מת

(ראה גם: אבלות, הספד, טומאה-מת, מיתה, מיתת בית דין, קבורה)

 

גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני... (בראשית כג ד)

ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו, ויחנטו הרופאים את ישראל. (שם נ ב)

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן, ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה. (ויקרא י ד)

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. (שם כא א)

ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא. (שם שם יא)

כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם, כי נזר אלקיו על ראשו. (במדבר ו ו)

לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה. (דברים כא כג)

ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה... (שמואל ב כא י)

במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד, והמה מידך נגזרו. (תהלים פח ו)

הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו יודוך סלה. היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון. היודע בחושך פלאך וצדקתך בארץ נשיה. (תהלים פח ו)

לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה. (שם קטו יז)

כי מקרה אחד לכל, וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים. כי מי יודע אל כל החיים יש בטחון, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם. גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש. (קהלת ט ד)

זהר:

...וכאשר האדם נפטר מעולם הזה, אותה הנפש לא תסור מן הקבר לעולם, ובכח הזה יודעים המתים ומדברים זה עם זה... (לך צח ועיין שם עוד)

רבי יצחק אמר רבי יוחנן, ברא קודשא בריך הוא לאדם, והכניס בו ארבעה דברים, הנחלקים בגוף, אמר רבי יהודה המחוברים בגוף. רבי יצחק אמר הנחלקים בגוף, שהם חולקים להתפרש כל אחד ליסודו, כשיוצא האדם מן העולם הזה. רבי יהודה אומר המחוברים בגוף, בחייו, משמע מקרא דכתיב ותמת שרה, זה הגוף, בקרית ארבע, אלו הארבע יסודות, היא חברון, שהיו מחוברים בגופו בחייו, בארץ כנען, בעולם הזה, הבוחר אדם בזמן מועט.

ויבא אברהם לספד לשרה ולבכותה, היינו דתנן, כל שבעת הימים נפשו של אדם פוקדת לגופו ומתאבלת עליו, הדא הוא דכתיב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. בהאי גוונא ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, ויבא אברהם זו היא הנשמה, לספוד לשרה, זה הגוף.

אמר רבי יצחק, בשעה שהנשמה זוכה ועולה למקום מעלתה, הגוף שוכב בשלום, וינוח על משכבו, הדא הוא דכתיב יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחה. מאי הולך נכחה, אמר רבי יצחק הנשמה הולכת נכחה למקום העדן הגנוז לה, מאי משמע, אמר רבי יהודה מהאי משמע, נכחה כתיב, בה"א, ובשעה שאינה זוכה והיא ראויה לקבל עונשה, הולכת משוממת, ומבקרת בכל יום לגוף ולקבר. אמר רבי יוסי, עצם קולית הקשה ומסורח לכאן ולכאן, הוא הולך ומבקר את מקומו שנים עשר חודש, כך אותה הנשמה הראויה לכל עונש, הולכת בחוץ בעולם ופוקדת את מקומה בעולם ובבית הקברות שנים עשר חודש. (חיי שרה מח)

תא שמע, רבי יוסי, חביב אתה, אני אומר לך בפרשה הזו, לעולם אין גוף האדם נכנס אחר פטירתו בחשבון הצדיקים על יד דומה, עד שתראה לו הנשמה מכתב לסימן, שהכרובים נותנים לה בגן עדן. אמר רבי יוסי, אני שמעתי כי הנשמה אחר שנכנסה שם לגן עדן, היא הולכת לעלות למקומה למעלה, (לבינה), ולא לרדת למטה (למלכות), אבל קודם שתעלה ותכנס למקומה נעשית אפוטרופוס הגוף על יד דומה, ומראה לו שהגוף ראוי לקבל שכר, ארבע מאות עולמות.

אמר רבי חייא, הרי רבי אלעזר אמר כי דומה יודע זה, (שהגוף ראוי לשכר ת' עולמות) קודם (שהגוף מראה לו), משום שמכריזים על זה בגן עדן, אבל אני כך שמעתי, שבעת שנותנים להנשמה המכתב לסימן, חוזרת אז על הגוף להכניסו בחשבון הצדיקים על ידו של דומה, וזהו שכתוב אך אם אתה לו שמעני, נתתי כסף השדה קח ממני, מהו כסף השדה, הוא הכוסף והחמדה לארבע מאות עולמות שנותנים לו להגוף לרשת...

אמר רבי אבא, תא חזי מה שכתוב, וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם לעפרון את הכסף וגו', זהו כוסף הגדול אחר אלו העולמות החמודים, ארבע מאות שקל כסף, פירושו ארבע מאות עולמות של הנאות ותשוקות, עובר לסוחר, רב נחמן אמר, שיעבור כל שערי שמים וירושלים של מעלה, ואין מוחה בידו, (כלומר שהזוכה לאלו המוחין דה' עלמין דכסופין נמצא שלם בכל המדרגות של שערי השמים וירושלים של מעלה, ואין מי שיקטרג עליו שם)...

תא חזי מה כתוב, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, דהיינו הגוף, ונמנה בכתב הממונה עם שאר הצדיקים בחברתם, על ידי דומה. אמר רבי יצחק כך למדתי, כל אלו הגופים הכתובים בידיו של דומה, ונפקדים על ידו, יקומו לתחיה בזמן שעתיד הקב"ה להחיות שוכני העפר. ווי להם לרשעים שאינם כתובים על ידו בכתב, שהם יאבדו בגיהנם לעולם, ועל זה נאמר ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר. (שם צה, ועיין שם עוד)

כעין זה הוא, כשהנשמות יוצאות מהגוף מעולם הזה, דהיינו אחר הפטירה, הם מבקשים לעלות, וכמה שומרי הפתח, ומחנות מזיקים נמצאים אם הם מן הצד שלהם, כולם אוחזים באלו הנפשות ומוסרים אותן ביד דומה להכניסם בגיהנם. ואחר כך עולות מגיהנם ואוחזות בהם, והם לוקחים אותן ומכריזים עליהם. אלו הן שעברו על מצות רבונן, וכן משוטטין עמהן בכל העולם, ואחר כך מחזירים אותן לגיהנם... עד שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש הן משתככות, ובאות במקום הראוי להם, אבל אלו הנשמות הזוכות עולות למעלה כמו שביארנו, וזוכות במקומותיהן... (שם קלד)

אמר רבי יהודה, כל שבעת ימי (אבלות), הנשמה הולכת מבית לקבר ומקבר לבית, ומתאבלת על הגוף, שכתוב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. הולכת ויושבת בבית ורואה כולם עצובים ומתאבלת. למדנו אחר ז' הימים הגוף נעשה מה שנעשה, והנשמה נכנסת למקומה, ונכנסת למערת המכפלה ורואה מה שרואה, ונכנסת למקום שנכנסת, עד שמגיעה לגן עדן, ופוגשת בכרובים ולהט החרב אשר בגן עדן, אם כדאית היא להכנס נכנסת... (ויחי קעא, ועיין שם עוד)

למדנו י"ב חדשים הנפש מתקשרת בגוף בתוך הקבר, ונידונים יחד בדין, חוץ מנפש הצדיק, כמו שבארנו, והיא נמצאת בקבר ומרגשת צער שלה ובצער החיים, ואינה משתדלת (להתפלל) עליהם. ואחר י"ב חודש מתלבשת הנפש בלבוש אחד, והולכת ומשוטטת בעולם ויודעת מן הרוח מה שיודעת, ומשתדלת על הצער שבעולם לבקש רחמים, ולהרגיש צער של החיים ומי מעורר לכל זה, שיתפללו נפשות המתים על החיים, בשעה שיש צדיק בעולם שמודיע להם כראוי, ואותו צדיק הוכר ביניהם, כי למדנו כאשר נשאר צדיק בעולם הוא מכיר בין החיים ובין המתים, כי כל יום מכריזים עליו ביניהם, וכשיש צער רב בעולם, והוא אינו יכול להגן על הדור, הוא מודיע אותם את הצער שבעולם, (והם מבקשים רחמים בעד החיים)... (שם שכד, ועיין שם עוד)

אמר לו יפה אמרת, אבל הוא דבר סתום ביותר, ובני העולם אינם יודעים ואינם מסתכלים, כי בשעה שהאדם יוצא מן העולם, הנפש שלו חבויה עמו, ומטרם שיוצאת מגוף, עיניו של האדם רואות מה שרואות, כמו שביארנו, כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים. ועיניו פקוחים מאותה המראה שראה, ואלו העומדים עליו צריכים לשים יד על עיניו ולסתום עיניו, מטעם ההוא שלמדנו, בסוד של מנהיג העולם, שבשעה שנשארו עיניו פקוחים מאותה מראה היקרה, אם זכה לבן, הבן קודם לשום ידו על עיניו ולסתום אותן, כמו שכתוב ויוסף ישית ידו על עיניך, משום שמראה אחרת שאינה קדושה מזדמנת לנגדו, והעין שראה עתה מראה קדושה עליונה, לא יסתכל במראה האחרת.

ועוד שהנפש קרובה לנגדו בבית, ואם ישאר העין פתוח, והמראה האחרת (של הס"א) תשרה על עיניו, הנה בכל מה שיסתכל יקולל, (וכיון שהנפש שלו לנגדו נמצא שיסתכל בנפש ותקולל), ואין זה כבוד לעין, וכל שכן לקרובי המת, וכל שכן למת עצמו, שאין כבודו להסתכל במה שאינו צריך, ולהשרות על עיניו דבר אחר, (דהיינו הס"א), לזה נתכסה בעפר, וכבר העירו החברים על הדין (שדנין את המת) בקבר, מה הוא, וכבוד הוא שתסתום העין מכל, על ידי בנו שעזב בעולם.

תא חזי, כל ז' הימים (אחר מיתתו) הנפש הולכת מבית לקבר ומקבר לבית ומתאבלת עליו, וג' פעמים ביום נדונים כאחד הנפש עם הגוף, ואין מי שיודע זה בעולם, ויסתכל בו לעורר את הלב. אחר כך הגוף נסגר (בקבר), והנפש הולכת ומתרחצת בגיהנם, ויוצאת ומשוטטת בעולם ומבקרת את (הגוף) בקבר, עד שמתלבשת במה שמתלבשת. אחר י"ב חדש נחים כולם, הגוף שכך בעפר, והנפש נצררת ונאורה ברוח, ובמלבוש נתלבשה הרוח, הרוח היא מתענגת בגן עדן, והנשמה עולה לצרור החיים (שהיא הנוקבא), התענוג מכל התענוגים, וכולם נתקשרו זה בזה, (הנפש ברוח ורוח בנשמה) בזמנים ידועים, (דהיינו בשבתות ויום טוב וראש חודש)... (שם שמג, ועיין שם עוד)

...אמר לו, ואתם יודעים בצער של החיים, אמר לו (נשבע אני) בשר של קברי, אם לא התפלה שלנו על החיים לא היו מתקיימים בעולם אפילו חצי יום, ועתה נערתי כאן, שהיו אומרים לי כל יום שבני יבא כאן במהרה, ואיני יודע אם בחייו אם לאחר מותו.

אמר רבי יהודה מה אתם עושים בעולם ההוא, נרעש הקבר ואמר, לכו קומו, כי עתה מכים את בני. תמהו, וברחו משם כחצי מיל. ישבו עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו אדם שהיה בורח (מפני רבו, כי ניצל ממנו בתפלת אביו המת), והיה דם נוזל מכתפיו. אחזו בו, וסיפר להם (המעשה, הנכרי גנבו בהיותו קטן, הכהו עד עד זוב דם). אמרו לו מה שמך, אמר להם לחמא בר ליואי, אמרו ומה ליואי בר לחמא היה שמו של אותו המת, אנו יראים לדבר עמו יותר. לא חזרו עליו. אמר רבי אבא, זה שאמרו, שתפלות המתים מגינות על החיים, מאין לנו, כי כתוב ויעלו בנגב ויבא עד חברון, (דהיינו להתפלל על קברם של האבות שיתפללו בעדם)... (שמות רעח)

ונפש ההיא שאמרנו הולכת ומשוטטת ורואה לצל ההוא, (ויודעת מי שעתיד למות), וחוזרת למקומה אל הקבר, ומכרזת לשאר המתים, פלוני בא אלינו, פלוני בא אלינו. אם הוא צדיק וטוב כולם שמחים, ואם לא, כולם אומרים אוי. כשמעלים צל ההוא, מעלים אותו אל עבד הנאמן ששמו מטטרון, והוא לוקח הצל ההוא אצלו ומעלה אותו למקומו, כמו שאומר, כעבד ישאף צל, ישאף צל ודאי... משעה ההיא והלאה, מתתקן מקום לנשמה ההיא של האדם, (דהיינו ביסוד המלכות דאצילות), ומקום לרוח בגן עדן (התחתון, ומקום) לנפש לנוח ולהנות בשעה שמשוטטת והולכת, כי יש נפש שאין לה מנוחה, ויש נפש שתכלה עם הגוף... (תרומה רצז, ועיין שם עוד, וערך נפש)

כל הרשעים בעולם, בעוד שהגוף שלם בכל אבריו תוך הקבר, נדונים הגוף והרוח, כל אחד בדין הראוי לו. כיון שהגוף נתעכל, נשקט דינו של הרוח, מי שצריך לצאת (מגיהנם) יוצא, ומי שצריך שיהיה לו מנוחה, יש לו מנוחה, ומי שצריך להיות אש ועפר תחת רגלי הצדיקים (הוא נעשה כן). כל אחד ואחד כראוי לו, נעשה לו (אחר שנפטר מדינו של גיהנם). ועל כן כמה טוב להם בין לצדיקים בין לרשעים, שיהיה הגוף שלהם דבוק בארץ כדי שירקב בעפר בזמן קצר, ולא להיות בקיומו זמן מרובה, וידונו הגוף והנפש והרוח (זמן ארוך) תמיד. כי אין לך כל צדיק וצדיק בעולם, שאין לו דין הקבר, משום שמלאך ההוא הממונה על הקברים עומד על הגוף ודן אותו בכל יום ויום, אם לצדיקים כן, לרשעים על אחת כמה וכמה. 

ובזמן שהגוף נתעכל ונרקב בעפר, הדין נשקט מכולם, (דהיינו גם מרוח ונפש), חוץ מאלו חסידים עמודי העולם, (שאין להם דין הקבר, ומותר להם להקבר בארון), שהם ראויים להעלות נשמתם מיד למקום העליון הראוי להם, ומועטים הם בעולם. כל המתים שבעולם כולם מתים על ידי מלאך המחבל חוץ מאלו שמתים בארץ הקודש שאינם מתים על ידו, אלא על ידי מלאך של רחמים השולט בארץ...

ועל כן כתוב יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'. יחיו מתיך, היינו אלו שמתים בארץ הקדושה, שהם מתים שלו, (של הקב"ה), ולא מאחר, שאין שולט שם סטרא אחרא כלל, ועל כן כתוב מתים, (שפירושו של הקב"ה), נבלתי יקומון, היינו אלו שמתו בארץ אחרת נכריה, על ידי מחבל ההוא...

הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכני (פירושו) דיירים ישנים, ולא מתים, ומי הם, אלו הם ישני חברון, שהם לא מתים אלא ישנים, ועל כן כתוב בהם גויעה, כמי שגווע ויש בו כח להינער, אף כן אלו ד' זוגי חברון ישנים הם ולא מתים, וכולם עומדים בקיומם בגופים שלהם, ויודעים סתרים נעלמים יותר, משאר בני אדם, הגופים שלהם גנוזים בפתח גן עדן, ואלו הם שוכני עפר, ועל זה כל אלו שנשמתם יצאה בארץ הקדושה אינה יוצאת על ידי מחבל ההוא, שאינו שולט שם, אלא על ידי מלאך של רחמים, שארץ הקדושה עומדת בחלקו. (שם תנז, ועיין שם עוד וערך מיתה)

מה כתוב, ויהי יונה במעי הדג, מעיו של הדג הם בטן שאול, מאין לנו, שכתוב, מבטן שאול שועתי, שהוא היה במעי הדג, וקרא אותו בטן שאול, שלשה ימים ושלשה לילות, אלו הם ג' ימים שהאדם בקבר ומתבקעין מעיו. אחר י' ימים טנוף ההוא (שבמעיו) מתהפך על פניו ואומר לו קח מה שנתת בי, אכלת ושתית כל היום ולא נתת לעני, וכל ימים היו כחגים וכמועדים... לאחר זה מג' ימים והלאה אז נידון האדם מעיניו, (על מה שהסתכל במה שאסור), מידיו, (על מה שעשה דברים האסורים), ומרגליו, (על שהלך לדברי עבירה), והעמדנו שזה נמשך עד ל' יום, נדונים הנפש והגוף יחד. ומשום זה נמצאת הנשמה למטה בארץ, שאינה עולה למקומה, כמו אשה שיושבת לחוץ כל ימי טומאתה, ואחר כך הנשמה עולה והגוף נרקב בעפר, עד זמן ההוא, שיתעורר הקב"ה להחיות המתים... (ויקהל פט)

וזה (פתות) הוא מתווך רע המסית לכל אלו הרעות, זה עומד על הקבר בזמן שנדון הגוף ומשבר את עיניו, משום שהוא הרויח אותם בעוד שהגוף היה בעולם הזה, והם שלו. ובמקום הזה (בקבר), נדונת הנשמה עד שמכניסים אותה למקום זה שנקרא בו, וכמה נחשים ועקרבים יש בו, (שהם מלאכי חבלה), שכולם עוקצים לנשמה הזו, ואוחזים בה ודנים אותה. (פקודי תתמו, ועיין שם עוד)

אמר רבי חייא, תמה אני, אם יש מי שיודע להודיע אל המתים חוץ ממנו, אמר רבי אבא, הצער (שאנשים מצטערים) מודיע להם, התורה מודיעה להם, שבשעה שאין מי שיודע בזה, (איך להודיע לנפשות הצדיקים), מוציאים ספר תורה סמוך לקברים, והן מתעוררות על מה שהתורה נגלתה למקום הזה, אז (המלאך) דומה מודיע להם.

אמר רבי יוסי, והם יודעים שהעולם הוא בצער, והחיים אינם ראויים ואינם להודיע להם, בה בשעה כולם צווחים על התורה, שנכשלנו והיא גלתה למקום הזה, אם בני אדם שבים ובוכים בלב שלם ושבים לפני הקב"ה כולן מתאספות ומבקשות רחמים, ומודיעות לאלו ישני חברון, ונכנסות ומודיעות לרוח שבגן עדן, כמו שאמרנו... (אחרי רסה)

קמו רבי חזקיה ורבי ייסא והלכו. אמרו, ודאי בשעה שצדיקים אין נמצאים בעולם, אין העולם מתקיים אלא בזכות של המתים, אמר רבי ייסא בשעה שהעולם צריך לגשמים, למה הולכים אל המתים (להתפלל), והרי כתוב ודורש אל המתים, ואסור, אמר לו עד עתה עוד לא ראית הכנף של הצפור שבעדן (שהוא סוד בינה, כלומר שעוד לא השיג הבינה, כי הכתוב) ודורש אל המתים, אל המתים הוא בדיוק, שהם רשעי עולם, שהם מעמי עכו"ם הנמצאים תמיד מתים, (כי הרשעים בחייהם נקראים מתים), אבל ישראל שהם צדיקי אמת קרא עליהם שלמה, ושבח אני את המתים שכבר מתו, שכבר מתו, בפעם אחת, (שהמיתו עצמם על התורה), ולא עתה, שכבר מתו ועתה הם חיים.

ועוד כי שאר עמים כשבאים למתים שלהם, באים בכשפים לעורר עליהם המינים הרעים, וכשישראל באים למתים, באים בהרבה תשובה לפני הקב"ה, בשבירת הלב, ובתענית לפניו, והכל כדי שהנשמות הקדושות תבקשנה רחמים עליהם לפני הקב"ה, והקב"ה מרחם על העולם בשבילם. ועל כן למדנו, הצדיק, אף על פי שנפטר מן העולם הזה, אינו מסתלק ואינו נאבד מכל העולמות, כי הוא נמצא בכל העולמות עוד יותר מבחייו, כי בחייו היה נמצא בעולם הזה בלבד, ואחר כך הוא נמצא בג' עולמות, (שהם בריאה יצירה עשיה), והוא מצוי אצלם, שכתוב עלמות אהבוך, אל תקרי עלמות אלא עולמות, אשרי חלקם. (שם רעא, וראה גם צדיק-מיתה)

...תא חזי, כל הדברים שעשה האדם בעולם הזה, כולם מוכנים ועומדים להעיד עליו, ואינם נאבדים ממנו, ובשעה שמוציאים אותו לקבר, כולם נועדים והולכים לפניו, וג' כרוזים מכריזים, אחד מלפניו, ואחד מימינו, ואחד משמאלו, ואומרים זה הוא פלוני שמרד באדונו, מרד למעלה מרד למטה, מרד בתורה מרד במצותיו, ראו מעשיו, ראו דיבוריו, טוב לו שלא היה נברא. עד שמגיעים לבית הקברות, וכל המתים ירגזו עליו ממקומם, ואומרים אוי אוי, שזה נקבר בינינו, מעשיו ודבוריו מקדימים ובאים לתוך הקבר, ועומדים על אותו הגוף, ורוחו הולך ומשוטט ומתאבל על הגוף. כיון שהאדם נתכסה בקברו, המלאך דומה מקדים ויוצא, ותחת ידו ג' בתי דינים הממונים על דין הקבר, וג' שרביטי אש בידיהם, ודנים את הרוח ואת הגוף יחד, אוי על דין ההוא, אוי על מעשיו. בשעה שהוא תפסו בכבלי המלך, (דהיינו בשעה שהוא חולה ונקשר אל מיטתו), ונידון דינו ונשלם לחוב, כי לא נמצא עליו מליץ יושר, והממונה של המלך, (דהיינו מלאך המות) יורד ועומד לפניו למרגלותיו, וחרב חדה אחת בידו...

נושא האדם את עיניו, ורואה את כתלי הבית שלוהטים ממנו באש, ובתוך כך רואה אותו, כולו לפניו מלא עינים, ולבושו אש לוהט לפני האדם, (ואף על פי שאחרים העומדים שמה אינם רואים אותו), כך הוא ודאי, כי כמה בני אדם רואים מלאך בשוק ועומדים לפניו, ושאר בני אדם אינם רואים אותו... (נשא קיד, וראה עוד מלאך המות)

ולמדנו, מי שנקרא אדם, והנשמה יצאה ממנו, ומת, אסור להלין אותו בבית לעשות לו לינה על הארץ, משום כבוד הגוף הזה שלא יהיה נראה בו הבזיון (שהוא גוף בלא נשמה), שכתוב, אדם ביקר בל ילין, אדם שהוא יקר מכל יקר, בל ילין (אחר מיתתו), מה הטעם, הוא משום שאם יעשו כך, נמשל כבהמות נדמו, (שלאחר מיתתו נמשל לבהמה), מה בהמות לא היו בכלל אדם, (שעל כן) לא נראה בהם רוח קדוש, אף כאן, הוא כבהמה גוף בלא רוח, (ועל כן) הגוף הזה, שהוא יקר מכל, לא יהיה נראה בו בזיון. ולמדנו בספרא דצניעותא, כל מי שעושה לינה לגוף הקדוש הזה, כשהוא בלא רוח, עושה פגם בגוף שבעולמות (דהיינו באדם העליון), כי משום זה אסור לעשות לינה במקום קדוש, בארץ אשר צדק ילין בה, (היא ארץ ישראל), שכתוב בה, לא תלין נבלתו וכו', ולא תטמא את אדמתך, משום שגוף יקר זה נקרא צורת המלך, ואם עושה בו לינה הוא כאחת מן הבהמות. (נשא אדרא רבה שמב)

אמר לו איזה חדוש היה עתה כשבאת עלי, אמר, רב מתיבתא פתח ואמר, ויוסף ישית ידו על עיניך, (הוא בשורה) של שמחה, שואל, למה צריכים סתימת עינים למת, משום שהעינים הם הגוונים של עולם הזה, והמראה והצורה של עולם הזה נמצא בהם, (ועל כן בסתימת עינים) הוא סותם ממנו עולם הזה, והמראה של עולם הזה, כי כשנסתמו עיניו כל מראה של עולם הזה נחשך לו, ואם מחשיכים לו מראה עיניו, אין לו עוד מראה בעולם הזה משם והלאה. אמר רבי שמעון יפה הם התקונים של הראשונים, וחכמתם היא יתרה ממלאכים הקדושים. (שלח רכד)

וכן כתוב ביהושע כהן גדול, הסירו הבגדים הצואים מעליו, וכתוב וילבישוהו בגדים, אלו הם הלבושים של עולם ההוא. מכאן דברינו הראשונים, (שצריכים מקודם לסתום העינים מכל מראה העולם הזה), שהם נחשבים כבגדים צואים, ואחר כך יוכל לזכות למראה של עולם ההוא, שהם הבגדים החדשים, שהלבישו את יהושע), ומכאן משמע, שכל זמן שהגוף של עולם הזה שנקרא בגדים הצואים נמצא בקבר בקיומו, אין הרוח מתלבש בלבוש של עולם ההוא, שכתוב ויסירו הבגדים הצואים מעליו, בתחילה, ואחר כך, וילבישוהו בגדים, וכתוב ומלאך ה' עומד, מהו עומד, אלא זה הוא העטרה שנקראת מלאך ה', העומדת על ראש הצדיקים, דהיינו שעומד על הראש מלמעלה, אחר שנתלבשו בלבוש יקר הזה... (שם רלב)

אמר לו, כיון שהאדם בעולם ההוא, איזה תועלת יש לשטן להסטין עליו. ולא די לו שהוציא נשמתו והרגו, אמר לו אתה חסיד קדוש, אשרי חלקך, בא וראה שתשוקתו של השטן לא היה אלא כדי שלא יתלבש צדיק הזה, (יהושע בן יהוצדק) בלבוש טהור וקדוש, כיון שראה השטן שלבוש שלו נדחה, ולא נחשב, (דהיינו בגדים הצואים, על זה השטין עליו. מהו הטעם, הוא משום שאם יתלבש בלבוש יקרא ההוא, מיד הלבוש דזוהמא ופעולת השטן יתבטל ויעבור מן העולם, ועל כן לא רצה בזה השטן.

ועוד, כי בכל זמן שלא נתלבש (בלבוש של עולם ההוא), פוקד הרוח לגוף המזוהם שלו, ורצוי זה לשטן. וכיון שנתלבש באותו לבוש יקר (של עולם ההוא), הרי נתבטל כל גווני היצר הרע, והגוף שלו, ואין לו זכרון עמו לעולם...

ואם תאמר, הרי אנו (הרוחות) פוקדים בית הקברות בתחילת הלילה כל לילה, (ואם הגוף נעבר מן העולם, יש לשאול) למה אנו פוקדים הקבר, ומשיב, זה אינו על הגוף, כי אם על הנפש, כי כל זמן שבשר הגוף נמצא, הרוח פוקד את הנפש, והנפש פוקדת את הגוף. אבל עתה (שבשר הגוף נעבר מן העולם), הפקידה שלנו היא אל הנפש שהיא נשתככה ונשארת בהשקט בתוך עצמות (הגוף), שעצם אחד נשאר ממנו תמיד בקבר, שממנו נבנה לתחיית המתים. ומשום זה בתחילת כל לילה הפקדון של הרוח, הוא לנפש ולא על בשר...

 אחר כך מתחברים שמים וארץ, (שהם ז"א ומלכות), ונותנים ד' יסודות אלו, אש, מים, אויר ועפר להגן על אלו ולכסות על הכל. ואחר כך (כשמת), כל אחד לוקח חלקו שנתן, והוא מתבטל. רוח הקדש והמרכבות שלו, חלקם (שנתנו אל האדם) מתקיים. רוח הקודש, הנה הרוח שלו קיים, והנשמה, עולים למעלה, המרכבות של רוח הקודש, הנה העצמות שלהם מתקיימים, ועל כן חשיבות הגוף הוא העצמות, ומשום זה כתוב, ועצמותיו יחליץ, ובבשר לא כתוב כך. וכל זמן שהבשר מסטרא אחרא קיימת בקיומו, שטן ההוא עומד להסטין. נאבד הבשר אין לו רשות להסטין, כי אין לו על מה שיסמוך, (שכבר אין לו חלק בו), ועל כן כתוב, יכל בשר מרואי ושפו עצמותיו לא ראו... (שם רלז, ועיין שם עוד)

ושבח אני את המתים, וכי שלמה המלך משבח את המתים יותר מן החיים, והרי לא נקרא חי, אלא מי שהוא בדרך אמת בעולם הזה, כמו שאומר ובניהו בן יהוידע בן איש חי, והעמידו החברים, והרשע שאינו הולך בדרך אמת נקרא מת, (ושלמה המלך) משבח את המתים מן החיים. אלא ודאי כל דבריו של שלמה המלך נאמרו בחכמה, והרי למדנו, ושבח אני את המתים, אילו לא היה כתוב יותר, הייתי אומר כך, (שמשבח את המתים יותר מן החיים), אבל כיון שכתוב שכבר מתו, נמצא בזה דבר אחר בחכמה, (שכבר מתו, פירושו, שכבר מתו בזמן אחר, שנסתלקו מן העולם ונתתקנו בעפר, (דהיינו שחזרו ונתגלגלו ובאו לעולם הזה). שכל שקבלו עונש פעם ושתים, (כי היו ב' פעמים בעולם הזה), וזה ודאי שנתתקן מקומו ביותר שבח מאלו החיים שעוד לא קבלו עונש (הגלגול). ועל כן כתוב ושבח אני את המתים שכבר מתו, בדיוק דהיינו אלה שהם חיים, ונקראים מתים, מהו הטעם, שנקראים מתים, הוא משום שטעמו טעם המות, ואף על פי שנמצאים בעולם הזה, הם מתים, ומבין המתים הוחזרו. ועוד כי הם עומדים לתקן על מעשים הראשונים (שעשו קודם מיתתם) נקראים מתים, (להיותם מתקנים המעשים של מי שמת), מן החיים אשר המה חיים, כי עוד לא טעמו טעם המוות, ולא קבלו עונשם, ואינם יודעים אם המה זכאים בעולם ההוא או לא... (חקת נה)

אמר רעיא מהימנא, מאור קדוש, יפה אמרו רבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי (בפירוש הכתוב אנוש כחציר ימיו וגו'). אבל כי רוח עברה בו ואיננו, כאן צריכים לפתוח הדברים, מהו עברה בו. זה הוא עברה וזעם וצרה, שהוא אחד מאלו המלאכים הרעים, (הנקרא עברה, וזהו כוונת הכתוב, כי רוח עברה בו, והכתוב סובב על המת בלי בנים, שנתגלגל). כי כדי שלא יכירו אותו, (את המת בלי בנים), המשגיחים על העונות צריך לעשות לו שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה, כמו באברהם, שנאמר בו, לך לך מארצך וממולדתך, הרי שינוי מקום, ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, הרי שינוי השם, וכן שינוי מעשה, שנשתנה ממעשים רעים שעשה בתחילה, לעשות מעשים טובים, וזהו משל אל הרוח של אותו שמת בלי בנים, כי כעין זה עושה הקב"ה לאדם כשמגרש אותו מעולם ההוא, (מחמת שמת בלי בנים), ומביאו בגלגול לעולם הזה (בבן הנולד מיבום אשתו), וכבר למדנו לעיל.

משנה פניו ותשלחהו, ומשום זה (שמשנה פניו בעת שמגרשו מעולם העליון, נאמר) כי רוח עברה בו, (שסובב על) אחד מאלו מלאכים הרעים (ששמו עברה), כי כשרואה אותו משונה, בזמן שפוגש אותו, ושאר המשחיתים שואלים עליו, הזה הוא בעל העונות שלך, הוא עונה להם ואומר, ואיננו, (כי אינו מכירו, (שזה הוא סוד משנה פניו)... (פנחס פז, ועיין שם עוד)

אלא אמר רבי יצחק, פסוק הזה נקרא על אלו הצדיקים שנפטרו מהעולם הזה, ונקרבו בארץ הקודש של ישראל. אמר רבי אלעזר, ושיצאו נשמתם בארץ ישראל. ועתידה בת קול להתעורר בכל ציון וציון שבבית הקברות, ואמרה צאינה וראינה, דהיינו צאינה מתחת הרקבון שבעפר, ותתעוררנה משנתכן, בנות ציון, כמו שהוא אומר מה הציון הלז, (כי מצבה נקראת ציון, והנקברות נקראות בנות ציון).  זהר חדש בראשית תתרנב)

אלא כך נגזר, כשהצדיק נפטר מעולם הזה, מזמין לו הקב"ה גוף אחר כשר וטוב, שלא יהיה בזוהמא ולכלוך של גוף הזה, ומכניס בו הנשמה הקדושה ההיא, והקב"ה משרה אותו בקיומו בגוף ההוא בגן עדן שלמטה, (וגוף) ההוא יהיה (לצדיקים) בעולם האחר, שהוא עולם הבא. ובכל ראש חודש וראש חודש יוצאים ורואים את הרשעים, הנענשים בגיהנם, זה שאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. מאיזה מקום יצאו, רבי בא למד, מגן עדן שלמטה, ולמה, כדי לראות את הרשעים. והקב"ה מעלה אותם לישיבה שברקיע, בכל שבת ושבת ובכל ראש חודש... (שם תשעב)

אמר רבי תא חזי איך מספרים המתים בקבריהם זה עם זה, והלא נפשותיהם עומדות במקום אחר, סוד ה' ליראיו וגו', נזדמן לו לרבי בון אמר, הקושיא כן עומדת, ועתה דבור בשנים משתיקה בלא כלום. (שם רות שמח, וראה עוד נפש)

כמו רבי חסדא, כשנפטר לעולמו, הלך בנו רבי יוסי ולן שם על קברו בלילה, שמע מתוך הקבר שמחה של כתות כתות שנתקבצו ואמרו, נלך לשמחת הלולא של התורה של רבי חסדא, ואפילו מלאכי השרת נתקבצו לשמוח עמו. שמע שהיו אומרים מה זה שהחיים באים לשמחתנו כאן, יעסקו בתורה בעולם ההוא (שלהם), אמר לו, בני, לך מכאן, ותקיים תלמודך כי אשרי מי שבא כאן ותלמודו בידו, כי אפילו מלאכי השרת אינם יכולים לקרב אליו, לך ואמור לרבי חגי, שיגמור תלמודו, כי ביום פלוני יבא לכאן... (שם תיג, ועיין שם עוד)

אמר לו, חייך רבי, אפילו הרשעים יודעים בעולם ההוא בצער של עצמם, ויודעים בכבוד הצדיקים ובדיניהם של הרשעים. אמר לו, אם כן מהו והמתים אינם יודעים מאומה. אמר לו זה כתוב בעולם הזה, אשר הצדיקים הנקראים חיים מתהלכים ויודעים שימותו, ועתידים לתת דין, שיש דין ויש דיין, כמו שאמר והחי יתן אל לבו, אבל הרשעים הנקראים מתים אינם יודעים ואינם משגיחים ואינם מסתכלים במעשי העולם ההוא מאומה, ומי שאינו יודע במעשי העולם ההוא נקרא מת, משום שהעולם הזה אינו מבני חיים, (כלומר, שחיי העולם הזה אינם נחשבים חיים, כי העולם ההוא הוא לנשמות ולרוחות (שאינם מתים), והעולם הזה הוא לגוף (שסופו למות). בעולם ההוא, שרוחות בני אדם דרים בו, דומים בצורתם (לצורה שהיתה להם בעולם הזה), ויכירו זה את זה, ויודעים מה שעתיד להיות בעולם ומשתדלים לדעת שם כבוד אדונם, (כשמלובשים במלבוש של אותו עולם... (שם תרצז)

ספרי:

עונה בה, כל המתים במיתה מתכפרים, אבל זו עונה בה, כענין שנאמר ותהי עונותם על עצמותם... רבי נתן אומר, סימן טוב לאדם שנפרעים ממנו לאחר מיתתו, מת לא נספד ולא נקבר, אכלתו חיה, או שירדו עליו גשמים, הרי זה סימן טוב, שנפרעים ממנו לאחר מיתתו, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ושטחום לשמש ולירח. (שלח קיב)

גדול השלום, שאפילו מתים צריכים שלום. (שופטים קצט)

כפר לעמך אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה. (שם רי)

מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תלין נבלתו על העץ, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים, יכול יהיה עובר עליו, תלמוד לומר על העץ, מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו, אף כל שהוא ניוול לו... (תצא רכא)

תלמוד בבלי:

ואמר רבי זריקא אמר רבי יהושע בן לוי, אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, אמר רבי אבא בר כהנא, לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה, אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא אפילו בדברי תורה, וכל שכן במילי דעלמא. (ברכות ג ב)

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה, נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שלפני המטה צורך בהם פטורים, ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין, ואלו ואלו פטורים מן התפלה. קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו לא יתחילו... מוטל לפניו אין, ושאינו מוטל לפניו לא, ורמינהי, מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצוות האמורות בתורה... רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי, שנאמר ויקם אברהם מעל פני מתו, ונאמר ואקברה את מתי מלפני, כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. מתו אין אבל משמרו לא, והתניא המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, משמרו אף על פי שאינו מתו, מתו אף על פי שאינו משמרו, ומשמרו אין אבל מהלך בבית הקברות לא, והתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו, וקורא, ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו, התם תוך ארבע אמות הוא דאסור, חוץ לארבע אמות חייב, דאמר מר מת תופס ד' אמות לקריאת שמע... היו שנים זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא. בן עזאי אומר, היו באים בספינה מניחו בזוית זו ומתפללין שניהם בזוית אחרת. מאי בינייהו, חוששין לעכברים איכא בינייהו, מר סבר חיישינן, ומר סבר לא חיישינן. 

תנו רבנן, המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, ואם היה מתיירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר... אמר רחבה אמר רב יהודה, כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו, ואם הלוהו מה שכרו, אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל ומכבדו חונן אביון.

רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יוחנן, אמר ליה רבי חייא דלייה, כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, אמר ליה ומי ידעי כולי האי, והא כתיב והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה אם קרית לא שנית, אם שנית לא שלשת, אם שלשת לא פירשו לך, כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל... אטו כולי עלמא בני מתי נינהו, אלא בן איש חי, שאפילו במיתתו קרוי חי... והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים... ואי בעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת, חי הוא, אלא המת מעיקרא.

בני רבי חייא נפוק לקרייתא, אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה, אמר ליה חד לחבריה ידע אבון בהאי צערא, אמר ליה אידך מנא ידע, והא כתיב יכבדו בניו ולא ידע, אמר ליה אידך ולא ידע, והא כתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואמר רבי יצחק, קשה רמה למת כמחט בבשר החי, אמרי בצערא דידהו ידעי, בצערא דאחרינא לא ידעי. ולא, והתניא מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, והקניטתו אשתו, והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו... אלמא ידעי, דילמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו. תא שמא דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזיכתיה, עד דאתי ואזיל לבי רב שכיבה, אזל בתרה לחצר מות, אמר לה זוזי היכא, אמרה לי זיל שקלינהו מתותי בצנורא דדשא בדוך פלן, ואימא לה לאימא תשדר לי מסרקאי וגובתאי דכוחלא בהדי פלוניתא דאתיא למחר, אלמא ידעי, דלמא דומה קדים ומכריז להו...

ואף רבי יונתן הדר ביה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין למתים שמספרים זה עם זה, שנאמר ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, מאי לאמר, אמר הקב"ה למשה, לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם, ואי סלקא דעתך דלא ידעי, כי אמר להו מאי הוי, אלא מאי דידעי, למה ליה למימר להו, דאחזוקי ליה טיבותא למשה.

אמר רבי יצחק כל המספר אחר המת כאלו מספר אחרי האבן, איכא דאמרי דלא ידעי, ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו. (שם יז ב)

אמר רב, אין המת משתכח מן הלב, אלא לאחר שנים עשר חודש, שנאמר נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד. (שם נח ב)

ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום, אלא לך בשלום, שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום. (שם סד א)

שאול שאילה זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי... פתח ואמר אנת שלמה אן חכמתך, אן סוכלתנותך, לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה, דוד אביך אמר לא המתים יהללו י-ה, ואת אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו, וחזרת ואמר כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, לא קשיא, הא דקאמר דוד לא המתים יהללו י-ה, הכי קאמר, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיוון שמת בטל מן התורה ומן המצוות, ואין להקב"ה שבח בו, והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות... (שבת ל א, וראה שם עוד)

שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה... ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו, ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. (שם שם ב)

דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת, מאי היא, דאמר רבי שמואל בר יהודה וכן תנא שילא מרי, מת המוטל בחמה באים שני בני אדם ויושבין בצדו, חם להם מלמטה, זה מביא מטה ויושב עליה, וזה מביא מטה ויושב עליה, חם להם מלמעלה, מביאים מחצלת ופורסין עליהן, זה זוקף מטתו והולך לו, וזה זוקף מטתו נשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה. איתמר, מת המוטל בחמה, רבי יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה, רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו... לימא כתנאי, אין מצילין את המת מפני הדליקה, אמר רבי יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדלקה... והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש, דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי... (שם מג ב)

דתניא חכם שמת הכל קרוביו, הכל קרוביו סלקא דעתך, אלא אימא הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחבה, לא צריכא דלאו חכם הוא, ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה... תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה... (שם קה ב)

שלח להו, מת לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני, איני והאמר רבי יהודה בר שילת אמר רבי אסי, עובדא הוה בבי כנישתא דרבי יוחנן ואמר להו יתעסקו ביה עממין... לפי שאינן בני תורה. (שם קלט א)

מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים, נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב, עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל, ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית... עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר, שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין, קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף... אין מעצמין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים... תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר, הרוצה שיתעצמו עיניו של מת נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו והן מתעצמין מאליהן... דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו (שבת), כיון שמת אדם בטל מן המצוות, והיינו דאמר רבי יוחנן במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחיתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. (שם קנא א וב)

אמר רבי יהודה מת שאין לו מנחמין, הולכין י' בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה ולא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתיב בדוכתיה, לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי. אמר רבי אבהו כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל. פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי, חד אמר עד שיסתם הגולל, וחד אמר עד שיתעכל הבשר. מאן דאמר עד שיתעכל הבשר, דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, מאן דאמר עד שיסתם הגולל, דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה וגו'... אמר ליה דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב ורקב עצמות קנאה, כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין. גששיה חזייה דאית ביה מששא, אמר לי ליקום מר לגוייה דביתא, אמר ליה גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית, דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם, אמר ליה והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אמר ליה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים. אמר ליה ההוא צדוקי לרבי אבהו, אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, אובא טמיא היכא אסקיה לשמואל בנגידא, אמר לי התם בתוך שנים עשר חודש הוה, דתניא כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חודש הגוף בטל, ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת, מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו... (שם קנב ב)

תנו רבנן, ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו, על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב... (פסחים נד ב)

למה יוצאין לבית הקברות, פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. (תענית טז א)

תנינא להא דתנו רבנן, עושין כל צורכי המת (במועד), גוזזין לו שערו, ומכבסין לו כסותו, ועושין לו ארון מנסרין המנוסרין מערב יום טוב... (מועד קטן ח ב)

והתניא חכם שמת הכל קרוביו... הכל קורעין עליו והכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחבה... ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב למיקרע... שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו... דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרע, למה זה דומה, לספר תורה שנשרף, שחייב לקרע... אמר להו רב חסדא הא גמירנא מיניה חכם כבודו במטה ראשונה. (שם כה א)

ואמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה... אמרו ליה חבורתא איכא במתא, אמר להו אי הכי שריא לכו. ואמר רב יהודה אמר רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה... (שם כז ב)

...דאמר מר בעוון חיים מתים מתחטטין... (יבמות סג ב)

תנו רבנן, מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל... אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין... והני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא.. (כתובות יז א)

...והאמר רבי חייא אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, איפוך. והתניא כשחלה רבי נכנס רבי חייא ומצאו שהוא בוכה, אמר לו, רבי מפני מה אתה בוכה, ותהניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו, פניו למעלה סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו, פניו כלפי העם סימן יפה לו, כלפי הכותל סימן רע לו, פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומין סימן יפה לו, מת בערב שבת סימן יפה לו, במוצאי שבת סימן רע לו, מת בערב יום הכפורים סימן רע לו, במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו, מת מחולי מעים סימן יפה לו, מפני שרובן של צדיקים מיתתן בחולי מעיים. (שם קג ב)

...ולא ליעול בך איניש אחרינא (לשאתו), דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. (גיטין נו א)

משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם חיין יורשין מתים, וכאן מתים יורשין חיין. (בבא בתרא קיז א)

ולא זו בלבד אמרו, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, הלינהו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. איבעיא להו, הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי... שמע מינה יקרא דשכבי הוא. (סנהדרין מו א)

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כל מי שנאמר הלכה בשמו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים. (שם צ ב)

אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות. (ע"ז כ ב)

...מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה, ומת גופיה מנלן, אתיא שם שם מעגלה ערופה, כתיב הכא ותמת שם מרים, וכתיב התם וערפו שם את העגלה בנחל, מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה... (שם כט ב)

עשרה דברים קשים ללמוד... והמסתכל בפני המת... (הוריות יג ב)

דתנו רבנן, בערכך להוציא ערך סתום... תלמוד לומר נפשות, נפשות ולא המת, אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, תלמוד לומר והעמיד והעריך, כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה... (ערכין ד א)

...האשה שנהרגה נהנין בשערה, בהמה שנהרגה (בבית דין) אסורה בהנאה... ואמאי, איסורי הנאה נינהו, אמר רב באומרת תנו שערי לבתי, טעמא דאמרה תנו, הא לא אמרה תנו גופה הוא ומיתסר, והא מיבעיא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא... אלא אמר רב נחמן זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה. תני לוי כוותיה דרב, תני לוי כוותיה דרב נחמן בן יצחק, תני לוי כוותיה דרב, האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין, מתה אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה, פשיטא, אלא שנויי המת אסור בהנאה... (שם ז ב)

...מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, אמר להן לכשיחיו נחכם בה להן, איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם. (נדה ע ב)

תלמוד ירושלמי:

רבי חייא רובא ורבי יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דרבי שמעון בר יוסי בר לקוניא, והוה רבי יונתן מפסע על קיבריה, אמר ליה רבי חייא רובא כדון אינון מימר למחר אינון גבר ואינון מעיקין לון, אמר ליה וחכמין אינון כלום, לא כן כתב והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה לקרות את יודע לדרוש אין את יודע, כי החיים יודעים שימותו, אילו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין חיים, והמתים אינם יודעים מאומה, אילו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויין מתים. (ברכות טו ב)

אמר רבי בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימים שאת עוסק בהן בחיים, ולא ימים שאת עוסק בהן במתים. (שם כב א)

מהו שיטמא הכהן לכבוד הנשיא, כד דמך רבי יודן נשיאה אכריז רבי ינאי ומר אין כהונה היום, כך דמך רבי יודא נשיאה בר בריה דרבי יודה נשיאה דחף רבי חייא בר אבא לרבי זעירא בכנישתא דגופנא דציפורין וסאביה, כד דמכת נהוראי אחתיה דרבי יהודא נשיא שלח רבי חנינא בתר רבי מנא ולא סליק, אמר ליה אם בחייהון אין מטמאין להון כל שכן במיתתן, אמר רבי נסא במיתתן עשו אותן כמת מצוה. (שם כג ב)

...רבי שמעון בן לקיש אומר אתהלך לפני ה' בארצות החיים... רבי שמעון בן לקיש משום בר קפרא ארץ שמתיה חיין תחילה לימות המשיח... (כלאים מב ב)

יהודה בן תימא אומר, אף חונים בכל מקום, ובמקום שהן נהרגין (אנשי המלחמה) שם נקברין שלא תאמר יעשו כהרוגי פלמוסיות, אית תניי תני אסור לפנותן, ואית תניי תני מותר לפנותן, אמר רב חסדי מאן דמר מותר לפנותן במכונסין, ומאן דמר אסור לפנותן במפוזרין. (עירובין יג א)

רבי אבא בריה דרבי פפי רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי, כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא, סבירה דהיא חזרה לגביה, כיון שהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי היא שבקא ליה ואזלה לה. לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי... באותה שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. (מועד קטן יד א)

...בר טירא אמר האומר שמועות משם אומרה שפתותיו רוחשות בקבר, מאי טעמא דובב שפתי ישנים, ככומר זה של ענבים שהוא זב מאליו. (שם יח ב)

רבי יונה רבי יוסי גליליא בשם רבי יוסי בן חנינה אין שואלין הלכות לפני מיטתו של מת, והא רבי יוחנן שאל לרבי ינאי קומי ערסיה דרבי שמעון בן יוצדק הקדיש עולת לבדק הבית, והוא מגיב ליה, אמר כד הוה רחיק הוה מגיב ליה, כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה. (נזיר לד א)

אי זהו מושכב כדרכו, רגליו מפושטות וידיו על לבו, אבל אם מצאו קמצוץ, אני אומר גל נפל עליו והרגו... (שם מה א)

כד דמך רבי נחום בר סימאי חפון איקונתא מחצלן, אמר כמה דלא חמתון בחיויי (כפי שלא הסתכל בצורות בחייו), לא יחמינון בדמכותיה, וחמין אינון כלום, אמר רבי שמעון בן לקיש אין בינינו ולצדיקים, אלא דבור פה בלבד, אמר רבי זעירא שומע הוא המת קילוסו כמתוך החלום. (ע"ז יח א)

פרקי דרבי אליעזר:

כך המתים רוחן משוטטת בכל הארץ ומגדת להם וכו', אבל הן נותנין שבח להקב"ה שהוא עתיד לחיותן, שנאמר (תהלים קמ"ט) יעלזו חסידים בכבוד... שלשה אוהבים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן, בניו ובני בניו, וממונו ומעשיו הטובים, ובשעת פטירתו מן העולם הוא מכניס לבניו ולבני ביתו ואומר להם, בבקשה מכם בואו והצילוני מדין המות הרע הזה, והן משיבין אותו ואומרים לו, ולא שמעת שאין שלטון ביום המות... ואפילו ממונו שהוא אוהב אינו יכול לפדותו, שנאמר לא יתן לאלקים כפרו (שם מ"ט)... אחר כך מכניס מעשיו הטובים ואומר להם באו והצילוני מן המות הזה, והתחזקו עמי ואל תניחוני לצאת מן העולם, שעדיין יש לכם תוחלת עלי אם אנצל, והם אומרים לו לך לשלום עד שלא תלך לשם אנו מקדימין אותך, שנאמר (ישעיה נ"ח) והלך לפניך צדקך וגו'. 

ז' ימי האבל מתחיל הגוף להתליע ונמס וחוזר לעפר כשהיה, שנאמר (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה... רבי שמעון אומר כל הגופות נוגעין בעפר הארץ עד שאינו משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב, הוא מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה, ולעתיד לבא כשיקרא הקב"ה לארץ שיתן פקדון כל הגופות ההוא שמתערב בעפר הארץ... מיפה ומעלה את כל הגוף בלא מום... (פרק לד, וראה עוד תחיית המתים)

מדרש רבה:

רבי חייא רבה חמי חד בבלאי, אמר ליה מה עבד אבא, אמר ליה אמך שאלה בך, אמר ליה אנא אמר לך כדין ואת אומר לי כדין, אמר ליה שואלים על חיים ואין שואלים על המתים. (בראשית צב ד)

רבי נתן אומר בנה אב לכל המתים שטעונין וידוי... (במדבר ח ה)

גדול השלום, שאפילו המתים צריכין שלום, שנאמר (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום. (שם יא טז)

היה רבי מאיר אומר גדול הוא השלום, שלא ברא הקב"ה מדה יפה מן השלום שניתנה לצדיקים, שבשעה שנפטר מן העולם שלשה כתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום, הראשונה אומרת יבא שלום, שניה אומרת ינוחו על משכבותם, והשלישית אומרת הולך נכוחו, ולא דיין לצדיקים שמיתתן בידי כבוד, שנאמר וכבוד ה' יאספך, אלא שמקלסים לפניהם בשלום, יבא שלום... ומנעה אותו מן הרשעים, שבשעה שנפטרין מן העולם ג' כתות של מלאכי חבלה מקדימות אותן, הראשונה אומרת (ישעיה מ"ח) אין שלום, השניה אומרת אמר ה' לרשעים, השלישית אומרת (שם נ') למעצבה תשכבון, לא דיין לרשעים שמיתתן ביד מחבלים, שנאמר (איוב ל"ג) ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממתים... (שם שם יז)

רבי דוסא אומר, הרי הוא אומר (שמות ל"ג) כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינן רואין, אבל רואים הם בשעת מיתתן, וכן הוא אומר (תהלים כ"ב) לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. (שם יד לו)

וימת אלימלך, תניא הכל למות והכל למיתה, ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם, מת האיש מי מחסרו, אלא אשתו, שנאמר וימת אלימלך איש נעמי, מתה האשה מי מחסרה אלא בעלה, שנאמר (בראשית מ"ח) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. (רות ב ז)

דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים, כל המתים אינן נכנסין אלא לשאול, והשאול אינו מתמלא לעולם, שנאמר (משלי כ"ז) שאול ואבדון לא תשבענה וגו', תאמר משהם מתים בעולם הזה שוב אינם חיים לעולם הבא, תלמוד לומר אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, למקום שהמתים מתכנסין לעולם הבא, שם הם שבים ועתידים לומר שירה לימות המשיח, מאי טעמא, (ישעיה כ"ד) מכנף הארץ זמירות שמענו, ואומר (שם כ"ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון וכו'. (קהלת א יט)

אדם בא בקול ונפטר מן העולם בקול, בא לעולם בבכיה ונפטר מן העולם בבכיה, בא לעולם בחבה ונפטר מן העולם בחבה, בא לעולם באנחה, ונפטר מן העולם באנחה, בא לעולם בבלי דעת ונפטר מן העולם בבלי דעת. תני בשם רבי מאיר, כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום, שכן שלמה אומר כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה וגו'. (שם ה כא)

סוף דבר הכל נשמע, סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה... אמר רבי לוי למה שקורין אותו דבר, דדביר טבין עם בישין, ולמה קורין אותו גוביי, דגבי דינא דאינשי ודברייתא, שבשעה שאדם נפטר מן העולם, הקב"ה אומר למלאכי השרת, ראו מה הבריות אומרות עליו, כשר היה, ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר. (שם יב יד)

מדרש תנחומא:

ילמדנו רבינו מהו לברך על הנר ועל הבשמים של מתים, כך שנו רבותינו, אין מברכין לא על האור ולא על הבשמים של מתים, מאי טעמא, שכתוב לא המתים יהללו י-ה (תהלים קט"ו), אמר רבי מאיר, מתי עובדי כוכבים מתין, אבל מתיהן של ישראל אינן מתים, מפני שבזכותן החיים עומדין, שכן אתה מוצא כשעשו ישראל אותו מעשה, אלולי שהזכיר משה רבינו זכות אבות, כבר היו אבודין ישראל מן העולם... לפיכך קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, שנאמר (שם קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, מה הקב"ה עושה, מראה להן מתן שכרן, כדי שיתבעו מיתה בפיהן... (ויחי ד)

...ידרוש בעד החיים אל המתים (ישעיה ח')... דבר אחר אמרו להם בנוהג שבעולם נשאלין צורכי המתים בחיים, שמא נשאלין צרכי החיים במתים. דבר אחר אמרו להם המתים שלנו אינם מתים, שנאמר (תהלים קמ"ט) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, את מוצא כשעשו אותו מעשה עמד משה בתפלה והזכיר את המתים, שנאמר זכור לאברהם ליצחק וגו', וכמה צדיקים היו בחיים עמו במחנה ישראל, ולא הזכיר אלא למתים, אלולי כך היו אובדין, לכך אמר שלמה (קהלת ד') ושבח אני את המתים... (תשא כד)

...ומנין שפעולתן של צדיקים קרויה מלאכה, שנאמר (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, הא למדת שהמתים יודעין את יום השבת. (שם לג)

ארבעה הם חיים וקראם הכתוב מתים, ואלו הן, האביון, והמצורע, והעוור ומי שאין לו בנים. המצורע מנין, שנאמר בשנת מות המלך עוזיהו, ולמה כנהו מת, אלא שנצטרע... (צו יג)

...אמר רבי שמעון בן יוחי אם מת לאדם בן לא יהא קורא תגר, שהבן מרצה אותו להקב"ה, משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בן בתו, ובא אחר ורצה את המלך לבן בתו, אומר אותו בן בתו אין צריך להחזיק לו טובה לאותו שריצהו, כך אם מת בן אדם יחזיק טובה להקב"ה שריצה הבן את אביו לבוראו, למה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'... (תצא ב)

איתא בתורת כהנים כפר לעמך ישראל (דברים כ"א) אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים, לכך אנו נוהגים להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה, שכן שנינו בתורת כהנים, יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה, תלמוד לומר אשר פדית, מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת, מיד נעשה רך ונקי כגדי, ומטהרין אותו כשעה שנולד, ומזין עליו מים טהורין מדלי, וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים, כך הוא טובל בכל שעה בנהרי אפרסמון ובחלב ובשמן ובדבש, ואוכל מעץ החיים תמיד, הנטוע במחיצת הצדיקים, ונופו נוטה על כל שולחן של צדיק וצדיק וחי לעולם. (האזינו א)

אבות דרבי נתן:

כל שרוח חכמים נוחה הימנו (בשעת מיתה) סימן יפה לו, שאין רוח חכמים נוחה הימנו סימן רע לו, כל שפניו זקופות למעלה סימן יפה לו, וכל שפניו כבושות למטה סימן רע לו, נתן עיניו בבני אדם סימן יפה לו, לא נתן עיניו בבני אדם סימן רע לו, כל שפניו מצהיבות סימן יפה לו, כל שפניו משחירות סימן רע לו... (פרק כה א)

מסכת שמחות:

בן יומו שמת, הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם, לא סוף דבר בן יומו חי, אלא אפילו יוצא ראשו ורובו בחיים, אלא שדברו חכמים בהווה. (פרק ג א)

...שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דבריו של מת, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ושאין בו... (שם שם ו)

יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד ג' ימים ואין חוששין משום דרכי האמורי, מעשה שפקדו אחד וחיה כ"ח שנים ואחר כך מת, אחד והוליד ה' בנים ואחר כך מת. (פרק ח א)

...מרובה גזילת המת מגזילת החי, שהגוזל את החי הוא יכול לפייסו ולהחזיק לו את הגזלות... (שם פרק ט)

מדרש הגדול:

תנו רבנן, מת לשלשה ימים מבאיש ומסריח, לשבעת ימים כריסו נבקעת על פניו ואומרת לו טול מה שנתת בי, שנאמר (מלאכי ב') וזיריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, ואפילו פרש חגים. לעשרים שנה נתאכל הבשר, לשלשים שנה גידיו מתפסקין, לארבעים שנה איבריו מתקלפין, לחמשים שנה עצמותיו משתברין, לשבעים שנה חוזר להיות מלא תרוד רקב, למאה ועשרים שנה חוזר לברייתו הראשונה, שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו'), וכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. (ויקרא יב א)

לא כהתה עינו, למדנו שעיניהם של מתים כהים. (דברים לד ז)

ילקוט ראובני:

...ואם תאמר אם נקברים זה אצל זה מה המזיק להם, והלא אין הנשמות ביחד, אלא לבסוף מנחים הנשמות אל העצמות ומדברים תמיד עם המתים, והנשמות חוזרים אל העצמות, וידוע למקובלים, כי העצמות של אדם יש אתם דעת לשמוע, ויש יכולת בהם להפוך את עצמם אם יעשום מרובעים מכל צד...

שוב כתב, אם אין תחייה ואין דעת לרוח אחרי צאתה מן הגוף, אם כן למה צוה יעקב אבינו לקברו אצל אבותיו, הנה יש מחמת החיצונים מופת אמיתית שיוכל אדם לדעת שאין הרוח מת במיתת הגוף, שהרי כשאדם מתקן קוביאות מעצמות המתים ירויח בהם כחפצו וכו'. (ויחי)

ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים וגו', אין מניחין את הנכרים לראות את המת כשהוא נקבר... שבעה כורתי ברית שאין הרמה שולטת בו, ולא אמר ח', והלא דור המדבר לא שלטו בהם רמה, אלא שבעה הובטחו שלא ישלוט בהם רמה בחייהם, אם כן למה ויחנטו אתו הרופאים, אלא דברו אין סומכין על הנס, ולמה דור המדבר לא שלטה בה עליהם רמה, יש אומרים לפי ששמעו את הקולות, וראו שערי השמים הרים הקולות והמראה, וכתיב קח נא מפיו תורה... (שם)

סוד גדול מסתרי תורה בענין ההרוגים, כי ההרוג ששופכים דמו כמים הולך נע ונד בארץ, ואינו עולה למעלה, ונפשו ירעה לו, לפי שאולי במרירות נפשו אמר דברים לא כן בשעת הריגה, וזה שאמרו בתענית על יאשיה גחין עליה ירמיה וכו', כי אולי אגב צעריה אמר דברים לא כן... ולכן אמר בקין קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ובאמרו מן האדמה נראה שלא עלה למעלה, כי הדם הוא הנפש והולכים נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר עד שינקמו נקמתו ויהרגו לרוצח, עד שלזאת הסבה צוה התורה לא תחוס על רוצח, החומל עליו עושה הרע להורג... (דברים שופטים)

...ולפי שאין אדם ניצול משכבת זרע לבטלה, בא להזהיר שלפחות טיפה ראשונה ישמור אותה, זהו והיה הבן הבכור לשניאה, כדי שביום הנחילו את בניו, שהוא יום המיתה, יהיה גובר עליהו רוחין ושידין שנעשים מאותם טפות של שכבת זרע, וקראם הזוהר נגעי בני אדם, ובעת הקבורה רוצים להתחבר עמו, ואינן יכולין לפי שהוא מתגבר עליהם. הבן הבכור יכיר, בגימטריא יהיה גובר, יכיר בגימטריא נגעי בני אדם הוא הגובר עם המלות, ולזה הם הקפות שעושים למת להבריחם מעליו, כי סוד הקפה גימטריא קץ, ומצאתי כתוב צריך לומר אחר הקפות ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן וגו', כדי לשלחם מעל הקבר, וגם כן אומר הפסוק והוא רחום, שיש רחמים לא יש קצף... וצריך שתדע שיש לאדם ד' אויבים שבאים לאדם בשעת מיתה, וכל אחד רוצה לגבות חובו, שהם אף חימה קצף משחית כנגד ד' היסודות, קצף נגד הרוח, משחית נגד האש, אף נגד מים, חימה נגד עפר, ואומר פסוק זה לסלק מעליו, ואומר כל חמתו, לפי שעדיין יש עליו חיבוט הקבר, ודין התולעים, ואמר בזוהר ז' עידנים יחלופו עליו, הם ז' מיני עונשים. (שם תצא)

תרגום אונקלוס:

בשרו - עד לא יסתתם גוללא ונפשו שבעתא יומי אבלא עלוי מתאבלא. (איוב יד כב)

רד"ק:

למען טהר - שהמת שלא נקבר הוא טומאת הארץ. (יחזקאל לט יב)

לא המתים - לפני עת פקודתם, על שלא הכירוהו, יהללו - כי נפשם תאבד, כל יורדי דומה - הקבר, ונשמת הרשע תאבד עם הגוף. (תהלים קטו יז)

משנה תורה:

מת שעשו לו נכרים ארון וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילין לספוד בהן, אם בצנעה ימתין בכדי שיעשו למוצאי שבת ויקבר בו, ואם היה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו, וכל העוברין והשבין אומרים, שזה שהנכרים עושין עכשיו בשבת לפלוני הוא, הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל עולמית, מפני שהוא בפרהסיא, ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשה, וכן כל כיוצא בזה... (שבת פרק ו ה)

אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת סכין אותו ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיו בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף, ואין מעצמין את עיניו בשבת. מת המוטל בחמה, מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום, שמא יבא לכבות, מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף. ולא התירו לטלטל בככר או תינוק, אלא למת בלבד, מפני שאדם בהול על מתו... מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו, מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם היה להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו, אלא מניחין אותו במקומן ויוצאין הם. (שם כו כ)

...וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני, ואין ביניהן הפרש אלא לענין מת בלבד. כיצד, המת ביום טוב ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים, וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, ועושין לו כל צרכיו, כגון עשיית המטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכל כיוצא בזה, שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא חשוב, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. (שביתת יום טוב א כב)

מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת, שאין על המתים מצוה, ולעשות ממנו מרדעת לחמור וישוב עליה... המת והבהמה שהיו מלובשין כלאים מותר לנושאן על כתפו. (כלאים י כה)

מי שמכר בין בנכסיו בין בנכסי אביו ומת, ובאו קרוביו וערערו שהיה קטן בשעת המכר, ובקשו לבדקו אין שומעין להם לנוולו, ועוד שהסימנים משתנים במיתה. (מכירה כט טז)

המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו, שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו, וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה, אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנאה, אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת. כל הכלים שזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה, שלא יתחלפו בתכריכין... (אבל יד כא)

ספר חסידים:

...וכל איש שאוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, אוהב את גמילות חסדים, מכניס אורחים ומתפלל תפלתו בכוונה, אפילו דירתו בחוצה לארץ, אינו רואה דין חיבוט הקבר, ואפילו דינה של גיהנם אינו רואה. (לב)

הרואה גוי בחלום או גויה שכבר מתו, ואומר לו לבא אחריו, או אם יהודי בא לאדם אחד, אז יש לו לילך על הקברות וישביענו שלא יבא אחריו ויבקשנו, אבל אם הוא למרחוק, ולא יוכל ללכת שם, או גוי ולא יוכל ללכת שם כי אין ידוע אנה קברו, או ירא ללכת שם, יחקור איש יהודי ששמו כשם גוי שבא אחריו, וילך על קברו של זה האחר ששמו כשם של אותו שבא אחריו... ותאמר לה היא משבעת אותה בשבועה שלא תבא אחריה, וכל אשר נקרא בשמה שלא יבואו, ואני פלוני או פלונית בת פלונית איני רוצה לבא אחריך, ולאחר כל אשר נקרא או נקראת בשמן, ולא אחר שום מת או מתה, ועל זה אני משביעכם ואבקש מכם כי אני רוצה עוד לחיות שנים רבות, ואת או אתה הנקראים בשם הבא אחרי תלכו, ותאמרו לו אתה נשמה בת פלונית או פלוני בן פלונית שלא יבא אחרי, ואיני רוצה לבא אחריו, וגם הוא לא יבא אלי. וכן יאמר שלשה פעמים בקול שנשמע ד' אמות. (רלז)

הנותנים אל החיים בעד המתים צריכים להודיע כדי שיתפללו על המתים, שהרי משה התפלל על עצמות יהודה, שנאמר (דברים ל"ג) "שמע ה' קול יהודה", ואף הנהנה מן החיים צריך להתפלל עליהם... ועל שכבר מתו וכבר עברו י"ב חודש צריך להתפלל עליהם בכל חודש וחודש, כי מהפכים אש של גיהנם... ולפני יום טוב ושבת ואחריו, אותן שלא שמרו שבת ויום טוב כהוגן. הנהנה מן המעות שהניחו לזכר נשמת המתים בתוך שנה לפטירתו, צריכים הנהנים ממנו לומר, והוא רחום יכפר עון, בזאת ההנאה שאני נהנה על אודות פלוני בן רבי פלוני, וחטאתו תכופר ונפשו בטוב תלין... (רמא ורמב)

...ואל תתמה שהרי אף הנשמות לאחר מיתה חוטאים ונענשים, כרוחו של נבות שאמר ליה הקב"ה צא ממחיצתי. (שסט)

ברזילי הגלעדי אמר (ש"ב י"ט) "אמות בעירי", כי הנייה יש למתים שאוהבים הולכים על קבריהם, ומבקשין על נשמתן טובה ומטיבין להם באותו עולם, וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים, וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות. אחד צוה לקוברו בבית הקברות קצת רחוק משאר מתים, וקברו לבדו, ובקרוב זמן סביבותיו מתו זה אחר זה. כשיש דבר בעירן מחפשים על אותם המתים, כי שמא יש מהם שבלע הבגד והוא סכנה, או ידיו אין פשוטות, שנאמר ואחריו כל אדם ימשוך, כל דבר שהוא משום פקוח נפש יכול לעשות למת. ויש לילה שהנפשות יוצאות מן הקברות, כגון בליל הושענא רבא, יוצאות ומתפללות וכבר הלכו שנים והחביאו עצמם בבית הקברות, ושמעו שאחת קראה לחברתה נצא ונתפלל יחדיו, יצאו כל הנפשות והתפללו ובקשו רחמים כדי שלא יגזור מיתה על החיים, גם אותם שימותו שישובו מדרכם הרעה ובחולי קל ימותו, ועל כל ענין של חיים ושל מתים ושל עצמן, למהר לסור דין מעליהם ומעל אחרים, והגידו לקהלם. שנה אחרת בליל הושענא רבה הלכו שנים אחרים ויצאה מן הקברות רק בתולה אחת שמתה קודם שבת, אמרו תצאי, אמרה איני יכולה מפני כי אבי היה עשיר וירד מנכסיו וקברה בלא בגד... ואם התכריכין בלו אין זה מונע הנשמה, שהרי הגוף כלה, והנשמה בתוך העצמות של מת חונה... (תנ-תנב)

נשמות יש להם ספרים ערוכים על השולחן, כמו שרגילים בחייהם ללמוד כן במותם לומדים. (תנה)

אין מניחים לראות לנכרים את המת בקבר, וכתיב (בראשית נ') ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו, את עבדיו הצדיקים, וראוי לצדיק שלא יעסקו בו אלא הצדיקים, כדכתיב (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. (תקלג)

אחד היה שונא לחבירו ומת חבירו, אמר השונא איני רוצה לצאת כשיוציאו אותו, אמר זקן אחד גם המת יתכבד בך, שבעבור שנאה ואיבה לא ימנע אדם לצאת כשמוציאין את שונאו, רק אם צוה החולה אל תניחו לפלוני להתעסק בו על יתעסק בו. (תקלז)

וכל צדיק שמפרש דברי צדיק אחר, כגון אמורא שמפרש דברי תנא או דברי אמורא שהיה לפניו, כשמת יוצא התנא כנגדו לקבלו בסבר פנים יפות, וללכת עמו ולבקש מן המלאכים להקל מעליו ולהעמידו לפני הקב"ה לדבר עליו טובות, ואם צדיק עשה ספר, ובא צדיק ועוסק לסתור אותו ספר או מקצתו להראות חריפותו, ולא העמיד דבריו על האמת, כשמת הנה המת קובל על זה, שבא לסתור דבריו בחנם. (תקנט)

אחד היה מבקש נקמה על שונאו לאחר מותו, שלא יהא לו מנוחה, בא ואמר לו בחלומו מה אתה סבור שאין המתים יכולים להזיק, תפש המת בגיד הנשה של החי, למחר כאב לו באותו מקום. קהל אחד רצו ללכת למקום אחד, בא מת לאחד בחלום, ואמר אל תעזבו אותנו, כי יש לנו הנאה כשתלכו לבית הקברות, ואם תעזבונו דעו כי תהרגו, ולא חששו, ונהרגו כולם. (תשח)

אחד נרדם בלילה בבית הכנסת וסגרו השמש, בחצי הלילה נעור וראה הנשמות מעוטפים בטליתות, ושני בני אדם שעדיין בחיים בתוכם, אותן לא היו ימים מועטים ומתו... "ולא נחלו על שבר יוסף" (עמוס ו') שצריך האדם להצטער כשמצטערין הרבים, כגון תלמיד חכם שמת, ועל כן מתים בניו כדי שיבכה לפי שלא בכה על הצדיקים. (תשיא ותשיד)

מעשה שעשו ארון למת ונשאר מן העץ, אמר יהודי אקח אותה חתיכה ואתקן כנור, אמרו לו אל תקח, ולא חשש, ותקן כלי שיר מאותה חתיכה, וראה בחלום אותו המת שתיקנו לו הארון, ואמר לו קודם שתיקן משיור הארון כלי שיר, אם יתקן הוא ינקום ממנו, ולא חשש ותיקן, ועוד אמר ליה אם לא ישבור הכנור יהיה מסוכן, ולא חשש, וחלה, וכשחלה מאד לקח בנו אתו כלי שיר ושיבר על קבר של אותו שנראה לאביו, והניח השברים על הקבר, ונתרפא אביו, ואמר על ענין המת "לועג לרש חרף עושהו" (משלי י"ז), ואשר נאמר "והמתים אינם יודעים מאומה" (קהלת ט'), אם בא המת בחלום על ענין המעות, כמו שאמר מעות של מעשר שני הם, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. (תשכז)

פעמים רוחו של מת בא בחלום לחי שילך עמו, ומה יתרון יש למת, כי פעמים הממונה שולחו או המת מבקש שיתן לו רשות ללכת אחריו, כדי שישוב בתשובה, או להכין תקנתו, שהרי נאמר לחזקיה (מ"ב כ') "צו לביתך כי מת אתה"....

מי שנתן מתנה ומת וקברוהו ואין ידוע אם הביא שתי שערות, אל יקילו לחפור לראות, אבל אם מגפה בעיר ויחפרו ויגלו העפר לראות בשל מי הרעה, במת או בקובריו. (תשכט תשל)

יזהר הרוחץ את המת שלא יעזוב טינוף על בשרו, וכן המעיין בקבר המת ומשכיבו יזהר שלא יהיה עפר על פניו, כי יש לו בושת, כי הנפשות בתאר הגופים. (תשלב)

מי שמוליך מת עמו או ספרים ויהודי פוגעו לא יתן לו שלום, ולא יענה לו שלום, וכן כשמת בעיר, שהרי כתיב (מ"ב כ"ט) "כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו"... ואם הוא בדרך וירא מן הגוים, שאם ידעו שהוא מוליך המת יהיה בסכנה או יזלזלו במת, ובא גוי לשבת על הכלי (התיבה שהמת בה), אם ימנע ממנו ירגיש הנכרי וירא פן יזיקו לו ויחטאו לו ופן יזלזלו, אל ימנעם מלשבת עליו, ואפילו הוא בעצמו יכול לשבת עליו ולטייל עמהם, כדי לטרדם מן הדעת שלא ירגישו. (תשמ תשמא)

המת מגיד בטורח גדול, לכך אסור לעשות בהשבעות או בענינים אחרים שהמתים יגידו עתידות, אך תמים תהיה עם ה' אלקיך. (תתשלב)

נפש מהללת את השכינה אף לאחר מיתה. (תתשסא)

...ואם האבות ציוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן, הרי כשעשו הבנים כאלו יעשו האבות, ומכאן תקנו שנודרין צדקה שייטב לאותן שכבר מתו, ומצינו שהמתים מתפללין על הבנים, שנאמר (שמות ט"ז) "ותעל שכבת הטל", פילול שכיבת שוכבי קבר. וכן מועיל למתים שהחיים מתפללים עליהם או צדקה שנותנים עליהם, "וצדקה תציל ממות" (משלי י"א), ממות שבזה העולם וממות שלעתיד, שהרי שמואל ביקש על לוי בברכות, וכל שכן אם נותנים צדקה בשבילו... והמתים מתווכחים בבית דין של מעלה, והצדיקים עושים ביניהם שלום, ופעמים שלא ימחול עד שמקבל עליו לעשות שום דבר צער לזרעו. (תתשעא)

רבינו בחיי:

ויחנטו הרופאים - ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים, כענין שכתוב באסא המלך (דה"ב ט"ז) "וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים", וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמרו ויחנטו, שצוה לעשות כן, כי היו בקיאים בחכמת הטבע, לא שיגעו הרופאים בגופו. (בראשית נ ב)

וידוע לכל משכיל, כי הרוצח לא שלט כי אם על פי פירוד החבור, שהפריד מן החלל הזה ג' נפשות, הנפש הבהמית, והנפש הצומחת, והנפש השכלית, ודבר ידוע כי הנפש המסתלקת ממנו תחלה היא הנפש הבהמית, ולכך צוה עגלת בקר, שהיא הנפש הבהמית... ומה שציוה שיהיה המקום "אשר לא יעבד בו ולא יזרע", הנה זה כנגד מה שהפריד ממנו הנפש הצומחת, ומה שצוה בווידוי דברים, כנגד מה שהפריד ממנו הנפש השכלית, שהיא המדברת... (דברים כא ח)

...וענין הגשוש ומשוש הוא המלבוש השני, הידוע ליודעים, שהנפש מתלבשת בצורת גוף צורה דקה עד מאד, ויש בה ממש, וזהו סוד הענין ברבינו הקדוש ז"ל, שהיה בא לביתו בכל ערב שבת והיה מקדש להם, ואין בכאן מקום להאריך בזה, כי לא הזכרנו זה אלא ללמד כי כל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין... (כד הקמה קנאה)

ספר החינוך:

לקבר מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו'... מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקברם ביום הריגתם, גם בכלל המצוה, לקבר כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו ז"ל המת, שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל לקברו מצד הביזוי הזה... (כי תצא מצוה תקלז)

הרקאנטי:

וכוף אזנך לשמוע מה שאגלה לך, שהעליתי ממדרש רות, ולא אביא לשונם מפני האורך. אמרו בפסוק "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל", כי כח אחד מכחות הנפש הנקרא בשם נפש הבהמית נשארת עם הגוף בקברו כאשר היתה באמנה אתו, ומתאבל ובוכה על ארמונו והיכלו הנרקב ושם לעפר, כענין שאמרו רז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי, ועל הכח הזה וגופו נאמר משל הסומא והפסח שהרכיבן זה על זה, ומזה הכח יש הודעה והשגה לגופי המתים זה מזה כאשר מצינו בדברי רז"ל שהמתים מספרים בקבריהם זה לזה, אף כי אין הסיפור בשפה וחיתוך לשון. ומכאן תבין סוד "אלהים ראיתי עולים מן הארץ" כי על הכח הזה נאמר השוכן על הגוף, כי הנפש שהיא בצרור החיים לא תפרד מזיו העליון בכחות הטומאה, רק על הכח הזה מתלבש ברוח הגוף שהיה בו. ושמעתי כי בהראות המת בבעלי אוב או בענין אחר, אם היה אדם בודק בקברו באותה שעה לא היה מוצא שום דבר עד אחרי חזרתו, שפשט את מלבושיו... (וישב ד"ה ספר הבהיר אמר ר' רחומאי, ועיין שם עוד)

בעל הטורים:

ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר - מלמד שאסור לספר לפני המת. (בראשית כג ג)

עקדה:

...ושלשתם בסמיכת הקרבן, א' להורות על שלמות הקרבן ותמותו, וכי מביאהו בנדבת לבו, ב' לומר כי לא בנפשו חטא, כי אם בנפש בהמיותו, והנה אנחנו מנהגנו לסמוך ידינו על ארוני מתינו או על קברם, ונראה דכולהו איתנו בהו, ומנהג ישראל תורה... (ויקרא א ד)

אגרת שמואל:

ומצאן מנוחה - כפי שנתנו תכריכין למתים, והניחו בזה נפש בעליהן, שמנוחה גדולה למת שילך לבוש, שעל זה היתה בושה ליעקב על בנו, וקרא כתונת בני, שנשאר ערום ובלא קבורה. (רות א ט)

ועם המתים - שנהנים כשגומלים חסד לקרובם החי... (שם ב כ)

מדרש שמואל:

...ואבותינו בבית המקדש בכל יום ויום רואים זה הנס בעיניהם כי בשר הקדש לא הסריח מעולם, ואפילו בתקופת תמוז ואפילו הקדשים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד, ומזה הנס יעשה כל אחד קל וחומר לעצמו ויאמר אם בשר הבהמה שהקדושה לא חלה עליה רק בדרך מקרה על ידי דבור אחד שאמר זו עולה זו שלמים, ובשביל אותה הקדושה קלה לא נתן לשרות סרחון בבשר, אנו שנשמותינו חוצבו מתחת כנפי השכינה על אחת כמה וכמה שאף בשרנו ישכון לבטח ולא יסריח מעולם אם נתנהג בחסידות ובקדושה... (אבות ה ד)

אלשיך:

בא שנה - כבר עברה שנה, כי רק בתוך שנת הפטירה יש לנפטר שייכות הרבה בעולם הזה, ואחר שנה יש לו הסתלקות, שעיקר נפשו עולה במעלות גדולות, ולפי העליה הסילוק מלמטה. (מ"ב יג כ)

מהר"ל:

ועוד יתורץ בזה קושיא גדולה, בפרק כל שעה, אצל בגדי כלאים, שמותר לעשות מהם תכריך למת, והקשו שם בתוספות, דזה הוי לועג לרש. ולפי דברינו לא קשיא כלל, כיון שמת פטור מן המצות, אם לא יקיים מצות לא תעשה אין כאן הלעגה למת, כי מי שמחוייב במצות ומקיים מצות לא תעשה, ומי שאינו מחוייב במצות כגון זה שאין צריך לקיים מצות כלאים, ואינו מקיים מצות לא תעשה, שניהם הם שוים, כי המחוייב כאשר קיים המצוה ולא עבר לא עשה חטא ולא קנה שלמות, אף הפטור כאשר לא קיים המצות כיון שהוא פטור לא עשה חטא ולא קנה שום שלמות, ולפיכך אין כאן לועג לרש. אבל כאשר לא קיים מצות עשה, אף על גב שהוא פטור אינו דומה פטור למי שהוא חייב בדבר וקיים המצוה, שזה קנה שלמות, וזה אף שהוא פטור לא קנה שלמות כלל, ובזה שלא קנה שלמות דבר זה הוי לועג לרש. (תפארת ישראל פרק כ)

מיד נענה ואמר וכו', וזה בודאי כי אותו שמת הוא קרוב אל השי"ת ביותר, השי"ת אוהב אותו, מסולק מן החטא ומסולק מן הגוף, והוא נבדל כמו מלאך, ולפיכך הקב"ה עושה בשביל זכותו ביותר ממה שעושה בשביל החיים, שיש בהם החטא, ויש קטרוג מצד החטא, ועוד כי הם בעלי גוף, ואין כאן זכות כמו שהוא במתים, שהם מסולקים מן החמרי ומן החטא, ולכך נחשב זכות שלהם יותר. וכן מה שאמר כי גזירת הצדיקים קיימת, דבר זה בא לומר, שלא יחשוב האדם, כיון שכבר מתו יש להם העדר לגמרי, כי אדרבה, יש להם מציאות גדולה, שאם היו נחשבים מתים, אם כן כמו שהם בטלים ונעדרים נחשבו גזירותיהם גם כן בטילות, ומאחר שאתה מוצא שגזירתם מקוימת יותר, הנה נחשב שיש להם מציאות גדולה, כי נחשב אותו שמת נבדל אלקי כאשר הוא מסולק מן החומר, ולא נמצא עמו החומר אשר שייך בו החטא... (חדושי אגדות שבת כח ב)

קשה רמה וכו', אין הפירוש שהרימה הזו הגשמית קשה למת, כי דבר זה אינו כלל, רק כי במה ששולט הרימה במת שהוא גופו, ענין זה קשה למת מה ששולט רימה במת שהוא גופו, שכשם ששולט רימה גשמית במת, כך מתחבר ענין הרימה אל המת עצמו, ודבר זה מבואר... ודבר זה אינו תמיד רק עד שנים עשר חודש, כך יראה, אמנם לקמן משמע כי בשרו עליו יכאב עד שיתעכל בשרו. (שם קנב א)

פליגי בה... ואחר ג' ימים, כיון שאין גופו קיים, אין להושיב ישיבה על קברו, כי הישיבה על קברו כאלו המת גם כן בישיבה עמהם, והרי אין גופו קיים, ולמאן דאמר עד שבעה סבר, כי אף על גב שאין גופו קיים, מכל מקום נפשו שם, וכמו שאמרו עד שבעה ימים נפשו מתאבלת עליו, ולכך אמר עד שבעה, ולאמרי לה עד שלשים, דכל שלושים יום כאלו היה עדיין נמצא, כי צורת צלמו הוא לפני האדם, ואחר שלשים יום אין צורת צלמו לפניו, ולכך אמרו (ברכות נ"ח) הרואה את חבירו לאחר ל' מברך שהחיינו, וזה מפני כי עד ל' יום לא הוסר צלמו ממנו, והוא כאלו הולך לפניו. (בבא קמא טז ב)

כלי יקר:

וברכך בארץ - בזמן שכבך בארץ, שתנצל מחיבוט הקרב וגלגול מחילות וכו', ולזה מסוגלים דוקא מתי ארץ ישראל, ולכך אמר בארץ וגו'. (דברים כח ז)

אור החיים:

מעל פני - שקודם שיסתם הגולל הנפש רואה ויודעת, ועוד מכאן שמשכיבין המת על גבו. (בראשית כג ג)

וישק לו - אבל למת אחר הגדוש בטומאה אין ראוי לעשות לעשות כך, ותפגם הנפש הנושקת, אבל יעקב אבינו לא מת. (שם נ א)

...או רוצה לומר שלום - שלא יתפרדו יסודות הגוף אחר המיתה, כי אמרו קשה רימה בבשר המת, שכל נברא מרגיש בשעור תכונתו. (ויקרא כו יא)

רש"ר הירש:

ויחנטו - ...המצרי חנט את הגוף למען יעמוד בייחודו הפרטי, ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת, היא נדדה מגוף לגוף ועברה גם בגופי בהמות, פשטה צורה ולבשה צורה, אך לדידן עומדת הנשמה לעד, ואילו הגוף נודד, משעה שהנשמה נאספה אל עמיה, דבר אין לגוף עם האישיות, אלא מצוה היא להביא את הגוף מיד במגע קרוב עם האדמה המפוררת, הרי הוא שב אל העפר, ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים... (בראשית נ ב)

שם משמואל:

ויובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם שהפליגו חז"ל כל כך בכבוד המת, דלכאורה אינו מובן מה איכפת ליה למת, ומה תועלת לו בזה, והגיד כי באשר הכחות הרעים והטומאה מתנקשין לדבוק בגוף המת כידוע, ומובן שזה מעיק לנפש והבלא דגרמי, על כן היתה עצת חז"ל בכבוד המת, שכבוד הוא מעולם העליון, עולם הקדושה, והאי סטרא אחרא מנוולא הוא, על כן בכבוד שעושים למת מסלקין את הכוחות החיצוניים, שאינם יכולים לסבול מה שהוא מעולם העליון... (דברים ראה תרע"ח)

חכמה ומוסר:

...ויבין כי אין לשפוט הדבר כפשוטו, וצריך להבין עומק כוונתם... ולמשל אכתוב לך מאחד שראה בספר כי יש מהראשונים שאמרו, כי אין הבשר מרגיש ברימה אחרי מיתה, ואמר שיש בזה מחלוקת בין הראשונים ובין חכמי הקבלה. חכמי הקבלה מבינים כפשוטו, שקשה רימה למת כמחט בבשר החי (שבת י"ג), וכן נראה בזוהר, והרשב"א בתשובה נראה לו שיטה אחרת, כי שאלו ממנו על אחד שצוה לבנו לשאת אותו למקום אחד שלא יהיו יכולים לשאת אותו מפני הרקבון, ושאלו אם מותר לתת סיד שלא ירקב, והשיב כל מה שעושים לכבוד המת אין בו משום בזיון וצער, כי אין בשר המת מרגיש באיזמל... ומה שאמר רבי יצחק קשה רימה למת, פירושו שהיינו הרוח אשר מורגל הרבה עם הגוף, כי היה שכנו כל ימי חייו, לו קשה מאד כשרואה הגוף מאכל לרימה ותולעה. ואמרתי על זה למי שאמר לי זאת בשם ספר מנשה בן ישראל, אני ידעתי זו הדעת מכמה שנים ולא הנחתי לעצמי להאמין זאת. למה, כי באמת הבשר גם בחיים חייתו דומם הוא, ומי מרגיש בו, רק כח ההרגש, ומי יאמר אם כח ההרגש הזה לא נשאר בו גם אחרי מותו להרגיש צער הנעשה עם גופו. ואין עלינו לחקור בזה, רק יודעים אנו, כי מי שעשה עבירה ונהנה מעבירה הוא עונו ישא ויסבול יסורים קשים ומרים... ואם ישאלני מי חטא, לא ידעתי, כי הלא הבשר אבן דומם הוא, אבל זה אני מרגיש, כי אני חוטא, ומי הוא אני, לא ידעתי אותו אני, רק ידעתי כי הוא חוטא, ואותו "אני" יסבול... ועוד אמרתי כי האומר זאת להקל מעליו, נראה כי הרע ימשכנו, כי מרגלא בפומי, מי יתן ואראה הגיהנם בחלום... ידעתי כי עונש העבירה קשה מאד, ואני רוצה להרבות ציורים בזה להכיר האמת, על כן אני רוצה להאמין בפשוטו שקשה רימה למת כמחט בבשר החי, כדי לקרב הציור של אמת הצער של עבירה...

ואני אומר כי הרשב"א אינו חולק על הגמרא, ובאמת פשטות הגמרא נראה שמרגיש ממש... אך הרשב"א ז"ל להלכה פסק דבר נפלא, כדרכן של ראשונים ז"ל, והוא, כי קשה לו, איך היה מותר לחנוט את יעקב אבינו ע"ה ככתוב (בראשית נ') "ויחנטו הרופאים את ישראל", לכן עשה פרשה משני הענינים, שכל שנעשה לכבוד המת יצא ההרגש מהבשר ואינו מרגיש בצער, אבל לעונש שב ההרגש בבשר ומרגיש כמחט בבשר החי... (חלק ב שלג)

שעורי דעת:

ולפיכך מצינו באמת, כי הרשעים גם לאחר המות עדיין טועים וחפצים בשלטון הרע, וכדמצינו (גיטין נ"ו) גבי אונקלוס הגר, דאסקיה לטיטוס בנגידא, שיעץ לו להרע לישראל... רואים אנו מזה, כי הרשעים הגדולים, גם לאחרי המות עדיין במרדם הם עומדים ואור האמת עדיין לא נתגלה לפניהם, ויש להם מקום לטעות, בראותם כי עדיין כח הרע פועל גם שם... אפשר להם לטעות ולחשוב כי זהו מפני שעדיין לא גבר הרע על הטוב במדה מספיקה, וסובלים הם מכח הטוב המענישם, וסבורים כי אפשר להשליט את כח הרע ולמרוד במלכו של עולם...

ולענין שדברנו היום כדאי להוסיף בענין הנשמה לאחרי המות, כי גם החיים ההם עדיין מוגבלים בגדרים וגבולים ידועים, כפי העולם ההוא, שהוא רק אחד מהעולמות הרבים, שנברא על פי רצון ה', וכל עולם יש לו חיים המתאימים למושגי עולמם, על פי חוקים קבועים ומוגבלים, כעין החיים בעולמנו, ואף שהחיים ההם יותר נעלים ורמים לאין שיעור וערך מחיי העולם הזה, מכל מקום גם הם אינם עדיין לפי האמת לאמיתו, ואין זה עדיין עולם האמת, ולא כמו שחושבים אנשי העולם, כי לאחר המיתה נכנסים מיד לעלמא דקשוט, ויודעים כבר את הכל, אלא גם בעולם שלשם עוברת הנשמה אחרי הפרדה מהגוף, רחוקה היא עדיין מידיעת האמת, ורק לפי ערך הכרותיה וחייה בעולם הזה, היא מתרוממת לחיים יותר נעלים ומשגת ענינים רמים מעולם העליון שהיא נמצאת שמה. עוררני לכך מאמר נפלא וסתום בירושלמי... כל שלשה ימים הראשונים הנפש טסה על הגוף, סברה שהיא חזרה לגביה... הדברים האלה נפלאים ואינם מובנים כלל, תמהים אנו איך אפשר שהנשמה בהיותה מופשטת מן החומר, בהמצאה בעלמא דקשוט, תטעה כל כך, ולא תדע מה שידוע לנו בהיותנו בעולם הזה... ולפי זה צריכים אנו להבין, שהנשמה לאחר הפרדה מן הגוף, לא תעלה מעולמנו למקום אחר, אלא נמצאת היא פה עמנו במקום שנמצא גם גופה, אלא לפי ערך השגתה במציאות אחרי שנתפשטה מן החומר ויצאה ממסגר השגת החושים, ודאי שמשגת הכל, וגם אם העולם הזה עצמו במושג אחר נעלה לאין ערך ושעור... אבל את זה צריך לדעת, כי גם במצבה זה עוד השגותיה מוגבלות הנה, אף כי בגבולים אחרים מהגבולים הצרים של חמשת החושים... (חלק ב עמוד פה והלאה)

מכתב מאליהו:

וזאת לדעת, כי אין מיתת הגוף משנה בעצם את מצבו הפנימי של האדם הרשע, שבזמן חיי הבלו דבק היה בדמיון, גם כשיפרד מגופו נשאר הוא דבק לדמיונו, אך מכיון שאינו מוצא את סיפוקו ישתוקק הוא עליו כל עוד יותר, וימלא רעבון עצום, עיין במסכת ברכות בפרק מי שמתו, שהרוחות התענינו לדעת מאחורי הפרגוד מה נגזר על העולם בעניני הגשמים, ויתר מזה, שאותה הרוח שהיתה קבורה במחצלת של קנים נתבישה מזה, הרי שהרגשות הכבוד נשארו ממש כבעולם הזה. והרב רבי יונתן ז"ל כתב ביערות דבש, שבמחלוקת (בגמרא שם) אם המתים יודעים מהעולם הזה או לא, אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי אלה שנשארים אחרי מותם במדרגת העולם הזה, יודעים ומתענינים בו, מה שאינו כן אלה שהם בעלי מדרגה רוחנית אינם יודעים מאומה מהעולם הזה, כי שוב אינם מתענינים בנעשה בו. ועל פי זה באר את המדרש באיכה רבתי, ואחרים הדומים לזה, שהוצרך ירמיה הנביא לעורר את האבות הקדושים להתפלל על ישראל, כי לפי רום מדרגתם רק התוכן הרוחני מציאות אצלם, ולא תתכן להם ידיעה מעולם זה, ידיעת הדמיון. ורעבון זה של הרשעים לתאוות אפילו לאחר מותם, ידחפם לחפש אחריהם מקצה העולם ועד קצהו, וזהו גדר עונש כף הקלע, המוזכר בספרים הקדושים... (חלק ב עמוד סב)