(ראה גם: טבילה, טומאה, מים אחרונים, קדוש ידים ורגלים, רחיצה)
איך עולה (המלכות) בדבור, כי בתחילה, כשאדם קם בבקר יש לו לברך לאדונו, בשעה שהוא פוקח את עיניו, איך הוא מברך, כך היו עושים החסידים הראשונים, כלי עם מים היו נותנים לפניהם, ובשעה שהיו מתעוררים בלילה, היו רוחצים את ידיהם, ועומדים ועוסקים בתורה, ומברכים על קריאתה... ואסור לברך (בבקר) עם ידים טמאות ומזוהמות, וכן בכל שעה... כי האי רוח מסאבא דנחש הקדמוני שנשאר שורה על אצבעותיו של האדם גם אחר שנעור משנתו, ואין זוהמא זו עוברת רק על ידי רחיצה מכלי, ואומר דכן הוא בכל שעתא, דלאו דוקא אחר השינה, אלא כל זוהמא ולכלוכא הוא מקום אחיזה לס"א, ואסור לברכא רק אחר רחיצה במים.
משום שבשעה שהאדם ישן, רוחו פורח ממנו, רוח הטומאה מוכן, ושורה על ידיו, ומטמא אותם, ואסור לברך בהן בלא נטילה. ואם תאמר אם כן, הנה ביום שאינו ישן, ואין הרוח פורח ממנו, ורוח הטומאה אינו שורה עליו, (ובכל זאת) כשנכנס לבית הכסא, לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מלה אחת, עד שרוחץ ידיו, ואם תאמר משום שהן מלוכלכות, אין הוא כן, כי במה נתלכלכו. אלא אוי להם לבני העולם, שאינם משגיחים ואינם יודעים את כבוד רבונם, ואינם יודעים על מה העולם עומד, הנה רוח אחד יש בכל בית כסא שבעולם, השורה שם ונהנה מאותו הגועל והצואה, ומיד הוא שורה על אותם אצבעות ידיו של האדם. (הקדמה קעא, ועיין שם עוד)
ותא חזי, כל בני העולם בשעה שישנים במטותם בלילה, והלילה פורש כנפיו על כל בני העולם, טועמים אז טעם המות, ומשום שטועמים טעם המות, רוח הטומאה הזה משוטט אז בעולם, ומטמא את העולם, ושורה על ידיו של האדם והוא נטמא. וכשמקיץ משנתו, ונשמתו חוזרת אליו, בכל מה שיגע בידיו יטמא הכל, משום שרוח הטומאה שורה עליהם, ועל כן לא יקח איש את מלבושיו להתלבש ממי שלא נטל ידיו, כי המשיך על עצמו רוח הטומאה ונטמא. ויש לו רשות לרוח הטומאה הזה לשכון בכל מקום שמוצא רשימה מצדו. ועל כן לא יטול אדם ידיו ממי שלא נטל ידיו, משום שהמשיך עליו רוח הטומאה, ומקבל אותו מי שנוטל מים ממנו, ויש רשות לרוח הטומאה לשרות עליו. ומשום כך צריך האדם להשמר בכל אשר יפנה מצד נחש הרע הזה שלא ישלוט עליו. ועתיד הקב"ה להעביר את רוח הטומאה מן העולם בעולם הבא, וזהו מה שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכתיב בלע המות לנצח וגו'. (בראשית ב שכב)
בהלכות נטילת ידים. אמר (רבי שמעון), כל מי שאינו נוטל ידיו כראוי, מלבד שנענש על זה למעלה, נענש גם כן למטה בעולם הזה, ומה ענשו למטה הוא, שגורם לעצמו עניות, וכמו שהוא ענשו, כן הוא שכרו (גם כן למעלה ולמטה), ומי שנוטל ידיו כראוי, גורם לעצמו ברכות של מעלה, שהברכות (העליונות שורות על ידיו כראוי, וכן מתברך (למטה) בעשירות.
אחר כך הקדים רבי שמעון (עצמו לראות איך נוטל ידיו), ראה אותו נוטל ידיו במים, ונוטלם במדה גדולה של מים, אמר רבי שמעון מלא ידיו מברכותיך, וכן היה, מאותו יום ואילך נתעשר ומצא מטמון, והיה לומד בתורה, ונותן בכל יום מזונות לעניים... (לך לך רנט)
רבי שמעון פתח ואמר, ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', האי קרא אוקמוה. אבל בא קמו ובאו לפני רבי שמעון, והיה (אותו היהודי) יושב ולומד כל היום לפני רבי שמעון. אותו יום אחד היה עוסק לפניו וראה, סוד הדבר כאן, כי אין לך אדם בעולם שלא יטעם בלילה טעם מות, ורוח הטומאה שורה על גוף ההוא, מה הטעם, משום שהנשמה הקדושה נסתלקה מן האדם ויצאה ממנו, ומשום שהנשמה הקדושה נסתלקה ויצאה מן האדם, שורה רוח הטומאה על גוף ההוא, והוא נטמא, וכשהנשמה חוזרת אל הגוף מסתלקת זוהמא ההיא, ולמדנו שידיו של האדם, זוהמת הטומאה נשארת עליהם, ועל כן לא יעביר ידיו על עיניו, כי רוח הטומאה שורה עליהם עד שרוחץ אותם, וכשנוטל ידיו כראוי, אז נתקדש ונקרא קדוש.
ואיך צריכים להתקדש, צריכים שיהיה כלי אחד מלמטה, וכלי אחד מלמעלה, כדי שיתקדש מהכלי שלמעלה, והכלי שלמטה יושבת בזוהמא שטומאה בו, וזהו כלי לקבל הטומאה, וזהו שלמעלה, הוא כלי להתקדש ממנו, (שממנו שופכים המים על הידים), זהו ברוך וזהו ארור. ולא צריכים לשפוך אלו המים של זוהמא בבית, כדי שלא יקרב עליהם אדם, כי בהם מתאספים הצד שלהם, (שהם הרוחות המזיקים), והאדם יכול לקבל נזק מאלו מים הטמאים. ועד שיעביר הזוהמא מידיו לא יברך, ובארוה. ועל כן האדם, טרם שקדש ידיו בבקר נקרא טמא, כיון שקידש ידיו נקרא טהור, ומשום זה לא יטול ידיו אלא מן יד שנטהר מקודם, שכתוב, והזה הטהור על הטמא, זה (שכבר נטל ידיו) נקרא טהור, וזה נקרא טמא.
משום זה כלי אחד למעלה וכלי אחד למטה, זה קודש, וזה טמא, ומאלו המים אסור לעשות בהם דבר, אלא צריכים לשפוך אותם במקום שבני אדם לא יעברו עליהם. ולא ילין אותם בבית, כי כיון שנשפכו על הארץ, רוח הטומאה נמצא שמה, ויכול להזיק, ואם חפר להם מורד למתחת הארץ שלא יתראו טוב הוא. ולא יתן אותם לנשים מכשפות, שיכולות להזיק עמהם בני אדם, משום שהם מים המאררים, והקב"ה רצה לטהר את ישראל, ושיהיו קדושים, שכתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'. (וישב קטו, ועיין שם עוד)
...הרי למדנו, כשהאדם קם בבקר צריך ליטול ידיו מן נטלא דמים, שהוא כלי ליטול מים ממנו, (ויטול) ממי שכבר נטל ידיו, כמו שבארוהו, ותא חזי, בשביל נטלא זו למדנו הדבר. (כלומר שכל המשנה שלמדנו לא צריכה, אלא להשמיענו שצריכים נטלא דוקא לנטילת ידים בבקר).
ועוד למדנו, שהאדם צריך ליטול יד ימין ביד שמאל, כדי להשליט הימין על השמאל, ויתרחץ הימין מן השמאל, ומשום זה הוא הנטילה, (ועל כן מי שנוטל ידיו, יטול הימין בשמאל, להשליט הימין על השמאל, כדי שלא לתת מקום ליצר הרע לשלוט כלל, (פירוש, כי אין אחיזה לס"א בקו ימין, אלא בקו שמאל, כנודע, ואם משליט הימין על השמאל פסקה אחיזת הס"א גם מן השמאל)... (מקץ קיז)
...מים הם מימין, (דהיינו חסדים), והם חדוה. מיד נותן הימין את המים לשמאל, ומתדבקים בו המים ומשמחים אותו, (דהיינו שהחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים של הימין), ואחר שהוא נכלל בימין, מעורר את הנוקבא בשמחה ההיא, (דהיינו שמשפיע לה חכמה הנכללת בחסדים), וסימנך (נטילת ידים), כי מי שנוטל מים בכלי נוטל ביד ימין ונותן ליד שמאל, והראשון השופך מים הוא השמאל (על יד ימין), ולא שהמים באים משמאל אל הימין, שהרי השמאל קבל המים מיד ימין... (תרומה תקכ)
אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה מטהר אותם במים טהורים עליונים, (דהיינו מימי הבינה), שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מים טהורים, כבר אמרנו (ההפרש) בין מים ראשונים למים אחרונים, ואף על פי שהעמדנו שם, (שמים ראשונים מבינה, ומים אחרונים ממלכות, הנה) כך נקראים מים ראשונים מצוה, (שהיא מלכות), מים אחרונים נקראים גם כן חובה, והעמדנו על ב' צדדים אלו, שזה (מים עליונים), הם מצד הקדושה, שנקראת מצוה, וזה, מים אחרונים, נקראים חובה, (שהוא מסטרא אחרא) שבהיכל הזה. ומשום זה הס"א לוקח חלקו במים ההם, ועל זה כתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. (פקודי תתקז, ועיין שם עוד)
...כי רב המנונא הזקן אמר, ישלח עזרך מקודש וגו', מקדש זהו קדוש ידים, (דהיינו מים ראשונים לפני הסעודה), ומציון יסעדך, זהו המוציא, שהוא סועד לבו של אדם. יזכור כל מנחותיך, הנה כל בא לרבות דבר אחר, שזהו נטילת ידים האחרונה, (דהיינו מים אחרונים). (שלח רצז)
רבי יהודה היו ידיו מלוכלכות, ונטל ידיו וברך, מטרם שנטל ידיו, אמר להם (הילד), אם תלמידי דרב שמעיה החסיד אתם, לא היה לכם לברך בידים מזוהמות, ומי שמברך בידים מזוהמות, חייב מיתה. פתח אותו ינוקא ואמר, בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו', למדנו ממקרא הזה, שמי שאינו דואג לזה, ונראה בפני המלך בידים מלוכלכות, חייב מיתה, מהו הטעם, הוא משום שידיו של אדם יושבות ברומו של עולם, אצבע אחת יש בידו של אדם, והיא האצבע שהרימה משה...
אם כל זה יש (באצבעות), אין צריך לומר, שצריכות להיות בנקיון כשמברכים בהן להקב"ה, משום שבהם ובדוגמא שלהם, (דהיינו חג"ת נ"ה העליונים הרמוזים בהן), מתברך השם הקדוש, ועל כן אתם שנתחכמתם הרבה, איך לא השגחתם על זה, ולא שמשתם לרבי שמעיה החסיד, שהוא אמר כל טנוף וכל לכלוך עולה לסטרא אחרא, כי הסטרא אחרא נזון מאותו הטנוף והלכלוך, ועל כן מים אחרונים חובה וחובה הם... (בלק לא, ועיין שם עוד)
תקון ראשון (שבשולחן של שבת), הוא לתקן את השולחן כמי שאוכל לפני המלך, זה שאמר זה השלחן אשר לפני ה'. (תקון) השני, הוא נטילת ידים עד השיעור שגזרו חכמים, שהם חמשה קשרים, (דהיינו ה' אצבעות) שביד ימין, שבהן י"ד פרקים, (שבכל אצבע ג' פרקים, ובאצבע אגודל ב' פרקים, הם י"ד). ואף כך הם י"ד פרקים ביד שמאל, הם כ"ח פרקים, כנגדם (הוא סוד) כח הויה, שהם כ"ח אותיות של הכתוב הראשון שבמעשה בראשית, שנאמר בהם, ועתה יגדל נא כח הוי"ה. ועשר אצבעות רומזות לעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, ומשום זה העמידו בעלי המשנה, מי שמקל בנטילת ידים נעקר מן העולם. למה, הוא משום שיש בהם סוד עשרה מאמרות, וכ"ח אותיות שבהם נברא העולם. (פנחס, רעיא מהימנא תרכא, ועיין שם עוד)
ועשרה דברים צריך אדם לעשות בסעודה, א' נטילת ידים... ח' נטילת ידים במים אחרונים... הראשון שהוא נטילת ידים, כי כך העמידו חכמי המשנה, ידים מזוהמות פסולות לברכה, משום שהן שניות לטומאה, כי כשהידים טמאות, הן אב הטומאה, שהוא ראשון לטומאה, וכשהן טהורות הן שניות (וראויות לברכה), כי הברכה אינה שורה אלא על טהרה... ועוד נטילת ידים צריך ליטול אותן עד הפרק שבו חמשה אצבעות, שגזרו עליו ליטול י"ד פרקים, בשעה ההיא שורה י"ד ה' עליו, והוא י"ד של הברכה מצד החסד, שבו חכמה ביד ימין, (כי בגדלות דז"א עולה החסד להיות חכמה), והיא י"ד דקדושה מצד הגבורה, ששורה בדין, והיא י"ד דיחודא מצד התפארת...
ואלו מים הם לטהר היד, ששורה שם יד הויה, יד הויה הוא מים של תורה, שעמי הארץ שהם שרץ, (שאין להם תורה להוציאם מטומאתם), מה מועיל להם טבילה בעת שהשרץ, שהוא שפחה הרעה, הוא בידיהם, בגזל שבידיהם, בגזל של ברכות שגוזלים מן הקב"ה, שאינם יודעים לברך, ואינם יודעים מה היא ברכה, ומה היא זוהמא. (עקב לא והלאה)
השני הוא נטילת ידים לפני האכילה, כי מי שאוכל בלי נטילת ידים, כאלו אוכל (לחם) טמא, השלישי הוא, נטילת ידים, שיטול ימין בשמאל, וישמש בשמאל לימין, ויטול עד שיעור הפרק שגזרו החכמים. הרביעי הוא, שצריך להגביה ידיו לאחר הנטילה בשעה שמברך, ויחבר שתי זרועותיו כאחת בשעת הגבהת ידיו. החמישי הוא, שצריך לסמוך ברכה לנטילה זו. (זהר חדש רות תקמב)
מניין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו, תלמוד לומר וידיו לא שטף במים, אפילו לאחר מאה שנים. אמר רבי אלעזר בן ערך, מכאן סמכו חכמים לטהרת ידים מן התורה. (מצורע פרשת זבים פרק ד)
רב משי ידיה וקרא קריאת שמע ואנח תפילין וצלי... והאמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, ומקדים ומשי ידיה ומברך, ותני לן פרקין ומנח תפילין, והדר קרי קריאת שמע... ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה, ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אמר ליה רבא לא סבר לה מר כאילו טבל, דכתיב ארחץ בנקיון, ולא כתב ארחיץ כפי. אמר ליה רבינא לרבא, חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר, מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית, אמר ליה שפיר קאמר, מי כתיב ארחץ במים, בנקיון כתיב, כל מידי דמנקי. דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן צלותא, והני מילי לקריאת שמע, אבל לתפלה מהדר, ועד כמה, עד פרסא, והני מילי לקמיה, אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר, ומינה, מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר. (ברכות יד ב)
ואמר רבי יהושע בן לוי בכ"ד מקומות בית דין מנדים על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתנו, אמר ליה רבי אלעזר היכא, אמר ליה לכי תשכח, נפק דק ואשכח תלת, המזלזל בנטילת ידים... מאי היא, דתנן אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת שמים כעקביא מן מהללאל, אלא את מי נדו, את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים... (שם יט א)
אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה... תכף לנטילת ידים ברכה. (שם מב א)
מיתיבי, כיצד סדר הסבה, אורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות, עד שיכנסו כולם, הביאו להם מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, בא להם מים כל אחד ואחד מברך לעצמו, עלו והסבו ובא להם מים, אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת, חוזר ונוטל שתי ידיו... מסייע ליה לרב, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה... (שם מג א, וראה שם עוד)
מים ראשונים מהיכן מתחילין, אמר ליה מן הגדול, ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן, אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה. מים אחרונים מהיכן מתחילין, אמר ליה מן הקטן, וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן, אמר ליה לא מסלקי תכא מקמיה עד דנמטי מיא לגביה. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא, דתניא, כיצד סדר הסבה... מים הראשונים מתחילין מן הגדול, מים אחרונים בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול, ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' וחוזרין ומתחילין מן הגדול, ולמקום שמים אחרונים חוזרין, לשם ברכה חוזרת. מסייע ליה לרב, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה... (שם מו ב)
אמר רבי ישמעאל בן אלישע שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים, אל תטול חלוקך בשחרית מיד המשמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו... (שם נא א)
...בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, ובית הלל אומרים, מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים, בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן, ובית הלל אומרים על הכסת... תנו רבנן, בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה, גזרה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו, ויחזרו ויטמאו את הכוס, וליטמו ידים לכוס, ידים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקין, ובית הלל אומרין מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, גזרה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס, ויחזרו ויטמאו את הידים... במאי קא מיפלגי, בית שמאי סברי אסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, גזרה משום ניצוצות, וליכא למגזר שמא יטמאו המשקין שבידים בכוס, ובית הלל סברי מותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, אמרי, ניצוצות לא שכיחי, ואיכא למיחש שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס...
בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, נמצא אתה מפסיד את האוכלין, אבל נטילת ידים לבית שמאי תחלה לא סבירא להו, מאי טעמא משום פירורין, ובית הלל אומרים אם שמש תלמיד חכם הוא, נוטל פירורין שיש בהן כזית, ומניח פירורין שאין בהן כזית... (שם נב א, וראה שם עוד)
...כי משי ידיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. (שם ס ב)
...וידים תלמידי שמאי והלל גזור, שמאי והלל גזור, דתניא יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית... שמאי והלל גזרו טומאה על הידים... אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מנייהו, ואתו תלמידייהו גזרו וקבלו מינייהו. ואכתי שלמה גזר, דאמר רבי יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני... אתא שלמה גזר לקדשים, אתו אינהו וגזור אף לתרומה. (שבת יד ב)
דאמר רב נחמן בר זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב, הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ואני אומר מצוה, מאי מצוה, דאמר רב יהודה אמר רב, כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צב-אות, והיו תלמידיו חבין ממנו כנפי כסותן... נשיתי טובה, אמר רבי ירמיה זו בית המרחץ, (אמר רבי יוחנן) זו רחיצת ידים ורגלים בחמין. (שם כה ב)
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי, אייתו לקמייהו ברדא, אמימר ורב אשי משו, מר זוטרא לא משא, אמרו ליה, לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי, אמר להו, רב מרדכי בר מיניה דמר, דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה, סבר לה כי הא דתניא, מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו, אם בשביל ליפות אסור, ואינהו כמאן סברוה, כי הא דתניא, רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר כל פועל ה' למענהו. (שם נ ב)
תנא ג' דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים בפני מטתו ערום, ומזלזל בנטילת ידים... אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל, אבל משא ולא משא לית לן בה, ולאו מלתא היא, דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא. (שם סב ב)
...אלא הכי אמר שמואל טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם. הוא היה אומר יד לעין (שחרית קודם שיטול ידיו) תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחסודה (ריבדה לכוסילתא) תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי טבעת תיקצץ, יד לגיגית תקצץ, (גיגית שמטילין בה שכר), יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים. (שם קח ב)
ארבעה דברים פטורים במחנה (היוצאת למלחמה)... ופטורין מרחיצת ידים... אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים, אבל מים אחרונים חובה. אמר רבי חייא בר אשי מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים. (עירובין יז א)
תנו רבנן מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו, בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה, יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימיך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך, שפך חציין ונתן לו חציין, כשבא אצל רבי עקיבא אמר לו, יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך, סח לו כל אותו המאורע, אמר לו תן לי מים שאטול ידי, אמר לו לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין, אמר לו מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי, אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו, כששמעו חכמים בדבר אמרו, מה בזקנותו כך, בילדותו על אחת כמה וכמה, ומה בבית האסורין כך, שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה. (שם כא ב)
אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש, לגבל ולתפלה (ללכת לבית הכנסת בדרך) ולנטילת ידים ארבעה מילין... אמר רבי יוסי ברבי חנינא לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר, אמר רב אחא ומינה, מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר. (פסחים מו א)
אמר רב ברונא אמר רב, הנוטל ידיו לא יקדש, (אלא אחר, והוא יצא ידי חובתו בשמיעה ושתיה... דקידוש מפסיק בין נטילה לאכילה, והוי כהיסח הדעת)... (שם קו ב)
...דאכיל תחלי ולא משי ידיה מפחיד תלתין יומין, דמסוכר (מקיז דם מן הכתפיים) ולא משי ידיה מפחיד תלתא יומי, דשקיל טופריה ולא משי ידיה מפחיד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחיד. (שם קיא ב)
אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, אמר רב פפא שמע מינה האי חסא צריך לשקועי בחרוסת משום קפא (ארס שבו), דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועי, נטילת ידים למה לי, הא לא נגע... (שם קטו א, וראה שם עוד)
תנו רבנן, הלכה בסעודה, אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דיבר עם חבירו והפליג, נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ויכנס, מפני חשד, אלא נכנס ויושב במקומו, ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח (פך שיוצקים ממנו מים על הידים) על האורחין. אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות, אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס, מידע ידיע דאנינא דעתיה. אמר רב נחמן בר יצחק ואנא אפילו לשתות נמי מידע ידעי דאנינא דעתאי. (יומא ל א)
נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקודש מטבילין... חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים, ורמינהי, התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש... וטעונין נטילת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה וביכורים מה שאין כן במעשר, וכל שכן בחולין... בשלמא מעשר אמעשר לא קשיא, הא רבי מאיר והא רבנן, דתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרים במעשר, אלא חולין אחולין קשיא, לא קשיא, כאן באכילה, כאן בנגיעה. מתקיף לה רב שימי בר אשי, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר, אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי, אלא אידי ואידי באכילה, ולא קשיא, כאן באכילה דנהמא, כאן באכילה דפירי, דאמר רב נחמן כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.
תנו רבנן, הנוטל ידיו, נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות, וכן המטביל ידיו, נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות. והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות, אמר רב נחמן לא קשיא, כאן לחולין כאן למעשר... (חגיגה יח ב, וראה שם עוד)
...והאיכא, מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים, בפלוגתא לא קמיירי. (נזיר לח א)
דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, כל האוכל לחם בלי נטילת ידים כאילו בא על אשה זונה, שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. אמר רבא האי בעד אשה זונה עד ככר לחם, בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה, אלא אמר רבא, כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם. אמר רבי זריקא אמר רבי אליעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, אמר רב חייא בר אשי אמר רב, מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה, תניא נמי הכי, הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. אמר רבי אבהו, כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'. (סוטה ד ב)
ואמר רבי יהושע בן לוי, כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. (שם לט א)
בעי אילפא, ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין, היכי דמי, אילימא דקא משו בי תרי מרביעית, והא תנן מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים, ואלא דקא משי חדא חדא ידיה, והתנן הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות, אלא דקא משי פלגא פלגא דידיה, והאמרי דבי רבי ינאי ידים אין טהורות לחצאין, לא צריכא, דאיכא משקה טופח... (גיטין טו ב)
תנא אגרא חמוה דרבי אבא, עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה, בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה... (חולין קד ב, וראה שם עוד)
אמר רב אידי בר אבין אמר יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה, ואחרונים חובה. מיתיבי, מים ראשונים ואחרונים חובה, אמצעיים רשות, מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. גופא, מים ראשונים ואחרונים חובה, אמצעיים רשות, ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע, מאי בינייהו, קינסא, (אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן). מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא, מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי, לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן, אבל היד סולדת בהן אין נוטלין בהן, ואיכא דמתני לה אסיפא, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן אבל בחמין לא, אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי, לא שנו אלא שהיד סולדת בהן, אבל אין היד סולדת בהן נוטלין, מכלל דראשונים אף על פי שהיד סולדת בהן מותר. אמצעיים רשות, אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה... (שם קה א)
תכף לנטילת ידים ברכה, שאו ידיכם קדש וברכו את ה'... וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה. (ברכות ו א)
בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, ובית הלל אומרים מוזגין הכוס ואחר כך נוטלין לידים. מה טעמהון דבית שמאי, שלא יטמאו משקין שבאחורי הכוס מידיו, ויחזרו ויטמאו את הכוס, מה טעמהון דבית הלל, לעולם אחורי הכוס טמאין, דבר אחר אין נטילת ידים אלא סמוך לברכה. רבי ביבן בשם רבי יוחנן אתיא דבית שמאי כרבי יוסי ודבית הלל כרבי מאיר, דתנינן תמן רבי מאיר אומר לידים טמאות וטהורות, אמר רבי יוסי לא אמרן אלא לידים טהורות בלבד, (לענין אחורים ותוך ובית הצביטה). רבי יוסי בשם רבי שבתי ורבי חייא בשם רבי שמעון בן לקיש לחלה ולנטילת ידים אדם מהלך ארבעה מילי, רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינא הדא דאמר לפניו, אבל לאחריו אין מטריחין עליו... תני מים שלפני המזון רשות, ושל אחר המזון חובה, אלא שבראשונים נוטל ומפסיק, ובשניים נוטל ואינו מפסיק. מה הוא נוטל ומפסיק, רבי יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה, רבי שמואל בר יצחק אמר בעי נוטל ושונה ואת אמרת רשות, אמר רבי יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר, על השניים יצאה אשה מביתה, ויש אומרים שנהרגו עליה שלשה נפשות. שמואל סליק לגבי רב, חמא יתיה אכל בהתם (מכוסה במפה בידיו), אמר ליה מהו כן, אמר ליה איסתניס אני. רבי זעירא כד סליק להכא חמא כהניא אכלין בהתם, אמר להון הא אזילא ההיא דרב ושמואל. אתא רבי יוסי בר בר כהנא בשם שמואל, נטילת ידים לחולין אין נטילת ידים לתרומה, רבי יוסי אומר לתרומה ולחולין. רבי יוסה בשם רבי חייא בר אשי ורבי יונה ורבי חייא בר אשי בשם רב נטילת ידים לתרומה עד הפרק, ולחולין עד קשרי אצבעותיו. מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר מן דהוה אכל עם סבי ולא משטף ידוי עד הפרק לא הוה אכל עימיה. רב הונא אמר אין נטילת ידים אלא לפת בלבד, תני רבי הושעיה כל דבר שיש בו ליכלוך משקה, רבי זעירא אמר אפילו מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה. רב אמר נטל ידיו בשחרית אין מטריחין עליו בין הערבים. רבי אבינא מפקיד לחמריה (לחמרים שלו), הן דאתון משכחין מיסחתון מיא, נסבין ידיכון ומתני על כל יומא... (שם נז ב)
תמן תנינן, נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקודש מטבילין, תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה, והכא את אמר המעשר טעון רחיצה, הן דתימר המעשר טעון רחיצה רבנין, הן דתימר המעשר אין טעון רחיצה, רבי מאיר... (בכורים ז ב, וראה שם עוד)
התחלת אכילה איזו היא, רב אחא רבי בא בשם רבי משיטול ידיו, רבי אחא אמר לקידוש איתאמרת, (משנטל ידיו תו לא מקדש, דהוה ליה כאילו התחיל בסעודה), רב בא אמר לברכה איתאמרת, (חייב לברך מיד, ואסור להפסיק בינו לברכה). רב נסב לידוי, רמז חייא בריה למזוגא, בעא מיתן ליה, אמר ליה כבר התחלנו בסעודה... (שבת ז א)
...ולקודש מטבילין, כל הן דתנינן מטבילין בארבעים סאה, אנן קיימין, והא תנינן הנוטל ידיו למקדש צריך רביעית, אמר רבי אליעזר כאן בידים טמאות, וכאן בידים טהורות, אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל, אפילו תימר כאן וכאן בידים טהורות, כאן וכאן בידים טמאות, כאן בקודשי מקדש המקודשין, וכאן בחולין שנעשו על גב הקדש. (חגיגה יג א, וראה שם עוד)
מי רביעית נוטלין לידים לאחד אף לשנים, מחצית הלוג לשלשה או לארבעה, מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה, רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית, מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים.
בכל הכלים נותנין לידים, אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה, אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא יתן לחברו בחפניו, מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת ואין נותנים לידים אלא בכלי, ואין מצילין בצמיד פתיל אלא כלים...
המים שנפסלו משתית הבהמה בכלים פסולים ובקרקעות כשרים, נפל לתוכן דיו וקומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולים, עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין, שמעון התימני אומר, אפילו נתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשרים. הדיח בהן את הכלים או שמיחה בהן את המדות פסולים, הדיח בהן כלים מודחים או חדשים כשרים, רבי יוסי פוסל בחדשים.
המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין פסולים, וכשהוא מדיח את ידיו בהן כשרים, הכל כשרים ליתן לידים, אפילו חרש שוטה וקטן, מניח חבית בין ברכיו ונוטל, מטה חבית על צדה ונוטל, והקוף נוטל לידים, רבי יוסי פוסל בשני אלו. (ידים פרק א א והלאה)
נטל לידו משטיפה אחת ידו טהורה, לשני ידיו משטיפה אחת, רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית. נפל ככר של תרומה טהור, רבי יוסי מטמא.
נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר, ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא, ועל השניים טהור... שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גבי היד...
הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק, כיצד, נוטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה, נטל את הראשונים לידו אחת ונמלך ונטל את השניים לב' ידיו, טמאות, נטל את הראשונים לב' ידיו ונמלך, ונטל את השניים לב' ידיו, טמאות, נטל את הראשונים לב' ידיו ונמלך, ונטל את השניים לידו אחת, ידו טהורה, נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה, בראשו או בכותל טהורה, נוטלין ד' וה' זה בצד זה או זה על גבי זה, ובלבד שירפה שיבואו בהם המים.
ספק נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהם מלאכה, ספק יש בהם כשעור ספק אין בהם כשעור, ספק טמאים ספק טהורין, ספקן טהור, מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור... (שם פרק ב א והלאה, וראה שם עוד)
הכהנים מקדשין במקדש ביד עד הפרק, וברגל עד הסובך, הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאים, ואם עשה כך צריך לנגב את ידיו, אבל המטביל את ידיו אין צריך לנגב את ידיו.
הנוטל ידיו צריך להגביה ידיו, ולא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את ידיו, אבל המטביל ידיו אינו צריך להגביה את ידיו. הנוטל את ידיו, אם נתכוון ידיו טהורות, אם לאו ידיו טמאות, אבל המטביל את ידיו בין כך ובין כך ידיו טהורות, רבן שמעון בן גמליאל אומר נטל את הראשונים ואחר כך נמצא על ידיו יבחוש שברייתו מן המים ידיו טהורות. הנוטל את ידיו, אם הלכו המים עד הפרק ידיו טהורות, ואם לאו ידיו טמאות, ספק לא הלכו ידיו טהורות, ורבי יוסי אומר ידיו טמאות, נטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו כאחת, טמאו זה את זה. נטל את השניים ואת הראשונים לשתי ידיו ונמלך, ונטל את השניים זו לעצמה וזו לעצמה, אם נתכוון ידיו טהורות, ואם לאו טמאות... (ידים פרק ב, וראה שם עוד)
וישא משלו ויאמר, הלכה, מי שאכל ולא נטל ידיו מה יהא חייב, שנו רבותינו, נטילת ידים לפני המזון רשות, לאחר המזון חובה. מעשה בשעת השמד בחנוני אחד מישראל, שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגישו בו שהוא יהודי, וכן היה מנהגו, כל מי שנכנס לחנות שלו ולא נטל ידיו, יודע שהוא גוי ונותן לפניו בשר חזיר, וכל מי שנוטל ידיו ומברך, יודע שהוא ישראל ומאכילו בשר טהור. פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם ולא נטל ידיו, והיה סבור שהוא גוי, נתן לפניו בשר חזיר, אכל ולא בירך, בא לעשות עמו חשבון על הפת ועל הבשר, אמר לו יש לי עליך כך וכך מן הבשר שאכלת, שהחתיכה עולה עשרה מנה, אמר לו אתמול אכלתי אותה בשמונה והיום אתה רוצה ליטול ממני עשרה, אמר לו זו שאכלת של חזיר היא, כיון שאמר לו כך, עמדו שערותיו ונבהל ונחפז, אמר לו בצנעה, יהודי אני ונתת לי בשר חזיר, אמר לו תיפח רוחך שכשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה הייתי סבור שאתה גוי. מיכן שנו חכמים, מים ראשונים האכילו בשר חזיר.
אחרונים הרגו את הנפש. מעשה באדם אחד שאכל קיטנית ולא נטל ידיו, וירד לשוק וידיו מטונפות מן הקטנית. ראה אותו חבירו הלך ואמר לאשתו, אומר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קטנית, שיגרי לי אותה טבעת, נתנה לו. אחר שעה בא בעלה אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו בא פלוני בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא עליה חמה והרגה, לפיכך כל שאינו נוטל ידיו אחר המזון כהורג נפש... (במדבר כ כ)
בא חבירו וישב כנגדי, ואף בזה היה מקרא ולא היה בו משנה, ואמר לי, רבי, רחיצת ידים מן התורה לא נאמר לנו מהר סיני. אמרתי לו, בני, דברים הרבה יש לנו וחמורין הן, ולא צריך הכתוב לאמרן, לפיכך הטילו אותן על ישראל, ואמר הן יבדילו אותן כדי להרבות שכרן. ומנין לך, תדע לך שכן הוא, כשהיו ישראל במדבר אמר הקב"ה למשה, (שמות י"ט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, ושנו במשנה וקדשתם בטבילה, גם למדנו רחיצת ידים מן התורה, מן משה ואהרן ובניו, שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים (שמות ל'), ואצל ישראל מהו אומר, (ויקרא כ') והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, ואמר לתלמידיו לא לכהנים לבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים ולוים וישראלים כולם, שנאמר (ויקרא י"ט) דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו. מכאן אמרו, כל המזלזל בנטילת ידים סימן רע לו, ועליו הוא אומר, (דברים כ"ט) והיה כשמעו את דברי האלה הזאת וגו', לא יאבה ה' סלוח לו וגו', ומחה ה' את שמו מתחת השמים. הא למדת, כל האוכל בלא נטילת ידים כאלו בא על אשת איש. (פרק טו)
תנו רבנן, טהרת ידים, בתחלה תיקן שלמה לקודש, ובית דין שעמדו אחריו תקון אף לתרומה, בא רבי אלעזר בן ערך תקון אף לחולין, אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן טוב... (ויקרא טו יא)
וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח, מכאן אמרו תיכף לנטילת ידים ברכה. (שמות פקודי כ)
ורחצו אהרן ובניו - הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרתו ליגע בפת בג במלך וביין משתיו רוחץ ידיו, בעבור היות הידים עסקניות, והוסיף כאן לרחוץ הרגלים, בעבור היות הכהנים משרתים יחפים, ויש בבני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור. ועל דרך האמת, בעבור היות ראשי האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן והרגלים למטה, והם בצורת האדם, רמז לי' הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמר בספר יצירה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, ולפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים, והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס. ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתפלה שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפים, והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה, ואיננו מעכב ולא למצוה, כי ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושים לכבודו, אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי. (שמות ל יט)
ונשאל גאון, נוהגין אצלנו בשעה שחוזרין מבית הקברות רוחצין ידיהם קודם כניסתן לבתיהם, ויושבין על אם הדרך, מה טעם. והשיב אין צריכין לרחוץ, ואם נהגו ורוחצין אין בכך כלום... ואמר רב האי לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר, וכך אנו רואים דמאן דעביד הכי אין בו כלום, אלא שרי למעבד, אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו המטה. ובמקומות הללו נהגנו בכך, לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש, ולרחוץ הידים במים, ואומרים שהם רומזים ליצירת האדם, כענין שאמרו באגדה, ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, למה ועפר, מפני שתחלתה מן המים וסופה לעפר, לפיכך נבדקה במים ובעפר, אם טהורה היא כברייתה, ואם לאו חוזרת לעפרה, וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה הם... (תורת האדם)
כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין, ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל עד שיטול שתי ידיו, וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחלה.
כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן, שנאמר על פי התורה אשר יורוך. ומים אחרונים אין מברכין עליהן, שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר. (וראה עוד בראב"ד).
נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות, רצה נוטל רצה אינו נוטל, ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף, וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. כל פת שהמלח בו, צריך נטילת ידים באחרונה, שמא יש בו מלח סדומית, או מלח שטבעו כמלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ובמחנה פטורין מנטילת ידים בתחלה, מפני שהן טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה.
עד היכן היא נטילת ידים, עד הפרק, וכמה שיעור המים, רביעית לכל שתי ידים, וכל שחוצצים בטבילה חוצץ בנטילת ידים, וכל העולה למדת מקוה, עולה לשיעור רביעית.
כל הצריך נטילת ידים והטביל ידיו במי מקוה, אינו צריך דבר אחר, ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע לא עשה כלום, שאין המים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה. כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים, במים עצמן שלא יהיו פסולין לנטילת ידים, ובשיעור, שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידים, ובכלי, שיהיו המים שנוטלין בהן בכלי, ובנוטל, שיהיו המים באין מכח נותן.
ארבעה דברים פוסלין את המים, שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן. כיצד, מים שנשתנו מראיתן בין בכלים בין בקרקעות, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומן, הרי אלו פסולין, וכן אם נתגלו גלוי האוסר אותן משתייה, נפסלו לנטילת ידים.
כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין, ופסולין לנטילת ידים, כיצד, מים שאובין שהדיח בהן כלים או ששרה בהם פתו וכיוצא בזה, בין בכלים בין בקרקעות פסולין לנטילת ידים, הדיח בהן כלים מודחין או חדשים לא פסלן, מים שהנחתום מטבל בהן את הכעכין פסולין, ושהוא חופן מהן בשעת לישה כשרים, שהמים שבחפניו הן שנעשו בהן מלאכה, אבל המים שחפן מהן הרי הן בכשרותן. וכל מים שנפסלו משתיית כלב, כגון שהיו מרים או מלוחים או עכורין או ריח רע עד שלא ישתה מהן הכלב, בכלים פסולין לנטילת ידים, ובקרקעות כשרים להטביל. חמי טבריא, במקומן מטבילין בהם את הידים, אבל אם נטל מהן בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים, מפני שאינן ראויין לשתיית בהמה.
יש לנוטל ליתן על ידיו מעט מעט עד שיתן כשיעור, ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת כשר. נוטלין ארבעה או חמשה זה בצד זה או יד זה על גבי זה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהן כדי שיבא ביניהן המים, ויהיה באותה השטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד. אין נוטלין לידים לא בדפנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית, ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלין ממנה לידים, וכן החמת שתיקנה נוטלין ממנה לידים, אבל שק וקופה שנתקנו אין נוטלין מהן לידים. ולא יתן לחבירו בחפניו, שאין חפניו כלי, וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה אין נותנין בהם לידים, מפני שהן שברי כלים.
בכל הכלים נוטלים לידים, ואפילו כלי גללים וכלי אדמה, והוא שיהיו שלמים. כלי שאינו מחזיק רביעית, או אין בו רביעית אין נותנין ממנה לידים.
הכל כשרים ליתן לידים, אפילו חרש שוטה וקטן, ואם אין שם אחר מניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו, או יטה החבית על ידיו ויטול, או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השניה, והקוף נוטל לידים.
השוקת שדולה אדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה, והניח ידיו בשוקת ועברו המים ושטפו על ידיו, לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו, ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הדלי, עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת האדם, עלתה לו נטילה.
מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה, אם יש בהן כשיעור או שאין בהן, אם הן טהורין או טמאין, ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו, ספיקו טהור, שכל ספק שבטהרת ידים טהור.
מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו. מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע, ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי. מים ראשונין ניטלין בין בחמי האור בין בצונן, ואחרונים אינן ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמא, שאינו יכול לשפשף בהן, אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה.
נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה, והוא שלא יסיח דעתו מהן, אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.
לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה, אף על פי שלא נטל ידיו. המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים, והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל, והוא הדין לאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים. אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו, ואסור לזלזל בנטילת ידים, וצווים הרבה צוו חכמים והזהירו על הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן, ואחר כך אוכל ושותה מקצתן.
צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל, וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא, וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואחר כך מברך, ותכף לנטילת ידים ברכת המזון, לא יפסיק ביניהם בדבר אחר, אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה אסור עד שיברך ברכת המזון... (הלכות ברכות ו א והלאה)
מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה, וכולן דרך ארץ, ואלו הן, כשנכנסין לסעודה הגדול שבכולן נוטל ידיו תחלה, ואחר כך נכנסין ויושבין מסובין, וגדול מיסב בראש, ושני לו למטה הימנו... (שם ז א)
יצא אחד מן מהסובין להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס. אם היו מסובין לשתייה נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו ואחר כך מחזיר פניו לאורחין, ולמה נוטל במקומו, שמא יאמרו לא נטל ידיו מפני שאין שם אכילה. (שם שם ח)
גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו, ואחר כך נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית, שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. הביאו להם מים לנטילה, כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחילה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין נוטלין ידן בסוף זה אחר זה, ואין מכבדין בדבר זה, שאין מכבדין בידים מזוהמות... גמרו ליטול ידיהן ונגבו ידיהן וברכו ברכת המזון. (שם שם יא)
חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידים... כיצד, רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל, היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים, אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהם שמונת אלפים אמה, הולך עד מקום המים ורוחץ, ואחר כך יתפלל, היה בינו ובין המים יותר על כן מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל. במה דברים אמורים, לפניו, אבל אם היה מקום המים לאחוריו אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו, שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית, אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל, ואם היה רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד, ואחר כך יתפלל.
כל הטמאין רוחצין ידיהן בלבד כטהורין ומתפללים, אף על פי שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן, אין הטבילה מעכבת. (תפלה ד א והלאה)
המשכים לקרא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע, בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה, נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות, ואחר כך קורא... (שם ז י)
כל האוכל תרומה אפילו פירות צריך נטילת ידים, אף על פי שהיו ידיו טהורות... ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן, ואינה צריכה נטילת ידים כחולין... (תרומות יא ז)
ארחץ בנקיון כפי, זה המתפלל צריך לנקות ידיו במים ומברך על נטילת ידים על שם הכלי שנקרא אנטיל בלשון חכמים, או על שם שצריך להגביה ידיו אחר הנטילה, לשון "וינטלם וינשאם" (ישעיה ס"ג), וכשם שצריך ליטול ידיו בתפלה, כך צריך ליטול את ידיו לאכול לחם אבל לא לפירות, וצריך לנגבם יפה, וכל האוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא. ואסור לזלזל בנטילת ידים, אלא נוטל ברוב מים יפה, וכל מי שהוא זהיר מיד נשכר שהוא מתעשר בזה, כרב חסדא, דאמר אנא משאי מלא חפנאי מיא, והבו לי מלא חפנאי טבותא, בין לקטנין בין לגדולים, מברך על נטילת ידים ואשר יצר. והבא מלהסך רגליו או מלהשתין ורוצה לאכול, נוטל שני פעמים ואינו פוטר את עצמו בנטילה אחת, כי ברכת אשר יצר מפסקת והיא היסח הדעת, והמנקה ידיו בצרור או בקיסום מברך על נקיות ידים לאכילה, אינו יכול לנקותם כי אם במים, וכל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים. נכון שיהיה לו סובין מוכנים בכלי, שאם יגע בחלב או בדם או בשאר איסור יעביר מיד בסובין כל הלכלוך, שאם יגע בשום מאכל או כלי, פן ידבק בו ויאכל... (נח)
כשאדם אוכל וצמא לשתות, אם ידיו מלוכלכות יקנחם ואחר כך יברך וישתה, דכתיב (תהלים קל"ד) "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'". (תתנג)
...ועל דרך הפשט טעם רחיצת הידים מטכסיסי המלכות, כי כן דרך המשרתים המתקרבים אל שלחן המלך לרחוץ ידיהם תחלה, מפני שהידים עסקניות הן... ועל דרך הקבלה טעם רחיצת הידים והרגלים לרמוז על עשר ספירות... והוא הטעם שתקנו לנו רז"ל נטילת ידים בתפלה, ולשון נטילה ירמוז לזה, שהוא לשון הגבהה, כלשון שאו ידיכם קדש, וזהו (תהלים קי"ט) "ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי" וגו', ולכך תרגם אונקלוס מלת ורחצו לשון קדושה, שאמר ויקדשון, ולא תרגם ויסחון כמשפטו בשאר מקומות, לרמוז כי הכהן העובד מתלבש ומתקדש בקדושת י' ספירות, ויש בצורת האדם דוגמא להם, בעשר אצבעות הידים וברית הפה בינתים, וכן עשר אצבעות רגלים וברית מילה בינתים. (שמות ל יט)
הוא יתחטא בו - במי אפר פרה, ומכאן יצא המנהג שלנו ברחיצת ידים אחר שבאים מן המת, רמז למי אפר פרה, והוא גם כן רמז לתחית המתים, שכל העולם יהיה נזהר מן הטומאות, הוא שאמר הנביא (יחזקאל ל"ו) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"... (במדבר יט יב)
ויש הפרש בין מים ראשונים למים אחרונים בדברים הרבה: מים ראשונים צריכים כח אדם שישפוך אדם אחר על ידו, או הוא עצמו שישפוך בידו אחת על ידו אחרת, מה שאין כן במים אחרונים, שאין צריכין לבא מכח אדם. מים ראשונים צריכין הגבהה, שלא יחזרו ויטמאו את הידים, מה שאין כן במים אחרונים, שצריך שישפיל ידיו למטה כדי להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין נגוב, שהנגוב עיקר הנטילה, אחרונים אין צריכין נגוב, מים ראשונים צריכין שלא יהיה דבר חוצץ בידים, כגון שעוה או זפת או בצק או צואה שעל צפרניו, אחרונים אם היה דבר חוצץ אין בכך כלום. מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, כלומר שאין לנו לחוש אם נופלים על הכלי או על גבי קרקע, מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, שצריך שיפלו המים בכלי ולא בקרקע. ראשונים אם שפשף בידו צריך לחזור וליטול ידיו, אחרונים אין צריך. מים ראשונים מברך על נטילת ידים, אחרונים אין בהם ברכה, אלא למברך ברכת המזון שהוא מברך על רחיצת ידים. מים ראשונים צריכין הפסקה ולא בבת אחת, אלא נוטל ומפסיק, אחרונים יכול לשפוך הוא בבת אחת. מים ראשונים דוקא מים ולא שאר משקים, מים אחרונים אפילו שאר משקין, כגון יין וחלב שאינו אלא להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין כלי, דכתיב בכיור "ממנו", ולא שיעברם ושישפשפם בנהר, אחרונים מותר. מים ראשונים עד הפרק והוא המקום שהיד כלה, שהיד וקנה הזרוע מחוברין שם, אחרונים אין צריכין אלא פסת היד, במקום שהאצבעות כלין, ושיעור הפרק למים אחרונים, פיצול אמצעי שבאצבעות, לפי שאין מים אחרונים אלא להעביר את הזוהמא, ומשם ולמעלה אין התבשיל נוגע בם. מים ראשונים צריכין שיעור, והוא רביעית הלוג, אחרונים אין צריכין שיעור. מים ראשונים מועיל בהם תנאי, אחרונים אין מועיל בהם תנאי...
ומה שבאה ברכה זו על נטילת ידים בלשון נגלה ונסתר, והוא הדין לשאר ברכות שהם מתוקנות בנוסח זה, הוא סוד הברכות, שהעולם הוא שקדשנו במצותיו, ואנו מברכין למלך העולם... אמנם בפשוטו יש מן הכונות הרצויות כדי לקבע בלב שהקב"ה נגלה ונסתר, נגלה מצד דרכיו ופעולותיו, ונסתר מצד מהותו ועצמותו...
וידעת כי יש בהלכות נטילה עוד פרטים רבים, כגון מים שנפסלו משתית בהמה והם המלוחים, וכן מים שהנחתום מדיח בהם ידיו, וכן שנים שנטלו מרביעית... שהנחתים ולא כתבתים, שאם באתי לכתוב הפרטים יארך הספר... (שלחן של ד, שער א)
...ואמרו רז"ל שתי מדות עומדות על שולחנו של אדם, אחת מדת הטוב ואחת מדת הרע, אם האדם מקדש ידיו ומברך, מדת הטוב אומרת זה לקב"ה הוא, ומנחת ידיה על ראשו ואומרת לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכשאין האדם מקדש ידיו ואוכל, מדת הרע אומרת זה שלי הוא, מיד שורה עליו ומטמאתו ומאכלו נקרא רע עין. מעשה בחסיד אחד שזימנו בעל הבית לאכול אצלו, ראה שבעל הבית לא נטל ידיו והיה אוכל, קם העני מן השלחן והלך לו. הלך בעל הבית אחריו להחזירו, אמר לו חס ושלום שאוכל עמך, שעליך כתיב "אל תלחם את לחם רע עין", ולא עוד אלא שמאכלך טמא, שנאמר "אל תטמאו ונטמתם" בלא אל"ף כל מי ששורה עליו רוח הטומאה מקבל טומאה סתומה שאין לה פתח. בא המעשה לפני חכמים, נתנו לו ארבע מאות זוז, באותה שעה אמרו חכמים אשריכם ישראל עוסקים בתורה, ומה העני שהיה רעב ואף על פי כן שמר עצמו ולא חשש אלא לכבוד קונו, כמה שכר טוב גנוז לאותם העוסקים בתורה לשמה... השלישית שיטול ידו הימנית בידו השמאלית, והטעם כי הימנית משובחת על השמאלית, וצריך שהשמאל ישמש לימין, וידעת סוד ידי האדם הרומזים לזרועות עולם, דכתיב "ימין ה' עושה חיל", רמז שהשמאל נאצל מן הימין... דוגמא לזה כהן עולה לדוכן נוטל ידיו מן הלוי. וצריך ליטול ידיו עד הפרק, שאמרו חז"ל במקום חבור אצבעות עם הכף ויש בהם י"ד פרקים, ואחרי כן כולל ידיו כאחת כי כולן כלולים זה בזה.
הרביעית שצריך להגביה ידיו בשעה שמברך לאחר נטילת ידים, ויקדש ידיו, שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה', כלומר שאו ידיכם למקום הקדש, לרמוז לי' ספירות, ואז ברכו את ה', לימד על הברכה שתהא בנשיאת כפים... (עקב, וראה שם עוד)
...ומצינו מנין התיבות שבברכת נטילת ידים י"ג, ועם האנטל שהוא הכלי הם י"ד, כמנין י"ד אברים שביד עם ראשי האצבעות. וצריך הנוטל ידיו לקריאת שמע ולתפלה ולאכול פת או כל דבר שטיבולו במשקין ליטול ידיו ולברך ברכת נטילת ידים, והסימן הוא שטפתנ"י, שמע, טיבול, פת, תפלה, נטילת ידים, ועל אלו הנטילות יברך ולא באחרות, שאלו חייבות וצריכות ברכה. (נר ג כלל ג חלק ג פרק א)
בפרק ערבי פסחים, אמר רב ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש, אמר ליה רב יצחק בר שמואל בר מרתא עדיין לא נח נפשיה דרב שכחתינהו לשמעתתיה, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא ליה ריפתא הוי מקדש אריפתא, וזימנין דחביבא ליה חמרא הוי מקדש אחמרא. פירש רש"י, אלמא לא בעי נטילה אחריתי, אלא מעיקרא משי ואכל נהמא דקדוש. ופירש רש"י ורשב"ם והרא"ש שכך הוא מקשה, כיון דאין הקדוש הפסק בין נטילה ואכילה כאשר יקדש על פת, שהרי הוא נוטל ידים קודם קידוש, ואין הקידוש הפסק, הכי נמי, כיון שהוא רוצה לקדש על יין לא הוי הפסק הקדוש... והא דתנן בפרק אלו דברים הלכה מוזגים הכוס ואחר כך נוטלין לידים, וקאמר טעמא משום דתכף לנטילה סעודה, דשמעת מינה דאין להפסיק בקדוש בין נטילה לסעודה, דחה הרא"ש ז"ל זה, דהתם בחול איירי, דהכל מודים בזה, דמוזגים ואחר כך נוטלים לידים, דחיישינן שמא יתעסק בשאר צרכיו גם כן, אבל בשבת שהשלחן ערוך לא חיישינן, והוי שפיר תכף לנטילה סעודה... (גבורות ה' פרק נ, וראה שם עוד)
האדם הזה אשר בראו השי"ת ורצה לזכותו ולטהרו מן פחיתותו הגשמי, ולכך כאשר האדם נוטה אל הגשמי, דהיינו אכילה ושתייה שלו, שהיא גופנית, שלא יהיה נוטה לגמרי אל הגשמי, ולכך המצוה שקודם שיאכל וישתה יטול את ידיו, כי דבר זה הוא קדושה, כמו שיתבאר, ואז אין נוטה באכילה שלו אל הגשמי, ועוד כי אכילה של אדם אין ראוי לאדם שיהיה בטומאה דבר שהוא פרנסתו, רק יהיה בטהרה, ולכך תקנו לאדם נטילת ידים... ויש ליישב בדוחק, כי גבי לחם איכא סרך תרומה וגם נקיות, ומשום שניהם תקנו, ואילו גבי פירות ליכא כולי האי סרך תרומה, דאין תרומה בפירות מן התורה, רק בזיתים וענבים, ומשום זה לא גזרו. אבל דבר זה אין נראה כלל, שיהיה חובה משום נקיות, אבל הטעם הוא כמו שאמר רבי אליעזר, שדרש מן התורה "וידיו לא שטף במים" כדלעיל... ועוד קשיא למה נקט ידים דוקא, אלא מפני כי הידים הם עוד חיצוניות יותר מכל הגוף, לפי שהידים מתפשטין לחוץ ביותר מכל האברים, ולכך הצריך הכתוב לידים ורגלים טהרה במקדש, הידים מכח התפשטות שלהם לחוץ, ושולטת בהם הטומאה, וזה אמרם מפני שהידים עסקניות הם, כלומר מפני כי התפשטות הידים בכל מקום בחוץ, ולפיכך יש עליהם משפט טומאה... וקאמר רבי אלעזר שאם לא היה דבר זה, כי יש טומאה בידים מה שאין נמצא בשאר אברים, למה כתב וידיו לא שטף, אלא שהידים יותר ויותר יש בהם טומאה, שאף במקום שאין שאר אברים צריכים טהרה כגון לנטילת ידים, צריכים הידים טהרה, וזהו טעם נטילת ידים. ועל זה אמרו מצוה לשמע דברי רבי אלעזר בן ערך, וכל זה מפני שהידים נכנסים לטומאה, וכאשר בא האדם לאכול, מפני שהאכילה היא קיום גופו וחיות של אדם תלויה בזה, אין ראוי שיהיה בטומאה, רק שיהיה אכילתו ופרנסתו בטהרה ובקדושה כמו שאמרנו. ולפיכך אמרו שאין צריך נטילה לפירות, כי אין זה פרנסתו של אדם כלל, רק הצריך לאכילתו שהיא פרנסתו... ומכל מקום רמזה התורה בפסוק שזה ענין הידים שהם עלולים לטומאה, ובשביל זה גזרו על נטילתם.
במסכת סוטה, דרש רב עוירא זימנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזימנין אמר לה משמיה דרבי אסי, כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה... ויש לשאול מה ענין זונה אל זה. ויש לך לדעת, כי הזונה חסר לה הקדושה, ודבר זה ידוע, שהרי חסירה קדושין שמקדשין האשה, והזונה הוא ענין זנות גופני בלא קדושה, וכך כאשר יאכל אכילתו והיא גופיית בלא קדושה, כי מים ראשונים עליהם נאמר והתקדשתם, והנה דבר זה ממש כאלו בא על אשה זונה. ויש לך לדעת כי תשמיש נקרא אכילה... כלל הדבר קבלת דבר יקרא אכילה... ולכך אמר כל האוכל בלא נטילת ידים שהיא קדושה לאדם, שכן דרשו ז"ל והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו', ולכך נחשב האכילה הזאת כאשר היא בלא קדושה, כמו שבא על אשה זונה בלא קדושין, שגם זה אכילה בלא קדושה, וראוי שיהיה אכילת האדם הגופני בקדושה, שלא יהיה נמשך האדם אחר הגוף לגמרי...
ואמר רבי אלעזר אמר רבי זריקא, כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, דבר זה מופלג בחכמה, וזה כי קדושת הידים היא קדושת התחלתו, כי היד היא התחלתו של האדם כאשר יגביה ידיו למעלה מראשו, ובהתחלה דבק ההעדר, כאשר כל התחלה היא אחר ההעדר, ולפיכך המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, כי נעקר מן התחלתו, ולפיכך כתיב בקרא, "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו", כי הידים הם התחלה והרגלים הם סוף, ובשניהם דבק ההעדר בהתחלה ובסוף כאשר ידוע, וכאשר לא ירחץ ידיו ורגליו יש כאן מיתה, וזה אצל כהנים, וכאן שיש לרחוץ ידיו מפני שהם התחלה, המזלזל בנטילת ידים שהם התחלה נעקר מן התחלתו, שהידים הם התחלה לאדם, וכאשר חוטא בהתחלה נעקר מהתחלתו.
ואמר רבי חייא אמר רב, מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה וכו'... ואף על גב כי בברייתא מפרש טעמא גבי מים ראשונים שלא יחזרו המים ויטמאו היד, הנה רב לא פירש הטעם, כי אדרבה, אמורא צריך לפרש יותר, רק כי דבריו הם על פי החכמה, כי קדושת הידים כאשר הם מתעלים למעלה, כי כך ראוי לידים, וכדכתיב, "וישא את כפיו", ולכך נקרא נטילת ידים, וכתיב וינטלם וינשאם, כי הידים בעצמם ראוי להם נשיאה, ולכך מים ראשונים צריך להגביה את ידיו, אבל מים אחרונים צריך להשפיל ידיו, משום מלח סדומית שצריך הסרה בכח לכך ישפיל ידיו. ויש לך להבין, כי מים ראשונים מצד הימין, ולכך צריך להגביה ידיו, כי ימין ה' רוממה, ומים אחרונים משום מלח סדומית, והוא משמאל, ולכך צריך להשפיל ידיו...
ואמר רבי אבהו, כל האוכל פת בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא, שנאמר "ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר הדחתים שם". נראה כי המים יש בהם טהרה, כאשר הם בכלי ובמקוה, וכאשר הם על היד יש בהם טומאה, כי היד מקום מוכן לטומאה, שהרי היד צריך טהרה, ולפיכך האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא. ויש לך להבין הראיה שהביא, "ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא בגוים אשר הדחתים שמה", כי כמו שנחשב כאשר ישראל בין האומות שאוכלים לחמם טמא בגוים, ונחשב אכילת ישראל ביניהם ענין טומאה, אף כי אין נוגעים הלחם, רק שנחשב האכילה שהיא בטומאה, כך נחשב טומאה כאשר אוכל את הלחם בלא נגוב ידים, ואף שכבר טהרו המים השניים את הראשונים, היינו שאין מטמאים עוד היד, אבל על כל פנים לא הלכו המים הראשונים עצמם, וכאשר אוכל בלא נגוב דומה זה שאוכל לחם טמא, כיון שעל הידים הם המים, כי כן נמשלו למים, כדכתיב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", וכן הרבה, ולכך האוכל בלא נגוב ידים קודם שיסלק המים אשר הם על הידים נאמר עליו "ככה יאכלו ישראל לחמם טמא בגוים", והבן זה היטב. (נתיב העבודה פרק טז)
ובפרק אלו דברים אמר רב יהודה אמר רב והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכו'. וביאור זה, כי האכילה של אדם אשר היא חיותו ראוי שתהיה בטהרה ובקדושה לגמרי, ולכך לא צריך נטילה רק ללחם שעליו יחיה האדם, ולא צריך נטילה לפירות, שכל זה מפני כי הלחם אשר עליו יחיה האדם צריך שיהיה בטהרה, לכך צריך שיהיה נטילה לפני המזון, ולאחר אכילתו צריך גם כן נטילה, שלא יהיה זוהמא על ידיו בשביל הברכה שמברך השי"ת על מזונו... (שם פרק יח, וראה עוד מים אחרונים)
...ורצה לומר, כי האדם בעת אכלו ראוי שיתקדש ולא יאכל בזוהמת ידים, כי דבר זה היא אכילתו חמרית לגמרי כמו הבהמה, ולפיכך תקנו נטילה ראשונה, וכן מים אחרונים גם כן בשביל קדושה, שלא יהיו ידיו מסואבות מן האכילה, ובשביל כך היה האכילה שלו בתיעוב לגמרי כמו הבהמה, וזה שתקנו מים אחרונים... (נתיב הפרישות פרק א)
...וכן האוכל בלא נטילת ידים, מפני שהוא רחוק מן הברכה, שהידים על ידם הברכה, ולפיכך קאמר בסמוך אנא משי מלא חופני וכו', ולכן על ידי נטילת ידים, שהוא נושא ידיו, מקבל הברכה, וכל ברכה הוא על ידי הידים, והוא דבר מופלג. ואמרו ז"ל (סוטה ד') מים ראשונים צריך לישא ידיו, דכתיב "וינשאם וינטלם", ודבר זה מביא הברכה, כמו שהוא על ידי נשיאת כפים לכהנים... כי כאשר נושא ידיו למעלה מוריד הברכה, והמזלזל בנטילת ידים מתרחק מן הברכה, ומי שהוא מתרחק מן הברכה מתרחק מן העושר, והוא בא לידי עניות... או שאין ראוי לעושר מצד הבזיון שדבק בו לגמרי, וזהו סימן עניות... או כאשר מתרחק מן הברכה כאשר הוא מזלזל בנטילת ידים כמו שהתבאר. (חידושי אגדות שבת סב ב)
טהרה. הטומאה הצריכה טהרה מצינו בג' ענינים, טומאה רוחנית וטומאה גשמית, ואמצעית שהיא רוחנית וגשמית. טומאה רוחנית היא רוח הטומאה השורה על הידים ואינה סרה אלא בנטילה, והובא בבית יוסף בטור או"ח סימן ד', וכן הוא בשו"ע, וזה לשונו, אלו דברים צריכים נטילה במים, הקם מהמטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והחולץ מנעלים והנוגע במנעלים, והחופף ראשו, ויש אומרים אף ההולך בין המתים, ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו, והמשמש מטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו, ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח ממנו, ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו... וצריך ליזהר יפה בעירוי ג' פעמים, אבל לא יברך ברכת נטילת ידים כי אם בשחרית, וב"י מסופק בניעור כל הלילה אם צריך ליטול ידיו, וכן מסופק אם השכים ללמוד ונטל ידיו ואחר כך השכיב עצמו לישן קודם היום, אם צריך לחזור ולטול ידיו כשיאור היום. ורמ"א כתב שיטול ידיו בלא ברכה, על כן צריך להזהיר את המון העם כשעומדים לסליחות קודם ראש השנה ולאחר ראש השנה שיטלו ידיהם כשיאור היום. עוד יש ספק אם צריך לנטילה כשישן ביום, ומכח ספיקא צריך ליטול ידיו ולערות ג' פעמים גם לאחר שינת היום, כדי שיחזיק עצמו בטהרה. זוהי טומאה רוחנית, כלומר שאין בה ממשות, וטהרתה על ידי נטילה. (שער האותיות אות ט)
נחזור לענין המאכל הוא קרבן, והאוכל הוא הכהן העובד, וכמו שהכהן העובד היה צריך להיות לו כוונה, כי מתעסק בקדשים פסול, כן בשעת נטילה שתקנו רז"ל משום סרך תרומה, שהכהן האוכל צריך כונה, ויכוון בשעת נטילה שהוא נוטל ידיו לאכילה, כי אף לחולין צריך כונה לפי דעת הרשב"א, וכתב אבא מורי זלה"ה, וטוב לחשוב בשעת נטילה שתקנו רז"ל נטילה לחולין משום סרך תרומה, פירוש שלא יבא לאכול תרומה בלא נטילה, וסתם ידים שניות לטומאה, ופוסל תרומה, ומשם הכי תיקנו שירגיל ליטול אף לחולין, אף על פי דאין שני פוסל בחולין, ויועיל זאת המחשבה שלא יחשוב מחשבות אחרות הפוגמת הנטילה. עוד אני אומר, יחשוב בסוד עשר אצבעות הרומזים נגד י' ספירות, ועל כן מגביהם, כמו שאמרנו לעיל, ועל סוד זה זקף רבי עשר אצבעותיו שלא נהנה... (שם דברים שהזהירו רז"ל מכח סכנה)
האוכל פירות יבישים כגון פלומי"ן (שזיפים) ושאר מינים שיש להם מרק, אין לאכול בלא נטילת ידים, כי הם דברים שטיבולם במשקים, וכל דברים שטיבולן במשקין צריך נטילה, כמו שהם שנוים במסכת מכשירין פ"ו, וחד מנהון מים, ומרק זו של פלומי"ן או שאר פירות יבשים הוא בכלל מים... כי זה הדין נוהג עתה בזמנינו, והא ראיה בפסח נוטלין ידינו קודם הטבול מפני זה הטעם, וכן כתב או"ח בסימן תע"ג. ובענין ברכה של נטילה זו, כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם צריך לברך על נטילת ידים כשנוטל לדבר שטיבולו במשקה אם לא, על כן יטול ידיו ולא יברך עליהן מספק. (שם כלל ה א)
וכתבו המקובלים, כשאדם ישן בלילה הנשמה יוצאה מגופו, ומיד שורה רוח הטומאה על ידיו, ומאי טעמא על ידיו, לפי שהם כנגד זרועות עולם, אשר משם נאחזים כחות הטומאה, ולפיכך שורה על הידים, וההולך ד' אמות בידים טמאות חייב מיתה לשמים, לפי שמביא אל אחר בידיו, ועליו הכתוב אומר "ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי א-ל, לאשר הביא אלהו בידו". מי הם מרגיזי א-ל, אותם המביאים אל אחר בידיהם, ולפיכך יתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ויתרחק מצד הטומאה כדי שישרה עליו צד הקדושה והטהרה. ומים הללו צריכים ב' כלים, כלי עליון להתקדש ממנו, ירמוז לעולם הקדושה, וכלי התחתון לקבל המים הטמאים ההם, והוא רמז לעולם הקליפה, שהוא צד הטומאה, ולפי שהאדם עד שלא נטל ידיו הוא טמא, לפיכך צריך שלא יטול ידיו אלא ממי שנטל, שנאמר "והזה הטהור על הטמא" וגו'... והם ג' רוחות, ולפיכך צריך לערות עליהם ג' פעמים להעבירם, ואסור לעשות שום דבר במים ההם, ואסור לשפכם אלא במקום מדרון, כדי שלא ידרכו בני אדם עליהם שלא ירעו לעולם... ואין קפידא בזה (שיטול רק ממי שנטל) כי אם דוקא בנטילת ידים שחרית, מן הטעם שזכרנו, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד, וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהין. ואם תאמר איך הימין מקבל מים מן השמאל, והרי הוא טמא, יש לומר דלא דמי, דהכא הוא חפץ ומבקש להעביר הטומאה ממנו, כיצד יעשה, אלא שמפני מעלת הימין שלא ישמש לשמאל התחיל בו תחילה, אבל הרי הוא חוזר עליו להעבירו, ולא אפשר בלאו הכי, ואדרבא מכחו ומצדו בא עליו להעבירו, אבל אדם שלא נטהר עדיין והרי הוא חפץ בטומאתו, אין כח בידיו להעביר טומאה אחרת עד שיטהר. ובעל נפש צריך ליזהר הרבה מאד שלא ילך ד' אמות בידים מזוהמות מזוהמת נחש אשר שרה עליהם בלילה, הנותן כח לטומאה לשלוט עליו...
וכן הענין בכל דבר שצריך נטילת ידים, כשיוצא מבית הכסא שיתרחץ ידיו תיכף ומיד, ואף על פי שאין צריך בזה לערות ג' פעמים, אפילו הכי משום רוח טומאה נגעו בה, ואיתא בזוהר שיזהר האדם כשיוצא מבית הכסא שלא ישמש מטתו כל אותה שעה משום דמדבק בו שד דבית הכסא ופוגם אותו...
ונראה בעיני, מיד כשנעור ואינו רוצה לישן, אף שעדיין אינו עומד ממטתו רק נשאר מושכב יטול ידיו, כדי שילך ממנו רוח הטומאה, מאחר שהוחזרה הנשמה הקדושה אליו, אל יתן מקום לטומאה... (שם מסכת חולין)
הנה הפועל הראשון הוא טהרת הידים, כי הנה הם הם שנטמאו ושרה עליהם רוח הרעה, ולזה צריך לגרשה מהם ולטהרם, והנה חקק הבורא ית"ש שתגורש מהם על ידי הנטילה הראויה כמו שלימדונו חז"ל, ונמצא כל גופו של האדם נטהר בזה, כמו שכלו היה נטמא מהשראתה של רוח הרעה עליהם, ויש בענין הזה גם כן תקון לכל הבריאה כולה, ליטהר מטומאת הלילה ולצאת מחשכתה. והנה חיברו לזה גם כן נקות האדם את גופו בהפנותו ונמצא כלו מיטהר ומזדמן להתקרב לפני בוראו ית"ש. (דרך ה' חלק ד פרק ו ד)
...והנה צריך שתדע כי יש ג' דברים למים, טבילה נתינה נטילה, והיינו טבילה במ' סאה, ונתינה בט' קבין, נטילה לידים. והנה הנטילה היא במי חסד ממש, אך הטבילה והנתינה הם בסוד הגבורות שחזרו לבחינה זאת של מים, וסוד זה הענין הוא מה שאמרו רז"ל בריש כל מרעין אנא דם, בריש כל אסוון אנא חמר... (אדיר במרום דף פט)
ולחשוף מים מגבא, יש לומר על דרך הרמז, שהכתוב מרמז לנו הדברים שצריכים רביעית מים, מגבא - הג' רומז לנטילת ידים שחרית שהוא ג' פעמים, והב' הוא נטילת סעודה שהוא ב' פעמים, והא' מים אחרונים, וכולם ברביעית, כמו שכתוב שבת פ"ב, דדרשי ולחשוף מים מגבא על רביעית. (דברי אליהו ישעיה)
והתקדשתם - ...לפי שרחיצה זו דרך כבוד שלמעלה, ככה ראו רז"ל לקרא את רחיצת הידים לאכילה גם כן בשם קדושה, להיות האדם מתקרב לשולחן לאכול בפת בג מלכו של עולם, והוא דרך כבוד שלמעלה לרחוץ ידיו תחלה. ושם קדושה ענינו התעלות והתרוממות כמו נקדש בצדקה (ישעיה ה'), שהוא שם נרדף עם ויגבה... הנה כמו שמקדשים עצמם באכילה עצמה, ככה הם מתקדשים ומכינים עצמם אליה, רוצה לומר ברחיצתם... ובזה נבא גם כן לכלל דעת לקריאת ענין רחיצת הידים לסעודה בשם נטילה, וגם נוסח הברכה "על נטילת ידים"... ואמרו רז"ל נטילת ידים משום סרך תרומה תקנו... ואסור לאכול קדשי שמים בידים מסואבות... אם כן על ידי רחיצת הידים במים הוכשרו ליגע באוכלין שהם קדשי שמים, מה שלא היו ראויים אליהם קודם רחיצתן, והרחיצה גורמת לידים מעלה ורוממות ליהנות על ידיהם מלחם גבוה, הנה להתרוממותם ולהתנשאם ממדרגת פחיתותם למדרגה גבוהה כזו, תקנו נוסח הברכה על נטילת ידים... ובדבר זה יתבאר גם כן נוסח ברכת נטילת ידים דשחרית, שהרא"ש נדחק בזה הרבה, וכתב אף על גב דלא בעינן כלי לנטילת ידים של שחרית, מכל מקום לא שנו הברכה מברכת נטילת ידים דלסעודה. אמנם אנו מפרשים לשון נטילה זה גם כן ענין התנשאות והתרוממות... ויש סמך לזה ממה שהצריכו חכמי האמת הגבהת הידים למעלה, בין בנטילת ידים דשחרית בין בנטילת ידים דסעודה, והוא לרמז בהגבהה הגשמית אל התנשאות הרוחנית שבהן. (ויקרא יא מד)
הדרגה הראשונה של אותה אכילת חולין בטהרה נשארה הרגל חיים של כל העם היהודי, ועדיין היא מאפיינת כל יהודי שומר מצות, הרי זו נטילת ידים שלפני כל סעודה, בבכורות ל' ע"ב אמרו, שהקבלה לנטילת ידים היא תנאי קודם לקבלת שאר חובות טהרות, וקבלה ראשונה זו לחברת הטהרות קרויה קבלה לכנפים, ברור מרש"י שם, מערוך ומרמב"ם, שקבלה לכנפים היא קבלה לנטילת ידים, אלא שלא נתבאר על שום מה זו קרויה כנפים. נראה לנו, שאין זה רחוק לומר כך, כל עליה לרום מעלת הטהרות תלויה בהרגל של נטילת ידים, נטילת ידים מעלה כנפים לכל הבא להכנס לטהרות, היא שתעלה אותו לרום מעלת מעשי הטהרות, אף שם נטילת ידים מורה על העלאה... עלינו להעלות את סעודתנו מתחום ההנאה הגופנית-חושנית ולשוות לה אופי של מעשה אנושי קדוש. אכן הקידוש המוסרי של כל מעשה גופני הוא תנאי ראשון לקידוש החיים בישראל. (ויקרא פרק יא בסוף)
עם יקיצתו שחרית בכל יום, מזכירה את היהודי כל פעולה מפעולותיו, כי לפני עבודת יום טהורה, המוקדשת כליל לרצון האלקי ולחיים אידיאליים, הריהו נוטל את ידיו שלש פעמים לסירוגין, כדי לקדש, מעשה כהן, את כחות הזרוע למעשים טהורים המזדהים עם הרוחניות. בקיימו את הצו "שאו ידיכם קודש", מרומם היהודי את שולחן סעודתו לדרגת מזבח, את לחמו ללחם הפנים, ואת שאר מזונותיו לאכילת קדשים. ובהתייצבו לשפוך שיח לבו לפני האלקים בתפלתו, יקפיד עד מאד שיהא גופו טהור, ידיו טהורות, סביבתו נקיה מכל זוהמה ולכלוך... (במעגלי שנה ב עמוד קו)
בענין הברכות... והכלל כי בני ישראל צריכין לבקש כל משאלותם גם בעולם הזה הכל בכח התורה בלבד, ועל זה מבקשין ותן חלקנו בתורתך, פירוש, שכל צרכינו יהיו על ידי התורה... ולכן תקנו נטילת ידים קודם אכילה, "שאו ידיכם קודש", להיות קבלת שפע פרנסה משורש העליון, לכן אמרו רז"ל, בשעה שתיקן שלמה נטילת ידים, יצאתה בת קול חכם בני וכו', פירוש, שתיקן להיות התדבקות השפע בחכמה, ועל זה מבקשים, הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד, ואין כבוד אלא תורה, כי מזון הגשמי הוא חרפה וקלון, אבל כשזוכין בני ישראל "ונתתי גשמיכם בעתם" בכח התורה, "בחקותי תלכו", אז הפרנסה בכבוד. (בראשית תולדות תרנ"ב)
...וגם איתא בספרים, כי באכילה עצמה צריכים להרים הניצוצות, שעל זה נאמר "באכלכם וגו' תרימו" וגו', ועל כל פנים קודם האכילה, שעל רמז זה תיקנו נטילת ידים קודם האכילה, כי העיקר מזון הנפש הוא התורה, ואכילה הוא קיום הגוף צריכין מקודם ליטול הידים, לבטל אותם להפנימיות, בחינת הקול יעקב כנ"ל, וזהו שאמר "באכלכם וגו' תרימו תרומה", רמז לנטילת ידים קודם אכילה כנ"ל, וזה שרמזו מפני סרך תרומה, ומשום זה צריכין לדבר דברי תורה על השולחן, לחבר האכילה אל התורה. (במדבר שלח תרמ"א)
בש"ס עירובין כ"א, בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצאה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על פי דברי הש"ס (בבא בתרא קע"ה), הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, דהנה להכיר בין טוב לרע אין זה כל כך רבותא, אבל להכיר בין טוב לטוב זה רבותא יותר, ועל כן דיני ממונות ששניהם ממון ישראל, ובא מסטרא דקדושה, אלא שזה שייך לזה וזה לזה, היכר זה הוא רבותא יותר, והוא בגדר חכמה, שמוציאה לאור דברים נעלמים... ובזה יש לפרש מאמר הש"ס הנ"ל, דהנה רשות היחיד ורשות הרבים, ידוע שזה בקדושה וזה בחיצוניות, ואין לערב זה בזה, אבל מרשותו לרשות חבירו, ששניהם רשות היחיד שהוא בקדושה, מותר מן התורה (לטלטל), וכן נטילת ידים, שכל גופו טהור, רק באשר הידים הם יותר בחיצוניות מכל גופו, כאמרם ז"ל (נדה י"ג) מה ידיו מאבראי וכו', ושלמה בחכמתו השכיל ההפרש שבין רשותו לרשות חבירו, וכן ההפרש שבין ידיו לכל גופו, וזה נכנס בגדר החכמה כנ"ל בדיני ממונות... (שמות משפטים תרע"ג)
קבלת עול מלכות שמים שלימה אמרו (ברכות ט"ו) נפנה, פירוש מכל גילולי תאות עולם הזה המותרות אשר לא לשם שמים, ונוטל ידיו, שמעתי שזה רמיזת רחיצת ידים על סילוק נגיעות. ויש לומר עוד רומז על הרחיצה ממה שכבר נתלכלכו כלי המעשה מאותם הטינופות ירחצם במי הדעת וטהר... (חלק ב צדקת הצדיק ו עמוד ב)