נבלה   מאכלות אסורות

(ראה גם: טרפה, מאכלות אסורות)

 

לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו. (דברים יד כא)

זהר:

תא חזי, כשנזכרה נבלה בתורה כתוב בישראל קדוש ולא קודש, וכאן (בטרפה), כתוב ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ושם בנבלה כתוב, לא תאכלו כל נבלה וגו', כי עם קדוש אתה, כתוב קדוש ולא קדש, משום שמצד ישראל נעשה הנבלה, (דהיינו שנבלוה בשחיטה, נמצא) שלא פסל אותה אלא ישראל, (שהדין אינו חזק כל כך, מה שאין כן הטרפה, שנפסלה על ידי חיות רעות, הדין הקשה), ועל כן הפרישה מטרפה נקרא קדש, ומנבלה נקרא קדוש, ואופנים הרבה יש בנבלה כמו שהעמדנו... (משפטים תקה)

מכילתא:

ובשר בשדה טרפה, אין לי אלא בשדה, בבית מנין, תלמוד לומר נבלה וטרפה, הקיש טרפה לנבלה, מה נבלה לא חלק בה בין בבית בין בשדה, אף טרפה לא נחלוק בה בין בבית בין בשדה... (משפטים פרשה כ כב)

ספרא:

יכול אף בשר הפורש מן החי יטמא, תלמוד לומר נבלה, מה נבלה שאין לה חלופין, אף אבר מן החי שאין לו חלופים, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר, מה נבלה גידים ועצמות, אף אבר מן החי גידים ועצמות, רבי אומר מה נבלה כבריתו בשר גידים ועצמות, אף אבר מן החי כברייתו בשר גידים ועצמות... (שמיני-יין ושכר פרש ד, וראה שם עוד)

ספרי:

לא תאכלו כל נבלה, אין לי אלא נבילה, טריפה מנין, תלמוד לומר נבילה כל נבילה לגר אשר בשעריך, מלמד שנותנה במתנה לגר תושב, מנין אף לנכרי, תלמוד לומר לנכרי, ומניין שמוכרה לגר תושב, תלמוד לומר או מכור, ומניין אף לנכרי, תלמוד לומר לנכרי... (ראה קד)

תלמוד בבלי:

שמעת מינה, קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו, אמר רבי יוחנן בקטן העושה לדעת אביו... (שבת קכא א)

...דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו', ואין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מנין, תלמוד לומר לגר אשר בשעריך תתננה או מכור, לנכרי בנתינה מנין, תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור לנכרי, נמצאת אומר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר דברים ככתבן, לגר בנתינה ולנכרי במכירה... קסבר רבי אבהו כשהותר נבילה היא וחלבה וגידה הותרה... (פסחים כא ב, וראה שם עוד)

אמר רב לרב כהנא הפוך בנבילתא ואל תהפוך במילי, פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא כהנא אנא, וגברא רבא אנא, וסניא בי מלתא. (שם קיג א)

...דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה, לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, שחוטה אינה בטלה בנבלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה... (ביצה לח ב)

דתנו רבנן, תשלומי נזק, מלמד שהבעלים מטפלים בנבלה, מנא הני מילי, אמר רבי אמי דאמר קרא מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תיקרי ישלמנה אלא ישלימנה... (ב"ק י ב, וראה שם עוד)

ורבי שמעון מאי טעמא, דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך, כל הראויה לגר קרויה נבלה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ורבי מאיר, ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא, ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא, עפרא בעלמא הוא. (ע"ז סח א)

תנו רבנן, יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה בגדים בבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה, הא נמי נבלה היא, אלא תלמוד לומר טריפה, מה טריפה שאין מתרת את האיסור אף כל שאין מתרת את האיסור, יצא מליקה שהיא לפנים, הואיל והיא מתרת את האיסור, אין מטמא בגדים בבית הבליעה... (זבחים סט א, וראה שם עוד)

אמר רב חסדא... ושחוטה אינה בטילה בנבילה, שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה, דלכי מסרחה פרחה טומאתה. (מנחות כג א)

כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים, כהנים הוא דלא יאכלו, הא ישראל אכלי, אמר רבי יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, רבינא אמר כהנים אצטריכא ליה, הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו, תשתרי נמי נבילה וטרפה, קא משמע לן. (שם מה א)

שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא... (חולין יג א, וראה שם עוד)

שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט, או שחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו, רבי ישבב אומר נבלה, רבי עקיבא אומר טרפה, כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע, כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל, טרפה, והודה לו רבי עקיבא... וליחשוב נמי דחזקיה, דאמר חזקיה עשאה גיסטרא נבלה, וליחשוב נמי דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר נטלה ירך וחלל שלה נבלה, כי קתני נבלה דלא מטמאה מחיים אבל נבלה דמטמאה מחיים לא קתני... (שם לב א, וראה שם עוד)

...ודלמא היינו נבלה היינו מסוכנת, לא סלקא דעתך, דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה, לאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה, מחיים לא אקרי נבלה... אלא מדאמר רחמנא טרפה לא תאכל, מכלל דמסוכנת שריא, דאי סלקא דעתך מסוכנת אסירא, השתא מסוכנת דלא מתסרא אסירא, טרפה מיבעיא... אלא מהכא, וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו, ואמר מר למאי הלכתא, אמרה התורה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב, ואי סלקא דעתך טרפה היינו מסוכנת, לכתוב רחמנא חלב נבלה יעשה לכל מלאכה, וחלב טרפה לא תאכלוהו, ואנא אמינא ומה מחיים אתי איסור טרפה חייל אאיסור חלב, לאחר מיתה מיבעיא, אלא מדכתב רחמנא נבלה, מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת... ואיבעית אימא מהכא, ואומר אהה ה' אלקים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול... ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי, שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם... (שם לז א, וראה שם עוד)

תנא (איה) עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. (שם סג ב)

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה טהור, רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא, ובטהורה טהור, מאי טעמא דתנא קמא, אמר רב חסדא קל וחומר, אם הועילה אמו להתירו באכילה, לא תועיל לו לטהוריה מידי נבלה... תניא אמר רבי יונתן, נמתי לו לבן עזאי למדנו נבלת בהמה טהורה שמטמאה ונבלת בהמה טמאה שמטמאה, נבלת חיה טמאה שמטמאה, נבלת חיה טהורה לא למדנו, מנין, נם לי, כל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת, נמתי לו וכי נאמר וכל חיה... נמתי לו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה, אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה, למדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה... (שם ע ב, וראה שם עוד)

...והתנן לוקחים ביצים מן העובדי כוכבים ואין חוששין לא משום נבלה ולא משום טרפה, אלא אימא חיישינן שמא ינק מן הטמאה... (שם קטז ב)

כל הנבילות מצטרפין זו עם זו, וכל השקצים מצטרפין זה עם זה. אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה, אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאים בפני עצמן, ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפין... (מעילה טו ב, וראה שם עוד)

...השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת אין מצטרפין זה עם זה לטמא אפילו בקל שבשניהן... (שם יז ב)

אמר רבא אף אנו נמי תנינא, י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהן, צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר, אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה, הכא נמי מחשבת חבור לא שמה מחשבה... (נדה נ ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

רבי אבא בר זמינא הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי, אייתי ליה בשר דנבילה, אמר ליה אוכול, אמר ליה לינא אכיל, אמר ליה אוכול דלכן אנא קטילנא לך, אמר ליה אין בעית מיקטל קטיל, דאנא לינא מיכל בשר דנבלה, אמר ליה מהן מודע לך דאילו אכלת הוינא קטיל לך, או יהודיי יהודיי, או ארמאי ארמאי, אמר רבי מנא אילו הוה רבי אבא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן מיכל הוה. (שביעית י ב)

...אלא שהיה רבי אליעזר אומר הלעוס כבלוע, אף בשבת כן, אף בפסח כן, אף ביום הכפורים כן, אף בנזיר כן, אף בנבילות כן... (תרומות מא ב)

מעשה בטבח אחד בצפורין שהיה מאכיל את ישראל נבילות וטריפות, פעם אחת ערב יום הכיפורים עם חשיכה שתה יין הרבה ונשתכר ועלה לראש הגג ונפל ומת, התחילו הכלבים מלקקין בדמו, אתון שאלון לרבי חנינה מהו מיעברתיה מן קומיהון, אמר להן כתיב ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו, זה גזל את הכלבים והאכיל את ישראל נבילות וטריפות, ארפון לון, מדידהון אינון אכלין. (ע"ז יב א)

מדרש רבה:

ידו בכל ויד כל בו, קרי ביה כלבו, הוא והכלב שוים, מה הכלב אוכל נבילות, אף הוא אוכל נבילות. (בראשית מה יב)

ועתה שא נא כליך, שחוז מאני זינך, שלא תאכילני נבילות וטריפות. (שם סה ח)

... אמר, אומר לכם למה אתם דומים, לכלב שהיה להוט אחר הנבלה... (שם פא ג)

דבר אחר ויקרא אל משה וידבר ה', מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה ממנו, תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים... ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו... (ויקרא א טו)

אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו בעולם הבא, הדא הוא דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנה לעתיד לבא... (שם יג ג)

אמר רבי חייא בר אבא בנוהג שבעולם אדם עושה מלאכה עם בעל הבית, ועל ידי שהוא מנבל את עצמו בטיט הוא נותן לו שכרו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא מזהיר להם לישראל, ואומר להם אל תנבלו עצמכם בדבר רע, ואני נותן לכם שכר טוב, הדא הוא דכתיב, (ויקרא י"א) אל תשקצו את נפשותיכם. (שיר השירים ו ד)

באותה שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שניה, ומכריז ואומר, כל מי שלא אכל בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים, אם לא אכל משלו אכל משל חבירו, הוי למה נקרא שמו חזיר, שעתיד להחזיר הגודל והמלכות לבעליה. (קהלת א כח)

מדרש תנחומא:

עשר תעשר, מה כתיב למעלה מן הענין, לא תאכלו כל נבלה וגו', רבי עזריה ורבי יונתן בר חגי ורבי יצחק ברבי מריון בשם רבי יוסי בר חנניה אומר, האוכל פירותיו טבילים כאלו אוכל נבלות וטרפות, מה טעם, לא תאכלו כל נבלה, וכתיב בתריה עשר תעשר. (ראה יז)

מסכת דרך ארץ זוטא:

...ואל תאמר איש פלוני נאה ואני מכוער, שבשעת המיתה אדם עושה כנבלה, ולא עוד, אלא שהנבלה מוכרה לנכרי או נתנה בחנם, ונבלת אדם אין כל בריה יכולה להשגיח עליה... (פרק ד)

תרגום יונתן:

לא תאכלו כל נבלה - לא תיכלו כל דמיקלקלא בניכסא. (דברים יד כא)

רש"י:

ובנבלתם לא תגעו - יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו', כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין... ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל, וזהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל. (ויקרא יא ח)

מפרסת פרסה - כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת, כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פירש על בהמה טהורה... (שם שם כו)

בנבלתה - בעצמות וגידין, ולא בקרנים וטלפים ולא בעור. והנושא את נבלתה - חמורה טומאת משא מטומאת מגע, שהנושא מטמאה בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו. והאוכל מנבלתה - יכול תטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה בלא משא, כגון אם תחבה לו חבירו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האוכל, ליתן שיעור לנושא כדי אכילה, והוא כזית. (שם שם לט ומ)

אבן עזרא:

...ורבי משה הכהן אמר, כי הטרפה קשה מהנבלה, כי יש בטרפה כדמות סם רע שיזיק תולדות האדם, על כן לא התיר לתתה לגר אשר בשעריך או לימכר לנכרי, כמו הנבילה. (שמות כב ל)

כוזרי:

...וכן אסורה עלינו הנבלה, ולא מפני טומאתה, אבל מצוה גרידא באיסור הנבלה, ותנאי הטומאה תוספת... (מאמר ג מט)

משנה תורה:

כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה, הרי זו נבלה, ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה, שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה, כאשר צוה משה רבינו ע"ה, כמו שביארנו, וכל ספק בשחיטה הרי הוא ספק נבלה, והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות.

בהמה שניטל ירך שלה וחללה עמה עד שתראה חסרה כשתרבץ, הרי זו נבלה, כמו שנחתך חציה לשני גופות, ואין השחיטה מועלת בה, וכן אם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה, או שנקרעה מגבה כדג, או שנפסק רוב הקנה, או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה, ואחד הבהמה ואחד העוף בכל הדברים האלה. (שחיטה ג יח)

האוכל כזית מבשר בהמה שמתה או חיה שמתה או עוף שמת לוקה, שנאמר לא תאכלו כל נבלה, וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו מתה... אין אסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד, מפני שהן ראויין לשחיטה, ואם נשחטו שחיטת כשרה יהיו מותרין באכילה, אבל מינין טמאין שאין שחיטה מועלת בהן, בין שנשחטה כראוי, בין שמתה כדרכה, בין שחתך בשר מן החי ממנה ואכלו, אינו לוקה משום נבלה וטרפה, אלא משום אוכל בשר טמאה. האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה, ואף על פי שאין בו כזית, הואיל ואכלו כולו. ואם אכלו אחר שמת עד שיהיה בו כזית, ואף על פי שאין בכולו בשר כזית, הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה.

האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה, ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני, שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה הרי זה כנפל, ואין לוקין עליו, ואם נודע לו שכלו לו חדשיו בבטן ואחר כך נולד, שהן תשעה חדשים לבהמה גסה וחמשה לדקה, הרי זה מותר ביום שנולד...

נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה, ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה, ואף על פי שעדיין לא מתה, והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה, בין מתה מחמת עצמה, בין שנפלה ומתה, בין שחנקה עד שמתה, בין שדרסתה חיה והרגתה, כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה...

אבל המסוכנת, והוא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, אף על פי שהיא אוכלת מאכל בריאות, אם שחטה ולא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה...

כל הנבלות מצטרפות זו עם זו, ונבלה מצטרפת עם טריפה, וכן כל בהמה וחיה הטמאים מצטרפין זה עם זה, אבל בשר נבילה עם בשר בהמה טמאה אין מצטרפין... וכן בהמה טמאה ועוף טמא או דג טמא אין בשר שניהן מצטרף, לפי שהן שני שמות...

האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו, ומן השליא שלהן אף על פי שהוא אסור הרי זה פטור, מפני שאלו אינן ראויין לאכילה, ואין מצטרפין עם הבשר לכזית... (מאכלות אסורות ד א, וראה שם עוד)

ספר החינוך:

שלא לאכול מבשר בהמה חיה ועוף שמתו מאליהן, ועל זה נאמר "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי". וכבר כתבתי למעלה בסדר זה במצות שחיטה הכלל שאמרו ז"ל, דכל שנפסלה בשחיטתה נקרא גם כן נבלה...

משרשי המצוה מה שכתבתי באיסור טרפה (ראה ערך טרפה). מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שנבלה הראויה לגר היא קרויה נבלה, ויש חיוב באכילתה, אבל נבלה שאינה ראוי לגר, כלומר נבלה מסרחת, אין חייב באכילתה, ומפני זה האריך הכתוב לומר "לגר וגו' תתננה"... ואין לומר שבא להתירה בהנאה, שכבר כתבו במקום אחר (ויקרא ז' כ"ד) "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה"... (ראה מצוה תעב)

בעל הטורים:

תשליכון אותו - נו"ן יתירה, ללמדך שמרחיקין הנבלה מן העיר חמשים אמה. (שמות כג ל)

הכתב והקבלה:

לא תלין נבלתו - נבלה נאמר על הפסד מזיגת הגוף, מלשון בלוי, ואי אפשר למיתה בלא הפסד המזיגה... (דברים כא כג)

מלבי"ם:

...עוד התבאר ששם נבלה הוא מענין כמישת הגוף המת ונבולו וחסרונו, ולא יפול רק על הבשר הבלה, לא על חלקים הקשים והבלתי משתנים להפסד על ידי המות... (ויקרא יז טו)

...ומצד זה יפול שם נבלה גם על אבר אחד הנופל מן החי ונובל כפרי נובל ומתנבל ונמאס ונשחת, וזה דוקא באבר שאינו עושה חילופין ודומה כמיתת החי בכללו, לא אם נשאר ממנו כזית בשר שאינו דומה כמיתת החי... (הכרמל)

רש"ר הירש:

וכי ימות - הפסוקים האלה דנים בטומאת נבלת בהמה טהורה ובטומאת אבר מן החי, לא נאמר כאן וכי תמות בהמה וגו', אלא וכי ימות מן הבהמה, בחולין קכ"ח ב' ביארו שלשון זה מורה על מיתה חלקית, היא מתייחסת איפוא לאבר שנתלש מן החי ומת. יחד עם זה היא באה לצמצם את מושג הבהמה "אשר היא לכם לאכלה", מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו טרפה ששחטה. וזה פירושו של דבר, הפסוקים הדנים בבהמה טמאה מזכירים לשון נבלה סתם, ומכאן שבהמה שמתה בכל דרך שהיא, כולל בשחיטה, נידונה כדין נבילה. שונה הדבר בבהמה "אשר היא לכם לאכלה", כאן תלה הכתוב את דין הנבילה בתנאי של "וכי ימות", הווה אומר, אין בהמה באה לכלל נבלה, אלא אם כן אירעה בה מיתה, שלא הכשירה אותה לכם לאכלה. עתה אילו נאמר כן באורח מוחלט, היתה גם שחיטה שאינה ראויה כלולה בכלל זה, וגם טריפה שנשחטה היתה נידונה כנבילה, שהרי שחיטתה לא התירתה לאכילה, אלא שתיבת "מן" האמורה כאן מצמצמת מושג זה, ונמצינו למדים שרק מיתה שאין בה כח להתיר לאכילה, רק היא מביאה לכלל נבילה, ואילו שחיטה שכל עצמה מביאה לידי היתר אכילה מצילה מדין נבילה, והדברים אמורים בכל שחיטה, ואפילו נתעב היתר האכילה מסיבות אחרות, ובלבד שהבהמה עצמה מצד סוגה, היא לכם לאכלה...

מושג הנבלה מתייחס רק לשרירים ולעצבים, להוציא עצמות, קרנים וטלפים וכו' (חולין קי"ז ב'). נראה שאין זה רחוק לומר, שהמושג נבל הכח, נבל ומת, יכול להיאמר רק על החלק הפעיל של הגוף, הוא מתייחס איפוא רק לאותו חלק שיש בו כוח מרגיש ומניע, ואילו העצמות וכו' מהווים רק את השלד הסביל של הגוף, לפיכך אין המוות מתגלה אלא בשרירים ובעצבים שמתו. וכבר ביארנו לעיל את ההלכה, שחלב נבילה ודם נבילה אינם מטמאים (ויקרא ז' כ"ד)...

והאוכל והנושא וגו', נבילה מטמאה במגע ובמשא, ביחס לנבלת בהמה טמאה נמצאת אומר, עצם הנעת הנבילה מטמאה בגדים, היה זה איפוא מיותר לומר דבר זה גם ביחס לאכילת נבלה, אלא שלמדנו מכאן עוד שני דברים, האחד שטומאה בלועה איננה מטמאה, אין חפץ מטמא את הגוף אלא על ידי מגע חיצוני או הנעה חיצונית, ואילו עצם הימצאותו בתוך הגוף אין בה כדי לטמא, שהרי נאמר כאן, שהאוכל מנבלתה יכול להטהר מיד, אפילו אכלה סמוך לשקיעת החמה, ואפילו שהנבילה עדיין בתוך מעיו, ועוד למדנו מכאן ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל, בכזית. (ויקרא יא לט)

...נמצאת אומר, האוכל נבלת עוף טהור הרי זה טמא, אף הוא מטמא בגדים שעליו או כלים שנוגע בהם אותה שעה. והבגדים או הכלים נעשים כמוהו, ראשונים לטומאה... ואין היא מטמאה אלא בשעת אכילה, בשעת מגעה בבית הבליעה, לא לפני כן ולא אחרי כן, לא בתוך הפה, ואף לא בתוך המעים, שכן טומאה במעים נחשבת "טומאה בלועה", והרי היא כאילו איננה. וזאת אף על פי שבית הבליעה הוא בית הסתרים, שאיננו מוכשר לקבל טומאת מגע.

כבר הסברנו את משמעות ההלכה, שטומאת נבילה נוהגת רק ביונקים שביבשה, כי הללו קרובים ביותר לאדם, מבחינת יצירת גופם, וגופתם מזכירה את גופת האדם, שנכנע למר המות, ולפיכך גם עופות יצאו מכלל טומאת נבלה... המרחק הגופני שבין האדם לבין העופות הוא גדול רק בדרגה אחת מן המרחק שבינו לבין היונקים. ולפיכך אף על פי שנבלת עוף טהור איננה מטמאה במגע, שונה הדבר במגע בית הבליעה, כאן יש מקום לאזהרת דיני טומאה וטהרה, שהרי מאידך חושניות האדם טעונה אזהרה מיוחדת, מול תמונת החיים של העוף, שהרי טבעו המקורי של העוף הוא בתחום חיי היצר הבלתי מבוקרים, ודבר זה בא לידי ביטוי במצות כיסוי הדם... (שם יז טז)

העמק דבר:

כל נבלה - לא מיבעי מתה ממש, אלא לא נשחטה כראוי הרי היא בכלל נבילה, ועל זה נותן המקרא טעם, "כי עם קדוש אתה", לא משום שאינו נפש נקיה לאכול נבילה, ואם כן אינו אסור, אלא מתה ממש, אבל לא זה הטעם, אלא משום כי עם קדוש אתה, ואם כן אין נפקא מינה איזו נבלה, הכל בכלל נבילה, להוציא מלבן של דעות משובשות, דאזהרת נבילה וטריפה הוא משום נקיות וחולי, ופירש הכתוב לגר אשר בשעריך - שאינו דומה לנבילה שמתה מחת חולי, שאין דעת יפה של בני אדם אוכלין אותה, ואם כן היאך יאכלה גר אשר בשעריך, ולהטעות ודאי אסור, אלא על כרחך לא מיירי במתה ממש, אלא לא נשחטה כראוי... (דברים יד כא)