(ראה גם: מלוה)
אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. (שמות ג כב)
לא יחבול רחים ורכב, כי נפש הוא חובל. (דברים כד ו)
כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ואם איש עני הוא, לא תשכב בעבוטו. השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך. (שם שם י)
מכאן אמר רבי יצחק, המתחייב כסף לחבירו וחבירו מוציא לו (משכון) מה שיחזיק בידו אסור לו להחזיק בו עד שיתנהו לו חברו, ואפילו שבית הדין נותן לו, זה שאמר אם חבול תחבול שלמת רעך וגו'. (זהר חדש בראשית תשעה)
...עד בא השמש תשיבנו לו, זה כסות יום, שאתה מחזיר לו כל היום, אין לי אלא כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום, כסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מניין, תלמוד לומר השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, מכאן אמרו ממשכנים כסות יום בלילה, וכסות לילה ביום, ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, כי היא כסותה לבדה, זו טלית, היא שמלתו לעורו, זה חלוק, במה ישכב, להביא עור מצע... (שופטים פרשה יט)
ואשר יהיה לך את אחיך, ולא של אחיך בידך, מיכן אתה אומר המלוה על המשכון אין שמיטה משמטת... (ראה קיג)
לא יחבול ריחים ורכב, אין לי אלא ריחים ורכב המיוחדים, מניין לרבות כל דבר, תלמוד לומר כי נפש הוא חובל, אם כן למה נאמר ריחים ורכב, מה ריחים ורכב שהם מיוחדים שהם שני כלים ועושים מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כי נפש הוא חובל, להגיד מה גרם. (תצא רעב)
לא תבא אל ביתו, יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ, תלמוד לומר לעבוט עבוטו בחוץ, לא ימשכננו בחוץ אבל ימשכננו מבפנים, תלמוד לומר בחוץ תעמוד, כשהוא אומר והאיש, לרבות שליח בית דין. ואם איש עני הוא, אין לי אלא עני, עשיר מניין, תלמוד לומר ואם איש, אם כן למה נאמר עני, ממהר אני ליפרע על ידי עני יותר מן העשיר. לא תשכב בעבוטו, לא תשכב ועבוטו עמך. השב תשיב לו את העבוט, מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, סגוס בלילה ומחרישה ביום, אבל לא סגוס ביום ומחרישה בלילה. ושכב בשלמתו וברכך, מלמד שהוא מצוה לברכך, יכול אם ברכך מבורך ואם לאו לא תהיה מבורך, תלמוד לומר ולך תהיה צדקה, מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. (שם רעו ורעז)
ולא תחבול בגד אלמנה, בין עניה בין עשירה, ואפילו היא כמרתא בת בייתוס. רבי שמעון אומר דברים שאתה חובל באיש אין אתה מחזיר לאשה, שלא תהא הולך ובא אצלה כדי להשיאה שם רע. (שם רפא)
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, וישראל שהלוה את הנכרי על חצצו אחר הפסח אסור בהנאה... אלא הכא במאי עסקינן כגון שהרהינו אצלו, וקמיפלגי בדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מניין... תנא קמא סבר הני מילי ישראל מישראל הוא דקרינא ביה ולך תהיה צדקה, אבל ישראל מנכרי לא קני, ורבי סבר קל וחומר, ישראל מישראל קני, ישראל מנכרי לא כל שכן... (פסחים ל ב, וראה שם עוד)
תנן התם, המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין, בשלמא מוסר שטרותיו לבית דין דתפסי להו בי דינא, אלא מלוה על המשכון מאי טעמא, אמר רבא משום דתפס ליה, אמר ליה אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו דתפיס ליה הכי נמי דלא משמט, אמר ליה שאני משכון דקני ליה מדרבי יצחק... (גיטין לז א)
אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה, אינה מקודשת. מנה אין כאן משכון יש כאן. איתיביה רבא לרב נחמן קידשה במשכון מקודשת, התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק... (קידושין ח א)
אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו, מוציאין אותו מידו, מאי טעמא, כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודיה, משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו, וזה קנה את השאר, ואמאי, תקנה ליה חצירו... (בבא קמא מט ב)
חבול תחבול, אין לי אלא שמשכנו ברשות, משכנו שלא ברשות מנין, תלמוד לומר חבל תחבול מכל מקום, והני תרי קראי למה לי, חד לכסות יום וחד לכסות לילה. (בבא מציעא לא ב)
...לימא כתנאי, המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה השמיטה, אף על פי שאינו שוה אלא פלג אינו משמט, דברי רבן שמעון בן גמליאל, רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכון כנגד הלואתו אינו משמט, ואם לאו משמט, מאי אינו משמט דקאמר רבן שמעון בן גמליאל, אילימא כנגדו, מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר להך פלגא נמי משמט, אלא משכון דנקיט למה ליה, אלא לאו שמע מיניה מאי אינו משמט דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אינו משמט בכולו, ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא, להך פלגא דלא נקיט עליה משכון, ובהא קמיפלגי, דרבן שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה, ורבי יהודה הנשיא סבר כנגדו הוא קונה, לא, מאי אינו משמט דקאמר רבן שמעון בן גמליאל להך פלגא דנקט עליה משכון, מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר להך פלגא דנקט עליה משכון נמי משמט, אלא משכון דנקיט למה ליה, לזכרון דברים בעלמא. (שם מח ב, וראה שם עוד)
הלוהו על המשכון שומר שכר, רבי יהודה אומר, הלוהו מעות שומר חנם, הלוהו פירות שומר שכר, אבא שאול אומר רשאי אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק והולך עליו, מפני שהוא כמשיב אבדה... לימא מתניתין דלא כרבי אליעזר, דתניא, המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון, ישבע ויטול מעותיו, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון, אבד המשכון אבדו מעותיך, אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם, דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו. אפילו תימא רבי אליעזר, ולא קשיא, כאן שמשכנו בשעת הלואתו, (קאמר רבי אליעזר שומר חנם, ומתניתין) כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו, (לאחר זמן כשתבעו מעותיו בבית דין ולא שלם, ומשכנו על פי בית דין, דההוא ודאי לגוביינא שקליה). והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני, אלא לא קשיא, כאן שהלוהו מעות, כאן שהלוהו פירות... אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר.
לימא בדלא שוי משכון שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי, דאמר שמואל האי מאן דאוזפייה (הלוה) אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עילוייהו, אבד קתא דמגלא, אבדו אלפא זוזי. אי בדלא שוי משכון שיעור זוזי דכולי עלמא לית להו דשמואל, והכא בדשוי שיעור זוזי, וקא מיפלגי בדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון... ותסברא, אימור דאמר רבי יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו מי אמר, אלא משכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא אית להו דרבי יצחק, והכא במשכנו בשעת הלואתו, ובשומר אבדה קא מיפלגי, דאיתמר שומר אבדה, רבה אמר כשומר חנם, רבי יוסף אמר כשומר שכר. לימא דרב יוסף תנאי היא, לא, בשומר אבדה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף, והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי, מר סבר מצוה קא עביד שהלוהו, הוי שומר שכר, ומר סבר לאו מצוה קא עביד, שלהנאתו מתכוין, והוי שומר חנם.... (שם פ ב, וראה שם עוד)
דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו, שכך כותב לו, תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי, טעמא דכתב ליה הכי, הא אי לא כתב ליה הכי לא קניא, והא אמר רבי יוחנן משכנו והשיב לו המשכון ומת, שומטו מעל גבי בניו, אהני כתיבה לגירעון (אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה, יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר). (שם קד א)
המלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בבית דין, ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד, היו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד, ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ואם מת אינו מחזיר ליורשיו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין. אמר שמואל שליח בית דין מנתח נתוחי אין, אבל משכוני לא, (אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו, אלא רואהו בשוק ונתק דבר שאוחז בידו ממנו), והתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל דבבית דין ממשכנין, אמר ליה שמואל אימא לא ינתחו אלא בבית דין. הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא, לא יכנס לביתו ליטול משכונו, מני, אי לימא בעל חוב, מרישא שמע מינה, אלא לאו שליח בית דין. אי משום הא לא איריא, הכי קאמר המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל דבבית דין ממשכנים, ובעל חוב אפילו נתוחי נמי לא, שלא יכנס לביתו ליטול משכונו. מתיב רב יוסף לא יחבל ריחים ורכב, הא דברים אחרים חבל, לא תחבל בגד אלמנה, הא של אחרים תחבל, מאן, אי נימא בעל חוב, הא כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, אלא לאו שליח בית דין, תרגמא רב פפא בריה דרב נחמן קמיה דרב יוסף, ואמרי לה רב פפא בריה דרב יוסף קמיה דרב יוסף, לעולם בבעל חוב, ולעבור עליו בשני לאוין...
תנאי היא, דתניא שליח בית דין שבא למשכנו לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש, ותניא אידך, בעל חוב שבא למשכנו, לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ, והלה נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד ושליח בית דין שבא למשכנו, הרי נכנס לביתו וממשכנו, ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש, ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה ומטה ומפץ לעני, לו אבל לא לאשתו ולא לבניו ולבנותיו. כשם שמסדרין לבעל חוב כך מסדרין לערכין, (שמין לו להניח לו צרכי חייו)... (שם קיג א, וראה שם עוד)
תנו רבנן, ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, הא עשיר שכיב, מאי קאמר, אמר רב ששת הכי קאמר, ואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך. תנו רבנן המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו, ואינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו. מאי קאמר, אמר רב ששת הכי קאמר, המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו, אסיפא, (אם לא החזיר). רבא אמר הכי קאמר, המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו חייב להחזיר לו, במה דברים אמורים שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו, ארישא... הכי קאמר, עד בא השמש תשיבנו לו, זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה, השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום. אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו. מיתיבי, אמר רבי מאיר וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין, למה מחזירין, רחמנא אמר אהדר, אלא מאחר שמחזירין למה חוזרין וממשכנין, שלא תהא שביעית משמטתו, ולא יעשה מטלטלין אצל בניו... תנו רבנן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב... (שם קיד ב, וראה שם עוד)
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, שנאמר לא תחבול בגד אלמנה, תנו רבנן, אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה, עניה אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה, ואתה משיאה שם רע בשכנותיה... (שם קטו א)
החובל את הריחים עובר משום לא תעשה, וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבול ריחים ורכב, ולא ריחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל. אמר רב הונא חבל ריחים לוקה שתים, משום ריחים ומשום כי נפש הוא חובל, ריחים ורכב לוקה שלש, משום ריחים ורכב, ומשום כי נפש הוא חובל, ורב יהודה אמר חבל ריחים לוקה אחת, ורכב לוקה אחת, ריחים ורכב לוקה שתים, כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. (שם)
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת... לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. (בבא בתרא ח ב)
...איבעיא להו משכנתא מאי, אמר מר בר רב אשי, אבא משכן ליה עובד כוכבים כסא דכספא ואטבלי ואישתי בה, ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא, אי משום דחזי לעובד כוכבים דדעתיה לשקועי. (ע"ז עה ב)
חייבי ערכין ממשכנין אותן, חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, (הואיל ולא חובה היא עליה לא חשיב לה כפרה, ואתי לשהויי)... (ערכין כא א, וראה שם עוד)
אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו, נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חודש, מטה מוצעת, וסנדליו ותפיליו, לו אבל לא לאשתו ולבניו, אם היה אומן נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות, רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו את צמדו, חמר נותן לו חמורו, היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט, אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. המקדיש את נכסיו מעלין את תפיליו (ופודה אותן)... (שם כג ב, וראה שם עוד)
השביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר... המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין... המלוה על המשכון, שמואל אפילו על המחט, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך, פרט למה שיש לאחיך תחת ידיך... (שביעית כז ב, וראה שם עוד)
...פירש רבי סימאי, דבר תורה שיהא שליח בית דין נכנס וגובה בבינונית, שאם יכנס המלוה היה הוא מוציא היפה, ואם יכנס הלווה מוציא הרע... אמר רבי לא תניי תמן חבול בבית דין, שלא בבית דין מניין, תלמוד לומר אם חבול תחבול, מישכנו שלא ברשות עובר על כל שם ושם שיש לו, אמר רבי לא הוא גרם לעצמו, על כל שם ושם שיש לו. מישכנו וחזר ונתן לו, מידת הדין בידו שיהא גובה מנכסין משועבדין, ואם מחזיר לו לאי זה דבר שמישכנו הוא ממשכנו, פירש רבי שמא תבוא שמטה וישמיט, או שמא ימות הלה ונמצאו המטלטלין ביד היורשין... (בבא מציעא לה א, וראה שם עוד)
אמר רבי יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך, מתניתא אמרה אף הלוה נאמן, דתנינן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה, פטור, חד בר נש קם עם חבריה בשוקא, אמר ליה תרין דינרין לי בידך ומושכונך שוי תרין דינרין, אמר ליה חד דינר נא בעי למיתן לך ומשכוני טוב תרין דינרין, אתא עובדא קומי דייני נהרדעא, אמרי כיון דכל עמא מודו דמשכונא טב תרין דינרין, אוחרנא ייתי עלוי שהדי, ולא שמע דמר רבי יוחנן נאמן המלוה עד כדי משכונו... (שבועות לב ב)
אם חבול תחבול, אמר לו האלקים אם חייב הוא לך אף אתה חייב לי, שנאמר (דה"ב ו') כי יחטאו לך כי אין אדם אשר לא יחטא. שני דברים יש כאן, חבול תחבול, לימדך הכתוב שהוא נוטל יתד של מחרישה, השכים הוא השיבו, כתוב אחד אומר עד בא השמש תשיבנו לו, וכתוב אחד אומר כבא השמש, אמור מעתה שאתה צריך להחזיר לו במה שישן, שאמר הכתוב עד בא השמש, ובבקר אתה צריך להחזיר לו יתד של מחרשה, וכן אתה אומר בפועל (דברים כ"ד) ביומו תתן שכרו, למה כי עני הוא, ואומר כי היא כסותו לבדה, שאין לו במה ישכב, והוא יושב כל הלילה ויהא צנה פוגעת בו, והוא צועק אלי ואני עונה אותו, שנאמר ושמעתי כי חנון אני... (שמות לא ז)
אם חבול תחבול, אמר הקב"ה כמה את חייב לי אתה חוטא לפני ואני ממתין לך, ונפשך עולה אצלי בכל יום ובכל אמש ואמש, ונותנת דין וחשבון, והיא מתחייבה אני מחזיר לך את נפשך שאתה חייב לי, אף אתה אף על פי שהוא חייב לך, אם חבל תחבל עד בא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותה לבדה, אף אתה דבר אחד יש לי אצלך, אם אין אתה מחזיר משכונו, איני מחזיר לך את נפשך, לפיכך אם חבול תחבול, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, שהוא קורא תגר לפני ואומר, רבון העולם, אני אדם והוא אדם, הוא שוכב על מטתו ואני במה אשכב, לפיכך ושמעתי כי חנון אני. (משפטים טז)
אם חבול תחבול - כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע זמן ואינו פורע. עד בא השמש תשיבנו - כל היום תשיבנו לו עד בא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה. (שמות כב כה)
אם חבל תחבל - ...אמר הגאון מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה, והוא השיב בעבור שירא שלא ילוה מאחר ויתנהו לו חבול תחתיו, והטעם יש לך לחמול עליו... (שמות כב כה)
ואם איש עני הוא - יקרא עני כאשר אין לו עבוט אחר כיוצא בו, הא אלו היו לו שני כלים מאותו המין נוטל אחד ומחזיר אחד, בין שהוא עני או עשיר בנכסים רבים. (דברים כד יב)
ושמעתי כי חנון אני - אף על פי שמן הדין יש לו משכון אינו חייב להחזירו אלא לפנים משורת הדין, ולא היה לו לשמוע צעקתו אם לא מפני שרחום וחנון אני... (שמות כב כו)
ומהן חמשה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא, והוא ידמה שאין זה חטא... המשתמש בעבוטו של עני, שהעבוט של עני אינו אלא כגון קרדום ומחרישה, ויאמר לבבו אינן חסרים, והרי לא גזלתי אותו... (תשובה ד ד)
החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות בית דין הרי זה גזלן, אף על פי שהוא חייב לו, ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חברו ומשכנו שהוא גזלן, שנאמר בחוץ תעמוד. (גזלה ג טז)
המלוה את חבירו על המשכון, בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות, בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו, הרי זה שומר שכר, לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו, ואם נאנס המשכון, כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסין, ישבע שנאנס וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. (שכירות י א)
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה, ולא על פי בית דין, שנאמר "ולא תחבול בגד אלמנה", ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו, ואם תודה לו תשלם, ואם תכפור תשבע, אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה. וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או על פי בית דין לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, כגון הריחים והעריבות של עץ, ויורות שמבשלין בהם, וסכין של שחיטה וכיוצא בהן, שנאמר כי נפש הוא חובל, ואם חבל מחזיר בעל כרחו, ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה. חבל כלים הרבה של אוכל נפש, כגון שחבל עריבה ויורה וסכין חייב על כל כלי וכלי בפני עצמו, אפילו שני כלים שהן עושין מלאכה אחת חייב עליהן משום שני כלים, ולוקה שתים על שניהם, שנאמר "לא יחבול רחים ורכב", לחייב על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו, כשם שהרכב והרחים מיוחדין שהן שני כלים ומשמשין מלאכה אחת, וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים, אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ולכן אם חבל צמד בקר וחורש לוקה שתים.
המלוה את חבירו, אחד עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בבית דין, ואפילו שליח בית דין שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכננו, אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון, שנאמר בחוץ תעמוד, אם כן מה בין בעל חוב לשליח בית דין, ששליח בית דין יש לו ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע, ונותנו למלוה, ובעל חוב אין לו ליקח המשכון עד שיתן לו הלוה מדעתו, עבר בעל חוב ונכנס לבית הלוה ומשכנו, או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה, שהרי ניתק לעשה, שנאמר "השב תשיב לו את העבוט כבא השמש", ואם לא קיים עשה שבה, כגון שאבד המשכון או נשרף, לוקה, ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין.
אחד הממשכן את חבירו בבית דין או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה, אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו, הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו, מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו, ואת המחרישה ביום כדי לעשות בה מלאכתו, שנאמר "השב תשיב לו את העבוט", עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשכב בעבוטו", לא תשכב ועבוטו אצלך, זו כסות לילה. ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתו ביום או לובשן הוא אומר "עד בא השמש תשיבנו לו", מלמד שיחזירו לו כל היום, אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותה בעת שאינו צריך לו, מה יועיל המשכון, כדי שלא ישמט החוב בשביעית, ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, אלא יפרע מן המשכון אחר שמת הלוה. הא למדת שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו ולא החזירו לו בזמנו עובר משום שלשה שמות, משום לא תבא אל ביתו, ומשום השב תשיב לו את העבוט, ומשום לא תשכב בעבוטו.
במה דברים אמורים, שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל אם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר כלל, ואינו עובר בשם מן השמות האלו.
שליח בית דין שבא למשכן, לא ימשכן דברים שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון כגון בגד שעליו, וכלי שאוכל בו וכיוצא באלו, ומניח מטה ומצע לעשיר, ומטה ומפץ לעני, וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנו, ויחזיר לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה. היו לפניו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד, עד מתי הוא חייב להחזיר וליקח עד לעולם, ואם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם, ואין מניחין אותן ללוה, הרי זה מניחו אצלו עד שלשים יום, ומשלשים יום ואילך מוכר המשכון בבית דין. מת הלוה אינו מחזיר לבניו, מת הלוה אחר שהשיב לו המשכון שומטו המלוה מעל בניו ואינו מחזיר.
הערב מותר למשכן בזרוע, ולהכנס לביתו וליטול המשכון, שנאמר "לקח בגדו כי ערב זר", וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו, בין שכר מלאכתו בין שכר בהמתו וכליו, בין שכר ביתו, הרי זה מותר למשכנו שלא על פי בית דין, ונכנס לביתו ונוטל המשכון בשכרו, ואם זקף עליו השכר במלוה אסור, שנאמר "כי תשה ברעך משאת מאומה" וגו'.
מי שהיה בידו משכונו של עני, אם היה שכרו יתר על פחתו, כגון קרדום ומסר הגדול וכיוצא בהן, הרי זה מותר להשכירו ומנכה שכרו תמיד בחובו, מפני שזה כמשיב אבדה, ואין צריך רשות בעלים. (שם פרק ד א והלאה)
הורו רבותי, שהמלוה את חבירו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונא, אף על פי שאינו מנכה לו כלום, הרי זו אבק רבית, ואינה יוצא בדיינין, שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית, שהרי אין בשדה פירות מצויין בשעת ההלואה, ואפשר שירויח ויהיו שם פירות, ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה, ולפיכך היא אבק רבית, וכן אין המשכונא דומה למי שמכר באסמכתא, שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו, והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו...
נמצאת למד ששלש משכונות הן, משכונא שהיא רבית קצוצה, ומשכונא שהיא אבק רבית, ומשכונא שהיא מותרת. כיצד, משכן לו מקום שפירותיו מצויין תדיר, כגון חצר או מרחץ או חנות ואכל פירותיהן, הרי זה רבית קצוצה, משכן לו שדה וכיוצא בה ובאו שם פירות ואכלן הרי זו אבק רבית, וכן אם משכן חצירו וכיוצא בה בנכוי, הרי זה אבק רבית, משכן שדהו בנכוי הרי זה מותר... (שם פרק ו ז, וראה שם עוד)
אל ימשכן אדם ספרים ביד נכרי, ואפילו אם הספרים ביד יהודי לא יאמר לנכרי תלוה לי כך וכך על הספרים והניחם בביתי וקח לך המפתח. (תתקיד)
שמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב, כלומר, הלוה, אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפוץ אנחנו ונבא בבית בעל החוב ונמשכנהו או שנמצאהו בשוק ונחטוף המשכון מידו, ועל זה נאמר "לא תבא אל ביתו לעבט עבוטו", ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. משרשי המצוה, שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן, וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם, שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדיין, ובזה יהיה תיקון ישוב העולם כחפץ השם שבראו להתישב... (כי תצא תקפה וראה שם עוד ומצוה תקפג)
שהזהרנו שלא למנע המשכון מבעליו בעת שהוא צריך אליו, אלא שנשיב לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה... (שם מצוה תקפו)
שנמנענו מלמשכן את האלמנות, שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה... משרשי המצוה, שחס השם על בריותיו, ורצה לזכותנו לקנות בנפשנו מדת החמלה, וצונו שנרחם על האלמנה, שלבבה שבור ודואג, שלא למשכנה, וכל דרכי התורה נועם ונתיבותיה שלום... והעובר על זה וחבל בגדיה או כליה או שום דבר מכל אשר לה שלא בשעת הלואה, מחזירין אותו בית דין ממנו אליה בעל כרחו... (שם מצוה תקצא)
לא תבא אל ביתו לעבט עבוטו, ליקח משכונו, לא המלוה ולא שליח בית דין. והנה זו מדת רחמנות, שהתורה חסה על בושתו של לוה, כשאחרים מחפשין כלי ביתו, ועוד מטעם שלא יבאו לידי מריבה ורציחה, אבל ערב מותר לבא לביתו למשכנו, הוא שאמר שלמה (משלי כ') "לקח בגדו כי ערב זר". והיה ראוי יותר למשכן את הלוה, שאכל ושתה ובזבז המעות יותר מן הערב שלא באו המעות לידו, אבל הטעם בזה, מפני שהלוה לא לוה אלא מתוך הדוחק, והערב נכנס ערב מתוך השפע, לכך התירה התורה למשכן את הערב ולא הלוה. (דברים כד י)
יוציא אליך - ...ואם לא רצה להוציא העבוט כופין אותו לקיים מצות עשה, כמו כופין על שאר מצות, וכן בית דין יורדין למכור קרקעותיו ולפרע למלוה. (שם שם יא)
לא יחבול - כל מקום שנאמר חבלה, הוא שלא בשעת הלואה, או על פי שליח בית דין, או על פי ציווי בית דין ללוה, ובשעת הלואה נקרא עבוט, וכל דינים אלו במשכנו להיות בטוח בחובו, אבל אם הגיע זמן הפרעון שליח בית דין ממשכן אפילו ריחים ורכב ומוכרן בבית דין, ועיין בחושן משפט. (גור אריה דברים כד ו)
השב תשיב - שכל יום ויום ישיב לו, ואם תאמר אם כן הפוכי מטרתא למה לי, אם בכל יום אני מחזיר לו ואין אני רק שומר שלו ביום, על זה אמר ולך תהיה צדקה, כי דומה לפני ה' אלקיך כאילו בכל יום אתה נותן לו צדקה חדשה. ולך תהיה צדקה - ואין לאחרים, כי אין יד אדם שולטת שם, על כן נאמר ולך תהיה, ונתן טעם שהצדקה מונחת לפני ה' אלקיך מכון כסאו. (דברים כד יג)
והאיש - מוטעם ברביע, ונסמך לפניו ולאחריו, על שליח בית דין ועל הלוה, העבוט - המשכון שיהיה בטוח במעותיו, כי על הפרעון מותר לשליח בית דין ליכנס ולמשכן.. (שם שם יא)
אם חבול - ...יש הבדל בין חבל ובין עבט, שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה, ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה, ובא גם כן אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת המלוה שדואג על מעותיו... (שמות כב כה)
כי היא כסותה לבדה - מפרש לפי הפשט שמלמד הדין המבואר במשנה, היו לו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד, ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ופרש"י שחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם, יחזיר לו את הצריך לו עתה... וכסות הוא מה שמתכסה בו מלמעלה שהוא הטלית שהולך בו ביום, ואחר שאין לו רק כסות אחד לבד תחזיר לו, וגם את החלוק שלובש בלילה תחזיר בלילה, ועל זה אמר שמלתו לעורו, שהוא החלוק שהוא אצל העור.... (שם שם כו)
לא יחבול רחים - ...ואחד מן הפשטנים פירש, כי נפש הוא חובל - חיי הנפש, שהוא כל כלי האומן שמתפרנס על ידם, והשכל יסכים לפירושו, וגם הובאה הדעה בטור חושן משפט (סימן צ"ז סעיף מ"ז). אבל השולחן ערוך השמיטה, והרמ"א כתב שמותר למשכנם, ויש להבין למה באמת לא פירשו רז"ל כן. אבל אחר העיון נראה אשר הניא לחז"ל מפני שבימים הקדמונים ובפרט במדינות אלו לא היה בית אשר אין שם רחים ורכב, ואם כן לא היו הרחים כלי אומנות כלל, רק כמו תנור וכירים... ודע שלשון חבלה הנאמר בכאן ובכל מקום הוא משכון שלא בשעת הלואה או על פי שליח הבית דין, או שהבית דין יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה, ובאה האזהרה על הבית דין, שלא יצוו ליתן זאת למשכון, אבל אם נותן לו מעצמו משכון בשעת הלואה, שאינה נקראת חבלה רק עבוט, מותר. (שם שם ו)
כי תשה - הכתוב מדבר במי שכבר הלוה לחברו, והגיע הזמן ולא פרעו, ונותן לו הלוה משכון. ובלשון הכתוב עבוט הוראתו בטחון, ותשימם בכר הגמל (בראשית ל"א), תרגם אונקלוס בעביטא דגמלא, שהגמל הוא גבוה, ולבטחון שלא יפלו מעליו נעשה הכר הזה... ובש"ס עבוט יכלול הן משכון שניתן לו ברצונו, והן שנלקח ממנו שלא ברצון, וזה שאמר כי תשה וגו', שכבר הוא חייב לך, ומזה נלמד, שבשעת הלואה מותר להמלוה להכנס לביתו, כי בשעת ההלואה הרשות בידו שלא להלוות בלא משכון.
לא תבא אל ביתו, בחוץ תעמוד - ...ולא רק שלא הורשה דוקא אל המקום שמונח שם החפץ, אבל בחדר שלפניו יכול להכנס, או אף לבא עם הלוה רק לראות כשיטול המשכון שיוציא לו החוצה אסור... יוציא אליך - שאף בחוץ לא יטול מלוה מן הלוה בחזקה, ומתיבת "אליך" נלמד שרק למלוה יתן מעצמו, אבל שליח בית דין יכול ליטול בחזקה. (שם שם י)
ואם איש עני הוא - במשפטים מדבר מחבלה שלוקח משכון בחזקה שלא כדין או על ידי שליח בית דין בשוק, ולכן נאמר שם שלמתו, שהיא בגד העליון, שעל פירוש זה יוכל ליקח ממנו בשוק, ולזה אמר "כי יצעק אלי", אחרי שנטל בחזקה, וכאן מדבר שנותן מרצונו, או על פי צווי הבית דין, לכן אמר עבוט סתם, ואף אם לא יחזיר לא יצעק, רק אם מחזיר יברכנו... (שם שם יב)
ולא תחבול בגד אלמנה - כבר נתבאר, דחבלה הוא משכון הניטל שלא ברצון, אף על ידי שליח בית דין, אבל במשכון שנותנת ברצונה אינו מוזהר, ואף לדברי רבי שמעון לקמן, שהטעם הוא כדי שלא יהא שגור אצלה בחזרת המשכון, אבל המשכון שבשעת הלואה אינו מחוייב להחזיר, והמשכון הניתן מרצונה גם כן יכולה ליתן על מנת שלא להחזירו לעת הצורך. (שם שם יז)
אם חבול - הכתוב מביע את מושג המשכון בביטוי חבל, שהוראתו המקורית היא מיתר עבה, ויש לבאר את הקשר שבין שניהם, אפשר שהמשכון נקרא כך, משום שהוא נשאר קשור אל המלוה, ואין הלוה רשאי למכור אותו להפסדו של המלוה, או משום שהמשכון עצמו הוא האמצעי, שבו נשאר הלוה קשור אל חובת תשלום החוב. ביטוי דומה הוא "עבוט", שגם הוא קרוב לעבות-חבל...
עד בא השמש - יש להניח שענין חבל תחבול, שהוא מעשה בית דין, נעשה בדרך כלל בשעות היום, לכך אם לקחת את שלמת רעך כמשכון בשעות היום, עד בא השמש תשיבנו לו, ורק בערב תקחנו בחזרה... במקום המקביל לפסוק שלנו בדברים כ"ד נאמר, "ושכב בשלמתו" ולא בשמלתו, ונראה ששם הכוונה לכסות לילה, ולא לסדין שעל המטה, לפיכך נראה, שעל המלוה להחזיר אף את כסות הלילה לשעות הלילה, אם כי אין בכך צורך כה גדול, שהרי יכול הלוה להשתמש בכסות יום גם לצורך כסות לילה. נראה שכסות ושמלה מציינים את שתי המטרות שלשמן משמש הבגד, כיסוי לשם מגן, ולשם הסתרת התכונה הבהמית של הגוף. (שמות כב כה)
החזרת המשכון יום יום בשעת הצורך היא חובה שיש עמה טרחה מרובה, לפיכך החשיבה התורה אותה ביותר, שהמלוה יקיים מצוה זו בהקפדה. ומכאן דברי יחזקאל (י"ח ז') כשהוא בא לתאר מעשיו של איש עושה משפט וצדקה "חבלת וחוב ישיב"... (שם שם כו)