(ראה גם: עדות-כללי)
ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך. והנשארים ישמעו ויראו, ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך. (דברים יט יח)
מצוה שלאחר זו היא, לעשות לעד זומם כאשר זמם לעשות לאחיו, ב' עדי שקר שהם סמאל ונחש, אם יבואו להעיד עדות שקר על ישראל, שטעו בין ו' לז', (דהיינו בין ז"א שהוא חג"ת נה"י, למלכות שהיא ז', דהיינו שחטאו והרחיקו בחטאם את הו' שהיא ז"א מן הז', שהיא מלכות), שהם אותיות זו, וזהו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו... ויקויים בהם (בסמאל ובנחש) כי בדבר אשר זדו עליהם, וזהו ועשיתם לו כאשר זמם. (שופטים יט, ועיין שם עוד)
...מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו, מיכן אמרו, אין העדים זוממים עד שיזומו את עצמם, כיצד, מעידני את איש פלוני שהרג את הנפש. (שופטים קפט)
...מנין שהעד עושה עצמו שקר, תלמוד לומר והנה עד שקר העד, יכול אף משנחקרה עדותם בבית דין, תלמוד לומר שקר ענה באחיו, אמור מעתה כל זמן שבית דין צריכים להם ולא משנחקרה עדותם בבית דין, כשתימצי לומר זומם מזומם ואפילו הם מאה, ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אם ממון ממון אם מכות מכות, אם עונשים עונשים, עונש שמענו אזהרה מנין, תלמוד לומר ועשיתם לו, מיכן אמרו, אין עדים זוממים נהרגים עד שיגמר הדין, שהרי צדוקיים אומרים עד שיהרג הנידון, שנאמר נפש בנפש, רבי יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, לפי שמצינו בכל עונשים שבתורה שוה מיתת איש למיתות אשה וזוממיהם כיוצא בהם, אבל בת כהן ובועלה לא השוה מיתת איש למיתת אשה, אלא שמיתת האיש בחנק ומיתת האשה בשריפה, אבל זוממיה לא שמענו מה יעשה להם, תלמוד לומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, כמיתת אחיו מיתתו, ולא כמיתת אחותו מיתתו. (שם קצ)
אמר רבי יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון, אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהם... (חגיגה טז ב)
...מה עדים זוממין דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, מה לעדים זוממין שכן אינן צריכים התראה... אמר רבא תדע ניתרי בהו אימת, ניתרי בהו מעיקרא, אמרי אישתלין, ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי, ניתרי בהו לבסוף, מאי דהוה הוה. מתקיף לה אביי וניתרי בהו בתוך כדי דבור... (כתובות לב א, וראה שם עוד)
עדים זוממין דממונא הוא ליתני, סבר לה כרבי עקיבא דאמר אין משלמין על פי עצמן. (בבא קמא ה א)
גנב על פי שנים ונמצאו זוממין משלמין הכל, גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין, הראשונים משלמין תשלומי כפל ואחרונים משלמין תשלומי ג', נמצאו אחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי ג', אחד מן אחרונים זוממין בטלה עדות שניה, אחד מן הראשונים זוממין בטלה כל העדות, שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה.
איתמר עד זומם, אביי אמר למפרע הוא נפסל, רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. אביי אמר למפרע הוא נפסל מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד, רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו, מאי חזית דציית להני ציית להני, הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך...
אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין, דהכחשה תחילת הזמה היא, אלא שלא נגמרה. אמר רבא מנא אמינא לה, דתניא מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו, שהרי הרב אומר כן, ונמצאו זוממין, משלמין דמי עין לעבד. היכי דמי, אילימא כדקתני, דליכא כת אחרינא, משלמין דמי עין לעבד, בתר דמפקי ליה לחירות דמי עינו קבעי שלומי, ועוד דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי, ועוד... (שם עב ב, וראה שם עוד)
היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממים משלמין לו את הכל, שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשין ביניהם, שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדיות, והן עדות אחת להזמה... (בבא בתרא נו א)
אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל, עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון, חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב, עדי האב נהרגין ומשלמין ממון, ממון לזה ונפשות לזה... (סנהדרין ט ב, וראה שם עוד)
נימא כתנאי, עד זומם פסול לכל התורה כולה, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר במה דברים אמורים שהוזם בדיני נפשות, אבל הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות... (שם כז א)
...אמר רמי בר חמא סברא הוא כדתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהן, ואי סלקא דעתך בנים לעלמא כשרין, נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו, אמר ליה רבא וליטעמיך הא דתנן שלשה אחין וא' מצטרף עמהן הרי אלו ג' עדיות והן עדות אחת להזמה, נמצא עד זומם משלם ממון בעדות אחיו, אלא הזמה מעלמא דאתי... (שם כח א)
...מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה, ואמאי, הא ליתנהו בלב, אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול... אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה. (שם סה ב)
איתמר עידי גניבה ועידי מכירה בנפש, (שני כיתי עדים אחת העידה שגנב נפש, ואחת העידה שמכרוהו) שהוזמו, חזקיה אמר אין נהרגין, רבי יוחנן אמר נהרגין. חזקיה דאמר כרבי עקיבא דאמר דבר ולא חצי דבר, ורבי יוחנן אמר כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר. ומודה חזקיה בעדים האחרונים של בן סורר ומורה שהוזמו שנהרגין, מתוך שיכולים לומר הראשונים להלקותו באנו, והני אחריני כולי דבר קא עבדי ליה... (שם פו א, וראה שם עוד)
...שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה... מנהני מילי, אמר רב אחא בריה דרב איקא דתניא רבי יוסי אומר, מה תלמוד לומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, לפי שכל המזוממין שבתורה זוממיהן ובועליהן כיוצא בהן, בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו, כשהוא אומר לעשות לאחיו, לאחיו ולא לאחותו. (שם פט א)
כיצד העדים נעשין זוממין, מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים, מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים... מנהני מילי, אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי שמעון בן לקיש, דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם, לו ולא לזרעו, וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה, בעינן כאשר זמם לעשות וליכא... מנא הני מילי, אמר ריש לקיש דאמר קרא הוא ינוס אל אחת הערים, הוא ולא זוממין...
אמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מנין, רמז לעדים זוממין והא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם, אלא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין, דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק, ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים, והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה מלא תענה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
תנו רבנן ד' דברים נאמרו בעדים זוממין, אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, ואין גולין לערי מקלט, ואין משלמין את הכופר, ואין נמכרין בעבד עברי, משום רבי עקיבא אמרו, אף אין משלמין על פי עצמן... קסברי כופרא כפרה, והני לאו בני כפרה נינהו... ואין נמכרין בעבד עברי... אמר ליה רבא ונמכר בגנבתו אמר רחמנא, בגנבתו ולא בזממו... (מכות ב א, וראה שם עוד)
מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה, מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים, משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום ועשיתם לו כאשר זמם, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, אלא רבי מאיר מאי טעמא, אמר עולא גמר ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע לוקה ומשלם, אף כל לוקה ומשלם... (שם ד א)
משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד, העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם, אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין, כל אחד ואחד לוקה ארבעים. מנא הני מילי, אמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקיות ונאמר רשע בחייבי מיתות בית דין, מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה. רבא אמר בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא, אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף, מלקות לא מצטרף.
אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו את עצמן, כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני, אין אלו זוממין, אבל אמרו להם היאך אתם מעידין, שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני, הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם. באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום אפילו מאה כולם יהרגו, רבי יהודה אומר איסטטית היא זו ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד. מנא הני מילי, אמר רב אדא דאמר קרא והנה עד שקר העד שקר ענה עד שתשקר גופה של עדות. דבי רבי ישמעאל תנא לענות בו סרה, עד שתסרה גופה של עדות...
אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג, שנאמר נפש תחת נפש, אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והרי אחיו קיים, ואם כן למה נאמר נפש תחת נפש, יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו, תלמוד לומר נפש תחת נפש, הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין...
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שלשה מזימין את השנים, אף השנים יזומו את הג', ומנין אפילו מאה, תלמוד לומר עדים, רבי שמעון אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין, אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין, ומנין אפילו מאה, תלמוד לומר עדים... (שם ה א, ואה שם עוד)
דתני עד זומם פסול בכל עדות שבתורה דברי רבי מאיר, אמר רבי יוסי אימתי בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות, אבל אם נמצא זומם בעדות ממון על הממון נחשד ומממון נפסל. (ראש השנה ט א)
...רבי אסי אמר, ופרשו השמלה, לעולם אין העדים נסקלין ולא הבעל לוקה ולא נותן מאה סלע עד שיאמרו עמנו היה במקום פלוני, והבעל שכרן להעיד עדות שקר, אמרו עמנו היה במקום פלוני ולא אמרו הבעל שכרן להעיד עדות שקר, רבי יוסי בי רבי בון רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן לקיש נאמר כאן שומה ונאמר להלן שומה, מה שומה שנאמר להלן ממון, אף כאן ממון... הביא האב שתי כיתי עדים אחת אומרת עמנו היתם במקום פלוני ואחת אומרת הבעל שכרן להעיד עדות שקר, פשיטא אותן שאמרו עמנו היה במקום פלוני נסקלין, ואותן שאמרו הבעל שכרן להעיד עדות שקר לוקין ונותנין מאה סלע, אמר רבי יוסי בי רבי בון ולא על ידי אילו ולא על ידי אילו לוקין ונותנין מאה סלע, אלא לוקין משום לא תענה ברעך עד שקר. רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא הביא האב עדים להזים עידי הבעל, הוזמו עידי האב לוקה ונותן מאה סלע בשלשה, והעדים נסקלין בעשרים ושלשה, אמר ליה אילו לא הוזמו עידי האב לא נמצא הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה ועדים נסקלין בעשרים ושלשה, סבר רבי זעירא שני דינין הן... (כתובות כו א, וראה שם עוד)
אמר רבי זעירא הדא אמרת עד זומם אין נפסל בבית דין אלא מעצמו נפסל, פתר לה בהתרייה (בהתראה ועדות הדבר תלוי, אם הוא בעדות אחת, ואף על פי שמעשה הגניבה ומעשה טביחה לא היו ביום אחד)... (בבא קמא לא א)
...אמר רבי יוסי בן חנינה, הכל היה בכלל לא תענה ברעך עד שקר, יצא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, את שאתה יכול לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם וגו', את מקיים בו לא תענה ואת שאין את יכול לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אין את מקיים בו לא תענה ברעך, דבר אחר ועשיתם לו לא לזרעו... עדים שנזדממו, רבי יוחנן אמר שקר שקר, עדים שנזדממו וחזרו ונשתקרו, (באותה עדות עצמה גם כן לענין ממון, שהעידו לחייבו בדבר שיש בו חיוב מלקות וממון), רבי יוחנן אמר שקר שקר, רבי לעזר אמר רשע רשע, נאמר רשע במחוייבי מיתות ונאמר רשע במחוייבי מכות, מה רשע שנאמר במחוייבי מיתות אין ממון אצל מיתה, אף רשע שנאמר במחוייבי מכות אין ממון אצל מכות... (מכות א א, וראה שם עוד)
ועשיתם לו כאשר זמם וגו', צריך אני לעורר אותך על מאמר רבותינו ז"ל שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה, איך עלה בלבם טעמי המצוות. וקודם צריך שתדע שזהו המאמר לא אמרו רז"ל בדיני נפשות, אמנם דיני ממונות עונשים אף אחר המעשה, וכן אמרו רז"ל הרגו אינן נהרגים, ואחר הקדמה זו תדע כי הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא, ומי שאינו חייב מיתה לא יבא לידי כך שיהרג בעדי שקר, ואם נהרג בעדי שקר ודאי חטא בכיוצא בזה שהוא היה ראוי לכך, תמצא אלו שהעידו עליו אף על פי שהוזמו גברא קטילא קטלו, מרשעים יצא רשע, וכענין שאמרו חז"ל הורג שוגג הקב"ה מזמנו לפונדק וכו'. אמנם קודם המעשה דם נקי רצה לשפוך, ועל כן נדונין, וזהו בסיבת שהשכינה שרוייה עם הדיינים, מה שכוונתיה למה שאמרו אין דבר מקולקל יוצא משם, כי השכינה מסכמת לדעתם, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל. (דברים שופטים)
לענות בו סרה - דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות הזאת, כיצד, שאמרו להם והלא עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני. (דברים יט טז)
ישמעו ויראו - מכאן שצריכין הכרזה איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בבית דין. (שם שם כ)
כאשר זמם ולא כאשר עשה, רש"י מדברי רבותינו, והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט, שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבאו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם, צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה, אלו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד בית דין, כאשר אמר כי לא אצדיק רשע, אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת, ואלו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלקים הוא, ובקרב אלקים ישפט. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט, וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת. (שם שם יט, וראה עוד עדות-כללי, שם יח)
כי יהיה ריב - ...ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק, לפיכך דרשוהו בעדים זוממין, יאמר הכתוב, כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום על פי שנים עדים כאשר נצטוו, ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון, והיה אם בן הכות הרשע שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר, או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין, ילקה ארבעים... (שם כה א)
מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם, ומצות עשה לעשות לו כמה שרצה לעשות בעדותו לחבירו, אם בעבירה שחייבין עליה סקילה העידו והוזמו נסקלין כולן... וכן שאר המיתות, ואם העידו במלקות לוקה כל אחד מהן כשאר מחוייבי מלקות, ואומדין כחו ומלקין אותו, ואם העידו לחייבו ממון משלשין הממון ביניהן לפי מנין העדים, כל אחד ואחד יתן חלק המגיע לו, ואין לוקין במקום תשלומין.
במה דברים אמורים בעדים שהוזמו, אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות, אין עונשין את אחת מהן, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית. ומה בין הכחשה להזמה, ההכחשה בעדות עצמה, זאת אומרת היה הדבר הזה, וזאת אומרת לא היה הדבר הזה, או יבא מכלל דבריה שלא היה, וההזמה בעדים עצמן, ואלו העדים שהזימום אינן יודעים אם נהיה הדבר או לא היה, כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש, או לוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני, ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום, ולא היו דברים מעולם, לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה, הרי זו הכחשה. וכן אם אמרו להם היאך אתם מעידים כך, וזה ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה היה עמנו ביום זה במדינה אחרת, הרי זו עדות מוכחשת, שזה כמי שאמר לא הרג זה את זה ולא זה הלוה את זה, שהרי עמנו היו ולא נהיה דבר זה, וכן כל כיוצא בדברים אלו. אבל אם אמרו להם אנו אין אנו יודעים אם זה הרג זה ביום זה בירושלים כמו שאתם אומרין או לא הרגו, ואנו מעידים שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל, הרי אלו זוממים ונהרגין או משלמין, הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם אמת היה או שקר.
וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזירת הכתוב הוא, אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום, ואמרו להם אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני, הרי אלו נענשין על פיהם, שהשנים כמאה ומאה כשנים, וכן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, אין הולכין אחר הרוב, אלא דוחין את שתיהן.
עדים זוממין אינן צריכין התראה, ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נהרגין או לוקין או משלמין, מפני שהכחשה תחלת הזמה היא, אלא שעדיין לא נגמרה.
אין מזימין את העדים אלא בפניהם, ומכחישין את העדים שלא בפניהם, ועדים שהוזמו שלא בפניהן הרי הוכחשו, לפיכך אם מתו העדים שהזימום קודם שיזימו אותם בפניהם, אין כאן עדות, שהרי הכחישו זה את זה...
עדים זוממין צריכין הכרזה, והיאך היא ההכרזה שלהן, כותבין ושולחין בכל עיר ועיר פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו והרגנום, או לקו בפנינו, או ענשנו אותן כך וכך דינרין, שנאמר והנשארים ישמעו וייראו.
חיוב העדים זוממים לשלם במקום שחייבין לשלם קנס הוא, ולפיכך אין משלמין על פי עצמן, כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותן בבית דין, ואחר כך אמרו שניהם עדות שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום, או שאמרנו העדנו על זה בכך וכך והוזמנו, אין משלמין על פיהן, אבל אם אמרו העדנו על זה והוזמנו בבית דינו של פלוני ונתחייבנו ליתן לו כך וכך הרי אלו משלמין, שזו הודאה בממון שנגמר דינו ליתנו, ואם אמר האחד כך משלם חלקו. (עדות יח א והלאה)
ועשיתם לו כאשר זמם - ושני עדים אלו המזימין הם נאמנים על העדים הראשונים, ואפילו היו מאה עדים, וזהו תמה, מה נשתנו אלו מאלו, ולמה נאמין שני עדים האחרונים יותר מן הראשונים, כיון שגזרת הכתוב להאמין שני עדים. אבל טעם הדבר מפני שהראשונים חזרו בעלי דבר על פי האחרונים, שאינן חולקין עליהם בעיקר העדות, אלא משימין אותן רשעים בהזמתן בחלוק המקומות, כאלו העידו עליהם שחללו את השבת ושבאו על הערוה... וכן אמרו בגמרא הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין, והטעם בזה שסמך הכתוב על זכותן של הסנהדרין ששורה עליהם רוח הקדש שלא ישפכו דם נקי, ואלמלא שכבר נתחייב הנהרג ממקום אחר, לא נתגלגל עונש זה על ידיהם, ולפיכך מניחין העדים כאלו ידענו שהאמת העידו, ואם אין הנהרג מחוייב הרבה שלוחים יש למקום, אבל כשהוזמו קודם שנעשה מעשה על פיהם, הרי הם נהרגין כפי מחשבתם הרעה... ובשם הר"י ז"ל מפרש, שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן ג' שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר גם כן שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים, ששלשה יש כנגדם (?)... (דברים יט יט, ועיין שם עוד)
...ובעדים זוממים נכתב לשון שוה כאותו שנכתב ביחיד העובד עבודת אלילים, ששם נאמר ודרשו השופטים היטב, והורה הלשון שאין מציאות עדים זוממים רחוק כמציאות עיר הנדחת, אבל הוא רחוק כיחיד העובד עבודת אלילים... אבל הטעם כמו שאומר, ידוע הוא שאפילו מי שמוחזק בשקר אינו רגיל להיות משקר בדבר שהוא עשוי להתברר, ולפיכך אמרו רז"ל דמלתא דעבידא לגלויי אפילו קרוב ואפילו אשה נאמנין בכך. וידוע שרוב המשקרים לא היו בודים מלבם דבר חדש שלא היה כלל, אבל במעשה אחר שנעשה ישקרו וישנו צורתו ותכונתו, מפני שאין הדבר שישקרו בו עשוי להתברר אחר אשר המעשה נעשה. ואם ימצא מכזב יהיה בודה מלבו מעשה אחד לגמרי יהיה זה זר מאד. אבל לא ימצא מכזב שיפליג בשקרותו כל כך שיעיד בדבר שהיה במקום אחד והוא לא היה כלל באותו מקום בזמן שהוא מעיד שעשה המעשה ההוא, אם לא שיזדמן זה על צד תכלית הזרות הגמור, לפי שהמכזב ירא לנפשו מאותן בני אדם שראוהו במקום אחר שיוכיחו עליו חרפתו.
וידוע הוא שענין עדים זוממים הוא על זה הצד, שהם מעידים בדבר אחד שנעשה במקום פלוני ובזמן פלוני, והמזימין באין ואומרים שלא היו במקום ההוא כלל באותו זמן, והמצא מכזב בכיוצא בזה רחוק מאד, ומפני רוחק מציאות זה צותה התורה שקודם שנעניש העדים נדרוש היטב אם הוא אפשר שהפליגו לשקר כיוצא בזה, ומפני זה הענין בעצמו הוא שצותה התורה שנאמין, לאחר דרישה טובה, המזימין יותר מהמוזמין, אף על פי ששניהם מכניסין עצמן בדבר הראוי להתברר, אף על פי כן המזימין מכניסין עצמן בזה יותר מהמוזמין, אולי חשבו שלא ראם שום אדם במקום אחר באותו זמן, ולכן הכניסו עצמן באותו שקר, עם היותו זר, אבל המזימין אם אין אמת כדבריהם, איך לא יראו המוזמין שיודעים האמת בעצמם שיוכיחו שהאמת אתם, ויעידו זה אנשי אותו המקום שראום שם באותו זמן שאמר שנעשה המעשה ההוא היה המעשה או לא היה. הנה אין ספק שכל זמן שהמוזמים לא יבררו שהאמת כדבריהם שראוי להאמין המזימין יותר... (דרוש יא)
...וכבר יראה שהסבה במה שגזרה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה, לפי מה שבא בקבלה כדי שלא יתפרסם שבית דין הגדול טעו בהוראה והרגו נפש שלא כדין, ויהיה זה סבה להכניס בלבות האנשים אשר בדברים ותפרץ החומה שהיא הכרחית מאד בגדר התורה. (מאמר ב כלל ו פרק ב)
ודרשו השופטים - יש משקר שיוסיף או יגרע על מה שראה, ויש שבודה הכל מלבבו, והוא רחוק, ולמה נאמין לעדים השניים יותר מן הראשונים? לרמב"ם עדים זוממים הוא גזירת הכתוב, והרמב"ן נתן טעם נכבד, האריך בו הרלב"ג, הכחשה הוא בגוף העדות, ושם בטלה העדות ואין מענישים אחד מהם, והזמה הוא בענין מקום וזמן, ועל זה אין הראשונים נאמנים, כי הוא בדברי עצמם, אבל השניים מעידים על גוף העדים ולא על גוף העדות, וכאילו העידו עליהם שחללו שבת... (דברים יט יז)
בפרק קמא דמכות, מה שאמרו אצל עדים זוממים לא הרגו נהרגין, דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה, ועל דבר זה מרמזים באצבע ואומרים, כי דבר זה הוא כחומץ לשנים וכעשן לעינים, להחמיר על מי שלא עשה יותר ממי שעשה. ועם כי לא היה צריך להשיב על זה, כי אין משפטי התורה נמוס בני אדם, אבל הם מצוות אלקיות כמו שהתבאר, וכך קבלו המצוות איש מפי איש, ואין הולכים בזה אחר הסברא של אדם, ויהיה זה כאחת מצות התורה שהן נעלמות גם כן מבני אדם, מכל מקום האמת לא אחשה עד אשים כאור צדקם... וראשונה יש לך לדעת, כי דין זה שהוא מיתת בית דין הוא שבא הקבלה כי יש לדרוש העדים שהעידו בנפש בשבע דרישות ובשבע חקירות, וכל חכם וחכם לפי עומק חכמתו היה מוסיף חקירות, שכל המוסיף לחקור העדים הרי זה משובח, וכל זה כי חמור מאד מאד שפיכת דם האדם אשר נברא בצלם אלקים, אם לא הדבר מוכרח מאד מצד הדין המחייב... ואם יקשה אם כן לא היה החוטא מקבל עונשו, דבר זה אין קשיא, כי מי יפקוד אותו על חטאו אם יהרוג במסתרים או יגלה עריות או יגנוב, הלא אותו שידע הכל לפניו כחשיכה כאורה, הוא הדיין והוא העד ויהיה גם כן דבר זה כאלו עשה בסתר, שודאי יהיה נפקד על חטאו בכלל ופרט, ולכך לא יומת רק אם מדת הדין נותנת שיומת בבית דין, אז ידין אותו למיתה. ולכך הדין דין אמת מה שאמרו הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין, שאף כי מצד גודל העבירה יותר ראוי שיהיה חייב מיתה כשהרגו, מכל מקום מצד עצם הדין ראוי יותר להיות נהרגין כשלא הרגו ויזמו להרוג, ואף כי עדים זוממין לא עשו מעשה רק שחשבו לעשות, וכדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והוא ענין מחשבה בלבד, ומפני שענשו של עד זומם מפני אשר זמם לעשות לאחיו, לכך כאשר המחשבה עוד בנמצא, וזהו קודם שהרגו, שאז נמצא המחשבה וניכר המחשבה, כאשר בית דין עוסקים בעדות זה, ואז שייך ובערת הרע מקרבך, אבל כאשר נעשה הדין ושוב אינו נמצא עוד מחשבת העדות ואין כאן רושם מעשה, שאילו הרגו בידים אף שכבר עבר הלא עשה המעשה והמעשה הוא לפנינו, אבל המחשבה אם נהרג לא נקרא המעשה על שמו, כי בית דין עשו, ואין מצד השכל שיהיה חייב מיתה, וכאשר המחשבה היא נמצאת מחשבת רע, אז יש לבער את החושב שיש בו מחשבה זאת, וכאשר העידו נמצא בהם המחשבה, לכך יש לקיים בם ובערת הרע מקרבך, אבל כאשר לא נמצא המחשבה שכבר עברה, אין כאן דין. ודבר זה יש לו טוב טעם ודעת.
ועוד תדע להבין דברי חכמים העמוקים, והם דברי אמת, מה שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה, כי זהו מסגולת המחשבה, וזה כי אין ראוי לפי הסברא שיהיה דין עד זומם למיתה, שהרי אין כאן רק מחשבה בלבד, ומה שהתורה חייבה את עד זומם מיתה הוא בשביל שראוי שתהיה המחשבה שהיה רוצה לעשות לאחיו נהפך אותה המחשבה עליו בעצמו, והוא היה חושב להרגו, יהיה נהפך עליו ויהיה דינו להיות נהרג, וכמו שאמר הכתוב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ולמה הוצרכה התורה לתלות הטעם בזה, אבל התורה אמרה שישוב המחשבה בראשו, אשר חשב לעשות תהיה אותה המחשבה נהפכת עליו. ומצינו בכל מקום כי ראוי לפי השכל, כי אשר חשב מחשבת און נהפכת אותה המחשבה עצמה על החושב, כמו שאמר ישוב מחשבתו הרעה על ראשו אשר חשב לאבד את היהודים. וזה כי המחשבה קלה היא להיות נהפכת על החושב, כאשר המחשבה אינה יוצאת לפעל והיא נהפכת על החושב... ובודאי דבר זה למדו ממה שחייבה התורה עד זומם מיתה כאשר זמם ולא כאשר עשה, כי כאשר העד עדיין במחשבתו אשר חושב לעשות הרי אותה המחשבה נהפכת עליו, עד שהוא נידון באותה מחשבה, שהרי הוא עצמו עוסק בדבר זה להרוג, ובקל יאמר על זה שיהיה נהפך על החושב, מאחר שהוא חושב לעשות, ודבר שהוא קל שיצא אל הפעל הוא יוצא אל הפועל. אבל כאשר עשה אין שייך לומר שתהיה המחשבה נהפכת עליו כלל, כי קרוב להיות נדון העד במחשבה שהוא היה רוצה לעשות...
ואם קשה כי סוף סוף כיון שגרם מיתה לחבירו והעיד שקר למה לא היה נדון למיתה חטא גדול כמו זה, כי כבר אמרנו, כי המשפטים הם שנים, המשפט האחד מצד הדין בעצמו, כי התורה היא תורת אמת מדברת מצד הדין בעצמו, כי אין ראוי מי שהעיד שקר ולא עשה מעשה שבית דין ימיתו אותו, שיהיה חייב מיתה, וכן אין לפי דין תורה שאם אמר אחד לחבירו תהרוג זה והרגו, ואף אם שכרו שיהרוג את זה, אין הדין שיהיה חייב מיתה השוכר אותו, וזה מצד התורה שהיא חכמה שלא חייבה רק מי שעושה מעשה בידים... ולפי התורה אינו חייב מיתה רק כאשר משפטו למות לגמרי, ואם חסר אל העושה כחוט השערה, שאין ניתן הדין להיות דמו נשפך, אין דמו נשפך, כי הכל משוער בלא פחות ובלא יתר כלל... ולפיכך אמרה תורה האלקית שהוא פטור מדין אדם ודינו הוא אצל השי"ת אשר הוא יתן לו דינו ומשפטו כפי אשר עשה אף כחוט השערה לא יוסיף ולא יפחת... (באר הגולה באר ב)
...ואם היינו באים ליתן טעם בדבר יותר היה נראה ליתן טעם דהכתוב אומר גבי עדים זוממין ובערת הרע מקרבך, פירש דבר שהוא רע, והמחשבה של אדם אינו דבר קיים, שהיום יחשוב על דבר ומיד יסור מחשבתו ממנו, ולפיכך עדים זוממין שאינם עושים מעשה בידיהם והרע מה שעשו מה שחושבים במחשבותם רע, והכתוב אומר כאשר זמם, כלומר בשביל שחשב להמית אותו, לכך אינם נהרגין אלא אם עדיין במחשבתו שמבקשים להרוג, אבל אם כלתה המחשבה שנגמר המעשה שסר מהם אז המחשבה שלהם, שלא יתכן בזה ובערת הרע... ובדברי רב אלפס תמצא מפורש כי עדים זוממין לאו מעשה נחשב, ועיין שם, ודבר שאינו מעשה חמור קודם שנגמר מן אחר שנגמר, שקודם שנגמר הרי הוא נמצא עדיין במחשבתו ובענין הראשון, לכך גבי עדים זוממין חמור קודם שנהרג מאחר שנהרג... (גור אריה דברים יט יז)
עד חמס - ...ולשון חמס ישמש גם לענין הסרת דבר ממקומו, (ירמיה י"ג) נחמסו עקביך, שפירשו הרשב"ם הוסר הכסות מעל העקב... והעיד שם בשם רבנו יונה כי ענין חמס מלשון ערבי הוא, הסרת דבר ממקומו, ככה העד שהוסר ממקום המעשה נקרא עד חמס. ומפרש באיזה אופן ידעינן שהם עדי חמס, ואמר לענות בו סרה, שעדים אחרים יעידו עליהם שהיו סרים ממקום המעשה. (שם)
...ומסתבר טעמא דלא חייב קרא לעשות כאשר זמם לחייב המוזמים מיתה רק בשהנדון לפנינו ועומד שותק במיתתם ואינו מודה לדבריהם, אבל כשאינו לפנינו, אף שהוזמו העדים אין לקיים בהם כאשר זמם ולהמיתם, דוהצילו העדה כתיב, פן כשיבא הנדון יודה לדבריהם, בל ישפך דם נפשות נקיים על ידו, לכן הקפיד קרא לבאר ועמדו שני האנשים וגו', ולהורות שהנדון לפנינו בשעת הזמה, ולפי זה גם בשמת הנדון מעצמו אחר שהעידו עליו חיוב מיתה, אם הוזמו אחר כך עדיו אין לקיים בהם כאשר זמם. (שם שם יז)
...ואם נחזיק בדעה זו יש לנו מקום לומר דהך דינא אתיא קרא דידן לאשמעינן במה שכתב בכפל לשון, והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, להורות דאין עדים נעשים זוממין לקיים בהם כאשר זמם רק כשהוזמו והכחשו, הוזמו מפי העדים בעמנו הייתם, והוכחשו מפי הנדון, אבל שכשלא הוכחשו מבעל דין, כי הוא מודה לדבריהם, אף שהוזמו מפי העדים אין מקיימין בהם כאשר זמם, ולפי זה אין כאן לחלק המקרא לחצאין, ולומר כדעת הגר"א דעד שקר העד איירי בממון, ושקר ענה באחיו בנפשות, אבל כולה קרא משתעי בדרך כלל בין במיתה בין במלקות בין בממון... (שם שם יח)
...שבכל מקום יורה לשון זמם על ההסכמה המחשבית לעשות רע מופלגת היוצאת מטבעי שאר בני אדם, ומזה יצא לנו, שלא יתכן להניח תואר עד זומם רק בהכחשת גוף העדים בעמנו הייתם, לא בהכחשת העדות וכדומה, כי הדבר מפורסם מאד, שאפילו ההמוניים המוחזקים לדבר דברי שקר, אינם רגילים להיות משקר בדבר שהוא עשוי להתברר... והנמצא כזבן כזה המפליג ברעתו שהוא רחוק ואינו נהוג ברוב בני אדם נקרא עד זומם, וכיון שכל ענין עד זומם היא עזות על דבר בהסכם גמור במחשבתו אחרי עומק עיונו בה, הנה אין לך מזיד יותר גדול מזה, וכיון שההתראה איננה רק להבחין בין שוגג למזיד, שפיר אמרו רז"ל אין עדים זוממין צריכין התראה... (שם יט וראה שם עוד)
והנה עד שקר העד - איננו פועל, דאם כן היה לו לומר העיד, רק הוא שם התאר, העד הוא עד שקר, ומזה מבואר, שיוכל להיות שמה שהעיד והגיד הוא אמת, שפלוני לוה מפלוני, והעדות אינו שקר רק העד הוא עד שקר, כי לא היה אז בעיר הזאת... (שם, וראה שם עוד)
כאשר זמם ולא כאשר עשה, נראה שהטעם דחיישינן שקרובי הנרצח ישכרו עדי שקר להזימם, אבל הוא עצמו ישכר רק עדי הכחשה שינצל ויצא נקי, דאם עדי הזמה, יביאו המוזמים עדים להציל עצמם... (שם)