(ראה גם: אדם הראשון-חטא, חוה-חטא, טבע-לפני החטא)
והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלקים, ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן... ויאמר הנחש אל האשה, לא מות תמותון. כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלהים יודעי טוב ורע... ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. (בראשית ג א והלאה)
וזהו חטא הנחש הקדמוני, שמחבר למטה ונפרד למעלה, ומשום זה גרם מה שגרם אל העולם, כי צריכים להפריד למטה ולחבר למעלה, ואור השחור (שהוא מלכות), צריך ליחדו למעלה (בז"א) בחבור אחד, שתתאחד אחר כך בצבאיה ביחודה, ולהפרידה מצד הרע... (הקדמה רי, ועיין שם עוד)
והנחש היה ערום, הנחש הוא יצר הרע, הוא מלאך המות, ומשום שהנחש הוא מלאך המות, על כן גרם מות לכל העולם, (דהיינו שפיתה לחוה לחטא בעץ הדעת), וזהו סוד שכתוב קץ כל בשר בא לפני, שפירושו מלאך המות, שהוא עושה קץ לכל בשר, שהוא נוטל הנשמות מכל בשר, ונקרא כן, דהיינו שנקרא קץ כל בשר.
רבי יוסי אמר, הנחש פתח באף, (שאמר אף כי אמר אלקים), והביא אף וכעס לעולם, אמר לה לאשה באילן הזה ברא הקב"ה את העולם, כי העולם נברא על ידי הנוקבא, ועל כן ודאי אכלו ממנו והייתם כאלקים וגו', (ותוכלו גם אתם לברא עולמות על ידי הנוקבא), כי הוא, (דהיינו ז"א), כן הוא אלקים שמו, (דהיינו הנוקבא הוא עץ הדעת טוב ורע, ועל כן אם תאכלו מעץ הדעת שהוא שמו, דהיינו שתתדבקו בהנוקבא ובשפעה, והייתם כאלקים, דהיינו כמו ז"א, ותוכלו לברא עולמות כמוהו).
אמר רבי יהודה הנחש לא אמר כן, כי אלו אמר, באילן הזה ברא הקב"ה את העולם, היה טוב, כי האילן הוא כגרזן ביד החוצב בו, (פירוש כי עץ הדעת היא הנוקבא דז"א, ועליו אמר שז"א ברא העולם על ידי הנוקבא, היה אומר אמת, כי הוא משמש בהנוקבא כמו גרזן ביד החוצב בו, כי הנוקבא לית לה מגרמה ולא מידי, אלא רק מה שנותן לה ז"א, ונמצא הפועל הוא ז"א, שזהו ודאי אמת). אבל לא אמר כן הנחש, אלא אמר מאילן הזה אכל קב"ה, דהיינו שז"א קבל שפע מן הנוקבא, ואז ברא ז"א העולם), וכל אומן שונא את חברו, אכלו מעץ הדעת, וגם אתם תוכלו לברא עולמות, (וזה שקר גמור, שהרי הנוקבא מקבלת הכל מז"א), ועל כן אמר כי יודע אלקים וגו', (שפירושו משום שיודע זה, שתהיו כאלקים ותבראו עולמות כמותו, על כן ציוה אתכם שלא תאכלו ממנו).
אמר רבי יצחק כל דבריו דברי שקר, ואפילו בתחילת הדברים דבר שקר, שכתוב, אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, ואינו כן, שהרי כתוב מכל עץ הגן אכל תאכל, והתיר לו הכל. רבי יהודה אמר, ודאי שדבר זה, (דהיינו איסור עץ הדעת), כן הוא, כי אסור להתיחד עם אשה לבדה, אלא אם כן בעלה עמה, מה עשה אותו רשע, (דהיינו סמאל), אמר, הרי נגעתי באילן הזה ולא מתי, אף את קרבי ונגעי בידך בו, ולא תמות, ודבר זה הוא הוסיף מעצמו, שהרי לא נאסר על הנגיעה, אלא על אכילה, מיד אחר שנגעה בעץ הדעת, ותרא האשה וגו'... (בראשית ב תמ, ועיין שם עוד)
שלמדנו, בשעה שהנחש החזק שלמעלה נתעורר בשביל עונות העולם, הוא שורה ומתחבר עם הנוקבא, ומטיל בה זוהמא, ואז נפרש הדכר ממנה, משום שנטמאה, ונקראת טמאה, ואין ראוי לדכר שיקרב אליה, כי אוי (לעולם) אם הוא נטמא עמה בזמן שהיא טמאה...
ולמדנו, מאה ועשרים וחמשה מיני טומאה ירדו לעולם, המתאחדים (ונאחזים) מצד הנחש החזק, ושבעה ועשרים הגדולים שבהם נאחזים בנוקבא, ומתדבקים בה, אוי למי שיקרב אליה, בזמן ההוא, שמי שיקרב אליה מראה פגם למעלה, כי בעון הזה מתעורר הנחש החזק למעלה, ומטיל זוהמא במקום שאינו צריך, ומתחבר בנוקבא ושערותיו של הדכר גודלות, והנוקבא נטמאת, ושערותיה מגודלות, וצפרניה גדולות, ואז דינים מתחילים להתעורר בעולם, והכל נטמאים, זה שאמר כי את מקדש ה' טמא, מקדש ה' נטמא בעונות בני אדם.
למדנו, מה שכתוב ואיבה אשית בינך ובין האשה, כ"ד מיני טומאה הטיל הנחש בנוקבא כשנתחבר עמה כחשבון ואיבה, וכ"ד מינין מתעוררים למעלה וכ"ד מלמטה, והשערות גדולות, והצפרנים גדולות, ואז מתעוררים דינים בעולם, ולמדנו כשהאשה רוצה להטהר, צריכה לגזוז אותו שיעור השערות שגדלו בימים שהיתה בטומאתה, וצריכה לקצץ צפרניה וכל אותו הזוהמא שבהם. שלמדנו בסודות הטומאה, הזוהמא של הצפרנים יעוררו זוהמא אחרא, (דהיינו זוהמת הנחש), ומשום זה צריכים לגנוז אותן... (אחרי מות תא, ועיין שם עוד)
אמר רבי שמעון, הנחש כשהסית את האשה מה כתוב, ותרא האשה כי טוב, מהו כי טוב, אמר רבי אלעזר בן שלום שהסכימה בדעתה כי הוא טוב, שנאמר כי טוב ה', הודו לה' כי טוב, (כלומר שהיא הסכימה שאלקים בלי הוי"ה הוא טוב, כעצת הנחש), וכי תאוה הוא לעינים, שהיא התאוה, שמתאוים עליונים ותחתונים לדעת ולהשיג, מיד ותקח מפריו ותאכל... (זהר חדש בראשית תשפט)
משבא הנחש על חוה, (דהיינו שהסיתה לאכילת עץ הדעת, הטיל בה זוהמא, (דהיינו רוח הטומאה), וקין מאותה זוהמא יצא, ואם תאמר איך יצא משם, הרי כתוב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, שנשמע (שקין) יצא מאדם, ולא מהצד האחר, ואתה אומר שהנחש הטיל בה זוהמא ויצא ממנה קין, אלא ודאי הנחש ההוא הטיל בה זוהמא, ומאותה זוהמא נשאב (ונבלע) בה אותו רוח הטומאה, שהוא היה דופק במעיה, ולא היה לו גוף (להתלבש) ולהכלל בו ולצאת לעולם. וכיון שבא אדם ונתחבר באשתו בהתעוררות אותה זוהמא, עשה גוף לאותו הרוח הרע שהיה במעיה, (והרוח הרע נתלבש) ונכלל בגוף הזה, ויצא לעולם בצורה שמלמעלה ושמלמטה, (דהיינו שהיה מעורב מב' צורות, מצורת הקדושה שמצד הגוף, שהוא מאדם, ומצורת הטומאה שמצד הרוח, שהיה מזוהמת נחש). וחוה הסתכלה בזה, (שהיה מעורב מב' צורות), ואמרה קניתי איש את ה', (דהיינו) עם ה', כי איש שבו, הוא מצד זוהמת נחש, עם ה', (שהוא הגוף שבו שנמשך על ידי אדם שהיה מן הקדושה, שהיא מן ה'), ומשום זה כל מעשיו של קין היו מאותו הצד האחר הרע, וכשהביא קרבנו מאותו הצד האחר הביא אותו... (שם שיר השירים קמ)
עד שראה סמאל בשמים, ונתקנא בו, וירד מן השמים כדמות צל על הנחש, (שהוא סוד זכר ונקבה דקליפה, הזכר נקרא סמאל, והנקבה נקראת נחש), הנחש נראה והצל עליו שהם התוקף וכח שלו (של הנחש). קרב הנחש אל האשה, משום שדעתה קלה משל האיש, (היא נוחה להתפתות), מכאן שאין האשה מתפתה אלא על ידי אשה אחרת, (כי הנחש הוא הנקבה של סמאל), ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף, מכאן נשמע, שבתחילת דבריו של אדם ניכר מי הוא, כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא, (כי אף פירושו רוגז וכעס, שהוא מסטרא אחרא, כי הקדושה היא סוד המנוחה והנחת).
לקח (לו הנחש) סימן זה, אם תקבל דבריו אם לא תקבל, (דהיינו אות מ'), והמשיך אותה בדברים, עד שפתחה באות מ', ואמרה מכל עץ הגן אכל נאכל, מיד לקח הנחש את האות וישם אותו על זרועו השמאלית, והיה מחכה על ו' ת' לשמוע מפיה, כדי שיהיה הצירוף) מות נכון לפניהם. התחיל לפתותה, עד שכתוב ותרא האשה, בטעם גדול וחזק, (דהיינו שטוב למאכל ותאוה לעינים), מלמד שפרחו האותות ו' ת' של ותרא, ועלו להתחבר עם האות מ', והאות מ' היתה עולה ויורדת, ולא היתה מתחברת עמהם, עד שנתפתתה, (ואז נגזרה המיתה לבני העולם. ופרחו ו"ת ארבע פעמים והקיפו את האות מ' לד' רוחות, שכתוב ותקח מפריו ותאכל, ותתן, ותפקחנה עיני שניהם, הרי ארבע פעמים ו' ת', מלמד שסבבו את האות מ' לארבעה צדדיה, והמ' באמצע, (ונמצא הצירוף) מות בכל הצדדים. כמו שכתוב, כי עלה מות בחלונינו, זהו סמאל, שהוא אחד מחלוני השמים, ועל כן מי גבר יחיה ולא יראה מות, מיד שלט בה, (בחוה), והטיל בה זוהמא. ירד הקב"ה לראות, ויתחבא האדם ואשתו. (שם איכה כה)
ראה גם נחש-כללי, שבת נה ב.
...דאמר רבי אמי, אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות, בשלמא אחור למעשה בראשית, דלא איברי עד מעלי שבתא, אלא קודם לפורענות מאי היא, אילימא משום קללה, הא בתחילה נתקלל נחש ולבסוף נתקללה חוה, ולבסוף נתקלל אדם, אלא למבול. (עירובין יח א)
ונחש עפר לחמו, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר, וחד אמר, אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר. תניא אמר רבי יוסי, בא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו כן, קלל את הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה מזונותיו עמו... (יומא עה א)
וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו אמר הקב"ה, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה, אני אמרתי ילך בקומה זקופה, עכשיו על גחונו ילך, אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר יאכל, הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה, עכשיו איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה. (סוטה ט ב)
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מניין שאין טוענין למסית, מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה, לפי שלא טען הוא, מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב. (סנהדרין כט א)
ראה נחש-כללי, סוטה פרק ד.
...מיד עמד אדם וקרא שמות לכל הבריות, שנאמר (בראשית ב') ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', וכיון שראו מלאכי השרת, אמרו אם אין אנו באים בעצה על אדם שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין בו, והיה סמאל השר הגדול שבשמים, וחיות ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה כנפים, לקח את הכת שלו וירד, וראה כל הבריות שברא הקב"ה ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר (שם ג') והנחש היה ערום מכל חית השדה, והיה דמותו כמין גמל, ועלה ורכב עליו, והיתה התורה צווחת ואומרת, סמאל, עכשיו נברא העולם, ועת למרוד במקום, כעת במרום תמריא, רבון העולמים תשחק לסוס ולרוכבו. משל למה הדבר דומה, לאדם שיש בו רוח רעה, וכל המעשים שהוא עושה מדעתו הוא עושה, וכל הדברים שהוא מדבר, מדעתו הוא מדבר, והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו, כך הנחש, כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדבר לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמאל, ועליו הכתוב אומר, (משלי י"ד) ברעתו ידחה רשע.
משל למלך שנשא אשה והשליטה בכל מה שיש לו, באבנים טובות ומרגליות, אמר לה כל מה שיש לי יהא בידך, חוץ מחבית זו, שהיא מלאה עקרבים. נכנס אצלה זקן אחד, כגון שואל ממנה חומץ, אמר לה מה המלך נוהג לך, אמרה לו כל מה שיש לו נתן לי והניח בידי, חוץ מחבית זה שהיא מלאה עקרבים. אמר לה והלא כל קומאי של מלך הרי היא בחבית זו, ולא אמר לך כך, אלא שהוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה. כך המלך זה אדם, האשה זו חוה, זקן שואל חומץ זה הנחש, ועליהם הוא אומר (תהלים ל"ו) שם נפלו כל פועלי און. דן דין נחש בינו לבין עצמו, ואמר, אם אני אומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש קשה לעולם להוציאו מדעתו, אלא הריני אומר לאשה, שדעתה קלה עליה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות, שנאמר (משלי ט') פתיות ובל ידעה מה. הלך הנחש ואמר לאשה, אמת שאף אתם מצווים על פירות האילן הזה, אמרה לו הן, שנאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג'), מתוך דבריה מצא פתח להכנס בו, אמר לה אין צווי זה אלא עין רעה, שבשעה שאתם אוכלין תהיו כאלהים, מה הוא עושה, בורא עולמות ומחריב עולמות, כך אתם יכולין לברא עולמות ולהחריב עולמות, מה הוא ממית ומחיה, אף אתם יכולין להמית ולהחיות, שנאמר (שם) כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם.
הלך הנחש ונגע באילן, צווח ואמר רשע אל תגע בי, שנאמר (תהלים ל"ו), אל תבואני רגל גאוה וגו', שם נפלו פועלי און. הלך הנחש ואמר לאשה, הריני נגעתי באילן ולא מתי, אף את געי בו ולא תמותי. הלכה האשה ונגעה באילן, וראתה מלאך המות שבא כנגדה, אמרה אולי עכשיו אני מתה, והקב"ה עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם, אלא הריני גורמת לו שיאכל עמי... (פרק יג)
...והביא שלשתן וגזר עליהם גזר דין מתשע קללות ומות. והפיל את סמאל ואת הכת שלו ממקום קדושתן מן השמים, וקצץ רגליו של נחש ואררו מכל החיה ומכל הבהמה, ופקד עליו שיהא מפשיט את עורו פעם אחת לשבע שנים בעצבון גדול, והיה סוחף במעיו על הארץ, ומאכלו מתהפך במעיו לעפר, ומדורת פתנים, ומות בפיו, ונתן שנאה בינו לבין האשה, שיהיו רוצצים את ראשו, ואחר כל אלה המות. (פרק יד)
איזהו סייג שעשה אדם הראשון, הרי הוא אומר ויצו ה' אלקים על האדם וגו', לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה, ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב"ה... שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה. באותה שעה היה נחש הרשע נטל עצה בלבו, אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם, אלך ואכשיל את חוה, הלך וישב אצלה, והרבה שיחה עמה, אמר לה, אם לנגיעה את אומרת צוה עליה הקב"ה הריני נוגע בו ואיני מת, אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע, באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיע עד שנשרו פירותיו לארץ, ויש אומרים לא נגע בו כל עיקר, אלא כיון שראהו אותו אילן היה צווח עליו ואמר לו, רשע רשע, אל תגע בי, שנאמר (תהלים ל"ז) אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני... ושוב אמר לה, אם לאכילה את אומרת צוה עלינו הקב"ה, הריני אוכל ממנו ואיני מת, ואף את תאכלי ואי את מתה, מה אמרה חוה בדעתה, כל הדברים שפקדני רבי מתחלה שקר הם... מה חשב נחש הרשע באותה שעה, אלך ואהרוג את אדם ואשא את אשתו, ואהיה מלך על כל העולם כולו, ואלך בקומה זקופה ואוכל כל מעדני עולם. אמר לו הקב"ה אתה אמרת אהרוג את אדם ואשא את חוה, לפיכך איבה אשית, אתה אמרת אהיה מלך על כל העולם, לפיכך ארור אתה מכל הבהמה, אמרת אלך בקומה זקופה, לפיכך על גחונך תלך, אתה אמרת אוכל כל מעדני עולם, לפיכך עפר תאכל כל ימי חייך... (פרק א ו וז)
והנחש היה ערום, לא היה צריך קרא לומר אלא ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו וגו', אמר רבי יהושע בן קרחה להודיעך מאיזו חטייה קפץ עליהם אותו הרשע, מתוך שראה אותן מתעסקין בדרך ארץ נתאוה לה... (בראשית פרשה יח י)
תנא בשם רבי מאיר, לפי גדולתו של נחש היה מפלתו, ערום מכל, ארור מכל, רבי הושעיא רבה אמר דקרטים היה עומד כקנה ורגלים היו לו, רבי ירמיה בן אלעזר אמר אפיקורס היה, רבי שמעון בן אלעזר אומר כגמל היה. טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם משלח פרגמטיא בידו והיה הולך ובא. (שם יט א)
ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו' ולא תגעו בו, הדא הוא דכתיב (משלי ל') אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, תני רבי חייא שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר, שלא יפול ויקצץ הנטיעות. כך אמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו וגו', והיא לא אמרה כן, אלא אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, כיון שראה אותה עוברת לפני העץ נטלה ודחפה עליו, אמר לה הא לא מיתת, כמה דלא מיתת במקרביה (נגיעה), כך לא מיתת במיכליה, אלא כי יודע אלקים כי ביום וגו'. (שם שם ד)
רבי יהושע דסגנין בשם רבי לוי אמר, התחיל אומר דלטוריא על בוראו, אמר מאילן הזה אכל וברא את העולם, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו, שלא תבראו עולמות אחרים, דכל אינש ואינש סני בר אומנותיה. רבי יהודה ברבי סימון אומר, כל שנברא אחר חבירו שליט בחבירו, שמים בראשון ורקיע בשני... ואתם נבראתם אחר הכל לשלוט בכל, קדמו ואכלו עד שלא יברא עולמות אחרים והן שולטין בכם, הדא הוא דכתיב ותרא האשה כי טוב וגו', ראתה דבריו של נחש. (שם שם ו)
ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל, גירני, חייבני, והטעני, גירני הדא מה שכתוב (תהלים פ"ט) לא ישיא אויב בו, חייבני הדא מה דכתיב (דברים כ"ד) כי תשה ברעך, הטעני, כמה דאמר (דהי"ב ל"ב) לא ישיא אתכם חזקיהו. (שם שם כג)
...דבר אחר איש לשון זה הנחש, שאמר לשון הרע על בוראו, בל יכון בארץ, על גחונך תלך, איש חמס רע יצודנו למדחפות, למדחפה אין כתיב כאן אלא למדחפות, אדם נתקלל, וחוה נתקללה, ונחש נתקלל... (שם כ א)
ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת וגו', (משלי י') איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף, איש תהפוכות זה הנחש, שהיפך דברים על בוראו, ונרגן, שריגן דברים על בוראו, ואמר לא מות תמותון, מפריד אלוף, שהפריד אלופו של עולם, ומיד נתקלל. (שם שם ב)
ויאמר ה' אלקים אל הנחש וגו', עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן, אלא אמר הקב"ה, נחש זה רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי אתה צוית אותם ואני צויתי אותם, מפני מה הניחו צוויך והלכו להם אחרי צוויי, אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו. (שם שם ג)
כי עשית זאת, אמר רבי הושעיא בשביל זו, כל פעולה שלך לא בשביל זו, אמר רבי יהודה בר סימן בשם רבי הושעיא מתחלת הספר ועד כאן ע"א אזכרות, מגיד שנידון בסנהדרין שלימה, רבי הושעיא דסכנין בשם רבי לוי אררו בצרעת, הלין סלעיא דביה צרען אינון. (שם שם ו)
אמר רבי אלעזר ראית מימיך מאחר שאדם מכה את חבירו במקל הוא חוזר ומכה אותו ברצועה, כך ארור אתה מכל הבהמה, כל שכן מכל חית השדה, תני בהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים, בהמה גסה טמאה יולדת לשנים עשר חדשים... והנחש לשבע שנים, והאפעה לע' שנה. פילוסופוס אחד בקש לידע לכמה הנחש מוליד, כיון שראה אותם מתעסקין זה עם זה נטלן ונתנן בחבית... כיון שעלו הזקנים לרומי שאלו את רבן גמליאל אמרו לו לכמה הנחש מוליד, ולא יכול להשיבן, ונתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע ופניו חולנית, אמר לו למה פניך חולנית, אמר לו שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה, אמר לו מה היא, אמר לו לכמה נחש מוליד, אמר לו לשבעה שנים, אמר לו מנא לך, אמר לו הכלב חיה טמאה ומוליד לנ' יום, ובהמה טמאה יולדת לי"ב חודש, וכתיב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, וכשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מן הבהמה שבעה, כמפני רמשא סלק ואמר ליה, התחיל מטיח ראשו בכותל, אמר כל מה שעמלתי שבע שנים בא זה והושיט לי בקנה אחד. (שם שם ז)
על גחונך תלך, בשעה שאמר לו הקב"ה על גחונך תלך, ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, בא נחש ללמד על מפלתה של מצרים, ונמצא למד ממנה, שנאמר (ירמיה מ"ו) קולה כנחש ילך. רבי יודן ורבי הונא, חד מנהון אמר, אתה גרמת לבריות שיהיו מהלכי גחונים על מתיהם, אף אתה על גחונך תלך, אמר רבי אלעזר אף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה, אמר, אילולא שאמר לו הקב"ה על גחונך תלך, היאך היה בורח לכותל ונכנס לחור וניצל. (שם שם ח)
ועפר תאכל כל ימי חייך, אמר רבי חילפאי, לא עפר מכל צד, אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע, ושומט גידין של אדמה ואוכל. (שם שםט)
רבי אסי ורבי הושעיא בשם רבי אחא, אמר לו הקב"ה אני עשיתיך מלך על הבהמה ועל החיה, ואתה לא בקשת, אני עשיתיך שתהא מהלך קוממיות כאדם ואתה לא בקשת, על גחונך תלך, אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם, ואתה לא בקשת, ועפר תאכל כל ימי חייך. אתה בקשת להרוג את אדם ולישא את חוה, ואיבה אשית בינך ובין האשה, הוי מה שביקש לא ניתן לו, ומה שבידו ניטל ממנו... (שם שם יא)
ראה עוד נחש-כללי, במדבר ח ד, ויד כד.
וכן אתה מוצא כשברא הקב"ה אדם וחוה הזכיר שמו עליהם, שנאמר (בראשית א') ויברך אותם אלקים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם, אלא ואל האשה אמר, ולאדם אמר, ואם תאמר הרי על הנחש הזכיר שמו בשעה שקללו, דכתיב (שם ג') ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה, כך שנו רבותינו, על ג' דברים הזכיר הקב"ה שמו עליהם, ואף על פי שהן לרעה, על המסית, זה הנחש שהסית את האשה, ואמר לה כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, תהיו כמותו, מה הוא בורא עולמות, אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא את אומן כמותו, ולפי שהסית אותה וספר לשון הרע, לפיכך הזכיר שמו עליו... (תזריע ט)
...אבל הנחש עפר לחמו, שאין מתרפא לעולם, שהוא הוריד כל הבריות לעפר, מי גרם, לא על שאמר לשון הרע. (מצורע ב)
מה ראה ליפרע מהן בנחשים, אלא נחש הוא פתח בלשון הרע תחלה, ונתקלקל ולא למדו ממנו, וידברו לשון הרע על הקב"ה, יבא נחש מי שהתחיל בלשון הרע, ויפרע ממספרי לשון הרע, שנאמר (קהלת י') ופורץ גדר ישכנו נחש. דבר אחר למה נפרע מהם בנחשים, הנחש אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם נהפכין בפיו לעפר, דכתיב (ישעיה ס"ה) ונחש עפר לחמו, ואלו אוכלין את המן שנהפך להם למטעמים הרבה, שנאמר (תהלים ע"ה) ויתן להם שאלתם ותאותם יביא להם... יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מאוכלי מין אחד וטועמים בו מינין הרבה. (חקת יט)
ולמה לא נאמר על חיות שבארץ ברכה, כשם שנאמר על בריאת המים, אלא בשביל רעת הנחש שעתיד לעשות, והיה ראוי לקללה, ואילו ברכו הקב"ה שוב לא היה מקללו. (פרק א)
ויאמר ה' אלקים אל הנחש, לפי שבשביל דברת הנחש ניזק כל העולם, לכך דיין הצדיק גזר עליו שבעה אפופסים, שנאמר ארור אתה מכל הבהמה וגו', ולמה, שהרי שהברייה נאררת בעד דברתי, שנאמר ארורה אדמה בעבורך וגו', על גחונך תלך, למה, שיגיעה עמל ותלאה ושפלה גרם לבריות, שנאמר בזעת אפיך, ועפר תאכל למה, שהשיא ופיתה את האשה לאכל מן העץ שנצטוה לא תאכל, ואיבה אשית בינך על שקלקל את האהבה ושלום והשקט והנחת שבין הקב"ה ובין הבריות, ובין זרעך ובין זרעה למה, שהוא גרם לצער גידול בנים, שנאמר הרבה ארבה, הוא ישופך ראה למה, שתתבנה והזיק את הראש והקצין והקדקוד ורקיע אל אצות, שנאמר עד שובך אל האדמה, ושאר קללות שלו, ואתה תשופנו עקב, למה שהיה שפל ובזוי ושנוא בעולם, למה לא טימא נבלתו כשאר כל השרצים אחר שהוא בזוי, שלא יעכב אדם להרגו מפני הטומאה, ויקיים ואיבה אשית. (פרק ז)
חמת למו כדמות נחש וגו', אשר לא ישמע לקול מלחשים, אמר להם אין אתם יודעים מה עשה הקב"ה לנחש, שבר את שניו ועכשיו הוא אוכל עפר, כך הוא עושה להם... (תהלים מזמור נח, תשעו)
ותרא האשה כי טוב העץ, תני רבי זירא, אין עץ אלא לשון נקיה, ואין גן אלא זאת האשה, שנמשלה בגן, שנאמר גן נעול אחותי כלה (שה"ש ד') מה הגנה הזאת כל מה שנזרעה צמחה, כך האשה כל מה שנזרעה היא הרה ויולדת, מיד קרב אליה רוכב הנחש והטיל בה זוהמא, ועיברה וילדה את קין, ומשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא לעולם, והלכה אחר תאותה והטעתה את אישה, ולולי שעמדו ישראל על הר סיני וירדה תורה עליהן, לא פסקה זוהמתן... (בראשית ג ו)
ותאמר האשה אל הנחש וגו', מלאכי השרת היו מקלסין לאדם בגן עדן, וראה סמא"ל בשמים וקינא בו, וירד מן השמים כדמות צל של נחש, הנחש נראה, והצל עליו תוקפיה וחיליה דיליה, וקריב נחש לגביה אתתיה דדעתה קלה מן האיש... (בראשית)
עשרה גזירות גזר על הנחש, א' שנסתם, ב' קציצת ידיו ורגליו, ג' אוכל עפר, ד' לשונו נגרר בעפר, ה' ששנואה היא בעיני הבריות, ו' שמשיר עורו לסוף ז' שנים, ז' שמוליד לז' שנה, ח' שמטיל ארס, ט' שכולם מתרפאים לעתיד לבא זולתה, י' שתמות. (שם)
חיויא בישא עבר על לא תענה ברעך דסהיד שיקרא, דאמר אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, ולא תגנב, דגנב דעתה דחוה, ועבר על לא תנאף, דאטיל זוהמא בחוה, עבר על לא תרצח, דקטיל לאדם ולחוה, דהכי אורחא דיצר הרע, מפתי לבני נשא, ולבתר סליק ואלשין ליה ונטל רשות ונחית ונוטל נשמתו. (יתרו, וראה עוד נחש-כללי)
...ליט את מכל בעירא ומכל חיות ברא על מיעך תהא מטייל, ורגלך יתקצצון ומשכך תהא משלח חדא לשב שנין, ואריסא דמותא בפומך, ועפרא תיכול כל יומי חייך. (בראשית ג יד)
ודבבו אישוי בינך ובין אתתא, בין זרעיית בנך ובין זרעיית בנהא, ויהי כד יהון בנתא דאתתא נטרין מצוותא דאורייתא יהווין מכוונין ומחין יתך על ריש, וכד שבקין מצוותא דאורייתא תהוי מתכוון ונכית יתהון בעקביהון, ברם להון יהא אסו, ולך לא יהא אסו, ועתידין אינן למעבד שפיותא בעיקבא ביומא מלכא משיחא. (שם שם טו)
הוא ישופך ראש - הוא יהי דכיר לך מה דעבדת ליה מלקדמין, ואת תהי נטיר ליה לסופא. (שם)
והנחש - יש אומרים כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות, ויפרשו "ויאמר הנחש" ברמיזה, ואחרים אמרו שהוא שטן, ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי איך ילך השטן על גחון ואיך יאכל עפר. ורבים השתבשו לחקור למה היה קולל הנחש, ואם היתה לו דעת שלמה, או צווה שלא ישיא האשה. ויאמר רב סעדיא גאון, אחר שהתברר לנו שאין דבור דעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו, רק מלאך דבר בשבילם, והשיב עליו רב שמואל בן חפני... והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר והיה הולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם שם בו. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם... לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא כי לא ידעו... (שם ג א)
ארור - לנחש שיהיו חייו קצרים, והנכון שיהיה חסר בהליכתו, על גחונך, החזה. (שם שם יד)
...והנחש אין בו היום נפש מדברת, ואם היתה בו מתחילה היה מזכיר בקללתו שיאלם פיו, כי היתה לו קללה נמרצת מכולן, אבל כל אלה דברים כפולים, הגלוי והחתום בהם אמת... (שם שם כג)
והנחש - ...ואנחנו לא נבאר המשל, שלא נגלה הנסתר, כמו שהזהירו רז"ל עליו, אבל נכתוב הרמיזות, והחכם רבי אברהם אבן עזרא כתב, כי הנחש היה מדבר וכו', ויש לתמוה לפירוש החכם הזה, איך בעת הבריאה לא הבדילו מן הבהמות ומן החיות, כמו שהבדיל האדם לאמר נעשה אדם בצלמנו, ועוד כשקללו למה לא אמר ודעת תחסר, שהיא הקללה הגדולה. והקרוב שהיה דבור הנחש על דרך מופת, לנסות בו האשה, ואף על פי שלא אמר ויפתח ה', לפי שיש בזה נסתר גדול, והוא העיקר למביני מדע. ועדיין יש לשאול למה נתקלל נחש, אחר שהא-ל שם הדבר בפיו. ויש לומר שהנחש חשב בערמומית לקנא באדם, והא-ל שידע דעתו התירו ושם הדבר בפיו, ועוד שידעו בני אדם שבדין נענש. ערום - ...חכם בכח הדמיון אשר לבהמה, כמו שאמרו על השועל שהוא ערום ובעל תחבולות, וזה בכח הדמיון, לא בכח השכל, כי אין כח השכל בשפלים אלא לאדם לבדו.
אף - מוסיף על דברים, ונראה שאמרה חוה לנחש על הכבוד שעשה להם הא-ל שהשכינם בגן עדן, אמר לה הנחש אני רואה שהקב"ה שונא אתכם, אף על פי שהגדיל אתכם משאר היצורים שלא עשה לכם כך וכך, וכל שכן שאמר שלא תאכלו מכל עץ הגן, והכתוב הניח ראשי דברים והביא סופם... ולפי שדבורו היה דרך מופת, לא שם הא-ל בפיו השם הנכבד, כי לא יתכן שתהגה בו בהמה וחיה לכבוד השם, שהוא מיוחד לו לבדו, וכן האשה לא הזכירה אותו. (שם שם א)
...וממה שצריך שתדעהו, מה שבארוהו במדרש, וזה שהם זכרו שהנחש נרכב, ושהוא היה כשיעור גמל, ושרוכבו הוא אשר השיא את חוה, ושהרוכב היה סמאל, ושזה השם הם יאמרוהו סתם על השטן, תמצאם אומרים במקומות רבים, שהשטן רצה להכשיל אברהם אבינו עד שלא יאבה לעקוד את יצחק... (חלק ב פרק ל)
היה ערום - צריך לומר שקודם אכל במקרה מעץ הדעת, שהאזהרה היתה רק לאדם... לא מות תמותון - פירש רש"י דחפה עד שנגעה, ואם תאמר מנא ידע שלא תמות היום, אין להרהר אחר דברי רבותינו. ולתשובת המינים יש לומר שלמחר שדחפה דבר עמה שוב, דבר אחר לא תפסידי אם תאכלי, שבלאו הכי נקנסה עליך מיתה אחר שנגעת. (בראשית ג א והלאה)
והנחש היה ערום - סמך הנחש אל האשה, לפי שהשטן נברא עמה, והיא גוף של יצר הרע, והיא קלה להתפתות, וכן חשבון הנח"ש כחשבון השטן עם המלה. (שם)
על גחונך תלך - מדה כנגד מדה, הוא השפילם ממעלתם והורידם לעפר, לפיכך השפיל קומתו ונתן מזונו עפר, ולא הזכיר בקללתו שיאלם, כי קללת האלמות היתה קשה מן הכל, ועל כן מן הראוי להענישו בה, אבל הנחש היה גוף מוכן לפורעניות, כמו שהעיד הכתוב ערום מכל חית השדה, והיה כלי לקבל הכח הנקשר בו, שהורידו למטה מהספירות, שהן שלש של שלש שלש, כי לא א-ל חפץ רשע הוא, לא יגור עמו רע, ולכך הוא משולח מכולן, משלש מחנות של מעלה, כענין המצורע... (שם שם יד)
ואיבה אשית - אין לנו איבה עם הנחש יותר מבשאר שרצים, אבל הכתוב ירמוז בנסתר, כי גוף הנחש הערום היה כלי מוכן לפורענות, לקבל כח הנקשר בו, והוא שהחטיא את חוה, ועל ידי כן נקנסה מיתה על כל זרעה, וזהו האיבה בין הנחש ובין זרעה של חוה, וזהו סוד הלשון שנקרא הנחש שרף, כשם שנקרא המלאך שרף... ומזה אמר הוא ישופך ראש וגו', כי האדם רשאי שיתגבר על יצרו ויכתת אותו בתחלה, ואם לא, ואתה תשופנו עקב, רמז לך, שאם לא ישוף האדם את יצר הזה, הוא ישופנו בסוף וימיתנו, ומלת עקב רמז ליום המיתה, וכבר ידעת מאמר ז"ל הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות. (שם שם טו)
וסמיך פרשת סוטה לפי שהנחש בא על חוה, ונפלו ירכיו, דכתיב על גחונך תלך. (במדבר ה ו)
וכן היתה קללת האשה והנחש שוה, למה שמרו בו, כי כונתם היתה לחזק כחות גופם באכילת זה הפרי, וכמו שהנחנו, ולכן היתה קללתם בהפסק מזגם וכחותיהם, אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך וגו'... וכן קללת הנחש היתה בהפסד מזגו וכחותיו, והוא סבת האיבה אשר בין הנחש והאדם. ובזה יתבאר ענין סתום מאד, והוא מה היתה הקללה לנחש באיבה אשר בינינו ובינו, וכי אין ספק שאנחנו בבחירתנו לא נרדוף אחרי הנחשים להזיקם ולהמית, אבל נברח מהם בכחנו מי יתן שלא נפגוש אותם לעולם, ואם כן הקללה והאיבה הזאת קללה לאדם לא לנחש, אבל הענין כלו היה, כי כאשר היה הנחש בזה להפסיד מזג המין האנושי וכחותיו, כן הופסד מזגו וכחו בתכלית ההפסד, וכבר פירש רבי אברהם בן עזרא, כי אמרו ארור אתה מכל הבהמה, רצה בזה קצור חייו, ונראה שכל קללתו הוא שיהיה בתכלית הרוחק ממנו, שיהיה היותר רע והיותר חסר, ובאו כל סימני הקללה על זה. והוא שאמר על גחונך תלך ועפר תאכל, וידוע שאין בבעלי החיים כלם נצב הקומה כי אם האדם, ויתר החיים כלם אינם כן, ואמנם מפני שאינם בתכלית ההפך למין האדם, שיש להם רגלים מציבים אותם מעל האדמה, ואינם נדבקים עמה. וכן נראה שהיה ענין הנחש בתחלה, ואחרי שנתקלל נתרחק מיחס החיים הטובים כל מה שאפשר לבעל חי להתרחק, ונדבק באדמה, שהוא גם כן מזה הטבע יותר מכל היסודות.
והוא אומרו גם כן ועפר תאכל, ואמרו רז"ל במסכת יומא ע"ה, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם, אין דעתו מתיישבת עליו עד שאוכל עפר, ושני המאמרים אמיתיים טבעיים, כי לקרבתו לטבע העפר אין ראוי שתתישב דעתו כי אם בו, מפני שהוא דומה אליו ומתיחס לו יותר, וגם כן ראוי שאפילו יאכל כל מעדני עולם יטעם טעם עפר, כי כן יקרה לבעלי המזגים הרעים, כי מי שתגבר עליו האדומה מפני שהיא מרה, ימצא היינות טובים מרים. וסבת זאת היא האיבה אשר בין הנחש והמין האנושי, כי כפי אהבתו את העפר מפני שהוא קרוב למזגו, ראוי שישנא המין האנושי, בהיותו יותר רחוק ממזגו, כי כל דבר יקרב אל דומהו... (דרוש א)
ג' דעות בנחש, וכולם נפלאו ממנו, יש אומרים שהיה בעל שכל ודבור, והולך בקומה זקופה, והוא נגד טבע הדברים. לרס"ג נראה השטן בדמות נחש, ואין בזה ממש, ולהמורה נבוכים הוא רק רמז. וכבר אמרתי שאין להכחיש הפשט. ולדעתי לא דבר כלל, ולכך לא אמר ויפתח ה' את פיו, אלא ראתה שהוא עולה בעץ ואוכל מפירותיו ואינו ניזוק, ומספר על חקירתה במעשיו. ומה שכתוב "ויאמר הנחש" הוא כמו "ועוף השמים יגיד לך", או "הללו את ה' וגו' תנינים". היה ערום - לבקש מזונו בזה, כדי לנסות בו את האשה והאדם... (בראשית ג א)
מכל הבהמה - בתחלה כאשר אכל גם הנחש עשב, לא היה מזגו רע, רק כאשר עלה בערמתו לאכול מפרי העץ נתקלל ושינה מזגו, ויתנגד למזג האשה בקצה האחרון, ומכאן השנאה הגדולה. (שם שם יד)
והנחש - הוא שטן הוא יצר הרע רב החוזק עם מיעוט היותו נראה, כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו, כמו שנקרא המלך אריה, ויקראו האויבים המזיקים נחשים צפעונים אשר אין להם לחש, ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא נחש, בהיותו דומה לו, אשר תועלתו במציאות מעטה מאד, ונזקו רב, עם מעוט הראותו. וכבר אמרו ז"ל שהיה סמאל רוכב עליו, והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה, המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים, המטים מדרך השלמות המכוון מאת הא-ל יתברך... שעל זה הזהיר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'. היה ערום - כי הכח הדמיוני המוביל תמונות התענוגים אל הכח המתאוה היה חזק בהם יותר ממה שהיה בשאר בעלי חיים, כאמרם ז"ל, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ויאמר - כי שכלם החלוש התעצל מהתבונן ולא התקומם על הדמיון הכוזב, וציור הכח המדמה, כי אמנם אף כי אמר אלקים לא תאכלו וגו', ומכל מקום לא יתאמת זה, ובכן אמר, שכשהנחש והוא הדמיון התחיל לשום ספק בזה, הנה האשה בשכלה החלוק אמרה מכל עץ הגן נאכל, ואין לנו צורך להכנס בסכנת אכילת עץ הדעת... (שם שם א)
כי יודע אלקים - לא אסר הפרי מפני חשש מיתה כלל, אלא מפני שיודע שתשיגו באכילתו תוספת ידיעה, ובה תהיו כאלקים שלמים במדע. (שם שם ה)
ארור אתה - שישיג תאוותיו בצער ובחסרון תענוג יותר מכל שאר בעלי החיים, כאמרם ראית חיה ועוף שהם בני אומנות והם מתפרנסים שלא בצער... ועפר תאכל - שלא תשיג את התענוג שהיה לך קודם החטא במאכל ובמשתה ובמשגל, כאמרם ז"ל הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח וכו'. ואיבה - שתהיה האשה נמאסת בעיני הכח הדמיוני, אפילו שלה, כאמרם אשה חמת וכו', וזה ידומה אצל הזכר והנקבה. ובין זרעך - לא יהיה זה בין אדם וחוה בלבד. ישופך ראש - הכח הדמיוני ימעיט את התענוג בתחלת השגחתו, ויצייר יראת היזק באיכות התענוג וכמותו וסדרו. ואתה תשופנו עקב - כי המתאוה בהתגברו יוליד ההיזק בסוף התענוג. (שם שם יד וטו)
והנחש - הנחש הוא השטן, וראה שאם אדם לא יחטא יחיה לעולם, ורצה להכשילו כי נתאוה לחוה, אך לאדם לא יכול, כי קדוש הוא לאלקים, דבק בקונו, וגם חומרו זך מאד ולא יקל לטמאו, על כן הלך אל האשה הנוחה יותר להתפתות, ואדם הלך אז לשוט בארץ... וגם האשה לא קלה להתפתות במחשבה, על כן לקח לו סרסור, הוא הנחש, והתחיל בחסידות, אף כי אמר אלקים - המיתה אינה טבעית, אלא בעונש אלקי, וגם בלא זאת, אפילו אם רק אמר, ואפילו אם על כל העצים, ראוי לשמוע בקולו, והשיבה שיאכלו משאר העצים... ואמר הנחש לא מות תמותון - אין המיתה טבעית, כי עונש, שהיא טענת היצר הרע, ובאמת טומאת החטא נכרכת בחוטא וממיתה אותו. כי יודע אלקים - וגם לא תאשמי בעברך, כי ה' יודע מאז שתחטאי, ואם כן את מוכרחת במעשיך. ונפקחו עיניכם - עתה לא תקבלו שכר כי אינכם יודעים בחינת הרע, ואחר כך תדמו ליוצרכם, בידעכם בחינת הרע ותכבשו יצרכם... (שם שם א והלאה)
על גחונך תלך - עונש על שהעיז לבא במקום קדוש בטומאתו. ועפר תאכל - על שערב לבו לדבר על אלקי העולמות. ואיבה אשית - תחת האהבה שבקש, הוא ישופך - על שהשפלת קומתו יכנו בראשו. (שם שם יד וטו)
ראה גם נחש-כללי, נתיב העבודה פרק י.
...ולכך כמו שהנחש היה דבק בהעדר הגמור, שהיה מסית האדם לחטא והגיע אותו אל המיתה, ולא היה לנחש הנאה בזה, רק שהיה רוצה שיחטא האדם ויגיע לו המיתה הוא ההעדר, וכל זה שהנחש המסית הוא דבק בהעדר הגמור, ולכך לא היה השם יתברך מהפך בזכותו של נחש לשאול לנחש למה עשית זאת, וממנו למדנו שאין מהפכין בזכותו של מסית, וכל זה מפני כי הדבק בהעדר כמו הנחש, שהיה מסית האדם שיגיע לו ההעדר, אין לו זכות כלל של מה, וכן אמרו גם כן שאין שום מלאך אחד מלמד זכות על מי שנושך ברבית, כאשר החוטא הזה דבק בהעדר... (נתיב הצדקה פרק ו)
שבשעה שבא נחש על חוה, דבר זה בארנו בפרק קמא דסוטה, כי הנחש בא על חוה, שרצה הנחש להמית את האדם, שימות אדם וישא את חוה, כמו שפרשנו דברים גדולים, וזה שאמר כאן שבשעה שבא נחש על חוה, שודאי היה הנחש מתחבר אל חוה והיה מטיל זוהמא ותועבה בחוה, מביאה זאת אשר הוא חבור שאינו ראוי, ובשביל כך הטיל הנחש זוהמא בחוה, כלל הדבר, מפני שהיה לה לחוה חבור אל הנחש מצד זה בא הזוהמא מן הנחש אל חוה, עד שהגוים כלם הם בעלי זוהמא מצד החבור, אבל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, מפני כי כנגד החבור שהיה לחוה אל הנחש, היה חבור לישראל עם השי"ת. (חידושי אגדות שבת קמו א)
...וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במי שאינו ראוי לו, מה שבקש לא ניתן לו וכו'. דע כי סוד נחש הקדמוני, כי כמו האדם הזה נבדל מן כל הנמצאים, כך הוא הנחש, דכתיב והנחש היה ערום מכל חית השדה, הרי כי כמו שהאדם היה נבדל מן הכל והיה תמים, כך הנחש היה ערום, ומפני כך היה הנחש בקומה זקופה, כי הנחש הוא הפך האדם, ומפני זה הנחש הוא קטרוג והסתה של אדם המחטיא אותו, כי הנחש הוא חסרון והעדר האדם, ולכך הביא הנחש חסרון אל האדם, להיות מתאוה מצד החסרון לאכול הפרי, כי כל בעל תאוה הוא בעל חסרון. ואל יקשה לך כי למה נברא דבר כמו זה שהוא הסתה לאדם, אבל דבר זה התבאר במקום אחר, כי כך מחויב הבריאה מן השי"ת, כי אי אפשר שתהיה הבריאה בשלימות הגמורה, ולכך כנגד מה שנברא האדם שהוא בריאה שלמה ביותר, נברא גם כן הנחש שהוא בריאה חסירה ביותר, ולא רק שהוא בריאה חסירה ביותר, רק שהוא הסתה לאדם לחטא, ודבר זה עמוק. והבן זה מה שאמר שהיה נחש רוצה לישא את חוה, כי אשר הם מתנגדים הוא מצד הצורה שהם מחולקים ויש להם נושא אחד, שאם אין הנושא אחד, הם אינם שייכים זה לזה, ולא ימצא התנגדות להם, ודבר זה ידוע, כי אותם שהם משותפים בנושא אחד הם מתנגדים זה לזה ביותר, ונקראו צרות מעיקות זו את זו... ולכן אילו לא היה רוצה הנחש לישא את חוה, עד שהיו נחשבים משתתפים בנושא אחד, לא היה כאן התנגדות מן הנחש, אבל היה כאן התנגדות מצד הנושא שיש להם נושא, ולפיכך אמרו ז"ל כי הנחש היה רוצה לישא את חוה, כי היא חומר שהוא נושא לצורה.
ויש לך להבין את הדברים אשר זכר, אני אמרתי שילך בקומה זקופה, אני אמרתי שיהיה מאכלו מאכל אדם וכו', כי כל אלו דברים ראוים לאדם במה שהוא אדם, והנחש הפך האדם, וההפכים הם תחת סוג אחד, ולכך יש לו כל הדברים. ובמדרש (פרקי דרבי אליעזר) אמר, שהיה הנחש כגמל והיה רוכב עליו סמאל, והקב"ה שחק לסוס ולרוכבו, כי הנחש הזה ורוכבו חוץ למציאות וחוץ לסדר העולם, ולכך הקב"ה שחק לסוס ולרוכבו, ואין לכתוב יותר באלו דברים גדולים מאד... (שם סוטה ט א)
כי עשית זאת - ...ואם תאמר אחר שנתכוון לישא את חוה, הרי אם תאכל תמות? ויש לומר שחשב שדרך נשים לכבד בעליהן, ותתן לו קודם ולא תמות, כי תראה מיתת בעלה מיד ולא תאכל עוד. (גור אריה בראשית ג יד)
וקבלתי מפי מורי הרב רבי שמואל אבשרגה ע"ה, כי כוונת הנחש בפתותו לאדם היתה מפני כי הוא וסיעתו קנאו באלקות, והמה היו במורדי אור, על שהם הקליפות, והם הוצרכו לגוף האדם הנברא מקליפה ונפש, ורמוזות הקליפות האלה בפסוק המה היוצרים ויושבי נטעים עם המלך במלאכתו ישבו שם, והדברים עתיקים וכו', ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל, כי בכל הדברים ההעדר קודם להויה, ובספר התקונים והארץ היתה תוהו... כי הפרי נשמר וגנוז בתוך קליפתו. וקליפות האגוז שהן ארבע רומזים להם, כמו שכתוב בפירוש הריקאנטי יותר באורך, ולזה קנאו באלקות, כי הנחש היה ערום, רוצה לומר שהיה בחוץ, כדרך המלבוש שהוא סובב אל המתלבש בו, ונמצא אם כן שהיה ערום ועריה מבלי לבוש, כי הוא עצמו הלבוש את עומד בחוץ, ולזה רצו להפוך הקערה, והיה זה נמנע, כי אם מצד האדם, אשר יש לו הקליפה ונפש, ובאמצעיתו יכניסו לפני ולפנים לא באופן אחר, ומפני זה סבבו עליו אכילת הפרי בעבור שהוא ממונה על התאוה, והראיה כי התבוששו מאחר שאכלו ממנו, כמו שמתבייש כשרואה דבר שהוא חרפה לו, ואז הרגיש כי אותו החוש חרפה להם, כי בא מצד כח הבהמי בענין התאוה הבאה מצד הנחש הפועל הזה יעורר דוגמתו למעלה, ויגברו גם המה, ואז תתהפך הקערה והעבד ימלוך, כמו שהוא עתה בעונותינו... (בית ישראל)
...צא ולמד תחילת גילוי הנחש המסית ומדיח בכח סמאל שרכב עליו היה רוח זנונים, כי ראה את אדם וחוה משמשים ונתאוה, על כן רגלים היו לנחש ונקצצו, כי הירך הוא בגבול הערוה, ועשו היה לו נחש בירך שלו מסומן, כמו שכתב בפרשת תולדות... (תורה שבכתב וישלח)
היה ערום - צריך לדעת לאיזו סבה הודיענו זאת, ומה הערמה, ויתבאר באומרו אף כי אמר, שנראים דברי הוללות, על כן הקדים להודיע שהיה ערום, ובזה השיג להסית, ובזה השיג כוונתו להודיעם ג', א' כי כיוון שלא השיג לאכול מעץ הדעת יהיה הדבר בעיניהם כאילו אינו אוכל מכל עץ הגן, כי כולם כנגדו כלא היו... נתכוון בזה להגדיל חשקה בו, ולהבזות כל תאוותיה בכל עצי הגן, וזו המדה בה מתנהג יצר הרע עם הנשמעים לו, שיסיר מהם תאות ההיתר, ויגדיל בעיניהם תאות האיסור. ב' פיתוי אחר, אמר לה כי עץ הדעת הוא שנטע ה' תחלה, וממנו שתל כל האילנות, ואם כן דן שכל שאר האילנות אסורים מדין הברכה, כבמסכת ערלה, שעדיין מוברכים ויונקים ממנו, כי זמן מועט היה מזמן שנטע ה' הגן, ג' נתכוון באומרו אף, להיות שחוה לא נצטותה מפי הבורא אלא מפי אדם, אמר לה, כי מצות ה' שהיא לא תאכל מכל עץ הגן, שהוא עד בדבר, ואם תאמין לו יכנס בטענת מניעת האפשרות, ויוכל להסית, ועוד שאז תהיה עדות אדם, שצוה לה על עץ הדעת, עדות מוכחשת... וכן מצאתי בתקוני הזהר נ"ט, וחיויא בישא עבר הכא על לא תענה ברעך עד שקר... והוליד בלבב אנוש דעות כוזבות... וטען שעשה ה' ככה שכל מחשבת ה' להשגת טוב המופלא, והוא תלוי בבחינת עבודה זו, לכך הגדיל בחינת ערמתו ויכלתו, ולפי הצער שיסבול האדם ויתחכם להנצל ממנו יעלה במעלות.
ויאמר אל האשה - בצפצוף שידברו בו בעלי החיים הבלתי מדברים, ואז היו מכירים בכל ציפצופים וכדומה, ואפילו שיחת הדומם, כי כל מה שברא ה' יש לו לפי בחינתו דבור לטעם שישבח את קונו... (בראשית ג א)
לא מות תמותון - כפל לשלול ב' מיתות שרמזה בדבריה, בין לצד שהעץ עצמו הממית, בין לצד שיפגענה ה'... ולהיותו מושלל מכניסה לגן עדן, מצא מקום לומר שלא ניתן רשות ליכנס לגן אלא להם, שאינם יודעים סוד הדבר, ואסר להם העץ, לא כן הוא, לצד היותו יודע סוד הענין, לא נתנו ה' ליכנס לשם, ולפי זה אחר שיאכלו אין פחד אלקים, כי יהיו כמותו, ולא ישלוט בהם להמיתם, ובזה נעץ ציפורן ע"ז, והלא לך לדעת, כי עבודה זרה דנים גם על המחשבה, או שדחפה לנגע ואמר כשם שלא מתה בנגיעה, גם לא תמות באכילה, ואם כן אין העץ עצמו ממית, ואם לצד שהוא ממית חוזרים לטעם דלעיל. ואם תאמר למה יברא ה' בריה כזו לתקלה, דע כי בריה זו כל מה שהפליא ה' בגודל בחינתה, כן גודל בחינת השגת הנפש בעולם העליון, כי לפי ההתעצמות הצריך לאדם לנצחו, כן יטול שכרו, כמאמר רז"ל לפום צערא אגרא. ואם היה מגביל שיעור כח המסית בשיעור מועט, אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה, כי אין השגה זולת באמצעות נצחון המסית. (שם שם ד)
כי עשית - ג' דברים גרם בדבורו, א' שגרם סלוק אור כבודו יתברך, שהיה חופף על אדם ואשתו, כדכתבנו, והוא סוד כתנות אור, ב' גרם שנכרתו מן העולם הזה, שלא יחיו לעולם, ג' גרם שאפילו בימים אשר הם חיים בעולם לא יתעדנו בעדן אלקים, כאמור ויגרש את האדם, וכנגד שלשתן לקה, כנגד הפשטת ענן הכבוד שהיא בחינת ברוך, ארור אתה. כנגד הכרתת אדם שנכרתו רגליו בחינת העדר עולם הזה, שהוא רגלים של עולם העשיה, כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת, היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון, כאדם הדר בבית ובעליה, וכשחטא נגשם, ואינו יכול לדור בשניהם יחד... וכשירצה להתעלות צריך השתנות הגשם, וזו היא מיתת אדם, ולכן נכרתו רגלי הנחש. וכנגד מה ששלל מאדם וחוה התעדנות גן עדן, אמר אליו ועפר תאכל... (שם שם יד)
ואיבה אשית - דן הדיין דין גואל הדם, כי להיות שלכל זרע האשה גרם מיתה, ירדוף גואל הדם ויכה את הרוצח, והוא אומרו ישופך ראש... ואתה תשופנו עקב - על אשר נמשך לך סבות מהם, שבאו עליו כל הקללות, ואם תאמר בשלמא ישופך ראש יש טעם, כי יחם לבב אנוש על אשר עשה הנחש, אבל הנחש מה שנטל מקללות הלא הוא עונש, ומה מקום לשוף עקב, כי להיות מענה בפי הנחש, שלא היה לה לשמע דבריו... אלא שהיא הסובבת, ירמז זמן השגת נצחון כל אחד מהם, הוא ישופך ראש בזמן שיהיה ראש, פירוש שיגדיל מעלתו ויתנשא בבחינת התורה והמצוה, ואתה תשופנו עקב, כשיהיה עקב, בירידה... (שם שם טו)
והנחש היה ערום - ...וכן נוכל לומר שהיה יכול לדבר גם כן, כי נמצאו קצת עופות שמלמדים אותם לדבר, וזה מבואר שכמו שמעלת אדם היתה גדולה מאד קודם החטא, עד להפליא, כן גם החיה והבהמה היה טבעם מעולה מאשר עתה, שמבואר בכתוב שחיתו ארץ לא טרפו... והנחש היה ערום מכולם, ובעת שהעביר ה' לפני האדם כל חית השדה ומסרם לאדם שיהיו תחת רשותו, וראה את הנחש שיוכל להעזר בו, היה ביתי שוכן ביחד עם האדם, ובאשר האדם היה עוסק רק בשכלו העיוני, היו דבריו אל האשה שעסקה בצרכי הבית בשכל המעשי... וזה לא הבין הנחש, שהוא מוכרח במעשיו, ואין לו בחירה, ואצלו אין שייך צווי רק אמירה, וזה שאמר כשואל, למה צוה אלקים ולמה אמר כי מות תמות, הלא אף כי אמר אלקים - אם היה רק אומר וגוזר שיהיה גם כן לא תאכלו, כי מי יוכל לשנות גזרתו, ועל זה אמר לא תאכלו מכל עץ הגן... (שם שם א)
ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם - וכן לפי דעתו גם האלקים הם יודעי טוב ורע המדומה, ובו ברא את העולם, שהטוב שבכלל העולם הוא הטוב המדומה, ועל זה אמר במדרש מן העץ הזה אכל וברא את העולם, ואמר במדרש כל הנברא אחר חברו שליט בחברו, קדמו ואכלו עד שלא יברא עולם אחר שישלוט בכם. רוצה לומר, שראה שמה שימנע מלהשתמש בטוב המדומה, שהוא טוב לגוף, כגון התאוה והעושר וכל הנתלה בהם, הוא מפני שעולם אחר, שהיא הנשמה שבהם וחלק הרוחני, שהוא עולם אחר לפי השגת הנחש, שאין מכיר ענין הנשמה והרכבתה עם הגויה, ישלט עליהם, וימנע אותם מלבחור בדברים שהם לטוב ולעונג לגופם. (שם שם ד)
ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית - מבואר שגם הבהמות והחיות נתקללו, והנחש נתקלל יותר מהם, כי כפי שירד האדם ממעלתו ירדו גם הם עמו, וחיות השדה נתקללו יותר מהבהמה, שעל כן מוסיף לא זו אף זו, כי תחלה לא אכלו בשר... ומבואר שגם הבהמות נתקללו בצער עבור והריון. והוסיף על גחונך תלך, תחת שתחלה הלך בקומה זקופה, שזה סימן שהושפל עד זוחלי עפר, ושיהיה עפרורי בטבעו, שלכן עפר תאכל, והוסיף כל ימי חייך - כי האיבה תסתלק לעתיד לבא, כמו שכתוב ושעשע יונק על חור פתן, אבל עפר תאכל גם אז, כמו שכתוב ונחש עפר לחמו. (שם שם יד)
אף כי אמר אלקים - ואפילו אמר כן האלקים, פתיחה זו של הדיבור מראה את השיחה בעצומה, האדם כבר הסביר שהוא נמנע מלאכול, כי כן צוהו האלקים, ואפילו אמר כן האלקים, כלום משום כך עליכם לציית, כלום היצר שבכם איננו קול ה'? אם האכילה היא רעה לכם, מדוע נתן לה כח פיתוי, ולכם את כח היצר, כלום בכך לא אמר לכם בפירוש, שהאכילה ואתם נבראתם זה לזו? תחילה ברא את תאות המאכל, ואחר כך אסרו עליכם? כה דבר הנחש, וכה תדבר חכמת הבהמה ערטילאית או בלבוש פילוסופי, וכך היא מדברת אלינו עד היום, כל אימת שמצוה מפורשת של ה' אוסרת עלינו את ההנאה, וכאז כן עתה היא נוקטת לשון גוזמה, האיסור הוא מועט וההיתרים מרובים, אך היא לא תראה אלא איסורים בלבד, וכך תציג את תורת המוסר האלוקי כאויבת לכל הנאה. (שם שם א)
אחר שנכשל הנחש בטענתו הראשונה, הוא עובר לטענה אחרת. תחילה עורר ספק בכוחה המחייב של המצוה, עתה הוא מערער על חומרתה, לא מות תמותון, אין המות בא על האדם מיד, האלקים אסר עליהם את האכילה, למען תוסיפו להיות תלויים בו, כתינוקות שלא זכו לבגרות, אכלו הימנו ונפקחו עיניכם, ותבינו בעצמכם מה טוב ומה רע. בהבנה זו תשוו לאלקים, ותחדלו להיות תלויים בו, ואין לך בעל חי שלא זכה לכך, להיות כאלקים ולדעת טוב ורע. (שם שם ד)
ויאמר ה' אלקים - לא במדת אלקים, כבורא ושופט, אלא כמחנך האדם לקראת יעודו, יש להבין איפוא את גזר דינו של הנחש, לא כעונש לנחש, אלא כמקדם את חינוך האדם... כבר נתקללה כל האדמה בעבור האדם, כל עולם האדמה, וגם בהמה וחיה בכלל זה, יסבול בעבור האדם, הוה אומר, לצורך תיקון מעשיו, אך הנחש יסבול יותר מכולם, הבהמה משועבדת לאדם, והיא שותפה איפוא בקללתו יותר מחית השדה, היא סובלת ממנו ועל ידו, שעה שהוא נאבק לקיומו, אך היא גם שותפה לפעילותו. מנקודת מבטו של האדם היא מתעלה בעילויו, כביכול, גם היא זוכה בתוספת הבנה ורוח, ואילו חית השדה נהנית מן הדרור בשמחת חיים משולחת רסן. שני אלה נמנעו מן הנחש, בניגוד לחיית השדה החפשית, הוא הולך על גחון ואוכל עפר... לא ברורה המשמעות של אכילת עפר, לאמיתו של דבר אין הנחש אוכל עפר אלא בעלי חיים לבד, נראה איפוא, שאין כאן אלא תיאור ציורי של ההליכה על גחון, כדוגמת "ואויביו עפר ילחכו" (תהלים כ"ב), או שמא ניטל חוש הטעם מן הנחש, אשר לשונו איננה יפה לטעימה. שמא אין הוא אוכל אלא כדי להשקיט רעבון, אך אין הוא נהנה מן המאכל, כבחז"ל (יומא ע"ה) אפילו אכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר. בניגוד לבהמה המתחברת אל האדם קיימת איבה בין האדם לבין הנחש, ואכן, בין ארבע הדרגות העליונות, הרי רק מין הזוחלים שנציגו הוא הנחש, רק הוא זר ואויב לאדם בתכלית, וגם האדם ירא וסולד מפניו, וכך ניתק כל קשר ביניהם.
וזו משמעות האיבה הנתונה בין אדם לנחש, מבחינת ההשגחה המחנכת את האדם, הוא שנתפתה על ידי חכמת החיה, יזכור תמיד את התהום הפעורה בין אדם לבין בהמה, זאת ועוד, הנחש הוא לאדם אות ומופת, שאין הטוב נקבע על פי תכתיב היצר העוור. הנחש נושך על פי יצרו, ואף על פי כן נשיכתו רעה לאדם, וכן הדבר גם ביחס לרע המוסרי, יש שהוא מספק את החושניות, ואף על פי כן הוא רע מבחינה אחרת, נעלה יותר... וכן הדבר גם ביחס לנחש וליצר, רק אם אין האדם מעורר את היצר ומעיר את כל התאוה, רק כל עוד נחשים ויצרים נמים, יכול האדם לשוף את שניהם ראש, אך האדם מסור בידיהם ללא ישע, אחרי שעורר וגירה אותם. (שם שם יד)
...והנה הדבר מושכל שהנחש לא היה מדבר, דאם נאלם, למה לא נזכרה קללה זו, ועוד שהדבר תלוי בדעת, אלא מזלו של נחש התלבש קנאה, והוא שדבר מתוך גרונו, שהוא מלאך הממונה על המין לשמרו שלא יהא נפסק מהעולם, והתקנא המלאך באדם ובדביקותו, כדפירשנו, ובדברים שאינם מושגים לשכל דברה תורה ברמז. לא תאכלו - כי באמת עדיין לא אכלו מאומה, משום שאדם אחרי הדביקות, ושהיה קרוב להיות דבוק בשכינה בכל עת לא תאב לאכול, וכן האשה היתה דבקה באדם חיי רוחה, והיו שבעים מאהבה, על כן בא העונש בפיתוי שלא בחנם נברא עולם ומלואו, ואם כן אין ראוי להיות שקוע באהבת ה' ודביקות, שהוא מהביל כל תענוג גשמי, וכזה פיתוי היצר תמיד. (שם שם א)
לא מות - משאמרה בלשון ספק פן תמותון, אמר לה, היאך אפשר שהוא ספק אצל הבורא, על כן אינו אלא כמפחיד ומאיים, וכן פיתויי היצר הרע תמיד שלא יגיעו הענשים כל כך, ונפקחו עיניכם - לראות מה ראוי להיות בדרך העולם, דדביקות מעבירה עין מדרך ארץ, ומשום הכי לא הבין האדם כי לא נאה לעמד לפני ה' ערום. והייתם כאלקים - כמלאכים שעבודתם מחמת שיודעים ששליחותם היא קיום העולם, וגם אתם תדעו מה טוב ורע לעצמכם. (שם שם ד וה)
אל הנחש - לא עם הנחש, כי אם אל מזלו דבר, מכל הבהמה - שהיא ביתית, ובהמה וחיה משתנים בפרנסתם, מה שטוב לזה המין חסר מזה המין, הבהמה מזונותיה על בעליה, ומכינים לה מה שטוב וערב לה, וחיה פרנסתה בדוחק, נגד זה חיה מהלכת וראשה זקוף, שאין עליה עול. וארר הקב"ה הנחש שיהא בו ב' החסרונות, וגם החסרון עצמו יהיה גרוע מבשניהם. ועפר תאכל - איתא בע"ז כ"ט דעל יין מים וחלב מסר נפשיה (הנחש), ואינו משיג זה התענוג, ומאכלו עפר, וגרע בזה מחיה, וגם שטועם בכל טעם עפר, כדכתיב כל ימי חייך... ואתה תשופנו - בסוף, גם אתה תראה לשופו, אבל בלא זאת אין הנחש מזיק בלא לחש מלמעלה. (שם שם יד וטו)
לא מות תמותון - אין ה' רוצה שלא תאכלו ממנו, אלא אדרבא, שתאכלו, אבל במסירות נפש, וותור על החיים הזמניים והנצחי, ובכונה להתקרב לה' להיות כמוהו, יודעי טוב ורע, או הנחש התקנא בהם על שהותר להם לאכול מפרי העצים, ולבעלי חיים הותר רק ירק, ומשהיה ערום נתקנא ולעג לה שהם עובדים אף על פי שאינם אוכלים מהפרי, ומפני קנאתו זאת נתקלל שעפר לחמו. (שם שם ד)
כי עשית זאת - בבבא קמא נ"ו בעינן דפטורין משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, הוא רק בדיני אדם, ולפי זה כאן דהקב"ה דנו, אינו שייך לומר. ואמנם התוספות שם ביארו דרק בשוכר עדי שקר חייבין בדיני שמים, ובאמירה בעלמא פטור גם בדיני שמים, דיכול לומר סבור שלא ישמעו לו, וכן כאן, מה שאינו בשוכר, שודאי ישמעו לו. ועפר תאכל - שכל נברא ניזון ממדרגה שלמטה ממנו, והוא ירד למדרגת צמחים. (שם שם יד וטו)
...ועל זה אמר המדרש, יכול כמוני, שירצה האדם לעשות כל מה שלבו חפץ, ויסמוך שישאר בקדושתו, ובאמת זאת היתה הטענה של אותו רשע, באומרו והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, אבל הקב"ה אמר ביום אכלך ממנו מות תמות, כי גלוי וידוע לפניו, שלא היה אדם הראשון עדיין ראוי לקדושה עליונה כזו... (ויקרא קדושים תרנ"ה)
ובזה יובנו דברי תרגום יונתן, שנכלל בקללות הנחש ואריסא דמותא בפומך, שזה היה לו מדה כנגד מדה, מה שאמר שהציווי היה לאמר שיש בזה ארס הממית, על כן הושם ארס הממית בפיו, ובודאי תמיד מרגיש מרורות פתנים בפיו, כי בלאו הכי לא היה זה קללה לנחש אלא לעולם. (בראשית תרע"ג)
...והנחש בהסתתו, שאמרנו במאמר הקודם, שאמר שטוב להם שישתאב בהם יצר הרע לשלשה דברים אלו, למען יכופו יצרם ויקבלו שכר כעושה מצוה, הזכיר נמי שלשה דברים, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, פקיחת עינים תצדק בהמקנא, שמביט בצרות עין על מה שיש לחברו, והיא השתאבות יצר הרע בנפש, והייתם כאלקים היא השתאבות יצר הרע של כבוד בשכל, להיות כמלאכים או יוצרי עולמות, יודעי טוב ורע היא תאוה הנטועה בגוף, כמו שאמר האבן עזרא, כי הנער כאשר ידע טוב ורע אז יחל להתאוות המשגל... (שם תרע"ח)
והנה בעיקר הסתת הנחש יש להתבונן, מאחר שאז היה אדם הראשון ברום המעלה, גדול ממלאכי השרת, שהיו צולין לו בשר ומסננין לו יין, איך היה אפשר להנחש להזדווג לו... מה גם אז שכולם היו כגוף בלי נפש, כנ"ל, ובלי כח התפשטות, מאין בא כח ההתפשטות להנחש להתקרב לאדם. אך יש לומר דהנה אדם הראשון היה מלך על כל הנבראים, ומלך לבו כלב האדם, והמלך משפיע מכחו לכל העם, ככה היה אז אדם הראשון... והוא באשר ניתן בו תיכף הנפש, כמו שכתוב ויהי האדם לנפש חיה, היה בו תיכף כח התפשטות, ובזיווגו שהוא כח התפשטות לפרות ולרבות השפיע כח זה בכל הנבראים, וזה שבמדרש שהודיע דרך ארץ לכל... וזו היתה סבה שגם הנחש השיג כח התפשטות להתקרב אל אדם וחוה ולהסית, אך אם היה ממתין בזיווגו ליום השבת לא היתה לכחות החיצוניים שום התפשטות, ולא היה מקום להסתת הנחש... (שם תרפ"ג)
ויש עוד לומר, שלרגלי רוחק מהות אדם הראשון ממהות הנחש, לא היה אפשר לנחש להתקרב אליו, כי אדם הראשון קודם החטא היה כולו שכלי וגבוהה מעלתו ממלאכי השרת, על כן הלך תחילה לחוה, שהנשים חומריות ביותר, כמו שכתב מהר"ל, וכמו שנראה מהכתוב, שגמר בריאת האדם היה הא דנפח בו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכו נפח, על כן היה כולו שכלי, אבל בריאת חוה היתה במעשה, שכמו שכתוב (בראשית ב') ויבן ה' אלקים את הצלע, על כן לא היתה כל כך שכלית, ונטתה לחומריות שהיא בעשיה, ולקח אותה לאמצעי בינו לבין האדם, ובראשונה הטיל בה זוהמא, ואתדבקת ביה, ובאמצעותה לכד את האדם... אך באשר גם חטא אדם הראשון היה באמצעות חוה, ובלעדיה לא היה לנחש שום מקום להתקרב אליו, על כן גם במצרים, שפרעה הוא נחש, שבא לנסיון ולמירוק לאברהם, היה צריך להיות בכי האי גוונא, שהרי לגודל מעלת אברהם לא היה לנחש שום קירוב לאברהם, אלא שתחילה לקח את שרה, וחשב שתחילה יטיל בה זוהמא, ובאמצעותה ילכוד את אברהם. ויש לומר שמהאי טעמא הכניס אברהם את שרה לנסיון זה, ולא הלך לארץ אחרת שלא יסתכן עבור שרה, שבמכוון עשה ככה לתקן חטא אדם הראשון, ולעומת שחוה אתפתת ואתדבקת בחויא, בטח בשרה שלא תתפתה ולא יטיל בה זוהמא כלל, וממילא לא יהיה להנחש שום מקום להתקרב אליו... (שם חיי שרה תרע"ז)
...ובזה פירשתי מאמרם ז"ל יומא ע"ה בא וראה מדותיו של הקב"ה, קילל את הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו וכו', ויש להבין אם כן מה קללה היא זו, שאין חסר לו מאומה, והרב הקדוש ר"י מווארקא זצלל"ה הגיד, שהקללה היא שנדחה עד שלא יהיה לו חסרון, שעל ידי זה יבא לבקש אוכל מהשי"ת. ויש להוסיף עוד ולומר, שבכל מיני צמחים יש כח עליון לצמח ולהתגדל, כאמרם ז"ל אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, ועל כן באמצעות המאכל הצומח או החי יש לאוכל חיבור בצד מה בכח עליון, אבל לנחש ניתן מאכלו עפר שאין בו ענין הצמיחה, אלא דומם שאין בו כח עליון, ועל כן הרי נדחה מדביקות בכח עליון באמצעות המאכל, והוא היפוך לגמרי מישראל, שאינם להוטים אלא לחיבור שבאמצעות ההשפעה, והנחש אין בו שום חיבור באמצעות מזונותיו... (שמיני עצרת תר"פ)