נבל   אביגיל

(ראה גם: אביגיל, דוד-ונבל)

 

ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים, ויהי בגזז את צאנו בכרמל. ושם האיש נבל ושם אשתו אביגיל, והאשה טובת שכל ויפת תואר והאיש קשה ורע מעללים והוא כליבי. וישמע דוד במדבר כי גוזז נבל את צאנו, וישלח דוד עשרה נערים ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה ובאתם אל נבל ושאלתם לו בשמי לשלום. ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום... ויען נבל את עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי, היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו. ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי, ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה... אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל, כי כשמו כן הוא נבל הוא נבל שמו ונבלה עמו, ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת...

ויהי בבקר בצאת היין מנבל ותגד לו אשתו את הדברים האלה, וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות. וישמע דוד כי מת נבל, ויאמר ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל, ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה' בראשו. וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה... (שמואל א כח ב והלאה)

תלמוד בבלי:

ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל, י' ימים מאי עבידתייהו, אמר רב יהודה אמר רב כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד... (ראש השנה יח א)

תלמוד ירושלמי:

חילפי בר בריה דרבי אבהו אמר, שמעית קליה דרבי דרש, ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת, תלה לו הקב"ה שבעת ימי אבלו של שמואל, שלא יתערב אבלו עם הצדיק, ועשה עוד שלשה ימים ומת במגפה. רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן לעשרת ימים אין כתיב כאן, כעשרת הימים, תלה לו הקב"ה עשרה ימים כעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שמא יעשה תשובה ולא עשה. (בכורים ו ב)

...הא נבל אתי מן דכלובי, אמר נבל לית בישראל בר טבין סגין מישראל, הדא הוא דכתיב ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאד והוא כלובי, דאתי מן כלובי (בר חצרון). וישמע דוד במדבר כי גוזז נבל, ואמרתם כה לחי, לקיומא, ואתה שלום וגו', אמר רבי יוסטא בר שונם נעשו מחנה, ויען נבל את עבדי דוד וגו', ומניין לדיני נפשות שמתחילין מן הצד, תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא, ויאמר דוד לאנשיו וגו'. ויעט בהם, מהו ויעט בהם, אפחון במילין (הפיחם בדברי רוח)... (סנהדרין יא ב)

מדרש תנחומא:

אמר רבי יצחק אין לך דור שאין בו ליצנין, בשעה שגזז נבל את צאנו שלח דוד את נעריו אצלו, לומר תנה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד (ש"א כ"ה), השיבם נבל מי דוד ומי בן ישי וגו', מיד חזרו אצל דוד וספרו לו דברי נבל, עמד דוד וזיין עצמו וכל גבוריו לילך אל נבל להשחיתו, ולאביגיל אשת נבל הגיד נער אחד וגו'... לאחר ג' חדשים בא עליה ונתעברה הימנו, והיו ליצני הדור מליצים ואומרים מן נבל היא מעוברת, מה עשה הקב"ה, צוה המלאך הממונה על יצירת הולד ועל צורתו, ואמר לו לך וצר אותו בדמות דוד אביו... מה תלמוד לומר כלאב, שהיה כולו אב, שכל הרואהו אומר דוד אביו של זה... (תולדות ו)

שוחר טוב:

אמרה לו אביגיל לדוד, אדוני דוד, אם יבא הדין הזה לפניך מה אתה עושה, ילך העני ויאמר לבעל הבית עשה עמי צדקה ותן לי פת אחת, ואינו נזקק לו, והעני נופל עליו והורגו, אם הן באין אצלך לדין מה אתה אומר לו, ואתה מפקפק בדבר ואין אתה יכול להוציאו מפיך, והן אומרים לא עשה כן לנבל שלא נתן לו, ואת מפקפק, שכן הוא אומר (ש"א כ"ח) "לא תהיה זאת לך לפוקה", אלא תפקפק בפיך. ואל תאמר בשביל שאני מלך אין אדם מוכיחני, הוכח אתה לעצמך... דוד יצא מן העון ונבל נכנס, לכך אמר נבל בלבו, כשפגע אותה דוד היה אומר נבל עליו אין אלקים וגו', בשעה שמצאה דוד השחיתו שניהם... וכן אביגיל אומרת לדוד אל הבליעל הזה, אל נבל, מהו בליעל, מגלה עריות...

דבר אחר מהו מרמה בלב חורשי רע, שהיה חורש רע, שכפר בדוד, שאמר (שם) מי דוד ומי בן ישי, אף בהקב"ה כפר, שנאמר אין אלקים הכל סג יחדו נאלחו, ולהלן הוא אומר הכל סר, כל שהוא סר מן הדרך יכול הוא לחזור בתשובה, וכאן אינו אומר אלא הכל סג נעשו סיגים. (מזמור נד)

מדרש שמואל:

כתוב אחד אומר וימת שמואל (ש"א כ"ה), וכתוב אחד אומר (שם כ"ח) ושמואל מת, מיתה ודאי וימת שמואל, אין הדברים אמורים אלא לענינו של נבל, שנאמר וימת שמואל וגו', וסמיך ואיש במעון ומעשהו בכרמל, אמר הקב"ה, הכל סופדין וטופחין על לבן על מיתתו של צדיק, והרשע יושב ועושה מרזחים. אבל דוד מהו אומר הורג או נהרג, רודף או נרדף, הולך אני ועושה גמילות חסד לצדיק, הדא הוא דכתיב (תהלים י"ג) ואני בחסדך בטחתי וגו', ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים ככופר בעיקר... והוא כלבי, משבטו של כלב. ויבאו נערי דוד וידברו וגו' וינוחו, מהו וינוחו, נעשים מחנה... ויען נבל את עבדי דוד, מי דוד ומי בן ישי וגו', כלום הוא בטוח אלא על שתי טפין שמשחו שמואל, איכן הוא שמואל ואיכן הם טפיו. ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו', אמר רבי איבו כל מקום שנאמר מים יין הוא, אלא ששינו הכתובים שלא להזכיר יין... (פרשה כג)

תנא דבי אליהו רבא:

...צא ולמד מנבל הכרמלי, שבאו אצלו אותן עשרה התלמידים של דוד וראו אצלו כל אותה הסעודה הגדולה ולא רצו ליהנות ממנה, משום שהיו אומרים להם שלא בקש זה אלא להורגן, ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים, כשם שבקש נבל הכרמלי מיתתן של תלמידי חכמים, לפיכך נפל ברוחו לאחר עשרת הימים, שנאמר (ש"א כ"ה) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת... מה תלמוד לומר ויהי כעשרת הימים, אלה עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שנתן להם הקב"ה לישראל לעשות תשובה למחול להם על כל עונותיהם, כך נתן לנבל לעשות תשובה ולא עשה, לכך נאמר ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת... (פרק יח)

ילקוט שמעוני:

ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל, מי גרם לו, אמר רבי נתן שהיתה ידו קצרה במצות, וכן הוא אומר אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה, מהו בליעל, עין רעה. (תהלים נג, תשסט)

ילקוט ראובני:

ענין נבל וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן, כל החוטא בפיו מתגלגל בדומם, ובלעם חטא בפיו ונתגלגל בתחלה באבן דומם, ונבל הוא בלעם, והנה ביאור הטעם שמת לבו בקרבו ולא דבר סרה נגד דוד, כי זכרה נפשו מה שתחלה נתגלגל, הוא היה נתגלגל, והוא היה תחלה בעון... נשמת לבן היה נבל, לבן ראשי תיבות ל"בן ב"לעם נ"בל, שנתגלגל ג' פעמים, ואחר כך נתגלגל באבן דומם, וזה סוד גל אבני"ם שהניח יעקב וקרא לו גלעד, לרמוז על גלגולו באבן דומם, ועל כן גבי בלעם נאמר גדר מזה, ופירש רש"י סתם גד"ר של אבנים, ומי שחוטא בלשון הרע נתגלגל באבן דומם, מדה כנגד מדה. (במדבר בלק)

רש"י:

במעון - שם העיר. ומעשהו - קנינו. גדול - עשיר. (שמואל א כה ב)

מי דוד - מי הוא חשוב שאתן לו משלי, הלא בא מרות המואביה. (שם שם י)

וימת לבו - שנצטער על המנחה שהובאה לדוד. (שם שם לז)

רלב"ג:

במעון - לא גר בעיר, כי אם היה לו מעון אצל מקנהו בכרמל. והנכון היה לו מעון נכבד לרוב קנינו. (שם שם ב)

כלבי - תכונתו היתה ככלב הנובח על בני אדם ושונא בני מינו, ולא יניחום לאכול הנמצא אצלם, אף על פי שלא יגרע ממאכלם. (שם שם ג)

וימת לבו - מדאגה על גודל המנחה לדוד והפחד שהיה לו ממנו. (שם שם לז)

אלשיך:

ואיש במעון - גר רחוק ממקנהו, וצריך לשכור לו שומרים, כך שיש לו תשובה לשאול מדוע היה מוכרח לתת מנחה לדוד. גדול מאד - ודורון לת"ר איש אינו חשוב בעיניו. והאשה טובת שכל - ומה שדוד לא בדק בשמו ובכל זאת שלח אליו, כי סמך על שכל אביגיל, ועל שהוא כליבי, משורש קדוש וטוב. (שם שם ב)

מי דוד - שאהיה חשוב שקורא עצמו בני ועבדי, וכן מי ישי, ועל שאמרו עבדיך, אתמול התפרץ משאול ומחר יתפרץ ממני. (שם שם י)

רמ"ע מפאנו:

פלימו היה מניצוץ נבל. במסכת קדושין (פ"א א) פלימו הוה רגיל למימר כל יומא גירא בעיניה דשטן. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה אידמי ליה כעניא... שדא ביה נחרו ביה (הוריק רוק בתוך הכוס, גערו בו), ומית, שמעו קאמרי פלימו קטל גברא, ערק (ברח פלימו). והענין כבר ידענו כי לב"ן הוא נב"ל, ושניהם צרי עין כנודע, ועתה נתקנו ובאו בחסיד פלימו, ובא השטן להכשילו לראות היאחז צדיק דרכו עתה כראשונות בצרות עין, והראה עצמו כעני ועבד מה דעבד לראות אם יגרשנו כאשר עשה בהיות בסוד נבל, כי לא רצה לתת לדוד מאומה. והוה רגיל למימר גירא בעיניה דשטן כי היה מכיר ערכו, והוא אומר אל יסיתני השטן עוד והכיר עצמו בחוזק הנדיבות... וטעמו וראו כמה מתוקים מדבש, כי לב"ן ונב"ל עולים קס"ד ושני כוללים גימטריא קס"ו כמספר פלימו העולה גם כן קס"ו. (גלגולי נשמות קיב)

של"ה:

...גם דוד שהוא גלגול דאדם הוצרך לשמור צאנו של לבן, להוציא ממנו טפה אחרת שעדיין היתה חסירה ממנו, והוא סוד אביגיל, כי היה כח בנחש הקדמוני שהוא נבל, גלול לבן לחזיר, ולקח אותו ריחא דגניז בלאה, ועתה חזר דוד ולקח ממנו, ולכן הוצרך לשמור צאן נבל, כמו יעקב צאן לבן, וזהו סוד "חומה יהיה עלינו"... (תורה שבכתב וישלח)

מלבים:

והאיש קשה - בטבעו, ורע מעללים - בתכונותיו המוסריים, ולא יעשה טוב גם מצד המוסר והצדק. (שם שם ג)

אשר לא ידעתי - התנכר גם מהחיוב לתת להם על שמירתם. (שם שם יא)