(ראה גם: עבודה זרה-כללי)
ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ולא תחלל את שם אלקיך אני ה'. (ויקרא יח כא)
ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן. ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו, כי מזרעו נתן למולך, למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי... (שם כ ב)
וילך בדרך מלכי ישראל, וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' אותם מפני בני ישראל. (מלכים ב טז ג)
וטמא את התופת אשר בגי בן הנם לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למלך. (שם כג י)
ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עולות לבעל, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יקרא למקום הזה עוד התופת וגיא בן הנם כי אם גיא ההרגה. (ירמיה יט ה)
והוא (מנשה) העביר את בניו באש בגי בן הנם ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו. (דברי הימים ב לג ו)
אשר יתן מזרעו למולך, לא שיתן מזרעו מיכך כך, אשר יתן למולך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך, יכול אפילו מסר להעביר למולך שלא באש יהיה חייב, תלמוד לומר לא ימצא מעביר בנו ובתו באש וקוסם קסמים, העברה העברה לגזירה שוה, מה העברה האמורה להלן למולך, אף כאן העברה האמורה כאן למולך, ומה העברה האמורה להלן באש, אף העברה האמורה להלן באש...
כי מזרעו נתן למולך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימצא בך מעביר בתו ובנו באש, אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מניין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למולך. אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מניין, תלמוד לומר בתתו מזרעו למולך, כל זרע שיש בו... (קדושים פרשה י)
הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש, מסר למולך ולא העביר באש,העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. קתני עבודה זרה וקתני מולך, אמר רבי אבין תנן כמאן דאמר מולך לאו עבודה זרה היא, דתניא אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה חייב, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, למולך חייב שלא למולך פטור... דתניא רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר מפני מה תפסה תורה לשון מולך, כל שהמליכוהו עליהם, אפילו צרור ואפילו קיסם... אמר רבי ינאי אינו חייב עד שימסרנו למשרתי עבודה זרה, שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך... אמר רב אחא בריה דרבא העביר כל זרעו פטור, שנאמר מזרעך ולא כל זרעך... אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דמי, אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא, רבא אמר כמשוורתא דפוריא (רש"י: קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו, והוא קופץ משפה לשפה). תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך עברה, העבירה ברגל פטור, ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו... העביר עצמו פטור, ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב, אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה חייב, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר למולך חייב, שלא למולך פטור... (סנהדרין סד א, וראה שם עוד)
אזהרה לנותן מזרעו למולך מניין, ומזרעך לא תתן להעביר למולך, כרת מניין, כי מזרעו נתן למולך ונכרתה, עונש מניין איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. ומזרעך לא תתן, יכול אפילו מסר ולא העביר יהא חייב, תלמוד לומר ומזרעך לא תתן להעביר, יכול אפילו מסר והעביר שלא למולך יהא חייב, תלמוד לומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך, יכול אפילו מסר והעביר למולך שלא באש יהא חייב, תלמוד לומר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, עברה עברה לגזירה שוה... רבי נסה בשם רבי לעזר לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויטילנו ויעבירנו, העבירו כדרכו מהו, תני היה מושכו ומעבירו, תני העבירו ברגלו פטור, רבי לעזר בי רבי שמעון מחייב אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה, רבי לעזר בי רבי שמעון אומר אינו חייב אלא למולך בלבד, אינו חייב אלא על יוצאי יריכו... (סנהדרין לח א, וראה שם עוד)
דבר אחר טומאתה בשוליה, כההוא דתנן מקום היה למטה מירושלים תופת שמו. רבי יהודה אומר על שום תפתה דהוה ביה. רבי יוסי אומר חליתא דבר הינום, צלם חלול היה שם נתון לפנים משבעה קנקלים וטס של נחשת בידו, וכירה היתה נתונה על גבוי, וכל מי שהיה מקריב סלת פותחין לו אחד, תורין ובני יונה פותחין לו ב', כבש פותחין לו ג', עגל פותחין לו ה', שור פותחין לו ו', וכל מי שמקריב בנו פותחין לו ז' ונותנין אותו לתוך טס של נחשת ומסיקין את הכירה תחתיו, והיו מקלסין לפניו ואומרין לו יערב לך ויבסם לך, וכל כך למה, כדי שלא ישמעו נהמת בניהם ויחזרו בהן. הוה כומרא אתי לגבי בר נש, אמר ליה מן בגין דאמר לי צלם פלן מכל בניא דאית לך לית את בעי לקרבא חד מנייהו, אמר ליה וכי ברשותי אינון, חד בדהב, וחד בכסף, חד בענא וחד בבקרותא, אמר ליה המתן לי, דאית לי חד זעיר בבית ספרא כד אתי אנא יהיב ליה לך. אמר ליה הקב"ה רעיע מכל בנין דאית לך לא הוה לך להפילו לעבודת אלילים אלא זה שמקודש לשמי. (איכה א לח)
וכיצד היה המולך בגיא בן הנום, עשוי חוץ לירושלים, ובמקום מופלג, וצלם היה ופניו של עגל, וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל דבר מחברו, והיו מסיקין אותו עד שהידים נעשין כאש, ושבעה קנקלים היו לו, והוא לפנים מהם, ולפי קרבנו של כל אחד ואחד היה נכנס, מי שמקריב עוף נכנס לקנקל הראשון... מי שמקריב בנו אומרים הכומרים כי אין למעלה הימנו, היה נכנס לפני מן הקנקל השביעי והיה הולך ונושקו, שנאמר זובחי אדם עגלים ישקון (הושע י"ג), והיו הכומרים נוטלין בנו ממנו ונותנין התינוק על ידי המולך ונוטלין התופים ומקישין בהן כדי שלא ישמע אביו קול בנו, ומעין של תינוק מתמעכין עליו, והיה התינוק מנהים עד שישליט נפשו על ידו, אמר רבי יהודה הלוי הוא שכתוב ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום (ירמיה ז'), מה היא התופת, שהיו מקישין בתופים, מה הוא הנום, שהיו הכומרים אומרין למולך כשהתינוק מנהים יהנה לך יערב לך. ראה היאך היו להוטין אחרי עבודה זרה. (הוספה לפרשת ואתחנן ב)
ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ענין עבודה זרה זו ועבודתה דבר ידוע הוא, בקבלה כי הוא מעשה שדים כאשר העם אשר תחתיהם יש להם יום חג ועשה פריצות ונבלות וירפאו לעובדיהם וזהו המולך, ואני שמעתי כי הוא ממוכשת אש ועבודתה בכך, הדא הוא דכתיב הפונים אחר המולך. (ויקרא אחרי)
ומזרעך לא תתן - ומן זרעך לא תתן בתשמישתה לציד בת עממין למעברא לפולחנא אוחרא... (ויקרא יח כא)
למלך - עבודת אלילים היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש. לא תתן - זו היא מסירתו לכומרים, להעביר - זו העברת האש. (שם)
לזנות אחרי המולך - לרבות שאר עבודת אלילים שעבדה בכך, ואפילו אין זו עבודתה. (שם כ ה)
למלך - שם צלם, ודרשו חז"ל שהוא שם כלל כל מי שימליכנו עליו, ויתכן שהוא תועבת בני עמון. ומלת להעביר - כמו לשרוף, כי זאת היתה עבודתו. ויש אומרים כי יעביר הבן על האש, ויש מי שיחיה ויש מי שימות, ואחרים פירשו בעבור שאין בפסוק זכר אז להעביר מתורת השם לדת המולך. (שם יח כא)
מעביר בנו - עבודת אלילים היתה, כי יש גם היום בינינו גוים רבים עובדי האש. (דברים יח י)
למלך - עבודה זרה ששמה מולך, והזכירו הכתוב בשם הידיעה, כי היה במצרים וידוע להם. ורבי אברהם אמר כי יתכן שהוא מלכום תועבת בני עמון, וכן נראה, כי כתוב אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון... וכתב רש"י... וזה אינו נכון, שהרי אמרו בגמרא סנהדרין העבירו ברגל פטור אלא כמשוורתא דפוריא, שהוא מעבירו בתוך האש ממש, והזכיר בו הכתוב נתינה והעברה באש, שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו באש, כמו שמפורש בסנהדרין... ועוד איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים ולשון הכתוב עצמו מעביר בנו ובתו כך נדרש, שהאב בעצמו מעבירו. אבל הענין כך הוא, שהאב עצמו מוסרו לכומרים לשם שקוצם, וזהו שכתב נתן למולך, כגון שנעשין בפנים, כדכתיב ונתנם אל הכהן, ואולי הכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המולך, והם מחזירין אותו לידי האב, והוא לוקחו ומעבירו בלהב האש... וכן אמרו בירושלמי...
ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים, כי היה הבן למאכולת האש, שהכתוב אומר וגם את בניהם העבירו באש לאכלה, ושם נאמר ובשחטם את בניהם לגלוליהם, שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש, והיא שחיטתו... והזכיר בו שחיטה, אם כן מה שאמר כמשוורתא דפוריא, לומר שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות והוא מת בלהב האש. והנה הוא חייב בדין התורה משעת העברה הראשונה משתמשול בו האור, כגון שנתפס האש באחד מאבריו... ומצאתי שכתוב באחז וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' אותם מפני ישראל... אם כן ההעברה היא ההעברה באש ממש. ומה שאמר הכתוב והספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים והיא עבודה זרה אחרת, שעבודתה לשרוף אותה לגמרי כעולה, וכן היו עושין לבעל, כמו שכתוב בירמיהו ויצאת אל גיא בן הינם, ושם כתיב ומלאו את המקום הזה דם נקיים, ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי וגו'... מכל זה נראה, שהיו שורפין את בניהם עולות למולך והוא הבעל, ושניהם לשון קרוב מלכות ואדנות... אבל הזכיר בו הכתוב העברה, כי עיקר עבודתו בהעברה משתמשול בו האור ותקרא שריפה, כי ימותו שם, ולכך יקראו עולות... ורבותינו אמרו אף חזקיה מלך יהודה בקש אביו לעשות לו כן שישרוף אותו באש, אלא שסכתו אמו בשמן סלמנדרא. והנה אחז למולך העביר אותו, כדכתיב וגם את בנו העביר באש...
ועל דרך הפשט אמרו, כי מעביר בנו ובתו באש מין ממיני הכשפים הוא, כי בענין הכשוף נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וקסם קסמים וגו', ואמר במנשה והוא העביר את בנו באש בגיא בן הנם וענן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני... והמולך היא עבודה זרה שמקריבין לו הקטנים אבל אחר שמצאנו כתוב לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך, נאמרו דברי רבותינו שהכל למולך באש, אבל יתכן שהיתה העבודה ההיא להם לקסום שוא, והיו מתנבאים בה כפי סכלותם... (שם יח כא, וראה שם עוד)
לזנות אחרי המולך - לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה לשון רש"י אבל כתב עוד בסדר אחרי מות שהמולך היא עבודה זרה ששמה מולך, וזו היא עבודתו וכו', וכל זה איננו עולה ומתוקן כהוגן לפי העולה בגמרא, כי לדברי האומר מולך עבודה זרה הוא אין עבודתו של אותו עבודה זרה בהעברת הבנים לה, שאם כן לא הוצרך הכתוב להזכיר זה כלל, שהרי הוא באזהרת עובד עבודה זרה... אבל על כרחנו נדרוש שכל עיקר לא בא הכתוב אלא לחייב על העבודה הזאת של העברת הזרע בשלא כדרכה, וכך אמרו בגמרא, ולמאן דאמר מולך עבודה זרה היא כרת דמולך למה לי, למעביר בנו שלא כדרכה... ונראה שלפי הדעת הזו לשון מולך אינו שם לפסל ולצלם מיוחד, אלא שם לכל נעבד בכללם כל שתמליכהו ותקבלנו עליך כאלוה, והנה כפי הדעת הזו יקראו בני עמון לשקוץ שלהן מולך, כי הוא מלכם, והוא שם כולל לכל נעבד, כי הוא מלשון מלכות, ולא כדברי הרב ז"ל שאמר שהוא עבודה זרה ששמה מולך ועבודתה בכך... וכן מוכיח כל זה בגמרא במסכת סנהדרין לפי הדעת הזו שכתב הרב, שהמולך עבודה זרה הוא, אבל משנתינו היא שנויה כדברי האומר מולך לאו עבודה זרה היא, כלומר, שאינו נעבד שיקובל עליהם כאלוה כלל, אבל הוא כמעשה כישוף לדרוש בעד החיים אל הכלב המת ההוא, ולפי הדעת הזו העביר בנו לפעור או למרקוליס פטור, גם דברי רש"י בפירושיו בסנהדרין כך הם כמו שכתבנו, והברייתא השנויה בתורת כהנים. (שם כ ה)
הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה ואם עשה בעדים והתראה נסקל, שנאמר אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וגו', ואזהרה שלו מנין, שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ולהלן הוא אומר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. כיצד היו עושים, מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכהניהם עובדי האש, ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותו, ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכהנים ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת, לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודת כוכבים אחרת, אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו ששמה מולך, לפיכך העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת חוץ ממולך פטור.
אינו חייב כרת או סקילה עד שימסור בנו למולך ויעבירו ברגליו באש דרך העברה, מסר ולא העביר העביר ולא מסר או שמסר והעביר שלא בדרך העברה פטור, ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצת, שנאמר כי מזרעו נתן למולך, מקצתו ולא כולו. אחד זרע כשר ואחד זרע פסול, אחד בניו ובנותיו בניהם ובני בניהם, על כל יוצאי ירכו הוא חייב מפני שהן זרעו, אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו או שהעביר עצמו פטור, העביר אחד מזרעו והוא ישן או שהיה סומא פטור. (עבודת כוכבים ו ג)
...וידוע מטבע בני אדם בכלל שרוב פחדם ויראתם הוא מאבדן הממון והבנים, ולזה פרסמו עובדי האש בזמנים ההם, שכל מי שלא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו, ואין ספק שמפני זאת ההרחקה ימהר כל אחד לעשותו לרוב חמלתו ופחדתו על הבן ולמעוט הפעולה וקלותה, שאין שם אלא להעבירו על האש, וכל שכן בהיות ענין הבנים הקטנים מסור לנשים, וידוע מהירות האמין הנשים לכל דבר וחולשת שכלם בכלל ומפני זה עמדה התורה כנגד זאת הפעולה מאד, ועשתה בה מן החזוקים מה שלא עשתה בשאר מיני עבודה זרה, למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. ואחר כן הגיד הנאמן מפי השם ואמר, שזה הענין אשר יעשהו להחיות הולד במעשה ההוא, יאבד השם עושהו ויכרית זרעו, אמר ונתתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו. ודע כי רושם הפעולה ההיא נשאר עד היום לפרסומו בעולם, הלא תראה המילדות ידחו הנערים הקטנים בחתול וישימו עשון בלתי טוב הריח על האש, ויגיעו הנער ההוא על העשון ההוא שעל האש, וזה מין מן ההעברה הזאת באש בלא ספק, אין מותר לעשותו. והסתכל רוע ערמת נותן זה הדעת איך השאירו וקיימו בזה הדמיון עד שעמדה כנגדו התורה אלפים מן השנים ולא נמחה זכרו ועומד רשומו. (חלק ג פרק לז)
...והרב ז"ל כתב בספר המורה בטעם המולך, כי עובדי האש בזמנים ההם היו עושין תחבולות לחזק אמונתם והיו מפרסמים שכל מי שלא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו, ואין ספק כי כל אחד ואחד היה משתדל לעשות כן לרוב חמלתו ופחדתו על הבן ולמעוט היזק הבן ולקותו בכך, שלא היה אלא להעבירו על האש... וכבר כתבתי מזה בפסוק ומזרעך לא תתן, כי דעת קצת המפרשים שהיה הבן נשרף בהעביר אותו באש הרבה פעמים עד שימות, ולא כן דעת הרב בכאן, כי לא היה נשרף אלא העברה בעלמא, ולדבריו מה שכתוב כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם איננה מולך כי אם עבודה זרה אחרת. (ויקרא כ ב)
...והענין הזה של עבודה זרה זו של מולך לפי שהיתה עבודה רעה ביותר, והיו אדוקין בה הרבה באותו זמן, נתיחדה בה אזהרה מלבד כל אזהרות עבודה זרה הרבה בתורה, וזה נאמר לדעת הרמב"ם ז"ל, אבל לפי הנראה לדעת הרמב"ן ז"ל לא נצטרך לזה, כי הוא סובר שענין מחודש יש בעבודה זו של מולך מכל שאר עבודה זרה, שבכל עבודה זרה לא יתחיב העובדה בשלא כדרכה אלא בארבע עבודות הידועות, אבל בענין זה של מולך יתחיב העושה מעשה זה של מולך בכל עבודה זרה, ולפיכך נתיחדה האזהרה בו, ולפי שהענין מכוער ביותר, החמירה התורה בו כל כך לחייב העושה כן בכל עבודה זרה, אף על פי שאינו דרכה בכך... (אחרי מות מצוה רח, וראה שם עוד)
למולך - סמכו לכאן כי הכנענים פרוצים בו, וקשור בזנות והוצאת זרע לבטלה כבהמה וזכור. (ויקרא יח כא)
להרב בהמורה העבירום כדי לקיים הבנים... אך אם היה כך לא היה מחמיר בדבר כל כך, ובירמיה ז' כתב לשרוף את בניהם וגו' באש, וגם אינה העברה בין ב' מדורות אלא הקריבום למולך שהוא השמש, לומר מידך נתנו לך, וקראוהו העברה שהיו מעבירים אותו פעמים הרבה עד שימות, והיו הכומרים משמיעים קולות בתופת כדי שלא ישמעו צעקות הילדים. ומגודל העבירה הזהיר עליה כל כך. מזרעו - שהיה מעביר האחד כדי שיחיו השאר... ולחלל את מקדשי - שהוא מבזה המקדש בו מקריבים רק בהמות. (שם כ ב)
ולא תחלל שם אלקיך - כי אמנם בהקריבך לא-ל ית' שאר בעלי חיים ולמולך תקריב את הבן, הנה יראה מזה שיהיה המולך רב המעלה ממנו חס ושלום. אני ה' - לא שניתי שנשבעתי להיות אלקיך, באמרי לאברהם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ומפני שדבר על העריות להכשיר הזרע שיהיה ראוי לחול עליו שמו הגדול דבר על המולך שהיו עובדיו חושבים להכשיר בעבודתו את שאר הזרע אל ההצלחות, ואמר כי בעבודתו יהיה חלול השם וגורם לסלוק שכינתו מעל שאר הזרע. (שם יח כא)
בפרק ד' מיתות אמרו בענין המעביר זרעו למולך, המעביר מקצת זרעו חייב, כל זרעו פטור, ואומרים איך אפשר שיהיה חמור המעביר מקצת זרעו מכל זרעו, ולא שהוא חמור, רק אמרו המעביר כל זרעו פטור, ודבר זה אין מקבלין... והדבר הזה גם כן ברור, כי הדבר שהוא נותן לאלקות הוא מקצת דבר, ודבר זה נראה מכמה מצות, תרומה ומעשר וחלה שהם נתונים לשי"ת, שאם נתן הכל אינו תרומה ואינו מעשר ואינו חלה, והטעם שחייב להפריש ממה שנתן לו השי"ת, וזה גורם החיוב שיתן לשי"ת כאשר השי"ת נתן לו, ואם יתן הכל ולא ישאר לו דבר, אם כן אין ראוי ליתן, כי ממה הוא נותן כאשר אין לו. לכך היו העובדים למולך עושין לתת מזרעם ממה שנתן להם, לפי טעותם שהיו מאמינים בעכו"ם והיו נותנין מקצת לעכו"ם... ועוד יש לך להבין, כי הדבר ששיך לאלקות הוא מקצת שהוא נבחר מהכל, כמו שהיה שבט לוי נבחר מהכל שהם י"ב שבטים, ובחר בשבט לוי מן השאר, ולפיכך כאשר נתן מקצת זרעו שייך בזה כי זה הוא נבחר לעבוד לאלקות מהכל, וזה נקרא נתינה לאלקות, ואם יתן הכל, כיון שאין כאן בחירה שהוא נבחר מן השאר אין זה נתינה לאלקות, כי לא שייך לאלקות רק דבר שהוא נבחר מן השאר... (באר הגולה באר ב)
...ומפני כי היו רגילים עכומ"ז כאשר אירע להם הצלה גדולה בפרט כמו זה, שהיה נשאר סנחריב מכל החיל היו מקריבים בניהם לעכומ"ז, ולכך היו יראים בניו שכך יעשה, וכך חשב לעשות להם באמת, ולכן הרגו אותו כאשר היה משתחוה בית נסרוך, כי עובדי עכומ"ז הראשונים היו מקריבים אף בניהם אל עכומ"ז, שהיו חושבין שהקרבן הוא דבוק במי שמקריב לו הקרבן, וכאשר הקרבן הוא מבנו הדבוק אליו יותר גדול, כי בנו הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו... ואם בשביל שהוא שפיכת דם והוא דבר מתועב, אין עובדי עכומ"ז מקפידים בזה, כי המעשים המתועבים אין גנאי לעובדי עכומ"ז... (שם באר ד ד"ה פרק חלק)
והעביר בנו - כל זרעו, כי עשה להכעיס, ואמון נולד אחר שעשה תשובה, וכדי שלא יפטר מהעונש דמעביר כל זרעו פטור, העבירו בעצמו ולא מסרו לכומרים, ורק הראשון מסר לכומרים, ואז חייב לדעת הכסף משנה. (מלכים ב כא ו)
...נשקול את כל ההלכות האלה, כמו כן נזכור, שמסירה והעברה למולך, בניגוד לעבודה זרה, קרויה חילול השם... משום כך על כורחנו אנחנו אומרים, שאין מדובר כאן בפשטות בעזיבת ה' ובפניה לאליליות, אלא עבודת המולך היא סטייה פושעת, המביאה את האליליות לתחום עבודת ה', ודווקא משום כך יש בה כדי לחלל את ה' ולטמא את מקדשו... העובד למולך סבור, שעודנו שוהה בתחום מקדש ה', ודווקא משום כך יפה כוחו להסית ולהשחית את הכרת ה' בטהרתה.
משקל השם מולך איננו כשל מ ל ך, ומכאן שאין הוא שם של אישיות, אלא הוא שם מופשט, כמו קודש, אין הוא מציין את השליט והמושל, אלא את השלטון והממשלה. משום כך נראה שהוא מבטא את מושג הכח העליון השולט בעולם, המולך הוא כוח הגורל של השקפת העולם האלילית, הוא המזל השולט בעולם ככח עליון, ואף האלים לא יכלו לשנות את המזל, שהרי אף הם לא יכלו להמלט מגזרתו. כך תתבאר ההלכה המעוררת תמיהה: "מקצת זרעו ולא כל זרעו", הגורל הוא כח העוין את האדם ומקנא באושרו השלם, אדם מקריב לו חלק מאושרו, וכך היה מפייס את הגורל למען יקיים ויברך את השאר...
אמונת המולך כ"גזירת הגורל" יכולה להתפשט גם בין המתיימרים להאמין בה', ואף השקפות הרווחות בימינו מוכיחות כן, אך אותה אמונה מעידה על אחת משתי אלה, או היא מפקיעה את כח השליטה מידי הא-ל היחיד המושל בחסד ובמשפט, או היא הופכת גם אותו חס ושלום לא-ל אלילי שעינו צרה בברואים. בין כך ובין כך כבר נתבטלה דעת ה' בטהרתה, כבר נתחלל המקדש המשפיע ברכה בזכות התקדשות ושמיעה בקול ה'... (ויקרא יח כא, וראה שם עוד)
...בהקריב האדם את היקר לו ביותר, את בנו, הרי הוא מודה בכוחו של הגורל ומגדף את ה'. יחד עם זה הוא כופר בקדושת הבנים, שהם חלק ה' ונחלתו, הוא מכחיש שהם זרע אדם הנועד לגדול תחת השגחת ה' וייעודו, ובכך כפר גם ביסוד המוסרי של חיי המין, ולפיכך עונש המוות על חטא זה פותח את עונשן של עריות. נתינה מזרעו למולך היא עבודה זרה וגילוי עריות כאחד. (שם כ ב)
ואם העלם יעלימו - דוקא מפני שהמולך איננו עבודה זרה, עלולים חבריו וידידיו להמשך אחריו, ובתי הדין עלולים להמנע מלהעניש את החוטא מפחד הנמשכים אחריו... (שם שם ד)
...ובמולך יש לשניהם, מטמא הארץ ומסלק השכינה כבעריות, ואינו מסופק בהשגחת ה', אלא אינו רוצה בהשגחתו, ומכוון להסיר השכינה בחזקת יד. (שם שם ב)