(ראה גם: דור המדבר-מסע, לוים-עבודה)
ובא אהרן ובניו בנסע המחנה והורידו את פרוכת המסך, וכסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ושמו בדיו. ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת, ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות ואת המנקיות ואת קשות הנסך, ולחם הפנים עליו יהיה. ופרשו עליהם בגד תולעת שני וכסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו... (במדבר ד ד, וראה שם עוד)
וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קדש הקדשים, אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו... (שם שם יט)
והורד המשכן, ונסעו בני גרשון ובני מררי נושאי המשכן... ונסעו הקהתים נושאי המקדש, והקימו את המשכן עד בואם.. (שם י יז וכא)
ראה שבת צ"ח בענין הובלת הקרשים על העגלות.
ובא אהרן ובניו, אמר הקב"ה למשה, בשעה שיהיו מפרקין את המשכן לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרוכת מפני הארון, אלא יהיו בני אהרן נכנסים והם מפרקין אותה מפני שהם כהנים. ושנו רבותינו הכהנים שומרים מבפנים, והלוים מבחוץ, מחיצת הכהנים גדולה ממחיצת הלוים, ומה היו בני אהרן עושים כשהיו מורידים את הפרכת, אמר רבי חמא ברב חנינא כך היו קונטטין גדולים וצינורות של זהב בראשיהם, ויש אומרים של ברזל והיו מגביהין את הפרכת בקונטטין ופורדים הקרקסין, ואף על פי כן לא היו משפילין אותה בבת אחת, כדי שלא יראו הארון, אלא משפילין קימעא קימעא, עד שיורידוה, וכסו את הארון... ואחר כך נותנין עליו כסוי עור תחש, שלא יראה בארון כלום, הדא הוא דכתיב, (במדבר ד') ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו'. (במדבר ד יב)
...ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסין עליו לא בגד ארגמן ולא תולעת שני, אלא בגד כליל תכלת, למה שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (יחזקאל א') וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר וגו', ללמדך שהארון היה דומה לכסא הכבוד, ולכך נאמר בו כליל תכלת, שכלו היה דומה לו... מה שאין את מוצא בשאר כלים, שיהא בגד תכלת מלמעלה, אלא בגד תכלת מלמטה, וכסוי עור תחש מלמעלה, אבל בארון כסוי עור תחש מלמטה, ובגד תכלת מלמעלה, ועוד בארון נאמר בו כליל תכלת, מה שלא נאמר בכולם כליל תכלת, למה שהוא חשוב מכל כלי המשכן. (שם שם יג)
מה ראה המקום לצוות כך ארון תחילה, ואחר כך שלחן ואחריו מנורה ואחריו מזבח הזהב, ואחריו מזבח העולה, אמרו רבותינו פירושן בשעת מסעות כעמידתן בשעת חניית מסעות, מה בשעת הקמת משכן ארון תחלה, דכתיב ויבא את הארון וגו', ואחר כך ויתן את השלחן וגו', וגו'... אף בשעת פריקתן ארון תחלה, ואחריו שלחן, ואחריו מנורה, ואחריו מזבח הזהב, ואחר מזבח העולה, וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש זה הארון, ואת כל כלי הקדש, אלו שלחן ומנורה וב' מזבחות וכל כליהם, בנסוע המחנה, לא היה כן אלא בשעת מסעות... (שם שם יט)
ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת וגו' אמר משה לפני האלקים, רבונו של עולם דמן של בני קהת אסור ודמן של בני אהרן מותר, אמר לו הקב"ה לאו, אלא אהרן קדש קדשים, שנאמר (דה"א כ"ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים, וארון קדש קדשים, ואין קדש קדשים מזיק לקדש קדשים, אבל בני קהת אינם קדש קדשים... אלה משא בני קהת באהל מועד, אלה במשא, ואין שאר הכלים במשא, אלא בעגלות, וכן הוא אומר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם... (שם שם כ)
אמר רבי אלעזר בן פדת, מהו להציל ממות נפשם, אלא ממיתת הארון, כיצד, אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא, בשעה שהיו ישראל נוסעין, היו שני ניצוצין של אש יוצאים מתוך שני בדיו של ארון, כדי לפגוע שונאיהם, ומנין שכן משה אומר לישראל מה אתם מתייראין מן בני ענק, וכי קשים הם מאותן שהיו באים כנגדנו והיה הארון שורפן... וכיון שהיו הניצוצין יוצאים היתה האש שפה בטועני הארון, והיו נשרפין ומתמעטין... אבל משפחת קהת את מוצא אותן מרובין מכל המשפחות, כי מבן חודש הוא מונה אותן הוא מוצא אותן ח' אלף ו' מאות, וכיון שהוא בא מבן ל' שנה הוא מוצאן ב' אלף ו' מאות ונ', הרי שהיו אפילו פחות משלישיתן קי"ז, למה כן אלא כשם שאמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא, מתוך שהיתה האש יוצאה ושפה בטועני הארון היו מתמעטין, והיו כל אחד ואחד רצין זה נוטל את השולחן, וזה נוטל את המנורה, וזה נוטל את המזבחות, ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן, והיה הארון כאילו מתבזה, והיה הקב"ה כועס עליהם, ושוב היו מתכלין, אמר הקב"ה למשה, מה אני הורג בני קהת, אם יטענו הרי מתמעטין, ואם לא יטענו הרי כעס עליהם, אמר לו הקב"ה למשה ולאהרן עשו להם תקנה לבני קהת כדי שלא יכרתו מן העולם, שלא יהיו מניחין ובורחין, אל תכריתו את שבט וגו', אלא יבא אהרן ובניו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא... רבי שמואל בר נחמן אמר, חס ושלום לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשלחן ומנורה, אלא אף על פי שמתמעטין היו נותנין נפשם על הארון, ואם כן למה היה מזהיר עליהם אל תכריתו את שבט וגו', אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות, וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר אני טוען כאן, וזה מריב ואומר אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם, אמר האלקים למשה, עשה להם תקנה כדי שלא יתכלו מן העולם, אל תכריתו וגו'. (שם פרשה ה א)
מה ראה הקב"ה להזהיר על משפחות הקהתי יותר משאר המשפחות, אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי שמואל בן רבי יצחק, יש דבר מעולה בשבט לוי ובמשפחות קהת, מה שאין בכל ישראל, כיצד, כל השבטים לא איכפת להם בכלי בית המשכן, אבל שבטו של לוי טוענין בכלי המשכן, מי שהוא טוען בקרשים... ומשפחות בני קהת בארון. דבר אחר במה היה שבטו של לוי מעולה מישראל, שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים, אבל שבטו של לוי שהיו טוענין בכלי המשכן היו מהלכין יחיפים, הרי למדנו שהיה שבט לוי מעולה מכל השבטים, ומעולין בשבט לוי משפחת קהת, שהיה בן לוי נותן משא או הקרשים או הבריחים או האדנים או כל דבר על העגלות, אבל משפחות קהת היו טוענין בכתפיהם, שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלות, שנאמר (במדבר ז') ולבני קהת לא נתן וגו', ועוד בדבר אחר היו מעולים מכל הלוים, שכל הלוים היו טוענין בכלי המשכן והיו מהלכין כדרכן פניהם כנגד הדרך, אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, נמצאת אומר, אף על פי שהיו גדולים מן שאר המשפחות, ואין צריך לומר מן ישראל, לא היתה רוחן גסה עליהן, אלא משועבדין לפני הארון, למה כן, לפי שאין גדולה לפני האלקים. נמצאת אומר, אף על פי שהיתה משפחת קהת פלאטיני, אלא כיון שהיו באין לטעון את הארון, היו טוענין בו כעבדים, אמר הקב"ה התורה היא חיים, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה וגו', ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים, זה הארון שנושאין, שבו התורה, בדין הוא שיחיו ולא ימותו, הוי וחיו ולא ימותו וגו'... (שם שם ח)
...ולכל עבודתם, שבהם היו מעמידים הקלעים עם היתדות, ובהם אוסרים העמודים והבריחים וטוענים על העגלות שלא יפלו לארץ, אבל לקרשים היו עושים טבי של ברזל, שבהם מחזיקים הקרשים שלא יפלו מעל העגלות. ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם, הזהירם הקב"ה שיהיו מפקידים כל הלוים איש איש על עבודתו ועל משאו, כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, וכך היו עושין, איש פלוני לוי יטעון קרשים, איש פלוני לוי יטעון בריחים... (שם ו ו)
ולא יכול משה - ...והנה מה נעשה כאשר יורידו אהרן ובניו פרוכת המסך מחוץ מקום הארון, איך יגשו, על כן אמרתי כי משה היה נכנס לפנים מהפרוכת, ואהרן ובניו יורידו המסך, ומשה היה לוקחו ומכסה בו מיד את ארון העדות, שלא יראוהו אהרן ובניו. ויש אומרים כי הכהנים מכסים הארון, ואין פניהם לנכח הארון. (שמות מ לה)
ונתנו עליו - על המסך, ויש אומרים כי ישוב עליו אל מלת את, שהוא את פרכת. מלמעלה - יש אומרים על כסוי עור תחש, והנכון בעיני שפירושו וכבר פירשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרוכת המסך, ואם לדרך כבוד יתכן גם הראשון ועור תחש מפני הגשם והאבק. ושמו בדיו - הנה יסירום עד שיכסו הארון, ויש אומרים שמו בדיו על כתפות הנושאים, ועל שולחן הפנים - להורות כי יש שם שולחנות אחרות לצורך הבשר, ולחם הפנים שיש בו לא יוסר. (במדבר ד ו)
בגד תולעת שני - והנה על השולחן שני בגדים והמכסה, וכן על הארון מסך ובגד תכלת ומכסה, ועל המנורה בגד ומכסה. (שם שם ח)
ולא יבואו לראות - הקהתים אל האהל מועד לראות כבלע את הקדש, והטעם כאשר יוסר בנינו יוסר מסך הפרכת ונגלה הארון, ויש אומרים כי כבלע כמו ככסות, והטעם כאשר יכסו הארון לשאת אותו, וזה טעם קרוב מהראשון... (שם שם כ)
ונתנו עליו - כסוי עור תחש בעבור מעלת הארון לא היה נראה עליו כסוי עוד תחש, אבל היו מכסים אותו בפרוכת, שהוא המסך לו, ומכסים את שניהם במכסה עור תחש בעבור הגשמים, ופורשים על הכל בגד כליל תכלת מלמעלה, שיהיה נראה עליה הבגד הנכבד, שהוא כעצם השמים לטהר, אבל שאר כל הכלים היה נראה עליהם מלמעלה מכסה עור תחש. ויש אומרים כי טעם הכתוב ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרוכת המסך, ונתנו עליו, על הארון והפרוכת כסוי עור תחש. וטעם שמו בדיו - על כתפות הכהנים, והנכון כי ושמו שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם... (שם שם ו)
ולחם התמיד עליו יהיה - על השולחן עצמו יהיה הלחם, ועליהם בגד התכלת, וישימו על הבגד הזה בשלחן כל הכלים, ואחרי כן יפרשו על הכלים והשולחן בגד תולעת שני, כי לכבוד הלחם שהוא מסודר על השולחן כהלכתו יפרשו בגד תכלת, להפריש בין השלחן בלחמו ובין הכלים, והיה המכסה העליון בבגד תולעת שני, שהוא מראה אדום, בעבור שהשולחן סימן לכתר מלכות, שהוא במדת הדין, אבל הארון ומזבח הזהב בבגד תכלת למדה הכלולה מן הכל, ומזבח ארגמן שהוא אדום יותר מן הראשון, כי שם יזרוק הדם כופר נפשם. (שם שם ז)
כבלע - כשסותרין את ההיכל ה' נגלה, ואם יראו ימותו, כמו שמצינו באנשי בית שמש, כי ראו בארון ה'... שמשעה שהיו מתחילין לפרק את המשכן, היו מתרחקים בני קהת, כדכתיב ובא אהרן ובניו בנסע המחנה והורידו וגו', עד וכלה אהרן ובניו וגו' ואחרי כן יבואו בני קהת. (שם שם כ)
ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו', דע כי יש סוד גדול בכסוי הארון והשלחן והמזבח למה נשתנו זה מזה, והסוד הוא כי כל אחד כסויו הראוי לו כמו שנבאר. הארון הוא רמז למדת הדין של מטה, ובהיותה כלולה מתורה שבכתב כדרך "כי שמי בקרבו", מטעם זה היה כסויו בבגד תכלת מלמעלה, המורה על היותה כלולה, גם כסוי התחתון היה פרוכת המסך, וכבר פירשתי בפסוק "והבדילה הפרוכת לכם", כי הפרוכת הוא רומז למכריע ראשון, והרמז על היותה כלולה גם כן. אמנם יש מפרשים כי הפרוכת גם כן רמז אל השכינה, ועל כן הוא חסר ו'. והנה כסוי הארון היה בדומה לו, כי גם כסוי עור תחש רמז למדת הדין, אמנם לא היה נראה הכסוי הזה רק כסוי התכלת לרמוז על היותה כלולה. גם כסוי השלחן בדומה לו, ואף כי השלחן גם כן רמז למדת הדין, כמו שרמזו, יבדל ענינו מן הארון בדבר זה, כי הארון רומז בהיותה כלולה מהתורה שבכתב אשר בתוכה, והשלחן בהיותה דנה בפני עצמה, והלחם אשר עליו רמז ליסוד עולם, ולחבר שניהם היה כסויו בתחלה מבגד תכלת, כי כן הדין להיותה כלולה בעוד הלחם והכלים עליו, ולהפסיק ביניהם לכלים הנתנים עליו, וזה הבגד היה על השלחן והלחם קודם נתינת הכלים עליו, להיותה כלולה, ואחרי שנתנו שם הכלים נתנו עליו בגד תולעת שני, שהוא מראה אדום, רמז אל היותה דנה בפני עצמה, ואין לחוש אחרי שכבר נכללה בבגד הראשון שהוא כליל תכלת. והנך רואה כי בארון היה כסוי עור התחש קודם לכסוי התכלת, ובשלחן היה הפך, כי קודם היה בו כסוי התכלת ואחריו כסוי התחש, וכל זה תוכל להבין ממה שכתבנו. אמנם כסוי מזבח העולה היה בגד ארגמן האדום יותר מכלם, רומז לפחד יצחק, כי שם יזרוק כופר נפשם, ושם האש הגדולה אוכלת הקרבנות. הנה נתבאר מדברינו, כי בהיות מדת הדין כלולה כמו הארון היה כסויה תכלת, ובהיות דנה בפני עצמה כמו השלחן היה כסויה בתולעת שני האדום יותר... אמנם כסוי המנורה וכליה היה מבגד תכלת על היותה כוללת הכל. (במדבר, ועיין שם עוד)
אל תכריתו - אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה, ויחללו את הקדש, וזה יהיה סבה להכריתם, כמו שספרו ז"ל (פרק ב' דיומא) שקרה בתרומת הדשן. ושמו אותם - ולא שיהיה כל הקודם זוכה, אבל ימתין כל אחד להיות מצווה ועושה... (שם שם יט וכ)
ושמו אותם - שלא יועיל בהוראה כל אחד מקומו, אלא לא יכנס לשום ידו לשאת עד שיאמר לו אהרן ובניו פלוני שים ידך במקום פלוני לישא, ולזה לא תמצא במצות בני גרשון "ושמו אותם" וגו'. (שם ד יט)
כשנושאים את הארון על הכתף נושאים פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפניו, ולפי זה כשנשאוהו על כתפותיהם היו שניהם בין הבדים פנים כנגד פנים, ותרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי (אין מספיק מקום), ומקשה, מנלן דבארבעה דרי להו, רוצה לומר, מנלן זה שהיו צריכים לילך פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ עד שנשאו אותו בארבעה, רוצה לומר בענין שיהיה ארבעה בין הבדים... ומוכיח ממה שכתוב "ונסעו הקהתים נושאי המקדש", למה קורא אותם בשם נושאי המקדש, ולא אמר נושאי הארון, ועל כן למד שישאו אותו בקדושה, שלא יפנו אחוריהם אליו, רק יהיו אחוריהם לחוץ, ומזה מוכח עוד תרי, רוצה לומר שהיו ארבעה בין הבדים, אבל במזבח שנשאוהו כדרכן היה רק אחד בין הבדים, ולעבור האדם די באמה אחת. (שמות ל ד)
על שתי צלעותיו - פירש"י זוית, והבד היה על החוד ונתון בטבעת אחת, וכן היה בשולחן, אלא ששם היו ד' טבעות וח' נושאים, ד' לאורך השולחן וד' לרחבו, ובמזבח הפנימי ד' נושאים, ואם כן היה עלול להיות נשמט מצד לצד, ולזה הועיל מה שהיו הבדים למעלה (מתחת לזרו). (שמות ל ד)
עור תחש - בשינוי הכסויים עלינו להשכיל על תכונת כל כלי שרת, ראשית השינוי בארון, שבכולם בגד תכלת למטה ותחש מלמעלה, ובארון להיפך, דבגד תכלת מורה על הנהגה למעלה מהטבע, כעין כסא הכבוד, ועור תחש לשמירה מגשם וחול, ואם כן הכלים המורים על פרט, כגון שולחן על מלכות, מזבח פנימי על כהונה גדולה, ומנורה על כח פלפולא של תורה, אף על פי שכולם מקורם בקדש ובהשגחה, מכל מקום לפי הנראה לעין אדם באו בהשתדלות האדם, משום הכי התכלת למטה, מה שאינו כן הארון נגלה לעין כל שהוא למעלה מטבע אנושי, והארון נושא את נושאיו... (במדבר ד ו)
ונתנו עליו - היו כלי השולחן מונחים על השולחן בבגד תולעת שני, והשלחן לבדו בבגד תכלת, ולא כבמנורה, כי השלחן בא למלכות, ואין מלך בלי ראשי העם סביביו, ומכל מקום הוא מופשט מהם, וכן המלך מושגח פרטי ממקור עליון, על כן הונח בכיסוי תכלת, מה שאינו כן סנקליטין שלו, תלויים בדעת המלך, ואין להם השגחה פרטית יותר משאר העם. (שם שם ז)
ולקחו בגד - הקדים במנורה לקיחת בגד לפני שהזכיר המנורה, ללמדנו דכח פלפולא של תורה בעייא סייעתא דשמיא עוד קודם שהגיעו להיות לתלמידי חכמים, שיהיו יכולים לבסוף להגיע לכבודה, וכסו - להודיענו שהרב עם התלמידים מוכרחים להיות בצותא אחת, והיו עיניהם רואות את מוריהם ומשמשים אותו, וכולם מושגחים בפרטיות, על כן כולם בבגד תכלת. מזבח הזהב - באשר אין מוכרח לכהן גדול שיהיו כהנים סביביו, משום הכי הונח מזבח הזהב בפני עצמו בתכלת ובעור תחש. (שם שם י ויא)
ודשנו - באשר כח עבודה במזבח החיצון, ושפע ברכה על ידו שמזין, משום הכי בא עליו בגד ארגמן, שהוא בגד מלכים, ומי שיש לו שפע עשירות. (שם שם יג)
ואל משאו - יעמידו כל אחד אל המשא, משום שהיה הכל מכוסה, ואם לא היו עושים כן היו בעל כרחך מרימים הכיסוי לדעת איזה כלי הוא. (שם שם יט)
ראה משכן-חנוכת, במדבר נשא תרע"ג.