בצלמנו - ...ויש בפסוק הזה ענין עמוק חתום באוצרות המקובלים מבקשי ה', כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם. אמר בצלמנו, בצלם העשוי לנו, כדמותנו דמות התפארת והיא משיבת הגוף. ועתה שמע פירוש הכתוב וכל המיחד יחוד שלם ראוי שיכוין לבו לזה. ראש האדם שהוא כבוד לכל הגוף כנגד הכתר, שהוא ראש לכל הספירות, וכתיב (תהלים קי"ט) ראש דברך אמת, מוחו וחכו של אדם כנגד החכמה שהיא פנימית, וכתיב חכו ממתקים, וגם במלת חכמה נרמז מוח חיך. לשונו נגד הבינה שהיא מוציאה כל הכחות לאור, הוא שכתוב וכלו מחמדים... זרועותיו של אדם לימין ולשמאל כנגד החכמה, וזהו וברית הלשון מכריע בינתים, שהרי התשובה כנגד הלשון, הרי לך ה' ספירות עליונות. התפארת כנגדו באדם משיבת הגוף וכן התפארת כח וחזוק לכל הספירות... הרגלים באדם שוק ימין ושוק שמאל כנגד הנצח וההוד, ברית מילה באדם כנגד יסוד הנקרא צדיק, הנקרא ברית מכוון באמצע... (בראשית א כז, ועיין שם עוד)
...ועל דרך הקבלה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, מלת כל רמז למדת כל אשר בה נתברך אברהם אבינו ע"ה, והיא הספירה העשירית, ומשם פורחות הנשמות... והודיענו בזה כלל כל בעלי חיים, ורמז המדה שהיא סבת חיי כל החיים... (שם ז כב, ועיין שם עוד)
ויברך את יוסף ויאמר - ועל דרך הקבלה יש בברכה הזאת רמז לכלל עשר ספירות... (שם מח טו, ועיין שם עוד)
ועל דרך הקבלה טעם רחיצת הידים והרגלים לרמוז על עשר ספירות, שכן ראשית האדם עשרה בהגביהו ידיו למעלה וסופו עשרה, והוא הטעם שתקנו לנו רז"ל נטילת ידים בתפלה... לרמוז, כי הכהן העובד מתלבש ומתקדש בקדושת י' ספירות, ויש בצורת האדם דוגמא להם, בעשר אצבעות הידים וברית הפה בינתים, וכן עשר אצבעות רגלים וברית מילה בינתים. (שמות ל יט)
ועיין עוד: בראשית יב ח, שמות ג יג וטו, יז טז, לד ו, במדבר י לה, כח טו, דברים לב ד.
ענין הספירות, הנה הספירות הם מידותיו יתברך, המידות שחידש לעצמו לצורך הנבראים, שאינם מידות לפי ענין שלמותו ומציאותו האמיתי הקדום, אלא מידות מחודשות מרצונו וחפצו, לפי מה שמצטרך לנבראים שרצה לברא, והם כלל כל התארים המתיחסים לו על שם פעולותיו, בכל מה שנבחן בפעולותיו, דרך משל, הממשלה, הרחמנות, הכעס, המשפט, החנינה, הידיעה, וכל שאר הפעולות הרבות שהוא פועל.
אמנם צריך לדעת, כי הנה אלה המידות בנפש האדם הם תכונות חקוקות בה ממש, אך באדון ב"ה לא יכין לדבר כן, ואי אפשר לנו לומר שהם תכונות בו, כי תכונה הוא ענין נופל רק בנבראים לא בבורא. אמנם אלה המידות בבורא אינם אלא מיני השגחה שהוא משגיח, והארה שהוא מאיר אל נבראיו, והיינו כשנזכיר דרך משל רחמנותו של האדון ב"ה, אינה תכונה בו חס ושלום, אלא היא מין הארה אחת שהוא משלח ממנו, השגחה, שהוא משגיח, פעולה שהוא פועל...
נמצא שאין הספירות דבר חוץ ממנו יתברך, (כלומר אינם עצמים נבראים, דהיינו מציאות נפרדת ממנו, כמלאכים ובני אדם ושאר הנבראים, אלא הם גילוי ממידותיו, מה שמגלה לנו מהנהגותיו לצורך הבריאה), אלא הם מידותיו ממש, רחמנותו, חנינותו, משפטו, צדקתו, וכיוצא בזה, אך אין רחמנותו וחנינותו ומשפטו תכונות בו כתכונות בנפש, אלא מיני הארות שהוא מאיר, ומיני השגחה שהוא משגיח, שהרי למין הארה אחת והשגחה אחת נקרא חסד, ולאחרת דין, ולאחרת רחמים וכן כל שאר הפרטים.
ואמנם עיקרם של ספירות הם התפשטות קדושה וזיו עליון ממנו יתברך, שהוא המקור הנעלם הבלתי מושג כלל, ואלה כולם הם זיו מקדושתו, עשוי לערך התחתונים, שיהנו בו על דרך ונהנים מזיו השכינה, אך זה הזיו עצמו הוא כלל הארות, מתמשכות בסדר נימוסי, שנולדות מהם הפעולות שנולדות, וחוזרים להיות מידותיו יתברך, כמו שביארנו, כי על כל פנים אין המידות בו, אלא מה שהוא עושה בהארתו והשגחתו.
וכלל ההארות האלה נכללים בעשר, וכל חוקותיהם הולכים על פי הסדר הזה, ויש לנו להבחין מיני ההארות האלה לפי הנולד מהם, והקשר והיחס שבין מין למין, וזה מה שאנו מפרשים בחכמת הקבלה.
והנה מכלל מיני ההארה הזאת בכל פרטיהם יוצאת התולדה, שהיא כלל הבריאה הזאת בכל משפטיה, ולא עוד אלא שהבריאה עצמה הנולדת, היא עצמה דוגמא אל כלל מיני ההארה המוציאים אותה, שחלקי הבריאה מקבילים אל מיני ההארה בכל פרטיהם, והנה הם כולם מיני הארה אשר להם יחס זה עם זה, לפי דרך ההשפעה וההארה. ומזה נמשכים האיכיות והעצמים בטבע, לפי ענין הנבראים, עד שנזכיר בספירות כל מה שנזכיר בנבראים, לא מפני שהם בם כמו בנבראים, אך הם ענינים בספירות לפי דרכם, שהם הם כענינים ההם עצמם בנבראים לפי דרכם. דרך משל, נזכיר דיבור בין ספירה לספירה, או חיבוק וכיוצא בזה, לא שהספירות שני גופים שידברו זה עם זה, אך יש מין התקשר ספירה בספירה בחלק מה, שיצא מגבול ההארה האחת, ויכנס בגבול ההארה האחרת, שתולדת זו ההתקשרות בנבראים הוא הדיבור היוצא מן המדבר אל השומע... (כללים ראשונים א)
הנה ביארנו איך הספירות אינם אלא מידותיו של האדון ב"ה ומידותיו אינם אלא ההשגחות שהוא משגיח, ודרכי ההארה שהוא מאיר ממנו יתברך אל נבראיו. ואמנם ההארות האלה, ההשגחות האלה קשרם זו בזו ביחס מה, שמלבד מה שיש להבחין בכל אחת מהם לפי ענינה בפעולתה, יש עוד להבחין במה שבינה ובין הקודמות לה או המאוחרות לה.
ונבאר עתה לעניננו. הנה ז"א הוא כלל ההארות העליונות, שהם שורש וסיבות לכל עניני העולם הזה בכל פרטיו, בין באיכיות של הנבראים, בין בעצמים עצמם במיניהם, ובכל חקותיהם, ובכל תנאיהם, והאמת הוא, שעולם הזה עומד על מידת משפטו יתברך, שבהתנהגו בכל המידות של המשפט שלו תהיה התולדה כל מה שהוא בטבע הזה של העולם, דהיינו ברצותו לברא על פי מיני ההארה האלה, שהם כלל מידות משפטו, לפי שהם הארות נמשכות לפי ענין העלימו חוק טובו ורצותו לאחוז במוסר המשפט, והם הם כלל ספירות ז"א, תהיה הבריאה העולם הזה כאשר הוא בכל פרטיו, וברצותו להנהיג הבריאה הזאת לפי המידות האלה, תהיה ההנהגה כאשר היא הנהגת העולם הזה בכל חלקיה, וזה כאשר פירשנו כבר, כי הספירות הם מידות והם הארות, והם מקורות. מידות - מצד ענינם הראשון העצמי בהם, שאינם אלא מידות של הנהגה ונימוס שחידש האדון ב"ה לעצמו, שדוגמא קצת להם הם המידות בנפש האדם, רק שהמידות בנפש הם תכונות בה עצמה, והמידות לו יתברך אינם תכונות בו, על כן לא נבינם אלא מידות של פעולה. ועל כן הם הארות, כי אינם אלא מיני השפעות ומיני השגחות, שהכל אחד ממנו יתברך, שהם הם רחמנותו, כעסו, צדקתו, וכיוצא. ואמנם הם מקורות, יען כל האיכיות שבנבראים אינם אלא תולדה מן כלל ההשגחות האלה...
וזה בב' פנים, הא' שלפי חוק המידה כך היא סגולת מין ההשפעה בה, כי לא ישקיפו המידות אל ההצלחה או הנזק בהחלט לבד, אלא על כל מה שהוא יותר טוב ופחות, ועל כן ישגיחו גם על היקר והפחיתות, הריבוי והמיעוט, וכן בכל שאר הפרטים שנבחין באיכיות העולם, ומידת הרחמנות והגדולה תוליד היקר וההארה והריבוי, ולהפך במידת הכעס והסתר הפנים, הנה בסגולת ההשפעה יהיה החושך והפחיתות והמיעוט, וכן בכל שאר הענינים.
והפן הב' הוא, כי כבר ביארנו איך הנבראים עצמם הם הם דוגמא להנהגה שבהם, ונמצא ההארות האלה מולידות כצלמם, פירוש, בדומה להם, ועל כן הנה הספירות הם מקורות, ובנידון דידן, ספירות ז"א הם הם מידות משפטיו יתברך, והם הם מקורות איכיות הטבע ואישיו, והם הם מקורות נבראי העולם הזה, הבנוים רק על הדוגמא של הספירות האלה.
ואמנם כבר ביארנו, שמה שצריך להבחין בראשונה בספירות הוא ענינם לפי ההנהגה, דהיינו מידות, שאחרי זה נמשך ענין היותם הארות, וענין היותם מקורות. ולכן בנידון דין נבחין בתחילה ענין ז"א לפי המידות, שהוא מידת המשפט, ונבחין אחר כך ענינו לפי היות הספירות הארות ומקורות... (שם כג)
...והנה מלכות היא הנקראת תמונת ה', כי היא שורש התמונות של הנבראים, שהם ענפים מן המידות העליונות, בהיות שרצה האדון ב"ה להעתיק הנהגות מידותיו ועניניהם אל התמונות של הנבראים, אך שורש התמונות האלה לפי חוק ההעתק הזה, הוא מלכות, ואין הנביאים משיגים האורות העליונים אלא מצד העתקם אל התמונות. ונמצא, שאין משיגים אלא המלכות, שממנה משכילים ומשיגים האורות העליונים, והוא הענין המבואר פעמים רבות בזוהר ובתיקונים, בסוד כי אם בזאת יתהלל המתהלל, וזה השער לה'. (שם לו)
מהות הספירות הוא מציאות רוחני ונעלם, לא יושג מהו, כאשר לא יושג מהות מאצילם, כי הם התפשטות חלק מאורו המתפשט בפעולותיו, לפעול כל דבר על מכונו, להטיב או להפך, ברוב המדריגות המשתלשלות ויורדות לפי גזירת החכמה על כוונת הבריאה. פירוש, כי אין המאציל פועל בנמצאיו בכל כוחו, רק בחלק משוער, לצאת הבריאה באותה התכונה שחפץ אותה. ואותו החלק הפועל, יפעל בהדרגה, כח אחר כח, עד עמוד הדברים בגבולם כראוי אל מקבליהם, והכחות האלה הם הספירות הנמצאות במציאות ממשי תמידי, כי הנהגתם והשפעתם צריכה להיות כן על פי כולן בכל רגע, ונמצא שאין הספירות דבר נבדל מהמאציל.
הספירות האלה אינם בעלי תפוס מקום, ועל כן אין גבול למעמד, ולא נזכר בהם גבול אלא להתפשטות ממשלתן והנהגתן. וטבע המאורות כל אחת שונה מחברתה, והיא פועלת פעולה בתחתונים משונה מפעולת חברתה, וכן כל המאורות הפרטים הנמצאים בהם, כמו שנפרש עוד בס"ד, פעולתם משונה פעולת איש מחבירו, כי יש מרבה השפעה ויש גורע, יש מחזיק ויש מחליש, וכן כל הפעולות הנמצאות במציאות.
ועיקר תכונתם הוא המזג מן החסד הדין והרחמים, הם שלוש מידות שבהם מנהג הקב"ה את עולמו, החסד הוא המשפיע ברוחה, הדין הוא המונע והסותם מאד, הרחמים היא המידה הממוצעת, ומן השלוש האלה מורכבים כל המאורות, אלא שבאחד גובר יותר החסד, ובאחד יותר הדין, ובאחד יותר הרחמים, ולא נמצא בכל המאורות מזג דומה לאחר לגמרי. (כללי פתחי חכמה ודעת, כלל ב)
התפשטות הספירות הוא בשני מינים, התפשטותן זו מזו במספר, והתפשטות כל ספירה למאורותיה. התפשטותן זו מזו, שכל המציאות הנברא הוא כללות אחד, כולל בעצמו כל חלקי הבריאה ההיא, שהוא השורש לנמצאים הנבדלים הנקראים ענפים, כמו שנפרש עוד בס"ד. והנה התפשטות המציאות הזה הוא החידוש הראשון יש מאין, כי לא נמצא ההתפשטות הזה לפי שלא נמצא עדיין מי שצריך לו. וכל הענפים שהם הנבדלים הם יש מיש, כי כולם יוצאים מן השורש אשר להם בספירות האלה. נמצא זה המציאות כלל אחד, ומתחלק לחלקיו, ועם כל זה תמיד הוא כלל אחד, ואין הבדל מציאיות נפרדים. ונתפשטו חלקי המציאות הראשון, תחילה כל אחד גבוה במעלתו מאשר תחתיו, אחר כך כל חלק שנתפשט חוזר ומתפשט בחלקיו הפרטיים, וכן כולם עד אין תכלית. והתפשטות חלקיו נקרא גילוי כח, פועל פעולה בתחתונים שאין חבירו פועל אותה, ונמצא ההתפשטות הראשון לעשר ספירות, והשני גם כן לעשר, וכן עד אין תכלית. ובהתפשטות זה נמצאו דרכים רבים, כל חלק קטן מחלקי המציאות הזה כולל בעצמו תמיד בהתפשטות השני עשר. וזה יחוד וקשר הנמצא בהן להיותן אלקיות, שלא יפול בהן פירוד, כי לכן תמיד בכל חלק קטן ימצא כח הכל. אך גילוי הכחות לפעול בבריאה או בהנהגה אינה כך בלתי בעל תכלית, כי יהיו הנבראים גם הם כן, אלא אף על פי שבמהותם הם כך, בהגלותם לפעול לא נגלה רק מה ששיער המאציל ב"ה שצריך הוא, עד שתצא הבריאה באותה התכונה שהיא, לא פחות ולא יותר...
והעשר ספירות עצמן יכולות להגלות בגלויים שונין, ועל כן נזכר בהם ספירה ופרצוף, כי בהיגלותם לפעול לפי צורה אחת כללית, הם ספירה, ובהיגלותם לפעול מגולות הפרטים יותר הם פרצופים. ובדרך הזה מציאות העשרה מתחלק לחילוק אחר, והוא חמשה פרצופים, כי עשרה הם השרשים הראשונים, שכך מתחלק המציאות ראשונה, אחר כך בעשיות הפרטיות נתחלקו לחמשה, כי השלשה ראשונים חילקו פרטיהם בשוה, כל אחד תרי"ג לבדו, ואז נקראו פרצופים חלוקים, והששה נתחברו יחד, ובין כולם הוציאו מספר תרי"ג פרטים. והעשירית הוציאה גם היא לבדה גילוי פרצוף אחד...
הפרצופים האלה יוצאים זה מזה, וכן הספירות, כי כל עליון עילה לתחתון, וכחות פרטים מן העליון יפעלו יותר בהוצאת התחתון, כי יעמידוהו הם באותה התכונה שלא היו מעמידים אותו אחרים... ונמצא במאורות בחינות שונות, כי יש הכח היותר דק ונעלם, ופעולתו גם כן חזקה יותר, ויש כח שההארה כבר נמעטה בו, ועל כן הוא מושג יותר, ונקרא הראשון פנימיות, והשני חיצוניות, הראשון עליון במעלתו, והשני תחתון ממנו. ועל כן תמצאנה מחברות רבות וזיווגים גדולים בענין חיבור שני מיני כחות אלה זה בזה, כי העליון נותן כח בתחתון, והוא צריך להתפשט ולהתחבר בו בדרכים שונים, כאשר ידעה החכמה הגוזרת, עד עמוד המאורות בתכונה הצריכה...
ותדע שהספירות העשרה או החמשה פרצופים נבראו בתחילה בכח גדול מאד מאד, עד שאין התחתונים יכולים לעמוד בהשפעתם, וגם לא יוצאים מהם בסדר מדריגה, על כן חזרו ונתפשטו בדרך השתלשלות, לא בדרך גילוי פרטיות. ונתפשטו מן העשרה עשרה, ומן החמשה חמשה, שהם כמו הראשונים, אלא שכוחם נתמעט, והשפעתם אינה כל כך חזקה. ולכל כלל עשר ספירות שוות בכוחן נקרא עולם, ונמצאו הראשונות נעלמות לגמרי, ונקראו עולם האין סוף, ובהשתלשלות השני נקראו אצילות, ששם נודע יותר חילוק פרטיהם, ונקרא שורש יותר מגולה לתחתונים. ומשם והלאה נמעט אורם עוד הרבה, ומתחילים ולהוציא ענפים, ולפי מיעוט אורם כך מקטין ערך ענפיהם, ומושפלת מעלתם עד העולם השפל הזה. והמרחק שבין מעלת עולם לעולם גם הוא משוער תמיד בגזירת החכמה לפי תכלית הבריאה. וכל מציאות הספירות מראש התפשטותם ועד סופם, הכל מציאות אלקי דבק במאצילו, שלא נפרד ממנו. רק הענפים בכל מקום שהם, הם הנפרדים מן המציאות, ונופלים תחת מקרי המקום והגבול. (שם כלל ג, וראה שם עוד)
קבלה נאמנה ביד חכמי ישראל, שכיון שרצה האדון ב"ה לברא נבראים, האיר מאור כבודו בדרך ידוע לפניו יתברך, ומאותו הגילוי וההארה הוליד כל ההויות והמציאות שגזר להמציא, הן וכל חוקותיהן, כללותיהן ופרטותיהן, פירוש שהנה ברצונו ויכלתו גזר שמהיות הוא יתברך שמו מתגלה בגילוי ההוא ימשכו כמסובב מסיבתו כל ההויות והמציאויות בכל הגבולות שרצה בם...
ואמנם דבר זה אי אפשר שימצא אצלו יתברך, כי אמיתת מציאותו לא די שאינה נותנת שימשכו אחרים ממנה, אלא, אדרבה, שוללת כל זולתו, כי הרי אי אפשר שתמצא מציאות מוכרחת אלא אחת, וכמו שביארנו במקום אחר. אך ברצונו יתברך ויכולתו, הנה ודאי שהוא יכול ליעשות יסוד למציאויות שירצה, כפי מה שירצה לימצא להן. ואולם כשרצה בזה, הנה גזר לימצא אל מציאויות והויות, כפי מה שרצה, שבהימצאו להן, כן יהיה להן ליסוד ולמקור, כמו שזכרנו...
והנה המציאות הזו שזכרנו, שהוא יתברך שמו נמצא להויות, הוא מה שנקרא גילוי והארה, ובבחינה זו נקרא ית"ש סיבה ומקור לנמצאים... (כללי מאמר החכמה א)
והנה הגילוי הזה שזכרנו, בכלל נקראהו הארה, ופרטיו נקראם ספירות, והם פרטי גילוי, שהאדון ב"ה מתגלה ונמצא אל נמצאיו, להיות מציאויותיהם מתהוות ומתקיימות בהיתלותם בו. ואמנם כפי כל המצבים והמקרים שגזרה חכמתו יתברך, שימצאו בנבראים, הנה כל כמה הבחנות ייבחנו בכלל הגילוי הזה, שהוא הסיבה לכולם. ואולם הקבלה שבידינו היא, שהפרטים האלה כולם נכללים תחת עשרה סוגים, ונקראים עשר ספירות, וכולם אינם אלא אורו יתברך, שנמצא לנמצאים כפי מה שצריך להם, ונבחנים בו הבחנות אלה לא מצד עצמו, אלא מצד הנמצאים כפי בחינותיהם, מצביהם ומקריהם. (שם ב)
והנה כמו שנתגלה יתברך שמו, בעשרה גילויים אלה, כן ברא עשרה נבראים זכים ורוחניים בתכלית מה שאפשר שימצא בנמצאים, והוא ית"ש בעשרה גילוייו מסתתר בהם וזורח מתוכם, וגם הם נקראים עשר ספירות, והם הנקראים כלים ממש, כי הנה הם כמו כלים לאורו יתברך, המתעלם בתוכם. ועשרה גילוייו יתברך נקראים עצמות, שאינם דבר אחר זולתו יתברך, אלא אורו המיוחד הוא המתגלה לנבראים כמו שראוי להם. ואף על פי כן, בדרך השאלה נקרא לבחינות מן הגילויים האלה כלים ולבחינות אחרות עצמות... והנה עשרה מאורות אלה שזכרנו, אף על פי שהם בתכלית הזכות והרוחניות, לא נתאר להם תואר אלקות כלל, כי אינם אלא ברואים נבראים ממנו יתברך, ונפרדים זה מזה, ושייכים בהם מקרים וגבולים, מה שאין שייך בו ית"ש כלל ועיקר... (שם ג)
...והנה על פי משל זה תבין ענין הספירות. כי האדון ב"ה מהותו ועצמותו, דהיינו אמיתת מציאותו אינו מתגלה אל נבראיו כפי מה שהוא, אלא כפי שרצה להתגלות לתכלית נודעת אצלו. ואמנם יש לנו עתה להבחין אמיתת מציאותו והגילוי שרצה להיגלות, ונדבר בם כאילו הם עצמים נפרדים, ונאמר, שאמיתת מציאותו מתעלמת בתוך הגילוי שרצה להיגלות, ונקרא לגילוי ההוא אור נאצל, ולפרטיו ספירות. וגם הן נדבר בהן כאילו הן עצמים נפרדים מתקשרים ומתיחסים זה לזה, ונבחין התכלית בכללן ובפרטיהן, ונבאר סבותיהן ותולדותיהן קודמיהן ונמשכיהן, ככל מה שנזכיר ונבאר בעצמים המוחשים... (שם ד)
...והנה פשטותו יתברך, נקראה בשם אין סוף ב"ה, כמו שזכרנו, ואמנם נאמר, שהוא בתוך כל ספירה, ומקיף לכל ספירה, ומקיף וסובב על כלל כל הספירות כולן, וזה יורה על שלושה עיקרים אמיתיים, א' שאף על פי שחודשו הספירות, הנה לא הגיע מזה שום שינוי או גבול אל המציאות האמיתית, שהיא הפשיטות השלמה, אלא היא נמצאת באמת בכל מקום וענין, ואין דבר שנאמר עליו היות האין סוף מוסר משם. הב' ענין היתלות כל המציאויות במציאותו יתברך המוכרחת, והיות כל קיומן תלוי בו, עד שכל בחינותיהן הפרטיות והכלליות אינן הוות ולא מתקיימות אלא מפני המציאות האמיתית המתלוית אל כולן ומקיימתן. והג' בבחינת ההנהגה עצמה, ששורש כל הענינים הוא אמיתת יחודו יתברך שמו, ופשיטותו, וההנהגה כולה לגלות אמיתת יחוד הזה עד שאין שום גילוי והשפעה יוצאים מענין זה כלל, אלא שנשלם הכל בדרכים הנאותים. (שם ה)
...וכל זה מכלל מה שהאדון ב"ה נמצא לבריותיו, כמו שזכרנו למעלה, וכלל כל הדברים כולם הוא מה שנקרא ספירות. ולפי בחינות אלה נזכירן בשם אורות, או מידות, או כחות, או שרשים, ונדרוש בהם דרושים שונים, אחד לפי בחינה אחת, ואחד לפי בחינה אחרת.
וצריך שתדע, שכפי התפרט ההשפעה וההארה פחות או יותר, כן ייוחסו לה תוארים שונים, ותקרא אור, הארה, מידה, פרצוף או עולם. והנה שמות העשר ספירות בכלל הם, כתר, חכמה, בינה, חסד או גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ואלה מתחלקים בחילוק אחר ונקראים חמשה פרצופים, כתר נקרא אריך אנפין, חכמה אבא, בינה אימא, הששה מתחברים ונעשים פרצוף אחד, ונקרא זעיר אנפין, ומלכות פרצוף אחד ונקרא נוקבא.
עוד צריך שתדע, שעשר הספירות נרמזות בשם הוי"ה ב"ה, קוצו של יו"ד רומז לכתר, וגוף היו"ד לחכמה, הה' לבינה, הו' לשש ספירות, ונקראות שש קצוות, וה' האחרונה למלכות. (שם ו-ח, ועיין שם עוד)
אלה האורות צריך שיאירו כולם בחיבור אחד וביחס מיוחד שגזרה עליו החכמה העליונה, דהיינו הכתר בבחינת השורש ומקור לכל, ואחריו במדריגה שניה האורות חכמה ובינה נקשרים בכתר, והם עצמם מתחברים זה עם זה חיבור גדול, ושניהם מתקשרים בשש קצוות, והשש קצוות בחיבור אחד עם המלכות. והנה בהיות האורות האלה מאירים על סדר זה, נמשך מזה, שיהיו הברואים עומדים במצב טוב, והברכה והרווחה רבה בהם. ואולם מה שאפשר ליחסר הוא אור המלכות, שלא יאיר אלא מעט, וזעיר אנפין לא יתחבר לה, ואבא ואימא לא יתחברו בז"א ונוקבא, אך אבא ואימא לא יתכן אלא שיאירו תמיד בחיבור בלי הפסק. ונולד מזה, שיתקיים העולם ולא יחרב, אך רווחתו תלויה בהתקשר חכמה ובינה בז"א, וז"א בנוקבא...
וצריך שתדע, שמכלל הספירות האלה הנה הוא הויית המצויים כולם, שרצה וחידש הבורא יתברך. וכן מכלל ענינם הוא היוולד בנמצאים מקרים וענינים כפי גזירת החכמה העליונה, והוא מה שנקרא הנהגה והשגחה... (שם ט וי, ועיין שם עוד)
...סוף דבר תעלה בידך, שאין הספירות לא כלים שעל ידם פועל המאציל ב"ה, כאשר חשבו אחרים, ולא פעולות המאציל לבד, אשר תהיינה כוחות ורצוניות, ולא מציאות וענין נמצא בפועל, אלא הם פעולות המאציל ב"ה ולא כלים אך בדרך התנוצצות, ולא כפעולות אדם, אשר על כן נמצא בהם מציאות ממש, כי ההתנוצצות איננו אלא הגעת עצם הגוף המאיר אל המוזהר ממנו, כי הוא כמו מתפשט ומתארך להגיע אליו, כן בדרך זה רצה המאציל ב"ה לפעול פעולתו, ולא שהוא מוכרח לעשות כך ולא בדרך אחר, אלא שזהו הדרך שרצה לפעול. ועל כן נמצא לפעולה הזאת ממשות נמצא, והם הספירות שאינם דבר חוץ מהמאציל. ועל כן הנה לא נדע עצמותם, וחסרון הידיעה הזה לא יעכב עלינו מהשיג את אשר צריכים אנו להשיג בם, שהוא ענין ההארה והפעולה. (כללים מספר קנאת ה' צב-אות, ח)
והנה עשר ספירות הם הפעולות שרצה בהם המאציל לנהג עולמו. וכבר אמרתי, שבכל אחת מהם הוא מביט אל כל הבריאה. אך זה ודאי, שאין הנמשך מאחת מהם בכל הבריאה הזאת מה שנמשך מאחרת, פירוש כי אחת תתן לכל הבריאה מציאות אחד, ואחת מציאות אחרת. ואפילו הראשונה הנה יש בה מציאות מה שנמשך לה מהימצא האחרות אחריה. ועל כן נבין בהם פרטות ענינים, נמשכים כל אחד בפני עצמו.
הספירה הראשונה היא כתר, והיא מבטת אל כל המציאות כנ"ל, על כן נאמר שיש בה תרי"ג מאורות, תרי"ג חלקים, כי כבר שמנו כללות המציאויות תרי"ג, ואז נקרא לספירה הזאת פרצוף, והיינו כי לבחינתה מה שהיא ספירה פרטית, שגורמת ענין פרטי במציאות, נקראה ספירה, אך בבחינה מה שהיא מבטת אל כל המציאות, נקרא פרצוף... (שם יז, ועיין שם עוד)
...והנה בתחלה נעשו הי' כלים, והם תולדה מן הצמצום ומן הרשימו של החלל, ואחר כך בתוכם היה צריך להתפשט העצמות בסוד האורות. וצריך שתדע כי הנה בכלי נמצא שורש שיוצא הס"א, פירוש כי כאשר חידש המאציל חידוש העולם בסוד הצמצום והניח הרשימו שממנו נעשו הכלים, הנה הרשימו ההוא היה לפי המציאות שרצה שימצא העולם, וכיון שרצה שתהיה בעולם הס"א, הנה ודאי שצריך שהכנת הרשימו תהיה נותנת זה, אך זה צריך שתבין כי הענפים שהן הבריות אינם יוצאין מן השורש שהם הספירות, אלא כשיעמדו הספירות בערך אליהם, פירוש שהיו באותו הכח הראוי להוציא הבריות ההם, כי בהיות הספירה בבחינת אצילות, הנה לא יוציאו מלאכים, כי רב הוא האור בהם ממה שצריך שיהיה להוציא המלאך, וכן בהיותם בבחינת בריאה לא יוציאו של יצירה, כי הם בעלי כח ואור יותר ממה שצריך לערך המלאכים ההם... (אדיר במרום דף כט, ועיין שם עוד)
...אך כיוון שידעת שאין הרצון בלי עצמות אלא שהוא עצמות אינו מושג אצלנו, נמצא שידעת שהספירות הם עצמות אינו מושג אצלנו, והוא עצמות המאציל עצמו, הרוצה בפועל הדברים האלה שרוצה וזהו המקור לכל הנמצאים כנ"ל, ולעצמות הזה מצד רצותו כך נקרא כתר, ומצד רצותו כך נקראהו חכמה, וכן בכל הפרטים שבספירות, והעליות והירידות הוא עליות וירידות מן רצון אל רצון, והבן היטב. וכל אשר נדבר בספירות נדבר ברצון העצמות ולא בעצמות עצמו הבלתי מושג, והרי הבנת ענין הרצון שהוא מחשבה רצונית, והיינו האין סוף יתברך, והרצון שהוא הגזירה השכלית הוא מה שפעל בפועל הרצון כל ענין הצמצום והספירות הנולדות על ידו, והבן היטב. והנה כל הבנינים של הספירות עומדים בכל כח רצות הרצון, כי הלא הרצון הוא בלתי תכלית, וברצותו לנטות אל הצד ההוא הפרטי שבו נאצלו כל הנאצלים היה כך הדרך הזה לבדו, ועל כן לא ימצא שום פרצוף המתחלף בפרטיו אלא בכח הרצון הזה, לכן הוא יתגלה גם כן בראש כל פרצוף, כמו שורש וסיבה לקיום כל בנין הפרצוף, ובאמת גילוי דבר זה הוא בדעת של כל פרצוף ומקום הראותו הוא במצח... (שם דף נט, ועיין שם עוד)
...וזה כי טרם התחדשות המציאות לא היה אלא המאציל ב"ה אור פשוט בלתי תכלית, ועל זה המחשבה בלתי רשאה לחקור איך ומה, כי אין לנו שום ידיעה ותפיסה בזה, רק כשרצה המאציל ב"ה להאיר הארה אחת שתהיה מושגת לנו, והיא הארת הספירות, מאז והלאה נוכל להשיג איזה השגה קטנה כטפה מן הים הגדול, והנה הספירות האלו אשר חידש המאציל, ודאי כבר היו בכחו להמציאם, רק מה שהוא בכחו קודם הוציאו לגילוי הוא נעלם מהשגתנו לגמרי, ועל כן איננו יכולים לומר אפילו חשב לעשות כן או רצה לעשות כן, כי הלא המלות האלו המה מורים באמת על פעולות מפעולות הספירות המגבילות המציאות כלו עתה אחר החידוש, וזה אי אפשר לומר בו יתברך כלל, כי הלא אפילו להזכירו בשם הוי"ה ב"ה אי אפשר, כי אינו מורה אלא על הספירות המחודשות האלו אחר שהתחיל גלות רצונו הפשוט להוודע ולצאת אל הפעולה הזאת של הספירות, כמו שכתבנו למעלה. והבן מאד, כי הנה מיד שהטה רצונו הפשוט אל מציאות הפעולה הזאת, אז היה מכין לצאת לפועל הספירות הכלולים בכחו, שבהיותם בכחו הם בלתי נודעים אצלנו, אך אחר הגלותם במין ההארה אשר הם עתה, אז הם נודעים, וכשהוציא החכמה והבינה הבלתי ידועה לבחינת חכמה ובינה, ידועה, אז נקרא שחשב לעשות הספירות האלה וכל המציאות הנמצא בהם, אך זה הדבר נעלם מאד מאד, כי הוא רק בסוד מחשבה בלתי מתגלית, אך גלוי הספירות הוא מעשה של הצמצום והקו. והנה במחשבה הזאת אי אפשר לנו לדרוש ולחקור כלל, כי אם במעשה שהוא ענין הצמצום והקו כנ"ל, ורק מציאות המחשבה היא הנודע, דהיינו שאנו יודעים שקודם גלוי הצמצום יש איזה שורש אל מה שיש בו, והוא קשר כל מעשה במחשבה, והוא כמו שאמרו רז"ל, שכל מעשה במחשבה תחילה, ונמצא החו"ב הם סוד המחשבה הזאת בסוד מוח לב, והא"ס ית"ש בבחינת נטות רצונו אל ההארה הזאת נקרא כתר על כל, והבן היטב, כי לכן נקרא הכתר אין סוף. וצריך שתדע, כי סוד כל ענין הספירות הוא התורה, וזהו ענין קדימת התורה לכל המציאות, כי מה שהוקבע בנטיית הרצון היה דוקא ענין התורה, ובסודה היה המציאות הולך ונעשה... (שם דף צה, ועיין שם עוד)
...הלא אמרתי לך, שהיו"ד ספירות הוא המוסד הראשון המספיק לכל ההנהגה, ונמצא שכל מקרה שיקרה בעולם בודאי מן א' מתנועות הספירה יוולד ודאי, והנה אפשר שנדע הספירה שממנה נולד הענין, אך לא דרך הפרטי הקבוע בה, להוליד הענין ההוא, ואפשר שנוכל לידע הפרט יותר ויותר ביותר עומד הענין בדרך פרטי של ספירה ההיא, שבדרך פרטי ההיא של הספירה הולידה המקרה ההיא, ואלה הם שתי הקבלות. הרמ"ק ז"ל לא פירש אלא בדרך כלל עשר ספירות ותולדותיהם הנולדות מהן, אך לא הדרך איך שמהם מולידות הדברים, וכל מה שאמר הכל אמת הוא, וכל התורה יוכל להתפרש על דרך זה, כי באמת הכל יוצא מאלה. אך האר"י ז"ל פירש לנו ידיעה יותר ברורה, כי פירש הדברים והדרכים פרטים של הספירה שבהם אנו יודעים איך יצאו הפרטים המשונים מן הספירות מכל א' וא' כל לכל דרך בפני עצמו, וזה הערך והקשר שבין ספירה לספירה, כי לפי הקשרים הם התולדות שלהם לפי ענינם אבל השנוים המשתנים מתוך הדרכים האלה אין להם מספר, והם אותם הקריתי ענפי השורש, וחוץ מדרכים אלו לא ימצא בהם דרוש שידבר בהם כלל. (חוקר ומקובל)