(ראה גם: גמילות חסד, משכן-נדבת, מתנות עניים, נדר, צדקה)
ה' אלקינו כל ההמון הזה אשר הכינונו לבנות לך בית לשם קדשך מידך היא, ולך הכל. וידעתי אלקי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה, אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך. ה' אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך, והכן לבבם אליך. (דברי הימים א כט טז)
...זה הכלל, כל שנידר ונידב מקבלין מידן (של כותים), וכל שאינו נידר ונידב אין מקבלין מידן, וכן מפורש על ידי עזרא, שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו. (שקלים ג ב, וראה שם עוד)
זה הכלל, כל שהוא בא לשם חטאת ומשום אשמה מותרן נדבה... מותר נזיר לנדבה. אמר רבי יוסי עד דאנא תמן שמעית קל רבי יהודה שאל לשמואל הפריש שקלו ומת, אמר ליה יפלו לנדבה. (שם ו ב)
אמרו, כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה, ועמדו אלו והתנדבו משלהם, וכן התנו נביאים שביניהן, שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן... (תענית כח א)
...כנדרי כשרים לא אמר כלום, כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן... מאן תנא דשאני ליה בין נדר לנדבה, לימא לא רבי מאיר ולא רבי יהודה, דתניא, טוב אשר לא תדור וגו', טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם, אפילו תימא רבי מאיר, כי קאמר רבי מאיר בנדר, בנדבה לא קאמר, והא קתני כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן, תני נדב בנזיר ובקרבן... ואיבעית אימא אפילו תימא רבי יהודה, כי אמר רבי יהודה בנדבה, בנדר לא אמר, והקתני טוב מזה ומזה נודר ומקיים, תני נודב ומקיים... (נדרים ט א, וראה שם עוד)
אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר לבטא בשפתים, מיתיבי, בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה, הא גופה קשיא, אמרת בשפתים ולא בלב, והדר אמרת גמר בלבו מנין, אמר רב ששת הא לא קשיא, הכי קאמר, בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא, גמר בלבו סתם מנין, תלמוד לומר לכל אשר יבטא, אלא לשמואל קשיא, אמר רב ששת תריץ ואימא הכי, בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין, תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם. מיתיבי, מוצא שפתיך תשמור ועשית, אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר כל נדיב לב, שאני התם דכתיב נדיב לב... (שבועות כו ב)
...איבעית אימא קרא, מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה וגו', האי נדבה נדר הוא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר, ואם לא נדבה יהא. ונדבה מי שרי לשנויי בה... (זבחים ב א)
...תנן התם ששה (שופרות) לנדבה, כנגד מי, אמר חזקיה כנגד ששה בתי אבות הכהנים שתקנו להם חכמים שיהא שלום זה עם זה, רבי יוחנן אמר מתוך שהנדבה מרובה תיקנו להם שופרות מרובין, כדי שלא יתעפשו המעות... (מנחות קז ב)
תנא חדא עובד כוכבים שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלין הימנו, ותניא אידך אין מקבלין, אמר רבי אילא אמר רבי יוחנן לא קשיא, הא בתחילה והא בסוף, (בתחלת הבנין אין מקבלין, דשמא לרפיון ידים מתכוונין), דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, בתחילה אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם, בסוף דבר המסויים אין מקבלין, דבר שאינו מסויים מקבלין... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, סבור מינה לעצמו אין, לאחר לא, איתמר אמר רב אמי אמר רבי יוחנן בין לעצמו בין לאחר, אמר רבי זעירא לא שנו אלא דאמר עלי, אבל אמר הרי זו בעינא בעי למיתבה... (ערכין ו א, וראה שם עוד)
שור זה עולה ובית זה קרבן, ומת השור ונפל הבית פטור מלשלם, שור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם. אמר רבי חייא בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה, אבל אמר שור זה עלי עולה, כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו, עלי להביאו קאמר. מיתיבי, שור זה עולה, השור הקדש ומועלין בו, מת או נגנב אינו חייב באחריותו, שור זה עלי עולה, השור הקדש ומועלין בו, מת או נגנב אינו חייב באחריותו, מי אלימא ממתניתין דאוקימנא דקאמר דמי, הכי נמי דקאמר דמי... (שם כ ב)
אמר רבי אמי, המפריש שני ציבורי מעות לאחריות, מתכפר באחד מהן ושני יפלו לנדבה, אליבא דמאן, אילימא אליבא דרבי, פשיטא דיפלו לנדבה, עד כאן לא קאמר רבי אלא במפריש לאבוד, אבל לאחריות מודה, ואלא אליבא דרבנן, פשיטא ליה דיפלו לנדבה, קל וחומר, השתא מפריש לאבוד אמור רבנן לאו כאיבוד דמי, לאחריות מיבעיא, ואלא אליבא דרבי שמעון איצטריכא ליה, מהו דתימא לית ליה לרבי שמעון נדבה, קא משמע לן דאית ליה נדבה. ומי מצית אמרת דלית ליה נדבה לרבי שמעון, והתניא, שלשה עשר שופרות היו במקדש והיה כתוב עליהן תיקלין חדתין ועתיקין, קינין וגוזלי עולה, עצים ולבונה וזהב לכפרת, וששה לנדבה, ותני עלה ששה לנדבה לעולה הבאה מן המותרות, שאין עורה לכהנים דברי רבי יהודה, אמר רבי נחמיה ואמרי לה רבי שמעון, אם כן בטלה מדרשו של יהוידע הכהן, דתניא, זה מדרש דרש יהוידע הכהן, אשם הוא כולו, להביא כל דבר הבא ממותר חטאות ואשמות ליקח בדמיו עולות, הבשר לשם ועורות לכהנים, אלמא אית ליה נדבה, לרבי שמעון איצטריך, סלקא דעתך אמינא כי אית ליה נדבה לרבי שמעון בחד סידרא, אבל בתרי סידרי (דדחי ליה לאינך) לא, קא משמע לן... (תמורה כג ב, וראה שם עוד)
מה בין נדרים לנדבות, אלא שהנדרים מתו או נגנבו חייב באחריותן, נדבות מתו או נגנבו אין חייב באחריותן. (קנין כב א)
רבי הונא בשם רבי אידי אמר, כתיב (דברי הימים א' כ"ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה', וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועלה בידן, לפיכך שמחו, לפיכך מה אומר, ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל וגו'... (בראשית ע א)
יביאה את תרומת ה' - מכאן למדנו שמשעה שהתנדבו לבם אינו רשאי לשהותה. (שמות לה ה)
...ורבי ית מדבחא מן כל ספק אנוס וחטופין מטול דחשיב בלבביה דלמא נסיבא סרכיא דבני ישראל אפרשותא מן אחיהון באונסא וקריבו לעבידת משכנא, או דלמא השתכח בבני ישראל דלא הוה בליביה למיתיא לעיבידתא, ושמע קל כרוזא ואיסתפי ואייתי בלא צבו... (ויקרא ח טו)
...בגין כן אנא מפקידכון למימר, מפתח תפתחון ית ידיכון לקריביכון ולעניי שיבבותכן ולמסכני ארעכון. (דברים טו יא)
נדבות פי - דבר רצוי, כל נדבה לשון רצון. (תהלים קיט ח)
ואם נדר - שבטא בשפתיו בצר לו. ונדבה - שנדבה רוחו אותו להביא זבח לשם, לא לנדר ולא לתודה. (ויקרא ז טז)
ויבואו האנשים על הנשים - בעבור כי הנדבה בתכשיטין מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים, שהן היו שם בראשונה, והאנשים נטפלו להן... (שמות לה כב וראה עוד משכן-נדבת).
לכל נדריהם ולכל נדבותם - ...והנראה בעיני, בעבור שאמר הכתוב "לפלא נדר או לנדבה", וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים, וכן "כי יפליא נדר בערכך נפשות"... שיפליא ממנו שידור לה' בצר לו, אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה ושלמים, כענין "וידר יעקב נדר לאמר"... וכן כולם. ורבותינו אמרו, אי זהו נדר, האומר הרי עלי עולה, נדבה, האומר הרי זו עולה, ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו', להגיד החלוק שביניהם, כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלקים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח, וזה לא יקרא נדבה סתם, ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה, כי בעת המתן נדבה רוחו אותו. והנה אומר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו, או שיקריבו אותם בנדבת רוחו, יהיה תמים, אולי נחשבו כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה. (ויקרא כב יח)
נדבות פי - התפלות שאומר ברוח נדיבה. (תהלים קיט קח)
...אחד האומר סלע זו צדקה, או האומר הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, אם רצה לשנותו באחר מותר, ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו... עכו"ם שהתנדב לבדק הבית, אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים, כגון קורה או אבן מחזירין לו, כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש, שנאמר לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה, והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי... (מתנות עניים פרק ח ד והלאה, וראה עוד ערך צדקה)
מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשת מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה, ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה, מאי זה מין משלשה מיני מנחות נסכים כמו שביארנו, ומתנדב או נודר יין בפני עצמו, או לבונה בפני עצמו, או שמן בפני עצמו, או עצים למערכה, מפני שהן כקרבן, שנאמר "ולקרבן העצים"... אי זה הוא נדר ואי זו היא נדבה, האומר הרי עלי עולה, או הרי עלי שלמים, או הרי עלי מנחה, או הרי דמי בהמה זו עלי עולה או שלמים, זהו הנדר, אבל האומר הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים או הרי העשרון הזה מנחה, הרי זו נדבה.
מה בין נדרים לנדבות, שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו, עד שיקריב כמו שנדר, והמתנדב ואומר זו, אם מת או נגנב אינו חייב באחריותה...
אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין, כיצד, המתכוון לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים, או שנתכוון לומר הרי זו עולה ואמר שלמים, לא אמר כלום. נתכוון לנדור בעולה ואמר קרבן, לנדור בחרם ואמר הקדש, דבריו קיימים, שהעולה קרבן והחרם הקדש, וכן כל כיוצא בזה. בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום, אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו חייב, כיצד, גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא, שנאמר כל נדיב לב יביאה, בנדיבות לב יתחייב להביא, וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.
אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה... הגיע הרגל ולא הביא, הרי זה ביטל מצות עשה, עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב... הרי זה עבר בלא תעשה, שנאמר לא תאחר לשלמו, אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה... (מעשה הקרבנות יד א והלאה)
נדר בא על מניעת מעשה, ונדבה על קבלת מעשה. (דברים כג כב)
על הנשים - עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן, להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאין מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט... (שמות לה כב)
אשר יקריב קרבנו - אחר שדבר בכהנים המקריבים וקדושתם, דבר בתנאי הנקרבים, ואמר לכל נדריהם ולכל נדבותם, שאף על פי שהם קרבנות נדבה, ויחשוב שכל מה שיתנדב, אפילו בעל מום יהי לרצון, כיון שלא היה זה שנתן חובה עליו, כמו שחשבו קצת מישראל, והראה טעותם הנביא באמרו "וכי תגישון עוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך". (ויקרא כב יח)
אשר נשאו לבו - מנאם לפי דרגותיהם, קודם מי שלבו שלם, אחר כך אשר נדבה רוחו - מתחילה רע לבבו אך נשמה טהורה שבו נלחמת עם רוחו וכובש את יצרו. (שמות לה כא)
שמן זית זך - ...ויש בפרשה זו מוסר לנותנים המובחר בממונם לצורך החומר והנבזה יתנו לצורך נר אלקים נשמת אדם. (שמות כז כ)
מאתכם - ...או שהנותן מנדבת לבו כאילו הקריב גופו, שהעני הנותן מחסר מגופו או אמר "מאתכם" על בקע לגולגולת, שהיא חובה, או ממי שצריך לקחת בעל כרחו הוא טועה לחשוב שהרכוש הוא מאתכם, שכחו עשה את החיל, אבל נדיב לב יודע שהיא תרומת ה', כי ממנו באה לו, ואלו הם שהביאו בבקר בבקר מעצמם, ובפנים מאירות. (שם לה ה)
נדבה - לבדק הבית, ונדר למזבח, רש"י. ופירש הרמב"ן לפי שרוב הנדבות לבדק הבית, ולר"ן נדרים ט' נדר אינו בא לגמרי בנדבת הלב, אלא ליראת חטא וכו' הקודם לכך. (ויקרא כב כג)
יש הבדל בין נדיב לב ובין נדיב רוח, שהתבאר אצלי בספר משלי שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני, והרוח הוא הפנימי... והלב הוא הכח המושל והבחירה, ויש שרוחו רוח נדיבה הנו שהוא מלא מציורים טובים לנדיבות שיצייר ברוחו טוב מדה הזאת או אושרה, ובכל זאת הלב שהוא כח המושל שבו, אינו בוחר להתנדב מאהבת הממון והבצע, ויש שרוחו אינו נדיב לצייר בטוב מדת הנדיבות, ובכל זאת יש לו לב נדיב ואוהב לפזר ולתת, כי הממון אינו חשוב בעיניו, ולכן אמר פה שבאו כל איש אשר נשאו לבו, שכח המושל והבחירה שלו התנדב ברצון טוב, וכל אשר נדבה רוחו, מאשר צייר ברוחו תועלת הנדבה הזאת וגודל ענינה... (שמות לה כא, וראה עוד משכן-נדבת)
ידבנו - משורש נדב, קרוב לנטף, לצאת מבפנים טיפין טיפין... הוה אומר לעורר אחרים להרים תרומה, הרי זה ביטוי לנתינה מתוך התנדבות גמורה. (שמות כה ג)
נדיב לבו - נדיב הוא האדם החופשי ובלתי תלוי, שמעשיו באים רק מכח ציווי פנימיותו, בעוד שנדיב כשלעצמו דיו לציין את תכונת ההתנדבות שבמעשה, בא הכתוב ומטעים את תכונת ההתנדבות על ידי צירוף המלה לב, והבלטה יתרה "נדיב לבו", לבו שלו, בכך מרחיק כל דרך של כפיה, ואף כל השפעה חיצונית העשויה לכוון את מעשה המתנדב. (שם לה ה)
הפסוק שלנו, המכשיר ופוסל בעלי מומים להקדש, מעמיד נדבה מול נדר, בנדבה מתקדש רק החפץ על פי ערכו, משום כך בהמה בעלת מום כשרה לנדבה, אמנם המום גורע מערכה, אך מעיקרה לא נועדה להתקדש, אלא במדה שיש לה ערך, וערך זה מיוצג על ידי החפץ במלואו. כנגד זה הנדר הוא הקבלה שבלב המקריב, והבהמה היא ביטוי לאדם ולאישיותו, בתמימות הוויתו ורצונו, משום כך לנדר לא ירצה, בהמה בעלת מום שאיננה תמימה איננה יכולה להיות ביטוי להחלטה רצונית תמימה. (ויקרא כב כג)
...ודבר גדול למדנו מכאן, תורת כהנים איננה מייחסת ערך מיוחד לנדבות המקדש, אין היא רואה בהן חסידות יתירה, הרצויה בעיני ה' ביחוד, קל וחומר שאין היא מייחסת להן כח לכפר על חיים של חטא, מקדש הכהנים רואה את שליחותו לא ברכישת נכסים, אלא ברכישת הלבבות והרוח, והיא מבקשת לרכוש את כל חיי הפרט והכלל לקיום החוקים... (שם כז א)
אשר דברת - לא כתב בנדבה כאשר דברת, שהיא רק בדיוק מה שאמר, כגון כשאמר רגלה שלזו חל רק על הרגל, או כשהקדיש לזמן חל לזמן, ובקדשי הגוף של נדר חל במקרה זה על הכל, ולכל הזמן. (דברים כג כד)
ומלבד מתנותיכם - על פי ירושלמי ראש השנה משמע דנדבותיכם מה שנדר קודם לרגל, ומתנותיכם ברגל. (ויקרא כג לח)
משנכנס אדר מרבין בשמחה, הוא שמחת הנדבה שהביאו בני ישראל בכל אדר השקלים, ואיתא מצוה שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין וכו', וכל נדבת ישראל לשמים היה בשמחה, כמו שכתוב במשכן האנשים על הנשים, וכן במקדש בימי דוד, וגם בבית שני התנדבו בשמחה, לכן נתעורר שמחת עבודת בית המקדש בימים אלו, וגם עתה שאין לנו לא משכן ולא מקדש יש להרבות בצדקה בימים אלו, כאשר נתקן אחר כך מתנות לאביונים בחודש הזה... (שקלים תרמ"א)
...כי הנדבה קודם שבא לידי מעשה צריכה שמירה מתערובת פסולת, שמערב היצר הרע בכל מצוה פניות ורצונות שלא לשם שמים, וזכור הוא בחינת מיד עשו, כשנעשה שונא בהתגלות להלחם ולהעביר האדם מדעת קונו, ובני ישראל שנקראו ראשית תבואתו צריכין לעבור כל אלה הדרכים עד שזוכין לברר אוכל מכל פסולת, ולכן מתשרי עד ניסן עדיין אינו ניכר עיקר התבואה, ועתה כתיב הסתיו עבר הגשם חלף וגו', ואז יוצאת התבואה מן הקש, לכן היום אתם יוצאים... (שם תרנ"ו)
באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, מו"ז ז"ל אמר כי הנדבה צריכה להיות משומרת מהתערבות פסולת, וזה שאמר ועל הכלאים, וכדכתיב לא לכם ולנו לבנות וכו', וכן הענין בפסוק ויקהל משה, שכתב בזוהר הקדוש שהבדילם מערב רב... (שם תר"ס)
ויקחו לי תרומה, וקשה דהוה ליה למימר יתנו... ונראה שזה הבחינה שפורש אדם דבר משלו ומבדילו להשי"ת חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה, כי לי הכסף וגו', ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור השי"ת הוא הלקיחה, שעל ידי הלקיחה מתרומם הדבר להשי"ת, ונקרא תרומה, כי מי עלה שמים, רק שעל ידי נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד השי"ת, ואיתא תרומה ניטלת במחשבה, שעל ידי מחשבה ורצון טוב ניטלת ומתרוממת עד לשמים, ומצוה זו נוהגת בכל דבר להיות בו חלק להשי"ת... (שמות תרומה תרל"ד)
במדרש לקח טוב... פירשנו כי אין המכוון הנתינה, רק מה שמפרישו האדם לשם שמים, ועל ידי נדיבות ורצון האדם חל עליו שם שמים ונעשה קודש, וזה הכח ניתן לבני ישראל על ידי התורה שנקראת לקח טוב, פירוש שיכולין ליקח ולקרב כל הדברים אליו יתברך על ידי התורה מאחר שהכל נברא על ידי התורה... (שם תר"מ)
והנה ענין המשכן שהנדבה נדרשת שתהיה באופן שלא ירגיש כלל שעושה רבותא ונדבת לב, שהוא כעין נעשה ונשמע כנ"ל, וכבר אבדו נעשה, על כן הקדים להם משה רבינו ע"ה מצות שבת שבתון, שבאמצעות שבת על כל פנים יחליפו כח אשר לשעתם על כל פנים יהיה ביכלתם לנדב באופן הנדרש... (שמות ויקהל תרע"ג)