(ראה גם: מתן תורה-כללי)
ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלותם. והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה, במשוך היובל המה יעלה בהר. (שמות יט י)
ויאמר ה' אל משה רד העד בעם, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו, פן יפרוץ בהם ה'. ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו. (שם שם כא)
ויאמר ה' אל משה וגו', ומחר זה יום חמישי, והיו נכונים ליום השלישי זה יום ששי, שנתנה בו תורה, ומה עשה משה ביום חמישי, השכים בבקר ובנה מזבח... (יתרו-בחודש פרשה ו)
והגבלת את העם סביב, יכול למזרחו, תלמוד לומר סביב, לאמר, מלמד שהתרו זה בזה, השמרו לכם, בלא תעשה, עלות בהר, יכול לא תעלה אבל יגע, תלמוד לומר ונגוע בקצהו, יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכניס, תלמוד לומר עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת, הרי זה עונש, לא תגע בו יד, לא בשילה ולא באהל מועד ולא בבית עולמים... (שם יב ויג)
ויאמר אל העם היו נכונים, אבל לא שמענו שאמר המקום לפרוש מן האשה, אלא היו נכונים והיו נכונים לגזרה שוה, מה היו נכונים כאן לפרוש מן האשה, אף והיו נכונים האמור להלן לפרוש מן האשה. רבי אומר ממקומו הוא מכריע, לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו, אם על ענין טבילה יטבול בחמישי ויהיה טהור בהערב שמש, ומה תלמוד לומר לך אל העם, אלא שאמר המקום למשה לפרוש מן האשה... (שם שם טו)
לך רד העד בעם, שמא ידחקו לראות, ונפל ממנו רב, מלמד שנתנה רשות לשלוחים לחבל, יחידי שיפול מהם הרי הוא עלי ככולם. (שם שם כא)
...בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, בתלתא אמר להו מצות הגבלה, בארבעה עבוד פרישה... ורבנן סברי... בארבעה אמר להו מצות הגבלה, בה' עבוד פרישה, מיתיבי וקדשתם היום ומחר, קשיא לרבי יוסי, אמר לך רבי יוסי יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקב"ה עמו, הוסיף יום אחד מדעתו... מאי דריש, היום ומחר, היום כמחר, מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה... (שבת פו ב, וראה עוד מתן תורה-כללי)
אמר לו הקב"ה לך וקדש את ישראל שני ימים, שנאמר (שמות י"ט) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר, וכי מה היתה קדושתן של ישראל במדבר, ערלי לב לא היו בתוכם, מן היה יורד להם מן השמים, מים היו שותין מן הבאר, ענני כבוד היו מקטפין אותם, אלא על ההפרשה מנשותיהם, ומשה דן דין בינו לבין עצמו, אמר משה ילך אדם אצל אשתו, ונמצאו מעכבין מלקבל התורה, מה עשה, הוסיף להם יום אחד משלו, שאם ילך אדם אצל אשתו נמצא טהורים ב' ימים, לפיכך הוסיף להם יום אחד משלו. אמר לו הקב"ה משה, מה שעשית יפה עשית, והודה לו הקב"ה, שנאמר והיו נכונים ליום השלישי... (פרק מא)
ויאמר ה' אל משה רד העד בעם, וג' מי שעלה זרזו שלא יראה, ומי שלא עלה זרזו שלא יעלה. פן יהרסו אל ה' לראות, שלא יפגרו את התחומין, ונפל ממנו רב, אין רב אלא אוכלוסין, מגיד שאם נפל אחד מהן לארץ מעלה עליו כאלו אוכלוסין לפניו... (שמות יט כא)
והגבלת - קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה. לאמר - הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן ולהלאה, ואתה הזהירם על כך. (שמות יט יב)
אל תגשו אל אשה - כל ג' ימים הללו, כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי, ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם ישמשו תוך ג' ימים שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה, ותחזור ותטמא, אבל מששהתה ג' ימים כבר הזרע מסריח, ואינו ראוי להזריע, וטהור מלטמא את הפולטת. (שם שם טו)
וקדשתם - שירחצו במים, ויורה על זה וכבסו שמלותם, כדרך ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ, על כן אמר משה אל תגשו אל אשה מעתה, שיהיו קדושים ולא טמאים, ומי שנגש אל אשה יתקדש, כדרך והיא מתקדשת מטומאתה. (שם)
והיו נכונים - אולי לא יישן אדם בהם בלילה, שישמעו קול ה' בבקר, כדרך כהן גדול ביום הכפורים. (שם שם יא)
והגבלת - שים גבול בהר, על כן כמוהו הגבל את ההר וקדשתו, לשום גבול בהר, והארכתי כל כך בעבור שאמר המשוגע שהפך בספרו דברי אלקים חיים, אמר כי רצה משה לומר הגבל את העם, ויצא מפיו ההר במקום העם... (שם שם יב)
לא יוכל העם לעלות - ...ולפי דעתי בעבור שאמר לו השם פן יהרסו אל ה' לראות, לא ידע משה אם צריך להזהירם שלא יראו, כי כבר הזהירום על הגבול שלא יעברו, אז אמר לו השם לך רד כאשר ציויתיך שתעיד בהם שנית, ועלית אתה ואהרן עמך - למעלה מעט מהגבול, שלא ירחק מישראל, כי עתידים הם לומר לך ככלות השם לדבר עשרת הדברים, דבר אתה עמנו ונשמעה. והנה משיב לו על שאלתו, כי לא אמר לו שיזהירם שלא יראו אותו, אך שלא יעברו הגבול, כי הם צריכים שיזהירם הוא בשעת מעשה, שישמעו וישמרו נפשם. (שם שם כד)
וקדשתם היום - פירש רש"י וזמנתם... ורבי אברהם שירחצו במים, ומה טעם היום ומחר, ואין צריך לרחוץ אלא פעם אחת, והנכון שיהיו קדושים שלא יגשו אל אשה ואל כל טומאה, כי הנשמר מן הטומאה יקרא מקודש... (שם שם י)
לא תגע בו יד - שלא יעלה עולה שני להורידו, אלא העולה יסקל אם קרוב, או יירה אם הוא רחוק, ולא הקפיד על טומאת ההר על ידי הנהרג, כמו שמצינו שנדב ואביהוא מתו לפני ה', אף על פי שטימאו את מקומם. דבר אחר יסקל בברד או יירה בחצי אש. (שם שם יג)
רד העד - שלא התרה משה את ישראל על מצות הגבלה, שהיא במיתה, רק על מצות פרישה הזהירם כדלעיל, לפיכך אמר לו העד, שיותר היה לך להזהירם על הגבלה שהיא במיתה, ועל זה השיב לא יוכל העם לעלות, כלומר גם אני ואהרן בכלל ציווי ההגבלה, וכיון שנהיה עמהם נתרה בהם, ועל זה השיב הקב"ה לך רד, והזהירם מעתה, ואתה ואהרן תעלו, ולא תהיה בשעת מעשה עמהם להזהירם. (שם שם כא)
היו נכונים - שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם פנים בפנים, בעוד היותם משתמשים בחושיהם... (שם שם יא)
כל הנוגע בהר מות יומת - פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, ויערבבו שמחת הא-ל בטמאם את המקום, ובהטילם אבל על קרוביהם, ולא תשרה השכינה עליהם. (שם שם יב)
פן יהרסו - כשאהיה מדבר עמהם שמא יחשבו שבהיותם עולים למדרגת נבואה פנים אל פנים כמוך, יוכלו לעלות אל מחיצתך. (שם שם כא)
אל תגשו אל אשה - אף שהיו טמאי מתים שרץ ומצורע הקפידה תורה רק על טומאת קרי הבאה מקלות דעת, ואין כבודו שוכן עמהם. (שם שם טז)
ראה עוד מתן תורה-כללי, תפארת ישראל פרק כז.
והגבלת - נראה שאין מצות הגבלה זו אלא ליום ג', ואף על פי כן הקדימה מעתה, כדי שינהגו בו כבוד מעכשיו, גם ירגילו עצמם להתרחק ממנו בג' ימים, ורחוק שיתקדש ההר מיד ויתחייבו עליו קודם רדת שכינתו יתברך. (שמות יט יב)
פן יהרסו - לבל יחשבו בדעתם כי יראו ב"ה גם שימותו, על דרך טוב חסדך מחיים, ומיתתם היא חיותם, ואומרו ונפל ממנו רב, תהיה נפילתם רבה, מלבד שימותו תהיה להם נפילה אחר נפילה, או לצד שאורו יתברך ממלא המקום, וכשיבואו לראות יצטרך ה' לסלק האור ההוא לבל יביטו בו, ולא ישיגו לראות אם יבואו לראות... ועוד שיהיה להם הנזק, ודקדק לומר רב - אפילו יהיה הרב שבהם, שלא יאמר שאקפיד רק על המון העם. וגם הכהנים - הגם שיש להם מעלות קריבה אל מקום המקודש לעבוד בבית ה'... הם צריכים לחשוב עצמם בערך המקום הזה כאילו אין להם קדושה כל עיקר. הנגשים - שהגביל את ההר, עד כאן גבול משה, גבול אהרן, גבול הכהנים. (שם שם כא וכב)
לא יוכל העם - נראה שמהתחלה צוה ה' על ישראל לבל יעלו ולבל יגעו בהר בדרך כלל, וכשחזר ה' ואמר למשה שיתקדשו הכהנים, ורמז לו שיש להם מקום בהר לעמוד בו, חש שישראל ידונו בו דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו, ויותרו כל ישראל בחלק שהותרו הכהנים ולפחות בחלק שלמטה ממנו בהדרגה, שודאי ימצא בתוך ישראל חכם שידין בחכמתו כזה... לכן חזר ה' לומר רד העד, והגם שאין לדון בדין הזה דבר שהיה בכלל. ומשה לא הבין דברי ה' וכונתו, כי עדיין לא גילה לו מדות שהתורה נדרשת, וסבר כי דוקא אהרן והזקנים שהתירם ה', אבל ישראל באיסורם עומדים, והשיבו ה' רד ועלית אתה וגו', ועל פרטי המקומות שאני מתיר אני מזהירך, שתעד בהגבלתם... ואז תשכיל דעת עליון, שמיחוש הוא לצד שלא ידונו דבר שהיה בכלל וכו', עוד נראה לומר טעם האזהרה השנית כי ההתראה הראשונה לא נאמר בה זמן מאימתי מתחיל האיסור, והגם שהזכיר שם ג' ימים, לא נאמרו בפירוש בענין איסור הגבלת ההר, שמתחיל מיום הג' לזה כשירד ה' תיכף אמר למשה רד העד וגו', שהוא משעה זו ואילך, ואולי חשב משה שאיסור הגבלת ההר הוא מעת צוואתם, כי לא נתבאר מיום פלוני, ולא כן היה דעת עליון. וכאן חידש כי מי שלא הרגוהו ישראל שה' יפרוץ, ודקדק לומר לשון רבים, שהגם שיהרסו כולם ידונם בדין שמים ויפרוץ בם. (שם שם כג
רד העד וגו', וקשה מה בא הציוי השני נוסף על הציווי הראשון. ויש לומר דבפסוק י' נאמר שמשה נצטוה על ג' דברים, לך אל העם וקדשתם - קדוש, והיו נכונים - הכנה, והגבלת - הגבלה, הרי מצינו שה' צוה למשה ג' דברים, וכאשר ירד משה מן ההר כתיב וירד משה וגו', ויקדש את העם ויכבסו שמלותם, ויאמר אל העם היו נכונים, על השתים הזהיר אותם, ועל השלישית שהיא מצות הגבלה לא הזהיר אותם, יען כי חשב משה שלמותר יהיה להזהיר את העם על ההגבלה, כי אם הוא ואהרן לא יעלו על ההר, גם עם ישראל לא יעלו, ועל כן אמר לו ה' רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות, רוצה לומר מדוע לא אמרת להם מצות הגבלה, ויאמר משה לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כי אתה העדותה "בנו", אחרי שציוית שגם אנו משה ואהרן לא נעלה, גם הם לא יעלו, ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן, לכם מותר לעלות, אבל הכהנים והעם אל יהרסו, ואם כן עליך לרדת אל העם ולאמר להם מצות הגבלה. (דברי אליהו יתרו)
וקדשתם - יתעסק עמהם שיתקדשו, כי מדרגות רבות בקדושה, הפרוש מהמותר לו, עד שמקדיש כל זמנו מדברי חול ועוד, וכל אחד יתעלה כמה שיוכל. ליום השלישי - יכוונו לבם ומחשבתם לקבל הענין הגדול שינתן להם ביום הג'. לעיני כל העם - כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת... (שם שם י)
וקדשתם - אז הסכים ה' לזה על פי שאלתם שינסה דבר זה בעשרת הדברות לדבר עמהם פנים אל פנים... ועל זה צריך קדושה וטהרה והכנה יתרה, ואמר למשה שיקדש אותם בקדושה הצפונה בדעות ובמדות ובטהרת הגוף ובקדושה הגלויה שיכבסו שמלותם, גם יש לומר שמרמז בכבוס השמלות גם על טהרת הגוף ובקדושה הגלויה שיכבסו שמלותם, גם יש לומר שמרמז בכבוס השמלות גם על טהרת הגוף, שהוא שמלת הנפש, ובמה שאמר וקדשתם הוא קדושה פנימית של הדעות והמדות. (שם שם י)
ירד ה' - מבלי הבדל מדרגות, רק כולם ישיגו השגה הנבואית בשוה, ובאשר אי אפשר שתהיה נבואה זו במדרגה גבוהה כמדרגת משה, כי העם אין מוכנים למדרגה זו, וצריך שיהיה השפע האלקי על ידי מחיצות ומסכים ובאמצעות כח המדמה, לכן אמר ירד ה' - שזה מכונה בירידה, ויהיה לעיני כל העם... (שם שם יא)
והגבלת את העם - בזה רמז גם כן, שלא יהרוס אדם להעפיל לעלות הר העיון בעניני האלקות, שהם למעלה מהשגתו, כי יש לשכל האנושי ולכחותיו גבול ששם יעמוד ולא יעבור הגבול... לא תגע בו יד - אין צריך שיד אדם תגע בו להמיתו, כי סקול יסקל - שההר שרעש ביום ההוא ישליך עליו אבנים גדולות ויסקל, או ירה יירה - שההר יקיא אותו וישליכנו אל העמק. אולם חז"ל פירשו שיסקל על ידי הבית דין, כי למדו מכאן לדיני סקילה. במשוך היובל - התנה תנאי, שזה יהיה רק בתחלה שלא הוכשרו עדיין לעלות בהר, כי ייראו מפני האש והלפידים וכו', שאם היו מתחזקים ולא היו מתייראים מפני האש, לא היו חרדים מפני קול השופר, אז קול השופר נמשך ומאריך ולא היה נפסק, ואז היה להם יובל וחרות לעלות בהר, כמו שעלה אחר כך משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל... והיו מקבלים כל התורה מפי הקב"ה בעצמו... וזה שאמר במשוך היובל - אם יאריך תקיעת השופר וימשך זמן רב ויוכלו לסבלן, אז המה - בעצמם, יעלו בהר - לקבל שם כל התורה כפי שאלתם. (שם שם יב ויג)
רד העד - הגם שכבר אמר לו מצות הגבלה, הוצרך עתה לזרזו שנית מפני ג' טעמים, א', שאחר שהעם רצו שלא יהיה אמצעי בינם ובין ה', וה' מלא דבריהם בעת עשרת הדברות, שגם משה לא היה לו רשות בעת ההיא לעמוד בהר, רק עמד למטה בשוה עם כל ישראל, הנה עתה שיראו שה' קרא למשה ועלה אל ראש ההר, יחשבו שגם הם יש להם רשות לעלות, כיון שאז היתה ההשגה של ישראל שוה אל משה. ב' מפני שעתה נעתק אור השכינה מן כלל ההר אל ראש ההר רחוק מן המחנה וההר מפסיק ביניהם, יחשבו שעתה מותר להם לעלות בקצה ההר, שאין שכינה שם כדי לראות, ועל זה אמר פן יהרסו לראות. ג', כבתרגום יונתן, שאף שלא יעברו את הגבול בפועל הם מוזהרים מלעבור גבול ההשגה ויחשבו שראו איזו תמונה, שאחר שלא התפשטו בהשגה זו מן כח הדמיון, וצייר להם הכח הדמיוני איזה גבול ושיעור הנתפס בחוש הראות, ויגשימו את האלוקות, שבזה יהרסו הריסה גדולה באמונה, ונפל ממנו רב, שזה כעושה פסול במחשבה... (ולזה אמר שגם הכהנים יזהרו מזה, שבעת יגשו אל ה' לחקור באלוקות ומעשה מרכבה ישמרו מהגשים ומלחשוב באיזה תמונה, ולא יהרסו לראות בהכנסם לפרדס. (שם שם כא)
ראה מתן תורה-כללי, שמות יט י.
לך אל העם - כברש"י, אמר שמבקשים לשמע ממש ונדרשים להכנה רבה, ולא שחזר הקב"ה מדבורו הראשון חס ושלום, שאמר שישמעו רק בדברו עם משה, אלא שישמעו שיש עוד דבור עם משה מה שלא שמעו הם... (שם שם י)
והגבלת את העם - ולא אמר את ההר, כדלקמן, שכאן מדבר מגבולות לעם, אהרן בראש, והכהנים לפי ערכם, וגדולי ישראל אחריהם וכו'. השמרו לכם , עונש מיתה השוה לכולם, עלות בהר , אפילו בלא נגיעה בבשר האדם. ונגע , אף על פי שאינו עולה. (שם שם יב)
ויקדש את העם - במה שאמר להם דבר ה' בלי שינוי נתקדשו להיות פרושים מאשה, ויכבסו , נתעסקו בנקיון בגדיהם, ולא פירש שהוגבלו, שזה היה ביום הג' ובאר שמשה קדש את העם, נכלל בזה פרישות מהרהורי אשה, ובזה היה משה מועיל בדבריו. ויאמר אל העם , מלבד דברי ה' הוסיף מדעתו. לשלשת ימים , שהוסיף יום אחד מדעתו, אי משום כבוד שבת, דיום הג' היה בערב שבת, או הבין שלא יספיק העת הקצר, ולא ידע אם הקב"ה יסכים לדעתו, ועל כן אמר לשון המשתמע לשני פנים. (שם שם יד וטו)
פן יהרסו - חומת אנשי המעלה הראויים להתקרב יותר. פן יפרץ , בפגע בהם עוצם גילוי שכינה, וכשלא יהיו מוכנים כראוי יהפך להם אור פני מלך חיים לרועץ, מה שאינו כן כל ישראל שלא השיגו כל כך. (שם שם כב)
ויש להבין למה מצות הגבלה בג' ופרישה בד' אף שבעשיה פרישה קודמת, שהתחילה תיכף אחר הציווי, והגבלה נראה שהתחילה ביום מתן תורה. ואם תדחוק ותאמר שבאמת עשיית ההגבלה התחילה ביום ג', אכתי יש להבין מדוע הקדים כל כך בהגבלה, אבל אין זה במשמע שמצות הגבלה הוא משום הכבוד שירד לסיני, וזה היה ביום מתן תורה, כדכתיב "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם" וגו', וכן משמע ממה שאמר לו שנית בשעת מעשה, שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה...
ומעתה נבא לביאור הכתובים, שמתחילה כשאמרו "כל אשר דבר ה' נעשה", ופרשו המפרשים שרמזו בזה, שרצונם לשמע בעצמם מפי הקב"ה והוא כל אשר דבר ה', ולא דבר השליח, והנה לא בקשו בזה רק אחת, היינו לשמע את קולו, אבל אין מדבריהם משמעות שרצונם לראות את כבודו. וכבר אמרנו שזה הוא הדבור שבא ומכה על תוף אזניהם, על כן לא הוצרכו לזה פרישה, שהרי אף לנביאי אומות העולם, ואפילו לבלעם המטונף היה יכול לבא הדבור, ועל כרחנו לומר שאין פרישות מעכבת בזה. ועל כן לא הוצרכו פרישה, אלא מצות הגבלה, שהם יעמדו במקומם הכן, שהדבור יבא אליהם, ולא יתקרבו הם לקראת הדבור, כי ההתקרבות היא מבחינת ראיה ולא מבחינת שמיעה. ובאמת נרמז גם בלשון הכתוב "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך", ואולי בדברים אלה יש רמז למצות הגבלה, אך מה לנו לרמזים, הרי פירש"י שנאמרה לו אז להדיא מצות הגבלה, אבל כשירד משה ואמר לישראל וקבלו עליהם, ואז הוסיפו לומר רצוננו לראות את מלכנו, שזה היה ביום הרביעי, כשהשיב שקבלו עליהם מצות הגבלה, אמר גם כן תשובה שלהם, ואולי צמח להם הרצון לזה מן הגבלה שהבינו שהם אינם יכולים להתקרב בעצמם, אלא שמצווים ועומדים לעמוד מרחוק, שעל כל פנים בעמדם שם תהיה להם נמי בחינת ראיה, שיהיה להם דיבוק מצד מה, ועל זה השיבו הקב"ה מצות פרישה, שלהיות להם דיבוק בצד מה על ידי חוש הראות צריכין להיות פרושים...
ולפי הדברים האלה יש להבין מעט טעם מה שנצטוה משה ביום הששי בעת מתן תורה "פן יהרסו" וגו', ומשה השיב שמותרים ועומדים זה ג' ימים ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות, והקב"ה לא קיבל ממנו, ולהנ"ל יובן בטוב, שירד הקב"ה לסוף דעתם ללמוד היתר, שהרי הציווי הראשון היה קודם שנצטוו על הפרישה וכנ"ל, ויבואו לדון דכשנצטוו ועשו פרישה והם מוכנים לבחינת ראיה, יחשבו שהם ראויים אף להתקרב גם כן כענין ויקרא כנ"ל, על כן צריכים זירוז בשעת מעשה, אף שהם בבחינת ראיה הוא רק דיבוק בצד מה באמצעות העינים, ולא התקרבות לגמרי בבחינת ויקרא...
אבל אחר כך דכתיב "וכל העם רואים את הקולות", ועלו לדרגה לראות את הנשמע, והיה להם דבוק בצד מה, מחמת זה בא שנעו ועמדו מרחוק, כי אפילו לאחר הפרישה שהיה תיקון בצד מה, מכל מקום במה שהם בשר ודם עוד אין להם דיבוק אל העליונים, מה גם לדברי רש"י שהיה אחר מתן תורה ונעו ועמדו מרחוק, נמשך על ידי הדברות בודאי, יובן כי מי הוא שראוי לשמע קול ה'... (שמות יתרו תרע"ב)
וזהו ענין שתי המצוות שנצטוו בעת מתן תורה פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים, והגבלה הוא ביטול דעתו מהשתוקקות להתקרב, כי כן נפש ישראל מתאוה לקרב... (שבועות תע"ר)
...דלימוד התורה הקדושה ברגש הנפש יש לו מעלה גדולה, ואינו בגדר אחד עם לימוד פשוט בלי רגש הנפש, ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. ויש לומר שזהו ענין מצות הגבלה ופרישה למתן תורה, כי הגבלה היא יראה, שיהא ירא מגשת, ופרישה היא מה שפורש עצמו מאהבות חיצוניות לאהבת השי"ת, שבלתי שתי אלה לא היה אפשר ליתן התורה, ושזהו שכבשים מתירין את הלחם... (שם)
...ונראה דהנה איתא (ברכות ז') בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לותמונת ה' יביט, וכמו כן יש לומר דאז בשעה שעמדו על הר סיני והיתה תשוקת ישראל גדולה לקרבת אלקות, ואף על פי כן קבלו עליהם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, בשכר זה זכו להדבק בדביקות אלקות עוד יותר, ועל ידי כן היו יכולים אחר כך לבא לידי מצות פרישה, שהיא להתרחק מכל אהבות חיצוניות לגמרי... כי אין הלב סובל שתי התשוקות כאחד... ואינו דומה למח שיכול לסבול שני מיני השכל, חכמת התורה ושאר חכמות, והראשונים למדו כל שאר החכמות לצורך חכמת התורה... ועל כן למען יהיה ביכולתם לעשות פרישה לגמרי מאהבות חיצוניות, והשתוקקות חיצוניות, שהרי בשעה שנמסר להם נאסר להם לעולם, כבש"ס ביצה ה' שלמדו כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו מסיני, שהוצרכו אחר מתן תורה להיתר, ובלי ההיתר היו אסורין לעולם. ולכאורה בלתי מובן, למה הוצרכו שיהיה אסור עולם, אך הוא הדבר שהיה צריך שיהו מובדלים לגמרי, למען יצא דבר זה מלבם לגמרי, ושלא תהיה להם שום דביקות לאהבות חיצוניות, אך להיות הלב פנוי משום תשוקה לגמרי אי אפשר כנ"ל, לכן הוצרכו מקודם למצות הגבלה שנעשו דבקים באהבת השי"ת מאד, כנ"ל. (שם תרע"א)
ובמצות מילה נעשו מובדלים מפרעה ועקירה מרשות הסט"א, ובמצות פרישה נעשו מובדלים מבני נח, ועקירה מרשות הטבע לגמרי. וענין מצות הפסח היא קבלת עול מלכות שמים... ועל כן במצות הפסח נעשו ישראל ברשות השי"ת שהיא מורה שמהות ישראל שהם בטלים להשי"ת, וכמו שבמצות מילה יצאו מרשות הסט"א כנ"ל, כן במצות פסח נכנסו לרשות השי"ת, ולעומת זה יובן ענין מצות הגבלה במתן תורה, שהוא נמי כדמיון ענין פסח, דהגבלה היא לעמוד מנגד מחמת פחד ה' וקבלת עול מלכות שמים, והיא בחינת עבד שצריך נטילת רשות עד היכן מותר לו לגשת ולהתקרב, והיא התבטלות לרצון השי"ת ובקבלת עול מלכות שמים עוד יותר, ממה שמורה עליו ענין הפסח, שהרי מהותם של ישראל להשתוקק לאביהן שבשמים, וכמו שטבע האש לעלות למעלה וההגבלה היתה נגד מהותם לגמרי, ובמה שקבלו על עצמם מצות הגבלה ולא התנפלו ולא התחננו להעביר מעליהם גזירה זו, זה מורה שבטלו לגמרי מהותם ורצונם לרצון השי"ת, וכמו שמחמת מצות פסח זכו ליכנס לרשות השי"ת, כן במה שקבלו עליהם מצות הגבלה זכו עוד יותר לקבל את התורה מפיו של השי"ת, הרי שמצות פרישה ומצות הגבלה מקבילות למצות מילה ומצות פסח...
וכדמיון זה יש לומר במצות הגבלה ומצות פרישה, שמקודם היו צריכים לקבל עליהם עול מלכות שמים דהיינו הגבלה, ובכח הקבלה הזאת נסתייעו לפרוק מהם כל שמץ פסולת כנ"ל, ובאו לעבוד פרישה, ועל כן בציווי הגבלה קודמת אף שבעשיה פרישה קודמת, כמו שביציאת מצרים בציווי פסח קדים, אף שבעשיה מילה קודמת. ומזה לימוד לכל אדם לקרב את עצמו מתחלה להשי"ת, על ידי שמבטל את דעתו ורצונו ולא לעשות חשבונות רבים, וממילא יבא אחר כך לעזוב את הרע, כדמיון קבלת מצות הפסח ומצות הגבלה, ואחר כך באין למצות מילה ומצות פרישה כנ"ל, כענין שאומרים בהגדה, קדש, ואחר כך ורחץ... (שם תרע"ג)
...וכאשר נאמרה להם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, היינו הך מצוה שכנגד טבעם, ומכל מקום קבלו. ולפי זה מיושבת קושיתו ז"ל מצות הגבלה למה היתה באה, שהרי גם מבלעדי הציווי גם כן לא היו יכולין להתקרב, דמכל מקום היה צריך לצוות עליהם בכדי שיקבלו עליהם מצוה היפוך טבעם.
ולפי האמור מיושב הא דהקדים לומר להם מצות הגבלה אף שהתחילה רק משעת מתן תורה, שהרי באמת כל מצות הגבלה היתה הקבלה לבד, דבמעשה גם בלאו הכי לא היו יכולין להתקרב ואין כאן שבח, וכל הרבותא היא הקבלה שקבלו עליהם לעמוד מרחוק, היפך טבעם, שאז עדיין לא היו יודעין שיהיה כל כך פחד ואימה שבלתי אפשר יהיה להם להתקרב, ואם כן נגמרה בקבלה כל מצות הגבלה שהיתה נדרשת מהם.
ובזה יש להבין, הא דתחילה נאמר לו "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי" וגו', הנה הכונה היתה שכל הדבור יהיה למשה, והם ישמעו את הנאמר למשה, אך בשעת מעשה נאמר למשה לך רד, ובעוד שהיה למטה ניתנו הדברות, כבמדרש, הנה שניתנו בלא אמצעות משה, ולא היה נדבר אלא עם ישראל פנים בפנים, ואינו מפורש בכתוב למה נשתנה הדבר מכמו שהיתה הכונה תחילה, אך להנ"ל יש ליתן בו טעם, ועם זה יובן ענין מצות פרישה. דהנה במצות פרישה שהוצרכו ישראל בשעת מתן תורה ומשה רבינו לעולם, פירש הספורנו משום דכל הנביאים בעת התנבאו היו כל חושיהם בטלים, על כן לא היתה הטהרה מעכבת בהם, אבל ישראל, דכתיב "פנים בפנים דבר ה' עמכם", והיו משתמשין אז בכל חושיהם, וכן משה רבינו ע"ה תמיד, על כן היתה טהרת הגוף מעכבת בהם, ועל כן יש לומר, מאחר דתחילת הכונה היתה שיהיו הדברות באמצעות משה, והם ישמעו בדברו עמו, אם כן לא היתה הנבואה פנים בפנים להם, וממילא לא הוצרכו פרישה, שלא היתה להם אז מעלה משאר נביאים, על כן עם מצות הגבלה לא נאמרה לו גם מצות פרישה עמה, שבמאמר הנה אנכי וגו' טרם קבלו עליהם הגבלה, עוד לא היו נצרכים לפרישה, אך כשאמר להם מצות הגבלה וקבלו עליהם, הוא מעין אמרם ז"ל (ברכות ז') בזכות ויסתר משה פניו מהביט, זכה ל"ותמונת ה' יביט", כן נמי ישראל, בזכות שקבלו עליהם לעמוד מרחוק היפוך טבעם, זכו שיהיו הדברות להם פנים אל פנים בעודם משתמשין בחושיהם, ובשביל זה נתחדשה להם עתה מצות פרישה, והיא מצוה גוררת מצוה, ומעתה מובן שבשעת מעשה אחר שקבלו עליהם הגבלה ועבדו פרישה נשתנה מצב הענין, ולא היו הדברות באמצעות משה, אלא פנים בפנים, ועל כן נאמר למשה לך רד, ובעודו למטה ניתנו הדברות, להראות שזכו להם בלי אמצעות משה. (שם תרע"ד)
...והנה ידוע שמעשי המצוות הם כלים לאורות הגדולים, ועל כן לשני הדברים האלה יש לומר שהכלים להם הן מצוות פרישה והגבלה, מצות פרישה היא כלי לשלימות הגוף והחומר, והיא חירות ממלאך המות, לעומת אמרם נעשה, ומצות הגבלה שהיא בשכל שלא יגש לפנים ממחיצתו, היא כלי להשלמת הכח השכלי, שיתגבר על כחות החומר כנ"ל, לעומת אמרם נשמע. ולפי זה מובן קדימת ציווי ההגבלה לציווי הפרישה כבש"ס שבת, כמו קדימת יעוד ממלכת כהנים ליעוד גוי קדוש, ודו"ק.
עוד יש לומר במצות פרישה והגבלה, דהנה במצות תלמוד תורה נכללו שתי מצות, והן לימוד וידיעה, והיינו שלימוד התורה הוא בפני עצמו עבודה שלימה, וכדאיתא בספרי על "ולעבדו", עבדוהו בתורתו, עבדוהו במקדשו, ויש לומר דאפילו הלומד ושוכח מחמת חלישת כח הזכרון נמי קיים מצות לימוד, אף שלא נשאר בזכרונו לאחר זמן... אך מצות ידיעת התורה היא ענין אחר, היינו שהכוונה שהתורה תהיה עם האדם... ולפי האמור בשתי המצות הנכללות בלימוד התורה, יש לומר נמי שמקבילות להן המצוות פרישה והגבלה, דלידיעת התורה, היינו שתהיה נצמדת בו התורה כדמיון הנשמה בגוף כנ"ל, וכל שכן אז בשעת קבלת התורה, שנתהוו לבריות חדשות על ידי התורה האלקית שנשתאבה בהם, צריך להיות הגוף טהור כדי שתתאחד בו התורה. אך לענין הלימוד צריך להגבלה, היינו להיות עומד מרחוק מפני פחד ה' ומהדר גאונו, שלהיות הלימוד עבודה שלימה צריך יראת שמים, וכפי מסת היראה בה במדה נחשבת עבודה, וכמו עבודת המלאכים שהיא באימה וביראה, וכמו עבודה במקדשו דצריכה להיות ביראה... כן העבודה בתורתו היא כמסת היראה שעומד מרחוק, וכל שכן אז בקבלת התורה שניתנה בקולות ובברקים, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. (שם תרע"ה, וראה עוד מתן תורה-כללי לכאן ושבועות תרע"ו)
...ותירץ דכל הפחד שהיה להם הוא יראה עילאה, וזכו לזה בזכות שקבלו עליהם מצות הגבלה. ולפי זה צריך לומר, דהא דחזר וזירזן בשעת מעשה, אף דכבר קבלו עליהם, מכל מקום אינו דומה התשוקה דבשעת מעשה לתשוקה הקודמת, ובשכר ההגבלה דבשעת מעשה לחסום את התשוקה הגדולה, זכו ליראה עילאה. ונראה להמתיק הדברים, דהנה הא דהיו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל, מפורש שהיה מחמת הראיה, שכתוב "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", וידוע שיראה היא אותיות ראיה, ועל כן לעומת היראה השיגו היראה... כן נראה שהיה לישראל בשכר קבלת מצות הגבלה לעמוד מרחוק, אף שהיו בתכלית התשוקה לקרב ולראות יותר זכו ל"מרחוק ה' נראה לי", ומחמת הראיה זכו ליראה עילאה, ולפי זה יש לומר שזה עצמו בא שהיו רואין את הנשמע, שמאחר שזכו למראות אלקים, ונתקיים בהם "מרחוק ה' נראה לי", נזדכך בהם חוש הראיה וזכו לדקות הראיה במה שאין נתפס בו חוש הראות, על כן ראו נמי את הנשמע. (שם תרע"ז)
ונראה דהנה בעיקר מצות פרישה פירש רש"י (שמות י"ט ט"ו) כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי, ותהיינה טהורות לקבל תורה. משמע שכל הפרישה היתה לתועלת הנשים. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הקשה על זה מהא (שבת פ"ח) דדרשי ההוא גלילאה וכו', משמע שהפרישה היתה תועלת כללית לא לנשים בלבד, על כן פירש הוא ז"ל דכמו דכתיב בחודש השלישי וגו', ובמדרש שנתינת התורה בחודש השלישי כענין גיורת שלא תנשא עד יעברו עליה שלשה ירחי הבחנה, ופירש מהר"ל שמצרים הם חומריים, וישראל שיצאו ממצרים הרי שנבדלו מהחומריים והוצרכו ג' חדשים להיות מובדלים מהחומריים, למען יהיה הפרש גמור בינם לבין החומריים, ובזה יהיו ראויים לקבל התורה השכלית, ומספר שלשה חדשים כמנין שלשה ירחי הבחנה... וכענין זה יש לומר במצות פרישה, כי הנשים הן חומריות, ואיש ואשה הם צורה וחומר, ולנתינת התורה שהיא שכלית היו צריכין להיות נבדלים, על כן באה מצות פרישה, שיהיו צורה נבדלת, ובאה במספר ג' ימים כטעם מספר ג' חדשים כנ"ל, (כי החודש הראשון מצורף לשעבר, והשלישי מצורף להבא, והאמצעי שאין בו צירוף לא לזה ולא לזה הוא עושה תכלית ההבדל)
ולפי האמור יש לפרש ענין שתי המצות, פרישה והגבלה, דהנה במדרש (ויקרא רבה כ"ד) העליונים לפי שאין יצר הרע מצוי בהם קדושה אחת, ונאמר "ומאמר קדישין שאילתא", אבל התחתונים, לפי שיצר הרע שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, הדא הוא דכתיב "דבר אל כל עדת בני ישראל", וכתיב "והתקדשתם והייתם קדושים"... דיש קדוש במעשים, ויש קדוש במוח, ופירשנו... דקדוש במעשים הוא להיות מובדל ורחוק ממעשים בלתי ראויים, וקדוש במוח הוא להיות דעתו והשגתו בטלה לדעת התורה, ועל כן התחתונים צריכין שתי קדושות, קידוש מעשים וקידוש המוח, אבל העליונים שאין שייך בהם מעשים בלתי ראויים, שאין יצר הרע מצוי בהם, אין צריכים לקידוש מעשים, רק קדושה אחת, היא קדושת המוח, היינו להיות מובדלים מדעתם והשגתם, רק יהיו בטלים לרצון השי"ת... ויש לומר דזהו ענין שתי המצוות פרישה והגבלה, להיישיר את ישראל בענין שתי הקדושות הנ"ל, פרישה להיישיר בקדושת מעשים, כי אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעוון, והגבלה שלא יתקרב לפנים ממחיצתו, זוהי להיישיר את ישראל בקדושת המוח כנ"ל.
ולפי האמור יש לומר, דהא דלא דרש מהם הקב"ה קידוש מעשים אלא קידוש מוח לבד, דמקדושת המוח ממילא נמשך שיהיו קדושים במעשים. והנה ישראל השיבו כל אשר דבר ה' נעשה, ואיתא במפרשי התורה, שישראל לא המתינו על עצת הזקנים, והשיבו כולם יחד מעצמם, כי לא רצו באמצעי... ולפי דרכנו יש לומר נמי שלא רצו נמי שקידוש מעשים שלהם יהיה נמשך מקדושת המוח, אלא שבמעשה עצמו, אף בלי הוראת השכל יהיו נמשכים אחר השי"ת, וזה כלפי שדרש השי"ת מהם קידוש המוח לבד, וקידוש מעשים יהיה נצמח מזה, השיבו ישראל שגם זה נחשב על ידי אמצעי, המעשים באמצעות המוח, אלא שקידוש המעשים יהיה בלי אמצעי...
ולפי האמור הכל כסדר נאמר, מאחר שלפי מה שדרש ה' מהם קידוש המוח לבד לא הוצרכו אלא למצות הגבלה, על כן נאמרה בראשונה מצות הגבלה בשלישי לחודש, וברביעי כאשר הגיד משה את דברי העם אל ה', שקבלו עליהם מצות הגבלה כבש"ס, ועם זה אמרו רצוננו לראות מלכנו, כברש"י, למען יתקדשו גם החושים הגשמיים, ויהיה בהם קידוש מעשים בפני עצמם, השיבו ה' "לך אל העם וקדשתם היום ומחר", שהיא מצות פרישה, וזהו ברש"י, אם כן שמזקיקין לדבר עמם ולקדש גם החושים הגשמיים, אם כן צריכין גם למצות פרישה... (שם תרע"ז)
והנה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכבר פירשנו ענין שני היעודים האלה, ממלכת כהנים שפירש רש"י שרים, היינו כל איש יהיה שר לעצמו ומושל ברוחו מלוכד עיר, והיא התיישרות השכל למשול על תאוות לבו, וגוי קדוש הוא, שיהיה הלב מעצמו מיושר ולא יתאוה כלל למה שאינו ראוי, כמו שלא יתאוה אדם לאכול דבר מטונף ומאוס, ועל זה ענו ישראל נעשה ונשמע, נעשה מקביל לבחינת התישרות הלב, ונשמע מקביל להתישרות השכל, ושנראה שלעומת שתי אלה באו מצות הגבלה ומצות פרישה, הגבלה שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם, וזה נוגע בשכל, ופרישה שהיה נאסר להם דבר זה לעולם הוא נוגע לתאות הלב, והיינו שהקבלה של נעשה ונשמע יהיה להם כלים מצוות מעשיות, ובזה יהיה להם קיום. וכענין דברי הרמב"ן בפסוק אם תעירו ואם תעוררו וגו', שאם באה באדם אהבה והתעוררות יניחן בחפץ של מצוה, ואז יהיה להן קיום.
ולפי האמור מובן, שמאחר שזכו להתישרות השכל והתישרות הלב, נעשה יצרם מסור בידם וכנ"ל, והוא ביטול היצר הרע, ונראה שמזה נשאר לדורות, והוא ענין שתי הלחם הבאין חמץ, שרומז בכל מקום ליצר הרע, על כן נתרחק מן המקדש, אבל בעצרת שיש בו ביטול היצר הרע כנ"ל, באין חמץ ומניפין אותן רומז להגביהו לשורשו, שהוא טוב כנ"ל. (שם תרע"ט)
ונראה עוד לומר, דהנה ענין ההגבלה הוא להיות יראת ה' על פניהם, לבל יתקרבו יותר מהגבול הניתן להם, וכמו שאמר משה אחר כך, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וסמיך ליה, ויעמוד העם מרחוק. ויש לומר שמטעם זה עצמו נצטוו במצות פרישה, דמחמת קלות ראש הוא בא היפוך היראה... ואף דגם בלעדי הציווי נמי היה הפחד והאימה מאד, כמו שכתוב, "ויהי קולות וברקים וגו' ויחרד כל העם אשר במחנה", וכתיב "וכל העם רואים את הקולות וגו', וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", ואם כן יש להבין כל עצמה של מצות הגבלה למה היתה באה, שגם בלאו הכי נמי היו מתרחקים לאחוריהם י"ב מיל על כל דיבור, ויש לומר דהיות ידוע דכל דבר הבא בלי אתערותא דלתתא ואין בו תפיסת יד אדם לא נשאר ממנו כל כך רשימו להבא, ומאחר שהכוונה שישאר ממנו לדורות, כמו שנאמר "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", לכן נצטוו שהם בעצמם ימשיכו עליהם את היראה בעמדם מרחוק, וכן שלתכלית זה יקבלו עליהם מצות פרישה כנ"ל.
ולפי זה יש לומר הטעם דהקדים להם מצות הגבלה, כדי שישכילו שתכלית והכנת קבלתם עליהם היראה, וכן אחר כך שיקבלו עליהם מצות פרישה, ידעו הענין שנתבקש מהם, שהוא היראה, ואם כן תהיה קבלתם עליהם היראה בתכלית, ואם לא הקדים להם מצות הגבלה, היה אפשר להם לשום טעם אחר במצות פרישה, ולא היתה קבלתם עליהם מצות פרישה נחשבת אתערותא דלתתא לענין היראה.
ולפי האמור יש לפרש הא דהוסיף משה יום אחד מדעתו, דענין דעת הוא היודע כוונה נעלמה בלתי נגלית... והנה משה מדעתו כוונה נעלמת השכיל וידע שיהיו קולות וברקים מפחידים מאד, ואין צריך לצוותם על הגבלה ופרישה, דבלאו הכי נמי יהיו היראה והפחד גדולים מאד, וכל הציווי של פרישה והגבלה היה רק כדי שהם יקבלו ציווי זה עליהם, למען תחשב תפיסת יד האדם, כדי שתשאר ממנו לדורות, על כן דן ושפט בדעתו, דאכתי לא יצאנו ידי תכלית הכוונה, אחר שבא הציווי וקדשתם היום ומחר שוב אינו נחשב זה תפיסת ידם כלל... על כן הבין שכך היא הכוונה שהוא יוסיף יום אחד מדעתו, ובאשר בידו להוסיף או לא להוסיף, שוב נחשב המעשה שיש בו תפיסת יד ישראל, ומעתה מובן הטעם שלא נצטוה לזה מתחילה. (שם תרפ"א)
בש"ס שבת (פ"ז) אמר להו מצות הגבלה, יש להבין למה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל היתה מצות הגבלה, ומצד הסברא היה ראוי להקדים מצות פרישה. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר, כדי שלא תהיה לאומות העולם טענה, שמה שלא רצו בתורה מפני שנאמר להם שכתיב בה מצות שהן היפוך להם, אפשר אם היה נאמר לישראל מצות שהן היפוך ממהותם, אולי נמי לא קבלוה, על כן נאמרה להם תחלה מצות הגבלה, שהיא היפוך ממדות ישראל, שכל תשוקתם היא התקרבות לאביהם שבשמים, ונצטוו לעמוד מרחוק. ויש לומר עוד שענין אהבה ודביקות הוא ערב לנפש ומתוק האור, בזה יש לומר עדיין כי טובת עצמם ורצונם הם דורשים, אבל לעמוד מרחוק היפוך הרצון להתקרב, היא עצם קבלת עול מלכות שמים בלי שום נגיעה טובת עצמם, בזה נבחן לבב ישראל שראויים הם לקבלת התורה לצורך גבוה. (שם תרפ"ג)
בגמרא שבת פ"ז, הוסיף משה יום אחד. הנה כ"ק אדמו"ר זצלל"ה אמר שהדרך היותר קלה ליכנס לגבול הקדושה שהוא גבוה ורם ונשא מגדר האדם הוא רק על ידי סור מרע, ואז יבא לעומתו מקדושה... וזה בעצמו היה ענין מצות פרישה בסיני, מחמת שלהיות רק ראוי לקבלת התורה הקדושה הוא כמעט בגדר הנמנע... רק על ידי מצות פרישה שהיא להיות נבדל מהחומר, כבתרגום לא תקרבון לצד איתתא, על ידי זה בא לעומתו בקדושה, וזוהי הכנה למתן תורה... והנה כמו כן בסיני דמחמת גודל דעתו של משה רבינו ע"ה היה יודע גודל מעלת קבלת התורה הקדושה, שאין להגיע אליה רק על ידי תוספת פרישה, וזה שהוסיף משה יום אחד מדעתו, היינו מחמת דעתו... (שם נשא תע"ר)
...אך כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בענין הפרישה, כי התורה היא בירור טוב ורע, אסור ומותר, ובזה אי אפשר שלא יהיה בו עירוב טוב ורע, כאמרם ז"ל (ויקרא רבה פרשה י"ד) אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון, לכן היו צריכים פרישה לתורה. וזהו שהתרעמו אהרן ומרים על משה רבינו ע"ה, כי באמת במשה רבינו ע"ה לא היה בו שום עירוב טוב ורע, כמו שכתוב (שמות ב') "ותרא אותו כי טוב הוא", כי זיכך את החומר והיה כמו אדם הראשון קודם החטא, ואפשר עוד יותר, ולא היה צריך לפרישה, וחשבו שכל הפרישה שלו היתה מחמת ענוותנותו, שחושב שגם אצלו יש תערובת טוב ורע, ועל זה אמר להם הקב"ה לא כן וגו', כי מפני טעמים אחרים נצטוה בפרישות... (שם בהעלותך תע"ר)