(ראה גם: משכן-כללי)
ועשית את חצר המשכן, לפאת נגד תימנה קלעים לחצר שש משזר מאה באמה אורך לפאה האחת. ועמודיו עשרים ואדניהם עשרים נחושת, ווי העמודים וחשוקיהם כסף... ולשער החצר מסך עשרים אמה תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם, עמודיהם ארבעה ואדניהם ארבעה... אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות שש משזר ואדניהם נחושת. לכל כלי המשכן בכל עבודתו, וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחושת. (שמות כז ט והלאה)
וכמה שיעור בית סאתים, כחצר המשכן, מנא הני מילי, אמר רב יהודה דאמר קרא ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים, אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים. פשטיה דקרא במאי כתיב, אמר אביי העמד משכן על שפת חמשים, כדי שיהא חמשים אמה לפניו, ועשרים אמה לכל רוח ורוח. (עירובין כג ב)
חצר היה ארכה מאה אמה ורחבה חמשים אמה, שנאמר ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה וגו' מאה באמה. וכן לצפון מאה אמה, שנאמר וכן לפאת צפון בארך קלעים מאה ארך, ולמערב חמשים אמה, שנאמר ולפאת ים קלעים חמשים אמה, ולמזרח חמשים אמה, שנאמר ולפאת קדמה מזרחה חמשים אמה. צא מהן חמש עשרה אמה קלעים, שנאמר וחמש עשרה אמה קלעים לכתף וגו' ולכתף השנית מזה ומזה.
מן הקלעים שבדרום עד האוהל עשרים אמה, והאוהל עשר אמות, ומן האוהל עד הקלעים שבצפון עשרים אמה, הא למדת, שרחבה חמשים אמה. מן הקלעים שבמערב עד האהל עשרים אמה, והאהל שלשים אמה, ומן האהל ועד הקלעים שבמזרח חמשים אמה, הוא למדת שארכה מאה אמה, שנאמר ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים. רבי יוסי אומר אין תלמוד לומר חמשים בחמשים, ומה תלמוד לומר חמשים בחמשים, זה לפני האהל, הא למדת שארכה מאה אמה ורחבה חמשים אמה. אבל אין אתה יודע כמה רחבה של קלע עד שתדע בגובהה של חצר. כשהוא אומר וקמה חמש אמות, מה קומה חמש אמות, אף רחב חמש אמות.
כיצד היה מעמיד את החצר, היה נותן עשרים אדנים של נחושת בצפון, ועשרים בדרום, ועמוד תוך כל אחד ואחד, וקונטיסין (כמין מוטות) היו שם, וטבעת קבועה באמצעיתן, והיה נותן את הקונטיסין במיתרים ובעמודים, והקונטיסין ארכו של כל אחד ואחד ששה טפחים ורחבו שלשה, ותולה את הטבעת בתוך האונקלי שבעמוד, וכורך בה את הקלע כמין קלע זה של ספינה, נמצא הקלע יוצא מן העמוד שתי אמות ומחצה מצד זה ושתי אמות ומחצה מצד זה, וכן לעמוד השני. הא למדת, שבין עמוד לעמוד חמש אמות, היה מחבר את הקונטיסין במיתרים ובעמודים ומחברן בתוך יתדות של נחושת. וכשם שהיו יתדות למשכן כך היו יתדות לחצר, שנאמר לכל כלי המשכן בכל עבדתו, וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחשת.
אבל אי אתה יודע כמה מן הקלעים לפתחה של חצר. כשהוא אומר ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב, מה בין המשכן למזבח עשר אמות, כך מן הקלעים לפתחה של חצר עשר אמות. אבל אי אתה יודע כמה גובה פתחו של חצר, כשהוא אומר ומסך שער החצר וגו' ועשרים אמה אורך וקומה ברחב חמש אמות, שאין תלמוד לומר חמש אמות, ומה תלמוד לומר חמש אמות, ללמדך שארכו עשרים אמה ורחבו חמש אמות... (פרק ה)
קלעים - עשויין כמין קלעי ספינה, נקבים נקבים, מעשה קליעה ולא מעשה אורג, ותרגומו סרדין, כתרגומו של מכבר... ועמודיו עשרים - חמשה אמות בין עמוד לעמוד. ואדניהם - של העמודים נחושת, האדנים יושבים על הארץ, והעמודים תקועים לתוכן, היה עושה כמין קונדסין שקוראין פלא"ש, ארכן ו' טפחים ורחבן ג', וטבעת נחשת קבועה בו באמצעו, וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים, כנגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקליות שבעמוד, העשוי כמין וי"ו ראשו זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד... ורוחב הקלע תלוי מלמטה, והיא קומת מחיצות החצר... וחשוקיהם - מוקפין היו העמודים בחוטי כסף סביב, ואיני יודע אם על פני כולן, אם בראשם ואם באמצעם... (שם כז ט וי)
את יתדות - לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ שלא ינועו ברוח, מיתריהם - חבלים לקשור. (שם לה יח)
...ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים בשפתם העליונה בכלונסאות וקונדסין, כמו ששנוים במלאכת המשכן. (במדבר ד לב)
ועמודי החצר - רש"י, ואיני יודע מה יעשו יתדות בעמודים, ועוד מה נשתנו יתדות של עמודים משאר היתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי. ולא מצאתי במשנת מלאכת המשכן שהיו יתדות לעמודים, אלא כך שנו שם, היה מחבר את הקונדסין במיתרים ובעמודים, ומחברן בתוך יתדות של אהל, וכשם שהיו יתדות למשכן כך היו יתדות לחצר, שנאמר "לכל כלי המשכן ולכל עבודתו וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחושת", ולא נשנה שם שיהיו יתדות לעמודים, אבל נפרש כי יתדות ומיתרים של קלעי החצר היו ביד בני מררי, ומיתרים ויתדות של משכן והאהל הם שהיו ביד בני גרשון, כי "ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם" כנוי ליריעות המשכן ולאהל מועד הנזכרים בראש הפסוק, לא לחצר, וכן אמר למעלה "ואת מיתריו", שהוא רמז למשכן הנזכר, לא לקלעי החצר... (במדבר ד לב)
קלעים - פירש רבי מנחם ענין יריעות האהל, ומחלוקת שניה פירש קולע אליהם מקלעות כרובים פקעים. ואני אומר כי יש לומר שאף קלעים של חצר המשכן היו עשוים כענין מקלעות וציורים (שמות כז ט)
וקומה - והרב ר' יצחק בן אברהם... היה מפרש בודאי קלעים של צפון ודרום היו גבוהים ט"ו אמות, והאי "וקומה" מיירי בקלעים שבמזרח, והיה להם גובה ה' אמות יותר מקלעים של שאר רוחות, ואם כן גבהן עשרים, והפתח גבהו גם כן עשרים. (שם שם יח)
מחושקים - על ידי שלא היו מצופים כשאר עמודים, הוצרכו להיות מחושקים שלא יתבקעו מהחום. חמשים בחמשים - לאו דוקא, אלא מ"ט אמה משער החצר. (שם כז יז ויט)
...וכן מורה על זה החצר ומדותיו, מאה - הגבול שיוכל האדם לחיות. חמשים - הימים הטובים ותוספת הכח, ועמודיו עשרים - ימי בחרות, חשוקיהם כסף - התשוקה להגדיל הון שלא תעזבהו. (שמות כז ט)
מאה באמה - כל חלל שביניהם עם עמוד שלו היה חמשה, אמנם לא היו עשרים עמודי צפון ועשרים עמודי דרום מתחילים אלה נוכח אלה בקו ישר, אולי היתה התחלת הפאה האחת נמשכת מתחלת הפאה שכנגדה כמות אחד חלל, ועמודי המזרח והמערב היו מתחילים ברחוק מן הפאה הנמשכת כמות אחד חלל. (שם)
קלעים - לר' אליהו מזרחי היו הקלעים מחוץ לעמודים, ולא יתכן, שאז אורך החצר ורחבו ק"ב על נ"ב... (גור אריה שם וראה שם עוד)
ויתדותם - היתד ארוך ו' טפחים, ומחברו בקלעים, וטבעת נחושת קבועה באמצע, וכורך שפת הקלעים סביב במיתרים נגד כל עמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי, והוא כיתד זקוף ראשו כלפי מעלה, ותקוע בעמוד. (במדבר ד לב)
חצר המשכן, שנגדו עולם האופנים והגלגלים בעולם הגדול, וכלי הנפש הטבעית בעולם הקטן, שהם הכבד והאצטומכא ובני מעים העושים במלאכה ליזון ולהצמיח גוף האדם בכח הנפש הצומחת, הנם מוגבלים כפי חוקי הטבע, שלא תוכל לעשות דבר בבחירה וברצון רק כעץ השדה שנפשו הצומחת היא כח טבעי לבד, ולא ניכר בה כח רוחני כלל, רק הטבע תעשה את מלאכתה בהכרח וכפי חוקי הטבע לבד, ולכן הכוכבים והגלגלים בעולם הגדול ילכו וינועו כפי המערכת והטבע אשר נטע בהם יוצרם מבראשית. על כן לחצר המשכן והמזבח הנמצא בו, שהוא מגביל נגד האצטומכא וכלי העיכול המיוחדים לנפש הצומחת סדר מיוחד, כי שם מתחיל עולם ההויה וההפסד, שמעכל ושורף ומכלה את כל, שכן תראה שבשתי מחיצות הראשונות לא בא בהם נחושת, רק כסף וזהב, ולא בא נחושת רק בעמודים שבמחיצה המבדלת בין ההיכל והחצר, שהיו העמודים מצופים זהב ואדניהם נחושת, כי באשר שם הרקיע המבדיל ביניהם, על כן בצד אחד שייך לפנים, ויש בו זהב, ובצד האחר שייך לחוץ, ורגליו ואדניו שם יש אחיזה לנחושת, כמו שאמר בחיות, שרגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחשת קלל, שברגליהם פונים ומניעים את האופנים, ששם הוא הנחש... (שמות כה א, רמזי המשכן והחצר, וראה שם עוד)
ועמודיו עשרים - בברייתא דמלאכת המשכן, הקלע יוצא מן העמוד שתי אמות ומחצה מצד זה ושתי אמות ומחצה מצד זה וכו', ונתקשו המפרשים כולם, הא בין עשרים עמודי האורך לא יש רק י"ט חללים וחסר מחמש אמות, ויותר מזה יקשה בעמודי הרוחב, ונדחקו בזה מאד, ויאמרו מקצת מבארים שבקרני הזויות לא היו שם עמודים כלל, כי אם משני מקצועי דרומית מזרחית היה האחד משוך אל הדרום שתי אמות ומחצה מזה ושתי אמות ומחצה מזה, וזה דבר רחוק, שהאוהל יהיה פתוח בזויותיו בלא עמודים, ועל מה יסמכו הקלעים, ועיקר העמודים צריך בזויות, כנודע. ועל כן העיקר כמו שכתב מהר"י אברבנאל, דחשבון חמש אמות הוא חוץ מן העמוד, והגם שמה שכתבו שהיו עמודים דקים, אינו נראה, יש לומר דאף שהיו העמודים אמה על אמה לא היו מרובעים לגמרי, ולא עגולים, רק היו בעלי ששה עשר צלעות בקירוב, שצלע הבולט אל היריעה מחזיק טפח ומחצה, ועשרים פעמים טפח ומחצה של העמודים משלים החמש אמות. ומה שאמרו שהיה חמש אמות מכל צד, לא אמרו רק במסך שבאורך שהוא הרוב, אבל במסך שבצד מערב היה בו פחות מחמש אמות בין עמוד לעמוד, בענין שכשיתחלק לי"א חללים עם הבולט מן העמודים יהיה חמשים אמה, שעקר היה שיהיה רוחב המסך חמשים בין עמודי הרוחב, וכן בעמודי המזרח שהיה שלשה מכל צד, היה כל אחד חמש אמות עם עובי העמודים, ודברי הברייתא לא נאמרו רק על עמודי האורך והמסך שביניהם... (שם כז י)
ווי העמודים - הם האונקלאות שעשוים כעין וא"ו זקוף למעלה שתולים בהם הקלעים על ידי שכורכם במיתרים אל קונדסים שארכן וא"ו טפחים ורחבן שלשה, וטבעת נחשת קבועה בו באמצעו, שתולה אותו על האונקלין שבעמוד... והווין היו מכסף, והעמודים היו ראשיהם מצופים בכסף וגם מחושקים כסף, והיינו שהיו מוקפים בחוטי כסף סביב... (שם)
ולשער החצר מסך - בברייתא דמלאכת המשכן, אבל אין אתה יודע כמה מן הקלעים לפתחו של חצר, כשהוא אומר את קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח, מה בין משכן למזבח עשר אמות, כך מן הקלעים לפתחו של חצר עשר אמות. רוצה לומר שמסך החצר וד' עמודיו עמדו רחוק מן החצר י' אמות, (והיה זה שיכנסו להחצר באותן עשר אמות, כי טורח להגביה המסך בכל פעם שיכנס איש לשם, ושיהיה נגלל בתמידות אי אפשר, שאם כן יראו בחוץ כהן ועבודה בידו). ולמד זה ממה שכתוב "אשר על המשכן" וגו'... אבל לרבי יוסי דסבירא ליה שגובה המזבח י' אמות, וגובה הקלעים ט"ו אמה, ושל מסך הפתח עשרים אמה, כמו שנבאר, לדידיה פירש בזבחים נ"ט "אשר על המשכן ועל המזבח", מה משכן י' אמות, אף מזבח י' אמות, הוא מפרש, שהמסך ועמודי הפתח עמדו בשוה עם קלעי המזבח, ומה שכתב אשר על המשכן ועל המזבח, שפירושו שהקלעים היו גבוהים ט"ו אמה לכסות את המשכן... שעל זה אמר על ועל... ולרבי יוסי לשטתו שהיה המזבח י' אמות, היה המסך בשוה עם הקלעים, כי הוגלל תמיד ד' אמות למעלה, שיהא מוכן לכניסה ויציאה, ואין חשש שההולך מרחוק יראה כהן ועבודה בידו, כי הכהן עומד בגובה י' אמות. אבל לר' יהודה שהכהן עמד בגובה ג' אמות לא היה אפשר לגלול את המסך, שאז יראו כהן ועבודה בידו, לכן לדידיה היה המסך רחוק מצד המזרח, והעם נכנסו מן הצד. (שם שם טז)
נשוה לנגד עינינו את מראה החצר, היא היתה גדורה בקלעים לבנים העשויים שש משזר, כלומר חוטי פשתן השזורים כפול ששה, הקלעים נקבעו על גבי עמודים שרגליהם עמדו על אדני נחושת, וחשוקיהם כסף וגם וויהם כסף, כל זה עומד בקשר הדוק עם משמעותם של החצר ושל המזבח, והמזבח הוא שמעניק חשיבות לחצר, סביבת המזבח כמזבח עצמו מכריזה ואומרת, הנה אנחנו בחצר הכניסה של ההזדככות, עיקר התרשמותנו הוא בלובן, והוא מסמל את הטהרה, ובראש את הטהרה בתחום הוגטטיבי של יישות האדם, כלומר בחיי ההנאה והמין, הרי זאת המדרגה הראשונה שהאדם חייב לשאוף אליה, ותכונתה שלילית בלבד, ההתרחקות מכל דבר בלתי מקודש, מכל דבר הפוגם בטוהר נפש האדם, והפוסלו מלמלא את תעודתו הקדושה... רגלי עמודי החצר עומדים על אדני נחושת, ואילו חשוקיהם כסף, והווים שבעמודים למעלה כסף. קרשי המשכן עומדים על אדני כסף אך מצופים זהב, נחושת כסף וזהב זוהי ההתעלות מן הטבע הבלתי אציל, והזדככות עד כדי שלמות צרופה ובלתי משתנה. (שמות כז ט)
ואת אדניה - בכל מקום מייחס הכתוב את האדנים אל העמודים, ורק כאן הוא מציין אותם כאדני החצר, וחצר כאן בלשון נקבה, ואילו בשאר המקומות בלשון זכר. החצר היא תחום המעבר מחיי העם אל המקדש, ותכונתו העיקרית מתבטאת בחומר שממנו עשויים אדניה, הנחושת שהיא מין בלתי אציל בין מיני המתכת, כאן בא הכתוב ומבליט את התכונה הזאת של הנחושת ומשמעותה לגבי העם, כל בני העם, ואף הפשוטים והפחות מעולים שביניהם, מוזמנים לבא בשערי המקדש, והחצר כשלעצמה אינה מקום העומד בפני עצמו, אינה מקום תכלית המקדש, אלא מקום בעל תכונת "נקבה" מקום המקבל את משמעותו מן המקדש, ומוביל אליו... (שם לה יז)
תכלת - מכוין למסך ההיכל, וכמעט גם לפרוכת... ויש ללמוד דתחלת כניסה לקדושה אף על גב שהוא לא הגיע לעומק ועדיין הוא מבחוץ ומתנהג כמו שראוי, מכל מקום בתחלת כניסתו יש להתקדש, כדי שיגיע אחר כך בזמן מאוחר למקום קדשו, משום הכי בפתח החצר יש תכלת שמראה על כסא הכבוד. (שם)