וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל, לחפשי ישלחנו תחת שנו. (שמות כא כו)
וכי יכה איש את עין עבדו למה נאמר, לפי שהוא אומר לעולם בהם תעבודו, שומע אני אף הפיל את שנו וסמא את עינו, תלמוד לומר וכי יכה איש את עין עבדו ואת עין אמתו, והרי כתוב מוציא עבדו כנעני מכללו להחמיר עליו שהוא יוצא בראשי איברים, לכך נאמרה פרשה זו. וכי יכה איש, אשה מנין, היה רבי ישמעאל אומר וכו'... רבי אליעזר אומר בכנעני הכתוב מדבר, אתה אומר בכנעני או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר מהם תקנו עבד ואמה. את עין עבדו, שומע אני אפילו העלת ירוד, תלמוד לומר ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה השחתה. מכאן אמרו טפח על אזנו וחרשו, על עינו וסימא אותו הרי זה יוצא בן חורין. כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע אינו יוצא בן חורין, דברי רבי חנינא בן גמליאל, שנאמר וכי יכה איש, עד שיעשה מעשה. הפיל שתי שיניו כאחת סימא שני עיניו כאחת, הרי זה יוצא בן חורין ואינו נוטל כלום, תלמוד לומר עין תחת עין שן תחת שן. זו אחר זו, יוצא על הראשונה ונוטל נזקו על השניה, תלמוד לומר תחת עינו תחת שינו לחפשי ישלחנו. שומע אני יכתוב לו גט שחרור, תלמוד לומר תחת עינו, רבי אליעזר אומר נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח, מה להלן גט, אף כאן גט, אין לי אלא שיכול להשתלח, שאינו יכול להשתלח מנין, תלמוד לומר לחפשי ישלחנו תחת שינו מכל מקום...
...שומע אני אפילו הפיל שן של חלב, תלמוד לומר העין, מה העין שאינה יכולה להחזיר, אף השן שאינה יכולה להחזיר. אין לי אלא השן והעין מיוחדות, שאר כל איברים מנין, הרי אתה אומר ודן בנין אב מבין שניהם, לא הרי השן כהרי העין ולא הרי העין כהרי השן, הצד השוה שבהן שהם מומין קבועין וראשי איברים ובגלוי ובמתכוין שאינן יכולין לחזור יוצא עליהם בן חורין, אף כל ראשי אברים שאינם יכולין לחזור יוצא עליהן בן חורין. לחפשי ישלחנו, יכתוב לו גט שחרור, תלמוד לומר ישלחנו, נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח, ואין לי אלא שיכול להשתלח, שאינו יכול להשתלח מנין, תלמוד לומר לחפשי ישלחנו מכל מקום. רבי ישמעאל אומר עבד כנעני אין לו פדיון לעולם, ואינו יוצא אלא לרצון, שנאמר והתנחלתם אותם... אבל אם היה רבו רודה והפיל את שינו וסמא את עינו או אחד מאיבריו שהם ראשין וגלויים הרי זה קונה עצמו ביסורין, והרי דברים קל וחומר מה אם מידי בשר ודם קנה עצמו בייסורין, קל וחומר מידי שמים, וכן הוא אומר יסור יסרני י-ה. (פרשה ט)
תנא יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרים. בשלמא שן ועין כתיבי, אלא ראשי אברים מנלן, דומיא דשן ועין, מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין. ואימא ניהוו שן ועין כשני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, צריכא, דאי כתב רחמנא שן, הוה אמינא אפילו שן דחלב, כתב רחמנא עין, ואי כתב רחמנא עין, הוה אמינא מה עין שנברא עמו, אף כל שנברא עמו, אבל שן לא, צריכא. ואימא כי יכה כלל, שן ועין פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שן ועין אין מידי אחרינא לא, לחפשי ישלחנו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מום שבגלוי ואינן חוזרים, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין...
תנו רבנן בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור, דברי רבי שמעון, רבי מאיר אומר אינו צריך, רבי אליעזר אומר צריך, רבי טרפון אומר אינו צריך, רבי עקיבא אומר צריך, המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו, ודברי רבי עקיבא בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא, קנס הוא, קראי קא דרשינן, אלא הואיל ומדרש חכמים הוא...
תנו רבנן הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, נגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות...
תנו רבנן הכהו על עינו וכהתה, על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה, שינו נדודה והפילה, אם יכול להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות...
תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה, שיחק באדון ויצא לחירות, רבן שמעון בן גמליאל אומר ושחתה, עד שיתכוין לשחתה... אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות, מאי טעמא, מחוסר אבר הוא... אמר רבי חייא בר אשי אמר רב היתה לו יתרת וחתכה עבד יוצא בהן לחירות, אמר רב הונא והוא שנספרת על גב היד... דתנן עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם כולם אין מטמאין משום מחיה, ואלו הם ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה, רבי יהודה אומר אף שבאיש, ותני עלה בכולם עבד יוצא בהם לחירות, רבי אומר אף הסירוס, בן עזאי אומר אף הלשון... (קידושין כד א, וראה שם עוד)
והתני טיפח כנגד עינו וסימייה, כנגד אזנו וחרשה לא יצא לחירות, אמר רבי לעזר בי רבי יוסי קומי רבי יוסי שנייא היא, שהוא יכול לברוח, תדע לך שהוא כן, דתני תפש בו הרי זה חייב. (כלאים לח א)
רבי יסא בשם רבי יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין, ניחא בשן, ועין (למה לא, הא משכחת לה בעוברין), אמר רבי יסא בי רבי בון כיני מתניתין עוברין אין יוצאין בשן ועין של אימן. (בבא קמא כד ב)
ראה עוד עבד כנעני-כללי, שבועות כז ב.
אמר רבי יעקב בר זבדי מאי טעמא עבד יוצא בשן ועין, מהכא, וירא ויגד. (בראשית לו ח)
מפני מה עבד כנעני יוצא בשן ועין, לפי שחם אבי כנען ראה בעינו את ערות אביו והגיד לשני אחיו ולא בוש להגיד והראה להם שיניו, לא תהא חירותו אלא בבשתו בהפלת עינו ושינו. (שמות כא כז)
וכי יכה - צוה השם שיצא העבד חפשי תחת עינו או שנו, שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה, כי אם ישחית עינו או אפילו שנו יצא מרשותו חפשי ויאבד ממונו. (שמות כא כו)
כיצד בראשי אברים, המכה את עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ"ד ראשי איברים שאינן חוזרין, יצא לחירות וצריך גט שחרור, אם כן למה נאמר בתורה שן ועין לידון מהן, מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יצא העבד בו לחירות, אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות, שאין מומין שבגלוי, וכן המפיל שן הקטן אינו יוצא לחרות, שהרי סופו לחזור.
אין יוצא בראשי איברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות, אבל העבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי איברים, אלו הן ראשי איברים שאינן חוזרין, אצבעות ידים ורגלים עשרים, ראשי האזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי הדדין שבאשה אבל העינים והשינים הרי הן מפורשין בתורה.
היתה לו אצבע יתירה וחתכה, אם נספרת על גב היד עבד יוצא בה לחירות, היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחירות, הרי חסרו אבר, והוא הדין לאחד מראשי איברים שהוא בטל ואינו עושה בו מלאכה, שאם חתכו הרי חסרו אבר ויצא לחירות. הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה, עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות.
הכהו על עינו וחסרה מאורה, על שנו ונדדה אם יכול להשתמש בהם אינו יוצא לחירות, ואם לאו יצא לחירות. היתה עינו כהה וחסר מאורה או שנו נודדת והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה, אם היה משתמש בהן כל שהוא יצא לחירות, ואם לאו לא יצא לחירות.
הכהו על ידו וצבתה ידו וסופה לחזור אינו יוצא לחירות, תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות, שהרי בטל מעשה השינים הקבועות באותו העצם.
הפיל את שינו או סימא את עינו בלא כוונה, כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד והפילה את שינו וחתכה אצבעו לא יצא לחירות, שנאמר אם שן עבדו או שן אמתו יפיל, עד שיתכוין. הושיט ידו למעי שפחתו וסמא עין העובר שבמעיה לא יצא לחירות, שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו.
הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה, חתור לי שיני והפילה שחק באדון ויצא לחירות, שאף על פי שלא שנתכוין להזיק הרי נתכוון לנגע באברי העבד ונסתכן בהן. ואין צריך לומר אם היתה עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות.
המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו, וכן כל כיוצא בזה...
יציאת העבד בראשי איברים נוהג בכל מקום ובכל זמן, ואין דנין בו אלא בבית דין סמוכין מפני שהוא קנס, לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וסמית את עיני, והאדון אומר לו עשיתי זה פטור, שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים שהמודה בקנס פטור... (עבדים ה ד)
לחפשי ישלחנו - מה שעבד יוצא לחרות בראשי אברים הוא מקל וחומר, אם מידי שמים קונה עצמו ביסורין, כמו שכתוב יסר יסרני י-ה וגו', מידי אדם לא כל שכן. (שמות כא כז)
וכי - מתחיל בוא"ו ומסיים בוא"ו, וכן בפסוק ואם שן, שיוצא בכ"ד ראשי אברים, וכן יש בהם כ"ו תבות, אם תצרף לכ"ד שן ועין, וכן בויאמר ארור כנען ויאמר ברוך ה' אלקי שם כ"ו תבות ומתחילין ומסיימין בוא"ו. (שם)
ראה עבד כנעני-כללי, שמות כא ז.
וכי יכה - בקדושין פליגי בה, לרבן שמעון בן גמליאל צריך שיכוון לשחתה, ולרבנן הגם שלא נתכוון אלא שצריך שיכוון לעין עצמה, ואם היה כותב וכי ישחית לא היינו יודעים שצריך שיכוון. או: הגם שלא שחתה בשעת הכאה אלא לאחר זמן. ואם שן - טעם שלא כללם, על פי רב ששת היתה עינו סמויה וחטטה יוצא לחירות, ואם היה כוללם הייתי אומר מה שן ביטולה היא נפילתה גם עין כן, ולא אם רק כהתה. (שם)
...קל וחומר משן ועין... הוא משום שהעבדות באה מכח הקללה שקלל נח לחם בנו, שאמר לו עבד עבדים יהיה לאחיו, והנה שם היה שני דברים, אחת וירא חם אבי כנען וגו', שהוא בעין, והשני הוא ויגד לשני אחיו וגו', שגמר הדבור הוא בשן. אם כן לפי זה היה מן הדין שהעבד לא יצא לחירות אלא בשן ועין בתרווייהו דוקא, אלא שהקב"ה עושה חסד, שהעבד יוצא באחד מהן, אם כן יסורין שממרקין כל גופו על אחת כמה וכמה, והשתא הקל וחומר מתרווייהו. (קול אליהו ברכות ה)
ממה שכתב ושחתה ממעט העלה ירוד, היינו קרום על גבי עינו, שלשון השחתה מורה על שאין לה רפואה, וממה שכתב וכי יכה למד שצריך שיעשה מעשה... לחפשי ישלחנו - מה שכתב תחת עינו תחת שנו מיותר, וסבירא ליה לתנא קמא שתחת עינו מלמד שאין צריך גט שחרור, רק העין לבד מוציאו חפשי, ותחת שנו מלמד שאם הכה עינו ושנו בזה אחר זה יוצא לחפשי באחד מהם, ובעד השני צריך לשלם נזקו... (שמות כא כו, וראה שם עוד)
במדרש רבה אמר רב יעקב בן זבדי מה טעם עבד יוצא בשן ועין וכו', ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי ענין שעבוד איננו שייך אלא לחומר כמו בהמה המשועבדת לאדם, אבל רוחני אינו ראוי להשתעבד. והנה חוש הראות והדבור הם הכחות היותר רוחניים שבאדם, ועל כן איש שיש בו כוחות רוחניים אלו אינו ראוי להשתעבד, רק באשר פגם בחושים אלו על ידי וירא ויגד על כן נתקלקל להשתעבד, אך כאשר הפיל שנו או סימא את עינו נתמרק החטא, ושוב אין ראוי לו השעבוד. ויש לי להוסיף עוד דברים, כי כל רמ"ח אברים שבאדם הם לעומת רמ"ח מצוות עשה, אם כן יש בהם דוגמא וצורה עליונה ושורה עליהם כח רוחני, אך באשר הם גשמיים אין בהם כח לקבל את הכח הרוחני אלא על ידי אמצעות הכוחות הנ"ל, הראיה והדבור, הראיה מתייחסת למוח והדיבור ללב, וכאשר הם שלמים כולם הם שלמים באמצעותם... ואם כן כל זמן שאדם משמר את עיניו ואת לבו שבכלל זה כח הדבור שבו, אינו ראוי להשתעבד... וזהו שכל שעבוד הנמצא בעולם הוא רק מוירא ויגד, שהם פגם המוח והלב שנעשה כולו חומרי, ואך על ידי מירוק אחד מראשי אברים יהיה מה שיהיה שוב נעשה אותו אבר דוגמא לצורה עליונה וראוי לחול עליו כח רוחני ופשטה קדושה בכולו, וחל על כולו כח רוחני, ומסלק השעבוד... (בראשית נח תרע"ד)