינו שבשעה הנוראה ההיא הגביה עצמו למדריגה עליונה של התכללות ודביקות לעם ישראל, עד שבחר יותר להיות עם כלל ישראל בהעדר, מלהיות בלתם במציאות... ובזה גופא נשתנה מצבם גם כן, כי כשיש להם רועה נאמן כל כך, כבר אפשר להניחם בעולם במדת הרחמים, אשר בהנהגה זאת גם העתיד מזכה את ההוה, כי לתוכחת אוהב נאמן כזה שייך בודאי שיחזרו בתשובה... (חלק א עמוד קמח, הפרט והכלל)
...ואם נדייק בפסוקים, הרי תפלותיו של משה רבינו ע"ה הן שגרמו להחזרת התורה לישראל, אם כן עלינו להתבונן מה היה גדר תפלותיו, ובאיזו מדה ממדותיו יתברך זיכה לעם ישראל את קבלת התורה מחדש. והנה פלא, התפלות מפורשות בקרא (שמות ל"ב ל"ב), "למה יאמרו מצרים" וגו', וכן (דברים ט' כ"ח) "אל תשחת עמך וגו' פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם"... אך תפלה עליונה מאד היתה תפלת משה רבינו ע"ה, ודבקות עליונה כלולה בתפלות מבחינה זו. מצאנו שתיקנו חז"ל בנוסח התפלה עשה למען שמך וכו', ופירוש תפלה זו אינה חס ושלום שחסר להקב"ה ויצטער כביכול, אם לא יעשה בקשתנו, כי הרי לא שייך אצלו חסרון כלל, אלא הכונה שאנו מבקשים שיעשה למען שמו, למען גילוי שמו, פירוש כדי שיתגלה שמו וחסדו אלינו, ולא יחסר לנו בהכרת גילוי שלמות חסדו יתברך על ידי דחיית בקשתנו... עיקר גדר תפלה זו מושג רק כשעיקר שאיפת המתפלל היא באמת לגילוי כבודו יתברך, ושוכח וגם בטל אצלו רעבונו ללחם, לעומת רעבונו לדבקות בו יתברך, אשר תגיענו בראותו חסדי ה' בנתנו לו את אשר יבקש... בבחינה זו היתה תפלת משה רבינו ע"ה שבא להתפלל על קידוש שמו יתברך, אם אמנם בכל נפשו ממש דבק בישראל, כאמרו ואם אין מחני נא, מחייה ממש, שלא מצא שום אפשרות מציאות בעצמו בלי ישראל. אבל גם דבקותו לישראל היתה בשביל דביקותו השלמה בהקב"ה, משום שישראל הם המקדשים שמו יתברך בעולם, וזהו כל מציאותם, ועל כן כשהתפלל למה יאמרו מצרים, היתה תפלתו שלא יחסר בגילוי כבודו בעולם, ויתגלה בשלמותו גם על המצרים הפחותים. שנמצא שתפלת משה רבינו ע"ה היתה תפלה עליונה לגילוי כבודו יתברך בעולם, בלא שום פגם כלל, ובזה זכה לישראל במחילת החטא ובמתן לוחות שניים. (חלק ב עמוד פט, תפלת משה רבינו)