כיון שמגיעים לשים שלום, (שהיא ברכה אחרונה משמונה עשרה, בחינת יסוד), אז עושה שימוש נהר ההוא היוצא מעדן, (שהוא יסוד), בחדר הזה, שהוא המלכות, ואז צריכים ליפול על הפנים, (דהיינו לומר נפילת אפים), מה הטעם, משום ששעה ההיא היא שעת השמוש, וצריך כל אדם להתבייש לפני אדונו, ולכסות פניו בבושה רבה, ולהכליל עצמו בשמוש ההוא של הנפשות, שנכלל חדר הזה ממעלה וממטה בנפשות ורוחות, אז צבע אחר, היורד למטה, (דהיינו הוד), קם ואוחז בה בסוף חדר הזה... (תרומה מה, ועיין שם עוד)
...ואז צריך לנפול על פניו, ולמסור את נפשו בשעה (שהמלכות) אוחזת הנפשות והרוחות, אז היא השעה למסור נפשו בתוך אלו הנפשות שאוחזת, כי אז צרור החיים, (שהיא המלכות) הוא כראוי. דבר זה שמעתי, בין היסודות של מאור הקדוש, ולא ניתנה לי רשות לגלות, חוץ מכם חסידים עליונים, שאם בשעה ההיא (שהמלכות) אוחזת הנפשות והרוחות (של בני אדם), ברצון אחד של הדביקות, משים האדם לבו ורצונו לזה, ונותן נפשו בדבקות ברצון ההוא, דהיינו לכלול נפשו באותה הדבקות, אם התקבלה (מסירות נפשו) בשעה ההיא ברצון הנפשות והרוחות והנשמות שאוחזת, זה הוא אדם שנצרר בצרור החיים, בעולם הזה ובעולם הבא... (ויקהל קיג, ועיין שם עוד)
ה', שיברך הכהן את העם הוא, כדי לכלול ישראל יחד, בשעה שלוקחים ברכות שלמעלה, כי באותה שעה מקבלת כנסת ישראל, (שהיא המלכות), ברכות. ו', ושעת רצון היא למסור לו נפשו ולתת לו הנשמה ברצון הלב, כשנופלים על פניהם ואומרים אליך ה' נפשי אשא, שיכוין אליו לבו ורצונו למסור לו הנפש ברצון שלם, ואלו הן שש מצוות העומדות בתפלה העולות כנגד שש מאות מצות התורה... (שם קנד)
רבי שמעון פתח, לדוד אליך ה' נפשי אשא אלקי בך בטחתי וגו', מה ראה דוד לסדר שבח זה כך, שכל השבחים שהם בסדר אל"ף בי"ת כולם שלמים, וזה חסר, שאין בו ו', ולמה הוא סדר זה לנפילת אפים. אלא סוד עליון הוא גנוז בין החברים, בשעה שנכנס הלילה, אילן התחתון שהמות תלוי בו, (שהוא מלכות מצד הדין), פורש ענפיו ומכסה הכל, ועל כן נעשה חושך, וכל בני העולם טועמים טעם המות, ואדם מקדים עצמו ונותן לו פקדון נפשו, ומפקידה בפקדון (למשך הלילה, שיחזירה לאור הבקר), ומשום שלקח הנפש בפקדון, חוזר הפקדון לבעלו בשעה שבא הבקר... (במדבר סו)
תא חזי, כיון שהאדם עשה תפלתו באופן הזה, במעשה ובדבור, וקשר קשר היחוד, נמצא שעליונים ותחתונים מתברכים על ידו, אז, אחר שגמר תפלת העמידה, צריך האדם להראות את עצמו, כאילו נפטר מן העולם, שהרי נפרד מן עץ החיים, (שהוא ז"א, שהוא סוד תפלת העמידה), ואסף רגליו אל אותו אילן המות, שהחזיר לו פקדונו, (שהחזיר לו נפשו בבקר), כי כבר התודה על חטאיו והתפלל עליהם, עתה צריך להיות נאסף אל אותו אילן המות, ולפול (על פניו, ויאמר עליו, אליך ה' נפשי אשא, בתחילה, (כשהלכתי לישון), נתתי לך הנפש בפקדון, עתה שקשרתי היחוד ועשיתי המעשה והדבור כראוי, והתודיתי על חטאי, הרי נפשי מסורה לך ודאי, (כלומר שיקבל עליו מסירות הנפש).
ויראה אדם את עצמו כאילו נפטר מן העולם, כי מסר נפשו למקום ההוא של מות, משום זה אין ו' (בסדר א"ב של אליך ה' נפשי אשא), כי ו' הוא עץ החיים, (דהיינו ז"א שהוא סוד ו' דהוי"ה), וזה (שמסר לו נפשו) הוא אילן המות, (דהיינו מלכות). וזה שלמדנו, כי סוד הדבר הוא, שיש עונות שאינם מתכפרים עד שאדם נפטר מן העולם, זה שאמר, אם יכופר לכם העון הזה עד תמותון, (ועל כן) זה נותן את עצמו ודאי למיתה, ומוסר נפשו לאותו מקום, (למלכות), לא בפקדון כמו בלילה, אלא כמי שנפטר מן העולם ודאי... (שם עג ועיין שם עוד)
ויפלו על פניהם, תא חזי, משה ואהרן מסרו עצמם למיתה, במה, משום שכתוב, ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל אלקי הרוחות, רוחת כתוב, חסר ו', ומשום זה אילן המות הוא, (שהוא מלכות), ובכל מקום, נפילת אפים הוא לצד הזה, ועל כן (כתוב) א-ל אלקי, זה שאמר וא-ל זועם בכל יום, (שהוא המלכות), אלקי הרוחות, הוא מקום צרור הנשמות של העולם, וכל הנשמות עולות שמה, ומשם באות, (שהוא המלכות). (קרח יד)
נפילת אפים מה היא, הרי העמדנו, שעושה כל מה שעשה משה, תפלה ותחנונים ובקשות ונפילת אפים, שכתוב, ואתנפל לפני ה', אבל אחר שגמר התפילה ונכנס בכל אלו המדרגות העליונות, והכלה, (שהיא המלכות), נקשרה בכולן, יש לרדת למטה, (למקום המלכות), וכיון שיורד למטה, יש נפילת אפים באל"ף בי"ת, (דהיינו במזמור המסודר בא"ב, דהיינו לדוד אליך ה' נפשי אשא).
מהו הטעם, הוא משום שכבר התפלל תפלתו והתודה על עונותיו, מכאן ולהלאה יראה את עצמו שמסר נפשו לאדונו באהבה, ויאמר, לדוד אליך ה' נפשי אשא. והוא לרצון לאותו הצד ששורה בו מות, (דהיינו אל המלכות, בשעה שמקבלת משמאל, ולא מקו האמצעי), ועושה לו נחת בזה.
ועם כל זה, באל"ף בי"ת (הזה של לדוד אליך ה' נפשי אשא), יש בו סוד הסודות לחכמים, באלפא ביתא זה, אין בו ו', (שהוא סוד עץ החיים, דהיינו הקו האמצעי), ויש בו פ' במקומו, והיינו פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו, שנכפל בסוף המזמור, שהוא תפלה שלא יזיק חסרון הו'), ואחר כך נאמר בו ר' ב' פעמים, ואין בו ק'.
מה הטעם, (שאין בו קו"ף, ומשיב), משום שנפילת אפים זו שהאדם מוסר נפשו למות, צריך לכוון רצונו ולעשות נחת רוח לאותו צד ששורה בו מות, (שהוא המלכות בשעה שדבוקה בקו שמאל ולא בקו האמצעי), כמו שעושה הקו"ף בחרבות ובהרים, שמראה את עצמו שמת, והוא מראה את עצמו שמת, לפני חיה אחת שהוא ירא ממנה... ועל כן נסתלקו ב' אותיות אלו ו' ק' שאין יודע בהן רק הקב"ה לבדו...
ועם כל זה ברצון הלב, ישום עצמו להקב"ה, שמסר לו נפשו באהבה, והקב"ה חושב לו, כאלו נטלה ממנו הנשמה, ועל כן צריך לנפול על הארץ כמת, בשעה שיאמר נפילת אפים, משום שיש חטאים שאדם עושה, שאינם מתכפרים אלא במות, ועתה שנחשב לו שהקב"ה לקח נשמתו והוא נתנה ברצון, אותה שעה עומדת לכפר על עונותיו, ולהשלים לכל הצדדים, ולצד הזה (השמאלי) שאמרנו... (זהר חדש תרומה י, ועיין שם עוד)
גופא, רב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא, פתח בריך וחתם ולא בריך, נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה, מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה, רצפה של אבנים היתה... קמיה דרב הואי... ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד. וליפול על אפיה ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים, לא משני ממנהגיה. ואיבעית אימא, אדם חשוב שאני, כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו'. (מגילה כב ב)
רב מפקד לבית רב אחא, רבי אמי מפקד לאינשי ביתה, כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון, (לפי שיש שם רצפת אבנים), רבי יונה רבע על סיטריה, רבי אחאי רבע על סיטריה, אמר רבי שמואל אנא חמית רבי אבהו רבע כאורחיה... רבי ינאי זעירא בשם אבהתיה, כל מי שאינו כשר כיהושע, שאם יפול על פניו יאמר לו הקב"ה קום לך, אל יפול, ובלבד יחיד על הצבור, (אל יעשה כן, אבל יחיד בינו לבין עצמו רשאי). (ע"ז כה ב)
ותצא אש, כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים נפלו על פניהם ושבחו לשמים, כך נפלו על פניהם בימי שלמה, שנאמר וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב... (ויקרא פרק ט, תקכד)
ואלו הם מצוות עשה של תורה, כשאר המפרשים וספר הזוהר... למסור נפשו למיתה, וגם לדבקה בו, בנפילת אפים, בפסוק אליך ה' נפשי אשא. (חלק א שער ד)
סוף תקוניה נפילת אפים להצדיק המיתה על עצמו. וכן ביעקב אבינו שהיה מחולל בגלותו האחרון מפשעי הדורות שקדמוהו ואמרו עליו שהיה קורא את שמע כשפגע ביוסף ואינו ספק שסמך גם כן גאולה לתפלה, ומיד שסיים תפלתו פיהו פתח בחכמה ואמר "אמותה הפעם" כטעם נפילת אפים שהוא רז נגלה בכתוב. ומאמרו "אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" יש סמך למה שכתבו האחרונים דבעינן מקום שיש בו ספר תורה. איך שיובן יעויין בספר הרוקח להר' אליעזר מגרמיזא ז"ל שהכוונה להעירנו כי הצדקת המיתה על עצמנו הוא בית חיינו, כטעם נפלה נא נפילה ממש לא פקדון, ונפול ביד ה' דוקא כי יד היינו מקום ה' היינו ספר תורה ודאי לקיים התנאי הזה בפועל או ברמז... (מאמר חקור דין חלק א פרק כג)
מוהר"ן:
ראה בערך נפש לא.
...וכמו שכתוב בכתבי האר"י, שעל ידי נפילת אפים יוכל האדם להשיג מעלה מה שלא היה אפשר להגיע אליה בלתי על ידי שימות מקודם, ובמה שמוסר נפשו בנפילת אפים, כידוע זה במקום מיתה עומדת... (במדבר מסעי תע"ר)