(ראה גם: דור המדבר-מתן תורה, משה-תורה, עשרת הדברות, תורה)
ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ויגד משה את דברי העם אל ה'... ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה. ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה, ויתיצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול. וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה... (שמות יט ט והלאה)
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ויעמוד העם מרחוק, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים. (שם כ יח)
ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחויתם מרחוק. ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו... ויראו את אלקי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר... (שם כד א והלאה)
ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. ויקם משה ויהושע משרתו, ויעל משה אל הר האלקים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם. ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר. וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל. ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. (שם שם יב)
ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת. והיה נכון לבוקר, ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר, גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו, ויקח בידו שני לוחות אבנים. וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם, ויקרא בשם ה'... (שם לד א)
רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים, חושך ענן וערפל. וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים, ויכתבם על שני לוחות אבנים... (דברים ד ט)
השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. או הניסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך. אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ואת דבריו שמעת מתוך האש. (שם שם לג)
פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר. (שם ה ד)
את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף, ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, אם יוספים אנחנו לשמע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי... (שם שם יט)
ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה', זה סיני מפני ה' אלקי ישראל. (שופטים ה ד)
אלקים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה. ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלקים, זה סיני מפני אלקים אלקי ישראל. גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה... למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו, אף ה' ישכן לנצח. רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, אד-ני בם סיני בקדש. עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן י-ה אלקים... (תהלים סח ח)
ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים, ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים, ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצוות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך... (נחמיה ט יג)
וישמעו את קול ה' אלקים וגו', רומז על ישראל כשקרבו על הר סיני לקבלת התורה, וזה שכתוב השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כמנו ויחי, וערב רב מתו, (לא יכלו לשמוע קול אלקים ומתו), ואלו שנשארו מהערב רב אמרו אחר כך למשה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, וגרמו שכחה של תורה, על ידי שהחטיאו את ישראל בעגל... (בראשית רצ)
...והיו ימיו מאה ועשרים שנה, הוא רמז על משה, שחי ק"כ שנה, שעל ידו ניתנה התורה, ואז, דהיינו בעת מתן תורה, השפיע חיים לבני אדם מעץ החיים ההוא, ויוצא מעדן מלובש בו, ואלמלא חטאו ישראל היה תמיד כך, דהיינו שהיו מקבלים החיים מעץ החיים, ולא היו מתים, וזה שאמר חרות על הלוחות, להורות שהיה חרות ממלאך המות, כי עץ החיים היה נמשך למטה, שממנו החיים הנצחיים... (שם תעח)
אמר רבי חייא העולם הזה היה בעניות, מיום שאדם עבר על מצות הקב"ה, עד שבא נח והקריב קרבן, ונתיישב העולם, אמר רבי יוסי, לא נתיישב העולם, והארץ לא יצאה מזוהמת הנחש, עד שעמדו ישראל על הר סיני, ונתאחזו בעץ החיים, אז נתיישב העולם, ואלמלא חזרו ישראל וחטאו לפני הקב"ה, לא היו מתים לעולם, כי הוסרה מהם זוהמת הנחש... (נח פח, וראה עוד דור המדבר-עגל)
...תא חזי, כל דברי הקב"ה הם בקיום, ועומדים לפניו עד שהגיע זמנן לירד לעולם, כעין זה כתוב כי את אשר ישנו פה וגו', ובארוהו, שכל בני אדם העתידים להיות בעולם היו כולם נמצאים שם... ואם תאמר מה הטעם שלא נראו כאן (על הר סיני), כמו שהיו נראים לאדם הראשון, שהוא ראה אותם עין בעין, והרי כאן היה ראוי יותר שיתראו כל הדורות עין בעין. אלא כאן כשניתן התורה לישראל, מראה אחרת ומדרגות עליונות היו רואים ומסתכלים עין בעין, והיו משתוקקים להסתכל ולראות בכבוד רבונם, ומשום זה ראו את כבוד העליון של הקב"ה בלבד, ולא ממה שהוא אחר חוץ ממנו... (לך שלג)
אמר רבי יוסי, זה שאמרת בתחילה על השאלה, למה נמצאים הכשפים בנשים, כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, יפה הוא, אבל הרי למדנו, כשעמדו ישראל על הר סיני נפסק מהם הזוהמא, וישראל שקבלו את התורה נפסק מהם הזוהמא, ועכו"ם שלא קבלו התורה לא נפסק מהם הזוהמא, הרי שכבר נפסקה הזוהמא מנשים, ואם כן חזרה שאלתי למקומה, למה הכשפים הם בנשים בעיקר. אמר לו יפה אמרת, אבל תא חזי, התורה לא נתנה אלא לזכרים, שכתוב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, שהרי הנשים פטורים ממצות התורה (מצות עשה שהזמן גרמא), ועל כן לא פסקה זוהמתן בעת מתן תורה... ועוד שאחר העגל חזרו כולם לזוהמתם, ואפילו הזכרים... (חיי שרה פג)
...מראש שניר וחרמון, זה הר סיני, שקרבו אליו ונועדו תחתיו, שכתוב, ויתיצבו בתחתית ההר. ממעונות אריות, אלו הם בני שעיר, שהקב"ה הזמין אותם לקבל התורה ולא רצו לקבלה, מהררי נמרים, אלו הם בני ישמעאל, שכתוב, ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש (פארן הם בני ישמעאל). מאי ואתא מרבבות קדש, למדנו כאשר רצה הקב"ה לתת התורה לישראל, באו מחנות מלאכים העליונים, פתחו ואמרו ה' אדונינו וגו' אשר תנה הודך על השמים, ובקשו שינתן להם התורה (ולא לישראל).
אמר להם הקב"ה, וכי יש בכם מות, שכתוב אדם כי ימות באהל, וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, יש בכם חטא... למה אתם מבקשים התורה, מיד פתחו ואמרו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואילו אשר תנה הודך על השמים לא כתוב, ועל כן נאמר ואתא מרבבות קדש, (דהיינו שבא ממשא ומתן עם המלאכים), אז מימינו אש דת למו... (שמות טז)
שלמדנו, הקב"ה רצה שימצאו ישראל באותה שעה, (בקבלת התורה), כמלאכים העליונים, ולעשות אותם חירות מכל, חירות ממות, ושיהיו בני חורין משעבוד העמים, כמו שאמרו חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות, כיון שנעשה אותו המעשה גרמו הכל... וכל זה משום התחברות הערב רב שהתחברו בהם. (בשלח לה)
אמר רבי שמעון משום שהיובל, (שהוא בינה), העלה אותם מארץ מצרים, משום זה (כתוב), וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, (היא בינה הנקראת יובל, שיש בה חמשים שערים), ואם לא (היובל) לא היו עולים, ועל כן נתעכבו חמשים יום לקבל התורה), וממקום ההוא (מיובל) יצאה התורה וניתנה... (שם מ, ועיין שם עוד)
רבי אבא אמר, אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה הוציאם ממצרים כדי שיהיו חלקו ונחלתו, ותא חזי, מצד היובל (שהיא בינה), נמצא החירות לישראל, וכן לעתיד לבא, שכתוב, ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. ומשום יובל ההוא נתעכבו חמשים יום אחר יציאת מצרים כדי לקבל התורה, ולקרב להר סיני, (כי יש ביובל חמשים שערים, וכדי להתתקן בהם היו צריכים חמשים יום). וכיון שהלכו ביום הלכו גם כן בלילה, שהיה הכל אחד... (שם נז)
אמר רבי אלעזר, בשעה שנכנס משה בתוך הענן, כמו שכתוב, ויבא משה בתוך הענן, כאדם ההולך במקום הרוח, פגש בו מלאך גדול אחד, ולמדנו ששמו קמואל, והוא ממונה על י"ב אלפים שליחים, רצה להתחבר בו במשה, פתח משה פיו, בי"ב אותיות חקוקות של השם הקדוש, שלמד אתו הקב"ה בסנה, והתרחק ממנו י"ב אלף פרסאות, והיה הולך משה בענן ועיניו לוהטות כגחלי אש... (בשלח רחצ, ועיין עוד משה-תורה)
תא חזי, כשרצה הקב"ה להזהיר את ישראל על התורה, בכמה דברים משך אותם, בכמה משיכות של אהבה, כאדם המושך את בנו לבית הספר, ותא חזי, לא רצה הקב"ה לתת להם התורה עד שנתקרבו אליו, ובמה נתקרבו אליו, בגילוי של הרושם הזה, (שהיא ברית מילה), כמו שלמדנו. אמר רבי יהודה, לא קרבו ישראל להר סיני, עד שנכנסו בחלק של הצדיק, (דהיינו ברית מילה), וזכו בו, מאין לנו זה, כי כתוב, ביום הזה באו מדבר סיני, ביום הזה ממש, בדיוק (שהוא יסוד הנקרא זה), וכתוב, ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קיוינו לו וגו'. (שם שסב)
בחדש השלישי וגו', פרשה זו במקרא הזה כבר העמידוהו למעלה, תאני רבי חייא, בזמן ההוא שהגיעו ישראל להר סיני, אסף הקב"ה לזרע ישראל, והסתכל בכולם, ולא מצא פסול בכל זרע ישראל, אלא כולם זרע קדוש, כולם בני אמת. בזמן ההוא, אמר הקב"ה למשה, עתה אני רוצה לתת התורה לישראל, מושך אותם באהבת האבות, באהבה שאני אוהב אותם, ובאותות שעשיתי להם, ואתה תהיה לי שליח, והשב להם דברים האלו. אמר רבי יוסי אמר רבי יהודה, כך אמר הקב"ה למשה, בדבר זה תהיה לי שליח נאמן, להמשיך את ישראל אחרי... (יתרו רמג, ועיין שם עוד)
אמר רבי יוסי, בשעה ההיא שקרבו ישראל להר סיני, עם לילה ההיא והבוקר, היו שלשה ימים שלא נזדווגו עם נשותיהם, באו מלאכים הקדושים וקבלו את ישראל באחוה, כי הם מלאכים למעלה, וישראל מלאכים למטה, הם מקדשים שם העליון למעלה, וישראל מקדשים שם העליון למטה. ונתעטרו ישראל בלילה ההוא בע' כתרים, ומלאכים העליונים היו אומרים אחות לנו קטנה ושדים אין לה, שאין בהם זכויות ומעשים טובים. ומה נעשה לאחותינו, כלומר, מה יקר ותפארת נעשה לאחותינו זו ביום שהקב"ה יתגלה בהר סיני, לתת להם התורה.
ויהי ביום השלישי, כתוב, היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה, והיינו שכתוב, ויהי ביום השלישי. רבי שמעון אמר, בשעה שהקב"ה רצה להתגלות בהר סיני, קרא הקב"ה לכל הפמליא שלו, אמר להם, עתה נער ישראל, שאינם יודעים מצותי, ואני רוצה להתגלות עליהם ברחמים, ויקבלו מצותי, זה שאמר ויהי ביום השלישי, ביום השלישי ודאי, (שהוא ת"ת), שהוא רחמים, מאין לנו, שכתוב, ויט שמים וירד, (ושמים הוא ת"ת, שהוא רחמים כנ"ל).
ובזה נגלה הקב"ה לישראל, שהקדים להם רחמים בתחלה, ואחר כך נתן להם התורה מצד הגבורה ביום השלישי, (ונמצאים כלולים מרחמים וגבורה), כי כן ראוי להם, ובשביל כך נקראים ישראל, (שהשם ישראל יורה על התכללות רחמים וגבורה)... (שם רפד, ועיין שם עוד)
ויהי קולות וברקים, אמר רב אבא, קלת כתיב, חסר ו', (יורה) על שני קולות שחזרו לאחד, זה יוצא מן זה, רוח ממים ומים מרוח, שנים שהם אחד, ואחד שהוא שנים... אמר רבי יוסי, קלת היינו אחד, והוא קול גדול וחזק שאינו נפסק לעולם. ההוא, שכתוב בו קול גדול ולא יסף, כי שאר הקולות נפסקים, שלמדנו בארבע תקופות בשנה הקול נפסק, ואז דינים מתעוררים בעולם, וקול הזה, שכולל שאר הקולות בו, ואינו נפסק לעולם, ואינו נעבר מקיום השלם והתוקף שלו, למדנו, קול הזה הוא קול הקולות, קול הכולל כל שאר הקולות...
למדנו, רבי יהודה אומר, בצד הגבורה ניתנה התורה, אמר רבי יוסי, אם כן, היא בצד שמאל, אמר לו, שחזרה לימין, שכתוב מימינו אש דת למו, וכתוב ימינך ה' נאדרי בכח, הרי מצאנו ששמאל נכלל בימין וימין בשמאל, (שכתוב ימינך ה' נאדרי בכח), הרי שגבורה (שהיא שמאל) נכללה בימין. וענן כבד על ההר וגו', היינו ענן חזק השקוע במקומו (מחמת הכבד שלו), ואינו נוסע (ממקום למקום כשאר עננים), וקול שופר חזק מאד, כי מתוך שהענן היה חזק יצא קול ההוא, (כדי לשברו), כמו שאמר ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך.
אמר רבי יהודה ג' מיני חושך היו, שכתוב, חשך ענן וערפל וקול ההוא, דהיינו קול השופר), היה יוצא פנימי מכולם. אמר רבי יוסי, פנימיות הכל היה הקול שבו כתוב, קול גדול ולא יסף. (שם רצ, ועיין שם עוד)
וכל העם רואים את הקולות, (שואל הכתוב אומר) רואים, שומעים היה צריך לומר, אלא כך למדנו, אלו הקולות היו נחקקים בחשך ענן וערפל, ונראים בהם, כמו שנראה גוף, ורואים מה שרואים, ושומעים מה ששומעים, מתוך חושך וערפל וענן אלו, ומתוך מראה ההיא שהיו רואים היו מאירים בהארה עליונה, ויודעים מה שלא ידעו דורות אחרים הבאים אחריהם. וכולם היו רואים פנים בפנים, זה שאמר, פנים בפנים דבר ה' עמכם, ומי היו רואים, תאני רבי יוסי מהארת קולות האלו שלא היה קול שלא היה מאיר בהארה, שמסתכלים בה כל הגנוזות וכל הנסתרות, וכל הדורות שיבואו עד מלך המשיח, ומשום זה כתוב, וכל העם רואים את הקולות, ראיה ממש. (שם רצו, ועיין שם עוד)
תניא רבי יוסי בר רבי יהודה אמר, ראו כאן ישראל מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, וכולם התדבקו בחכמה העליונה, היקרה, חמש מדרגות של קולות ראו ישראל בהר סיני, ובחמש מדרגות אלו ניתנה התורה, מדרגה חמישית היא, שכתוב קול השופר, כנגדם ראה יחזקאל חמש מדרגות, שהן מחוץ (לאלו ה' קולות), שהם, רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונגה לו סביב, וכעין החשמל... (שם שיב, ועיין שם עוד)
שלמדנו, כל אחד ואחד היו עומדים שורות שורות, גבולים גבולים, וכראוי להם ראה כל אחד ואחד, אמר רבי שמעון, ראשי העם (היו עומדים) בלבדם, ראשי השבטים בלבדם, נקבות בלבדן, ה' מדרגות לימין, וה' מדרגות לשמאל, זה שאמר אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש וגו', הרי חמש מדרגות לימין, וחמש מדרגות לשמאל, מי הן, היינו שכתוב, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, ומחטב עציך עד שואב מימיך, הרי חמש מדרגות לשמאל...
תאנא, בשעה ההיא שנגלה הקב"ה בהר סיני, היו רואים כל ישראל, כמי שרואה אור בעששית, ומאור ההוא היה רואה כל אחד ואחד מה שלא ראה יחזקאל הנביא. מה הטעם, משום שאלו קולות העליונים נגלו כאחד, כמו שאמרנו שכתוב, וכל העם רואים את הקולות, אבל ביחזקאל, השכינה נגלה במרכבותיה, ולא יותר, והיה רואה כמי שרואה אחרי כתלים רבים.
אמר רבי יהודה, אשרי חלקו של משה, שכתוב בו, וירד ה' על הר סיני, ויקרא ה' למשה, אשרי הדור שכתוב בו, וירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. תא חזי, כתוב, מימינו אש דת למו, כי מימין נגלה מה שנגלה, מה בין זה לזה (של יחזקאל). אמר רבי יוסי כאן בסיני היה ראש וגוף של המלך, שכתוב ויט שמים וירד, (כי לפני זה כתוב עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל וגו' וירד, הרי שיש כאן ראש, שנאמר בו אף ופה). ובמקום שיש ראש יש גוף, אבל ביחזקאל כתוב, ותהי עליו שם יד ה', שנגלה יד ולא גוף. ולמדנו אפילו ביד יש יד ה' עליונה, (דהיינו יד של ז"א), ויש יד ה' תחתונה, (דהיינו המלכות שנקראת יד, ולא נגלה יד התחתונה). (שם שטז, ועיין שם עוד)
תאנא אמר רבי שמעון, כתוב, וידבר אלקים את כל וגו', (אומר וידבר ולא ויאמר, הוא משום) כי וידבר הוא (בהרמת קול) להכריז הדברים, שלמדנו, בשעה שהקב"ה נתגלה והתחיל לדבר, העליונים והתחתונים נתחלחלו, ויצאו נשמות ישראל, ולמדנו מלה ההיא היתה פורחת מלמעלה למטה, ונחקקה בארבע רוחות העולם, ועלתה וירדה. כשעלתה נתמלאה בטל ההיא שלמעלה, ומסבבת וחוזרת ונחקקת במקומה, בלוחות האבן, וכן כל מלה ומלה, אמר רבי שמעון, כל מלה ומלה היתה מלאה בכל אלו הטעמים, בכל אלו דברי הגזרות, שכר ועונש, סודות וסתרים, כאוצר הזה המלא מכל. ובשעה שמלה ההיא היתה יוצאת נראית כאחת, וכשהיתה נחקקת במקומה (בלוחות האבן) נראים במלה ההיא ע' ענפים שעולים בתוכה, וחמישים כתרים חסר אחד מצד ההיא, וחמשים חסר אחד מצד האחר, כפטיש הזה בזמן שהוא מכה בהר, כמו שאמר כפטיש יפוצץ סלע, והיו רואים ישראל עין בעין והיו שמחים. וכל הדורות שאחריהם, כולם נזדמנו שם, וכולם קבלו התורה בהר סיני, שכתוב, כי את אשר ישנו פה וגו', ואת אשר איננו פה עמנו היום. וכולם היו כל אחד ואחד כראוי לו, וכולם רואים ומקבלים הדברים. (שם שמב, ועיין שם עוד)
אמר רבי יצחק, למה ניתנה התורה באש ובחושך, שכתוב וההר בוער באש עד לב השמים, חשך ענן וערפל, שכל מי שעוסק בתורה ניצל מאש אחרת, של גיהנם... (שם שנא, ועיין שם עוד)
תאנא אמר רבי יצחק, בשעה שנתגלה הקב"ה על הר סיני נזדעזע ההר, ובשעה שסיני נזדעזע נזדעזעו כל שאר הרי העולם, והיו עולים ויורדים עד שהושיט הקב"ה ידו עליהם והתישבו. וקול יוצא ומכריז, מה לך הים כי תנוס, הירדן תסוב לאחור ההרים תרקדו כאילים וגו', והם משיבים ואומרים, מלפני אדון חולי ארץ, אמר רבי יצחק מלפני אדון, זה הוא אמא, (שהיא בינה), שכתוב, אם הבנים שמחה, חולי ארץ, זו היא אמא תחתונה, (שהיא מלכות). מלפני אלקי יעקב, זה הוא אבא, (שהוא ז"א, אבא תתאה), שכתוב בני בכורי ישראל, (דהיינו ז"א שנקרא ישראל). ועל זה כתוב, בעטרה שעיטרה לו אמו, (שהיא בינה)...
אמר רבי יצחק התורה ניתנה באש שחורה על אש לבנה, לכלול הימין בשמאל, והשמאל שהוחזר לימין, שכתוב, מימינו אש דת למו, אמר רבי אבא, בשעה שעשן הסיני היה יוצא, עלתה האש והתעטרה בעשן ההוא בגלוי, (היתה נראית) כאשכול הזה, ועלתה וירדה, וכל הריחות והבשמים שבגן עדן היה מעלה עשן ההוא, במראה של לבן ואדום ושחור. זה שאמר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל.
עשן זה מי היה, אמר רבי יצחק, הוא השכינה שנתגלתה לשם, כמו שאמר מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן, (שסובב על השכינה). אמר רבי יהודה למה לך כל כך, הרי מקרא שלם הוא, והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, אשרי העם שראו את זה ויודעים את זה. (שם שנח, וראה עוד לוחות)
תאנא בשעה שעמדו ישראל על הר סיני, התחילה הלבנה להאיר. שכתוב, ויט שמים וירד, מהו וירד, שהשמש (שהוא ז"א הנקרא שמים) קרב אל הלבנה, (שהיא המלכות), והלבנה התחילה להאיר, שכתוב דגל מחנה יהודה מזרחה, (יהודה מרכבה למלכות, מזרחה לשון זריחה והארה). בהר סיני נתמנה יהודה לשלוט במלכות, שכתוב, ויהודה עוד רד עם א-ל ועם קדושים נאמן. מהו ועם קדושים נאמן, כשאמר הקב"ה לישראל, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, נאמן היה יהודה לקבל את המלכות והתחילה הלבנה (היא המלכות), להאיר. (שם שפג)
רבי יצחק אמר, כתיב ויט שמים וירד, כתוב (בתורה) וירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, (ולפי זה), ויט שמים וירד, לאן ירד, ואם תאמר שירד לסיני, הרי על הר סיני כתוב, ולא בהר סיני, אלא ויט שמים וירד לאן נחת, אמר רבי יוסי ירד במדרגותיו ממדרגה למדרגה, מכתר לכתר עד שנתדבק בארץ הזו (שהיא המלכות), ואז הלבנה שהיא המלכות האירה ועמדה במלואה, זה שאמר ויט שמים וירד, לארץ הזו, ואז כתוב על הר סיני, מי עמדה על הר סיני, הוי אומר השכינה (וירד אל השכינה).
רבי אבא אמר, מכאן (נשמע שירד אל השכינה), כתוב, מפני אשר ירד עליו ה' באש, וכתוב, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, (דהיינו השכינה), הרי שירד אל השכינה... רבי חייא אמר, מכאן, וידבר אלקים את כל (אלקים הוא השכינה, כל היינו) כלל הכל, שהוא ז"א, כי בזה (בז"א) תלויים הכל, (הרי שירד ז"א ונתחבר עם השכינה). (שם תא, ועיין שם עוד)
אלו עשרת הדברות של התורה הם כלל של כל מצוות התורה, כלל שלמעלה ומטה, כלל של עשרה מאמרות בראשית, אלו נחקקו על לוחות אבנים, וכל האוצרות שהיו בהם, נראו לעיני הכל, לדעת ולהסתכל בסוד תרי"ג מצוות התורה הכלולים בהם. הכל נראה לעינים, הכל הוא בתבונה בהסתכלות הלב של כל ישראל, והכל היה מאיר לעיניהם. בשעה ההיא כל סודות התורה, וכל סודות העליונים והתחתונים, לא נחסר מהם, משום שהיו רואים עין בעין זיו יקרא של אדונם, מה שלא היה כיום ההוא, מיום שנברא העולם, שהקב"ה נגלה בכבודו על הר סיני.
ואם תאמר, הרי למדנו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, יכול (לומר שהיה) כיום ההוא שעמדו ישראל על הר סיני, אינו כן, משום שביום ההוא שעמדו ישראל על הר סיני הוסרה מהם הזוהמא, וכל הגופים היו מצוחצחים כצחות מלאכים העליונים, כשמתלבשים בלבושי צחצחות לעשות שליחות אדונם. ובלבוש ההוא המצוחצח נכנסים לאש ואינם יראים, כעין מלאך ההוא של מנוח, כשנראה לו ונכנס בשלהבת ועלה השמים, וכשהוסר מהם הזוהמא ההיא, נשארו ישראל גופים מצוחצחים בלי טינוף כלל, והנשמה שבפנים הגוף היתה כזוהר הרקיע לקבל אור. כן היו ישראל, שהיו רואים ומסתכלים בכבוד אדונם, מה שלא היה כן על הים, כי לא הוסר מהם הזוהמא בזמן ההוא, וכאן בסיני שפסקה הזוהמא מן הגוף, אפילו עוברים שבמעי אמם היו רואים ומסתכלים בכבוד אדונם, וכלם כל אחד ואחד קבל כראוי לו.
ויום ההוא היתה שמחה לפני הקב"ה יותר מיום שנברא בו העולם, משום שיום שנברא העולם לא היה העולם בקיום עד שקבלו ישראל את התורה, שכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. כיון שקבלו ישראל את התורה על הר סיני, אז התבשם העולם ונתקיימו שמים וארץ, והקב"ה נודע מלמעלה ולמטה, ועלה בכבודו על הכל... (שם תקסט)
מהו חרות על הלוחות, כך העמדנו, חירות ממלאך המות, חירות משעבוד מלכיות, חירות מכל, וכך הוא, ומהו חירות, הוא החותם של העולם הבא, שבו הוא חירות בכל מיני חירות, ואם לא נשברו (הלוחות) כל מה שבא אחר כך לעולם לא היה בא, והיו ישראל בצורת מלאכים עליונים שלמעלה... (משפטים שסד)
תאנא אמר רבי יוסי, מה ראה הקב"ה לתת דינים לישראל (דהיינו פרשת משפטים), אחר עשרת הדברות, אלא כך למדנו, מצד הגבורה ניתנה התורה לישראל, משום זה צריכים לתת שלום ביניהם על ידי דינים ומשפטים), כדי שהתורה תהיה שמירה מכל צדדיה, שאמר רבי אבא אין העולם מתקיים אלא על הדין... (שם תקיז)
אף כאן, כשנתגלה הקב"ה לישראל, לא נתגלה אלא מתוך מדרגות אלו, מסיני בא, היא מדרגה שהיא נסתרה ביותר, ואחר כך צריך להתגלות, ואמר וזרח משעיר, הרי מדרגה אחרת שהיא יותר בהתגלות, היא קליפה השורה על המוח, ואחר כך הופיע מהר פארן, הרי מדרגה אחרת, ואחר כך ואתה מרבבות קדש, והיא השבח של כולן, שאף על פי שנתגלה בכל אלו מדרגות ממקום זה שהוא עיקר הכל, (נחשב) שהתחיל להתגלות ממנו, מאיזה מקום הוא, מרבבות קדש, הוא שהן המדרגות העליונות למעלה, אף כאן אלי קורא משעיר, פירושו ממדרגה ההיא שאמרנו (לעיל בכתוב וזרח משעיר למו), שנתדבק למעלה. (תרומה פג)
הרי למדנו, כשנגלה הקב"ה על הר סיני, כשניתנה התורה לישראל בעשרת הדברות, כל דבור ודבור עשה קול, (שהדיבור הוא סוד חכמה, הוליד קול שהוא סוד חסדים). וקול ההוא נחלק לע' קולות, והיו כולם מאירים ומנוצצים לעיניהם של ישראל כולם, והיו רואים עין בעין זיו יקר שלו, זה שאמר וכל העם רואים את הקולות, רואים ודאי...
וקול ההוא (היה בו ג' קוין, והיה) מעיד בכל אחד ואחד מישראל, ואמר לו תקבליני עליך בכך וכך מצות שבתורה, (שהוא סוד קו ימין), ואמרו כן, חזר על ראשו ומתגלגל עליו, והיה מעיד בו, ואמר תקבלני עליך בכך וכך עונשים שבתורה, (שהוא סוד קו שמאל), והיה אומר כן, אחר כך חזר קול ההוא ונשק אותו בפיו, זה שאמר ישקני מנשיקות פיהו, (שזה סוד קו אמצעי ובחינת ג"ר).
ואז כל מה שראו ישראל בזמן ההוא היו רואים תוך אור אחד, (דהיינו מלכות), שקבל לתוכו כל אלו אורות אחרים, (שהם חג"ת), והיו חומדים לראות אותו, אמר להם הקב"ה אור ההוא שראיתם בהר סיני, שקבל כל אלו גווני האורות, והיה השתוקקותכם אליו, (שהוא המלכות), תקבלו אותה ותקחו אותה אצלכם, והגוונים שהאור מקבל הם זהב (שהוא גבורה), כסף (שהוא חסד), נחשת (שהוא ת"ת), וגו' שהוא סוד ג' קוין... (שם שסח, ועיין שם עוד)
רבי חזקיה פתח ואמר, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, מקרא זה נתבאר, אבל עד שהמלך במסבו, זה הקב"ה, (שהוא בינה), כשנתן התורה לישראל ובא לסיני, (שהוא סוד כשהבינה גילתה המוחין דיחידה דז"א, שהאירו בזמן מתן תורה לישראל), וכמה מרכבות היו עמו, כולן מרכבות קדושות, (שהוא סוד קו שמאל), וכל קדושות העליונות מקדושה של התורה, (שהוא סוד קו ימין), כולם היו שם, והתורה (שהוא סוד קו אמצעי), ניתנה בלהבות אש, והכל היה מבחינת אש וכתובה באש לבן (מצד החסד), על אש שחור (שמצד הגבורה), כי קו אמצעי כלול מחסד וגבורה, (שהם ימין ושמאל), והאותיות היו פורחות ועולות באויר. (שבסוד האויר היו מדרגות התחתונות פורחות ועולות לעליונות)... (פקודי קט, ועיין שם עוד)
ורצה הקב"ה בזמן ההוא, להעביר המשחית ההוא מן העולם, (דהיינו שיבולע המות לנצח), אבל ישראל חטאו לימים מועטים בזמן ההוא, ועשו את העגל, ואז מה כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ועדים הוא סוד השם הקדוש, שהעטיר אותם הקב"ה (במתן תורה) ונלקח מהם... (שם קטז)
פתח ואמר, ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו', כאן חולקים ספרי הראשונים, וכולם בדבר אחד נתקעו, יש מי שאומר, קול השופר הוא שנים, קול הוא אחד, השופר הוא שנים, (דהיינו ת"ת ובינה), ומדייק זה ממה שאינו כתוב ויהי השופר הולך וחזק, אלא קול השופר, שזה משמע דקול היוצא משופר... ויש מי שלומד ומדייק שהכל הוא אחד, משום שכתוב קול השופר, דהיינו קול הנקרא שופר (שהוא בינה), ומאין לנו (שהבינה) נקראת קול, הוא ממה שכתוב, קול גדול ולא יסף, וקול גדול הזה (שהוא בינה) נקרא שופר, ועל כן קול השופר הולך, לאן הוא הולך, אם תאמר להר סיני, או לישראל, היה צריך לומר יורד, אלא התורה יוצאת מכאן, (מן הבינה, והמלה הולך, הוא על התורה), שממקום זה (בינה), שהוא כלל של כל הקולות, ניתנה (התורה)... (ויקרא פה)
פתח רבי אבא ואמר, עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, מקרא זה העמידו החברים, בשעה שהקב"ה היה מוכן ונמצא בהר סיני לתת התורה לישראל, נרדי נתן ריחו, שישראל נתנו והעלו ריח טוב, העומד ומגן עליהם לדורי דורות, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. פירוש אחר, עד שהמלך במסבו, בעוד שעלה משה לקבל התורה מהקב"ה שנחקקה בשני לוחות אבנים, עזבו ישראל אותו ריח הטוב, שהיה מתעטר עליהם, ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל... (אחרי ק)
ותא חזי, בשעה שרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל, הזמין בני עשו, אמר להם, רוצים אתם לקבל התורה, באותה שעה רגזה הארץ, (שהיא המלכות), ורצתה להכנס לנקב תהום הגדול, אמרה לפניו, רבון העולם, השעשועים של שמחה שלך, מב' אלפים שנה קודם שנברא העולם, (שהיא התורה), בסוד ואהיה שעשועים יום יום, ויזדמן לפני ערלים שאינם רשומים בבריתך, אמר לה הקב"ה כסא כסא, (היינו המלכות שנקראת כסא), יאבדו אלף אומות כמוהם, וברית התורה לא יזדמן לפניהם, זה שאמר ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה, ודאי, משום שהתורה אינה נתנית אלא למי שיש בו ברית קדש, ומי שמלמד תורה למי שלא נמול, משקר בב' בריתות... (אמור נה)
רבי חזקיה פתח, לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה, במשוך היובל וגו', ומה הר סיני שהוא הר כשאר הרי העולם, ומשום שנראה עליו כבוד המלך הקדוש, כתוב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה, מי שקרב אל המלך לא כל שכן, ומה הר סיני שאדם יכול להושיט בו היד בדרך כבוד ביראה, כתוב לא תגע בו יד סתם, ואפילו בדרך כבוד, מי שמושיט ידו בדרך בזיון כנגד המלך לא כל שכן. (אמור שכד)
ועם כל זה, עולם התחתון לא נשלם ולא היה שלם, ולא נמצא בקיומו, עד שבא אברהם ונתקיים העולם אבל לא נשלם, עד שאברהם נמצא בעולם ואחז בו בימין, (שהוא חסד), כמי שאוחז בימינו של מי שנפל, בא יצחק ואחז בידו של העולם בשמאל, (דהיינו בגבורה, ונתקיים יותר, כיון שבא יעקב אחז באמצע, בגוף (שהוא קו האמצעי), ונכלל בב' הצדדים בימין ובשמאל, ונתקיים העולם ולא היה מתמוטט. ועם כל זה לא נשתל העולם בשרשיו, עד שיעקב הוליד י"ב שבטים וע' נפש, ונשתל העולם, ועל כן כל זה לא נשלם עד שקבלו ישראל התורה, והוקם המשכן, אז נתקיימו העולמות ונשלמו, ונתבשמו העליונים והתחתונים. (במדבר ה)
כשבא רבי שמעון, בא ושאל הדבר כמתחילה, אמר לו רבי שמעון הרי שאלה זו נתישבת. ה' מסיני בא, הוא כמו שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ומסיני בא ונגלה עליהם, וזרח משעיר למו, ממה שאמרו בני שעיר שאינם רוצים לקבל, מזה האיר לישראל, והוסיף להם אור ואהבה רבה. אף כך הופיע והאיר לישראל, מהר פארן, ממה שאמרו בני פארן שאינם רוצים לקבל, מזה הוסיפו ישראל אהבה והארה יתרה כראוי.
ומה ששאלת על ידי מי נתגלה להם, הוא סוד עליון, והדבר יתגלה על ידך. התורה יצאה מסוד עליון, מן הראש המלך הסתום (שהוא בינה), כשהגיע לזרוע שמאל, (שהוא יצחק, דהיינו גבורה), ראה הקב"ה בזרוע ההוא דם רע, שהיה מתרבה משם, (שהוא עשו, דהיינו סמאל, והס"א) אמר יש לי לברר וללבן זרוע הזה, ואם לא אוריד דם רע ההוא, יפגום הכל, אמנם צריך לברר מכאן כל פגם.
מה עשה, קרא את סמאל, ובא לפניו, ואמר לו, אתה רוצה התורה שלי, אמר מה כתוב בה, אמרו לו לא תרצח, כי דלג הקב"ה להראות לו המקום שצריך, (שדלג אל המקום שידע שלא יכול לעמוד בו). אמר סמאל, חס ושלום תורה זו שלך היא, ושלך תהיה, איני רוצה תורה זו. חזר והתחנן לפניו, אמר רבון העולם, אם אתה נותן לי התורה, כל ממשלתי תעבור, כי כל ממשלתי היא בהריגה, (ואם אקבל התורה) לא תהיינה מלחמות, וממשלתי היא על כוכב מאדים (המורה על שפיכות דמים), ואם כן הכל יתבטל מן העולם. רבונו של עולם, קח לך התורה שלך, ולא יהיה לי חלק ונחלה בה, אבל אם טוב לפניך הרי העם בניו של יעקב, להם ראויה, והוא חשב שאמר עליהם, וזה הוא וזרח משעיר למו, משעיר ממש יצא האור לישראל. (דהיינו מסמאל שרו של שעיר). אמר סמאל (בלבו) ודאי אם בניו של יעקב יקבלו (התורה) יעברו מן העולם, ולא יוכלו לשלוט לעולם, השיב לו (הקב"ה) כמה פעמים ואמר זה, שאמר לו אתה בכור, (כי עשו בכור היה), ולך ראויה, אמר לו, הרי לו היא הבכורה שלי, שנמכרה לו ואני הודיתי. אמר לו הקב"ה כיון שאין אתה רוצה שיהיה לך חלק (בתורה) תסתלק ממנה לגמרי, אמר טוב.
אמר לו (הקב"ה), הואיל שכך הוא, תן לי עצה, איך אעשה שיקבלו אותה בניו של יעקב, שאתה אומר. אמר לו, רבונו של עולם צריכים לשחד אותם, קח אור מאורם של צבאות השמים ותן עליהם, ובזה יקבלו אותה. והנה מן (האור) שלי אתן מתחילה. הפשיט מעצמו האור שהיה חופה עליו, ונתן (להקב"ה) שיתן אותו לישראל. זה שאמר וזרח משעיר למו, משעיר ממש, שזה סמאל, שכתוב בו ונשא השעיר עליו, למו, היינו לישראל.
כיון שביער את זה, והעביר דם הרע מזרוע שמאל, (שהוא יצחק והוא גבורה), חזר לזרוע ימין, (שהוא אברהם, והוא חסד), ראה בה גם כן דם רע (שהוא ישמעאל), אמר, זרוע זה צריכים גם כן לנקותו מדם רע. קרא (הקב"ה) אל רהב (שרו של ישמעאל), אמר לו, אתה רוצה התורה שלי, אמר לו מה כתוב בה, דלג (על הכל) ואמר לא תנאף. אמר, אוי אם ירושה זו ינחיל אותי הקב"ה, היא ירושה רעה, שתעביר כל ממשלתי ממני, (המיוסדת על ניאוף), כי ברכות המים לקחתי, ואת הברכה של דגת הים, שכתוב פרו ורבו וגו', וכתוב והפריתי אותו והרביתי אותו וגו', וכתוב והוא יהיה פרא אדם. התחיל להתחנן לפני רבונו, אמר לו, רבונו של עולם, שני בנים יצאו מאברהם, הנה בניו של יצחק, תן להם, ולהם היא ראויה, אמר לו (הקב"ה) איני יכול, כי אתה הבכור, ולך ראויה, התחיל להתחנן לפניו, אמר רבון העולם, הבכורה שלי תהיה לו, ואור ההוא שאני ירשתי בשביל (הבכורה) קח ותן להם, וכך עשה (הקב"ה), וזה שאמר הופיע מהר פארן...
כיון שלקח הקב"ה מתנות האלו לישראל מאלו השרים השולטים (על עשו וישמעאל), בא וקרא לכל רבבות קדש הממונים על שאר העמים, והשיבו לו גם כן (כמו סמאל ורהב), ומכולם לקח וקיבל מתנות לתת לישראל... כך הקב"ה, הוא רופא חכם, וידע אם יתן התורה לישראל, בטרם שיודיע (לשרי האומות), בכל יום היו רודפים את ישראל בשבילה, והורגים אותם. אבל עשה זה (כנ"ל, שהזמינם ולא רצו), והם נתנו לו מנחות ומתנות כדי שישראל יקבלו אותה, וכולם קבל אותם משה לתת לישראל, זה שאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות וגו', משם ירשו ישראל התורה בלא ערערור ובלא קטרוג כלל...
תא חזי, עדים של ישראל היא המנחות והמתנות שקבלו (מן שרי האומות), ומשום זה, לא שלט עליהם מות ולא סטרא אחרא, ולא די להם שקבלו התורה בלי ערעור כלל, אלא שקבלו גם מנחות ומתנות מכולם, כיון שחטאו מה כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עדים, שהם מתנות באדם, מה נשאר מהם, רק שבי, ההוא שכתוב עלית למרום שבית שבי... (בלק קמ)
וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים וגו'. אמר רבי אלעזר, המקרא הזה יש להסתכל בו, קול דברים, מהו קול דברים, אלא קול הנקרא דבור, שכל הדבור תלוי בו, (קול הוא ז"א, ודבור היינו המלכות, אלא כיון שהדבור תלוי בקול, על כן נקראת המלכות קול דברים). ועל כן כתב וידבר ה' אליכם (מתוך האש), כי דבור תלוי במקום זה (במלכות הנקראת אש), וזו נקראת קול דברים. אתם שומעים, כי שמיעה אינה תלויה אלא בזו, (במלכות), משום ששמיעה תלויה בדבור, ומשום זה כתוב אתם שומעים, וכבר העמידוהו, ורצע אדוניו את אזנו במרצע, שהוא משום שפגם המקום שנקרא שמיעה, והיינו דבור והיינו שמיעה.
קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, מהו ותמונה, ההוא כמו שאמר ותמונת ה' יביט, (שהוא המלכות, שזה נאמר רק בשבחו של משה, שהיה מסתכל באספקלריא המאירה, שהוא ז"א, ועל כן ותמונת ה' יביט, היא המלכות המגלה את הויה). פירוש אחר, ותמונה זה הוא קול פנימי, (דהיינו בינה), שלא היתה נראית כלל (אפילו למשה), זולתי קול, זה קול אחר, (חיצון), שאמרנו, (דהיינו מלכות הנקראת קול דברים), ותמונה למה נקרא (הבינה) תמונה, משום שכל תקון הגוף (שהוא ז"א, המכונה גוף, דהיינו ציור ו"ק וי"ב גבולין וע' ענפין וכו') יוצא ממנה (מן הבינה)... (ואתחנן יח, ועיין שם עוד)
תא חזי, כתוב משה ידבר והאלקים יעננו בקול, ולמדנו מהו בקול, היינו בקולו של משה, ויפה הוא בקולו של משה הוא בדיוק, דהיינו באותו קול שהוא אוחז בו, (שהוא ז"א), שהוא עולה בו), על כן כל שאר הנביאים, (שאינם נאחזים אלא במלכות, ולא בז"א), ומשום שהוא נאחז בקול (הזה שהוא ז"א) יותר מכולם, הנה בקול הזה, שהוא מדרגה עליונה, היה אומר לישראל ה' אלקיך, שהיא המדרגה הנקראת שכינה השורה בתוך (ישראל, שהיא למטה ממדרגת ז"א שנאחז בה משה), אשרי חלקו. (שם קב)
ומשום זה חולקים בעלי המשנה, על מתן תורה, שהיא בת יחידה, זה אמר בשלישי ניתנה התורה, וזה אמר בשביעי ניתנה התורה, כי היא בת יחידה הנאחזת בעמוד האמצעי, שהוא שלישי לאבות, (דהיינו ת"ת, שלפי זה ניתנה התורה ביום השלישי, והמלכות) נאחזת בצדיק, (שהוא יסוד, דהיינו יום הששי), והבת יחידה (שהיא המלכות), היא שביעית אליו, וכשהיא עטרה על ראשו היא נקראת בו שביעי, (שהיא היסוד) הוא ששי, והכוכב שלו הוא צדק, ובת יחידה שבת המלכה נקראת צדק, ומשום זה התורה, (שהיא המלכות), נאחזת בין יום ג' ליום ז', (ועל כן אומרים שבג' ניתנה תורה, ויש אומרים שבשביעי ניתנה התורה). (כי תצא קטז, ועיין שם עוד)
ביום ההוא, שהוא חמשה לחודש, (שהוא סוד חג"ת נ"ה, שכל אחת מהן כלולה מעשר), הוא יום של חמישים שערי בינה), שהיו נגלים ביום שקבלו ישראל את התורה בהר סיני, (כלומר, שהוא אותה הבחינה של גילוי שער הנ', כמו שהיה במתן תורה), שירדו כמה מרכבות, כמה מחנות שמסבבים כסא הכבוד העליון, (שהוא בינה), והקב"ה יושב על הכסא, בתוך כבוד העליון (שהוא בינה), של המלך המושל בהידור. (שטח השמים, (שהם בחינת ז"א), ושמי השמים, (שהם בינה), על הר סיני ונתן התורה. ואז נמצאת שמחה לפניו יותר מביום שנבראו בו שמים וארץ, כי שמים וארץ נבראו על תנאי (של קיום התורה, על כן) לא נתקיימו בקיומם עד אותו היום שניתנה התורה לישראל, וכיון שקבלו ישראל את התורה על הר סיני, אז נמתק העולם, ונתקיימו שמים וארץ. (זהר חדש יתרו שכז)
וזה סוד וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר, את הקולות, אלו הם האותיות האחרות שהיו יוצאות מקולות אלו, כמו שאמרנו, שנראו באויר לעיני כל, דכתיב את הקולות, (מביא ראיה, שהראיה סובבת על האותיות ולא על הקולות, כי כתוב את הקולות, ולא כתוב, וכל העם רואים הקולות, אלא את הקולות, (היינו משום) שאלו הם האותיות שיצאו מהם, (ולא הקולות עצמם). ואת קול השופר, (זה הוא אות ו' שהוא הקו האמצעי), שהיה עולה על כל האותיות וחקק אותן כמו שאמרנו, כי סוד אות ו' נקראת קול השופר. ומשום זה, (שסובב על האותיות), כתוב רואים, (כי בהן נוהג ראיה). וכששמעו (שהוא סוד הארת החסדים), לא שמעו אלא קול דברים אחד, (שהוא ז"א, הקו האמצעי), שכתוב קול דברים אתם שומעים, דהיינו הקול ההוא שנקרא דברים, שהוא היה אומר הדבר בלבדו. (פירוש שז"א היה שולט, והמלכות שנקראת דברים היתה כלולה בו בלבד, ועל כן כתובה בו שמיעה, שהוא סוד הארת החסדים, אבל האותיות יצאו בעיקר משליטת המלכות, וז"א היה רק נכלל בה, ועל כן נוהג בהן ראיה, שהוא סוד הארת החכמה).
ואף על פי שכל ישראל ראו יקרו של הקב"ה, לא היו רואים אלא כמי שרואה מתוך מראה של זכוכית, והיו מסתכלים לדעת חכמה באותיות אלו שהיו יוצאות, והיו רואים אור, המאיר מתוך אור אחר, ועל כן כתוב, כי לא ראיתם כל תמונה, (עששית אין פירושו כאן פנס, כרגיל בשאר המקומות, אלא פירושו מראה, כמו ראינוה בעששית). (שם יתרו תצט, ועיין שם עוד)
עד כאן היה נסתם הפה (של הארץ), עד שבאו ישראל (לקבל התורה), והפה נפתח בראשו, שהוא בשמים, וזהו סיני, שנתנה בו התורה, ושם נתתקן הדיבור. (שם שיר השירים לט)
ואף על פי שאברהם תיקן מה שחטא אדם, וכן יצחק ויעקב וכל הצדיקים, עם כל זה, לא פסקה זוהמת הנחש (מן העולם), עד שעמדו ישראל על הר סיני, וחזרו האותיות להיות ביושר (דהיינו בסדר א"ב ג"ד וכו', אבל לא לגמרי), ומהם היו למפרע, (בסדר תשר"ק סדר) אחד מכאן, (וסדר) אחד מכאן, (כלומר שמסוד הימין היו האותיות בסדר ישר, ומסוד השמאל היו בסדר למפרע), וכשחטאו וחזרו בגוף אחר, (שלא היה נקי מזוהמא כגוף הקודם), וחזרו גם האותיות להיות באופן אחר... (שם רות שפז)
אמרו מלאכי השרת, למי רוצה הקב"ה לתת שתי תורות אלו, אמר לישראל, שהם גורלי וחלקי שכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. הרי הם שנים, ואני נותן להם כנגד זה שתי תורות, ועוד שעוללים ויונקים נעשו ערבון, ובשבילם יתעוררו להם ב' תורות אלו, שכתוב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז... (שם תא)
וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא... רבי אלעזר אומר מתן תורה שמע ובא, שבשעה שנתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם, שנאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד, באותה שעה נתקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע, אמרו לו, בלעם, שמא המעשה זה עושה לנו כשעשה לדור המבול, שנאמר ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם, אמר להם שוטים שבעולם, כבר נשבע הקב"ה לנח שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. אמרו לו שמא מבול של מים אינו מביא מבול של אש מביא, אמר להם אינו מביא לא מבול של אש ולא מבול של מים, אלא תורה נותן הקב"ה לעמו ולידידיו, שנאמר ה' עוז לעמו יתן, כיון ששמעו כולם מפיו הדבר הזה, ענו כולם ואמרו אחר כך, ה' יברך את עמו בשלום, ופנו והלכו איש למקומו. (יתרו פרשה א)
ויסעו מרפידים וגו', ומה תלמוד לומר באו מדבר סיני, הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני, מה ביאתם למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתם מרפידים בתשובה. דבר אחר מקיש ביאתם מדבר סיני לנסיעתם מרפידים, מה נסיעתם מרפידים מכעיסין למקום, לשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו, אף ביאתם מדבר סיני היו מכעיסין למקום, ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו. (יתרו בחודש פרשה א ב)
ויחנו במדבר, ניתנה תורה דימוס פרהסיא במקום הפקר, שאלו נתנה בארץ ישראל היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה דימוס פרהסיא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבא ויקבל. יכול נתנה בלילה, תלמוד לומר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, יכול נתנה בשתיקה, תלמוד לומר ויהי קולות וברקים. יכול לא היו שומעין את הקולות, תלמוד לומר וכל העם רואים את הקולות... ויחן שם ישראל, כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו לב אחד, לכך נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר, שאמר להם הרבה זמן אתה עושים שם... נגד ההר, לצד מזרחו של הר, כל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח. (שם)
...רבי עקיבא אומר זה יום מתן תורה, לפי שהיו ישראל נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, וחוזרין שנים עשר מיל, הרי עשרים וארבעה מילין, על כל דבור ודבור. (שם פרשה ב ד)
רבי אומר, וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל, או מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום, אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך. אמר המקום תן להם מה שבקשו, בעבור ישמע העם. דבר אחר אמרו רצוננו לראות את מלכנו, לא דומה שומע לרואה, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם. (שם שם ח)
ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום, זה יום רביעי, ומחר יום חמישי, והיו נכונים ליום השלישי, זה יום ששי, שנתנה בו תורה. ומה עשה משה, בחמישי השכים בבקר ובנה מזבח, שנאמר וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר, והעמיד שנים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל... רבי יוסי ברבי יהודה אומר, בו ביום נעשו כל המעשים, וכבסו שמלותם, ומנין שיטענו טבילה, הריני דן, ומה אם במקום שאין טעונין כיבוס בגדים טעונין טבילה, וכאן שהוא טעון כיבוס בגדים אינו דין שיהא טעון טבילה, אין כיבוס בגדים בתורה שאינו טעון טבילה. והיו נכונים ליום השלישי, זה יום ששי, שבו נתנה תורה, שנאמר כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, זה אחד מעשר ירידות שכתובות בתורה... דבר אחר לעיני כל העם, מלמד שראו באותה שעה מה שלא ראה יחזקאל וישעיה, שנאמר וביד הנביאים אדמה. דבר אחר לעיני כל העם, מלמד שאם היו חסרים עד אחד אינו כדאי לקבל... (שם פרשה ג י ויא)
ויהי קולות, קולי קולות, ומיני קולות משונים זה מזה, וברקים ברקי ברקים ומיני ברקים משונים זה מזה. וענן כבד על ההר זה ערפל, שנאמר ומשה נגש אל הערפל. וקול שופר חזק מאד, מנהג הדיוט כל זמן שהוא הולך קולו נמוך. אבל כאן כל זמן שהוא הולך קולו מגביר, ולמה כך, מתחלה לשכך את האוזן מה שהיא יכול לשמוע... ויתיצבו, נכפפו, מלמד שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחת ההר, שנאמר ותקרבון ותעמדו תחת ההר, עליהם מפורש בקבלה, יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה... (שם שם טז ויז)
והר סיני עשן כולו, יכול מקום הכבוד, תלמוד לומר כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, מגיד שהתורה אש ומאש ניתנה ובאש נמשלה, ומה דרכה של אש, שאם קרב אדם אצלה נכוה רחק ממנה צונן, אין לו לאדם להתחמם אלא כנגד אורה... ויהי קול השופר, הרי זה סימן יפה בכתובים כל מקום שנאמר שופר זה סימן יפה לישראל, שנאמר עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר...
משה ידבר והאלקים יעננו בקול, רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שאין הקב"ה מדבר עד שמשה אומר דבר, שכבר קבלו עליהם בניך, לכך נאמר משה ידבר. אמר לו רבי עקיבא בודאי כך הוא הדבר, ומה תלמוד לומר משה ידבר, אלא מלמד שנתן הקב"ה כח וגבורה במשה והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו היה משמיע את ישראל, לכך נאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול.
וירד ה' על הר סיני, שומע אני על כולו, תלמוד לומר על ראש ההר, יכול ממש שירד הכבוד והציעו על הר סיני, תלמוד לומר כי מן השמים, מלמד שהרכין הקב"ה שמים התחתונים ושמי השמים העליונים על ראש ההר, וירד הכבוד והציען על הר סיני, כאדם שהוא מציע את הכר על ראש המטה, וכאדם שהוא מדבר מעל הכר... רבי יוסי אומר השמים שמים לה', לא עלה אליהו למעלה ולא ירד הכבוד למטה, אלא מלמד שאמר המקום למשה הריני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר ויקרא ה' אל משה. (שם פרשה ד יח)
...ולפיכך נתבעו אומות העולם, כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר, אילו נתבענו כבר קבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא, ונגלה על בני עשו הרשע, ואומר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם לא תרצח, אמרו זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר על חרבך תחיה, נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו לו כלנו מניאוף, דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, והיאך נקבלה. נגלה על בני ישמעאל, אמר להם מקבלין אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב, אמרו לו בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב והוא יהיה פרא אדם, וכתיב כי גונב גונבתי, וכשבא אצל ישראל מימינו אש דת למו. פתחו כלם פיהם ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע...
מפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר לפי שנתנה בארצו לפיכך לא קבלנו. דבר אחר שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה, וזה אומר בארצי ניתנה, לפיכך ניתנה במדבר דימוס פרהסיא, במקום הפקר. בשלשה דברים ניתנה תורה, במדבר, ובאש ובמים, מה אלו חנם לכל באי העולם, אף אלו חנם לכל באי העולם. (שם פרשה ה ב)
וכל העם רואים את הקולות, רואין את הנראה ושומעין הנשמע, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, רואין ושומעין הנראה, ואין דבר שלא יצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר קול ה' חוצב להבות אש, וכל העם רואין קולי קולות ולפידי לפידים, וכמה קולות היו וכמה לפידים היו, אלא שהיו משמיעים את האדם לפי כחו, שנאמר קול ה' בכח... (שם פרשה ט טו)
ויעמדו מרחוק, חוץ משנים עשר מיל, מגיד שהיו ישראל נרתעים לאחוריהם שנים עשר מיל, וחוזרין לפניהם שנים עשר מיל, הרי עשרים וארבעה מיל על כל דבור ודבור, נמצאו מהלכים באותו היום מאתים וארבעים מיל, באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת, רדו וסייעו את אחיכם, שנאמר מלאכי צב-אות ידודון ידודון, ולא מלאכי השרת בלבד, אלא אף הקב"ה, שנאמר שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.
רבי יהודה אומר לפי שהיו משולהבין מחמה של מעלה, אמר הקב"ה לענני כבוד הזילו טל חיים על בני, שנאמר ארץ רעשה גם שמים נטפו מפני אלקים וגו'...
ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, מגיד שלא היה בהם כח לקבל יותר מעשרת הדברות, שנאמר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו, אלא קרב אתה ושמע, מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם המקום נביאים, שנאמר נביא אקים להם... (שם טו וטז)
ככל אשר שאלת, בזו זכו שעמדו להם נביאים, דכתיב לא אוסיף לשמע את קול ה' אלקי, ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו, כוונו לדעת, נביא אקים, הא למדת שבשכר יראה זכו שעמדו להם נביאים. (שופטים קעו)
יסובבנהו, לפני הר סיני, כענין שנאמר, והגבלת את העם סביב לאמר. יבוננהו, בעשרת הדברות, מלמד שהיה הדיבור יוצא מפי הקב"ה, והיו ישראל מסתכלים בו ויודעים כמה מדרשים יש בו, וכמה הלכות יש בו, וכמה קלים וחמורים יש בו, וכמה גזירות שוות יש בו... (האזינו שיד)
דבר אחר ויאמר ה' מסיני בא, כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות, ויאמר ה' מסיני בא, זה לשון עברי, וזרח משעיר למו, זה לשון רומי, הופיע מהר פארן, זה לשון ערבי, ואתה מרבבות קודש זה לשון ארמי. דבר אחר ויאמר ה' מסיני בא, כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא מרוח אחד נגלה, אלא מארבע רוחות נגלה, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא, ואיזו זו, זו רוח רביעית. כמה שנאמר א-לוה מתימן יבוא, דבר אחר ויאמר ה' מסיני בא, כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות, בתחילה הלך אצל בני עשו, ואמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תרצח, אמרו לפניו, רבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנאמר והידים ידי עשו, ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר על חרבך תחיה. הלך לו אצל בני עמון ומואב, ואמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו לפניו, רבונו של עולם עצמה של ערוה להם היא, שנאמר ותהרן שתי בנות לוט מאביהן. הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב, אמרו לפניו, רבונו של עולם, כל עצמו של אביהם ליסטים היה, שנאמר והוא יהיה פרא אדם, לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה מה ירצו ויקבלו את התורה, וכן הוא אומר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך...
כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל הרעיש את העולם כולו על יושביו, שנאמר קול ה' על המים א-ל הכבוד הרעים, כיון ששמעו אומות העולם את הקולות נתקבצו כולם אצל בלעם, אמרו לו, כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את עולמו, אמר להם והלא כבר נאמר ולא יהיה עוד המים למבול...
אבל יעקב לא נמצא בו פסולת, כענין שנאמר ויעקב איש תם יושב אהלים, אמר לו המקום לך אני נותן את התורה, לכך נאמר ה' מסיני בא.
הופיע מהר פארן, ארבע הופעות הם, ראשונה במצרים, שנאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, יושב הכרובים הופיעה. שניה בשעת מתן תורה, שנאמר הופיע מהר פארן... כשהיה הדיבור יוצא מפי הגבוה, היה יוצא דרך ימינו של קודש לשמאלם של ישראל, ועוקף את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של מקום, והקב"ה מקבלו לימינו וחקקו בלוח, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר קול ה' חוצב להבות אש... (ברכה שמג)
תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, ואלו הן, תורה, וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו... (ברכות ה א)
...ואם משמחו (את החתן) מה שכרו, אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו', ויהי קול השופר וגו', והאלקים יעננו בקול. איני, והא כתיב וכל העם רואים את הקולות, אותן קולות דקודם מתן תורה הוו. (שם ו ב)
במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא, לך ה' הגדולה זו קריעת ים סוף, והגבורה זו מכת בכורות, והתפארת זו מתן תורה... (שם נח א)
מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל, אמר רבא מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר מימינו אש דת למו. (שם סב א)
תנו רבנן, בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא בראש חודש אתו למדבר סיני, כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ראש חודש, אף כאן ראש חודש, ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום, כי פליגא בקביעא דירחא, רבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי, משום חולשא דאורחא, בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, בתלתא אמר להו מצות הגבלה, בארבעה עבוד פרישה. ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי, בארבעה אמר להן מצות הגבלה, בה' עבוד פרישה. מיתיבי, וקדשתם היום ומחר, קשיא לרבי יוסי, אמר לך רבי יוסי, יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא, ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו, הוסיף יום אחד מדעתו... מאי דריש, היום ומחר, היום כמחר, מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה, שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו, דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא... (שבת פו ב, וראה שם עוד)
תא שמע, רבי יוסי אומר, בשני עלה משה וירד, בשלישי עלה וירד, בד' ירד ושוב לא עלה, ומאחר שלא עלה מהיכן ירד, אלא ברביעי עלה וירד, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן, בששי לא היה לו פנאי, מאי לאו משום תורה, לא, משום טורח שבת. דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי, על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי, כמאן, כרבנן.
ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם... אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה, אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה, ולמה יראה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו... (שם פח א, וראה עוד דור המדבר-נעשה ונשמע)
אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. תני דבי רבי ישמעאל, וכפטיש יפוצץ סלע, מה פשיט זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות... ואמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, דיבור שני להיכן הלך, הוציא הקב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרי שושנים, אלא ששונים. ואמר רבי יהושע בן לוי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו, ומאחר שמדבור ראשון יצתה נשמתן דבור שני היאך קיבלו, הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננת. ואמר רבי יהושע בן לוי, כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון, אל תיקרי ידודון, אלא ידדון.
ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל התורה בא, אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזר להן תשובה... (שפ פח ב, וראה עוד משה-תורה)
...מכאן שניתנה התורה במנוד ראש. (שם קד א)
...וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת, דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח, דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו. (שם קכט ב)
מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין, שלא עמדו על הר סיני, שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, גרים מאי, אמר ליה אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלקינו, ואת אשר איננו פה וגו'. (שם קמה ב)
אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהווה קא מסדר אגדתא קמיה, מי שמיע לך חדשים גם ישנים מהו, אמר ליה אלו מצות קלות ואלו מצות חמורות, אמר ליה וכי תורה פעמים פעמים ניתנה... (עירובין כא ב)
אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא... מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא, אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא. (פסחים סח ב)
...וכי מאחר דאיכא הלל הגדול, אנן מאי טעמא אמרינן האי, משום שיש בו ה' דברים הללו, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים וחבלו של משיח... מתן תורה דכתיב ההרים רקדו כאלים. (שם קיח א)
תניא כוותיה דריש לקיש, משה עלה בענן, ונתכסה בענן, ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, שנאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני, זה היה מעשה אחר עשרת הדברות. תניא כוותיה דריש לקיש, משה עלה בענן, ונתכסה בענן, ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, שנאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני, זה היה מעשה אחר עשרת הדברות, שהיו תחילה לארבעים יום, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר וישכון כבוד ה' מראש חודש, ויכסהו הענן להר, ויקרא אל משה וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה. רבי נתן אומר לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת, רבי מתיא בן חרש אומר, לא בא הכתוב אלא לאיים עליו, כדי שתהא תורה ניתנת באימה ברתת ובזיע, שנאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה... במאי קא מיפלגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, בפלוגתא דהני תנאי, דתניא בששה בחודש ניתנה תורה לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו, מאן דאמר בששה, בששה ניתנה ובשבעה עלה, מאן דאמר בשבעה, בשבעה ניתנה ובשבעה עלה, דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי. רבי יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא, דאמר בששה בחודש ניתנה תורה, הלכך זה היה מעשה אחר עשרת הדברות, וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים למשה, ויקרא אל משה ביום השביעי לקבולי שאר תורה, דאי סלקא דעתך וישכון כבוד ה' מראש חודש, ויכסהו הענן להר, ויקרא אל משה ביום השביעי לקבולה עשרת הדברות, הא קיבלא להו מששה, והא אסתלק ענן מששה. ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי, דאמר בשבעה בחודש ניתנה תורה לישראל...
אמר מר ויקרא אל משה, משה וכל ישראל עומדין, מסייע ליה לרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר ויקרא אל משה, משה וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק לו כבוד למשה... רבי זריקא רמי קראי קמיה דרבי אלעזר, ואמרי לה אמר רבי זריקא רבי אלעזר רמי, כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכתיב ויבא משה בתוך הענן, מלמד שתפסו הקב"ה למשה והביאו בענן. דבי רבי ישמעאל תנא, נאמר כאן בתוך ונאמר להלן בתוך, ויבואו בני ישראל בתוך הים, מה להלן שביל, דכתיב והמים להם חומה, אף כאן שביל. (יומא ד א)
אמר אביי כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליה, בידוע שיש לו שם לווי, והני לא נשתנה שמייהו קודם מתן תורה כלל. (סוכה יג א)
כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתין ארבעין זמנין כנגד מ' יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן. (תענית ח א)
רבי חייא בר לולייני שמעינהו להנך ענני דקאמרי ניתו וניתבי מיא בעמון ומואב, אמר לפניו, רבונו של עולם כשנתת תורה לעמך ישראל חזרת על כל אומות העולם ולא קיבלוה, ועכשיו אתה נותן להם מטר, שדו הכא. שדיוה אדוכתייהו. (שם כה א)
...רבי ישמעאל דתניא, רבי ישמעאל אומר, כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, ורבי עקיבא אמר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב... (חגיגה ו א)
רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא... (כתובות יז א)
אמר רבי יוסי ברבי חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתב לך, פסל לך, מה פסולתן שלך, אף כתבן שלך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל... (נדרים לח א, וראה שם עוד)
אמר רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי המקום הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני... (סוטה ה א)
ויתיצב ארבעים יום, אמר רבי יוחנן כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה. (שם מב ב)
...אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה, שנאמר אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. רבי שמעון בן לקיש אומר, תורה חתומה ניתנה, שנאמר לקוח את ספר התורה הזה... (גיטין ס א)
אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. (קדושין ל א)
דרש עולא אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות... (שם לא א)
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי... תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה, במשה הוא אומר ומשה עלה אל האלקים, בעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה מבבל, מה עליה האמור כאן תורה, אף עליה האמור להלן תורה... (סנהדרין כא ב)
אמר רב המנונא מאי קרא, תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הווי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. (מכות כג ב)
...והכתיב ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב א-לוה מתימן יבא וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה... (ע"ז ב ב)
דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב, ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו. (שם ג א)
מיתיבי, מי יתן והיה לבבם זה להם, לבטל מהם מלאך המות אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר למען ייטב להם ולבניהם לעולם, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא רבי יוסי אומר, לא קיבלו ישראל את התורה, אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם... (שם ה א)
...שני אלפים תורה מאימת, אי נימא ממתן תורה עד השתא, ליכא כולי האי, דכי מעיינת בהו תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי, אלא מואת הנפש אשר עשו בחרן... (שם ט א)
דאיתמר בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי, חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר יתרו אחר מתן תורה היה. למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה היה, קסבר שלמים הקריבו בני נח. כתנאי, וישמע יתרו כהן מדין, מה שמועה שמע ובא ונתגייר, רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו, ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, רבי אלעזר המודעי אמר מתן תורה שמע ובא, שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר ובהיכלו קולו אומר כבוד, נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו מה קול המון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם, ה' למבול ישב, אמר להם וישב ה' מלך לעולם, כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, אמרו לו מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא, שנאמר כי הנה באש ה' נשפט, אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר, ומה קול ההמון הזה ששמענו, אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ובקש ליתנה לבניו, שנאמר ה' עוז לעמו יתן, מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום. (זבחים קטז א)
...יבא טוב זה משה, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, ויקבל טוב זו תורה, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם... יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, יבא זה זה משה, דכתיב כי זה משה האיש, ויקבל זאת זו התורה, דכתיב וזאת התורה אשר שם משה... (מנחות נג ב)
...זכור ושמור שניהם בדבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע... (נדרים ט א)
ירידה הששית שירד להר סיני, שנאמר, (שמות י"ט) וירד ה' על הר סיני, בששה בסיון נגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני, וממקומו נתלש הר סיני ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בשמים, וערפל מכסה את ההר, הקב"ה יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל, שנאמר (תהלים י"ח) ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו. רבי טרפון אומר זרח הקב"ה מהר שעיר, שנאמר (דברים ל"ג) ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, ומשם חזר ונגלה על ישמעאל, שנאמר (שם) הופיע מהר פארן, ומשם שלח לשאר האומות, ואמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו אין אנו יכולין להניח דת אבותינו, אין אנו חפצים בתורה, אלא תורתך לעמך, שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ומשם חזר ונגלה על בני ישראל, שנאמר (דברים ל"ג) ואתה מרבבות קדש, שנאמר (במדבר י') ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ועמו אלפי שנאן ורכב רבותים מלאכי קדש, וימינו אוחזת את התורה, שנאמר (דברים ל"ג) מימינו אש דת למו, מכאן אתה למד שדברי תורה כגחלי אש, ונתן להם בלשון חבה, שנאמר (שיר ב') שמאלו תחת לראשי, בלשון שבועה, שנאמר (ישעיה ס"ב) נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, ואין ימינו אלא שבועה, שנאמר (שם) נשבע ה' בימינו...
רבי אליעזר אומר, מיום שיצאו ישראל ממצרים היו נוסעים וחונים בחלקלקות, שנאמר (שמות י"ט) ויסעו ויחנו, עד שבאו כולם להר סיני וחנו כנגד ההר, שנאמר (שם) ויחן שם ישראל נגד ההר, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו כלם פה אחד עד שלא נשמע את התורה אנו שומרים ועושים כל המצוות הכתובים בתורה, שנאמר (שמות כ"ד) ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה ונשמע...
רבי פנחס אומר, ערב שבת עמדו ישראל בהר סיני, והנשים לבד, אמר לו הקב"ה לך אמור לבנות ישראל אם רוצות לקבל את התורה, שדרכם של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים, שנאמר (שמות י"ט), כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל, אלו האנשים, וענו כולם פה אחד כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע...
רבי חכינאי אומר, בחדש השלישי היום כפול כלילה, וישנו ישראל עד שתי שעות ביום, ששעת יום בעצרת ארוכה והלילה קצרה, ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותם משנתם, אמר להם עמדו משנתכם, כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה, וממתין לה כדי ליתן להם את התורה. בא השושבין והוציא את הכלה, כאדם שעושה שושבינות לחברו, שנאמר (שמות י"ט) ויוצא משה את העם לקראת האלקים וגו', והחתן יוצא לקראת הכלה, ליתן להם את התורה, שנאמר (תהלים ס"ח) אלקים בצאתך לפני עמך...
אמר הקב"ה ירד משה אל המחנה, אחר כך אני משמיע תורתי לישראל, שלא יהא אומר משה היה מדבר עמנו מתוך הענן. אמר לו (שמות י"ט) לך העד בעם. משה היה רוצה להיות שם, אמר לו כבר העידותי בעם, אמר לו קרא אל אהרן. ירד אל המחנה לקראת אהרן, והקב"ה השמיע את תורתו לישראל, שנאמר (שם) ויאמר אליו ה' לך רד, ירד משה אל העם ויאמר אליהם, מה כתיב בתריה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' וגו'. יצא קול ראשון, והשמים והארץ רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, שנאמר (דברים כ"ט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות שם עמדו עמהם בהר סיני, שנאמר (שם) ואת אשר איננו פה עמנו היום. וישראל שהם חיים נפלו על פניהם ומתו, ויצא קול שני וחיו ועמדו על רגליהם, ואמרו למשה, משה רבינו, אין אנו יכולין לשמע קולו של הקב"ה ומתנו, כשם שנאמר נפשי יצאה בדברו, וכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה. ושמע הקב"ה קולן של ישראל וערב לו, ושלח למיכאל ולגבריאל, ואחזו בידיו של משה שלא ברצונו, והגישוהו אל הערפל, שנאמר (שמות כ') ומשה נגש אל הערפל, נוגש אין כתיב כאן אלא נגש, ושאר כל הדברים דבר עם משה, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה) כצינת שלג ביום קציר ציר נאמן לשלחיו.
ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך (דברים ה'), ולמה השמיע הקב"ה את קולו מתוך האש והחושך ולא מתוך האור, למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אסטרלגוס, והיה משיא בנו אשה, ותלה בחופת בנו פרכיות שחורות ולא פרכיות לבנות, ואמרו לו בני פלטין אדונינו המלך, אין אדם תולה בחופת בנו אלא פרכיות לבנות, אמר להם יודע אני שאין בני ממתין את אשתו אלא ארבעים יום, שלא יאמרו למחר אסטרלוגוס לא היה יודע מה עתיד לאירע לבנו. כך המלך זה הקב"ה, והבן שלו אלו ישראל, והכלה זו התורה, והיה הקב"ה יודע שאין ישראל ממתינין בדברים אלא ארבעים יום, לפיכך השמיע להם הקב"ה את קולו מתוך האש והחושך.
רבי יהודה אומר, מדבר אדם עם חבירו הוא נראה וקולו לא נראה, וישראל שמעו קולו של הקב"ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה, וברקים ורעמים, שנאמר (שמות כ') וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, כל מצות שבתורה תרי"ג מצות, ושתים שדבר הקב"ה, לפיכך נקראת תורה, ומנין תורה תרי"א, ושתים דבר ה', שנאמר (תהלים ס"ב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, הרי תרי"ג, רבי פנחס אומר, כל אותו הדור ששמעו קולו של הקב"ה בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת, ובמותם לא שלטה בהם רמה ותולעה, אשריהם בעולם הזה ואשריהם לעולם הבא, ועליהם הכתוב אומר, (תהלים קמ"ד) אשרי העם שככה לו. (פרק מא)
רבי אלעזר בן עזריה אומר, ערב שבת בששה לחדש בשש שעות ביום קבלו ישראל את הדברות, ובתשע שעות ביום חזרו ישראל לאהליהם, והיה המן מוכן להם לשני ימים, לפיכך שבתו באותו שבת שמחים בשמחת החג, שבו שמעו קולו של הקב"ה, שנאמר (דברים ה') כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים, אמר הקב"ה למשה בלשון נקי, לך אמור לישראל לכו איש לאהלו, שנאמר (שם) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, יכול אף אתה תשוב, אלא מלמד שמיום שנתנה תורה לישראל לא קרב משה אצל אשתו, שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. (פרק מו)
רבי אלעזר בן ערך אומר, כשירד הקב"ה ליתן תורתו לישראל, ירדו עמו ס' רבוא של מלאכי השרת, כנגד ס' רבוא של גבורי ישראל, ובידם זיינות ועטרות, ועטרו את ישראל בכתר שם המפורש. כל אותן הימים עד שלא עשו אותו המעשה היו טובים לפני הקב"ה ממלאכי השרת, ולא משל בהם מלאך המות, ולא היו יוצאים לנקביהם כבני אדם, כיון שעשו אותו המעשה כעס עליהן הקב"ה ואמר להם, סבור הייתי שתהיו לפני כמלאכי השרת, שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, ועכשיו אכן כאדם תמותון... (פרק מז)
נסעו מרפידים לבא להם למדבר סיני, ומצאו עליו ענני כבוד, כל חמשה הימים היה משה עולה לראש ההר ויורד ומגיד לעם את דברי המקום, ומשיב דבריהם לפני המקום בשלישי, בששה לחודש נתנו להם עשרת הדברות, ויום השבת היה. (פרק ה)
על ידי משה ניתנה תורה בסיני, שנאמר (דברים ה') ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי, ולהלן הוא אומר, (ויקרא כ"ו) אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה, תורה שנתן הקב"ה לישראל לא נתנה אלא על ידי משה, שנאמר ביני ובין בני ישראל. זכה משה להיות שליח בין בני ישראל למקום... (פרק א ב)
רבי יוחנן פתר לה בסיני, וירא והנה באר בשדה, זה סיני, והנה שם שלשה וגו', כהנים לוים וישראלים, כי מן הבאר ההיא וגו', שמשם שמעו עשרת הדברות, והאבן גדולה זו שכינה. ונאספו שמה כל העדרים, רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמואל, שאילו היו ישראל חסרים עוד אחד לא היו מקבלין את התורה. וגללו את האבן, שמשם היו שומעים את הקול, ושמעו עשרת הדברות והשיבו את האבן, (שמות כ') אתם ראיתם כי מן השמים דברתי וגו'. (בראשית ע ח)
למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים ס"ח), רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, רבי יוסי הגלילי פתר קרא בהרים, בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי תורה ניתנת, תבור בא מבית אלים... אמר הקב"ה למה תרצדון הרים וגו', כולכם הרים, אלא כולכם גבנונים, הדא מה דכתיב (ויקרא כ"א) או גבן או דק, כולכם נעשה ע"ז על ראשכם, אבל סיני שלא נעשה עבודה עליו, (תהלים ס"ח) ההר חמד אלקים לשבתו, (שמות י"ט) וירד ה' על הר סיני. (שם צט א)
ויאמר ה' אל אהרן וגו', הדא הוא דכתיב (איוב ל"ו) ירעם א-ל בקולו נפלאות, מהו ירעם, כשנתן הקב"ה את התורה בסיני, הראה בקולו לישראל פלאי פלאים, כיצד, היה הקב"ה מדבר, והקול יוצא ומחזיר בכל העולם, ישראל שומעין את הקול בא אליהם מן הדרום, והיו רצים לדרום לקבל את הקול, ומדרום נהפך להם לצפון, והיו רצים לצפון, ומצפון נהפך למזרח והיו רצים למזרח, וממזרח נהפך להם למערב, והיו רצים למערב, ומן המערב נהפך להן מן השמים והיו תולין עיניהן, והיה נהפך בארץ והיו מביטין לארץ, שנאמר (דברים ד') מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. והיו ישראל אומרים זה לזה, איוב כ"ח) והחכמה מאין תמצא, והיו ישראל אומרים מהיכן הקב"ה בא, מן המזרח או מן הדרום, שנאמר (דברים ל"ג) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב א-לוה מתימן יבא, ואומר וכל העם רואים את הקולות.
אמר רבי יוחנן היה הקול יוצא ונחלק לע' קולות, לע' לשון, כדי שישמעו כל האומות, וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה ונפשותיהן יוצאות, אבל ישראל היו שומעין ולא היו ניזוקין, כיצד היה הקול יוצא, אמר רבי תנחומא דו פרצופין היה יוצא, והורג לעכו"ם שלא קבלוה, ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה, הוא שמשה אמר להם בסוף מ' שנה (דברים ה') כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש וגו', אתה היית שומע קולו וחיית, אבל עכו"ם שומעים ומתים, בא וראה היאך הקול יוצא אצל כל ישראל, וכל אחד ואחד לפי כחו, הזקנים לפי כחן, הבחורים לפי כחן, והקטנים לפי כחן, והיונקים לפי כחן, והנשים לפי כחן, ואף משה לפי כחו, שנאמר (שמות י"ט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, בקול שהיה יכול לסובלו. וכן הוא אומר (תהלים כ"ט) קול ה' בכח, בכחו לא נאמר, אלא בכח, בכחו של כל אחד ואחד, ואף נשים מעוברות לפי כחן, הוי אומר כל אחד ואחד לפי כחו, אמר רבי יוסי ברבי חנינא אם תמה אתה על הדבר הזה, למוד מן המן... (שמות ה ט)
...כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כשבקש ליתן התורה בטל גזרה ראשונה, ואמר התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר (שמות י"ט) וירד ה' על הר סיני, וכתיב (שם כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה', הרי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. שם יב ד)
ואני אשיר עוזך וארנן לבקר חסדך... דבר אחר אותו הבקר של מתן תורה, שנאמר (שם י"ט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר... (שם כג ז)
ומשה עלה אל האלקים, הדא הוא דכתיב (תהלים ס"ח) עלית למרום שבית שבי, מהו עלית, נתעלית נתגששת עם המלאכים של מעלה. דבר אחר עלית למרום, שלא שלטה בריה מלמעלן כשם ששלט משה... (שם כח א, וראה עוד משה-תורה)
כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, אמר לו אמור להן ראשי דברים שהן יכולות לשמע, ותגד לבני ישראל אלו האנשים, אמר לו אמור להם דקדוקי דברים שהן יכולין לשמע. דבר אחר למה לנשים תחלה, שהן מזדרזות במצוות. דבר אחר כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה. אמר רבי תחליפא דקיסרין, אמר הקב"ה, כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון, ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם, עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה, הן מבטלות את התורה, לכך נאמר כה תאמר לבית יעקב. ורבי יוחנן אמר כה תאמר לבית יעקב, אלו סנהדרין, שנאמר (ישעיה ב') בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. (שם שם ב)
וידבר אלקים וגו', כטכסיס של מלכים נהג הקב"ה עם ישראל, שנאמר (שיר ד') אתי מלבנון כלה. למה כך, בזכות שאמרו נעשה ונשמע, וישב משה את דברי העם אל ה', אותה שעה בקש הקב"ה ליתן להם את התורה ולדבר עמהם, והיה משה עומד, אמר הקב"ה מה אעשה מפני משה... אמר הקב"ה אני גולה להם את הרקיע ואומר אנכי ה' אלקיך, הם אומרים מי אמר, הקב"ה או משה, אלא ירד משה ואחר כך אני אומר אנכי ה' אלקיך. כך אמר הקב"ה למשה לך אל העם וקדשתם וגו', אמר לו כבר הקדשתים, שנאמר כי אתה העדותה בנו לאמר וגו', אמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך, עד שמשה יורד נגלה הקב"ה, שנאמר וירד משה אל העם, מיד וידבר אלקים... (שם שם ג)
דבר אחר וידבר אלקים וגו', אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל, (דברים כ"ט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום... אלו הנשמות העתידות להבראות, שאין בהם ממש, שלא נאמרה בהם עמידה, אף על פי שלא היו באותה שעה, כל אחד ואחד קבל את שלו... ולא כל הנביאים בלבד, קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני, וכן הוא אומר (דברים ה') את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף, ורבי יוחנן אמר קול אחד נחלק לז' קולות, והם נחלקים לע' לשון... (שם שם ד)
דבר אחר אנכי ה' אלקיך, הדא הוא דכתיב (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם, אמר רבי אבדימי דמן חיפה כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני, שנאמר (תהלים ס"ח) רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, הנאין והמשובחין, יכול אף על פי שהיו רבים דחוקים היו, תלמוד לומר שנאן, שאנן והשקט, אד-ני בם, אין כתיב ביו"ד ה"א אלא באל"ף דל"ת, אדונו של כל העולם בהם... אמר הקב"ה לישראל, לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורין שמא אלקות הרבה בשמים, דעו שאני הוא ה' אחד, שנאמר אנכי ה' אלקיך... (שם כט ב)
...כך כביכול ירד הקב"ה בסיני ליתן הדברות, שלא יהיה העולם מתמוטט, שנאמר (תהלים ס"ח) ארץ רעשה אף שמים נטפו, וכן הרים נזלו מפני ה', וישראל מרתיתין, שנאמר ויחרד כל העם, וההר מרתת, שנאמר ויחרד כל ההר מאד, כל אלו למה, אלא מפני שדבר דברות של חיים... (שם שם ז)
דבר אחר אריה שאג, הדא הוא דכתיב (הושע י"א) אחר ה' ילכו כאריה ישאג, אמר רבי סימון, משל למלך שנכנס בפלטין שלו, שמעה מטרונה שלו ונתנה מקום והיתה מרתתת, אם המטרונה מתייראת מה יעשו השפחות והעבדים. כך כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, שמעו קולו ומתו, שנאמר (שיר ה') נפשי יצאה בדברו, אם ישראל כך, עכו"ם על אחת כמה וכמה... (שם שם ח)
...דבר אחר אריה שאג, אמר הקב"ה לישראל, מקבלים אתם עשרת הדברות, אמרו לו הן, שנאמר (תהלים צ"ב) עלי עשור ועלי נבל, עלי לקבל י' הדברות, ומהו ה' אלקים דבר מי לא ינבא, אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול אנכי ה' אלקיך, וכן הוא אומר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, קול גדול ולא יסף, אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו ולא יסף, אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול, והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול... על אחת כמה וכמה, כשדבר הקב"ה על סיני השתיק כל העולם, כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, ואמר אנכי ה' אלקיך... (שם שם ט)
דבר אחר הנה אנכי שולח מלאך לפניך, הדא הוא דכתיב (ירמיה ג') ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים, מהו אשיתך, אמר הקב"ה משעה שעמדתם בסיני וקבלתם את התורה כתבתי שאני אוהב אתכם, שנאמר (דברים ז') כי מאהבת ה' אתכם... (שם לב ב)
דבר אחר ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב (משלי ג') כי לקח טוב נתתי לכם, אמר רבי ברכיה הכהן ברבי, בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ מתוך ביתו הוא עצב עליו, והקב"ה נתן תורה לישראל ושמח, הוי כי לקח טוב וגו'. (שם לג ז)
...אמר רב אחא מן האלקים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו, עד שלא אמרה לישראל, שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ואחר כך ויאמר לאדם, וכן וידבר אלקים את כל הדברים האלה, ואחר כך לאמר לישראל. (שם מ א)
דבר אחר כי ה' יתן חכמה, אתה מוצא בשעה שעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה, היו מבקשים לשמע הדברות מפי הקב"ה, אמר רבי פנחס הכהן בן חמא שני דברים שאלו ישראל מן הקב"ה, לראות דמותו ולשמוע מפיו הדברות, כמו שכתוב (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו. אמר רבי פנחס הכהן בן חמא שומעין לשוטה מה שהוא מבקש, אלא שהיה צפוי וגלוי לפני הקב"ה שעתידין ישראל אחר מ' יום לעשות העגל, אמר הקב"ה אם איני שומע להם עתידין הם לומר לא תבענו ביד משה אלא שיראנו הקב"ה דמותו וידבר עמנו, אמר הקב"ה שלא יהא להם פתחון פה לומר שמפני שלא שמענו מפיו ולא ראינו דמותו לפיכך עשינו לנו אלהים. (שם מא ג)
כתב לך את הדברים האלה, הדא הוא דכתיב (הושע ח') אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר (שמות כ') וידבר אלקים את כל הדברים האלה, אפילו מה שהתלמיד שואל לרב... (שם מז א)
רבי שמעון בן יוחאי פתח, עמד וימודד ארץ (חבקוק ג'), מדד הקב"ה כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא דור המדבר, מדד הקב"ה כל ההרים, ולא מצא הר שתנתן בו את התורה אלא סיני, מדד הקב"ה את כל העירות ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש אלא ירושלים... (ויקרא יג ב)
וידבר ה' אל משה במדבר סיני, למה במדבר סיני, מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה, באש, ובמים ובמדבר, באש מנין, (שמות י"ט) והר סיני עשן כולו וגו', ובמים מנין, שנאמר (שופטים ה') גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, ובמדבר מנין, וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ולמה נתנה בג' דברים הללו, אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם, שנאמר (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים... (במדבר א ו)
כיצד, בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רובן בעלי מומין, למה, מפני שהיו יגיעים בטיט ובלבנים... כיון שבאו למדבר סיני, אמר האלקים כך היא כבודה של תורה, מה עשה האלקים, אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן, ותדע לך שכן אמר רבי יהודה אמר רבי סימון, מנין שלא היה בהן חגרין, שנאמר (שמות י"ט) ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו, מנין שלא היה בהן גדמין, שנאמר (שם כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה... (שם ז א)
...וכן הוא אומר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, מלמד שכל עשרת הדברות אמר בדבור אחד, ואומר (תהלים ס"ב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, כי עוז לאלקים... (שם יא יט)
אפריון עשה לו וגו', למה כן, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, למה הדבר דומה, למלך שקדש את בתו ועשה לה קדושין גדולים ושלטה בה עין רע, כשבא המלך להשיא את בתו, מה עשה, נתן לה קמיע, אמר לה יהא הקמיע הזה עליך שלא ישלוט בך עין רעה עוד. כך עשה הקב"ה כשבא ליתן תורה לישראל עשה פומבין גדול, כמו שנאמר (שמות כ') וכל העם רואין את הקולות, ולא היו אלא קדושין, כמו שכתוב (שם י"ט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר, ושלטה בהם עין רעה ונשתברו הלוחות, לא עשה כן, אלא כיון שבאו ועשו את המשכן, נתן להם הקב"ה את הברכות תחלה, כדי שלא תשלוט בהם עין רעה... (שם יב ד)
אמר רבי שמעון בן יוחאי, מנין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד לא היתה השכינה נגלית עליהן, דכתיב (שמות י"ט) כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. מעשה ברבי שהיה דורש בבית המדרש הגדול, וכשהיה מבקש ליכנס לדרוש, היה אומר ראו אם נתכנסו כל הקהל, ומהיכן אתה למד ממתן תורה, מנין, (דברים ד') באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. דבר אחר רבנן אמרי את מוצא כשנתן הקב"ה למשה את התורה, בקריאה נתנה לו, מנין, שנאמר (שמות י"ט) ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה... (דברים ז ט)
אמר רב יצחק ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתנתן להם תורה מיד, אלא אמר הקב"ה עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולין לקבל תורה מיד, משל למה הדבר דומה, למלך שעמד בנו מחליו, ואמרו לו ילך בנך לאיסכולי שלו, אמר עדיין לא בא זיוו של בני, ואתה אומר ילך בנך לאיסכולי שלו, אלא יתעדן בני ב' וג' ירחים במאכל ובמשתה ויבריא, ואחר כך ילך לאיסכולי שלו. כך אמר הקב"ה עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואני נותן להם את התורה, אלא יתעדנו בני ב' וג' חדשים במן ובאר ושלו ואחר כך אני נותן להם את התורה, אימתי, בחודש השלישי. (קהלת ג יד)
דבר אחר ישקני מנשיקות פיהו, אמר רבי יוחנן מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקב"ה על כל דבור ודבור ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל, ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבור הזה, כך וכך דינין יש בו, כך וכך עונשין יש בו, כך וכך גזרות יש בו, וכך מצות וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך מתן שכר יש בו, והיה אומר לו ישראל הן, חוזר ואומר לו מקבל אתה אלקותו של הקב"ה, והוא אומר לו הן והן. מיד היה נושקו על פיו, הדא הוא דכתיב אתה הראית לדעת (דברים ד'), על ידי שליח. ורבנין אמרין הדבור עצמו היה מחזיר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבליני את עליך, כך וכך מצות יש בי... מיד הדיבור היה נושקו על פיו, לאדקולאין כך הדימה (הכל ביחד, או לשון שמחה), ולמדו התורה, הדא הוא דכתיב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, דברים שראו עיניך איך היה הדבור מדבר עמך... (שיר השירים א יב)
וכיצד היה הדבור יוצא מפי הקב"ה, רבי שמעון בן יוחאי ורבנין, רבי שמעון בן יוחאי אומר מלמד שהיה הדיבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל, וחוזר ועוקף את מחנה ישראל שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לשמאלו של הקב"ה, והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, לקיים מה שנאמר, (תהלים כ"ט) קול ה' חוצב להבות אש. ורבנין אמרין, וכי יש שמאל למעלה, והלא כתיב (שמות ט"ו) ימינך ה' נאדרי בכח וגו', אלא הדיבור היה יוצא מפי הקב"ה מימינו לימינן של ישראל, וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י"ח מיל על י"ח מיל, וחוזר ומקטף מימינן של ישראל לימינו של הקב"ה, והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר קול ה' חוצב להבות אש... אמר רבי ברכיה שנה לי רבי חלבו, הדיבור עצמו היה נחקק מאליו, וכשהוא נחקק הולך קולו מסוף העולם ועד סופו... (שם)
רבי יוחנן פתר קרייא בישראל בשעה שעלו להר סיני, למלך שמבקש ליקח לו אשה בת טובים ובת גנוסיא, שלח אצלה שליח, דבר לה, אמרה איני כדאית לשפחתו, אלא רצוני לשמע מפיו, כיון שחזר אותו השליח אל המלך היו פניו שוחקות ושיחותיו אינן נשמעות למלך, המלך שהיה פקח אמר, זה פניו שוחקות דומה שקבלה עליה ושיחותיה אינן נשמעות לי, דומה שאמר רצוני לשמוע מפיו, כך ישראל היא בת טובים, השליח זה משה... (שם שם יד)
משכני אחריך נרוצה, אמר רבי מאיר, בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה אלעיקי (שבועה) אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו, רבונו של עולם, אבותינו ערבים לנו, אמר להם אבותיכם צריכין ערבים... אברהם יש לי עליו, שאמר (בראשית ט"ו) במה אדע... אמרו לפניו רבונו של עולם, נביאינו ערבין לנו, אמר להם יש לי עליהם, שנאמר והרועים פשעו בי, וכתיב (יחזקאל י"ג) כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו, אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב, (תהלים ח') מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה... (שם שם כד)
רבי אלעזר אומר, עד שהמלך במסבו, עד שהמלך מלכי המלכים הקב"ה במסיבו ברקיע, כבר הר סיני מתמר באור, שנאמר (דברים ד') וההר בוער באש, רבי עקיבא אומר עד שהמלך מלכי המלכים הקב"ה במסיבו ברקיע, כבר (שמות כ"ד) וישכן כבוד ה' על הר סיני... (שם שם נה)
רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר עד שהמלך במסבו, עד שהמלך מלכי המלכים הקב"ה במסיבו ברקיע, כבר הקדים שנאמר (שמות י"ט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. למלך שגזר ליום פלוני אני נכנס למדינה, וישנו להם בני המדינה כל הלילה, וכשבא המלך ומצאם ישנים העמיד עליהם בקלאנין בוקינס ושופר, והיה השר של אותה מדינה מעוררן ומוציאן לאפנתי של מלך, והיה המלך מהלך לפניהם עד שהגיע לפלטין שלו... כך הקב"ה הקדימם, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, וכתיב כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם... אמר רבי יצחק זה הוא שמקנתרן על ידי ישעיהו שנאמר (ישעיה נ') מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. (שם שם נו)
חכו ממתקים, רבי עזריה ורבי אחא בשם רבי יוחנן אמרי, בשעה ששמעו ישראל בסיני אנכי פרחה נשמתן, הדא הוא דכתיב (דברים ה') אם יוספים אנחנו לשמע, הדא הוא דכתיב נפשי יצאה בדברו, חזר הדבור לפני הקב"ה, ואמר, רבונו של עולם אתה חי וקיים ותורתך חיה וקיימת, ושלחתני אצל מתים, כולם מתים, באותה שעה חזר הקב"ה והמתיק להם את הדבור, הדא הוא דכתיב (תהלים כ"ט) קול ה' בכח קול ה' בהדר, אמר רבי חמא בר רבי חנינא קול ה' בכח לבחורים, קול ה' בהדר לתשישין, תני רבי שמעון בן יוחאי, תורה שנתן הקב"ה לישראל החזירה להם נפשותיהן, הדא הוא דכתיב (שם י"ט) תורת ה' תמימה משיבת נפש. (שם ו ג)
...כיון שמתו התחילו המלאכים מגפפין ומנשקין אותם, ואומרין להם מה לכם אל תיראו, (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלקיכם, והקב"ה ממתיק בחכו הדבור, ואומר להם לא בני אתם, אנכי ה' אלקיכם עמי אתם, חביבין אתם לפני, והתחיל מפתה אותן עד שחזרה נשמתן והתחילו מבקשין מלפניו, הוי חכו ממתקים... (שם ד)
...ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר, ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער, והיא מעט, אלא אמר להם על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו... (נח ג)
וישלח יעקב מלאכים, זה שאמר הכתוב, וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד וגו' (יואל ב'), הכתוב מדבר במתן תורה, כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל ירדו עמו רכב רבותים, שנאמר (תהלים פ"ח) רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, רבי אבדימי אמר כ"ב אלף מרכבות מלאכים ירדו עמו לסיני, ומה נתן תחלה קולו, שנאמר ויהי קולות וברקים וגו' (שמות י"ט), משנתן את הקולות נתן את התורה, הוי וה' נתן קולו לפני חילו. (וישלח ב)
...ולמה ניתנה תורה לדור המדבר, שהיו ישרים, שכיון שיצאו ממצרים אחר שלשה חדשים נתן להם את התורה, שנאמר בחדש השלישי, הוי יצפון לישרים תושיה (משלי ב'). (יתרו ט)
...וכן הוא אומר משא דבר ה' ביד מלאכי (מלאכי א'), על מלאכי לא נאמר, אלא ביד מלאכי, ללמדך שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני... ולא הנביאים בלבד, אלא אף כל החכמים שהיו ושעתידין להיות, שנאמר (דברים ה') את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, ומהו קול גדול ולא יסף, אמרו ז"ל שעשרת הדברות כולן בקול אחד יצאו מפי הגבורה... דבר שקשה עד מאד, מה שאין הפה של הדיוט יכול לדבר, ולא האוזן יכולה לשמע, ולפיכך כתיב נפשי יצאה בדברו (שיר ה'), והקול נחלק לשבעה קולות, ומשם לשבעים לשון... (שם יא)
...את מוצא כשנתן הקב"ה את התורה הכל היה של אש, שנאמר (דברים ל"ג) מימינו אש דת למו. אמר ריש לקיש, התורה של אש, עורותיה של אש, כתבה של אש, חייטה של אש, שנאמר מימינו אש דת למו, והסרסור נעשה פיו של אש, שנאמר (שמות ל"ד) וייראו מגשת אליו, והמלאכים שירדו עמו של אש, שנאמר (תהלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות וגו'. וההר בוער באש, ונתנה מן האש אוכלת אש, שנאמר (דברים ד') כי ה' אלקיך אש אוכלה, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, ואף הדבור יצא מתוך האש... (שם טז)
וזה הדבר אשר תעשה, זה שאמר הכתוב כבוד חכמים ינחלו (משלי ג'), אלו ישראל, ואימתי נחלו ישראל כבוד, בשעה שקבלו את התורה, אמר רבי יוחנן ששים רבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקב"ה לסיני, שנאמר (תהלים ס"ח) רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, והיו נותנין עטרות בראש כל אחד ואחד מישראל, אמר רבי אבא בר כהנא כשעמדו ישראל על הר סיני, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, מיד חבבן הקב"ה ושלח לכל אחד ואחד מהן שני מלאכים, והיה אחד חוגר לו זיינו, ואחד נותן לו עטרה בראשו... (תצוה יב, וראה עוד דור המדבר-עדי)
...ולמה ניתנה בשלשה דברים אלו, לומר לך מה דברים הללו חנם לכל באי עולם, אף התורה חנם לכל באי עולם, שנאמר (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים, ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. במדבר סיני, למה במדבר סיני, אלא כל מי שאינו עושה הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את התורה, לכך נאמר במדבר סיני. (במדבר ו)
דבר אחר, איש על דגלו באותות, זה שאמר הכתוב הביאני אל בית היין (שיר א'), כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות מלאכים, שנאמר (תהלים ס"ח) רכב אלקים וגו', והיו עשויין דגלים דגלים, לכך נאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותן ישראל שהיו עשויין דגלים התחילו מתאוים לדגלים... הביאני אל בית היין זה הר סיני, ששם ניתנה תורה שנמשלה ליין, שנאמר (משלי ט') לכו לחמו בלחמי ושתו יין מסכתי... (שם יד)
כי ה' דבר, אמרו לו, ישעיה רבינו, וכי דבר הקב"ה ולא רעשה הארץ, והלא כבר נאמר (תהלים ס"ח) ארץ רעשה אף שמים וגו', מפני אלקים זה סיני, והימים נזדעזעו, שנאמר (שם צ"ג) מקולות מים רבים וגו', אימתי בזמן וידבר אלקים את כל הדברים האלה וגו', אלו דבר עמך היית חי. משל לשלטון שנכנס למדינה, בא איסטרטיוטון של אותה מדינה אצלו, כיון שבא שלטון לדבר עמהם ניטלה מהן דעתן, לימים בא קרתני אחד, אמר להם זה השלטון הוא אהובי ואני רגיל לדבר עמו, אמרו לו אין אנו יכולין לדבר עמו אלא אם הוא אוהבך דבר עמו בעדנו ואחר כך עמנו... (האזינו ב)
ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום זה יום רביעי, ומחר וכבסו שמלתם, שיטבלו ביום החמישי, והלא אם יטבלו ביום החמישי הרי הן עריבי שמש לששי, מה תלמוד לומר וקדשתם היום, שיטבלו ביום הרביעי, ומה היו עושין בחמישי, היה משה כותב את הדברים כאדם שכותבן בסמפונות. בששי מה הוא אומר, וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה (שמות כ"ד ד'), למי היו מצבות האלו, רבי יהודה אומר לשנים עשר שבטי ישראל, וחכמים אומרים לכל ישראל...
כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, מלמד שלא היו בהן סומין, ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר, מנין אתה אומר שאם היו יוצאי מצרים חסירין אפילו אחד לא היתה תורה ניתנת להן, תלמוד לומר כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, מיכאן שלא עמד דור ולא עתיד דור לעמוד הראויין לקבל את התורה כאלו, ועליהם הוא אומר יפן לישרים תושיא מגן להולכי תום (משלי ב' ז'). (שמות יט ח)
ויעמד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל, יכול לערפל הפנימי או לערפל החיצון, תלמוד לומר אשר שם האלקים, אמור מעתה שתי חומות של ערפל היו, והיה משה מהלך ביניהם עד שמגיע לערפל הפנימי... (שם כ יח)
וכן את מוצא במתן תורה, כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל התחילו המלאכים מדיינין ואומרים לפניו, מה אנוש כי תזכרנו, ואמרו לפניו אישורך שתתן תורה בשמים, למה שאנו קדושים ותורתך קדושה, אנו טהורים ותורתך טהורה, אנו חיים ותורתך חיים. אמר להם אינה ראויה להתקיים בכם, שנאמר (איוב כ"ח) לא תמצא בארץ החיים, וכי יש ארץ למעלה, והיכן היא מתקיימת בתחתונים, שנאמר (ישעיה מ"ה) אנכי בראתי ארץ ואדם עליה בראתי... כך אמר הקב"ה למלאכים, אין התורה מתקיימת בכם, למה שאין ביניכם פריה ורביה, לא מיתה ולא טומאה ולא חולי, אלא כולכם קדושים, וכתיב בתורה (במדבר י"ט) אדם כי ימות באוהל... לכן נאמר לא תמצא בארץ החיים, ועשה הקב"ה חסדו ונתן אותה למשה ככלותו לדבר כל הדברים אל המלאכים. וכיון שירד משה ועשו ישראל אותו מעשה, ונשתברו הלוחות, שמחו מלאכי השרת, ואמרו עכשיו תחזור תורה אלינו, וכשעלה משה לקבל פעם שניה את הלוחות, אמרו מלאכי השרת, רבונו של עולם, והלא אתמול עברו עליה, שכתבת בה (שמות כ') לא יהיה לך אלהים אחרים, אמר להם הקב"ה בכל שעה קטיגין ביני ובין ישראל, והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב, שנאמר (בראשית י"ח) ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ותינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת ובשר וגבינה, והוא אומר לה היום למדני רבי (שמות ל"ד) לא תבשל גדי בחלב אמו. לא מצאו לו מענה... (מזמור ח)
אמר רבי תנחום בר חייא גדולה ירידת הגשמים ממתן תורה, שמתן תורה שמחה לישראל, וירידת הגשמים שמחה לכל העמים ולכל העולם, לבהמה ולחיה ולעופות... (שם קיז)
ותמימים וחסידים היו דור המדבר, וכן היה רבי אליעזר אומר, אמר להם הקב"ה אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, שלא קבלו ישראל את התורה י"ב מיל לפניהם וי"ב מיל לאחריהם על כל דבור ודבור, לכן נאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', בתמימות קבלו ישראל את התורה...
פלאות עדותיך וגו', אמר משה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים, וכך אמר להם לישראל, דעו כי כשברא הקב"ה את השמים לא ברא אותם בקול, וכשברא את הארץ לא ברא אותה בקול, ולא שמעה אומה קולו של הקב"ה, ואימתי נשמע קולו, כשנתן להם את התורה... שם קיט)
כך הקב"ה לא נתן התורה לא בניסן ולא באייר, מפני שמזל ניסן טלה, ומזל אייר שור, אין נאה להם לקלס ולשבח, לכך נתן הקב"ה התורה בסיון, מפני שמזל סיון תאומים, ותאומים אדם הוא, ואדם יש לו פה לדבר וידים לספוק ורגלים לרקוד, וכשנתן הקב"ה תורה לישראל ארץ שמחה ושמים בוכים, ומפני מה ארץ שמחה ושמים בוכים, למלך שעשה חופה לבתו, בני כרכים לא נכנסו אצלו ולא נתנו שבח, בני כפרים נכנסו ונתנו שבח למלך בנבלים וכינורים ובכל מיני זמר, יצא הכרוז מלפני המלך, ואמר, ובנוהג שבעולם בני כרכים שידעו בכבוד של מלך להם היה נאה לקלס בתו של מלך, כך הקב"ה, בשעה שנתן תורה לישראל ארץ נתנה שבח ושמים לא נתנו שבח, אמר הקב"ה לשמים, אתם ששרוין למעלה לכם לקלס לכבודי ולבתי יותר מן הארץ, אמרו לפניו רבון העולמים ארץ תתן שבח, שהתורה ניתנה לה, ואנו שיוצאת ממנו ניתן שבח ולא נתעצב, שנאמר ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו (שופטים ה' י"ד). (פרשה כ, וראה עוד משה-תורה)
אמר רבי לוי בפנים הרבה נראה להם הקב"ה בסיני, בפנים זעופות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות, בפנים שמחות, בפנים משחקות, בפנים מסבירות. כיצד, בשעה שהיה מראה להם פורענותם של רשעים היה מראה להם בפנים זועפות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות. וכשהיה מראה להם מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא היה מראה להם בפנים שמחות, בפנים מסבירות... רבי זכיי דשאב בשם רבי שמואל בר נחמן, בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, באותה השעה ניתן להם זיו מזיו שכינה של מעלה, מה טעם, דכתיב (יחזקאל ט"ז), ויצא לך שם בגוים ביופיך כי כליל הוא בהדרי אשר שמתי עליך... (פרק כא)
דבר אחר פנים בפנים וגו', אמר רבי חנינא בר פפא פנים בפנים הרי תרי, הא ארבעה אפין, פנים אימות למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, מפנים משחקות לאגדה... רבי נחמן בשם רבי יעקב בן תרדאי, כמים הפנים לפנים וכו' (משלי כ"ז), יש לך שהרב רוצה ללמד ותלמיד אינו רוצה ללמוד, תלמיד רוצה ללמוד והרב אינו רוצה ללמד, ברם הכא הרב רוצה ללמד ותלמיד רוצה ללמוד. אמר רבי יהושע בן לוי פנים כגנד הפנים, חדא מתרתי, או הגבוה הנמיך עצמו, או הנמוך הגביה עצמו, אלא אמר רבי יהושע בן לוי מן דכתיב וירד ה' על הר סיני (שמות י"ט), אנו יודעים שהגבוה השפיל את עצמו... (שם)
אמר רבי הושעיא, שנה לי רבי חייא הגדול שבויה ומשוחררת לא ינשאו ולא יארסו עד שלשה חדשים, כך ישראל נקראו גרים, שנאמר כי גרים הייתם, שבויים, שנאמר והיו שובים לשוביהם, משוחררים שנאמר אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, אמר הקב"ה אמתין להם ג' חדשים ואחר כך אתן להם את התורה... (שמות פרק יח, ערב)
ביום הזה באו מדבר סיני, אמר רבי יהושע בן לוי, משל לבן מלך שהיה מטייל בשוק ופגע באוהבו של מלך, ומלא חיקו אבנים טובות ומרגליות, אמר המלך, פתחו לו תסווריות שלי, שלא יהא בני אומר, אילולי אוהבו של מלך לא היה לי מה ליתן לו. כך אמר הקב"ה למשה, שלא יהו ישראל אומרים, אילולי שבא יתרו ולמדם את הדינין לא היה לו ליתן לנו התורה...
אמר רבי לוי משל למלך שהיה מבקש לישא אשה בת טובים ובת גניסים, אמר איני תובע בה. ראה אותה ערומה והלבישה, ואלבישך רקמה, בים והעבירה, ובני ישראל הלכו ביבשה, באו עליה שבאים והצילה, אלו עמלקים, ראה אותה אצל הנחתום, ומלא חיקה גלוסקאות... משל למלך שהיה משיא את בתו, וקבע קרטיסין, בני רומי לא יחתון לסוריא ובני סוריא לא יחתון לרומי, וכיון שהשיא את בתו התיר הקרטיסין, כך עד שלא ניתנה תורה השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ומשנתנה תורה ומשה עלה אל האלקים, וירד ה' על הר סיני. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקים אלו על אלו, והיו אומרים בכל שעה נתנה ראש ונשובה מצרימה, מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם, היו נוסעין במריבה וחונין במריבה, כשבאו לסיני הושוו כולם באגודה אחת, ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן, אלא ויחן שם ישראל, נעשו הומניא אחת. אמר הקב"ה התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום, הוי כל נתיבותיה שלום... (שם רעג)
יסובבנהו לפני הר סיני, כענין שנאמר והגבלת את העם סביב לאמר, יבוננהו בעשרת הדברות, מלמד שהיה הדבור יוצא מפי הקודש, והיו ישראל מסתכלין בו ויודעין כמה מדרשים יש בו, וכמה הלכות יש בו, וכמה קלין וחמורין יש בו, וכמה גזירה שוה יש בו. יצרנהו כאישון עינו, הולכין י"ב מיל וחוזרין י"ב מיל על כל דבור ודבור, ולא היו נרתעין מקול הלפידים... (דברים פרק לב, תתקמג)
ה' עוזי ומגיני, אמר רבי סימון משל למלך שהיה לו מנה אחת, תבעה אוהבו, אמר לו אינה שלך, הטריח עליו ונתנה לו. כך ישראל אמרו לפני הקב"ה בים עזי וזמרת י-ה, והיו מבקשים מן הקב"ה ליתן להם את התורה, אמר להם אינה שלכם, של עליונים היא, כיון שהטריחו עליו נתנה הם, שנאמר ה' עוז לעמו יתן... (תהלים כח, תשח)
וידי נטפו מור, במתן תורה נתמלא כל העולם כולו בשמים, ואצבעותי מור עובר, להיכן עבר, גנזו הקב"ה לצדיקים, דכתיב על כפות המנעול. (שיר השירים פרק ה, תתקפח)
זאת החיה אשר תאכלו, זה שאמר הכתוב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג' ו'), מהו וימודד ארץ, כשבקש הקב"ה ליתן את התורה עמד וימודד ארץ, ונתן את התורה במדבר בפרהסיא, לכך נאמר עמד וימודד ארץ, שבקש הקב"ה להחזיר את העולם כלו למדידת מימיו, כענין שנאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן (ישעיה מ' י"ב), וכיון שלא קבלו התורה כבר היה חוזר העולם למדידת מימיו, אלולי ישראל שקבלו את התורה, וכיון שקבלוה שקט העולם, שנאמר ארץ יראה ושקטה, ומשם נטלו הגוים איפופסין, שנאמר ראה ויתר גוים. (תהלים ע"ו)
ונגש משה לבדו, אמר רבי תנחום בן חנילאי, בשעה שאמר הקב"ה למשה שיכנס למחיצה הפנימית לבדו, התחילו הזקנים קונטין בדבר, אמרו, אם אין אנו ראויין ליכנס למחיצה הפנימית למה נתבקשנו. משל למי שמעלין אותו לגג ושומטין את הסולם מתחתיו, מיד התחיל הדיבור מפייסן, אמר להן הלא אתם יודעין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, מתחלה כשאמרתי למשה לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג') ליכנס אצל פרעה, הלא נשמטתם מאחריו חמשה חמשה, כמו שנאמר ואחר באו משה ואהרן אל פרעה (שם ה'), מי שמסר את נפשו ליכנס לפני מלך שלמטה, הוא יכנס לפני מלך מלכי המלכים, ואם תאמר מפני מה לא נכנס אהרן עם משה, מפני כבודן של זקנים. (שמות כד ב)
הנהיה כדבר הגדול הזה, מגיד שמעמד הר סיני גדול מבריית שמים וארץ. (דברים ד לג)
אתה הראית לדעת, לא הראה לכם כל הכבוד הזה אלא כדי שתדעו ותאמינו שהוא א-לוה העולם ואין א-לוה אחר זולתו, ואין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, שנאמר אין עוד מלבדו... (שם שם לה)
אנכי ה' אלקיך, אמר רב אבהו בשם רבי יוחנן למלך שהיה עומד ומדבר על פתח פלטין שלו, דוכוס אומר עמי הוא עוסק, איפרכוס אומר עמי הוא עוסק... כך כשהיה הקב"ה עומד ומדבר על הר סיני, מיכאל אומר עמי הוא עוסק, גבריאל אומר עמי הוא עוסק, וכיון שראו אותו אומר אנכי, אמרו עם בניו הוא עוסקו ותורה נותן לעמו. (שם ה ו)
אל תשחת עמך, אמר משה לפני הקב"ה, רבון העולמים, למה אתה כועס עליהן, כשירדת על הר סיני ועמך מלאכי שרת כמה היו, לא עשרים ושנים אלף, שנאמר (תהלים ס"ח) רכב אלקים רבותים, הרי עשרים אלף, אלפי שנאן הרי שנים אלפים, הכל עשרים ושנים אלף. ולמה, שצפה הקב"ה שכל ישראל עתידין לחטוא חוץ משבטו של לוי, שנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים ל"ג), וכמה היו שבטו שללוי, עשרים ושנים אלף, שנאמר כל פקודי הלוים מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף (במדבר ג' ל"ט), לפיכך ירדו עשרים ושנים אלף מלאכים, בזכות שבטו שללוי עשרים ושנים אלף לא חטאו כנגד מלאכים שירדת בהם, ולמה אתה כועס, לכך נאמר אל תשחת עמך ונחלתך. (שם ט כו)
דבר אחר ה' מסיני בא, מלמד כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל הרעיש כל העולם כולו על יושביו, שנאמר קול ה' על המים, קול ה' בכח, קול ה' שובר ארזים... (שם לג ב)
דבר אחר ה' מסיני בא, מלמד כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, לא לישראל נתנה בלבד, אלא לכל אומות העולם, שנאמר לא בסתר דברתי (ישעיהו מ"ה), כשנתתיה מתחלה לא נתתיה בסתר במקום ארץ חושך, לא אמרתי לזרע יעקב לאלה אני נותנה, תהו בקשוני (שם), לא נתתיה בטכס, אלא אני ה' דובר מישרים (שם)
דבר אחר ויאמר ה' מסיני בא, מלמד שנגלה הקב"ה על ישראל מארבע רוחות העולם שנאמר ה' מסיני בא, זו רוח צפונית, וזרח משעיר למו, זו רוח מזרחית, הופיע מהר פארן, זה רוח דרומית, ואתה מרבבות קדש זו רוח מערבית, דבר אחר ויאמר ה' מסיני בא, מלמד שנתן הקב"ה התורה בפרהסיא לא לישראל בלבד אלא לכל האומות, שנאמר (ישעיה מ"ה) לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני ה' דובר צדק מגיד מישרים... (וזאת הברכה)
מדרשים:
בחדש השלישי וגו', ולמה לא נתנה להם בעת צאתם ממצרים, לפי שאמר הקב"ה אעשה להם טובות תחלה לספר גבורתי ואחר כך יקבלו תורתי ומצותי... וכשהכירו ישראל הטובות והגבורות של הקב"ה אמרו כולם אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
דבר אחר למה נתן להם הקב"ה את התורה בחודש השלישי ולא נתנה מהם בעת יציאתם מצרים, משל לבן מלך שחלה ועמד מחליו, אמרה לו אמו לך למוד, אמר המלך עדיין לא נתרפא מחליו ימתין ב' חדשים או ג' ואחר כך ילך ללמוד, כך ישראל מיד כשיצאו ממצרים היו ראוין לקבל את התורה, אלא היו בעלי מומין משום שעשו לבנים וטיט, אמר הקב"ה עדין לא בא מנוחה לבני מן השעבוד והיאך יקבלו את התורה...
מיד חזר הקב"ה על כל אומות העולם ולא רצו לקבל ואחר כך בא אצל ישראל, אמר להם תקבלו את התורה, אמרו לפניו מה כתיב בה, אמר שש מאות ושלש עשרה מצות, אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. מיד ירדו מאה ועשרים אלף ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וקיבלו את התורה בשמחה. וכשנתן את התורה לישראל אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה, ואמרו לפניו הנה אברהם הוא יהיה ערב בעדנו, אמר להם מחויב הוא עבור ישמעאל שעתיד להרוג את בני בצמא... אמרו לפניו הרי בנינו, מיד אמר הקב"ה תנו לי אותם ערבים ואני אקבלם... והיו מדברים עמו, אמר להם ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם עריבים בשבילם שיקיימוה, אמרו לו הן, אמר להם אנכי ה' אלקיך וגו' אמרו לו הן... וכשראה הקב"ה את ישראל שבכל לבם היו מכוונים ומרוב אהבה היו ממהרין לקבל התורה שבחם ואשרם, שנאמר אשריך ישראל מי כמוך.
דבור ראשון כשיצא מפי הקב"ה יהא שמיה משובח לעולם היו זיקים וברקים יוצאין מפיו, לפיד מימינו ולפיד משמאלו, והקול פורח באויר השמים ואומר, עמי עמי בית ישראל אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו', וכששמעו ישראל את הדיבור יוצא מפי הקב"ה חזרו לאחוריהם י"ב מילין ויצאה נשמתן, שנאמר נפשי יצאה בדברו. חזרה התורה לפני הקב"ה ואמרה, רבונו של עולם למי נתתני לחיים או למתים, אמר לה הקב"ה לחיים... מה עשה הקב"ה הוריד טל שעתיד להחיות בו את המתים לעתיד לבא... (מדרש עשרת הדברות, וראה שם עוד)
פן יש בכם איש או אשה וגו', אף על גב דהקדימו ישראל נעשה לנשמע היו אנוסים, לפי שהיו ישראל במדבר שממה, ולא היה ידוע דרך ולא שום מזון כי אם המן, וזהו דוגמא לכפיית ההר כגיגית... (דברים נצבים)
...והוא שנשאל ונאמר, אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיענו ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כל מופתי האותות הגלויים, לא המופתים השכליים? ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה, ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלמודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותם אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת, עד אשר תושלם לנו המלאכה... ולפיכך שחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו, ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק, ולא תמצא שום דרך לדחייתם, כמו שאמר "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", ודבר עם שלוחו בנוכחותנו, ועשה הדבר מחייב להאמינו תמיד, כמו שאמר "בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם"... (הקדמה פרק ו)
ואנפיק משה ית עמא לקדמות שכינתא דה' מן משריתא, ומן יד תלש מארי עלמא ית טוורא וזקפיה באוירא והוה זייג הי כאספקלריא ואיתעתדו תחותי טוורא. (שמות יט יז)
כאור - כזהור בראשית אתגלי, קרנים מידו לו - וזקוקין ממרכבת יקירה נפקין, חביון עוזו - תמן גלאית שכינתיה דהות מטמרא מבני נשא בתקוף רומא. (חבקוק ג ד)
גשם נדבות - כד שמעו בית ישראל קל גבורתך פרחו נפשיהון, מן יד אחתתא עלויהון טלין דתחיותא. (תהלים סח י)
תורי זהב - בכן אתאמר למשה סק לרקיעא ואתן לך ית תרין לוחי חציבין מספיר כורסי יקרי. (שיר א יא)
לקראת האלקים - מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה, וזה שאמר ה' מסיני בא, ולא נאמר לסיני בא. בתחתית ההר - לפי פשוטו לרגלי ההר, ומדרשו שנתלש ההר ממקומו וכפה עליהם כגיגית. (שמות יט יז)
ואל משה אמר - פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות בד' בסיון נאמר לו עלה, ונגש משה לבדו - אל הערפל. (שם כד א וב)
ויכסהו הענן - רבותינו חולקין בדבר, יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חודש עד עצרת... ויקרא אל משה ביום השביעי - לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה, ויש אומרים ויכסהו הענן למשה ו' ימים לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת מ' יום שעלה משה לקבל לוחות, ולמדך שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים... (שם שם טז)
אתה הראית - כתרגומו, אתחזיתא, כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי, לכך נאמר "אתה הראית לדעת". (דברים ד לה)
על גוזליו ירחף - אינו מכביד עליהם... אף הקב"ה (איוב ל"ז) ש-די לא מצאנוהו שגיא כח, כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר (להלן ל"ג) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, א-לוה מתימן יבא (חבקוק ג') זו רוח רביעית. (שם לב יא)
מרבבות קדש - מקצת רבבות מלאכי קדש, ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו. אש דת - שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו, דבר אחר אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש. (שם לג ב)
מידו - של הקב"ה ראו להם, ושם חביון עוזו - כתרגומו, נגלה עוזו שהיה חבוי בסתר עליון. לפניו ילך דבר - במדרש במתן תורה טרדו למלאך המות לדברים אחרים, שלא יקנתר על שעתידים לכפר בסוף מ' יום. רשף - מלאכי רשף באו עמו לסיני. (חבקוק ג ד וה)
טובים דודיך מיין - כל סעודת עונג ושמחה נקראת על שם היין, והוא משל על שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים, אותם דודים ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים שיופיע עוד לבאר להם סוד טעמיה וצפונותיה. (שיר א ב)
כתפוח - ובמדרש, התפוח כולם בורחים ממנו שאין לו צל, כן ברחו האומות ממתן תורה, ואני בצלו חמדתי. (שם ב ג)
תחת התפוח - אומרת זכור שעוררתיך בתחתית הר סיני העשוי על ראשי כאבטיח, כחבת אשת נעורים המעוררת דודה על משכב מחבקתו ומנשקתו. אמך - שם קראה הקב"ה אמי. (שם ח ה)
ויקרא אליו ה' - וכבר קרא אליו השם, כי בלא רשות לא עלה, והזכיר מן ההר - כי לא עלה למעלה מההר, כי שם דבר עמו השם, ואל יקשה עליך בעבור שאמר אחרי כן "וירד ה' על הר סיני", כי הזכיר זה כנגד כל ישראל, לראותם הענן והאש, כי כן כתוב "ודבריו שמעת מתוך האש". (שמות יט ג)
ויוצא משה - מאהליהם, לקראת האלקים - שיקבלו להיות השם היורד על הר סיני להם לאלקים. ויתיצבו - מחוץ לגבול שהגבילם משה, והנה היו במעמד הר סיני כדרך שהציב משה בניהם בשנת הארבעים ובכרתו ברית עמהם, כי בתחלה היו הבכורים הנגשים אל ה', ואחריהם ראשי שבטים הם הנשיאים, ואחריהם הזקנים... ומשה ואהרן עברו הגבול, והיו בהר קרובים אל הכהנים. (שם שם יז)
וטעם משה ידבר - דבק עם קול השופר, כי נשמת משה היתה דביקה בשם, כי משה היה מדבר בתחתית ההר עם השם, לשאול לו, והכתוב לא גלה מה היה שואל, והשם עונהו בקול, שהיה משה שומעו, ולא היה קול השופר אף על פי שהיה חזק מונע אותו לשמע הקול, בעבור זה כתוב אחריו ויקרא ה' למשה בקריאת קול לעלות אל ראש ההר, ששם ירד כבוד השם. (שם שם יט)
ועלית אתה ואהרן עמך - למעלה מעט מהגבול, שלא ירחק מישראל, כי עתידים הם לומר לך ככלות השם לדבר עשרת הדברים, דבר אתה עמנו ונשמעה... (שם שם כג)
כי מן השמים - רבים השתבשו כי מצאו "ודבריו שמעת מתוך האש", שהיה בהר סיני, כי כתוב "וירד ה' על הר סיני על ראש ההר", ועתה אמר "מן השמים דברתי עמכם", ומי שיש לו לב יבין חטעם בפרשת כי תשא. רק עתה אתן לך משל, אולי יבין מי שאין לו לב, חשוב שיהיה כדמות אדם ראשו בשמים ורגליו על הר סיני, וזה טעם וירד, ומן השמים ידבר, כמו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, כי ידענו שהשמים והארץ מלא כבודו. (שם כ יט)
...ושמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה, והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם א-ל ש-די הנזכר באבות, רק השם הגדול שבו היה העולם, ועל כן שאל מה אומר אליהם... (שמות ג יג)
...ולכן לא יזכיר משה מעתה שם א-ל ש-די, כי התורה בשמו הגדול נתנה, שנאמר אנכי ה' אלקיך, והוא שנאמר (דברים ד') "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה", וכבר רמזתי פירוש מן השמים... (שם ו ב)
ולקחתי אתכם לי לעם - בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה, כי שם נאמר והייתם לי סגולה. (שם שם ז)
בחדש השלישי - ...אבל בעבור היות ביאתם במדבר סיני שמחה להם ויום טוב, ומעת צאתם ממצרים נכספים אליו, כי ידעו ששם יקבלו את התורה, כי משה הגיד להם מה שנאמר לו "תעבדון את האלקים על ההר הזה", וגם לפרעה אמר "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו", והוא המהלך ממצרים ועד הר סיני, בעבור זה התחיל הפרשה בחדש השלישי, כי ביום שהתחיל החדש באו לשם. (שם יט א)
ומשה עלה אל האלקים - מיום באם אל הר סיני כסה הענן את ההר ושם כבוד ה', וזהו שכתוב וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים קודם מתן תורה, ולפיכך אמר ומשה עלה אל האלקים, כי עלה אל קצה ההר להזדמן לפניו, ולא בא אל הערפל אשר שם האלקים, ויקרא אליו מוקדם, שקרא לו ועלה אליו. ולא נראה לי כי הקריאה היא כה תאמר לבית יעקב... (שם שם ג)
משה ידבר - אמרו במכילתא שזה על שעת מתן תורה, שהיה משה משמיע הדברות לישראל, כמו שכתב רש"י, ועל דרך הפשט לא ידבר בזה עדיין, אבל ירד השם הנכבד אל ההר ביום השלישי והוציא משה את העם מן המחנה לקראת הכבוד הנראה להם, ויתיצבו הם בתחתית ההר, ומשה עלה למעלה קרוב לראש ההר, ששם הכבוד מחיצה לעצמו, ומדבר עם ישראל להורותם מה יעשו, וישראל שומעים קול האלקים שעונה אותו ויצונו, והם לא יבינו מה יאמר לו, ויצוה אותו בצואות האמורות אחר כך בפרשה... והיה זה קודם מתן תורה, וגם בשעת הדברות, כי משה לא עלה אל ראש ההר, אל הערפל אשר שם האלקים, רק לאחר מתן תורה, וכן אמר אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר, כאשר עליתי אני. ויש מפרשים שישראל יראים מאד מקול השופר שהולך וחזק מאד, ומשה היה אומר תחלה כוונו דעתכם כי עתה תשמעו קול בענין כך, ומיד האלקים יעננו אותו בקול. (שם שם יט)
וירד ה' על הר סיני - אם תשכיל בפרשה תבין כי שמו הגדול ירד על הר סיני ושכן עליו באש, והוא מדבר עם משה, והדבור עם משה בכל הפרשה בשם המיוחד, והעליה והיציאה לקראת מקום הכבוד כמו שפירשתי. והזהיר "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", כי גם אצילי בני ישראל לא חזו אותו, וכל ישראל שמעו קול השם מתוך האש... והכונה כי למשה רבינו נתנה בשבע הקולות, והוא השומע ומתבונן בהם, אבל לישראל בקול אחד ישמעו, כמו שאמר, "קול גדול ולא יסף", ונאמר "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול"... (שם שם כ)
ואל משה אמר - פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, גם אלו דברי רש"י... ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל... וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו... כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה "כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"... והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר, וממנה נתעכב שם ארבעים יום... וראיתי במכילתא שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים, מחר בואו וקבלו עליכם את כל המצות. ורבי יוסי ברבי יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר, בו ביום לאחר מתן תורה נעשה המעשים של סיפר העם, וכתיבת ספר הברית... כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצוות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עלה אתה אלי, ולכך עשה המצוה הראשונה בששי, והשכים בשביעי בבקר וכרת עליהם הברית, ואחרי כן עלה אל ההר, הוא והנקראים על הדרך אשר נצטוו... (שם כד א)
ויבא משה ויספר לעם - היה משה בעת הדבור הנזכר כלו במקום אשר נגש בו אל הערפל אשר שם האלקים, ועתה בא אל מקום רחוק משם, שהיו בו העם בשעת מתן תורה, וספר להם כל מה שנצטוה ושמעו בקולו, ולא אמר בכאן וירד, כי כלם בתחתית ההר, לא בראשו, ששם כבוד השם, אלא שמשה היה קרוב אל מקום הערפל, והם עמדו מרחוק בשעת הדברות... (שם שם ג)
ואיש לא יעלה עמך - שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל, כאשר עשו בלוחות הראשונות, וגם איש אל ירא בכל ההר, גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה... כי בראשונות לא הוזהרו רק שלא תגע בו יד, אם בהמה אם איש, והנה עדיין היו עומדים באזהרה ההיא, כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות הראשונות, אבל עתה החמיר בשעת מתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון. (שם לד ג)
רק השמר לך - רש"י, ואינו נכון כלל, אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמר החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצוות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך... ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם... והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצוינו בהיפך מן התורה ונותן אלינו אות או מופת, יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו... (דברים ד ט)
...ובמאמר ההוא אמר, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", הבטיח כי שם יתראה להם, ויראו עין בעין את כבודו, לפי שהיה בקצת העם ספק בנבואת משה, כדי להוציאם מן החושך ומן הספק ההוא אמר, "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם", ראו ישראל במעמד הקדוש הזה עין בעין כבוד השכינה, וראו שבע מחיצות של אש לפחדם אל ה' ואל טובו, וכמעט ששמעו הקול ההוא פרחו הנשמות ואירע להם כפי מה שאירע לאומות, כדכתיב "השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי"... במעמד ההוא השיגו משה ואהרן ונדב ואביהו ושבעים איש מזקני ישראל וכל ישראל מידיעת אמיתתו ועצם כבודו, וכל אחד ואחד לפי שלימותו, וכחו ועוצם ידו, והיה בם מחיצות זו לפנים מזו, ומתוך הידיעה ההיא האמיתית נתנה התורה הקדושה, ויצא מן הקול הפנימי ונחלק הקול ההוא לשבעים ענפין, וכנגדו שבעים פנים לתורה, והפנים משתנים ומתהפכים מכל צד, לטמא ולטהור לאסור ולמותר, לפסול ולכשר את זה לעומת זה, ובו היה מובן טומאת השרץ וטהרתו, ובעת ההיא קבלו הנביאים העומדים בכל דור ודור נבואתם, וחכמים העתידים לעמוד בגודלם עקרי תורתם במשפטיהם ובמחלקותם, כדכתיב "לא מראש בסתר דברתי מעת היותה אני, ועתה אד-ני ה' שלחני ורוחו" (ישעיה מ"ח). ומן העת ההיא עד עתה לא חדל בישראל דור אחר דור שלא נמסרו להם מסורת החכמה היא ידיעת השם, על סדר הקבלה תורה שבעל פה, כי משה רבינו ע"ה סמוך למיתתו שנסתמו ממנו מסורת החכמה, מסר החכמה הזאת ליהושע, כדכתיב "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו", ויהושע מסר לזקנים... (שיר השירים הקדמה)
ואם שמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בה' קולות... הרי כי כאן אמרו ה' קולות, ומצינו כי ז' קולות אמר דוד ע"ה במזמור הבו לה' בני אלים, וחכמינו ז"ל אמרו, היה הדיבור יוצא ונחלק לז' קולות, הט אזניך ושמע דבר ה', כדי שיהיה דברי חכמים קיימים. דע כי מה שהשיג משה רבינו ע"ה וכל ישראל במעמד ההוא וראו עין בעין ה' קולות, ולא עוד, וזהו שהכריחו לרבי חלבו, "וכל העם רואים את הקולות", הנך קולות דמעיקרא, והה' האלו הן כלל, ובקש משה רבינו ע"ה להשיג עוד ולא נענה, והה' קולות אלו נכללים בהם ז' קצות מקום, ומהם ע' שמות הממונים על ע' אומות, ועם הקול הפנימי המעמיד הכל ע"א. והקול הפנימי ההוא נחלק בדברו אל ע' אומות, וכל אומה שמעה הדיבור, וזהו קול גדול ולא יסף, ודימה הכל לפטיש, שכחו אינו אלא דבר אחד, ומפוצץ הסלע לכמה שברים, הרי שכלל הכל ה' קולות פרטן ז', זולתי הקול הפנימי שהוא כנגד אומה יחידה, ועליה נאמר קול גדול ולא יסף, והאומר עשרה אחז הכלל הגבוה הם העשר ספירות, והכל יוצא לדרך אחד, נתנו מרועה אחד. (שם א יא)
על המים - התישו קודם במים, ואחר כך בא לישראל במתן תורה בהדר. (תהלים כט ג)
משה ידבר - אל הקב"ה ואין קולו נשמע לשום אדם אלא להקב"ה, אבל הקב"ה יעננו למשה בקול גדול בשביל קול השופר שהולך וחזק מאד, וצריך שיהיה קולו של הקב"ה נוצח קול השופר להשמיע למשה. (שמות יט יט)
אמר החבר, ואינני גוזר שהיה הענין על הדרך הזה, ואולי היה על דרך יותר עמוק ממה שיעלה במחשבתי, אך העולה מזה, האמנת מי שראה המעמדות האלה, כי הענין ההוא מאת הבורא מבלי מצוע, מפני שהם דומים לבריאה הראשונה והיצירה הראשונה, ותאמין הנפש בתורה הנתנת בהם עם האמונה כי העולם חדש וכי ה' בראו, כמו שהתבאר, שברא הלוחות והמן וזולתו, ויסורו מלב המאמין ספקות הפילוסופים ובעל הקדמות. (מאמר א צא)
...קרא שרות הנבואה על הנביא או שכון השכינה במקום ירידה... ואמנם הענין הראשון, רצוני לומר ענין הנבואה והכבוד הרבה, וירדתי ודברתי עמך שם, וירד ה' על הר סיני, ירד ה' לעיני כל העם, ויעל מעליו אלקים... אבל אמרו ומשה עלה אל האלקים, הוא מן הענין השלישי, מצורף אל היותו גם כן עולה אל ראש ההר אשר ירד עליו האור הנברא, לא שהשם יתעלה יש לו מקום יעלה אליו העולה או ירד ממנו, יתעלה מדמיוני הסכלים עילוי גדול.. (חלק א פרק י)
...ואמנם מעמד הר סיני, ואף על פי שהיו רואים כלם האש הגדולה, ושומעים הקולות הנוראות המפחידים על צד הפלא, לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות גם כן, הלא תראה אמרו, עלה אל ה' אתה ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר האדם למטה מהם, לפי שלמותיהן. ואשר כתבו החכמים משה מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו. ואחר שנתגלגל לנו זכר מעמד הר סיני, נעיר על מה שיתבאר מן הפסוקים לפי ההשתכלות הנאות, ומדברי החכמים מהמעמד ההוא איך היה בפרק נפרד. (חלק ב פרק לב)
יתבאר לי, שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו ע"ה, ולזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד נפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר והגיד לבני אדם מה ששמע, אמרה התורה אנכי עומד בין ה' וביניכם, ואמר גם כן משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ובביאור אמרו במכילתא, כי כל דבור ודבור היה משיבו להם כמו ששמע, וכתוב בתורה גם כן "בעבור ישמע העם בדברי" וגו', מורה, כי הדבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום ללא הבדל הדברים, ועל שמע הקול ההוא העצום אמר "כשמעכם את הקול", ואמר "קול דברים אתם שומעים", ולא אמר דברים אתם שומעים, וכל מה שבא משמע הדברים אמנם הנרצה בו שמע הקול, ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם, זהו הנראה מן התורה ומרוב דברי חז"ל.
אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן המדרשות והוא בתלמוד גם כן, והוא אמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום, רוצים בזה, שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבינו ע"ה, ולא היה משה רבינו ע"ה מגיעם אליהם, וזה ששתי אלו השרשים, רצוני לומר מציאות הא-ל יתברך והיותו אחד, אמנם יושג בעיון האנושי, וכל מה שיוודע במופת, משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שוה, אין יתרון, ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד, אמרה התורה אתה הראת לדעת וגו'. אמנם שאר הדברות הם מכת המפורסמות והמקובלות, ולא מכת המושכלות, ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא היוצא מן הכתובים, ודברי החכמים הוא, שלא שמעו כל ישראל במעמד ההוא, אלא קול אחד לבד פעם אחת, והוא המאמר אשר השיג משה וכל ישראל ממנו אנכי ולא יהיה לך, והשמיעו להם משה רבינו בדברו בהבדל אותיות נשמעות, וכבר זכרו החכמים ז"ל זה וסמכוהו לאמרו "אחת דבר אלקים שתים זו שמענו", ובארו בראש מדרש חזית, שהם לא שמעו מאמר אחר מאתו יתעלה, וכתוב בתורה "קול גדול ולא יסף", ואחר שמוע הקול ההוא הראשון, היה מה שזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול, ומה שספר מאמרם "ותאמרו הן הראנו ה' אלקינו ועתה למה נמות" וגו', ובא הוא הנכבד מכל נולד שנית, וקבל שאר הדברות אחת אחת, וירד למטה להר, וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול, והם יראו האש וישמעו הקולות אשר הם קולות וברקים ברעם וקול שופר חזק, וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע קולות רבים, כמו שכתוב "וכל העם רואים את הקולות" וגו', אמנם הם קול השופר ורעם וכיוצא בהם. אמנם קול ה', רוצה לומר הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור, לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד, כמו שאמרה תורה, וכמו שבארו החכמים במקום אשר העירותיך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתם בו בשמעו, והשיגו בו שתי הדברות הראשונות.
ודע שזה הקול גם כן אין מדרגתם שוה בו עם מדרגת משה רבינו ע"ה, ואנכי אעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא ענין מקובל באומה ידוע אצל החכמים, וזה שכל מקום שתמצא וידבר ה' אל משה לאמר יתרגמהו אונקלוס ומליל ה' עם משה למימר, וכן אמרו וידבר אלקים את כל הדברים האלה, ומליל ה' ית כל פתגמיא האלין, אמנם מאמר ישראל למשה "ואל ידבר עמנו אלקים", תרגומו ולא יתמלל עמנא מן קדם ה', והנה הבדיל לך ע"ה הכלל אשר הבדלנוהו. ואלו הענינים הגדולים כבר ידעת שאונקלוס קבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, אשר הם החכמים שבישראל, כמו שבארו. ודעהו וזכרהו, שאי אפשר שיכניס אדם עצמו למעמד הר סיני ביותר מזה השיעור אשר זכרוהו, שהוא מכלל סתרי תורה, ואמיתת ההשגה ההיא ואיך היה הענין נעלם ממנו מאד, כי לא קדם כמותו ולא יתאחר, ודעהו. (שם פרק לג)
...ועל זה היה הרמז בכל ספרי הנביאים שיש עלינו מסך מבדיל בינינו ובין השם והוא נסתר ממנו בענן או בחשך או בערפל או בעב וכיוצא באלו הדמיונות, להיותנו מקצרים מהשיגו מפני החומר, וזאת היא הכונה באמרו ענן וערפל סביביו... וכן הגלותו יתעלה בעב הענן חשך ענן וערפל היה גם כן ללמוד ממנו זה הענין, כי כל דבר שיושג במראה הנבואה אמנם הוא משל לענין אחר, והמראה ההוא העצום ואף על פי שהיה גדול מכל מראה נבואה ויוצא מכל היקש, לא היה ללא ענין, רצוני לומר הגלותו יתעלה בעב הענן, אבל היה להעיר שהשגת אמיתתו נמנעת לנו מפני החומר החשוך המקיף בנו... (חלק ג פרק ט)
...כן הנה במעמד הר סיני אמר להם אל תיראו, שזה המראה הגדול אשר ראיתם לא היה רק שיגיע לכם האמת בראות העין, בעבור שכשינסה ה' אלקיכם אתכם בנביא שקר, אומר סתירת מה ששמעתם אותו, להודיע שיעור אמונתכם, שתעמדו על אמונתכם ולא תמעד אשוריכם, ואילו הייתי בא אליכם שליח, ואומר אליכם מה שנאמר לי ולא תשמעוהו, היה אפשר שתחשבו לאמת מה שבפי זולתי כשיבא לכם בסתירת מה שאגיד אותו לכם, לולא ששמעתם אותו בזה המראה... (שם פרק כד)
מי יעלה לנו השמימה - ראשי תיבות מילה, שבזכותה עלה משה לשמים לקבל התורה. (דברים ל יב)
ביום השלישי - ביום ו' עשה מה שכתוב בפרשת משפטים, וישכם בבקר וגו', וביום שבת היה מתן תורה, ושלישי לד' בחודש, זה אליבא דרבנן, ולרבי יוסי היה ראש חודש ביום א', ומשה עלה ביום הב', וביום ג' וישב משה, ובו ביום אמר לו "הנה אנכי בא אליך", למחר ביום ד' אמר לעם דברי ה', ובו ביום נאמר לו "עלה אל ה'", והיו נכונים ד' ה' וו', ובשבת ניתנה תורה לדברי הכל. (שמות יט טז)
בוער באש - ואם כן איך חושך שולט שם, אלא שניהם שמשו כאחד, ואינכם רואים על ידי חושך ענן וערפל, שלא נתן רשות להסתכל בדמות כבודו. (דברים ד יא)
ולא יסף - כתרגומו ולא פסק, שכל מ' יום לא פסקו קולות מן ההר, דבר אחר לא הוסיף על י' הדברות לומר לישראל. (שם ה יט)
וזרח משעיר - מצד שעיר נראו ברקים ולפידים תחילה, וכן מהר פארן - למזרחו של הר סיני, והוא כדי ללכת לקראתן, שתמיד הולכים ממערב למזרח. מימינו - דרך חבה, כמו וימינו תחבקני. (שם לג ב)
ויסעו מרפידים - כלומר ביום הזה הוא ראש חודש סיון, ויבאו מדבר סיני ויחנו שם בו ביום, וביום השני נעתקו וחנו כנגד ההר, שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר. ומה שהזכיר לשון ויחן ולא אמר ויחנו, למדך הכתוב מעלתם של ישראל, שחנו כלם בלב אחד לקבל התורה... ואף על פי שרבי יוסי נמוקו עמו, הלכה כרבנן, דבתרי בשבא איקבע ירחא, וכיון שכן ביום ראש חדש יום שני לבריאת עולם באו מדבר סיני, למחרתו יום ג' נעתקו משם וחנו נגד ההר, וצוה הקב"ה למשה מצות אזהרה, וכך כתיב "ויענו כל העם יחדיו" וגו'. יום רביעי "וישב משה את דברי העם אל ה'", יום חמישי מצות פרישה והגבלה, ואמר לו "וקדשתם היום ומחר", שהוא יום ששי, "והיו נכונים ליום השלישי", הוא שלישי לקדוש והוא יום שבת ויום ששי בסיון, והא למדת כי בשבת נתנה התורה, ומזה תקנו רז"ל בתפלת שבת "ישמח משה במתנת חלקו", לפי שהתורה ניתנה בשבת על ידי משה. (שמות יט ב)
כל אשר דבר ה' נעשה - הודו וקבלו עליהם עול התורה והמצוות ועשו כן ברצונם, ומה שדרשו רז"ל כפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, על התורה שבעל פה היה, שיש בה הזהרות ועונשים וכמה סייגים וגדרים, אבל התורה שבכתב הכל הודו מדעתם בחפץ גדול בשמחה ובטוב לבב, ולא הוצרכו כפיה אלא בתורה שבעל פה. (שם שם ח)
אם בהמה אם איש - אין להבין בהמה ממש דוקא, אבל הוא כנוי אל הרשעים הנמשלים לבהמה, יאמר בין שיהיה רשע או צדיק לא יחיה הנוגע בו, וכן אמר קהלת, (קהלת ג') מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה וגו'... במשוך היובל - על דרך הפשט כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סילוק השכינה והפסקת הקול... ועל דרך הקבלה במשוך היובל קול השופר הזה הוא פחד יצחק שהשיגוהו בהר סיני, ולא השיגו בו דבור זולתי קול, וזהו ויחרד כל העם, כלשון (בראשית כ"ז) "ויחרד יצחק". (שם שם יג)
ויתיצבו בתחתית ההר - למטה מן ההר, וחוץ לגבול שהוזהרו להתרחק ממנו, ודע כי הכבוד היה בראש ההר, שנאמר וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, וכתיב "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר", וכל ישראל עמדו בסוף ההר, שנאמר "ויתיצבו בתחתית ההר", ומשה זכה לעלות אל ההר לבא בתוך הענן, שנאמר "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר", וזכה עוד שנתקרב אל עב הענן, הוא שכתוב "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", ועב הענן הוא הערפל אשר שם האלקים, וזהו באור הכתוב "וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל", חשך הוא האש, ואחר כך ענן, ואחר כך ערפל, שהוא הענן, ולפי זה היו ד' מדרגות זו למעלה מזו וזו לפנים מזו, ואלו הם, תחתית ההר, וראש ההר, וענן ועב הענן, ומצינו דוגמתם בבית המקדש, שער העזרה כנגד תחתית ההר, והעזרה עצמה כנגד ההר עצמו, וההיכל לפנים כנגד פנימיות הענן, בית קדש הקדשים שהוא לפנים מן ההיכל הוא כנגד עב הענן, הוא הערפל אשר שם האלקים. (שם שם יז)
והר סיני עשן - ההר היה עשן, ולא האש, כי האש שהוא לפני כבוד ה' אין לה עשן, ומה שאמר כעשן הכבשן, ידוע כי אין המשל דומה לנמשל... (שם שם יח)
משה ידבר - היה פלא גדול שכל ישראל, שהיו מהלך ג' פרסאות ישמעו כולן קולו של משה, ועוד שהיה שם קול השופר, והיה ראוי לעכב, ועל כן יבאר הכתוב הנס הגדול הנעשה בזה, כי משה ידבר, והאלקים נותן לו כח וסיוע בקולו שיוכל להגביהו כשעור שישמעו כל ישראל קולו ויבינו ממנו. (שם שם יט)
והכהנים - סדר הדברים היה במתן תורה כענין זה, תחלה צוה למשה והגבלת את העם, שיתן בהר גבול ידוע לעם שלא יעברוהו, והוא מה שאמר לו משה כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו, שהרי גבול העם הוא גבול ההר, ואחרי כן הזהירם שיפרשו שלשה ימים מכל טומאה, והצריכם טבילה, הוא שכתוב ויקדש את העם ויכבסו שמלותם, וביום השלישי בבקר, הוא ו' בסיון היו קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד, ועדיין לא ירדה שכינה, כענין שכתוב (מ"א י"ט), ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואז נתלבשו חרדה מפחד הקולות ההם, שנאמר ויחרד כל העם וכו', ומשה חזק את לבם להוציאם לקראת האלקים ויתיצבו בתחתית ההר, ובהיותם בתחתית ההר מצפים ירד ה' על ההר באש, ויעל עשנו עד לב השמים חושך ענן וערפל, וחרד ההר עצמו ונזדעזע, כאשר יעשה ברעש... וכן אמר הכתוב (תהלים קי"ד) ההרים רקדו כאלים וגו', ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינוס וגו'... ואחרי כן נתחזק קול שופר מאד, ואז ראה העם וינועו ויעמדו מרחוק יותר מן הגבול. ויש לך לדעת כי פרשת וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו קודם מתן תורה היה, כי אז אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, כי במראה ובשמיעת הקולות ההם נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח, ואם ישמעו הדבור מפי הגבורה ימותו, ומשה חזק את לבם ואמר להם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם וגו', ואז שמעו אליו ויעמוד העם מרחוק, כי לא נתפייסו ולא נתרצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל לא בא בתוכו, ואז דבר אלקים עשרת הדברים. (שם שם כד)
...והנה השם המיוחד כל ישראל שמעו קולו מתוך האש, אבל לא ראו אותו אפילו אצילי בני ישראל, שהרי כתוב בו (שמות ל"ג) "כי לא יראני האדם וחי", וכמו שכתוב "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני", הכוונה בזה, כי בראות ישראל הכבוד הזה כאש אוכלת בראש ההר, יתבוננו כל ישראל ויכירו כי בקרבו השם המיוחד שלא יראהו האדם כענין שכתוב, "כי לא יראני האדם וחי", אבל יראה הכבוד הנקרא אלקים, כי כן ראוהו אצילי בני ישראל, שנאמר (שם כ"ד) ויראו את אלקי ישראל, וכתיב ויחזו את האלקים, ואם כן ענין הירידה שבכתוב הנזכר בפרשה הזאת, אין לך להאמין אותו כי אם להכבוד, אבל ה' המיוחד בשמים, ומשם בא הדבור אל הכבוד שירד בהר סיני, שממנו היה נשמע לאזנינו, וכן כתוב, (דברים ד') מן השמים השמיעך את קולו וגו'... (שם כ א, ועיין שם עוד)
ויכס הענן - ...והנני מעוררך כי יש כאן חמשה פסוקים ובכל פסוק ופסוק יזכור ענן, והם כנגד ה' ספירות, שהן ה' קולות שהזכירו החכמים בחמשה קולות נתנה תורה, ואף על פי שהשיג משה שבעה קולות, שהן שבעה ספירות, וכמו שבארתי בסדר וישמע יתרו, כוונתם היתה באמרם בחמשה קולות אל הקולות הנסתרים שהם חמשה, ולכן אמרו בחמשה קולות נתנה תורה, שהרי השנים שהם התפארת והכבוד מבוארים בכתוב, והם ה' אלקים, וזהו ה' אלקיך, וכנגדם הזכיר כאן וכבוד ה' ב' פעמים, כדי לרמוז על התפארת השוכן בקרבו הכבוד, והבן זה... (שם מ לד, ועיין שם עוד)
מסיני בא - היה לו לומר בסיני, וכן בשעיר... אבל נראה לי כי אלו אמר בסיני, היה מחייב מקום לשי"ת, וידוע כי הוא מקום עולמו, ואין עולמו מקומו... ועל כן הוצרך לומר מסיני בא, כלומר מסיני נגלה לישראל, כי משם התחיל הכבוד לבא בישראל, ומפרש והולך כיצד, שמתחלה זרח משעיר למו, כי שעיר היה רחוק מסיני, שלא באו ישראל למדבר שעיר אלא בסוף, והוא כשבאו בגבול בני עשו, ואחרי כן הלך הכבוד משעיר להר פארן, שהיה קרוב לסיני, כי מפארן שלח משה מרגלים, ומפארן בא אל סיני, ומסיני לישראל, וזהו מסיני בא, והזכיר הכתוב האחרון ראשון, לפי שהוא תכלית הכוונה לבא אליו, והנה דבורה הנביאה פירשה לנו הענין, שאמרה (שופטים ה') ה' בצאתך משעיר וגו', וצריך שתתעורר במה שהזכיר בשעיר הרחוק לשון זרח, שהוא תחלת הזריחה, ופארן הקרוב לשון הופיע, כי אז נתפשט וגדל זוהר הכבוד בהתקרבו לסיני, ובסיני הזכיר לשון בא, כי תכלית הכונה עדיו, והוא ההר חמד אלקים לשבתו, ומשם נגלה לעיני כל ישראל...
מימינו אש דת - על דרך הפשט מימינו היה שהראה אש עליונית והשמיע דת לישראל, לא מימין המלאכים, שהזכיר, אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, והוא כאלו אמר אש דת. ועל דרך הקבלה יאמר מימינו השמיע הדת למו לישראל מתוך האש, כי זאת היתה השגתם של ישראל, אבל משה היה שומע מימינו ממש, ואולי כדי לרמוז על זה באו שתי תיבות אלו אש דת תיבה אחת, בספר תורה... כדי להדביק דת לאש, ולקבוע בלב כי הדת שהשמיע למו מתוך האש שמעוה, וכן כתוב ביום דבר ה' אליכם בהר מתוך האש... (דברים לג ב)
משה קבל תורה מסיני וכו', לא אמר בסיני, אלא מסיני, כלשון הכתוב, ה' מסיני בא. וביאור משה קבל תורה מסיני, מן השם הגדול הנגלה על סיני, שנאמר וירד ה' על הר סיני, ותורה זו שקבל לא תבין מזה הלוחות בלבד, אלא אפילו חמשה חומשי תורה קבל משה מסיני, שנאמר "לקוח את ספר התורה הזה", ספר שלם, ולא חומשי התורה בלבד, אלא אפילו נביאים וכתובים קבלם משה בסיני, שלכך נקרא נביאים וכתובים דברי קבלה, על שם שהיו מקובלים ובאים מימות משה, וזהו שנמצא במקומות בתלמוד, אלא גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא... אלא שלא ניתן רשות ליכתב עד שבאו הנביאים שבדורות וכתבום ברוח הקודש. ולא תאמר תורה ונביאים וכתובים בלבד, אלא גם התלמוד נאמר לו למשה בסיני, ויש פסוק אסמכתא לזה, שנאמר מימינו אש דת למו, אותיותיו תלמוד... (פרקי אבות א א)
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר - בגימטריא בכל מה שבכתב וגם כל שבעל פה. (שמות כ א)
שבת וינפש ויתן אל משה - מלמד שנתנה תורה בשבת. (שם לא יח)
או הנסה - בזה הפסוק יש כל האלפא ביתא, שרצה הקב"ה ליתן להם התורה במצרים, אלא שאמרה מדת הדין נסה אותם תחלה, לכך הנסה ב' במסורה, הכא, ואידך הנסה דבר אליך ותלאה (איוב ד'), שאמרה מדת הדין נסה אותם קודם שתשמיעם דבריך. אתה הראת - ב' במסורה, אתה הראת לדעת, אשר הראת בהר (שמות כ"ו ל'), שהראה להם שמים וארץ ושמי שמים, וראו שאין אלא רשות אחד. (דברים ד לה)
פנים בפנים - פ"א כפולה, לומר בפנים מאירות, בפנים מסבירות. (שם ה ד)
במשך היובל המה יעלו בהר, דרשו רז"ל שופר של אילו של יצחק היה, רמז כי הקול הזה היה קול פחד יצחק מדת הדין עזה, ולכך ויחרד כל העם אשר במחנה ולא השיגו דבור בגבורה הזאת זולתי כקול האחרון. ודע כי יש מרבותינו ז"ל שדרשו כי התורה נתנה בי' קולות, ויש אומרים שנתנה בז', וי"א בה' ויש אומרים בקול אחד, וכלם דברי אלקים חיים, האומר בעשר רוצה לומר בכח עשר ספירות כי כל ספירה תפעל מאמר אחד... ומאן דאמר בשבעה הרמז לז' קצוות, כי משם התחלת העולם שנאמר עולם חסד יבנה, ומאן דאמר בה' רמז לה' הוויות אחרונות, כי ממדת רחמים נתנה התורה, שנאמר מימינו אש דת למו, וכנגד ה' קולות אלו תקנו ה' קולות בברכת חתנים, כי התורה נמשלה לכלה... (יתרו, ועיין שם עוד)
וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול, אמר כי השם הגדול נדבר לישראל מתוך האש היא מדת הדין של מטה, ובה לבדה השיגו ישראל, זהו קול דברים אתם שומעים, והרמז לקול האחרון שהוזכר בשבעה קולות, ותמונה אינכם רואים, משיגים...
ספר הבהיר, כתוב אחד אומר וכל העם רואים את הקולות, וכתוב אחר אומר קול דברים אתם שומעים, הא כיצד, בתחילה רואים את הקולות, ומאי ראו, שבעה קולות שאמר דוד, ולבסוף שמעו הדבור יוצא מבין כולם, ובעבור כי ראייה זו היא השגה, על כן ארז"ל כי פרחה נשמתן בסוד ונשמה לא נותרה בי או בסוד הנבואה. (ואתחנן)
רז"ל בפסוק זה נחלקו (יומא ד') יש מי שאומר שזה היה קודם מתן תורה, מה שכתוב "וישכן כבוד ה' על הר סיני" וגו' (שמות כ"ב), ומה שאמר "ויכסהו הענן" שב להר, כמו שאמרו שם "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו" וגו', משה וכל ישראל שומעין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה, אבל רבי יוסי הגלילי סובר שזה היה אחר עשרת הדברות, כמו שאמר שם ומשה עלה בענן ונתכסה בענן וכו', וזה היה אחר עשרת הדברות, שהוא תחלה למ' יום דברי רבי יוסי הגלילי, ועל דעתי למדו מזה במסכת יומא ג', שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים, ולמדו מזה לכהן גדול ביום הכפורים ולכהן השורף את הפרה, כמו שאמר שם שבעת ימים קודם יום הכפורים וכו'... (דרוש ד)
וראינו לרז"ל מרחיקים מאד שיהיה למשה מום גופני, אמרו בפרק המקנא (סוטה י"ב) והנה נער בוכה וגו', אמר ליה רבי נחמיה אם כן עשיתו למשה בעל מום, ולמה לא תמהו מן המבואר בפסוק היותו כבד פה?
והתשובה על זה, כי מהיות התורה וקבולה הדבר היותר גדול שאפשר שיהיה במין האנושי, ראוי לעם שיקבלו אותה שינתנו להם הוראות חזקות שהתורה היא אמיתית, ושיוסר כל ספק מאותן ההוראות ומהענין ההוא בכללו, שאינו בא כי אם בכח אלקי, ועל זה נמשך יציאת מצרים כולו, כי רצה השי"ת שיתחדשו האותות בגאולה ההיא, שהיתה בלי ספק התחלת התורה, למען ידעו כל ישראל, שהנמנעות בחק הטבע אינם נמנעות בחק השי"ת... ולזאת הסבה נשלם משה בכל שלימות הנביא, להאמין שענינו בכח אלקי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו היה לצחות דברו... (דרוש ה')
...וכן מצינו במעמד הר סיני, שזכו כל ישראל להשגה עצומה, עד שבשתי הדברות הראשונות לא הוצרכו שיגיד משה אליהם, כי הם השיגום כמו שהשיגם משה... בבירור בלא חידה, וזו באמת מדרגה גדולה בנביאים שתהא נבואתם מבוארת, כאשר העיד השי"ת על אדון כל הנביאים, במראה ולא בחידות. ועם היות שלא היו כל ישראל שלמי החכמה והמדות, שהשיגו עתה זאת ההשגה לקיום התורה, שאלו לא השיגו הם בנבואה, הלא כאשר יגיד משה להם מה שצוה מאתו יתברך, לא היתה האמונה שלמה במשה, כי לא אמת דבריו, אלא כפי מה שראינו באותותיו, ואם יקום נביא אחד וינגד דבריו ויתן אות או מופת, היינו צריכין להעריך אותות משה עם אותותיו, ותהיה התורה בספק, אבל עכשיו שראינו בעינינו השגת משה, וכי השגנו אנחנו עמו, ונתבררה אצלנו השגתנו והשגתו, אין אנו צריכים לנבואתו אות או מופת... ולכן בהיות יסוד תורתנו השגה עצומה שהשיגוה אבותינו, היה רצון השי"ת שיזכו כולם לאותה מדרגה במעמד ההוא, אף על פי שהיו שם הרבה שלא היו ראויים אליה... (שם וראה עוד י' הדברות)
...אמת אמנם, שכל מה שתהיה מעלת האיש גדולה לא יצטרך לרבוי האמצעים, וכל מה שתקטן מעלתו יצטרך שיהיו האמצעים יותר רבים ופחות דקים, זהו שרמז משה רבינו ע"ה בפרשה זו ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל, ובאו שלשת המלות האלה בכאן, להודיעם שמצד רוב השפע שהיה במעמד הנכבד ההוא שיתחייב מצד חולשתם שיהיו שם אמצעיים רבים מגופים נוטים אל העובי, זהו מה שפרט ואמר חושך ענן וערפל, וכל זה ההכפל מורה על גסות האמצעיים. וכל זה אמנם יצטרך בעבור ישראל, לא בשביל משה, כי עם היות שכאשר היה השי"ת מדבר עם משה היה ביניהם עמוד ענן, כמו שיראה מפשט הכתוב... אבל הוצרך זה מפני חולשת כח של ישראל, וזהו אצלי פירוש המקרא, שאמר "ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך" וגו', ופירושו כך הוא, שהשי"ת היה כמתנצל עם משה, שהיה בא אליו בנבואה זו באמצעות עב כמו שהורה עליו אמרו "בעב הענן", שמורה על עובי הענינות ההוא, והוא שוה למה שאמר חשך ענן וערפל, ואמר שזה אינו מצד משה, אבל בעבור שהוא רצה לזכות את ישראל שישמעו דברו, ולא יוכלו לקבלם כי אם במיצוע עובי האמצעי ההוא. ואמר שמלבד שהוא רוצה לזכות אותם בזה, נמשך עוד מזה תועלת עצום, והוא שיאמינו בו לעולם, מפני שנשתתפו בנבואתו... (דרוש ט)
כל מה שהושג בחוש לאיש מה רצוי ומקובל יותר מזולתו, עד שלא נמצא עליו חולק, או שהושג לאנשים שלמי ההשגה יותר מזולתם, או לאנשים רבי המספר יותר מזולתם, תהיה האמנתו יותר מתקבלת ומתישבת בלב, ותפול האמונה בו בתכלית החוזק, ובעבור זה רצה השי"ת שתנתן התורה על ידי משה בפרסום גדול ורבוי עצום מששים רבוא, שלפי דעת חכמי הקבלה המספר הזה כולל כל הפרצופים, ואי אפשר שימצא פרסום יותר גדול ממנו, אף על פי שיהיה מספרו יותר גדול. ולפי רז"ל היה הפרסום ההוא לכל העולם, אמרו ה' מסיני בא, מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל העולם ולא קבלוה, עד שבא לישראל וקבלוה (ע"ז ב')... שאלו הן האומות הכוללות כל העולם והם מזרע אברהם שהיה ראש המאמינים, לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלקית צריך שתתפרסם בנתינתה פרסום גדול, וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלוקית... ובעבור זה לא ניתנה התורה בשלמות לאברהם או ליצחק או ליעקב, שיצוה אותה את בניו ואת ביתו אחריו, כי אף אם תהיה הקבלה מהם נמשכת מאבות לבנים, היה אפשר שיפול איזה חשש וספק בלב הנמשכים אחריהם בדורות הבאים, להיות המקבלים יחידים... (מאמר א פרק כ)
...אבל משם ואילך שאמר הכתוב "פה אל פה אדבר בו" (במדבר י"ב), כלומר בזולת אמצעי, ולזה לא יבאו בדבריו חידה כלל, אלא כולן כפשוטן, וזו היתה מדרגת כל ישראל בשעת מתן תורה, אמר הכתוב "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה'), וזה כי למה שרצה השי"ת לתת תורה על ידי משה מנוקה מבלי ספק, רצה שתתעלה מדרגתו באופן שלא יהיה לכח המדמה מבוא בה, כדי שלא יכנס בה שום חשד וספק, וכן נתעלה מדרגת ישראל המקבלים התורה למדרגת פנים בפנים במעמד ההוא מטעם הזה. (מאמר ג פרק ח)
...ואולם הנאמר לאדם על פי נביא, כבר אפשר שיבא לו על פי נביא ציווי הפכי לראשון, ולזה רצה השי"ת שישמעו כל ישראל מפיו עשרת הדברות, כדי שלא יהיה כח ביד שום נביא לבטלם, לא כולם ולא מקצתם, כמו שהעיד הכתוב על זה בפירוש, ואמר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו', ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי" (דברים ה'), אבל מה שצריך עיון בזה הוא, מה שנמצא בחז"ל בסוף מכות (כ"ד), שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, והוא דבר של תימא, שהרי הכתוב אומר "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלקים, ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל (דברים ט')... שיראה מכל זה מפורש, שכל עשרת הדברות שנכתבו בלוחות נאמרו לכלל ישראל, איך יאמרו הם כי אנכי ולא יהיה לך שמעו מפי הגבורה ולא זולתם מן הדברות, והרמב"ם ז"ל כתב בספר המורה (חלק ב' פרק ל"ג), שפירוש "מפי הגבורה שמענום" רוצה לומר מגבורת המופת, וזה כי דבור אנכי אמר שבא להזהיר על האמנת מציאות השם, ולא יהיה לך על האמנת האחדות, ושני אלו השרשים הם מתבארים במופת שכלי, ואמר, כי כל מה שיודע במופת משפט הנביא וכל מי שידעהו זהו, ולזה אף על פי ששמעום מפי השם, אין ראוי שימנו בכלל המצות, אבל שאר הדברות הם מכת המקובלת או המפורסמת, ועל כן היה צריך שישמעו אותם מפי השם, ועל כן לא אמרו בהם ששמעו מפי הגבורה, אלה דבריו בזה. ואחר שהוא מסכים שכל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי השם, הנה דבריו צריכים עיון...
וכל זה בעבור שלא יאמינו שיהיה השם משגיח במין האדם כלל, ולהיות הדעת הזה מסכים מצד העיון ומתפשט מאד בזמן נתינת התורה, חשש אליו השי"ת, ורצה לשרש ולעקור אותו מכל וכל, ולא יהיה אפשר שיעקור זה הדעת על פי נביא, כי המכחיש ההשגחה ותורה מן השמים יכחיש הנבואה מהשם, על הדרך שיאמינה כל בעל דת בלי ספק, ועל כן רצה השי"ת לאמת אמות חזק בטול זה הדעת, עם דעת האומרים שזה הגדלה לשם ובטול דעת העושים אותם אמצעיים בינם לבין השם, וה כשבאר להם מציאות הנבואה, ושיש תורה מן השמים להדריך בני אדם בדרך ישרה, וזה אי אפשר אלא בהיותו יתברך משגיח בבני אדם, ונתבאר להם זה כשהגיע להם מאתו בנבואה בפנים בפנים, ושתי אלו הדברות שהם אנכי ולא יהיה לך, כי דבור אנכי ה' אלקיך רוצה לומר, שהשי"ת הוא משגיח בנו ומנהיג אותנו, וזהו לשון אלקיך, רוצה לומר מנהיג אותך, וסיים אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כלומר, אנכי הוא שהשגחתי בך להוציאך ממצרים... (שם פרק יח וראה עוד עשרת הדברות)
ב', עתה צריך לחקור, אם אפשרות הדבקות והשתוף העליון על ידי התורה האלקית היא אפשרות קרובה או רחוקה, או אם הוא רק עבור יחידי סגולה, או אם נוח לאדם לאבדה, ומכל שכן אצל העם הזה, שמקרוב יצא מהאומה הנפסדת ביותר, המצרית. לכן הערימה החכמה האלקית קודם בשעת ואחר מעשה, כי הנה המבקש מחברו דבר גדול, צריך להכשיר שאלתו מו' צדדים: הזמן, המקום, והאמצעי, סדור הדברים, אפשרותם, והיאותותם (אם ראוי לעשותו)... ואמר כאן בחודש השלישי - הזמן היה נאות, קרוב ליציאתם מעול השעבוד המר, והנסים עוד נוססים לפניהם, וכבר אינן יגיעים כל כך. מדבר סיני - על המקום הראוי להשפיע על יושביו חן ושכל טוב, ועוד שנסעו מהמקום הרע המוחלט, רפידים, אל הטוב המוחלט... (שמות יט א)
אתם ראיתם - על חשיבות ואפשרות הדברים, וזהו קודם מעשה, ובשעת מעשה הפליא על צד החרדה וההשתוממות וקולות וברקים וכו', לפוצץ לבות האבן, ולהכין לבם ולהקריבם לשלמותם בענינים חדשים, ולהפליא לתקן השתוף הזה בענינים מעשיים, רוצה לומר מצוות ומניעות כי כך קרובה מציאותו ונוחה לקנות, ותתפשט לכולם, והסרתו תהיה קשה... כי המעשה משותף לכל, יותר מהשכל... (שם שם ד)
כל אשר דבר - מה שאמרו בשבת פ"ח אמר רב אבדימי בר חמא... שכפה עליהם הר כגיגית, כונתו לעוצם ההכרח השכלי מכל הענינים שהקדים להם, שיהיו סגולה מכל העמים, וישארו לעולם הנצחי וכו', ושם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבא לאורייתא, כי המון העם הודו בדבר שלא ידעו, והתשובה שקבלוה בימי מרדכי, רוצה לומר אז ראו שגם חייהם הזמניים תלויים בזה, כי הם בעלי ברית לאלקים השומר אותם. (שם שם ט)
ויחרד כל העם - תחלה חרדו מצד עצמם, מצד הגשם הכבד, ויחס אותו אל השמיעה, ואחר כך חרדו מצד ההר מצד מעלת המושג ורוממותו, וייחד אותו אל חוש הראות, ושמעו קולות וברקים המורים על דבר בלתי מובן להם. משה ידבר - כדי שיתאמת להם אחר כך שקול האלקים מדבר הדברות. (שם שם טז)
...וכן במתן תורה ההכנות הנוראות למעמד הגדול חייבו שיתחדשו שם הלמודים היותר מועילים, ויוודע להם מפי הגבורה אמיתת הדבר בכל השאלות העמוקות שנואלו בהן הפילוסופים, ואחרי שהודיעם הבריאה, יודיעם איך נתחדש הרבוי מהאחד הפשוט, או איך הושפע מהנבדל הראשון גלגל בעל חומר, ואיך ידע האלקים הכל בידיעה אחת פשוטה, והתחדש הדברים בלי התחדש בהם ידיעה (של הבורא), או יודיע אם הגלגל בעל נפש וכו'. ובאמת נמצא בדברות רק חדוש העולם, ומכבד את אביך נלמד רק אזהרות טבעיות הכרחיות שכל האומות כבר יודעות בלי מתן תורה, אמנם להמורה בחלק ב' פרק ל"ג אנכי ולא יהיה מגבורת המופת שמעום, במופתים המוחלטים, כמו שחייבו אותם הפילוסופים, אם כן נתחדש בכל י' הדברות רק ציווי השבת.
אך באמת עיקר המעמד היה להשלים האנשים לא בעניני האלוקות, שלא ייחסו לו תוארים שלא יכילם, כי השבוש בזה לא יביאם לכפירה ולשבוש במצוותיו, כי אם לקיים להם יכלתו על ממשלת הטבע, ידיעתו הדברים האפשריים, והשגחתו וגמולו להם, מה שכפרו בהם הפילוסופים, וכן היו אז רבים כפרעה, הכופרים בפמליא של מעלה, ולזה באו עליו כתות המכות. ואלה (הטעיות) נתפשט כוחם בכל הדורות, והביאו עלינו הגלות וכו'... ובאמת אם היה מדבר עמם שם בדרושים העמוקים שהזכרנו, היה מרחיק כוונתו, כי בסוף צריך לומר, שהוא יתברך נמצא ולא במציאות מה, ולא במהות אחת, קדמון ולא בקדמות וכו', שזה כל פרי חכמת ופלפול הפילוסופים, ואף אם ישמעום ימחו במשך הזמן מזכרונם, והספקות ישארו במקומם, וכל שכן בדורות הבאים, לכן דבר עמם דברים המסוגלים להשקיט פחדם, ולוותר אצלם דקדוקי הפילוסופים, ולתאר הענין בדעות צודקות, אמונות אמיתיות עם הצנע לכת עם אלוהיהם, כדי שישאר ברעיוניהם, וגם חרתו על הלוחות לעדות האמונה על השגחתו הפרטית, שהוא שורש הצלחת האדם, ואמר אנכי וגו' אשר הוצאתיך, שמעתה הוא אלקיהם, ולא יהיה לך, לשחררם מכל שעבוד ועבודה... (שם כ א)
אנכי ה' - בטבע הסולם האלוקי שיקדימו בו העליה בעיונים הטבעיים ואחר כך ירדו, שהוא דרך השיתוף (בין אדם לאלקים), כדפירשנו, ואין ספק שבמעמד הנכבד עלו בגרם המעלות השמימיות עד עלותם לשכל הנפרד מכולם, שהוא הסבה הא', להודות לו האלקות, הממשלה והאדנות על כל הנמצאים, וזו היתה להם תכלית המעלה וההשגחה, שאין למעלה ממנה... (שם שם ב)
וכל העם רואים את הקולות - קבלו מספיק מהפשט חמריותם, עד שהספיק להשיג הקולות האלוקיים. וינועו - כי ראו שרחוקים עדיין מאד מלהשיג, וחששו למות מרוב צער. (שם שם טו)
...ומה שלא פירשה התורה יום מתן תורה כשאר החגים, כי קבלתה צריכה להיות אצלנו מאומתת לפני שנשמע בקולה, כמו שאין מציאות ה' מצוה בתורה, כי היא אמונה קודמת לכל המצוות, ועוד שאין זמן מיוחד לזכרון התורה וקבלתה, רק מצותה בכל עת ובכל שעה. (ויקרא כג ב)
...והנה הנבואה היא הדבר היותר יקר והכרחי במין האדם, ולשלמות האומה, ובה נתייחדה מכל זולתה, וצריך השתדלות נפלא להעמיד אותה ולקיים אמיתתה, ובמעמד הר סיני, שעלו כולם למדרגת הנבואה נתבררו להם ג' העקרים ההכרחיים להיותם סגולה, השגחת ה', ואהבתו אותם ביחוד בזכות האבות שהכינום לכך, ב' אפשרות מציאות הנבואה, שידבר אלקים את האדם להנבא במעשיו, ג' אמיתת תורת משה, שהיא במעלה יתרה מכל הנבואות, וכוללת כל המעשים שבם יחיה האדם, ותועלת ספור קרח שקול בעינו נגד ספור מתן תורה, לחזק העיקרים האלו. (במדבר טז א)
...ועל כן מה שנמצא בחז"ל, שכל בר ישראל מושבע ועומד (שבועות כ"א), אמרו על זה, שכל הנפשות העתידות היו במעמד ההוא, ויש בדבר עיון רב, איך היו הנשמות שם בלא גופות, כי חבור הנפש והגוף מהכרחיות האדם הנמצא אצל המצוות, ומעצמות מהותו, ובהפרד הגוף והנפש פטור מהמצוות... ועוד ספק עצום על שבועה זו, אם אין בכח הבחירה לעבור עליה בטלה הבחירה, שעליה העולם עומד, וכל התוכחות והמוסרים שבתורה, ואם כן צריך לומר שבאפשרותם לעבור עליה, ומזה יצא בטול הכתובים המעידים שלא יתבטלו חומרי שבועות אלו לעולמי עד, וכבר נתבאר מהנסיון ומפי הנביאים שעברו עליה... (דברים כט א, וראה עוד אלקים-וישראל)
בחדש השלישי - מג' סבות נתנה תורה רק לישראל, א' מפאת המקבל, שהיו עם רב, ולחז"ל אין שכינה שורה בפחות מב' רבבות ואלפים, ומה שניתנו מצוות לאדם הראשון נח וכו', יש אומרים שהיו טבעיות לפי טבעם או נמוסיות בהסכמה להתמדת קבוצם, וחלילה כן, אלא שנצטוו, כמאמרו וישמור משמרתי מצותי וגו', אלא שכל אלו לא קראו לאחרים דרך נבואה, כי אם נאמר להם לבד ולביתם, ומה ששמר אברהם היה מעצמו ויושר שכלו.
ב' מצד השליח שלא היה מוכתר במעלות ושלמיות במין האנושי כמשה רבינו ע"ה, שלמות גופו מזגו וטבעו, ככתוב "כי טוב הוא", ושהה מ' יום בלי מאכל, וקרן עור פניו כגרם שמימי, ולא נס ליחה בן ק"כ, ומדותיו שפירש מן האשה, יציאתו מהארמון אל אחיו, עזרתו לבנות יתרו ובלי קנאה וכבוד, ובשכלו שהשיג טבעי העליונים והתחתונים, הבריאה הראשונה והסתעפות הדורות, ושהשיג מ"ט שערי בינה, ושאר הנביאים השיגו רק עתידות תורה ולמוד, והיה מוכן לנבואה בכל עת, כמדרגת השכלים הנבדלים מחומר, כי נרדמו כחותיו הגשמיים ותאוותיו החמריות, וקשר גופו בנפשו כהשכל בגלגל שמניעו, שהוא נבדל ממנו, והושיע והוציא את ישראל ממצרים, ונצח במלחמותיהם, שלזה נקרא "וישלח מלאך", מה שאינו כן בשאר הנביאים. והתחברו בו כל מעלות האומה, בית דין קטן וגדול, מלך, לוי, וכהן גדול, ורבן של נביאים. והאימות והצדק בנבואתו, ושאר הנביאים שיש בדבריהם משלים וספקות, ועוד מעלות (ראה שם עוד).
ג' מחמת הנפלאות שבנתינתה שהדריכו באמונת אמתיות התורה, ועל כן יקראו נמוסי שאר העמים דת, שהיא הנהגת המעשים הגשמיים, והתורה היא מה שראוי שיאמין האדם בשלמותו.
והתורה ניתנה בסיני מד' סבות, א', שתהיה נתינתה סמוך לנסים כפי שהזכרנו. ב', שהמקום מוכן ומושפע ביותר להשגחה, כענין "שער השמים", או "עיני ה' אלקיך בה". ג', מפאת הזמן, שבמצרים המלאה גלולים אי אפשר לתת אותה, ובארץ היה גלוי לפניו שיתעכבו מ' שנה במדבר, וגם אחר כך יפנו לעסקיהם, וכאן היו פנוים מכל, ושמחים מהנצחון, וג' החדשים היו לרפאותם מהמומים, שהם האמונות הכוזבות שנתרפאו מהן על ידי הנסים, ד', נתנה התורה במקום הפקר, שהתורה היא לכל הבאים לחסות בה, שגם לאומות העולם חלק בה, ושלא יריבו השבטים לומר בחלקי ניתנה... (שמות יט א)
קולות וברקים - מתפלספים מבני עמנו בארו כל המעמד הנבחר על ההשגה העיונית, שהשיגו כל אחד לפי כחו מפי משה, שלשת ימים על שלשת החכמות, ההגיונית, הטבעית והאלוקית, וכבסו שמלותם על ענין המדות ותקונן, ההר הוא השכל, והגבלת ההר שיש גבול בעיון, ושלא יעיין באלוקיות כי אם בן חמשים שנה, כהיובל. ויחסו זה השורש פורה ראש ולענה למורה נבוכים, כדברי הנרבוני, ועשו יסוד תורתנו משל למחקר העיוני המושג לקטון פילוסופי היונים, ומהו קול השופר לדעתם, ומשה ידבר וגו' ועוד, והדברים מורים על בעליהם שאינם מאמינים בתורה משמים.
והנה במעמד הנכבד ח' פלאים: הענן, הערפל, מטר, דכתיב שמים נטפו, שופר, קול אלקים עצום, אש, ועשן, ויחרד ההר. והפלא הוא מציאות הדברים בלי סבותיהם הטבעיות, ענן בלי אדים, ודבור בלי כלי קול וכו', נמצא שעשה פלאות בד' היסודות. כי יש ב' דרכים בהשגה, עיוני, מחקרי על ידי השכל, וההשגחה הנבואית בחסד עליון. והנה רמז לחסרונות שבדרך הראשון, קולות, שבמחקר ירבו הדעות והמחלוקות, ברקים, שהם מאירים לשעתם ושוב יעלימום הטבעים, ענן ומטר, יש שנסתכל הרבה ונשיג מועט מחשכת קוצר השגתנו, שופר, רומז לנבואה, מלשון אמרי שפר, ורק בה הזכיר תמיד החוזק, ולא בהנ"ל, דאין בה חולשת סברות וסתירות, האש, רמז לשכינה שירדה, ויחרד ההר, שמפאת ההשגחה יהיו נענשים על עונותיהם, כדי לישר דרכם. הולך וחזק מאד, שידעו שאינו מכח אדם, וגם משה ידבר - בעת התקיעה, שידעו שאינו התוקע. (שם שם טז)
וירד ה' - הפועל והמשפיע במתן תורה היה האלקים, סבת הסבות בעצמו, כמו יציאת מצרים, התשועה הגופנית, והמקבלים היו כל העם, והטעם כדי שכולם יאמינו בנבואה, ולהשריש בלבם שהתורה נצחית, וכן במורה וברמב"ן. ב', שידעו שהנבואה דבר נסי מהבורא, ואף בלתי מוכן כבער בחכמות ינבא. ג', להכינם ואת זרעם למעלת הנבואה והשפע האלוקי, על ידי ההתפעלות הגדולה. ד' כדי שיקנו מקולו יתברך מדת היראה. (שם שם כ)
וידבר אלקים - ראוי לברר מה היתה ההשגה והשפע שהשיגו בסיני, ואיך השיגו. והנה שמעו שהקול שדבר קודם עם משה, כדלעיל, מדבר אליהם בלי אמצעי שכלי, כדכתיב, פנים בפנים, והיתה נבואה מוחשת המגיעה לקצרי הכח, כדי שיאמינו בשלמות משה, ומציאות הנבואה, שהיא דבר רוחני ושכלי. ומהיות השגתם מוחשת והשגת הנביאים מדומה, אמרו חז"ל שראו מה שלא ראה יחזקאל, וכן נראה מהמורה חלק א' פרק ל"ז, שרוצה לומר שהקול היה מוחש. אמנם בחלק ב' פרק ל"ג התעצם להוכיח ששמעו רק קול אחד, שאונקלוס תרגם ומלל ה', ועשה מזה סוד עמוק, מי יתן ידעתי למה ברח מהיות הקול נשמע פעמים רבות, כי הרי נברא, ומה הבדל בין פעם אחת למאה? ומדוע לא תהיה לדעתו מדרגת משה שוה בו לישראל? אלא דעתו שהשגת משה היתה נבואית, וישראל חושית, ואחר שלא הבינו הדברות הצרכו רק לקול אחד, ואנחנו התורניים דרך המלך נלך, שכולם שמעו בשוה, והיו קולות רבים כפי הדבורים... (שם כ א, וראה עוד עשרת הדברות)
...כוונת המעמד האלקי לא היתה להודיעם דרושים פילוסופיים, כי ידיעות אלו לא יביאו אדם אל ההצלחה האמיתית, להדבק בה', ויכניסוהו בספקות ואמונות זרות, אלא רצה להשרישם בשרשי אמיתיות אלקותו, כי כופרים ביכלתו על שינוי הטבעים, ובידיעתו הדברים הפרטיים והאפשריים, ובהשגחתו, כמו שאמרו, היש ה' בקרבנו, ועל זה אמר פוקד עוון אבות וגו', ועושה חסד לאלפים וגו', ומשגיח על מכבד אב ואם. (שם שם יד)
...ומה שכתב גם בעם "פנים בפנים דבר ה' עמכם", כתב הרמב"ם שהוא על דברים בלי אמצעי, ולנרבוני ההבדל ביניהם בכל זאת עצום מאד, כי במשה ענין נבואי, ובעם קול מוחש גשמי, נוצר, בלי נבואה, ונראה שפנים בפנים נאמר על נבואה בלי אמצעי, וזכו ישראל לכך בב' דברות הראשונות, כדי שישארו הדברים חקוקים בלבותם, כמו שכתב הרמב"ם ביסודי התורה. (דברים לד י)
סגולה - ...וזה כי אמנם היתה כונת הא-ל יתברך במתן תורה לתת להם אז כל הטוב העתיד, לולי השחיתו דרכם בעגל כאמרו אז, "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". (שמות יט ו)
היו נכונים - שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם פנים בפנים בעוד היותם משתמשים בחושיהם, ולזה נאסרה האשה למשה מאז שהגיע לזאת המדרגה שתהיה כל נבואתו מעת מתן תורה והלאה פנים אל פנים... (שם שם יא)
רד העד - פן יהרסו כשאהיה מדבר עמהם, שמא יחשבו שבהיותם עולים למדרגת פנים בפנים כמוך יוכלו לעלות אל מחיצתך. (שם שם כא)
עלה אלי ההרה - לראש ההר שאחר שנגש יותר מן העולים עמו, כאמרו ונגש משה לבדו, ועם כל זה עלה אל ראש ההר, ששם היה מראה כבוד ה', כאמרו "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר", וכן במתן תורה "ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר"... אשר כתבתי - כי לולא חטאו בעגל, היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך, כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו "ואתה מרבבות קדש" וגו', ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך, "כתב לך את הדברים האלה", ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה... (שם כד יב)
...כי אמנם במתן תורה, לולי השחיתו היתה הכוונה לשום אותם במעלת ימות המשיח ועולם הבא, שיעד בזאת הפרשה בלי ספק... (ויקרא כו יב)
ליסרך - להביאך למדרגת הנבואה בקבלת תורה, כענין באליהו "והנה רוח גדולה וחזקה", וכן על הארץ הראך את אשו, כענין שם כאמרו "ואחר הרעש אש". (דברים ד לו)
משה קבל תורה - ואפשר עוד לפי שלא נתן לו הקב"ה כל התורה בשלימות, משום שלא היה בו הכנה לקבל את כולה, וכמו שאמר הכתוב "ותחסרהו מעט מאלקים" וגו', ולכן אמר משה קבל, ייחס הענין אל המקבל, להשמיענו כי כפי ההכנה והבית קיבול שהיה לו כך קבל, ולהכי נמי לא קאמר משה קבל התורה בה"א הידיעה, לפי שמשמעות התורה בה"א היה משמע שכל התורה כולה בשלימות קבל, ולא כן היה, כמו שאמרנו... למה לא אמר משה קבל תורה מהקב"ה, רק כינה הדבר אל הר סיני, אלא שהוא דרך כבוד כלפי מעלה, דכיון שלא קבל התורה כולה בשלימות, כדאמרן, אין ראוי שיתייחס אליו יתברך שניתן מידו דבר חסר, ולכן ייחס הדבר אל הר סיני אשר שם האלקים... (פרקי אבות א א)
...והנה מה שבחר ה' במצרים למקום הגלות, ונקרא כור הברזל ועוד, וכן נשים לב איך היו כל הס' רבוא ראויים להשיג נבואת פנים אל פנים במתן תורה, והרי כמה הכנות צריך לנבואה, ומה גם בהקיץ, אך הנכון אצלי, כי אין צורך בהכנות לנבואה, כי אם מצד זוהמת נחש הדבוקה בו, וישראל בהר סיני פסקה זוהמתם, נמצאו כולם מוכנים לנבואה. והנה ראה הוא יתברך כי להתיך הזוהמא צריך אלף דור, כבב"ר פ"א, אך ראה שמרוע הבחירה לא נתמעטה הזוהמא, על כן עקר התתקע"ד דורות ושתלם בכל דור, ונשארו כ"ו דור שבהם הוצרך להעשות הצירוף. ואפילו רק בו' דורות מאברהם עד מתן תורה, ולכן ניסה את אברהם י' פעמים, להתיך חלק רב מהזוהמא, וכדי שיצא יצחק במיעוט זוהמא נולד לעת זקנתם, כשבטל מאברהם יצר הרע, ומשרה הנידות הטבעי... וגם בדור הג' לא היה כח לכבש זוהמתם, עם כי קטנה היתה, כפי שהיה הכח באבות, על כן הניחם כזהב בכור, כמפריש הסיגים מהזהב לצד אחר, כי מצרים היא תורף החיצוניות המוזהמות, ערוות הארץ, לעומת ארץ ישראל עשה האלקים, והיא משכה את הזוהמא כשגברה בהם, והם המתים בחושך מצרים, וכשגברה קדושתם יצאו ממנה, ועל כן יצא אחד מחמשה, ויש אומרים מנ', ויש אומרים מת"ק, ויש אומרים מחמשת אלפים, וגם היוצאים הטהרו רק ברחמיו אחר נ' יום, לעומת ז' נקיים, ובסיני פסקה זוהמתם... (שמות א א, וראה שם עוד)
בחדש השלישי - כמלך שחשק שפחה משוחררת, המתין הקב"ה ג' חדשים להבחין בין זרע טומאה לקדושה, ומרוב חשקו אלינו מהר להטהרנו מעבודת גלולים על ידי דם פסח ומילה, ומשפסקה טומאה החלו ספירת נקיים, ועזר להם בכך על ידי נתינת מצות שבת ודינים במרה, כי יערה עליהם רוח קדושה על ידי הנפש היתרה, שבזה נעשה קשר אמיץ בין ישראל לבין קונם. וכאשר שלום בין הנפשות למטה, וזהו על ידי הדינים, יתייחדו גם בשורשם למעלה, ויעשה ייחוד במקורן, ואחר כך הקדים לבא לסיני מראש חודש, כדי להתעלס באהבים עם עמו, ועל ידי נוכחות הקדושה הותכו כל שיירי הטומאה של זוהמת נחש, ובכל רגע קנו קדושה וקשר עמו. אך הגם שנגמר הלבון ופסקה טומאה לא היו נשואין גמורים עד אחר צ' יום, שהוא ברדת משה עם הלוחות, ונדונו עדיין כפנויה, כי הזכוך הספיק רק לנשמה, ולנשיקה שהיא חבור נפש לנפש, אבל הגוף עוד לא היה מזוכך עד ג' חדשים, ולכן יצאה נפשם בדברו אתם בסיני. וזה שאמר ויחן שם - על ידי שזכו שם לאחדות פסקה זוהמתם, כי נעשו כאחד מפאת הקדושה שהיא אחדות ורשות היחיד, ועל ידי שפסקה הזוהמא נתנבאו כולם, כי הטומאה היא מחיצה המבדילה בין האדם לה', וזה שאמר אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. (שם יט א)
ואביא אתכם אלי - הקדמתי לפניכם על ההר לזכוך נוסף, עד שדבקו בה' דבוק עצמי, ולא הוצרכו לסרסור, ומעתה זכו לשמע תשמעו בקולי, ואחר צ' יום יזכו לוהייתם לי סגולה - זכוך החומר בעצם, שלא ישלוט בהם מלאך המות. (שם שם ד)
קולות וברקים - מה שהיה הקול מתחלק לע' לשונות, כי התלבש מסכים רבים וכל חיצוני עב יותר מפנימי ממנו, ומקבל כל הע' שרים, נמצא מתחלק לע' לשון, ועל המסך החיצון אמר קולות וברקים, שהשיגו בשמיעה ובראיה ועושה הברה רבה, וככל שחדרו מבעד המסכים פנימה היה הקול חזק יותר, והוצרכו לזכות משה שהוציאם לקראת האלקים, עד ששמעו הדברות הראשונות, ולא יכלו לסבל יותר. (שם שם טז)
רואים את הקולות - שהיו רואים בהבל רוחניות קדושת הדבור, כדפירשנו לעיל, כי לפני כבוד אלקים ד' מסכים, שיחזקאל קראם רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה, החיצוניים מתחלקים לחלקים, וכך היו בחיצון ז' קולות הנראים כע' ברקים לעין, ובשני רואים כמראה ע' לפידים שמהם יוצא ברק לחיצון, כי הפנימי יתמעט הפירוד, ובג', אש מתלקחת בלי פירוד, רק קול אחד, וכאן שמעו גם הקול שמבעד למסך, והנה יש האש הגדולה מבפנים לכל המסכים, שקראה יחזקאל כעין החשמל, ואין בה תפיסה, וה' המציא כאן עשן כדי שלא יסתכלו בו, וזה שאמר ואת ההר עשן, אז יצאה נפשם... והענין שרצה לומר להם בעצמו ב' דברות הראשונות, שבהן רוב י"ג עיקרי האמונה, מציאותו, ושהוא פועל דין ורחמים, שכאן נראה כשליח צבור מעוטף, ובים כשהוצאתיך כגבור מלחמה, ושהוא משולל גשמיות, ובכלל הדבר הידיעה וההשגחה והחדוש שראו ביציאת מצרים, ושכר ועונש. וכאן אמר וכל העם רואים וכו', שעל ידי זה נתאמתו להם נבואה מהשמים ושנבואת משה גדולה, ותחית המתים. (שם כ טו)
ויתן אל משה - הקב"ה רצה ללמד כל התורה שבעל פה למשה על ידי שחזר אתו יחד ואמרוה שניהם, כמו שאמר "ככלותו לדבר אתו", ולתת לו לוחות האבן מיד ליד, להורות, כי אף על פי שהאדם מחומר יוכל להדבק בקונו על ידי התורה, וחיכה עד שיזדכך משה בשיעור מופלג, ואז נתן לו בסוף המ' יום הכל יחד, כל תורה שבעל פה שעד אז היה לומד ושוכח, וגם תורה שבכתב, הלוחות, שלא יאמרו שיש עוד פעם מתן תורה. ואמר בהר סיני - כי למעלה היו הלוחות רוחניות, וברדתם להר סיני התלבשו גשמיות, כדרך המלאכים. (שם לא יח)
כי שאל נא - פן תחשוב שאחרי שנעבד ע"ז בגלות לא יחפץ עוד בנו, שאל ליציאת מצרים, שגם אחרי עבדנו אלהי מצרים חרד אלינו החרדה הזאת על הר סיני, ולמדנו מהזוהר, כי הימים שעושים בהם מצות ומעשים טובים קונים קדושה והויה רוחנית קיימת, ועל כן נאמר ויקרבו ימי ישראל וגו', והימים שמראש חודש סיון עד מתן תורה שהחיים וקיימים לפניך ישאל אותם. (דברים ד לב)
ודבריו שמעת מתוך האש - שהוא המסך השלישי מהד', סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה. ובסערה נאחזים שרי האומות, ומשם שמע כל עם בלשונו, ואם כן אינך כשאר האומות, ויבחר בך שוב. (שם שם לו)
פנים בפנים - אחת השאלות הגדולות היא, מדוע הניח הבורא עקרי הדת באמונה, ולא יוכל איש להגיע עדיהן בחקירה, אמנם אם היה מודיע להם דברים עליונים תכפל ההכחשה, וגם אין דרך להשיג דבר מתוך דבר, לכן חשבתי, שהבורא בחר דרך אחרת, שלגדור מתן תורה הראה כל עקרי האמונה בחוש, באופן שלא נשאר להם שום פקפוק, ולכן עשה ביציאת מצרים מופתים בכל העולמות להורות להם החדוש, והכינם למתן תורה על ידי נבואה לכולם, על ידי הפסקת זוהמת נחש, ועקרי הדת הם י"ג כברמב"ם, ואמר כאן פנים בפנים - על הוכחת מציאותו, דבר ה' - על נבואתו, בהר מתוך האש - על השגחתו בארץ, להגיד לכם - הייתי אמצעי, ולא למסר לו דבריכם, ומהדברות למדו, מאנכי ה' - על יחודו, פועל דין ורחמים כאחד, כמו שראו ביציאת מצרים, וגם שדד המערכות והפיל שר מצרים, כך שאין לעבוד זולתו, ואחר כך אמר על שאר ו' העקרים את הדברים האלה - ששמעו שמור וזכור בדבור אחד וכיוצא בזה, ומזה למדו שלילת הגשמות... (שם ה ד)
איש חרבו על ירכו - שבמתן תורה קבלו זיין נגד גלויות ונגד מלאך המות, וכשחטאו איבדום. (שיר השירים ג ז)
בעשותו למטר - בשעת מתן תורה היו ישראל משולהבין מאש של מעלה, אמר הקב"ה לענני כבוד, והזילו טל של חיים, והוא טל שעתיד להחיות בו מתים, רוצה לומר יתן כח לגוף לסבול הנשמה שתחזור טהורה מכל חלאה, ובזה עשה בסיני דרך לחזיז קולות - שהבל פיו יתברך היה מתעבה במדת מה, שיוכלו לסבלו, ורמז זאת ב"וכל העם רואים את הקולות". (איוב כח כו)
התבאר לך, כי ראוי שתנתן התורה על ידי אחד שהוא מיוחד ונבדל מן הכלל, ודבר זה למדרגת התורה, שיש אל התורה המדרגה העליונה המיוחדת, עד שלא ישתתף לה דבר, ולכך ראוי שתנתן התורה על ידי מי שהיה מיוחד במדרגה מכל באי עולם, הוא משה, ואף כי התורה היא תורה אל הכלל, נתנה על ידי משה, והענין הוא כמו שהענין בנפש האדם אשר הלב מקבל החיות למעלתו ולחשיבותו, והוא שולח החיות לכל האברים, ואין בכל אבר ואבר החיות בפני עצמו... (תפארת ישראל פרק כא, וראה עוד משה, עשרת הדברות)
...וגם בזה נפל (קרח), שאדרבא, בית מלא ספרים חייב במזוזה יחידית נבדלת מן הבית, שהרי המזוזות חוץ לבית, כמו ציצית גם כן חוץ לבגד, כי אין כל הבית מוכן מה שמוכן לו חלק אחד שהוא נבדל מן הבית, ולפיכך בית מלא ספרים חייב במזוזה, כי לא יקבל כל הבית הקדושה כמו המזוזה, שהוא דבר קדוש, והוא דבר מקצת מן הבית, וכן לא יקבל התורה כל ישראל כאחד, רק אחד, הוא משה רבינו ע"ה, אשר הוא נבדל מן ישראל במעלתו ובמדרגתו, והוא מקבל התורה ומגיע אותה אל הכלל כלו, כמו שהוא במזוזה, לכך צריך אל משה, שהיה מיוחד נבדל מכלל ישראל בפני עצמו, והוא ראוי לקבלת תורה מן השי"ת. (שם פרק כב)
...וכן התורה כאשר ניתנה לעולם היה זה סדר חדש, שלא היה עד עתה, אין ראוי שתהיה התורה שהיא צורת כל הנבראים במקרה, שדבר זה התבאר פעמים הרבה, כי התורה היא צורת כל הנבראים, ולפיכך עת מיוחד היה לדבר זה שנתנת התורה לאדם, והבן מה שאמר "לכל זמן ועת לכל חפץ", כי הדברים שהם גופניים כמו כניסת אדם לגן עדן ויציאתו משם, וכן הפסד העולם וחורבן העולם והמילה שהם דברים גופניים, והגוף נופל תחת הזמן, שייך לומר לכל זמן, אבל דבר שהוא שכל בלבד, והוא קבלת התורה, שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן על זה אמר "עת לכל חפץ", כי העת שהוא המחבר העבר והעתיד אינו זמן, ורוצה לומר כי הדבר שהוא מושכל שאינו נופל תחת הזמן, הוא נעשה בעתה. ומה שנתנה דוקא באותו זמן, ולא קודם זה ולא אחר זה, דבר זה נתבאר למעלה, כי לא היה ראוי שתנתן התורה קודם שיצאו ממצרים, וכבר הארכנו בזה.
אך מה שניתנה בחדש הג' לצאת בני ישראל מארץ מצרים ולא קודם, צריך לתת טעם לזה. אמנם הסבה מבוארת גם כן למעלה, כי מפני שהתורה שכלית ואינה תחת הזמן ראוי לה השלישי, כי כבר אמרנו כי העתה שאינו זמן הוא שייך דוקא לתורה, ומפני כי העתה הוא שלישי, כי העתה מחבר הזמן והוא שלישי, ולכך בחדש השלישי נתנה התורה, כי השלישי בשביל שהוא שלישי הוא כמו העתה שאינו זמן נחשב, לכך הוא שייך לתורה, כדכתיב ועת לכל חפץ, ומפני כך החודש הזה בפרט מזלו תאומים... אבל במדרש אמרו בדרך אחר, וזה אמרם במדרש בחדש השלישי... אמר רבי הושעיה שנה לי רבי חייא הגדול, גיורת שפחה ומשוחררת לא ינשאו ולא יתארסו עד ג' חדשים, כך ישראל נקראו גרים, שנאמר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", שבויים שנאמר "והיו שובים לשוביהם"... אמר הקב"ה אמתין להם ג' חדשים ואחר כך אתן להם התורה. מענין זה משמע כי צריך ג' חדשים להרחיק ממה שהיו תחלה משועבדים תחת רשות מצרים, ולפי מדרגת ומעלת התורה אין ראוי שתנתן לישראל רק בהרחקה מן הזמן אשר היו משועבדים תחת רשות מצרים, כמו שאין ראוי שתנשא הגיורת לישראל, רק בהרחקת ג' חדשים, ואף כי נתן להם תורה תוך ג' חדשים, והגיורת לא תתארס עד אחר ג' חדשים, דבר זה ענין אחר... (שם פרק כה)
כאשר התבאר למעלה שזמן התורה אינו במקרה, כך מה שנתן התורה במדבר אינו במקרה, כי הזמן והמקום ענין אחד, כאשר ידוע למבינים, ובמדרש, "ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר" וגו', לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו מלפניו, נכנס לשניה וברחו מלפניו, נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו, אמר הנשיא זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה כסא, וכאן אני דר. כך כשבא הקב"ה לים הים ברח מלפניו, שנאמר "הים ראה וינוס", וכן ההרים רקדו כאלים, באו למדבר חריבה קדמו אותו, שנאמר "ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע", אמר זו העיר טובה מכל המדינות... הנה נתנו טעם באי זה צד ראויה שתנתן התורה במדבר, ורצו בזה, כי הים והירדן הם חמריים, שגדילים בו הנבראים החמריים ושם משכנם, ולפיכך אין להם קיום ועמידה עם השי"ת, שהוא קודש נבדל מן החמרי, ולפיכך בים נאמר "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור", שלא היו יכולים אלו דברים לעמוד עם השי"ת, אבל במדבר מפני שאין בו דבר חמרי, שהרי אין בו מציאות חמרית, ואין דרים בו הנבראים החמריים, רק היא שממה וציה, ומפני זה היה שמחה אל המדבר, כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם, כאשר אין להם המונע החמרי, ובשביל כך נתנה התורה שהיא השכל הגמור במדבר, כי המדבר משולל מן הדברים החמריים, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים.
ובמדרש עוד, בשלשה דברים נתנה התורה, במדבר, באש ובמים, במדבר דכתיב, "ויבואו מדבר סיני", באש דכתיב "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש", במים דכתיב "גם עבים נטפו מים", מה אלו בחנם לעולם, אף דברי תורה בחנם לעולם. וביאור ענין זה, כי ראוי שתנתן התורה באלו שלשה, כי התורה אינה מתייחסת לאדם, כי האדם בעל גשם, ואילו התורה היא שכלית... ולכך נתנה התורה באלו שלשה דברים, כי כל אלו דברים הם הפקר לעולם, וזה מורה שאינם מיוחדים לאדם, וכל דבר שאינו מיוחד לאדם נבדל הוא ממנו... ומה שניתנה תורה במדבר מורה על עצם התורה, כי המצוות שבה הם דברים שאינם טבעיים... וזהו מה שנתנה במים ובאש, כי מאחר שאין התורה דת טבעית, ולכך השכר על התורה גם כן אינו טבעי, וכן מפני שהתורה אינה דת טבעית, ולכך נתנה באש, לומר שאין העונש על התורה טבעי רק שלא בטבע... (שם פרק כו, וראה עוד תורה)
בפרק רבי עקיבא תנו רבנן, בששה בחודש נתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו... הנה בארו חכמים איך היה סדר הנתינה באופן ראוי, כי היה ביאתם למדבר סיני בראש חודש, בעבור כי הזמן של חדש ג' ראוי לתורה ויש לו הכנה לתורה, כמו שהתבאר למעלה, וכן המקום של מדבר סיני שהוא מוכן גם כן לתורה, ולכן בחדש הג' באו במדבר סיני, ובראשון אמר להם אם הם רוצים לקבל מצותיו וגזרותיו, שדבר זה בודאי צריך ראשון, ואחר כך מצות הגבלה, וביום של אחריו מצות פרישה, ולא הקדים מצות פרישה, כדי לקבע בנפשם שלא יהרסו לעלות, והרי הדבר הזה צריך אזהרה יתירה, וכמו שאמר הקב"ה רד העד בעם, פן יהרסו וגו', ומפני כי צריך אזהרה יתירה הקדים הדבור ואחר כך מצות פרישה, ועוד כדי שיהיה מצות פרישה בזמנה, ובזמן עביד פרישה, אבל מצות הגבלה אי אפשר לומר בזמנו, כאשר כבר היו עומדים לפני הר סיני, ולכך הקדים מצות הגבלה. אבל בדבור הקב"ה היה מצוה כסדר, קודם מצות פרישה, ואחר כך מצות הגבלה, ומה שהוסיף יום אחד... והוא דבר מופלג מאד למדרגת התורה ומעלתה, כבר התבאר לך, כי היו הימים מתעלים מדרגה אחר מדרגה, עד יום חמשים, שהוא ראוי אל התורה. אמנם דבר זה שיום חמשים ראוי אל התורה הוא מצד השי"ת, אשר הוא הנותן, אבל קבלת התורה שהוא מקבל אותה המקבל הוא אחר כך, וצריך יום בפני עצמו אל קבלת התורה, ולכך לא היה יום קבלת התורה ביום חמשים, רק ביום חמשים ואחד... כי אף למאן דאמר שנתנה תורה בו' בסיון, היה קבלת התורה ביום נ"א, דקאמר התם, ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', צא וחשוב תמצא ביום השבת שבו נתנה התורה לדברי הכל הוא ביום נ"א, לפיכך קאמר שם דאייר דהאי שתא עברוהו...
וזה כי הקבלה ראויה יותר ביום השבת, וזה מפני שהוא יום שבאה בו הברכה מעליונים לתחתונים, ומפני זה הוא מוכן שתבא התורה מן עליונים לתחתונים... ועוד כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי, במה שאין בו מלאכה, וכמו שהתבאר למעלה, ולפיכך ראוי שתנתן בו התורה, שהיא שכל גמור מופשט מן הגשמי, ומכל שכן כי יום השבת הוא השלמת העולם, ונתינת התורה לעולם היא השלמת העולם, ואנו אומרים בחג העצרת "זמן מתן תורתנו", ובודאי לרבנן הוי שפיר, משום דלדידהו הוי יום ו' בסיון זמן מתן תורה, אבל לרבי יוסי דבז' בסיון נתנו עשרת הדברות לישראל, ואם כן לא היה זמן מתן תורה. אבל ביאור זה כמו שכתבנו, כי בודאי מצד השי"ת הנותן זמן מתן תורה הוא ביום נ', רק שלא הגיעה התורה אל המקבל רק ביום נ"א, ומכל מקום זמן מתן תורה הוא ביום הנ', וכן קדושת החג העצרת שנתקדש, לא נתקדש רק יום חמשים, וזה מפני שיום מתן תורה בעצמו הוא יום חמשים והקדושה ליום מצד השי"ת אשר הוא מקדש היום, ולפיכך יום טוב הוא ביום נ', רק קבלת המקבל ביום החמישים ואחד... (שם פרק כז)
ויהי ביום השלישי וגו', מן הדבר אשר הוא שינוי ימשך אחריו שינוי גדול, ובמדרש, ה' למבול ישב וגו', כשהקב"ה נתן תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם עד סופו, וכל מלכי עולם אחזתן רעדה וכו'. בארו במדרש כי ראוי שאחר השינוי הזה שנתן תורה מן השמים, והוא דבר חדש שיצא לפועל התורה שהיא השכל הנבדל שבא לעולם הגשמי, שיהיה נמשך אחר דבר זה שהוא שינוי גדול, ולכך אמר חמדה טובה גנוזה בבית גנזיו. ואמר תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם לומר שהתורה נבדלת מן עולם הגשמי, והוא יתברך חפץ לתת דבר זה לעולם, לכך אחר ענין זה היה נמשך שינוי, ומפני כי התורה כל דבריה מחוייבים מוכרחים, וכל דבר שהוא מוכרח הוא חזק, ולפיכך כאשר באה התורה לעולם השפל, אשר כל דבריה ומצותיה הם מוכרחים מחוייבים בחוזק, היה נמשך עם זה דברים שהם באים בחוזק, כמו קולות וברקים, שהדומה ימשך אחר הדומה... ולכך נמשך אחר זה החוזק והכח של קולות וברקים, ואמר "ויהי קולות וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאד", מפני שהתורה הכל, ולכך נמשך אחר זה שינוי בכל, ואלו ארבעה דברים שנזכרים הם הכל, כי הקולות בהם הרוח, וברקים בהם האש, והענן בו המים, כי אלו שלשה יסודות שהם אויר מים אש הם למעלה... ולפיכך כאשר נתנה התורה מעליונים ימשך שינוי בכל, דהיינו בכל היסודות שהם למעלה חוץ מן יסוד הארץ, כי התורה נתנה לארץ, ולא באה מן הארץ, ואלו שלשה יסודות נחשבים עליונים, ולכך נמשך השינוי בהם. והרביעי שהוא קול שופר הולך וחזק, דבר זה מה שאלו כל השלשה משתתפים ביחד בשם מציאות, כי כל אלו השלשה נבדלים זה מזה בצורה שלהם, כי זה אש, וזה רוח וזה מים, הרי שהם מחולקים בצורה שלהם, והם משותפים שיש לכלם ביחד שם המציאות בשוה, ולכך אמר וקול השופר הוא היציאה לפועל, שמשותפים בהם כל השלשה...
ובפרק קמא דברכות (דף ז') משמע שהתורה נתנה בחמשה קולות, אמר רבי חלבו כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר קול ששון וגו', ואם משמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר "ויהי קולות וברקים וקול שופר, ויהי קול השופר, והאלקים יעננו בקול"... וביאור זה, כי אף שהיה במתן תורה ברקים וענן כבד, לא היה אחד מהם חמשה, רק הקולות על פי דעת רז"ל היו חמשה, ודבר זה מפני כי הקול מורה על המציאות, שזה ענין הקול שהוא יוצא אל המציאות, והוא נמצא ונשמע אל אחר... וכאשר ניתנה תורה ויצא הסדר השכלי לפועל, שקודם זה לא יצא סדר השכלי אל המציאות בפועל, היה זה עם זה קולות, שהקולות מורה על היציאה לפועל, ואין כל הדברים שוים, כי יש מציאות חסרה ואינה מציאות שלם, אבל התורה היא מציאות שלם, ואינה מציאות חלק, לפי שהתורה היא צורת כל העולם והשלמתו, כמו שאמרנו, ולכך נתנה התורה בחמשה קולות, ולא נתנה בשנים ושלש, כי חמשה קולות הוא התפשטות המציאות לכל צד, והאמצעי שבתוכם שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל. הנה מורים חמשה קולות על יציאה לפועל דבר שלם, שהוא מתפשט לכל צד, כמו שהיא התורה השלמת כל העולם... (שם פרק ל)
בפרק רבי עקיבא, אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות... פירוש כי הדבור שהיה יוצא מן השי"ת היה מתחלק לשבעים, כי כן הדבר שהוא יוצא מן השי"ת בעולם הזה הוא מתחלק לשבעים, כמו שהם שבעים אומות והלשונות הם שבעים... ודבר זה ביארנו במקום אחר, שאי אפשר רק כך, שמן השי"ת שהוא אחד מתחייב הרבוי, היפך מה שאומרים הפילוסופים... ואילו היה באים שבעים מאתו, הרי הדבר הזה רבוי גמור, כדכתיב "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו", דבשבעה דרכים ינוסו, כלומר בדרך אחד יצאו וברבוי דרכים ינוסו, אבל שבעים שהוא מספר כללי, הוא רבוי שהוא מתאחד, כי החשבון הכללי הוא מתאחד, מה שאין כן במספר הפרטי, ולפיכך אמר שכל דבור ודבור שיצא מן השי"ת היה מתחלק לרבוי של שבעים, שהוא רבוי שהוא מתאחד, ובדבר זה הארכנו במקום אחר...
והרי ביארו בזה, כי מתחלה היה הקול יוצא מכל צד מארבעה צדדין, ומן השמים ומן הארץ, והיו אומרים והחכמה מאין תמצא, כי מתחלה לא שמעו רק קול בלבד, ולא שמעו שום חתוך דבור, ואחר כך נהפך לשבעים קולות מחולקים, ואחר כך היה נהפך לשבעים לשון, וכאשר היה נהפך לשבעים לשון, אז היו מבינים הדבור, ומה שאמר הכתוב והחכמה מאין תמצא, כלומר החכמה שבאה לעולם, שהיא התורה, אין לה מקום מוגבל כלל, היא חכמה עליונה, ולפיכך היה מחזיר בכל העולם הקול ולא היה לו מקום מוגבל, ובא הקול מכל הרוחות ממעלה וממטה, והיה הקול אחד, ולא היו יכולים לשמוע ולהבין עד שהקול נהפך ונחלק לשבעה קולות, ועוד אחר כך לשבעים לשון, אז היו מקבלים הדבור להבין אותו, ומקודם לא היו יכולין לקבל כח הדבור ההוא להבין אותו, אך שמעו בלבד...
ועוד אמר שם, כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאת נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו... ביארו בזה כי איך אפשר שיהיו ישראל מתחברים אל הדבור של הקב"ה, כי במדרגת מציאות השי"ת אין נמצא שום מציאות כלל, ולפיכך אי אפשר לומר שיהיה שום מציאות נמצא קיים עמו יתברך, ואיך יהיה נמצא הדבור פנים אל פנים, וכי יש שתוף חס ושלום עם הסבה הראשונה. ואל יקשה לך כי היה מדבר עם משה פנים אל פנים זהו ענין אחר, כי מה שהיה מדבר עם משה פנים אל פנים לא היה כמו הדבור לישראל, כי הדבור למשה נאמר ונועדתי לך ולא לאחרים, ולא היה זה שתוף, כי לא היה לשתוף הזה מציאות בפועל הגמור, דהיינו שיהיה נמצא בגלוי, אבל הדבור לישראל בגלוי, כי לא בסתר דברתי מראש, וכיון שכך הוא, באיזה צד ימצא שתוף זה בפועל, ולכך אמר כי נפשם יצאה, עד שלא היו יכולין להתקיים, רק שהיו דבקים בו במדרגה העליונה, שמשם החיות באה למתים, ומזה הצד היו דבקים באותה שעה במקום שמשם החיות באה לעולם.
עוד שם, אמר רבי יהושע בן לוי, כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחריהן י"ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן... רוצה לומר, כי מצד עצם הדבור מן השי"ת ראוי שיהיו ישראל נדחים ממנו, והיו חוזרים לאחוריהם י"ב מיל, שהדבור היה יוצא י"ב מילין כנגד מחנה ישראל, רק מה שהמלאכים ממונים לעשות רצון השי"ת, אשר היה רוצה בקבלת התורה, היו מביאים אותם לקבלת הדבור מן השי"ת, וזולת זה היו נדחים מן הדבור. ואין צריך לומר שהיה החזרה הזאת בפועל, רק כמו שנתבאר פעמים הרבה דברים כאלו שהיו נדחים ונבדלים מן השי"ת לגמרי, בעבור שאין שתוף עם השי"ת, אבל לא היה לדבר זה מציאות בפועל. ושני דברים נאמרו בכתוב, "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", ועוד כתוב "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' וגו' ומתנו". לכך בא רבי יהושע בן לוי לומר, כי דבר זה מה שהיו חוזרין לאחוריהן, כי איך ישמע האדם קול ה' וישתתף עם השי"ת, והשמיעה היא שתוף והתחברות, ודבר הזה אינו ראוי מצד המקבל, ולכך מצד עצמם היתה החזרה י"ב מיל, שלא לשמע הקול, והיו נדחים לגמרי, רק כי היו מחזירין אותם המלאכים שהם שלוחי השי"ת, שהיה רוצה בקבלת התורה, וכן מה שלא מתו בשמעם הקול הזה, מפני שבאה להם התחיה ממקור החיים.
עוד שם, אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים... והנה מה שאמר שהיה קול דברים יוצא מן השי"ת אין קשיא, כי דבר זה מצד המקבל, ודבר זה ברור, ומה שהיה כל העולם מתמלא בשמים מכח הדבור של השי"ת, כי הדבור של הקב"ה בגזרת דין, כמו שהתבאר למעלה, ומפני שהדבור הוא גזרת דין, לכך נמשך כח הבשמים עמהם, כי כח הבשמים מתייחס אל מדת הדין, ולכך אמר שהיה כל העולם מתמלא בשמים, שהיה נמשך אחר הדבור של הקב"ה, אך דבר זה אינו בשמים גשמיים, כי אין הדבר רק דבור אלקי, ויורה זה שעברו וחלפו אל גן עדן, הנאמר על כח אלקי בלתי גשמי שהיה עם הדבור, והם הם הבשמים הנאמרים כאן. (שם פרק לא)
בפרק רבי עקיבא, "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר מחסיא, מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם... ולפי הנראה אין הדברים האלה ברורים, שנאמר כי ישראל יחזרו מקבלת התורה אשר לא יסוף זכות זה מזרעם וזרע זרעם עד עולם, ומה זכות הוא זה, שמא אם לא כפה עליהם ההר היו חוזרים, ועוד יכפה עליהם ההר כשיהיו חוזרים ולא עתה...
אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה, ודבר זה לא היה מעלת התורה, כי התורה כל העולם תלוי בה, ואם לא היתה התורה היה העולם חוזר לתהו ובוהו, ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה, שלא יחזור העולם לתוהו ובוהו... דודאי עיקר הדבר לא היה בשביל שלא יחזרו, דלמה יחזרו, כיון שכבר אמרו נעשה ונשמע, רק שדבר זה ראוי מצד עצמו...
ויש לומר גם כן שלכך כפה עליהם ההר כגיגית, שלא יאמרו ישראל כי יהיה חס ושלום בטול לקבלת התורה, כי מרצונם קבלו ישראל, ואפשר להפטר מדבר כזה, שהרי לא נעשה בהכרח, רק היה אפשר לקבל, ואפשר שלא לקבל, ולכך כפה עליהם ההר כגיגית, לומר שהם מוכרחים לקבל התורה, וכל דבר שהוא מוכרח ומחוייב אין כאן הסרה וביטול, אחר שהוא מוכרח... אמנם למעלה ביארנו עוד עיקר הטעם, כי מחוייב שיהיה האדם תחת העלה מצד העלה אשר גוזר המצוות עליו, ובזה האדם הוא תחת רשות העלה, אבל שיהיה תחת העלה במה שהאדם קבל בעצמו עליו גזירת העלה, אין האדם בזה חבור העלה, כי ראוי שיהיה על האדם משפט העלול.
ומה שאמר רב אחא מודעא רבה לאורייתא, דסוף סוף היה קבלת התורה בהכרח, ואין זה קבלה גמורה שצריך שיהיה קבלת התורה ברצון המקבל, וכאשר כפה עליהם ההר כגיגית, היה זה הכרח ולא רצון, ועל זה אמר אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו'... (שם פרק לב)
התבאר לך בפרק שעבר ההפרש שיש בין עשרת הדברות שנאמרו לישראל ובין שאר התורה, כי עשרת הדברות הם בראשונה מן השי"ת לשאר מצות התורה, אשר הם אחר עשרת הדברות, ונתווספו עליהם. והנה יש לבאר למה נתנה התורה בסיני בב' פנים, עשרת הדברות מפי השי"ת לישראל, ושאר תורה נאמרה על ידי משה. ועוד יש לשאול, כי עשרת הדברות שנכתבו בלוחות נראה דבר חסר שיהיה מקצת התורה, שהם עשרת הדברים בלבד יהיו נכתבים בלוחות, שדבר זה נראה דבר חסר, ותורת ה' תמימה. כבר בארנו כי התורה מן השמים מתחייב מצד המופתים אשר זכרנו למעלה, האחד שלא יתכן כלל שלא יבא גזרה ומצוה מן השי"ת אשר הוא העלה על האדם, שהוא העלול, שאם לא כן יהיה האדם ברשות עצמו, ודבר זה לא יתכן כי אם שיקבל עליו עול העלה ויהיה ברשות העלה, כמו שהארכנו שם. המופת השני, שלא יושלם האדם כי צריך הוא השלמה על כל פנים, כמו שהארכנו גם כן, וכנגד אלו שתי בחינות המחולקות היו עשרת הדברות ושאר מצות התורה, כי עשרת הדברות במה שיש מצוה וגזרה מן השי"ת אל האדם, שהוא העלול, ולענין זה היו עשרת הדברים, כי אלו עשרת הדברים במה שיש גזרה ומצוה מן העלה לעלול, לולא יהיה העלול ברשות עצמו, כמו שיתבאר עוד, כי עשרת הדברות הם חבור העלה והעלול, ולכך היו שני לוחות, האחד כנגד העלה, והשני כנגד העלול, אבל שאר דברי תורה אינם רק להשלמת האדם, וזהו כנגד המופת הב' שיחוייב תורה מן השמים, שיהיה האדם מושלם, ולכך לא היה צריך שישמעו שאר התורה. והרי יש ב' בחינות באלו עשרת הדברים, הבחינה האחת מצד שאלו עשרת דברים הם מיוחדים שהם בלבד כמה שיש מצוה וגזרה מן השי"ת אל האדם, שהוא העלול, והוא הברית והחבור שיש לעלה עם העלול, שדבר זה שייך דוקא בעשרת הדברים. והבחינה הב', מצד שהם בכלל כל מצות התורה שלמות האדם, ולכך היו אלו עשרת הדברים נכתבים בתורה עם שאר המצות, ונכתבו על הלוחות בפני עצמם, כי הם נבדלים משאר מצות התורה, שהם בלבד במה שיש מצוה וגזרה מן השי"ת אל האדם, ואם לא כן לא היה ראוי שיהיו אלו עשרת הדברות נכתבים בלוחות בלבד, כי ראוי שתהיה תורת ה' תמימה... (שם פרק לה)
במדרגת ישראל ובמעלתם שקנו והגיעו אליה כאשר קבלו התורה, בפרק קמא דע"ז (דף ה') אמר ריש לקיש באו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלי הם לא חטאו אנו לא באנו לעולם, שנאמר "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם" וגו'... ביאור זה, כאשר נתן השי"ת להם התורה השכלית אשר השכל נבדל מן החומר, אשר דבק בחומר ההעדר, ואין התורה השכלית כמו שכל האדם שהוא מצורף אל החומר, ובשביל שהכל מצורף אל החומר לכך מצורף שכל האדם גם כן אל ההעדר, ואינו נמלט מן המות, ולפיכך אלמלי לא חטא האדם והיה נוטה אחר החמדה והתאוה החמרית לעשות החומר עיקר, והיה שכל האדם נבדל מן החומר, לא נגזרה על האדם מיתה כלל, רק היה חי לעולם, וכל זה מפני שמצד השכל אין ראוי שיהיה העדר ומיתה, וההעדר והמיתה הוא מצד החומר בלבד, ולכך כאשר חטא ונטה אל התאוה החמרית, אז נגזרה המיתה, כי ההעדר דבק בחומר כאשר ידוע, וכאשר נתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם אור, דכתיב כי נר מצוה וכו', כי האור מתייחס בכל מקום אל המציאות והחושך אל ההעדר, כי מלאך המות הוא כח ההעדר... וכאשר ראוי אל התורה המציאות אין שולט עליו ההעדר, לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהיא שכל נבדל מן החמרי לגמרי, ולכך אין דבק בה ההעדר... (שם פרק מז, וראה שם עוד)
...אבל עיקר הפירוש כי בא לומר, כי בשעה שעשו העגל כבר התחיל קבלת התורה, ולא היה עדיין גמר קבלת התורה, והתחלת הדבר אינו עיקר הדבר, וכן גמר הדבר אינו עיקר הדבר, ועיקר קבלת התורה התחיל לצאת אל הפועל ולא יצא אל הפועל לגמרי, וזה שאמר כי היו שני טפחים ביד הקב"ה, אותן שני טפחים העליונים שהם גמר הקבלה, אותם היו ביד הקב"ה שלא היה גמר הנתינה, ושני טפחים ביד משה, הם שני טפחים התחתונים, והם התחלת הקבלה, שכבר היה התחלת הקבלה, ולפיכך היו שני טפחים ביד משה, ושני טפחים האמצעיים, והם עיקר הקבלה, מפני שאלו שני טפחים אמצע הלוחות, ואין זה התחלה וגמר הקבלה, רק עיקר הקבלה הם חלק... והנתינה בעצמה היא שהלוחות הגיעו מן ידי הקב"ה אל ידי משה, אי אפשר שלא יהיה נחלק קצת על מה שממנו וקצת על מה שעליו, וקצת על אמצע שאינו מה שממנו ואינו מה שעליו, כמו שידוע, ולכך אמר כי שליש מן הלוחות הגיעו לידי משה... והיה חטאתם בזמן עצם הנתינה, כי אם לא נתן להם כלל, לא היה השטן מגרה בהם, כי עיקר הגרוי מצד עצם הנתינה, ואם כבר ניתנו הלוחות להם לא היה שולט בהם, אבל כאשר היתה עצם הנתינה היה שולט השטן. ואמר שגברה ידו של משה על ימינו, ביאור זה, כי משה היה בכח לקבל התורה, ולפיכך גברה ידו של משה במה שהכח אשר יש לו לקבל דבר ולצאת אל הפועל המציאות, הכח הזה הוא יותר במה שהוא לצאת אל המציאות, שהמציאות יותר נחשב, אבל הכח לבטל דבר שלא יצא אל הפועל אין ראוי שהיה הכח כל כך, ולכך גברה ידו של משה במה שכח משה להוציא התורה אל המציאות, ואם לא היה המקבל הזה שהוא משה מכון אל קבלת התורה, אף שראוי שיהיה נמצא בעולם התורה, כיון שאין כאן מקבל מוכן, שעל ידו תצא התורה אל הפועל, לא היה יותר כח משה להוציא אל הפועל התורה, ולכך הכתוב משבח משה לכל היד החזקה, מפני כח הכנתו... (שם פרק מח)
אמנם מה שאמר משה קבל תורה מסיני, ולא אמר שקבל התורה מפי הקב"ה, יש לפרש כי לכך אמר משה קבל תורה מסיני, כי זה מורה על עיקר מעלת הקבלה של משה, שהיה הקב"ה מיחד לו מקום, והוא הר סיני לתת לו שם תורה, ולא היה הדבר בקרי, כדכתיב אצל נביאי האומות ויקר אלקים אל בלעם, שלא היה מיחד אליו מקום קבוע לדבר, ולא נקרא זה שקבל התורה ממנו יתברך אם היה הדבר במקרה אליו, כי הקבלה שהוא במקרה לא נקרא קבלה, כיון שבמקרה היה, כי המקבל מקבל מן הנותן אשר מכווין למסור לו, ואז קובע לו מקום לזה, ולכך אמר משה קבל תורה מסיני, שהיה מיחד מקום לקבלה זאת, ולא היה כאן קבלה במקרה כלל... (דרך חיים א א, וראה עוד הר סיני)
כי הלוחות הראשונות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא חרות, לא כלוחות אחרונות, שבעצמם היו רק מעשה משה, והמכתב מכתב אלקים, ואם כן לא היה מתחבר הכתב אל הלוחות, ואפילו היה גוף הלוחות שנתנו לישראל מעשה אלקים, גם כן עד שהיה הכתב שבהם מתחבר אליהם לגמרי, היה האדם המקבל גם כן גוף מוכן לתורה לגמרי, כפי הראוי, כי האדם המקבל התורה הוא כמו הלוחות המקבלים הכתב ובחינה אחת להם, ולא היתה התורה סרה מישראל, באשר היה האדם מקבל מוכן לה, אבל עתה שהיה גוף הלוחות מעשה אדם, והמכתב מכתב אלקים, ואין כאן חבור גמור לכתב אל הלוחות כמו כן אין האדם במעלה והכנה העליונה לקבל התורה באופן שיתחבר אליו לגמרי... (דרשה על התורה)
וענין נותן התורה, באמת השי"ת כבר נתנה, אבל עדיין נותן התורה, ולא יפסוק, ודבר זה צריך ביאור רחב, הפסוק אומר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף", פירש רש"י ולא יסף מתרגמינן ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם... יש בזה הענין סוד כמוס, והשני פרושים כולם הם אמת, ענין לא יסף לא יוסיף הוא מצות דרבנן והחמרתן הן וסייגיהן עדיין לא נצטוו מפי הגבורה, וענין לא פסק, פירוש שאף זה לא פסק מהקול ההוא, כי היה כלול בקול ההוא בכח, אבל לכל זמן ועת, לא הגיע עדיין עת שיצא מכח אל הפועל, כי היה הדבר תלוי לפי התעוררות התחתונים ולפי מהותם ואיכותם, ולפי מדריגות נשמות שבכל דור ודור... (בית דוד בית חכמה)
...אבל עשה סימנין, כי למה שעתיד הקב"ה להשלים כי על דרך ההוא נשלם ונודע מלכותו בתחלה בעד האמונות הנכריות והדעות הזרות על ידי נוראותיו אשר עשה במצרים, והעביר השקר ורוח הטומאה ואחר חל הענין האלקי, והודיע לכל באי עולם כי הוא האלקים אמיתי, ומלכותו בכל משלה, וזה ראשית קביעות האמונה והאמת על ישראל במצרים, אשר שם נתפרסם כל זה על השלמות, ולזה היה התחלת קבלת המלכות והאלקות עליהם שם אז, לא קודם, ולזה חייב ואמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים... (מסכת פסחים ד"ה הענין השני)
ולשלמות הענין הנ"ל יש צורך להאריך ולהודיע מעלת מקבלי התורה ומעלת כל דור ודור שהיו שם וקיבל כל אחד חלקו. הרב המורה ז"ל בפרק ל"ג חלק ב' מספרו שהקול ההוא העצם אשר השיגו ישראל ובו נתנה התורה היה נברא וכו', ואסור לשמע הדברים, אלא הקול הוא קול ה' מן השמים השמיעך את קולו, וכבר רמזתי ענין השמים שהוא תפארת ישראל, סוד התורה שבכתב גם בענין שמיעת הקול במעמד הקדוש הוא, אם היה הקול המגיע למשה ע"ה מגיע לישראל או לא, גם בזה לא דבר הרמב"ם נכונה, כי דעתו כי הדבור למשה לבדו, והברת הקול לבד לישראל, ולא השיגו דבור כלל, כי אם הקול העצום ההוא הנברא בלא הבדל אותיות, ומשה ע"ה משמיע לישראל מה ששמע... וכשעמד ככותל לפניו אמרם ז"ל, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהיה נראה מזה המאמר ששתים האלה הגיעו ישראל כמו שהגיעו למשה, ולא היה מגיע הוא אליהם, נטה לו ופנה מדרך הישר, שהוא משמע הדברים כפשוטן, ובקש חשבונות רבים ואמר, שהכוונה בו מפי גבורת המופת... וכבר הכו על קדקדו חכמי האמת גם בזה, ועבודת הקדש האריך מאד בסתירת דבריו, והאמונה אשר תיכון לעד, והוא כי כל עשרת הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה, כי הרצון היה לקיום האמונה שיהיו כל ישראל נביאים בכל התורה בכלל, ולא יצטרכו בה לשום אמצעי, וזה כי עשרת הדברות כסוגים לכל תרי"ג מצות, והם כללים היוצאים מהם... על כן השמיע הקב"ה בפומבי, וכל הנשמות היו שם, כדי שאם יבא איזה וירצה לשנות הדת, נאמר לו שקר אתה דובר, דאם חפץ השי"ת בזה היה לו לומר לנו בפומבי, כמו שהיה הפומבי בשעת מתן תורה, שנתן לנו השי"ת עשרת הדברות הכוללים תרי"ג מצות פומבי, והראם שמשה נביאו הנאמן כל מה שיאמר להם אחר כך בפרטי המצוות שיאמינו לו...
והנה מתחילה שמעו כולם עשרת הדברות נאמרים בדבור אחד, ואחר כך חזר שנית ופרט עשרת הדברות כל אחד בפני עצמו, ולא יכלו ישראל לסבל יותר, ואמרו למשה רבינו ע"ה דבר אתה עמנו, ובחזרת שנית הדברות לא שמענו מפי הקב"ה רק אנכי ולא יהיה לך, וזה הוא שאמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, אבל מכל מקום שמעו כולם את עשרת הדברות כשנאמרו בדבור אחד, וכבר כתבתי לעיל טעמים למה נאמרו בדבור אחד... אבל הכוונה כי מנין תורה שהם תרי"א מצות הנכללות בשמונה דברות נאמרו למשה בסיני ביאורם ופירושם, והם אשר ציוה לנו משה, כי כלל המצוות נכללו בדברות, וכלם השיגום ישראל בכלל, כמו שכתבתי, אמנם פרטיהם ופירושם הוא אשר שמעו מפי משה, וזה בכל הדברות, זולת שנים הראשונים שלא הוצרכו בהם אל שום פירוש מפי משה... (מסכת שבועות)
וזהו המעלה שהיתה לישראל בקבלת התורה, גם אנו ובנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות היו שם, וזה לשונו ע"ה פרק כ"ט מחלק סתרי התורה, התורה לא יסוף מזרעם, ולקיים זה קיום חזק לפי שלא היה אפשר להמצא ביום ההוא בכל דור ודור, היה מחכמה והחפץ העליון שנמצאו שם במעלה ההיא כל הנשמות העתידות להבראות, כמו שבאה הקבלה בזה לחכמי ישראל הקודמים ע"ה... הנה כי כל הדורות באו במסורת הברית ונקשרו בעבותות התורה והייחוד, ואי אפשר שיותר הקשר הזה כלל בשום דור מן הדורות ולא בשום זמן מן הזמנים, כי כן קויים למעלה וקובל למטה, ולאמתו אמרו במדרש שוחר טוב תנו לי ערבים שאינן חייבים לי כלום, וכן הוא אומר "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת", אמרו לו מי הן שאינן חייבים לך, אמר להם התינוקות, מיד הביאו התינוקות מדדי אמותיהם, ומעוברות שלהם, ועמדו כריסן של אמם כמראה של זכוכית, והיו רואים להקב"ה מתוך כריסן ומדברים עמו, אמר להם הקב"ה ערבים אתם על אבותיכם, שאם אינם מקיימין את התורה אתם נתפסים עליהם, אמרו לו הן, אמר להם אנכי ה' אלקיך, אמרו לו הן, אמר להם לא יהיה לך אלהים אחרים, אמרו לו לאו, וכן על כל דבור ודבור... (שם)
וסודות הגנוזות הוא תורת ה' אשר גילה סודו ליריאיו, ועתיד לגלות אור הגנוז שהוא אל"ף, כמו שאמר לעיל, ותורה שבעל פה ב', וזהו שרמז כאן מסיני ב"א, לאחר שהזכיר וזאת הברכה אשר ברך משה, שהיא תורה שבעל פה, ואמר ה' מסיני היא סודות תורה שבכתב, שהיא תורת ה', אמר ב"א, הוא אלף בית, וכמו שכתבתי, אחר כך ירמזו ממעלות שני מאורות התורה, ומענין אור הגנוז ושיתגלה לעתיד, אמר "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן", בכאן רמז התפשטות קצת מהאור שזכו בשעת מתן תורה, ומרומז בזה הפסוק וזרח משעיר למו, שהזריח השי"ת על ישראל מאור המלאכים... (תורה שבכתב וזאת הברכה, ועיין שם עוד)
והנה הנביאים כולם, כמו שהיו משיגים הציור שהיה מצטייר להם מן הכבוד, כמו שזכרנו, והיו משיגים סוד הציור וענינו, פירוש סוד המצא זה הענין שיהיה הכבוד מצטייר, ואיך נמשך זה, ומה תכונה בכל זה, וכן היו משיגים השכלה אמיתית בסודות גדולתו יתברך על ידי הציור ההוא, כן היו משיגים אמיתת הדבר, שבו יתברך באמת אין שום ציור כלל, ושאין הציור ההוא אלא דבר נעשה לעיני הנביא כרצונו יתברך, ועל הטעם הידוע אצלו. ועל דבר זה נאמר לישראל "ותמונה אינכם רואים זולתי קול", וכן "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד'), כי הנה שני הדברים השיגו באמת, השיגו תחלה שאמתת מציאותו יתברך אין בו שום ציור כלל ועיקר, והוא משולל מכל אלה הדמיונות לגמרי, ואחר הידיעה הזאת, נתגלית להם גם כן תמונה מן התמונות הנבואיות, שעליה נאמר "ויראו את אלקי ישראל" (שמות כ"ד), ולזה קראוה רז"ל מראה דבור, שאינו מראה הכבוד באמת, אלא מראה שמצטייר מכח הדבור שהוא כענין הציור המצטייר באספקלריא, וכמו שאמרנו שעל ידו משיגים פרטי ענינים בסודות אלקותו יתברך ובריאתו והנהגתו. (דרך ה' חלק ג פרק ד ז)
...אך לעתיד לבא הנה ישתלם התקון הזה, והטוב יכבוש את הרע לגמרי, ויהיה הטוב שולט לבדו. ואמנם החזוק הראשון שנעשה לטוב, נעשה על ידי השופר דמתן תורה, והוא ענין קול השופר וכו', והשלמת התקון לעתיד לבא שהטוב ינצח נצחון גמור, גם הוא יהיה על ידי השופר, והוא ענין "יתקע בשופר גדול"... (מאמר החכמה)
ועתה אומר לך, למה היה זה הענין שם במסה דוקא, כדי שתבין היטב כוונת ישראל בו, דע כי הנה רז"ל אמרו שהקב"ה נגלה כבחור על הים, וכזקן מלא רחמים על הר סיני... וצריך שתדע שגם בליל פסח באו לו כל המוחין מה שקיבל אחר כך שנית עד המתן תורה, אמנם יש חילוק גדול, כי במתן תורה הגיע אל האריך בהדרגה, ונמצא שהוא עולה ממדרגה למדרגה עד שם, אבל בליל פסח לא היה כך, אלא שהמוחין כולם נכנסו בו בלי סדר, ובכח האור הגדול יצאו ממצרים... (אדיר במרום דף נא, ועיין שם עוד)
משה קבל תורה מסיני, שרק נשמת משה היא היתה המוכנת לתת התורה על ידה, כי לגלוי גדול כזה צריך נשמה מוכנת, ורק נשמת משה היא זאת, ולכן נאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול, ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני, והנה באותו הזמן ניתן בגלוי לישראל החלק שהיה ראוי להם, ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים, והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד "זכרו תורת משה עבדי"... (שם)
...ומה שיש לנו לדעת עוד, שאף על פי שישראל כבר מוכנים הם מצד עצמם להיות לעבודתו יתברך, וגם הם פועלים מעצמם שלא בהכרח כלל, כמו שזכרנו, אמנם, כח העבודה עצמה אינו ניתן להם אלא מידו יתברך, וזה מה שנתן להם בשעת מתן תורה, ומה שמקיים ומחדש לכל אחד ואחד תמיד... ותראי כי זה מה שעשה האדון ב"ה לישראל בהר סיני, שהנה, לא נתן להם שם התורה כולה במעמד ההוא, אבל היתה הכנה כוללת לכל עבודת המצות, כי אז השלים להם תחלה כל העיטורים והמעלות הראויים לאדם העשוי לעבוד את יוצרו, שמתחלה נשפל מעלתו להיות עלול ליצר רע, כמו שזכרנו, ואז נמשל כבהמות נדמה, ובבואם אל הר סיני נתן להם האדון ב"ה כל היקר המגיע להם להשתלם במציאותם, להיות להם כח להיות משרתים אותו, ואז קירבם אליו באהבה, שהוא ענין קרבנו לפני הר סיני, וכך מה שאנו אומרים בכל יום, וקרבתנו לשמך הגדול וכו', והדבקם אליו באהבתו, ואז נתן להם תחלה הכח לשמור כל מצוותיו ושמעשיהם בעבודתו יעשו הפרי הטוב המצטרך לתיקון הבריאה, והוא מה שנאמר (שמות י"ט כ') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ומשם והלאה נשארו ישראל מובדלים מן העמים, ומעוטרים בכח עליון, לשמור כל המצות לתקן בהם כל הבריאה כולה, וכמו שזכרנו. ומתחדש דבר זה תמיד שאינו נפסק מישראל, אלא כענין שנאמר היום הזה נהיית לעם וגו', שחייב אדם לראות את עצמו כאילו מקבל תורה מהר סיני, כי כל השבח הזה מתחדש לישראל דבר יום ביומו, ודבר בעתו. (דעת תבונות קנח)
ואתה כבר שמעת, כי בהיתקן מדריגות הבריאה באור החכמה, כבר היתה הקליפה אובדת, ועל ידי אדם היה נעשה זה ונשאר לו השכר לנצח... והנה לתיקון הזה הגיעו ישראל במתן תורה, על כן אמרו נעשה - על המצות עשה, ונשמע - שלא לעבור על המצות לא תעשה, אבל בשאר הזמנים לא זו הדרך, אלא סור מרע ועשה טוב... אבל צד הקדושה לא נטהר היטב מן הדיבוק הראשון שנתדבק חול בקודש, וסוף טהרתם היתה במצרים כור הברזל ששם נטהרו, ובצאתם קבלו התורה, ואז נתחזקו בתיקונם היטב, ואז ניטלה השליטה מן האומות, ובראשן עשו וישמעאל כמו שנתבאר, וזהו שאמר (דברים ל"ג), "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש", ואז לא די שלא שלטו האומות בישראל, אלא שישראל לקחו הם הממשלה, אם לא שחטאו בעגל. והנה בעגל חזר הרע שכבר יצא ונדבק בהם, ואז נאמר (שמות ל"ג) "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". והבן מהו זה העדי, כי מה שלקחו מן עשו ומן ישמעאל נעשה להם עדי יקר סביבם, כי באמת לבוש הוא על גביהם... (מאמר הגאולה)
...וכל זה ממה שאין הנהגת השכינה הקדושה מתגלית בגלוי בעולם אלא בדרך נסתר, מה שאינו כן המלאכים, שמקומם הוא בשמים, מקום שהשכינה מגלה שם את ממשלתה, והעומדים בהם יודעים האמת שנסתר מיושבי הארץ, אבל כשרצה הקב"ה להקריב אליו אומתו החביבה לו מאד, הנה קרע את השמים גלה להם את המסטורין שלו, עד שידעו כולם ונתברר להם באמת, שכל ההנהגה על התחתונים בכלל ובפרטי פרטות שאפשר לחשבו אינה אלא ביד השכינה, ואין לך דבר קטן בעולם שאין עומדים עליו כמה ענינים רמים וגבוהים מאד, וגם ידעו והבינו כל סוד הבריאה, על מה נברא כל העולם, ועל מה עומד, ועל איזו דרך מתנהג, ומה אחרית כל אלה הדברים, וידעו עומק עצתו יתברך שמו והנבראים הגדולים שברא לכבודו, וגם איך בני העולם הזה הולכים בחושך והאמת הסתירו מעיניהם, ואיך הניח הקב"ה בעולם הזה את הרע המכשיל את הרשעים, כי מפני שהוא נסתר מבני העולם נתן רשות לשטן לשוט בארץ ולהתהלך בה, ולעשות ולפתות רוב בני האדם בכמה מיני מרמה וכזב שלב האדם נפתה אחריהם וטועה בכמה טעיות, וחושב שהעולם אינו הולך אלא על פי הטבע הזה שנראה לעינים. והנה כל הדברים האלה גלה לעיניהם, וראו אותם והשיגו אותם באמת, והם עדים לכל זה, ועומק העצה העליונה המסבבת כל זה בחכמה יתירה עד סוף הכל, וכאן ראו גודל התורה והמצוות וכל עניניהם, איך הם פועלים פעולות גדולות בכל הבריאה. ורמז כל דקדוקי מצות הם צריכים מאד מאד, ועל כל זה היה משה רבינו אומר להם, "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים", כי הקב"ה הראה להם כל המציאות, ועל מה הוא עומד, וידעו בברור שהוא לבדו המנהיג, ואין שום הנהגה אחרת, לא טבעית ולא מקרית ולא בשום דרך אחרת, אלא ההנהגה שהוא יתברך מנהיג בעומק העצה שגלה להם. וצוה להם להשים את לבם להאמת הזה, שיהיה מתיישב בהם בלי שום ספק, כמו שראו אותו בברור שלם, והוא מה שאמר להם "וידעת היום והשבות אל לבבך" וגו'. והנה כל הדברים האלה ראו אותם באמת, וכן כתוב, "הן הראנו ה' אלקינו את כבודו", ועל כן צוה אותם, שמה שראו הם בעיניהם יהיו מוסרים לבניהם ולבני בניהם לדורות, והוא שאמר להם ית"ש "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח" וגו', ואינו אומר אשר שמעת, אלא "אשר ראו עיניך", מלמד ממה שראו בעיניהם הוא מוכח. וכן מפרש אחר כך "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב", ולא תאמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול, שאם כן היה אומר את הדבר אשר ראית בעיניך, אבל האמת היא שמה שראו הוא הכבוד העליון, "הן הראנו ה' את כבודו ואת גדלו", ושמשה עצמו מזהירם, כמו שכתוב "אתה הראית לדעת", וידעת, על זה הוא מזהירם, ושצוה להם פן תשכח, "והודעתם לבניך ולבני בניך", כי זה מה שיודעים ישראל שאין שאר האומות יודעים כלל, מפני שישראל באו לראות כל זה בהר סיני, מה שלא ראו אומות העולם, ואי אפשר להם להתעסק אלא במה שהשכל האנושי משיג, וכבר כתבתי למעלה שהקב"ה רצה להסתיר שכינתו מן התחתונים, והרי מסך מבדיל בפני התחתונים שלא יוכלו לראות האמת, אלא שפעם אחת הקב"ה קרע המסך לעיני כל ישראל, עד שהעמידם על אמיתו, וכל זה שישארו הדברים חתומים בלבם, והמצוה הזאת עליהם ללמדם איש את בנו... (הקדמת מאמר הויכוח)
וכי אוציא - ...על כן אמר לו והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, להוציאם ממעשה מצרים, ואף על פי שנטמאו עדיין עמי המה, וזה היה קשה בעיני משה מאד, כי ידע שלא שמעו אל כל השלוחים אליהם, לכן אמר וכי אוציא, ועל זה השיב תעבדון את האלקים, כי על ידי שיקבלו התורה תפסוק הזוהמא. (שמות ג יא)
ויבואו - ישראל לא היו ראויים לקבלת תורה עד שיהיה שלום ביניהם, כי מתוך פירוד הלבבות נמצא התורה כב' תורות. ביום הזה - חודש שמזלו תאומים, המורה על דיבוק ואהבה, ורמז לב' הלוחות שהיו כתאומים. ויסעו מרפידים - מקום שהיה מסה ומריבה, ואותיות פרידים, ומפני הפירוד הזה רפו שם ידיהם מן התורה, וכאן על ידי שראו הר סיני הנמוך בהרים חמד אלקים לשבתו, בחרו במדת הענוה, וזו סיבת השלום, לכן מזכיר בלשון רבים ויבואו מדבר סיני, ובבואם נגד ההר חנו בלב אחד. (שם יט ב)
ויבא משה - כאשר ראו שמשה דבר דבריו אל הזקנים, מיד הבינו שהדברים יהיו על ידי סרסרות, שהקב"ה ידבר למשה, משה לזקנים, וזקנים לישראל, ומיד ויענו כל העם לענות למשה, והורו בזה שאין להם חפץ בסרסרות, ואמרו שנעשה כל אשר דבר ה' אלינו, ולא מה שתדבר אתה, וטעמם כי רצונם לראות את מלכם, והקב"ה אמר אם שמע תשמעו בקולי, שמע מינה שרצה שישמעו קול ה' מדבר עמם, ואמר לו אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, אתה בעצמך, לא על ידי שום סרסרות... ואמר לו הקב"ה אם כן קדשם, כי לראיית פני מלכם צריכים להיות קדושים, ואחר כך חזרו ממשאלותם, ואמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה", ומה שאמר בעב הענן - לפי שלעולם אין האדם יכול להשתמש בב' חושים בשוה, לראות ולשמע, על כן אמר הקב"ה אם אראה להם בגלוי יתנו דעתם על הראיה ולא על השמיעה, לפיכך אבא בעב הענן. (שם שם ט)
קולות וברקים - המפרשים רצו לתת טעם לקולות ושופר, והקרוב אלי להוסיף שהקולות וברקים הפכיים לקול השופר, שהם קול דפסק והברק כרגע, ורומז לב' כתות מקבלי התורה, זקני תלמידי חכמים ועמי הארץ, שאלו מוסיפין חכמה ואלו מתטפשין. (שם שם טז)
והקרבתם מנחה חדשה - סימן ליום מתן תורה, כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאילו היום קבלה מהר סיני, ומה שלא נזכר בתורה בפירוש יום זה שהוא מתן תורה, וכן לא נזכר כי ראש השנה הוא יום הדין, וטעם שניהם אחד הוא, שעל מתן תורה לא רצה ה' להגביל יום ידוע, לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום כאילו באותו יום קבלה מהר סיני... כן התורה כל ההוגה בה מוצא בה בכל יום טעם חדש, ואם כן כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה... ועל כן אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה החדשה, להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום... (ויקרא כג יז)
בחדש השלישי - נתן החתן אמתלא שלא מיעוט החשק הוא הסובב, אלא הכשרת החתן, שלא היו ישראל ראויים לצד שהם בארץ הטמאה, והוצרכו לספר ספירת טהרה, וזה שאמר "לצאת בני ישראל מארץ מצרים", הוא הסובב העכבה. (שמות יט א)
ביום הזה - הגיע חשוק ונחשק לחושק, ושמחו שמים וארץ, כי זה תכלית הבריאה, והקדים התנאים בעסק התורה, א', עד שימית עצמו עליה, ועל זה אמר ויסעו מרפידים, שנסעו מבחינת רפיון ידים לעבוד עבודת ה'. ב', שפלות וענוה, על זה אמר ויחנו במדבר, שהתורה מתקיימת רק במי שמשים עצמו כמדבר. ג', ייעוד חכמים, על זה אמר ויחן שם, שנעשו כאיש אחד. (שם שם ב)
ומשה עלה - שכבר אמר לו "תעבדון את האלקים על ההר הזה", וכעבד נאמן קדם ועלה בלי קריאה, ואם היה מתעכב עד שיקרא היה נראה התרשלות, ומיעוט חשק, ומאחר שה' הרכין שמים על ההר נמצא עולה לשמים, ואז תיכף קרא לו, כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה, כברז"ל דאתערותא דלתתא תליא באתערותא דלעילא. (שם שם ג)
בעב הענן - ולא היה הדבור רוחני כרגילות הקודם, ויתן הטעם בעבור ישמע העם, ואם ידבר באספקלריא המאירה אין כח בישראל לשמע הדברים לעוצם רוחניותם, ואמר לו מלבד תכלית שישמע העם המצוה מפי הבורא, ויש בזה חיזוק האמונה בלבם, עוד יש תועלת שיאמינו במשה לעולם בשאר המצוות, ונתכוון בזה גם כן לרצות למשה על המעטת כבודו. יאמינו לעולם - פירוש לדורות הבאים, יאמינו באמצעותך בכל הנביאים... (שם שם ט)
ויוצא משה - אולי לצד חרדתם פחדו מן ההר, והוציאם משה והעמידם בתחתית ההר לקבל תורה מעומד. ויחרד כל ההר - כי דרך האבנים כששולט בהם אש הכבשן יזדעזעו וישמיעו קול חרדה. (שם שם יז)
משה ידבר - אולי היה מדבר דברי שבח כמקביל פני מלך גדול, והאלקים יעננו בקול - הקול האמור בסמוך, שהוא קול השופר, ואמר בקול - בקול גדול, שישמע העם, שבזה יצדיקו נבואתו, ויש בזה תוספת הדרגה, שהיה עונה לדברי משה, וזה יותר מעלה ממה שהיה ה' מדבר תחלה ויענהו משה. ולרז"ל מכוון על הדברות ששמעו מפי משה, שהיה ה' מגביה קולו של משה. (שם שם יט)
וירד ה' - רז"ל אמרו למעלה מי', ולמה הוצרך לומר אל ראש ההר, אולי בא לשלול שלא ירדה שכינה לצדדי ההר, ואפילו למעלה מי'... ולזה מצא משה עלות אל ראש ההר, ולמה לא אמר וירד ה' על ראש הר סיני, ואולי חש לטעות בכוונת דבריו, שירד על כללות הר סיני, ראשו וצדדיו, ואומרו על ראש, לצד שלא השרה שכינתו ממש על ההר, בבחינה שכל חלק מההר יקרא מקום שכינתו, ועוד שלא ירד ממש אלא למעלה מי', ועוד כשהתחיל להוריד שכינתו רעש ההר ועלה לקראתו, כעבד בפני רבו. (שם שם כ)
ואל משה אמר - בפשט כאבן עזרא ורמב"ן וכו', אבל ראיתי במכילתא סברא באין חולק, שהיה בה' לחודש, וכרת הברית על מצוות שכבר קבלום, ויש אומרים על הנאמר בפרשת בהר עד סוף בחוקותי שקדמו למתן תורה, ובחן אותם משה אם יקיימו הברית מעצמם, וירדו ס' רבוא מלאכים וקשרו להם כתרים. (שם כד א)
ואשמיעם את דברי - כברז"ל, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, ופירושו שהיה באמצעות גבורת דברי אלקים שיצאה נשמתם וזוהמתם המונעת האדם מלירא ה', וזהו הסבה שישראל לא מרו כבודם וסבלו צרות אין מספר, וטבע נפשם לירא ה', כי אין זוהמא מבדלת בינם לה'. (דברים ד י)
ליסרך - למרק זוהמתך, על זה באו ב' הדברות מפי האדון ב"ה, וח' שאר הדברות שמעו מהדברים עצמן שיצאו ממנו. (שם שם לו)
פה עמד עמדי - שלא עשו ישראל למשה שליח לקבל פקודי ה' עד עתה, לכך גמר ה' בעדם, וקבעו לשליח. ואדברה אליך - אולי נתכוון לומר שבהגיע המצוה למשה כאילו נתקבלה לישראל שעשאוהו שליח לקבלה. (שם שם כח)
בפסוק ויהי בישורון מלך, יש לפרש כי ד' פעמים קבלו ישראל את מלכותו יתברך עליהם, אחד בים, ב' בסיני. בים כתיב זה א-לי וגו' ה' ימלוך לעולם ועד, אצל סיני קודם מתן תורה בפרשת יתרו כתיב, ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם וגו' ויענו כל דבר ה' נעשה, ולאחר מתן תורה בפרשת משפטים כתיב, ויספר לעם וגו' ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, והיינו דבפעם הראשון קבלו עול מלכותו, ובפעם הב' קבלו עליהם עול תורה, ובפעם הג' קבלו עליהם לעשות את החוקים ואת המשפטים, ולכן כתיב שם נעשה, ובפעם הד' כשרצה לעלות להר לקבל שאר התורה קבלו עליהם עול תורה שבעל פה, מה שיביא להם מן השמים, ולכן כתיב שם נעשה את המצות, ונשמע מה שיביא עלינו עוד, וזהו שאמר כאן ויהי בישורון מלך, רוצה לומר שהמליכו ישראל את הקב"ה עליהם בשירה. (קול אליהו וזאת הברכה)
וכבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, כדכתיב "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", הראית ממש, בראיה חושית, כדכתיב "וכל העם רואים את הקולות" ורואים את הנשמע, ופירשו רז"ל מסתכלים למזרח ושומעין את הדבור יוצא, אנכי וגו', וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, וכדפירש בתיקונים, דלית אתר דלא מליל מיניה עמהון וכו', והיינו מפני גילוי רצונו יתברך בעשרת הדברות, שהן כללות התורה שהיא פנימיות רצונו יתברך וחכמתו, ואין שם הסתר פנים כלל, כמו שכתוב כי באור פניך נתת לנו תורת חיים, ולכן היו בטלים במציאות ממש, כמאמר רז"ל שעל כל דבור פרחה נשמתן וגו', אלא שהחזירה הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים, והוא טל תורה, שנקרא עוז, רק שאחר כך גרם החטא ונתגשמו הם והעולם עד עת קץ הימין, שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל... (ליקוטי אמרים פרק לו)
וזה שאמר שם בשעה שעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה היו מבקשים לשמע הדברות מפי הקב"ה, וכמו שכתוב ישקני מנשיקות פיהו, שבעת המעמד המקודש זכו כולם שהיה חופף ומאיר עליהם זיו ניצוצי זהר בחינת הנשמה מנשמת פיו יתברך כביכול, והוא סוד הכתרים שזכו בסיני, ושמחת עולם על ראשם, ועל ידי כן זכו להשיג סתרי פנימיות נשמת התורה הקדושה, כמו שאמר בזוהר בהעלותך קנ"ב א'... והוא שאמר בכל מקום במדרש רבה זיין היה להם בסיני ושם המפורש חקוק עליו, שהוא ההשגה עליונה בנשמתא וסתרין דאורייתא שמא מפרש... (שער א פרק טז)
ויש לומר על פי זה מאמרם ז"ל על זה הכתוב (מכילתא לגירסת רש"י בחומש), שהיו שומעים את הנראה ורואים את הנשמע, ורוצה לומר, שכל כך נתבטלו מהם אז כל כחות הגשמיות, ונזדכך השגתם מאד, עד שכל מציאות עניני המוחשים הגשמיים שהיו תחלה רואים אותם ראיה חושית עתה נתבטלו אצלם מראותם בחוש ראותם והתבונן בהם כלל, עד שדרך משל אם היה רוצה מי להבינם עניני המוחשים הגשמיים שהיו תחלה רואים אותם ראיה חושית, עתה נתבטלו אצלם מראותם בחוש ראותם והתבונן בהם כלל, עד שדרך משל אם היה רוצה מי להבינם עניני המוחשים הגשמיים היה צריך לספר להם להשמיעם לשמע אוזן שישנם במציאות, והענינים הרוחניים שתחלה היה צריך להבינם ענינם לשמע אוזן, עתה ראום בחוש ראותם ונפלאות השגתם. (שער ג פרק יא הגה"ה)
...אמנם עיקר הטעמי תורה סוד נשמתא לנשמתא דילה סתרי סתריה המה דברים שכיסה עתיק יומין והעתיקן מבריותיו, ואיש לא ידעם עדיין, רק אבינו הראשון הוא אשר השיג בחינת נשמתא לנשמתא דיליה, שבה היה מסתכל בזיהרא עלאה נשמתא לנשמתא של התורה הקדושה והחכמות העליונות היו גלויות לפניו בשורש שרשם העליון, ומעת אשר חטאו אסתלק מניה הזיהרא עלאה ונתבלבלו ונתערבבו הסדרים העליונים, נסתמו גם הנתיבות ושבילין עליונים דחכמתא דאורייתא... וגם במעמד הקדוש בעת קבלת התורה הקדושה, אף דאתבסם עלמא, עד שאמרו ז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עם כל זה לא זכו להשיג רק עומק פנימיות הנשמתא דאורייתא, אבל לא בחינת הנשמתא לנשמתא, עד אשר יערה רוח ממרום וישפוך הוא יתברך את רוחו על כל בשר... (שער ד פרק כח)
לעיני כל העם - כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת, ובכל מקום שכתב וידבר ה', הזכיר לידו "מתוך האש". והנה לפי הרב חיים בנפש החיים שער ג' הוי"ה ב"ה שם העצם המורה על הבחינה והענין מצדו יתברך, ובבחינת ממלא כל עלמין, ואין מחמת עמידת העולמות שום חציצה בעצמותו, ובבחינה זו כבוד אלקים הסתר דבר מצדנו, ולא יצדק עליו מעלה ומטה, כי הכל אחדות גמורה, אמנם שם אלקים הוא המושג מצדנו, בבחינת סובב כל עלמין, שצמצם כבודו כביכול, והניח מקום למציאות עולמות וברואים, רק שהוא נשמתם ושורש חיותם המצטמצם בתוכם כנשמה בגוף, ורק בבחינה זו יצדק מעלה ומטה, וכן יקרא הכבוד שראו אצילי בני ישראל, וכן שמיעת עשרת הדברות וידבר אלקים. (שמות יט יא)
קולות - דבור עשרת הדברות, שעל רעם אומר תמיד קול רעם, וברקים - שלרבותינו היו י' הדברות נראות לעיני ישראל, שהיה יוצא בלהבות אש ונחקק על הלוחות, ועשה זאת שלא יחשבו שהקול גשמי, אלא הוא נברא מחודש, כברמב"ם יסודי התורה פרק א' הלכה י"א. וקול שופר - קול צלול, ששופר ישמש על קול ועל הכלי, וכן והעברתם שופר תרועה, קול תרועה, ופירוש שהיה הדבור ברור כמה מצות הנכללים בכל דבור וכו'. חזק מאד - מחזיק הרבה כוונות עמוקות. (שם שם טז)
ויחרד כל העם - לא בהלה - שלא יהיו מיושבים בדעתם, אלא חרדה שכלית בהשיגם הענינים האלוקיים והביטם הנפלאות המראות רוממות ה', או חרדת הנבואה שתתפשט הנפש מהגוף, ועל זה אמרו למה נמות. (שם שם טז)
והאלקים יעננו בקול - מלשון עיון, להשיג עומק כוונות הקול. (שם שם יט)
למה נמות - רוצה לומר נתפשט מגשמיותנו בנבואה, אחר שראינו שאיננו ראויים לכך זולתי משה, ונתאמתה לנו נבואתו. (דברים ה כד)
ביום הקהל - שבו נקהלה עדת בני ישראל בפעם הראשונה, ולכן נקרא בחז"ל יום עצרת, מלשון אספה, ונראה שמשה כינה יום נכבד זה בכינוי קל, שלא לרומם את עצמו ולהזכיר את שבחו ויתרונו ביום זה. (שם ט י)
כי עבד היית - ...ועיקר קבלת תורה היתה בג' ימי הגבלה, שקרא משה לפניהם ספר הברית דמצוות מרה וז' מצוות בני נח, ואמרו נעשה ונשמע, ולכן לא קבעה תורה יום מתן תורה ליום בחודש, שלא יאמרו כי י' הדברים שנתנו בו עיקר, שהן גם שכליות, וכן בתפלה קבעו "זמן מתן תורתנו", כדבר הנמשך לכמה ימים. (שם טז יב)
בחודש השלישי - תחלה בא לבאר שאז הגיע עת הכושר למעמד הנבחר, ולא היה אפשר שיהיה קודם לכן, שההכנה האחת לזה היתה צאת בני ישראל מארץ מצרים, כי מתן תורה לא היה אפשר שיהיה ליחידים, רק לעם נברא ששים רבוא... כי להנתן תורה היה צריך שימצא גוי קדוש, כולם ראויים אל הענין האלקי, כמו שהיו ישראל ששים רבוא, שכולל כל הפרצופים וכל הדעות... וזה לא היה עד כה, כי גם אחר שפרו ורבו במצרים והיה כמספר הזה, היה צריך שיזדכך חמרם ויכנע על ידי קושי השעבוד כהתוך כסף בתוך כור הברזל בזמן הקצוב מאת החכמה העליונה. וגם אחר שיצאו ממצרים לא היו ראוים לזה עד שיזדככו מטומאת מצרים, שזה היה על ידי המסעות שנסעו וראו מעשה ה' ונפלאותיו, והוכן נפשם אל האמונה כי בכל מסע נתנסו בנסיון חדש, ויצאו מטומאת מצרים אל מדרגה יותר נעלה בקדש. ועד עתה נסעו י' מסעות, עד שמדבר סיני היה המסע הי"א, שאין דבר שבקדושה פחות מי'... ובכל זאת לא רצה לעכב מתן תורה עד בואם לארץ ישראל, כי היה צריך שיהיה סמוך ליציאת מצרים, שעוד לא נמחק מנפשם הרושם שקבלו מן הנפלאות שעשה להם במצרים ועל הים... (שמות יט א)
ויאמר ה' - על פי זה הודיעו ה' שיבא אליו בעב הענן, רוצה לומר באשר רצה ה' שלא יהיה שום ספק על נתינת התורה, לא עתה ולא לדור דורים, רצה שכל העם יגיעו עתה למדרגת הנבואה, וישמעו איך ה' מדבר עם משה, ויודיע אל העם כי משה הוא שליח מאתו לתת להם תורה מאתו, קיימת לעולמי עולמים, ובאשר מדרגת משה בנבואה היתה גבוהה ונשאה מאד... ואי אפשר שישמע העם בדברו עמו במדרגה זאת, אחר שהם קשורים עם החומר, ואי אפשר שישיגו השפעה על שכל הנפרד מחומר, לכן אמר שיבא אל משה בעב הענן ובנבואה נמוכה עוברת דרך עובי החומר וענן המדמה, כדי שישמע העם...
ויגד משה את דברי העם - חוץ ממה שהשיב תשובה על הדבר שנשלח עליו, והוא מה שהוסיפו העם לבקש שלא יהיה ביניהם חילוף מדרגות, ושרוצים שכולם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזה כולל גם כן שאין רוצים שיהיה אמצעי בינם לבין ה' ושיגיע להם התורה על ידי משה, ואחריו אל הזקנים, רק רצו שה' ידבר עם כולם פנים בפנים, ויתן להם את התורה כולה בעצמו בלא שליח. ובאמת מבואר ברז"ל שאם היו זוכים לזה אז, ולא היו מתייראים מפני האש, היו כולם עולים בהר ה' והיו מקבלים כל התורה מפי הקב"ה בעצמו, והיו למדין ולא שכחין. (שם שם ט)
לך אל העם - אז הסכים ה' לזה על פי שאלתם שינסה דבר זה בעשרת הדברות, לדבר עמהם פנים אל פנים שלא באמצעות משה, ויראה אם יהיו נכונים לזה, ואז יקבלו כל התורה מפי הקב"ה בעצמו, ועל זה צריך קדושה וטהרה והכנה יתירה... (שם שם י)
ויהי קולות וברקים - עוד טרם שירד ה' על ההר חרדו לקראתו האיתנים הקלים שהם יסוד המים והרוח והאש, שיסוד הרוח הוציא קולות, ויסוד האש הוציא ברקים, ויסוד המים הוציא ענן כבד ומעט מטר, כמו שאמרו רז"ל שהיה מטר בעת ההיא, רק שלא היו טבעיים רק נסיים, שלפי הטבע יהיה תחלה הענן ואחריו הברקים ואחריו הקולות, ופה היה תחלה קולות בלא ענן... אבל יסוד העפר לא קם ולא זע עוד, וכן יסוד העפר של העם לא התפעל עוד, כי לא הסירו כובד העפר של גופם ללכת בחפזון ולדאות על כנפי רוח לקראת האלקים, רק ויחרד כל העם - שהגם שחרדו והתעוררו יסודותיהם הקלים, נשארו במחנה ולא זעו ממקומם... כי לא הוכנו לשמע קול ה' בלא חרדה, שזה היה התנאי שיוכלו לקבל כל התורה מפי הקב"ה. (שם שם טז)
ויוצא משה את העם - ועל ידי זה הוצרך משה להוציאם בעל כרחם על ידי כחו ודבורו וזכותו, וכבר היתה ההוצאה לקראת האלקים, שהשכינה כבר התחילה לרדת משמי מרומים, והם יצאו לקראתו, לא כפי שהיה ראוי שהם יקדימו לצאת, ובזה התברר שאינם ראויים להיות כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש על ידי הכנת עצמם מלב ונפש ואתערותא דלתתא, כי הוצרך אתערותא דלעילא שהחל ה' לצאת, וכחו של משה שהוציאם בעל כרחם. ויתיצבו בתחתית - התיצבות הוא במקום שצריך חזוק רב לעמוד במקום ההוא, ויש לומר שהגם שעמדו בתחתית ההר לא עמדו שם הכן בלא פחד, כי היו נרתעים ופוחדים והוצרכו חזוק ועצמה להשאר במקום ההוא. (שם שם יז)
והר סיני עשן - ואז ירד ה' על ההר, ונתעורר יסוד העפר שהיה שקט ונח עד הנה, בין יסוד העפר הכולל, בין יסוד העפר של העם שהוא כבד התנועה מכל היסודות, והפיל על העם עצלות וכובד. וספר כי ההר התעורר בשני ענינים, עשן כולו - והיה העשן על שטחו של ההר על ידי ירידת אש אוכלה אש, ועלה עשן מפנימיות ההר, שעל זה אמר ויעל עשנו כעשן הכבשן... ויחרד כל ההר - שהיה רעש הארץ של ההר, ומודיע שהיה בזה ענין שלמעלה מן הטבע... שימצא העשן והאדים מקום לצאת ויעלו עשן מתוך הארץ, ובכל זאת חרד ההר ונרעש ממש ממקומו. והיה הרמז בזה, שיען שהעם לא הוכנו כראוי ולא יכלו לקבל את התורה מאהבת ה' ויראת הרוממות, החרידם ביראת העונש, כי באש ה' נשפט, שעל זה אמרו חז"ל שכפה עליהם הר כגיגית, רוצה לומר שלולא יראת העונש לא היו מקבלים עליהם עול מצות או עול תורה שבעל פה. (שם שם יח)
משה ידבר - ...וכוון בזה אם על הדבור של עתה, שמשה דבר לפני ה' וה' ענה אותו, והודה לדבריו כמו שיפרש בפרק כ"ג, ואם על לעתיד, שמשה הוא ידבר התורה לבני ישראל, כי הוא שליח לזה מאת ה', וגם כולל בזה שימסור להם גם תורה שבעל פה, שזה מציין במלת דבור, ושהאלקים יעננו על כל שאלותיו... ויען שראה ה' מחרדת העם שאין נכונים לקבל כל התורה מאת ה' בלי אמצעי, וראה כי יאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, הכין את משה, שהוא יהיה השליח, והודיע זאת לישראל, כדי שיאמינו בו לעולם. (שם שם יט)
וירד ה' - תחלה ירד ה' על כל ההר, כמו שכתוב והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, והיתה השכינה קרובה אל ישראל שעמדו בתחתית ההר, אולם עתה ראה שלפי הכנתם לא יוכלו להכיל אש ה' ודברות קדשו מקרוב, ולכן נסתלק מן כלל ההר, וירד שנית על ראש הר סיני, היו פי שנים מחזות נבואיות שהשיגו בעת החזון על ידי כח הדמיוני וחוש המשותף הפנימי כמו הקולות והמראות, שהשיגו הנביאים בעת החזון, קולות ומראות ממשיים שראו ושמעו בעיניהם ובאזניהם הגשמיים, כי כבר אמרו חז"ל (שבת פ"ח) שעל כל דבור ודבור ששמעו מפי ה' יצאה נשמתן, רוצה לומר שאחר שלא היו מוכנים אל הנבואה והיה חומרם מסך מבדיל בינם ובין הקדש, ולא יכלה נפשם להפרד בעודה בגויה, לכן התפשטה לגמרי ונפרדה מגופם כמו בעת המיתה, ובעת ההיא ראו הקולות והלפידים בעין הנפשי הפנימי בעין הנבואי, ועל זה אמר וכל העם רואים את הקולות, ואמרו חז"ל שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה, שזה על ידי החוש המשותף הפנימי, ואחרי כלות הדבור שחזרה נפשם לגופם... אז ראו הקולות והלפידים בעין בשר, כי היו גם כן קולות ולפידים נמצאים בפועל, ואז חזרו לאחוריהם י"ב מיל, ועל זה אמר שנית וירא העם וינועו. (שם שם טו)
באמור ה' אלי הקהל לי את העם - שכבר בארתי בפרשת יתרו, שהענין הזה מה שדבר ה' עם כל הקהל פנים אל פנים, וכולם זכו לנבואה הגם שלא היו מוכנים אליה, והוא אחד מן הנסים היותר גדולים שעשה ה', כי שינבא האדם הבלתי מוכן לנבואה, הוא דומה כבריאה יש מאין, ובריאה יש מאין לא ברא ה' רק פעם אחת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ועל כן אמרו שגדול יום מתן תורה כיום שנבראו בו שמים וארץ... (דברים ד י)
ותקרבון ותעמדון - והנה נבואה זו היתה באספקלריא שאינה מאירה, כמו שאמר ה' למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" וגו', שבאה ההשגה דרך שלש מחיצות שחשב פה, שהם חשך ענן וערפל, שהערפל הוא האד הדק, והאור בוקע דרך בו ומתפלש מעבר אל העבר ומשם השיג משה, כמו שכתוב ומשה נגש אל הערפל... אולם במעמד הר סיני, הגם שהיתה דרך כח המדה ובעב הענן לא ראו שום תמונה, שהגם ששמעו קול ודברים לא צייר להם המדמה שום תמונה, וזה שאמר הגם שדבר ה' אליכם מתוך האש, כי היה נבואה נמוכה שעברה דרך כח המדמה, בכל זאת רק קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, וזה יהיה כדי שלא יטעו אחר כך לעשות איזה פסל ותמונה, באשר יטעו שהתמונה שראו שיש בה ישות ומציאות למעלה, ויגשימו באלקות...
זולתי קול - יש לפרש במה שאמרו רז"ל "וכל העם רואים את הקולות", שהיו רואים את הנשמע וכבר פרשתי מה שאמרו רז"ל שכל דבור מעשרת הדברות נחקק באש על האויר עד שהיו העם רואים את הקולות, רוצה לומר, שקול המדבר חורת תמיד אותיות באויר דרך מהלכו, רק שאי אפשר לראות את האויר, ואז בחפץ ה' נצטמצם האויר שדרכו להתפשט ושב להיות דבר ממשי, ונדחק חומרו הנוזלי כל כך עד שנתקשה מאבן ונעשה מן האויר לוחות אבנים כעין אבני ספיר, כי האויר הוא ספירי, והאותיות שנרשמו בו בעת הדבור נשארו כאותיות אש חרותים דרך עובי האבן שנתגלם מן האויר, ונראה מצד אל צד. (שם שם יב)
פנים בפנים - טעם הב' שיאמרו שהברית הזה לא ימשך לדור דורים, שיצויר שיקום נביא ויבטל תורת משה, ויאמר שה' שלחו לתת תורה אחרת, על זה משיב שלא קבלנו את התורה על ידי שליח, רק ה' דבר עמכם פנים אל פנים, וכל שלא יבא שנית בעצמו וידבר עם ששים רבוא פנים אל פנים שהוא מבטל תורת משה ונותן תורה אחרת, אין להאמין לשום שליח. (שם ה ד)
את הדברים האלה - שכל עשרת הדברים שמעתם מאת ה' בעצמו פנים אל פנים, ולא שרק יחידים שמעו, כי דבר אל כל קהלכם, ולא תאמרו שהיה רק במראה הנבואה, כי הייתם עומדים אז על רגליכם, משתמשים בחושיכם, והשגתם המראה בין בחוש הראות מתוך האש הענן והערפל, בין בחוש השמע שמעתם קול גדול... לא כקול הנדמה בחזון... ולא יסף - רוצה לומר ואם כן הברית הזאת קים גם עתה, אחר שלא יסף ה' להראות שנית, ולאמר שהוא מבטל תורה זאת ונותן תורה אחרת. ויכתבם - וגם כתבם על לוחות אבן שיתקיימו לעולם. (שם שם יט)
ככל אשר שאלת - הנה בארתי במקומו שתחלה רצו לשמע כל התורה מפי ה' בלא אמצעי, וזאת היתה נגד הכוונה העליונה, שרצה שיהיה להם בחירה ושיצויר יראת ה', שזה רק אם יש להם יצר הרע, ויש להם אפשריות לעשות טוב ורע, מה שאינו כן אם היו תמיד מופשטים מן החומר, כמו בעת מתן תורה, שפקע יצר הרע מלבם, לא היה להם בחירה ולא יצויר יראת חטא אחר שלא היה להם אפשרות על החטא, ועל זה כשבקשו שמשה יהיה האמצעי בינם לבין ה', אמר ה' היטיבו אשר דברו, כוונו לדעתי, והזמין את משה לאמצעי בין ה' ובינם, ועל זה אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי", שעל ידי כן יהיה לבבם ברשותם, ויהיה להם בחירה, ועל ידי זה יצויר היראה... (שם יח טז)
לך אל העם - דוקא בטחון מוטעה זה של איש כמשה, שסבר כי העם כבר השיג את מידת הבשילות הרוחנית והמוסרית הדרושה, עשויה להעמיד באור בהיר עוד יותר את המשמעות והנחיצות של סדרי ההכנה וההגבלה בפסוקים הבאים... שאינם באים אלא להחדיר לתודעתנו ולקבע לכל הדורות, את המרחק הגדול שבין המדרגה הרוחנית והמוסרית, שעליה כבר עמד כל העם באותה שעה, ובין אותה המדרגה שאליה יתעלו ויתחנכו רק במרוצתן של מאות ואלפי שנים, על ידי אותה התורה שעמדו עתה לקבלה, והיה עוד צורך אחר, הקשור בכך, צריך היה להשאיר בידי הדורות הבאים תעודה היסטורית מהימנה, שה' ניצב במקומו, כביכול, מול העם ממש, ודברו הגיע אל העם ולאוזניו, ה' לא היה בתוכם ובקרבם, וקולו לא יצא מתוך העם. הן תורת ישראל היא החוק היחיד שלא יצא מתוך העם, שאותו נועד לכונן... תורת ה' נמצאה מלכתחילה במצב של ניגוד לעם, שבקרבו היתה אמורה לבא ראשונה, ראשית כוחה של תורה אמורה היתה לעמוד במבחן חייו של עם שניצב כנגדו, עם קשה עורף, התנגדות זו של העם, שאליו ירדה התורה הזאת ראשונה, היא ההוראה המהימנה ביותר למקורה האלוקי של התורה הזאת. לא מתוך העם יצאה התורה, אלא לעם היא ניתנה, ורק לאחר מאבק של מאות בשנים כבשה התורה את לבות העם והפכה אותו לנושא דגלה...
נראה שתכלית כל ההכנות וההגבלות האלה היתה, להבליט ולציין בצורה ברורה ככל האפשר מיד עם ראשית ירידת התורה לארץ, את הניגוד הזה, שהוא תכונה עיקרית של מהות התורה ומקורה. התורה באה אל העם, שלשה ימים מצפה העם לבואה, ואפילו רק כדי שיורשה לצפות לבואה, חייב העם לקדש תחילה את גופו ואת בגדיו, הוה אומר, עליו להעשות ראוי לקבל את התורה, על ידי שיחדיר לתודעתו באופן סמלי את מאורע ההתחדשות של חייו הפנימיים והחיצוניים, מעין לידה מחדש. לא יכול העם לקבל את התורה במצב שהוא נמצא בו עד לפני השעה הזאת, רק החלטתו להיות בעתיד כפי שעליו להיות, עושה אותו ראוי לקבל את התורה, גם ביחס למקום מובלטת הבדלה גמורה, המקום שמשם תינתן התורה לעם, מובדל ממנו לחלוטין, כביכול ממין אחר הוא המקום הזה ממקום העם, והוא מורם על תחום שמעבר לתחום הארצי, לא תגע בו יד וגו', כי מקורה של התורה הוא מחוץ לתחום האדם, ומחוץ לתחום הארץ. (שמות יט י)
פן יהרסו - לא לראות היה תפקידם, אלא לשמוע, הווה אומר, לשמוע במלא התודעה וההכרה הברורה שהדיבור בא אליהם מבחוץ, ולא מתוך לבם, ושהם ניצבים מול פני ה', והוא אשר שולח אליהם את דברו, וגם הכהנים שהיו אז עדיין הבכורים הנגשים אל ה' כנציגי המשפחות בשעת הקרבת הקרבנות, בל יתנשאו על העם בגדולה ובקדושה ובקרבת ה'... (שם שם כ)
ואל ידבר עמנו אלקים - במאמר זה הם קובעים כי ה' דבר עמהם כדבר איש אל רעהו, התנסות עצמם בעובדה הזאת היתה עיקר מטרתה של ההתרחשות שחולל ה' אותה, נסיון העם כולו עשה את מעשה הדבור של ה' אל בני האדם לעובדה ממשית, בכך הובטחה אמיתות ההתגלות מפני כל מעשי תעתועים, שבהם משתדלים להפוך את התגלות ה' אל האדם להתגלות ה' מתוך האדם... (שם כ טז)
כי מן השמים - ראו כי ה' דבר אל כולם ואל כל אחד ואחד באורח בלתי אמצעי, וכך נוכחו לדעת, כי אין צורך במתווך כלשהו ובתיווך כלשהו, על מנת שה' יהיה קרוב אלינו, דבר זה ירחיק מקרבנו לתמיד כל נסיון להקים סמל כלשהו לידו, ולא רק כדי לייצג את ה' לנגד עינינו... (שם שם יט)
ויאכלו וישתו - הם חזו מבלי שהורמו ממקום עמידתם הארצית הרגילה ותחום פעילותם החושנית הטבעית, אלא שיד הנבואה היתה עליהם, הורמו והועלו אל קרבת ה', ואילו בני ישראל שלא הועלו למדרגה הזאת, היו קרובים אל ה' בלבם וברוחם, הם חשו את קרבת ה' בלבם, שעה שאכלו מזבח השלמים... (שם כד יא)
ואשבור מוטות - גאולת מצרים שברה את עול מצרים מעלינו, אך מוטות העול עדיין היו על צוארנו, עוד נשאנו עמנו את כלי העבדות, ואף על פי שהשתחררנו לנצח מעול עבדות מצרים, אפשר היה להחליף עול זה באחר, עדיין היו בנו כל הנתונים לשאת עול עבדות מוסרית, חברתית ומדינית במקום עול מצרים, אפשר היה להחליף עול זה באחר, רק מתן תורה שבר גם את מוטות העול, באותה שעה זקף ה' את קומתנו לנצח, והעניק לנו עצמות וחירות... (ויקרא כו יג)
ארבעים יום - בין מתן תורה למתן הלוחות היתה הפסקה של מ' יום, לבחון את העם אם הם ראוים לשמש שומרים לתורה, הם לא עמדו במבחן, זמן התשובה והכפרה על חטאם היה גם כן מ' יום, ובסוף שוב מבחן של מ' יום לפני מסירת לוחות שניים. אולי יש למ' יום אלו קשר עם מ' יום של יצירת הולד. (דברים ט' ט)
...רק דרך המדבר ניתן היה להגיע לסיני, וכך היה תמיד, לא היה די בכך שבני ישראל ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, כדי שכבר יהיו מוכשרים לקבל את התורה, דרך המדבר הסיע אותם משה אל הר סיני, דרך מדבר מרה, אשר מימיו מרים, "ויורהו ה' עץ וגו', שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו כ"ה), במקום שם הורהו ה', שם למד ישראל להכיר את חוסר האונים שלו, ואת גודל כחו של דבר ה', שם למד לדעת מה קרובה אליו גבורת ה' הודות לברית הנצח שכרת עמו... כל אימת שישראל לא רצו להכיר בכח דבר ה', כי קנאו בעמי העולם, ודמו לראות בהם חברה בריאה ומוצקה, הגלה ה' אותם אל מדבר העמים, ושם נוכחו לדעת מקרוב כמה חולה ומעורערת היא החברה האנושית... (במעגלי שנה חלק ג עמוד קנו)
ויסעו מרפידים - מכאן יש ללמד דכל דבר שבקדושה מה שהאדם מכין עצמו יותר, חל ההכשר עליו... ולמד מכאן שהכינו עצמם לתורה מעת נסיעתם מרפידים. (שמות יט ב)
כה תאמר - ...ויצוהו לבאר הדברים בב' אופנים, וכך היו ב' תשובות העם, כל העם השיבו נעשה, והמבינים באופן יותר גבוה השיבו נעשה ונשמע. (שם שם ג)
לך אל העם - אמר שמבקשים לשמע ממש ונדרשים להכנה רבה, ולא שחזר הקב"ה מדבורו הראשון, חס ושלום, שאמר שישמעו רק בדברו עם משה, אלא שישמעו שיש עוד דבור עם משה מה שלא שמעו הם, דעל דברות א' נאמר "דבר ה' עמכם", ועל האחרונות "דבר ה' אליכם"... והיו כל העם שומעים זכור, ושמעו שיש עוד דבור למשה, ואינם יודעים מה, ומשה שמע גם שמור... והיו נכונים - שיכינו עצמם לראות ולשמע פלאות, כדי שלא יצאו מדעתם, במראה וקול נפלא פתאום, ואין שיעור להכנה זו. (שם שם י ויא)
והגבלת את העם - משמע שהיו עומדים בסמוך להר ומצפין לשמע מה יאמר להם. ויקדש - במה שאמר להם דבר ה' בלי שינוי נתקדשו להיות פרושים מאשה, ויכבסו - נתעסקו בנקיון בגדיהם, ולא פירש שהוגבלו שזה היה ביום הג', ובאר שמשה קדש את העם, נכלל בזה פירושם מהרהורי אשה, ובזה היה משה מועיל בדבריו. (שם שם יד)
לקראת האלקים - היה צריך לומר מן המחנה לקראת האלקים, אלא בא ללמד שאלקים היה שורה במחנה ישראל, אלא שלא היה בגלוי שכינה, ועתה יצא אלקים מן המחנה להר, ומשה הוציא העם לקראת אלקים שיצא מהם. (שם שם יז)
משה ידבר - בא להוסיף שאפילו מה שמשה ידבר היינו תורה שבעל פה, שהוא אינו לשון הקב"ה בעצמו, גם כן ידבר בעצמו לכל ישראל, יעננו בקול - יתן בכח בקולו שישמעו כל ישראל... (שם שם יט)
רואים את הקולות - שמהקול יצאו ניצוצות אש ולפידים כמו אותיות. וינועו - קודם כתוב רואים, שזכו להשיג יותר ממלאכי השרת, ואחר כך היה למעלה מכוחם. ויעמדו מרחוק - לצד הנשים והטף. (שם כ טו)
מן השמים דברתי - להראות שאינכם צריכים אמצעי, וכן ישמע תפילתם, וכל השגחתו עליהם בלי אמצעי. (שם שם יט)
ותקרבון ותעמדון - בהתלהבות ובחשק, ואף שההר בוער באש. (דברים ד יא)
והנה הבחירה מעלה את האדם ממדרגת הבהמות, ומשה עמל ויגע מצד עצמו עד שהעלה עצמו למדרגה הגבוהה שבאנושי, וזכה שיבטל ממנו הבחירה, שזהו תכלית הבריאה, לזכך החומר עד שישוב רוחני, ולכלי חזיון בכבוד אלקים, וישראל לא היו ראוים לכך, רק העלם לכך, כדי לאמת נבואת משה, וזה שאמר כפה עליהם הר כגיגית, שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל התורה, כדי שיאמינו בנבואת משה, ואחר כך הוכרחו לשוב לבחירה כדי שיקבלו שכר... (שמות א א)
ויתיצבו בתחתית ההר - שכפה עליהם הר כגיגית, רוצה לומר שבטלה בחירתם הטבעית על ידי שנראה לכם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, וראו שכל הנבראים תלויים בקבלתם את התורה. (שם יט יז)
ואת ההר עשן - משראו עשן הבינו שלבם אינו מטוהר מקנאה ברעיהם, שלאש הרוחנית אין עשן. ועמדו מרחוק, שרחוקים מהשלמות, ואמרו למשה שידבר עמם. ומשה נגש על הערפל - ג' מחיצות היו, חושך ענן וערפל, שיש ג' מחיצות עד לשכל האלוקי, המורגשות, המוחשות, והמדמה, ונבואת משה באספקלריא המאירה שבלי כח המדמה, ומשה זכה במתן תורה למדרגה שגם גופו הוה דק ספירי, בהתפשטות החומר, ועלה אתו למעלה, וזכה לקרני ההוד כשמש, ולא ידע איש את קבורתו, כי גופו אינו תופס שום מקום... (שם כ טו ויח, וראה שם עוד)
ושמענו ועשינו - מה שדבר ה' אליהם האיר בחדרי רוחם, ונעשה עצם המושג והוא אצלם כמעט בפועל, כמו שליחותו של מלאך, שהמושכל הוא עצמותם, ולכן יקל לישראל למסר נפשו על קדושת ה', אבל מה שמשה ידבר אליהם אמרו ושמענו, שקודם צריכים לברר לעצמם הדברים. (דברים ה כד)
איתא בשם ש-די שאמר לעולמו די, והוא בחינת הצימצום והקטנות, שכן היתה הנהגתו יתברך את העולם קודם קבלת התורה... אבל בקבלת התורה התחיל בחינת גדלות, כמו שכתוב ומי גוי גדול וגו' וכן כתב אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו', שהתחילה בחינת הגדלות. ובמדרש ביצחק ויגדל הילד ויגמל, ושנגמל מיצר הרע, שבחינת הקטנות היא כמו הנקה, וכשנעשה גדול נקרא גמולי מחלב עתיקי משדים, וכמו שהוא בפרט האדם, כמו כן בכלל העולם, היה מתחילה התגלות אלקותו יתברך בבחינת הצמצום, ואחר כך נגלה לבני ישראל הפנימיות... (שמות וארא תרנ"ב)
למען אנסנו הילך בתורתי - כי היה אכילת המן הקדמה לקבלת התורה, וזה היה התרוממות גופם של בני ישראל, עד שאכלו לחם שמלאכי השרת אוכלין, אם כן היה גופם מזוכך מן הגשמיות, כי קודם החטא של העגל היו בני ישראל מוכנים לקבל התורה בקדושתה, למעלה בשמים, וזה היה המדרגה כדעת רבן גמליאל, כל שאין תוכו כברו אל יכנוס לבית המדרש, ואחר כך אחרי החטא, נפסקה הלכה והעמידו תלמידים הרבה, היינו שיתקדשו הגופים אחר כך על ידי התורה... (שם בשלח תרמ"א)
ואפשר לפרש מה שאמרו חז"ל בבני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע וקלקלו נעשה, הזהרו בנשמע, יש לומר כי נשמע הוא מה שהקב"ה משמיע לישראל, ואין צריך לזה מעשיהם רק לקבל ולהאזין, והוא קבלת מלכותו יתברך, שנאמר שמע ישראל וכו' ה' אחד, שזה הוא רק הביטול אליו, והוא מאמר אנכי כנ"ל, ועשיה הוא כל המצוות, ולכן הקדים אנכי לקבל מקודם עול מלכות שמים ואחר כך עול מצות, אבל מקודם היה רצון בני ישראל להקדים מעשיהם, ולכן נאמר מקודם אם שמע וגו' ושמרתם את בריתי, כי היו מוכנים להקדים נעשה לנשמע, אבל בעת הדברות אמר השי"ת, כמו שראה שלא יוכלו להתקיים בזה, ושמע ישראל הוא לשמע קול זה של אנכי ה' אלקיך, כי לא פסק הקול... (שם יתרו תרל"ה)
...ופירשנו כי קודם החטא היה מוכן להיות תורה קדמה לדרך ארץ, שהיו בני ישראל מיוחדים לקבל התורה כמו שהיא למעלה אש דת, שהיה ניתקן כל העשיה לגמרי, כמו שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, פירוש שקיבלו בני ישראל על עצמם לתקן כל המעשים על פי הנהגת מלכותו יתברך, סוף דבר במעמד הר סיני היה ניתקן העשיה, וכמו שכתוב העשויה בהר סיני וגו', רק אחר העגל ירדנו ממדרגה זו, ונתקן אחר כך בדרך ארץ קדמה לתורה... (שם שם תרמ"א)
בחודש השלישי - כי קבלת התורה היא חידוש הג' בעולם, התחדשות ה' הבריאה, עולם חסד יבנה בחינת אברהם אבינו ע"ה, הב' יציאת מצרים בחינת יצחק, להודיע דאית דין ודיין, והרמז שהתחלת גלות מצרים מלידת יצחק, הג' קבלת התורה בחינת יעקב, והוא פנימיות העולם, ואלה הג' בחינות נפש רוח נשמה... כי מקודם היו צריכים לקבל בחינת נפש וכו' כנ"ל... (שם שם תרמ"ב)
ודרשו חז"ל זכור וגו', בעצומו של יום, עיין שם, שדרשו מכאן שהתורה ניתנת בשבת, היינו שהתורה היא בחינת השבת עצמו, ולבאר הענין, דהנה מצווין תמיד זכור קבלת התורה, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, דאיתא בזוהר הקדוש (ויחי), בפסוק חי ה' אשר עמדתי לפניו, כי הנשמה קודם בואה לעולם הזה עומדת לפניו יתברך. וכמו כן כאן עומדת לפני ה', פירוש בלי מחיצות, כמו שיהיה לעתיד, ולא יכנף עוד וכו', והיו עיניך רואות וגו', וכמו כן וכל העם רואים את הקולות... והיינו שהיו קדושים כמלאכי השרת, כדכתיב, אני אמרתי אלהים אתם וגו', ולכן כתיב עמדת, כי מלאכים נקראין עומדין, ואדם נקרא מהלך על ידי שלעולם עוד בו נשמתו בעולם הזה מתלבש בגוף, צריך להלוך ממדרגה למדרגה עד שמסתלק מן העולם ופושט מלבוש הגוף, אז עצם הנשמה בתיקונה, נקראת עומדת, ולכן לעולם צריכין לזכור מעמד הר סיני, כי אין יותר מלהשיג רק הנשמה בתיקונה נקראת עומדת, ולכן לעולם צריכים לזכור מעמד הר סיני, כי אין יותר מלהשיג רק הנשמה בשלימות, ובהר סיני היה ממש נשמות בלי שום הסתר, שהיו הגופים מזדככים... ומה שנעשה על ידי חטא האדם בערב שבת שבו ביום נברא, ניתקן אחר כך בקבלת התורה, וניתן להם אז הנשמה השלימה, ולכן נאמר אדם אתם, ודרשו חז"ל אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם, אם כן עיקר האדם נגמר בשבת... (שם שם תרמ"ה)
במכילתא וישמע יתרו וגו'... פירוש והייתם, שיתהוו הויה חדשה, כדכתיב עם זו יצרתי לי וגו', והיינו בקבלת התורה קיבלו ישראל הויה וצורה חדשה, כאשר אמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך, חל עליהם אלוקות ית"ש, וכל גר שמתגייר ניתוסף לו נפש חדשה, כמו שאמרו ז"ל בפסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן, מכל שכן בני ישראל שקיבלו התורה ונכנסו תחת כנפי השכינה, ניתן להם הויה חדשה, וזה אשר עשה למשה ולישראל, ולא עוד, אלא שזה הוא מאמר קיים לעולם... (שם שם תרמ"ט)
בפסוק כה תאמר וגו' לנשים בלשון רכה וכו', וקשה דבלשון אחד נאמר, כדפירש רש"י בלשון הזה ובסדר הזה. ויתכן לומר כי באמת באלה הדברים לנשים ופחותין שדעתן קלה הם רק דברי פיתוי איך שהקב"ה קירב אותנו והרים אותנו, אבל אנשים מבינים יודעים שאין זה דבר קטן, ושמקבלין בזה עול גדול ונורא לעבוד הבורא עולם ולברר מלכותו יתברך בעולם, ולכן אמר בלשון הזה ובסדר הזה, שגלוי לפניו יתברך, שבזה הלשון ימשוך כל אחד לפי דרכו... (שם שם תר"נ)
במדרש, לקחת מתנות באדם וכו', פירוש שבקבלת התורה נשתנו בני ישראל וזכו לציור הפנימי, שעליהם נאמר אדם אתם, אתם קרוין אדם, כמו שהיה לאדם הראשון קודם החטא, ועל ידי החטא הוסרה ממנו הנשמה העליונה, ובקבלת התורה זכו לאותה הנשמה, ולא לשעה, רק לדורות, שכפי היגיעה בתורה זוכין להארות אותו צלם ונשמה עליונה, שעל זה כתיב אנכי ה' אלקיך... שבכח התורה יכולין לקבל אלקותו ית"ש, ולכן כתיב מתנות... (שם שם תרנ"א)
מצות זכירת מתן תורה, כמו שכתוב יום אשר עמדת לפני ה', דכתיב אשר אנכי מצוך היום, והוא אנכי דעשרת הדברות, וכמו כן אשר אנכי מצוה אתכם בפרשה שניה, דהוא הציווי בפרט ובכלל, ומתעורר מצות התורה בכל יום, דעשרת הדברות הם כלל כל התורה ומצוות, והם מכוונים מול עשרה מאמרות, וכמו דכל מעשה בראשית וכל מה שמתהווה בעולם בכלל ובפרט, היה נכלל בעשרה מאמרות, כמו כן כל התורה ומצוות שנעשו מכל בני ישראל בכלל ובפרט, הכל נכלל בעשרת הדברות, והחילוק הוא, דמאמרות הם קבועים בטבע, והדברות הם מתחדשים תמיד, כי הוא פנימיות עשרה מאמרות... (שם שם תרנ"ג)
במדרש ומשה עלה וגו', עלית למרום וכו'... כי משה רבינו ע"ה היה מוכן לקבל התורה בבחינת לקיחה, והוא במדת הדין, לכן כתוב עלה אל האלקים, אבל הקב"ה נתן התורה במתנה, כמו שכתוב, ויקרא אליו ה', במדת הרחמים, ומן ההר בזכות אבות, לאמר, פירוש בשביל לאמר לכל הכלל, אפילו אותן שאין זוכין לקבל בבחינת לקיחה, רק במתנה, ובזכות אבות, וזה עצמו הב' לשונות, כה תאמר וגו' ותדבר, כי בית יעקב בבחינת מתנה, ושם ישראל לי ראש בבחינת לקיחה, ובב' הבחינות ניתנה תורה לישראל, לכן מברכין ב' ברכות על התורה, אשר קדשנו וצונו לעסוק בדברי תורה, בבחינת יגעתי ומצאתי לקיחה, ואשר בחר בנו ונתן לנו במתנה... (שם שם תרנ"ח)
...כי מצד הבריאה מדרגת השכלים למעלה מן הנשמות, אבל הקב"ה הוציא אותנו והרים אותנו למעלה ממדרגת המלאכים מצד התורה, ועיקר התורה היא אנכי ה' אלקיך, לקבל אלקותו ית"ש, ואז בהר סיני השיגו בחוש בחינת אלקות, ויצאו מהגשמיות, ולולא החטא היה עולם שכולו שבת, כמו שכתוב אמרתי אלהים אתם, אך אחר החטא נפלו ממדרגה זו, ובשבת קודש שיורדת נשמה יתרה, היא הנשמה שקיבלו בהר סיני, שהיא למעלה מבית עבדים, לכן שבת עדות על יציאת מצרים וקבלת התורה... (שם שם תר"ס)
...ואיתא על פסוק גם אלה תשכחנה, מעשה עגל, ואנכי לא אשכחך, אנכי דעשרת הדברות. פירוש, כשהקב"ה אמר אנכי ה' אלקיך נטע זה הכח בנפשות בני ישראל נטיעה קיימת, שאי אפשר לשכח, כי כל הדברים הטבעיים יש בהם שכחה, כמו שכתוב, התשכח אשה עולה, ומסיים גם אלה תשכחנה, שעל כל פנים סופה להשכיח... אבל אנכי לא אשכחך, שלא תוכל זו הנטיעה לבא לידי שכחה, שהיא למעלה מן הטבע, רק איש ישראל צריך לייגע עצמו כל הימים לזכור זו הנטיעה ולשכח מהבלי עולם... (שם שם תרס"א)
בענין עשרת הדברות, נתייחדו בני ישראל לשמע דבר ה', ועל זה מבקשין ישקני מנשיקות פיהו, דהנה כל העולם ומלואו נבראו ונשתלשלו מעשרה מאמרות, כמו שכתוב, בדבר ה' שמים נעשו, וכל מעשה בראשית והטבע שמחים לעשות רצון קונם, ובני ישראל בעצמם זכו לשמוע דבר ה', והוא כמו שכתוב במדרש, מפיו דעת ותבונה, בא בנו של מלך ונתן לו מתוך פיו, לכן נתעלו בני ישראל מן הטבע, כמו שכתוב, מבית עבדים, כי כל הנמשכים אחר הטבע נקרא בית עבדים... (שם שם תרס"ב)
...וכן היה כל ענין קבלת התורה לתקן העשיה באמצעות בני ישראל, וכן השבת, כמו שכתוב ששת ימים תעשה מעשיך וגו' השביעי תשבות, למען ינוח שורך וגו'. פירשנו כנ"ל על ידי ביטול הימי מעשה להשבת, כמו שכתוב לזכור בכל יום השבת, וכן בבא שבת קדש ומניחין כל המלאכות, על ידי זה יש המשכת קדושת השבת גם בעשיה, ועל ידי זה ינוח שורך וחמורך, שהוא תיקון החומריות ונפש הבהמיות וכל העשיה... (שם משפטים תרמ"א)
בענין העשיר לא ירבה, וכן מצינו בנדבת המשכן שהיה בזהב ונחשת ככל נדבת רוחו של כל אחד, וכסף פקודי היה בשוה, להראות, כי האהבה ורצון שנמצא בלבות בני ישראל הוא הכח אשר נטע השי"ת בתוכינו בעת קבלת התורה, ואינו בכח אנושי, כי היראה ושאר המדות הוא כל אחד לפי כחו, והאהבה היא נתנה מהקב"ה, לכן כסף שהוא בחינת אהבה יד כל אחד שוה בו... (שקלים תרמ"ט)
במדרש, עלית למרום וגו', לקחת מתנות וגו', והם ג' מדריגות בבני ישראל, שיכולין ליקח התורה בהתעוררות שלהם, כמו שהיה כשהקדימו נעשה לנשמע, זהו בחינת לקיחה, ויש בבחינת מתנה, כמו שהיה אחר קבלת התורה, שנאמר ואתנה לך, וכתוב ויתן אל משה, כאשר אמרו בני ישראל קרב אתה וגו', אם יוספים אנחנו וגו', התחיל בחינת מתנה, ואחר החטא היה בבחינת שבי, כמו שכתוב אף סוררים לשכון, וזה כמו בעל כרחך, וכל אלה הג' מדרגות ישנם בכל איש ישראל... (שם תרומה תרנ"ב)
במדרש עלית למרום וכו', עיין שם שדורש ג' בחינות בתורה, שבי, לקיחה, מתנה, ונראה שעל זה תקנו שלשה ברכות, לעסוק בדברי תורה, הוא מה שיכולין למצא על ידי יגיעה בתורה ונקרא לקיחה, ויש בחינת מתנה, ועל זה מבקשין והערב נא, ומברכין המלמד תורה לעמו ישראל, במדת טובו וחסדו, ויש בחינת שבי, הוא עיקר התורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי ונתלבשה בתורה ערוכה שלפנינו, ועל זה מברכין אשר בחר בנו וכו' ונתן לנו את תורתו דייקא, וזו התורה כביכול בשביה אצלנו... (שם שם תרנ"ד)
ואיתא הדר קבלוה בימי אחשורוש, ותוספות הקשו, הא הקדימו נעשה לנשמע, אבל יראה כי על ידי חטא העגל אבדו נעשה, כדאיתא במדרש, הזהרו בנשמע, ואף על פי כן היה לבני ישראל עמידה אחר החטא, וזה היה ענין כפה עליהם ההר, שאף כשיאבדו חס ושלום הקדמת נעשה וכו', רק הרצון והשמיעה יהיה כראוי, יסייעו להם משמים לגוף המעשה... (שם פורים תרל"ו)
איתא בגמרא שכפה עליהן הר וכו'... אם כן נראה כי כל מה שהוצרך לכפות עליהם ההר ושיהיה מודעה, הכל גרם אותו רשע עמלק, דכתיב, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו', ואותו הרשע הפסיק אותנו באמצע, כמו שכתוב אשר קרך בדרך, ולכן היה צריך להיות על ידי כפיה, הגם שכבר הקדימו נעשה לנשמע, כמו שהקשו בתוספות... (שם תרנ"ד)
איתא בגמרא אסתר מן התורה וכו'... ובאמת קבלת התורה היתה בחינת מלמעלה למטה, ובפורים היה מלמטה למעלה, כמו שכתוב, קיימו למעלה מה שקבלו למטה, וזה הדר קבלוה בימי אחשורוש, בימי הסתרות פנים, ובזה אין עין רע שולטת, ואז יש מחיית עמלק... (שם תרנ"ה)
ליהודים היתה אורה זו תורה... כל כלל ישראל היה הכנה שלהם כח אלה המ"ח נביאים שבאו להחזירן למוטב, זה הדביקות אל התורה שנקראה טוב, והקב"ה טוב ומטיב פרשנו במקום אחר, שמלבד שנתן לנו התורה שהיא לקח טוב, אבל במתן תורה הדביק אותנו להיות בעצם תורה, כמו שכתוב וחיי עולם נטע בתוכנו, ועשה אותנו טובים, וזה חלק התורה שבעל פה שהוא בנפשות בני ישראל בעצם, אך עונותינו היו מבדילים, ובפורים החזירנו למוטב... (שם תרס"א)
בפסוק והלוחות מעשה אלקים וגו', שיש להבין מה יתרון כל כך בכתיבת הדברות על הלוחות, דלכאורה גדולה שמיעה ששמעו בני ישראל דברי אלקים חיים בהר סיני, ממה שניתן להם אחר כך בכתב על הלוח, ואנחנו רואים כמה גדלה מעלת הלוחות בתורה, אבל הענין הוא, שלא היה כתיבה זו על הלוחות בלבד, אבל היה רשימה חקוקה בלב כל איש ישראל, כענין כתבם על לוח לבך, והנה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ובזכות נשמע שמעו דברי אלקים חיים, ובזכות נעשה היה רצון הקב"ה שיזכו בני ישראל גם לתיקון העשיה בשלימות, וזה שאמר מעשה אלקים המה, ולולא החטא היו משיגין התורה נכלל בעשיה, והיה ניתקן הכל, והיו גופות בני ישראל מזוככין מאד, כמו שאמרו חז"ל חרות, חירות ממלאך המות ומיצר הרע... (שם כי תשא תרל"ח)
ברש"י אין לך יפה מן הצניעות, וקשה, למה לא נתן גם הראשונות בצנעה, אבל בודאי שניהם צריכין, שבודאי בראשונות היו בני ישראל בבחינת צדיקים גמורים, והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו יתברך, ולפרסם כבוד מלכותו יתברך בעולם בפרהסיא, כאשר היה רצון אבינו אברהם בתחילה, אכן כאשר עמלק הרשע ימח שמו הטיל שאור בעיסה, ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו... ונפלו גם בני ישראל מהתלהבות הראשון עד שגרם שבאו אחר כך לכלל חטא העגל, לכן היה אחר כך העצה בבחינת הצניעות, ומכל מקום גם זה אמת, כי לולי התלהבות הקודם בפירסום, לא היה אחר כך יכולת לילך בדרך צניעות, רק על ידי שכבר הקדימו בקולי קולות, נתקיים אחר כך הצניעות... (שם שם תרל"ט)
במדרש ויתן אל משה, ה' יתן חכמה וכו', לבנו נתן מתוך פיו וכו', שראינו בקבלת התורה היו ב' הבחינות, הדברות ששמענו מפי של הקב"ה וברוך שמו, ואחר כך ויתן אל משה בכתב, והיה בחינת נעשה ונשמע, דהלוחות מעשה אלקים המה, ולכן כשקלקלו נעשה נשברו הלוחות, אבל בדברות ששמענו מפיו לא נעשה שינוי, והוא בחינת דעת שהוא התקשרות, שאי אפשר להנתק לעולם, וכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים, הכתרים של נעשה ונשמע. ולכאורה קשה, כיון שכתר אחד היה בעבור נשמע, ולמה פרקו זה הכתר, אך הוא עצמו מעלת בני ישראל, שהקדימו נעשה לנשמע, שאין רוצין לשמע רק שיבואו לידי מעשה, כענין כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, שצריך להיות כל הרצון לשמע ולהשיג, כדי שיבא לידי מעשה, וכיון שקלקלו העשיה פרקו גם כתר של נשמע, עד שנתקן אחר כך על ידי מעשה המשכן... (שם שם תרמ"ב)
במדרש כתב לך וגו' על פי הדברים האלה וגו', פירוש תורה שבכתב ושבעל פה, ובמדרש, על פסוק ויתן אל משה, ה' יתן חכמה וכו', עיין שם, והענין הוא, כי בעשרת הדברות ששמענו מהקב"ה בעצמו, נעשו נפשות בני ישראל כלים להיות מוכנים לתורה שבכתב, דאיתא בקבלת התורה היו קידושין, וכמו שהאשה על ידי קדושין נעשית כלי וכו', כח התורה שבעל פה הוא מזה שנטע הקב"ה בנפשותינו, ועל זה נאמר ממני פרייך נמצא, והמשכיל יבין יותר, ובלוחות היה תורה שבכתב, והם אותיות ורמזים שיוכלו בני ישראל לעמוד על ידיהם לרצון הבורא יתברך, אבל העיקר הוא כחן של ישראל בפה, ועל זה אמרו מפיו דעת ותבונה, ולכן כתיב על פי הדברים וגו' כרתי, פירוש שכל אות ודבור שבתורה פותח שער מיוחד להשיג הסודות הטמונים... (שם תרמ"ט)
...והנה במתן תורה היו נעשין בני ישראל תורה ממש, וכן בלוחות ראשונות דכתיב חרות על הלוחות, כמו שכתבנו במקום אחר ההפרש שבלוחות ראשונות היה הכל מעשה אלקים, לרמוז שגם גופות בני ישראל נהפכו לרוחניות, ולא היו מציאות הטומאה כלל, אבל אחר כך שבא רוח הטומאה, מכל מקום על ידי רשימה קדושת התורה שנשאר בבני ישראל, זוכין על כל פנים להטהר מן הטומאה בכח חוקת התורה... (שם פרה תרנ"ט)
כתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה... שעל ידי קבלת מלכות שמים בהר סיני יצאו שלא יוכלו שוב להשתעבד בעצם רק במקרה, כמו שכתוב, עבדי הם, שטרי קודם... (ויקרא פסח תרס"ב)
בפסוק קרב אל המזבח... ויתכן לומר גם כן שאדרבא תכלית הבחירה לזכות לבא לידי בושה, כמו שכתוב במתן תורה למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ואמרו רז"ל זו הבושת, על שם שמי שאין לו בושת בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, הרי תכלית קרבת בני ישראל להר סיני לזכות לבושת... (שם שמיני תרנ"ח)
...כי בני ישראל היו מוכנים בקבלת התורה להיות כמלאכי השרת, כי באמת גם התחתונים שלוחיו של מקום הם, דהכל לכבודו ברא, רק ההפרש הוא, שהמלאך אין בו דבר אחר רק זו השליחות, ונקרא כולו מלאך על שם השליחות, ולפי שבטל במציאות אליו יתברך לכן ניזון מזיו השכינה, כמו שעתידין צדיקים להיות בעולם הבא, ובני ישראל בקבלת התורה היו מוכנים גם כן לזה, לכן ניזונו מלחם שמלאכי השרת אוכלין, כי באמת בזעת אפיך תאכל לחם היא הקללה לאחר החטא, ומקודם היה כל אכילת אדם מגן עדן, וכמו כן היו בני ישראל מוכנים להיות בהר סיני... (שם בהר תרמ"ו)
כי הנה בני ישראל זכו לקבלת התורה על ידי המדבר, כמו שכתוב זכרתי לך חסד וכו', לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, כי התורה היא מעולם העליון, ואין יכולין לזכות לתורה עד שמבטלין כל עולם הזה ונמשכין לבטוח בו יתברך בלבד... וכן בכל דור יש יחידים שיש להם הכח הזה, והקב"ה זכר עשה לנפלאותיו, ונתן לנו מצות שנזכה על ידיהם למדרגה הראשונה, כמו שאמר תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו, ומכל מקום יש זמנים שנמצא התעוררות בבני ישראל, וכמו כן בשנת השמטה הוא ממש לכתך אחרי בארץ לא זרועה... (שם תרמ"ז)
במדרש צדקתך וכו', כי מה שניתנה תורה במדבר דוקא היה כדי להמשיך אור התורה אף למקום תהו, כי התורה היא חיות הכל, כמו שאמרו רז"ל שקודם התורה היה ב' אלפים תוהו, והקב"ה מאיר על ידי התורה לכל מקומות האפלים... (במדבר תרל"ג)
במדרש ימצאהו בארץ מדבר וכו', מדבר תהו היה העולם קודם קבלת התורה, וכו', פירוש שהקב"ה מצא את בני ישראל שהם ידעו והבינו כי המה תהו בחסרון התורה, ועל ידי זה שהיו חסרים בעצמם נתן להם התורה, וכן כתב המהר"ל כמה פעמים, כי החומר כפי מה שמבקש השלימות זוכה לצורה... וזהו שניתנה תורה במדבר, כי צריך להיות אדם יודע שהוא חומר, וחסרה לו הצורה, ויש ד' בחינות, דומם צומח חי מדבר, והמדבר למעלה מכולם, אף על פי כן בני ישראל יודעים, כי הביטול להשי"ת עולה על כולנה... (שם תרל"ז)
בגמרא ארץ יראה ושקטה... אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה, כדריש לקיש, תנאי התנה הקב"ה, אם בני ישראל מקבלים התורה מוטב... נראה הפירוש שעל ידי היראה שקטה לבסוף, כי מה צריך לכדריש לקיש... ומשני שעל ידי היראה בתחלה שקטה לבסוף, כי אם לא היה צורך בתנאי לקבלת התורה, למה התנה הקב"ה בשעת הבריאה, רק שזה היה הכנה לקבלת התורה, שעל ידי שכל הבריאה תלויה בקבלת התורה, לא יוכל טבע הבריאה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה, ועל ידי שיראה היו יכולין לקבל ושקטה לבסוף, וכמו כן בכל מצוה גם כן ההכנה על ידי היראה מקודם... (שבועות תרל"א)
בגמרא, מאי דכתיב משמים השמעת דין וכו'... וקשה כי אין היראה שייכת בקבלת התורה, רק מקודם, כמו שכתב רש"י לבסוף כשקבלוה, אם כן למה כתב משמים השמעת דין ארץ יראה, וביאור הענין, כי היראה היתה הכנה לקבלת התורה להתקיים, ולבסוף שקטה, כי רצה הקב"ה לתקן כל הבריאה בעת מתן תורה, ולכן היה צריך מקודם להיות כל הבריאה מתבטלת לבני ישראל, וזה עצמו טעם הקדמת הנסים במצרים, ביטול הטבע, ולהפיל אימה ופחד על כולם... כדי להיות לכולם אחיזה בקבלת התורה כל דבר כפי חלקו ומקומו... וכשלא קבלוה ניתן הכל לנו, והם מקבלים על ידי בני ישראל. (שם תרל"ה)
וכל העם רואים את הקולות, פירש רש"י ז"ל, שראו את הנשמע וכו', ויש להבין, מה צורך בנס הזה. ואפשר לומר, כי ראיה ושמיעה הם ב' ענינים, לא ראי זה כראי זה, ויש מעלה בכל אחד וחסרון, כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי, אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו, ואינו ממש כפי המשמיע, וזה מעלת הראיה. ובשמיעה יש מעלה, שמכניס השמיעה בקרבו ממש, על ידי האוזן, אבל הראיה היא מבחוץ, מול זאת משמיענו הכתוב כי בני ישראל היו להם ב' המעלות, שקבלו את הדברות בבחינת רואין את הנשמע, שאף שנכנסו לתוכם ממש, מכל מקום ראו הקולות בלי שום שינוי, וזכו לזה על ידי שהקדימו נעשה לנשמע. (שם)
בפסוק דבר אתה עמנו וגו'... אך נראה לפרש, כי הרגישו אבותינו שקבלו התורה, כי הם מוכנים ליפול מזאת המדריגה, כמו שכתוב אכן כאדם תמותון, ולב יודע מרת נפשו, ולכן חששו כי אם ישמעו כל הדברות מהשי"ת בעצמו, יהיה אחר כך נפילה שאין לה תקומה חס ושלום, וכעין זה אמר בחטא האדם, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו', פירוש שלא יהיה נגיעה בחטאו לעץ החיים... (שם שם תרל"ו)
פנים בפנים דבר וגו', בפסיקתא יש שהרב מלמד והתלמיד אינו רוצה, התלמיד רוצה והרב אינו רוצה, ברם הכא שניהם רוצים וכו'. פירוש, שמלבד מה שנתן לנו השי"ת התורה, נתן גם כן כח והכנה בנפשות בני ישראל להיות מקבלים התורה, ועל ב' אלו בחינות מברכין שנתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו, הוא הכנת בני ישראל כנ"ל, ועל זה משבחין על שקרבנו לפני הר סיני לבד נתינת התורה דיינו... וחיי עולם נטע וכו', כי כל חיות הבריאה הוא בתורה, ובעת עשרת הדברות נמסר לבני ישראל כל הנהגת הבריאה, ולכן נקרא יום הבכורים, כי על ידי זה התיקון שנעשה אז שניתקן כל הבריאה בכח התורה ומצוות, שנתן השי"ת רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, שהוא עצות ותקונים בפרט על כל דבר, ועל ידי זה ניתקן כל העולם... (שם שם תרל"ז)
וביום הבכורים, כי תכלית בריאת שמים וארץ היה בעבור התורה, כמו שכתוב, בשביל התורה שנקראת ראשית, ולכן ביום זה נגמר עיקר המכוון, שהוציא הבריאה הפנימית מכח אל הפועל, וממילא כשניתקן העיקר ניתוסף כח והתחדשות בכל... (שם שם תרל"ח)
בפסוק וכל העם רואים את הקולות וגו'... וכתבנו במקום אחר, כי קאי גם על דורות אחרונים, כדאיתא במדרש, שכל הנביאים קבלו אז את נבואתן ממילא כל נפשות בני ישראל העתידין לבא, כי כל אחד כפי מדרגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז, ויש לומר דעל ידי זה עצמו נתרחקו בני ישראל על ידי שראו זאת, והבינו מה שנאמר בפסוק וכל העם רואים, פירוש גם על דורות אחרונים, לכן נתרחקו, שאין דורות השפלים יכולין לקבל יותר... ולכן צריכין אנחנו לשוב לתקן את כל זה. (שם שם תר"מ)
ויסעו מרפידים וגו' דרשו רז"ל שרפו ידיהם מן התורה, ויש להבין כי עדיין לא קבלו התורה, אכן הענין הוא, שמיציאת מצרים עד קבלת התורה היה הכנה לקבלת התורה, והוא ענין ספירת החמשים יום, כי האדם צריך להכין מקום בלב לקבל התורה, וזה נקרא יד, כמו שכתוב בפרשת שמיני, שבעת ימים ימלא את ידכם, היינו שמקודם צריך האדם לתקן עצמו, ואחר כך יורד סיוע מן השמים למעלה מהטבע, בחינת שמיני... כמו כן באלה ז' שבועות שהם תקון המדות, היינו הכלים... (שם שם תרמ"ז)
חג שבועות... כי הקב"ה נתן התורה לכל העולם על ידי שמיעת בני ישראל, שהם כלים לקבל הדברות, וזה שאמר במדרש שבשעה שאמר אנכי ה' אלקיך, נזדעזעו הרים וגבעות וכו', עד ששמעו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', פירוש שכל העולם הוא במאסר הטבע, ואינם יכולים לקבל הדברות רק בני ישראל שנעשו בני חורין ביציאת מצרים, ולכן יכולין לקבל אלוקותו יתברך בעולם, וממילא הרגישו כל הברואים ריח תורה כדאיתא, שנתמלא העולם כולו בשמים, פירוש אפילו מי שלא היה יכול לקבל עיקר תורה ריח טוב קלט... (שם שם תרנ"ה)
...ונבאר יותר על פי מה ששמעתי ממו"ז ז"ל למה היה עשן במתן תורה, לנקר עיני אנשים שאין ראויים למראה הגדול הזה וכו'. ונפרש לפי דרכנו, כי זה עצמו ענין הכתוב והר סיני עשן וגו', ירד עליו ה' באש, פירוש שהיה הפנימיות נסתר, והיה נגלה בחינת האש שהיא יראה תחתונה... ובזה נדחו האומות מלקבל התורה, ולכן היה מבחוץ בחינת האש, ובני ישראל נתייראו מזה פן נמות, אבל משה רבינו ע"ה הגיד להם כי בעבור נסות אותם בא, שיבואו מזה ליראת ה' לחיים. (שם)
הטעם שנקרא במשנה "עצרת"... וכל זה שנעשה אז מתקיים בכל שנה, שיש בכל שנה בחינת יציאת מצרים, ובחירת השי"ת בישראל ונתינת התורה, לכן בימי הספירה היא הבירור ונפתח פתח של גאולה... (שם שם תר"ס)
בפסוק וכל העם רואים את הקולות, פירש מו"ז ז"ל כעין דאיתא בגמרא דאיכא טביעות עינא דקלא, ופירוש הדברים, שהכירו והבינו שהם דברי אלקים חיים, כי נפשות בני ישראל הם חלק א-לוה ממעל, וכשנתלבשו בעולם הטבע, נכבה כח האלקות, וכשעמדו על הר סיני ושמעו הדברות, הרגישו בנפשותם התקשרות הנפשות אל הבורא, וזה פירוש הכיר את בוראו, שנאמר באברהם אבינו ע"ה... והקב"ה כשאמר אנכי ה' אלקיך חקק בנפשות בני ישראל אלה השמות שאינן נמחקים, כדאיתא שיש שמות שאינם נמחקין, פירוש הגם שכל התורה שמותיו של הקב"ה, אבל יש שמות שאינם נמחקין, והם רשימות וחקיקות לעולם, וזה עצמו שכתוב מיד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני... (שם שם תרס"א)
במדרש וישלחו מן המחנה, הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, שבקבלת התורה נתרפאו מהמומין והצרעת, עיין שם, כי בהר סיני נעשו בני ישראל כלים לעבודת הבורא, לכן הוצרכו מקודם להתברר במצרים בכור הברזל, כי כל זמן שמתערב הפסולת בכסף אי אפשר להתחבר להעשות כלי... (שם נשא תרנ"ט)
במדרש מברך רעהו בקול גדול וכו', שהיה קולו הולך מסוף העולם... הענין הוא, דאיתא הראשונות שהיו בקולי קולות שלטה בהם עין, אין לך יפה מן הצניעות, ומכל מקום קודם החטא היו מוכנים בני ישראל לקבל לוחות הראשונות בקולי קולות, היינו שהיה מתוקן כל העולם, והיו משועבדים כל האומות תחת בני ישראל, ולא היה הסט"א יכול לעכב התפשטות התורה, והיה הולך מסוף העולם וכו', אך אחר החטא נאמר אין לך יפה מן הצניעות, שצריך להיות התקונים בהסתר... ואיתא שברי לוחות מונחים בארון, והיינו כי בודאי המתנה שנתן לנו הקב"ה לא היה למגן (בחנם), ואם כי אז לא היינו ראויים לקבל ונגנז בארון ונשברו הלוחות בי"ז בתמוז, וצריכין לתקן כל אלה השברים, וזה הוא באמת כמו פיזור וגלות בני ישראל בכל הארצות, כדי ללקוט אותן השברים, וכשיתוקן הכל נוכל לקבל הלוחות הראשונים... (שם בלק תרמ"ח)
בפסוק היום הזה ראינו... וצריכין לזכור יום מתן תורה לעולם, כדכתיב יום אשר עמדת וגו', וזכירה זו מועלת להרגיש הארת מתן תורה, דכתיב מצוך היום, פירש רש"י בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שעל ידי שאדם מכין עצמו ומשתוקק להדבק ביום מתן תורה, יכול להתחדש באמת הארת מתן תורה, דכתיב ולא יסף, ולא פסק, ויש לדייק יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך, ולא כתיב אשר בו עמדת לפני ה', רק שבני ישראל העמידו יום מיוחד שעומד תמיד לפני השי"ת, והוא יום מתן תורה, שמסרו כל בני ישראל את נפשם בהקדמת נעשה לנשמע... (דברים ואתחנן תרל"ד)
מצות זכירת מתן תורה, שדרשו חז"ל מה להלן ברתת וזיע וכו', פירוש ההיקש שבכח האדם על ידי הזכירה והשתוקקות לדביקות התורה יכול לעורר התלהבות, כענין שאמרו הדברים שמחים כנתינתן, דכתיב קול גדול ולא יסף, מתרגמינן ולא פסק, וכן כתיב את הדברים וגו' דבר אל כל קהלכם, פירוש גם עתה בכל עת שמתאספין ביחד לשם שמים, וכמו התאספות כל אחד כל רצונותיו וכוחותיו לעבודת הבורא יתברך, אף שאינו יכול לקיים בפועל רתת וזיע כמו בהר סיני, אף על פי כן הכנה אז היה לכל בני ישראל לדורות. והנה למה היה צריך הבורא יתברך לתת התורה באופן זה שיצתה נשמתן של ישראל... אבל רצה להראות לדורות שאי אפשר להתקרב אל התורה רק על ידי מסירות נפש, ואחד המרבה ואחד הממעיט כפי מה שבוחרים בדרכי אבותינו וחפצים למסירות נפש בעבור התורה. זוכין לעורר כח מעמד הר סיני... (שם שם תרל"ח)
...וזה העצות של כל המצות, דכתיב אשר קדשנו במצוותיו, ועל ידי זה הקדושה מתעוררת קבלת התורה, וכתיב רק השמר לך ושמור וגו' פן תשכח, פירוש, שכל השמירות משס"ה לא תעשה ומדות רעות הכל כדי שלא לשכח הארת מתן תורה, כי כל האיסורים גורמין שכחה זו, וממילא כל המצוות עשה מביאות זכירת מתן תורה, וכפי התעוררות זה הכח מתקרבין אליו יתברך. וזה צריך כל איש ישראל למצא בכל יום על ידי הביטול לכלל ישראל, כמו שכתוב הקהל לי את העם וגו'. ומשה רבינו ע"ה חזר והראה לאותו הדור מעמד הר סיני בשלימות, ואמר הדברים אשר ראו עיניך... (שם שם תרמ"א)
בפסוק היום הזה ראינו וגו'... ויש לבאר הפסוק באופן אחר, כי בכל דבור מעשרת הדברות ניתווספה חיות חדשה בבני ישראל, ויש ללמוד קל וחומר, דכתיב ויפח באפיו וגו', לנפש חיה, ממשה ורוח אלקים, מכל שכן כשדבר השי"ת הדברות לבני ישראל, בוודאי נעשו בריה חדשה בכל דבור ודבור, לכן הגידו חז"ל בכל דבור יצאת נשמתן של ישראל, כי כשנעשין בריה חדשה מתבטלת מדרגה הקודמת, וזה שאמר כי ידבר אלקים את האדם וחי, שנתווסף בהם חיות בכל דבור יותר ויותר, ונתעלו הרבה מדרגות זו אחר זו, שהיו מוכנים להיות ממש כמלאכי השרת... ולא יכלו בני ישראל לקבל כל כך, לכן אמרו קרב אתה... וזה שאמר משה רבינו ע"ה שעל ידי שלא עלו למדרגה זאת כמוהו ואמרו קרב אתה וגו', ולא ראיתם כל תמונה, אם כן אין נפשותם נבדלים מכל הגשמיות, וצריכין מאד שמירה, כי אם היו במדרגת משה רבינו הוא כולו טוב, כידוע, ואין צריך שמירה. (שם)
הסעודה שעושין בערב יום כפור, משום שלא היה יום טוב לישראל כיום הכפורים, שבו ניתנו לוחות האחרונות, ולפי שמתענין ביום הכפורים מקדימין הסעודה. ונראה דעיקר שזכו ללוחות אחרונות מכח התשובה שעשו בערב יום כפורים, כי בלוחות הראשונות החטיאם השטן כדי שלא יזכו אל הלוחות ביום האחרון, שהיה משה מוכן לירד מן ההר למחרת, ובודאי גם באחרונות עמד השטן בכל כחו לעכב אותן ולהחטיאם, ואבותינו גברו עליו, ועיקר בעל תשובה באותו מקום ובאותו הזמן, ולפי שעמדו על נפשותם, זכו לתשובה שלמה וזכו לקבל לוחות אחרונות, ולכן איתא שהשטן מתגבר בערב יום כפור לפי שהיטב חרה לו אשר נצחו אותו ביום זה... (יום כפור תרס"ב)
תורה ציוה וגו', מו"ז ז"ל פירש, כי מה שאמרו בני ישראל דבר אתה עמנו וגו' פן נמות, אף כי בני ישראל מסרו נפשם על הקב"ה, רק שהבינו כי מה שהוא על פי נס לא יהיה קיים לעולם, וזה שאמר צוה לנו משה מורשה וגו', ועוד נוכל לומר, כי התורה יש לה כמה מדרגות, ולכן כאשר הסכימו שיהיה משה רע"ה המקבל, קיבל כל התורה, וממילא יש לעולם בכללות כנסת ישראל כל התורה, והיו יראים אם יקבלו הם יהיה בתערובת טוב ורע, וזה שאמרו פן נמות, אבל משה רבינו ע"ה קבל מעץ החיים כראוי... (סוכות תרל"ה)
...ואותו ענין עצמו מצינו במתן תורה, שהיו כאיש אחד בלב אחד, ובמדרש רבה איכה, שאמר הקב"ה, עתה הגיעה העת ליתן תורה לבני, כי התורה לא ניתנה ליחידים, אלא לכל הכלל כולו יחד, ובמדרש אילו היה חסר אחד לא היתה התורה ניתנת, ולזה בא הרמז שניתנה בשני הלוחות, שבכל לוח היתה רק מחצית הדברות, שכל אחד יראה עצמו רק מחצית, וצריך השלמת זולתו. ולזה נתן לה שני הצמידים על ידיה, לרמז ענין זה שזוכין ללוחות רק בשביל שרואה את חברו כאילו הוא ידו האחרת... ואם כן הכל נצמח מפאת מדת גמילות חסדים, וזה יסוד ושורש לעבודה ותורה. (בראשית חיי שרה תרע"ד)
והנה למתן תורה שהיא מהעליונים היו צריכים שיהיו בני ישראל נבדלים מפחיתות וחומר עולם הזה, כאמרם ז"ל (שבת קמ"ו) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ועוד מאמרם ז"ל שהרתיק הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה... וביארה המהר"ל, מפני שבאמת טבעם אינו ראוי לתורה, אלא ישראל, שיש להם באמת טבע אחר, וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ל"ז) התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, ובשביל זה הם יכולין לקבל את התורה שהיא הגאולה הכפולה... (שם ויחי תרע"ד)
ועוד יש לומר, כיון דגאולת מצרים היתה משום דבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שרומז למתן תורה, והתורה באשר היא כללית מציאות כל הנבראים לא היתה יכולה להנתן אלא על ידי משה רבינו ע"ה, שהיה בטל אליו יתברך בכל פרטי חושיו כנ"ל, ושעל כן היה עליו שפע הנבואי כללי, על כן יציאת מצרים שהיא קשורה עם מתן תורה, אי אפשר נמי אלא על ידי נביא הראוי ליתן תורה על ידו, דאי לאו הכי היה נראה כאילו הם ענינים חלוקים... ונראה עוד לומר, דישראל שזכו לתורה באופן זה שהיו בעצמם נביאי התורה, כמו שכתוב (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם, ובמעמד הנכבד הזה קבלו עשרת הדברות שמספר עשר הוא מספר כללי, וכל התורה נכללה בי' הדברות, הכל היה באמצעות משה רבינו ע"ה, שבאמצעות משה זכו גם הם לבחינת ביטול באופן הנ"ל, שנאמר במשה, ועלו מדרגה אחר מדרגה, בעת היציאה נאמר לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולא אמרו היאך נצא למדבר, וכל זה מחמת עצם הביטול עד מתן התורה שאמרו נעשה ונשמע, והיו כמלאכי השרת, והוא בחינת בעל תשובה בתכלית כנ"ל, על כן פסקה זוהמתן משום הביטול לרצון השי"ת... וכל אלה היה באמצעות משה, וכאשר היה משה רגע מרומם מהם, היינו בעת קבלת הלוחות, נפלו ממדרגתם ואבדו נעשה, וכמו שהגיד אבי אדמו"ר זצלל"ה בפירוש דברי המדרש, שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה היתה נתינת הלוחות מידו של הקב"ה לידיו של משה... היינו דכל זמן שהיו דבוקים במשה אי אפשר היה להם לבא לידי אותו מעשה, אלא בשעה זו דוקא שהיה למשה החיבור הנפלא להשי"ת, היה בהכרח מסולק ומרומם מהם, על כן באו לכלל טעות... (שמות וארא תרע"ד)
וכן יש לפרש דברי הרמב"ן, שמשה רבינו ע"ה ידע שמתן תורה לא יהיה בשם א-ל ש-די, אלא בשם הגדול שבו נברא העולם, נמי מהאי טעמא הוא, שענין תורה אלקית הניתנת לישראל, שהיא גבוה מעל גבוה איננה בכח משטרי השמים כלל וכלל, ואם כן אי אפשר שתינתן בשם א-ל ש-די שהוא הסתלקות ומניעת החיות מאחד הכוכבים כדי שיתגבר שכנגדו להשפיע מה שאין בו כלל... (שם שם תרע"ז)
...אך נראה שדוקא בזמן הזה שהדברים החמריים עודם בעירוב טוב ורע, על כן ניתנה התורה דוקא במדבר, מקום שאין שם הדברים הטבעיים החמריים, אבל לעתיד לבא שיהיה הכל מבורר בלתי עירוב טוב ורע כלל, יהיו כל הדברים החמריים נמי קודש הלולים לה', ושוב לא יעכבו מליתן התורה בישוב בארץ ישראל, ומעתה אם לא היה הערב רב, שיש לומר שהיה אז מעין העתיד, והיה הישוב ראוי לנתינת התורה, לא היו נזקקים להר סיני דוקא, ובודאי היה יותר טוב בארץ ישראל מקום מקודש. (שם בשלח תרע"ז)
וכשנדקדק בהמבוקש ליציאת מצרים, נמצא שני דברים, מאמר השי"ת למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שהכוונה על מתן תורה, כברש"י, והמאמר לפרעה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו. ויש לומר ששני דברים אלו מתיחסים למוח וללב, תורה מתייחסת למוח ושכל האדם, ועל כן נתבקש לו מירוק השכל מחטא עבודה זרה, וזביחת הקרבנות מתייחסת ללב האדם שהוא הנפש והרצון... ולזה נתבקש מירוק מחטא התאוה... (שם שם תרע"ט, וראה שם עוד)
רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע (יתרו) ובא, דהנה (ישעיה ס"ג) לוא קראת שמים ירדת, ובתרגום וברד"ק שם, שזה נאמר על מתן תורה, שהיתה אז קריעת שמים. וענין על פי מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה, דכמו שנאמר יהי רקיע בתוך המים, שהרקיע הנקרא שמים מבדיל בין המים העליונים למים התחתונים, כן הוא בכל עניני העולם העליון והעולם התחתון, השמים מבדילים ביניהם, ואינם מניחים את זה לבא בגבול זה, ועל כן תורה שהיא מהעולם העליון ונתנה לעולם התחתון, הוצרך לקרע את השמים שתעבור מעולם העליון לתחתון, ולעומת שבעולם הכללי השמים מבדילין, כן הוא לעומתו באדם הפרטי דבר המפסיק בין השכל שהוא נגד העולם העליון, לבין הלב שהוא נגד העולם התחתון, והוא נקרא סגור הלב, ואינו מניח להארת השכל להלב, ובמתן תורה, שהיתה קריעת שמים בעולם הכללי, כן נעשה באדם הפרטי... (שם יתרו תרע"ב)
ולפי האמור יש ליתן טעם השקלים לקרבנות צבור, שבאמת כל ישראל בשורש נשמותיהם הם כאיש אחד ממש, אך הפירוד שביניהם מסתעף בגופים מצד הגשמיות ועכירת החומר, שכל חומר מושך לגרמיה... ולרגלי זיכוך הגופים וביטול השכל להשי"ת להיות נמשך לגמרי אחר דעת התורה מתאחדים ישראל ונעשים כאיש אחד, ועל כן במעמד הר סיני שפסקה זוהמת הגופים, ובטלו את שכלם להשי"ת, ואמרו נעשה ונשמע, וקבלו עליהם מצות הגבלה, שזה מורה על ביטול שכלם להשי"ת, נעשו ישראל כאיש אחד בלב אחד, ואף שתיכף בבואם לסיני מקמי דכל הני נעשו כאיש אחד בלב אחד, מכל מקום כתיב כי ביאתם למדבר סיני בתשובה, והיינו דתשובה היא בלב, ובלב היו מאז מוכנים לקבל עליהם כנ"ל, ועל כן תיכף על ידי התשובה נעשו כאיש אחד בלב אחד, ויתר מזה יהיה לעתיד, כמו שכתוב והיו לאחדים בידי... (שם משפטים תרע"ז)
והנה זה הענין להיות נכנע ושפל ברך שהיא מדה טובה, ומפאת זה באין להיות כאיש אחד בלב אחד, יש בו נמי חסרון, שגורם מיעוט השמחה ומשפיל את חוזק הלב... וכל אלה היו בהר סיני, כי הר הוא גבהות, היינו שהכח הרוחני השורר שמה היה גורם שעם מדת הגבהות וחוזק הלב, להיות נכנע ושפל ברך, ובזה תובן מעלת ההר על זולתו... ויש לומר שמטעם זה ניתנה התורה על הר סיני, לא לתועלת ההר ושכרו, אלא לתועלת ישראל שיהיה להם סיוע להיות נעשים, עם חוזק לבבם וגדלות נפשם, כאמרם ז"ל (שמות רבה מ"ב ט'), או יהודי או צלוב, נכנעים ושפלי ברך, ובשביל זה יהיו כאיש אחד בלב אחד, היפוך טבעם, שענין הזה היה נצרך לנתינת התורה, שהיא תורה אחת בששים רבוא אותיות נגד נשמות כל ישראל, וכמו שהיא תורה אחת, וברמב"ן שכל התורה היא שם אחד של הקב"ה, כן נתבקש שיהיו כל ישראל המקבלים אותה כאיש אחד בלי פירוד לבבות... ולפי האמור יובן מה שלא נאמר ויחן במדבר, וכפל לשון, שהוא להורות שמצד בחינת מדבר עדיין לא היו יכולין לבטל עצמם זה לזה לגמרי, מפני חשש גרם העדר חוזק הלב וגבורת הנפש, אך מצד ההר שמורה על גבהות ולהגביה לבו בדרכי השם, רק אז היו יכולין להתבטל בעיני עצמם ולהיות כאיש אחד בלב אחד, באשר אז השיגו שתי המדות יחד... (ויקרא בהר תרע"ג)
...וכל דבר שאם רגיל בו אינו משתוקק אליו כל כך, על כן היתה העצה שיהיו בארץ לא להם בגלות ובהסתרת פנים, למען אחר כך כשיגלה הקב"ה עליהם לגאלם ויקרבם לפני הר סיני וליתן להם התורה הקדושה, תהיה להם השתוקקות עצומה מאד. ויש להבין וכי חסר להשי"ת להשפיע בכל עת חדשות שלא יתרגלו בו, ותהיה להם השתוקקות אליו כאל דבר חדש... אבל הטעם מפני שלא היו יכולין לסבול אור גדול יותר, ואף במתן תורה נאמר (שיר השירים ה') נפשי יצאה בדברו, והוצרך השי"ת להניף עליהם גשם נדבות, כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ח), ואם היה אור גדול עוד יותר היו מתבטלין מהמציאות לגמרי, ומעתה תובן ההבטחה שלעתיד יהיו כל כך מזוככים עד שיוכלו לסבול האורות הגדולים עוד יותר. (שם בחקותי תע"ר)
בש"ס (שבת פ"ו) יומא קמא לא אמר להו ולא מידי, משום חולשא דאורחא. שמעתי בשם כ"ק אדומו"ר מהרי"ם זצללה"ה מגור, שחולשא דאורחא הוא מעמלק אשר קרך בדרך. ולכאורה זה רחוק מהפשט, אבל נראה בזה כוונה עמוקה. דהנה כבר אמרנו דענין רפידים שרפו ידיהם מן התורה, היה מחמת ראותם שהם קרובים להר סיני ועדיין אינם מרגישים בעצמם שיהיו ראויים לקבל התורה, ובשביל זה היו בעצמם כמתיאשים ורפו ידם, אך זה חטא, כי (ברכות י') בהדי כבשי דרחמנא למה לך, והאדם אין לו רק למלאות את ציווי השי"ת... ובשביל חטא זה בא עמלק, שורש השקר, להטעות את האדם בחשבונות שקר נגד האמונה... (במדבר תרע"א)
בש"ס (שבת פ"ח) ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, והקשו בתוספות, הלא כבר אמרו נעשה ונשמע. ויש לומר כי אמירת נעשה ונשמע היתה בעוד היתה האהבה בוערת בקרבם מאד בהתפעלות הנפש, בראות מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, שהיה עוד מראש חודש, ואין זה ראיה על קבלתם בזמן שלא תהיה האהבה כל כך, על כן כפה עליהם ההר, ובעת הכפיה כבתה האהבה לשעתה בהכרח, כי כל דבר שמכריחין לאדם לעשותו, אפילו יהיה הדבר בתכלית הטובה, נפשו סולדת ממנו, כידוע בטבע, ובהיותם בבחינה זו קבלו התורה, ועל כן נשאר זה לעולם. (שם)
במדרש רבה (שיר פ"א), בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע, יש להבין אם כן הלא פסקה הבחירה, וחזרה טענת המלאכים, תנא הודך על השמים? והענין, דקודם חטא אדם הראשון היה היצר הרע ענין בריה בפני עצמה, אך אחר החטא בא היצר הרע לשכון בתוך הלב ממש, ויושב בין שני מפתחי הלב, כבש"ס ברכות ס"א, ובזה מערבב דעתו של האדם ממש, ועל כן בשעת מתן תורה שחזרו למה שהיה קודם חטא אדם הראשון, נעקר היצר הרע "מלבם" דייקא, ונשאר בריה בפני עצמה, כמו קודם חטא אדם הראשון, ולזה לולא חטא העגל לא היו מתים, כי עיקר טעם המיתה הוא למען שהיצר הרע שנשתאב בגופו של אדם ישוב לאפס ואין, על ידי שיתבלע ויתרקב הגוף בעפר ויקום לתחיה נקי ומצוחצח... ואף כשחזר יצר הרע למקומו כשאמרו דבר אתה עמנו, מכל מקום שוב לא היתה לו כל כך דביקות עצומה עם הגוף עד שלא יכול להפרד ממנו, ומחמת החטא נתפשטה הזוהמא ונשתאבה לתוכם ממש. (שם שבועות תע"ר)
...ויש לומר שלפי זה היה קטרוג המלאכים במתן תורה מעין הקטרוג שהיה בבריאת העולם, שלא יהיה הכל תלוי במעשה האדם וזכותו, וכמאמר הכתוב (תהלים ח') כל שתה תחת רגליו. וגם יש לומר שזה היה הענין של כפיית ההר כגיגית... שעל ידי האש הגדולה הבינו עד היכן הדברים מגיעים, שעד מתן תורה לא היו כל העולמות נפגמים בהתפגמם, אבל כשקיבלו את התורה אם יחטאו חס ושלום יפגמו העולמות ומלאכים גבוהים ורמים ונשאים, ופחדו להכניס עצמם לידי מדה זו. ולפי זה שפיר יובנו דבר קודש אדמו"ר זצללה"ה, שעד מתן תורה היתה כל עבודתם לתקן עצמם ולא להשפיע לכל העולמות, וזה ושדים אין לה, שלא היו משפיעים לכל העולמות, כי במה שהאדם במעשיו הטובים מתקן ומשפיע לכל העולמות, זה עצמו הוא המגין עליו מכל קטרוג... ובכן ישראל אז, ששדים לא היו להם כנ"ל, שלא היו כל העולמות מתנהגים לפי מעשיהם, לא הועילו מעשיהם הטובים לאגנא עלייהו בשעתא דיפרחו נשמתייהו, ולא היו המקטרגים נזהרים כנ"ל. (שם תרע"א)
ולפי האמור יש לפרש מאמר השי"ת הנה אנכי בא אליך בעב הענן, וכן מה שאנו אומרים אתה נגלית בענן כבודך וגו', דמשמע דהענן הוא ענין מיוחד וסיבה להתורה, דהנה בזוהר הקדוש וכל העם רואים את הקולות, שומעים מיבעי ליה, אלא הכי תנינן אילין קלין הוו מתגלפי בההוא חשוכא ועננא וקבלא, ומתחזין בהו כמה דאתחזי גופא וכו', והיינו כמו אותיות החקוקות על אבן, כן היו אותיות הדבור חקוקות בענן, והיה אויר בענן כמסת האות, והיה נראה האור מתוכו, ועל כן היו רואין את הדבור כאותיות של אש מאירות בתוך הענן והחושך, ואם כן הרי נעשה החושך והענן מגוף אותיות הדברות, וכמו לוחות האבן שהיו הדברות חקוקות עליהם... והנה ענין לוחות האבן וענין החושך והענן אחד הוא, ואם כן קדושת הענן כמו קדושת הלוחות, ולמה שכתבנו לעיל הדבר מובן, כמו שישראל הפכו את מדת החושך של הגאות והחמץ ועננין חשוכין לאור, כן נהפכה מהות הענן לקדושה, והוא עצמו היה סיבה לדברות, אף דבכל מקום ענן גדול רומז להיפוך, כידוע מענין ענן גדול שבמרכבת יחזקאל, בכאן רומז לחושך שנהפך לאור... ובזה יש לפרש הכתוב (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שישראל על ידי עוז וחוזק לבם זכו לתורה שנקראת עוז, ובשביל זה עצמו ה' יברך את עמו בשלום, שהוא שלום היצר הרע, שנעשה יצר הטוב. (שם תרע"ג)
ולפי האמור יובן אשר שמירת שבע מצוות בני נח היא בטבע העולם, שנברא בשבעת ימי בראשית, אך כל מצוות התורה שנצטוו ישראל שהן להשיב את נשמתם למעלה למעלה משבעת ימי בראשית, הן למעלה מן הטבע, ועולם הטבע מתנגד להם. אך באשר ישראל נתעלו על הטבע, כי הופיע עליהם אז שורש נשמתם עוד מראש חודש, כי וישכון כבוד ה' על הר סיני היה בראש חודש, ומזה נעשתה פסיקת זוהמתן, ושעל זה אומרים אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, נקל היה להם לומר נעשה ונשמע, כי היה שכלם בהיר ומוגבהים על עולם הטבע, אך באשר צפה השי"ת שלא ישארו לעולם באותו המעמד הנכבד, אלא ישובו לעולם הטבע, וצריך קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, כדי שיספיק אפילו כשהשכל איננו בהיר, ועשיה נחשבת לעול, על כן היתה העצה בכפיית ההר, כי ידוע כשכופין את האדם לעשות דבר, אף שהוא נאות לפניו, ואלמלא הכפיה היה רץ אחריו, מכל מקום על ידי הכפיה טבעו סולד ממנו, ואף על פי כן יקבלו עליהם בלב שלם ובשמחה, וזה נשאר אצלם אף בשובם אל עולם הטבע, ובאמת כי זהו עיקר קבלת עול מלכות שמים...
ועוד יש לומר שהראה בכפיית ההר על גביהן לרמוז להם, שעולם הטבע חוצץ בפניהם לשוב לשורש נשמתם שהוא למעלה למעלה, וכאילו הר גדול מפסיק בינם לשרשם, וצריכין לתרי"ג מצוות לסלק את המסך המבדיל ולנקוב את ההר עד שלא יפסיק בינם לשרשם. (שם)
ולפי האמור יש ליתן טעם להא דבשבת ניתנה תורה, דמשמע שהיה צורך למתן תורה שיהיה בשבת, ולא מקרה היה, והיינו שיום השבת מסוגל לזה שהוא בלי אמצעי, ועל כן יצאה לפועל בו ביום נתינת התורה בלי אמצעי. והנה למאן דאמר בששי בחודש ניתנה תורה, ובתרי בשבא איקבע ירחא, היתה הכוונה מעיקרא שיארע יום מתן תורה בשבת, אך למאן דאמר בחד בשבא איקבע ירחא היתה הכוונה מעיקרא שבששי בשבת תינתן התורה, שיהיה באמצעות משה, וכמו שכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, הנה אליך דייקא ולא להם, וכן בדברי עמך דייקא, הרי שהכוונה היתה באמצעות משה. אך משה בעצמו ידוע שהוא היה בחינת דעת, ודעת היא התקשרות בלי אמצעי, ועל כן לא רצה במלאך שליח, ואפילו בפרוונקא לא מקבל, ועל כן משה לפי מדתו שהיה בלי אמצעי היה סרסור נאמן לישראל וחפץ שגם ישראל יקבלו התורה בלא אמצעותו, על כן היתה עצתו להוסיף יום אחד, כדי שיארע יום מתן תורה בשבת, שמסוגל לבלתי אמצעי כנ"ל, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכו השלים השי"ת, והמתין עם נתינת התורה עד שבת, ונתן התורה לישראל בלי אמצעי, ועל כן בשעת מעשה נאמר לו לך רד...
ויש לומר עוד, על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין שלשת ימי הגבלה היה להכין כל ג' חלקי האדם נפש רוח ונשמה... והנה בזוהר הקדוש דשלש האותיות שבמשה, מ"ם שי"ן ה"א מקבילות לנפש רוח ונשמה... ועל כן מעיקרא שהיתה הכוונה שמתן תורה יהיה באמצעות משה, לא היו צריכין ישראל לשלשת ימי הגבלה שלמים, והיה די מה שמשה רבינו ע"ה היה שלם בכל ג' אלה, והם שהיו רק מקבלים ממשה, לא היו צריכין שיהיו כל שלשת הימים שלמים... אך משה שהיה חפץ שיקבלו התורה בלי אמצעי, היו צריכין שישלמו לגמרי בכל ג' הבחינות, על כן דרש שצריך להיות לילו עמו, גם היום שכנגד הנשמה. (שם תרע"ד)
...וכן נמי יש לומר שכוונת ישראל היתה לראות את כבודו ולשמוע את קולו, למען יתקדשו חוש הראיה וחוש השמיעה שלהם, והוא על פי מה דאיתא בספרים הקדושים, כי הסתכלות בדבר עושה רושם בנפש, הן לטוב כמו להביט בפני אדם גדול וקדוש, או מצות ה' כמו נר חנוכה, וכן חס ושלום להיפוך. והטעם יש לומר, מפני חיבור הרואה והנראה באמצעות הראיה, וכן יש לומר בחוש השמיעה שנעשה גם כן חיבור בין השומע והמשמיע, כידוע בטבעים שבשנים יש חיבור... ועל כן מובן אשר באמצעות ראיית כבוד ית"ש שנעשה חיבור בזה, מכל שכן שנתקדשו החושים, וזו היתה כוונתם שיזכו שימלכו על החושים, עד שלא יסתכלו ולא ישמעו כי אם דבר מצוה.
ויש לומר עוד שמחמת שזכו לזה היו למדין ולא משכחין ונעקר יצר הרע מלבם, היינו שהחיבור גרם לזה. ויש לבאר עוד הדברים, דהנה ראיה היא בשכל ומוח... ושמיעה היא בלב, כמו שכתוב (מ"א ג' ט') ונתת לעבדך לב שומע, ועל כן בשביל שהיו רואין את כבודו נתקדש המוח והשכל שלהם, ונקלט בעומק המוח שלהם המאמר אנכי, על כן היו לומדין ולא היו שוכחין, כענין אין שכחה לפני כסא כבודך. ובהא שהיו שומעין את קולו נתקדש הלב ונעקר יצר הרע מלבם, כי יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב... אך כאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, ומחלו על החבור, אבדו מעלה זאת, וחזרו להיות לומדין ושוכחין, וחזר יצר הרע למקומו.
ולפי האמור יש לומר, שלזכות לראיה ושמיעה כנ"ל הוצרכו הגבלה ופרישה, הגבלה שהיא שלא להסתכל לפנים ממחיצתו, היתה מקדשת את השכל והמוח להיות ראוי לראיה הנכבדת, ופרישה היתה מקדשת את הלב, כי תאוה היא בלב... (שם תרע"ה)
ויהי ביום השלישי בהיות הבקר וגו', ויש להבין דקולות וברקים היתה בהם תועלת שתחול עליהם אימה, וכאמרם ז"ל (ברכות כ"ב) שתהא תורה ניתנת באימה וביראה וברתת ובזיע, כמו שנאמר ויחרד כל העם אשר במחנה, אבל קול השופר למה היה בא, ומה תועלת היתה בו? ונראה דהנה ידוע דארבעה יסודות הם בעולם, מקבילים לד' אותיות הוי"ה, וקול שופר יש בו יסוד אש ורוח ומים ויסוד עפר אין בו, והנה הוא מקביל רק לג' האותיות הראשונות שבשם הוי"ה, ובזה ניתן הרמז לישראל, שהארה אלקית שנותנים מן השמים בלב האדם מקבילה רק נגד ג' אותיות שבהוי"ה, ועליהם, במעשים הטובים להשלים את ה"א האחרונה, ובזה תשתלם הוית העולם, היינו המעשה הנגלה והכנעה לרצון השי"ת, שהוא במצפון הלב שניהם מתייחסים לה"א האחרונה שבשם הוי"ה, והיא קבלת עול מלכות שמים שלמה, כידוע. ואולי יש לפרש הא דכתיב ויחרד כל העם אשר במחנה, ונאמר עוד שם ויחרד כל ההר מאד, ולכאורה הא דויחרד כל העם מיותר, דמאחר שכל ההר חרד, בידוע שהעומדים לרגליו חרדו, אך לפי האמור יש לפרש, דויחרד כל העם היינו לאו חרדת הפחד בפשוטו, אלא שראו בעיניהם את הדבר הגדול הנמסר בידיהם להשלים את השם הנכבד והנורא. זו היתה החרדה הגדולה... (שם)
ובהר סיני היה עיקר התיקון בחלק המחשבה, שהעיקר היה קבלת התורה, שהעיקר בה היא המחשבה, כמובן, וכמו שכתוב (יהושע א') והגית בו יומם ולילה, ואמרו ז"ל (קהלת רבה א') הלב הוגה, שנאמר והגות לבי תבונות, ומכל מקום נכלל בה נמי הדבור והמעשה, הדבור כאמרם נעשה ונשמע, ועוד שבמכילתא שהיו עונין על כל הדיברות על הן הן ועל לאו לאו, והעשיה היתה מצות הגבלה ופרישה, הגבלה היא בפועל ממש, כברש"י, והגבלת, קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול ולהלאה, ופרישה אף שהיא בשלילה, מכל מקום חז"ל קראוה מעשה, כאמרם עבוד פרישה. ואפשר שיצא להם מכיבוס הבגדים והטבילה הנאמרים בפסוק זה של וקדשתם היום ומחר, ומכל מקום עיקר היה תיקון חלק המחשבה.
ולפי האמור, הנה במתן תורה נשלם התיקון בכל שלשת החלקים, ולולא הערב רב בחטא העגל, היה נשלם אז ונגמר התיקון הכללי מכל העולם... על כן נחלק הדיבור לשבעים לשון, והעמים שומעים קולות, שהיו חושבים עליהם שהשי"ת מביא מבול לעולם, כבמכילתא, ויש להבין, דמאחר שלא הבינו כלל, למה השמיעם את הקולות, אך לפי דברינו יש לומר שבאה להם התעוררות נסתרת, אף שלא ידעו מה היא, מכל מקום אם נשארו ישראל באותו המצב הנכבד, ולא היה הקלקול של חטא העגל, היתה התעוררות זו מקשקשת במעי האומות עד שהיו באים גם הם לתיקון, וכמו שיהיה הענין לעתיד במהרה בימינו, אמן. אך בחטא העגל חזר כח הרע להתפשט, והיה הפגם בשלשה אלו, מחשבה דבור ומעשה... וחזרו ונתקנו בצד מה בתשובתם הגדולה ובשבירת הלב, ושקבלו עליהם להיות דייש למלכיות ומרמס למלאך המות, ובנדבת הלב למשכן, והוא תיקון המחשבה, ובעשיית המשכן הוא תיקון חלק המעשה... (שם תרע"ו)
ויחן שם ישראל... שבקש הקב"ה ליתן התורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקין אלו על אלו וכו'... ביאור הדברים, דהנה בפשיטות יש לומר דהיות כל התורה היא שם אחד משמותיו של הקב"ה, ולעומת ששים רבוא אותיות של תורה הם ששים רבוא נשמות ישראל, וכשפירוד לבבות ומריבה ביניהם הוא כאילו היה חס ושלום פירוד בין האותיות של שמו ית"ש יותר מכפי הצורך, וידוע דאם תיבה שבתורה נחלקת לשתים הרי הספר פסול, על כן בלתי אפשר ליתן להם את התורה אלא כשהם כאיש אחד בלב אחד, ואין פירוד בין אחד לחברו אלא כפי מסת הצורך, הקטן מכבד את הגדול ונערים את הזקנים, הכל כפי סדר התורה, לא מרוחק יותר מדי, כי אז היה גורם פירוד בין האותיות שצריכות להיות סמוכות, ולא מקורבות יותר מדי... ובזה ימתק הלשון כאיש אחד בלב אחד, כאיש אחד היינו כמו אברים פרטיים שבאיש אחד, שזה יד וזה רגל, וכל אבר יש לו כח מיוחד... וזהו בלב אחד, שהלב הוא הפנימיות שבאדם, והוא מאחד את כל האברים... (שם)
והנה ידוע שעשרת הדברות הם לעומת עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, ונתינת התורה לעולם חשוב כחידוש הבריאה הכללית, ועל כן יש לומר שכמו בחידוש הבריאה הכללית היה הנגלה ביום והנעלם בלילה, כן בנתינת התורה לברואים הנגלים ניתן ביום, אבל לנשמות הנעלמים ניתן בלילה, ומובן שקבלת הנשמות בלי הגופים יתכן באופן היותר נעלה, שהגוף איננו מפסיק, אך הנשמות הרי הן מלובשות בגופים, ולא יתכן שתהיה נתינת התורה לנשמות בלי הגופים, וזה היה טעמם של ישראל שהלכו לישון, למען תהיה אז הנשמה בלתי מלובשת בגוף, כידוע שבעת השינה הנשמה יצאה מהגוף, ולא נשאר בו אלא קוסטא דחיותא, ואז יתכן שתקבל נשמה שהיא נעלמת את נעלם התורה באופן היותר נעלה. (שם תרע"ז)
ומעתה יתפרש הא דדרשו ז"ל ויתיצבו בתחתית ההר, שכפה עליהם הר כגיגית, היינו שמעתה אין להם שום חיות משום מחנה מן המחנות, אלא חיות אלקית השוכנת בהר, וזה נקרא שהתיצבו תחת ההר, כי כל מקבל הוא מתחת למשפיע, באופן שמההר נשפעת עליהם חיות החדשה לגמרי מקיפה מכל צד, עד שלא נשארה להם שום חיות משום צד מהצדדים, וזה נקרא שכפה עליהם ההר כגיגית, היינו שהורה להם שאין להם שום חיות ושום מציאות לא ממעלה מן מחנות המלאכים, ולא מן הצדדים הם סדני הגלגל, שהן מחנות הכוכבים ומשטרי המזלות, ולא רחוקה היא לו לאמר שנעשה כן בפועל, שהיו מסובכים ומוקפים מכל צד ממעלה ומן הצדדים כגיגית, ואפשר שהיה כך ברוחניות ובכח ולא בפועל ממש, ואחת היא אם היה נעשה כן בפועל או לא היה בפועל, רק שהשכילם משה רבינו ע"ה עד שהבינו הדברים כאילו היה בפועל ממש, שמעתה אין להם שום חיות משום צד אלא הנפשי מההר לבד, וזה עצמו הוא המאמר אם אתם מקבלים את התורה מוטב, היינו שיחול עליהם שפע חיות אלקית על ידי התורה, ואם לאו שם תהא קבורתכם, שהרי מעתה אין להם עוד שום חיות זולתו. ומעתה מובן הא דמודעא רבה לאורייתא, דיש להם טענה שהיו אנוסים, שהרי ניטלה מהם כל חיות המלובשת בסדר מערכות השמים, והיו מוכרחים לקבל עליהם את התורה... (שם תרע"ה)
ונראה על פי מה שהגדנו דאף לריב"ב דאין דברי תורה מקבלים הטומאה, מי לא מודה שדברי תורה מובלעין בדמו של איש הטהור מטומאה הבאה על ידי קלות ראש יותר מבאיש שאיננו טהור... וכל זה בלימוד התורה בעלמא, שיש בה עכשיו ולאחר זמן, ואין הלימוד של עכשיו מונע מלימודו אחר שיטבול, אבל בנתינת התורה שלא היתה אלא בפעם אחת, ואם היו בלתי מטוהרים לא היתה הקבלה כל כך בשלימות, והיה מעוות שלא יכול לתקן, גם ריב"ב מודה שמהאי טעמא המתין להם עד שיטהרו... (שם תרע"ט)
...ועל כן משה שפיר קאמר, לא יוכל העם לעלות, שחשב שכך יהיו לעולם לומדים ולא משכחין, והיה לעולם הדבור מאיר לנגד עיניהם כשעה ראשונה, ועל כן לא יוכלו לעלות ולא צריכין זירוז שנית בשעת מעשה, כי הזירוז עוד עומד לנגד עיניהם, ולא תהיה שום תוספת בזירוז חדש בשעת מעשה. אבל השי"ת היודע עתידות שיאמרו כנ"ל, ובמדרש, שתיכף אחר שני דברות אמרו, ואפילו אם אמירתם בפועל היתה אחר כל הדברות, מכל מקום בלבם היה זה תכף בהתחלה שהפחד היה גדול מאד וחששו פן ימותו, ואם כן שוב יש חשש התקררות הציווי, וצריכין זירוז בשעת מעשה, והטעם לא היה יכול לומר לו בפירוש, שאם כן היו מוכרחים למחול על המתנה... (שם תרפ"ב)
דעת הרבה ראשונים דשופר של ראש השנה הוא להזכיר זכות מתן תורה, שהיה בקול שופר, ויש להבין דזכות ישראל היתה במה שאמרו נעשה ונשמע, ומה ענין זה לשופרות של מתן תורה. ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין שופר דמתן תורה, דפירש רש"י דשופר מאילו של יצחק היה, כי יצחק שנתרצה בעקידה, אף שבודאי ידע סוד הקרבן, וידע שאין אדם ראוי להקריבו לעולה, מכל מקום השליך את נפשו מנגד למעלה מכל טעם וביטל את דעתו וחכמתו ושמע לאברהם... בזכות זה זכה שתנתן לבניו התורה, שהיא למעלה משכל אנושי, וזה היה ענין שופרות של מתן תורה, להורות של מה שזכו לתורה הוא בשביל ביטול הדעת והשכל לרצון השי"ת, כי ענין שופרות הוא ביטול הדעת... (ראש השנה תרע"ט)
...אך ענין הדרש הוא על פי מה שכתוב בגמרא (ברכות נ"ח) והתפארת זו מתן תורה, ועיקר הרכוש הגדול שזיכה אברהם אבינו ע"ה לזרעו שיזכו על ידי יציאת מצרים למתן תורה, וכמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים וגו', וזה יוכלו לזכות רק כשיזכו שיוכלל בהם קדושת אברהם ויצחק, ששורש הדברי תורה אנכי ולא יהיה, וכמו שנאמר (שה"ש רבה פרשת ישקני), שבדיבור אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם, ובדבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם, אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה, ולא יהיה כולל כל שס"ה לא תעשה, וקדושת אברהם אבינו ע"ה היה ההשתדלות במצוות עשה... והוא בא על ידי מדתו של אברהם אבינו ע"ה, וקדושת יצחק אבינו ע"ה היראה, פחד יצחק, שמזה בא הזהירות במצות לא תעשה, וענינו לעקור הרע מלב כסיל לשמאלו, ועיקר הרכוש גדול דמתן תורה שיתקע תלמוד תורה בלבם על ידי דבור אנכי, וזהו על ידי זכות אברהם, אך לא יוכלו לזכות לדברי תורה עד שיתבררו במדת סור מרע, להוריק הרע מלב כסיל, וזה על ידי מדת פחד יצחק, וזה שנאמר ותפארת בנים אבותם, ענינו על כלל ישראל, שזכו למתן תורה שנקרא והתפארת, הוא על ידי אבותם, קדושת אברהם ויצחק... (בראשית תולדות א)
...אך הענין דעיקר מתן תורה בא על ידי האהבה שהיה לישראל, וכמו שנאמר זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו', והיינו ההפקרות שהפקירו ישראל כל עניני עולם הזה, והלכו למדבר ולא שאלו... רק השליכו והפקירו כל עניני עולם הזה, ועל ידי זה זכו למתן תורה, וכמו שאמרו (מ"ר ריש במדבר) כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות החכמה והתורה. וכן בברכת קריאת שמע אומרים, בעבור אבותינו שבטחו בך, והלכו למדבר ולא שאלו ממה נתפרנס, ועל ידי זה זכו שנחקק בלבם חיי עולם... ובשעת מתן תורה שנתקן הכל, נחקק בלב לעשות רצונך כרצונו של מקום, להיות פנוי לתורה ועבודה, כרבי שמעון בן יוחאי, ומלאכתן נעשית על ידי אחרים כמו לעתיד לבא, וזה שאמר לעשות רצונך בלבב שלם... (שמות יתרו ב)
...גם יש כאן כפל לשון לכאורה, "באו מדבר סיני", "ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם" וגו', אכן הם הדברים שאמרנו, שמרמז שעיקר הוא החשק החדש והתשוקה החדשה בכל יום להתחדשות דברי תורה, וזה שלמדו מכאן, שהביאה למדבר סיני היתה בחשק גדול, ובהפקרות ופרישות מכל חמדות עולם הזה, כי היו במצרים משוקעים בטומאת מצרים, שבאם היו מתעכבים עוד לרגע לא היה אפשר להוציאם, וקליפת מצרים היתה תשוקות ותאוות רעות, והם רחקו מכל התאות וחמדות, והיה חשקם חזק לקבל התורה כמו שנאמר זכרתי לך חסד נעוריך וגו', ובאותו חשק באו מדבר סיני, ומלמד אותנו במה שנאמר ביום הזה, שיהיה בכל יום אצלנו הביאה לדברי תורה ביאה חדשה כמו ביום הזה, וגם מלמד אותנו איך לבא לחשק כזה, ועל זה נאמר ויסעו מרפידים, לומר שההפקרות הזה אינו דבר כבד כל כך, מיד שנסעו מרפידים שמורה ריפוי ידים מדברי תורה, ונתנו לבם לזרז עצמם ולבם לבקש רצון השי"ת, הבא לטהר מסייעין אותו... ואחר כך כופל הפסוק ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר, שמרמז שהיה להם חנייה וניחא מן ההפקרות, שיכול להיות שאף שיהיה לו חשק לדברי תורה, אבל לבו מקושר עוד לחמדות עולם הזה... (שם שם י)
והנה בערב שבת סמוך לשבת, בשיעור תוספות שבת, כתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ונדרש (ב"ר ט') על כל היפך הטוב, מלאך המות ויצר הרע שהוא טוב מאד, והיינו שיתוקן הפגם והיה נהורא דנפיק מגו חשוכא, ואז נבראו הלוחות, שהיה זמן שאם יתקן אדם הראשון הפגם אז יזכה למתן תורה, ומאחר שלא תיקן הפגם בשלימות, היה הזמן אחר אלף שנים שלו... וכן בכל יומא זמניה אם יזכו לתקן הפגם, עד שזכו ישראל, וזה שאמר במתניתין, שהלוחות נבראו ערב שבת בין השמשות... (שם משפטים י)
...כי בודאי בשעת מתן תורה היה כמו בראשית הבריאה, אשר עשה האלקים את האדם ישר, כי בשעה ששמעו ישראל דבור אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו בתכלית השלימות, כי היה הלב רצוף תמיד ביראתו ואהבתו יתברך, ולא היו נצרכים ללוחות אבנים שהיו נחקקים כל הדברי תורה על לוח לבם, ונעקר יצר הרע מלבם בדבור לא יהיה, רק לאחר שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, חזר יצר הרע למקומו, ואחר הקלקול על זה נאמר למשה רבינו ע"ה פסל לך שני לוחות אבנים, והיינו שמעתה שנעשה לבם לב אבן בהכרח לפסול הלוחות אבנים על ידי מעשה אדם, והיינו שעל ידי יגיעת האדם בתורה יזכה מעתה להיות נחקקים הדברי תורה גם על לב האבן... (שם תצוה ה)
...והענין דבמ' יום הראשונים, בלוחות הראשונות, אם לא היה הקלקול ולא נשברו היה משה רבינו משיח, כמו שנרמז מה שהיה הוא שיהיה ראשי תיבות משה, עד כי יבא שילה גימטריא משה, והיה נתגלה כל הדברי תורה אתוון רברבן, כמו שיתגלה לעתיד על ידי משיח, והבית המקדש היה יורד משוכלל, ונקרא מעשה ידיהן של צדיקים, שהם יסדוהו על ידי שקבלו עול מלכותו, וזה שנאמר את תבנית המשכן וגו'... וכן הקמת כל המשכן כמשפטו אשר הראת בהר, ששם היה הבית המקדש בנוי ומשוכלל מקריעת ים סוף כאמור... (ויקרא ט)
...דתורה ניתנה לישראל מתוך אהבה, וכמו שכתוב, אהבת עולם עמך אהבת תורה ומצות חוקים ומשפטים אותנו למדת, ואף שחזר הקב"ה על האומות ולא קבלוה, וישראל הקדימו נעשה לנשמע, מכל מקום מצינו שיטענו האומות, כלום כפית עלינו הר כגיגית וכו', והיינו שהשי"ת היה מוכן ליתן תורה לישראל אף בכפיית הר כגיגית, וזה מאהבה שאהב את יעקב מאהבה ורצון בלא טעם, וכמו שבת שהיא אות ביני וגו'... ועל ידי זה נקרא שמם ישראל, שזה מורה שמאהבה ורצון אוהב את יעקב... (שם פסח לה)
...ומה טעם שנתנו הדברות ראשונות בחודש תאומים? אך הענין דבפסיקתא דרש על בחודש השלישי לשון בחודש, בא חודש, היינו שבא אז התחדשות בלב ישראל... והתורה שבעל פה היא התחדשות בדברי תורה, וזהו סיהרא דמקבלא משמשא, והוא האור והטעם בדברי תורה, מה שמרגיש בלב טעם ומתיקות, ועל זה נאמר החודש הזה לכם, שההתחדשות הזאת ניתנה רק לישראל, וכן בתורה שבכתב לא מצינו שום קדושה לראש חודש... ובשעת מתן תורה, בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם, ואז כבר היה דברי תורה נבלע בלבם, והרגישו כולם טעמי תורה שהוא התורה שבעל פה, ואז היה כמו שיהיה לעתיד ולא ילמדו עוד וכו' כי כולם ידעו אותי, והיה לכולם תורה שבעל פה האור מתורה שבכתב, שהוא שמש ומגן ה' אלקים, אך אחר הקלקול הוצרכו לרב חכמת, לתקן הרב כעס, וזה שאמר בזוהר הקדוש, דמשום הכי ניתנה התורה בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכאן נדרש דכתיב בחדש, שדרשו בא חודש, שאז בא התחדשות בלב ישראל, ומה ההתחדשות שבאה אז, מכיון שלא ניתנה עדיין התורה, אבל הוא החשק והתשוקה שהיה לכל אחד מישראל לקבלת התורה כשבאו למדבר סיני מקום שיקבלו שם התורה... (במדבר ראש חודש סיון ב)
אך מכל מקום לענין תולדותיו, עדיין לא נתקן הכל עד אחר מתן תורה, דכתיב אני אמרתי אלהים אתם וגו', והיינו שיתוקן כל הפגם הראשון, כמו שנאמר האלקים עשה את האדם ישר, ואז היה מתגלה כל אור הראשון ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה, ובראשית היה נחשב למאמר ראשון... ואז היה העולם מתנהג במדת הדין, כמו שעלה במחשבה, וכמו שנאמר רק אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד עליכם... ואז היה זמן מתן תורה בששי בסיון, ולכן נרמז בפסוק יום הששי, אך אחר כך צפה הקב"ה ואמר לפמליא דיליה, השתא ישראל רביין וכו', אי אתגלי עלייהו בחילא דבגבורה לא יכלו למסבל, ושיתף מדת הרחמים שהוא ביום השלישי מדת ת"ת עמודא דאמצעותא, שהוא רחמים, ובהיות הבקר, בוקר דאברהם מדת חסד, ואז ניתנה תורה בז' בסיון כר' יוסי....
...אך לזכות לזה שיהיה להם קדושת אומה ישראלית, היה נצרך שיתוף מדת הרחמים למדת הדין, מכיון דהשתא רביין אינון כנ"ל, והוצרך להיות ביום השלישי ובהיות הבוקר שהוא בז' בסיון, שאז היה יום השלישי, עמודא דאמצעותא, מדת רחמים, ובהיות הבוקר, מדת החסד ואז אתיהיבת אורייתא מסטרא דגבורה, וזהו יום אחד הוסיף משה מדעתו, והיה מתן תורה ביום השלישי לפרישה, וזה היה כדי שיזכו לקדושת אומה ישראלית, היה נצרך השיתוף, אבל אחר שנתנה תורה וזכו לקדושת ישראל, אז באמת נחשב יום הששי זמן מתן תורתנו, כפי שעלה במחשבה ליתן בששי... ומשום הכי אנו אומרים ששי בסיון זמן מתן תורתנו, שאחר זמן מתן תורה לשנה הבאה נחשב יום ו' בסיון זמן מתן תורה, כפי שעלה במחשבה, וכמו שנחשב ראש השנה לדין, ולשנים מונין מתשרי, והיינו גם כן כפי המחשבה, שכן הוא לאחר מתן תורה, והחשבון מניסן רק לחדשים ליציאת מצרים, שהיה רק מצד מדת החסד. וכן מתחלה היה ראוי שתנתן תורה בנ' לספירה, דהיינו אחר שיתבררו בז' המדות מזוקק שבעתים, זה ז' פעמים ז', שהעיקר היה לתקן פגם הברית, שהוא פגם הנחש שהטיל בה זוהמא, ועל זה היה גלות מצרים... (שם שבועות ז, וראה שם עוד)
והנה אחר מתן תורה נאמר, "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר" וגו', ולכאורה הב' תיבות וירא העם כמיותר, כי כבר נאמר וכל העם רואים, וגם כי לשון רואים הוא לשון הווה, וירא הוא לשון עבר. אמנם יש לומר שכל העם רואים הוא באמת לשון הוה לרמז על כל הדורות, שכל נפשות ישראל יש בכוחם בכל זמן לראות בנפשם את הקולות וגו'... ויאמר להם משה אל תיראו וגו', שהוא רק לסיבה זו בעבור תהיה יראתו על פניכם וגו', שיהיה נקבע הראיה זו לדורי דורות כדרש הגמרא... (שם שם טז)
וזהו ענין מה שאמרו חז"ל שהתחלת הבריאה בבי"ת, שבבי"ת נברא העולם, ופייס לאל"ף שמתן תורה מתחיל בו באנכי, וזה כמו שאמרנו כי בריאת העולם בבי"ת שהוא כח ההרכבה, אבל מתן תורה שזכרנו למעלה לפני זה שהוא לגלות יחודו יתברך האמיתי שאי אפשר אלא על ידי מעשה ומצות התורה, לכן פותחת באל"ף שזהו תכלית ויסוד מתן תורה... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד לז)
ובקריעת ים סוף היה התחלת התעוררות מתן תורה, שעיקר התורה הוא התגלות איך השי"ת מנהיג העולם והכל הוא ממנו ואין עוד מלבדו. ובקריעת ים סוף נתגלה זה דרך ראיה, כמ"ש (מכילתא וזהר הקדש בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. וכמו ששמעתי דמתן תורה הוא בקנין מה שהיה בקריעת ים סוף בראיה, דהראיה אינה קנין בלב... ולעולם הראיה הוא כפי מה שהוא מוכן להשיג בקנין מראין לו תחלה לזה אתה מוכן... (חלק ה רסיסי לילה עמוד קיח)
הוא הוא סוד ענין של מתן תורה, אשר רק הודות לזה, בכחו של הכלל ישראל לסבול כל הצרות והיסורים בתוככי כל ערפלי החושך. כי אחרי שפעם אחת ידעו האמת על בוריו, אחרי "אתה הראית לדעת" - כי נפתחו להם שבעה הרקיעים, וידעו כי ה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו, הנה הם עומדים באמונתם, יודעים כי מקודם היה אור, ואחר כן שקעה החמה ועוד תזרח, וכל החושך הנהו רק לזמן עובר, ובקרני האור הקודמים אנו תמיד אוחזים ועוברים, והיא קיומנו ודאי... (דעת תורה במדבר עמוד קנו)
וכן הוא אף בכל עניני החכמה, רצוני לומר הנה הכנסת הגדולה תקנו לנו בברכת אהבה רבה, "אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים", הורונו כי לא זכינו לתורתנו הקדושה כי אם בזכות הבטחון שבטחנו בהשי"ת, והאמננו בו ובתורתו, ומסרנו עצמנו בכל נפשנו ובכל מאדנו לתורת ה', ואף לא שאלנו מה כתיב בה, ובזה זכינו לקבלת התורה, וזהו שאמרו נעשה קודם לנשמע, ואם לא הקדימו נעשה קודם לנשמע, כי אם נשמע קודם למעשה אז לא היה להם כי אם טעמי המצוות, אבל היה חסר להם הקדמת האמונה לכל דבר... ולמדין עוד, כי בסוד הבטחון והאמונה בהמצ ו ה, הרי הם המצות כאילו כבר נתקיימו, וזה סוד וילכו ויעשו בני ישראל, אשר אמרו ז"ל וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקיבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו... (דעת חכמה ומוסר חלק ג א)
וזהו סוד שבקבלת התורה נטל היצר הרע, היינו כי ענין קבלת התורה היה כל כך גלוי בלי שום מקום לטעות, וזהו ביאור כל הפרשה בואתחנן, כי שאל נא לימים ראשונים וגו' (דברים ד' ל"ב), וכמובא ברש"י, פתח להם שבעה רקיעים וכו', וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת, והכל לבאר שבקבלת התורה לא היה שום מקום לטעות, וזהו שנטל מהם יצר הרע, ואז נעשו חלק של הקב"ה היינו ענין גילוי יחודו, וזהו נפלא... (שם שם קיז)
וזהו ענין קבלת תורה, היינו שהורידה משה לארץ, מה שהיתה גנוזה בשמים ובשמי שמים, אשר אין סתר גדול מזה, וענין ובא משה והורידה לארץ, זהו בפועל ובגלוי, וזהו "וירד ה' על הר סיני" (שמות י"ט כ'), ואם כן נמצא שסוד קבלת התורה הוא סוד הגלוי. ומפני זה היה כל ענין מעמד הר סיני גם כן סוד של בגלוי ובפועל. וזהו "אתה נגלית בענן כבודך" וכו', וזהו ענין שופר - בפועל ולא בכח, בקולות וברקים זהו בפועל, וסוד מעשה המצות היינו שיהיה בפועל, וזהו ענין כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שנהפכה שליתו וכו' ונוח לו שלא נברא, מפני שמכוון כל הבריאה הוא רק להוציא מן הכח אל הפועל. (שם קכח)
ובאמת כשנתבונן רוממות ענין מעמד הר סיני, אף כי רם ונשא הוא, והגיעו למצב היותר רם היינו כי הפשיטו כל בגדי הגשמיות, וברוב זכותם לבשו בגדי עדי עדים, צח מצוחצח, וממילא היו כמלאכי מעלה, מפני רוממות שכלם ומדרגתם הגבוהה עד מאד, אף כי גם נזדכך במעלה היותר רמה ונשאה, והיו גם מצד גופם כמלאכי מעלה. אבל מצד אחר היה יכול להיות זאת גופא לחסרון, היינו שבעת שירדו ממדרגתם הרמה, כי האדם לא יכול לעמוד תמיד במצב רם כזה, והיו ככל אנשים, ואז לא ידעו מכל הגבוהות, היה בחפץ לבם לעשות מה שלבם חפץ, אכן יראו ופחדו מפני הכרתם הראשונה, אשר אז ראו וידעו היטב כי רע ומר לנפשם בעשותם הרע בעיני ה', ולכן נקרא זאת גדר אונס, היינו כי אונס השכל גם כן אונס יחשב, ואין זה רצון גמור, אכן בימי אחשורוש אז לא היו נסים למעלה מהטבע, והכל היה בטבע, היינו נסים נסתרים, ובמהלך הטבעי ראו כי ה' בקרבנו, רב את ריבנו, ואף שלא היו במדרגה רמה כבמעמד הר סיני, אכן בזה הרוויחו, כי מפני פשיטותם ומהלך טבעם הרוויחו הרצון הגמור... (שם סימן רנה, וראה עוד פורים)
ובזה נמצא תשובה מספקת על השאלה הגדולה בעיקר קבלת תורה, שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל, מה לו למלך מלכי המלכים לשאול פי מעשה ידיו, אם יאבו ואם יחדלו, ויתן להם בגזירת מלך עם הברכה והקללה. אך לפי הנ"ל מובן, כי אם היתה התורה הקדושה להבדיל כמו כל נמוסי מלך בשר ודם, בלא יצר הרע כלל, בלא שום מונע ומפריע, ומי אשר יעיז להפריע בחזקה יהיה ניזוק תיכף, בודאי לא היה מקום לשאול אם רוצים לקבל התורה, אכן לאשר בזאת נבדלת היא מכל נמוסי חוקים, כי נותן התורה ית"ש ברא יצר הרע המניח מכשולים על דרך הטוב, אשר רק בכח גדול יגבר איש, ולאשר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, על כן לא נתן את התורה בדבר מלך שלטון, כי הלא בצדק יענו בני עשו וישמעאל, אנחנו נכונים לקבל את התורה אך בלא יצר הרע, בל יהיה שום מונע. כי מה לנו ולמלחמה תמיד? על כן שאל את פיהם, וזה מה שהשיבו בני עשו, כי יצחק בירך ואתה על חרבך תחיה, היינו כי החרב הוא לחמם, ובלא זה יש להם נטייה לרציחה, ועם השטן הוא היצר הרע איך יקבלו עליהם לא תרצח? ...עד אשר הגיע לעם ישראל, והם השיבו נעשה ונשמע, שקבלו עליהם לשמור התורה ולעמוד בקשרי המלחמה עם היצר הרע, ועם כל המונעים והמפריעים, ולעבדו ביצר הרע ובמסירות נפש ובכל מאדם.
הוא הדבר אשר מעשה סיני גדול מאד אשר לא ישכח לעד, וכאמרם ז"ל (ברכות ל"ב) ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, כי במעמד הנבחר קבלו עליהם לעבוד השי"ת בכל הנסיונות שבעולם כנ"ל, וכן מצוה לנו לזכור מעשה סיני בכל יום, רק השמר לך וגו', (דברים ו') וזו היא מן הששה זכירות שהרב חיים ויטל זצוללה"ה חשבה למצות עשה, למען נזכור בכל יום ובכל עת, כי יפגע האדם איזה כבידות או איזה נסיון, עליו לזכור כי על זה האופן קבלנו התורה, וזה כל מעשה סיני, ולא חדש הוא, ולולי זה גם כל אומה ולשון מקבלים עליהם את התורה, וזה תועלת רבה לאדם לזכור בכל יום מעשה סיני כנ"ל... (חלק א עמוד ז)
זמן מתן תורתנו, שמעתי ממו"ר ז"ל כי אין הזמן עובר עלינו, אלא אנו הולכים בתוכו, למשל כל השבתות הן שבת אחת, אלא אנו הולכים בעיגול השבועי ומגיעים שוב אל השבת. כן כל חג השבועות אחד הוא, ומידי עיגול הילוכנו שאנו קוראים לו שנה, אנו שבים לבא אל זמן מתן תורתנו, אותו הזמן שבו הוא כח מתן תורה, אותו זמן ממש, לא כמו שנחשוב שהוא רק מזכרת יום מתן תורה, ואנו שוב מקבלים בו ממש את התורה אם נשתדל בזה. זמן מתן תורתנו, כשאין נותנים אי אפשר לקחת, כשאין חנות אי אפשר לקנות, וגם כשיש חנות צריך כסף, וגם עם כסף צריך ליכנס לחנות, וכשנכנס צריך ליקח, כן גם בזמן מתן תורה צריך להיות בבית המדרש, ולשלם בעמל רב, ולקבל אל הלב, ובלא זאת הוא כדברי בן פועירא לינאי המלך (קדושין ס"ו) הרי תורה כרוכה ומונחת בקרן זוית, הרוצה ללמוד יבא וילמוד, אבל מי הוא הרוצה...
אך זהו הפירוש, איתא ברש"י ז"ל (דברים ל' י"ט) על הפסוק "ובחרת בחיים", אני מורה לכם בחרו בחיים, כאדם האומר לבנו בחר חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה בחר ברור לך וכו'. א' אני מורה בחרו בחיים, אורו של הקב"ה אין לו הגבלה, ולמי שרואהו ברור הוא שהאמת אמת והשקר איננו, ובבחינה זו נאמר במדרש, מאין למד אברהם אבינו ע"ה תורה, מעצמו למד, הרי שיש בכח להבחין האמת גם בלי מתן תורה.
ב' אבל אם הלב סתום, והחלונות מושחרים, אז אם פותח בעצמו רק כפתחו של מחט, זוכה לסייעתא דשמיא, שמעמידו על חלק היפה, גדר מתן תורה.
ג' אחר שכבר העמיד כל ישראל על חלק היפה, שכבר ניתנה התורה, עדיין סכנה שלא יכירנה האדם כי החושך רב בלבו, אך אם זוכה במעשיו, פירוש שלומד תורה וגם מוסר, זוכה לתוספת סייעתא דשמיא, שאומר לו הקב"ה זה ברור לך, (אומר על ידי התורה), והיינו מתן התורה לכל יחיד ויחיד. ואחר כל אלה צריך שיקבלנה בעצמו, פירוש לעורר לבו ולהכניס את התורה לתוך לבו, דאם לאו הכי, הוי נתינה בלי קבלה, והוא לו כאילו לא ניתנה, דכל כלפנים איננה אצלו. הרי כי הקב"ה נותן התורה לכל אחד ואחד ממש, ועל ידי טמטום הלב אנו מחזירין אותה לו חס ושלום, כאילו נאמר לא חפצתי לקחתה, ובידים נאבד מעצמנו מתן תורה חס ושלום.
וכתב בעל התניא ז"ל בפירוש הברכה, "בעבור אבותינו שבטחו בך וכו' כן תחננו ותלמדנו" וכו', כי זכות אבות רק לענין "ותלמדנו", אבל לא לענין הקבלה, שם נאמר תן בלבנו וכו', כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, עבודת הלב, זה צריך להיות בזכות עצמו, היינו שניקח בעצמנו על ידי פתחו של מחט, והיינו גדר התפלה לזה...
וכבדה היא מאד קבלת התורה, כתב הגאון רב שמחה זיסל זצ"ל, כי כל זמן שלא היה אצלו הדבר ששמע ממש כאילו הוא חידוש שחידש בעצמו, לא יוכל להבינו היטב, שהרי ההבנה באה מן העיון וההעמקה, והם באים כערך עוצם התשוקה, ועל כן נאמר "בתורת ה' חפצו", ואך אז, ובתורתו, של עצמו, יהגה יומם ולילה, ואך אז יבנהו... (חלק א עמוד קג)
אמנם זהו פשר דבר, אמרו ז"ל (מכילתא בשלח י"ז) "ולא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן". פירוש, כי מה שניתנה תורה במדבר, כאשר היו בני ישראל באופן שהוא למעלה מדרך הטבע, אין זה מקרה, מה שלא היתה האפשרות למתן תורה במצרים במ"ט שערי טומאה, והצורך לבא לארץ עם התורה, לא זה גרם למתן תורה במדבר, אלא שהתורה והטבע תרתי דסתרי הן, כי הטבע (פירוש המבט הטבעי, כי על פי האמת גם הטבע אינה אלא נס), כלי זיינו של השטן היא, וכשמסתכלים לפי מבט זה, רואים שאין שום אפשרות לאדם לחיות חיים רוחניים, וכי אם ככה יעשה ישלוט בו החורבן... אך הקב"ה נתן תורה לישראל על פי הנהגה שלמעלה מדרך הטבע, והיינו בחינת אוכלי המן, ורק כשחטאו בעגל וירדו למדרגת הטבע, אז חלה עליהם גזירת "הרעה" ההיא, עד כי גם כשמחל להם ה' היה צורך לפדות את העם מהרעה על ידי דם מילה, שיש בה ענין של שבירת הטבע... (שם עמוד קפה)
...ב' גדרים אלו מצינו בהפרשים שבין לוחות הראשונות והשניות. וכמו שביארנו כבר, שבלוחות הראשונות היו האבנים מן השמים, כנגד מדרגת לבם, דהיינו ההשגה הפנימית הנ"ל, וזה ניתן להם באתערותא דלעילא. אבל בלוחות השניות נאמר, פסל לך שני לוחות וגו', דהיינו שהכנת הלב יהיה על ידי האדם, ורק אז, "וכתבתי על הלוחות", והיינו בדרך אתערותא דלתתא, בחינת פתחו לי פתח כחודו של מחט וכו', ודרך זה של עליה מלמטה למעלה, היינו מחוץ לפנים, דרך עמל השכל אל הלב.
ובמאמר הנ"ל (קבלת התורה) כתבנו, דאתערותא דלעילא נפסקת ובא נסיון במקומה, ויש לבאר יותר. הן כל עליה היא בב' פנים, א' מאתערותא דלעילא, שנותנים לו מקודם כמו ברחמים גדולים, אבל צריך לקנותה אחר כך כשסרה ממנו ומגיע לידי נסיון, אזי קונה אותה בדין, כשמחזיר לעצמו את המדרגה בעמדו בנסיון הקשה. ב' באתערותא דלתתא, שמתחלה צריך להתגבר בעצמו, ונותנים לו לקנות על ידי עבודתו של כחודו של מחט את מדרגת כפתחו של אולם, ואף שנראה שזוכה בשלו בדין, מכל מקום רחמים גדולים יש בזה שקונה הרבה יותר מערך עבודתו.
וזהו שבלוחות הראשונות שהיו באתערותא דלעילא נתנסו אחר כך בנסיון הקשה של "וירא העם כי בושש משה", וכיון שלא עמדו בנסיון ניתנו לוחות השניות באתערותא דלתתא. אילו קנו הלוחות הראשונות כנ"ל, היו זוכים בתורה במדת הדין, ולא היו שכחים וכו', אבל לוחות שניות קנו אותם בבחינת רחמים... ובתיקוני זהר תיקון מ', דבלוחות הראשונות היתה קבלת התורה בבחינת עץ החיים, ואכל וחי לעולם, אבל לוחות השניות בבחינת עץ הדעת טוב ורע, דהיינו בתוך ההסתר, והיינו ב' בחינות הנ"ל. והנה משה רבינו ע"ה בודאי קבל גם לוחות השניות מצד הפנים, אלא שהורידה למטה אל תוך בחינת ידיעת טוב ורע, ואולי זה פירוש מאמר רז"ל (נדרים י' ב') שהתורה ניתנה למשה, והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, דהיינו דעצם נתינת התורה היתה למדרגת עץ החיים (הפנימית), וטובת עין היא שניתנה למדרגת ישראל של אחר החטא...
וגם אחר כך עדיין היו שיירי בחינת השגה דמלעילא, הן נשארה בהם רוח הנבואה, וכל נבואה בבחינת ראייה היא, היינו בחינה דלעילא, ראייה פנימית, בבחינת ולבי ראה הרבה חכמה, אך בימי בית שני, כשפסקה הנבואה, נשארת רק הדרך היחידה מלמטה למעלה, הכניסה ללב דרך השכל... (שם עמוד קכב)
אך איתא במשנה אבות (פרק ו' משנה ב'), והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, אל תיקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה... וקשה הרי חרות נאמר בלוחות הראשונים שמדרגתם היא כנגד מדרגת ישראל קודם החטא, וכמה גדול הוא המרחק בין מדרגה עליונה זו למדרגת הלוחות השניים שנתנו לאחר שחזר יצר הרע ללבם מחמת חטא העגל, וקל וחומר לקבלת עול התורה שלנו.
ויותר מה יש לנו להתבונן, למה לא נגנזו הלוחות הראשונים מכיון שלא היה הדור ראוי להם, הלא כל דבר של קדושה שהיה למעלה ממדרגת המקבלים נגנז, ומה נשתנו לוחות הראשונים שנאמר עליהם לוחות ושברי לוחות מונחים בארון? הרי ברור שהלוחות הראשונים היו נצרכים בפנים השבורות שהם, גם לאחר החטא.
ודבר גדול נוכל ללמוד מכאן, שבתוכן הדברים, הלוחות הראשונים וגם השניים בחינה אחת להם, והענין כי בכל מדרגה ומדרגה שהאדם נמצא בה, עליו ללמוד מהמדרגה הגבוהה ביותר... ומי שמסרב ללמוד מהן מפני גודל המרחק שביניהם, עליו לדעת, כי לא בשל המרחק הוא, אלא בשביל שאינו רוצה ללמוד כלל, והוא לא ילמד גם מהקרוב אליו ביותר.
...על כן עלינו להתבונן איך היתה קבלת התורה גם במדרגת דור המדבר, קבלה שנתקעה בלב ממש, ולא מסתלקת על ידי שכחה כלל. וכן עלינו להתבונן בענין שבירת הלוחות, איך ובמה נשברה המדרגה ההיא של הלוחות הראשונים, כי מאלה יחד אפשר לנו ללמוד לשאוף אל קבלת התורה האמיתית הגבוהה. האמת היא שלא נשתנה כלל הדרישה למסירות הגמורה לתורה גם במדרגת קבלת הלוחות האחרונים. אמנם בלוחות הראשונים היו גם האבנים מן השמים, פירוש שמדרגת לבם של ישראל היתה גם היא בבחינה שמימית, שהיה לבם טהור מבחינת עכירות הגוף ורצונותיו, ומסור כולו ממש לתורה ולעבודת ה', אבל גם בלוחות האחרונים אמר הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", הרי זה פלא, פסל לך, שתכין ותפסול אבנים מלמטה, ואף על פי כן "כראשונים", שיהיו במדרגת הראשונים ממש. והענין שעל האדם בעצמו לבא בעמלו לדרגת טוהר לב ושלימות המדות, עד שלא תהיה לו כל נגיעה הסותרת לתורתו ולעבודתו יתברך, ממש כדרגת הלוחות הראשונים של קודם חטא העגל, הרי שעצם הענין לא נשתנה כלל, אלא שהעבודה קשה יותר מחמת הצורך להכשרת הלב. אך מובן כי לעומת קושי זה נתווספה גם סייעתא דשמיא מרובה, כי הוא יתברך סומך נופלים. (חלק ב עמוד כט)
ויש בזה עוד הבחנה נפלאה ועמוקה, כבר הבאנו לעיל שבמדרגה זו נתקעו דברי תורה בתוך לבם, והיו למדים ולא שכחים, ונעקר יצר הרע מלבם, בחינת עץ החיים, אמת תכון לעד, הכל משועבד לתורה עד שלא היתה שייכת אצלם הבחנת מציאות הרע. מה נוראה היתה הדביקות, ואמרו ז"ל (שבת פ"ח) בכל דבור... יצאה נשמתם של ישראל... הוריד השי"ת טל שעתיד להחיות בו המתים והחיה אותם. הרי שעלו למעלה ממ"ט שערים, נכנסו להשגה של בחינת לא יראני האדם וחי, דהיינו שלא היתה להם עוד שום שארית של בחינת עולם הזה. ואחר כל דבור הוחזרו אל בחינה דקה ועליונה שיש בה רק מעין העולם הזה, לא כעולם הזה שלנו, אלא עולם שנכנסו אליו מן ההסתלקות הגמורה (בחינת מיתה), על ידי טל של תחיה. וגם מבחינת מעין עולם הזה זו היו מסתלקים על ידי הדבור הבא, ושוב חוזרים על ידי תחיית המתים, כי כך היא המציאות דרכי למודי הדביקות במדרגות העליונות ההן, בדרך רצוא ושוב. הרי שעלו למקום שאין ביד כל נברא להגיע למעלה ממנו בעבודתו, נורא ואיום.
ועתה נסתכל יותר ונמצא יסוד עמוק וברור, אחר כל אלה אמרו אל משה רבינו ע"ה, דבר אתה עמנו וגו' (שמות כ' ט"ז), ממה היו יראים, הרי בעיניהם ראו את התבטלותם, מעין מיתת נשיקה, ותחייתם? אכן פחדו פן יפלו על ידי זה ממדרגתם הפנימית, וימותו מיתה רוחנית. וביארו לנו חז"ל איך אפשרית נפילה על ידי עליה, מתוך דביקות עליונה.
איתא בירושלמי ברכות (פ"ט) עשה מאהבה, שאין האוהב שונא, עשה מיראה, שאין הירא בועט. הרי מפורש שבאוהב תתכן אפשרות הבעיטה. ושמעתי בשם רבינו נפתלי אמסטרדם ז"ל שאמר בשם החת"ם סופר ז"ל, שאלמלי חסדי מרומים הגדולים ביותר לא היה אברהם אבינו ע"ה יכול לעמוד, כי יש סכנה לאדם במדת החסד, כי לפעמים עליו להוריד את עצמו אל אותם שמתחסד עמהם... למשל הלומד מחמת אהבת מתיקות הלימוד בלבד, בלי הכרח היראה, עלול שתיכנס אל לבו אהבה גם לדברים אחרים, שמוצאם גם כן ערבים עליו... משום זה אף שהגיעו בקבלת התורה לדבקות העליונה הכי גבוהה, ונעקר יצר הרע מלבם, אין זה אלא שלא היה בלבם יצר הרע, דהיינו היצר הרע הטבעי, בחינת המדות אשר באו על ידי חטא אדם הראשון. אך כבר ביאר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שישנו יצר הרע בבחינה אחרת, בחינת היצר הרע הרוחני, והוא בתחבולות מלחמתו ובסבות חיצוניות מכשיל את האדם גם בבחינות אשר אין המדות הרעות שולטות שם... ואף שעלו ישראל למדרגה העליונה ולא נשאר בהם אלא מעין עולם הזה כנ"ל, אך נשארה בהם ממילא גם בחינת מעין יצר הרע, באותה נקודה דקה היה קיים חשש של מעין בעיטה... וגדר בעיטה זו הוא מעין הנהגת האדם שמקיל לעצמו בהיותו אצל אביו, שמחמת הקירבה עושה מה שלא יעשה בפני זרים... ולכן מן ההכרח גם במדרגה זו לצרף את היראה אל האהבה, ועל כן פחדו מהדביקות, בחששם שהיא מעל לדרגת יראתם...
ומה עשו דור דעה, דור מקבלי התורה, להשוות את האהבה אל היראה? ויתרו על המתנות הגדולות, וויתרו על "נתקעו דברי תורה בלבן", על למדין ולא שכחין, על נעקר יצר הרע מלבם, על מ"ט שערי בינה, וגם על הדביקות הכי עליונה, דביקות דבחינת "פרחה נשמתן", ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, פירוש שבהתרחקות קצת מהקירבה היתרה ישיגו יותר את יראת רוממותו וקדושתו יתברך, ומשום כך איבדו מדרגתם הקודמת בידים, נפל פחד עליהם ובקשו לסוג לאחור, כי הרגישו את הסכנה הגדולה שבמצבם, פן נמות - מיתה רוחנית, כי בחסרון היראה הראויה ראו סכנת כליה חס ושלום... ובאמת כך טען משה רבינו ע"ה, כמו שכתבו "אל תיראו" וגו', אך הקב"ה בעצמו, בחינת האמת לאמיתה, אמר להם הטיבו אשר דברו, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, כדאי היה להם לרדת בידים, ולהניח את כל המדרגות הכי גבוהות, אך למען לבסס את הנשאר להם במדרגתם בביסוס היראה. (שם עמוד לב)
...ומכאן שקבלת התורה פירושה קבלה בלב, ולא בבחינת ידיעה שכלית או התעוררות רגשית בלבד, אלא שתתישב בלב האדם, עד שנעשית מציאות בו, וקובעת את מדרגתו. עיקר קבלת התורה וערכה אצל האדם אינם אלא לפי בירור ואימות השגותיו, כלשון הרמח"ל בריש מסילת ישרים, ועל כן בקבלת הדברות הראשונות זכו כל ישראל להשגה בבחינת פנים בפנים, אספקלריא מאירה, ונתאמתו אצלם ההשגות אנכי ולא יהיה לך בבירור גמור ממש, וכל אשר ירבה האדם בערך הבירור והאימות, בהשבת אמיתת התורה אל לבו, קונה הוא מדרגה חדשה ומציאות חדשה.
וכבר ביארנו על פי מה שכתב הרדב"ז בספר טעמי המצוות, שהלוחות מכוונים נגד הלב, והכתב, שהוא התורה, חרות עליהם, וביארנו שהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים (שמות ל"ב), כלומר לב חדש, שזכו למדרגת חירות מיצר הרע, שאין שם טמטום הלב, המפסיק בין הידיעה בשכל לאימותה בלב, אבל הלוחות השניים שלאחר החטא נפסלו על ידי משה רבינו בעצמו. פסל לך, והם כנגד לב האבן האנושי, ולמרות זה הם כתובים באצבע אלקים כלומר, שנתינת הלוחות השניים היא חסד מיוחד, שיכול האדם לקבל התורה, ולהשיבה ללבו אף במדרגת היום אחר החטא במצב טמטום הלב, וזהו בראתי לו תורה תבלין, שאף על פי שהלב בלתי טהור, ולכאורה בלתי מוכשר לקבל את האמת, יש סייעתא דשמיא מיוחדת, שאף על פי כן יוכל האדם להשיב התורה אל לבו, שתהיה חרותה על לבו, ותרפא אותו מן היצר הרע, ותהפך בו להשגה פנימית... (שם עמוד לט)
לכאורה יש תמיה בענין מתן תורה, הרי כבר נתבאר לעיל שאינה שייכת קבלת התורה למטה ממדרגת גן עדן, כמו שנאמר בבראשית ג' כ"ב) ויאמר ה' וגו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים (בחינת קבלת התורה) וגו', ויגרש אם האדם וגו'. וגם ישראל לא זכו לקבלת התורה אלא אחר שזכו לחזור למדרגת גן עדן, שפסקה מהם זוהמתו של נחש, ובאה להם חרות ממלאך המות, ואם כן תמוה מאד, איך יכלו לקבל לוחות שניים, אחר שנפלו שוב ממדרגת גן עדן בחטא העגל, וכמו שכתוב (שמות ל"ג ו') "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב", דהיינו שעל ידי חטא העגל ניטל מהם עדים, שהוא ענין מדרגת גן עדן כידוע, ואם כן איך היו יכולים לחזור ולקבל את התורה, ומה גרם שיתהוה שינוי בגדרי קבלת התורה. ואם נדייק בפסוקים, הרי תפלותיו של משה רבינו ע"ה הן שגרמו להחזרת התורה לישראל, ואם כן עלינו להתבונן מה היה גדר תפלותיו, ובאיזו מדה ממידותיו יתברך זיכה לעם ישראל את קבלת התורה מחדש.
והנה פלא, התפלות מפורשות בקרא, (שמות ל"ב י"ב) "למה יאמרו מצרים" וגו', וכן בדברים (כ"ט כ"ח) "אל תשחת עמך וגו' פן יאמרו הארץ" וגו'... ואחר כך התפלל מ' יום לקבלת לוחות שניים, ומתפלות אלו לא הוזכרה בתורה רק תפלה קצרה (שמות ל"ב ל"א) "אנא חטא העם הזה" וגו', וענין תפלות אלו צריכים ביאור...
עיקר גדר תפלה זו מושג רק כשעיקר שאיפת המתפלל היא באמת לגילוי כבודו יתברך, ושוכח וגם בטל אצלו רעבונו ללחם, לעומת רעבונו לדביקות בו יתברך, אשר תגיענו בראותו חסדי ה' בנתנו לו את אשר יבקש...
ומפורש בתורה, שיחד עם קבלת לוחות שניים נתגלות למשה רבינו ע"ה י"ג המדות, (שמות ל"ד ד') "ויפסול שני לוחות וגו' וירד ה' בענן" וגו', ויש לדייק מזה, שקבלת לוחות שניים היתה בבחינת גילוי י"ג מדות הרחמים. והיינו שנתחדשה אז בחינה חדשה בענין קבלת התורה, שתאפשר קבלת התורה אפילו למטה ממדרגת גן עדן, והקב"ה השלים תשובתם באופן אחר לגמרי מגדר קבלת התורה שלפני חטא העגל, אדם הראשון וישראל קודם חטא העגל היו ראויים לקבל התורה בפנימיותה, שלבם יהיה דבוק לפנימיות התורה, אבל אחר חטא העגל נתחדשה בחינה חדשה של קבלת התורה, קבלתה מבחינת חיצוניותה של התורה, על ידי עשיית מעשה המצוות באופן החיצוני, אפילו שלא לשמה, והאדם יעמול בעבודתו יתברך כדי להכניסה אל הפנים, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, במצב זה, אף על פי שאין הלב עדיין דבוק לתורה, יכול לקבלה ואחר כך להשיבה ללב, כמו שכתוב "וידעת היום והשבותה אל לבבך וגו', זו היא הבחינה החדשה אשר הורידה משה רבינו ע"ה בתפלותיו ובדבקותו שפתח פתח חדש, שנוכל להתחיל עבודתנו מבחוץ, ומזה לבא לפנים. אז הוריד הקב"ה את החידוש הגדול הזה, מתוך שלא לשמה, היינו ששולטות בה המדות, בחינה מחוץ לגן עדן, בא לשמה.
באדם הראשון אחר שחטא נאמר, (בראשית ג' כ"ב) פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו'. מכאן שקודם החטא כשהיה במדרגת גן עדן היה יכול לקחת בעצמו מעץ החיים, לא היה צריך למתן תורה, אלא היה לוקחה, כלומר שהתורה היתה ממש לפי מדרגתו, ואין צורך בתוספת נתינה. וכן היה כשתוקן חטא אדם הראשון על ידי כל היסורים של גלות מצרים, ועל ידי ראייתם את הנסים הגלויים, הגיעו בני ישראל למדרגת גן עדן, בזה זכו בתורה כדין, כי מדרגתם היתה מדרגת התורה, ואף שנתקבלה תשובתם על חטא אדם הראשון רק במדת הרחמים, הרי מבואר לעיל, שבהיות חטאם בבחינת מעשה אבותיהם בידיהם בלבד, ובלי בחינת מרד, הרי נתקבלה לגמרי, והגיעו על ידה למדרגה הראויה, ועל כן בדין היה שיקבלו את התורה. כך היה קודם מעשה העגל, אבל בלוחות שניים שכבר אבדו מדרגתם, ולא יכלו לחזור למדרגת גן עדן, ניתנה התורה בגדרי הרחמים בלבד, כמו שנתבאר.
ובזה יש לבאר מאמרם ז"ל בהפרש שבין הלוחות הראשונים לשניים, שהראשונים ניתנו בקולי קולות, שלטה בהן עין הרע, ונשתברו, וכאן אמר לו הקב"ה אין לך יפה מן הצניעות וכו' (תנחומא ל"א), שלטה בהן עין רעה, כלומר ששלט בהם עדיין היצר להחטיאם, וזה היה משום שניתנו בקולי קולות, והיינו שעם כל גודל מדרגתם שהגיעו ממש למדרגת גן עדן, ידיעת אמת ושקר, ומדת הבחנת ההעדר שברע, מכל מקום, כיון שבדין קבלו, בגדר של קולי קולות, בזה היה פתח לשליטת יצר הרע. בדקי דקות הגיע גם ללבם הד של קולי קולות אלו, והיתה שייכת אצלם הבחנת אנוכיות, והבחנה שמה שמקבלים משלהם היא, והיה בזה מעין דמעין מצד מדת היוהרא, וכאן היה מקום אחיזה לשטן, עד כדי כך שמזה השתלשל חטא העגל... אבל הלוחות השניים ניתנו ברחמים, וידעו את נפילתם ונתביישו, ולכן לא היה שייך גדר הסתה של היצר הרע, וכן בכל הדורות לא הגיעו למדרגת גן עדן, שהיא סילוק יצר הרע לגמרי, ואפילו לא סמוך למדרגה זו, ובזה גופא שמירה גדולה מפני הסטרא אחרא, ועל כן נתקיימו לוחות שניים... (שם עמוד פט)
אמרו רז"ל במתן תורה, כפה עליהם כגיגית (שבת פ"ח), ופירש מהר"ל ז"ל באור חדש, שראו בבהירות גדולה כל כך, עד שהיו כמוכרחים מצד שכלם לקבל התורה, דהיינו שחזרו למדרגת אדם הראשון קודם החטא, שלא ידע רע וטוב, רק בחינת אמת ושקר, וכיון שכן הרי חסרה להם בחינת הנדיבות, עד שחזרו וקבלוה בימי אחשורוש, שאז קבלוה בבחינת בחירת הטוב, שהוא מגדרי הנדיבות...
בעיקר גלוי נס פורים יש מבחינת גילוי הנקמה, כמו שכתוב ונהפוך הוא וגו', ותפקידו לפתח בנו השגת קידוש ה' שיש בנקמה הנ"ל, שעל פיה אנו צריכים להכיר חסדיו יתברך הגדולים והנפלאים, ובזה מתפתחות בנו השמחה בקידוש ה' שנראה, והאהבה נולדה מתוך הכרת הטוב, וזהו מה שאמרו ז"ל הדור וקבלוה בימי אחשורוש, כי שמחה והכרת הטוב מביאות לידי נדיבות, ומכאן באה האהבה שהיא תולדת הנדיבות כנ"ל בראש דברינו. ונתבאר לנו למה דוקא בפורים קבלו את התורה בנדיבות ואהבה... (שם עמוד קכג)
זהו ענין מתן תורה על הר סיני, שהתורה הורדה אלינו בבחינת מצוה, וזהו ענין הקדמת נעשה לנשמע, מאז אפשר לאדם להדבק בתורה גם בהיותו בדרגה נמוכה, ולעלות על ידה בשמרו את מצותיה, בדרך מצוה ועושה, ועל ידי זה יוכל לבא אל הנשמע, שהיא מדרגת השמיעה הפנימית, אלא שתנאי אחד לזה, והוא שיעשנה כמצות ה', כדי לקיים רצון בוראו, ולא מתוך הרגל גרידא...
זהו גדר קודשא בריך הוא דחדי בפלפולי דאורייתא, כי שמחת הקב"ה, כביכול, היא במה שרואה בנו שמחת החידוש וההשתלמות. על ידי עמל ויגיעה רבה משיגים אנו חדושים נפלאים, ועל ידי שמחתנו בהם הם מתרבים, כמו שכתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, קבלת התורה מתוך אהבת העמל, והגילוי מתוך ההסתר בדורות הבאים, הם ההשלמה לעיקר מתן תורה בשעתו, כמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ח) כפה עליהם הר כגיגית, הדר קבלוה בימי אחשורוש, כי הגילויים הנשגבים בשעת מתן תורה בשלמות, ואימתי הקבלה היא בשלמות, כשמתגלה דבקותנו לתורה דוקא מתוך ההסתר הגדול. (חלק ג עמוד נב)
אחרי שראו נסי יציאת מצרים וזכו לגאולה, התכוננו בעליה תמידית במ"ט יום, עד שבקבלת התורה זכו לתיקון חטא אדם הראשון, בבחינת עם, כלל של ששים רבוא מאחד בשלמותו, כמו שנאמר, ויחן שם ישראל וגו' (שמות י"ט ב') כאיש אחד בלב אחד. היצר הרע נעקר מלבם, ופסקה מהם זוהמתו של נחש (שבת קמ"ו), וזכו למדרגת גן עדן, ואילו היו נכנסים כך לארץ ישראל, היו תיכף זוכים לאותם הגילוים שיגלה המשיח במהרה בימינו אמן, אולם כיון שחטאו בעגל אבדו מדרגה זו, והיו צריכים להוריד עדים. מכל מקום זכו ללוחות שניים, שעל ידם יוכלו שוב לעלות לתכלית השלמות, בדרך עליה אחרת... (שם עמוד רטו)