(ראה גם: אדם-תפקיד, אלקים-אדם, בית המקדש-עבודה, כהנים-עבודה, מצוה-מעשה, עבודת ה'-אהבה-יראה, קרבן, תפלה)
ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. (שמות י ט)
וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את ה' אלקינו, ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד באנו שמה. (שם שם כו)
ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך. (שם כג כה)
ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי, לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה... (דברים ד ה)
לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה. שמור תשמרון את מצוות ה' אלקיכם, ועדותיו וחקיו אשר ציוך. ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך. (שם ו טז)
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמר את מצוות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום, לטוב לך... ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד... (שם י יב)
את ה' אלקיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע. (שם שם כ)
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם... (שם יא יג)
כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה, לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ודבקה בו... (שם שם כב)
אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו, ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדו ובו תדבקון. (שם יג ה)
תמים תהיה עם ה' אלקיך... (שם יח יג)
תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. (שם כח מז)
לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך, לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך, לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. (שם ל כ)
ועתה יראו את ה' ועבדו אתו בתמים ובאמת, והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה'... ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזב את ה' לעבד אלהים אחרים... ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבד את ה' כי אלקים קדשים הוא, א-ל קנוא הוא לא ישא לפשעכם ולחטאתיכם. כי תעזבו את ה' ועבדתם אלהי נכר, ושב והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר היטיב לכם. ויאמר העם אל יהושע לא כי את ה' נעבד... (יהושע כד יד)
ויאמר שמואל אל העם אל תיראו אתם עשיתם את כל הרעה הזאת, אך אל תסורו מאחרי ה' ועבדתם את ה' בכל לבבכם... כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם... (שמואל א יב כ)
ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים. כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך. (שם טו כב)
בה' אלקי ישראל בטח, ואחריו לא היה כמהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו. וידבק בה' לא סר מאחריו,וישמר מצותיו אשר צוה ה' את משה... (מלכים ב יח ה)
ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. ולא ישעה אל המזבחות מעשה ידיו, ואשר עשו אצבעותיו לא יראה, והאשרים והחמנים... (ישעיה יז ז)
הולך צדקות ודבר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשחד, אוטם אזנו משמע דברים ועוצם עיניו מראות ברע. הוא מרומים ישכן, מצדות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים... (שם לג טו)
למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם. הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים... (שם נה ב)
...הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'. הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים... אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. (שם נח ה והלאה)
...אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר, היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם, אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו. גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם, ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם. הנה אתם בטחים לכם על דברים השקר לבלתי הועיל. הגנב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל, והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו, ואמרתם נצלנו, למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם גם אנכי הנה ראיתי נאם ה'. (ירמיה ז ד)
זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד נירו לכם ניר, ועת לדרוש את ה' עד יבוא ויורה צדק לכם... (הושע י יב)
כה אמר ה' צב-אות לאמר, משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. (זכריה ז ט)
המצוה השניה, זו היא מצוה שמצות היראה מתאחזת בה, ואינה יוצאת ממנה לעולם, והיא אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה. ומה היא אהבה שלמה, זו היא אהבה רבה, שכתוב התהלך לפני והיה תמים, (תמים פירושו) שלם באהבה,וזהו שכתוב ויאמר אלקים יהי אור, זה היא אהבה שלמה הנקראת אהבה רבה, וכאן היא מצוה, שיאהב אדם אדונו כראוי. (ביאור הדברים, כי יש אהבה התלויה בדבר, דהיינו שבאה מרוב טובה שהשפיע לו השי"ת, שעל ידי זה נתדבק בו יתברך בלב ונפש, והנה אע"פ שדבוק בו יתברך בתכלית השלימות, מכל מקום נחשבת לאהבה בלתי שלמה, וזה שדרשו רז"ל על הפסוק את האלקים התהלך נח, שהנה צריך סעד לתמכו, כי היה נסעד ברוב טובה שהשפיע לו השי"ת). (הקדמה קצח, וראה עוד עבודת ה'-אהבה)
כעין זה מי שרוצה להתדבק למעלה ברוח הקדש, הנה במעשה ובדבור ולכוון באותו הדבר בכוונת הלב, תלוי הדבר, שיוכל להמשיך אליו מלמעלה למטה ולהתדבק בדבר. והיו אומרים במה שאדם נמשך בעולם הזה כן מושכים אותו כשיוצא מן עולם הזה... אם בקדש מושכים אותו לצד הקדושה, ונתדבק בו למעלה ונעשה ממונה משמש לשמש לפני הקב"ה בין כל המלאכים, כן כן הוא מתדבק למעלה... (וירא פד)
רבי פתח במקרא הזה, ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, אמר רבי, מסתכל הייתי באותו העולם (היינו בעולם הנצחי),ואין העולם עומד אלא על אלו הצדיקים המושלים על רצון לבם, שנאמר עדות ביהוסף שמו, ואמר רב יהודה, למה זכה יוסף לאותה המעלה והמלכות, בשביל שכבש יצרו, כי למדנו כל הכובש את יצרו מלכות שמים ממתנת עליו... (שם רלט)
ויהי אחר הדברים וגו', רבי יהודה פתח, הישאג אריה ביער וטרף אין לו וגו', תא חזי, כמה יש לבני אדם להשגיח בעבודת הקב"ה, כי כל מי שמשתדל בתורה ובעבודת הקב"ה פחדו ואימתו מוטל על הכל... וכשהאדם אינו הולך בדרכי התורה, נחלפת לו צורה הקדושה הזו, ואז חיות השדה ועוף השמים יכולים לשלוט עליו, כי משום שניחלפה צורתו הקדושה, ניחלפה והלכה ממנו צורת אדם... (וישב רמא)
...אמר רבי יצחק וכן מי שמשתדל בתורה ובמעשים טובים גורם לכנסת ישראל (שהיא השכינה) להרים ראשה תוך הגלות, אשרי חלקם של המשתדלים בתורה ביום ולילה... (שם רנב)
פתח ואמר דרכיה דרכי נועם, אלו דרכי התורה, כי מי שהולך בדרכי התורה הקב"ה משרה עליו נעימות השכינה, שלא תסור ממנו לעולמים, וכל נתיבותיה שלום, שלום לו למעלה שלום לו למטה, שלום לו בעולם הזה שלום לו בעולם הבא. (מקץ צו)
תנא אמר רבי אלעזר אמר רב אבא, כתוב עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה, הכתוב בא להוציא שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך שמחה. שאמר רבי אלעזר אין השכינה שורה מתוך עצבות, שכתוב ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן וגו', מנגן מנגן שלש פעמים למה (כתוב), הוא כדי לעורר הרוח ממקור השלמות (שהוא ז"א הכולל ג' קוין), שהוא רוח השלם... (ויחי קיז)
רבי יוסי פתח ואמר, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתוב, עבדו את ה' בשמחה בואו לפני ברננה, בוא וראה, כל אדם הבא לעבוד את הקב"ה בבוקר ובערב צריך לעבוד את הקב"ה. בבוקר כשעולה האור והתעוררות צד הימין נתעוררה בעולם (שהוא חסד), ולעבוד לפניו בעבודת תפלה, משום שהתפלה מביאה כח ועצמה למעלה, וממשיכה ברכות מעומק העליון (שהוא בינה), לכל העולמות (העליונים), ומשם ממשיך ברכות לתחתונים ונמצאים העליונים ותחתונים מתברכים בעבודת התפלה.
עבודת התפלה הוא שצריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה וברננה, (שהם חסד וגבורה), כדי לכלול לכנסת ישראל (שהיא הנוקבא) ביניהם, ואחר כך ליחד היחוד כראוי (בז"א), שכתוב, דעו כי ה' הוא אלקים, זהו סוד היחוד בסוד העבודה.
ועם כל זה, צריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה, ולהראות שמחה בעבודתו, ואלו השתים שמחה ורננה כנגד שתים הללו הם שתי תפלות, שני קרבנות ליום הם כנגד שתים אלו, שהם שמחה ורננה, שמחה בבקר ורננה בערב, ועל זה את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים... (שם תיד)
כתוב כי תבאו לראות פני, כי כל אדם שבא ליחד את השם הקדוש, ולא כיון בה בלב ורצון ויראה, כדי שיתברכו בו עליונים ותחתונים, משליכים תפלתו לחוץ, והכל מכריזים עליו רע, והקב"ה קורא עליו כי תבאו לראות פני... (בשלח רעח, ועיין שם עוד)
אלא כך העמדנו, וכך הוא. בא וראה, בשעה שהמעשים טובים בעולם, והאדם עוסק בעבודת המלך הקדוש, הנה דבר ההוא שעושה נעשה ממנו הבל למעלה, ואין לך הבל שאין לו קול שעולה למעלה ונעשה סנגור לפני הקב"ה. וכל אלו המעשים שעוסק בהם האדם ואינם עבודת הקב"ה, דבר ההוא שעשה נעשה ממנו הבל, והולך ומשוטט בעולם, וכשיוצאת נשמתו, הבל ההוא מגלגל אותו בעולם, כאבן בכף הקלע, כמו שכתוב ואם נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע... (שם שכ)
...ועוד, כי דברי תורה אינם מתישבים אל שם, כי אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך, כי כאשר צד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ונתגדל כבודו, ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך, ואין טוב אלא מתוך הרע, וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו, ועל כן שלמות הכל, הוא טוב ורע יחד, ולהסתלק אחר כך אל הטוב, ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע, ובטוב הזה מתעלה כבודו (של הקב"ה), וזה הוא עבודה שלמה. ואנו עד עתה ישבנו שם כל ימות השנה, כדי להכניע צד ההוא במדבר, עתה שהגיע הזמן של עבודת הקדש של צד הקדוש, אנו חוזרים לישוב, ששם הוא עבודת הקב"ה, ועוד שעתה בראש השנה הגיע הזמן של נחש ההוא לבקש דין מלפני הקב"ה, ושם במדבר הוא שולט, ועל כן יצאנו משם ובאנו לישוב. (תצוה פו)
פתח ואמר, קחו מאתכם תרומה לה', תא חזי, בשעה שאדם משים רצונו לעבודת רבונו, רצון הזה עולה תחלה על הלב, שהוא הקיום והיסוד של כל הגוף, ואחר כך עולה רצון טוב ההוא על כל אברי הגוף, והרצון של כל אברי הגוף והרצון של הלב מתחברים יחד, והם מושכים עליהם זהר השכינה לשכון עמהם, ואדם ההוא, הוא חלקו של הקב"ה, זה שאמר קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוא חלקו של הקב"ה... (ויקהל עא, ועיין שם עוד)
שהאדם צריך אחר שהתקין עצמו בעבודת המעשה, בתקוני מצוה וקדושה שהם ציצית ותפילין (הוא צריך) לייחד לבו בתקון עבודה הפנימית של רבונו, ולשום לבו ורצונו בעבודה ההיא של אלו הדבורים שבתשבחות, כי הדבור עולה (למעלה)... (שם קכז, וראה עוד ערך תפלה)
והם שש מצוות, ונוהגים כאן בתפלה, א' ליראה את השם הנכבד והנורא, ב' לאהבה אותו, ג' לברכו, ד' ליחדו, ה' שיברך הכהן את העם, ו' למסור נשמתו לו, ואלו שש מצות הנוהגות בתפלה הן תלויות בדבור, חוץ מאלו המצוות התלויות במעשה, כמו ציצית ותפילין... (שם קנא)
בסודות אלו יכול האדם להתדבק באדונו לדעת שלמות החכמה בסוד עליון כשעובד לאדונו, בתפלה, ברצון, בכוונת הלב הוא מדבק רצונו כאש בגחלת, ליחד אלו רקיעים התחתונים שמצד הקדושה (שהם ממלכות), לעטר אותם בשם (הוי"ה) אחד תחתון... (שם שסה, ועיין שם עוד וערך תפלה)
ואם תאמר שעבודה שהיא מצד היראה אינה עבודה, (אינו כך), אלא עבודה יקרה היא, אבל אינה עולה להתדבק למעלה (בז"א), וכשעובד מאהבה עולה ומתעטר למעלה ומתדבק בעולם הבא, וזה הוא אדם המזומן לעולם הבא. אשרי חלקו, כי הוא שולט על מקום היראה, כי אין מי ששולט על מדרגת היראה אלא אהבה, שהוא סוד הימין, סוד היחוד (דז"א ומלכות)... (שם תיח)
פתח רבי יהודה ואמר, עבדו את ה' וגו', כך למדנו שכל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב"ה צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות, ואם תאמר העבודה של הקרבן כך הוא, אי אפשר, כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, על מצות התורה, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, הרי ודאי ברוח שבור ברוח עצוב צריך להמצא, ואיפה היא השמחה איפה היא הרננה. אלא שם למדנו, אדם ההוא שחטא לפני אדוניו ועבר על מצותיו, ובא להקריב קרבן ולתקן את עצמו, הוא צריך להמצא ברוח שבור ברוח עצוב, ואם הוא בוכה, הוא יפה מכל, ושמחה זו ורננה זו אינן נמצאות, אלא במה הן מתתקנות, הוא באלו הכהנים והלוים שהם משלימים שמחה ורננה בשבילו... ואלו הכהנים והלוים עומדים עליו, ובהם נשלמת עבודת הקב"ה. הכהן עומד עליו ומכוון דברים בשמחה וברצון, ליחד השם הקדוש כראוי, והלוים בשיר... (ויקרא קט)
אשרי חלקם של הצדיקים שהם מקריבים בכל יום ויום קרבן הזה לפני הקב"ה, ומה הוא, היינו שמקריבים לפניו את עצמם ונפשם. ואני רוצה להקריב קרבן הזה, כי זה רוצה הקב"ה מן האדם בעולם הזה. ועם כל זה קרבן ממש משובח יותר, משום שעל ידו מתברכים כל העולמות. (שם קלא)
אחרי מות שני בני אהרן, רבי יצחק פתח עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה, וכתיב, עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, מקראות אלו סותרים זה את זה, אלא כך למדנו, עבדו את ה' ביראה, כי בכל עבודה שרוצה האדם לעבוד לפני רבונו, בתחילה צריך יראה לירא מפניו, ובשביל יראת רבונו יזכה לאחר כך לעשות בשמחה מצות התורה, ועל כן כתוב, מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, (שעל ידה יזכה לכל). וגילו ברעדה, היינו שאסור לאדם לשמוח ביותר בעולם הזה, זה הוא בדבר העולם, אבל בדברי תורה ובמצוות התורה צריך לשמוח, ולאחר (שלא ישמח בדברי העולם) ימצא האדם שיעשה מצות התורה בשמחה, שכתוב, עבדו את ה' בשמחה.
רבי אבא אמר, עבדו את ה' ביראה, סוד הדבר הוא, עבדו את ה' ביראה, מה יראה כאן, אלא כמו שהעמדנו, שכתוב יראת ה' ראשית דעת, וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה', שהקב"ה נקרא כך, יראת ה', (דהיינו המלכות). רבי אלעזר אמר, (מפרש דברי רבי אבא), עבדו את ה' ביראה (פירושו), מי שרוצה לעבוד עבודת רבונו מאיזה מקום הוא מתחיל, ובאיזה מקום יכוון עבודתו ליחד שם רבונו, חוזר ואומר ביראה, כי ביראה (שהיא המלכות), הוא התחלת (העבודה) ממטה למעלה, (כי ספירה הראשונה ממטה למעלה היא המלכות). (אחרי ב)
תא חזי, נפש ורוח משתתפים יחד לעולם. למדנו, עבודה שלמה שצריך האדם לעבוד להקב"ה, הוא כמו שלמדנו, ואהבת את ה' אלקיך וגו', שיאהב את הקב"ה אהבת נפש ממש, וזו היא אהבה שלמה, אהבת נפשו ורוחו, כמו שאלו (הנפש והרוח) נתדבקו בגוף, והגוף אוהב אותם, כך יתדבק האדם לאהוב את הקב"ה להתדבק בו, כאהבת נפשו ורוחו, זה שאמר נפשי אויתיך בלילה, נפשי ממש (המלובשת בגוף).
אף רוחי בקרבי אשחרך, שאתדבק בך באהבה רבה בלילה, כי האדם צריך לקום בכל לילה, מאהבת הקב"ה, לעסוק בעבודתו עד שיתעורר הבקר, וימשוך עליו חוט של חסד. ולמדנו אשרי חלקו של אדם שאוהב את הקב"ה באהבה זו, ואלו צדיקי אמת שאוהבים כך את הקב"ה, העולם מתקיים בשבילם, ושולטים על כל גזירות קשות שלמעלה ושלמטה... (שם שטז, וראה שם עוד)
ועם כל זה, ראשי הישיבה, לא כל כבוד שוה, כי בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן יכבד על מנת שלא לקבל שכר, אבל מצוה הוא בכבוד אבא ואמא, ואם אינו רוצה לעשות ייסרו אותו אבא ואמא עד שעושה בעל כרחו, ואם הוא בן גדול, בית דין כופים אותו, ואם אינו רוצה לעשות מה כתוב בו, בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו. ודנים אותו בסקילה. אבל עבד המשמש על מנת לקבל שכר, אם אינו עושה מצות אדונו, אדונו מעביר אותו מביתו, ולוקח אחר. מה שאינו יכול לעשות כן לבנו, אלא או שיעשה מצותו, או שיהרג אותו. אמר לו המאור הקדוש (דהיינו רבי שמעון), מי גרם לבן שלא יעשה מצותו, כיון שבנו הוא. אמר רעיא מהימנא, ודאי התערובת שלו (שיש בו), וסוד זה גרם לישראל שיחטאו לפני אביהם שבשמים... (קדושים מט)
ישראל צריכים לשתף עצמם עם ה', בהליכה שלהם, בהקיץ שלהם, זה שאמר בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך... וכי תאמרו מה נאכל וגו', רבי יהודה פתח, בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם יהיה אדם זהיר באדונו וידבק לבו באמונה העליונה, כדי שיהיה שלם עם אדונו. כי כשיהיה שלם עם אדונו לא יוכלו להרע לו כל בני העולם.
בא וראה, בטח בה' ועשה טוב, מהו ועשה טוב, אלא כך למדנו, בהתעוררות שלמטה יתעורר מעשה העליונה, וכבר העמידוהו, ועשית אותם, כביכול, אתם תעשו אותם, משום שבהתעוררות שלכם שאתם עושים למטה, מתעורר למעלה... (בהר נא)
כי לי בני ישראל עבדים וגו', מצוה לעבוד בכל מיני עבודה במקדש, ולחוץ ממקדש בכל אלו העשיות הנקראים עבודה, (דהיינו) בתפלה, ולהשתדל אחר מצוות התורה, שהכל נקרא עבודה, כעבד המשתדל אחר אדונו לכל מה שצריך. משום שקרא את ישראל עבדים, שכתוב, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, מהו הטעם שהם עבדים, משום שכתוב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ומשום זה כתוב לאחר כך בעשרת הדברות, שכתוב, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לעבוד לו כעבד העובד לאדונו, שגאל אותו מן המות וגאל אותו מכל הרעות שבעולם...
בשני אופנים נקראים ישראל להקב"ה, נקראים עבדים, שכתוב עבדי הם, ונקראים בנים, שכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, כי בזמן שאדם יודע את הקב"ה בדך כלל נקרא עבד, שעושה מצוות אדונו, ואין לו רשות לחפש באוצרות ובסודות ביתו, ובזמן שיודע את הקב"ה בדרך פרט, אז נקרא בן האהוב שלו, כבן המחפש בנסתרות בכל הסודות של ביתו...
ואע"פ שנקרא בן, בן בכור להקב"ה, כמו שאמר בני בכורי ישראל, אל יוציא את עצמו מכלל עבד, שיעבוד לאביו בכל העבודות שהם כבוד אביו, וכך צריך כל אדם שיהיה אצל אביו, בן לחפש בנסתרות שלו ולדעת סודות ביתו, ולהשתדל אחריהם, והיה אצל אביו עבד.
וסוד הדבר, שתי מדרגות הן למעלה, שהאדם צריך להתעטר בהן, והם סוד האמונה, והן אחת, א' הוא סוד עבד, וא' הוא סוד בן, (ומדרגת) עבד הזה (שלמעלה) נקרא אדון כל הארץ, (שהוא סוד מלכות, שבה מתגלה הארת החכמה שבשמאל, בסוד אור נקבה, ומדרגת) בן (שלמעלה), הוא כמו שהעמדנו, בני בכורי ישראל, והכל סוד אחר של האמונה, וצריך האדם להתעטר באולו המדרגות, להכלל בסוד האמונה...
(שצריך להיות במדרגת) עבד, כדי לעבוד בכל מיני עבודות בתפלה שנקראה עבודה, כאותו עבד שהוא סוד עליון, (דהיינו סוד המלכות) שאינה שוקטת תמיד לעולם, ומשבחת ומנגנת תמיד (לז"א), וכן למדנו, בעבודות אחרות, כי כל העבודות והדברים הנעשים בכל העולמות כולם היא (המלכות), עושית ועובדת, ומשום זה היא (המלכות נקראת) אדון, כי משום שהיא בבחינת עבד לעבוד (ולהמשיך חיות ושפע לכל העולמות כולם, על כן) נקראת אדון כל הארץ. והאדם המתעטר בסוד הזה, (בבחינת עבד שבמלכות) להיות עבד לעבוד עבודת אדונו, הוא עולה ומתעטר להיות במדרגה זו (של עבד), ונקרא גם כן אדון, כי הוא מברך בכל אלו העבודות שלו את עולם הזה, (שהיא המלכות), ומקיים אותה, ועל כן נקרא אדון גם הוא.
אשרי חלקו של אותו בן, שזכה להשתדל ולדעת בנסתרות אביו ובכל סודות ביתו, כבן יחיד שהשליטו אביו בכל נסתריו, וזה הוא כבוד (הבן) השולט על הכל, מי שמשתדל בתורה לדעת את הקב"ה ואלו הנסתרות שלו, נקרא בן להקב"ה, ומכל צבאות השמים אין מי שימחה בידו להכנס אל אביו בכל שעה שהוא צריך להכנס, אשרי חלקו בכל העולמות, ומשום זה מי שמשתדל לדעת (את אביו) בדרך פרט בסוד החכמה, אז נקרא בן...
בעבודה שאדם עובד להקב"ה יש עבודה, שאדם צריך בה להכלל בשניהם, שיהיה עבד ובן להתעטר בהקב"ה. ומה היא, היא העבודה של תפלה, צריך להיות בה עבד ובן, להכלל בב' מדרגות עליונות אלו (בז"א ובמלכות), לעבוד ולתקן תפלה בסוד עבד, לעבוד עבודה של תקון העולמות, (שהיא מדרגת עבד וסוד המלכות), ולדבק רצונו בסוד החכמה (שבימין כנ"ל) להתדבק באדונו בנסתרות עליונות כראוי.
בן מתדבק תמיד באביו בלי פירוד כלל, אין מי שימחה בידיו. עבד, עושה עבודתו של אדונו ומתקן תקוני העולמות, מי שיהיה לו שניהם בכלל אחד, בחבור אחד, זה הוא אדם המתקן כל סוד האמונה (שהיא המלכות) בכלל אחד, ומחבר הכל יחד. זה הוא אדם, שהקב"ה מכריז עליו בכל אלו הצבאות והמחנות של כל העולמות ובכל הרקיעים, הזהרו בפלוני שהוא הנאמן של המלך, שכל נסתרות אדוניו בידו, אשרי הוא בעולם הזה, ואשרי הוא בעולם הבא... (שם עה, ועיין שם עוד)
כתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה, וכתוב אחד אומר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, מה בין זה לזה. כאן בזמן שישראל שורים בארץ הקדושה, (שאז עובדים לפני ה' בשמחה), וכאן בזמן שישראל שורים בארץ אחרת, (אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה), עבדו את ה' ביראה זו כנסת ישראל, (דהיינו המלכות) בזמן שהיא בגלות בין העמים. (במדבר כה)
הן עם כלביא יקום וגו', מי עם גבור כישראל, בשעה שהאיר הבוקר קם ומתגבר כאריה לעבודת רבונו, בכמה שירים ובכמה תשבחות. עוסקים בתורה כל היום, ובלילה לא ישכב עד יאכל טורף, כשאדם רוצה לשכב על מטתו מקדש שם העליון, וממליך אותו למעלה ולמטה, כמה בעלי דין מתקשרים לפניהם בשעה שפותחים פיהם על מטתם בשמע ישראל, ומבקשים רחמים לפני המלך הקדוש בכמה פסוקים של רחמים... (בלק תעו)
תא חזי כמה יש לבני אדם לשמור דרכיהם כדי שיעסקו בעבודת רבונם ויזכו לחיי עולם. תחת הכסא של המלך הקדוש (שהוא המלכות), יש מדורים עליונים, ובמקום ההוא של הכסא (שהוא המלכות), נקשרת המזוזה, להציל האדם מכמה מיני דינים, המוכנים לעורר בהם בני אדם בעולם הזה, כעין זה עשה הקב"ה לישראל, ונתן להם מצוות התורה, כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין, מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. (ואתחנן קה)
אמר רבי אבהו בא וראה, כמה יש לו לאדם להזהר, הואיל ונשמת א-ל באפיו, להטהר מעוונותיו ולעיין במעשיו, ולא יחטא לפני קונו, למען תהיה מעלתו עם שאר הצדיקים, ולא ימצא מוחה בידו, בעלות לראות את פני ה'... (זהר חדש נח עד)
מחשבה (ניתנה לאדם), שיהיה האדם חושב בבורא העולמות, ליחד שמו עד אין סוף ועד אין תכלית... הדבור לעסוק בו בתורה, ולדעת ממנה יוצר הכל, ועליו נאמר יוצר אור (כי הדבור הוא סוד יצירה, דהיינו ת"ת)... (שם יתרו קעא, ועיין שם עוד)
כעין זה היתה הקטורת, כל מי שהריח באותו העשן, כשהיה עולה אותו העמוד ממעלה העשן ההוא, היה מברר לבו באופן ברור ובאור בשמחה ורצון לעבוד את אדונו, והעביר ממנו את הזוהמא והטנופת של היצר הרע, ולא היה לו אלא לב אחד כנגד אביו שבשמים... (שם שיר השירים שמג)
רבי עקיבא אומר אדבר בנבואתו שבחו של הקב"ה. שאמר והיה העולם. שהרי אומות העולם שואלים את ישראל מה דודך מדוד שככה השבעתנו. שכך אתם מתים לעולם עליו. וכן אתם נהרגין עליו. שנאמר על כן עלמות אהבוך. אהבוך עד מות. וכתיב כי עליך הורגנו כל היום. הרי אתם נאים. הרי אתם גבורים. בואו והתערבו עמנו. וישראל אומרים להם. מכירים אתם אותו. נאמר לכם מקצת שבחו. דודי צח ואדום. כיון ששומעין שכך שבחו. אומרים לישראל נלכה עמהם. שנאמר אנה הלך דודך היפה בנשים... (בשלח-שירה פרשה ג)
רבי נתן אומר. לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף על שקריתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי מצה. מה לך לוקה מאה פרגול על שנטלתי את הלולב. ואומר אשר הוכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים. (יתרו-בחדש פרשה ו)
רבי עקיבא אומר לא תעשון אתי כדרך שאחרים מנהגין במדינות. כשהטובה באה אליהם הם מכבדין את אלהיהם. שנאמר על כן יזבח לחרמו. וכשהפורענות באה עליהן הם מקללין את אלהיהם. שנאמר וקלל במלכו. אבל אם אביא עליהם הטובה יתנו הודאה. וכשאביא עליהם יסורים יתנו הודאה. וכן דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא... (שם פרשה י)
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו. אמר להם משה לישראל. אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם. כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו. שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. מפני מה. כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים. עשיתם כן. וירא אליכם כבוד ה'. (שמיני הקדמה)
דתניא לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שהיא בלב. הוי אומר זו תפלה. (תענית ב א)
...וכיון שבאת תפלה באת עבודה. שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. וכיון שבאת עבודה באת תודה. שנאמר זובח תודה יכבדנני... מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא. (מגילה יח א)
בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה. שנאמר הן יקטלני לו אייחל. ועדיין הדבר שקול. לו אני מצפה או איני מצפה. תלמוד לומר עד אגוע לא אסיר תומתי ממני. מלמד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה. שנאמר איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע. והלא יהושע תלמיד תלמידך למד שמאהבה עשה. (סוטה כז ב)
מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה. איכא הא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר. גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה. שזה תלוי לאלף דור. וזה תלוי לאלפים דור. הכא כתיב לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי. והתם כתיב ולשומרי מצותיו לאלף דור. האי לדסמיך ליה. והאי לדסמיך ליה... (שם לא א)
...אין לי אלא בזובח. מקטר ומנסך מניין. תלמוד לומר בלתי לה' לבדו. ריקן העבודות כולן לשם המיוחד... (סנהדרין ס ב)
הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם. (אבות א ב וג)
יהודה בן תימא אומר. הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.(שם ה כ)
...אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי... מאי בלילות. אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה. מעלה עליהן הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. לעולם זאת על ישראל. אמר רבי גידל אמר רב מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה. מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם. כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה. אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם. כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. (מנחות קי א)
...רב מתנא אמר מהכא. תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב. איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה... (ערכין יא א)
יששכר איש כבר ברקאי... הוה כריך שיראי על ידיה והוה עביד עבודה... (כריתות כח ב)
עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה. שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב. ואין אוהב שונא. עשה מיראה. שאם באת לבעט דע שאתה ירא. ואין ירא מבעט... (ברכות סז א. וראה שם עוד)
לעבדה. ששת ימים תעבוד. ולשמרה. שמור את יום השבת לקדשו. דבר אחר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. שנאמר (שמות ג') תעבדון את האלקים... (בראשית טז ח)
על העבודה מנין. דכתיב (משלי ט"ו) ותפלת ישרים רצונו. מה היא העבודה. זו תפלה. שכן מצינו בדניאל. דאמר ליה דריוש. (דניאל ו') אלקך די אנת פלח ליה בתדירא. וכי יש עבודה בבבל. אלא זו תפלה... (פרק טז)
על העבודה כיצד. כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן. שנאמר לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו... (ד ד)
אהוב את השמים ירא מן השמים. ולא תימא אהבה אלא רדיפה. דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו.וכי יש לך אדם שיכול להלוך אחר הקב"ה. והכתוב אש אוכלה הוא. אלא למהני תלמידי חכמים ולצדיקים. החרד. שיהא לבך שמח להדר למצוה... (פרק ד. וראה שם עוד)
...זה שאמר הכתוב (צפניה ג') אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. מהו עבודתו. תפלה. וכן משה אומר. (דברים י"א) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ולעבדו. מה היא עבודה שאדם עושה בעולם הזה. זו תפלה. שנאמר (תהלים ק') עבדו את ה' בשמחה. ואומר (שם צ"ה) לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו. וכן דריוש אומר לדניאל (דניאל ו') אלקך די אנת פלח ליה בתדירא. ומהו הפולחן. זו תפלה. שנאמר (שם) זימנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי... (תהלים סו)
כתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה. וכתוב אחר אומר (תהלים ב') עבדו את ה' ביראה. אמר רבי איבו בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח כי לאלקים עליון אתה עובד. דבר אחר עבדו את ה' בשמחה. יכול שלא ביראה. תלמוד לומר ביראה. אמר רבי אחא בעולם הזה ביראה. אבל לעתיד לבא (ישעיה ל"ג) אחזה רעדה חנפים. ויהיו הצדיקים גילים ברעדה שדברתי על העכו"ם... (שם ק)
ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. מאי בלילות. אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה אני עליהם כאלו עוסקים בעבודה. לעולם זאת על ישראל. אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה. מעלה אני עליהם כאלו נבנה בית המקדש בימיהם. (שם קלד)
כבד את ה' מהונך... דבר אחר שאם קולך ערב פרוס על שמע ועבור לפני התיבה על שם כבד את ה' מהונך ממה שחננך. (משלי פרק ג. תתקלב)
ולעבדו זה תלמוד. אתה אומר תלמוד. או אינו אלא עבודה הרי הוא אומר ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. וכי יש עבודה לשעבר ויש שמירה לשעבר. הא למדת לעבדה זה תלמוד. ולשמרה אלו מצות. וכשם שעבודת מזבח קרואה עבודה. כך תלמוד קרוי עבודה. (דברים יא יג)
אבל השאלה האחרונה. והיא האם מוטלת עליהם עבודה לפני ה' יתהדר ויתרומם. ואומר כן. כי לא יתכן שישוחרר שכל ברי מצווי ואזהרה. ואלו היה אפשר שיהיה כדבר הזה לעתיד. כי אז היה עושה כן בעולם הזה. אלא תהיה עליהם חובה להאמין אלקותו. ולא יקללוהו. ולא יתארוהו בתארים שפלים וכל הדומה לזה. ודברו הכתובים בעבודה אחרת שמעית. והוא שיוקצב להם מקום בארצם. יתחייבו ללכת אליו בכל תקופת זמן... (מאמר ט פרק י)
וממצות עשה שבחובות הלבבות. שנאמין כי יש לעולם בורא ובראו מאין. ושאין כמוהו. ושנקבל עלינו יחודו. ושנעבדהו בלבנו. ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיה לנו לאות עליו. ושנבטח בו. ושנכנע מפניו. ושנירא אותו ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו. ושנכסוף לרצונו ונייחד מעשינו לשמו. ושנאהב אותו ואת אוהביו כדי להתקרב אליו. ונשנא את שונאיו והדומה לזה... (הקדמה)
וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל אמרתי בלבי. שמא הענין הזה איננו כתוב בספר תורתנו. ועל כן הניחו לחברו בספר שיורנו אותו. עד אשר בקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות. כמו שאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"... והיראה והאהבה מחובות הלבבות ואמר בלאוין שבהן (שם ה') "לא תחמד אשת רעך. ולא תתאוה" וגו'... כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. ובשאר ספרי הנביאים האריכו בענין והשיבו אתו בכמה מקומות...
וכאשר התברר לי חיוב מצות הלבבות מן התורה כאשר התברר מן השכל. חפשתי עליו בדברי רז"ל ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל. קצתו בכלל. כמו שאמרו "רחמנא לבא בעי"... ומצאתי הרבה ממנו במדותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם כשהיו נשאלים על עניניהם...
וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה. אמרתי שמא המין הזה מן המצוות שאין אנו חייבין בו בכל עת ובכל מקום. כשמטה וכיובל וכקרבנות. וכאשר עיינתי מצאתי שאנו חייבין בו תמיד כל ימינו בלי הפסק. ושאין לנו שום טענה בהנחתו כמו יחוד אלקינו בלבבנו ועבדו במצפונינו וליראה ולאהבה אותו ושנכסוף לעשות המצוות שאנחנו חייבין בהן...
ואמרתי שמא המין הזה מן המצוות אינו מתילד למצות רבות. ועל כן הניחו אותם ולא חברו בהם ספר מיוחד. וכאשר חקרתי על מספרם ופרקיהם מצאתים לרוב מאד בהתילדם. עד שחשבתי כי מה שאמר דוד ע"ה (תהלים קי"ט) "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". אמרו על מצוות הלבבות... כי אין לתולדותיהן מספר.
ואמרתי עוד שמא הן כל כך מבוארות וידועות לכל וכל בני אדם דבקים בהם. עד שלא נצטרכו לחבר בספר. ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים. ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות. אלא הזריזים הפרושים בהם. כפי הנזכר עליהם. אך השאר כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם. וכל שכן רוב אנשי זמננו זה אשר זלזלו בחכמת מצוות האברים. כל שכן במצוות הלבבות...
אמר המחבר. כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות. כוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן ושמתי שרשן העליון ויסודן הגדול יחוד הא-ל בלב שלם. ואחר כך עינתי במה שאנו חייבין לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו. וידעתי דעת ברורה כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה. נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך. והוצרכנו לדעתו ולהשיג מציאותו מצד בריותיו. וזה הוא שער הבחינה בברואים. שמתי הבחינה שרש שני לכלל מחובות הלבבות... (שם. וראה שם עוד)
...ואמת אמר הפילוסוף באמרו לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחלת ההתחלות אלא נביא הדור או הפילוסוף המובהק. במה שקנהו מן החכמה. אבל זולתם עובדים זולתו מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב. ובעבור זה מתחלק היחוד כפי התחלקות דעות בני אדם ויתרון הכרתם על ארבעה חלקים... (שער א היחוד פרק א. וראה גם ידיעת ה')
אך מפסידי היחוד בלב שלם הרבה מהם לשתף הבורא. והוא על כמה פנים... ומהם השתוף הנעלם. והוא החונף בעניני הדת לבני אדם. והוא על כמה ענינים. אני עתיד לבאר אותם בשער החמישי. ומהם הנטיה אל תאות הגופות המגונות. כי הוא שתוף נעלם. מפני שמשתף האדם עם עבודת אלקיו עבודת תאותו. והכתוב אומר "לא יהיה בך אל זר"... (שם פרק י)
...השביעית סימן החכמה הנראה בקביעות התורה והחקים לעבוד בהם הבורא יתעלה להגיע בהם השוקד עליהם להנאות העולם הזה מיד ולגמול העולם הבא באחרית. כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ"ה) "שמעו שמע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם"... (שער ב הבחינה פרק ד)
...ונבחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו ושבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו. והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו. ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו וזה מחמלת הבורא עליו. כדי שיכיר את עצמו ויבחן בכל עניניו וידבק בעבודת הא-ל על כל פנים ויקבל על זה גמול העולם הבא אשר לו נברא. כמו שהקדמנו. כמה האדם חייב לו יתברך מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהלה עם ברור חיוב כל אשר הקדמנו מן השבח בני אדם והודאתם קצתם לקצתם. ואם יש איש סכל שחולק בחיוב כל זה לבורא יתברך על האדם כשהוא מבחין ומתבונן בענין הזה ומודה באמת על עצמו הלא יעור הישן ויקץ המתעלם. ויבחין הכסיל וישכיל המשכיל ברור חיוב קבלת עבודת האלקים עם ברור הראיות ופרסום העדים ואמתת המופתים וכמו שאמר הנביא ע"ה למי שהתעלם מעיין בקבלת עבודת האלקים ית' (דברים ל"ב) "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם". אם כן כבר נתברר חיוב קבלת עבודת האלקים על בני אדם מצד התמדת טובותיו עליו. וצריך שנבאר מענין השער הזה עשרה ענינים. אחד מהם ההערה על העבודה וחלקיה... (שער ג עבודת האלקים. הקדמה)
אמר המחבר אך הצורך אל ההערה על עבודת ה' וחלקיה הוא מפני שהאדם חייב בעבודת ה' יתברך מדרך השכל וההכרה ויש בין עת הראות הטובות על האדם ובין עת שישכיל ויכיר מה שהוא חייב עליהם מן העבודה זמן ארוך. היתה הערת האדם על מה שחייב בו מן המעשים ואמונת הלבבות אשר בהם תשלם לו העבודה לא-ל יתברך חובה. כדי שלא ישאר בלי דת עד שיגמור שכלו. וההערה על שני ענינים. אחד מהם תקוע בשכל נטוע בהכרת האדם נוצר עליו בשרש בריאתו ותולדתו. והשני קנוי בדרך השמע. והיא התורה אשר יגיענה הנביא אל בני אדם להורותם דרך העבודה אשר הם חייבין בו לבורא יתברך. (שם פרק א)
אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה הוא. מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת מג' פנים. התחייבנו לחזקה בהערה התוריה. והאחד מהג' פנים הוא. מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה וטבעים מתגברים זה על זה ומעצמים זה הפך זה. והם נפשו וגופו. ונטע הבורא יתברך בנפשו מדות וכחות יכסוף בהם לדברים כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה וישאר המין האנושי על ענינו ואם יפסדו אישיו. והמדה הזאת היא התאוה להנאות הגופיות. והיא כוללת כל מיני החי הגדל. והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מדות וכחות. יכסוף בהם כאשר ישתמש בהם למאוס בעמידתו בעולם הזה. ויחפץ להפרד ממנו. והיא החכמה השלמה... (שם פרק ג)
אך גדר העבודה ובאור חלקיה ומעלות כל חלק מחלקיה הוא. שגדר העבודה כניעת מי שמטיבין לו למטיב בטובה שיגמלהו על טובתו כפי יכלתו. והכניעה נחלקת לשני חלקים. האחד כניעת רהות (פחד). ויחול בהכרח וחזקה. והשני כניעת חובה ודין לגדל ולרומם למי שנכנעין לו. אך החלק הראשון הוא הכניעה לא-ל שתהיה מצד ההערה הקנויה אשר זכרנו. שחיובה מדרך הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא. אבל החלק השני הוא הכניעה אשר תהיה מצד ההערה התקועה בשכל. והנוצרת בטבע האדם בהקשר נפשו עם גופו. ושתי הכניעות משובחות מביאות אל דרך ההצלה בעולם המנוחה. אלא שאחת מהנה גומרת לחברתה ומעלה שעולים ממנה אליה. והיא הערת התורה. והכניעה שתהיה מחמת הערת השכל ודרך הראיה קרובה אל האלקים ורצויה יותר לשבעה פנים. אחד מהם שהעבודה שתהיה מהערת התורה אפשר שיהיה האדם מכוין בה לשם שמים. ואפשר שתהיה כונתו לחנופה ולשבח בני אדם... אך העבודה שהיא מצד הערת השכל לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים. לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה. כי אינה מיוסדת על תוחלת ועל הרהות. אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה...
והחמישי כי מצוות התורה יש תכלית למספרן. והן מגיעות עד סך ידוע. והוא תרי"ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית. כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן. וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלקים... יוסיף להכנע לו ולהשפל לפניו...
אך מעלות התורה צריך שאבאר מהם מה שיזדמן. ואומר כי הענינים המצריכים להערת התורה גם כן הם שבעה.
אחד מהם כי האדם מחובר מנפש וגוף... ומחמלת הבורא יתעלה ועוצם טובתו על האדם שחננו מה שיתקן בו עניניו ויכונו בו דרכיו בשני העולמים בסדר אמצעי בין השכל והתאוה. והיא התורה הנאמנה...
והשני. כי הערת השכל איננה גוררת חיובי מעשה עבודת האלקים מתפלה וצום. וצדקה וגמילות חסדים ואין אדם מגיע בה לידיעת גבולי העונשין...
והחמישי. כי ההערה התוריה היא הקדמה ומבוא אל הערת השכל וראיה עליו בעבור צורך האדם בנערותו אל חנוך והנהגה... ומי שאינו מקצר בחיובי העבודה יהיה במדרגת החסידים הזכים ויהיה ראוי לגמול העולם הזה והבא. ומי שעולה ממנה אל העבודה שהוא מדרך הערת השכל יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים...
...ועל ההקשה הזאת. כל מי שיחד האלקים אותו בטובה מבלעדי שאר בני אדם צריך שיחייב את עצמו עבודה שיתיחד בה מבלעדיהם. עם השתדלו בעבודה הכוללת אותו עמהם כפי יכלתו והשגתו להודות לה' יתברך על מה שיחדו בו מן הטוב. ויהיה גורם התמדתה ולהוסיף לו עליה. ולגמול על עבודתו בבא. ולא יהיה כמי שנאמר בו (הושע ב') "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל". ומי שמקצר בעבודה על מה שיוחד בו מן הטובה יגרום לו לקצר במה שיוחדה בו משפחתו. ואחר כך במה שיוחד בו עמו. ויניח את התורה. וכיון שאינו מקבל את התורה אינו מקבל חיובי השכליות. וכשאינו מקבל מה שמחייבו השכל עם המצאו לו והתעורר עליו יצא לו מתכונת החי המדבר. ויהיו הבהמות מבינות דרך תקנתם יותר ממנו... (שם פרק ג)
...ויאמר לנפש. האם התברר אצלך והתקיים בדעתך שאת חבולה בטובות בוראך וקנויה ברוב חסדיו ועוצם חנותיו. ותאמר כן. אמר לה השכל. האם דעתך לפרע קצת מה שאת חייבת לבורא. אמרה הנפש כן. אמר לה השכל והיאך יתכן לך זה עם רפיון כוספך אליו. ואיננו סובל מרירות הרפואה אלא מי שהוא נכסף לבריאות. אבל מי שאינו נכסף לבריאות לא יסבול קושי הרפואה. אמרה הנפש. כוספי חזק וצערי גדול לפרע ממה שתשיג ידי ממה שיש לאלקי עלי. ואתה זרז אותי עוד... אמר לה השכל. אם מה שזכרת אמת. התאפקי על צער הרפואה וסבלי מרירות הסם ורוע טעמו אחר תמנעי מן המאכל הרע שהיית רגילה בו... היא המדה המגונה שגברה עליך מראשיתך וכחותיה המחזיקים אותה מתחלת גדולך... שרשם ועקרם שתים מדות. אחת מהן אהבת ההנאות הגופיות מן המאכל והמשתה והמשגל ושאר צרכי גופך. והמדה הזאת קנית אותה מן שכנך הרע והוא גופך. והמדה השנית אהבת השררה והגדולה והנאות והגבהות והקנאה...
...אך הוסיף לי שער שני מאופני הרפואה. יורני מה שחפצתי בעבודת האלקים. אמר השכל ממשלת הדבר וכללו של ענין הוא. שתקבלי עליך ממי שלמעלה ממך מה שאת רוצה שיקבל ממך עליו מי שהוא למטה ממך. עם השתוות הערכים. ומה שהוא טוב בעיניך ממנו וירע לך ממעשהו קבלי ממי שלמעלה ממך כמוהו... העלי על דעתיך טובות האלקים עליך במה שכולל עם זולתך ומה שאת מיוחדת בו ואחר כך העלי על מחשבתך שאת הטיבות בכמותם לעבדך מקנת כספך. והפנים אשר ייטבו בעיניך ממנו קבלי אותם עליך מבוראך. ומה שהוא בעיניך רע ממנו ירע בעיניך גם כן ממך לבוראך... הענינים שהם טובים מאחד מעבדי העולם שיתנהג בם לפני אדוניו כשיגמלהו מן הטוב קצת מה שגמלך בוראך מהם שיכבדהו לבו בדבור ובמעשה. ושיהיה נאמן ומשתדל בעניניו בגלוי ובסתר. ושיירא אותו יפחד ממנו כל זמן שהוא עומד לפניו... ויכבדהו וירוממהו בלשונו ובלבבו ושישבח ויודה אותו ביומו ולילו. ושיזכור טובותיו בסתר ובגלוי ויספר מהלליו ושבחיו כפי שראוי לו. וירוץ לעבודתו בשמחה ובטוב לבב מאהבתו שימצא חן בעיניו... ועם ישביעהו יודה וישבח. ואם ירעיבהו ירצה ויסבול לא יחשדנו בדינו ולא יעוולנו בגזרתו. ויהיה די לו במה שחננו ויצדיקנו ביסרו אותו.
וממה שהוא טוב ממנו עוד להראות סימני העבודה והמקנה עליו בכל תנועת אבריו ובמדותיו. לא יהגה כי אם בזכרו. ולא יביט כי אם אל דרכיו. ולא ישמע כי אם אל דבריו. ולא יאכל אלא מה שהטריפו. ולא יחשוב אלא בגדולתו.ולא ישמש אלא ברצותו אותו ולא ישמח כי אם בעבודתו ולא יבקש כי אם רצונו ולא ירוץ כי אם בשליחותו. ולא יעמוד כי אם מהמרותו. ולא ישב כי אם בביתו ולא יקום כי אם באמונתו. ולא יקרא כי אם ספרו. ולא ילבש כי אם סות יראתו. ולא יישן כי אם על יצועי אהבתו....ולא ירצה אלא במי שעושה רצונו. ולא יקח כי אם ברשותו ולא יתן אלא למי שצוה אותו לתת לו. וכן בתנועותיו לא יעתיק רגל ולא יניע עפעף אלא אחר הפקת רצון אדוניו בהם... (שם פרק ה)
אמר השכל, כי תוספת העבודה על אנשיה מתחלקת מדרך הכלל והפרט בטובה עליהם. והטובה על המדברים על ארבעה ענינים, הראשון טובת הבורא הכוללת כל האדם, והוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא... ועל כן הם חייבים לבורא יתברך עבודה כוללת, והם כל התורות השכליות אשר נהג בהם אדם וחנוך ונח ובניו ואיוב וחבריו עד ימות משה רבינו ע"ה, ומי שדבק בהם כולם לעבודת האלקים ייטיב לו האלקים בטובה מיוחדת משאר בני אדם, ויתן לו מעלה יתירה בעולם הזה, והגמול הגדול בעולם הבא...
והענין השני טובות הבורא על עם מן העמים ואומה מן האומות, כמו שהיטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים והביאם אל ארץ כנען, וחייבת בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והיא התורות השמעיות אחר שהזהיר והעיר על התורות השכליות, ומי שקבלה לכבוד האלקים יחדהו הא-ל בטובה וחייבו עליה עבודה זולתי עבודת אומתו ושאר שבטו, כמו שמצאנו שבט לוי...
והענין הג' טובות האלקים על משפחה ממשפחות האומה, ככהונה ולויה וזרע המלוכה בבית דוד וחייבם על זה עבודה יתרה, ועבודת הכהונה והלויה ידועות ומבוארות...
והענין הד' טובת האלקים על איש מאישי בני אדם נתייחד בה משאר משפחתו ועמו ושאר המדברים, כנביא מובחר או נגיד מצווה להנהיג אומה, או חכם העיר אלקים את רוחו בחכמה ותבונה ועצה ודומה לזה, ועל כל טובה מהם יתחייב בעבודה יתרה לאלקים...
ועל אלה ד' הענינים חייבים בני האדם בעבודת האלקים, וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם חייב עליה עבודה. ומן הראיה על זה, כי התבואות חייבות במעשר שנאמר (דברים י"ד) "עשר תעשר", ומי שיתן לו האלקים מאה כור של תבואה חייב ממנה עשרה כורים לאלקים, ומי שנתן לו האלקים עשרה כורים חייב לאלקים מהם כור אחד, ואם יוציא האחד תשעה וחצי והשני אחד, יהיה הראשון ענוש והשני מקבל שכר...
אמר השכל, מה שהתרעמת ממעוט כוונתך בעבודתך והודאתך לאלקיך, וכי דברי פיך דברי מודה וכונתך בהם כוונת הבקש, ולבך להוסיף על הטובה ולשאול התמדתה הוא מפני שלש מדות, המדה האחת רוב אהבתך את נפשך וחפצך למשוך הנעימות אליה, ולא תפסעי פסיעה לעבודת הא-ל ולא לזולתה אלא שכונתך בה להתענג בהנאות. וכבר הקדמתי לך בתחלת רפואתי שתשתדלי בכל יכלתך להרחיק המדה הזאת ממך, והמדה השנית מפני שאינך מבינה חסד הבורא עליך, ויעלה במחשבתך שאינך מגעת אל הטובה אלא בבקשתך עליה... והמדה השלישית שאינך מכרת את עצמך ולא ענין הנהגתך, ואת רואה אותך ראויה לגדולה שבכל הטובות... וכשתהיה עבודה ממך תחשבה חסד ממך עליו עם ידיעתך מחסורך אליו ושאינו צריך לך. (שם פרק ו)
וממה ששאלת על המעוטה שבעבודות האלקים שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות ממנה... הם י' ענינים... כי מרוב עסקיו ברבות הטובה לו יתרשל בשבח ובהודאה ובעבודה, ומהם שיזכיר טובות האלקים בלשונו תמיד וירבה להודות לו ולשבחו בלבו... ומהם להיות עינו תמיד על מי שהוא למטה ממנו ברוב הטובות, לא על מי שהוא למעלה ממנו, וכן ראוי לו להיות עינו תמיד על מי שהוא מרבה בעבודת האלקים יותר ממנו, כדי שישתדל לעלות אל מעלתו... (שם פרק ז, וראה שם עוד)
אך ההקדמות אשר בברורן ואמיתתן ישלם לאדם הבטחון באלקים הן חמש... והרביעית שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים מה שחייבו בו הבורא מעבודתו ולעשות מצותיו ולהזהר מאשר הזהירו ממנו, כי מה שהוא מבקש כדי שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו בו... אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו כמה הוא סכל וכמה דעתו חלושה... (שער ד הבטחון פרק ג, וראה שם עוד וערך בטחון)
ופירוש החלק הרביעי בעניני חובות הלבבות והאברים שהאדם מתייחד בתועלותם ונזקם, וזה כצום וכתפלה וכסוכה... והמנע מן העבירות, וכל חובות הלבבות לא תעבורנה אל זולתו ותועלותם ונזקם מיוחדים בו מבלי שאר בני אדם, ואפני יושר הבטחון בכולם על האלקים יתברך מה שאני מבאר אותו... כי מעשי העבודה והעבירה לא יתכנו לאדם כי אם בהקבץ שלשה דברים, האחד הבחירה בלבו ומצפונו, והשני הכוונה וההסכמה לעשות מה שבחר בו, והשלישי שישתדל לגמור המעשה באבריו הנראים ויוציאהו אל גדר המעשה... ואם יזדמנו הסבות ויתכן גמר המעשה בעבודתו אשר קדמה בחירתנו בה יהיה לנו השכר הגדול על הבחירה בעבודה ועל הכוונה לעשותה ועל השלמת מעשיה באברים הנראים, ואם ימנע מן האברים גמר המעשה יהיה לנו שכר הבחירה והכוונה. וההפרש שבין עבודת הבורא ושאר מעשי העולם בענין הבטחון באלקים יתברך, ששאר עניני העולם לא נגלו לנו אופני הטוב והרע בסיבה מן הסיבות... כי לא עמדנו על איזו מלאכה מן המלאכות שטובה לנו ויותר ראויה... ומן הדין עלינו שנבטח באלקים בבחירתנו והשלמתה לעזרנו על מה שיש בו טובתנו... אבל עבודת הבורא יתברך איננה כן, מפני שכבר הודיענו אופני הנכונה בה, וצונו לבחור בה... (שם פרק ד)
...אבל מה הוא יחוד המעשה לאלקים, הוא הכוונה בנראה ובנסתר במעשה עבודת האלקים לשמו להגיע אל רצונו בלבד מבלתי רצון הברואים. (שער ה יחוד המעשה, פרק א)
אבל מפסידי יחוד המעשה לאלקים הם שלשה דברים, אחד מהם שלא יבין את האלקים ואת טובתו, והשני שלא יבין מצוות האלקים ואת תורותיו, והשלישי הרהור היצר ורמיזתו לאדם במה שיחבב אליו העולם הזה וירחקהו מדרך העולם הבא... שם פרק ד)
...והששי שיהיה יקר רוח וגבה נפש בעניני העולם הבא, שלא יספיק לו מהם מה שיזדמן, ולא יאמר די במה שתמצא ידי מהם, אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכלתו והשתדלותו בעניניו ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד, כמו שאמר הכתוב ביהושפט (דברי הימים ב' י"ז) "ויגבה לבו בדרכי ה'".
והשביעי שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קצורה בעניני תורתו לפני האלקים ולפני בני אדם, ויבקש מאלקים עזר ואומץ, ויניח הגבהות לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלקים יתברך בין לבו בין בתוך מקהלות בני אדם... (שער ו הכניעה פרק ו)
אבל אם הכניעה סמוכה למדות הטובות או המדות הטובות סמוכות לה, אומר בתשובה זה מן הידוע אצלנו, כי תחלת מה שתתקיים בו העבודה לאלקים מן האדם הוא שיתנצל לו ממדת האדנות, כי משער המצטרף אשר תתחייב מציאת כל אחד במציאת האחר שהאדם איננו ראוי לשם עבד עד שיהיה לו אדון, והאדון לא יהיה ראוי לשם הזה עד שיהיה לו עבד... ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלקים אלא עד שיקבל על עצמו כל מדות העבדות, והן הכניעה והשפלות לפניו, ושיתנצל לו מכל מדות האדנות שהן הגדולה והיקר והגובה... (שם פרק ח)
...והחמישי כי הנכנע ממהר למעשה העבודה בחריצות ובזריזות איננו מתגאה בהם ולא בוזה שום דבר מהם, כמו שאמרו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, והמתגאה בעצמו מתאחר מעשות העבודה לרום לבבו ולגסות רוחו, ואיננו מרגיש עד אשר יפול וישפל... והששי כי מעשה הנכנע מקובל אצל האלקים... (שם פרק י)
אבל אם חשבון כל בני אדם שוה אם לא, נאמר כי התשובה בזה, שהשתדלות בני אדם בעניני תורתם ועולמם יתחלף כפי התחלפות הכרתם ושכלם וזכות הבנתם, וכל אחד ואחד מהם מצווה לחשוב עם נפשו במה שהוא חייב בו מעבודת הבורא יתעלה כפי הכרתו בטובות הבורא הכוללות והמיוחדות, כמו שאמר הכתוב (דברים י"א) "וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו" וגו', כי טענת הבורא עליכם יותר חזקה ונראית ממה שהיא על בניכם אשר לא ראו את מופתי הבורא כראותכם, ואתם המיוחדים בטובות הגדולות מבלעדיהם... ועל כן אתם חייבים בעבודה עליהם. וכן נאמר בשאר בני אדם, כי מה שחייבים בו יתחלף כפי התחלפות הכרתם והתחלפות הטובות אשר עליהם. ועל המאמין לחשוב עם נפשו במה שהוא חייב לאלקים יתברך וידקדק בדבר בתכלית יכלתו וכפי השגתו ממנו, ומה שיגיע אליו במעשה ישתדל בו ויטרח, ומה שלא יוכל להשיגו במעשה ישיגהו בידיעה ויתאווהו. (שער ח חשבון הנפש פרק ב)
...והשביעי חשבון האדם עם נפשו לאלקיו בתנאי העבדות, ושיקבל על עצמו חובות האדנות לבוראו, וכבר זכרנו רובם בשער השלישי מן הספר הזה ידרשם המבקש שמה, ויחשוב עם נפשו עליהן בעת שיכיר התמדת טובות הבורא יתברך עליו, בהזמינו תועלותיו וחמלתו עליו והספיקו כל הצריך לו מן המזון תדיר...
והשמיני חשבון האדם עם נפשו במה שהוא חייב בו מיחוד לבו לאלקים יתברך, ויחוד הלב על ב' פנים, א' מהם יחוד הלב ביחוד הא-ל כאשר בארנו בתחלת הספר הזה, והב' יחוד הלב בעת שיעשה מאומה ממעשי העולם הבא חובה או רשות לאלקים לבדו כאשר ביארנו...
והתשיעי חשבון האדם עם נפשו במיני מעשה העבודה והשתדלותו בהם למחלקותיהם בהשתדלותו במעשי מלכו כשהוא מטיל עליו מעשה מן המעשים שיהיו בתנועות גופו, ולא יניח מהשתדלותו ויכלתו מאומה שלא ישימהו בו. ואם יהיו ממעשי העיון והמחשבה והעצה יזמין כל לבו ובינתו ושכלו והכרתו להשתדל בו ולהרגיש אליו. ואם בא לשבחו ולהודות לו על טוב שגמלו או חסד שעשה עמו...
וכפי זה ראוי למשכיל שיהיה במעשה עבודת האלקים יתעלה כשהוא עושה מהם מאומה והוא שכל מעשה שהוא לאלקים איננו נמלט מאחד משלשה חלקים, אחד מהם חובות הלבבות בלבד, והם שכוונו לבארם בספר הזה, והחלק השני חובות הגופות והלבבות יחדו, כמו התפלה ולמדו התורה והשבח והתהלה לאלקים, ולמוד החכמה וצוות בטוב, והזהיר מן הרע והדומה לזה. והחלק השלישי חובות האברים בלבד, אין ללב בהם שום הכנסה אלא הכונה לאלקים בתחלת המעשה כסוכה ולולב וציצית... ממה שלא יזיק העושה אותם טרוד לבו בזולת מעשהו. אך בחובות הלבבות חייב לפנות לבו ממחשבות העולם וטרדותיו וליחד לבו ומצפונו לאלקים לבדו בעת ההיא, כמו שאמרו על אחד מן הפרושים שהיה אומר בתפלתו לאלקי: אלקי, יגוני בעבורך, בטל ממני היגונות ודאגתי ממך הרחק מנפשי הדאגות...
והשלשה עשר, חשבון האדם עם נפשו על מעשהו ותוספת הכרתו על השתדלותו בעבודת הבורא והגעת יכלתו על מה שהוא משלם מחובות הבורא על טובותיו עליו. וימשל בזה אל עבד שנתן לו אדוניו אדמה לזרוע ונתן הזרע כפי צרכו, וזרע קצתה והוציא שאר הזרע בצרכיו, וכאשר פקד אדוניו את האדמה מצאה בלתי זרועה... וחייבו לפרעו כל מה שהיתה האדמה עושה, וגדל מדווהו ונכפלה רעתו. וכן אחי ראוי לך לחשוב עם נפשך על מה שחננך האלקים מהבנתך אותו ואת תורתו, ומה שנתן לך מן הכח והיכולת לפרוע מה שאתה חייב לו...
והאחד ועשרים, חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכלתו ממעשה העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה, וירוץ ויחרץ לעשותה עד שתשוב לו למנהג, ואחר כך ישתדל להוסיף על מה שיש ביכלתו ויכסוף לו בלבו ויעלה אליו במחשבתו, וישאל מהא-ל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן. וכשיתמיד על זה ימציא לו הבורא בקשותיו ויפתח לו שערי ידיעתו, ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצוותיו אשר למעלה מיכלתו מדרגה אחר מדרגה, כמו שכתוב (ישעיה מ"ח) "אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך"...
ועל ההקשה הזאת ראוי לך אחי, שתבין כי רוב הענין המכוון במצוות שהם בגופים ובאברים הוא להעיר על המצוות אשר תהיינה בלבבות, במצפונים, מפני שעליהם משען העבודה, והם שורש התורה... ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכלתו, עד שיקל עליו לעמוד בהם. וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכלתו יפתח לו האלקים שער המעלות הרוחניות, ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו, ויעבוד הבורא יתברך בגופו ובנפשו בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים פ"ד) "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי"... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
אבל מה שצריך לסמוך לחשבון עם הנפש מן המעשים אומר, כי זה יהיה מן האדם כפי זכות עצם נפשו וקבולה לאורי האמת המגיעים אליך מאת אלקים יתברך, כי כאשר יהיה שכל המחשב עם נפשו החשבון הזה זך, ויבין הכוונה והחפץ בו וייחד לבו בו לאלקים יתברך, יפיק רצון הבורא יתברך ויעזרהו לעשות מצוותיו ויורה אותו באור החכמה ויזהיר בזוהר השכל ויזל נגלהו ונסתרו לאלקים... ואז תשקוט ותנוח מחשבתו מדאגות העולם ושכיותיו, וישמח בעבודת הבורא יתברך, ויגיל במה שהשקיף עליו מסודות החכמה ומאוריה... (שם פרק ו)
...וכאשר התברר להם מן התורה כי הוא מזהיר על עניני המצוות ומצוה על בחירת עבודת הבורא, ומרשל מבחירת התענוגים ומונע מהם, עמדו בבחירתם במקום שהעמידם לכלות אליו ולכסוף לרצונו בלבם ובמצפונם, וחדלו מכסוף לעולם ולרהביו בכל לבבם ובכל נפשם, מצפים העזר והאומץ ממנו להקים מחשבתם בעבודתו ולהשלים המעשה במה שבחרו ממצותיו, ומה שיצא מהם אל גדר המעשה ישבחו הא-ל עליו ויודוהו בעבורו, והוא משבח להם השתדלותם ובחירתם, ומה שלא יוכלו להראות בו מחשבתם מפני חלישותם מהשיגו, יתנצלו לפני האלקים ממנו ויבחרו בעשותו בעת שיוכלו, ומיחלים לעת שיזמנהו הבורא בעזרתו ויתחננו אליו על זה בנפש זכה ולב נאמן, ויהיה זה תכלית מאויים וקץ משאלותם מאלקים. (שער י אהבת ה' פרק ז)
ואהבת - עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו. בכל לבבך - בשני יצריך, דבר אחר, בכל לבבך - שלא יהיה לבך חלוק על המקום. ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאדך - בכל ממונך, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך, דבר אחר ובכל מאדך, בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות... ומהו האהבה, והיו הדברים האלה, שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו. (דברים ו ה)
לאהבה - שלא תאמר הרי אני למד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה, וסוף הכבוד לבא. (שם יא יג)
ועבדתם את ה' - ...ועבודת השם היא לעשות כל אשר צוה, לאהבה אותו ולדבקה בו ולהשבע בשמו ולהתפלל אליו ולזבוח לפניו תמידין ומוספין ולכבדו בתת המעשרות, הנה שכרו אתו... (שמות כג כה)
...כי יחשבו כי המעשה עיקר, ואיננו רק הלבב והמעשה, והלבב והלשון להרגיל, וכן כתוב, בפיך ובלבבך לעשותו, וקדמונינו אמרו רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצוות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו, וככה אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, אז יתברר לו כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ... ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו... (שם לא יח)
...והנה הוא חלף עבודת הלב ועבודתו להתבונן מעשה השם, כי הם הסולם לעלות בו אל מעלת דעת השם, שהוא העיקר... (דברים לב לט)
...והענין לומר כי האלקים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלקים בקרבו כי הוא גופני לא אלקי, אבל יאריך להם אם ישובו. (בראשית ג ו)
ועבדתם את ה' אלקיכם - ועל כן יאמר הכתוב הזה כי בעבודת הקב"ה בלבד תהיה להם ההצלחה והשמירה, ועקירת עבודה זרה לא תזיק, אבל תוסיף לכם טובה וברכה, כי הקב"ה יברך לחמך... וטעם ועבדתם את ה' אלקיכם - ריקן העבודה לשם המיוחד, ואמר וברך והסירותי, כדרך כי אני ה' רופאך. (שמות כג כה)
קדושים תהיו - ...אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים, והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה דבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס... (ויקרא יט ב, וראה שם עוד)
את ה' אלקיך תירא - כי אחר שצוה באהבה יזכיר ליראה אותו שלא יחטא ויענש, ואותו תעבוד לעשות כל אשר צוך, כעבד שומר מצות אדוניו, ויתכן שיהיה זה רמז לעבודת הקרבנות לשמור... בקרבנות ובשיר ובהשתחואות שם, כי זה יקרא עבודה, כמו שאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם... ויהיה פירוש ואותו תעבודו לדעתם, שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבא מזה מה שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת הא-ל יהיו, יאכל וישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה', כענין שאמר והנה טוב מאד זו שינה, וכי שינה חובה היא, מתוך שהוא ישן קמעא, הוא עומד ועוסק בתורה, ויתכוין בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי. וזה פירוש נכון. (דברים ו יג)
...כי אין ראוי לעבד השם על דרך הספק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ולכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון, וראוי שיקבל הכל במשפט צדק... (שם שם טז)
ועשית הטוב והישר - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות שהם עדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד, ולמען ייטב לך הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטיב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם... (שם שם יח)
לא יבינו - אינם מתעסקים בעבודת ה' להבין בחכמת הטבע ולהסתכל במעשה ידיו, ומשם יתבונן כוחו ושהכל מאתו. (תהלים כח ה)
...ואין בעבודת הא-ל סברא ולא הקשה ולא התחכמות, ואילו היה כן, היו הפילוסופים מגיעים ברוב חכמתם ושכלם לכפל מה שהגיעו בני ישראל. (מאמר א צט)
...ואין ראיות החוקים האלקיים בדקות המלות, ונשיאות גביני העינים והעלם הבבות, והרבות בתחנה ובתפלה, ובתנועות ובמאמרים שאין אחריהם מעשים, כי אם המחשבות הזכות אשר ראיתם מעשים מטבעם שהם קשים על נפש האדם, אך הוא עושה אותם בתכלית התאוה ואהבה, בהליכה אל מקום מהמקומות לחוג שלש פעמים בשנה, ומה שדומה מן ההוצאות והטורח, והוא עושהו בתכלית השמחה והגילה... (מאמר ב נו)
...וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלקיך בכל אחת מהנה, ואין כנעיתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כן השמחה במצותו ובתורתו צריכה מחשבה וכוונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצוה בה, ותכיר מה שהטיב לך בה... ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד היא עבודה ודבקה בענין האלקי. ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים, אבל כלם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כחות הנפש והגוף, ושיעור מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה... (שם נ)
אמר החבר, מנהג העובד אצלנו איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא עליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר (שמות כ"ג) "את מספר ימיך אמלא", אבל אוהב העולם ואריכות הימים מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא. אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך שנאמר בו (בראשית ה') ויתהלך חנוך את האלקים... ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאוים המות מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה... (מאמר ג א, וראה שם עוד, וערך דרך התורה)
...והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים, ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה, ולהמנע מהתפלות בעתן כראוי. ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו, ויעבור כל מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר (דברים כ"ו) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך", וימעט שבחו על טובת האלקים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו (דברים כ"ח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך", ושלא תוציאנו הקנאה ב"הוכח תוכיח את עמיתך" ובדברי החכמות לידי הכעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזדככות בעתות התפלות... ומי שנתיישב על נפשו זה, יהיה כמו שאומרים על נחום איש גם זו כל אשר תמצאהו צרה אומר גם זו לטובה, ויהיו חיים ערבים תמיד, ותקלנה עליו הצרות, אבל אפשר שישמח בהם כשירגיש לעון שיש עליו כמי שיפרע חובו, והוא שמח במה שהקל מעליו ממנו, וישמח לשכר ולגמול הצפון לו... (שם ג, וראה שם עוד)
אמר החבר, הלא הקדמתי לך בדברי, כי ההתחכמות והסברא בתורה איננה מביאה אל רצון האלקים, ואם לא, המשנים ואנשי הקדמות ובעלי הרוחניות והנגזרים בהרים ושורפי בניהם באש משתדלים להתקרב אל האלקים, וכבר אמרנו שאין מתקרבים אל האלקים, כי אם במצות האלקים עצמן, בעבור שהוא יודע שעורן ומשקלן וזמנן ומקומותן ומה שהוא תלוי באלה הקבלות אשר בהשלמתן יהיה הרצון והדביקה בענין האלקי, כמו שהיה במלאכת המשכן, אשר אמר בכל מלאכה ממנו ויעש בצלאל את הארון (שמות ל"ז)... ובכל אחת מהן "כאשר צוה ה' את משה", רוצה לומר בלא תוספת ומגרעת. ואין בדבר מהמלאכות ההן מה שהוא מסכים לדעתנו ולסברתנו... והיה סמוך להשלמתו חול השכינה מפני שנשלמו שני הענינים אשר הם עמודי התורה... (שם כג)
אבל ענין ה' לא יושג בהקשה, אך בראיה ההיא הנבואית אשר בה ישוב האדם כמעט שיפרד ממינו וידבק במין מלאכי ותכנס בו רוח אחרת... או בעת הודעת הכהן במדע הנעלם אחר שישאל באורים ותומים. ואז יסורו מלב האדם הספקות הקודמים אשר היה מסתפק באלקים, וילעג להקשות ההן אשר היו רגילות להגיע בהן אל האלקות והיחוד, ואז ישוב האדם עובד חושק בנעבדו, ומוסר נפשו להריגה על אהבתו, לגודל מה שהוא מוצא מערבות הדביקה בו והנזק והצער בהתרחק ממנו, בהפך הפילוסופים שאינם רואים בעבודתו כי אם מוסר טוב ודבר האמת בגדלו על שאר הנמצאות, כמו שראוי לגדל השמש על שאר הנבראים, ושאין בכפירה באלקים יותר מפחיתות הנפש הרוצה בכזב. (מאמר ד טו)
אמר החבר, ובאמת סבל אברהם אור כשדים והגרות והמילה והרחקת ישמעאל ועקידת יצחק לשחוט אותו, כי ראה מן הענין האלקי מה שראה, טעם לא הקשה, וראה שאין דבר ממנו נעלם מחלקי מעשיו, וראה גומל אותו על צדקתו לרגעים ומורה אותו הדרך הישרה בכל מעשיו, עד שלא היה מקדים ומאחר כי אם ברשותו, ואיך לא ילעג להקשותיו הקדומות, כאשר דרשו רבותינו ז"ל ב"ויוצא אותו החוצה", אמר לו צא מאצטגנינות שלך... (שם יז)
...כי כבר הקדמנו וביארנו, כי המרי והעבודה לא יגמרו כי אם בסבות האמצעיות, והיתה סבת עבודת העובד הצווי בעבודה, וכן קדם בידיעתו שהוא עובד, ושסבת עבודתו שמוע תוכחתו, וכן קדם בדעתו מרי הממרה בסבות האמצעיות, אם בחברת הרעים או בתגבורת מזג רע, או נטות אל התענוג והמנחה... (מאמר ה כ, וראה שם עוד)
אמר החבר, אבל אני מבקש החירות מעבדות הרבים, אשר אני מבקש רצונם ואינני משיגו, ואפילו אם אשתדל בו כל ימי חיי, ואילו הייתי משיגו לא היה מועיל לי, רוצה לומר עבדות בני אדם ובקשת רצונם, ואבקש עבדות אחר, יושג רצונו בטורח מעט, והוא מועיל בעולם הזה ובבא, והוא רצון האלקים ועבודתו, היא החירות האמיתית, וההשפלה לו הוא הכבוד על האמת. (שם כה)
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודברו הכל לעומת זה הדבר, כיצד, כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים אלו כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך, ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד, לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור, אלא יאכל דברים המועילים לגוף, אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהן מתוקים לחיך...
המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישם על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו, בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך. (דעות פרק ג ב וג)
אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכים אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה,אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה. וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עד מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל, כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
...כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה, הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעת תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג. (תשובה פרק י א והלאה)
מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו, שעבודה זו היא תפלה, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה... (תפלה א א)
שורש החסידות יראה, כשאדם מתאוה לדבר הנאה ועוזב את יצרו מפני יראת ה'. ולא שירא מפני פורעניות עולם הבא ולא בשביל הנאת העולם הזה והעולם הבא, אלא ירא פן לא יהיה תמים באהבת הבורא ית"ש, שנאמר (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", וזה הנקרא ירא ה', והגדר הגדול והמופלא עזיבת המאכלות, כי שביעת המאכלות מביאים לידי הרהורים רעים, כיצד היה לפניו מאכל מדגים או מבשר או משאר מעדנים אל ימנע מלאכול כלל אלא משום יראת ה' שלא למלאות כרסו עד כדי השגת תאותו, וכן כשבאה לידו מצוה וקשה עליו לעשותה ואינו נמנע מלעשות, שכן מצינו באברהם (בראשית כ"ב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה... (יב, וראה עוד עבודת ה'-יראה)
...כי משפט האדם לחשוב בבוראו תמיד ולשוותו נגד פניו, שנאמר (תהלים ט"ז) שויתי ה' לנגדי תמיד, וכל זמן שאדם יושב ודומם באיזה מקום שיהיה ומפנה לבו מכל מחשבות לדברי הבאי, אם יחשוב בבוראו ובקדושתו ובנפלאותיו וטובותיו אשר עושה בכל יום עמנו אבל בזמן... מיד הוא פונה את לבו לבטלה... מופסדת מכל וכל המחשבה הטובה אשר היא לחשוב בקדושתו של בוראו וביראתו הטהורה ולהיות במעלה הטהורה והטובה לעבוד את ה' מאהבה ולהיות חפץ במצוותיו, וזו היא העבודה הגדולה המשתמשים בה מלאכי השרת וכל צבא השמים שמספרים בקדושתו, שנאמר (ישעיה ו') קדוש קדוש קדוש... (לה)
כתיב פוקד עוון אבות על בנים וגו' ועושה חסד לאלפים, הרי מי שזכה, מרובה מדת טובה ת"ק, אם כן מי שהיה ראוי להיות שנה אחת בגן עדן למה יהיה בגן עדן ת"ק שנה, אלא מי שעובד על מנת שלא לקבל פרס ומשמחת לב אוהב הקב"ה, אין הפסק לטובותיו... (קסה)
עבדו את ה' בשמחה - ולא שהמצוה כמשא או מצות אנשים מלומדה. ובמקום אחר אומר ביראה, תירצו חז"ל יהא לבך שמח ובהכנעה בתפלה, או עכשיו ביראה מהאומות, ולעתיד לבא בשמחה. (תהלים ק ב)
ודע כי מדרגות ההכנעה רבות, כאשר יתבאר בשערי הענוה בעזרת ה', והמדרגה העליונה בהכנעה המחויבת מדרך התשובה שיגדיל ויאדיר עבודת ה' ולא יחזיק טובה לעצמו, כי יקטן הכל בעיניו כנגד מה שהוא חייב בעבודת השם, על כן יכנע ויעבוד בהצנע, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הנכבדים, ולא יבקש תפארת על פעליו המפוארים, ויסתירם מדעתם כפי היכולת. (שערי תשובה שער א כד)
ודע כי נתחייב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו, והפועל הנאמן יהיה מהיר במלאכתו וישגיח על מלאכת הפועלים חבריו, ועיניו על דרכיהם לראות אם באמונה הם עושים, ויזהירם ויודיעם את המעשה אשר יעשון, כי חפצו ורצונו אשר תעשה מלאכת אדוניו בלא רמיה, על כן יחזיק ידי עושי המלאכה. (שם שער ג יט)
...ויש עוד טעם נכבד עולה על כולם, ואליו רמזנו בפתח דברינו בענין הכתות הרעות הנזכרות, כי הדבר ידוע, כי מדרכי קדוש השי"ת להודיע בכל מבטא שפתים, ובכל אשר ירמזון עינים, ובכל הנהגה ופועל ידים, כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו עבודת השי"ת ויראתו ותורתו, כמו שכתוב (קהלת י"ב) "כי זה כל האדם"... (שם שם קמח)
ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור, וכי הוא נכלל בענשי הכתות שהקדמנו. בהתאסף ראשי עם וקהלות הקודש לעבוד את השי"ת, ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוות, הנה הם מקדישים את השם יתגדל ויתקדש, שנאמר (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל... (שם שם קסח)
...העבודה היא, שאנו חייבים להיות עבדי ה' יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אשר ברא כל היצור לעבוד לפניו, שכל הנקרא בשמו ולכבודו בראו, ולנו חלק ונחלה בעבודתו יותר מכל הגוים והלשונות, אשר הוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים, להיות לו לעבדים, והעבד חייב לעשות עבודת רבו עיקר מלאכתו,ואם יעשה עבודת עצמו עיקר מלאכתו, אין זה מדת עבד, כי אין זה כי אם רוע לבבו בחזקת עבודת רבו, לפיכך אנו חייבים לעשות עיקר מלאכתנו התורה והמצוות ויראת שמים ומעשים טובים. והוא שאמרו רז"ל באבות דרבי נתן (פרק כ"ח), רבי יהודה הנשיא אומר, העושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה, עושין אותו עיקר לעולם הבא. (אגרת התשובה)
ועל העבודה, כי הקב"ה בחר בישראל מכל האומות, ובחר מכל הארצות את ירושלים ובחר מירושלים ציון... ובחר בבית הבחירה העבודה, שכתוב בה רצון, שנאמר (ויקרא א') לרצונו לפני ה', הנה לך כי מפני העבודה נברא העולם כולו. אך בחטאנו חרב המקדש ובטלה העבודה, והתפלה במקומה, כמו שנאמר (דברים י"א) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"... וזה שאומר (תהלים נ"א) "ה' שפתי תפתח" וגו', שדוד המלך ע"ה אמר פסוק זה על חטאת בת שבע שהיה מזיד, ואין מביאין קרבן על הזדונות, ועל זה אמר (שם י"ח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, שאם הייתי יכול להביא קרבן לכפר לי הייתי מביאו, ועכשיו שאיני יכול, תפתח שפתי ופי יגיד תהלתך, ותקבל התפלה במקום קרבן ותכפר לי על חטאתי, וגם אנחנו שאין לנו קרבן שיכפר לנו על זדונות ולא על שגגות, ה' שפתי תפתח, ותקבל תפלתנו במקום הקרבנות. (אבות פרק א ב)
...כך אומרים לפני הקב"ה, יצר שנתת לנו מנעורינו רע הוא, שנאמר (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואפילו כשאדם טורח הרבה לעשות הישר בעיני ה', אין אדם יכול להשיג אלא דבר מועט ממה שחייב לעשות, וזהו שנאמר (תהלים ק"ג) "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו", שאם לא מפני יצר הרע ששולט הרבה באדם, אפילו בלא שיטרח ויחזר אחר המצוות היה עושה הרבה מהם, כמו שדה עידית, אפילו אם לא יטריחו בעבודת אדמתו יצא ממנה שום דבר, אבל עתה... כל שכן אם לא יטרח תשאר נפשו ריקה מן המצוות, כמו שדה זיבורית אם לא יטריחו בה ויזבלנה ויחרשנה לא יצא ממה שום דבר...
ואם לא עכשיו אימתי, שלא יאמר היום אני עסוק במלאכתי, למחר אפנה ואתקן עצמי, כי שמא לא תפנה, ואפילו אם תפנה, היום ההוא אשר חלף עבר ובטל אותו ממלאכת ה' ולא יוכל לשלמו כל ימיו, כי כל הימים אשר הוא חי על האדמה חייב לתקן את גופו ולעסוק במצוות, ואין לו רשות לבטל ממלאכתו אפילו שעה אחת. (שם שם יד)
...ואף על פי שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, כדי להתגבר על היצר המסית אותו מלעשות המצוות וללכת בדרך ישר, טוב לחשוב כי פרס יהיה לו עליהם, שלא יתן פתחון פה ליצר לקטרג, ועוד כי לא הזהירו לדעת את זה כדי לעבוד את המקום מפני סבת השכר, אלא כשם שאדם חייב לחקור ולידע יחודו של מקום וגדולתו ותבונתו ונפלאותיו אשר עשה כדי להוסיף בו אהבה, כך חייב לידע שנאמן לשלם שכר הפעולה, לעלות על לבו גודל חסדיו של מקום, שאף על פי כי הוא אדון כל המעשים וקונה הכל וכלנו עבדיו לעבדו ולשרתו כעבד מקנת כסף בלא שיתן לנו פרס ושכר פעולתנו אתנו, ועל כל פנים נוסיף אהבה על זה ונעבוד אותו מיראה ומאהבה. (שם פרק ב יח)
נדרים מביא לידי פרישות... והוא הפורש מהנאות העולם, ואפילו מדברים המותרים באכילה ובשתיה ובתשמיש המטה, גם בכל התאוות האחרות בהמנע מן הכבוד ומן השררה והעושר וכמה כיוצא בהן, ומתרחק משרשי החומר והגוף ומתקרב אל עיקרי הנפש ויסודה, והוא קרוב לעבודת הבורא יתברך. כיצד המאכל, כמו האוכל מעט לכדי חיותו ושיהיה בריא כדי ללמוד תורה ולעשות מלאכת ה' מלאכה מרובה... ועוד תועלת שניה שישמור נפשו מחטא, כי בהתגבר עליו היצר ויתאוה לעשות עבירה יאמר בלבו, מן ההנאות המותרות אני נשמר, איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאבי שבשמים... אך המתקרב אל טבע החומר ונמשך אחר הנאותיו, גם כי לא יעשה איסור נמצא מתרחק מעיקר הנפש ויסודה, גם יגרום אל הנפש שתמשך אחר הגוף והחומר... (שם פרק ג יז)
...ושם עוד ואהבת את ה' אלקיך, אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, כמו שמעיד עליו הכתוב אברהם אוהבי, כשם שקרא אברהם לבני אדם להאמין מרוב אהבתו, כך אתה תאהבהו עד שתקרא בני אדם אליו ותמשיכם לעבודתו. ודבר ידוע כי אע"פ שמדת היראה עיקר גדול מעיקרי העבודה, אין העבודה שלימה מתוך היראה אלא מתוך האהבה, כי האהבה כוללת היראה, אך היראה אינה כוללת האהבה. וזה ידוע ומפורסם, כי כל האוהב את חבירו יירא ממנו שלא יעשה הפך רצונו, והירא אפשר שלא יאהבנו כלל... (כד הקמח אהבה, וראה עוד עבודת ה'-אהבה)
מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים... וכוונתו במליצת הפרשה, כי עבודת השי"ת והקבלת פני שכינה דבר קרוב הוא מאד אצל האדם, וכל אדם אפשר לו שישיג זה אם ירצה... (שם חתן בבית הכנסת)
כל מי שהוא זהיר בעבודת השי"ת בלב שלם יהיה כח בידו להשמר מיצר הרע, שהוא כח המות, ולא יהיה נמסר בידו כלל, אלא כח המות יהיה נמסר בידו, שכן מצינו בחכמי התלמוד שהיה מלאך המות מתאכסן עמהם... (שם יצר הרע)
ויהי מורא שמים עליכם, אף על פי שאתם עובדים באהבה ושלא על מנת לקבל פרס, לא תנהגו קלות ראש בעבודתו ובמצותיו עם האהבה, אך תהיה יראתו על פניכם, וזהו ויהי מורא שמים עליכם, גם עבודת האהבה לא תקילו ביראתו... (אבות פרק א ג)
וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שתשים כל כוונותיך בכל פעולותיך תכלית אחת, והיא עבודת השי"ת, והוא כשיכוין אדם כשיאכל וישתה וישן ויעור ויתנועע וינוח לבריאת גופו בלבד, ובריאת גופו למה, כדי שיהיו איבריו שהם כלי הנפש מתוקנים ובריאים, ושתהיה נפשו שהיא העיקר ראויה לעבודה ולקבל המושכלות ולהתבונן בנפלאות יוצר הכל... ונמצא שיהיו כל פעולותיו הגופניות הטבעיות בכלל דרכי השי"ת, כיון שלא יכוון בהם אלא לשמים, וזה וכל מעשיך יהיו לשם שמים... (שם פרק ב יז)
...וכשיקבע זאת המדה בנפשו (כבוד אב ואם) יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ב"ה שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת... ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ב"ה. (יתרו מצוה לג)
משרשי המצוה, שרצה השם לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חומר נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו, צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, על כן היה מחסדו לזכותינו וצונו לזכרו שתי העתים האלה בקבע ובכונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום, כי בהיות האדם זוכר בבקר אחדות השם ומלכותו, וכי השגחתו ויכלתו על הכל, ויתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו וכל צעדיו יספר, לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו... הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה כל היום ההוא, ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה... (ואתחנן מצוה תכ)
לעבד השי"ת, שנאמר אתו תעבד, ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר "ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כ"ג) ובמקום אחר אומר "ואותו תעבד" (דברים ו'), ובמקום אחר אומר "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א). וכתב הרמב"ם ז"ל אף על פי שמצוה זו היא מהמצות הכוללות, כלומר שכוללות כל התורה, כי עבודת הא-ל תכלל כל המצוות, יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצונו הא-ל להתפלל אליו...
משרשי המצוה מה שהקדמתי הרבה פעמים, כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולתם וטוב לבם וכושר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם להצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ב"ה... (עקב מצוה תלג, וראה עוד תפלה)
ואהבת את ה' אלקיך, אחר שהזכיר היחוד פתח בואהבת, כי כשהאדם בלב שלם ובכוונה שלימה אז נקשרת נפש המייחד באהבתו של הקב"ה, והיא נקרא עבודה שבלב... (ואתחנן)
...וידוע הוא שאלו הפרישות כמו שאמרו ז"ל הם, כדי שיתבודד האדם באותם ימי הפרישה בדרכי השי"ת ובעבודתו המוטלת עליו, ויפשיט עצמו מדמיונות גשמיים המונעים שלמותו, ושיוציא אל הפועל מה שבכחו, וזה אמנם צריך לכל אדם שיהיה לו שכל בכח ובפועל, אבל משה רבינו ע"ה שהיה שכלי בפועל למה טעון פרישה... (דרוש ג)
...נשיבהו, אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאד, עד שאמרו רז"ל ויתר הקב"ה על עבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על תלמוד תורה, רוצה לומר כי אלו השלשה היו בבית המקדש הראשון, ולא תלה החורבן רק בביטול תורה, כאמרו "על עזבם את תורתי", ואף על פי כן רואה אני בדברי רז"ל שמי שמוסר גופו נפשו להשי"ת וחושק בעבודתו ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה. אמרינן בברכות מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא, אי משום תנויי וכו', והשיבו רחמנא לבא בעי, הנה בארו כי אין עקר המדרגה החכמה, אבל הכונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשו הדברים, אבל כוונת הלב בהם. וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בשי"ת גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים בעניני העסקים והקנינים עובד השי"ת עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בשי"ת, גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו. כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה כ"ט) "בפיו ובשפתיו כבדוני" וגו'... כי אין העקר מעשה המצוות ובקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הדברים. ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה, כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעיקר המצוות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצות, מורה שאינו עושה אותם כמצוות אנשים מלומדה, אבל בכונה גמורה, וזה עקר המצוות ותכליתם השלם, כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה מאמת ומודיע כל האמירות הטובות, וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת השי"ת לא זולתה... (דרוש ז)
...כי השכל בוחר תמיד הדברים הרצויים ובורח מהמגונים, ולזה לעצמותו, והוא רואה שהמחוייב והיותר נאות להמשיך אחר רצון המצוה השלם הזה יתברך, אשר גם כשלא יצוייר שענין המצוה בעצמה דבר נאות והעבירה דבר מגונה שאלו לא היה כן לא צותה התורה על זה והזהירה על זה... יתחייב מזה, שכשימצא אחד שלם לבלתי תכלית, והוא השי"ת, שיגזור השכל להמשך אחריו לבלתי תכלית, מצורף לזה שהשכל מחייב שכל מה שצותה התורה עליו הוא דבר נאות מאד, וכל מה שהזהירה ממנו הוא מגונה, בין שישיג השכל טעמו של דבר בין שלא ישיגנו... אם כן השכל מצד טבעו אוהב השי"ת ונכסף למצותיו ובורח מכל מה שמנעהו השי"ת ממנו כבורח מן הנחש. ומי שעובד השי"ת על זו הדרך לא מאהבת השכר ויראת העונש עובד השי"ת מאהבה, וסוף השכר לבא. ובבחינה זה הצד קל מאד שיגיע האדם לעבודת השי"ת ויראתו האמיתית, מפני ששכל האדם נוטה אל זה בטבע... (דרוש י)
הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה היא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות. וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות לאריסטו, כי הנדיב כשיעשה פעל הנדיבות והוא שמח בפועל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצבון יקרא פחיתות... ואין בעולם פועל יותר נכבד ויותר מעולה שראוי שיקובל עליו שכר כפי האמת בעצמו וכפי הסכמת כל האנשים, אלא עבודת השי"ת, ונמצא הכתוב מיעד העונש הגדול על מי שאינו עובד השי"ת בשמחה, אמר משה במשנה תורה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וגו', תלה העונש על שלא עבד השי"ת בשמחה, לא על שלא עבדו במוחלט. וענין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע עליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחוייב לעבוד את השי"ת בשלא יהיה בשמחה וברוב כל, ומזה יראה, שקיום המצוה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצוות... ונתבאר בפרק שעבר שעיקר עבודת השי"ת ראוי שתהיה ביראה, והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו, ואיך אפשר שתהיה עבודת השי"ת מושגת בעצבון ושמחה ביחד עם היותם הפכיים. והתר זה הספק הוא על זה הדרך, כי כל כח מכחות האדם כשיעשה פעולתו כראוי יורה זה על שלמות הכח ההוא, וכשלא יעשה פעולתו כפי מה שראוי יורה זה על חסרון הכח ההוא או על חסרון בריאותו. וכאשר הוא שלמות באדם שלא יפחד ממה שאין ראוי לפחד ממנו, כן הוא שלמות אליו שיפחד ממה שראוי לפחד ממנו, ואם לא יפחד ממה שראוי שיפחד ממנו הוא חסרון אליו... וכן הנפש בהיותה יראה וחרדה ממה שראוי שתחרד ממנו יורה זה על בריאותה ושלמות שכלה, וכאשר תגדל מעלת הנפש ושלמות שכלה, כן תשער יותר התנשאות השי"ת ורוממותו ותחרד ממנו יותר ותירא מלעבור על דבריו. וכשימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההיא, לפי שזה יורה על בריאות נפשו ושלמות שכלו, ולהעיר על זה באר דוד במקום אחר כי מה שאמר "עבדו את ה' בשמחה" לא שתהיה העבודה בשחוק וקלות ראש ודרך הדיוטות, אבל ראוי שתהיה העבודה ביראה, אמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה... להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה... (מאמר ג פרק לג, וראה עוד עבודת ה'-אהבה-יראה)
...וזה שכבר נתבאר ממה שיבא בגזרת הצור בכלל הו', אם מצד העיון ואם מצד הכתובים מסכים עם מאמרי רז"ל במקומות מתחלפים, שהתכלית הנכסף בעבודות ובפעולות הטוב הוא החשק והשמחה בהם, שאיננו דבר זולת ערבות הרצון לפעול הטוב, וזה לפי שהוא יתברך בתכלית האהבה והערבות להשפיע לפעול הטוב, והיה הקשר והדבקות אם כן ללכת בדרכיו כפי מה שאפשר, ולזה באשר היה החפץ והערבות הזה בנפש היה פעל נפשיי אשר באמצעותו יהיה הדבקות והפרוד, ולזה היה ראוי שימשך ממנו הגמול והעונש כהמשך המסובב מן הסבה. וכאשר נעדרה הנפש מן החפץ הזה, כמו שיהיה אדם מרגיש אונס והכרח בפעולותיו, הנה הפעל ההוא לא יפעלהו הנפש ולא יתחייב ממנו דבקות ופרוד למה שהיה הפעל מופשט מרצון נפשיי, ולזה לא היה ראוי לגמול ועונש כלל... (מאמר ב כלל ה פרק ה)
...וכאשר חקרנו בה ובחלקיה מצאנו בה חלק קטן הכמות גדול האיכות, שאיננו מן הדעות במוחלט ומן הפעולות במוחלט. והוא אהבת הש"י ויראתו האמיתית. ואומר שהוא המחייב התכלית הזה על כל פנים כפי התורה והקבלה, וכפי העיון בעצמו. אם כפי התורה הנה אמר בפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" ... ובקבלת עול מלכות שמים הוזכרה זאת האהבה "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", כאלו נשתמש משרש הייחוד לשומו סבה לזאת האהבה בכל לבו ובכל נפשו, כמו שיבא עוד בגזירת המקום ב"ה... הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצוותיו, ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה ובטוב לבב, אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמיתית. כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו ז"ל הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה, והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי... כפי התורה והקבלה, ואם כפי העיון בעצמו, זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות, אשר אין ספק באמתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב', שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו, וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. הג' שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד' מבוארת בעצמה, ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראויה שיחויב התכלית הזה...
...ויתחייב מזה, שכל אשר יהיה השלמות יותר גדול יהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול, והנה זה מסכים מאד אל מה שבא בתורה, כי בזכרו אהבת האבות להשי"ת הזכיר אהבה, ובזכרו אהבת השם לאבות הזכיר חשק, שמורה על חשק האהבה. אמר רק באבותיך חשק ה', וזה מה שיורה על מה שאמרנו, שכבר יראה שלפי מדרגת הטוב האהוב תהיה מדרגת האהבה, וכל אשר ירבה יותר גדול תהיה האהבה יותר גדולה. וכאשר יהיה הטוב בבלתי תכלית בגודל היה ראוי שתהיה האהבה בבלתי תכלית, ולזה ייחשב שאהבת האדם לשם יתברך ראוי שתהיה יותר עצומה לאין תכלית, אשר בעבור זה היה ראוי שיוזכר שם החשק באהבת האבות לשם יתברך, ושם האהבה באהבתו אותם אלא שלמה שהיתה האהבה משיג עצמי לשלמות והיתה שלמותו יתברך עצומה לאין תכליתו, זה ראוי היתה אהבתו אל הטוב יותר עצומה...
ואחר שהתבאר במה שקדם ויתבאר עוד במאמר הג' בגזרת השם שאהבת השי"ת הטוב עצומה הוא מבואר, שכל אשר תהיה האהבה בין השי"ת ובין האדם יותר גדולה, יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול. ולפי שהתבאר בהקדמה הרביעית, ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהיה התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו, שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה, שהאהבה האמיתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארות הנצחי אשר קובל באומה וגדלנו עליו, והאירה בו עינינו התורה, עם היותו מסכים עם העיון ובלתי חולק עליו...
והנה בגבול אשר שמו (לחיי עולם הבא) משעה שאומרין אמן איננו רחוק, שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה במדע נבואיי רבני שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם יהיה באותו הגבול אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות, וביאור זה כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה... ולזה אם היה שבגבול הזה נשלם הכח ההוא למה שבעת ההוא יש לו אפשרות לצאת אל הפעל שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונות, הנה איננו רחוק שיהיה אז שלמות הנפש על טבעה, ותשיג ההשארות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש ההיא...
ואחר שהתבאר זה אומר, שכבר יתבאר בקלות לפי התורה והנכון שיחייב בזאת האהבה שתהיה בתכלית מה שאפשר מהחזק, אם לפי התורה אמרו בפירוש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, ובא הפירוש בו אפילו נוטל את נפשך, כאלו הכוונה כלה שכל מחשבות האדם יפנו אל התכלית הזה מזאת האהבה, כאמרם וכל מעשיך יהיו לשם שמים, עד לא יאהב דבר אלא לתכלית זאת האהבה. וזאת העבודה כמו שהאריך בזה זולתינו, והנה שלפי התורה אין ראוי שיצוייר אהבה יותר חזקה ממנה, ואם לפי העיון למה שאהבת הטוב ראוי שתהיה מדרגתה בחוזק וחולשה לפי מדרגת הטוב האהוב יתברך בבלתי תכלית במדרגה, וכל שכן בהיות האהוב אהוב ממנו אהבה עצומה כמו שביארנו... הנה אם כן לפי העיון בעצמו ראוי שתהיה האהבה הזאת באופן שלא תצוייר אהבה יותר חזקה ממנה. ואחר שהתבאר זה מענין זאת האהבה אומר, שהוא מחוייב שלא תהיה לתכלית אחר חוץ ממנה, וזה שאם היתה לתכלית אחרת, היתה התכלית ההיא יותר אהובה... ונתאמת בזה מה שבא במשנה "הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס"... (שם כלל ו פרק א, וראה שם עוד, ועבודת ה'-אהבה)
הדבר שאדם יעשהו ברצותו בו מצד המעשה עצמו, יתחלף מהמעשה שיעשהו למען זולתו בג', בעיקר מהותו, בשלמותו ובזמן המשכו...
ב' מצד שלמות המעשה, אחר שאינו עושה מצד חפץ בדבר עצמו, לא יקפיד להשתדל על שלמותו, כגון הצריך לעץ להעמיס עליו הגג יכוון על חזקו ומדתו ולא על טוב תמונתו, וזה נגלה בעובדים את ה' מיראת העונש, שלא יזהרו בעבודתם כי אם בשמירתם מחטא, ולא יחושו למצוות שהן לשלמות העבודה והפקת רצון, והם כל מצוות עשה, שהעושים אותם נקראים אנשי מעשה, ועליהם אמרו בברכות ח' "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים", כי הוא עושה מעשים לסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות, שהוא המזון המיוחד לשלמים... (שמות יז ח)
הקושי העצום בקרבנות הוא, האם יקרבו כשוחד אליו יתברך ח"ו, תחת הכעס שהגיע לו ממעשה החטא... נגד זה אמר בתהלים נ' "לא אקח מביתך פר וגו' כי לי כל חיתו יער" וגו', כי לא נהנה מהקרבן כלל, והמחילה למען צדקו. ולא נמצא בתורה ענין הקרבנות מזה המין בלשון עבודה, כי הוא דרך העכו"ם, ואמר "לא תעשון כן לה' אלקיכם" (דברים י"ב), כי העבודה האלקית היא לעשות אשר ציוה, כי במה שהעבודה בלב ובתקון המעשים גלוי שהוא לתועלת העובד ולא הנעבד, ולכן יחסו שאלת מה העבודה הזאת לכם לרשע... (ויקרא א א, וראה שם עוד)
ובעקר התפלה רמזו חז"ל במה שסדרו ג' ראשונות ואחרונות ותפלה באמצע על סדר ברכת כהנים המתיחסת אל מעשה הקרבן, כי ימשך מהחסד האלקי לגמול להם שכר חלף עבודתם, שהעבודה תכלול בכל לבבך - החכמה והמדע, ובכל נפשך - חיי הגוף, ובכל מאדך - הנכסים, כי העבודה השלמה תתכן רק אם ישכיל לפני העבודה כי הוא יתברך ראוי ליעבד, ומשם תתהווה הכונה השלמה בעבודה לפי השכל. והמעשה הנכבד יתכן רק אחרי הוצאות רבות על בית המקדש והקרבנות, וגם צריך למסור הגוף לשרת... (ויקרא ו ב, וראה עוד תפלה)
הוא אשר דבר ה' - המעשה הנורא בעצמו הוא דבר ה', והיה זה ביום שמחת העם להבהילם, כי אז יתקדש עוד על ידם ולא יהרסו מתוך השמחה, כי אם יגילו ברעדה... כי אמנם העונג דבק עם שלמות המעשה, ולכן השמחה מצויה בהם, והיא השמחה הנפשית לא השחוק, בו יתחזקו הכחות הגשמיים, וכן עשו בפעם הב' בהעלותם הארון, וגם החליפו כלי הזמר במנענעים וצלצלים וכו' בתרועה וקול שופר הראוים לכך. (שם י ג)
מה ה' אלקיך שואל מעמך - מפורסם שהיראה מב' מינים, יראת הפחד שהיא מהנפש החיונית, והיא מפני הרשעים, והב' יראת הרוממות מפועל הנפש הדברית, מהכרת מעלת הזולת. באנשים השלמים ישתתפו שניהם, שמוראם על הבריות מצד מעלתם, וגם מצד יכולתם... וכן באנשים, הפחותים יפחד מה' ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו, והשלמים יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו. ואם נאמר שהכוונה פה ליראה הראשונה זה מגונה, כי המעשה על פי אופן זה לא יבחן בין טוב לרע, וביראה זו יתחלף אמת בשקר ורע בטוב, כמו שמצאנו שאברהם שרה והשבטים שינו דבורים למענה, ועוד. וגם יראה זו מלתא זוטרתי היא, ואם היא היראה השלמה שאל דבר גדול, כי היא רק בלב השלמים המשכילים, כמו שנאמר לאברהם בזקנתו ואחר העקדה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. הר"ן בדרשותיו אמר, שיראה זו קלה מצד השכל המחייבה, וקשה מצד הכח המתאוה שבאדם הדוחה אותה, אלא שהיראה השניה יראת העונש דוחה הכח המתאוה, ועל ב' אלו אמר ליראה את ה' מצד השכל, "ואשר עשה לדתן ולאבירם" וכו' כדי להחריד הכח החמרי. וקשה לפירושו, כי ב' יראות אלו אינן באות באיש אחד, ועוד.
והרמב"ן מפרש, אין ה' שואל לצרכו, כי אם לצרכך. ונראה בפירושו, היראה שייכת רק בדברים אפשריים, אבל לא בודאיים שמהם יכול רק להעצב, כגון מהזקנה וכו', והתורה שמה ראשית דבריה יראת ה' באמרה בראשית ברא וגו', שעל ידי זה העולם וכל חלקיו אפשריים בידו לשנותן, ומזה הצד היראה עצה טובה למנוע הצרות האפשריות... וזה סוד האמונה שלא באו בו הפילוסופים והחכמים, כי אם נמסרה לעם ה', ומכחה קבלו המצוות, ועל זה אמר ר' חנינא נדה ט"ז: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
נמצא מין ג' מהיראה, שהיא הפעלות לתקות רע הבא מחסרון זריזות המקבל, ואינה יראת הרוממות, ואין בה גם האונס וההכרח, כי הבדל גדול בין המושל האומר תן לי ביתך ואם לא אהרגך, ובין החכם היועץ קנה לך מזון ואם לא תרעב, שהוא ענין ידיעה שכלית מחויבת לבר דעת, וזה שאמרו חז"ל "אם אין חכמה אין יראה" (אבות פרק ג'), וזה שאמר משה במתן תורה "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא" וגו', רוצה לומר אל תפחדו מנזק, כי בא להגדיל אתכם על ידי ידיעה, ויראה זו משמחת בעליה, כמו שהדעת משמחת הנפש, ועל זה נאמר "וגילו ברעדה"... (דברים י יב)
ולקחת מראשית - לפי שעקר קבלת האלקות שבה ישתרר האדם על הנמצאות, הוא שיכיר כי ממני באות כל הטובות, על כן צריך לעשות מעשה לבל ישכח זאת, והיא הבאת בכורים... ומזה המין גם השעות המיוחדות לתפלה... (שם כו ב)
ודלא מוסיף יסוף, כי ללמוד בעיונים נצרך העסק והידיעה והעסק הוא הנכבד להיותו תמיד עושה נחת רוח ליוצרו, כאותו מעשה דחגיגה. ודלא מוסיף יסוף, מי שאינו מוסיף מעלה על מעלותיו יכרת, יאמר כי אנחנו גרים על הארץ, כאנשים ההולכים למרחוק לטרוף טרף להביא לביתם, וזה המתרפה במלאכתו לא יביטו אדם עם יושבי חלד... (אבות פרק א יג)
ולא המדרש עיקר, ב' חלקים יש בנו, חלק המלאכים והוא השכל, וחלק א-לוה ממעל, (ישעיה נ"ו) כי רוח מלפני יעטוף, והדבור שליח השכל, והמעשה שליח החלק האלקי, ושניהם צריכים לעבודת השי"ת, הוא מה שאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" הוא השכל, "בכל נפשך" המעשה המורה על החלק האלקי... (שם שם יז)
הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור, חשש רבי טרפון פן יכשלו בדבריו, באומרו המלאכה מרובה, כי ידוע כי גמר המלאכה שלמותה, והמשתדל ולא הגיע לתוהו והבל כחו כלה, ולזה היה אפשר להיות מאמר רבי טרפון סבה להרפות ידי העוסקים בתורה הפך כוונתו, פירש ואמר אל תחשוב כן, כי זו המלאכה נבדלת משאר המלאכות, כי בכל חלק ממנה ימצא התכלית דבק בו, והטעם כי מי יגיע אל תכליתה, כי היא בלתי בעלת תכלית, כנותנה ית"ש, אם כן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו. ולפי שרבוי הפעולות עושות רושם בעבודה והוא המקווה מהעבודה, אמר ובלבד שיכוין לבו, כי המיעוט בכוונה ירשם רושם חזק כמרובה, כאומרו הוי רץ למצוה קלה. ואם תאמר אם כן אסתפק במעט ממנה, לזה אמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. וזה עיקר גדול מורה על שלמות העוסק בתורה, כי הוא דבק בשמו הגדול, וכל שיוסיף בעסק יוסיף להדבק בו, כמו שאמר (דברים ד') "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", והוא המחיה את עצמו, ועל כן ראוי להמשך אחר התורה בטבע, כמו שאנו נמשכים להחיות את עצמנו. והוא מאמר משה רבינו ע"ה "ובחרת בחיים"... (שם פרק ב יח)
...ודע שאין הקב"ה עושה נסים אלא למי שעבדו על מנת שלא לקבל פרס, והם המזכירים חסדי ה' אשר קדמום, ומתוכם יתחייבו לעבוד, והיא העבודה אשר כיון השי"ת אנכי ולא יהיה לך, כי אחר שהוצאתי אתכם מארץ מצרים אתם חייבים, וזה טעם הגלות... (שם פרק ג י)
אם אין יראה אין חכמה, זה המאמר נשען על שתי הקדמות, א' כי לנבראים שתי בחינות, בחינת עצמם ובחינת בוראם, ובחינת בוראם היא האמיתית, והראיה אדם הראשון שהיה שלם מצד עצמו,ואמר לו בוראו מכל עץ הגן וגו', כי המלאכים שמזונם מן השכל עבודתם מן השכל, אמנם האנשים שמזונם מאכל גופני, יהיה עיקר עבודתם ממה שהם משתמשים... (שם שם כא)
ועוד רמז לנו זה האדון במשלו זה, כי פרי החכמה המעשה, ופרי שניהם יחד דבקות הצדיק בהשי"ת במחשבתו, והיא המחשבה אשר אליה רמז (דברים ו') "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד", וענינו אצלי, דע כי כל הרוצה לעשות דבר מה יחשוק לעשות אותו ולא יסור ממחשבתו, ואחרי גמרו המעשה סר ממנו החשק ההוא. אמר ואותו תעבוד, כי אחר העבודה תדבק בו כאילו לא פעלת עדיין מה שהיה בלבך. ולא היה מי שהגיע לאותה המעלה הנפלאה זולתי משה רבינו ע"ה, כאומרו (דברים ה') "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי"... והנראה שהביא ראיה עצמית, כי אלישע אחר בטח באדם, כי להשיג תועלת הכבוד נתכוון, וכמו שכתבנו, ומן ה' סר לבו, כי לא כיוון להשיג רצון השי"ת. אבל רבי עקיבא ע"ה היה להפך, שקרע מסוה הבושה מעל פניו, ולא חשש לבזיון שקרהו מתחלתו מאהבתו השגת רצון יוצרו, ועליו נאמר (ירמיה י"ז) "אשר יבטח בה'"... (שם שם כג)
ועתה אפרש, דע כי ההפרש אשר בינינו אנחנו מאמיני החדוש למאמיני הקדמות הוא, שנשים כל פעולותינו מול עבודת השי"ת, ונכוון בכל כוונה אחת לבד, והיא עשיית רצונו, ובזה נקיים פנת החדוש, כי כל מה שבראו השי"ת לא בראו אלא לכבודו, וכל מעלה אשר נשתמש ממנה לצד עבודת השי"ת סופה להתקיים ותחיה את בעליה... ולזה אמר בן זומא כי אלה הד' מעלות אין ראוי להקרא מעלות אלא כשנשתמשו בעליהם מהם לצד עבודת השי"ת, כי לתכלית זה בראם השי"ת, והעושה כן יתקיימו בו לעד, והפורע מוסר ומשתמש בהם להנאתו הוא ימות באין חכמה וגבורה ועושר וכבוד... (שם פרק ד א)
כל אהבה שהיא תלויה בדבר, ירמוז כי העובד את השי"ת כדי שירבה קנינו וישמור את נפשו אין עבודתו שלמה, כמו שאמר השטן (איוב א') "החנם ירא איוב אלקים הלא אתה שכת בעדו", אמר כי לא היה ראוי איוב להקרא עבד, כי לא היה מתבאר מעבודתו אם היה עבד עצמו או עבד השי"ת, עד שינסהו. ולזה אמר התנא כי העובד את הא-ל ית' בעבור אלה הדברים הגופיים אשר תלה בהם עבודתו לא תתקיים לאור באור החיים, כי בהבטל אותם הדברים אשר בהם עבודתו תתבטל אהבתו, ואין מאכל ומשתה בשאול אשר הוא הולך. אבל העובד את השי"ת מאהבה גמורה, הלא אהבתו בחי העולמים ולא תסור לעולם, ושכרו שיהיה אוהב את השי"ת לעולם... (שם פרק ה יט)
...וכתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל, פרט ד' דברים בעבודת הבורא, והתחיל בעז כנמר, לפי שהוא כלל גדול בעבודת השי"ת, לפי שלפעמים שאדם חפץ לעשותה ונמנע לעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו, ולכן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ולא תבוש... ואמר קל כנשר כנגד ראות העין, שתעצום עיניך מראות ברע, ורץ כצבי כנגד הרגלים, רגליך לטוב ירוצו, ואמר גבור כארי כנגד הלב, שתחזקהו בעבודתו יתברך... (שם שם כג, וראה עוד: מצוה-מעשה)
...והנה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט"ז) "אני עבדך בן אמתך", לא אסור מעבדותך לעולם כיליד בית שיעבוד את רבו בשמחה ובתמידות, ואף על פי שהוא עבד אינו כעבד הנקנה בשוק שיברח אם יכול, כי רוב העבדים הנמכרים בשוק הם שבויים או גנובים שלא עשו מאומה כי שמו אותם שם, ולכן יעבדו את אדוניהם על כרחם, וזה טעם "פתחת למוסרי" וגו' (שם), כלומר לא תצטרך לענות בכבל רגלי, כי ברצון נפשי אעבודך רבות בשנים... (תהלים כו ג)
...ודע כי הכובש את יצרו מוצא חן בעיני אלקיו יותר ממי שטבעו נח בלי ספק, ומה שכתב רמב"ם ז"ל (בשמנה פרקים) בשם חכמי המחקר שהישר הוא המעולה, נכון הוא לסברתם שיחשבו שהתפלספות היא השלמות, ורוע תכונת המדות יטריד השכל מעיונו, וסברתם זאת נשענת על קנה רצוץ בידם, והיא סברת הקדמות, אבל אנחנו לה' אלקינו נאמין, כי ברא העולם לכבודו, וכל שיצטער יותר בהנחת רצונו מפני כבודו יתברך הוא המעולה, כאומרם (אבות סוף פרק ה') "לפום צערא אגרא"... (שם שם ט, וראה שם עוד)
בקרב - הוא אשר הקדמתי, כי המשתדל בעבודת השי"ת עליו כל מלחמותיו, והוא יפדנו מכל צרותיו, אמר אחד מחכמי לב, הרוצה להתגבר על שונאיו יוסיף בעבודת השם, ולמד כן ממאמרם במסכת גטין ז', שלח ליה מר עוקבא לר"א בני אדם המצערים אותו ובידו למוסרם למלכות מהו, שרטט וכתב ליה (תהלים ל"ז) "דום לה' והתחולל לו", השכם והערב לבית המדרש והם כלים מאליהם... (שם כז ב)
...אבל העבד שהוא משועבד לאדון, לא בעבור מלאכתו אשר עשה יבקש מלפניו, כי אם לחסד האדון, ולזה יצטרך לעשות איזה דבר בעת השאלה, להורות כי עיניו תלויות אל חסדו, האדון הוא אדון כל העולמים העבד אלו ישראל, צוה אותנו בתורתו שנעשה רצונו, וכשנצטרך לשאול דבר מה או להתקרב אליו לקבל אור שכינתו, צוה אותנו בקרבנות שכתוב בהם לריח ניחוח לה', להגיד כי מצד הקרבן יתבאר שאנו עבדיו והוא אדוננו, ועינינו תלויות אל חסדו... ויש דרך אחרת בה נוכל להתקרב אליו ולהפיק רצון מלפניו, והיא התפלה, ובה קולא וחומרא מן הקרבנות, הקולה הא' למהירותה, כי המתפלל יענה מהרה יותר מהמקריב קרבן... הב' כי הקרבן לא יתקרב בכל מקום... (שם נ ז)
כי אם ליראה - להמורה בחלק ג' נ"ב ולהר"ן היראה היא נסיגת הנפש לאחוריה והתקבץ כחותיה כשתרגיש דבר מחריד, ב' הכרת מעלת הדבר הנורא, כמו מה נורא המקום הזה... ולא יתכן שה' שואל כאן היראה הא' יראת העונש, אף שאמרו חז"ל בסוטה ופסחים נ' שראויה גם כן, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי בה לא יבחין בין טוב לרע, והוא דבר קל, אך היראה הב' נמצאת רק בנביאים ובחכמים האלקיים. לר"ן שואל את היראה הב' הקשה רק מצד הגוף ולא מצד השכל, וזכר אחר כך העונשים המפחידים הגוף, וקבץ בזה ב' הפכים יחד.
ונראה לי שאין ליחס היראה הא' לה', כי עבודתו מפועל השכל, ולא הנפש החיונית המתפעלת רק מהמושג בחושים, וגם אי אפשר שיבא מתוך ההפעלות האונסית הזאת ליראה שלמה, אך גם היראה הב' שאמרו אינה יראה, כי אם חכמה ידיעה או פליאה, ותמצא בראשונים כיחזקאל ואיוב שבבחנם רוממות ה' ושפלות עצמם תבטל מהם היראה להבטל היחס בינם לבינו, ויותר נכון לקרא מעלה זו אהבה.
אלא הענין שעלינו לאהוב ה' מחמת החסדים שקבלנו ממנו, ולהשמר מלהקציפו. ומזה השכר המתחייב מהעבודה והעונש, שעל ב' אלו אמר אהבה ויראה, אהבת שכר ויראת עונש, וכן בסוטה ל"א מאי בין עובד מאהבה לעובד מיראה... שזה לאלף דור, וזה לאלפים דור, רוצה לומר השכר בחיוב עד אלפים, וההנצל מפגעים שבשלילה עד אלף דור. ופירש ר"י, שביראה ב', יראת העונש והוא שלא לשמה, והיראה מלהקציפו הבאה בפסוקים רבים והיא השמירה מחטא, על כן בא אצלה לרוב מלת שמר ומלת למוד, כי אינה היראה החיונית הטבעית, אלא הדרכה ולמוד בשמירה מהחטא... ואמר כי אם ליראה - אחר שהוציאכם ממצרים ראוי שלא תקציפוהו, וכל שכן אחר העגל. וזה שאמר בברכות שלערך משה ודור המדבר היתה היראה מלתא זוטרתי. ולאהבה - היא העבודה בכל לב ונפש, והיראה והאהבה יושגו בשמירת המצוות, היראה בעקר בלא תעשה, והאהבה במצוות עשה. (דברים י יב)
אלקים קדושים - וקשה לעבדו, והוא א-ל קנא, אבל ישראל ידעו שהוא להיפך, כי עבודתו קלה והוא נושא עוון. (יהושע כד יט)
וכי תזבחו - באר שכאשר אמר אנכי ה' אלקיך שיקבלו לא-לוה אותו לבדו, כמו שקבלו ביציאת מצרים באמרם זה א-לי ואנוהו, לא בלבד אמר שישמרו מצוותיו וירוממוהו כראוי למקובל למלך, ושיתפללו אליו לבדו בכל רצותם, אבל הזהיר עם זה שיחוסו על כבודו מאד, באופן שלא יחללו קדשיו אפילו במחשבה. (ויקרא יט ה)
כאח לי - שאשיג דרכיך ואעבוד מאהבה כלאח, ולא מיראה לבד כלאב, בחוץ - גם כשאעסוק בחוץ לחיי שעה יהיה העסק מכוון לאהבתך, לא יבוזו - לחשוב שמעשי ליוהרא. (שיר ח א)
לפי שעיקר העבודה והיראה אל האדם היא בהיותו בחור, שיצרו מתגבר עליון, ואף על פי כן כובש אותו תחתיו, כי אז הוא ברשות עצמו לעשות מה שירצה, כי אחרי זקנתו כבר אין לו כח בגופו לעשות שום עבירה, לכן אמר התנא אם בעת זקנתי שכבר אין אני גובר בגופי ובעצמי אני שב אל אלקי מי ילמד עלי סנגוריה, לכך אני שב בתשובה, וזה שאמר אם אין אני לי מי לי... שאם לא עכשיו שהם ימי הבחרות, אימתי אעבוד, כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת כלום. (אבות פרק א יד)
...והנה רבן שמעון בן גמליאל שהיה אחר החורבן ראה שהעבודה שהיא עבודת הקרבנות חסרה, כי התורה וגמילות חסדים בכל זמן ישנם בעולם, ועל כן כדי להשלים מה שחסר הוצרכו ג' דברים הללו שהזכיר רבן שמעון בן גמליאל, וכל שלשתן הם למלאות חסרון העבודה, משום שהקרבנות יתחלקו בג' חלקים, הלא הם חטאות ואשמות הבאים לכפרת עוון, והשני נדרים ונדבות, והשלישי זבחי שלמים. והנה כנגד חלק זבחי שלמים אשר היו כדי ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, הזהיר רבן שמעון בן גמליאל על השלום שבין אדם לחבירו... וכנגד הנדרים והנדבות אמר שצריך האדם להיות זהיר על האמת, שיהיה נודר ומקיים ומבטיח ועושה.. וכנגד החטאות ואשמות שהיו על כפרת עוון... הזהיר על הדין, כי כשיש דין למטה אין דין עונש מלמעלה... (שם שם יח)
...וכיון שבהעדר העיקום יקרא ישר, על כן כשנתן עצה לבחור לברור ולהרחיקו מן העיקום אמר צריך שיבור בדרך ישרה שלא תהיה עקומה, כי אי אפשר להמשיכו מתחלה אל הדרך הטובה אשר היא דרך שאינה רעה ולא בינונית, על כן ראה להדריכו בקל הקל תחילה, אשר זו היא דרך ישרה ותקרא ישרה... ופירש הדרך ואמר "כל שהיא תפארת לעושיה" וכו', והכוונה שיעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, כמו מי שקורא על מנת שיפארוהו בני אדם ויקרא רבי וחכם, וזה כל שהיא תפארת לעושיה וכו', ועושה הוא כינוי לשי"ת אשר עשה וברא את התורה והמצות, ותפארת לו מן האדם, כלומר ואפילו שתהיה מצורף עם זה כוונה שלא לשמה, והיא זאת שבזאת הדרך ימשך לו תפארת מן האדם, כלומר שיפארוהו בני אדם לקום מפניו ולקרותו חכם ורבי, אפילו שיש בה זאת הכוונה היא דרך ישרה ויבור אותה. ואחרי שהכניסו בדרך זו הישרה רצה להעלותו מעלה אחרת וליעצו שיעסוק לשמה ולא להנאתו ולטובתו, ועל כן סמך תיכף, ואמר והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, כלומר הוי מחשב ההפסד שתפסיד מן המצוה כנגד שכרה תהנה בזה העולם במה שמפארים אותך, ותראה כי ההפסד הוא גדול מן השכר, כי לא יגיע השכר לאחד מאלף אלפי אלפים מן ההפסד, שיפה שעה אחת וכו'... (שם פרק ב יא)
...ואמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים, הכונה שכל מה שיעשה בין בקיום המצוות בין כשאוכל ושותה וישן ומשמש ולובש והולך לרחוץ, אפילו שכל אלו נראים הנאות גופניות, עם כל זה אם יעשה האדם לשם שמים לצדקה תחשב לו, וכמו שכתב רשב"ץ כי במה שכתוב וכל מעשיך יהיו לשם שמים כלל שלשה מינים, מצות עבירות דרך ארץ, והוא כי רצון הא-ל יתברך שהאדם יעסוק בתורה ובמצוות לקיים מאמר הא-ל בלבד, לא ליטול עטרה ולא להתגאות על הבריות, אלא אדרבא יבזה עצמו כדי לקיים מאמר הא-ל... וכן בדרך ארץ יכוין בעת האכילה שהוא אוכל ושותה לא להנאת גופו אלא לקיים אותו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצוות, וכשירבה בתענוגים בשבתות וימים טובים ובסעודה של מצוה יכוין בזה שיקיים מצות אביו שבשמים שצוה כן, ואז תהיה אכילתו ושתייתו מצוה רצויה כעינוי ביום הכפורים, וכשישן יכוין לנוח מעט כדי שיוכל אחר כך לעסוק בתורה ובמצוות, ועל זה אמר והנה טוב מאד זו שינה. וכשילבש כסות נקיה יכוין בזה שלא יתזלזל בפני הבריות ויזלזלו אותו ותורתו... וכשיעסוק האדם במלאכתו יכוין בזה כדי שלא יצטרך לבריות ולא לבא לידי לסטיות, וכשיאסף הון יכוין בזה כדי שתמצא ידו לקנות ספרים ולעשות מצוות ולהנחיל לבניו כדי שיזכו לתורה, ועל זה נאמר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד... (שם ב יד)
יצא לנו מדברי הרב ז"ל היות השכר חסד גמור, ואוסיף אני סעד לדבריו, כמו שאמר הכתוב כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל, כלומר הייתי גואל אותך אם הייתם מקדשים שמי כי אני ה' אלקיך מלמדך להועיל, שני דברים אני עושה עמך, לימוד ומעשה, בלמוד אני מלמד אותך המצוות, במעשה אני מדריכך ומסייע אותך, שאלמלא הקב"ה עוזרו לא היה ניצול מהיצר הרע, ואינו שואל מהאדם אלא שיתעורר לבד להטות אזן לשמוע... (שם שם טז)
אמר היום קצר ולא אמר הזמן קצר, כדי שלא יחשוב שיש לו זמן לעמוד בעולם הזה ולעסוק בתורה אלא יום א' בלבד, וישוב היום שמא ימות למחר, והיום אינו ארוך כתקופת תמוז רק יום קצר, ואמר והמלאכה מרובה בה"א הידיעה, כלומר כי לא בערך שהזמן קצר על כן המלאכה מרובה, אבל אם היתה המלאכה נערכת בערך זמן ארוך לא היתה מרובה, כי אף שנעריך אותה בארך זמן ארוך היא מעצמה היא מלאכה מרובה...
ושמעתי מי שתירץ ואמר דמאי דקאמר והפועלים עצלים הכונה על רמ"ח אבריו של האדם אשר הם הפועלים המצות, כי הם כלי המעשה, ובהיות כי כולם מחומר קרוצים והם חמריים אינם חפצים בתורה ובמצוות, אלא אדרבא הם עצלים ומתרשלים לעשות המצוה, וזה טבעם הטביע בהם מצד יסודם החמרי, ועל כן אמר לאדם, תראה כי מטבעם גם הפועלים והם האיברים הם עצלים, וכמו שהזמן לא יסייע כי הוא קצר והמלאכה מרובה, כמו כן תראה כי הפועלים והם האברים הם עצלים מטבעם, ולכן הזהר מאד שצריך אתה להסירם מטבעם ועצלותם ולהחזירם למוטב להיותם כל אחד קל כנשר רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים... (שם שם יז)
הכונה לפי שהאדם כשיסתכל בפרשת בחוקותי אפשר שישיב אחור ימינו מדרך הישר, מפני שהקב"ה שם תנאי קודם למעשה, ואמר אם בחקותי תלכו, ואחר כך אמר ונתתי גשמיכם בעתם... ולפי זה יתייאש האדם מלעבוד את השי"ת, בחשבו כי לקיים את כל המצוות בשלימות צריך שיחיה ימיו של מתושלח, ולא ירצה אפילו להתחיל במצוות, בחושבו כי לא יזכה לשכר עד שיקיים את כל התורה, ולזה אמר "הכל נתון בערבון", כלומר כל הטובות וההצלחות וההבטחות שהבטיח הקב"ה לצדיקים הכל נתן בערבון, כלומר אף אם עדיין לא קיים אלא מצוה אחת לבד, והוא כמו שנותן ערבון על המקח, כי אין לו כל המעות עתה... כמו כן לצדיק הכל נתן מאתו יתברך בערבון שיתן הצדיק מצוה אחת לשי"ת לערבון ולתחלת פרעון, והבטחה שיתחיל וישלים לפרוע שאר החוב, כי מצוה גוררת מצוה... (שם שם כב)
הנס הו' לא נצחה הרוח את עמוד העשן, הודיענו כי הנה הרוח הוא דבר חזק מפרק הרים ומשבר סלעים, והעשן הוא החלש שבחלשים וכמעט אין בו ממשות, ועם כל זה לא נצחה הרוח את עמוד העשן מפני שהיה קדש, אם כן האדם שיקדש עצמו בתורה ובמצוות, ואף אם יהיה היותר חלש שבעולם יאמר גבור אני, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, ואין גבור בעולם שיכול לעמוד כנגדו. (שם פרק ה ד)
ואפשר שמה שכתב הוי עז כנמר הזהיר על ענין החסידות, ולפי שרוב הפעמים האדם יתבייש להיותו אוחז במדות החסידות, כי כל רואיו ילעיגו לו, ואפשר שמפני הבושה ישוב מדרכו, על כן אמר הוי עז כנמר לעשות כל דבריך בחסידות. ועל חלק העשה טוב אמר וקל כנשר, שילך בקלות גדולה לעשות המצוה כנשר יטוש עלי אוכל, כי גם המצוה היא אוכל לנפשו. ואמר רץ כצבי על ענין הסור מרע, שיהיה בורח מן העבירה במרוצה גדולה כמו שהצבי רץ ובורח, ואמר וגבור כארי, כי צריך האדם להתגבר כאריה טורף ושואג לשבר מלתעות עוול ולשבר זרוע רשע. ואמר לעשות רצון אביך שנשמים, להזהיר שלא יתערב בזה שום פניה חיצונית או מפני היראה או מפני הכבוד, רק לעשות רצון אביך שבשמים, שהיא עבודה מאהבה. (שם שם כב)
ראה - רצה לנטוע בלב בני ישראל יסודות בעבודת ה', א' בל יחשב איש שמלאכת המלך נעשית על ידי הרבים גם בלעדו, ב' בל יחשבו שהמצוות כעבודת המלך, עשאה מקבל שכר על ציותו ואם מרד על מרידתו, שכל מצוה שאדם עושה מקנה בו קדושה, כמאמרנו בברכת המצוות, "אשר קדשנו במצוותיו", ואין דומה האדם באיכותו לפני ואחרי עשיית המצוה, וגם רוחו וגופו יתעלו, כי כל מצוה שורשה עם ה', וכאשר יעשנה האדם פה יתעורר האור ההוא יתפשט, עד שאמרו ז"ל שיברא מלאך המאיר לו, באופן שהמצוות עצמן הן הן שכרן, חוץ ממה שיוסיף יתברך משלו. ג' להודיע לישראל שישימו כל מעינם לעבוד ה'. ד' בל יקוץ בתוכחתו בעולם הזה, ויבחר בעיקר שהוא העולם הבא. ה' שלא יקוץ בעול המצוות כי רב בעיניו, כי הבא ליטהר מסייעין אותו, והטורח רק בהתחלה... (דברים יא כו)
לחסד - כן דרך עבודתו יתברך, ראשונה ישים אל לבו לעשות רצון אביו וישים נפשו מנגד, ואחר כך יבקש מהמונעים ומתנגדים. (דניאל א ט)
כל מגמתנו בכל תפלותינו ובכל עבודתינו בלמוד התורה ובמעשה המצוות אל אדון יחיד ית', להמשיך ממנו שפע אל ט' ספירותיו, שהוא האור הלבן, ולאור התכלת שמחובר ללב להשפיע אלינו, וזהו שאמרו במסכת ברכות המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, למטה לעשר ספירותיו, למעלה רמז לאדון יחיד שממנו האור זורח... וזהו שציוה רבי אליעזר לתלמידיו "כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים", ובמסכת אבות אמר "ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", לפני מי אתה עמל כיון אל התורה, ומלאכתך כיוון אל קיום המצוות, וכמאמר הכתוב אם בחקותי תלכו, שפירושו שתהיו עמלים בתורה, ולא אמר אם בחקות תלכו, אלא בחקותי, כלומר שתשימו לב אל מי שהחוקים שלו... ועל זה נתרעם ית' "ותופשי התורה לא ידעוני", רוצה לומר דאין נותנין על לב לאדון יחיד הנותן התורה שלפניו הם העמלים. וכיון שיעלה האדם על לבו לפני מי עומד ועובד, מיד ירתע ויחרד חרדה גדולה. לכך אמרו חז"ל כשיעמוד אדם להתפלל יהיה באימה ובפחד, וכן בתחילת לימודו וגם בכל מצוה שיעשה צריך שיהיה זע וחרד בשומו על לב לפני מי הוא פועל... ובלא זה הוא דבר בטל וכמאן דליתיה דמי. ומי שלא למד חכמת הקבלה ועובד את ה' בתום לבבו, אף על פי שאין מלאכתו שלימה, מלאכת ה' תקרא בשומו על לב ברעדה אדון יחיד אך אשר למד החכמה הוא מסוכן מאד אם לא ישמר כמפני חרב, שלא יחשוב בלבו שיש גשמות בעצמותו חס ושלום, וזה שאמר הכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם... (פרק ד, ועיין שם עוד)
אחרי שציוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם, חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם, היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין... (מצוות עשה מן התורה התלויות בלב, פרק א)
וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, הרי זו מצות עשה לזכור את ה' תמיד על דרך "שויתי ה' לנגדי תמיד", ואמר המשורר ויערב זכרך על לשוני כמו נופת צוף טעמתי... ולמעלה מפסוק זה בפרשה זו כתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, וכתב רבינו יונה שזו מצות לא תעשה שלא לשכח שמו הגדול רגע, ונלמד ממה דאמרינן בספרי בכמה דוכתי זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי לב אמור, הא מה אני מקיים זכור בפה... והיינו דכתב רבינו יונה, ויש לאדם בכל יום לעתים לעורר האהבה ולומר בפיו פסוק זכרון יוצרנו ויראתו ית', כגון "מלא כל הארץ כבודו"... (שם פרק ד נא)
לערוך מחשבות ביראת ה' תמיד, וכתב רבינו יונה נאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", לכן הנני יוסף להפליא העם הזה הפלא ופלא... (מצות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות בלב, פרק א כז)
המאכסן מלך בביתו כמה מכבד הבית ומרביצו, והואיל ולבות בני ישראל הם ביתו יתברך ראוי לכבדן מכל אבן ועפר הרהורי עבירות ומחשבות בטלות ולהרביצן במים טהורים מי שושנים הם דמעות עינים, גם לרחצן כדרך שרוחצין הרצפה לפני המלכים, וימנע רגל זר ערל מטונף הוא יצר הרע... כשם שצריך להתחזק לקבע דירתו בארץ ישראל, כך למעלה מזה צריך להתחזק לקבע רוב יומו ולילו בבית הכנסת ובבית המדרש, יראה לו מרגוע ומנוח ושמחה, כדאמרו החכמים בתי כנסיות ובתי מדרשות פרדס הצדיקים ומאסר הרשעים. ראוי לבן להטעים לאביו ולאמו מטעמים כאשר אהב, וקל וחומר לאבינו שבשמים, שראוי לנו להסתכל בתורתו אשר הורנו ולעשות בחבה כל אשר חפץ ואהב. והנה חבב שיקום יצירו חצות לילה להתבודד עמו בדבקות... וכן כל מצוה ומצוה בשמחה גדולה יותר משמחת ג"ע, כי מה לנו מן הזמן אם לא רצונו, אשרי המתאמץ באהבה וזריזות לרצותו.
דע בן אדם, כי בכל יום הבא לקראתך הוא נסיון חדש לך, שכך אמרו בכל יום ויום מתחדש יצרו של אדם עליו, לכן מתחלת כניסת היום השכם והערב לביתו של המלך והתחנן לו שיהיה בעזרתך בצרת נסיונך... (מצות התשובה פרק ד,וראה שם עוד)
...בן אדם אל תזוז מביתו במחשבתך, שנאמר ויהיו עיני ולבי שם כל הימים. סימן טוב לך מה ששנינו במסכת פאה בשמו ובמעשיו ובמקומו, שידבק אדם בשמו הגדול של ד' אותיות, ובמעשיו, והלכת בדרכיו, ובמקומו שהוא עומד בצד הגת, שנאמר גת דרך ה', או בצד הפרצה שנפרץ המקדש המעוז בעונותינו, ושם לב ונפש ופני כל ישראל בתפלתם, והחרדים תמיד יהיו שם בלבבם ונפשם...
אדם נתן לחבירו אלף עבדים במתנה כי מצא חן בעיניו, אחר כך אמר למקבל המתנה תן לי שנים מהם, אם יסרב מליתנם היש בליעל ממנו בעולם, והנה השי"ת נתן רמ"ח אברים לאדם להשתמש בהם, אחר כך שאל לו שנים מהם, והם הלב והעינים, שנאמר "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה"... רמז להם שיהיה תמיד רשות בלב, וכאלו הם בין שני הבדים יסד ארץ על מכוניה על נמוכיה, לכן השפל יחזיק תמיד במדתו בל תמוט עולם ועד, אחר אשר בשכל אתה מובדל מבעלי חי ומבני אדם הדומין להם, ראוי לך להחשיבו חשיבות גדולה... (שם, וראה שם עוד)
והמון עם שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה, להבין הרמזים כנ"ל נעשה אצלם כל זה ממילא על ידי שינה, וציצית, ותפילין, ותורה ותפילה, ומשא ומתן. כי השינה היא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות כנ"ל, בחינת ה' אלקי הנ"ל, כי בשעת שינה הנשמה עולה לעלמא דאתי... (נד ג, וראה עוד ציצית ותפילין)
ופקידות עקרות נעשה על ידי שמעוררין את בני אדם משינתם, כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה', ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן כל עבודתם אין להשי"ת נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה, כי עיקר החיות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז') "החכמה תחיה את בעליה", וכשהעבודה היא עם שכל משימין בה חיות שתוכל להתעלות, אבל כשנופל לבחינת מוחין דקטנות, בחינת שינה, אין יכול להתעלות למעלה. ויש שנפלו לבחינת שינה על ידי תאוות ומעשים רעים. ויש שהם אנשים כשרים ויפים, רק שנפילתם היא על ידי אכילה... יש מאכלים שלא נתבררו שמפילין לבחינות שינה, וכשאוכל בקדושה ובטהרה אזי הוא בחינת לחם הפנים, כי השכל הוא הפנים... (ס ו, וראה שם עוד)
...ואמר רבינו ז"ל שכל מי שיש לו יגיעות וטרחות יותר בתחלת ההתקרבות להשי"ת, דהיינו שיש לו מניעות רבות וגדולות כגון מאביו ואשתו וחותנו או משאר בני אדם שמונעים ומעכבים אותו מאד ומניעות מחמת ממון שארי מניעות ועכובים ובלבולים, שמשתטחים לפניו ומונעים אותו מאד, והוא צריך להתייגע ולטרוח מאד לשברם, כל אלו היגיעות והטרחות שיש לו בתחילת ההתקרבות הם טובה גדולה להאדם, כי על ידי זה זוכה אחר כך לקבל הרבה קדושה וטהרה, כי על ידי היגיעות שבתחילה נעשה הכלי וכל מה שיש לו יותר יגיעות וטירחות וכו' יש לו כלי גדול ביותר לקבל אחר כך בתוכו שפע קדושה וטהרה להתקרב להשי"ת, וזה בחינת יראה אל אלקים בציון כנ"ל. (קפה)
כי באמת צריכין דייקא לסלק את המוח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו (אבות ג'), ולא המדרש עיקר אלא המעשה (שם א'), ועל כן צריכין לסלק כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות בלי שום חכמות, לא מיבעיא חכמות של שטות, של סתם בני אדם, אלא אפילו חכמות גמורות, אפילו מי שיש לו מוח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו ית' בפשיטות, וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה' בבחינת (משלי ה') "באהבתה תשגה תמיד", שבשביל אהבת ה' צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו ית', כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו ית', ולאו דוקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השי"ת נקרא מצוה... כדי לעשות לו ית' איזה נחת, אזי הוא טובה להמוחין, כי אזי זוכה להשיג אפילו מה שהוא למעלה מהמוחין, מה שגם משה בחייו לא השיג, היינו בחינת צדיק ורע לו רשע וטוב לו... (תנינא ה)
...וכבר מבואר בספרים ובדברינו בכמה מקומות, להרחיק עצמו מאד מאד לבלי לעיין כלל בספרי המחקרים הפילוסופיא, ואפילו מספרים של חקירה שחברו גדולים מאחינו בני ישראל גם מהם צריך להרחיק מאד, כי הם מזיקים מאד לאמונה. כי די לנו באמונתינו שקבלנו מאבותינו הקדושים. וזה כלל גדול ויסוד ועיקר בעבודת ה' להיות תם וישר וכו', לעבוד אותו ית' בתמימות, בלי שום חכמות וחקירות כלל כלל לא, גם מחכמות שיש בעבודת ה' בעצמו צריך להרחיק מאד, כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת ה' אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי מה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלימות, ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו'... ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות עליהם נאמר (ויקרא י"ח) "וחי בהם" ולא שימות בהם (יומא פ"ה ב'), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה, מחמת הדיקדוקים והמרה שחורות שלהם.
ובאמת אחר כל החכמות אפילו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בתמימות בפשיטות גמור בלי שום חכמות, וזו היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל, כי באמת אין חכם בעולם כלל... והעיקר הוא כי רחמנא לבא בעי. (שם מד)
וצריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', לבלי להניח את מקומו, דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה, וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד כשתתחיל קצת בעבודת ה', כי צריך עקשנות גדול מאד מאד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו חס ושלום בכל פעם, כי לפעמים יש שמפילין אחד מעבודת ה' כידוע, אף על פי כן עליו לעשות את שלו, לעשות מה שיוכל בעבודת ה', ואל יניח עצמו ליפול לגמרי חס ושלום, כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה, צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה... כי כן דרך הבעל דבר והס"א כשרואה שהאדם סמוך סמוך ממש לשערי הקדושה, וכמעט שיכנוס אזי הוא מתפשט עליו בהתגברות גדול מאד מאד רחמנא ליצלן, על כן צריך אז התחזקות גדול נגדו...
וראוי לילך עם מה שנאמר במאמר "אזמרה לאלקי בעודי" דהיינו לבקש ולחפש למצא בעצמו איזה זכות ואיזה נקודה טובה, ובזה המעט טוב שמוצא בעצמו ישמח ויחזק עצמו, ואל יניח את מקומו אף אם נפל למה שנפל רחמנא ליצלן, אף על פי כן יחזק עצמו במעט דמעט טוב שמוצא בעצמו עדיין עד אשר יזכה לשוב על ידי זה להשי"ת, וכל הזדונות יהיו נעשין זכיות... והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל ואפילו על ידי מילי דשטותא או קפיצות וריקודים כדי לבא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד. (שם מח)
דע שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה, על כן הם צריכים להתענית, דהיינו עבודות קשות, כי בודאי ידוע שאפשר לעבוד השי"ת בכל דבר, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג'), אך מה שצריכין לפעמים לעבודות קשות, הוא בבחינת מה שארז"ל (סנהדרין ע"ד ב') בשעת שמד אפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, נמצא שאף שבאמת אין ראוי שיהרג על זה אך מחמת שהוא שעת שמד, והם מתגברים ורוצים דייקא להעבירו על דת ולהביאו לכפירות חס ושלום, על כן הוא מוכרח למסור נפשו אפילו על דבר קל... וזהו (שמות ו') "מקוצר רוח ומעבודה קשה", שמחמת שהם בבחינת קוצר רוח, מחמת שהם קטני אמנה כנ"ל, על ידי זה צריכין לעבודות קשות ולתעניתים כנ"ל, כמו שבשעת השמד שהיא קלקול אמונה לגמרי צריכין אפילו למסור נפשם ממש, אפילו על דבר קל, כמו כן כשיש קטנות וגם באמונה צריכין לעשות עבודת קשות כנ"ל... (שם פו)
...ואחר כך אמר "על העבודה", והעבודה שהיא עבודה בעצם ובראשונה היא העבודה בקרבנות, ואין דבר יותר ראשון מזה, וכל שאר הדברים שהם עשיית המצוה לעשות רצון השי"ת נכללים תחת העבודה, רק העבודה היא ראשון וקודם אל הכל, ולפיכך העבודה היא עמוד אל העולם, שמזה יחשוב האדם שלם וטוב אל מי שבראו כאשר הוא עובד לו וצריך שיהיה האדם שלם וטוב לבוראו. (דרך חיים א ג)
..ופירוש המאמר הזה, שודאי עיקר העבודה שיעבוד השי"ת מאהבה, ואם יעשה בשביל שכר, דבר זה אינו עיקר העבודה, אמנם מכל מקום אף אם עובד בשביל השכר שיגיע לו הוא צדיק גמור, כי הטוב לישראל הוא רצונו יתברך, ואם כן בזה שאמר שיהיה בן עולם הבא זהו רצון השי"ת, אבל מדה העליונה שיהיה נקרא עובד מאהבה לגמרי אין לו אם משמש על מנת לקבל פרס, ובפירוש אמרו כך בפרק קמא דעבודה זרה, במצותיו חפץ מאד, אמר רבי אליעזר במצוותיו חפץ ולא בשכר מצותיו, כדתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, הרי לך מבואר כי עיקר המצוה שיחפוץ במצותיו... (שם ד, וראה שם עוד)
...ומפני שהעבודה הזאת היא לתועלת האדם, לכך זבח רשעים תועבה, שאין השי"ת רוצה בתועלת הרשע, ותפלת ישרים רצונו, כי התפלה היא גם כן עבודת השי"ת, והיא רצונו. ובאולי יקשה לך אם כן שאין העבודה לתועלת השי"ת אם כן למה צוה על העבודה הזאת שמביא קרבן אל השי"ת, אין זו שאלה, כי אף שאין דבר זה לתועלת השי"ת, מכל מקום האדם מוסר עצמו אל השי"ת, ואף אם אין מוסר עצמו אליו רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מכל מקום גם זה נקרא שמוסר עצמו אל השי"ת, ונקרא זה עבודה, כי העבד קנוי לרבו, והוא וממון שלו הכל לאדון שלו, ולכך כאשר מביא קרבן אליו מורה שהוא שלו, כמו העבד שהוא קנוי לרבו... וזה מורה גם כן על שהוא יתברך אחד ואין זולתו יתברך, כי כאשר מקריבין אליו קרבן מורה זה כי הכל שלו, וכאשר הכל הוא שלו אם כן אין זולתו והוא יתברך אחד, ואם לא היה זה היה אפשר לומר כי יש זולתו, אבל בהקרבה שמקריבין אליו מורה שהוא הכל ואין זולתו, ובזה השי"ת אחד, ולכך אצל כל הקרבנות לא נזכר רק השם המיוחד בלבד, וכל זה מפני שעל ידי העבודה נראה כי הוא יתברך אחד ואין זולתו. וזה מורה גם כן כי הוא יתברך גם כן שלם בתכלית השלימות ומסולק מכל חסרון, כי כאשר יש חס ושלום זולתו הרי חסר אותו שהוא זולתו, וכאשר אנו עובדין לפניו הרי הכל שלו, וכאשר הכל שלו אין כאן חסרון... ואין לשאל איך אפשר לומר שהתפלה היא עבודה אל השי"ת, והרי עבודה זאת על מנת לקבל פרס, ואם כן למה נקראת התפלה עבודה, שכבר אמרנו כי כל ענין העבודה מורה שהכל נקנה אל השי"ת והוא שלו, וכך מורה העבודה של הקרבנות, וכן התפלה שמתפלל לפניו כמו עבד שמתפלל לפני אדון שלו על צרכיו אשר הוא מבקש, ובזה נראה כי האדם צריך לו... (נתיב העבודה פרק א, וראה שם עוד)
מדת הזריזות היא המדה שצריכה אל עבודת השי"ת, וכמו שאמר במסכת אבות, יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'... כי עצלה באדם כאשר גופו וטבעו החמרי גוברים על נפשו ומבטלים פעולת נפשו, ולכך בא החכם הזה להזהיר שיהיה האדם יוצא מכובד ועצלת גופו שגובר עליו, ותחלת כל דבר יש אדם שכבידות טבעו כל כך גובר עליו עד הוא כמו אבן דומם ואינו מתעורר כל דבר, ולכך אמר תחלה שיהיה עז כנמר, דהיינו שיעורר את עצמו לפעול ולא כמו זה שבשביל כובד טבעו אין מעורר עצמו על דבר... וכנגד זה אמר הוי עז כנמר, שכל מי שהוא עז יש לו התעוררות על דבר ואין טבעו כבד עליו, שלכך נקרא עז, ודבר זה נגד כח המתעורר בלבד. ועוד יותר צריך זריזות, כי האדם נחשב גופו וטבעו כבד עליו עד שהנפש כאלו בטל ואינו פועל, ועל זה אמר שיהיה קל כנשר לקום מעצלותו, כי האדם נחשב כאלו הוא שוכב מפני כבידת טבעו, ועדיין צריך ההליכה עצמה שהיא התנועה אל המעשה, ודבר זה קשה יותר בודאי,ולכך אמר רץ כצבי, ואמר וגבור כארי הוא כנגד גוף המעשה שהוא העיקר...
וביאור זה כי אל עבודת השי"ת ראוי הזריזות, וכאלו שאין האדם בעל גוף לגמרי בענין עבודת השי"ת, אשר הגוף מכביד האדם ומונע אותו מלעשות, וכמו שאמר "הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים", וכמו שפרשנו. ולפיכך אף על גב שכל אשר ממהר בתנועה דבר זה שינוי יוצא מן הסדר, ולפיכך מהירות ההליכה אסורה בשבת... אבל לעבודת השי"ת אין התנועה נחשב שנוי ואין דבר זה יוצא מן הסדר, כי כך ראוי שיהיה עבודת השי"ת בזריזות היותר, ואם אינו עושה בזריזות אין דבר זה ראוי לעבודת השי"ת, וזריזות במצוות הוא שמביא אל חיי העולם הבא... (נתיב הזריזות פרק ב)
...וזה שאמר והני מילי דלא כרע במודים, שאז הדמיון הזה שהוא לנחש קיים לגמרי, אבל אם כורע לפני השי"ת בטל השווי והדמיון הזה, כי האדם מבטל זקיפתו אל השי"ת וכורע לפניו כמו העבד לפני האדון... (חידושי אגדות בבא קמא טז א)
...ולזה נקראו הצדיקים אנשי מעשה, לפי שבמעשיהם הטובים מתקנים ועושים הכבוד סוד הכח, ועתה יגדל נא כח אד-ני... כי כשהשכינה התחתונה שורה בתחתונים, גם שכינה עליונה שורה בעליונים, ולפי שזה כן היות שרות השכינה בישראל צורך גבוה, וזה טעם העבודות שהיו במקדש מקום השכינה להמשיכה ולהתמידה בתחתונים שתקבע במקדש, ובזה מתיחדים הדברים העליונים מראשית המחשבה עד סופה... נמצאו העבודות סבת שרות השכינה בתחתונים, ונמצא שרותה בתחתונים צורך גבוה...
בתלמוד ברכות פרק קמא, תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל י-ה ה' צב-אות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי ראשו, וקא משמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך... ובמסכת שבת פרק רבי עקיבא, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו משה אין שלום בעירך, אמר לו כלום יש עבד שנתן שלום לרבו, אמר לו היה לך לעזרני, מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אד-ני כאשר דברת לאמר. ירצו ע"ה להודיע כי זה הענין קשה מאד, לא יפול תחת רושם שום שכל, והוא כי לא ישער שכל האדם שיהיה תקון העליון מסור ביד התחתונים, ושיהיו העבודות והתפלות צורך גבוה, לולי שגלה הקב"ה הסוד המופלא הזה לאדון הנביאים, עד שתמה הוא על זה. והוא אמרם קושר כתרים הוא קשר וחבור וייחוד האותיות סוד כחות השם המיוחד זה בזה... להודיע נאמנה כי הייחוד שהוא צורך גבוה תלוי בעסק התורה וקיומה, כי זהו הוא הגורם הגדול אליו... ולזה אמר אין שלום בעירך, כלומר כשהשלום יהיה מסולק מעיר אלקינו מצד קלקול הבריות ועברם על התורה, לזה אני מראה אותך באיך ומה יתוקן זה, והוא בקשר הכתרים וייחודן מצד הטיבם מעשיהם ושובם אל דרכי התורה וקיום מצותיה... אז בשמעו זה תמה ע"ה ואמר כלום יש עבד, כלומר אפשר שהעובד השלם יהיה זה הכח בידו, זה פלא, ועוד איך ימשך זה מזה, ומקובל היה שהתפילות והעבודות ימשכו הרחמים, אלא שהעיר שאלה דרך התימא, כדי שתבואהו תשובה על נכון מפיו יתברך ויהיה נאמן בקבלתו. אז השיבו ואמר לו היה לך לעזרני, כאומרו הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם לעזרו בפעולתו... (שער הגדול, ועיין שם עוד)
אמנם יש בזה קושיה עצומה על כל הנ"ל מכמה פסוקים המורים שאין המצוות והעבירות נוגעות בו, אליפז אמר "החפץ לש-די אם תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך"... והנה מצאתי הרב בעל עבודת הקודש התעורר על זה, ואעתיק כל לשונו: ראיתי לרז"ל דבר יראה מפשוטו שהוא סותר מה שקובל וקוים במה שאין בו ספק כלל, והיא היות העבודות צורך גבוה גם כן, והוא שהם אמרו במדרש ילמדנו בפרק שמיני בזה הלשון, וכי מה איכפת לו להקב"ה כששוחט בהמה ואוכל או נוחר בהמה ואוכל, כלום אתה מועילו כלום אתה מזיקו... הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות... אשר מכל זה יראה, שאין טובות האדם ורעותיו נוגעים כלל לגבוה, כי אל פועלם בלבד, וכבר יתבאר היפך זה, כי העבודה צורך גבוה... הנה ביארו בפירוש כי המטמא עצמו באכילת מה שאסרה תורה פנים לסטרא דא והיא סטרא דימינא, שאמר ישראל אתיין מסטרא דימינא, והוא צד הקדושה והטהרה סוד האצילות, ואם כן הרי הטהרות והטמאות נוגעות לגבוה גם כן, ומזה בא הרבה במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע"ה...
ואמרם וכי מה איכפת ליה להקב"ה הוא א-ל אדון יחיד שורש השרשים דליה לא אכפת ליה כלל, ועל זאת הכוונה באו כל הפסוקים ההם גם כן, ומה שידומה להן כי אין צדקת האדם ומריו נוגע לו כלל, כי אם אל הפועל הטוב והרע בערך האדון היחיד, אמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים ליחד ראש המחשבה בסופה, כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא ולהעיד על זה ולהשלים הכוונה בו, ולהורות שזה כן באו כל המצוות והעבודות ונצטווינו בהם לזאת הכוונה ועשייתן, והעסק בהם תמיד משלים הכוונה בהם, והוא יחוד השם הגדול בכבודו אשר הוא צורך גבוה גם כן, ועשיית המצוות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם הם המגיעים את עושם אל הדביקות בדברים העליונים, בסוד ובו תדבק ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים, אשר השתדלו באלו החיים לתקנם כראוי, והוא אמרם לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדביקות בשם המיוחד על ידי המצוות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם ובין השם המיוחד... (שם וראה שם עוד)
על כן תדעו אמנם כן הוא ברובא ורובא דעלמא, שמעלה גדולה לבן מעל עבד, אמנם בבחינת בני עליה מעלת עבד עדיף, ולענין זה אני צריך להקדים ב' הקדמות, הקדמה א' כי בחינת מלך יותר מעלה מבחינת אב, כי ברוך הוא נקרא מלך מצד מהותו אף קודם שנברא העולם... והוא יתברך מלך בעצם לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, אבל הוא יתברך אין צריך לעם, כי די לו במציאותו וגם ביכלתו להוות עם בעת שירצה ואינו חסר... ולא נקרא אב כי אם בהתגלותו בבוא הבריאה ההשתלשלות עילה ועלול, אז נקרא העילה אב והעלול בן.
הקדמה ב' בחינת עבד היא מיראה, מורא העבד בפני רבו, ובחינת בן היא מאהבה, אהבת בן לאב, ויש יותר קירוב ודביקות לבן לאב מעבד לרבו... אמנם בני עליה הם מועטים והם נכנסים מאהבה פנימית ליראה, שהיא לפני ולפנים, והיא בחינת איזה חסיד המתחסד עם קונו, שעושה נחת רוח ליוצרו, וכל מגמתו הדביקות בו יתברך למען שמו הגדול ונעשה מרכבה אליו, וכל עבודתו היא עבודת המלך, ועל זה בא הרמז עבד מלך מלך, ובבחינה זו נקרא משה עבד ה'...
ועתה נחשב ד' ענינים בעבודת המקום, ונחשוב מלמטה למעלה לפי סדר המדרגות, המדרגה התחתונה העובד על מנת לקבל פרס, דהיינו פרס הנצחי לעולם הבא, וזה מותר שאין איסור אלא בעל מנת לקבל פרס בעולם הזה, ובחינה זו אני קורא לה בשם עובד את עצמו, רוצה לומר בשביל עצמו שיזכה לעולם הבא.
המדרגה השניה היא פנימית, המקיים כל התורה בעבור יראת אדונו, וירא מפניו שלא יעבור ציוויו, הן מצוות עשה הן לא תעשה, כדפירשתי. המדרגה הג' היא נוסף על מה שקיים כל מה שמצווה, הוא מתאהב ומתלהב ואוהב את ה' בשמחה ובטוב לבב בכל לבבו, ובבחינה זו נקרא בן. אמנם בני עליה ומשה עלה על כולם, הוא היראה לפני ולפנים, ולהיות המרכבה אליו לעשות נחת רוח לקונו, ואף הפרס שמקבל הפרס בעצמו הוא להתקרב אליו ליראה אותו ולעבוד אותו, דהיינו השררה הנתנה לו עבדות היא לו להיות מרכבה נושא הכסא, ואין לו מנוחה בעולם הבא, כי השררה עבדות כנ"ל... (בעשרה מאמרות מאמר ב', ועיין שם עוד, וערך עבודת ה'-אהבה)
המאמר השלישי הוא יראה ואהבה פנימית, על זה אמר דע את אלקי אביך ועבדהו בכינוי, רוצה לומר לו לבדו ולא לזולתו, ושולל שני פנים ממין השתוף, הפן האחד נחלק לב' ענינים, האחד העושה חס ושלום עבודת השי"ת בשביל שישבחוהו בני אדם או לאיזו סיבה אחרת ואינו ירא שמים בסתר, ארור היום שנולד בו. הב' מי שעובד להשי"ת גם בסתר, אבל חפץ ושמח כשנודע לבני אדם, גם זה רע ומר. הפן השני מי שירא שמים בסתר ומסתיר עניניו מבני אדם ועובד בכל לבבו ונפשו ומאודו, אבל עושה בשביל אהבת שכר עולם הזה ויראת עונשי עולם הזה, וזה נקרא אהבה ויראה חיצונית, כי עובד בשביל אהבת עצמו, אף כשעושה בשכר עולם הנצחי הוא מותר, מכל מקום עדיין לא היא העבודה בעצם פנימיי, רק העבודה האמיתית שהיא לו לבדו יתברך, דהיינו בזוכרו בגדולת המלך הגדול והקדוש מלך מלכי המלכים הקב"ה ודאיהו רב ושליט... ואז יתעורר לאהבה הפנימית בזכרו החסדים שעברו עליו מהשי"ת אלו פינו מלא שירה כים וכו', קח משל ממי שנשברה רגלו או נסמו עיניו, ובא אדם אחד רופא גדול ובחכמתו הרבה רפאו חנם, ואף בשכר, הלא זה אוהבו כל ימיו אהבה עזה בלי ערך... (שם מאמר ג)
המאמר החמישי עבודה נצחית, פירוש בכל מדה ומדה שמודד לך השי"ת הוי מודה לו, זה נמשך מהעובד האמיתי ביראה ובאהבה, שאינו ירא את עצמו ועובד את עצמו, רק ירא ואוהב את ה', נמצא שאינו זז מעבודתו אף בעת הצר לו מקבל היסורין באהבה, ונמצא עובד תמיד נצחיי אינו זז מעבודתו בשום ענין. והנה גודל המדה היא לקבל יסורין... (שם מאמר ה)
המאמר הששי עיקר העבודה בלב, כבר רמזתי למעלה, יען כי העבד הנאמן העושה כל צרכי רבו יש בעבודתו גם כן תפיסת יד ברבו, מלבישו ומנעילו וכיוצא באלה, וזה אין שייך בעבודתו לו יתברך, כי הוא יתברך רוחניי תכלית הרוחניות נעלם מעין כל. על כן אי אפשר לנו להיות אחיזה בו בעבודתינו, כי אם בעבודה שהיא בלב, על ידי הרוחניות הזה יעלה הדביקות, על זה אמר הכתוב "תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה ובטוב לבב" וגו', כי אם לא תהיה העבודה בהתעוררות הלב ובהתלהבות השמחה לעבדו במה תדבק העבדות . ולענין זה יש כמה פנים לעבוד בשמחה... ובכל כחו, רוצה לומר בכל כוונתו, ולא זו בקיום מצוה בקום ועשה שהוא כל מצות עשה, אלא אף לא תעשה, שהם בשב ואל תעשה, צריך לראות שיהיה בהתעוררות ולא כמנמנם ויושב בטל... ועתה אני אומר שיש בחינה להוסיף קדושה על קדושה זו, דהיינו כיבוש יותר גדול שיהיה כבוש תחת ידו וברשותו, שגם מלאך רע יענה אמן, ויתן טהור מטמא, דהטומאה בעצמה תתהפך לטהרה. ואביא לך למשל איזה מידות, הנה המדות הרעות ביותר הם הקנאה והשנאה והחמדה והתאוה וכיוצא בהם שהם מדת יצר הרע, בהם בעצמם יעבוד את השם, כיצד במדת הקנאה, יקנא קנאת סופרים או קנאה כמו פינחס.
עוד יהיה נרמז בעיקר עבודה בלב לרמז שיש עבודה בלב, רצוני לומר במחשבת הלב ובהסכמו, אבל אין עבודה זו בפועל. ולהבין זה צריך להקדים מה שאמר רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... אלא הענין הוא הקב"ה נתן תרי"ג מצוות, ובאלו התרי"ג מצוות נשלם דמות וצלם האדם בסוד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ולכאורה יתבהל האדם כי מי הוא זה ואי זה הוא הנשלם בכל התרי"ג, כי יש ויש הרבה מצוות שהם בחק הנמנע אצלו לקיים... אלא הענין הוא, כל העוסק בתורה לשמה, הכוונה, משל למלך שכותב כתב לבני מדינתו מה לעשות ומה למנע מלעשות, והם פותחים הכתב לעשות רצון המלך, דהיינו כל א' וא' יעשה מה ששייך לו, זה הולך ולוחם וזה בונה פלטירין... וזה נקרא עובד המלך, כי עושה מה שאפשר לו לעשות, ואלו היה באפשרי לו לעשות יותר מזה אז היה עושה, אז מעלה עליו כאלו עשה הכל, כן אנחנו עבדי ה', התורה היא הכתב שכתב הקב"ה לבני מדינתו, ואנחנו פותחים זה הכתב לקיים כל מה שכתוב כל אחד מה שאפשר לו, על כן אנחנו עבדי ה' אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה, דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקב"ה ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, אז אם מקיים כל מה שאפשרי לו לקיים, מעלה עליו הקב"ה כאלו קיים הכל... (שם מאמר ו)
עוד שמעתי בילדותי פירוש על זה הפסוק מפי הגאון מהר"ר אפרים זלה"ה, נודע כי כל התאוות באים מהכבד, כי כבדא כולה דמא, עשו הוא אדום והלב שם מקום בינה, שאם הוא משכיל וחכם יבין לאחריתו, והנה הכבד הוא מונח לצד ימין והלב נוטה לשמאל, וראוי להגביר הלב על הכבד, על כן זאת העצה היעוצה לו, ישים ה' לנגדו יצייר במחשבתו שכינה כנגדו ממש, ואז שמאלו שלו נגד ימינו של הקב"ה וימינו נגד שמאלו, ואז נמצא לב חכם לימינו ולא כלב כסיל שהוא בשמאל, ואז יהיה גובר הלב על הכבד, וזה שאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט", כלומר אף שהכבד בימיני, אני משים ה' לנגדי, ואז יבוא הלב לימין ימין ה' רוממה... (שם מאמר י)
...וכמו ד' שומרים נוהגין בין אדם לחבירו, כן בין אדם למקום ב"ה, על כן הקדישם בכפל ברוך המקום ברוך הוא וכו', שומר חנם הוא המעלה עליונה שלא על מנת לקבל פרס כלל, הוא שומר רק למען שמו יתברך, ושומר חנם פטור מהכל רק כשפושע בידים רחמנא ליצלן, כי אין אדם צדיק בארץ וגו' השי"ת מוחל לו. שומר שכר העובד על מנת לקבל פרס, פטור מהאונסין ואונס פטריה רחמנא, אמנם חייב בגניבה ואבידה... מראים עצמם כשרים ואין כן בלבבם, עבירה קרוב לפשיעה, וי אבדה נפש, זהו המאבד זמנו. שואל שכל הנאה שלו אומר הרוג בקר ושחוט צאן, ואינו מאמין בגמול ועונש חייב אפילו באונסין, כדמצינו בפרעה ובסיחון שהקשה ה' את לבם. נושא שכר הוא על דרך האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני, דבגמר בלבו הן יחיה הן לא יחיה... (מסכת פסחים מצה עשירה)
...כתיב עבדו את ה' ביראה, וכתיב עבדו את ה' בשמחה, צריך האדם לירא ולדאוג אולי מקצר הוא בעבודת השי"ת, ולהיות המורא עליו שלא יתרשל באיזה מצוה, ועל זה אמר עבדו את ה' ביראה, ובשעת העבודה ועשיית המצוה יעשה בלב שלם ובזריזות ובשמחה, כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה... (מסכת שבועות)
מצאתי בכתבי האר"י דתלמידי האר"י ז"ל זה לשונם: אלו הן הדברים המקדשים לאדם, א' שיהיה בעשרה הראשונים, ב' בתפילין וציצית בכל היום, ג' עונה משבת לשבת, ד' ליזהר בחמץ ובשאור במשהו, ה' ליזהר במים ראשונים ואחרונים, ו' שיזהר ממאכלות אסורות, ז' מלשון הרע, ח' שיכוון באמן, ט' שלא יוציא שקר מפיו... (הלכות תשובה, וראה שם עוד)
...וכבר נזכר לעיל בסמוך שהעבודה השלימה היא עבודת הנפש עם עבודת הגוף, עבודת הגוף להתענג במאכל ובמשתה, כמו שכתוב בתורה ובמצות המועדים וזבחת שלמים ואכלת שם, ועבודת הנפש להודות ולהלל ולזכור נסים ואז תהיה העבודה שלימה. גמילות חסדים, שצריך לגמול חסד ביום טוב יותר מבשאר הימים, דהיינו משלוח מנות, וכן אמר עזרא שלחו מנות לאין נכון לו, כדלקמן בסמוך, אם אתה משמח את שלי וכו'. תורה, כי צריך שילמוד תורה ביום טוב כדלעיל, שהיום טוב מסוגל בזה יותר משאר הימים... (עמוד השלום)
ראשית דבר צריך ליתן טעם למה מעשה קרבן נקרא עבודה יותר מכל מצות פעולות מעשיות, בודאי בכולם עבדים אנחנו להשי"ת ועובדים אותו מיראה ומאהבה, הענין כי כל פעולות המעשיות הם פעולות הנעשים מחוץ ממנו, כגון עשיית סוכה ולקיחת לולב, וכן כמעט כל רמ"ח מצוות עשה, אמנם במעשה הקרבן העובד הוא העבודה, כי היא עבודה העבד בעצמו, והעבד הוא העבודה מה שאינו כן העושה סוכה אין הסוכה העבד, אבל מעשה קרבן הוא כעבד עצמו, נמצא העבד העבודה. כיצד נודע שמעשה הקרבן הוא בסוד כופר נפש תחת נפש, וכששוחט הבהמה יתעורר בלבו הנה אני חייב שחיטה ויעזוב דרכו ויתודה והיה כאלו ישחט הוא, וכן כשמנתח הבהמה יחשוב כן... ועל כן נקראת העבודה קרבן, כי בזה הוא מקריב את עצמו להשי"ת, שמוסר לו גופו, ואז מתעלית נשמתו ומתרוממת ומתקרבת למעלה למעלה, ואז הוא קרבן לה'... (תורה שבכתב בא, ועיין שם עוד)
...ואמר במלחמת הרשות שהוא ארץ העמים ושם ינוחו ביותר הקליפות, אמר וראית בשביה אשת יפת תואר, הענין כי תיקון להכניע הקליפות ההם הוא מצד עשות הטוב, רומז לפעולות, דהיינו להכניע לילית היא בסיגופים ותעניתים וצער בלב ובהכנעה ובתפלה שערי דמעות, אז נכנעת לילית, ולהכניע את מחלת הוא בשמחה של מצוה, לשמוח במצוות ולשמוח בשבתות וימים טובים, ולשמח עניים וחתן וכלה, ולשמוח בידיעת הבורא ובהשגת קצת מסודותיו, וידיעת שמותיו ברוך הוא בתפילה. וכשאין אנחנו בארצנו אזי ערבה כל שמחה, וחדשיכם ומועדיכם וגו' שולטות הקליפות ביותר, אזי קשה במאד להכניע קליפת מחלת, וזהו סוד וראית בשביה אשת יפת תואר כי היא קיימת, רק קליפת לילית אשר הכנעתה בשערי דמעות כמו שכתבנו ובדמעות מכניעים אותה, כל שכן כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, ועל אלו ב' ענינים עבדו את ה' ביראה לבטל לילית, ועבדו את ה' בשמחה לבטל מחלת. והשמחה של התפלה היא ידיעת השמות, ועושה רושם למעלה עד שנעשה עטרה לראש הקב"ה, ולזה מתאוה הקב"ה לתפילת צדיקים, כי עבודת התפילה היא צורך גבוה כמבואר במקומו בארוכה. וזהו לא שייך רק בארץ הקדושה, שאז רוחניות התפלה עולה למעלה מעלה, מה שאינו כן בארץ העמים, שהוא מקום הקליפות. ומתלבשת התפילה באויר הטמא אין שייך לומר הקב"ה מתאוה לה. ומכל מקום בשערי דמעות מכניע שהתפילה מקובלת ובודאי לאחר שעלתה אינה נדחית ומתטהרה ונעשית עטרה, אמנם אין הקב"ה מתאוה לה מתחילה... (שם בשלח ועיין שם עוד)
והנה שורש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו, והוא, שידע ויבין, שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו, ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו ומשעבד עצמו לבוראו בכח השכל, הפך תאות החומר ונטיתו ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה, ולא יטה ממנו.
אך ההנהגה מתחלקת לשני חלקים, האחד הוא במה שיעשה מפני שצווה בו, והשני במה שיעשה מפני שהוא מוכרח בו וצריך. פירוש, האחד הוא כלל מעשה המצוות, והשני כלל מה שהאדם משתמש מן העולם לצורכו. מעשה המצוות הנה התכלית בו לאדם שיעשהו מבואר הוא, שהוא לקיים מצות בוראו ולעשות חפצו, והנה הוא מקיים חפצו ית"ש בזה בשני דרכים נמשכים זה מזה, והיינו כי הוא מקיים חפצו, במה שצוהו שיעשה המעשה ההוא והוא עושהו, ושנית, כי הנה במעשה ההוא הנה הוא משתלם באחת ממדרגות השלמות שהיא תולדת המצוה, והנה מתקיים חפצו יתברך שמו, שהוא חפץ שיהיה האדם משתלם ומגיע ליהנות בטובו. אכן מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו, הנה צריך תחלה שיהיה מוגבל בגבול רצונו ית"ש, דהיינו שלא יהיה בו דבר ממה שמנעו ואסרו הא-ל ית"ש, ושלא יהיה אלא הראוי לבריאות הגוף וקיום חיותו על הצד היותר טוב, ולא כפי נטיית החומר ותשוקתו למותרות, ויהיה כוונה בו להיות הגוף מוכן ומזומן שתשתמש ממנו הנשמה לצורך עבודת בוראו, שלא תמצא לה עיכוב בהעדר הכנתו וחולשתו. וכשיהיה האדם משתמש מן העולם על דרך זה, הנה ימצא התשמיש ההוא בעצמו פועל השלמות, כמו שכתבנו, ויקנה בו מעלה אמיתית כמו שיקנה במעשה כל המצוות כולן... ונמצינו מתעלים במעשה הזה, והעולם עצמו יתעלה בזה, בהיותו עוזר לאדם לשיעבוד את בוראו ית"ש.
והנה ממה שצריך שיגביר האדם בעצמו, הוא האהבה והיראה לבוראו ית"ש, והיינו שיהיה מתבונן על גודל רוממותו ית"ש ועוצם שפלות האדם, ויכניע עצמו לפניו ית"ש, ויבוש מרוממותו, ויהיה חושק ומתאוה להיות מן העובדים לפניו, להתהלל בתהלתו ולהשתבח בגדולתו, כי אלה הם אמצעיים חזקים המקרבים האדם אל בוראו, המזככים את חושך החומר ומזהירים זהרי הנשמה, ומעלים את האדם מעילוי לעילוי עד שישיג קרבתו ית"ש.
ואמנם אמצעי אחר נתן לנו הא-ל ית"ש שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים האדם אליו, והוא תלמוד התורה, והוא בשתי בחינות, האחת בבחינת ההגיון והלמוד, והשניה בבחינת ההשכל... ובכל אלה הענינים, לא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות, אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם, ובפרט על ידי התורה... (דרך ה' חלק א פרק ד ו והלאה)
כלל העבודה מתחלק לשני חלקים האחד התלמוד, והשני המעשה.
המעשה מתחלק לארבעה, האחד תמידי, השני יומיי, והשלישי זמניי, הרביעי מקריי.
התמידי, הוא מה שיחויב בו האדם תמיד, כגון אהבת ד' ויראתו. היומיי מה שיחויב בו בכל יום, והיינו הקרבנות בזמן הבית, ועכשיו התפלות וקריאת שמע. הזמניי, מה שיחויב בו בזמנים ידועים, כגון שבתות וימים טובים, המקריי, מה שיחויב בו לפי מה שיגיע לו מן המקרים כגון: חלה ומעשר, פדיון הבן, וכיוצא, ובכל אחד מאלה ימצאו ציווים ואזהרות, דהיינו עשין ולאוין, והם הם סור מרע ועשה טוב.
ואמנם עיקר כל הענינים האלה בדרך כלל, נתבאר בחלק ראשון פרק רביעי, שהוא הפניה אליו ית"ש ובקשת קרבתו, כפי הדרכים אשר חקק לנו להיות מתקרבים לו ומתדבקים בו, והנה צריך שנשתדל להסיר כל מניעות, הרע הדבק בחשך החומריות והעולם הזה, ולהתאמץ בהתקרבות לו, עד שנדבק בו ונשתלם בשלמותו, שזה כל חפצו יתברך, וכל תכלית בראו את הבריאה... (חלק ד פרק א, וראה עוד ערך למוד דרך ה' חלק ד פרק ב)
...וזה כי כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא, אך זולת זה לא היה הדבור בה אלא כדבור בשאר העסקים או ספרי חכמות והשכלה... שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא, ואין מגיעה ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל, ולא תקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלקי כמו שכתבנו... ואולם כפי מדרגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלמוד ומדרגת ההשפעה הנמשכת על ידו.
והתנאי השני הוא תקון המעשה, כי הנה מי שירצה להמשיך השפעה ראוי שיהיה הוא הגון ומוכן להמשיכה, אכן אם הוא מטמא את עצמו באשמות ופשעים ומרחיק עצמו מבוראו, וזונה מאחריו אחרי כחות הטומאה והרע, ודאי שיאמר בו, "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי" ...והנה איש כזה ודאי שתורתו לא תמשיך מן ההשפעה שזכרנו שום מדרגה כלל.
ואף על פי כן רז גדול גלו לנו חז"ל, שאילו לא היו הרשעים עוזבים את תלמוד התורה, סוף שהיו חוזרים למוטב, כי אף על פי שאין בכחם להמשיך שום המשך מלפניו ית' כמו שכתבנו, כבר דברי התורה בעצמם מקודשים ועומדים מצד עצמם, עד שבהתמיד העסק בהם יגיע מהם פעם אחר פעם קצת התעוררות אל העוסק בם, שסוף סוף תגבר עליו, ותחזירהו למוטב...
ואולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה כן ירבה יקר התלמוד וכחו, והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים, שתורתם היתה מעטירתם כח גדול... מפני יתרון הכנתם על הכנות האחרונים, וכבר אמרו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו היה נשרף (סוכה כ"ה), מפני עוצם השראת השכינה שהיתה שורה עליו. (שם שם פרק ב ה)
הנה כבר ביארנו בחלק ראשון פרק רביעי, עניני האהבה והיראה, שהם המקרבים והמדביקים האדם בבוראו ית', וזה נאמר באהבה ויראה אמיתית, שהם אהבת שמו יתברך, ולא אהבת השכר ויראת רוממותו, ולא יראת העונש.
והנה היראה הזאת היא מטהרת את האדם מחשך חומריותו וגופניותו, ומשרה עליו השראת השכינה, וכפי שיעור היראה כן יהיה שיעור הטהרה וההשראה, ומי שמגיע להיות ירא ביראה זאת תמיד, תהיה השכינה שורה עליו תמיד. ודבר זה נמצא בשלמות במשה רבינו ע"ה, שאמרו עליו "יראה לגבי משה מלתא זוטרתי היא" (ברכות ל"ג), וכן זכה להשראת השכינה בתמידות.
והנה הדבר קשה לשאר בני האדם שישיגוהו כראוי, אמנם כפי מה שישיג ממנה כן יהיה כח טהרתו וקדושתו, כמו שכתבנו. ובפרט בעת התעסקו במצוות או בתלמוד, הנה היא לו תנאי הכרחי לשלמות התלמוד ההוא או המצוה ההיא.
ואהבה היא המדבקת ומקשרת את האדם בבוראו, ומיפה כחו, ומעטירתו עטרות גדולות. והעיקר בשמחה הלב, והתלהטות הנשמה לפני בוראה, והמסר האדם עם כל מאודו לקידוש שמו יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכבר נתבארו ענינים אלה במקומם, ואין צריך להאריך בם.
והנה לחלק הזה מתחבר האמונה בו יתברך וביחוד הבטחון וכיוצא, כלם ענינים מדביקים האדם בבורא יתברך ומחזיקים בו הקדושה וההארה. (שם שם פרק ג)
אך העבודות המקריות הן כפי המקרים שקורים לבני אדם בכל ימי חייהם, כפי מצבם בזה העולם, במאכליהם, במלבושיהם, בכל צרכיהם האנושיים ועסקיהם המדיניים. וכלל כולן נוסד על מה שבארנו בחלקים הקודמים, והוא שאין לך ענין בכל עניני העולם, חק או מקרה באיזה נמצא מן הנמצאות שלא הוסד והוחק כפי מה שמצטרך למצא בנמצאות לפי התכלית האמיתי של הבריאה שזכרנו למעלה, שלהשיג אותו בשלמות הוצרכו כל הפרטים האלה בגבולות ההם שהם מוגבלים באמת. אמנם צורך הפרטים כלם וצורותיהם נמשך אחר חלקי המציאות והדרגותיו וההשפעות עליהם למיניהן ומדרגותיהן כמו שכתבנו. והנה בכל ענינים נצטוו מצוות כפי ענינם, להעמיד הדברים על צד הטוב ולא על צד הרע, שכשישמרו המעשים ההם בגבולים ההם יהיו ענינם לפי הטוב, והנמשך ונולד מהם טוב ותקון, ואם לא ישמרו הנה ישארו המעשים לצד הרע ותתפשט על ידיהם הטומאה והזוהמא והחשך הגדול יחסר ההארה העליונה, ויתרבה ההעלם ואחריו כל התולדות הרעות שזכרנו הכל כפי מציאות הענין ההוא שלא נשמר בגבוליו... (שם שם פרק ט א, וראה שם עוד)
...ומה שיש לנו לדעת עוד, שאף על פי שישראל כבר מוכנים הם מצד עצמם להיות לעבודתו יתברך, וגם הם פועלים מעצמם שלא בהכרח כלל, כמו שזכרנו, אמנם, כח העבודה עצמה אינו ניתן להם אלא מידו יתברך, וזה מה שנתן להם בשעת מתן תורה, ומה שמקיים ומחדש לכל אחד ואחד תמיד, ותראי, שזהו ענין ההפרש שבין המצווה ועושה לשאינו מצווה ועושה, כי האדם המצוה יש כח בידו, מסור ממנו יתברך, שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, מה שאין כן שאינו מצוה, וראיה לדבר הכהונה, שהכהן העובד מתקן כל העולם וזר שעבד חלל וחייב מיתה, ולא עוד, אלא שהכהן עצמו שעבד בלא בגדים הרי הוא כזר, כי הכל תלוי בכח העליון, הורמנא דמלכא שביד המצווה לבדו. אמנם לא ינתן הכח הזה אלא למי שהוא מוכן מצד עצמו לקבלו, כי לא ינתן לא לבהמות וגם לא למלאכים, אלא לבני ישראל, שכבר הוכנו לזה מתחלה... (דעת תבונות קנח)
...ואחרים יכנסו יותר אל הקדש דהיינו למוד התורה הקדושה, מהם בפלפולי ההלכות מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים, אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולימוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה על היראה על הדביקות, ועל כל שאר חלקי החסידות. ולא מפני שאין דברים אלה עקרים אצלם, כי אם תשאל להם כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול, ושלא ידומה חכם שיהיה חכם באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה, אך מה שלא ירבו לעיין עליו, הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם, שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב. ולא ישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק וקרוב להיות גס, שאלה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזוזו ממנו. עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה אחד מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל. ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות האמיתי ויהיה יקר מאד למצא אותו בעולם, כי יחסר מן החכמים למיעוט עיונם בו, ויחסר מן הבלתי חכמים לבלתי השגתם אותו. עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלויה באמירת מזמורים הרבה, וידויים ארוכים מאד, צומות קשים, וטבילת קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטת. והחסידות האמיתית הנרצה והנחמדה רחוקה מציור שכלנו...
ומי שיתבונן בם יראה שאין החסידות תלויה באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטפשים, אלא בדברי שלמות אמתית וחכמה רבה. הוא מה שמשה רבינו ע"ה מלמדנו באמרו (דברים י') "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמור את מצוות ה' ואת חקתיו" וגו', כאן כלל כל חלקי שלימות העבודה הנרצית להשי"ת, והם היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלימות הלב, ושמירת כל המצוות. היראה היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, ויבוש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפלה או בעסקו בתורתו. ההליכה בדרכיו כוללת כל ענין יושר המדות ותיקונם... וכלל כל זה שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר. וכללו חז"ל (אבות פרק ב') כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, היינו כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו שתולדתה חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות.
האהבה שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים, ויקנא על זה, וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה. שלימות הלב הוא שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד, ולא לשום פניה אחרת, ונכלל בזה שיהיה לבו שלם בעבודה ולא כפוסח על שני הסעיפים או כעושה מצות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה. שמירת כל המצוות כמשמעו, דהיינו שמירת כל המצוות כלן בכל דקדוקיהן ותנאיהן. והנה כל אלו כללים צריכים פירוש גדול... (מסילת ישרים הקדמה)
...כי הנה כשם שאין עולה על המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בי"ג נפה, שכבר טהר לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת הא-ל השלימה והמובחרת אלא המובחר שבמעשים, הטהור מכל מיני סיג. ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם, אמנם על העבודה התמימה אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת, שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי, שלא תהיה הפניה בה אלא לשם יתברך ולא לזולתו, וכל מה שיתרחק מן המדרגה הזאת כפי הרבות ריחוקו כן ירבה החסרון בה... ולא ירצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי, ואז יקרא עושה מצוה כמאמרה... והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי ה' בלב שלם, כי מי שלא נתדבק עמו יתברך באהבה אמתית, צירוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול, כי יאמר מי יוכל לעמוד בזה, ואנחנו בני חומר ילודי אשה, אי אפשר להגיע אל הזיקוק והצירוף הזה. אמנם אוהבי ה' וחפיצי עבודתו, הנה שמח לבם להראות אמונת אהבתם לפניו יתברך ולהתעצם בצירופם וטהרתם, הוא מה שסיים דוד עצמו מאמרו: "עבדך אהבה".
והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדריגתם, כי מי שיודע לטהר לבו יותר, הוא המתקרב יותר, והאהוב יותר אצלו יתברך, הם המה הראשונים אשר בארץ המה, אשר נברו ונצחו בדבר הזה האבות ושאר הרועים אשר טהרו לבם לפניו... כי אין די לאדון ב"ה במעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוין בה לעבודה אמתית. והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם, ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך, אין עבדות שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו, ומקרא כתוב בפירוש (משלי כ"ג) "תנה בני לבך לי". (שם פרק טז)
הנה הדרך להשיג המדה זאת קל הוא למי שכבר השתדל והשיג המדות השנויות עד הנה, כי הנה כשיחשוב ויתבונן על פחיתות תענוגי העולם וטובותיו כמו שכתבנו למעלה, ימאס בהם ולא יחשבם אלא לרעות ולחסרונות הטבע החמרי החשוך והגס. ובהתאמת אצלו היותם ממש חסרונות ורעות, ודאי שיקל לו להבדל מהם ולהסירם מלבו... לטהר מחשבותיו ולבו שלא לפנות אל היצר כלל בשום מעשה מן המעשים, אלא יהיה במעשים החומריים כאנוס לא זולת... ולטהר מחשבתו במעשי עבודתו ירבה התבוננות על תרמית הכבוד וכזביו, ירגיל עצמו לברוח ממנו. אז ינקה בעת עבודתו מפנות אל השבח ואל התהלה אשר יהללוהו בני האדם, ותהיה מחשבתו פונה ביחוד אל אדוניה אשר הוא תהלתנו, והוא כל טובנו ושלימותנו ואפס זולתו... (שם פרק יז, וראה עוד מצוה-מעשה, ועבודת ה'-אהבה שם פרק יט)
והנה תראה עתה ענין המילה, שבה תלויה כל התורה, ואפרש לך ענינה, לפי עתה שהתינוק נולד ומלין אותו, ואפרש לך לפי ענין אדם הראשון שנולד מהול. הנה רצה המאציל ית"ש להתחיל הבריאה ולהניח השלימות אל האדם כמו שכתבנו. ואומר לך מהו השלימות הזה, כי הוא תלוי בב' דברים, הא' ענין הרע אשר נתן לו הכנה בענין שבירת המ"ק, ואחר כך התחיל התיקון במ"ה החדש שהספירות שלו בוררים מן הקליפות. אך התיקון הזה לא נשלם כי לא כלה הבירור, ועוד צריך להגיע הב"ן למדרגות הס"ג כבראשונה. וכל אלה אפרש לך לקמן יותר בסייעתא דשמיא. ונמצא שהרע נמצא עדיין בבריאה, והגוף הוא עדיין בעל יצר הרע, ואלמלי השלים הקב"ה ברייתו הנה לא היה רע נמצא כלל, ולא היה יצר הרע בגוף. ורצה הקב"ה שהגוף בעל יצר הרע יתקן את עצמו בזכותו בתורה ובמצוות, ואז נשאר טהור ונקי, וזהו ענין הא' שבו תלויה השלימות הזו. והשני הוא ענין המשכת השפע, כי מלכות אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמא כלום, והמאציל רצה בזה, כי הניח בעבודת התחתונים האלה שבכח הזכותם הנה ממשיכין אליה השפע, וכשגמרו להמשיך לה שפע כנ"ל, כמו שצריך לכל חלקיה, אז נשלמה עבודת האדם. והבן היטב, כי הנה שני הדברים האלה נקשרים זה בזה הרבה , כי כל זה הוא סוד והיה אור הלבנה כאור החמה, שזהו ממש ענין מיעוט הירח, כי לא נבראת הירח מתחילה קטנה שאין טובה לה כן, אלא ירידה היה לה כמו השבירה במ"ק, וביד בני אדם להחזירה למקומה הראשון, וכאשר תחזור בשלימות עוד לא תרד, כאשר יחזור הב"ן למקומו הראשון, דהיינו ס"ג, ואז והיה אור הלבנה כאור החמה, כי כבר נמשך לה השפע הצריך לה והוא אינו פוסק. והבן היטב כל אלו הדברים איך רק למלכות מגיעים, כי כל זה הוא להיות מל' הקשר שאמרנו, ונמצאו בתחתונים כחלקיה ממש, ולכן היא אינה שלימה אם חלקיה אינם שלימים. וחלקיה לא רצה המאציל ית"ש להשלים, כי הניח להם להשלים את עצמם, ובזה יותר נשלמת בהם, הנה ככל שאר הספירות כך היא, ולא תהיה עוד דלה ועניה כהיום הזה להיותה בסוד אספקלריא דלא נהרא. והבן היטב, כי באמת הנוקבא איננה עשויה אלא לקבל מן הזכר ולהשפיע לתחתונים, ונמצא ששלימות מציאותה היא הקבלה מן הזכר וההשפעה, וזה המתחסר ממנה כשאינה שלימה עדיין, וכשהיא שלימה נקבע בה השפע... והרי הבנת הב' דברים הצריכים להעשות לשלימות בני אדם הסרת הרע והמשכת השפע, וזהו הסוף באמת, כי מטהרת הנשמה נמשך זה שיגיע השפע הראוי אל הנוקבא... וזה סוד מצה ומצוה, כי מצה הוא לחם עוני, והיא בחינתה לבדה ולא בחינת השלימות מצד הז"א, והמצוה היא שלימה בסוד אור הלבנה כאור החמה... (אדיר במרום דף ז, ועיין שם עוד)
...ואמר כתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזה הפסוק באמת מודיע דרך נכון ומרוצה בעניני העבודה המוטלת על האדם, ובפרט בזמן הקלקולים. והוא מה שחז"ל אמרו גם כן במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. וזה כי מי שרוצה להראות חיבתו לפני המקום ב"ה ולמצוא חן לפניו, הוא כאשר חסרים עובדים ומתקנין בעולם, ליטול הוא על שכמו העבודה והתיקון גם לכל האחרים, שאז הוא נחשב ומצויין לפני הקב"ה לטובה, ולכן אמר "עת לעשות לה'", הזמן הראוי לעשות למען ה' שיהיה הדבר מצויין ומרוצה לפניו בזמן שהאחרים הפרו תורתך, והפרו רוצה לומר שמפסיקין התפשטות התורה המתפשטת בקדושתה על ישראל ועל כל העולם, והיינו שמפריעין ומבטלין אותה ממעשה קדושתה.
והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מה שכתוב "איש אשר כברכתו ברך אותם", ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו, וזהו באמת ענין מגיע לתורה בפרט, פירוש כי השורש היה התורה לכל ישראל, ומתפשטים הפרטים בה להמצא בהם חלק לכל אחד בפני עצמו. אך כל זה הסדר יש לשמור אותו בשעה שמקיימין התורה, אך אם מבטלין אותה, הנה אי אפשר לילך בזה הדרך לעשות חלקו לבד, כי לא ימצא תיקון מספיק לעולם, אלא צריך לקחת דרך אחר... ולכן עת לעשות לה' צריך לעשות מה שצריך לה' בסוד השורש עצמו, בזמן הפרו תורתך, שאז אין להכיר עוד זה המקום, אלא אף על פי שאין אנשים השתדל להיות איש, וזהו גם כן מה שאמר הכתוב "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", כי מפגיע נקרא מי שנוטל על עצמו לתקן בעד האחדים שאינם מתוקנים, והוא ענין ולפושעים יפגיע...
...דע כי לא כעבודה אשר לנו עתה היא העבודה אשר היתה לאדם בראשונה, ותראה איך הדברים הולכים בסדרי מדרגותיהם, כי עד אברהם לא בחר הקב"ה אומה באומות, והיה חפץ שיתוקן כל העולם בשוה, ותראה עוד שמאברהם ויצחק הוצרך עוד לצאת עשו וישמעאל, וזה היה תיקון, מה שאינו כן בתחלה, שהיה ראוי שכל היוצא יהיה טוב. ועוד תראה שאברהם קיים כל התורה כולה, ודבר זה לא נאמר באדם ומתושלח ונח. ועתה אפרש כל אלה הדברים באר היטב בסייעתא דשמיא.
הנה האדם כשנברא לא היתה בו זוהמא כלל, ולא היה לו אלא להעלות העולמות למדרגה העליונה, והיינו להשלים התיקון שהתחיל המאציל ית"ש, ואז היה היצר הרע מתוקן, וכל רע חוזר לטוב, כמו שעתיד להיות בסוף התיקון, כי אור הקדושה היה גובר והיה נעשה התיקון של נוגה כאור תהיה... וזה הטעם שלא נצטוה אדם הראשון בתרי"ג מצוות, כי זה סוד העבודה למטה בסוד ז"א, אבל דרך אדם הראשון לא כך היתה, אלא להשיג הקדושה הבאה אליו בהתגברות גדול, ועל דרך יום השבת, והיה די שלא ימנע לה, ואז רוב הקדושה היה מקדשו לגמרי, שאפילו בחינת היצר הרע יהיה טוב מאד, והיה העולם נתקן מיד, בסוד א"א המשפיע רוב הקדושה ומתקן לז"א עצמו. אך בז"א שהוצרך לתקן דרך, שם צריך טורח גדול ומעשה רב בסוד התרי"ג מצוות. ותדע שהבהמות שבזמן אדם הראשון קודם החטא היו במדרגות בני אדם עתה, וזה סוד אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. וזה כי אדם כבר אמרתי לא היה לו לטרוח אלא תיקונו בסוד ע"ק להשיג הקדושה הגדולה, והבהמות היה להם לעבוד האדם ולטרוח בסוד התרי"ג, וזה היה תיקון הז"א, ואחר כך ירד האדם למדריגת בהמה, ואז נצטוה בתרי"ג מצוות, והוא סוד נמשל כבהמות נדמו...
וסוד הענין, כי האדם היה המדרגה ראשונה לתיקון הקלקול וכן נח, ולא זה ולא זה יכול לתקן, אז נלקח דרך תיקון אחר, והוא דרך אברהם, שאי אפשר עוד לתקן ברוב ההארה, אלא צריך הטורח, וירדו הדברים למדרגת ז"א, והיא המדרגה שהגיע שם אדם בחטאו בסוד אדם וכו' נמשל כהבמות נדמו. ועתה צריך להפריד הזוהמא לצד אחר, כי כבר נכללה בגוף באמת, וצריך לפנותה למקום אחר, והקדושה תשכון בין כך ובין כך במקומה עד שאחר כך תשכון גם הס"א כפותה תחת הקדושה, בסוד גרים גרורים... ולכן אברהם התחיל לשמור התורה ונקצרו הימים בסוד ז"א, והיה התיקון בסוד הטורח והעמל של המצוות, וגם יצא ממנו ישמעאל ומיצחק עשו, להוציא הזוהמא, ואחר כך יצאו ישראל מיעקב, עד ימות המשיח שיתוקן כל העולם. גם אז התחילה הגלות בסוד בת גלים-בת גולים, שכך היה צריך להתקן השכינה בזה הדרך שלמטה מצד ז"א, והוא סוד ה' זעירא דהבראם.
ואפרש לך הענין היטב מה שאמרו רז"ל היום קצר והמלאכה מרובה וכו', כי סוד הילוך האדם בימי חייו הוא בסוד התריסר שעתי המוזכרים בספרא דצניעותא... וכולם נקראים יום א' בסוד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, והוא סוד היום לעשותן שבבחינת יום א' שלה צריך שתהיה העבודה. אמנם יש יום קצר ויום ארוך, יום קצר מצד הז"א ולכן השנים שהן השעות של זה היום הם מועטים, ויש יום ארוך מצד א"א שהשעות שלו רבות. ובתחלה היה היום ארוך, והמלאכה מועטת, כי הכל היה בנחת ובשלוה, רק בקבלת אור הקדושה, ואחר כך בא היום קצר, ואז נעשית המלאכה מרובה בסוד המצות. והאמת כי אורך הימים סוד התפשטות המדרגות בהתפשטות גדולה, וקיצור היום הוא מיעוט התפשטות המדרגות, ושם הס"א מתאחזת לקטרג וצריך לטרוח באלה הימים שהם מועטים, ולהשתמש באור המועט ולתקן תיקון השכר, ואחר כך הוא בסוד היום ארוך שאין לו תכלית, והוא סוד אורך ימים של התורה שמתקיימת ביום קצר והשכר ביום ארוך. אך מפני היות האורות מועטים, על כן צריך זריזות גדולה להשתמש מן האורות האלה ולקנא על הזמן העובר, ומלאכה מרובה לתקן במיעוט האורות תיקונים רבים... (שם דף י, ועיין שם עוד)
...והאמת כי תורה בלי מצוה איננה תורה, ולכן אי אפשר לעשות זה הדבר אלא בקשר התורה בסוד המצוה, כי הלא המצוה היא העבודה המוטלת על בני אדם, והוא התיקון שיש לאל ידם לתקן. וכל חלק מהתורה כולל סוד התרי"ג מצוות, ובתרי"ג האלה צריך להתחזק למלחמה הזאת, וסוד זה שריין ורומחין, השריון נעשה מן המצות לא תעשה, והרומח מן המצוות עשה. ועוד אודיעך זה הדבר בבירור, אפס כי לא אוכל לבאר הכל בכתב... כי אימה ויראה גדולה מאד צריך לירא מלאחוז בדרך הזה, גם כי היא דרך ה' באמת, דרך מובחר דרך נחמד ומרוצה, כי אך מקום השלהבת הגחלת הוא רשפיה רשפי אש בוער ורב עד לב השמים, וצריך האדם לשמור עצמו ממנו שמירות גדולות פן יאוכל בו ברגע על זה. והשמירה תלויה בנקיות שיהא האדם ההוא נקי וטהור במעשיו ולמודו יהיה דוקא לשם תיקון השכינה להחזירה למלך, שלא תמצא במחשבתו שום רושם פניה אחרת אפילו לתקן עצמו ונשמתו למצא חן בעיני המלך, כי אם לעשות רצונו לבד מרוב אהבה ועוצם החיבה והדביקות, ועל הכל יראת הרוממות להיות לו לעטרה על ראשו נגד עיניו ועל פניו תמיד, ולא תזוח דעתו עליו לאמר אני נקי ומעשי רצויים לפניו ית"ש. כל שכן שלא יתאוה להשיג חכמה ושום גדולה חס ושלום, אלא תהיה עבודתו סולת נקיה להחזיר השכינה אל המלך ולנגד כבודו יתברך. וכאשר ימצא האדם את עצמו כן, ידע שהוא הקדוש אשר יבחר ה' ויקרבהו להיות מבני היכל הקדש... (שם דף יד, ועיין שם עוד וערך פלפול)
...והלא כבר שמעת סדרי המלחמה ונקרא זה דרך היראה, ויש דרך אחר ונקרא דרך אהבה, מתחיל אחר השריין ורומחין, והוא מה שאמר בכאן אזדרזו בתיקוניכון בעיטא ובחכמתא וכו', כי דרך האהבה אחז רבי שמעון בר יוחאי בתיקוניו כדלקמן, אנן בחביבותא תליא מילתא, ועתה אפרש לך זה הדבר היטב. כשהעלה האדם את עצמו להגן ונתלבש במצוה יש שני דרכים להמשיך אליו אורות החכמה, או בדרך יראה להכניע הס"א בגבורות מלחמה, או בדרך אהבה, והוא להתדבק בדביקות גדולה במאורות, ולהמשיך בדרך חסד האורות אליו. וזה צריך לחבור לפי הזמנים והתיקונים. וכללות סדר האהבה הזאת הוא לעשות עצמו מרכבה לאורות העליונים ולדבק בם, וזאת היא האהבה שהתורה ניתנה בה, והיא הקשר המאורות המגיע אל נשמות ישראל, ושורש האהבה הזאת היא בשם... (שם דף יח, ועיין שם עוד)
ואמנם מציאות השותפות שבין הקב"ה וישראל הוא זה, כי הנה המציא האדון ב"ה את החושך המוטבע בתחתונים, שבו תלוי מציאות הרע והחזרתו לטובה. ואמנם לתחתונים מגיע רבות התיקון המציאות החשוך הזה, וכפי מה שהם מתקנים בו, כך ישפיע האדון ב"ה השפעות חדשות לפי ערך ההכנה. וזה כלל חו"ג דדעת, והם הם ענין מ"ה וב"ן, והם הם מיין דכורין ומיין נוקבין. כי הנה המיין נוקבין הם הארות חדשות מבחינת ב"ן, והם הבירורים דמ"ק, כולם ענינים של ב"ן שנתקנים, והם בחינות חדשות שמתתקנים בבחינת הב"ן, שהוא כלל החושך הזה המוטבע במציאות התחתונים, שצריך לבררו מהמצאת הרע, ולשום אותו להחזרת הרע לטוב. וכפי הבירורים העולים מב"ן יורדות השפעות חדשות של קדושה והארה, שהם המיין דכורין דמ"ה... (כללים ראשים סימן כט, ועיין שם עוד)
אם יהיה אלקים עמדי - בקש שמירה מהחטא, כי נוסף לבחירה צריך עזר אלקי, ולזה אמר בדרך הזה, רוצה לומר דרך ה'... (בראשית כח כ)
ועבדתם - התחיל בלשון רבים וסיים ביחיד, שכל ישראל ערבים, והברכה עד שיהיו כולם עובדים. או טובה עבודת רבים משל יחיד. (שמות כג כה)
כי יקריב - וסיים בתקריבו, לשון רבים, להזהיר מטעות קין והבל, הראשונים שהקריבו, קין נכשל שהביא מהגרוע, והחוטאים צריכים להביא נפש תחת נפש... והבל לא טוב עשה שלא נתעורר מעצמו אל הקרבן... ולכן אמר אדם כי יקריב, שיהיה כאדם הראשון, שודאי נתעורר מעצמו להקריב, ולא מהגזל, שזהו ודאי שלו... (ויקרא א ב)
כל שאור - כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העולם הזה המכונים בדבש... כן כל חמדות העולם הזה הנם הכרחיים וריבויים מזיק, וזאת העצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים, והשאור דוגמא ליצר הרע, ושנים אלו הכרחיים למציאות האדם... אלמלא היצר הרע לא היה נושא אשה ולא בונה בית, ושנים אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצוות, כי אם לא יאכל תחלה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה... כי התורה כמו תבלין ליצר הרע, והבכורים מהדבש, כי בזמן שיתן אל ה' ראשית תבואתו אז יאכל כל ימיו חולין על טהרת הקדש, כי זו הוראה, שאכילתו על כוונה שהשלמות האמיתית ראשונה אצלו במחשבה, וכן טעם הבכורים לשבר תאוותו. (שם ב יא)
כי אם ליראה - לגבי משה יראה מלתא זוטרתי, פירוש בדורו של משה היתה מילתא זוטרתי, שהיה מדריכם, ובדורו ראו את מוסר ה' ואת גדלו כדלקמן. (דברים י יב)
ומל ה' אלקיך את לבבך - יתן בלבו לעבדו מאהבה שעובד משמחה, ויהיה לבך פנוי מפחד האויבים, שיתן האלות על אויביך. (שם ל ו)
כי עז - פירוש לחלק המרובה בהם יותר מכשיעור הוא מקלל, וישאר בהם חלק הרגיל בבני אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפייתו לעבודת ה', שאם לא כן יושלל מהם אושר המושג לנצח, וראה כי תיקון לקרר עוז הרתיחה הוא לחלקם... (בראשית מט ז)
ועבדו לעולם - כאן מודיע עבודת ישראל המלהב לעבודת קונו, ואף לאחר שאפסו כחותיו, וזה שאמר אהבתי את אדוני אשתי ובני, הם הנשמה ומעשים טובים, ואינו רוצה לצאת מהעולם לחפשי כמתים, לכזה מבטיח האדון שיקרא לו עבד ה' ועבדו לעולם - לעולם הבא, יבחר בו מהמלאכים, ותמצא במרצע חשבון ת', ד' מאות עולמות דכיסוף דזהר, ואמרו ועבדו לעולם, יחשבו כאילו חי כל ימי עולם ועבד בה עבודת הקודש, ועוד רמז סוד. (שמות כא ו)
זה הדבר - שיעריכו תמיד בדעתם שעומדים לפני ה' שבחינה זו היא השגת תכלית השלמות... (ויקרא ט ו)
תגעל נפשכם - גם כמאמר החסידים שהנפש תוכר במאויה אם היא בגדר טוב או טמאה, כן שלמות העבודה בג', מחשבה דבור ומעשה, ונגדם אמר תמאסו, לא תשמעו, שהוא הלמוד בפה, ולא תעשו... (שם כו טו)
ליראה את ה' - אינו שואל מהם האהבה, לפי שהיראה תסובב ללכת בדרכיו, לאהבה - והיא פתח להכנס בשער האהבה, ובערך האהבה המקווה היא מילתא זוטרתי, וזה שאמר לגבי משה היא מלתא זוטרתי, או אין ועתה אלא לשון תשובה, שואל ממך לבטל משובתך. והרמב"ם כתב שאם אדם לא יכעיס בעבירות הגם שאין בידו אלא מצוה אחת יש בה כח לזכותו לעולם הזה ולעולם הבא. ולבעל תשובה מייעץ לעשות חבילות של מצוות לשמה וכו' נגד עבירות שעשה... (שם י יב)
הדרת מלך - שבישראל מלכים שהם התלמידי חכמים, ושרים שהם בעלי עבודה ותפלה, ודרך בני המדינה כשמבקשים דבר מהמלך בוחרים אחד מהשרים שישתדל עבורם, ואם אינם באים אחריו אל המלך הוא כועס. (משלי יד כז)
...ולכן נפש האלקית שבמוח מושלת בעיר קטנה אברי הגוף כולם, שיהיו לבוש ומרכבה לשלשה לבושיה שיתלבשו בהם, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, אבל מהותה ועצמותה של נפש האלקית אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני, כי אם בשעה שאהבת ה' הוא בהתגלות לבו בעתים מזומנים כמו בשעת התפלה וכיוצא בה, ואף גם זאת הפעם אינה רק שליטה וממשלה לבד, כדכתיב ולאום מלאום יאמץ, כשזה קם זה נופל. וכשזה קם וכו' שנפש האלקית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות שהיא בינה, להתבונן בגדולת ה' אין סוף ב"ה ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו, ואז אתכפיא ס"א שבחלל השמאלי, אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני, אלא בצדיק, שנאמר בו ולבי חלל בקרבי, והוא מואס ברע ושונאו בתכלית השנאה והמיאוס, או שלא בתכלית השנאה כנ"ל. אבל בבינוני הוא דרך משל כאדם ישן, שיכול לחזור וליעור משנתו...
והנה מדת אהבה זו האמורה בבינונים בשעת התפלה על ידי התגברות הנפש האלקית וכו', הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחינת אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, וכתיב "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", ואף על פי כן לגבי מקצת הבינוניים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו, שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינוניים, והריני קורא באהבתם שבתפלתם גם כן שפת אמת תכון לעד, הואיל ובכח נפשם האלקיית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום על ידי הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה... (לקוטי אמרים פרק יג)
וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינוניים, העיקר הוא למשול ולשלט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה' המאיר לנפש האלקית שבמוחו לשלט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ב"ה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן, ואפילו איסור קל של דבריהם חס ושלום, ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצוות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינוניים, שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש, אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כן יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו, רק שבעל כרחה חיות הנה בתוך הגוף... ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל. הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו, וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצוות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו, הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחכמות וגדפין לפרחא לעילא, כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו, בחפיצה וחשיקה, ושתשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל... אלא הענין, כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצוות להחיותם לפרחא לעילא, כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם לגדפין להעלותם. אבל הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות להיות להם בחינת מוחין להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה, והן נקראות בשם מחשבה טובה, כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל. אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצוות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצוות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש, אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים המוסתרים בלב כל ישראל בתולדותם. (שם פרק טז)
...ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם... (שם פרק כו)
...ולא עוד אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוין לאכפיא לס"א שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה, כדאיתא בגמרא שעה רביעית מאכל כל אדם, שעה ששית מאכל תלמידי חכמים, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכונה זו, אף שגם אחר הסעודה לומדים כל היום, וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברים מעניני העולם, וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר דאתכפיא ס"א לתתא אסתלק יקרא דקב"ה וקדושתו לעילא הרבה, ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך, וזה שאמר אדם מקדש עצמו מעט למטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה, לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה והתקדשתם וגו', שמקדש עצמו במותר לו, ופירוש והתקדשתם שתעשו עצמכם קדושים, כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מס"א, כי היא בתקפה ובגבהותה כתולדתה בחלל השמאלי רק שכובש יצרו ומקדש עצמו, והייתם קדושים, כלומר סופו להיות קודש ומובדל באמת מהס"א על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשו מלבו מעט מעט. (שם פרק כז)
ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן, אלא יסיח דעתו מהן כרגע, וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים, אבל מי שנופל לו משלו, מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה... אלא אדרבא יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלקית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד, כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר גם כן בכל מאמצי כחו, ולכן כשנפש האלקית מתאמצת ומתגברת להתפלל, אז גם הקלפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה, ולא כטעות העולם, שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה, מכלל שאין תפלתם כלום... (שם פרק כח)
אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינוניים, אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום לב שנעשה כאבן ולא יכול לפתח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו, וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש, דאמר רב מתיבתא בגן עדן אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה וכו', גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה וכו'. פירוש נהורא דנשמתא שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף, ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה', אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות שבגוף... והסיבה היא גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלקית ומסתרת ומחשיכה אורה. ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב ולב נשבר רוח נשברה, היא הס"א, שהיא היא האדם עצמו בבינוניים, שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו... (שם פרק כט, וראה שם עוד)
...ולכן לאחר שיעמיק האדם מחשבתו בענין ביטול הנ"ל כפי יכלתו זאת, ישיב אל לבו כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו יתברך באמת לאמיתו, מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל שום השגה בעולם ולא שמץ מנהו מהשגת האבות והנביאים, אי לזאת אעשה לו משכן ומכון לשבתו, הוא העסק בתלמוד תורה כפי הפנאי שלי בקביעות עתים ביום ובלילה, כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה... וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו יתברך בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו, שהיא ממדותיו של הקב"ה, מה הוא רחום וכו'... ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה', להיות מכון לשבתו יתברך, כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות... ומלבד זה הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו כמו שכתבנו לקמן. והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל, אין מהן מגיעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלקית וניצוץ אלקות המלובש בה להחיותה כנ"ל. (שם פרק לד)
...וכוונת המצוות לדבקה בו יתברך שהיא כנשמה לגוף נחלקת גם כן לשתי מדרגות, כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי, שהן חי ומדבר. כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו יתברך ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצות, שהן המשכת והארת אור אין סוף ב"ה על נפשו לדבקה בו, ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצוות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך, הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת המדבר, שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר. ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין סוף ב"ה להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו, וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו, רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח, על כל פנים שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה' כדי לדבקה בו נפשו האלקית ולבושיה ולכללן ביחודו ואחדותו, שהוא רצון העליון המלובש בתלמוד תורה ובקיום המצוות כנ"ל. וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו חס ושלום, ובכוונה זו הוא סור מרע ועושה טוב, ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומחו, הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה, וכל מדותיו שהן יראתו מדברים המזיקים אותו, ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו, וכך הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו, וכמו טבע בנפשותינו כנ"ל. (שם פרק לח)
והנה שכר מצוה, פירוש שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה, ואין לנו עסק בנסתרות, שהם צדיקים הגדולים שהם בבחינת מרכבה, רק הנגלות לנו, שאחריהם כל אדם ימשוך לידע נאמנה מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו, בהתגלות לבו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת אין סוף ב"ה, מקומה בי' ספירות דבריאה, ועבודה בדחילו רחימו הטבעיים שבמוחו בי' ספירות דיצירה. אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו, אפילו במוחו בבחינת גילוי, דהיינו לעורר האהבה הטבעית המסותרת בלב להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי אפילו במוחו ותעלומות לבו, על כל פנים רק היא נשארת מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קודם העבודה, הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד הנקראת חיצוניות העולמות, ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו יתברך, שהן עשר ספירות הקדושות, וכמו שכתוב בתיקונים דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'. והיינו אפילו אם אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה חס ושלום, אלא כמו שכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, פירוש מחמת הרגל שהורגל מקטנותו, שהרגילו ולמדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו ואינו עוסק לשמה ממש, כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים על כל פנים להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים, כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאת רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת למלאת רצונו לבד, בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו על כל פנים. וגם אהבה לבד אינה נקראת בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות, שהיא מסותרת בלב כל ישראל, כמו שכתבנו לקמן, וכשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו. ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו', שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח. אך כשעושה סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה, אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא, מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה. ולכן לעולם יעסוק אדם וכו', וכן הענין בתפלה שלא בכוונה, כמו שכתוב בזהר. (שם פרק לט)
...ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין דרך משל... שהכנפים בעוף הן זרועות האדם וכו', ובתיקונים פירש שהעוסקים בתורה ומצוות בדחילו ורחימו נקראים בנים ואם לאו נקראים אפרוחים דלא יכלין לפרחא. כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף ואין חיותו תלויה בהם כלל, והעיקר הוא ראשו וכל גופו, והכנפים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון, וכן דרך משל התורה ומצוות הן עיקר היחוד העליון על ידי גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן, והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ב"ה, והיחוד שהן יצירה ובריאה. והנה אף דדחילו ורחימו הם גם כן מתרי"ג מצוות, אף על פי כן נקראין גדפין, להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה, ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא, וקבלת שכר והיום לעשותם כתיב ולמחר לקבל שכרם. ומי שלא הגיע למדה זו לטעום מעין עולם הבא, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו, הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות... (שם פרק מ)
ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב, אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב, ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים, דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ב"ה ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים... ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט, כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, והוא גם מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך, ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו, וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצוה, כמו לפני לבישת טלית ותפילין, וגם יתבונן איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיות וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו. ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהיינו על חלק א-לוה ממעל שבתוך גופו, ליכלל וליבטל באורו יתברך... ואזי אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו מכל מקום מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו, וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך, הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו נקראות בשם עבודה שלימה ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו, מה שאינו כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה, כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו, אינה נקראת בשם עבודת עבד, והתורה אמרה ועבדתם את ה' אלקיכם וגו'... וכמו שכתוב בזהר (פרשת בהר) כהאי תורא דיהבינן עליה עול בקדמייתא בגין לאפקא מיני טב לעלמא וכו', הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא וכו', ואי האי לא אשתכח גביה לא שיירא ביה קדושא וכו'. וברעיא מהימנא שם שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות, והן בחינת עבד ובחינת בן. ואף דיש בן שהוא גם כן עבד, הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים.
והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, אף על פי כן מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה, כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצוות במנין תרי"ג, ואינן מעכבות זו את זו. ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות, שאינו מלך, המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נקראת יראה... רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו, ויראה עילאה הוא ירא בושת וכו', דאית יראה ואית יראה וכו'. אבל בלא יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה, כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד, דדחילו ורחימו הן תרין גדפין. וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא, אף שנקראת עבודת עבד. וצריך להיות גם כן בחינת בן לעורר האהבה הטבעית על כל פנים המוסתרת בלבו, שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו יתברך. וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו לדבקה בו נפשו האלקית והחיונית ולבושיהן כנ"ל. אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלקית ומקור נפשות כל ישראל שהוא רוח פיו יתברך הנקרא בשם שכינה, על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן, והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבק בדברי תורה, או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו ויחוד זה הוא על ידי המשכת אור אין סוף ב"ה למטה על ידי עסק התורה והמצוות שהוא מלובש בהן... וזהו פירוש לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל, ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות נפשו הצמאה לה, אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים להון יתיר מגרמיה ונפשיה, מכל מקום יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו, כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בלבו, שיחפץ בזה בכל לבו, מכל מקום מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ב"ה, ויחוד זה הוא רצונו האמיתי... אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי בכל לב ובכל נפש מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בה' ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אופן, אפילו במסירות נפש ממש ועסק התורה ומצוות והתפלה הוא גם כן ענין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף... והנה בהכנה זו של מסירת נפשו לה' יתחיל ברכות השחר ברוך אתה וכו', וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיער קבוע מיד אחר התפלה וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות כנודע שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים וכמו בגט וספר תורה שצריכים לשמה לעכב, ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או לשמו ולשמה... (שם פרק מא)
והנה על יראה תתאה זו שהיא לקיום מצוותיו ית' בבחינת סור מרע ועשה טוב אמרו, אם אין יראה אין חכמה, ויש בה בחינת קטנות ובחינת גדלות, דהיינו כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה'... אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה מאחר שנמשכת מהעולמות שהם לבושים של המלך הקב"ה אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו', רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצוות. אך היראה עילאה ירא בשת ויראה פנימית, שהיא נמשכת מפנימית האלקות שבתוך העולמות, עליה אמרו אם אין חכמה אין יראה, דחכמה היא כ"ח מ"ה... אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו אלא בקיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית, וזה שאמר אם אין יראה אין חכמה.
והנה באהבה יש גם כן שתי מדרגות, אהבה רבה ואהבת עולם. אהבה רבה היא אהבה בתענוגים, והיא שלהבת העולה מאליה ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה, כנודע על מאמר רז"ל, דרכו של איש לחזר אחר אשה, שאהבה נקראת איש וזכר, כמו שכתוב זכר חסדו, ואשה יראת ה' כנודע, ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה כזו כי אך אהבת עולם היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא ממש חשיב... אשר על ידי התבוננות זה ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושיה, דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו, ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו מקור החיים של כל התענוגים, שכולם בטילים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם חס ושלום, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים... וגם מי שאין מדת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה על ידי התבוננות הנ"ל, כמו שכתבנו לקמן, והנה בחינת אהבה זו פעמים שקודמת ליראה כפי בחינת הדעת המולידה כנודע, (שהדעת כוללת חסדים וגבורות שהם אהבה ויראה, ופעמים שהחסדים קודמים לירד ולהתגלות), ולכן אפשר לרשע ובעל עבירות שיעשה תשובה מאהבה הנולדה בלבו בזכרו את ה' אלקיו, ומכל מקום היראה גם כן כלולה בה ממילא, רק שהיא בבחינת קטנות והעלם, דהיינו יראת חטא למרוד בו חס ושלום, והאהבה היא בהתגלות לבו ומוחו, אך זהו דרך מקרה והוראת שעה בהשגחה פרטית מאת ה' לצורך שעה, כמעשה דרבי אלעזר בן דורדייא. אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם, צריך להקדים תחלה קיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה בבחינת קטנות, על כל פנים בסור מרע ועשה טוב להאיר נפשו האלקית באור התורה ומצוותיה, ואחר כך יאיר עליה אור האהבה. (שם פרק מג)
והנה כל מדרגת אהבה מב' מדרגות אלו, אהבה רבה ואהבת עולם נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ, כל חד לפום שיעורא דיליה... ולכן נקרא דחילו ורחימו, הנסתרות לה' אלקינו ותורה ומצוות הן הנגלות לנו ולבנינו לעשות וגו', כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצוות בבחינת מעשה, מה שאינו כן בדחילו ורחימו, שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב כנ"ל. אך אחת היא האהבה הכלולה מכל בחינה ומדרגות אהבה רבה ואהבת עולם, והיא שוה לכל נפש מישראל, וירושה לנו מאבותינו... וכן כשהוא הולך לישן מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו, כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ב"ה, חיי החיים האמיתיים להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה, דאורייתא וקב"ה כולא חד...
ואהבה רבה וגדולה מזו והיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל, בירושה מאבותינו היא, מה שכתוב ברעיא מהימנא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה וכו', כי הלא אב אחד לכולנו. ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא, מכל מקום הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור... רק הארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל. ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי להיות בהתגלות לבו ומוחו לא נפלאת ולא רחוקה היא, אלא קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך, דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כוונת לבו ומוחו להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ב"ה, כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו ולעורר אליו האהבה... ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני לא יחוש, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו בבחינת אהבה מסותרת, רק שתועלת יציאתה אל הגילוי כדי להביאה לידי מעשה שהוא עסק התורה והמצוות, שלומד ומקיים על ידי זה כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כבן העובד את אביו... והנחת רוח הוא כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנ"ל, או להיות לו דירה בתחתונים כנ"ל... אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו, אף על פי כן יכול לעסוק בתורה ומצוות לשמן, על ידי ציור ענין אהבה זו במחשבה שבמוחו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה וכו'.
והנה ב' אהבות אלו אף שהן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו, וכן היראה הכלולה בהן שהיא לירא מליפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמיתי ב"ה, אף על פי כן אינן נקראות בשם דחילו ורחימו טבעיים, אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות לבו, ואז מקומן בי' ספירות דיצירה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן ובסיבתן. אבל כשהן בהתגלות לבו נקרא רעותא דלבא בזוהר, ומקומן בי' ספירות דבריאה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן, מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גילוי היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה מעומקא דלבא יתיר ותדיר באין סוף ב"ה... ולא עוד, אלא שב' בחינות אהבות אלו הנ"ל הן כלולות מן בחינת אהבה רבה וגדולה ומעולה מדחילו ורחימו שכליים אשר האהבה נקראת לעיל בשם אהבת עולם, רק שאף על פי כן צריך לטרוח בשכלו להשיג ולהגיע גם לבחינת אהבת עולם הנ"ל הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' כדי להגדיל מדורת אש האהבה ברשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה, עד שמים רבים לא יוכלו לכבות וכו'. כי יש יתרון ומעלה לבחינת אהבה כרשפי אש ושלהבת עזה וכו' הבאה מהתבונה ודעת בגדולת אין סוף ב"ה על שתי בחינות אהבה הנ"ל, כאשר אינן כרשפי אש ושלהבת וכו', כיתרון ומעלת הזהב על הכסף וכו', כמו שכתבנו לקמן, וגם כי זה כל האדם ותכליתו למען דעת את כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו איש איש כפי אשר יוכל שאת. (שם פרק מד)
עוד יש דרך ישר לפני איש לעסוק בתורה ומצוות לשמן על ידי מדתו של יעקב אבינו ע"ה, שהיא מדת הרחמים, לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלקות המחיה נפשו אשר ירד ממקורו לחיי החיים אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, ונתלבש במשכא דחויא הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק, כי העולם הזה הוא תכלית הקליפות הגסות וכו', ובפרט כשיזכור על כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו מיום היותו אשר לא טובים המה... ועל זה נאמר וישוב אל ה' וירחמהו, לעורר רחמים רבים על שם ה' השוכן אתנו, כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם, וזה שאמר הכתוב וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך, כי רחל היא כנסת ישראל מקור כל הנשמות, ויעקב במדתו העליונה שהיא מדת הרחמים שבאצילות, הוא המעורר רחמים רבים עליה... (שם פרק מה, ועיין שם עוד)
ויש דרך ישר לפני איש, שוה לכל נפש וקרוב הדבר מאד מאד לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בלבו להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות לבו ומוחו למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דלבא, באמת לאמיתו, ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה. והוא כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם, פירוש, כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים, כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חברו אליו גם כן, להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו... ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו... ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש, על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך... כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערות הארץ מקום הזוהמא והטומאה לא על ידי מלאך וכו'... לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי בהתקשרות הנפש ממש בבחינת נשיקין פה לפה לדבר דבר ה' זו הלכה, ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה, וידיעת רצונו וחכמתו דכולא חד ממש... וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות, ולכן חייבו רז"ל לקום מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו, רק שאין נפשו מרגשת מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלקים כמו האבות וכיוצא בהן... (שם פרק מו, ועיין שם עוד)
...ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה, כמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בעץ חיים ופרי עץ חיים, מכל שכן וקל וחומר שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה, והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה בסדור שבחו של מקום ב"ה... (קונטרס אחרון, וראה עוד ערך תפלה)
וזאת תורת האדם, שבעת עסקו בתורה לשמה לשמור ולקיים ככל הכתוב בה מטהר את גופו מראשו ועד רגליו... וכשם שכל גופו של אדם עולה ומזדכך על ידי עסק התורה והמצוות, כך העולמות כולם אשר הן המה שיעור קומת אדם הם מזדככים ומתטהרים ומתעלים, והאדם הישר העובד אמיתי לא יפנה דעתו ומחשבתו בעת עבודתו לו ית"ש אפילו כדי לעלות ולטהר גופו ונפשו, אלא שיעלה טוהר מחשבתו וכוונתו ופנה למעלה לתיקון וטהרת העולמות הקדושים. וזו היתה גם כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים, שקיימו את התורה קודם נתינתה... לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין, דאם כן לא היו מעמידים חס ושלום על דעתם והשגתם, אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחד מכל מצוות ה', ולא היה יעקב אבינו ע"ה נושא ב' אחיות... חס ושלום רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים והפגמים הגדולים והחורבן והריסה חס ושלום שיגרמו בהם אם לא יקיימום... וזה גם כן אחד מהטעמים שלא ניתנה תורה לנח והאבות הקדושים, שאם היתה ניתנת להם לא היה יעקב רשאי לישא ב' אחיות, ולא עמרם דודתו, אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שורש נשמתם... (שער א פרק כא, וראה שם עוד)
...וזהו וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו', היינו שלא לכוון להשתעבד ולהתדבק בשום עבודה לאיזה כח או כחות פרטיים אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, רק לכוון הכל לשם העצם המיוחד הוי"ה ית"ש, מקורא וכללא של כלל הכחות כולם שנמשכו ממנו. וזו היתה כל ענין העכומ"ז של דורות הראשונים... (שער ג פרק ט)
עוד זאת יוכל יצרך להתחפש, באמור לך שכל עיקר העבודה הוא, שיהיה רק לשם שמים, וגם עון וחטא למצוה יחשב אם הוא לשם שמים לתיקון איזה ענין, ורחמנא ליבא בעי, וגדולה עבירה לשמה, וכהנה רבות ראיות. גם יראה לך פנים לאמר כי כן צווית לילך בעקבי אבותיך הקדושים, וכל הצדיקים הראשונים שהיו קודם שניתנה התורה, שעיקר דרך עבודתם לו יתברך היתה, שכל מעשיהם ודבורם ומחשבתם וכל עניניהם בעולם היה הכל בדביקות וטהרת מחשבתם לשם שמים, ופנו למעלה לתיקון והעלאת ויחוד העולמות וכחות העליונים, באיזה מעשה שיהיה ובאיזה אופן ובאיזה זמן שיהיה, ולא במעשים ומצוות קבועים וסדורים שיהיו חק ולא יעבור... ואתה תחזה אם עיני שכל לך, שאין כאן לא ראיה ולא סמך כלל, כי האמת הברור כמו שנתבאר לעיל סוף שער א', שהעבודה על זה הדרך לא היתה נוהגת אלא קודם מתן תורה לבד, אבל מעת שבא משה והורידה לארץ לא בשמים היא, והוכחנו שם בע"ה מענין חזקיהו עם ישעיהו, שאסור לנו לשנות חס ושלום משום אחת מהנה ממצות ה', אף אם תהיה הכונה לשם שמים, ואף אם ישיג האדם שאם יקיים מצותו המוטלת עליו יוכל למיפק מיניה חורבא באיזה ענין, ואף גם בשב ואל תעשה, עם כל זה אין הדבר מסור ביד האדם להמנע ממנה חס ושלום, כי טעמי מצוות לא נתגלו. (פרק ז)
עוד יוכל לפתותך בחבילות ראיות, שתכלית עבודת האדם הוא רק להשיג יראת הרוממות, ורק על זה יהיו עיניו ולבו כל הימים, ושיראת העונש ובושה מבני אדם היא מדה גרועה שבגרועות, והראוי לשרש אותה מלבך, ויניח לך יצרך להוסיף יראה על יראה ביראת הרוממות, עד שיקבע בלבך שיראת העונש והבושה מבני אדם היא עבירה. ותהיה בורח ממנה כבורח מן העבירה, עד שיוכל להיות שתלכד ברשתו שלא לאפרושי מאסורא בזמן שאין לך יראת הרוממות כראוי, ויקל לך כל דבר באשר יראה לך פנים מפנים שונים בזה. ויוכל להוולד מזה, שאם יוכיחך אדם ויראה לך שאתה עובר על איזה דין, ישיאך לבך שלא לאפרושי מזה כל זמן שיראת המוכיח על פניך, באמרך שרק אין יראת אלקים בזה רק יראת אדם ויראה חיצונית. וכבר הורונו חז"ל בברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם... (פרק ח)
על שלשה דברים רומז בזה גם כן לג' בחינות הנ"ל, על התורה בחינת דבור, והעבודה שהיא הקרבנות בחינת מחשבה תלויה במחשבה של כהן, פגול ישנו במחשבה, וכל עיקר היה צריך לחשוב להעלות נפש הבהמית למעלה, וכן בזמן הזה עבודת תפלה במקום קרבן... כי ענין תפלה היא מסירת נפש להקב"ה כענין הקרבן... וגמילות חסדים הוא בחינת מעשה בגופו ובממונו... (רוח חיים פרק א ב)
...או יאמר על פי הנראה אם אחד מבעלי אומנות רוצה לסייע איזה אומן במלאכתו, ודאי שכרו אתו ופעולתו לפניו, אך אם איש אחד רוצה עדיין ללמוד האומנות אצל בעל הבית האומן, אף שמסייעו בעת למודו, מכל מקום אינו נוטל שכר, אדרבא הוא נותן עוד להאומן שכר למודו, כי הסיוע שמסייע הוא לטובתו, שעל ידי כן הוא לומד לעשות המלאכה. והנה ידוע מאמר חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו..." וכיון שהקב"ה מלמדנו להועיל ומדריכנו ומסייענו לעבדו, ואם כן מהראוי שנשלם לו עוד על מה שמלמדנו, וזה שאמר אל תהיו כעבדים וכו', היינו כעבדים שכבר למדו האומנות ומקבלים פרס כשמסייעים ועושים פעולתם, רק היו כאותן שאינם מקבלים שכר עדיין, דהיינו שעדיין אינם יכולים לעשות מלאכתם והרב מלמדם ומדריכם. ואמר ויהי מורא שמים עליכם, לבל יעלה על לב איש לאמר, הן אמנם חכמתי ואוכל לנצח היצר הרע אף אם אין עזרתו לי...
ונעמיק עוד להשכיל בזה, כי הנה אחרי אשר עיקר כוונת הבריאה היא להיטיב לברואיו, ואם כן לפי זה יתכן כי העבודה היותר חשובה ומקובלת תהיה על מנת לקבל פרס, כי יעבוד על מנת שייטיב לו, שיגיע מזה נחת רוח לפניו ית"ש. אך באמת אם מכוין בעבודתו שיגיע לו שכר, וכוונתו רק כדי שיגיע מזה נחת רוח לה' ית"ש בהטיבו עם ברואיו חלף עבודתם, זהו העבודה המעולה, אכן אם מכוין הוא להנאתו היא העבודה הפחותה שהזהירנו מזה. והבחינה לזה, אם יאמרו לו עבוד על מנת שייטיב לחבריך, כי הלא מטובת חבריך יבא גם כן הנחת רוח להשי"ת, והוא לא ירצה בזה, כי אם שיגיע הטוב לו לעצמו, ואם כן אין רצונו כי אם לטובת עצמו, ולא למלאות בזה רצון בוראו ית"ש... (שם שם ג, וראה שם עוד)
...ועיקר קרבת אלקים היא על ידי החקים, לא על ידי השכליים, כי לא יתכן להתקרב אל אלקים כי אם במעשים מצווים מאת אלקים, והם החוקים, אשר לולי היו מצווים ממנו ית' לא היו נודעים כלל, כי כולם רחוקים מן השכל... (דברים ד ו)
בכל לבבך - ...להיות ששני דרכים בעבודת השי"ת, האחד לעבדו בדרך הישר, והוא בחלק המצוות הנקראים משפטים, שהם מן המושכלות ומפורסמות לרע אצל בני אדם, הנה בחלק זה מן המצוות צריכים אנו לסלק ולבטל בנו נטיית היצר אליהם, אמנם בחלק המצוות הנקראות חקים, שהם מן השמעיות, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, בחלק זה מן המצוות יותר טוב לנו לעבוד אותו יתברך בדרך הכובש שנניח את נפשותינו אוהבת העברה, ולא תמנענו מלעבור עליהם אלא מצד התורה, הנה בדרך זה יקיים האדם את המשפטים ביצר טוב, אחר שהשתדל לסלק ממנו כל נטיות יצרו הרע. אמנם החקים יקיים תמיד ביצר הרע, להניח יצרו מתחזק ומתקרב בקרב נפשו, אלא שמצד אהבת ה' ילחום נגד נטיית יצרו הרע ויתגבר ללחום נגדו, וזהו אמרם ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך... (שם ו ה)
והנה להיות רצון הא-ל ית' לזכות האדם שיכול להתרצות לפניו ולעבוד אותו גם בעניני חומריות גופו ותאותיו, ולהתאהב לפניו גם באלה, היא באמת ברכה וחבה יתרה ממנו ליציר כפיו, על זה סיים "אשר ברכך ה' אלקיך"... (שם יב ז)
ויאמר אליו - ...אולם מה שצוה לו לקחת עגלה משולשת וגו', רמז לו בזה שיכניע כל כחות גופו תחת הנפש האלקית שבו, עד שידכא כל כחות החומר ויבתר אותם לבתרים, שלא יתקוממו על נפשו האלקית אשר היא האדם באמת... (בראשית טו ט, וראה שם עוד)
ויהי אברם - ...רוצה לומר שהקב"ה ברא את העולם בענין שיהיה בו פסולת וחסרונות כדי שהאדם יתקנם וישלים הבריאה, וכל דבר שנברא צריך תקון, והאדם נברא לתקן את הכל ולהסיר את הערלה והקליפה והפסולת מכל מעשה בראשית, ובזה הוא משלים את הבריאה... וראשית מעשיו היא המילה להסיר הערלה מגופו ולהתיש החומריות והתאוה להגביר כח הנפשי, ובזה משלים שם ש-די, שהוא מורה שאמר לבריותיו די... (שם יז א)
ועבדתם - והגם שאמרו שבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא, ועל ידי כן תחשבו לעבוד למזלות להשיג מהן ענינים אלה, על זה משיב, שאם תעבדו את ה' ותתפללו לפניו תשיגו כל זה מאת השי"ת, וישנה את המזל בכל אלה... (שמות כג כה)
...ועל זה אמר שביום שהוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו, שמאז נמשך השפעת ה' בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו, שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו... שכל אחד יבנה מקדש בחדרי לבבו, ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת... (שם כה ח)
...אולם קרבת האדם אל האלקים יהיה בשני פנים, א' על ידי ההשכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלקים, להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוח הקודש, ב' על ידי עבודה ומעשה. והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלקים על ידי שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו, לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה על ידי אהבת ה', שזה היה ענין הקרבנות... שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות על ידי הקרבת בעל חי, והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים, ורוחניות הדומם על ידי המלח באמצעות אש של מעלה, המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדברית על ידי שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו, ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד, בהתחברם והצמדם בעבודת א-ל חי השוכן בקרבם... (במדבר ח תורה אור)
...וכבר ביארתי שהיה בזה חילוקי דעות בין בית שמאי לבית הלל, ששמאי היה אומר על כל בהמה נאה זו לשבת, והלל היה אומר ברוך ה' יום יום. ששמאי היה פורש את עצמו מעניני העולם לגמרי, ועסק רק בצרכי השבת שמורה על השבת הגדול שהוא עולם הבא, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחנית, שהיא ענין השבת. והלל היתה דעתו שאין לעזב את העולם לגמרי, והיה אומר ברוך ה' יום יום... (שם יט תורה אור, וראה שם עוד)
כי המצוה הזאת - ידבר מכללות התורה... שבאחרית הימים יעבדו את ה' על דרך נפלא, וגם שלא יחטאו עוד, שלא יתפלאו האם יעשה ה' את מין האנושי לבריה חדשה, לכן יבאר שאין להתפלאות על זה כלל, כי מצד הנפש שהיא חלק א-לוה ממעל הלא מטיבעה תשתוקק למקור מחצבתה, ואם מצד הגוף הלא כל בעלי חיים מטבעם להמשך אחר הדברים שהם חייהם... ונהפוך הוא, כי הפלא הגדול הוא למה באמת האדם שונה בזה מכל החי שיודע תכליתו ועם כל זה לא יעשהו, וגם יעשה הפך תכליתו... (דברים ל יא, וראה שם עוד)
לא תוכלו - הבין שעובדים מיראת עונש ותקות גמול, וכך אי אפשר לעבדו, כי אלקים קדושים הוא, ומצוות עשה באו לקדש האדם שיתנשא על עניני החומר והגמול... (יהושע כד יט)
אתם ראו - נגד האומרים שרק לדורות הקודמים הקדושים היה אפשר לעבד ה'... (ירמיה ב לא)
היכל ה' - אל תבטחו כי על ידי שנבנה לשם ה' הוא היכלו וישכן בו, כי דרכיכם ומעלליכם הטובים הם היכל ה', עליהם ישכן השם. (שם ז ד)
בין עובד אלקים - מאהבה, לעובד על מנת לקבל פרס מיראה, שעובד את עצמו. (מלאכי ג יח)
...בראשית היהדות נאמר לך לך, לך לעצמך, והרי זה ערך נעלה עוד יותר, אין איש רשאי לומר אני צדיק וישר בהתאם לאופנה... אם יש צורך בדבר, ושיטת הרוב איננה אמת, עבוד את ה' לבדך... (בראשית יב א)
התואר "קונה שמים וארץ" קובע עובדה ומציג דרישה. העובדה, כל הנברא בשמים וארץ שאין לו בחירה חפשית מסור להנהגת ה', והדרישה, כדרך שהעולם כולו ממליך את ה' בלא דעת ובלא רצון, כן חובה על האדם להמליך את ה' בדעת ובבחירה חפשית, ברצונו החפשי יקדיש את חייו לעבודת ה' לבדה... (שם יד יט)
והיה לאות ברית - והרי היא לנו לאות, למזכרת נצח של קשרנו עם ה' וחובתנו כלפי ה', לעולם לא נהיה ערלי-בשר שטופים בתאוה, אלא בכל החושניות הגופנית שלנו, ואפילו בעז שביצרים נתהלך לפני א-ל ש-די הקובע לכל תכלית ומידה... מילה והגבלה הן הן מושג היסוד של ברית ה', סגפנות וסירוס הם גידולי פרא, לא פחות מתאוה והוללות. היות יהודי פירושו, לקדש לה' כל תאוה גשמית - תוך הגבלתה המוסרית. (שם יז יא)
...לשמר דרך ה' פירושו להתהלך לפני ה', ולהיות תמים בקדושה ובטהרת המידות, הרי יסוד המצוות המילה, לעשות צדקה, ומשפט הוא עשיית הטוב והישר עם הבריות... (שם יח יט)
...בכל שאר חוגי אנשים היו נוהגים אחרת, אחרי התעלות כזאת אל קרבת ה'... הרי אנשים כאברהם ויצחק היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם והענין האלוקי, ששוב לא היה להם כל ענין בחיים הארציים הרגילים ובבני אדם ארציים רגילים... והנה שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה והולכים עמם יחדיו, ואין מעלתם גבוהה בעיניהם בשום דבר ממעלתם של האחרים... (שם כב יט)
מה שמו - מלשון שם, השם נותן לדבר את מקומו בתפיסתנו ואת יחסיו הפנימיים. אם אנו אקטיביים כעבדי ה', עלינו לדעת את שמו, כדי לדעת מה יקבע את יחסינו אליו ואת כל מעשינו, כאן הוא שואל על המושג שעליו להביא לבני ישראל, כדי להפכם לעבדי ה'. (שמות ג יג)
את העבודה - במובן רחב הרי כל חיינו הם עבודת ה' להיות עבד ה' להשתמש בכל כחותיו, בכל רגע מחייו, כדי למלא את רצון ה', זוהי המטרה הנעלה ביותר אליה יוכל האדם להגיע. במובן מצומצם יותר נקראים עבודה המעשים, בהם אנו מעמידים את יישותנו, ומתקינים את עצמנו תמיד מחדש לשירות ה', דהיינו קרבן ותפילה. אולם התורה לא כינתה אף קרבן בשם "עבודה", מלבד קרבן הפסח. ואמנם היה הפסח הפעולה שסימלה את תחילת כניסתם של האדם היהודי הבית היהודי והמדינה היהודית לעבודת ה'... (שם יב כה)
הילך בתורתי - ההליכה בתורתי מותנית בכך, שאמצא אנשים, המסתפקים בפרנסתם ובפרנסת נשיהם ובניהם דבר יום ביומו, העושים את חובתם היום ואוכלים היום בשמחה ובטוב לבב, ומשליכים על ה' את דאגת המחר... (שם טז ד)
...נראה שהשתחויה דהיינו השתטחות גמורה על הארץ, היא ביטוי להתמסרות גמורה באפס מעשה, ואילו "עבודה" היא ביטוי להתמסרות פעילה ומעשית. אדם המשתחווה לפני זולתו מבטא בכך את הודאתו בו ואת כניעתו לפניו כאדון יחיד על גורלו, ואילו ב"עבודה" מתמסר כולו לשרותו של הזולת ומודה בו ונכנע לפניו כאדון על מעשיו. שתיהן, ההודאה במושל על גורלנו וההודאה במושל על מעשינו, מהוות יחד את מכלול תוכן הודאתנו בה'. אופייני הדבר לגבי עבודת ה' שלנו, שבמקדשו של האחד והיחיד נדרשת בראש וראשונה עבודה, ולא השתחויה... (שם כ ה)
מזבח אדמה תעשה לי - לא תעצב אתה מה שיש אתי, אלא מצווה אני עליך לעצב מה שיש אתך, לא עליך להוריד אליך את אשר בשמים, אלא להעלות ולרומם כל אשר בארץ אלי... אדמה אשר יד האדם מעלה ומרוממת אותה אל ה', זאת תהיה דמות המזבח אשר תקים לפני... (שם שם כא)
קטרת זרה - כל קטורת שאינה זו האמורה כאן, קטרת זרה היא, דבר זה בא להוציא מלבנו כל עיצוב שרירותי של חזון-חיים עליון. אחד הוא חזון חיינו, התמסרות גמורה אל רצון ה' כפי שהוא גלוי לפנינו בתורה... (שם ל ט)
מבן עשרים שנה ומעלה - לא לידי עוללים ויונקים נמסר המקדש, ולידי אנשים בגיל העמידה... עד שתאוות הבצע של הגבר תדחה את קדושת הילדות, מקדש ישראל אינו מכריז הביאו לפני את הילדים, הוא מצפה לראות את הגדולים, את כוח החיים הגבריים ואת רצינות שאיפתם, מקדש ישראל קורא לנו ומזמין אותנו לעבודתו באותן שנות הגיל, שבהן מתחיל האדם "לחשוב על עצמו". אדם מישראל נעשה לאיש למען מקדש תורת ה', וגם המחשבות שהוא חושב על עצמו, והשאיפות שהוא שואף למען עצמו יהיו לשם מקדש תורת ה'. (שם שם יד)
תמים - לא רק הטרפה, אלא גם חולה זקן ומזוהם פסולים, עבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה ורעננות, ולא מתוך אבל וסבל. ועוד: יחסינו אל ה' דורשים התמסרות מלאה של כל ישותנו ביחסים אלו, הסתייגות של אחד מאברינו מוציאה אותו ואת כל ישותנו הבאה מתוך אבר זה מכלל יחסינו לה', ובזה טמונה שלילה של אחדותו, כי אנחנו משיירים חלק מגופנו לעצמנו, מחוץ לעבודתו. (ויקרא א ב)
...המזבח שבמקדש היה טעון יסוד, ללמדנו מה דרך יבור לו האדם כדי להעלות את הכחות הארציים אל ה', עליו לקיים את רצון ה' בכל כחותיו הארציים, הוה אומר, עליו לעמוד על קרקע המקדש הלאומי של התורה, ששם הונח היסוד של מזבח העולה. וזאת תורת האדם, המביא את קרבנו אל המזבח הזה, בעבודות דם הנפש תלמד נפשו מה היא הדרך לעלות בה אל ה', אז ישתית את מעשיו על יסוד התורה שנמסרה לו מידי האומה, ורק על יסוד זה ימצא את הדרך העולה אל ה'... (שם שם ה, וראה שם עוד)
האדם המורכב מחומר ורוח ממשיך בהקפתו כלפי ימין, תוך כדי הליכה מצפון למערב הוא ילמד להקדיש את כל כוחותיו לה', כל מה שנערך לפניו בשולחן חייו ישועבד לקיום התורה, המונחת תחת כנפי הכרובים. הנה זו תכלית כל חייו. ותוך כדי זריקה לקרן מערבית-דרומית תידרש ממנו פעילות שניה, עליו להאיר את רוחו בתורה ולהגות בה יומם ולילה, שהרי זהו תנאי לכל עליה אל פיסגת המוסר... (שם)
...אכילת הכהנים היא המשך אכילת מזבח, שהרי כך היא הדרך לפרנס את הקודש עלי אדמות, על האדם להשתמש בכל כחותיו ולנצל את כל נכסיו, בהם יקדם את שאיפות חייו, שנתקדשו תחת שלטון התורה. ודבר זה בא לידי ביטוי על ידי הכהנים הלבושים בגדי קודש. אכילת כהנים מורה לאדם את הדרך אל קירבת ה', ואין זו מושגת אלא בחיים מלאים, שנתקדשו בקדושת כהנים... (שם ב ג, וראה שם עוד)
...כי ה' לא דבר אל משה באמצעות דמדומי חלום, לא "בחלום אדבר בו", אלא דבר ה' שנמסר למשה הגיע לשכלו הבהיר של אדם ער. ואף משה מסר את דבר ה' לדעתם הצלולה של אנשים ערים. וכך אומרת ההלכה, בדעה צלולה ובעירנות מלאה יקריב האדם את קרבנו לה', (ביום) בבהירות מחשבה ותוך חופש בחירה יקדיש את עצמו לקיום התורה... (שם ו ב)
במסגרת עבודת הקרבנות אין מקום לשרירות סובייקטיבית, אפילו קרבנות הנדבה חייבים להעשות במסגרת הצורות שנקבעו להם. כי מקריבי הקרבן מבקשים קירבת אלקים. אך זו לא תושג אלא על ידי שמיעה בקול ה' וקבלת עול מצוותיו. הנה זו הנקודה המבדילה בין יהדות לאליליות. האליליות מבקשת לשעבד את האל בקרבן, למען יעשה את רצון האדם, ואילו אשי ישראל משעבדים את האדם לעבודת ה', למען יקבל על עצמו את עול מצוותיו... (שם י א)
יין ושכר - ...עבודת ה' והסמליות שבמקדש מדברים אל השכל הבהיר של האדם ולא לשטח האפל של רציה ודמיון, השכל צריך לשפוט בבירור, ולשים כל דבר לחוקיות שלו, ולעצב כל דבר, כל התבטאות-חיים, כדי להמחיש בה את התורה האלוקית... (שם שם ט)
...כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר", ניתן לו כח ההתנגדות, והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו, בידינו להיות בבחינת שעיר לה', להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת שעיר לעזאזל, להפעיל את כוח ההתנגדות על ידי סירוב לשמוע בקול ה', להפנות כוח זה עצמו כנגד ה' שנתנו לידינו... (שם טז י)
...שחיטה היא שלילת החיים וביטולם, העלאה היא התמסרות למטרות, שהותוו על פי ה'. המעלה קדשים לה' בחוץ מתמסר למטרות שבדה מלבו, אין הן כתובות בתורה, והוא מתמסר להן, כאילו נצטווה עליהן מפי ה'. השוחט קדשים בחוץ לא בפתח אוהל מועד, מתוך עיון בתפקידים האמורים בתורה, מאמין, שה' חפץ בהשמדה עצמית... (שם יז ח, וראה שם עוד)
...שאין ערך לקרבן, אלא אם כן הוא מהווה פתיחה מחודשת של חיי נאמנות לחובה, ואילו "זבח רשעים תועבה" (משלי כ"א), כי הללו עוברים על דברי תורה, ומבקשים להפיס את דעת ה' בקרבנם. וגערה כעין זו באותה מידה של חומרה, אמורה גם כלפי תפילות וחגים, (ראה ישעיה א'), אם הללו מהווים תחליף למצוות במקום לסייע לקיומן... (שם כב כג)
...ונקדשתי בתוך בני ישראל. רצון ה' יהיה לנו קדוש ורם על כל נישא, הוא תנאי לכל, ומצוותו תיעשה בכל, ומה שהקרבן מורה דרך סמל, יוגשם במציאות ממשית, את דם חיינו, את כל היצרים והמטרות של משאלותינו, את כל כוח המעשה של אברינו, את כל המזון והרווחה ושמחת החיים אשר לנו, את כל אלה נקריב על מזבח ה', כדי לקיים את רצון קדשו. כך נזכה אנחנו לשלמות, וכך נהיה למופת לחברינו בתפקיד היהודי - בתוך בני ישראל... (שם שם לב)
ספר תורת כהנים מסיים בשני קדשים, מעשר שני ומעשר בהמה. הללו הופכים את ההנאה ואת שמחת החיים למעשים המקרבים את האדם לה', ובלבד שהם שמורים במשמרת המוסר. מעתה כל בית הופך למקדש ה' וכל שולחן נעשה מזבח, וכל איש ואשה בישראל זוכים בעצמם לאכול מקדשי ה', בלא להתקדש בקדושת כהונה על ידי תיווך של כהנים. וזו כל תכלית המקדש והכונה על פי תורת הכהנים של ישראל, להחדיר בכל העם ובכל חייו את רוח הקדושה ואת אופי הכהונה. מקורם של אלה הוא בתורת ה', המונחת בקדש הקדשים, היא ההופכת את המקדש למכון ה', והגשמתה היא המשמעות של קדושת הכהונה.
זו תכלית שהגשמתה האידיאלית תוארה על ידי זכריה הנביא (י"ד כ') כתכלית העתיד, "ביום ההוא יהיה על מצילת הסוס קדש לה'... ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צב-אות ביום ההוא"... ולא עוד יהיה תגר בבית ה', לא יטפחו את המקדש כדרך תגרים ולא יבנוהו כבית מסחר, לא יקנו את קדושת כל מקומות החיים במחירי מעט מקומות קדושים, ולא יחליפו את קדושת כל זמני החיים ברגעים אחדים של קדושה, אלא יבנו את המקדש ויבקרו במקדש כדי לקדש את כל החיים בקדושת המקדש. (שם כז לג)
...אולם ענין אחר הוא, אם ה' ותורתו מקובלים עלינו כעובדת היסוד של כל העובדות, והם הבסיס ונקודת המוצא לכל עיונינו, הגיגינו וחריצת דיננו. אכן אם נראה את עצמנו כעובדי ה' בלבנו החומד ובעיננו הרואה, אם נשעבד את חפץ לבנו לחפץ ה' ונבטל את רצוננו מפני רצון ה', כי אז גם עיננו, שכלנו המכיר והשופט יעריך את הדברים רק על פי התאמת לרצון ה'... (במדבר טו לט)
והשחתם - אם תשכחו את הבלתי-חושי האחד שהתגלה בהסטוריה שלכם, יחדור בהכרח העולם המוחש הריאלי לתוך הכרת חייכם, וזו רואה בעם וביחיד תוצרת של כחות הטבע והארץ, אתם תתחילו לעבד לאלה, ותראו במצוות ה' עכובים ומעצורים לשמחת חייכם. (דברים ד כה)
עבדו את ה' - עבודת ה' אינה בראשונה עבודת קרבנות, כי אם שמוש תמידי בכל הכחות והאמצעים להגשמת רצונו. קרבן ותפלה הם הקדשה מחודשת של האני לעבודה זו... (תהלים ק ב)
...ובהתייצבו לשפוך שיח-לבו לפני האלקים בתפלתו יקפיד עד מאד שיהא גופו טהור, ידיו טהורות, סביבתו נקיה מכל זוהמא ולכלוך, וכל ערוה בהמית מחופה וחבויה מעין רואים. באמצעות כל הפעולות האלו, מסתגל היהודי להכרה הבריאה שכל יחסו הנפשי עם הקב"ה צריך שירומם אותו, ינשאהו מעל פני כל שפל וגס, כל דבר משועבד ובן-חדלון, יצמיח לו כנפיים כדי לדאות אל על, לקראת הקדושה, החרות, הנצחיות והטהרה...
חכמי ישראל היו כה חדורים ומשוכנעים בהכרה הזאת, שקירבתנו אל הקב"ה מביאה אותנו לידי התעצמות דוקא ואינה גורמת חס וחלילה לרפיון, ושתוצאותיה הם התרוממות ותחיה ובשום פנים לא דכאון וחדלון, עד שברוח זו הורו לנו לזקוף קומתנו אף לעת התפלה...
אנו מכירים יפה את החיוך המפורסם בו מקדמים פני "זוטות" כאלו בקרב השכבות אשר גם שברירי המחשבה אודות עבודת הבורא כבר אפסו מתוכן. כל נטל-עול הקשור עם מצוות התורה נחשב בעיניהם כ"שרות לה'", כחלוקת כבוד להוד מעלתו, כביכול, כ"טקס" חגיגי בו מצהיר ילוד-אשה על מדת הערצתו למחולל הבריאה. מנקודת-המבט על גדלותו האינסופית של הקב"ה, נראים כל הפרטים הפעוטים הללו בעיניהם כזוטות, כדברים של מה בכך...
ברם בעיניו של היהודי הנאמן, המשקיף על תמונת הפרטים הללו בעין בלתי משוחדת, נראים פני הדברים אחרת לגמרי. התפלה, העבודה שבלב, נועדה מלכתחילה עבור האדם ולטובתו, אך בודאי שלא לצורך האלקים שבשמים. יש בתפלה מעין כרוז המעורר את הגיגי האדם ורגשותיו, מעין תזכורת נמרצת לבני אדם שיתכוננו לעבודת ה' בפועל וברציפות ממש, להתחנך בכל סעיפי החיים להשקפות ומעשים שישמשו מכשירים מעולים לעבודת הא-ל, שיוליכו לקראת חיים שתוכם רצוף אהבת הבורא וכל מהותו משתקפת בשרותו. מכיון שכך, הנה בכל הזוטות הללו, שרבים מן התועים צוחקים עליהן ובזים אותן בלבם, בכל הפרטים המשובצים ומשולבים בחיי יום יום של האדם מישראל, דוקא בהם טמונה משמעות עמוקה והשפעה חזקה פי כמה, מאשר בתפאורה הססגונית של הפולחן החגיגי הרועש... (במעגלי שנה חלק ב עמוד קו)
...איכה אבדנו את ההבנה השורשית שהיתה מנת חלקנו בימים קדומים ומצאה לה ביטוי במילים "לשם שמים", ו"לכבוד קונו", ביטויים שהיו מעוררים תמיד את האיש מישראל ביקיצתו משנתו. הלא כשם שכל יצור מתנער לתחיה כאשר תפציע קרן השמש הראשונה ומתקשט במלא התפארת אשר הועיד לו בוראו רב החסד, כך גם על היהודי להתעטר מיד עם פקיחת שמורות עיניו בשפע הזוהר, האור, הכח והחיים שהעניק לו הקב"ה, כדי לפאר ליוצרו ולהשלים את כל פעולות יומו בהיותם ספוגים וחדורים שאיפה אחת ויחידה: להיות ראוי לשרת את קונו!
היכן הם ילדינו, איה הנוער, הבנים והבנות הבחורים והבתולות, הגברים והנשים, שאין להם בעולמם אלא דאגה אחת ויחידה, לעשות נחת רוח ליוצרם? איפה האנשים העמלים בלי הרף על השיפור העצמי... היכן הם אלה אשר אינם דורשים ומבקשים לעצמם מאומה, שכל חפצם לשם שמים בלבד, שאין להם אף שאיפה אחרת מלבד לשמח אלקים ואנשים, לעבוד את ה' להיטיב עם בריותיו ולקיים מצוותיו... (שם עמוד קסו)
"איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות י"ב). פסוק זה צופן בחובו את המימד השלישי והרביעי באופי הלאומי של ישראל. כל אחד נכנע מרצונו לרצון הבורא יתברך, כשהוא חדור הכרה ברורה בעצמאותו, ולפי רצון הבורא הריהו משתייך לשושלת אבותיו ולדורות הבאים... ועליו לראות איפוא כתפקידו הראשון במעלה שיקים אף הוא בית בישראל ועל ידי טיפוחם של ילדיו הן בגוף והן ברוח הריהו גומל להוריו בעד האהבה והמסירות בה טיפחו אותו... (שם חלק ג עמוד קכט)
...על כן אין התורה שמה את הדגש על העבודה בהיכל, אלא על העבודה שבלב, על עבודת הבורא שבחיים היומיומיים, בבית ובחברה, בכל עת ובכל שעה. התורה דורשת איפוא מן האדם, התמסרות והתקדשות מוחלטת, תוך התכוננות מלאה. לכן אמר ה' אל משה "לך אל העם וקדשתם היום ומחר", דהיינו הכן אותם לקראת התקדשות זו. בהכנה זו בא לידי ביטוי כל אופיה של התורה, לה חיכו... הקידוש מסמל על ידי המעשה החיצוני של "וכבסו" ושל ההקרבה המוסרית על ידי ריסון היצרים, פרישות. כך אנו מוצאים בהכנה זו את היסודות האופייניים של תורת ה': תורות, חוקים ועדות.
אין התורה סובלת כל רעיון והשקפה, שאין להם מהלכים בחיי יום-יום והשפעה ישירה על החיים המעשיים. היא אינה מכירה בחוקיותם של מעשים חיצוניים, החורגים מתחום הרעיונות והרגשות... (שם שם עמוד רעו)
...כיון שאתה מאמין באמיתותם של הדבורים אנכי לא יהיה ולא תשא, הרי שומה עליך להוכיח, כי יש בך העוז והאומץ להקריב על מזבח ה' במשך כל השבת, במשך יממה שלמה, את שליטתך על כל עולמך. על-ידי הקרבה זו, של הפסקת כל עיסוק כלכלי וכל מלאכה יוצרת במשך יממה שלמה, אתה מוכיח בעליל את אמונתך הבלתי מעורערת בה' ובתורתו. אם אין בך אומץ להקרבה זו, הרי אתה מוכיח, שגם אינך מאמין באנכי, בלא יהיה ובלא תשא, לגביך אין אלו אלא מלים שדופות ריקות מתוכן, באשר אינך מכין להשי"ת את כסא מלכותו בשמים ובארץ. אתה בונה לו בתי כנסת, כדי לכלוא אותו בהם, ואילו את ביתך ואת עסקך ואת כל חייך היומיומיים הנך מקדיש לעצמך בלבד, בסגדך לאלילי האנוכיות והתועלתנות ברוב מרץ ושקידה. אתה כורע לפני ה' בהיכלו, ואילו בחיי המעשה הנך מנאץ את שמו... (שם שם עמוד רפ)
...ומבחינה זו אחת היא מה הכהן עושה, אם הוא מזה דם קרבן על המזבח, מעלה את נרות המנורה ועורך את לחם השולחן, או שהוא רק עורך תפילה ושר לפני ה' בבית-הכנסת. בבית-המקדש כמו בבית-הכנסת קיימת אותה אבחנה, אם הכהן יראה בעבודת ה' זו את כל תמציתה של ה"דת", או רק מקור השראה של חיי תורה ומצוה גם מחוץ לכתלי ההיכל, כהן-דת שאינו שואל "איה ה'" המטהר ומקדש בחסדו את החיים גם מחוץ לכתלי בית-התפילה, ואינו שואל מה פרי פעולתו בבית התפילה ומהי מדת השפעתו על החיים היומיומיים, אלא רואה את עצמו פטור מלשאול על כל אלה, היות וכל דאגתו נתונה רק למהלך התקין של סדרי ההיכל וטקסיו, בראותו בזה את התחליף למציאותו של ה' בחיי יום-יום, הוא אינו אלא סוגד לאליל מת. קרבנו הוא שוא ושקר, ותפילתו אינה אלא טקס טפל, ועל אף בגדי השרד שהוא לובש וכל התוארים שניתנו לו, איננו עבד ה'!
שכן התפלה אינה נקודת-המוקד של היהדות. בית-המקדש וכהניו, בתי-הכנסת והמשרתים בקודש, אינם מהווים את הנושא העיקרי של החיים היהודיים. נשמת ישראל שוכנת בתורה, בתלמוד התורה והיהדות. גם אם בית המקדש חרב, המזבח הרוס, והכהנים אינם עושים את חובותיהם בבית הבחירה, אבל התורה והיהדות שרירות וקיימות כתיקונן, אזי לא אבד ישראל. בוא יבוא יום והוא יבנה הכל מחדש, שכן חיים רוחניים אלה הם הם המקור ממנו נובעים הכהנים הקרבנות והתפילות. (שם חלק ד עמוד מה)
...האדם מישראל יודע היטב, שכל מה שעשה כבר בחייו עדיין אינו יכול להחשב כדבר שלם. תמיד לוחש לו בלבו פנימה האידיאל הצרוף, אשר לעולם לא יבא על סיפוקו. היהודי איננו משלה את עצמו כל עיקר ביחס לחולשותיו ולטעויותיו. במקרה שהוא בכל זאת זוכר את הטובות שעשה ואת האמת שזכה להכיר, אין הוא רואה אותן אלא כערובה נאמנה, כהוכחה טובה, כי אמנם מסוגל הוא לפעול מעשים טובים, להתקרב לאלוקות, להתקדם ולהתעלות במעלות הרוח, עד כדי הכרת האמת בטהרתה. אם לבו נתון לפעמים גם להגיגים מסוג זה, הרי זה אך ורק כדי לחזק את עצמו בברכת העידוד היהודית-טיפוסית: חזק חזק ונתחזק...
...היהודי הנאמן איננו זקוק לקבל, מכוחה של צורה חדישה שתוענק לעבודת ה', גירוי מחודש ודירבון-יתר להתפלל אל ה' ביתר כוונה, למשל, כי גם לנוכח הצורה המסורתית הישנה היה לבו פתוח לרווחה וקלט לתוכו את כל האור, הלהט, הכח והאושר שבחייו. היהדות שהיא מנת חלקו של החרד לדבר ה', איננה מתיישנת אף פעם. הצורה והאופי של עבודתו את ה' לא תצא מכלל שימוש בכל עידן שהוא. אחרי שסיים את תפילתו, מרגיש הוא עתה היטב, איך באמת היה עליו להתפלל. כאשר הוא גומר לעשות מצוה, ברור לו כבר מעתה איך הוא יקיים אותה בפעם הבאה ביתר הידור. גם כאשר נשלם מספר כלשהוא משנות חייו, ניצבת לעיני רוחו תמונה ברורה למדי, באיזה תוכן וצורה היה עליו למלאות אותן. "שנים" במובן של שינון, חזרה, כה מצטיינים שנות החיים בעיני היהודי הרואה את יעודו בעבודת הבורא.
הרעיון היחיד שהוא שואף אליו, זוהי הדאגה: באיזה אופן יצליח אי-פעם לחזור ולהגשים את תפקידו בחיים ביתר שלימות ויעילות... ה"שנים" מהוות בחייו פרקי-שינון מתמיד, מלא כח רענן ומתחדש בלי הרף, רווי שמחת יצירה בלתי פוסקת, וזוהי חכמת החיים של עמנו, שהיא נחלתו מזה מאות ואלפים בשנים. (שם שם עמוד ריח)
זה הדבר - שהיו בישראל כתות להוטים אחר אהבת ה' שלא בגבולים שהציבה התורה, שזה היה חטא ר"ן אנשים של קרח, שהיו צדיקים גמורים ורצו להתקרב על ידי הקטורת, ועתה היה יום התגלות שכינה תכלית תשוקתם, ועל כן אמר להם אותו יצר הרע העבירו מלבכם, שגם תשוקה זו אם אינה על דרך שציוה ית' היא דרך היצר הרע המטעה דעת גדולי ישראל בזה... (ויקרא ט ו)
וזכרתם - למען תזכרו - שתי הזכירות, תכלת ולבן, נגד ב' אופני הנהגת אדם מישראל, העוסק בפרנסה שיזכור לעשות מצוה בזמנה, וגם המופרש לעבודת ה' ישמור מצוה בזמנה, כחז"ל גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. ולא תתורו - המצוה נחשבת רק אם עושה ומאמין. (במדבר טו לט)
...אני חלקך - הנאתך היא בעבודת ה' ובשקידת התורה, וכל הנאות חיצוניות מפריעות הנאת הנפש, ועל זה ניתנו מתנות כהונה שיהיו פנויים לאהבת ה'... וגם השגחתו עליהם להצליחם... וכשם שעבודה מביאה לידי אהבת ה' לכהנים, כן הלמוד בלוים. (שם יח כ)
שואל מעמך - בישראל ו' מדרגות, מנהיגים, תלמידי חכמים, בעלי בתים עוסקים בפרנסתם, ונשים עבדים וקטנים. ומכל אחד שואל דבר מיוחד. למנהיגים אין לעסק בדביקות, אלא לשקד על צרכי צבור, שאפילו מצות קריאת שמע נדחית בפניהם, ושואל מהם רק ליראה את ה', שלא יבא לעשות לכבוד עצמו ולהנאתו. ללכת בדרכיו - ועל תלמיד חכם זקני הדור מוטל אהבת ה' ודביקות הרעיון בו בכל לב ונפש ומצוות מעשיות בכל מיני דקדוקים אפשריים, וללכת בדרכי ה' להיות משונה מן ההמוניי. לשמר את מצוות - אל ההמוני מוטל לשמר המצוות בזמנן, שלא יהא מבטלו מהם. לטוב לך - הנשים וכו' יעשו הטוב לישוב עולם, וזכין באתנויי גברי לבי כנישתא כבברכות פ"א... (דברים י יא)
הוא תהלתך - ולא תקרא שוגה על שאינך הולך בדרך הרבים, אלא שוגה באהבת ה' ותלמידי חכמים. (שם שם כא)
וזרח משעיר - עד עתה היתה מדרגת עבודה בידי בני שעיר, שקבלוה מיצחק, ועכשו באה לישראל כבזבחים מ"ד, שאין מביאים נסכים משל עכו"ם, והנסכים מרצים הזבח. הופיע מהר פארן - עד עתה היתה גמילות חסדים ביד בני ישמעאל, ועכשו קבלו ישראל על עצמם תמיכת תלמידי חכמים, שהיא גמילות חסדים העליונה. (שם לג ב)
המשך הפסוק והארץ היתה תוהו וגו' יהי אור ויבדל וגו', יש ללמוד דרך כל עובד ה' שלא יפול לבו עליו מרוב עירבוב הדעת, שיש בהתחלת העבודה בכלל ובפרט כל דבר ודבר, שכך צריך להיות בתחילה תוהו ובוהו, ואחר כך שמתגלה הארה אמיתיות צריכין לראות להבדילו ולהפרישו מכל תערובת דבר רע, כמו שכתוב ויבדל. וגו'. (בראשית תר"מ)
בפסוק וישלחהו מגן עדן לעבוד את האדמה וגו', דכתיב אדם לעמל יולד, ואמרו חז"ל אשרי שעמלו בתורה, דגם מקודם כתיב לעבדה ולשמרה, רק שהיה עמלו בתורה בלבד, ועתה הוצרך להיות בצרוף של עבודה גשמית, וזהו ענין תערובת טוב ורע, שעתה אחר החטא אינו יכול לבא לשום השגה בלתי קדימת תיקון הגוף. לכן אמרו עתה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, ואמרו חז"ל לשמור דרך עץ החיים, מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה, וזה נעשה אחר החטא, אבל מקודם היה כולו רק תורה, כמו בשבת, שאין צריך לשום מעשה ובירור, רק כולו תורה... ומכל מקום שיש בתערובת זה מדרגות הרבה, שיש מי שדי לו במעט מלאכה כענין רובו רע ומעוטו טוב, ואמרו חז"ל חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, היינו אף שהוצרכו גם כן למלאכה, כמו שכתוב ואספת דגנך, ואמרו הנהג בהם מנהג דרך ארץ, הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם וכו', ומכל מקום צריך להיות העיקר התורה והמלאכה טפילה. ואמרו תורתן ומלאכתן, שיש דברי תורה מיוחדין לכל איש ישראל, וכמו כן מלאכה ותיקון המעשה מיוחד לכל איש ישראל, וצריך האדם להבין ולהכין עצמו להשלים ולהוציא מכח אל הפועל הארה המיוחדת אליו על פי תיקון מעשים שלו... (שם תרמ"ד)
במדרש ויכולו, שנעשו כלים וכו'... וכבודו יתברך מתברר מכל מעשה בראשית, ויש לכל בריה חלק בכלי זו, וכפי עבודת האדם להוציא מכח אל הפועל התגלות כבודו יתברך בעולם, כך יש לו חלק ביותר, וזה הכח ניתן לבני ישראל...(שם תרמ"ח)
וישלחהו וגו' הוא לשון שליחות... ואחר החטא נשתלח לעבוד את האדמה בבחינת עבד, ואחר כך זכו בני ישראל לחזור ולכנוס בבחינת בנים, כשקבלו התורה בזכות האבות ומשה רבינו ע"ה שתיקנו חטא אדם הראשון, ונכנסו מתוך העבדות לבחינת בנים... (שם תרס"א)
בזהר הקדש נח הוא שבת... והאדם נברא בעולם הזה כדי להמשיך אור התורה ורצון הקב"ה לכל הנבראים, לכך הצדיק מברר ומאמת הנבראים שנראין הבלים, ונקרא עלמא דשקרא, ועל ידי הצדיק שאינו מתדבק בגשמיות, ועל ידי זה מברר שיש מקום וחיות פנימי בכל עניני עולם הזה, נמצא שמצדיק מעשה הבורא ב"ה וב"ש, וזה נקרא שומר הברית גם כן מלשון זיכוך, כמו בר לבב, שעל ידי שעושה כל הדברים רק לעשות רצון הקב"ה, על ידי זה מעורר עיקר שורש החיות כנ"ל... ובאמת לעבוד השי"ת כראוי אינו בכח אנושי, רק שזה נתן הקב"ה לבני ישראל, שעל ידי הרצון בכל לב להתדבק בו נפתח השגות בלב האדם להקב"ה, ולכך צריך להיות כל מעשה כדי שיגיע לשורשו ויבטל כל השגתו לרצון עליון, וזה שאמר וצדיק באמונתו יחיה אף שעושה מעשים טובים, צריך לידע שכל העבודה הביטול למעלה מהשגתו כנ"ל... (שם נח תרל"ג)
בזוהר הקדש כי נח הוא בחינת שבת... כל הנבראים צריכים לעשות תולדות, פירוש כי השי"ת נתן נקודה קדושה בכלל הבריאה, והנבראים בפרט בני אדם צריכין להרחיב נקודה זאת שתתפשט כחה בכל הארץ, אך כי אלו התולדות הם רק על ידי הביטול שאדם מבטל עצמו להבורא ית', ויודע ומבין כי אין בכחו מעצמו לעשות תולדות ואינו מוצא לו מעצמו מקום רק בכח הבורא ית', וכפי מה שיודע זאת כך עושה תולדות... ולכן כפי מה שיודע האדם שכל כח התולדות הוא ממנו יתברך, ומבטל עצמו אליו ית' קודם כל דבר, על ידי זה יש קיום והתפשטות למעשיו, ויכול לעשות תולדות כנ"ל... (שם שם תרל"ה)
...וזה נוהג בכל עובד ה', שמתחלה השי"ת מדריכו בחסדו בלבד, אחר כך צריך לישר מעשיו על פי המשפט, אחר כך צריך למסור נפשו ומאודו לה'... (שם שם תרמ"ג)
במדרש בא אל התיבה... ובאמת זה עבודת האדם למצא חן בעיניו ית', ואז השי"ת מסייע לההולכים בתמים, והוא בחינת השבת שנקרא מתנה... ואפשר שזה הוא מה שאמרו רז"ל עלה במחשבה לבראו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים, היינו הסיוע שיש בשבת קודש שנמשך הארה מעולם העליון, למעלה מן הטבע... (שם שם תרמ"ז)
ברש"י ומדרש... פשוט כי זה עצמו בחינת ארץ ישראל, להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת, כמו שכתוב לך לך מארצך וגו', דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו יתברך, ואז נתגלה רצונו להאדם, והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם, רק לשמוע ולקבל מה שאינו יודע, שאין שיעור לידיעתו יתברך כראוי להיות בטל יותר ויותר תמיד... (שם לך תרל"ב)
במדרש שמעי בת... כי אברהם אבינו ע"ה ראה שכל העולמות מסודרין על פי הסדר שנתן הקב"ה, וכשבא לעיין בעולם הזה ראה אשר הוא בלי תיקון, וחשב לעמוד על בירור הדבר, כי תאמר חס ושלום שהוא בלי מנהיג, ובודאי השגחת הקב"ה בעולם הזה גם כן, והשיבו השי"ת לך לך, כלומר, שלא יעכב כאן וילך לדרכו, כי אינו יכול לתקן אלו המקומות עד שמשליכין מקודם כל עניני העולם הזה, ומסירות נפש לעבודת השי"ת יותר מהשגת חכמת האדם, ואז זוכין לבסוף גם כן לתקן הכל, כי בודאי בריאת האדם היה על זה לתקן אלה הדברים, רק שמקודם צריכין לבטל הכל שלא בהדרגה... (שם שם תרל"ו)
במדרש שמעי בת... ומקודם היה אברהם אבינו ע"ה מתקן מקומו ושעתו, אחר כך הגביהו הקב"ה שימצא לו בכל עת מקומות חדשים, שעל זה נקרא עובד ה' מהלך, שנוסע תמיד מדירה לדירה וזוכה להפיק רצון מה', מלמעלה מכח השרש ונשמתו בעולם העליון, וזהו בחינת הגדלות. וזהו הדרך התחילו האבות, שעל ידי שהאדם מוציא עצמו מהרגילות והטבע ומשתוקק להשיג האמת יתחדשו לו הארות מן השמים... (שם שם תרמ"ח)
תחילת בחינת אברהם... והאדם שנשלח בעולם הזה לילך ולתקן כל המקומות ולהוציא מהם הניצוצות קדושות, וזה היה כל תהלוכות אברהם אבינו ע"ה ממקום למקום, ואחר כך למצרים... וכתיב כבד מאד במקנה בכסף וזהב, שהעלה הרבה ניצוצות קדושה משם, כסף וזהב רומז לאהבה ויראה שהיה עליותו משם בדחילו ורחימו לשם שמים, לכן ניתקן הכל... (שם שם תרנ"ג)
לך לך כי אדם נקרא מהלך, וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע, ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא ית', מכל מקום גם בזה ההרגל נעשה טבע שני, ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו... (שם שם תרנ"ו)
במדרש שמעי בת... עיקר תיקון האדם כפי מה ששוכח הבלי עולם, כמו שכתוב שכחי עמך, ולזכור כי נשתלח בעולם הזה לעשות שליחותו, וזה בחינת זכור ושמור מצות עשה ומצות לא תעשה הוא בחינת זכירה ושכחה, ששניהם צריכין לאדם לשכח הבלי עולם, ואז יכול לזכר ולהתדבק בעולם העליון, וזה שרמזו מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה... (שם שם תר"ס)
במדרש אחר עורי... וכפי שמניח האדם מלהתדבק בחיצוניות נתגלה לו הפנימיות, וזה שאמר וירא אליו וכו', ונתגלה נקודה זאת בכל מקום כנ"ל, ועל זה נברא האדם בעולם הזה להעיד כי השי"ת מחיה כל, וזה עצמו כח ישראל יותר ממלאך, כי עדים הנוגעים פסולין להעיד, ואם היה נגלה האמת לבני ישראל כמו למלאכים, שיודע ורואה בעין שכל חיותו הוא שמקיים רצון הקב"ה, אם כן הוא מחפש טובתו, רק לפי שנסתר האמת בעולם הזה, ונקרא עלמא דשקרא, ובני ישראל מתגברין ומעידין אל השי"ת ומקבלין מלכותו שלא להנאתם שצריכין לבטל רצונם, זה עדות שלימה... (שם וירא תרל"ג)
במדרש ואחר עורי... כי מה שמשיג אדם באמצעות עבודה שלו יש לו בזה דביקות יותר מהשגה שבאה בחסד עליון בלבד... (שם שם תרמ"א)
איתא אברהם בירר לו הגלות... ואיתא אברהם תיקן תפלת שחרית, דכתיב וישכם אל המקום אשר עמד שם וגו', פירוש הפשוט, שמיד בהקיצו משנתו בא לו אל המקום אשר עמד בו אתמול בשכבו, וזה סדר עובד ה' הנקרא מהלך, כמאמר ודברת בם בשכבך ובקומך, כי כל ימי האדם הם הילוך אחד, ועליו נאמר בא בימים... שזה סימן לאהבת הבורא יתברך, שמיד בהשכמה קודם כל עובדא נזכר מהבורא יתברך... (שם שם תרמ"א)
במדרש ואחר עורי... וכן לעולם כפי מה שמסיר האדם ערלת הלב ומנקה עצמו מגשמיות כדי שיוכל לעמוד לפני ה', כן השי"ת מסיר המחיצות המבדילות למעלה וזוכה לקבל פני השכינה כפי הזדככות שלו, ועל זה רמזו חז"ל בדיוק הפסוק וכרות עמו הברית... (שם שם תרמ"ב)
במדרש ומבשרי אחזה אלקי, כי זה עיקר עבודת האדם לזכך הגוף, והאבות נזדככו כל כך עד שנעשו מרכבה גם בגופם... (שם שם תרנ"ט)
במדרש עבד משכיל וכו'... שבודאי ישראל בנים לה' אלקיכם, וזהו הנשמה שבאדם, אבל בבואה לעולם הזה להתלבש תוך הגוף וגשמיות, היא בחינת עבד, ובחינה זו היא רק להכניע ולבטל עצמו, וצריך להיות בחינה זו יקר בעיני האדם גם כן. וכן בכל דבר שבעולם יש חיות פנימית, וצריך האדם להיות משכיל ולהבין שכיון שנשתעבד בעולם הזה להיות דבוק בגשמיות, העצה להתבטל לנקודה הפנימית שבכל דבר, שמלכותו בכל משלה, ועל ידי זה יכול לצאת מבחינת עבד לבחינת בן, ובחינת עבד על שם זה, שבעולם הזה הכל במעשה ובעובדא... (שם חיי תרל"ג)
במדרש יודע ה' ימי תמימים... ברא השי"ת שיהיה בכל יום שפע חיות מחדש כנ"ל, לכן צריך האדם לראות שיהיה לו על כל פנים הארה אחת חדשה בכל יום, ועל ידי זה זוכה להרגיש בכל יום דבר חדש, כי כל יום נמשך אחר התפעלות יום שמקודם... (שם שם תרל"ד)
במדרש, על ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך. וכן בכל איש על ידי אמונה כראוי לעבודת השי"ת אדון כל, בודאי יוצא מכלל ארור לברוך, וכן יוכל להוציא כל הנבראים מקללה... ומכל מקום הכנה לשבת היא עבודה בחול, עבד משכיל בחול זוכה לבא לשבת על ידי שעובד בלב שלם ומשתוקק להתקשר בהשי"ת ולהטות כל המעשים אליו, על ידי זה זוכה להרגיש קדושת שבת על ידי הבושה שמבין שאינו כדאי לקבל שבת כראוי, ועל ידי הבושה מתקרב להשי"ת וזוכה לקדושת שבת כנ"ל... (שם שם תרל"ד)
אא"ז ז"ל הגיד... והנה כל בריאת האדם בעולם הזה היה להעלות הזמן והטבע, כי בעולם העליון הנשמה למעלה מהטבע והזמן, ומכל מקום נקראים הימים על שם אור כי טוב, כדכתיב ויקרא לאור יום, פירוש שהקב"ה נתן זה שעל ידי התגברות האדם להמשיך הטבע והזמן להקדושה יהיה נולד מזה עוד אור חדש... (שם)
במדרש יודע ה' ימי תמימים... כי האדם נברא בעולם הזה לתקן הזמן, כי חיות הנשמה למעלה מהטבע והזמן, והשגחת השי"ת מקיים ומחדש חיות העולמות, והכל תלוי בהאדם כפי מה שעובד השי"ת וזוכר שהכל מאתו יתברך, כמו כן מתחדש השגחתו ית'. ובכלל יש עולם שנה נפש, ויש מצוות שתלוין בגוף האדם, ויש בזמן, ויש בכל המעשים שבעולם הזה, כדי לתקן ג' בחינות הנ"ל... (שם שם תרל"ה)
במדרש עבד משכיל... אך זה מודיע לנו המדרש, כי על ידי האמונה יכול האדם לתקן עצמו מבחינת עבד לבן, כי ב' מדרגות יש, ועבודה בבחינת בן הוא לידע שהכל מהשי"ת, ולבוש מפניו שלא לבא לידי גסות וכו', ובחינת עבד הוא שלא להיות עצב מזה, רק לידע ולהכיר באמת שאין כדאי אף לזה, ועל ידי שמקבל זאת העבדות באמונה נמשל כבן כנ"ל. (שם)
במדרש עבד משכיל... וזה שאמר אלקי אדוני אברהם, שקבל עול מלכותו יתברך באמצעיות העבדות שהיה עבד אברהם ומצא שכל וחכמה בהעבדות שלו, וכן כתוב מלכותך מלכות כל עולמים, כי גם שאנחנו בגלות תחת איזה מלכות, יש לנו להשכיל ולהבין כי הכל מאתו יתברך, ובודאי מי שזוכה חלה עליו מלכותו ית' בלי שום הסתר, ובגלות הוא בהסתר, וכשמקבלין עול תורה, אפילו כשיש עלינו מלכות ודרך ארץ, והיינו להיות בבחינת עבד משכיל על ידי השכלת החכמה שהוא עול תורה מסירין ההסתר ומעבירין עול מלכות ודרך ארץ כנ"ל...(שם שם תרמ"ט)
במדרש יודע ה' ימי תמימים וכו', כי האדם הוא למעלה מהזמן, ותהלוכת הזמן תלוי בעבודת האדם, וכפי זיכוך מעשיו כך מזדכך הזמן, והוא נותן חיות אל הזמן והמקום, כמו שכתוב ויהי האדם לנפש חיה, פירוש הוא הכלי אשר על ידו נמשך חיות לכל הבריאה... (שם שם תרנ"ט)
ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני השי"ת, יש ללמוד מזה, כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות על ידי ערמה, כמו שאמרו רז"ל הוי ערום ביראה, פירש רש"י ז"ל להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו, כיון שעיקר הרצון לבא להאמת אינו בכלל שקר, ואדרבא זה תיקון השקר... (שם תולדות תרל"ג)
במדרש שיש אברים... כי וודאי עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקב"ה, כמו שכתוב נשמה שנתת בי טהורה וכו', ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות, וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות, וזה שאמר וירח את ריח בגדיו, שהוא בחינת לבוש הנ"ל, עיקר עבודת האדם, ויברכהו... כי בלתי זה יש לאדם רצונות מהופכים, ומי שרוצה דבר פרטי יש דברים נגד רצונו. אבל מי שרוצה רק רצון השי"ת, נמצא יש לו רצון א' לכל דבר, כי בכל דבר יש בו רצון הקב"ה... (שם)
וכל הבארות... מול זה מגיד הכתוב כאן כי כל ההארות אשר השיג אביו נסתמו אחר כך, והוכרח יצחק לחפור ולברר הדרך הישר בעצמו, וזהו גם כן מה שכתוב ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו'... וכן הוא כל מה שאדם מתקן עצמו ביותר, ניתוסף כח היצר וסט"א נגדו, ועל ידי זה הוא מוסיף כח לגבור נגדו ומתעלה יותר, וזה נוהג מדריגה אחר מדריגה... (שם שם תרל"ו)
ויהי רעב... ואחר עבודת אברהם אבינו ע"ה בא הרעבון שהיה מיוחד שיתוקן על ידי עבודת אברהם אביו ע"ה, וכן הוא לעולם, לכן עובד ה' שמתרעם בראותו הסתרות שונות בעבודת ה' לא מחכמה שאל על זה, כי אדרבא לטובה בא לו ההסתר באותו הזמן שכבר יש לאל ידו לתקנו... (שם שם תרמ"ד)
בענין הבארות... שנתן הקב"ה הנשמה לאדם, שבכח הנשמה יחיה גם את הגוף, כי הכל בחכמה עשה, ונמצא גם בגוף חיות מוצנע ומוטמן, כי הד' יסודות הם דבוקים בשורש, ולכן כתיב מקודם והשקה מלשון דביקות וחיבור, ומאדמה זו ברא הגוף, אך שלתקן הגוף צריכין עזר להוציא מכח אל הפועל החיות הגנוז בו, וזה עיקר עבודת האדם בעולם הזה, כי הנשמה קדושה, אבל הגוף צריכין לתקן ולהמשיך חיות הנשמה בגוף שהוא עפר, ואז נעשה באר... (שם שם תרנ"ה)
עוד פירוש קטונתי... אמנם אמת הדבר שעל ידי זה המאסר שהגוף אין מניח להרוח להתפשט כראוי, על ידי זה נתווסף כח להתשוקה, עד שבכחו להמשיך מעט מעט גם את הלבוש עד שבסוף עולה לשרשו, ומסתלק הצדיק בתשלום מעשיו. וזה רץ כצבי, שעל ידי שעורו אינו מחזיק לכן רץ בכח יותר למרחוק. ולכן יסוד עבודת האדם הוא התשוקה, כמו שאמרו חכמים עבודה שבלב זו תפלה, היינו השתוקקות התלהבות הלב תמיד להתדבק בו יתברך הוא עיקר העבודה, כי לעולם אין מנוחה להצדיק כאשר מתקן מעט הגוף אז הדעת מתרבה ביותר, ולכן יש תמיד התשוקה לקרב הלבוש להפנימיות, וזה קטונתי וגו', שהגוף המלבוש קטן מהכיל את המוחין... (שם וישלח תרל"ח)
בפסוק לא יעקב... והענין הוא בב' שמות אלו, כי יעקב אבינו היה עבודתו מקודם בין אותן הרשעים לבן ועשו... והוצרך לילך שם בדרך עקמניות, ועל שם זה נקרא יעקב... וזה הוא התחלת העבודה עד שזוכין לבא לדרך הישרה, שהוא בחינת שם ישראל, ובכל אדם נמצא מזה בפרט... (שם שם תרמ"ו)
בקש לישב בשלוה... מקודם עבר על יעקב אבינו ע"ה מה שעבר להנצל מעשו ולבן, כמו שכתוב הצילני נא וגו', ואחר כך כשניצל מהם והפריש עצמו מסט"א, עתה בא לתקן את כל אשר עבר עליו. ודבר זה נוהג בכל אדם, כי מקודם צריכין ללחום עם היצר הרע, ולפרוש עצמו ממנו, ולגבור נגד כל המחשבות והרצונות אשר לא לה' המה, ואז נעשה בן חורין והוא בן עולם הבא, כי מי שהוא בן חורין מיצר הרע ואינו משועבד לסט"א הוא בן עולם הבא... אבל הצדיק לא די לו זה, אבל צריך לחזור ולתקן את כל אשר עבר עליו מעודו עד היום הזה שנעשה צדיק, והוא ענין לישב בשלוה בעולם הזה... (שם וישב תרל"ה)
בקש יעקב לישב בשלוה... בודאי יעקב לא רצה לישב בשלוה עד שתיקן עצמו לגמרי, ולא היה לו חשש מזה, אך רצון הקב"ה מאיש הישראלי אשר יהיה כל ימיו ביגיעה להוסיף בעבודתו ית"ש, כי ענין התוספות אין לו שיעור... (שם שם תרל"ו)
בפסוק והנה אנחנו מאלמים... והענין הוא, שבעולם הזה נסתר ונעלם ההנהגה הפנימית ונכסה בדרך הטבע, וצריכין בני ישראל להעיד ולברר שם כבוד מלכותו יתברך בעולם, וזהו עבודת בני ישראל בעולם, דאיתא כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, ואין כבוד אלא תורה, ועל ידי היגיעה בתורה ובמצוות מבררין כבוד שמו יתברך בעולם... ואלה הבירורים הם עבודת כל בני ישראל בפרט בגלות שנמצא הארות גנוזות בתוך הרשעים ומקומותם שצריכין להוציאם, ועל אלה הארות כתיב ה' שומר את גרים, שהקב"ה שומר הנפשות שעתידין לצאת ולהתגייר כל ימי היותם תוך הפסולת, ולאו דוקא נפשות, ונכלל בזה כל ניצוצי קדושה שעתידין להתברר ולהתכלל בצדיקים, וזאת עבודת ימי המעשה, אבל השבת מיוחד רק לבני ישראל... (שם שם תר"נ)
בפסוק ויעזב בגדו... שעתה צריכין מקודם לתקן הגוף על ידי יראה ואהבה, שמדות אלו הם בהרגשות הגוף, אחר כך זוכין להפנימיות... (שם שם תרס"ב)
כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס, כי כפי מה שעושה הקב"ה לנו נסים, כמו כן צריכין אנחנו לעבוד לפניו יותר מכח הטבע, כי הארת הנס שנעשה לאדם הוא מוסיף כח בו למעלה מהטבע ומגביה מדרגתו... (שם חנוכה תרל"ו)
הרואה נר חנוכה צריך לברך... והנה בודאי כמו שיש בכלל כך יש בכל איש ישראל בפרט, שאין יכול לקבל עליו מלכות שמים עד שצריך לעבור באלה הד' מלכיות שהם מיני שעבודים שצריך לגבור נגדם להוציא נפשו לחירות, שלא להיות ברשות לבו לכל אלה הדברים, אחר כך זוכה לקבלת מלכות שמים... (שם תרל"ט)
איתא בספר של"ה...וכמו קטן שמחנכין אותו מעט מעט, כדאיתא ברמב"ם המשל מתוך שלא לשמה בא לשמה, כן הוא כל העבודה בעולם הזה, אינו בשלימות האמת, רק הכל חינוך ורגילות לזכות להיות לנו מהלכים בין העומדים לפניו במרום. (שם שם תרמ"ח)
ובמדרש מים עמוקים עצה בלב איש וגו' ידלנה וגו'. כבר פירשנו שהוא בכל איש ישראל שעל ידי היגיעה מוצא האדם בלבו נטמן עצות וכמה דרכים לעבודת הבורא יתברך, ועל זה נאמר יגעתי ומצאתי. ואמת הדבר, שכפי היגיעה למצא נקודה טמונה בלב, כמו כן משפיעין לו התחדשות מן השמים... (שם ויגש תרל"ה)
בפסוק ויאסר יוסף מרכבתו וגו', כי האדם נברא להיות שליט על כל הבריאה, כמו שכתוב וירדו בדגת הים וכו' כל שתה תחת רגליו, נמצא הוא רוכב עליהם והם מרכבה אליו, ובהיותו כן על ידי קבלת מלכות שמים שהוא מקבל ומכניע עצמו להבורא ית', כמו כן מתבטלין כל הנבראים להבורא ית' באמצעיות האדם, וזה לא יוכל להיות רק על ידי נסיונות שגובר האדם נגד יצר הרע, על ידי זה שליט ורוכב על עולם הזה... (שם)
במדרש גם עלה... והוא לרמוז, כי האדם צריך למשוך חיות מלמעלה שלא לטבוע תוך הטבע, וכן כל ענין אבר הזה שחתם הקב"ה בו הברית, להיות כי גם בעולם הזה אי אפשר להוליד תולדות עד שמעורר האדם חיות על ידי זה האבר, והכל עדות על זה, כי משינוי טבע בא התחדשות ותולדות. וכן הוא בפנימיות עבודת האדם, שכפי מה שאינו מניח עצמו תוך הטבע והרגילות ומוצא לו תוספות התלהבות וחיות על ידי יגיעה בתורה ומצוות, על ידי זה מתקשר בשורש שלו... (שם שם תרמ"ה)
במדרש גר אנכי עמך... וכמו כן הצדיק בורא עולמות כאלו אשר בעבודתו מכניס הארת הקדושה במעשים גשמיים בהצנע והסתר דומין לבוראם... (שם ויחי תרל"ז)
ברש"י שנמשלו לכוכבים... והוא רמז לבני ישראל שנמשלו לכוכבים, כי נשמות בני ישראל מאירין בעולם הזה בהחשיכה, כדכתיב נר ה' נשמת אדם, ויש לכל אחד הארה מיוחדת, וכשזוכה להאיר בעולם ולמשוך כל ענינים שעוסק בעולם הזה לנקודה הקדושה שיש בו, אז משיג הארה חדשה וניתוסף לו שם חדש כנ"ל... (שם תרל"ד)
במדרש אילולי שהסתיר... והטעם כי מעט אשר משיג אדם בזכות מעשיו שקול נגד הרבה השגות הבאין לאדם במתנה, ודבר הבא בעבודת האדם הוא קיים לעד... (שם תרמ"א)
בפסוק וגם הקימותי... אבל בני ישראל היו צריכין לתקן זאת התערובת שנעשה אחר חטא הראשון, וישכן מקדם לגן עדן וגו' להט החרב המתהפכת, הוא מקום התערובות שנתהפך פעם לטוב פעם לרע, ואין יכולים לזכות לדרך עץ החים עד שמתקנים מקודם התערובות, וזה היה הכנת האבות לתקן העולם, ולברר ארץ ישראל לבנות בית המקדש, שהוא בנין הקודש, שנעשה בכח עובדי ה' לברר כבוד מלכותו בעולם הזה, לכן כתוב מקודם והוצאתי וגו' כל הלשונות, ואחר כך והבאתי אתכם... (שם וארא תרמ"ז)
בד' לשונות של גאולה... שצריך הנפש להיות נגאלת מד' יסודות הגוף הגשמיי, וזה עיקר הגאולה שיתמשכו יסודות הגוף אחר יסודות הנפש, ולכן יש ד' בחינות עיקריות בעבודת הבורא, יראה, אהבה, תורה ומצוות, כמו שכתוב בזהר הקדש בכמה מקומות, מול ד' אותיות ה', יראה בחינת אש, אהבה מים, תורה רוח, מצוות תיקון הגוף בבחינת עפר, שהיא בחינה תחתונה מכולם... (שם תרס"ד)
במדרש יונתי בחגוי הסלע... הענין הוא שאיש ישראל צריך להיות בו כל המדות לשמו יתברך, כדאיתא במשנה הוי עז כנמר וכו', הגם שהם מדות סותרות זו את זו, אבל כולן לצורך עבודת הבורא ית"ש הם, ולפעמים צריכים להשתמש במדת עזות להלחם עם הסט"א... (שם בשלח תרנ"ה)
באבן עזרא הקשה על לא תחמוד, אבל באמת נראה, כי אף שיש חמדה לעניני עולם הזה, אך התשוקה צריכה להיות באדם לקיים מאמר ה', וזאת החמדה תגבור נגד כל החמדות שבעולם... ואפשר זה בא אחר קיום מצוות עשה באהבה, אך מקודם כתוב סור מרע כפשוטו מגזירת המלך, כדברי האבן עזרא. (שם יתרו תרל"ו)
הקדמת פרשת יתרו לקבלת התורה, כענין אמרם דרך ארץ קדמה לתורה. והוא ענין עבודת האדם להשי"ת מתוך השכל והכרת האמת, שמכירין טובות הבורא ית' על כל ברואיו וחסדיו המרובין, ואחר כך זוכין לתורה שהיא עבודה עליונה כפי רצון השי"ת באמת. ופירשנו כי קודם החטא היה מוכן להיות תורה קדמה לדרך ארץ, שהיו בני ישראל מיוחדים לקבל התורה כמו שהיא למעלה אש דת, שהיה ניתקן כל העשיה לגמרי... ורק אחר החטא בעגל ירדנו ממדרגה זו, ונתקן אחר כך בדרך ארץ קדמה לתורה, שכיון שנשאר פסולת בעולם צריכין מקודם לתקן המעשה והגוף על ידי מדות והכנעות כנ"ל, ואחר כך זוכין לתורה... (שם שם תרמ"א)
במדרש בני אם ערבת לרעך וכו', זכו בני ישראל להיות נקראים בנים, על ידי שהכניסו עצמם בערבות לתקן כל הבריאה באמרם כל אשר דבר ה' נעשה. ובאמת בכח כללות ישראל לעשות הכל, וזה שאמר ויענו כל העם יחדו... כמו מלאכי השרת על ידי שעושים רק שליחות הבורא ית' כוחו כביכול מעורב ומשותף בהם, כמו כן וגדולה מזה מעלת בני ישראל כשהם א' בהתכללות כראוי... (שם תרמ"ג)
ששת ימים וגו'... כי מהראוי היה שבני ישראל יהיו בחינת עולם שכולו שבת, רק שנשתלחו נשמות ישראל בעולם הזה כדי לתקן בחינת נפש הבהמיות וכדי שיתוספו עליהם גרים, לכן יש ימי המעשה... (שם משפטים תרל"ב)
בענין הנרצע... ונראה כי יש ללמוד מזה, מאחר שמדה טובה מרובה, נמצא מי שמקבל עליו בכל יום עבודת הבורא ואומר ואהבת וגו' ה' אלקיך וגו', היפוך אהבתי את אדוני וגו' אשתי וגו', ממילא מסייעין לו בכל יום שיפתחו אזניו וישמע למצות ה', כמו שכתוב אשר אנכי מצוך היום וגו', רק שצריך האדם לזכות לזה שיוכל לשמע אלה הקולות... (שם משפטים תרמ"ה)
במדרש ואלה מוסיף... ואלה המדרגות תמיד בכל עובד ה' כפי מה שמיישר מעשיו זוכה לתורה, ואחר כך בכח התורה מיישר מעשיו כראוי, וכן לעולם. וזה שהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע אינו לפי שעה, רק שכן הוא לעולם, שצריכין מקודם לתקן המעשים, ואחר כך זוכין לשמוע, ואחר השמיעה הוא הזמן שצריכין לתקן המעשים ביותר על פי התורה, ואז זוכין לשמוע יותר פנימיות התורה, אכן העיקר הוא שצריך להיות המכוון לשם שמים... (שם שם תרמ"ז)
בפסוק אהבתי את אדוני... אבל מדת החסיד לפנים משורת הדין, שאין די לו לצאת ידי חובתו, רק שמתלהב בכל עת לקיום מצות הבורא ית"ש, וזה בחינת עול מלכות שמים, וכתוב שם בזוהר הקדש כההוא תורא דיהבין עלוי עול להיות מוכן לעשות רצון בעליו, זה עיקר יותר מקיום המצוה... וכמו כן בגלות שאין יכולין לקיים כל המצוות כראוי, מכל מקום לפי מצב האדם יוכל להיות שבגלות מקיימים המוטל עלינו יותר משהיה בזמן המקדש, שהרי מצינו חטאים גדולים בזמן המקדש, כי כפום גמלא שיחנא, והקב"ה מדקדק עם הקרובים עליו כחוט השערה. ואותן שאמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים וגו' לא היו רשעים גמורים, אלא שראו שזה הדרך נקל לפניהם לקיים המוטל עליהם. אבל בני ישראל נבראו להיות מוכנים רק לשמע דבר ה', וצריכין לצפות לגאולה כדי להיות מוכן לקיים מצותיו בכל עת, אפילו שנהיה בסכנה ביותר כל הקרב אל משכן ה', על זה הקדמנו נעשה לנשמע... (שם שם תרנ"ז)
איתא בגמרא כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה... פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכח השמחה משיגין עתה על ידי אבילות... וגם עתה שאין לנו בפועל עבודת בית המקדש, אבל הרצון והתשוקה צריכין למצא גם עתה... ויתכן שגם בסדר הדורות מצרפין עתה בשמים הרצונות שבלבות בני ישראל גם עתה לאותן הדורות שהיו מקיימין בפועל. ויתכן לומר שעל ידי שחטאנו בעוד המקדש קיים ולא היה העבודה בשמחה ורצון שלם כראוי, לכן צריכין עתה לתקן ברצון ותשוקה בלי עבודה בפועל... (שם שקלים תרמ"ד)
...ועתה בעוונותינו שאין לנו הקרבנות במעשה אבל הרצון והנדבה נמצא לעולם בלבות בני ישראל, והקב"ה וב"ש אשר לפניו הוה ועתיד הכל אחד, מצרף הרצונות והנדבות שבלבות בני ישראל בכל הדורות... (שם שם תרמ"ה)
במדרש זית רענן... וכזה יש מצד כללות בני ישראל... כי מה שהוא בתוך כלל בני ישראל נמצא בו שמן זך, ובפרטות צריך כל אחד לייגע עצמו להוציא מן הכח אל הפועל אותו שמן שהוא מעורב תוך פסולת, וצריך יגיעות רבות לבררו להיות נמשך אחר הפתילה. כי באדם יש בחינת מעשה דבור מחשבה, ובכל אלה מתקן הנר, שהשמן הוא בחינת מחשבה, ובמעשה המצוה, כשנמשך המחשבה הטהורה בתוך המעשה חל עליו תורה בכח הדבור... (שם תצוה תרנ"א)
במדרש ברכו ה'... וקודם החטא היו למעלה מבחינת עשיה, ממש כמלאכים עליונים, כמאמר חרות חירות, ואחר החטא היו צריכין למעשה בפועל, וזה דבר קשה ביותר, וכתיב והידים ידי עשו, ובמעשה יש רוב כח לסט"א להחטיא... וזה ההפרש בין עליונים שנקראו עומדים, ותחתונים מהלכים, בבחינת רצוא ושוב, על ידי שכל הכח בא מהגבורה של כבישת היצר, לכן בהכרח להיות עולה ויורד תמיד, שמזה הירידה בא הכח... (שם זכור תרל"ה)
שמעתי מפי מו"ז ז"ל ... שרמזו בזה כי בפורים יכולין ליטע נטיעת שמחה בלב האדם לשמח בעבודת הבורא ית' וכו', דהנה כתיב ליהודים היתה אורה ושמחה... והענין הוא, כי כל המצוות הם הדרכות לאדם למצא הארות המיוחדים לכל מצוה ומצוה, ובאמת העיקר כשהאדם עצמו מוצא אלה ההארות בלבו, והוא בחינת תורה שבעל פה... (שם פורים תרמ"ו)
בפסוק מרבים העם להביא... ואיתא כי יש בכל דבר בחינת רצוא ושוב, פירוש על פי מה שכתוב בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות, אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי... (שם ויקהל תרל"ה)
במדרש אחור וקדם צרתני... וכתיב החודש הזה לכם, שזה הדרך של הנסים כנ"ל, וכפי ביטול הטבע והגשמיות באיש הישראלי, בכל אחד לפי מה שהוא, כך נפתח לו שער הנסים ונפלאות והתחדשות שינוי הטבע... אך שצריכין לתקן מקודם בחינת הגוף כנ"ל... (ויקרא תרמ"ו)
החודש הזה... כי כל העולם עובדין את הבורא מטעם הבריאה שברא הכל ומלך עליהם, וזה נקרא לגרמייהו, שכל טובה שלהם שנבראו בעולם. אבל לבני ישראל לא שייך ליחס העבודה מצד הבריאה, שהרי הכל נברא בשביל ישראל... והרי הם מוסרים נפשם בעבור הבורא, אם כן אין עבודתם מצד הבריאה, ואדרבא גם הבריאה שנבראו ונשתלחו לעולם הזה לעשות רצון הבורא יתברך, אבל תלה עבודתם ביציאת מצרים, שזה תכלית עבודתם בעולם שיצאו ממאסר וחשכת הגוף והטבע ויוכלו לעשות רצון קונם.. (שם החודש תרס"ד)
וביער עליה הכהן וגו', פירשו בספרים הקדושים לחפש בכל יום עצות שונות האיך לברר האמת אצלו... כי באמת נמצא בלב איש ישראל נקודה אש מצד חלק התורה שיש לכל נפש מישראל, אך להתפשט זאת הנקודה בכל האדם צריך עצות, וגם כן להיות הרצון באמת לבטל כל הרצונות והמחשבות רק לעשות רצונו ית'... (שם צו תרל"ז)
הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. כל עבדות מביאה עצבון, שכל עבד מבקש תחבולות לצאת מן העבדות, לבד עבדות הבורא ית"ש מביאה שמחה, וזה שבחן של בני ישראל שקבלו עבדות ה' בשמחה ורצו אחריו במדבר, וזה עדות שהם באמת עבדי ה' כמו שכתוב עבדי הם, והרי כל איש ישראל מבקש כל מיני עצות ותחבולות לקבל עליו מלכות שמים, היפוך עבד מלך בשר ודם, שמבקש עצות לברוח מן העבדות... (שם פסח תרס"ג)
אתה יצרת... בתחילה צריכים לקחת קצת סדר עבודה להשי"ת מרצונות אחרים, ללמוד מרצון עצמו איך לעשות רצון הבורא, ואחר כך זוכין לבטל לגמרי כל הרצונות אחרים... אמנם לא הכל זוכין לזה, רק לפחות מדרגה שניה הוא ותפארת לו מן האדם, הוא התהפכות החומר אל הצורה, שכן היה רצון השי"ת להיות האדם מוטבע בחומר,ואף על פי כן יתגבר הצורה, ומצד זה בא תפארת להשי"ת מן האדם מצד שהוא אדם. (שם תזריע תרל"ז)
ובמדרש זאת תהיה תורת המצורע... כי יש מי שמשיג השלימות על ידי הקירוב, ויש על ידי התרחקות, וזה שלום שלום וגו'... וכן הוא באדם כשפגם מעשיו ומתרחק מן הקדושה, צריך לקבל זה הריחוק באהבה, ולידע כי זה הריחוק הוא תקנתו... (שם מצורע תרמ"ח)
בפסוק כמעשה ארץ מצרים... אבל הפירוש שלא יהיה נדמה שום מעשה איש הישראלי למעשה הרשעים אשר כל מעשיהם לגשמיות בלבד, אבל בני ישראל צריכין לקדש כל מעשיהם להדביקם בשורש החיות וליקח מהם חיות, כי המעשה צריך להיות רק לתכלית הליכת האדם בעבודת הבורא ית'. ולפשוטי בני ישראל המכוונים לאכול ולשתות להוסיף כח בעבודת הבורא הוא גם כן בכלל ללכת, ומה גם לצדיק שכל מעשיו לשם שמים, וכן בכל מצוה שאדם עושה צריך להיות המכוון לבא על ידי זה ליותר קדושה שיוכל להוסיף בכל עת ממדרגה למדרגה... (שם אחרי תרל"ט)
במדרש אדם ובהמה... וביאור הענין שיש באדם בחינת אדם ובהמה, שצריכין לעבוד השי"ת בכח הגוף, והוא כעבודת בהמה כשור לעול וחמור למשא, ויש גם כן בחינת אדם לעבדו יתברך על ידי השגת כבוד גדולתו ויראתו ית', ואינו יכול לבא לבחינה זו רק בהקדם עבודת הגוף בחינת בהמה, ולעולם יראה אדם עצמו כבהמה, פירוש לידע שעדיין לא עמל כראוי במעשה, כענין אמרם ז"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו'. (שם אמור תרל"ה)
במדרש יום ליום יביע... וכן הוא בנשמות ישראל, הגם כי כל איש יש לו ענין מיוחד שנשתלח עליו בעולם הזה, אבל למעלה כל הנשמות אחדות אחת דבוק בשורש, ובני ישראל בכח התורה והמצוות כשמתבטלין לגמרי רק לעשות רצון הבורא ית"ש נעשין אחדות א' בקריאת שמע ה' אלקינו וגו', להיות כל הרצון רק לעשות רצון הבורא... ולכן נכתב מצות קידוש השם במסירת נפש בין פרשת הכהנים ובין פרשת המועדות, לומר כמו שיש נפשות מיוחדים וזמנים מיוחדים אל השלימות, מכל מקום ללמד על הכלל כולו יצא, שעל ידי מסירות נפש יכול כל איש ישראל לבא אל השלימות על ידי מסירת נפש שהוא לבטל כל הרצון אל השי"ת, שהיה מוכן למות על דבר קדושת שמו יתברך בא אל האחדות... (שם שם תרס"ד)
ושבתה הארץ... כי אמת שהקב"ה מנהיג הכל ברצונו, אבל הבחירה ניתנה להאדם, שאם מבטל עצמו והוא יודע ומברר שאין בו כח כלל בלי כח הבורא ית', אז השי"ת מנהיג אותו ומראה כח הנהגתו ית', והוא מסר את הנהגה שלו ביד האדם, לכן האדם צריך להמליך הבורא ית' עליו ועל כל העולם... (שם בהר תרל"ח)
בפסוק כי לי בני ישראל עבדים, איתא בזוהר הקדוש בר"מ כי צריך איש ישראל לעבוד הש"י בבחינת עבד ובן. כי הנה בנים אתם הוא בודאי הנשמות שהם חלק אלקי ממעל, ובגוף צריכין להיות עבד להנשמה לכוף ולבטל הגוף... ולכן צריכין לעבוד השי"ת בדחילו ורחימו, אהבה לבחינת הנשמה שנמשכת אחר הצורה באהבה ותשוקה, והיראה נצרך אל הגוף שהוא בחינת היצר הרע, ולכן מבקשין, יחד לבבינו לאהבה וליראה, להיות בכל לבבך, בשני יצריך, יצר טוב באהבה, ויצר הרע ביראה... (שם בהר תרמ"ט)
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פירוש המדרש הנ"ל על פי המשנה אם אין אני לי וכו', כי כל אדם נברא על דבר מיוחד מה שאי אפשר לאדם אחר לתקן רק הוא, וכן כל שעה ושעה, ואף על פי כן כשאני לעצמי מה אני, שהעיקר לבטל עבודתו לכלל ישראל, וזה שאמר והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות... (שם בחקותי תרל"ב)
במדרש חשבתי דרכי וכו', פירוש על ידי שחושב אדם קודם כל מעשה להיות לשמים ומביא הדעת לתוך המעשה שעושה הכל בדעת, וכן בכל יום ויום כשמקבל עליו עול מלכות שמים בבקר זה הרצון מיישר כל מעשיו לטוב. וזה שאמר בחקותי תלכו, להיות עול מלכותו ית' על האדם שלא יוכל לעשות מעשה קטנה וגדולה קודם ההסתכלות אם הוא כרצונו ית'. וקודם העבודה נראה הכל כמו חוקה, ועל ידי קבלת העול זוכה להבין ולהרגיש טעם המצוות, וזה עצמו השכר... (שם שם תרל"ה)
במדרש בכתף ישאו... וכמו כן הוא בכל עובד ה' שמתמלא זיו ושמחה על ידי עבודת אמת, ועל זה נאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, כי עיקר העבודה בתורה ובמצוות, וממילא נתמלא פיו שירה וזמרה, וזה עצמו העדות שהאמת עד לעצמו שהעובד ה' מבין בנפשו שהוא דבוק בשורש האמת, ולבו שמח, והוא עדות על הבורא ית'... (במדבר נשא תרמ"א)
עשה רצונו כרצונך וכו', הוא עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב, מתדבק הרצון בקדושת השי"ת, ועל ידי זה אין יכול להתפרד אחר כך אף שיש לו רצונות אחרים גם כן, כי הקדושה שומרת הרצון שלא יתקלקל, ויוכל על ידי זה להעלות כל הרצונות להשי"ת... (שם בהעלותך תרל"ג)
ויעש כן אהרן, שלא שינה, יש לפרש כי עשה מעשה המצוה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד, כי דרך כל אדם שבהתחלה מתעורר לטוב, אחר כך נשכח ממנו וצריך לחפש התעוררות באופן אחר תמיד, והאמת כי ההתפעלות הראשונה הוא המובחרת, לזאת אמר על אהרן שלא שינה, וממילא בא לו תמיד השגות חדשות, כמו שכתוב, אם שמוע בישן תשמע בחדש. (שם שם תרל"ה)
בשם מו"ז ז"ל... ויש לפרש על פי הנ"ל כי הזקנים האמיתיים הם אותם שבימי ילדותן תיקנו בחינת עבודת ההתלהבות כראוי, ובימי הזקנה מבררין עבודתם הראשונה, וזה פעמיך בנעלים... ואם נערים הם, פירוש אף הזקנים שמתחילין עתה לקבל עבודת ה' בימי זקנתם וחסר להם כח התלהבות, עם כל זה הם מוסיפים כח להילדים, וזה נטפל להם ילדות... (שם שם תרמ"ג)
בענין קברות התאוה... רק הפירוש שתקנו התאוה, ובעבור שהיו מוכנים לתקן זה השורש היה בהכרח קצת נכשלים שם, כאשר שמעתי כזה מפי מו"ז ז"ל בענין שמשון הגבור, לאשר היה מיוחד לתקן עריות, היה נכשל קצת, כי היה צריך להכניס עצמו במקומות מסוכנים, ואותו הדור שהיו מרוחקין מאד מן הטבע לכן כל שהרגישו קצת תאוה התאוננו זכרנו את הדגה וגו'... (שם שם תרמ"ד)
איתא בגמרא... ובימי המעשה הוא בחינת גליא, והוא ימי מלחמה להלחם עם הסט"א, שהטבע מסתיר ומעלים הקדושה, אבל איש ישראל צריך להלחם ולברר ולהעיד כי כל הטבע הכל מאתו ית"ש בלבד, וזהו בנסוע הארון... ובנחה הוא בחינת שבת ושם ישראל כנ"ל... (שם שם תר"ס)
במדרש שלוחי מצוה... וזה שאמר קדרין, שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה, אבל גוף החרס אינו כלום, וכן ענין הביטול לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש, ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי"ת, אבל לא לצרף רצון עצמו כלל. ובאמת המדרש הזה הוא לימוד על חיי העולם הזה, שנשתלח האדם במקום סכנה שהכל הבל ורעיון רוח, והעצה על ידי המצוות שהם בכל מעשה האדם לעשות רק רצונו ית', ועל ידי זה יוכל להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שיש בכל מעשה, והוא באמת בחינת שבת... (שם שלח תרל"א)
במדרש שלוחי מצוה... וכן אמר מו"ז ז"ל כי האדם בעולם הזה נקרא שליח מצוה, אבל צריך האדם למסור נפשו בשליחותו, לידע ולזכור כי כל עמידתו כאן בעולם הזה לעשות השליחות, ואז מצליח, וזה חביב לפני הקב"ה יותר מעמידת הנשמה למעלה שהיא בחינת השבת... (שם שם תרנ"ח)
במשנה כל מחלוקת... דיש ב' דרכים בעבודת הבורא, אחד על פי דין, מי שמיישר כל מעשיו וזוכה בדינו, ואחד על פי חסד הבורא, פירוש שזוכה במעשיו שיעשה השי"ת עמו החסד, וגם שיכול לקבל חסד עליון שלא לבא על ידי זה חס ושלום להתגאות, ולזה האיש מתנהג עמו הקב"ה בחסדו... (שם קרח תרל"ו)
בפסוק בקר ויודע ה'... דכתיב מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר, כי בכל יום יש דרך חדש, כדאיתא במדרשות בכל יום הקב"ה מחדש הלכה וגו', והירא ה' לאמיתו מראין לו הדרכים המתחדשים בכל יום. וגם מי שאינו במדרגה זו, כמו אנחנו בגלות, עם כל זה על ידי היראה זוכין לכוון כפי מה שמתחדש בשמים, אכן בזמן המקדש היה בהתגלות... (שם שם תרמ"ג)
איתא במשנה כל מחלוקת שאינה לשם שמים... הגם דגבי תורה ומצוות אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל מחלוקת צריך להיות רק לשם שמים, ובאמת גם בכנסיה אמרו כשאינה לשם שמים אין סופה להתקיים זה מטעם אחר, כי עולם הזה עלמא דפרודא כולו קטטא, לכן עולם הזה מתנגד להאחדות, ולכן כל שאינה לשם שמים אינו יכולה להתקיים בעולם הזה. והנה באמת צריך האדם להשתמש בב' הבחינות, מחלוקת וכנסיה והוא בחינת סור מרע להלחם עם הסט"א, ועשה טוב הוא בחינת התקשרות באחדות, וב' אלו בחינת ימי המעשה והשבת. וגם זה אמת, כפי המחלוקת בימי המעשה כך זוכין אחר כך אל השבת... (שם שם תרס"ב)
פי הבאר... ובכל איש ישראל יש נקודה חיות, דכתיב ויפח באפיו וגו', רק האדם צריך למצא זאת הנקודה, והיא עבודת האדם להמשיך כל המעשים אחר זאת הנקודה, וזה שתה מים מבורך, והיא העבודה בימי המעשה, ובשבת קדש ונוזלים מתוך בארך, שנפתח המעין ובא אור חדש, והיא נשמה יתירה... (שם חקת תרל"ד)
בענין השירה... כי בכל מלחמות ה' שהאדם לוחם עם הסט"א לשם שמים זוכה אחר כך למנוחה, והוא ענין מנוחת השבת אחר ימי המעשה, שהם בחינת עבודה ומלחמה לברר האמת מתערובות הסט"א... (שם שם תרמ"ח)
בשם מו"ז... ופירוש החילוק שבין חסידי אומות העולם שכל כוונתם לעבוד הבורא לפי שעה לגרמייהו, אבל איש ישראל אין לו בעולמו רק עבודת הבורא ית', ולכן מיד בקומו חוזר לעבודתו, וזה הזריזות הוא סימן שכל תהלוכתו בשכבו ובקומו ולכתו רק לעשות שליחות אביו שבשמים, ולכן בני ישראל מקבלין בכל יום חיות חדשה... (שם בלק תרנ"ב)
במדרש ונשבעת חי ה'... אך זה נמשך כפי מדרגת האדם, שיודע זאת ומבטל כל חיותו לחי החיים. כמאמר השבועה חי ה' שיהיה זה באמת, וזה ה' אלקיך תירא, על ידי שהוא אצל האמת ויודע ומכיר שאין לו קיום בלתי חיות הבורא ב"ה וב"ש. ובמשפט הוא שמלבד הידיעה צריך להיות נגמר המעשים להיות נמשכין אחר הידיעה, וזהו אותו תעבוד, שהוא עבודת האדם תמיד לשפט כל מעשיו ותנועותיו שיהיו בלתי לה'... ואף שמדבר כאן מזה שהוא ירא שמים כאברהם, ואין לו עבודה אחרת וכו', אם כן הוא צדיק נפלא, עם כל זה אינו יכול לבא לדביקות רק באמצעות שמהנה לתלמיד חכם מנכסיו, גם כי יוכל להיות גדול מאותו תלמיד חכם, ועל ידי זה עצמו בא לדביקות, על ידי שיודע ומבין שמצד מעשיו אינו יכול לזכות לדבק בו יתברך, ועושה מעשים טובים לצרף עבודת אנשים אחרים בזכותו, והוא חסיד המתחסד עם קונו... (שם מטות תרל"ד)
במדרש ג' מתנות... וזהו עיקר עבודת האדם, כי הבורא ית' ברא העולם בטבע, ומוכן לכל אחד לפי מזלו, אבל בני ישראל צריכין להעלות הכל אליו ית' למעלה מן המזל, וצריך שיהיה הרצון לקבל מתנת שמים ובכח התורה, ואז הוא דבר של קיימא, לכן איתא שצריכין להתפלל בכל יום על מזונות, אף מי שאינו מחוסר פרנסה, כי עיקר עבודה שבלב זו תפלה הוא על שאין חסר לאדם, כי מה שחסר לו לגרמו הוא מבקש, רק חכמים קבעו י"ח ברכות על כל הצורך לאדם, שיברר שמאתו ית' יבא לו אלה הדברים שלא יהיה צרכיו נפרדין חס ושלום מן שורש החיים... (שם שם תרל"ט)
במדרש מפני מה זכו... הענין הוא, דכתיב לא תהו בראה לשבת יצרה, ובני ישראל בכח התורה יכולין לעשות ממדבר ישוב, דאיתא שליש מדבר שליש ישוב, וכל אחד יש לו חלק בכל הג', ומי שזוכה לתקן מעשיו עושה ישוב מחלק המדבר, ואם כי אינו מתקיים עתה בפועל ממש, עתיד לבא לידי ישוב... (שם מסעי תרנ"ג)
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד... וזה לכל איש ישראל אף שיש לו כמה הסתרות צריך להתחזק עצמו לבטח בהשי"ת ושלא לירא מהם, וזה הבטחה אף למי שיש לו מורך לב וכו'. ויש לומר עוד פשוט, כי מקודם צריך האדם לידע כי מעצמו אין לו זכות וצריך לירא מהם, רק עם כל זה לא יירא מהם, על ידי שיזכור מיציאת מצרים כנ"ל... (דברים עקב תרל"ב)
ואיתא בגמרא הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, והוא פלא, איך נאמר ולא עלתה, רק הפירוש שלא עלתה בידו להעלות עניני עולם הזה, שזה עיקר עבודת האדם, רק רצון האדם צריך להיות מוכן להיות נפרש מכל עולם הזה, אם יהיה כן רצונו יתברך, וזה קבלת מלכות שמים וקבלת עול מצוות. ושבת קודש ניתן לישראל יום אחד לעזוב כל עניני עולם הזה, והוא מעין עולם הבא, והוא סימן, כפי מה שמדבק האדם עצמו בקדושת שבת יש לו חלק לעולם הבא... (שם שם תרל"ג)
והיה עקב וגו' ושמר וגו'... וביאור הענין, כי כמו שמצות הקב"ה ותורתו צריך כח גדול ושמירה בעולם הזה לגבור נגד הסט"א, כמו כן ממש בשמים צריך הברית והשבועה שנשבע הקב"ה לאבות שמירה והתגברות כח הרחמים נגד הקטרוגים, והכל תלוי בעבודת האדם למטה, וכפי האמונה המתקיימת בישראל לפנים משורת הדין, וגוברין נגד יצר הרע ומוסרין נפשם בעבור הקב"ה ותורתו, נותנים כח וקיום בשמים לעשות עמהם לפנים משורת הדין גם כן... (שם שם תרל"ה)
בברכה כתיב.... שעל ידי הרצון יכולין להפוך הכל אל רצונו לעלות להשי"ת כנ"ל, וכתיב כי ירחיב ה' וגו' גבולך וגו', שזה התרחבות נקודה הפנימיות, שיש בכל איש ישראל נקודה פנימיות להשי"ת, גם יותר מזה, אף בכל דבר כנודע, רק שצריך האדם להרחיב נקודה הנ"ל שתתפשט בכל דבר... (שם ראה תרל"ב)
בפסוק למען תלמד וגו', כבר כתבתי בשם מו"ז ז"ל כי כמו כן מסעודת שבת באה יראת ה' וכו'. והענין הוא דפעם א' כתיב עבדו את ה' בשמחה, ופעם אחת כתיב עבדו את ה' ביראה, ובזוהר הקדש כאן כד ישראל שראן בארעא דישראל וגו', דכתיב כמה פעמים ושמחתם לפני ה' אלקיכם, דאיתא שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי, ובחוץ לארץ העיקר היראה, ומכח היראה זוכין לשמחה, ובארץ ישראל העיקר השמחה ומתוך השמחה זוכין ליראה. וכן הוא בימי המעשה שמחתי מתוך יראתי, ובשבת קדש שנקרא יום שמחה, כמו שאמרו ז"ל וביום שמחתכם אלו השבתות, אז יראתי מתוך שמחתי. ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה, ובשבת קדש דיש נשמה יתירה יומא דנשמתין הוא שמחה... (שם תרס"א)
תמים תהיה... כי באמת רצון איש הישראלי הוא זאת להיות נמשך אחר השי"ת וחקותיו שלא לחפש טעמים והשגות, וזה שאמר לא כן נתן לך ה', פירוש שהקב"ה שם בטבע נפשות בני ישראל שלא ירצו לחקור בשכלם רק להיות תמים עם ה', ומי שאינו מרגיש רצון זה צריך לבטל עצמו לכלל ישראל. (שם שופטים תרל"ו)
בפסוק תמים תהיה... פירוש שאיש ישראל צריך להשיג הכל מעצמו, כענין מעשיך יקרבוך, לכן אין לחפוץ לידע נסתרות ומופתים כתאוות הגוים לדרוש מעוננים וקוסמים, אבל בכח איש ישראל על ידי העבודה בתמימות להשוות הגוף עם שורש נשמתו, וממילא יהיה לו השגה בנסתרות, וכן היו באמת הנביאים על ידי עבודת כללות בני ישראל, לכן בעונותינו אבדנו הנביאים, כי המה תלוים במעשי הדור... (שם שם תרל"ח)
בפסוק תמים תהיה, כתוב בפרשת מילה שניתנה לאברהם אבינו והיה תמים, כי בעולם הזה אין נמצא השלימות, כי הטבע מכסה הפנימיות, וכמו כן הערלה באדם, ובהסרת הערלה בא אברהם אבינו ע"ה אל התמימות. וכן הוא כפי מה שיוצאין מן הטבע זוכין אל השלימות, וזה ניתן לבני ישראל הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע... וכמו שחכמת האומות והתחזקם בכח הטבע, כי זה קיומם, כמו כן כחם של בני ישראל בבטול הטבע...(שם שם תרנ"ה)
בפסוק מוצא שפתיך תשמור וגו', אזהרה לבית דין שיעשוך... ובוודאי לאו דווקא על הדיין מוטל דבר זה, רק שהאדם עצמו יכוף את עצמו על ידי היגיעה בתורה ותפלה שהדברים אלו היוצאין מן הלב הם מכניעים הגוף, לכן מצווין בכל יום לקבל בפה עול מלכות שמים ועול מצוות, גם הוא הבטחה ועשית, שבודאי צריך כל אדם להאמין כי כל הקבלות שמקבלין על עצמנו בכל יום בודאי יעשו פירות, אם מיד אם לאחר זמן, כי גם מלמעלה כופין את האדם החפץ באמת להטות הלב אליו יתברך... (שם תצא תרמ"א)
בפסוק תחת אשר לא עבדת... כי בכל המדות צריכין לעבד את ה' כמו שכתוב עבדו את ה' בשמחה, וכתוב עבדו את ה' ביראה, וכשאדם שרוי בטובה צריכה להיות עבודת ה' בשמחה, ושיתגדל שמחת עבודת ה' יותר מכל השמחות ויתבטל שמחת הגוף לעבודת ה', וכמו כן בגלות ויסורים צריך להיות יראת ה' ופחד ודאגה מחסרון תיקון הנפש בעבודת ה', ויתגבר זו הדאגה ויתבטל דאגות יסורי הגוף... (שם תבא תרמ"ד)
ועיקר פירוש אני לדודי, להיות איש ישראל יודע שנברא רק לשמש את קונו ואין לו מציאות וצורך אחר כלל בעולם, והגם כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, אבל הוא להיות לצורך בני ישראל... וזה שאמר הנביא ידע שור קונהו וגו', ובני ישראל נאמר עליהם אדם ובהמה, ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה, הוא הביטול הנ"ל, שיודעין שאין להם מציאות אחרת רק לדודי, וכן דודי לי... (שם אלול תרמ"ז)
אחר יום כפורים ימי שמחה... אך באמת בני ישראל עיקר בקשתם מחילה וסליחה כדי שיוכלו לעבוד השי"ת בלב טהור, כמו שכתוב עמך הסליחה למען תוורא, ולכן אחר יום הכפורים שנתכפרו העונות ונטהרו נפשות בני ישראל יש לקחת לעבודת השי"ת בשמחה, לחמך ויינך הוא תורה ומצוות, ועל ידי שעובדין אחר כך בשמחה הוא סימן שבקשת הסליחה היתה לשם שמים... (ליום כפור תרנ"א)
יערף כמטר לקחי... כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו, ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל, וזה יגעתי ומצאתי תאמין, פירוש מצאתי בתוך גוף האדם... כמו שכתוב לא תהו בראה לשבת יצרה, וכן בענין עבודת הבורא כשהאדם מדבק עצמו במקום הראוי לו, ונקרא לשבת ששב למקומו לשורשו. וזה ענין שבת קודש, על ידי זה שורה ברכה ומעורר חיות פנימי שבו, ונמצא שאין האדם מוסיף דבר, רק שמעמיד עצמו במקומו כנ"ל, וכשמקבל דברי תורה בלבו מחבר שמים וארץ כנ"ל, ומוציא פירות ממש... (שם האזינו תרל"ד)
בפסוק שימו לבבכם וגו'... פירוש כי התורה היא הסיוע משמים, כמו שכתוב יערוף כמטר וגו', כמו שהשדה אחר שנחרש ונעבד צריך הגשמים להוציא הזרע מכח אל הפועל, כן צריך האדם מקודם לתקן אברי הגוף להיות כלים מוכנים לקבל הארת התורה, וכפי זה התיקון כך נפתחו לו שערי תורה, וזהו ענין תפילין של יד נגד הלב, ואחר כך תפילין של ראש תהיה תורת ה' בפיך... וכמו כן בימי המעשה צריכין לברר במלאכות הגופניות כדי להיות מוכן ביום שבת לעשות כולו תורה... (שם שם תרמ"ח)
...אך עיקרן של דברים יתבאר על פי מה שאמר כ"ק רבי אדמו"ר זצללה"ה שהרב הקדוש ר"ב מפרשיסחא שאל לזקיני זצללה"ה מקאצק מאין לקח ההתעוררות שלו לעבודת השם, והשיבו מפסוק (ישעיה מ') שאו מרום עיניהם וראו מי ברא אלה, והשיב לו הלא מזה יכול כל אדם ליקח התעוררות, אפילו אינו יהודי, והתעוררות היהודי צריכה להיות מיציאת מצרים... כי להתפעל מראית דבר תלוי באיזה לב מביטים, כי מי שיש לו לב רע לעולם יראה להיפוך, כמו שכתוב (ישעיה ו') שמעו שמוע ואל תבינו... ולראות נכוחות צריך להיות לו מקודם לב זך וישר, וזה השיגו ישראל ביציאתם ממצרים, ורק מאז והלאה יש לפני ישראל דרך ישר ליקח התעוררות מבריאת שמים וארץ... אך אנחנו בני ישראל שהוציאנו מארץ מצרים, שהיא מעבה החומר, ועל ידי הספירה נהפכו כל תשוקות וחמדות עולם הזה להשתוקקות להדבק בשם ה', אז קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו, שבה נכללים כל חכמה וכל מדע, ומאז והלאה כל הדבק בהשי"ת ושומר מצוותיו בכל לב, הוא יכול להסתכל וליקח התעוררות מפאת השכל, כמו שכתב הרמב"ם...
ובזה נבא לביאור פלוגתת בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי שמים קדמו לארץ, היינו שהשכל ינהיג את הלב, ומצד התבוננות השכל יבא לאהבה ויראה שהן בלב, כמו שכתב הרמב"ם... וכן שורת הדין נותנת, שזיכוך הלב יבא רק מפאת השכל. ובית הלל שמדתם מדת החסד כנ"ל אמרו, ארץ קדמה, היינו שהשי"ת בחסדו הגדול משפיע רוח טהרה בלב איש ישראל עוד טרם יבא לבחינת השכל, וכמו שהיה במצרים, שהוציאם השי"ת בחסדו הגדול, והקדים להם רוח טהרה עוד טרם הבינו מצד השכל, ורק אחר שהשיגו רוח הטהרה באו לסיני ולעבוד השי"ת מפאת השכל... (בראשית תרע"ב)
במדרש רבה רבי יהודה אומר האורה נבראת תחילה... ויש לפרש שבנפש האדם שייכת נמי מחלוקת זו, אם ההארה האלקית מוקדמת לעשיותיו ועבודותיו של האדם, או עבודת האדם מושכת עליו ההארה האלקית. ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ושניהם אמת, שמבלעדי ההארה האלקית אין אדם יכול לעשות מאומה... ומפורש בדברי האר"י ז"ל כי כל אתערותא דלתתא מוקדמת לה אתערותא דלעילא. אך בעבודת האדם מושך עליו הארה אלקית ביתר שאת, ומחלקותם אם ההארה המוקדמת חשובה יותר, באשר היא מקודמת, ובלעדיה לא נוכל לעשות מאומה, וגם אין בה תפיסת יד האדם, ואי אפשר להיות מזה יניקת החיצונים ושליטתם, ומר אמר שההארה שהאדם מושך עליו במעשיו חשובה יותר, באשר היא באה על ידי זכות האדם במעשיו, ולתכלית זו באה הנשמה לעולם הזה, כדי שתזכה ותאכל מפרי מעשיה... (שם)
...ולי יש להוסיף על הדברים, שלא די שאינם נמשכים להוראת המזל, אלא שהם מגביהים הוראת המזל לשורשו, להשתמש בו בקודש. ולמשל חודש מרחשון שאנו מדברים בו מזלו עקרב, וידוע שעקרב הוא קרירות, היינו שטבעו מושך להתעצל ולישב בטל, וישראל משתמשין במדה ההיא עצמה לסור מרע ולהתעצל במעשים בלתי ראויים, ואף הדברים הגשמיים המוכרחים יהיו בקרירות רוח, שכל אלו הם בכלל סור מרע... (שם)
...כן היה בנח, שאנשי דורו היו שטופים בתאוות ואהבות רעות, והוא מאס בדרכיהם, זכה לעומת זאת לקשר אהבה... כי בעוד שיש בהאדם פסולת אי אפשר לקשור באהבת השי"ת... (שם נח תרע"ה)
במד"ר רבי יצחק פתח... ראיה היא עוד יותר, שבעיניו יראה שאין דרך אחר, רק כמו שנצטוה, הטית אוזן היא עוד יותר, והיינו להשכיל לירד לסוף כוונת המצוה, וכלשון הרמב"ם ז"ל בתשובותיו, להיות רודף אחר כוונת התורה, לא לבד שטחיות הדברים, רק להשכיל על עיקר הכוונה אף שאינה מפורשת. וכל שלש אלה דרושות לכל אדם הבא להטהר. בראשונה צריך להיות בבחינת שמיעה לקבל מאמר השי"ת להתנהג על פי דרכי התורה, אפילו על שמאל שהוא ימין בלי התחכמות, ואחר כך יזכה לבחינת ראיה, שבעצמו יראה ויבין וירדוף אחר כוונת התורה, וזהו נקרא שמטה אוזן לשמע כוונת הדברים הבלתי נשמעת משטחיות המאמר... (שם לך לך תרע"ב)
במד"ר רבי יצחק פתח... כי אף שבמעשה המצוות הכל שוין, מכל מקום כל אחד ואחד נדרש ממנו לפי שורש נשמתו, ולפי מה שבא לזה העולם לתקן. וכמו שאיתא בדברי האריז"ל, דכל המצוות שאדם יש לו נטיה אליהן ביותר זה סימן שנברא בשבילן, וכן להיפוך בלא תעשה, שכל שהיצר הרע מסית אותו אליהן הוא סימן שעליו לתקנן, ולפי זה כל אחד ואחד צריך להזהר ביותר במצוות מיוחדות, וכבש"ס שבת קי"ח, אבוך במאי זהיר טפי, וזוהי הבחנה ובינה יתירה להכיר כל איש מעשהו... (שם תרע"ו)
אשר על כן נראה לפרש... ופירש הרב זצ"ל בסדור דתחילת לימודו של אדם הוא לתקן את עצמו ואחר כך לשמה, היינו להשפיע בתורה, ועדיין אינו מובן, דאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ סתמא קאמר, ומשמע דבתחילת לימודו נמי. אך הפירוש פשוט דהנה מובן דאיש שהוא כבר מתוקן, אז לימודו ומעשים טובים שלו פועלים יותר בעולמות העליונים, אם כן זה שמתקן את עצמו כדי שיוכל לפעול במצוות ובמעשים טובים שלו ובלימודו ביותר, שוב נחשב תיקון נפשו נמי לשמה.
והנה איש העובד מחמת ראותו גודל מעשי השי"ת הנפלאים, שמבין שהוא מחויב להכניע את עצמו להשי"ת ומשתוקק להדבק בו, עדיין עבודתו היא צורך עצמו... כי בכל אלה עדיין איננו נמצא רמז קל שעבודתו ותורתו הן צורך גבוה לתקן את העולמות העליונים שנמסר ביד האדם. אך מכל מקום מעיקרא דעביד אינש אדעתא דנפשיה קעביד, ותיקון נפשו נחשב לשמה, ואף שאין כאן רמז שיבא על ידי זה לעשות לשמה, מכל מקום אנחנו בני ישראל כבר ידענו העיקר הזה מיציאת מצרים... וכן הוא מאמר הכתוב (שמות י"ג) בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ופירש רש"י וא"ע בשביל שאקיים מצוותיו הוציאנו, ומפורש שהעבודה היא צורך גבוה, ועל כן אנחנו עם בני ישראל כשאנו עושים המצוות לתקן את נפשותינו, ובתיקון הנפש נעשה צורך גבוה ביתר שאת, אם כן סתמן לשמן קאי, שהרי תיקון הנפש נמי הוא צורך גבוה... (שם שם תרע"ז)
וישא עיניו... ועל כן אברהם שהיה תחילת הוית העולם היה דרכו צודק יותר שבלתי אפשר להיות סור מרע קודם עשה טוב, אבל אחר שכבר השריש אברהם אבינו ע"ה בלב כל באי עולם שורש קדושה... מה גם יצחק שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, ובא ומצא את חטא גלוי עריות של אדם הראשון מתוקן לגמרי על ידי אברהם, היה דרכו של יצחק צודק יותר, כמובן שאין לבא אל שער המלך בלבוש שק...
אך כל זה שייך בדברים שיש בהם שני הדרכים, דרך החיים וכו', אבל יש מין קליפה שאין דוגמתה בקדושה, והיא אוטם הלב, היינו שכל מה שיעשה יהיה בלי חיות הקדושה, בזה לא שייך לומר לאחוז בימין מקרבת בראשונה, שהרי אין כאן ימין מקרבת כלל, אלא שמאל דוחה בלבד, וזה הוא ענין הערלה. (שם וירא תרע"ג)
ונראה שדרך אברהם ודרך יצחק שניהם כאחד טובים לפני כל איש, אלא ההפרש במהות שנות האדם, שבתחילת ימות האדם וביותר בימי הנעורים, בלתי אפשר להתחיל במדתו של יצחק, כי צד הרע גובר ומחשיך את העינים, אלא בהכרח יש לתפוס דרך אברהם ברישא, לשאוב לתוך קרבו תורה מצוות ומעשים טובים, אף שבעודו מצואתו לא רחץ אין בהם כל כך שבח, מכל מקום הם מושכין על כל פנים את ניצוצי הטובה מן החלק הרע שבו, עד שלא יהיה בו כח כל כך להחשיך את העינים, ואחר כך יתפוס במדתו של יצחק להשתמש במדת הפחד כנ"ל... (שם שם תר"פ)
במד"ר כתיב עבד משכיל... אך נראה דהנה ידוע שעבודת האדם היא לברר הטוב מן הרע שנפל בשבירת הכלים ובחטאו של אדם הראשון. והנה במה שהאדם מתגבר על יצרו וטבעו המושכהו לאחור להפילו לבאר שחת, ומשבר את חומת הברזל של המניעות העומדות תמיד עלי דרכו, והוא מתגבר על כל אלה בכח גדול, בזה הוא מוציא ומברר הטוב מן הרע, וזה נקרא עמל מלאכה. עוד זאת במה שאדם מתאמץ בתפילה ובתחנונים הוא עושה תיקונים גדולים למעלה ולמטה כידוע. אבל כל אלה נקראים רק חיי שעה. ועיקר הבירורים והתיקונים הם על ידי יגיעה ועסק התורה במה שמטריד את שכלו ומשקיע רעיונותיו בתורה, כי תלמוד תורה כנגד כולם... שהתכלית המבוקש מן הגוף הוא לטרוח, וכל שבא לו בלי טרחה אינו עיקר, טוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא, היינו אשריו לאדם שטרחתו היא בתורה, שכל שטרחתו בתורה אינו צריך עוד לשום זיכוך ומירוק אחר, והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול וכו'...
והנה ידוע, שבכל ימי החול ההשפעה ניתנת מלמעלה על ידי שליח, ובשבת על ידי הקב"ה בעצמו... וכמו שהוא מלמעלה למטה, כן הוא מלמטה למעלה, שבימי החול ישראל הם בבחינת עבד, והיינו שהדיבוק בו ית"ש הוא על ידי אמצעי, היינו הטורח והעול והמירוק והזיכוך, אך בשבת הדביקות בו ית"ש בלי אמצעי, כי התורה והתפילה אינן באות לברר, כי בשבת בורר אסור, אלא הכל הוא אהבה ורצון ועונג, ומתעורר הרצון בכל איש ישראל הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ומתקיים ויגבה לבו בדרכי השם, ומרגיש בצד מה שמחה וחיות הנפש, ואז אינו שייך לקראותו עול... (שם חיי שרה תרע"ג)
במדרש תנחומא... ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דצורת האדם שיהיה מחבר העולמות, אך אדם בליעל מחבר חיבור טוב ורע, וזה אדם המזיק, ועל כן נקרא אדם מבעה, על שם תפלה, שהיא מחברת העולמות, שזוהי צורתו ותכלית בריאתו שיהיה מתפלל. ויש לפרש הדברים, כי צורת האדם לחבר את העולם התחתון להעליון ולזככו, וכמו שהגיד אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, שיעשה מהם שמים, אך אדם בליעל מחבר להיפוך העולם העליון להתחתון, היינו לגשם את הרוחניות ולהשתמש בה בטנופא דהאי עלמא. וכבר הארכנו בזה במקום אחר, שחיבור התחתונים לעליונים נעשה על ידי שהוא בעצמו שכלו וגופו מחוברים, וכאשר הם לאחדים, היינו שהגוף אין לו בחינה ותשוקה עצמית אלא להיות נגרר ומחובר להשכל, מזה נצמח נמי ששלשלת חייו הארוכים כולם מחוברין יחד בלי הפסק... (שם תרע"ד)
וכבר אמרנו, שאם האדם מתחיל לגמרי מחדש בכח והתלהבות כשעה ראשונה, מחשבין לו נמי כאילו נולד היום, ואם כן הרי הוא משומר מילדותו, וכמו שכתוב (תהלים ב') אני היום ילדתיך. וכן היתה מדתו של דוד המלך ע"ה... והיה כל ימיו בתשובה, והתחיל מחדש בחיות והתלהבות גדולה מאד, כמי שלא טעם טעם עבודת ה' מימיו... (שם)
ויש להסביר הדברים... דאם האדם צדיק, בשביל שכך נראה וכך יפה לו לפי שכלו, אי אפשר שיעמוד תמיד במצב אחד, כי שכל האדם חליפות וצבא עמו לפי מצב הרכבתו ורתיחת דמו, ולרגליהם פעם יאיר השכל ופעם יחשיך. אך מי שמוסר את עצמו לרצון השי"ת לקיים (תהלים קל"א) נפשי כגמול עלי אמו, ואחת היא לו אם מבין בשכלו או לא, זה יכול להיות תמיד בלי שינוי. וזה שאמר הכתוב (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלקיך... ועל כן איש כזה אין שינויי העתים פועלים עליו כלל, ואחת הם ימי העליה שעדיין כח השכלי איננו כל כך בשלימות, או ימי העמידה שרתיחת הדמים גוברת, או ימי ירידה... וזהו הפירוש מה שנאמר בנח את האלקים התהלך נח... (שם תרע"ט)
במד"ר כמה בארות חפר... ויובן ביותר על פי מה שכתבנו במאמרים הקודמים שיצחק היתה מדתו להכניע את כל העולם להשי"ת, ואז יתגלה ממילא כבוד ה', והיא מדת אתכפיא כנ"ל. אך בזה יש שני דרכים. יש שעל ידי התמרמרות הנפש נכנע הלב, כאמרם ז"ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, בזה הוא קורע סגור לבו. ויש על ידי שנתגלה האור האלקי, ומעט אור ידחה רב חושך... ורבנן סבירי להו שמדתו של יצחק היתה להמשיך התגלות אלקות, וממילא נפל פחד ה' כנ"ל... (תולדות תרע"ה)
במד"ר כמה בארות חפר... שכמו שיש מים עמוקים במציאות בבטן הארץ מכבר, ואין חסר רק לסלק את מעבה האדמה שעל גבי המים, כן העצה בלב איש היא במציאות, ואין חסר רק לסלק את מכסה הלב, ולזה הענין עשו האבות פועל דמיוני בחפירת הבארות. והיינו שבאמת היה צריך כל איש להלהיב את לבו להשי"ת, אלא שיש מכסה בפני עיני לבו והוא גשמיות העולם הזה שהיא כמו מסך מבדיל המאפיל מלראות את ענין האלקי בעיניו, והאבות בזכותם הועילו לבניהם אחריהם, שיהיה בכחם לדחות מעליהם את המסך המבדיל הזה, עד שיראו את הענין האלקי בעיניהם, ולפועל דמיוני חפרו את הבארות... ועל כן חששו האבות אברהם ויצחק לזרעם אחריהם פן כשיתגדלו ויתחנכו על ברכי הענין האלקי ויהיו מורגלים בו, שוב לא יהיה הדבר גורם להם התפעלות ורגש הנפש כל כך, עד שתשוב אצלם כל עבודתם כמצות אנשים מלומדה, לזה עשו פועל דמיוני בבארות מים חיים הנובעים תמיד מחדש, וכך יהיה בית אלקים לישראל שירגישו בו בכל עת חיים חדשים לבקרים, ותהיה חביבה בעיניהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה... (שם)
ויש לומר עוד... אך נראה שזה עצמו היתה כוונת דוד המלך ע"ה שבכחם וחוזקם של הרצון והחשק למקום פלוני ולבית דירה פלונית, אותו הכח היה מביאו לבית כנסת ולבית מדרש, ועל כן היתה עבודתו ביותר תוקף כח ועוז. ואף שלדוד המלך ע"ה לא היה חסר רצון וחשק וצמאון לעבודת ה', עד שיהיה צריך להביאו מתוצאות היצר הרע לדברים גשמים, מכל מקום יש לומר הטעם, כי ידוע שכל הנמצאים כולם נמצאים מאמיתת המצאו ית"ש, ואפילו כל הכחות הרעים והסט"א, כי אין עוד מלבדו, וכל הנברא לכבודו בראו, על כן הגם שבדחיית כחות החומר וסילוקם נחשב צדיק, מכל מקום עוד יש מעלה גבוהה מזו להכניס גם את היצר הרע לקדושה, אל המקום אשר היה שם אהלו בתחילה קודם ירידתו ונפילתו לטנופי דהאי עלמא, והוא כמשל המחזיר אבידה לבעליה...
ולפי האמור יש לומר, שהמכניס את היצר הרע לקדושה גורם לעומתו שגם את העוונות שלו שהיו נכבשים ונשלכים במצולות ים חוזרים ונשאים, ואז הכחות שהיו בהם ענינים שהיו ראויים לקדושה נתברר מהם ועולים למעלה ומתקבלים, וכמו שהוא מכניס את היצר הרע לקדושה, כן נעשה מהעוונות שהיו נדחים ונשלכים במצולות ים חוזרים ונראים.
ולפי האמור יש לומר גם בענין הפרשה. דהנה הנחש הקדמוני כתיב ביה והנחש היה ערום, והוא ברשעתו השתמש בזה להמציא שורש השקר שבעולם, שאמר מן העץ אכל וברא את העולם, ובחטאו של אדם הראשון שהיה נמשך אחר דעתו של נחש נתגבר כח השקר בכל דבר שבעולם, לאמר לטוב רע ולרע טוב. ועבודת האדם היא לדחות ולסלק את המסכה הנסוכה ולפקח עינים עוורות שלו ושל כל העולם. אך עדיין אין זה מספיק, ואיננו אלא כמו ענין ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ומכל מקום החטא הראשון של אדם הראשון עדיין בנמצא, אלא שהוא מסולק מן האדם, ועיקר הנדרש הוא לעשות מן הערמומיות ושורש השקר עצמו אמת וצורך ותועלת, כי גם הוא נברא מהשי"ת, וגם הוא לכבודו בראו, ובזה הוא תיקון על עיקר החטא של אדם הראשון, שמחמתו נתגבר ונתפשט כח השקר. וזה שבתנא דבר אליהו: לעולם יהא ערום ביראה...(שם תולדות תרפ"א, וראה שם עוד)
אך כמו למשל סדר בירור התבואה... דוגמא זו יש בבירור טוב ורע, שתחילה צריך לסלק את הדביקות שיש ביניהם, ואחר כך מגביהין את הטוב ודוחין את הרע, אבל כל עוד שדבקים זה בזה אין מקום לברירה. ועל כן אף שעיקר הבירור יהיה לקץ הימין, מכל מקום צריכין מקודם להפריד ולסלק את הדביקות שביניהם. וזוהי עבודתינו מאז ועד קץ הימין, על ידי שמהות ארבע המלכיות מושכת לעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, אבות הטומאה של כל העבירות, וישראל מתאמצים בכל עוז שלא להמשך אחריהם ומתרחקים מהם, ולעומת הפירוד והריחוק של ישראל מהם כן נעשה פירוד וסילוק הדביקות שבין חלקי הטוב וחלקי הרע שביניהם, ומה שראוי להמשך אחר ישראל נמשך תיכף ונתוסף על גבול הקדושה, והנשאר יתוקן לעת קץ הימין... (שם ויצא תרע"ו)
ונראה לפרש... ונראה ששני לשונות אלו לעבדה ולשמרה מקבילים לשני עצים אלו, והיינו דענין עץ החיים שכולו טוב וחיים בלי שום תערובת רע, דוגמתו הוא האדם השלם מנוקה מכל פסולת ונטוע ומושרש במקור החיים, ומכל מקום עדיין יש בו ענין עבודה וטורח, שתהיה כל כוונתו לעשות רצון בוראו בלבד, בלי שום עירוב כוונה לטובת עצמו כלל, הן טובת עולם הזה והן טובת עולם הבא ודביקות אלקית, כאמרם ז"ל (ספרי עקב) אל תאמר אקרא בשביל שאהיה בן עולם הבא, אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבא. ובודאי שזוהי עבודה נכבדה שלאו כל מוחא סביל דא, שאף שיודע את הטובה הגדולה שמגיעה לו מזו העבודה, עד אין קץ ואין חקר, ומכל מקום איננו זוכר כלל מתועלת עצמו, אלא כל כוונתו לשם ה' שכך נצטוה, היא עבודה נכבדת עד מאד... (שם שם תר"פ)
ולפי האמור... ויש להוסיף בזה דברים על פי מה שהגיד הוא זצללה"ה לאשר מכל מצוה נולד מלאך, אותם מלאכים שלח יעקב לעשו. ויש לומר דמלאכי שבת ומלאכי חול נמי בהיות שבת יומא דנשמתא, שהיא השכל שבאדם, על כן במה שהאדם עובד עבודתו בהשכל ודעה מזה נבראו מלאכי שבת, ובמה שהאדם עובד בהתפעלות הנפש שהיא בלב, מזה נולדו מלאכי חול... (שם וישלח תרע"ו)
במד"ר רבי ברכיה... וכמו כן הוא להיפוך, כל מעשי התחתונים ועבודתם שהם בגשמיות למען יהיו ראויים לעשות מהם עטרה לחי עולמים, ועולים מעולם לעולם וממלאך למלאך עד שנדחתה הגשמיות בכל מקום יותר ויותר ונעשית לרוחניות. וזהו הענין דאיתא בספרים הקדושים שהמלאכים מנשקים את התפלות בעלייתן, היינו שבהתחברותם להן בנשיקותיהם מפרידים מהן את הגשמיות, וכן הנשמות בעלותן מעולם הזה הם מזככין אותן ומפרידים מהן את הגשמיות... (שם שם תרע"ח)
ונראה דהנה אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ז) לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ונראה שענין זה נוקב והולך בכלל ובפרט. ויש לומר שבכלל דברים אלו באדם עצמו, שיש שני דרכים לקרב את עצמו להשי"ת, הדרך הא' הוא שמאל דוחה את חלקי הרע, כאמרם ז"ל (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם את יצר הטוב על יצר הרע, ובדחיית חלקי הרע ממילא מתגלים חלקי הטוב שנמצאים בכל אדם טמונים בקירות לבו... ויש דרך לקרב עצמו להשי"ת על ידי שיתאמץ להכניס אור התורה בלבו ולהלהיב לבו באהבה פעם אחר פעם, וזהו ימין מקרבת, היא הארת האהבה, וברש"י (דברים ו') ומהו האהבה, והיו הדברים האלה אשר אנכי, שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, ועל ידי זה ממילא ידחו חלקי הרע... (שם שם תרפ"א)
והנה כבר אמרנו... ולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ז) אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה, וחס ושלום לומר כפשוטו, שהרי זה עיקר מן י"ג העיקרים, אלא הפירוש הוא, שהגאולה לא תהיה כתנאי בעבודתו, כי אפילו חס ושלום אם לא יגאלנו השי"ת, אין אנו נפטרים מלעבוד אותו... וכל זה מפאת הירושה שהנחיל לנו יעקב אבינו ע"ה, לעבוד ה' אפילו כשאין בנו מתום מכף רגל ועד ראש ואין מקווה. וכמו שאיתא בשם בעש"ט זצללה"ה, שפעם אחת שמע שמכריזין עליו שאיבד את עולם הבא בשביל מעשה שהיה, והיה שמח, שמעתה יעבוד את ה' בתכלית הלשמה, בלי שום תקות פרס... (שם וישב תרע"ד)
ונראה להוסיף... ויש עוד לומר שמאז שהיה (יעקב) יושב אהלים היה כל לימודו בהליכת עשה טוב, ועתה כשנתחדש לו שנזקק לזכות גם על ידי סור מרע, ומסכת זו לא למד מעולם, על כן נטמן שם י"ד שנה ללמוד גם דרך זה... (שם שם תרע"ח)
ונראה דהנה בשבת... ועיין ישמח משה (פרשת אחרי), שיש שני מיני צדיקים, יש העובדים בשמחה ובהתלהבות זכאה חולקהון, ועדיין הם מבחוץ, שהם מבחינת בתי בראי, והפנימיים הרואים פני המלך עובדים בבחינת המשל ופחד עמו, ולפי זה יובנו דברי תקוני הזהר שיש צדיקים שהם בחינת שבת, ויש שהם בחינת יום טוב. ויש לומר כנ"ל. ובאמת שיש לכל אחד משני סוגי הצדיקים מעלה מיוחדת. כי זה שהוא בבחינת שבת הוא רם ונשא מאד מזה שהוא בבחינת יום טוב, ואילו הצדיק שהוא בבחינת יום טוב ממשיך אלקות למטה מטה יותר מזה שבבחינת שבת, ומעלה גם את החיצוניות, באשר עבודתו גם בחיצוניות בהלל ושמחה והתלהבות... (שם מקץ תרע"א)
הנה החודש הזה... כי הנסיון היה גדול עד שהמטרונה לא האמינה, ושאלה את רבי יוסי ואמרה לו אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והיה עומד בכל חומו והיה עושה הדבר הזה, אם כן מה שגבר על טבעו למעלה ממדרגתו נקראת קפיצה, וכן היתה מלחמת החשמונאים עם היונים, ענין קפיצה למעלה מהטבע וממדרגתם, קומץ אנשים נגד עם רב... (שם חנוכה תרע"ד)
וכן יש לפרש הא דלהעבירם מחוקי רצונך, דהנה אדם העושה המצוות מחמת שכן נראה ויפה בעיניו לא מחמת ציווי ה' איננו נקרא עובד ה', וכמו שכתב הרמב"ם (מלכים פרק ח' י"א) באומות העולם המקיימים שבע מצוות מפני שכך נראה ויפה להם, לא מפאת ציווי השי"ת, אינם מחסידיהם ולא מחכמיהם, ומסתברא דזה רק באומות העולם, אבל ישראל סתמא לשמן קאי, ומכל מקום אם אינו מקיים מצוות החוקים שאין טעמם נגלה אלא דווקא אלה שמרגיש עריבות הטעם ועובר על החוקים, שוב בא זה ולימד על זה שסתמם לא לשמן קאי. ונראה עוד לומר, שאיש כזה איננו נקרא עובד את ה' נקרא עובד את עצמו, וזה עצמו הוא עבודה זרה... (שם שם תר"פ)
ונראה דמדות שני צדיקים אלו יש לכל אחת מעלה מיוחדת, דמדת יוסף שהיה הכל בהצנע והסתר, וכל שהוא בהצנע יש לו כח גדול בעולם העליון הנסתר... ומדת יהודה יש לה מעלה מיוחדת, באשר הקדושה שבו נראית גם בחיצוניות, יש בו כח להגביה לשמים גם את הבחינה הנגלית, היינו להגביה גם עולם הזה הנגלה לעשותו קדוש ודבוק בעולם העליון. הכלל, כדי להמשיך מלמעלה למטה יש למדתו של יוסף תוספת מעלה, ואילו להגביה את העולם משפל מצבו יש למדתו של יהודה תוספת מעלה... ומדתו של יהודה היא המלוכה, מרכבה למלכות שמים, והיא השתוקקות ממטה למעלה בשירות ותשבחות, כידוע מענינו של דוד המלך ע"ה, על כן אחז צדיק זה דרכו בהתגלות, כי למדה זאת יש להתגלות מעלה יתרה כנ"ל... (שם ויגש תרע"ב)
ויזבח זבחים... ונראה עוד לומר, דהנה בהא דמאן דאמר לא הקריבו בני נח שלמים יש לומר הטעם, דענין העבודה לשמים אי אפשר כי אם מצד הכלל אבל לא מצד הפרט, כי מי יאמר זכיתי לבי לשרת לפני מלך הכבוד, אלא מצד הכלל שחפץ הקב"ה בעולם. והנה אכילה של כל אחד היא בפני עצמה, ואין אכילתו של זה נוגעת לזה, מכל מקום ישראל הם כאיש אחד ממש, על כן אכילת קדשים נמי אצלם עבודה נוגעת לכלל ישראל, אבל בני נח שאין בהם ענין התאחדות, אלא הם ענפין מתפרדין, אין נחשבת האכילה להם לעבודה שתהיה נוגעת לכלל העולם... (שם שם תרע"ה, וראה שם עוד)
ויש לומר דענין גאולה ופרנסה בעבודת ה' היא גאולה מכחות החיצוניים המעיקים, ופרנסה היא הארה אלקית והתעוררות שבלב ישראל לאביהן שבשמים. ויוסף בקש להקדים למנשה, היינו להקדים הגאולה מכחות המעיקים וממחשבות הרעות, ואחר כך לזכות להארה אלקית בלב טהור, אך יעקב הקדים לפרנסה, שהיא ההארה האלקית, ולא להמתין על הגאולה, ואדרבה מכח ההארה האלקית זוכין לגאולה מכחות חיצוניים וממחשבות רעות, ומעט אור ידחה רב חושך, אבל לזכות לגאולה מקודם ולגרש את החושך טרם הופעת האור האלקי קשה מאד, ובודאי ההארה האלקית הבאה אחר כך בלב טהור היא לגמרי באופן אחר, ומכל מקום צריכין להקדים להארה אלקית ולימוד התורה כמו שהוא, ובשביל זה זוכין לגאולה, ואז זוכין שנית להארה אלקית באופן נעלה.
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש, שמיעקב זכו ישראל לקריאת שמע... דהנה הסדר הוא קריאת שמע ואחר כך סומכין גאולה לתפלה. והנה קריאת שמע היא הארה אלקית, יש לכנותה בשם פרנסה, ואחר כך גאולה היא הגאולה שבכל יום מכחות החיצוניים כנ"ל, ואחר כך תפלה שהיא המשכת ברכה ממקור הברכה. ואם כן לולי יעקב שעשה סדר להקדים אפרים למנשה היה בדין להקדים גאולה לקריאת שמע, וכדעת יוסף להקדים מנשה לאפרים... (שם ויחי תרע"ו)
ולפי האמור יש לפרש הענין, שיוסף רצה להקדים את מנשה, ויעקב הקדים את אפרים, כי יוסף רצה להקדים את ענין התמרמרות הנפש שבלב למעלת השכל, כי לעומת גודל המרירות בנפשו תומתק לו אחר כך הארת השכל... אך יעקב לא הסכים להמתין במעלת הארת השכל עד שידע ויבין וישכיל מקודם להיות רעב וצמא ויתמרמר נפשו לזה, ואף שאינו נכנס לתוך הלב... מכל מקום יותר טוב להקדים הארת השכל ולהשקיע רעיונותיו בתורה, ויהיו הדברים על לבו... שאף שהלב סתום ואין דברי תורה נכנסים לתוך הלב, מכל מקום יהיו הדברים האלה כאבן על לבו, כדי שבשעה שיפתח הלב כגון בזמנים המקודשים וכדומה יפלו לתוכו... (שם שם תרע"ח)
והנה כל זה בידינו מכח ירושת האבות ומכח משה רבינו ע"ה, שהאבות הקדושים השרישו בקרבינו זה הכח להלוך בתוך החושך והמניעות, המסתירים את האור האלקי בתוך הטבע, ולהביא את האור האלקי בתוך הטבע על ידי עבודתנו בתורה ותפילה ובסור מרע, ואחר כך לקבל את אור קדושת השבת לפי רגלי העבודה כל ששת ימי המעשה, שיהיה כאילו כל מלאכתנו עשויה, ובהלו אור קדושת שבת על ראשינו להתענג על ה'... אך כל אלה היו צריכים מירוק וזיכוך במצרים... (שמות וארא תרע"א)
היוצא מדברינו, שיש צדיקים כגון אבות העולם ודוד המלך ע"ה שהיו מתחזקים מאליהם לקשר ולאחד כל חושיהם ומחשבותיהם ותשוקותיהם בעבודת השי"ת, ולא היה שום ענין וטרדה מטרידם ומהבלם מאומה, וכל זה היה בכח עצמותם, אף בלתי שהיו נעזרים על זה מהשי"ת, וזה נקרא שלא נתקרבו, אבל הם קרבו את עצמם. ויש צדיקים שהיו בענין זה נעזרים מהשי"ת, וזה ענין הכתוב שהתפלל דוד המלך בשביל כל ישראל, (תהלים פ"ו) יחד לבבי ליראה שמך, שיהיו כל החושים לאחדים בידו ליראה את ה'. וכמו שכתוב (שם קי"ט) תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי מי שמחשבותיו שוטטות אנה ואנה בלי מנוח זה נקרא תועה בשדה, ופונה כאן וכאן בלי מצא דרך נכון, וצריכין לזה עזר מהשי"ת... (שם שם תרע"ב)
...ומכאן לימוד לכל אדם, אף שחס ושלום יצר הרע תוקפו בכח או כחות חיצוניים המבלבלים ואינו יכול לשית עצה בנפשו, יקבל עליו דברו של הקב"ה במרות, היינו שידיעתו תועלת המצוות ולימוד התורה לא יהיו תנאי בעבודתו, ואחת הוא אם יבין או לא, ואפילו חס ושלום ידמה לו בהיפוך יאמר לנפשו אני פי מלך אשמור, ומה דבעי לימטי עלי ימטי, אז בהכרח שיסתלקו ממנו כחות החיצוניים וישוב לאור באור החיים. (שם בא תרפ"א)
בחדש השלישי... ובאמת זו עצה היעוצה לכל איש הבא ליטהר, לא תהיה ראשית מעשיו להכניע את החומר בתעניתים וסיגופים, ולהתמרמר בנפשו אפילו על חטאת נעורים, פן יבא מזה חס ושלום לידי יאוש, אלא בראשונה צריכין להגביה את כחות נפשו, ולהסתכל במעלת נפשו ובמקור חצבה, ויגבה לבו בדרכי השי"ת, ורק אחר כך ישוב להכניע את כחות החומר בתשובה בתפילה ובתחנונים על העבר... (שם יתרו תרע"ג)
ונראה דהנה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וברש"י ממלכת כהנים שרים. ויש להבין שהרי מעולם לא נתאוו ישראל להיות שרים מושלים על האומות... ונראה לפרש ממלכת כהנים שרים, היינו שיהיה כל איש ישראלי שר על עצמו ומושל ברוח... וזה עיקר ממשלה של אדם, שיהיה בכחו להכניע את כחות גופו ונפשו לכל אשר יחפץ יטם, והוא מדת אתכפיא. והוסיף לומר וגוי קדוש, שקדוש פירושו נבדל, היינו שיהיה נבדל מענינים אלו, שלא יתאוה להם ולא יחפוץ בהם כלל, והיא מדת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והם שתי מדות, מדת אתכפיא ומדת אתהפכא, והוא כסדר הנכון... (שם שם תרע"ה)
אך הנה בזוהר הקדש, דברישא צריכים לקבל עול מלכות שמים, כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא, וידוע דקבלת עול היא יראה, דדביקות של אהבה אי אפשר לקרא אותה עול, ומחמת יראה וקבלת עול מלכות שמים נכנעו הכחות הטבעיים, וזה היה ענין הליכת ישראל במדבר, מקום נחש שרף ועקרב, לכתתא רישא דסט"א, והיינו שכמו שהאדם מכניע את כל הכחות הטבעיים לה' כן לעומתו נכנעים כל כחות הסט"א בכלל העולם. וזה היה ענין המנין של ישראל במדבר כל יוצא צבא, שכמו המלחמה הגשמית כן המלחמה הרוחנית, ובמה שהכניעו כחות טבעם, נכנעו לעומתם כל כחות הטומאה. ובאמת זה הוא הדרך הנרצה לכל איש הבא לטהר שיעשה לבו כחלמיש, ויכניע את כחות חומרו, ואז לעומתו באה הארה אלקית למשוך לבו באהבה. וזה יש קיום, כי כל דבר הבא מצד האדם יש לו קיום ביותר... (שם משפטים תרע"ד)
במד"ר אמר רבי חנינא... ולכאורה אינו מובן מה תועלת יש בזה שהם גנוזים ועומדים, אך שהם פועל דמיוני לעוז והתחזקות של ישראל בעבודה שבל יתיאשו לרגלי שפלות מצבם בגשמיות וברוחניות, כי כל ענין משכן ובית המקדש הוא ענין התחזקות, לידע שהשי"ת רוצה בעמו ישראל ובא לשכון כבוד בתוכם... (שם תרומה תרע"ה)
ולפי האמור יתבארו יתר דברי המדרש... והיינו דכל הנעשה בחיוב, היינו מצוות ומעשים טובים הם מושכין קדושה באותו ענין לבד, כי יש מצוות שסגולתן להמשיך אהבה, ויש מצוות שסגולתן להמשיך יראה, ויש חכמה ויש בינה כידוע, אבל מה שזוכה אדם על ידי שלילה, היינו שבורח מחיצוניות, אם הוא בורח מהחיצוניות בכלל, היינו באשר היא חיצוניות, ואינו מחשב על פרטות של דבר, בא לעומתו נמי בקדושה כללית, היינו כל מה שהוא מסטרא דקדושה... (שם שם תרע"ח)
וכעין דוגמא זו יש לומר ביום השבת, שמכל הטורח שאדם טורח בששת ימי המעשה בעבודת השי"ת, אף שבכל פעם נשכח ממנו על ידי טורח המלאכה והפרנסה, מכל מקום נשאר רשימו מהם, וכשמגיע שבת אז מתקבצות כל הרשימות, שאפילו מחשבה טובה לבדה איננה נאבדת, אלא מכל אלה נעשה כלי לקבל את השבת... ומכאן לימוד לאדם שלא יפול לבו עליו בראותו שהוא לומד ושוכח, ומכל עבודתו עבודת הקודש הוא נופל כפעם בפעם, אל יחשוב כי לריק חס ושלום יגיעו, שמכל אלה נשאר רשימו על כל פנים, ואינו נאבד מאומה חס ושלום, והם העושין אותו כלי מוכשר לימים יבואו, ואם לא בעולם הזה יהיה לעולם הבא. (שם תשא תרע"ה)
כ"ק אבי... וידוע שג' חלקי האדם הם גוף ונפש ושכל, ושכל האדם איננו שוה לשכל זולתו... אך בנפשות יש לכל ישראל חיבור, כי כל הנפשות ממקור אחד מוצאת, וכל ישראל הם ביישנים וכו', ובגופות יש לכל אנשים גם כן התדמות, כאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ח) שטבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון. ונגד ג' אלו הם ג' מקומות להקרבת הקרבן, במות משכן מקדש, היינו שלקרב השכל להשי"ת היה די ההקרבה בבמה... אבל לקרב להשי"ת גם את הנפש צריכין למשכן, שבקרבנות המשכן נאמר כמה פעמים נפש וכפרה לנפש, ובאשר נפשות ישראל מתאחדים ואין שלימות הנפש רק מצד הכלל, על כן צריכין למקום כללי. ובמקדש היתה התקרבות להשי"ת עוד יותר, שאפילו הגופים או הנפש הטבעית נתקרבו להשי"ת באמצעות המקדש. ועל כן המקדש היה עיקרו מדברים הדוממים שהם אבנים, ורק הקירוי היה של ארזים, שדברים הדוממים מתיחסים יותר לגוף... (שם ויקהל תרע"א)
ונראה לפרש... ומכל מקום על זה נאמר (משלי ג') בכל דרכיך דעהו, שגם התעסקותנו בדברי הרשות היא נמי למען עבודתו ית"ש, כגון להיות הגוף בריא ושלם למען נוכל לעבוד את השי"ת. ואף שבראשית חינוך האדם לעבודה קשה מאד על דרך זה, מכל מקום האדם צריך להתרגל בזה לאט לאט, היינו בראשונה להבין שהוא קנין השי"ת, כאמרם ז"ל (אבות פרק ו') ישראל קנין אחד, שהם קנויים לעבודתו, ואחר כך לקבוע בנפשו שהוא מיוחד ומזומן לעבודתו, ואחר כך שאסור אכולי עלמא כהקדש... וכל מה שהאדם מתרחק יותר מפחיתות העולם הזה מתקרב יותר ומתדבק בהשי"ת... (שם)
אך לקבל עליו מלכות שמים ויראת ה' לאו מילתא זוטרתא היא, מה גם אחר החטא שנשתאבו בו כחות חיצוניים, שאין מניחין אותו לקבל עליו עול מלכות שמים. וידועים דברי הרב ז"ל בסדר תיקון חצות, כי לעתים רבים בעת רצון למעלה יצוה ה' חסדו ויאיר אור האהבה על מבקשי ה', והוא בחינת מתנה, אבל לא שכיחא כלל שתפול עליהם אימתה ופחד על נפשם מלמעלה מאליה וממילא. והסיבה לזה הוא בחינת גלות השכינה, והסתלקות היראה נקרא חורבן ירושלים, ירא שלם. אם כן יראת ה' דאצטריך בקדמיתא מאין תמצא. אך נראה שאין עצה כי אם להלהיב נפשו הבאה על ידי יגיעה בתורה, כמו שפירש רש"י ואהבת וגו', ומהו האהבה והיו הדברים האלה, שמתוך כך וכו', ואחר שיאחוז באהבת ה' זו מוציאתו מידי אהבה וכחות חיצוניים, ועל ידי זה יהיה ביכלתו לעורר בנפשו בחינת יראה. וזה ידוע מאד למבקשי ה', שיותר נקל לעורר בקרב איש אהבת ה' מיראת ה', על כן העצה לבא ליראה הוא על ידי אהבה... (שם תרע"ג)
אך השי"ת אמר לו... אבל הפירוש הוא, דהנה בששת ימי המעשה עבודת האדם היא בל"ט מלאכות ובטרדת המשא ומתן באמונה, לברר את כל חלקי הקדושה המפוזרים בגשמיות זה העולם, כיודע מענין רפ"ח ניצוצין, וכן במה שאדם מרגיז יצר הטוב על יצר הרע, ועבודתו בכניעת והתמרמרות הנפש, בזה מברר חלקי הטוב מהרע, אך בשבת בורר אסור, ואין אז זמן עבודה בבירור רפ"ח, אלא שכל מה שנברר בששת ימי המעשה עולה להכלל למעלה כי העולמות שבים לשורשן, וכן באדם הפרטי, לעומת עבודתו בששת ימי המעשה, באותה מדה הוא בא לקבל קדושת שבת, לא פחות ולא יותר... (ויקרא תרע"ב)
ויש לומר דענין תרומת הדשן רומז לביטולו של אדם שהוא בעיני עצמו עפר ואפר מחמת גודל שבירת הלב ותשובה מעומקא דלבא, ובעל תשובה מושכין ליה בחילא יתיר, על כן נתקבלה התרומה דרך נס. אך מאין נמשכה ההכנעה ושבירת הלב כל כך, יש לומר דהוא מצד הקרבן שהוא לריח ניחוח ומרצה וכמים הפנים לפנים גורם נמי באדם הרצון להדבק כנ"ל, מה שאין הפרט ראוי לכך אלא מצד הכלל, עד שגורם לו הכנעה עוד יותר, וזהו תכלית הקרבן... (שם צו תרע"ו)
זאת תורת העולה... ונראה דהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושכל, ובודאי האדם השלם ששכלו מזהיר ומתעורר הוא כלי זיין היותר טוב שבעולם, כי כשהשכל מאיר הא למה זה דומה לאדם בר דעת, שאי אפשר לו להושיט ידו לתוך רמץ גחלים ואש בוערה מחמת ידיעתו הברורה שישרפו ידיו, מכל שכן לעבור על רצונו של מי שאמר והיה העולם, שלאדם בר דעת הוא נגלה שנזקו יותר מהושטת ידו לתוך האש, וכל ענין יצר הרע הוא שמסתיר ומשכח ממנו את הדברים האלה. אך מי ששכלו איננו כל כך בהיר ואינו יכול לצייר זה לנגד עיניו, מכל מקום אם מדתו טובה ומגזע ישרים גזעו, כאשר יעור כאיש הניעור משנתו לא יסבול מדתו להנזר לבושת, אך מי שגם זה איננו בו, מכל מקום אם יצייר בנפשו שבמעשה זה מאבד את חייו, ולאט לאט יסיתהו יצר הרע עד אשר יוציאו ריקם מהעולם, יתחזק בטבע גופו שלא להמשך אחריו. ועל כן שלש אלה, תורה, קריאת שמע, והזכרת יום המיתה הן כנגד אלה. תורה היא בהירות השכל, קריאת שמע היא התעוררות מדות טובות וגזע נפש ישראל שמעצמם הם נמשכין אחר השי"ת, והזכרת יום המיתה מועילה על כל פנים לעורר את גופו שיראה ויבין מה לפניו... (שם שם תרע"ט)
ברש"י שיר השירים... אך יש לומר, דהנה ענין נעשה, הגיד כ"ק אבי אדומ"ור זצללה"ה שהוא להיות נמשך אחר רצון השי"ת אף בלי הוראת השכל, ואבדו זה במעשה העגל, מחמת שהשטן החשיך את עיניהם ובאו לכלל טעות, באשר לא היה משה עמהם... והנה מעלה זו נמצאת בשני אופנים. יש אשר נמשך אחר רצון השי"ת מטבעו למעלה מן הטעם והשכל, כמו תינוק שקורא אבא, שאינו מבין מה שייכות לו לאביו, והוא מצד הטבע לבד, וכמו טבע שאר בעלי חיים הנמשכין אחר אמם, ונמצא זה בישראל מצד מקור מחצב נשמתם, כדכתיב (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלקיכם. ויש אשר נמשך אחר רצון השי"ת אף בלי הוראת השכל, מחמת שהבין בשכלו שכך ראוי להיות, אחר שנוכח לדעת כי טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו... על כן השכיל שטוב למסור עצמו להיות נמשך לרצון השי"ת, ולא יביט על הוראת השכל כלל, כמו מי שהוא יודע שכעת הוא יום לא יביט על שכלו.
והנה לכל אחד משניהם יש מעלה מיוחדת, דרך הראשון הנה הוא כולו קודש, שהרי גם הגוף מעצמו קדוש להיות נמשך אחר רצון השי"ת, וזה ענין התקוה לעתיד... כי תהיה שלימות גם מצד הגוף והתולדה, מה שאינו כן דרך השני, שאין בו שלימות מצד הגוף והתולדה, אלא מצד השכל שהשכיל והבין שכך ראוי להיות. ומכל מקום יש לדרך השני נמי מעלה, מה שאין בדרך הראשון, כי הדרך הראשון אין לאדם בבחירתו חלק בו כל כך, כי הוא מתולדת טבעו, מה שאינו כן בדרך השני, שזה נעשה בבחירתו, ועל כן יש לדרך השני יותר זכות, כי הזכות תלוי בבחירה... והנה ישראל קודם מעשה העגל היה להם דרך הראשון, שהיה להם מטבעם ושרשם, ואחר שפסקה זוהמתם בשעה שעמדו על הר סיני יצאה לפועל נקודת לבבם ושרשם הטוב, אך באשר לא היה זה בבחירתם ולא היה להם חלק בו לא נתקיים... (שם פסח תרע"ג)
ונראה דרמז יש בדבר... ובאבות (סוף פרק ה') לעולם יהא אדם עז כנמר וכו', ואמנם בתחילת גישת האדם לעבודה אי אפשר בלעדיה, שבלאו הכי הוא נופל ביאוש הנורא ומרה שחורה רחמנא ליצלן, שהוא גרוע מן הכל, אחר לאחר שכבר התחזק בעבודה, אז העת להשגיח על שפלותו, וזהו שאמר הלל (שם פרק א') אם אין אני לי מי לי, היינו להתחזק בעצמו ולהתרומם בעבודת ה', ולומר בשבילי נברא העולם, היינו שעלי לתקן את כל העולם, ואין מי שיתקן בשבילי, כי כל נשמה ונשמה שבאה לעולם יש לה דברים שצריכה לתקן ושלתכלית זו באה לעולם הזה, ואין מי שיתקן דבר זה בלעדיה. ואחר כך כשהחזיק בעבודה, כשנסתכל בשפלות עצמו, אמר וכשאני לעצמי מה אני. ובאמת ששפלות כזו הבאה לאדם מצד התרוממות מביאה אחר כך שוב לידי התרוממות הנפש וחיזוק בעבודה עוד יותר, שמאחר שכבר טעם טעם מתיקות עבודה ולהוט אחריה, כשישים אל לבו שאף אחר כל שפלותי עודנה רחמי ה' עלי ורוצה בעבודתי, תתלהב נפשו באהבה עוד יותר ויגרום אחר כך גם שפלות ביותר וחוזר חלילה. (שם שם תרע"ו)
דבר אל כל עדת וגו', לכאורה יפלא איך שייך לומר לכל עדת בני ישראל שיהיו קדושים... ובאשר היא מצות עשה לכל אחד ואחד נראה שכל איש ואיש יהיה מי שיהיה יכול להיות קדוש. ונראה דהפירוש הוא, דכל אחד ואחד לפי מה שהוא, מצוה עליו שיפרש ויבדל ממה שהוא עומד בו, ובאמת כי הקדושה שלפשוטי העם לא נחשבת לאנשי המעלה מאומה כמובן, ומכל מקום לאיש כזה שהוא מבדיל עצמו מהחומריות שנחשבת אצלו לחומריות, היא אצלו קדושה, ולאנשי המעלה עדיין אין זו קדושה כלל, והוא צריך להבדיל עצמו גם ממה שהוא בתמידות... (שם קדושים תרע"א)
ובזה יש לפרש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, כי כמו שהשי"ת אין סוף וגבול וגדר, כן תהיו קדושים בלי שיעור וגבול. ובזה יש לפרש והתקדשתם והייתם קדושים, שאף שהתקדשתם, מכל מקום עוד עליכם המצוה והייתם קדושים, וזהו ההפרש בין קדושת מלאכים לקדושת ישראל, שהמלאך הוא עומד בקדושה שהוא נברא לא יוסיף ולא יגרע, אבל אדם הוא הולך תמיד מדרגא לדרגא... (שם שם תרע"ב)
כי לי בני ישראל עבדים... ולהנ"ל יש לומר דאינו דומה טבע ישראל לטבע העולם שהם עבדי התאוות, אבל ישראל כשהוא רוצה לשמור עצמו מעבירה מחמת ציווי השי"ת, הרי הוא מקבל עליו בזה עול מלכות שמים, וזו מוציאתו משעבוד התאוות. והנה זה פשוט שהדברים אמורים במקבל עליו עול מלכות שמים, אבל לא במעביר ממנו עול מלכות שמים, שאז חס ושלום שוב חל עליו עול ושעבוד התאוות... (שם בהר תרע"ב)
כי לי בני ישראל עבדים... ומקשים העולם למה לא יזכיר לו תיכף יום המיתה. ונראה דהנה יש בני אדם ששכלם חלש, ואינו יכול להתקומם נגד כח המטעהו, ונקרא מקולקל בשכל, לזה אין תקנה אלא עסק בתורה המיישר את השכל, ויש שנפשו איוותה לרע, כענין שכתוב (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע, והוא מקולקל בנפש, ולזה אין תקנה בהיישרת השכל, כי השכל אינו מוטעה, אלא קריאת שמע, שהיא יחוד השי"ת, היינו להתלהב באהבתו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והעיקר יש לומר, דהנה ידוע שיחוד ה' הוא שכל הנמצאות הם מאמיתת המצאו, ואין עוד מלבדו, ואפילו מציאות הרע שבעולם נמצא מאמיתת המצאו, ואינו נפרד לעצמו כלל, וכשהאדם משים הדברים אל לבו וקורא קריאת שמע נכלל גם צד הרע שבו ביחוד ה', ובהכרח שנמתק ונכנע ואינו מתאוה עוד לרע כמקדם. ויש שטבע גופו והרכבתו נוטה ביותר לדברים חומריים, והוא מקולקל בגוף, לזה אין תקנה אלא בהזכרת יום המיתה, או אז יכנע לבבו הערל. ומעתה אין קושיא שתיכף יזכור לו יום המיתה, כי מי שהוא מקולקל בשכל אין הזכרת יום המיתה מועילה... על כן נתן הש"ס עצה מיוחדת לכל קלקול וקלקול ביחוד... (שם שם תרע"ג)
במד"ר וזכרתי את בריתי... ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל מה להקדים, בית שמאי אומרים להתחיל בשלימות והתרוממות השכל, כי באם יתחיל בשבירת הלב יש לחוש שיתבטל בעיני עצמו ולא יאמין בחייו ויגרום לו יאוש נורא... ועל ידי זה יהיה לבו מוגבה בדרכי ה' ויבטל במחשבתו את כל המונעים והמלעיגים, ויהיו בעיניו כאפס ואין אנשי מלחמתו. ובית הלל אומרים שיש להתחיל בלב נשבר, כי באם יתחיל בהתרוממות השכל יש לחוש שתסתעף גסות הרוח וחוצפה יתירה שהן כתריס על הלב בפני שום דבר קדושה. ואמר רבי יוחנן משום רבנן, ומסתמא כך הלכה, שלבריאה השמים קדמו, היינו שאדם המתחיל להתעורר אי אפשר כי אם על ידי התרוממות השכל, מטעמים הנ"ל שאמרו בית שמאי, אבל לשכלול, היינו אחר שהתעוררה ראשית ההתעוררות שוב שבירת הלב קודמת, כטעמא דבית הלל... (שם בחקותי תרע"ד)
במשנה מנחות... ורבי שמעון לשיטתיה דאזיל בתר כוונה, וכל ספר הזהר הקדש מלא מזה, סבירא ליה דכבשים עיקר, ואבדו הכבשים אבד הלחם, דתורה בלי רגש הנפש באהבה ויראה אינו כלום, אבל אנן קיימא לן כרבי עקיבא דלחם עיקר, דהעיקר היא התורה הקדושה, ורגש הנפש הוא רק צורך ושימוש לזה הלימוד, ועל כן אין הכבשים מעכבים, אבל הלחם מעכב את הכבשים, דהתעוררות לבד בלי תורה הוא כגדפין בלא גוף, מה שאינו כן תורה, וכנ"ל, ולעולם יעסק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, ואפילו למאן דאמר דיוצא לבית השרפה, הוא אף שהתורה איננה כראוי להיות והולכת לחיצונים, אף על פי כן הקב"ה שמסבב סבות מוציא אותה לאורה ואינה נדחת... (במדבר שבועות תע"ר)
להבין ענין המתאוננים... והנה במדבר היו במדרגה גדולה שהיתה להם התגלות אלקות וגם מאכלם היה מאכל רוחני, ולא עסקו בשום מעשה גשמי, אך זה לא היה תכלית הבריאה, כי הנשמה קודם ירידתה לעולם הזה אין מחסור לה בשום דבר, כי היא בנועם זיו העליון. אך תכלית הבריאה היתה שגם בעולם הזה העולם הגשמי תעבוד את השי"ת, וזו היתה הכוונה שיעלו לארץ ישראל ויזרעו ויחרשו, היינו שיעסקו בדברים גשמיים, ואף על פי כן יעבדו את ה' בתכלית עבודה. ועתה שהיו קרובין ליכנס לארץ ישראל היו מתחילים מן השמים להראותם התרחקות מעט... וזהו לימוד לצעירים שמתחילים לעבוד השי"ת בהתלהבות, ואחר כך נופלים מעט ממדרגתם, וזאת היא מן השמים שלוקחים מהם העזר האלקי, כדי שבכחות עצמם יעבדו את השי"ת, וכל המניעות הן גם כן מן השמים, וצריך כל אחד לידע זאת שלא יפול בעצמו, ויחזק את עצמו לעלות מעלה מעלה. (שם בהעלותך תע"ר)
ויש להוסיף ולומר, שהיישרת המדות שבלב נקראת עבודה בהחלט, כי כל מדה ומדה ישנה בקדושה וישנה לעומתה בתמורה, כידוע שיש חסד דקדושה ויש חסד דקליפה, וצריכין לעבודה להטותה הדרך דרך הקודש. אך היישרת השכל שבמוח אינה נקראת עבודה בהחלט, כי השכל הוא כולו טוב ואין ממנו בתמורה כלל, כי שכל מעוקם ומוטעה אינו שכל כלל, וכל שהוא שכל באמת הוא טוב, אלא שמכל מקום יש שכל המונח בדברים נמוכים ובקטנות הדעת וצריכין להגביהו ולנשאו... (שם שם תרע"ד)
והנה אמרו ז"ל... והיינו דידוע שיש שני אופני עבודה, יש עבודה בהתלהבות ובהתפעלות הנרגשת ונראית לעינים ובהלל ושיר שהוא מכחות הלב, ויש עבודה למעלה שהיא בחינת השכל והמוח. וידוע שהמוח הוא קר, וההתפעלות הבא מצד המוח איננה נרגשת ונכרת לזולתו אלא שכל חמש ההרגשות שבאדם בטלות לבחינת השכל והמוח... ומובן שכמו שבחינת השכל היא גבוהה מבחינת הלב, כן עבודה כזו שמבחינת השכל בלי התפעלות נרגשת גדולה יותר מעבודה שעל ידי תנועה והתפעלות... (שם קרח תרע"ד)
על כן יאמרו המושלים... ולכאורה איך יכול איש המוטבע בחומר לחשוב את החשבון הזה, הלא הוא מלא נגיעות ואינו יכול לראות ולשפוט לנכון, ונראה כי ירושה היא זאת להם לאומה הישראלית מאבות העולם, באשר הם היו מופשטים מהחומר ולא היתה להם שום נגיעה, הם פתחו את הפתח לחשוב חשבונו של עולם, ושוב כל ישראל יכולים לחשוב על ידי סיוע המושלים הנ"ל... (שם חקת תע"ר)
כי הכיתני... וכהאי גוונא הוא בעבודת השי"ת, יש שני מיני עבדות, אחת שעושה מחמת הציווי שנצטוה על זה, ואינו יכול לפטור את עצמו מזה, ואילו היתה לו מניעה ומקום לפטור את עצמו מזה היה פוטר את עצמו, כי באמת כבד עליו הדבר. ויש שעושה רצון השי"ת מחמת שבאמת הוא רצונו לעשות כרצונו ית', ואף אם היתה לו מניעה היה מסלק את המניעה בכל כחו כדי לעשות רצון השי"ת, מאחר כי עצם רצונו הוא לעשות רצונו ית' לא לפטור את עצמו מחמת החיוב שעליו. וההכר שבין שני מיני העובדים הנ"ל יבחן אם העבודה שעושה היא בשמחה ומתגעגע אחריה ומצפה לה לומר מתי תבא לידי ואקיימנה, כדרך שאמר ר' עקיבא נ"ע, זה סימן שהוא מהכת העובדים השי"ת בשלימות. ואם אינו עושה בשמחה הוא סימן שאינו עושה רק מצד ההכרח להשלים חקו ולשלם החוב שעליו. וזה עצמו ההפרש שבין ישראל לאומות העולם, שאומות העולם אינם עושים רק מה שנצטוו בפירוש... (שם בלק תע"ר)
ברש"י בשם המדרש... וכן נמי יש לומר בעבודת השי"ת, ששם עבודה במוחלט איננה נקראת רק כשאינו יודע טעמו של דבר, ובעיניו נראה להיפוך, דאם יודע טעמו של דבר הרי יודע שאי אפשר להיות באופן אחר, וכל שכן כשטועם טעם מתיקות טעמי המצוות, הרי זה נהנה וזה נהנה ושוב אי אפשר שתקרא עבודת עבד, אלא כשגוף הדבר זר בעיניו, ומכל מקום הוא עושה בהתלהבות יתירה ובאהבה ובחשק נמרץ מחמת שזוהי מצות השי"ת, זה נקרא עבודה בהחלט. וזה היה ענין ישראל ביציאת מצרים... (שם שם תרע"ז)
ובהתבוננות שרשי הדברים הנ"ל יש לומר דאות יו"ד באדם היא ראשית המחשבה, ואות ה"א היא הבל הלב, שתוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ותאותן של ישראל הוא הקב"ה, וידוע כי פגם ברית פוגם במח המחשבה, ואין קשוי אלא לדעת, וזה הוא לימוד לאדם אף שחס ושלום פגם באות ברית קודש, אל יאמר נואש חס ושלום, כי כל עוד דופק בו עוד עורק אחד מעורקי הלב היא התאוה להיות יהודי, וזה איננו רחוק אפילו במי שהוא בתכלית הריחוק רחמנא ליצלן... הנה נחשב שעדיין יש בו אות הה"א משתי האותיות, ועודנה יש לו תקוה לשוב ולהרויח שנית גם אות היו"ד על ידי קריאת שמע שחרית וערבית למסור נפשו על קידוש השם. אך אל יטעה לחשוב שאפשר למסור נפשו בקריאת שמע, כל עוד שלא מסר את תאוות לבו עבור יחוד שמו יתברך, כי כל מה שהאדם נמשך אחר תאותו הוא מתרחק מיחוד שמו הגדול... (שם פנחס תרע"ג)
במד"ר ונשבעת חי ה'... הענין על פי מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זללה"ה במאמר מדרש תנחומא (נצבים) הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד... וזהו סימן של צדיק דהיאך שהוא אצלו הן לטב והן לביש הוא בצדקו עומד, והרשע הוא להיפוך. וכ"ק אדומו"ר זצללה"ה מגור אמר דנהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, וכל מי שעבודתו רק במצבו הטוב, ואם יתהפך עליו הגלגל יחזור לסורו סימן הוא שגם עבודתו בזמן הטוב היתה גם כן כוזבת... (שם מטות תע"ר)
במד"ר הלכה מי שהיה נרדף... והנה בסור מרע יש שתי בחינות, אחת כאשר יבאו לאדם מחשבות רעות יברח מהן ויסיחן תיכף מדעתו ולא יהרהר בהן כלל, אם לעשות או לא... אך יש עוד בחינה גדולה מזה, וכאמרם ז"ל ע"ז ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפייה ליצרין ונקבל אגרא, היינו כדי להכניע את הצד הרע, וכמו שאיתא התם בש"ס איתכנעו מקמייהו. ובאמת זו בחינה גבוהה מאד, ולא ניתנה לכל אדם ובכל זמן, רק לאנשי המעלה שהם מזוככים בתכלית הזיכוך, ובזמנים מיוחדים שאין לצד הרע כל כך שליטה בעולם. וזה שרמז במדרש, מי שנרדף מן הגוים ומן הלסטים, היינו שצד הרע רודף אחריו, הן בגשמיות והן ברוחניות, להכניס בו מחשבות רעות, והעצה היעוצה לזה רק לברוח... (שם מסעי תע"ר)
ויכתוב משה... וידועים דברי אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, שאחר היגיעה אל יחשוב למה שהרויח אחר כך אלא כמציאה, ומעתה יש לפרש לשון מוצאיהם לשון מציאה... (שם שם תרע"ג)
והנה במסעות המדבר כתיב ויהי בנסוע הארון... והנה שני האופנים הנ"ל אף ששניהם כאחד טובים, מכל מקום יש יתרון הכשר על הדרך השני מהראשון, שהבריחה וההטמנה בדברי תורה, אף שהיא הצלה טובה, מכל מקום באשר הרע עדיין נשאר במציאות כשיפרד כרגע מאהלה של תורה, אז עדיין בכח היצר הרע להסיתו, אבל לדרך השני שהסט"א בורחת וכלשון הזוהר הקדש לכתתא רישא דסט"א, אז נחלש כח הרע לגמרי, וענין זה יגמר לעתיד, כמו שכתוב (זכריה י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ... (שם)
ונראה לפרש, דהנה נסיעת ישראל במדבר היתה לאכפיא ולכתתא רישיה דס"ם חייבא, כמבואר בזהר הקדש, והוא בחינת סור מרע. והנה סור מרע יש בשני אופנים, יש מחמת שהרע בעצם נבזה בעיניו, וצא תאמר לו, ואינו יכול לסבלו, ויש שמתרחק ממנו מחמת שזה מונעו מן הדביקות האלקית שיקרה אצלו מכל חללי דעלמא... והנה לכל אופן יש מעלה, האופן הראשון בודאי קודש קדשים... אך אין מדה זו נוהגת בכל אדם, שבאם יש באדם עוד פסולת בצד מה, אי אפשר שיהיה כל כך שונא הרע בעצם, וכן אם יש ברע ההוא עוד תערובת טוב, אי אפשר שיהיה כל כך נמאס בעיניו, שהרי יש קצת השתוות ביניהם. אם כן מדה זו אינה נוהגת אלא ברמי המעלה גדולים שבגדולים. אך האופן השני יש לו מעלה שנוהג בכל איש אם איננו נבער מדעת ומוכה בסנוורים, ובכלל ישראל נוהגת מדה זו תמיד, כאמרם ז"ל (סוכה מ"ה) ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים... (שם שם תרע"ו)
לא מרובכם... הרי שכל אחד ואחד צריך שיהיו לו שתי המדות יחד, להיות שפל נגד השי"ת, וקשה וחזק ולהיות גדול בעיני עצמו נגד אומות העולם וכחות החיצוניים, ואלה הן שתי הבחינות סור מרע ועשה טוב, שלענין סור מרע צריך להיות קשה וחזק, ולענין עשה טוב צריך להיות נכנע להשי"ת. והנה ידוע שעיקר הכוונה הוא עשה טוב, כמו שכתב המהר"ל בתפארת שכל מצוות לא תעשה הן רק שלא ירד אדם ולא יפול ממעלתו ממה שהוא אדם, ועשה טוב הוא שיקנה האדם תוספת מעלה,ועל כן אין שכר למצוות לא תעשה... (דברים ואתחנן תע"ר)
...והיינו על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיותר נקל לזכות על ידי סור מרע מעל ידי עשה טוב, כי מצוות עשה צריכות להיות בתכלית כוונת לשמה ובזכות הלב וכולי האי ואולי, ומי הוא שיאמר זכיתי לבי, אבל הסור מרע נקל להיות פורש מהעבירה מחמת כבוד שמים וממילא בא לעומתו בקדושה, כבזהר הקדש, שמן הדבר שאדם בורח מהעבירה מחמת כבוד שמים, וממילא בא לעומתו בקדושה, ועל כן באשר הטובות והזכויות שלעתיד גדולות מאד וקשה מאד להשיגן על ידי עשה טוב, אלא על ידי הצרות הגדולות שישראל סובלין בגלות והכחות הרעים שנשתאבו בהן, ואף על פי כן לא נסוג אחור לבנו וכמו שכתוב (תהלים מ"ד) אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, זוכין לעומת זה לכל הטובות בקדושה, ולפום צערא אגרא. ולולא שסבלנו צרות כל כך על אמונת השי"ת, או לא היו נשתאבין בישראל כחות רעים המושכין אותם כל כך לרע, לא היה אפשר לזכות לטובה הגדולה ההיא. ואז ישראל יאמרו לטובתי נשברה רגל פרתי. וזהו ענין הנחמה בכפלים, היינו שמעצמם יראו ויבינו שכדאי היה להם לסבול כהנה וכהנה... (שם שם תרע"ח)
במדר"ר שמור תשמרון... הנה קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים באהבה, וצריכה כוונת הלב, והיינו שמסלק את עצמו מכל עניני עולם הזה וחמדת שעשועיו, רק לדבק את עצמו באהבת השי"ת. ובאמת זו כלל התורה, כי כל מצוות התורה הן עצות מרחוק לדבק את עצמו לשמים... והתכלית היא הדביקות, וזו דביקות ממטה למעלה. וזה שאמר כל המצוה הזאת, זו קריאת שמע, שענינה הוא כלל כל המצוות כולן. וחד אמר זו שבת, ששבת היא קביעא וקיימא, והקדושה באה מלמעלה למטה, והאדם צריך להשתדל רק שיהיה כלי מוכשר לקבל, והוא כעין כלל כל המצוות כולן, שיקדש אדם את כל רמ"ח אבריו על ידי רמ"ח מצוות עשה, להיות כלי לשרות עליו שם ה'... וזהו עיקר מחלקותם, דרבי לוי סובר דעיקר התכלית הוא להיות האדם דבוק בשם השי"ת, ורבנן סברי דעיקר התכלית הוא מה שנותנין לו מן השמים. (שם ראה תע"ר)
במד"ר אמר רבי יצחק... אך הנה הנהגה זו תתכן בעוד שהאדם איננו כל כך מדובק לחלקי הרע, אז בכחו לדחות הרע מעליו. אבל באם הוא מדובק לחלקי הרע, עד שכעט נעשה הוא והם דבר אחד, אז אין בכחו לדחות הרע ממנו, ועל כן אז מתנהג השי"ת במדת ימין מקרבת, שעל ידי שמקרב את האדם כמו שהוא, ושולח בו נצוצי קדושה לעוררו מתרדמתו, ואז על ידי ימין מקרבת יכול אחר כך האדם לדחות הרע מעליו, שיהיה אז בחינת שמאל דוחה, ולבא אחר כך שוב לידי ימין מקרבת... (שם שופטים תע"ר)
ונראה עוד לומר... וזה שייך בכל אדם שידקדק בכל מעשיו אם לנוכח ה' דרכו וישפט בשכלו הראוי מבלתי ראוי. לא תכיר פנים היינו להיות נוטה יותר מדי לקצה אחד אפילו שכוונתו לטובה, וכענין שאמר הכתוב (קהלת ז') ואל תתחכם יותר למה תשומם, שזהו מענין הכרת פנים בדין, שנושא פנים לעשיר, ודוגמתו בכל אדם שלא יהיה נושא פנים לשכל לנטות אחריו נגד דעת התורה. לא תקח שוחד הוא תשוקת החומר, כי הוא המעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. לא תטע לך אשרה הוא המכניס בלבו מחשבות זרות, ובשעת תורה ותפילה הרי הוא כנוטע אשרה אצל מזבח. לא תקים לך מצבה הוא העדר ביטול לכלל ישראל, וכענין שהוא במלך כנ"ל. לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום, היינו מי שמתגאה בעבודתו או בלימודו, כי כל מאן דיהיר בעל מום הוא... (שם שם תרע"ה)
במצות כתיבת ספר תורה... והנה הקלף צריך עיבוד, ואם כתב על קלף שאינו מעובד פסול. וזה רמז שאין דברי תורה נתפסין בלב האדם טרם נפסקה הזוהמא ממנו, אך איך תפסק הזוהמא מלב האדם טרם יתפסו בו דברי תורה, כי בלי תורה בלתי אפשר שתפסק הזוהמא ממנו... אך הנה בלב האיש הישראלי נמצאות שתי בחינות, היינו הנקודה הפנימית שבלב שנקראת בתולה ואיש לא ידעה, והיא משומרת ממגע נכרי, ושם משכן הנפש האלקית, והבחינה השניה היא החיצונית שבלב, שהיא כמו חומר היולי מוכנת לקבל כל הצורות, ובחינה הזאת צריכה עיבוד שתפסק הזוהמא ממנה שתהא ראויה לקבל קדושה אלקית. ועיבוד זה הוא על ידי לימוד התורה ועסק התורה ומצוותיה, שנתחזקה הנקודה הפנימית עד שמתפשטת ממנה הארה לבחינה החיצונית שבלב לזככה ולטהרה, אבל שתתפוס התורה בבחינה החיצונית שבלב טרם הטהרה והזדככה בלתי אפשר. ועסק התורה בראשונה נתפס רק בפנימיות שבלב... (שם תבא תרע"א)
ונראה לפרש כוונתו ז"ל... מה שפירשנו דברי הש"ס שבת פ"ט בתשובת משה רבינו ע"ה למלאכים משא ומתן יש ביניכם, אב ואם יש לכם וכו', ולכאורה הרי בודאי המלאכים לא בקשו התורה בלבוש עולם הזה... ואמרנו שתשובת משה רבינו ע"ה היתה, שלגודל מעלת התורה אין לשום נברא אחיזה בה רק במה שהוא בורח מדבר שכנגדה בחיצוניות. וכבזוהר הקדש, שמדבר שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה... וזה בעצמו יש לומר טעם ירידת הנשמה לעולם הזה, שתוכל לזכות על ידי סור מרע למעלות רמות ונשגבות, אשר בלתי אפשר היה להגיע לזה מצד מעלתה בעצם... ומזה יכול כל איש להשיב אל לבו לבל יתמרמר על מצבו שברע הוא, הן בגשמיות הן ברוחניות, כי אדרבה זוהי התכלית המבוקשת שעל ידו יגיע למעלות רמות כנ"ל, ולא יהיה שוטה המאבד מה שנותנים לו, אלא יתאמץ בכל עוז בעת הזאת דוקא לקיים (משלי ל"א) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה... (שם שם תרע"ב)
וזהו שאמר המדרש להכנס דלת לפנים מדלת, היינו לפתוח את הדלת וליכנס, הדלת הראשונה היא סתימת המוח, שבעוד גסות רוחו עליו אי אפשר שתהיה עבודתו נחשבת לכלום, שבעוד עומד על דעתו לחשוב שמה ששכלו מחייב הוא הנכון, והרי כל דרך איש ישר בעיניו, אך כאשר נפתח פתח הראשון ונסתלקה גסות רוחו, אז אפשר לבא לפתיחת הדלת השניה, שהיא סתימת הלב, ולסלק את תשוקת הדברים הגשמיים, ולפשט את העקמומיות שבלב... (שם שם תרע"ו)
ונראה עוד לומר, דבאשר ניתן לעולם כח החידוש בכל יום, והמשכילים נוטלין זה הכח לעבודת ה' ולחידוש דבר בתפילה, ובאם לאו חס ושלום נוטלין הסט"א את כח זה, ועל כן יצר הרע הוא נקרא מלך זקן וכסיל, ועם זה אמרו ז"ל (קידושין ל') יצרו של אדם מתחדש עליו או מתגבר עליו בכל יום... (שם שם תרע"ה)
וימת שם משה עבד ה'... על זה אמר שאינו כן, שאדרבה זה שבח גדול למשה, שעם כל דביקותו היה מקבל עליו בכל פעם יותר ויותר עול של מלכות שמים כעבד העושה הכל רק לטובת רבו, ולא השתמש עם הדביקות והאהבה לעצמו להתענג על ה', וזאת היא מדת כל השלמים, ועל כן נקראו כל הנביאים עבדים. ומזה תוכחת מוסר לכל איש שיש לו התעוררות של שמחת מצוה, לא יספיק זה בעיניו, רק אז יקבל עליו עול מלכות שמים שלימה לקשור עצמו בקשר אמיץ להיות רק ביראת השם כל היום. (שם ברכה תרע"ב)
...והנה ידוע דלכל דבר הנמנע לגמרי מן האדם אינו מתאוה לו כלל... ואם כן המתבונן בעין שכלו כמה הוא רחוק ולאן הוא נוטה, תהיה בעיניו התקרבותו להשי"ת כדבר הנמנע יותר מלקבץ קצה המזרח למערב, ואם כן לא יתאוה לו כלל, על זה אמרו ולבו, דהיינו תשוקתו למעלה, שתהיה תשוקת האיש להתקרב להשי"ת, ולא יהיה זה אצלו בגדר הנמנע, כי הקב"ה רחוק וקרוב, כבמדרש (דברים רבה ב' י')... כי אדרבה, בשביל זה עצמו ששם עיניו למטה כנ"ל אני את דכא אשכון, ובשביל זה עצמו יתלהב לבבו עוד יותר. וזה סימן לאדם לידע אם הוא שבור רוח באמת, ולא מפאת דמיון או עצבות או גסות הרוח, אם מפאת ההכנעה נמשכת עוד התלהבות ביותר, אז ידע שהכנעתו נרצית... (זכור ברית תרע"ג)
בפייט קול שופר כפוף... ויש לומר נמי להיפוך, שהשכל מושך לעולם לטוב לבל יתגאל בטנופי דהאי עלמא, אלא לפעמים יש שכל מעוקם, וזה איננו ראוי לקרותו שכל, אם כן מעבודת האדם ליישר ולפשט את שכלו, ואז ממילא יהא נמשך לטוב, לזה מר סבר כמה דפשיט דעתיה טפי מעלי. אך הגוף מטבעו להיות נמשך אחר החומרי, לזה צריכין שיכוף את טבעו... אך באשר אי אפשר להיות פשוט וכפוף כאחד, מר סבר בפשוטין, לפשט מה שראוי לפשט, וזה יגרור לכפוף מה שראוי לכפוף, ומר סבר להיפוך... (ראש השנה תרע"ו)
ויש להוסיף בזה דברים, ולומר דבאמת תרווייהו איתנהו, דכל כמה שהאדם פורק ממנו עול ושעבוד הסט"א, באותה מדה שורה עליו עול מלכות שמים... דבעוד שיש עליו שעבוד הסט"א אי אפשר שיקבל עליו עול מלכות שמים... וכמו כן יש לומר להיפוך, דלפרוק ממנו עול שעבוד הסט"א קשה מאד, אלא על ידי שמקבל עליו עול מלכות שמים, ההקדש מוציאו מידי שעבוד... ואם כן תרווייהו איתנהו (שניהם נמצאים), ובהכרח צריך להקדים אחד מהם, אף על פי שאי אפשר להיות בשלימות בלתי השני. ועל כן בזה פליגי, מר סבר דבפשוטין, דברישא צריך לפרוק ממנו עול שעבוד הסט"א, ואחר כך מקבלין עליהם עול מלכות שמים, ומר סבר דבכפופין, דברישא מקבלין עליהם עול מלכות שמים, ואחר כך ההקדש מוציאו מידי שעבוד הסט"א... (שם תרע"ח)
...ויש לומר שזהו ענין כוונת הפייטן בסדר העבודה, בתחילת סדר חובת היום היה עומד באימה לפני א-ל עליון, כי הקירוב ממטה למעלה יצדק בו ביותר לשון שמחה, כענין שכתוב (תהלים מ"ה) תובלנה בשמחות וגיל תבואינה בהיכל מלך, אבל העומד ומצפה לאור פני מלך חיים יצדק בו ביותר לשון יראה ופחד ואימה... (יום הכפורים תרע"ח)
...ועיקר היגיעה להגיעה עד מדרגת עצמו, דהיינו ממנו, ממקום נפשו בקומה הכללית, ולמטה מסוף הכל עד מדרגה שלו, אבל ממנו ולמעלה שכבר יצאו נפשות שלימות ממדרגות ההם, כי המדרגות הולכים ממעלה למטה, ואנו היום בעקבות משיח מן העקביים ועיקר בעבירות שאדם דש בעקביו ושמירת הברית וכן המצות והשתדלות לצאת מן ההרגל, יש לו סייעתא גדולה מאותם הנפשות שכבר יצאו שכשמגיע למדרגה של כל אחד (בקומה הכללית) הוא בא ומסייעו כמ"ש במקום אחר בסוד העבור, כי אותו כח ההשתדלות שלמדרגה זו כבר נשאר בעולם, ואין צריך יגיעה כל כך... ולכן בדרגות אלו אין צריך יגיעה כל כך כבדורות ראשונים ונקל לבא למדרגות מיד שהגיע למדרגת עצמו. אבל לעומת זה היה מעלת הראשונים שהיו ממקום יותר גבוה וכמו כן מכביד עלינו היצר אותה יגיעה מועטת בדורינו כהשתדלות המרובה שלהם. (חלק ב צדקת הצדיק קסה עמוד נו)
שלימות האהבה כאשר מעורבת עם היראה כמ"ש בתנא דבי אליהו רבא ג' אני שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי... וזה שאמרו בב"ק צ' מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מכאן, בחור ובתולה מכאן, פירוש מטבע דבר שקונה בו כל הצרכים וכן אהבה ויראה הם אבות המולידות כל המדות דקדושה לעומת קנאה ותאוה בקליפה, וידוע האהבה בימי הנעורים מה שאינו כן בימי הזקנה ותפר האביונה. וכידוע דשלמה המלך ע"ה בילדותו אמר שיר השירים תוקף אהבה, ובזקנותו קהלת תוקף היראה. אבל אברהם חידש וקבע למטבע היוצאת דבר זה שיהיה על מטבע אחת זקן וזקנה מכאן ובחור ובתולה מכאן, הכל מיוחד ביחוד גמור האהבה והיראה... ומצינו עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, יש יראה היפך הגילה וזהו אהבה ויראה, ויש יראה היפך עבודה כידוע יראה יסוד למצות לא תעשה, שהוא העדר עבודה כי ירא מלעבוד, וזהו כשהוא יוצא מן הלב לגמר המעשה, אז יראה היפך עבודה. ומטבע של ירושלים שניהם מיוחדים ודוד ושלמה הם תוקף הניצוח לכל גויי הארץ, וזהו עבודה כמ"ש "בחרביובקשתי" בצלותי ובבעותי... (חלק ג קומץ המנחה כג עמוד ל)
...וזהו יפתח בדורו כשמואל בדורו (ר"ה כ"ה ב'), ששמעתי בשם ר"ב הקדוש ז"ל דרוצה לומר מי שפותח שער חדש בעבודת השי"ת בדורו הוא המנהיג האמיתי כשמואל בדורו, דבכל דור יש התחדשות ופתיחתו על ידי מנהיג הדור. ובכל דור יש ב' מנהיגים דוגמת משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ובפרט בעקבתא דמשיחא, והם נגד ב' המדרגות דבעלי תשובה וצדיקים גמורים, והם פותחים מחדש ב' שערים אלו בכל דור. וכל נפש מישראל כלולה משניהם, כי שניהם כוללים כל האומה... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד מד)
...וכל שכן באהבת השי"ת דמעט מהאור שמאירים עיניו על ידי זה דוחה הרבה מן החושך, וכל תאות עולם הזה מאוסים בעיניו לגמרי, אלא שהאוהב השי"ת וכל חשקו למצא איזה דבר לעשות נחת רוח לפניו הנה הוא מוצא גם בתאות עולם הזה מה שיהיה לנחת רוח לפניו, דמאחר שהוא ית' ברא דבר זה וחשק זה בעולם, ודאי יש בו צורך ותועלת לקדושה ולהיות לו ית' גם כן נחת רוח מזה, וזה כל עבודת האוהב ה' בעניני עולם הזה שאין צריך להתאמץ לאכפייא רק לאהפכא שימצא בהם דרכי עבודת ה', וזהו שעשאו אברהם אע"ה טוב, והוא נקרא טוב מאד. כידוע המשל מבן מלך שהיה בשביה ביד אויבים והביאוהו לו, דיותר שמחה הוא לפניו בו לאין ערך ממה ששמח בבניו האחרים שהם לפניו תמיד, ואפילו יהיה זה הבן פחות המעלה הרבה מהם. וכן מה שמוציא יקר מזולל בעבודת ה' בעניני תאות וחמדות עולם הזה המעט בזה לרב ולטוב מאד יחשב לפניו ית'. וזהו "בכל לבבך" היינו אפילו באהבות ותאות עולם הזה, "ובכל נפשך" הוא על דרך שאיתא בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה, שהכונה כענין עבירה לשמה הנזכר. "ובכל מאודך" דקאי אממון כמ"ש (ברכות נ"ד א'), והיינו גם כן ד"א דשם בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו, דרוצה לומר אפילו בעאקו (צרה) רחמנא ליצלן... (חלק ה תקנת השבין עמוד יח, וראה עוד ערך יסורין)
...אבל בעולם הזה שהיצר הרע לא נעקר מן הלב לגמרי כל האתערותא הוא לפי שעה לבד, שכל זמן שאין לבו חלל בקרבו כדוד המע"ה שהרגו ליצר הרע (ע"ז ד' ב') בתענית אי אפשר להיות קבוע וקיים בעבודתו שלא ינתק כלל. וזה כל עסק האדם בעולם הזה להיות רצוא ושוב ולהתחזק להתעורר עצמו משינתו בכל פעם. ותכלית הבריאה היתה על כך שיהיה לו יצר המשכיח והוא יתגבר כנגדו... (שם רסיסי לילה עמוד נז)
...והנה ב' המאורות המאירים לנו חשכת העולם הזה הדומה ללילה הם עמודים שהעולם עומד, כמו שאמרו בריש אבות על ג' דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, תורה היינו אור תורה שבעל פה הנ"ל, ועבודה אור בית המקדש, שהוא אור העבודה ואחר החורבן תפלה במקומו... כי גם על ידי תפלה שהוא כעומד לפני המלך מאיר חשכות הלב... ועיקר עמוד הגמילות חסדים שנחשב מעמודי עולם הוא רק אם נצמח מב' אורות הנזכרים, שהם עמוד התורה והעבודה, כשעושה בעבור מצות השי"ת, ואז גם זה עבודה... (פרי צדיק חנוכה ד)
...והטעם דנפשות האבות ברא השי"ת מצדו, דכתיב ואקח את אביכם את אברהם וגו', וכן יצחק נימול לשמונה בראשונה, והיינו שבחר בו השי"ת שלא מדעתו... והסדר מצד השי"ת אנכי ואחר כך לא יהיה, שהשי"ת משפיע קדושה ודברי תורה ללב חכם לימינו, ועל ידי זה נעקר הרע מלב כסיל לשמאלו, וכמו שאמרו (שיר השירים רבה פ' ישקני) שבשעה ששמעו דבור אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם, ובשעה ששמעו דבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם, ולכן מצד השי"ת הסדר נפש אברהם ואחר כך יצחק, וכן יצאה בת קול הלכה כבית הלל שהם דרגא דאברהם, אבל מצד האדם הסדר סור מרע ואחר כך ועשה טוב, שלזכות לדברי תורה צריך שיוקדם היראה להיות סור מרע, שהוא מדת יצחק אבינו ע"ה, וכן הוזכרו תמיד בית שמאי קודם לבית הלל... (שם ח)
ומצינו במ"ר הן בעוון מלא, אפילו יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד א' מעוון, והיינו שלא עשה שום איסור מימיו, רק שהרגיש הנאת עצמו, שזהו עטיו של נחש, שגרם על ידי שהטיל זוהמא בחוה, ועל ידי זה כל אחד מזרעם מרגיש הנאת עצמו. ועל זה בא מצוה קדושים תהיו, קדש עצמך במותר לך, להכניס קדושה בדברי רשות, כמו רבינו הקדוש שאמר על עצמו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, וכבר הקשו בתוספות (עבודה זרה י"א) ממה שאמרו שלא פסקו מעל שלחנם וכו', אך הפירוש, שהיה כיעקב אבינו ע"ה, שלא הרגיש שום הנאת עצמו, והיו כל הנאותיו בקדושה כאדם הראשון קודם החטא, ומשום הכי יעקב אבינו לא מת... (ויקרא קדושים ח)
...דקדושת מחנה ישראל הוא שעוסקין בעניני עולם הזה, אך הם קובעים עתים לתורה ועוסקים במצוות, ואף בעניני עסקי עולם הזה כשעוסק בהם עם כונה לשם שמים שיוכל לקבע עתים לתורה ולגדל בניהם לתלמוד תורה, הוא גם כן בקדושה... שכאשר עושה מעשה הגוף לשם שמים נעשה מן הכל מעשה מצוות, גם עסק סתם מצות וגמילות חסדים שהם מצוות מפורשות, וזהו קדושת מחנה ישראל. וקדושת מחנה לויה הוא שהם פנויים רק לתורה ועבודה שאין להם חלק בארץ רק ה' חלקו ונחלתו, ואין להם שום עסק מעניני העולם הזה, רק כמו שהיתה כונת בריאת האדם, כמו שאמרו (קידושין פ"ב) ואני נבראתי לשמש את קוני, וקדושה זו היא רק משנכנסו לכלל העבודה מבן ל' ומעלה...
וזה הענין דקדושת מחנה ישראל הוא העוסקין בעניני הגוף רק בכונה לשם שמים וקובעין עתים לתורה. וקדושת מחנה לויה היא, שהם פנוים רק לשמש את קונו, ובזה יש ג' מדרגות הנזכרים, דבני קהת נגד עמל התורה, שהם נושאי הארון... והוא מחנה שכינה... והוא מעלה ראשונה, כמו שכתוב לעמל תורה נברא, ומשום הכי הקדימם הכתוב, ובני גרשון הם כנגד עמל שיחה, זו תפלה, שהיו נושאי יריעות המשכן ואהל מועד, ועיקר המשכן על שם היריעות... וכתיב כי ביתי בית תפלה וגו'... ומשום הכי כתיב גם בבני גרשון לשון נשא וגו', שהם גם כן יש להם מעלה, מי שעסק שלו הוא בתפלה... ואחר כך בני מררי נושאי הקרשים הם כנגד עמל מלאכה, מלאכת המשכן ומלאכת המצוות... (במדבר נשא א)
...והיינו דמשה רבינו ע"ה שחלקו היה השבת, כמו שכתוב ישמח משה במתנת חלקו, היה עסקו בחינת קדושת המן, היינו שיפקיר האדם כל עסקי עניני עולם הזה ויהיה פנוי רק לתורה כמו בשבת, וכמו שהיו במדבר שאכלו המן, ולא היה להם עסק בעניני עולם הזה כלל. וזהו מה שכתוב בזהר הקדש הנ"ל, לבר מארעא קדושא, שקדושת הארץ נצרכה רק אחר שבאו לארץ ועסקו בעבודת הארץ, הוצרך קדושת האדם שעל ידי מצות תרומות ומעשרות ושאר מצוות התלויות בארץ יכניסו בזה קדושה אף בעסקי העולם הזה. אבל כשאדם מפקיר כל עניני עולם הזה ואין לו עסק עמהן אז אין צריך לקדושת הארץ... ואם היה משה נכנס לארץ, היה אף בארץ ישראל ישראל פנויים תמיד לתורה ועבודה כמו אוכלי המן, אך לא היה עוד הזמן לזה אז... (שם בהעלותך ח)
...רק כאשר נאמר לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, נאמר והאמין בה', כי על זה היה חזק באמונתו ית' שיהיה לו זרע קודש, אבל כאשר הבטיח לו השי"ת ירושת הארץ, היינו שגם אם יהיה האדם חס ושלום משוקע בתחתיות הארציות, גם משם יהיה ביכלתו לחזר להופיע אליו השגחתו ית"ש, על זה שאל במה אדע כי אירשנה, כי מפני שדבר זה נתלה בבחירת האדם, לכן שאל במה אדע, היינו באיזה אופן יהיה הדעת והכרה לדורות גם בשפלות הארציות, ועל זה נאמר לו קחה לי וגו', ושנדרש על הד' מלכיות, והיינו שעל ידי הצירוף ובירור של שיעבוד מצרים וד' גליות יזכו לירושת הארץ, היינו להכרת בחינת מלכות שמים אף בשפל המדרגה... (דברים תבא ז)
...ולכאורה וכי זה צריך ללמדנו, שאין חפץ השי"ת בגבורת הסוס, אך גבורת הסוס היינו בפעולה ובמעשה, והוא נגד עסק העבודה בפעולה בקום ועשה, ואמר שאין זה עוד המכוון האמיתי, ולא בשוקי האיש, היינו גבורת האיש, וזה כנגד העסק ביראה, שהוא גבור הכובש את יצרו, גם בזה לא ירצה, שאין זה עוד כל השלימות, רק רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו, והוא מדתו של יעקב, שאמר שאין לו כלום מצדו רק מה שהשי"ת מנהיג אותו ומשפיע לו מחסדו... (שם וילך יא)
הנה בפסוק וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצנכם תזבחהו כתב הרמב"ן בפשט הכתוב, לרצונכם, שתהיה עבודתכם לרצון לפניו וכו', ולא תעשו עבודת ה' הנכבד על מנת לקבל פרס, אלא לעשות רצונו, כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחויב.
והנה ידוע כי זהו המדרגה היותר גדולה, וכמבואר במנחות, וכאשר ידוע רוממות המדרגה הזאת מרבינו יונה ור"ת ז"ל. והנה להלכה נפסק מפסוק זה, מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול, שנאמר לרצונכם תזבחוהו, לדעתכם תזבחוהו. וזה לא קשה כלל על האדם רק לחשוב לשם שחיטה, הרי כי הדין הנפסק להלכה הוא הדבר אשר מבלעדי זאת לא יוכל להיות כלל, ואי אפשר בשום פנים בלעדי זאת. והדברים נפלאים מאד ההפרש העצום בין זה לזה, וכמה הוא מוכרח הדין הפסוק... פשט הכתוב שיהיה להאדם חשק ורצון לעבודתו ית', וכענין שכתבנו במאמר שימושה של תורה, יהושע משרת משה וכו', והכל מחשק ורצון לדעת איך לעבוד אותו ית', ונזכה להיות מהכוספים והחושקים בחשק ורצון לעבודתו, ואז נדע כי קרובים אנחנו לקיום התורה. כי המנהל של האדם הוא הרצון, והכל יטה לרצונו, ומי שאין לו רצון רחוק הוא מהתורה, על כן חובה עלינו בלימוד המוסר לחדד הרצון היטב. ובזה נתקרב למנהל הטוב וקיום התורה וטוב לנו... (חלק א פד)
דוגמא א' נבאר מהמלה הראשונה של תלמוד, מאימתי קורין וכו', ופריך בגמרא תנא אהיכי קאי, דקתני מאימתי? ותירץ תנא אקרא קאי וכו'. וקשיא, למה ליה להתחיל בלשון מאימתי, ונצטרך ליישב תנא אקרא... אבל נראה שהתנא כוון לדבר גדול בזה, והוא:
דהנה בעל חובת הלבבות בשער הכניעה פרק ח' כתב, כי תחלת מה שתתקיים בו העבודה לאחד הוא, שיתנצל לו ממדת האדנות, כי משער המצטרף, אשר תתחייב מציאת כל אחד במציאות האחר, שהאדם אינו ראוי לשם עבד עד שיהיה לו אדון, והאדון לא יהיה ראוי לשם הזה עד שיהיה לו עבד וכו', ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלקים, אלא עד שיקבל על עצמו כל מדת האדנות ממנו ית', והוא יהיה לו עבד בכל מדת העבדות וכו', עיין שם. וזהו שהתחיל בלשון מאימתי, כדי שנבין כי אקרא קאי, וכוון להודיע, כי ראשית למודו של אדם צריך להיות במדת האדנות לעבד, מה שצונו האדון בהתורה שנתן לנו, לקרות קריאת שמע בערב, אימתי זה הזמן? משעה וכו'... (שם קג)
...ועוד ללמד לבני ישראל היום הזה שנתקרב אצלם, עד כמה צריך האדם להשים נפשו בכפו. נפשו, פירוש רצונו בידו, עד שצער גדול כזה (מיתת בניו) כמו שבארנו, עם כל זה צריכים לכבוש רצונם של אבל, ואדרבא צריכים לעבוד עבודתם בשמחה, ובפסק (עונש) גדול אם לא יעשו כן, כמו שנאמר (ויקרא י') "ולא תמותו", אם תעשו כן, פירוש אם תערבבו שמחתו של מקום חייבים מיתה. הרי ראו כל ישראל מה זאת קבלת מלכות שמים... (שם קנט)
טעם שאמרו רז"ל (ברכות ח' ותענית ח') שתפלת רבים אינה נמאסת, שנאמר "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו", ואף על פי כן והוא רחום יכפר עוון. ובאמת למה? וביארנו כי יש שקר וכזב, שקר שבעת שהוא אומר אינו אמת רק שקר. כזב, שבעת מעשה אמת הוא, אך אחר כך אינו מקיים דבריו. והנה "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים ק"א) ולפי זה יש נפקא מינה בין הרוצה לילך בדרך השי"ת, רק אחר כך כשבא לידו אינו יכול לכבוש תאוותו, זהו בחינת כזב, ובין שאינו רוצה כלל, רק עושה המעשים הטובים בשביל כבוד או ממון, זהו בחינת שקר, ולא יכון לנגד עיניו ית'. והנה יחיד יכול להיות שעושה מעשיו בשביל כבוד והוי בחינת שקר, מה שאינו כן רבים ממי יבקשו כבוד, הלא רבים הם, ומעשיהם אינם בחינת שקר רק בחינת כזב, ולכן תפילתם אינה נמאסת. (חלק ב ז)
...וזו עבודת האדם להבין כל הלימודים ולשמעם כאילו הוא חידשם, גמרא פירוש רש"י ותוספות ומוסר, הכל כך. וזו כוונת ר' חיים מוואלאזין, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - מעצמו. כי המקבל מתנה ואינו יכול להרויח בעצמו, אין זה כלום, כי מחר יפסיד חס ושלום. אבל המרוויח אם יפסיד ירויח שוב. וכן עבודת השי"ת מי שמקבל ועושה מאחרים, כאשר בא בקל כן ילך בקל, מה שאינו כן המתייגע כאילו מעצמו חידש הוא בגדר מרויח, שכאשר חידש את זה ביגיעתו, כן יחדש אחרים ביגיעתו וטוב לו. (שם ט)
...והנה להיות נכנע ושפל לפניו ית' ולשמע דבריו, אין לך יותר מעלה קטנה מזה, כי איך לא יהיה האדם שפל ונבזה לפני מי שגדול וחזק ותקיף הרבה ממנו, וכל שכן לפני אדון הכל. ואם כן השפל לפניו, שחייו ומותו ופרנסתו ובריאותו והצלחתו בידו, אין זה כלום נחשב, ולהיפוך חסרון מי שאינו נכנע לעבודתו, לעומת זה גדול מאד שהוא נגד נגד השכל. ועם כל זה עשה השי"ת ענין עבודת האדם כאילו צורך גבוה הוא, וכביכול כאילו הוא צריך לעבודתו, ומקבל שכר כאילו עשה מעלה גדולה, שהחסרון קל מאד אף למי שאינו עושה... כאמרם ז"ל עבודה צורך גבוה, כדי ליתן לנו שכר מרובה, כערך לו היה במציאות שהוא צריך לנו ולעבודתינו... (שם מב)
על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים... הענין הנה מצינו (תהלים קל"ו) שבשפלנו זכר לנו, בשעה שאנחנו משפילים את עצמנו אז זכר לנו, כמו שנאמר משפיל גאים ומגביה שפלים, והיינו כי יקר אצלו יתברך שפלות הלב ולב נשבר... ואמרו ז"ל "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין ק"ו). ומצינו ג' דברים יקרים אצלו ית', האחד הוא שפלות ושבירת הלב וכוונת הלב, השני מי שמשכיל על דרכיו, כענין שנאמר (משלי י') בן חכם ישמח אב... השלישי מי שהוא עושה נגד רצונו, ולומד תורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת, ואמרו ז"ל (אבות דרבי נתן ג') טוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה פעמים בריוח. וזהו על ג' דברים: תורה היינו דעת, לעשות הכל בהשכל על פי התורה והחכמה, עבודה היינו כוונת הלב ושבירת הלב... ולכן סוברים היראים שזה דרך הירא שלא לידע הוויות העולם כלל. אבל זה טעות, כי מצינו שדיין צריך להיות פיקח, וגם כל הדרכי גמילות חסדים צריך להיות עם אנשים סוחרים וגם עם אינם יהודים, על כן חובה על האדם להיות איש יודע בהוויות וטיב העולם, ולעשות הכל לשם שמים. וכיון שרואים אנחנו כי האדם רוצה יותר ליתן משלו ולא להיות מעשה (אחרים לכך), הרי זה דבר שנגד רצונו, וטוב דבר אחד בצער ממאה פעמים שלא בצער, על כן על ג' דברים העולם עומד, על תורה - דעת, עבודה - כוונה, וגמילות חסדים בהיפוך רצונו. (שם קו)
אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם (ראש השנה ל"ד). הנה הוא ית' גם בלא קבלתנו הנהו מלך על כל העולם כולו. אמנם פירושו של תמליכוני, הכוונה שהאדם ימליך אותו ית' על כל אבריו וחושיו, ראיה, שמיעה, מחשבתו, וכדומה, לכבוש אותם כפקודתו... (שם קלט)
...וזוהי כוונת הכתוב תחת אשר לא עבדת וגו', פירוש אל תתמה למה באו עליך הצרות חס ושלום, למה? כי לא עבדת את ה' אלקיך, גם לבטנך, אהבת את עצמך, תאוותיך וכבודך. כאמרם ז"ל (יומא ט') דבית שני מפני מה חרב, מפני שנאת חנם, וזהו אהבתם את עצמם, ולכן שנאו לזולתם. ואם כן בלא ספק כל עבודת האדם האוהב את עצמו הכל לטובתו מכוון, או כבוד או ריוח ממון או שאר מדות. ואם כן עבדת את עצמך, על כן לך אל עצמך ויעזרך עבודת עצמך, ובקש עזר רק מעצמך ומבטנך, וסיים הפסוק באות ומופת כי לא עבדת השי"ת אלא עצמך, והראיה, שלא חדשת והרגשת בנפשך שמחה עצומה מרוב כל, יותר מרוב כל. ולמה לא הרגשת בעבודת השי"ת כמו החלש הנוטה למות ומתחדש בו רוח חזק, רוח חיים, הלא הרוח ישיב נפשו וישמח, כך היה לך להרגיש בעבודתך שתעבוד השי"ת. כי כל עבודה ועבודה הלא תוסיף ידיעה חדשה והרגש חדש כדמיון העולה בהר, ולמה לא שמחת בזה כעל כל הון? ועל כן כי לא עבדת את ה' אלקיך, רק בטנך עבדת...
ונמצא כי האדם מוזר ונכרי מהכרת עצמו הרבה מאד מאד, כי קרוב שהוא מוטעה מאד, הוא סובר שעבד ה' בימיו, ולא כן הוא, רק בטנו עבד. וה' חוקר לב, והדברים עמוקים בכחות הנפש... (שם קסא)
...והנה נכיר מכחות נפשנו, כי הצלחת האדם קרובה מאד, ורק בידים ממש ידחנה חס ושלום. אנחנו רואים בכחות נפשנו כי הדבר שעושה תועלת תתרבה מאד תשוקת האדם להרחיב עוד ועוד. מי שמרויח, תתרבה תשוקתו לעשות עוד עסקים... וכל שכן בענינים נפשיים, מי שמרגיש הצלחה בהם, כבחכמה וכדומה לזה מעלות נפשיות ההצלחה תעורר רגשות הנפש נעלה מאד להשתוקק עוד להוסיף אומץ... ומזה מוסר נמרץ להאדם, ידוה לבי מאד על זה. כי ידעתי אם היה עושה הכל בתשוקה, מי יודע לאיזו מדרגה גדולה היה מגיע בימי חלדו, כי התשוקה תרחיב כחותיו ותרומם דעתו למעלה ראש, ותסיר העצלה ויתרגש רגשות הנפש לרוץ כגבור אורח החכמה והמעלה. ועל כן הקפידה התורה מאד על העדר השמחה, כי העדר השמחה הוא העדר התשוקה, כי הם אחד, וכל מה שיוסיף תשוקה יוסיף הצלחה... (שם קצז)
מצינו בפרשת עקדה (בראשית כ"ב) "ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו", הוא הולך להשחט, והעצים שם דוקא עליו, ולא על הנערים שהלכו עמו. דברנו כי למד זאת מפי הגבורה, ועד יום מותו הלעיטהו בעבודת השם. הוא ידע בעצמו, כי עד היום הזה גם כן עמד בנסיונות הרבה לכבוד השם, ועכשיו אמר לו הקב"ה קח נא, שלא יאמרו השטן ועכו"ם הראשונות אין בהם ממש, הרי כי לולא הנסיון הזה לא היה להקב"ה חס ושלום להשיב להשטן... ועל כן ראה כי הקב"ה משים עליו עבודות גדולות כזאת, ולא עוד אלא שהראשונות אין בהם ממש להקרא ירא אלקים עד עתה. ורצה אברהם שבנו החביב לו ילך אחריו, והעמיס עליו עבודה לקחת עצים להשחט, ואף על פי כן לא יהרהר מטעם הנזכר למעלה, ואז יקרא ירא אלקים. (שם רטז)
...בפרשת תולדות (בראשית כ"ו ב') "וירא אליו ה' וגו' והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך". ועוד שם "עקב אשר שמע אברהם בקולי". ועמדתי על זה כי תלו רק בזכות אביו. ולא ידעתי טעם למה, ומצאתי בספר ספורנו על התורה, כדרך גאון שאינו ירא לכתוב מה שנראה לו, כי זה מחמת שלא קרא עדיין בשם ה', פירוש לפרסם אלקותו ית', עד שלבסוף נתעורר לזה וקרא בשם ה'. וזה מבהיל. יצחק אבינו ע"ה שנקרב לעולה תמימה, ורק בשביל שלא פרסם ידיעת אלוקות נענש עונש שלא תלה לו בזכותו רק בשביל אביו... ואולי חשב כי אין מן הצורך כי כבר פרסם אברהם אבינו ע"ה, וגם הוא עולה תמימה. ולא אהני (הועיל) לו כל זה, ונכתב עליו כאלו אין לו זכות, וכנ"ל מחזקיה, מר לי מר, מבהיל לראות גודל השכר לפרסם יראת שמים בעיני הבריות, ואף כי כבר פרסם אביו... (שם רכ)
...וכן בענין יעקב עם עשו, ששלח יעקב אבינו ע"ה להתחנן לו, וגם ויחץ את העם לשני מחנות, היה עושה הכל בפשוטו, כמו איש פשוט. אבל כל זה רק מחמת כי האדם צריך להתנהג על פי הטבע, אבל עומק המחשבה בכל מעשה דרך הטבע שעושה, צריך להיות כמו כולו לה' כי הוא מסבב הטבע, ובזה מוטעים בני אדם, כי הם סוברים או סייפא או ספרא, ואי סייפא לא ספרא, ולא כן דרך השי"ת. האבות היו מתנהגים הכל על פי הטבע... והאמת שכל מה שהאיכות רב ימעט הכמות... ולכן נכתב ביעקב אבינו אחר אריכות ספור דרך הטבע שעשה, תכלית מחשבתו ובטחונו עליו ית', הצילני נא וגו'.
ויש ליתן טעם למה רצה השי"ת כן... והטעם כדי להתרגל בזה ביראת השי"ת, והנה אנחנו רואים כי חייו של האדם אשר כל רגע תלוי בסכנה גדולה, ועם כל זה יען כי אינו יכול לעשות ולעזור במאומה, על כן אינו מפחד מזה כלל. מה שאינו כן על פרנסה האדם מפחד. והיינו מפני שיכול לעזור בטבע. וזהו הטעם שהניח השי"ת חיי הטבע כדי ליתן מקום ליראה. (שם רכא)
"ואל אצילי בני ישראל וגו' ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד). היינו שנהנו מעט מהמחזה הנחמד מראה ה', ונתערב מעט תאוה. והתאוה היא פועלת ההיפך מן וזך - מן התאוה - ישר פעלו (משלי כ"א), ועל כן נענשו מאד. ומעתה מה הם האנשים אשר רובם תאוה, ומערבים מעט יראה בים התאוה, ומכל שכן לשון הרע הרבה ומערבים מעט לשם שמים בזה, והבן.
וזהו הענין שנקרא הברית ברית-קדש, כי זה מורה כמה צריך להיות עבודת האדם נקיה בלי תאוה. כי מטבעו להתפעל אף מהרהור, ואם כן גם כשעוסק במצוה רבה של פקוח נפש, מציל אשה מנהר, המצוה רבה, ועם כל זה כשמערב בזה מעט הרהור חס ושלום נקרע, ונברא מזה חס ושלום מזיק, כענין שאמרו ישראל במדין "מידי הרהור לא יצאנו" (שבת ס"ד), והיו צריכים כפרה אף שעסקו במלחמת השי"ת... (שם רמח)
אמרו ז"ל (סנהדרין צ"ט) רבי נהוראי אומר כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עליו הכתוב אומר (במדבר ט"ו) "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר"... והנה מבואר כי דבר ה' בזה זו תורה, אבל ואת מצותו הפר מהו?
הענין הוא, לדוגמא עבד הנמצא במקום ובשעה שיש הרבה מלאכה לעשות לאדוניו כגון מלון אורחים בעת שישנן שם הרבה אנשים אשר כולם צריכים לשמוש... והנה עבד אחד מהם, מכל רוב המלאכות שיש לעשות, וכשנתבקש איה הוא, והנה יושב לו בחדר ומשחק בקוביא. הגע עצמך, מה יהיה משפט עבד חצוף כזה? הלא מתוך מעשיו נכר ברור כי כבר פרק ממנו עול אדוניו לגמרי, ובודאי כי כל מה שיעשה לו האדון עבור זה ראוי לו, וזה חלקו לחצוף שכזה.
והנה האדם יש עליו הרבה מלאכה לעשות, כמו שאמרו ז"ל (אבות ב') המלאכה מרובה... והימים קצרים, והפועל העבד הרע יושב ומשחק בשחוק. הרי זה לאות כי שבר מעליו עול אדוניו לגמרי. ומן הסתם אין מוטל עליו כל עול המצוות הרבות שישנן על האדם. לא שבין אדם למקום ולא שבין אדם לחברו. והנה האדם לא נברא אלא לקבל עליו עול מלכות שמים, כדאיתא באגרת התשובה לרבינו יונה, ולכן הפורק עול אינו כדאי שנברא.
וזו כוונתם ז"ל, מי שאפשר לו לעסוק בתורה, יש לו פנאי, וצריך לעסוק בתורה לדעת המעשה אשר יעשה, ואינו עוסק, הלא זה לאות כי כבר פרק עול האדון והמצוה... וזה מצד עסק התורה עצמה. אף שלא על מנת לעשות, כגון הילכתא למשיחא, שחיוב לימוד איכא. ומכל שכן כי הרי מחוייב ללמוד על מנת לעשות, והרי זה ואת מצותו הפר, פרק עול המצוות...
והנה יש ג' מיני עבדים, יש מי שיושב בפרוזדור (במלון) תמיד והולך מחדר לחדר לאורחים לשאול להם מה הם צריכים, למען ירצו תמיד להתאכסן אצל בעליו. ויש מי שיושב בפרוזדור, שאם יצטרך האורח דבר מה יקראנו ויאמר הנני. אולם העבד הרע אינו יושב כלל בפרוזדור, וכשהאורח צועק ללחם או למים הנה הוא יושב לו בחדר המרזח ומשחק בקוביא. זהו עבד רע באמת אשר פרק עול אדוניו מעליו, ומשפטו חרוץ: הכרת תכרת, יען כי לא עשה את מה שנברא עליו, אבל עשה ההיפוך.
וכן הוא בעבודת השי"ת. יש מי שנושא עליו עול מלכות שמים תמיד, מחשב על כל דבר היעשה אותו או יחדל מלעשות, ואיך לעשות. ויש מי ששוכח לגמרי כי עבד ה' הוא, וכי מוזהר הוא על מה לעשות ומה לא לעשות, וזהו העבד הרע הפורק עול אדוניו ממנו לגמרי. והבינוני הוא ההולך בעסק וחושב ויודע כי הוא עבד ה', וכי יש עליו להזהר באזהרותיו של השי"ת, ואם כי אינו מלומד עדיין לדון בדבר חדש וביראה חדשה נתוספת בכל עת, אבל לכל הפנים כאשר יקראוהו יאמר הנני. וכאשר יבא לידו הדבר שכבר מורגל בו ויודע האיסור שיש תחת ידו, הנה יראתו הקודמת עליו היא תקראנו ויאמר הנני להזהר בהם, ובזכות זה יעזרנו השי"ת להיות עבד נאמן לפניו, לקבל עליו עול מלכות שמים לגמרי. (שם רעח)
דברנו בפרשת ראה אשר נאמר (דברים י"א) "אם לא תשמעו", בלשון תנאי, אבל בברכה נאמר שם "אשר תשמעו", בלי תנאי, היינו כי יש ג' מיני דברים בעבודת השי"ת, שמיעה דמקודם, היינו להבין כי העסק עסק טוב הוא, וכדאי להכין הדרך הנדרש לפניו, כגון חנות גדולה ואנשים הרבה לנהל את העסק וכדומה לזה. ואחר כך כשיתחיל לעסוק בהעסק אז יבין יותר ההכנות המצטרכות לזה. וזהו מאמר דוד המלך ע"ה "אשרי תמימי דרך" (תהלים קי"ט), פירוש העושים הכנות לעבודת השי"ת, כגון לישא עול מלכות שמים עליו, לישא בעול עם הרבים, כאשר מבואר במקום אחר גודל הגנות ממי שאין לו הרגש בעסק הרבים... וכן לחיות בחשבון הנפש וסדר נכון וכדומה לזה הכנות המצטרכות לעבודת השי"ת... והיינו כי יש ב' מיני שמיעה, הראשונה להבין כי יש לעשות דרך והכנה לעבודת השי"ת כמבואר למעלה, ואחר כך כשיתחיל לקיים מצותיו יעשה לו כזריעה להצמיח ההבנה עד אין תכלית, ולכן אמר שמור, ומזה תבא לשמיעה אחרונה... (שם ש)
...כללו של דבר, אל לו לאדם להמית כח מכחותיו, כי כל מה שיגדל האדם ויתקרב לתעודתו ישמשו לו כל כחותיו לתכלית הנרצה, כולם הם חלק מתמימותו עם ה' אלקיו, וכולם נותנים לו עוז ומרץ להכיר את גדולתו ית' ולבא לידי הכרה מתוך התפעלות עצומה בגדולת מעשיו...
במסילת ישרים מבואר ההפרש בין קדוש וטהור, וזה לשונו, והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה ממש, וסימנך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה... ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש, הטהור מעשיו החמריים אינם לו אלא הכרחיים, והוא עצמו אינו מתכוון בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחמריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אלו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו, ונפשו מתהלכת תמיד בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאלו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה... ורואים אנו שאצל הקדוש כל מעשיו ופעולותיו חוזרים להיות קדושה ממש, אכילתו היא קרבן, ושתיתו היא במקום נסכים... וזהו מפני שאצל הקדוש כל עניניו וכחותיו אינם ענינים חמריים נפרדים, אלא כלם מקושרים לקדושת שמו יתברך. וכמו שאמרנו ענין תמים תהיה עם ה' אלקיך, שכל האדם עם כל כחותיו הערים וחיים בו, מתמזגים ומתאחדים עם האלקות כביכול, ולכן אכילתו וכל הנאותיו גם כן הן ענין קדושה, והמהנה אותו הרי הוא מעלה את אלו הדברים מקדישם ומקריבם על ידי הקדוש קרבן לה'...
ואף עתה אחר שבעוונותינו אבדנו כל אלה ואין לנו לא קרבן ולא אשה ולא ריח נחוח, בכל זאת ענין הקרבן מתקיים על ידי העלאת כחותינו השפלים שישמשו לקדושת שמו ית' ויתקדשו על ידי זה בקדושתו, כי הלא עיקר עבודת האדם היא להעלות את הענינים השפלים של הבריאה לשרשם. והאדם בהקריבו את כחותיו ורגשותיו השפלים לבל יהיו נפרדים מה', רק ישמשו כולם לעבודתו ית', הרי הוא מעלה בזה את כל העולם ומפרנס על ידי זה את כל הבריאה, וזהו עתה קרבן ה' ולחמו...
ולפי מה שנתבאר מובן לנו כי יצחק אבינו, שהיה מרכבה לשכינה, והיה במדרגה כה נשאה וקדושה שכל כחותיו שמשו רק לתכלית הנרצה, והיה תמים עם ה' אלקיו, הלא ודאי שאכילתו היתה קרבן ושתיתו במקום נסכים... ולכן כשחפץ לברך את בנו צוה להביא לו מטעמים, שהם במקום קרבן, ולהנות בזה את נפשו הקדושה, כי על ידי העלאת הקרבן על ידי נפשו הקדושה למעלה יעלה את הנפש השפלה ויאגדה לשרשה האלקי, ועל ידי זה יוכל לעורר את זרמי השפע למעלה ולהוריד את הברכה על ראש מביא הקרבן ביתר שאת... (חלק א עמוד קצו, קרבנות)
...הלא רואים אנו, כי כל ענין הבריאה ויצירת העולמות מתבטא במלת "אחורי", כי תכלית ציורינו בהם היא רק לפי המושג האפשרי היותר עליון שהשיג אדון הנביאים, ושגם הוא היה רק בבחינת "אחרי ה'". והנה עבודת האדם בעולם הזה היא, להגביר את אורו ית' בכל העולמות, בכל חלל הבריאה, וזה על ידי ידיעתו והרגשו כי גם אחרי הבריאה הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ובהכרתו זאת הרי הוא כאלו ממלא את החלל הנמצא מאחרי ה', (כי הכל תלוי בהשגת הנבראים, שזהו כל מציאות הבריאה, והבן). ולכן כשהאדם מחזיק באמונתו ומכיר ומרגיש כי כל המציאות היא רק מאורו ית', נקרא זאת בשם ממלא אחרי ה'. וכשהתורה רצתה לספר לנו, כי יהושע וכלב היו חזקים באמונתם האמיתית, הכירו וידעו כי מידו הכל, כי הוא המהווה ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומנהיגם ברצונו, הביעה לנו זאת במלים כאלו... "וימלא אחרי", כי הם על ידי מחשבותיהם ומעשיהם השלמים, בהשיגם כי אורו ית' ומציאותו ממלא הכל, מלאו אחרי ה' במושגם הם, והגבירו את התפשטות אורו ית' בכל העולמות.
והנה לפי זה יש לנו להבין, כי מי שמתבטל מן התורה שלא לצורך, היינו כשהתכלית אינה לשם שמים, הרי הוא מחשיב מציאות אחרת, וכאילו נותן מקום לענינים בלתי תלוים במציאותו ורצונו יתברך, ובזה הרי הוא כאלו כופר באחדותו האמיתית... וכשנשים אל לבנו מצבנו אנו הלא יפול עלינו מורא ופחד, כי כמה רחוקים אנו ממדרגה זו "שלא להתבטל מן התורה שלא לצורך". וכשנעמיד במקביל את זה לעומת זה, חומר החובה אשר עלינו ומצבנו אנו, הלא נדמה לנו כי אין ביכלתנו כלל למלאות חובתנו לה'.
אבל באמת צריך לדעת, כי ענין "לצורך" יש בו מדרגות מדרגות, ואין זאת אומרת שאסור לו לאדם לקחת מעולם הזה רק כדי קיום נפשו, ויותר מזה כבר "שלא לצורך" נקרא, אלא ענין לצורך מתאים לכל אדם לפי מדרגתו ותכונתו, כי כל מה שנצרך לו לאדם למען יעמוד על מתכונת נפשו כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כשרונותיו וחיים בו כל כחותיו, כל הנצרך כדי שתהיה לו שלמות ותפארת אדם, בכלל "לצורך" הוא... ואחרי שנחוץ לו כל זה, אם יגמר בנפשו לפרש מהנאות אלו הרי זה בכלל "אל תהיה צדיק הרבה וגו' למה תשומם"...
כל אחד לפי מדרגתו יש לו היקף מיוחד בעניני "לצורך" המתאים לאופי תכונתו ומדרגתו, ואין מן הראוי והאפשר לאיש לפסע בפעם אחת למעלה רמה, אלא כל אחד צריך למדד את מדת קרבתו לנקודת האמת, לדעת מדרגתו ולעמד בה, וכל מעשיו ודרכיו יהיו נמדדים לפי מדת "לצורך" על פי מדרגתו הוא. אבל יזהר לבלי הרבות לקחת מעניני עולם הזה יותר מכפי הדרוש לו, כי זהו כבר בכלל מבטל את התורה שלא לצורך...
אבל הלא צריך להבין מפני מה מדקדק הקב"ה עם הצדיקים במדה דקה כזו ובחומר רב כל כך, ולכאורה נדמה לנו שאין זה משפט צדק. אבל באמת צריך לדעת, כי כל מה שהאדם נמצא במדרגה יותר גבוהה, הוא מרגיש ביתר דקות כל פגימה קלה שבמעשיו, דבורו ומחשבתו, ולפי מדרגתו הוא יכול לבחן במדה דקה מן הדקה כל חסרון ומגרעת, ולכן מדקדקים עמו אף כחוט השערה...(חלק ב עמוד קח, פלס מעגל רגלך, וראה שם עוד)
ועיקר ההפרש שבו יתייחד האדם להיות נבדל מכל הברואים נראה שהוא בזה, שכל הנבראים אין להם ידיעה מהשכל וההרגש והתשוקה שיש להם, ואינם מבחינים בהם, אלא כל המתרחש בקרבם מתבצע על ידם כמו על ידי מכונה, לא רצונם הוא המכריע את פעולתם, אלא כוח טבעי אשר הוטבע בהם... לא כן האדם: כל תשוקה ורגש כל שכל ותחבולה המתעוררים בו, מיד באותו רגע מתהוה ונולד אצלו כעין שכל נפרד, ומתעוררת בקרבו ידיעה עליונה בפני עצמה, היודעת מה שנתהוה ונתעורר אצלו, מבחנת את תשוקותיו ומחשבותיו ודנה עליהם. ואם רק לא יהיה האדם כסוס שוטף במרוצתו, אשר לא ישים לב על דרכיו ומחשבותיו, אז ידיעתו הנפרדת מאירה את כל מהותו מושלת על כל מעשיו, ומראה לו את הדרך אשר ילך בה...
והנה על ידי עלוי זה הנותן לו לאדם היכולת להתרומם מעל מצבו ולראות את כל המתרחש בקרבו להבחין ולבקר את על הנעשה על ידיו ולשפט עליהם, בזה העלוי תלוי גם סוד כח הבחירה וכפית היצר...
...ויוארו לנו דברי הגמרא סוטה כ"א א' על הפסוק כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה... באור דברי הגמרא נראה, דהנה כל מצוה ממצוות התורה בפרט היא כמו נר, שניתן להאיר לו לאדם ולהורות לו על מה שמזיק לנפשו, כי לולא התורה הקדושה לא היינו יודעים מאומה, מה טוב בעד הנפש ומה מפסידה, כי הלא לא נדע טבעה. ולכן רק על ידי קיום המצוות ושמירתן ניצול האדם מהדברים המפסידים... אמנם הידיעה לבדה אודות הדבר המזיק לו לא תמיד תספיק לו להצילו, אם היצר יסיתהו לזה, כי אף שהאדם יודע שיוזק בזה, בכל זאת אין לו הכח לעמוד נגד יצרו, טבעו יפילהו, ולמרות רצונו והכרתו הפנימית ימשך אחריו, וזהו באור מליצת חז"ל שהמשילו אופן המשכת היצר לחיות רעות וליסטים המתנפלים על האדם או באים ולוקחים בחזקת היד, והידיעה לבדה לא תספיק להצילו מהם... אבל הלומד תורה והיא מאירה את נשמתו, אז אור התורה הסגוליי מחייהו, מכונן ומחזק את ידיעתו, מחליש את כח היצר ומלמדהו לכוף את כח טבעו ולא להמשך אחריו...
...ומה מאד על האדם לחרוד וליבהל מסכנת מיתת עולם הצפויה לו, כי הלא אף רבן יוחנן בן זכאי, שכל ימי חייו היה עסוק בהרבצת התורה, וכל מטרתו ועבודתו נתונות היו רק לקדוש שמו יתברך, ובכל זאת לא ידע באיזה דרך מוליכין אותו (ברכות כ"ח ב'), כי לפעמים היצר מטעהו ומסבכו, שידמה שהוא הולך בדרך החיים וגן עדן, בעוד אשר באמת ידיחהו ויכריעהו לדרכי שאול, כי כל זמן שלא נזדכך האדם להיות נקי לגמרי מעניני העולם הזה, יש בכל מעשיו תערובת הרע, ממה שנמצא במזג נפשו פנימה, ולא תמיד יוכל להבחין איזה כח נוצח בו ומוליך אותו אחריו, ואנן מה נענה אבתרי?!
והנה מזה יש להוכיח על פני אותם האנשים, שכשמוצאים איזה חסרון באדם גדול, יכחישו משום זה את גדלותו וישכחו או שלא יחפצו להבין, כי גם אדם גדול יכול לשגות ולטעות, כי גם אצלו גדול כח היצר ויש בו מקום להתנקשות הכחות, כי כל זמן שהוא מלובש בחומר אין שלמות גמורה גם לאדם הכי גדול... ועוד יותר יש להשתומם ולהתפלא, שכשאדם ירא שמים עושה דבר לשם שמים, ומשתמש למטרה זו בדברים שנראים לעולם לבלתי ישרים ונכונים, מתרעמים על זה ורוצים ממש לבולעו חיים. ומן התימה הגדולה עליהם, כי הלא אצלם לפי דרכם סכל, אין זה מגונה כלל... ורק כאשר הדבר נוגע ונעשה לשם שמים אז יתרגזו ויתקצפו לתבע עלבונו כביכול ולצעוק מרה על היראים המחללים שם שמים...
...ויש לבאר, דהנה מצינו שתי בחינות במדרגת עבודת הבורא ובמסירות הנפש על קדוש שמו ית', הבחינה הא' והיא הפחותה במעלה, כי כשיבא האדם לידי נסיון ועומד הוא ליהרג אם לא יעבור, אז בודאי כל אחד משלומי אמוני ישראל לא יפקפק בזה ויקדש שם שמים ויהרג ולא יעבור, מדרגה זו איננה גדולה כל כך בערך. אבל יש עוד בחינה יותר עליונה ונשאה באהבת ה', והיא, שנפשו של האדם תהיה נתונה תמיד רק לעבודת השי"ת ואהבתו, כל מחשבותיו והרגשיו יהיו מרוכזים סביב מטרה אחת, קדושת שמו יתברך, ומגמה זו צריכה לחדור לתוך תוכו של האדם ולהקיף את כל מהותו במדה כזו, עד בלי השאר מקום לשום רעיון זר ולשאיפה אחרת בלעדי דבקותו יתברך. ואף בשעה שנוטלים את נפשו, עליו לא רק למסור את נפשו באותו רגע, אלא גם להיות אז מסור לעבודת בוראו באהבה וכונה הדרושה ולא להתרפות ולא לזוז ממנה כלל, וכל תנועתיו ופעולותיו צריכות להיות כמו מקודם נתונות רק למטרה אחת, ואדרבה נפשו רוחו ונשמתו תשתוקקנה לדבקותו ית' במדה כזו, עד אשר יתבטלו אצלו כל עניני העולם הזה ולא ירגיש שום דבר וענין אחר מרוב אהבתו ודבקותו בה'. והדרך אשר על ידו יוכל האדם לחנך את עצמו להתרגל ולבא לבחינת מדרגה עליונה כזו, מבאר לנו הרמב"ם בהקדמתו לאבות בפרשו את מאמר חז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", דרוצה לומר, שישמש כחות נפשו כולם וישים תכליתם ידיעת ה' יתברך לבד, ולא יעשה מעשה קטן או גדול, ולא ידבר דבר, אלא שהפועל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה, או למה שמביא אל מעלה, וזהו אשר בקש ממנו ית' שנכוין אליו, באמרו "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", רוצה לומר בכל חלקי נפשך שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והוא לאהבת ה' יתברך. אכן זאת הדרך המובילה להשגת הבחינה העליונה בעבודת ה' כדברינו לעיל.
...אמנם להגיע לידי עילוי נפש כזה היה אפשר לרבי עקיבא רק אחרי אשר נצטער בזה כל ימי חייו, הרגיל את נפשו בזה הרעיון והתלהב תמיד באהבת ה' במדה מרובה, ולכן על ידי ההרגל וההתמדה במחשבה זו היה לאל ידו לקיים מתוך אהבת ה' מצוה זו... (שם עמוד קיח, בכל דרכיך דעהו, וראה שם עוד)
כי לא אוכל לעשות דבר... והנה פשוט שדרכי המדות מחייבין לאדון שיעשה את העבד כבעלים ממש, אבל העבד מצידו מחויב להראות בעלותו של אדון על כל מצעדי רגליו, בדרך זה צריך להבין יחס הקב"ה אל ברואיו, ממדת חסדו וטובו ית', של טוב ה' לכל, ברא את הבריאה באופן כזה, שהאדם הנהו כבעלים ממש, ואלו רצה הקב"ה היה נראה על כל שעל ושעל עבדות והשתעבדות, ולא היה כלל באפשרות מקום לטעות כלל, ורק מחסדו הבלתי מוגבל עשה עם האדם טובה שלימה, והסתיר עצמו כביכול, שיראה כאלו האדם הוא העושה והוא הפועל, כבעלים ממש, אבל האדם מצד עצמו הוא המחוייב להראות על כל שעל ושעל בעלותו וממשלתו של האדון ב"ה... (דעת תורה בראשית יט כב)
ויאמר קח נא... ואמנם כי באדם נמצאים הרבה מאד דברים התלוים בדברים, וכל אדם יש לו תנאיו ומצביו, יש לו כמה "תלוים בדבר" שלו. מושלים משל ומספרים על אחד שהיה לו חותנת מקפדת, מאיצה על כל הליכות חייו, ובהמצאו בחדרו והיה שומע קול צעדיה מבעד לחדרו היה מתחזק ולומד ומתפלל ביתרון עוז. ופעם אחת הוא היה עומד באמצע קריאת שמע, מדקדק ומכוון ביתרון הכשר, בחשבו כי חותנתו שמה מאחורי הפרגוד שלו, ולבסוף והנה שומע כי היה זה חתול אשר בבית, אשר השמיע צעדיו בהלוכו. והנה בטלה כל הקריאת שמע והעבודה שלו... כיון שעבודתו היתה תלויה בדבר, הנה הוא עומד בסכנה, כי בביטול דבר תבטל עבודה. כל אחד ואחד יש לו בעבודתו סבותיו והגורמים שלו, אם מחמת התפארות לבני אדם, ואם מחמת יראתו אותם, ואם מחמת הכרח משרתו, ואם מחמת הכרח הרבים והסביבה בהם הוא נמצא... ומדת עבודתו היא כפי מדת "הדבר התולה"...
ודאי שגם הנסיונות הראשונים של אברהם היו נסיונות גדולים, ואדם זולתו ודאי לא היה עומד בהם, אלא שכאן היה לו נסיון לשחוט את בנו את יצחק, ואם לא היה בוקע קושי זה הנסיון, אם היה מתעכב בזה המעשה, הרי זה מורה, כי עדיין טרם ניקה וטיהר מעצמו כל כולו מה"דברים התולים", זה מורה כי עמידתו עד הנה לא היתה מתוך תלוים ביראת האלקים, כי ביראת אלקים טהורה אין עכובים ואין ביטולים, אלא עומדת לעד, עומדת בכל נסיון... (שם שם כב ב)
...וזהו כדברינו, יסוד גדול הוא, כי תכלית העולם הוא "להתאים עצמו לתורה", כי היא הדפוס, ולכן נברא העולם באמצעים ובתמונות ובהנהגות כפי ההכנה הנדרשת למכוון התורה, שהיא הדפוס. רוצה לומר, הנה עיקר מכוון התורה היא אמונת ה', ולכן נברא העולם בתמונה זאת ובאמצעים רבים והנהגות רבות לפי ההכנה הנדרשת על פי הנהגת אמונה, ומזה יסתעפו אופני כמה הנהגות, דהיינו דרך הסבות, וכל ההנהגה דוקא בסבות רבות, ובהסתר פנים, אשר לכאורה היה צריך להיות ההיפוך, לראות הכל בגלוי ולא בהסתר. אלא שזהו הסוד, כי אחרי כי הדפוס הוא דפוס אמונה, ולכן לא תוכל להיות הנהגה אחרת אם לא על דרך הנהגת אמונה. ומזה יצא כל ענין "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו" (תהלים קכ"ו), וגם כל ענין משא ומתן, "ונשאת ונתת באמונה" (שבת ל"א), לנסות את האדם האם הוא מותאם לדפוס האמונה. וכן הנה התורה היא דפוס של קדושה, ולכן נבראו על דרך זה כל הנהגות העולם השייכים לזה. דהיינו כי נבראו טהורים וטמאים וכל דרכי הקדושה והטומאה, הכל כדי לנסות את האדם האם הוא מותאם לדפוס הקדושה, וכן הנה התורה היא דפוס היראה, כענין "ואתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו' (דברים י'), ולכן נברא העולם על דרך זה לנסות את האדם אם הוא ירא מלפני ה' נבראה יראה בכל תכסיס... (דעת חכמה ומוסר חלק ג ב)
...ולהיפוך מצינו גם כן בצדיקים אשר כל ימיהם יעמולו איך למצא רצונו ית', כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ו) רצים לפניו כסוסים בין בצעי המים, ורבות רעות לצדיק, וכל ימיהם הם נותנים ממש נפשם בכפם לעשות רצון ה'... ובכל זאת תמיד הם כרשעים בעיניהם, וכאילו לא עשו מאומה, עד שעמרו ז"ל (נדה ל') אפילו כל העולם כלו אומרים עליך צדיק אתה, הוי בעינך כרשע, האין זאת פליאה נשגבה?
אכן זהו אות על מה שאנו אומרים תמיד, כי דרכי יראת שמים בנוים המה על המדות, ומהם תצא תורה הן לטוב והפכו... בעניני גשמיות ובין אדם לחבירו הכל רואים כחות הפכיים אלו. מי לא יראה לאיש אשר הוא מקבל רב טוב, וכל מה שנותנים לו הכל מועט הוא בעיניו, ואם ירבו לו טוב כחול הים כלא הם בעיניו, מפני כי נפשו רחבה מאד, ולפי דרכי ההבנה היה לנו לראות באיש כזה גם בצד ההיפך, דהיינו בעת שהוא עושה טובה לזולתו, גם כן על דרך זה, שיהיה מעט בעיניו אף אם ירבה להיטיב לזולתו, ובכל זאת אנו רואים באיש כזה היפוכו של דבר, כי יגדל בעיניו מאד מאד טובתו לזולתו, ובדבר קטן יתחשב לטוב ומטיב, הכי אין זאת פלא?
אכן באמת הכל עולה בקנה אחד, לב רע, ונפש רחבה, זה הוא תכונת נפש רחבה ולב רע, נפשו רחבה מאד לקבל והכל מעט בעיניו, ובכח זה ממש מתהפך לזולתו, כי כל דבר קל גדול הוא בעיניו, ולכן יצדק הכח אשר אנו מתפלאים עליו, איך יהיה אדם צדיק בעיניו בעת שהוא שותה כמים עוולה תמיד כל היום, אכן זהו בעצמו פשר הדבר, כי לבו רע לה', והמעט אשר הוא נותן לה' גדול מאד בעיניו, ובאיזה אמירה מפיו אשר לבו רחוק ממנו, וגם בעוד דברים פעוטים כאלה אשר בשקר יסודם, הוא סובר האין זאת די להשי"ת. נורא הדבר מאד, הוא, אשר כל הון נחשב לו למאומה והכל מעט בעיניו, ובעת שהוא צריך ליתן מה מידו אין לו עינים לראות ואזנים לשמוע, ובדעתו הוא מסגל מצוות ומעשים טובים כחול הים.
ולעומת זאת אנו רואים במדת הצדיקים גם כן דבר והיפוכו. נפשם שפלה מאד, מה שהוא מקבל הכל רב בעיניו, כי נפשו שפלה ואין בה רב חלל להכנס בה, ומה שהוא נותן לזולתו אין שוה בעיניו למאומה... וזוהי מדתן של צדיקים, כל מה שהם עושים עם זולתו אין שוה בעיניהם למאומה, גם כן מצד שפלות נפשם, וכל שכן וכל שכן מה שנוגע להשי"ת, כי נפשם שפלה למאד, וכל אשר יסגלו תורה ומעשים טובים לא תחשב בעיניהם למאומה, כי הם אפס, ומעשיהם לתוהו נחשב להם, ובשפלות נפשם מגדילים ומעריצים את הטוב שהם מקבלים מהשי"ת...
נמצינו למדין אנו מזה תועליות רבות במדות. ולהבין מה בין צדיק לרשע. לא כמו שהעולם סוברים כי הוא רשע, כי אינו חפץ לעבוד את השי"ת, אדרבא, מקור רשעתו הוא כי הוא צדיק בעיניו, ובעיניו הוא עובד גדול. ובזה יש כמה מדרגות, אכן הצד השוה שבכלם, כי רשעתם רק כי צדיקים הם בעיניהם. אף הרוצח נפשות צדיק הוא בעיניו אם ייטיב עם הנרצח לברור לו מיתה יפה... (שם כ)
אמרו ז"ל בסנהדרין צ"ט "כי דבר ה' בזה" וכו', דבר אחר זה המגלה פנים בתורה וכו', מכאן אמר ר' אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות וכו' והמלבין פני חברו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא וכו'. הלא מחלל קדשים ומבזה מועדות אינם מעבירות חמורות כל כך, כי הרי אינם לא מחייבי מיתות בית דין ולא מחייבי כריתות, ובכל זאת ענשם חמור הרבה יתר מהעבירות היותר חמורות כמו חייבי סקילה, כי חייבי סקילה יש להם חלק לעולם הבא, ולאלו אין להם חלק לעולם הבא. ואמרנו כי זה גילוי חדש אשר גילו לנו חז"ל מפסוק כי דבר ה' בזה. כי כל העבירות שבתורה אף היותר חמורות, אינם חמורות כל כך כמו בוזה דבר ה' רחמנא ליצלן, כי העבירות אף היותר חמורות עושה אותם מצד כי יצרו תקפו עליו לאותו עבירה, ואף אם הוא במרד ובמעל, אינם כלום נגד עבירה של בוזה, היינו שמבזה את השי"ת וכבודו, והיא עבירה בפני עצמה, והיותר חמורה מכל עבירות שבתורה, אף מחייבי כריתות ומיתות בית דין. ובזה הורונו חז"ל, כי מפסוק דבר ה' בזה יש לנו אזהרה על כבוד ה', ומצוה זו היא שקולה נגד כל התורה כולה... (שם לב)
אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה'. בדרך העולם לבקשת הכסף בענינים הגשמיים יש ב' פרטים, א' העמל, יש איש זריז בטבעו עושה כל מה שבכוחו להרויח ולעשות עסקים ונסיעות, לא ייעף ולא ייגע. ויש עצל בטבעו גם בעסק יתעצל אף להרויח. ב' התשוקה לכסף לא כל האנשים שוים בזה, יש אשר תשוקת הכסף להיות עשיר היא אצלו במדה גדולה, ועל כן אף אם הוא בטבעו עצל, בכל זאת התאוה של אהבת הכסף תתגבר על טבע העצלות ויעשה הכל למען יתעשר.
כן הוא הדבר בעבודת ה' ית"ש, א' הוא התשוקה לעבודת ה', וכמו בכסף האדם רוצה הון עתק, ותמיד מחשבותיו יציירו בקרבו הציור של העשירים הגדולים, והטוב שהיה לו אם היה אדיר ועשיר גדול כמו פלוני ופלוני. כן בעבודת ה' ית"ש צריך להיות להאדם תשוקה גדולה עד מאד להיות עובד ה'. ב' להיות זריז ולא יהיה עצל, וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו, לעולם יהיה האדם כשור לעול וכחמור למשא... החמור למשא אינו צריך להיות כובש את יצרו לישא המשא, כי הוא בטבעו כך ואינו יודע אחרת, כן האדם צריך לקנות בטבעו כל המדות...
זה מה שאמר הכתוב "אם תבקשנה ככסף", היינו התשוקה לעבודת ה' כבקשת הכסף, "וכמטמונים תחפשנה", הוא העמל, כמו שאיש לא ייעף ולא ייגע לחפש אחר מטמונים, אז תבין יראת ה'. על כל פנים, כמו בכסף האדם מקנא גם לאילי הכסף, כן בעבודת ה' צריך האדם לחשוב תמיד להיות לו תשוקה למדרגה היותר גדולה, כמו מדרגת האבות, הלא גם המה היו רק בשר ודם, והתשוקה הגדולה תתן לו עוז ואומץ בנפש להגיע למדרגה... (חלק א לב)
...הנה אנחנו רואים בחוש, כי ההכרח מסיר הכבדות, אשר כמעט לא ירגיש כלל, איש חיל עמל כל היום, החוטב עצים בשכר עמל כל היום ואינו חושב כלל בכבידות עבודתו ולא יתרפה ממלאכתו, יען כי הכרח הוא ומסכים שמוכרח להיות עמל, רק בדבר אשר אינו הכרח כל כך, אזי ירגיש כבידות ועייפות.
כן הדבר בעבודתינו להשי"ת, כאשר יכנס בלב האדם עמוק כי הוא מוכרח לזה, ואין חכמה ועצה לפטור מן העמל, אזי לא ירגיז האדם שום עמל בעבודת ה', לא כן כאשר לא יכנס הדבר בלבו, והבחירה בידו, פעמים עובד פעמים לא, לזאת הוא מתרפה במלאכתו...
ואחרי אשר יכנס בלבבו עמוק העול כנ"ל, ממילא יתגבר לעמוד בבקר כאיש חיל, ובכל זאת צריך לזה מדת הזריזות, כי גם איש חיל יש עצל יעמוד בעצלתים,ויש זריז, בכל זאת שניהם כאחד יקומו מיד, כן הדבר מדת הזריזות שיעמוד בזריזות, בכל זאת העיקר הוא כי עול מלכות שמים יעירהו משנתו, כמו איש חיל, ומדת הזריזות יועילהו לזה, אבל מדת הזריזות לבד לא תועיל כלל, כי זהו החיצוניות בלבד, והעיקר הוא הפנימיות, היינו העול כנ"ל... (שם לד)
להבין מהו עושין "רצונו של מקום", המסילת ישרים (פרק י"ח) בביאור מדת החסידות ביאר מאמר חז"ל (ברכות י"ז) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו זהו בחינת בן, שלא די לו מה שיאמר אביו בפירוש, אלא כל שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר נחת רוח לפניו יעשה... אבל אם עושין רק מה שכתוב בפירוש הרי זה בחינת עבד...
...מי שעושה רק מה שכתוב בפירוש, באמת הרי יש לו שהות הרבה ל"דרך ארץ", כי גם תלמוד תורה אמרו, כי בקריאת שמע שחרית וערבית מקיים לא ימוש. אולם מי שעושה רצונו של מקום כנ"ל, יהיה עמוס תמיד בעבודה, זהו הביאור כי אם עושין רצונו של מקום עמדו זרים ורעו צאנכם, אולם מי שאינו עושה רצונו של מקום ינהוג מנהג דרך ארץ. (שם מא)
...לכאורה צריך הסבר באיזה ענין מקטרג השטן על החוקים הלא יש שכר ועונש, האומן שמקבל לעשות מלאכה או שכיר יום, האם יש אצלו הבדל איזו מלאכה שבעל הבית נותן לו, אם באמת המלאכה הזאת מוכשרת לבעל הבית, כיון שמקבל שכרו, ולפי זה כיון שיש שכר ועונש מה נפקא מינה בין חוקים למשפטים, הלא סוף סוף בא בשכרו?
ההבדל בין העובד לשמה או שלא לשמה לענין השכר הוא גדול מאד, שלא לשמה נגד לשמה הוא כטיפה מן הים... וכמו אשר היצר הרע אורב לאדם להניא לבבו מדרך הטוב לגמרי, כן אורב להאדם להניא אותו מעבודה לשמה, וכל זה הוא בהתחכמות גדולה. זהו הקטרוג שהשטן מקטרג על החוקים, לא למנוע אותו מכל וכל, אך להעבירו מדרך הלשמה, כי עבודה משכר ועונש הוא שלא לשמה, כמאמרם ז"ל בסוטה כ"ב פרוש מאהבה פרוש מיראה וכו', ועל החוקים שאין להם טעם מסיתו לעשות רק משום השכר, שבזה אין הבדל כנ"ל, אבל לא שיהיה עבודתו טהורה רק מחמת רצון ה' שאומר לו שאין בזה טעם כלל. (שם מג)
יש לבאר מה שאמרו רז"ל (יומא פ"ו) כי תשובה מיראה זדונות נעשו לו כשגגות, ולכאורה איך נעשה מתשובה דבר ממוצע?
...יבאר החסיד בעל מסילת ישרים טיב יראת חטא, כי יש שני מיני יראה, יראת העונש, ויראת הרוממות, ויראת חטא הוא חלק מיראת הרוממות, וכמו מין בפני עצמו, היינו שיהא האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן מתערב איזה שמץ חטא. יראת הרוממות הוא בשעת מעשה, או בשעת העבודה, או בפרק העבירה, ויראת חטא הוא בכל עת ובכל שעה, כי בכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר נגד כבוד שמו ית'...
וממוצא דבר נלמד שלענין שיזהר אדם מעבירות שוגג, דהיינו שלא יכשל אף בשוגג, הוא רק מי שיש בידו זה החלק של יראת חטא, שיהיה תמיד בכל רגע, אף בשעה שעוסק במצוה, חרד ודואג כנ"ל. מה שאינו כן ביראת העונש, לא תוכל להוסיף כח להיות נזהר אף בשוגג, והרי אנחנו רואים כי יראה זו יראת חטא, נמנית אחר כל המדרגות.
נמצא שעל ידי יראת העונש יוכל האדם להיות נזהר רק ממזיד, לא משוגג. אם כן מי ששב מיראת העונש הוי תשובה רק על המזיד, לא על השוגג, כי משוגג אינו בטוח גם להבא, אם כן לכל הפחות העוונות הם בבחינת שוגג, כי אף אם היה לו יראה זו מתחילה, היה נכשל בשוגג. אשרי מי ששב מאהבה. (שם נז)
האדם נברא לעבודת ה' שלא יפסיק אף רגע מתורה ועבודה, ובצרכיו ההכרחיות יהיה כל מעשיו לשם שמים, וכמו שכתב הטור סי' רל"א, נמצא שבכך עובד ה' תמיד. ומלבד שצריך להזהר מן העבירה, עוד מחויב שלא ישב בטל, כמאמר רז"ל בסנהדרין צ"ט,יכול יהא יושב ובטל, ורבי זירא כד הוי חליש מגירסא אמר איקום מקמי רבנן.
והנה הרמב"ם (פרק ג' מתשובה) כתב, כי שיקול הזכיויות אינו לפי מנין, יש זכות שהיא נגד כמה עוונות, וכמו כן בודאי יש זכות שהוא כנגד כמה מצוות, ואם כי לפעמים זכות אחד הוא שקול נגד כמה זכויות של השני, כמו אחד למד שעה אחד ביום גמרא רש"י ותוספות, ואחד עוסק באמירת תהילים כל היום, אפשר כי שעה אחת של תלמוד תורה שקולה כנגד אמירת תהלים כל היום, אבל בכל זאת סוף סוף יש יתרון לזה שהגיד תהלים כל היום, שעסק כל היום בעבודה, זה שאמר (אבות ב') אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, יש כאן ב' דברים, א' אם למדת תורה הרבה וכו', ב' ונאמן וכו' שכר פעולתך, שכר פעולה הוא דבר אחר, מי שעמל כל היום ולמד כל היום ועבד באמונה... (שם נח)
...ואם כן כאשר העוונות הן בכל יום כחדשים ובכל הדקדוקים, הם מטמאים לאדם במדה גדושה, והמצוות אינם כחדשים מצות אנשים מלומדה, ובלי דקדוקיה, לכן אין בהם כח ליתן קדושה יתירה, להיות למטרה נגד חיצי היצר, על כן זאת העצה היעוצה, אשר כמו היצר הרע בא אל האדם ואפילו במצודה בכח עוונות, כן האדם ילחם עמו בכח המצוות, שיעשה אותן לשמה, ושיהיו בכל יום כחדשים ובכל דקדוקיהן, ואז יתגבר כח הקדושה על הטומאה, ויזהר גם מעוון לא תעשה. זהו מה שכתוב ומלט את העיר בחכמתו, זה תשובה ומעשים טובים. זוהי החכמה לבא על היצר בכח המצוות, וזהו מה שאמר מעשים טובים, היינו שהמעשים יהיו טובים, כלומר בכל יתרון הכשר כנ"ל... (שם סה)
בגדר שלא לשמה אמר זקננו הגאון החסיד מוהרש"ז זצ"ל, שהכונה שמתחלת עסקו בתורה שלא לשמה תהיה מחשבתו להגיע לידי לשמה, ודייק זה ממה שאמרו "שמתוך", דמשמע שיעסוק שלא לשמה אשר על ידו יבא אל לשמה. ובאור הענין הוא, שלא כל שלא לשמה יביא לידי לשמה, ורק אם עיקר השאיפה היא טהורה, ומסתייע בשלא לשמה, שיקל לו לעמוד כנגד יצרו הרע, באופן כזה יבא אל לשמה.
זכורני מימי ילדותי, כשהייתי כבן תשע, אשר התנהגו אבא מרי ור' גדליהו ז"ל שהיו קמים בלילי שבתות כחצות לילה ועסקו בתורה... וגם אני קמתי לאיזה שעות ולמד רבי עמדי, וגם אמא הצדקת ע"ה קמה ולמדה מדרש ורמב"ן ומלבי"ם בפרשת השבוע, וכאשר קמה היה אצלי כיום טוב, כי כבדה אותנו בקפה חם ולביבות מאפה תנור שהיו נפלאים מאד בטעמם, והנה עיקר הקימה היתה אצלי לשם הלמוד, אך הלביבות היה להם חלק גדול בזריזות הקימה אצלי.
וכך היה זקננו ז"ל מפרש גם המשנה (ברכות נ"ד א') "בכל לבבך, בשני יצריך, יצר הטוב ויצר הרע", דהיינו שישתמש ברצונות היצר הרע להסתייע אל הטוב.
וצריך להבין. למה זה היה רצונו ית' שיסתייע האדם לעבודתו ית' בשלא לשמה, למה סידר שיכניסו את הטומאה אל תוך הקדושה, הלא היה אפשר לבא את האדם באופן שיוכל לעלות אל הקדושה מבלי השתמש בטומאה? אבל הענין הוא, כי עשה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ובכל דרגא ודרגא יעמול האדם לעמוד נגד יצרו הרע, ולא יוכל לקפוץ ממטה למעלה בבת אחת, אך כל ימיו יעבוד מדרגא לדרגא. וזהו שתחלת מדרגת לשמה, אשר בחלישותה נצרכת היא לסיוע של שלא לשמה, גם היא יעמול בה האדם עד כי ישיגנה, וממנה לדרגא האחרת, עד שיבא אל לשמה גמור...
אדם בריא עולה הוא בסולם בעצמו, אם גם ילאה כשיהיו דרגות הרבה, גם החלש והחולה יעלה, אך יקח לו מטה להסתייע בו, הילד משתמש בידיו וברגליו ועולה איזה דרגות, אך חתוך-רגלים לא יעלה בעצמו כלל, כי גם לעמוד לא יוכל ונופל הוא תמיד. אלא הוא קורא למרחמיו שישאוהו למעלה, גם הוא היה למטה ונמצא למעלה, אך לא עלה, אלא שהעלוהו.
וכן הוא ממש בסולם עבודת ה', הצדיקים עולים בעצמם ונוצחים את יצרם בכל דרגא, ויש שיעלו בכבדות. והמתחילין בעבודה, שהם בבחינת ילדים, מסתייעים בידיהם ובמקלות, בכל מיני שלא לשמה. אבל הרשעים בעלי מום, אשר לא יוכלו להתגבר על יצרם כלל, כי לבם מטומטם בטומאה רבה, הם לא יוכלו לעלות אפילו דרגא אחת קטנה בשום אופן. מה יעשו הם? המה קוראים אל ה', והוא מרחם עליהם ויעלם למעלה בלי דרגות, אם לבם ישבר בקרבם, ויתחרטו על תועבותיהם ופשעיהם באמת, ויתפללו אל ה', ימצאו את עצמם למעלה, כמו שנאמר "ונתתי לכם לב חדש וגו'". ותחת אשר יעמול הצדיק שנים הרבה להכניס את רוח הקדושה אל לבו, נאמר בבעל-התשובה: "ורוח חדשה אתן בקרבכם..." וזהו ענין "יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה י' ב'), דבכל מקום שנזכר זה בש"ס הוא בבעלי תשובה, אבל הצדיק עמל הוא כל ימי חייו לעלות מדרגא לדרגא.
והנה לא יקנא האדם בחתוך-הרגלים על אשר לא ילך ברגליו, אך הליכתו נעשית על ידי אחרים הנושאים אותו, כמו כן בודאי אין לו לצדיק לקנא בבעל התשובה, שהרי השכר הוא לפי רוב המעשה ומדרגת כבישת יצר הרע, ובודאי שהצדיק אשר כל ימיו הוא מתחזק כנגד יצרו, הוא יותר גדול מבעל התשובה. ואם כן קשה, למה באלה המעשיות של הרשעים ששבו נאמר (שם) "בכה רבי, יש קונה עולמו בשעה אחת". ויותר מזה קשה להבין אמרם ז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד", וכי היאך יהיו גדולים מצדיקים?
אמנם זהו ברורו של דבר, אמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו", כי תכלית הבריאה, אשר על ידה יתגלה כבודו יתברך. וזה בשני אופנים. א' אשר הצדיקים במעשיהם, שמוסרים נפשם לעשות רצון קונם, הם יגלו בזה את הדר כבודו.
ב' בהנהגתו ית' עם העולם לפי מעשי האדם, יתגלו, כשיסורו הטעיות מן העולם, עומק חכמתו דקדוק משפטו ואמיתו, ועוצם רחמיו לבלי שעור. וגם בזה יש לאדם חלק בו, כי הוא הגורם להתגלות זו על ידי מעשיו...
והנה הצדיק יגלה כבוד ה' בבחירתו בכל המון מעשיו הטובים כל ימי חייו... אבל החוטא, כל ימיו בכל מעשיו הגדיל ההסתר כי מרה פי ה', וגם בשובו, פתחו של מחט שלו קטנטנית היא, כי לא יוכל לעלות אפילו בדרגא אחת קטנה, אחר שטמטם לבו בהמון טומאת מעשיו, אך יגרום שתתגלה על ידו סיעתא דשמיא שאין דוגמתה, ורחמים רבים אין חקר במדה שלא תבא ליד הצדיק כלל, והיינו רחמים דתשובה, שישאוהו למעלה בגדר קפיצת הדרך... ובבחינה זו במקום שבעלי-תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. ועל זה בכה רבי, בראותו אור הגילוי הגדול הבא על ידי בעל תשובה...
נמצא שיש ב' דרכים, כבדה לצדיקים העולים דרגא דרגא, וקלה לרשעים כשנותנים דעתם לשוב, ומזה, כי כל אשר יתרחק האדם - תתקרב אליו האפשרות... (חלק א עמוד כד, יש קונה עולמו בשעה א')
עבודת הא-ל בנויה על יסוד הכרת הטוב, הלא כה מפורש בכל ספרי הקדש, אשר על האדם להודות לה' הטוב על כל הטובות אשר יעשה לו, וכי בשבילם עליו לקיים את כל המצוות והחוקים והתורות. גם ירמוז על דבר היסוד הזה בראשון לעשרת הדברים, אשר גילה הא-ל ב"ה גילוי גמור לכל העם במעמד הר סיני, והוא : "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", הרי שהזכיר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וגם הוסיף "מבית עבדים" לעורר את רגשות הכרת הטובה.
הן יוכל האדם לעבוד את בוראו גם מיראת העונש, שיירא ויפחד שלא יושב לו כרעתו, ויקיים בזה את המצוות והחוקים, זו היא תחילת המדריגות בעבודת ית'. אבל עבודת הלב, עבודה שיש בה מן השלימות, תהיה רק בהרגשת ההודאה... וכאשר יודה האדם לאלוקיו, וירגיש בכל לבבו ונפשו כי חייב הוא בתשלומי כל הטובות הרבות אשר עשה לו הא-ל, אז יביע לו התודה הזאת, אם בקרבן או בתפלה אשר יגישם לפניו יתברך. בעשותו ככה, והיה האדם כמו נותן, והקב"ה, כביכול, כמקבל, ויזכה האדם בזה למדרגה הכי גדולה, הדביקות בו יתברך, כאשר ידבק הנותן במקבל, שהיא האהבה הגמורה, כאמור.
על כן תגדל מדריגת אהבת השי"ת, אשר תכבד לקנותה, וימעטו מאד אשר יקיימו את המצוה הראשונה בקריאת שמע, "ואהבת את ה' אלקיך", כי עד שיגיע האדם לקנין כח הנתינה, והכרת הטובה הבאה ממנו, לא ישיג את האהבה כלל. הרי התבאר בזה שורש אהבת הא-ל ב"ה, שהוא כח הנתינה. (שם עמוד נ באהבת הא-ל)
...אמרו ז"ל כי שכינה אומרת על המתגאה: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם א'"... אין זה מצדו יתעלה, אלא אך ורק מצד המתגאה, הוא אינו יכול לסבל... כי כל המתגאה, בלי יוצא מן הכלל, יחשוב את עצמו בקרב לבבו, שהוא למעלה מן הכל... וזהו אשר הגאוה תוכן האפיקורסות, וכל בעל גאוה הנהו מחוסר אמונה בפנימיותו...
נמצא שהמתגאה אי אפשר בשום אופן שיקבל על עצמו עול מלכות שמים כלל, ואם כן תשובה איך יעשה? ואם תשאל, הרי מצינו כמה יראי שמים, אשר גם ישפיעו הרבה, ומזכים גם אחרים ומקרבים אותם לתורה, ואף על פי כן נראה שהם בעלי גאוה?
אמנם התשובה, כי כאלה, דבקותם לתורה ומצוות היא חיצונית, ורק מפני שזה דרכם אשר בחרו אבותיהם, ונעשים פטריוטים לדרך אבותיהם מתוך גאות לבם, בחפצם להראות, כי כל אשר יש לו שייכות אליהם הוא היותר נכון ויותר מובחר מכל אשר בעולם. ומתוך גאותם גם כן יכעסו מרה על כל מי אשר יהין לעשות שלא כרצונם... (שם עמוד קכג, עכובים כלליים לתשובה)
...ב' יסודות גדולים למדנו בזה:
א' שנקרא בשם ה' וקורא בשמו הוא ענין אחד ממש. נקרא בשם ה' פירוש שהוא מצבאו של מקום, וכמו איש הצבא במלכותא דארעא, היינו שיניח את כל עניניו הפרטיים, משפחתו, נכסיו, פרנסתו, וגם בריאותו וחייו, ומקריב את כולם לעמו. כן עובד ה' אינו מצבא אדונו, אלא אם כן עבודתו זו היא כל שאיפתו, ומסלק את עצמו מכל פרטיותו, עד כי גם אכילתו ומשתהו אינם אלא עבודת ה' לבד... וטרם יגיע למדרגה זו של העבדות, אם גם ידמה אשר יקרא בשם ה' אין זה אלא דמיון ולא העלה בידו כלום.
ב' שאי אפשר בשום אופן להיות קורא בשם ה' אלא אם כן על ידי ההליכה בדרכיו ית'. מה הוא רחום וכו', ושיעשה מתנת חנם לכל, דהיינו שיהיה נותן, אשר כל שאיפתו אך להטיב ולהתחסד... למדנו גם כן דבר נורא מאד, שרק מי שהוא "נותן", אשר כל שאיפתו לחסד, הוא אשר תפלתו הגונה.
ויש בזה ב' טעמים:
א' מי שהוא נוטל הוא מגושם, ובהכרח יסבור "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", היינו שהוא מחוסר אמונה מתוך גאותו, ואם כן הלא תפלתו מקולקלת בודאי.
ב' כי עיקר התפלה הוא שיתקדש שמו ית' על ידו, ואפילו אם על עניני העולם הזה יתפלל, היינו למען שיסתייע מהם לרוחניות שיוכל להרבות קדוש ה' במעשיו. ומי שהוא "נוטל" לא ישאף בשום אופן להתחסד עם קונו ולקדש שמו, וממילא משוללת מאתו אפשרות התפלה המתוקנת. (שם עמוד קלח, והלכת בדרכיו)
מי שדבק בכל הנטילה הרי כל מעשיו ומחשבותיו עומדות תחת השליטה של אהבת עצמו. כל מה שיעשה עבור אחרים, יש לו כבר חשבון מתחלה איך יבא לו ריוח מזה. גם כל מעשה המצוות אשר יעשה, ותורה אשר ילמד, הכל כדי שיכבדוהו בני אדם, וכדומה. ואפשר שעוד גרוע מזה יהיה, שישתמש בידיעותיו ובמצבו המכובד כדי לקנטר ולצער אחרים, ולדכא אותם תחת רגל גאותו. כלל הדבר, השואף לעצמו לא יעבוד אלא את עצמו. עבודת ה', להתבטל לרצונו ית', לאהבה את ה' וכו', כל אלה כמו זר נחשבו לו...(שם עמוד קמב, עניני חסד ונתינה)
ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, פירשו רז"ל "בשני יצריך", ומפרשים תמיד דהיינו שישתמשו ביצר הרע לצורך הטוב, שישתמשו בשלא לשמה למען יגיעו על ידה אל לשמה. אמנם ההשתמשות שלא לשמה יש בה גם מקצת עבירה, אלא שהיא עבירה לשמה. למשל, מי שלומד לשם כבוד, למען שאחר כך יבא ללמוד לשמה, מכל מקום הרי הלמוד לשם כבוד עבירה היא, אלא שמכוון בעשיתה לשם מצוה, וכיון שאי אפשר להגיע אל מדריגת לשמה מבלי שתקדם לה מדריגת שלא לשמה, על כן מדין דחיה אתו עלה, כמו בחינת עשה דוחה לא תעשה, ועל כן כמובן שאינו נענש עליה כלל, אלא אדרבא מקבל שכר על כוונת הטוב שבה. אמנם יש עבודת ה' ביצר הרע באופן גבוה הרבה יותר, אופן שאין בו מבחינת עבירה כלל אלא כולו מצוה בבחינה עליונה מאד. והוא כי על ידי ראית הרע יתעורר האדם הרבה לצד הטוב, נמצא שמשתמש ביצר הרע לקנות בלבו דחיפה עצומה אל הקדושה...
וכן בכל פעם שהיה צורך לתת אפשרות לצדיק להתעלות במדרגה גדולה עליונה מאד, נזרק הצדיק אל סביבת השפלים היותר גרועים, למען ילמד מהם את פחיתות הרע, ויתאמץ בטוב עד מרום קיצו. ודבר זה מצינו פעמים רבות בתורה, נציין איזה מהם... (שם עמוד קנז, מתוך אפלה אורה)
...כן הוא בעבודת ה', עיקר עבודת האדם, לאמת מעשיו בלבבו, היינו שיהיה תוכו כברו, וזהו ענין זיכוך החומר הנזכר בכל מקום, שמסיר טמטום החומרים מלבו, וממילא מאיר בו אור הרוחניות, אורו ית'. וכן כתב הרמח"ל בריש מאמר הגאולה, שאורו ית' מאיר בשוה תמיד, אבל כפי אשר ינקה האדם את חלונות נפשו מלכלוך החומריות, כך יכנס האור אליו.
אבל גם הצדיק הגדול, אשר אין עוד חציצה בלבו ואור האמת מאיר בו, מכל מקום מאחר שהוא בעולם הזה, עולם התחתון, והוא בעל בחירה, בהכרח שהוא עדיין בצל, כי עדיין יש גם לרע אחיזה בלבו, וזוהי עבודת גדולי העולם שכבר זכו לזכך מדת חומרם, היא עבודת זכוך צלו של חומר, דק אחר דק, וגם את צל צלו עד סוף נקודת האפשרות... (שם עמוד קסו, צלו של גוף, וראה שם עוד)
...כל שתגדל מדרגת לשמה בנתינה, תקטן בחינת העבודה שבה, כי העבודה נערכת על פי מדת שבירת היצר שבה, (הן אמרו ז"ל יפה פעם א' בצער, מק' פעמים שלא בצער), נמצא שבכל נקודה, כפי שמגיע בה אל הלשמה, בטלה ממנו בחינת העבודה. וכבר גילה מו"ר ר' ירוחם זצ"ל דתכלית הבחירה בטוב היא, להגיע שיהיה הכרח אצלו. וצריך עיון לפי זה איה היא בחינת העבודה במדרגות הגבוהות האלה?
כבר ביארנו במאמר צלו של גוף, שאפילו הצדיק היותר גדול, כיון שהוא חי בעולם הזה, יש בו מהעולם הזה, אפילו אם רק בדקה שבדקה, ואם גם רק בחינת צלו של גוף, אבל ישנו. ואילו בנתינה בהתרגשות והתלהבות הכי גדולה, מכל מקום יש עמוק עמוק בפנים נקודה דקה דקה של התנגדות היצר, התנגדות ממש. אם גם בבחינת "צל" בלבד, אבל התנגדות ממש לאותו דבר טוב שעושים, הגדולים שעשו תמיד לשמה, במה היתה עבודתם? בנקודות דקות אלו שבפנים הלב... ללחום את יצרם בעומק פנימיות הלב ולשברו לרסיסים...
אנו רגילים במאמר "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", אבל טועים בפרושו. לא השלא לשמה מביא את הלשמה, אלא נקודת הלשמה מרככת את בחינת השלא לשמה, עד שנקל אחר כך להתגבר עליה ולגרשה...
זוהי העלאת ניצוצות הקדושה שבתוך הטומאה, להעלות את הפנימיות שנפלה אל החיצון, דהיינו העלאת נקודת הלשמה שבתוך השלא לשמה. ובכאן היא הסכנה כי יבטלם חס ושלום בתוך הטומאה לגמרי, אבל אם יעשה בנאמנות יצליח.
מצות עונג שבת היא אשר השבת תכנס בכל עניני הנאות העולם הזה של האדם, ותדקדק אותם, דהיינו שתרכך את חומריותם, ועל ידי זה תשפיע השבת לכל ימי השבוע, לגרש את התאוות ולשברם, נפלא הדבר מאד מאד!
וענין זה מפרש הוא עוד בפרשתנו (ויקהל ל"ח ח') "ויעש את הכיור נחושת וגו' במראות הצובאות וגו'"... במדרש ..."והכומז כפי מדרשו יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה". ושם מקודם קצת: "והיה משה מואס בהם מפני שהם עשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים". אלו חביבין עלי מן הכל, שם נתערבה כל הנדבה, כך הוא הדרך אל השלמות הענקית של בנין המשכן, לערב הקודש אל החול, ולהכחיש את כח החול עד שיקל להם לעלות אל נדבת הלב... (שם עמוד רכט, סוד בנין בית המקדש)
ומהו פירוש מלת חובה? אם נפרשנה כציור בעל המשפחה, המחוייב לפרנסם, הרי זו טעות. הוא אוהב את משפחתו, וממילא רצונו להנאותם מעורב מהרגשות החובה. אלא, הרגשת מילוי החובה, היא כהרגשת העבד המוכרח לעבוד בפרך. רוב בני דורינו לא ירגישו בחובות להקב"ה ומתנהגים כרצונם. ואמרו ז"ל (ברכות י"ב): "ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זה הרהור עבירה". סוד גדול גילו לנו חז"ל, כי המינות קודמת לתאוה, התאוה לחופש מן החובות, דהיינו הרצון לפריקת עול, קודמת לתאוה של עריות, ויסוד מינות זו, היינו כפירה בחובות...
הצלחת האדם ונפילתו תלויים בעונג ובצער. אם ירגיש עונג במעשה הרע ויצטער בטוב, אין מעצר לנפילותיו. אבל אם יתענג ברוחניות וימצא טעם בעיון בתורה, ולעומת זה יצטער בביטול תורה, הוא עלה יעלה.
אבל צבת בצבת עשויה, נקודת הכובד היא, שיצטרך לעמול בתורה טרם שילמד ליהנות בה. ויש בזה עצה עמוקה ויעילה ממש, גם לא כבדה הרבה, האדם צריך לבאר לעצמו כי הכובד הוא אך לזמן קצר, לא בהערמה, לא לרמות את יצרו יחשוב ככה, אבל יסביר לעצמו כי ממש כך יהיה... (שם עמוד שטז, יחוד האלקים)
...וביארו לנו חז"ל איך אפשרית נפילה על ידי עליה, נפילה מתוך דבקות עליונה. איתא בירושלמי ברכות (פ"ט) "עשה מאהבה שאין האוהב שונא, עשה מיראה שאין הירא בועט". הרי מפורש שבאוהב תתכן אפשרות הבעיטה. ושמעתי בשם רבנו נפתלי אמסטרדם ז"ל שאמר בשם החת"ם סופר ז"ל שאלמלי חסדי מרומים הגדולים ביותר לא היה אברהם אבייו ע"ה יכול לעמוד, כי יש סכנה לאדם במדת החסד, כי לפעמים עליו להוריד את עצמו אל אותם שמתחסד עמהם... ויש עוד מזה בספרים הקדושים, שאהבה לבדה מסוכנת היא, כי אפשר שתתלוה אליה איזו אהבה בלתי כשרה. למשל, הלומד מחמת אהבת מתיקות הלימוד בלבד, בלי הכרח היראה, עלול שתיכנס אל לבו אהבה גם לדברים אחרים שמוצאם גם כן ערבים עליו. ואפילו במדרגות עליונות קיימת סכנה שתתלווה לאהבת ה' גם אהבה אחרת, על כל פנים בבחינת "צלו של גוף", שבה היתה עבודת הגדולים... וגדר "בעיטה" בבחינה זו הוא מעין הנהגת האדם שמיקל לעצמו בהיותו אצל אביו, שמחמת הקירבה עושה מה שלא יעשה בפני זרים... ולכן מן ההכרח גם במדרגה רמה זו לצרף את היראה אל האהבה. "כי אין הירא בועט". ועל כן פחדו מהדביקות, בחששם שהיא מעל למדרגת יראתם... (חלק ב עמוד לב, קבלת התורה ביראה, וראה שם עוד)
כדי לקרב אלינו את דרך העבודה הזאת להגיע מהחיצוניות המסורה בידינו אל הפנימיות שעדיין אינה מסורה בידינו, נתבונן נא בתוכנו ובעצמנו. הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל מפרש שיש באדם כוחות נפש פנימיים וחיצוניים. הכוחות הפנימיים שורשם עמוק בלבו של האדם, ונמצאים מתחת לסף ההכרה. פעולתם חזקה ונעלמת מעיני האדם, ושליטתם מתבטאת ביחוד במעשים שהאדם עושה בלי שימת-לב מיוחדת. אבל רישומם ניכר היטב גם במעשים שהאדם רוצה לעשות על פי שיקולי שכלו, ואינו מרגיש עד כמה שהחלטתו עומדת תחת השפעתם. הגרי"ס מסביר את הדבר במשל, לרב שיש לו תלמיד מצליח שאוהבו אהבה עזה, וגם בן שאינו הולך בדרך הישר, ולכן הוא מרחיקו. אך נראה נא, אם תפול דליקה בביתו באמצע הלילה ויתעורר פתאום משנתו, אל מי ירוץ ראשונה להצילו? הלא אל בנו! ...אהבה זו שייכת אל הכחות הפנימיים שמקורם מתחת לסף ההכרה, בשעה שאהבתו אל תלמידו היא מהכחות החיצוניים ובאה לו על ידי הכרת שכלו, ועל כן פעולתה אינה כל כך מהירה וחזקה.
קשה מאד לרדת אל הכחות הפנימיים ולשנותם, למרות שאפשר לדחותם ולכבשם, עלולים הם לשוב ולהתעורר בכל עת. בזה מבאר הג"ר ישראל סלנטר זצ"ל את דברי חז"ל (סוכה נ"ב) "אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"...
וזה לשונו במאמר עץ פרי: "...לכן הודיעו הקב"ה כי יהיה עוזר לו, וכאשר יעשה האדם את שלו, להשלים ולתקן החיצוניות שלו, ישלח ה' עזרו מקודש, לתקן ולהגביר נגדו הכחות הפנימיות בשלימות גמור, ורק ראשית השתדלותו צריך להיות לתקן החיצוניות בתכלית השלימות, עד אשר יפעלו פעולה חזקה גם על הפנימיות, ואז יעזור לו הקב"ה לנצח".
הקב"ה נתן עבודה קשה לאדם, הכחות הפנימיים אינם מסורים לו, ומשימתו היא, להשתדל בכחות החיצוניים המסורים בידו על ידי הגברת יראת ה', ועל ידי זה ישפיע גם על הפנים. ולמה מסרו לאדם עבודה קשה כזאת שבכחות עצמו לא יוכל להשלימה? כדי שישתדל בכל כוחו, וידע שאם יזניח אף לרגע אחד את התחזקותו שוב יתגברו עליו הכחות הפנימיים...
אין שום עצה להתגבר על היצר הרע, והיא הנותנת! הכח של "אין ברירה" הוא חזק מאד, ורק הוא ישבור את כל הקשיים העומדים בדרך, בסייעתא דשמיא... דרך העבודה של "אין ברירה" יסוד גדול הוא בעבודת ה', ובדרך זו תלויה כל הצלחתו של האדם. וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה אחרי עשרה דורות שהחשיכו עיניהם במעשיהם, האיר הוא את העולם באור האמונה, והנה השליכוהו לכבשן האש, ומי יורה דעת אמונה לעולם? אמנם הוא הלך בתמימות להשרף בלי חפושי אמתלאות, ולא חשב להנצל. צריך הוא לקדש את ה' על ידי מיתתו, ואין ברירה אחרת, אם גם שגזירה זאת אינה מובנת על ידי השכל. ובגלל מסירות-נפש זאת ניצל...
וכן בתורה הקדושה מצינו נסיון שהוא מהנסיונות הקשים מאד, הרי הוא נסיון נביא השקר, שנאמר עליו: "ובא האות והמופת אשר דבר אליך". דבר שאי אפשר להבין על פי השכל. ואם כן במה ילחם האדם ביצרו? "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם, לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"ג). על ידי האהבה אפשר לאמת דבר שאינו נראה על פי השכל. אם יראה הבן מעשה אביו שנראה ברור כעוולה, בכל זאת משוכנע הוא שאביו לא חטא, וידונו לכף זכות על ידי כל מיני תירוצים אף רחוקים מדרך השכל. כי מה שהאדם אינו חפץ, אינו אפשרי בשבילו, ומה שלבו חפץ - אפשרי לו. מן השמים תובעים מאתנו מדת אהבת ה' כזאת שמתגברת על כל ההגבלות. דוקא זוהי נקראת עמידה בנסיון! לא די לעשות מה שבכוחנו, אלא תובעים ממנו גם מה שנראה כלמעלה מכוחנו!...
וזהו הסוד איך מיראה באים לידי אהבה. מבואר בזוהר (אחרי מות נ"ו) שאם האדם משתדל ביראת ה', הוא זוכה לאהבת ה' על ידי מתנת שמים. עבודת היראה היא עבודה חיצונית. אפילו בדרגות יראת הרוממות יש עוד "אני" שהנני דואג עבורו. אבל מידת האהבה היא התמסרות והתבטלות גמורה מפני הקב"ה, דביקות גמורה בלי שום שיור. הפנים שזוכך לגמרי ממולא כולו רק בשאיפה אל הקב"ה. מדרגה זו אין באפשרות האדם להשיגה בכחותיו הוא, עליו להשתדל בעבודה חיצונית, עבודת היראה, והקב"ה ישלים חלקו ויזכנו במתנת שמים, כל אחד לפי מדרגתו ביראה זוכה באותה מידה למדרגת האהבה... (שם עמוד קטז, נס חנוכה)
והענין הוא, כי דרגות העבודה שונות הן, כמדרגות בני האדם עצמם. יש שעבודתו חיצונית, שלא לשמה או מלומדה, עבודת הנפש, ואם גם בהרגש ובהתלהבות יעבוד, עבודת הרוח, על כל פנים עבודה חיצונית היא, וההתלהבות פוחתת והולכת כפי הערך אשר יתרגל בה. אבל ישנם בעלי מעלה שעבודתם פנימית, עבודת הנשמה, היינו בהשבה אל הלב, ושמחתם בעבודה זו מתווספת והולכת תמיד...
וראוי להוסיף, שהרי מחלוקת בית הלל ובית שמאי היא במהדרין מן המהדרין. ונראה בביאור הדבר, כי בפלוגתא זו משתקפת שאלה יסודית בהנהגת האדם הרוצה להתעלות ממצב פחיתותו במעלות עבודת ה'. כי שתי דרכים לפניו, האם יחקה במעשה העבודה החיצונית שלו את מנהג היחידים החסידים המעולים, אף אם יודע שפנימיות לבו טרם הגיעה למדרגת הדביקות בבחינה זו, או אולי ידקדק לכלל מעשיו והנהגותיו תמיד על פי אמיתת מדרגת לבו בדיוק. ויש בכל אחת חסרון ומעלה: כי אם יעשה כמעשי המהדרין, יטעה במדרגת עצמו, כי סוף סוף יחשוב עצמו כאילו הוא אחד המצויינים הגדולים. אבל מצד שני, אם לא יעשה כמעשה המהדרין ולא יגביה את עצמו למעלה לכל הפחות בהדור המעשים, הרי בהתרפותו ממעשים מצויינים, אם גם חיצוניים, עלול הוא ליפול עוד יותר, הן בפנימיות הן בחיצוניות, כי רפיון במעשה עלול למשוך אחריו גם מדת העצלות ושאר מדות מגונות.
אך לאידך גיסא, אולי עליו לבחור בדרך האחרת, כי מה תועלת שיטעה האדם את עצמו, אדרבא צריך שילמד את עצמו לדעת פחיתות ערכו, ותמיד יתבונן בזה ויתחזק לעלות מעלה בדרך אמת... ובית הלל סברי כי אדרבא יעשה כמעשה הצדיקים, ויזכיר לעצמו בדרך חיובי כי צריך להיות מוסיף והולך אשר אפשר הוא רק על ידי עבודה פנימית. ואשר לצורך שיבקר האדם את עצמו, לזה צריך שילמד מוסר ויחזור וילמד עדי לבבו את מדרגתו הפחותה. אבל לענין מעשה בל ימעט משום זה, כי למעשה צריכה עבודתו להיות באופן היותר חיובי בלי שליליות כלל, כי השליליות תוכל להביא חסרון יותר, מה שאין כן החיוביות אפשר שתמשוך אותו למעלה. (שם עמוד קכא, נרות חנוכה)
...אבל ענין ההתגרות ברשעים ובס"א הוא בחינת "פינוי מקום" להשראת השכינה בעולם הזה. הן בחינת שלא לשמה אינה טובה כלל, אלא רק שמשתמשים בה כדי להגיע אל לשמה. וכאמרם ז"ל, בכל לבבך-בשני יצריך, שגם ביצר הרע ישתמש האדם להגיע אל הטוב... אך אם גם מגיע בה אל לשמה, מכל מקום הרי היתה שם בחינת שלא לשמה בדרך השגתה, והרי זה פגם המעכב בפני השראת השכינה בהתגלות. השתתפות הרע, אפילו אם רק בדרך ההליכה למקום הלשמה, פוגמת במקום ההוא, ולא יוכל עוד לשמש בסיס להשראת השכינה באתגליא, דהיינו בלי פשרות כלל וכלל. והיה צורך שיהיה על כל פנים שבט אחד בישראל, אשר חלקו הוא שלא להכניע עצמו כלל לא ליצר הרע ולא לחיילותיו שהם הרשעים העריצים, אלא אדרבה להתגרות ברשעים ולגלות בזה קידוש ה' ובטחון גמור...
אמנם כן, דרך קידוש ה' על ידי התגרות היא מסוכנת מאד, ויש לירא ממנו הרבה... למדנו שיש דרך עבודה של 'גירא בעיניה דשטנא', אבל לגדולי גדולים, וגם להם אסור לומר כן באתגליא, וגם במחשבה הוא דבר מסוכן מאד למי שלא הגיע למדרגה הגבוהה הזאת, זולת צד הגאוה שיש לבחון בזה, יש גם בחינת 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו', היינו שבמדרגות העליונות קושי המלחמה נורא הוא מאד, ומי שלא הגיע שמה לא יוכל לצייר לו קושי כזה.
וכשנתעמק נמצא, כי בכל המדרגות יש ענין זה, לגבי הנקודה הפנימית, דהיינו נקודת בחינת השראת השכינה שבאדם, צריך להתנהג בעקביות גמורה, בלי פשרות כלל, ורק בחלק השלא לשמה שייך גדר זה של שוחד לשטן, וכאילו משתמטים ממנו, אם כי ישנו בלבנו. ובנוגע אלינו בקטנותנו, הן כתב הגר"א ז"ל שה"לשמה" שלנו היא אהבת התורה וללמוד לשמה של תורה... בזה צריך שיהיה בלי שום הנחות ופשרות בכל כובד המלחמה... (שם עמוד קלא, ומרדכי לא יכרע)
...והבדל זה נוהג לא רק במצוה שבין אדם לחברו, אלא גם בבין אדם למקום. גם כאן אנו מוצאים שתי הבחינות, א' עבודה לשם מילוי החובה או מפאת שאר מניעים חיצוניים, וב' עבודת החסד שהיא למעלה מכל החיובים והסבות, האדם נתהפך במהותו ל"נותן" ושואף אך להתחסד עם קונו...
הנה לדביקות שלימה זכה אברהם אבינו ע"ה אחר מלחמת המלכים, כשאמר לו הקב"ה "אל תירא אברם אנכי מגן לך" (בראשית ט"ו)... השגה זו באה על ידי דבקות רבה, מתוך אהבה טהורה להשי"ת. בחינה זו היא מגן בפני היצר הרע, שלא יוכל לדחוק ולכנוס בין הדבקים. וזה כעין מה שהביא הרמ"א בריש אורח חיים בשם מורה נבוכים: "שיויתי ה' לנגדי תמיד וכו'... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד". פירוש אם זוכר תמיד את הקב"ה אז לא נשאר מקום כניסה ליצר הרע. ואם בזכרון ה' במחשבה כך, כל שכן בדבקות לבבית...
אולם כל זה עדיין בבחינת "הוצרך סעד לתמכו". רק בנסיון השמיני נסיון המילה, אמר לו הקב"ה לאברהם "התהלך לפני והיה תמים", שאין צורך עוד במגן, בשמירה, אף לא בשמירה שמקורה בדבקות, כי התעלה אברהם אבינו אל שיא מדרגת העבודה מפאת החסד, שהיא למעלה מעבודת הדבקות. ובמצב הדבקות הרי יש לו סיוע מהקב"ה שדבוק בו, אבל עבודת החסד היא העבודה תמימה הנובעת כולה מעצם מהות העובד בלי שום התעוררות על ידי סבות חיצוניות וסיוע אחר כלל, והיא המעולה שבעבודות.
מי שזכה למדרגה עליונה זו, שוב אינו מפחד מפני הנסיונות, אף שכל נסיון כרוך בהסתר, כי השי"ת מונע ממנו את הסיועים הרגילים. אולם המתחסד אינו צריך לסיועים ומוצא את התחזקותו בתוך עצמו פנימה בשאיפתו הטהורה להתחסד עם קונו... (שם עמוד קעט, עבודת החסד של אברהם)
...כללו של דבר: אין עבודת ה' בלי התגברות תמידית על קשיים ועכובים, בלי מלחמת היצר התמידית, וכן כתב ר' ירוחם הלוי ז"ל "כל תכלית עבודת האדם הוא דוקא ביצר הרע, במצבים של אי-רצון ואי-טעם, בכל נפשך... במצב של קושי היותר גדול. בכל מאודך... דוקא מזה שיש לו חמדת ממון ונהרג על שווה פרוטה ומוסר ממונו לאהבת ה', מזה יוצאת אהבה... ובלי מעכבים לא תצא אהבת ה'. (שם עמוד רו, עבודתו של יצחק)
האיש השלם אינו מבחין בכל המדות ובכל התעוררויות היצר הרע כולן אלא ככלים המשמשים לצרכי עבודת ה' לבדו, עד שלא תשתייר בו אפילו נקודה אחת לרשות אחרת. כשאדם כובש את יצרו ומשתדל להשמידו ולהכחידו, עדיין נותרים בקרבו שרידים ממנו העלולים לשוב ולהתגבר בו בנסיבות ובנסיונות חדשים, כי במצב האדם שלאחר חטא אדם הראשון מצליח הוא לכל היותר לדחוק את הרע ולכסותו שלא יפריע לו בעבודתו... מכל מקום גם דרגה זאת פגומה היא, כי הרי רק שיבר את הרע וביטלו מבלי להביאו לידי שימוש כל שהוא.
אבל ישנה מדרגה גבוהה בהרבה ממנה, והיא הפיכת הרע לטוב, על ידי שמבחין בכל התעוררות היצר הרע לא התעוררות לעשיית הרע, אלא אדרבא התעוררות לעשיית הטוב, כי רואה גם בה שליחות מהבורא ית' שקוראו להתאמץ בעבודתו יתברך, בעשותו ההיפך ממה שמסיתו יצרו, ובזה מתקרב הוא למדרגת אברהם אבינו ע"ה שהפך את היצר הרע לטוב. דוחה את הרע ומבטלו, הריהו רואהו כעין 'רשות אחרת', כביכול, שצריכה להתבטל לגמרי בפני אדון כל ית'. אך למי שזכה להפוך גם את הסתת יצרו הרע לטוב, אין רשות אחרת במציאות, והכל אחדות גמורה ומוחלטת... (שם עמוד ריא, שלמותו של יעקב)
...קיימות שתי דרכים לעורר בהן את האדם, הראשונה היא דרך התביעה והבקורת, להצביע על חסרונות האדם ועל סכנת הרע האורב לו, ולתבוע ממנו שיטיב את דרכיו.
הדרך השניה היא לצייר לפניו את הדרגות הגבוהות, ולומר לו שגם הוא יוכל להגיע אל המעלות האלה, אם רק ישאף לעליה, לרומם את עצמו לקראת המטרות הנעלות, כאמרם ז"ל: "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב". ואם אמרו "חייב", ודאי שביכלתו ובאפשרותו של כל אחד להגיע לרום המעלות, אין מקום ליאוש, צריך להגביר את השאיפה אליהן ולשאול את עצמו, מתי יבא כבר הזמן...
...זהו ביאור הגמרא "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח", הקב"ה אומר: בראתי את אפשרות התפשטות הרע שחוצץ בפני האור, אתם הביאו את הדבר לתיקונו. בעת הירח מתמעט לגמרי, אנו צריכים מניה וביה להפוך את החושך לאור, והפיכת ההסתר לגילוי זוהי הכפרה. מתוך ראיית גודל הרע נראה את הנחיצות של התחזקות והתחדשות תמידים...
בשתי דרכי התעוררות אלו צריכים אנו להתמיד בכל יום, מתוך עיון חדש במדרגות הגדולות ובמטרות הנשגבות נתעורר מתרדמתנו, נשאף להתרומם ולהתנשא. ומתוך למוד המוסר שיביא אותנו לבקורת עצמית תדיריים ולהתבוננות חדשה בביטול היש של עניני עולם הזה שלנו ומתוך ראיית עוצם סכנת הרע, נתחזק תמיד ללחום מלחמת היצר בלי רפיון ולעלות במעלות העלייה בעזרת השי"ת. (חלק ג עמוד כא, שתי דרכי התעוררות, וראה שם עוד)
...לכן מי שהוגה בתורה באהבתו אותה, אין עוד מקום בלבו שתחול בו שום התענינות אחרת... אולם לעבודת ה' צריכים גם את בחינת העבדות, שהיא העשייה מתוך הכרח, כלומר, מיראה. איתא בירושלמי (ברכות פ"ט) "עשה מאהבה שאין האוהב שונא, עשה מיראה, שאין הירא בועט". ואמר הג"הצ ר' ירוחם זצ"ל ממיר, שבכל מדרגה שהיא צריך האדם להשתמש ביראה ובאהבה גם יחד... ביראה אינו בטוח שלא ישנא, כי לכל הכרח יש התנגדות בלב, שהיא בחינת ריחוק ודחיה, ובשרשה היא בחינה נשאה. אך מצד שני, מי שעושה את כל מעשיו רק מתוך אהבה, בלי כל הכרח, מתוך שנהנה מהם תמיד, צריך להזהר מלבא לידי זלזול בהם...
סדר עבודת האדם הוא כך: מתחילה צריך ללחום ביצרו ולהתלמד לעמוד בנסיונות, וזאת על ידי ההתבוננות ביראת ה'. אחר שניצחו מספר פעמים והצליח לעמוד בנסיונות, ימצא טעם במעשים ההם, ויהיו חביבים לו, ומעתה יעשה באהבה. כל מדרגה ומדרגה תחילת קנייתה על ידי עמל ויגיעה, עד כדי מסירת נפש... וכן אמרו רז"ל (מגילה ו'): "יגעתי ומצאתי תאמין". שבתחילה בא הנסיון, שהוא מקור הצורך ליגיעה, וכשיגע ימצא, וישמח במציאותו ויאהבנה, כך הוא טבע האדם, שמה שהשיג ביגיעה רבה חביב בעיניו מאד...
נאמר בנסיון העקדה "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו'" (בראשית כ"ב)... מכיון שהיה זה נסיון, אם כן ברור שמדרגת אברהם אבינו ע"ה באהבה עדיין לא הגיעה למדרגה העליונה בענין ההוא, כי לו הגיעה, לא היתה שייכת בחינת נסיון בעקידה, כמבואר לעיל, שבאהבה לא שייכים נסיון ומלחמת היצר. ומכיון שהיה זה נסיון, הנצחון על יצרו בא על ידי היראה דוקא...
כללו של דבר: כלי הזיין במלחמת היצר הוא היראה, אבל אחר הנצחון כדי למנוע שלא ישוב היצר ללחום בנקודה זו, צריך להשתמש באהבה. בפחד מפני האמת נוצחים במלחמה, ובאהבת האמת מסתלקות המלחמות. (שם עמוד מה, פעולות האהבה והיראה בנסיונות)
מצינו בגמרא (בבא בתרא ט"ז) שאלה יסודית בענין בחירה "אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין" (שאנוסים הן על ידי הקב"ה שברא להם יצר הרע, רש"י)...
תוכן הקושיא, לכאורה אין עצה לראות את האמת כשלב האדם מטמטם על ידי יצר הרע, לכן אנוס הוא.
"ומאי אהדרו (השיבו) ליה חבריה לאיוב? אף אתה תפר יראה... ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין".
ועוד צריך עיון, הרי היצר אינו מניח גם ללמוד תורה, כי הלב המטמטם לא ירגיש בגדלותה של תורה ונחיצותה... הבעיה היא, איך למשכו לבית המדרש אם עדיין הטמטום חזק, והכרת הצורך החיוני של הלמוד לא הושגה עדיין.
ישנן שתי דרכי השגה: דרך השגה חיובית, ודרך השגה שלילית. ההשגה החיובית היא השגת מדותיו ית' חסדו ורוממותו, וכן כל השגות התורה הקדושה. השגות אלה יושגו על ידי הלב כפי טהרתו... דא עקא (הצרה), הלב איננו טהור, והוא נפגם על ידי הטמטום, ונסמא על ידי הנגיעות, עד כי השגותיו נשארות בבחינת ידיעה חיצונית, ולא ראיה פנימית...
דרך ההשגה השלילית מקורה אחר לגמרי. זהו 'אור ביטול היש' של העולם הזה, ונקרא גם כן 'אור היסורים', המגלה לאדם שאין לו שום אושר בעיניני עולם הזה. אור זה יורד ונוקב עד עומק לבו של האדם, ואין הטמטום יכול לעכב בעדו. מחשבות 'בטול היש' הן רבות, ומהן: "מרבה נכסים מרבה דאגה", "אוהב כסף לא ישבע כסף", "כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו"... שמסקנתם היא, שאין שום נחת בעניני העולם הזה, ורק השטן מטענו בערמתו באושר מדומה, אלה הן ההשגות השליליות החודרות דרך טמטום הלב. ומשום מה לא יוכל מעבה הטמטום לחסום בפני השגות אלו? משום שהן באות מתוך בקשת עולם הזה עצמה, אלא שהן בוחנות את אמיתותם של דברי היצר, הטוען שיש אושר לאדם בעולם הזה. ומבררות את השקר שבטענותיו, ואת הסתירות שבדבריו. ועל זה אין ליצר הרע מה להשיב...
פירוש הדברים: אין לדברי תורה קיום באדם, ואינם יכולים להתבסס בלבו, כל זמן שלא יבא לידי הכרת בטול היש דעולם הזה, שלא יתפוס אצלו מקום ויהיה אצלו כאין ממש... (שם עמוד מז, תורה תבלין ליצר-הרע)
...והורונו חז"ל בעומק בינתם, שמתוך השקפה זו חס ושלום עלול הוא לחשוב כמו כן שאינו חייב לכבד ולאהוב את הקב"ה. עלול הוא לטעון: כיון שהקב"ה ברא את העולם, את הבריות, את חסרונותיהם ומאווייהם, מהראוי שיטיב ויחמול על מעשי ידיו, ויספק את כל צרכיהם, גם הרי לא שייך אצל הקב"ה טורח ועמל, ולא חיסר מעצמו כלום, אם כן למה מחויב להכיר לו טובה? לידי השקפה משובשת זו עלול לבא צר-העין, שרחוק ממדת החסד, לכן אינו מרגיש שקיבל אלא מה שעמל וטרח עבורו, ואינו מסוגל לתפוס את גדולת חסדי השי"ת, וממילא רחוק הוא מלהודות לו ולעבדו.
"כל הכופר בטובתו של חבירו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה", מי שחסר לו במדת הכרת הטוב השלמה כלפי חברו, חסרים לו הכלים להכיר בטובו של הקב"ה... אולם מי שלבו ער להרגשות החסד, יאורו עיניו, ויכיר שכל הבריאה נובעת ממדת טובו יתברך, "עולם חסד יבנה", ויבין שגם זה שהקב"ה ברא אותנו חסרים ובלתי שלמים בגוף ונפש טובה גדולה היא לנו, כדי שנכיר את מדת חסדו כשימלא את חסרנותינו, ועל ידי ראיית חסדיו נדבק במדת חסדו, ונעבדהו בנפש חפצה, לטוב לנו כל הימים. (שם עמוד צט, כבוד אב ואם והכרת טובה)
כל מעשה וכל דרגה שמגיעים אליה, ככל שהם פנימיים יותר, יש יותר תקוה שיהיו אמיתיים, וככל שהם מוסבים כלפי חוץ, עלולים יותר להיות מעורבים עם שלא לשמה. על כן כאשר אנו שואפים למצוה הגדולה של קידוש ה', ראשית מאמצנו צריך להיות להגיע לגדר של קידוש ה' בתוך עצמנו, לעצמנו. הרי נאמר: (סנהדרין צ"ט) "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עליו נאמר כי דבר ה' בזה", שזהו גדר חילול ה' בינינו לבין עצמנו, ואם כן, עיקר קדוש ה' הוא לתקן חילול ה' בתוך עצמנו.
רק אחר זה יכול האדם לעלות למדרגת קידוש שם שמים ברבים על טהרתה... בעל המדרגה הגבוהה ביותר הוא זה שכבוד שמים גדול בעיניו כל כך, עד שמשתדל בכל יכלתו ומאודו למען יתקדש שם שמים גם אצל אומות העולם, כי כה גדלה אהבתו את ה' עד שרוצה שיכירוהו כל הבריות...
מפני מה אנו רואים בתוכנו שהסדר הזה מהופך אצלנו? הרי אצלנו עיקר הרצון הוא לקדש שם שמים בפני העמים, ולא כלפי ישראל ללמדם דעת תורה ואמונה, ומכל שכן לא כלפי עצמנו. התירוץ הוא, כמו שאמר גאון ישראל הגרי"ס זצ"ל, כי האדם חושב שמקדש שם שמים, אבל באמת הוא רודף אחר קידוש שם עצמו... (שם עמוד קיז, קידוש ה')
הג"ר שמחה זיסל זצ"ל מקלם כתב דברים נפלאים בענין זה. דרשו חז"ל (יומא פ"ו): "ואהבת את ה' אלקיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך". והקשה: למה לא מפרשים את מצות "ואהבת" כפשוטה, לאהוב את ה'? ותירץ שגם במצות "ואהבת" יש חיצוניות ופנימיות. האוהב בפנימיות לבו ודאי חס על כבוד שמים, ושואף לקדש את שמו ית' ברבים מתוך רוב אהבה, וממילא יהיה שם שמים מתאהב על ידו. אך מי שלא הגיע עדיין לאהבה זו, עליו להתעסק באופן חיצוני במצוה זו, כלומר לעשות מעשים כאלה שעל ידם יהא שם שמים מתאהב על אחרים, כמו שעושה האוהב את ה' באמת, ועל ידי מעשים אלה יתלמד להגיע לידי אהבה פנימית.
הוא הוסיף וכתב, שסביבה, חברים וציבור מאורגן לעבודת ה' כל אלה הם אמצעים חיצוניים לקבלת עול מלכות שמים, אשר סגולתם להביא לבסוף אל הפנימיות. והביא ציור נפלא לזה: לולא היתה הממשלה מארגנת את הדואר, היה צריך זה שרוצה לשלוח מכתב למצא נוסע... אך על ידי סדורי הדואר הכל שפיר ומהיר. כך גם בעבודת ה', ההתארגנות ושיתוף-פעולה לתכלית זו הן תחילת קבלת עול מלכות שמים, ועל ידם בא הצבור לבסוף לידי כח פנימי...
מדרגתנו אנו רחוקה מאד מפנימיות טהורה, ועלינו לטכס עצות, כיצד נוכל להתקרב אל הפנימיות. שתי השקפות - החומרית והרוחנית - יש בכל דבר, וכן בתורה ומצוות. אפשר להביט עליהן כתוספת של רוחניות לחיים החומריים, זה המבט החמרי. ואפשר לראות בהן את כל תוכן חיינו. דרגתנו בעבודה מותנית בהכרת חשיבות הענינים, וככל אשר נסתכל ונתבונן במעשה או במצוה אשר לפנינו על פי ההשקפה הרוחנית, תגדל חשיבותה בלבנו ותתקרב הנהגתנו והשקפתנו אל דרגות הפנימיות הנדרשות על פי התורה הקדושה. אז תהיה לנו הרגשה שונה בהבחנת המושגים: זמן, תורה, מצוה, מחשבה, חסד וכו'... כי כאשר תתיישב בלבך הרגשת חשיבות הקדושה, לא תוכל לחשוב בדברי חול בשבת, כשמחשבת האדם שקועה בחמריות, כל הקודש מזולזל בעיניו, וממילא לא ישמרנו. (זוהי המדרגה שקוראים גלות השכינה, שכל ענין הרוחניות נקלה בעיניו).
ויש ללמוד מזה גם לצד ההפך, שהדרך להתגבר על פיתויי היצר היא להפחית את חשיבות עניניו ומאוויו בעינינו. אם נזכה להשקפה זו גם יחלש כחו עלינו... (שם עמוד קכג, חיצוניות ופנימיות בקיום המצוות)
הנה ידוע שאחד מכלי זייניו הגדולים של השטן הוא כח ההטעאה שהאדם מטעה את עצמו. אבל יש בזה עיקר גדול מאד, והוא יסוד גדול בעבודת ה': ההטעאה אפשרית רק כנגד החיצוניות, כלומר נגד אותן המדות המעלות והמעשים שהן פרי חינוכו, במה שנקנה ונקבע בפנימיותו של האדם לא תתכן הטעאה כלל... (שם עמוד קלג, שורש ההטעאה)
...כאן אנו מוצאים את גדרי שתי המעלות: "ולבי חלל בקרבי" היא בחינת "טהרה", אבל בחינת "קדושה" היא מדת אברהם, היפוך יצר הרע לטוב.
ביאור הדברים: גדר 'הרגו בלבו' הוא, מדרגה בה האדם אינו נהנה כלל מהנאות גשמיות. הוא מתרחק כל כך מעניני העולם הזה, עד שההנאה הגשמית לא נחשבת לכלום בעיניו. אדרבה, היא מאוסה ומשוקצת בעיניו, כיון שעלולה לקרבו אל הגשמיות, שכה בורח ממנה, ולהרחיק מהרוחניות חס ושלום...
למדים אנו מדבריהם, שאם נהנה אדם בשעה שמשתמש בעניני עולם הזה, בהכרח מכוון גם לשם הנאה, נמצא, שגדר הטהרה, שאינו נהנה כלל מהמעשים הגשמיים ההכרחיים שעושה ומכוון רק "אל הטוב היוצא מן המעשה", כגון שאוכל למען יתחזק גופו ויהיה בריא, וזאת רק למען עבודת בוראו, ובהנאה הגשמית הוא מואס ואינו רוצה בה...
...זהו מה שדייק הירושלמי במה שנאמר על אברהם אבינו ע"ה: "ומצאת את לבבו נאמן וגו'", לא כתיב לבו אלא לבבו, כלומר שהיה נאמן בשני יצריו, שגם ביצר הרע השתמש בנאמנות גמורה לעבודתו יתברך. כל חמודות עולם הזה שמשו לו רק כאמצעים להכרת הבורא ועוצם חסדו יתברך, וכלמוד להדבק בדרכי מדת חסדו. תענוגות העולם הזה שמשו לו גם כאמצעים לגמול חסד עם הבריות...
דברי חז"ל "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך - בשני יצריך", יש לפרש גם כן באופן זה של הפיכת הרע עצמו לטוב... מי שעלה למדרגת הקדושה משתמש בהנאה גופנית כאמצעי להשגת האהבה הרוחנית, זהו ענין הפיכת דבר שהוא בעצם רע לטוב ממש.
במדרגתנו, מברכים אנו כדי שנוכל ליהנות, אולם גדולי הדורות נהנו כדי שיוכלו לברך... הם הרגישו את גודל חסדי ה' שנתן הנאה ותאוה אפילו לעניני עולם הזה, והם למדו מהאהבה והתשוקה להנאות הגשמיות ציור, וגם קל וחומר לאהבת הבורא יתברך, ולהגברת השאיפה לדבקות בו.
נמצא שהזוכה למדרגת הקדושה, משתדל להשיג את הנאות עולם הזה כדי להשתמש בהם אך ורק לעבודת הבורא, ואין לו בהם שום שמץ של תאוה ושום ענין של גופניות כלל...
איתא בספרים הקדושים, שהיפוך מלת "רע" הוא "ער", פירוש התעוררות, כשהופך את הרע להתעוררות לעשיית טוב, נמצא שאינו רע כלל אלא טוב לגמרי...
גדר זה של תיקון הרע בבחינות הללו הוא השורש לתשובה השלמה, תשובה מאהבה, המגעת עד כסא הכבוד, כלומר עד תכלית שלמות הבריאה, עד התיקון הסופי, שבו גם הרע הופך לטוב, על ידי תשובה מאהבה, הזדונות נעשים כזכיות, כי הם גרמו לעליית השב עד למדרגת בעל תשובה גמור.
הקדוש רואה את עצמו מוכרח לרדת לעניני עולם הזה כדי להשתמש בהם לעבודת הבורא באופנים השונים שביארנו לעיל, להעלות את ניצוצות הקדושה, לתקן את העולם הזה כרצון הבורא. ברור שזו מסירות נפש מצדו וקרבן גדול, שכן שונא הוא לרדת אל מקום הטומאה, עולם האכילה והשתיה, ושאר עניני עולם הזה המתועבים ומאוסים בעיניו, ברם מתחזק הוא במסירות נפש לעבודה זו לשם קדושת שמו יתברך...
אולם הטהור עדיין לא הגיע למדרגה זו, בה יכול לעשות "שלום" עם היצר הרע, "להפשיר עמו", על ידי שמשתמש בו רק למטרת הטוב, כי עדיין הוא צריך לירא ולפחד שאם לא יתרחק ממנו לגמרי, אלא יעסוק בעניני עולם הזה כדי להפכם לטוב, עלול הוא לבא לידי נזק, כי גם אחרי שאין בלבו תשוקה לעניני עולם הזה המאוס בעיניו, ואת היצר הרע כבר "הרגו בלבבו", נשארו בו מרשמי הרע דקים, 'צלו של יצר הרע', שעלולים להתעורר שוב לאש חזקה אם יתקרב לעניני הגשמיות....(שם עמוד קמז, תיקון הרע)
...פירוש שבהיות מדרגת הלב גבוהה וקרובה לפנימיות ולדבקות, עיקר עבודת האדם היא במעשה לקבע את המדרגה בתוך הלב, ולא להרבות גילויים נוספים. ולכן במצרים ועל הים ולפני הר סיני, כשהיו ישראל עדיין בשלב ההכנה למדרגות הרמות, היו צריכים לגילויים גדולים, אבל אחר כך כשקנו את המדרגה בלב על ידי מעמד הר סיני, היו צריכים לצמצום וכיסוי לאורות הגדולים, כי מחמת גילוים יהיה לב האדם גס בהם, ולכן יאבדו מרושמם על פנים האדם, ומעתה היתה עבודתם עבודה פנימית, בהשבה אל הלב באתכסיא.
אך כשנתמעטו הלבבות היו צריכים שוב להרבות בגילויים. ואם כבר אין אפשרות לגילויים פנימיים, צריך דרך חדשה, דרך השכל, ועל כן שכליות התורה שהיתה לפנים באתכסיא, נתגלתה והתפתחה בתקופת בית שני... (שם עמוד ריט, דרך הגאולה בדור שכולו חייב)
הנהגות הדין והרחמים שונות הן, לכן גדר העבודה הנדרש על פי מדת הדין שונה הוא מהנדרש על פי מדת הרחמים... הנהגת הדין דורשת:
עבודה בלי סיוע, כל סייעתא דשמיא באה על פי מדת הרחמים, אבל על פי דין חייב האדם לשבור בעצמו את כל הטומאה כולה, יקוב הדין את ההר.
עבודה כמעט בלי כלים. הכלים הניתנים לאדם, כגון הזדמנות של רב טוב וחבר טוב, וסביבה טובה הכל הם סייעתא דשמיא, אבל על פי דין, אפילו העולם כולו רשעים מחויב האדם להיות צדיק ביניהם, כמאמר יהושע "ואנכי וביתי נעבד את ה'" (יהושע כ"ד)
עבודה שלמה מעיקרא, בלי אפשרות של תשובה ותיקון, שהרי התשובה מתקבלת אך ברחמים.
בחירה מן הקצה אל הקצה. ביאור דבר זה הוא... שאפשרות השגגה היא מצד הנהגת מדת הרחמים, כי בהנהגת מדת הדין נדרשת עבודת הבחירה בין שני קצוות קיצוניים, בין הכרת האמת הברורה, בין כחות הרע חזקים כל כך, עד שעלולים להתקומם בלב האדם נגד השגת האמת הברורה, ולומר "בודאי האמת ברורה לי, אלא שאיני רוצה בה". זהו גדר "יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו"... ובזה נעשה משקל הבחירה שוה. להלן נבאר על ידי הגדר הזה את הצורך לגנוז את אור שבעת ימי בראשית...
וכן גניזת אור שבעת ימי בראשית, המאפשרת את בחינת שגגה היא מגדר הרחמים, ביאור ענין עמוק זה הוא, שלפעמים מחייבת מדת הרחמים לסלק את השגת האמת הבהירה מן האדם, כדי לצמצם את בחירתו בין הכרת האמת שהיא רק כערכו, ובין אפשרות הטעות בה. ובזה תהיה אפשרות, אשר אם יחטא תהיה בחינת שגגה בחטאו...
הרי לפנינו שני מיני גילוי, הא': המתגלה ביותר על ידי הנהגת מדת הדין, חלקו של האדם בגילוי. כי כאשר יעלה האדם במדריגות העלייה בלי שום סיוע, וכנ"ל, כי אז נוצר גילוי כבודו ית' על ידי האדם עצמו. והב': הגילוי על ידי הנהגת הרחמים, שבה מתגלה ביותר חסדו ית' וכנ"ל. אבל גילוי זה הוא רק במדה מועטה קנינו של האדם, אלא שהשי"ת בעצמו מגלה את חסדו, וחלק האדם בו הוא רק אותו פתח של מחט לבד, שעליו חל שפע רב של עזרתו מקודש... (שם עמוד רכד, השגחה וגמול, וראה עוד אלקים-מדת הרחמים)
אנו מוצאים בדברי הזהר הקדש (ויקהל קצ"ח): "שברו על ה' אלקיו... דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו ולאתברא תבירו על תבירו, וכולא על אלקיו, כדא דאת אמרת: כי עליך הורגנו כל היום" וכו'.
חז"ל מגלים לנו, שהצדיק חפץ להשבר, שבר אחר שבר, למען ה' אלקיו. מהות חיי הצדיק אינם אלא קידוש שמו יתברך. ושיא שאיפתו ותקותו הוא, שהבריאה וכל צאצאיה יהוו חטיבה אחת של קידוש השם. אין שיעור עד כמה מגעת מסירותם של הצדיקים למען ישובו בני דורם, הם מוכנים אפילו להיות "כלים" עבור הרשעים, למסור כל חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא שלהם ברצון טוב, כדי לתת הזדמנות לחייבים להתעורר ולחזור בתשובה. זוהי עבודה עצומה של פנימיות צרופה למען קידוש שמו באהבה והתחסדות עילאית טהורה עם הרשעים. על ידי מסירות נפש זו עולה הצדיק לפיסגה עליונה בעבודת חייו... (שם עמוד רמט, מסירות נפש של הצדיק)
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות סוף מכות, שכתב על משנת רבי חנניא בן עקשיא "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, יעשה האדם אחת מהם בחייו על מתכונתה ושלמותה וכו' תחיה נפשו באותו מעשה וכו', והוא מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון וכו'. והשיבו כלום בא מעשה לידך וכו', על דרך שלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא".
הרי כי בהגיע האדם למדרגה אשר יהיה אך רגע של מעשה אחד על דרך שלמות, היינו אך טוב ולא בתערובת, זהו שורש החיים הנצחיים שלו. כי אי אפשר לחיי נצח בתערובת הרע, שאין נצח לשקר... ומשום זה נאמר בתורה "לעשות" ב"ויכולו" אחר כל יום הששי, כי מתחילה היתה עבודת האדם שלילית, אך לא תעשה, שהיא עבודת הלב ומחשבה, אך מכיון שנכנס היצר בנפשו, העבודה היא יצירת הטוב מן הרע, וזה אי אפשר אלא במעשה, והיינו מצות עשה, כי המעשה היא המסננת ומבדלת בין טוב לרע, והיא היא הפועלת ועושה רושם ברע... (שם עמוד שכא, שורש החיים הנצחיים)
עיקר ותכלית המצוות לבא להשגת אחדותו ית'. השגה זו צריכה להיות לא רק בשכל אלא גם בפנים הלב, והיא צריכה להתאמת באופן חייו ושאיפותיו. התורה הקדושה אומרת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלקיך וגו'", להודיע שהעיכוב העיקרי להכרת אחדותו ית' הינו האדם עצמו, שהוא עושה את עצמו כרשות אחרת חס ושלום, ולא יגיע להשגת האחדות אלא כשמתבטל אל ה' באהבה, בכל שלש בחינות הללו, בלבבו, בנפשו ובמאודו. והם שלש דרגות כמו שנפרש בסייעתא דשמיא.
א' יש דרגה אשר בה המחיצה היחידה המסתירה מן האדם את הכרת אחדותו ית' היא הרגשת אנוכיותו, היינו שמרגיש את עצמו כישות נפרדת עצמאית. ולא חדרה לפנימיותו ההכרה, שכל כחותיו ועצם מהותו והוייתו הם רק מהשי"ת, כמאמר הכתוב "כי ה' הוא האלקים... אין עוד", הרי מבחינה זו יש אצלו פגם בהכרת האחדות.
התיקון לזה: שיעשה את עצמו כלי לאורו ית'... יצמצם את אנוכיותו ככל האפשר ולא ישתמש בה אלא באותה מדה הנדרשת לשם עבודתו ית'. זהו גדר "ואהבת... בכל לבבך".
ב' יש שעושה מצוות כדי לחיות, ויש שחי כדי לעשות מצוות. אמנם הראשון עומד במדרגה לגמרי לא מבוטלת, הרי הוא בעל אמונה, ויודע שחייו והצלחתו והצלחת אנשי ביתו תלויים בשמירת מצוות הבורא ית"ש... איש כזה אינו מרגיש שבזה הוא עושה את חייו הפרטיים כרשות אחרת השייכת בעצם רק לו, ואת השי"ת הוא מכניס בה רק לפרקים, לצורך המצוה ולא יותר. הרי זה פגם נוסף באחדות.
התיקון לזה: עליו לעשות מהפכה במחשבותיו. הוא יתבונן וילמד ממצות קידוש ה' שחייו אינם שלו כלל, הם ניתנו לו למטרה אחת, לשם עבודתו ית'. מכיון שעליו להיות מוכן תמיד להקריב את חייו על קידוש שמו ית', הוא יכול להתבונן ולידע שחייו הם צריכים להיות כלי למצוות, ולא המצוות כלי לחייו. זוהי דרגא חשובה בהכרת האחדות, בבחינת "ואהבת... בכל נפשך".
השואף להרבות קנינים עושה הסתר עוד יותר עמוק. לא די שיש לו רשות אחרת, הוא מבקש להרחיב את רשותו ממה שחוץ ממנו. זה פגם גדול באחדות, כי הוא כאילו מרחיב את גבול העבודה זרה בעולם, תיקונו: שירגיל את עצמו בביטול עניני העולם הזה בלבו, וזהו גדר "ואהבת... בכל מאודך"... (חלק ד עמוד יב, בכל לבבך)
הקרבת קרבן אל ה' היא הבעת הכרת האחדות. כן כתב מהר"ל (נתיב העבודה פרק א'): "...כאשר מקריבין אליו קרבן מורה זה כי הכל שלו, וכאשר הכל הוא שלו אם כן אין זולתו, והוא יתברך אחד". וכתב עוד שם (קצת קודם): "העבודה הזאת שמביא קרבן אל השי"ת... האדם מוסר עצמו אל השי"ת, ואף אם מוסר עצמו אליו, רק ממון שלו, שמקריב אליו קרבן... גם זה נקרא שמוסר עצמו אל השי"ת... ונקרא זה עבודה, כי העבד קנוי לרבו והוא וממון שלו הכל לאדון שלו"...
עיקר הכרת האחדות הוא בטהרת הלב של המקריב, היינו בחינת "איכות", ואדרבא, ריבוי הכמות בענין זה עלול להפריע. עיין שם מהר"ל שהביא מדרש תנחומא שבלעם הרשע טען שאומות העולם יקריבו אלפי אילים ורבבות נחלי שמן במקום לוג אחד שמן שמקריבים ישראל, והשיב לו הקב"ה "אין אני מקבל קרבנות אלא מישראל". והוא משני טעמים: א' משום שאומות העולם משתמשים בריבוי הכמות כדי לכסות על רוע הפנים. ב' משום שהכוונה הרצויה היא לשמה גמור, שאינו מרגיש ערך וחשיבות במעשיו, אלא מרגיש שעבודת ה' באמת היא הפשטות הגמורה, כי האמת היא מציאות והשקרא איננו, זוהי בחינת האחדות בעבודת ה'. אבל כשמרגיש "ערך" במעשיו, הריהו בזה מגדיל את ישותו וחשיבותו לעומתו כביכול, וזה פגם בהכרת האחדות חס ושלום... (שם עמוד יד, אחדות בחינת קרבן)
אבל גם בענינים רוחניים יש שני סוגים. יש שהוא קונה מעלות רוחניות ומתגאה בהן, זה לאות שעדיין הן מבחוץ לעצמותו, ואינן "הויה" בו, כי אין האדם מתגאה במה שכבר נעשה מציאותו הפנימית, כמו שאין אדם מתגאה במה שיש לו שתי ידים ושתי עינים. זהו גדר עשיית תורה ומצוות "לשמן", היינו שכל כך פשוט אצלו שכך צריך להיות וכך צריך לעשות, עד שאינו מוצא בעצמו מקום להתגאות בהן כלל.
אדם כזה הוא העניו האמיתי, כי הוא מרגיש שאין לו שום דבר בעולם חוץ מהשתעבדותו להקב"ה, אין לו "בעלות" כלל, אלא עבדות... (שם עמוד כג, ברוחניות)
...והנה חלק כל אדם וכל דור, וכל הדורות כולם, הוא קידוש ה' אשר קבע להם הקב"ה, שעליהם לגלותו בבחירתם בטוב נגד כל הפיתויים והעיכובים אשר שם בדרכם. אבל כשנכשלים באופן גרוע מאד במילוי תפקידם, כי הרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אז יש אופן של הסתכלות לאמור שהנסיונות היו גדולים ועל כן לא עמדו הבנים בהם, ובכן ראוי לרחם עליהם. אך מכיון שלא תישלם תכלית הבריאה בלי איזו אתערותא דלתתא שמבחירת האדם, הריהו מחשיב אותו המעט מן המעט, אותו חוט השערה שעשו, כדי אתערותא דלתתא אשר על ידה יוכל השי"ת להשפיע את כל הקדושה ולהביא את כל העולם לידי תיקון. ובאופן זה יתמלא כל קידוש ה' שהיה במחשבת הבריאה, שהרי אם גם יהיה פחות מצד האדם, הרי כנגד זה יתגלו רחמיו הגדולים של השי"ת, רחמי האב על בניו שמגדיל טובותיהם ומקטין רעותיהם...
והגר"א שם כותב על "אליהו הטיח וכו', שנאמר ואתה הסבות", "כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אלא למעלה מן השמים..." והענין שהרי כבר ביארנו שכל עבודת האדם בעולם הזה היא ביראה, ואין ביד האדם בעצמו להשיג כאן אהבת ה' ויראה עילאה פנימית ממש, כי דבר זה הוא מתנת שמים, ולפי מה שכתבנו לעיל אולי יש לבאר כוונת הגר"א ז"ל, שמכיוון שסוף תכלית הבריאה היא השגת יראה עילאה פנימית, וזוהי על כל פנים מתנת שמים, יש מקום להקטין את מדת היראה תתאה הדרושה כאתערותא דלתתא, והיינו הלימוד זכות של משה רבינו ואליהו... (שם עמוד קו, מבט של רחמים)
...והענין הוא, שכל השפעת הקדושה בחוץ לארץ באה דרך שרי האומות, היינו דרך מדותיו של העם והמדינה שישראל יושבים שם, כי גם דרך עבודת ה' שם היא לפי בחינת המדה ההיא. (רבינו זצ"ל הדגים זאת בהעירו, למשל, שהרוסים הם חמי רגש, ואופן עבודת ה' שהתפתח שם היה החסידות, הליטאים הם קרים ומחושבים, ואופן עבודת ה' שהתפתח בארצם היה עיון התורה ולימוד המוסר. הגרמנים מקפידים מאד על משמעת וסדר, ושם התפתחה עבודת ה' של קפדנות בשמירת מסורת ומנהגים, כך שכל גולה השתמשה לצורכי העבודה בכלים ובמדות של האומה שגרו בקרבה, והיינו השפעת שרי האומות. העורך). אבל בארץ ישראל ההשפעה באה בדרך ישרה מאתו ית', (כי העבודה שם היא בדרך לשמה לבד)...
כשחזר יעקב לארץ ישראל נשתנה ונתעלה לקבל השפעת ארץ ישראל, אבל הכלים - רכושו - לא נשתנו, ומשום כך נתן כל רכושו לעשו, באמרו "נכסי חוץ לארץ אינם כדאים לי" (רש"י ויגש מ"ו ו'). והענין, כי במדרגות גבוהות, הכלים שהשתמש בהם הצדיק לעבודת ה' בבחינת חוץ לארץ אינם ראוים עוד להשתמש בהם למדרגות הגבוהות של לשמה שבארץ ישראל, כי רושם המדרגה הראשונה עדיין נשאר בהם... (שם עמוד קכט, כלים של חוץ לארץ)
הרי כאן שלש עצות לחיצוני, שבהן יוכל להעזר להתקרב אל הפנימיות בסייעתא דשמיא:
א' יקדם בברכה כל יסורין ששולח לו השי"ת, כי הם סיוע גדול לשבר את המדות ולהכניע את יצרו, ורק על ידם אפשר להכנס לשער ה'...
ב' ישתמש הרבה בציורים חיים הממחישים את דרך הקדושה אל הלב...
ג' יסתייע בזכות הכלל, היינו שיעשה את עצמו נחוץ לכלל, כגון שיעסוק בהרבצת תורה וכדומה, כי אז זכות הצבור תגן עליו, כאמרם ז"ל "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" (אבות ה' י"ח). ואפילו אם אינו ראוי מצד עצמו, מכיון שהוא ממציא את עצמו לעבודת הכלל זכות הכלל תגביה אותו למעלה... (שם עמוד רכז, עצות לחיצוני)
...שיש דרך למלחמה ביצר הרע על ידי שלא לשמה, על ידי שאינו רוצה להיות שונה מהסביבה, על ידי ההרגל וכדומה, דרך זו מצריכה מלחמה תדירה לדחיית הרע, כי העליה היא בהדרגה, בדרך "סולם מוצב ארצה" וכו', ובדרך זו, שהיא דרך חיצונית, אנו נלחמים, אבל בפנים אין אנו עוסקים באופן ישיר בדחייתו, אלא אנו מסלקים את המפריעים שהיצר הרע שם בדרכנו. למשל: הוא רוצה להפריע אותנו מלימוד תורה על ידי שטוען שצריך לדאוג ל"תכלית" ולשאוף לכבוד, ואנו משיבים לו שגם על ידי לימוד התורה נוכל לקבל משרה בבא הזמן ולזכות לכבוד וכדומה, ועל ידי זה משתתקות טענותיו והוא מניח אותנו ללמד. במשך הזמן נגיע לאהבת תורה עזה, עד שטענותיו אינן מפריעות לנו יותר.
את השמוש ב"לא לשמה" אנו לומדים ממאבק יעקב אבינו עם עשו... ואיתא בזוהר הקדש וברמב"ן רמז לדורות באופני המלחמה בסט"א וביצר הרע. ענין הדורון לעשו הוא גדר שוחד לשטן, שמשחד את השטן על ידי שלא לשמה בעשיית המצוה, ועל ידי זה מסלק את התנגדותו.
אבל הדרך השניה היא דרך התפלה, דרך "קונה עולמו בשעה אחת". שהיא דרך ישירה להתקרב אל השי"ת, אף על פי שעדיין לא תוקן טמטום לבנו. וכמפורש בגמרא עבודה זרה י"ז במעשה דר"א בן דורדיא שזכה לתשובה ולדבקות עד שיצאה נשמתו בבכיה... הוא זכה לזה על ידי בקשת רחמים כדאיתא שם, שאמר "שמים בקשו עלי רחמים וכו'..." כלומר, הוא בא לידי ההכרה שהוא בעצמו צריך לבקש רחמים, ובא לידי תפלה אמיתית פנימית, עד כדי דמעות ועד כדי מסירת נפש. חידוש גדול למדנו בזה, שאם נתעורר להתפלל באמת על ההתקרבות אליו ית' שיבטל כל טומאותינו וטמטום לבבנו, ונגיע לידי זה ע"י התעוררות כי הננו עם השי"ת תמיד וקרוב הוא אלינו, ורק אנו צריכים לבקשו באמת, נזכה לבחינת קפיצת הדרך רוחנית, מעל כל מחיצות הטמטום המעכבות, לדבקות בו באמת... (שם עמוד רסא, שתי דרכי העבודה)
דורינו, דור עקבתא דמשיחא, חלקו הוא תשובה, כדכתיב "והתודו את עונם ואת עון אבותם", וכן "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים וגו'". אחר שעבר עלינו מה שעבר אין לנו אלא לשאוף לתיקון הכלל ממש. עכשיו שריחמנו ה' והגיענו לארץ ישראל והניח לנו כאן קצת קיבוץ שארית הפליטה, איך לא נחשוב על תיקון הכלל, איך לא נקבל על עצמנו להתמסר במסירות נפש לתשובת הכלל ולבנין הרוחניות בכל שכבות עם ה'... (שם עמוד רסו, עבודת דורנו, וראה עוד ערך תקופתנו)
וגם במהלך האיכותי יש בחינה כמותית ובחינה איכותית. למשל, בעבודת האדם להתעלות ברוחניות, שהיא לכאורה כולה איכות, יש שמשתקע ברוחניות ומנסה לבטל לגמרי את היש הגשמי בתעניות וכדומה. זהו אופן כמותי שבאיכות. אבל יש אופן אחר שהוא יותר איכותי, והוא שיורד אל הגשמיות ומהפכה לרוחניות, והיינו תיקון הרע במקום ביטול הרע... (חלק ה עמוד כו, וראה עוד ידיעת ה')
כתוב במסילת ישרים (פרק ט"ז) בביאור מדת הטהרה: "שלא לשמה הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון". שלא לשמה זה אין בו שום ענין של התעלות ועבודה ונעשה רק להנאת עצמו ולא יביא ללשמה. כי השלא לשמה המביא ללשמה הוא הנעשה מתחילה בכוונה כדי לעלות על ידו. והיינו שמקור ההשתמשות בו הוא נקודת לשמה, שרוצה לטהר את עצמו ומשתמש בשלא לשמה כדי להקל עבודתו והתנגדות היצר הרע. אמנם שני השלא לשמה בקל מתחלפים כי דומים זה לזה בחיצוניותם, מי שמרגיש רצון חזק להחזיק במקצוע אחד של עבודת ה' כלימוד תורה או החזקתה או עשות חסד, כדי להוציא שאיפתו לפועל הלא נראה לעינים שצריך להשתמש בשלא לשמה, ועל כל פנים מצות קעביד. ומכל מקום יש שתי דברים בזה. יש מי שעושה כן על דרך אמת, שמרגיש נחיצות הענין שעוסק בו ושואף לעבוד בעבורו בכל כחו ולוקח השלא לשמה בגדר סיוע. ויש מי שדומה שמתפעל מאיזה ענין, אך כל התפעלותו איננה פנימית, אלא מפני שהענין חשוב אצל סביבתו הוא סובר להשיג כבוד על ידי ההתפעלות אודותיו והעסק בו. כל יצר מחשבות לבו כבתחילה רק להרויח בעסקו, וכל מגמתו הכבוד והממון, רק כלפי חוץ נראה כאילו מתענין בענין המצוה עצמה ולצורך זה משתמש בשלא לשמה. אבל כל זה הוא מדומה, ומרמה את עצמו ואחרים שכוונתו על המצוה. אכן מתוצאות פעולתו ניכר שורש מחשבתו, שמי שעוסק על דרך אמת יצליח ויתעלה, והרמאי יפול סוף סוף בתהום של עבירות, כחטיפה ומחלוקת, ולא יצא ממעשיו כי אם חילול השם, שהרי כל כוונתו להשיג שם או ממון, ועל כרחך יהיה עיקר עסקו לחטוף כל מה שיכול ולדחות כל מי שיוצא לשטנו בכל תחבולות של רשעות, והכל כמובן "לשם שמים". אולם יכול האדם להבחין בעצמו באיזו דרך מתיצב, כי אם שאיפתו לאמת אז בהכרח לא ניחא ליה ההשתמשות בשלא לשמה לדבר מצוה, ולוקחו רק על דרך דיעבד ושלא ברצון. ואם מרגיש בעצמו שהשלא לשמה ניחא ליה ולוקחו על דרך לכתחילה, ברור הוא שעיקר מגמתו להשיג השלא לשמה והמצוה איננה אלא כיסוי על רוע מעלליו... (שם עמוד ל)
כללו של דבר: זה לשון ר' ירוחם הלוי ז"ל (דעת חכמה ומוסר ח"א מאמר צ"ו) "כל תכלית עבודת האדם הוא דוקא ביצר הרע במצבים של אי רצון ואי טעם, בכל נפשך... במצב של קושי היותר גדול, בכל מאדך, (נאמר לאדם שממונו חביב עליו מגופו)... הנהרג על שוה פרוטה מוסר ממונו לאהבת ה'. מזה יוצאת אהבה... בלי מעכבים לא תצא אהבת ה'". (שם עמוד נט)
ומאחר וכל פחד הדין אינו אלא במי שחפצו לפרנסתו וצרכיו הוא לצורך ענין הרוחניות שלו, והשאיפה לרוחניוות היא אצלו כשאיפה לצורך אדם אחר, מי שאינו בעל חסד ואינו רגיל לדאוג לצרכי הזולת הוא גם לא יתחשב בתביעות היצר הטוב. השאיפה למלא רצון היצר הטוב תבוא רק מצד החסד. וכן הוא מפורש בגמרא (שבת קכ"ז) שעיון תפלה נחשב בין ענייני גמילות חסדים, ושם ברש"י משום שנאמר גומל נפשו איש חסד. ולכאורה תמוה מה שייך לגמול חסד לעצמו? אלא כנ"ל, שמי שאינו איש חסד לאחרים לא יגמול רוחניות לנפשו.
וכיון שלא שייכים יראה ופחד הדין מפאת צרכי העולם הזה אלא במי שחושש שלא יזכה לסייעתא דשמיא ברוחניות, והשאיפה לרוחניות לא שייכת אלא בבעל חסד כמו שביארנו לעיל, נמצא שלא שייכת אימת הדין אלא במי שקדמה לו מדת החסד, ולא שייך יראה בלי חסד כלל, וזוהי התשובה האמיתית לכל השאלות הנ"ל. (שם עמוד רלט)
אם חושב אדם לעשות - מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו - זה אפיקורסות. (טאהן אבער נישט אויף טאהן). לא עליך המלאכה לגמור, כי אי אפשר לאדם לגמור כלל. אדם נולד באמצע ענין ומסתלק באמצע ענין, ואין "גמירה" בגדר אדם כלל. ועל כן אין לו לחשוב חשבונות בעבודתו בעולמו כמה יבנה ויגמור ויתקן. המציב לו תכלית כזו טועה, כי התכלית - עבודת ה', עמל - "נפש עמל עמלה לו", וכל מעשה ומעשה בעבודת ה' הוא הוא התכלית. והיודע להעריך זאת הוא הצדיק והוא תמיד בשמחה, כמש"נ "ולישרי לב שמחה".
וזה ביאור מה שאמר רמ"מ מוויטבסק זצ"ל ב"פרי הארץ" בענין מחשבות זרות בעת התפלה. הוא אומר ששורשן הוא מדמיון העליה למעלה ממדרגתו, כי זה גורם שאינו שמח במצות שהוא עושה בתוך מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות. הענין של "שמח בחלקו" צריך להיות גם ברוחניות. לא שתחסר חס ושלום השאיפה לעלות, אלא שיכיר גם כן את הערך והשמחה במה שהוא עושה עתה. כי התכלית שהוא חוצב לעצמו למעלה ממדרגתו לא יגיע אליה לעולם, וכשרואה זאת הוא נופל לחיצונים ונדחה לחוץ. אבל אם ישמח ויודה להשי"ת במה שנותן לו הזכייה לעשות מצות בכל רגע ורגע של עבודתו - וכמו שאומרים בכל ברכה "ברוך אתה ה'" לשון נוכח, שיש לו ברגע זה שהוא מודה לה' דבקות לעצמותו ית' - אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו ובזה כבר אין שייך מחשבות זרות... (שם עמוד רסד, וראה עוד ערך שמחה)
כתוב בתיקוני זהר (תיקון ס"ט) "כל מאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירן איהו מקצץ בנטיען, וכל מאן דנטיל ט' ספירן בלא מלכות איהו כופר בעיקר".
בחינת "מלכות" היא המדרגה התחתונה שבה נאבק האדם במצב של הסתר, נגד כחות הרע, ומשתדל להחזיק במדת יראת שמים וקבלת עול מלכותו ית', שהיא העיקר. תשע הספירות העליונות מרמזות לגילויים עילאיים במדותיו ית', כגון חסד גבורה תפארת וכו'...
כאן נייחד את הדיבור במה שאמרו ז"ל הנוטל מלכות בלא ט' ספירות איהו מקצץ בנטיעות.
והנה הביאור של דברי התיקוני זהר בפשוטם הוא, שמי שיש לו רק יראה בלי השגות נעלות יותר, יכול להיות שעבודתו את ה' היא על דרך הפרשת תרומה. היינו שמכל מה שלוקח מן העולם עבור עצמו הוא נותן חלק קטן למען בוראו. כה הוא עושה בזמנו וכה בממונו ובהנאותיו. עיקר עסקו הוא בעניני העולם הזה, אבל חלק קטן מזמנו הוא נותן לקביעות עתים לתורה, חלק קטן ממונו הוא נותן לצדקה, ובשמירת מצוות לא תעשה הוא מקריב מהנאותיו ואולי גם מכבודו לפעמים. נמצא שאינו נמלט מן הגשמיות, אלא שפודה בקצת רוחניות את הגשמיות אשר היא עיקר שאיפתו.
עבודה כזאת מצטיינת בקבלת עול מלכות שמים, כי למרות היות בו מן הגשמיות, מכל מקום כיהודי שומר תורה ומצות ישא עליו עול מלכות שמים ונזהר מעבירות ועושה מצות, ועל זה יש לו שכר בודאי, אבל בדרך כלל איננו נהנה הרבה מהרוחניות ומקדושת עבודת ה' שלו. סיפוקו במצוות שעושה הוא מזה שלבו שקט מהרהורי טענות נשמתו, מאחר שחושב שמשלם לבוראו את חלקו. חסרה בו התשוקה להגיע לאהבת ה' למלא את לבו בהרגשות של הכרת הטוב על נפלאות חסדיו ית' ושאר המדות הקדושות שמשיג האדם העולה במעלות הרוחניות, שיהפכו את עבודתו לעבודת הלב ויקרבו אותו אל מעלת אהבת ה'. האדם הנשאר עם יראה לבד לא יעלה מעלה מעלה כי עבודתו יבשה, והלואי ויחזיק מעמדו.
את האדם הזה מתאר התיקונים כ"נוטל מלכות בלא ט' ספירות", ונקרא "מקצץ בנטיעות", כי הרי חלקו בגילוי מקוצץ. אמנם יש לו העיקר, אבל הנטיעות - היינו המדרגות העליונות הצריכות לצמוח מן העיקר, היינו מעבודת היראה שלו, הרי מקצצן, כי מאבד בידים את ההתפתחות הפנימית והעליה למעלה שהיו אפשריות לו לפי חלקו. עבודתו חסרה עלייה - צמיחה.
אל נרמה את עצמנו שמדברים על "אחרים", על עמי הארץ, על רשעים. על עצמנו הדברים אמורים. כולנו באותה סכנה.
מי שמרגיש שיש לו רק יראה כנ"ל ומבקש למלא את החסרון שחסר לו בהשגות עליונות, עליו לחפש דרך התיקון. הדרך היא דוקא על ידי עבודה שבלב, בהתבוננות עמוקה, בציורים ובהפעלת כח הדמיון להרגיש את אשר חסר לו. יתאמץ לפתח את קבלת עול מלכות שמים שלו עד שילך לאט לאט אל הכיוון הדרוש. מטרתו תהיה לעלות מבחינת "בטל רצונך מפני רצונו" - היינו שיש לו רצון אחר שהוא אמנם מכניע אותו לפעמים ומבטלו בפני רצון ה' - אל בחינת "עשה רצונו כרצונך". כי הרי ה' דורש ממנו לא רק שנעשה רצונו ית' אלא אפילו שנרצה לעשות רצונו... מדרגה זו כבר תהיה מענין "לשמה" ואהבת ה', אשר ידוע שהאדם יכול רק להכין לה את הדרך על ידי התאמצות בדרך היראה ובפיתוחה, והשגת המדרגה עצמה היא כבר מתנת שמים. כשישיג מדרגה זו אז יכול לראות בחינות עליונות בגילוי כבוד ה' בלי סכנה.
אבל מי שהוא במדרגה הנ"ל של יראה והוא מבקש להפוך הסדר ולהשיג גילויים אלה טרם שהגיע לאהבה, בעוד שהם הרבה למעלה ממדרגתו האמיתית, סכנתו עצומה. כי בדרגת היראה עדיין יש באדם סתירות, שיש בו צד שני שמתנגד לעבודת ה', אלא שהיראה משתדלת להכניע אותו מפני צד הקדושה. אז תמיד יש חשש שמא יתגבר הצד ההוא עליו. ובמצב הזה יש ענין שנאה חס ושלום, כטבע כל מי שהוא מוכרח על ידי מי שהוא תקיף ממנו להתנהג בדרך המתנגד לרצונו...
ואם הירא מנסה להבחין ענינים שלמעלה ממדרגתו - השגות בגילויי כבוד ה' אשר על פי השגות אלו ירגיש את עצמו מוכרח להגיע למדרגות וחיובים יותר עליונים - יש בזה סכנה גדולה. כי על פי מדרגתו האמיתית אי אפשר לו לראות הענינים ההם באחדות עם עצמו, כמדרגות אשר הן בעצמו ממש, או על כל פנים שהן אפשריים להיות כן. לא יוכל לראות אותן כבחינות בגילוי כבודו ית' אשר הוא יכול לידבק לה' בהן, אלא יראה אותן כדברים שהם חוצה לו, כדברים אשר לעולם לא יכול להשיגם. וממילא יבוא למצב שיעשה לעצמו רשות נפרדת, עד כאן אני מוכן לקבל את השגותי למעשה, מכאן ואילך איני יכול - או איני רוצה - לעשות זאת.
איתא בגמרא (חגיגה י"ד) "ארבעה נכנסו בפרדס"... והנה הסכנה של הכניסה בפרדס היא כנ"ל, כי יש סכנה גדולה למתבונן בבחינות עליונות של גילויים בעוד שהוא עדיין בעבודת היראה ויש בו שלא לשמה וסתירות. כל מה שתגבהנה השגותיו לעומתן תגדלנה הסתירות שבלבו, כי ההשגות תובעות ממנו מעשים שאינן לפי מדרגתו האמיתית. וכשהסתירות תגיעינה לשיאן הרי האדם בא לידי משבר... וכזאת היתה סיבת נפילתו של אח ר. השיג גילויים גבוהים ונעלים, אך מחמת הסתירות שבלבו לא היה יכול לראות הענינים ההם באחדות ודבקות עמו...
והנה ר' עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום". ר' עקיבא היתה לו מדרגת האהבה, ולכן היה יכול להביט על המדרגות העילאיות בדרך האחדות, היינו שהיה דבוק בהן, והיה אפשר לו ליכנס לפרדס וגם לצאת. כלומר, שהיה יכול להתבונן בהשגות העליונות ולחזור מהן בשעת "קטנות", וזהו המשמעות של נכנס ויצא... וכיון שהגיע לנקודה שהיא למעלה ממדרגתו של עכשיו, שעתה אי אפשר לו לראותה באחדות, מיד פירש, ועל כן ניצל, לא מת ולא נפגע ולא קיצץ חס ושלום...
נמצא שדרך העליה אליבא דאמת היא דוקא לא בהתבוננות בענינים רמים ורחוקים ממדרגתנו אלא בענינים הקרובים לנו מאד, אשר אם רק נתבונן ונשיבם אל לבנו, הנם כבר בפינו ובלבבנו לעשותם. רק על ידי התאמצות להביא למעשה אותם הענינים שאנו שייכים להם כבר, נזכה שיאירו עינינו להביט בדברים חדשים שעדיין מופלאים ממנו.
(הערה: לכאורה רבנו זצ"ל לא תמיד שמר כלל זה, אבל כשהרציתי קושיא זו לפניו ענה לי שבדורנו הלבבות אטומים ואי אפשר להגיע אליהם בדרך הפשוט והאמיתי, ואפשר לעוררם רק על ידי שמגלים לשכלם את עומק האגדה וגדלות הצדיקים וכדומה. ועוד שבזה קונים מושגים נעלים בערכי הקדושה ולומדים על כל פנים לאן עלינו לשאוף... (שם עמוד שעא וראה שם עוד)
הנה ידוע שכל ענין מלאכים הוא שליחות ללמד לבני אדם עבודת ה'. שתי דרכים יש להתקרבות אל ה', דרך חיצונית ודרך פנימית. הדרך החיצונית היא בהרגש והתפעלות, ואלו דורשים דוקא חידוש. וזאת מלמדים לנו המלאכים שנבראים מחדש בכל יום רק כדי לומר שירה חדשה, ואנו צריכים ללמוד מזה שכדאי להברא רק לומר שירה אחת של התפעלות לפני ה'. ועל זה מקדים המדרש (ב"ר ע"ח א') "חדשים לבקרים רבה אמונתך... על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים"...
והדרך הפנימית היא תיקון המדות על ידי מבט האמת והשבה אל הלב, כדי לבוא אל לשמה. ולזה אין צורך בחידוש, כי אדרבה, בישן שעובר עליו עוד פעם ועוד פעם מתחזק ומתגבר. ויש ללמוד מהיצר, שמתחזק ומתכפל על ידי ריבוי ההתקפות החוזרות כבמשל העישון, עיין לעיל... ודרך זו מלמדים המלאכים הקבועים כגון מיכאל וגבריאל - מדות החסד והגבורה - שאינם מתחלפים ואינם מתחדשים אלא עובדים בתדירות.
ושתי דרכים אלה הן: דרך החסידות, הדוגלת בהרגש והתפעלות, ודרך המוסר, שתחילתה התפעלות - פתיחת הלב - ואחר כך חשבון הנפש שבפנים הלב... (שם עמוד תנו)
המדמה שהגיע לאהבה קודם דרגת המלחמה - טועה, כי עיקר העלייה תלוי במלחמת יצרו. והמדמה לעלות במדרגות נוספות טרם הגיע לאהבה במדרגה הראשונה - טועה, כי רק האהבה קובעת המדרגה. וזהו שאמרו "שאם באת לשנוא", כי גם היראה עדיין אינה קבועה אצלו, וההכרח מוליד שנאה. ותחלת האהבה משקיע את השנאה אל מתחת ההכרה, וסוף האהבה מבטלתה.
מצאנו שלשה סוגים בבני ישיבה, העצל - לא יצליח בודאי, חולם חלומות והוא שבור בקרבו על שאינו מגשימם. נלחם - מצליח על כל פנים לזמן מה אבל לא יחזיק מעמד כי סוף סוף יתבטל חיזוקו כשיתקפנו יצרו. החשקן - זה שהחזיק במלחמתו עד שהגיע לדרגת האהבה, שאוהב לעיין, לחשוב ולחדש - יצליח בודאי, שהוא כבר קבוע ודבוק לתורה באהבה... (שם עמוד תצו)
אספר לך מה שמצאתי כתוב דבר נפלא מאד. ו' ימים תעבוד כעין מצות עשה, היינו דבזעת אפיך הוא העבודה שלאחר החטא, דקודם החטא, בשלימות, לא שייך מלאכה, פירוש אין צורך לכלים אלא דביקות בלי כלים, ועל כן מלאכים צולים לו בשר וכו'. אבל לאחר הנפילה לתוך המדות - הגשמיות - צריך להעלות הניצוצות היינו גילוי אורו ית' מתוך הטבע, לגלות את הנס שבטבע וכו'. ועל כן המצוה לעסוק בטבע ולגלות בה את "נסיך שבכל יום ערב ובוקר" וכו'. אמנם שבת - שלמות - מעין עולם הבא, על כן אסור במלאכה דבשלמות לא שייך כלים. וכן אחר מתן תורה הנה מקדש כלי לקרבן, (שהוא הקרבת עצמו, לשמה בשלמות, כמו שכתוב קרבן לה'). ועיין ספורנו דקודם חטא העגל לא שייך משכן דבכל מקום אשר אזכיר וכו', דהיינו דאין צורך לכלי, דקדשי קדשים שבפנים הלב דהיינו דבקות גמורה פנים בפנים לא בעינן כלים... (שם עמוד תקיח, וראה שם עוד)