(ראה גם: איש-אשה, כתובה, נשואין)
ותם לריק כחכם, רבי אומר זה הכרם... דבר אחר זה שהוא משיא את בתו נותן לה ממון הרבה, ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו, נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו. (בחקותי פרק ה)
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, אמרו חכמים יכול הוא שיאמר, לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. פסקה להכניס לו אלף דינר, הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה, (יקבלם עליו לכתוב בכתובתה לבד תוספת שהוא מוסיף, לפי שמשתכר בהן, אלף דינר)... וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש... החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה לכל מנה ומנה (לבשמים), רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה... אמר רבי יהודה אמר רב מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום... אמר להן (רבן יוחנן בן זכאי) לתלמידיו, זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה... (כתובות סו א)
המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז, פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל כשאכניסנה לביתי אכסנה בכסותי, אלא מכסה ועודה בבית אביה, וכן המשיא את היתומה לא יפחות לה מחמשים זוז, אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה... (שם סז א)
יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה, רבי יהודה אומר אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, וחכמים אומרים פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. (מה שראוי ליתן לה, עישור נכסים). אמר שמואל לפרנסה (נדוניה ליתומה) שמין באב, (קמצן או ותרן היה). מיתיבי הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן, כיצד, אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה, אלא שמין את הנכסין ונותנין לה, מאי לאו פרנסת הבעל, אמר רב נחמן בר יצחק לא, בפרנסת עצמה, (מזונות בעודה אצל אחים)... (שם סח א, וראה שם עוד)
המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי, יעשה השליש מה שהושלש בידו, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה, הרי היא מכורה מעכשיו, במה דברים אמורים בגדולה, אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום... (שם סט ב, וראה שם עוד)
גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך, עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה... (שם קב ב)
הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, תשב עד שתלבין ראשה, אדמון אומר, יכולה היא שתאמר, אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי, עכשיו שאבא פסק מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור, אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון... (שם קט א, וראה שם עוד)
...תני כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק, אלא שהבעל מזכה בכתב, והאב אינו מזכה אלא בדברים, ובלבד דברים שהן נקנין באמירה, היך עבידא, גידול בשם רב, כמה אתה נותן לבנך, כך וכך, כמה אתה נותן לבתך, כך וכך, כיון שקידשה זכת בין הבנות, (אין שאר הבנות אפילו הן יורשות יכולין לעכב על ידה). אמר רבי חייה בר יוסף אשכח גידול גביתא ומר זעירתא, אלא כיני, כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, כיון שקידשה זכתה הבת בין הבנות והבן בין הבנים... (כתובות לא ב, וראה שם עוד)
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ולא דברים שהן קונין באמירה הן, תני בר קפרא פוסק לשם כתובה על מנת לכנוס, (וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו, וי"א בשהתנה בפירוש על מנת לכנוס). וכיני הפוסק מעות לבתו קטנה כופין אותו ליתן, (אף על פי שמת חתנו, ואינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתנשא לראשון), הא גדולה לא, אמר רבי אבון כופין אותו ליתן גט... (שם לט ב, וראה שם עוד)
הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, תהא יושבת עד שתלבין ראשה... מתניתא בשפסק במעמדה, אבל אם לא פסק במעמדה אף רבנין מודיי, (במעמדה הוי כאילו פסקה על עצמה). (שם ע ב)
הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים, אף על פי שהן נכתבין בשטר הכתובה, אין נקראין כתובה, אלא נדוניא שמם, ואם קבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו, אם פחתה פחתה לו, ואם הותירה הותירה לו, הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא קבל אחריות הנדוניא עליו, אלא הרי היא ברשות האשה, אם פחתה פחתה לה, ואם הותירה הותירה לה, הרי זו נקראת נכסי מלוג... (אישות טז א, וראה שם עוד)
צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, וזה הוא הנקרא פרנסה. המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל, כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהיה האב עני, אבל אם היה עשיר, הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו, פירש על הבעל שאין לה כלום, ושיכניסנה ערומה, אין לה כלום, ולא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה, אלא יכסנה והיא בבית אביה.
האב שמת והניח בת, אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסה, ונותנין לה, ומנין יודעין אומדן דעתו, מרעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה, ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת, נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה. הניח בנות רבות, כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה ראשונה... ושאר נכסים לאחים.
עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה, לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים (הראשונים) ואחרונים אינה נוטלת אלא מן הקרקע, ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע, ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנין...
מי שציוה בשעת מיתה אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעים לו, שאין זה מתנאי כתובה. (שם פרק כ א והלאה)
מנהגות רבות יש בנדוניא, יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובות הנדוניא יתר על דמיה בשליש או בחומש או במחצה, כגון שתהיה הנדוניא מאה וכותבים שהכניסה מאה וחמשים, כדי להרבות בפני העם, וכשתבא לגבות לא תגבה אלא המאה, ויש מקומות שנהגו לכתוב פחות, ואם פסקה להביא לו במאה כלים ונותנת שוה מאה ועשרים או מאה וחמשים וכותבין שהכניסה לו מאה, ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה מנה במנה, ויש מקומות שנהגו שיתן האיש מעות לפי הנדוניא דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהן, ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה ויצטרף לנדונייתה להתנאות בו.
הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה, וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה, וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה, ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה. איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין, ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך, ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי, כך וכך, וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו אותן הדברים, ואף על פי שלא היה ביניהן קניין, ואלו הן הדברים הנקנין באמירה. במה דברים אמורים בשפסק האב לבתו בין קטנה ובין גדולה, ופסק האב לבנו, ובנישואין ראשונים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה, אבל אח שפסק לאחותו, או אשה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובים, וכן האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותן הדברים, עד שיקנו מידי הפוסק שיתן כך וכך.
האב שפסק על יד בתו, לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה, וכן הבן לא קנה עד שיכנוס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס, לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס, ונפלה לפני אחיו ליבום, יכול האב לומר ליבם, לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן, ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם, ואף על פי שהבת רוצה בו. הפוסק מעות לחתנו, והלך האב למדינה אחרת, יכולה היא לומר לבעל, אני לא פסקתי על עצמי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט, אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיעה ידה, הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות... במה דברים אמורים בגדולה, אבל בקטנה שפסקה על עצמה, כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא. (שם פרק כג יא)
...והאיך דין נשים אלו בנדוניא שלהם, כל אשה שנדוניתה קיימת, אפילו זינתה נוטלת שלה והולכת, ואם היתה שניה או אחד מחייבי עשה, בין הכיר בה בין שלא הכיר בה, או שהיתה אילונית או מחייבי לאוין והכיר בה, הרי היא בנדוניתה ככל הנשים.
נכסי צאן ברזל חייב באחריותן, ונכסי מלוג מה שנגנב או שאבד אבד לה ואינו חייב לשלם. היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה, כל מה שאבד או נגנב או בלה או שנשחק מנכסי צאן ברזל אין הבעל חייב לשלם, שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו. וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג חייב לשלם, הפך מכל הנשים, מפני שאין שם אישות גמורה, לא זכה בנכסי מלוג... מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, ואין מוציאין מהבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר מנכסי מלוג, ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית, או היוצאת משום שם רע, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא לה מנדונייתה ויוצאה, ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפיחת ולא מה שאבד. (שם כד ז)
אחד המתין לחמיו עד שעת הנשואין, ולא רצה ליכנס לחופה עד שיתן לו מה שנדר לו, אמרו לו היה לך קודם להזהירו, אמר הוא עשיר ודברתי לו ולא הועיל. לכך לא יקדש אדם אשה (ולא יכסה ראשה בצעיף) עד שינתן הממון ביד נאמן, ולא יאחרו הנשואין, ואם עני הוא לא תהי לו כנושה. (תקיב)
מעשה באחד עשיר שאמר לבנו קח אשה פלונית ואני אתן לך כך וכך, לקחה ולא רצה ליתן לו, אמרו לו תתבענו לדין, לפי שאינך יכול ללמוד מפני שאתה טרוד במזונות, אמר איך אצער את אבי... (תקפד, וראה עוד ערך נשואין)
אמנם עיקר הפירוש הוא הכנסת הכלה, שמסייע לנדוניתה ולתכשיטים שתוכל ליכנס לחופה, וכן מצאתי, על כן ראוי לאדם לטרוח בזה בגופו ובנפשו ובמאדו, והיה עושה ומעשה. אמנם הנוהגין לרמות החתן בכל מה שיוכלו לרמות אותו בענין נדונייתו, וגם לכופו שילך לחופה אף שלא נתנו לו הנדונייא משלם שהבטיחוהו, איני יודע מנין להם הדין הזה, ואדרבה, תנן בפרק בתרא דכתבות, הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, תשב עד שילבין ראשה, אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי, עכשיו שאבא פסק מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור, אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. (ואף לדברי אדמון אין אנו יכולין לחתן לכפותו להכניסה, אף שכבר קדשה), והנה הם סברי מצוה עבדי כדי שלא לבייש בת ישראל, אבל לא נראה הגון בעיני, כי אם בדבר מועט ומה שתלוי בשיקול הדעת, שבשעת הקנין כל כי האי גמר בלביה החתן, אבל זהו מצוה רבה לילך ולרדוף ולהשתדל לו כל מה דאפשר, ובודאי אפשר לדבר עמו דברים טובים ולרצות אותו ולומר לו אל תתן עיניך בממון ואז יהיה אלקים עמך, וכיוצא בזה דברים הנכנסים בלב. (מסכת פסחים)
נע ונד - להיות נפרד מכל אדם, הוראת היסוד של נוד היא להפריד בין הדבקים... וכן מצינו נדה, נדן, מתן הניתן לבת בשעת פרידתה מבית אביה... (בראשית ד יב)