(ראה גם: אדם-מדות, בושה, עוז, פנים)
תא חזי, כי אמרו, שכל אלו עזי מצח, שאין להם בושה, אין להם חלק בעולם הזה ובעולם הבא, כל אלו עזי מצח שהיו בישראל כשהיו מסתכלים בציץ ההוא, היה נשבר לבם ומסתכלים במעשיהם, משום שהציץ היה עומד על אות, (שהיה נחרת עליו קדש להוי"ה), וכל מי שמסתכל בו היה בוש ממעשיו ועל כן הציץ מכפר על עזי פנים ועזי מצח. (ויקהל תסד)
דתניא אמר רבי יהודה מעזות של צדקת אחת יצאו כמה טובות לעולם, ומי היא, היא תמר, שכתוב ותשב בפתח עינים... (אחרי מות רעח)
רבי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע ופגע רע... (ברכות טז ב)
ואמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. (שם לד ב)
...אמר לו ר' יהודה עד כאן העזת פניך ברבך, אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך. (שם סב א)
אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו. (שבת קיט ב)
תנא משמיה דר"מ מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין. תנא דבי ר' ישמעאל מימינו אש דת למו, אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש, איכא דאמרי דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה ויש אומרים אף צלף באילנות. (ביצה כה ב)
אמר רב סלא אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנאמר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו'. ואמר רב סלא אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה, שנאמר ומצח אשה זונה היה לך, ולא נאמר יהיה לך. אמר רבא בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, שנאמר העז איש רשע בפניו, רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו, שנאמר ועז פניו ישונא, אל תקרי ישונא אלא ישנא. (תענית ז ב)
ההיא איתתא דהוית יתבה בשבילה, הוות פשטה כרעה וקא מניפה חושלאי, והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא איכנעה מקמיה, אמר כמה חציפא ההיא איתתא... (מועד קטן טז ב)
...ורב אחא בר יעקב אמר על אשר קומטו, שנאמר אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם, תניא אמר רבי שמעון החסיד אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות קודם שנברא העולם, ולא נבראו, עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור... כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד... אלו בני אדם שמנוערין מן המצות, ירהבו במי שממולא במצות כרמון, והנקלה בנכבד, יבא מי שחמורות דומות עליו קלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות. (חגיגה יג ב)
...והאי דלא כפר ליה משום דאין אדם מעיז פניו הוא... ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז. (כתובות יח א)
...וכדשמואל דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין, אלא שנקרא בית דין חצוף... (שם כב א)
והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה בפניה בפני בעלה, הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה. (שם שם ב)
...אבל נשיאות כפים דבפרהסיא, אי לאו כהן הוא כולי האי לא מחציף איניש נפשיה... (שם כד ב)
...הכא כיון דאיחצף ליה הא איחצף ליה... (נדרים סד ב)
תנו רבנן ר' פנחס בן יאיר אומר, משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען על אבינו שבשמים... בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר... ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו... נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען, על אבינו שבשמים. (סוטה מט א)
איבעיא להו, האי עולבנא לישנא דחוצפא הוא או לישנא דניחתא הוא. תא שמע דאמר עולא עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה... (גיטין לו ב)
...אמר כמה חציף הא גברא, אמר ליה דלמא ממתא מחסיא ניהו דגיסי בה רבנן. (קידושין לג א)
...לא חציף איניש לשוי לאבוה שליח. (שם מה ב)
עשרה קבין עזות ירדו לעולם, תשעה נטלה מישן... (שם מט ב)
...אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי, אזלו אמרו ליה לרב יהודה, שמתיה, אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי, אכריז עליה דעבדא הוא, אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן... (שם ע א)
אמר רב יהודה אמר שמואל ארבע מאות עבדים ואמרי לה ארבעת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר, וכולם נטמעו בכהונה, וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם... ופליגא דרבי אלעזר, דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו, שנאמר ועמך כמריבי כהן. (שם שם ב)
...אמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא, אמר להו תפסוהו... אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך, שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים... (בבא מציעא פג ב)
...אלמא לא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה, הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה. (בבא בתרא לג ב)
...והאי דעבד הכי חוצפא יתירא הוא דהוה ביה. (שם קנה ב)
אמר רב נחמן חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני, מעיקרא כתיב לא תלך עמהם, ולבסוף כתיב קום לך אתם. אמר רב ששת חוצפא מלכותא בלא תאגא היא, דכתיב ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני. (סנהדרין קה א)
יהודה בן תימא אומר... הוי עז כנמר וקל כנשר... לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. (אבות ה כ)
וציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב והיה על מצח אהרן, ובעזות פנים כתיב ומצח אשה זונה היה לך. (זבחים פח ב)
...ורבי יוחנן אמר, רשע הוא (פרעה), והעיז פניך בו. (שם קב א)
אמר רבה כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא, אמר ליה כל שכן חוצפא ולישנא בישא. (ערכין טו ב)
מהו (ויקראו אל האלקים) בחזקה, אר"ש בן חלפותא חציפא נצח לכשירא, (חצוף מנצח לעניו וכשר, וכל שכן כלפי שמיא מהני). (תענית ט א)
אלא אמר רבי עזריה בש"ר יהודה בר סימון כל שמעמיד פניו במלך כאילו העמיד פניו בתלמיד חכם, כל שכן במלך ותלמיד חכם, ר' יודן אמר כל המעיז פנים במלך כאילו מעיז פניו בשכינה... (בראשית צד ח)
מהו והנה עם קשה עורף הוא, א"ר יהודה בן פולויה בשם ר' מאיר ראויים הן להערף, א"ר יקים שלשה חצופים הם החצוף בחיה כלב, בעוף תרנגול ובאומות ישראל, א"ר יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן, או יהודי או צלוב. א"ר אבין עד עכשיו קורין את ישראל בחוצה לארץ האומה של קשה עורף. א"ר נחמן תדע לך שהם קשים, כשבא הקב"ה ליתן להם את התורה מה כתיב בהם, (שמות י"ט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, אמר הקב"ה אראה להם כל ניסי, ולואי ליהני. (שמות מב ט)
ציץ, מאן דאמר על עזי פנים, מאן דאמר על המגדפים, מ"ד על עזי פנים מבנות ציון, כאן כתיב והיה על מצח אהרן, ולהלן כתיב ומצח אשה זונה היה לך... (ויקרא י ו)
שנו רבותינו ד' נקראו רשעים, הפושט ידו לחבירו להכותו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע... ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שגדול הימנו, שנאמר (משלי כ"א) העז איש רשע בפניו וישר הוא יבין דרכו, ומי שהוא בעל מחלוקת... ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות פנים ומחלוקת... (במדבר יח י)
ואתחנן אל ה', זה שאמר הכתוב (משלי י"ח) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, א"ר תנחומא תחנונים ידבר רש זה משה, שבא אצל בוראו בתחנונים, ועשיר יענה עזות עשירו של עולם זה הקב"ה ענה אותו עזות, שנאמר אל תוסף דבר אלי... (דברים ב ג)
א"ר נהוראי דור שבן דוד בא הנערים ילבינו לזקנים ויעמדו הזקנים בפני הנערים, בת קמה באמה כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, ובן אינו מתבייש מאביו... א"ר אבא ב"כ אין בן דוד בא אלא בדור שפניו דומה לכלב, א"ר לוי אין בן דוד בא אלא בדור שפניו חצופות וחייב כלייה. א"ר ינאי אם תראה דור אחר דור מחרף ומגדף צפה לרגלי מלך המשיח. (שיר השירים ב כט)
...א"ר עזריה ור' יונתן בר' חגי בש"ר יצחק בר מריון, ללמדך שכל המעיז פניו בתלמידי חכמים וגדול הדור כאילו מעיז פניו במלך, על אחת כמה וכמה דוד שהוא מלך וחכם וגדול הדור. א"ר יודן כל המעיז פניו במלך כאילו מעיז פניו בשכינה... (קהלת ט כו)
אמר לו (יצחק לאברהם) אבא אוסריני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא, וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן. (ויקרא כג)
א"ר יהודה בר אלעאי חצופה היא ארץ ישראל שהיא עושה פירות (משחרב בית המקדש). (תצוה יג)
ויש אומרים בני חצופה אלו עזי פנים... הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות שמא הולד הפכפכן. (פרק א)
עז פנים, ר' אליעזר אומר ממזר, ר' יהושע אומר בן הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובן הנדה. מאי טעמא דר' יהודה, דכתיב העז איש רשע בפני, כיון דמעיז פנים נקרא רשע, ורשע לגיהנם ולר' יהודה עשה תשובה מאי, אמר לך אין לעז פנים תשובה... פעם אחת היו זקנים יושבים, עברו לפניהם שני תינוקות אחד גלה את ראשו ואחד כסה את ראשו, זה שגלה ראשו ר' אליעזר אומר ממזר, ר' יהושע אומר בן הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובן הנדה. אמרו לו עקיבא איך מלאך לבך לעבור על דברי רבותיך. אמר להם אני אקיימנו. הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא יושבת ומוכרת קטנית בשוק, אמר לה, בתי אם תאמר לי דבר זה שאני אומר לך הריני מביאך לחיי העולם הבא, אמרה לו השבע לי, היה ר' עקיבא נשבע בשפתותיו ומבטל לו בלבו, אמר לה בנך זה מה טיבו, אמרה לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני ועברתי את זה, נמצא אותו תינוק ממזר ובן הנדה. אמרו גדול היה ר' עקיבא שהכחיש את חבריו, באותו שעה אמרו ברוך שגלה סודו לעקיבא בן יוסף. ור' עקיבא מן התורה מנא ליה, דכתיב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, ואין בגדו אלא זנות, שנאמר אכן בגדה אשה מרעה ואין זר האמור כאן אלא ממזר. אחד גלה ראשו, שמע מינה גלוי ראש עזות תקיפא היא. (שם פרק ב)
האימתנין והנפתנין וזחתנין והזדונין ועזי פנים ובעלי זרועות עליהם הכתוב אומר (תהלים ל"ז) כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ה'... (פרק ב)
ואם העיז פניו בפני מי שגדול ממנו סוף בה לידי בהרת. (פרק ט)
יכשלו ויאבדו מפניך, אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם אפילו אין בידם אלא אותו חטא שנכנסו בביתך והחציפו פנים כנגדך יכשלו ויאבדו מפניך. (מזמור ט)
העיז אדם פניו באביו או באמו או בפני מי שגדול הימנו, לסוף הוא עושה כך עם כל אדם, מראין את הנגעים בגופו, אם חזר ועשה תשובה מרפאין אותו, ואם לאו הרי הוא בחזקתו עד יום מותו... הנהנתנין ועזי פנים עליהן הוא אומר (תהלים ל"ז) כי זרועות רשעים תשברנה וגו'... דבר אחר למי אוי וגו' לשפתי חלקות ולשון מדברת גדולות ולעזי פנים ולגסי הרוח... (פרק טו)
כל אינון תקיפי מצחא דהוי בישראל כד הוי מסתכלין באוותא דשמא קדישא בציץ נזר הקדש, הוי מתברי ליבייהו ואסתכלי בעובדייהו וכו', חמי אתוון בלטין ואנשוי נפלין מאימתן דמאריה ותבר ליביה להקב"ה... (תצוה)
הוא היה אומר עז פנים לגיהנם וכו' ר' אליעזר אומר ממזר ר' יהושע אומר בן הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובן הנדה, כשבעל בעזות ולא נתבייש מלבעול אשתו נדה או מלבעול אשה נכריה האסורה לו, וגם היא לא נתביישה ויצא הבן עז פנים. ר' אליעזר בן יעקב אומר בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, ועל כולם אליהו כותב והקב"ה חותם, אוי לו למי שפוסל זרעו ופוגם את משפחתו, שבא על אחת מכל העריות ונמצא פוסל את זרעו לעתיד לבא, ואליהו עתיד לגלות על עזי פנים אם ממזרים הם ואם בני נדה הם, או שלא עמדו אבותיהם על הר סיני, והקב"ה מסכים על ידו. אוי לו למי שנושא אשה שאינה הוגנת לו כמו בת עם הארץ וכיוצא בה, שאינה מדקדקת בנדות, שסוף הבן להיות עז פנים, וכל הפוסל פסול... (אבות ה כב)
ונראה לפרש מה שהזכיר כאן גיהנם וגן עדן בא להפליג על שתי המדות האלה, העזות והבושת, כי כל אחת תכלית, כי העזות תכלית כל העבירות עד שהוא ראוי לירש עליו גיהנם... ומי שלא נתלבש בה והוא עז פנים מעיד על תכונה רעה שבנפשו, וכאלו מכחיש בעצמו שאינו מזרע אברהם, וכן העזות נכרת בפנים, הוא שכתוב "העז איש רשע בפניו", כלומר האיש הרשע העזות ניכרת בפניו, ולכך אמר החכם בכאן עז פנים לגהנם, לפי שכל מעשיו מקולקלין ואין להם שורש ופרי כיון שהופשט מן הלבוש הזה, והנה הוא כאילן שהופשט ממנו הקליפה החיצונה ואינו עושה פירות לעולם, כך אם יחסר אדם מדת הענוה אין לו עיקר ולא שורש ופרי... (שם)
ובשביל עזי פנים מתחדשים גזירות בשונאיהן של ישראל, כדגרסינן בפרקא קמא דתעניות אמר רב סלא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים, שנאמר "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה" וגו'... וגרסינן בפרק כל כתבי הקדש אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בושת זה מזה, שנאמר, "הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו, לכן יפלו בנופלים בעת פקודתם". ועם כל זה לא טוב הבישנות בלמוד, כמו שאמרו במסכת אבות פרק ב', לא הביישן למד. וגם כן ליסר לרשעים צריך עזות ואכזריות, כמו שאמרו במסכת אבות יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים. ולפי שלא ילמוד אדם מזה לדברים אחרים אמר הוא אחר זה, הוא היה אומר עז פנים לגיהנם וגו', להורותינו שהבושת צריך ברוב. (נר ז כלל ב חלק ב פרק ב)
והרב מנחם לבית מאיר ז"ל כתב, עז פנים לגיהנם, שעזות הפנים יביאהו לשנאת המוכיחים ומיאוס הדרך הטוב, ובושת הפנים יביאהו להמשך אחר הטובים והישרים כי יבוש מעצמו ומאחרים אם יצא עליו שם רע. והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב לפי שלמעלה דבר במדות הטובות, ומכלל שיהיה עניו ושפל רוח, על כן אמר כשתהיה עוסק ביראת שמים תהיה להפך, וזה שאמר הוי עז כנמר וכו'. ובעל הטורים פירש הארבעה דברים בעבודת הבורא ית' כמו שאמר הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך" וגו' ואמר עז כנמר כנגד המלעיגים עליו בעשותו המצוה, והוא יעיז פניו כנגדם וישלים רצון השי"ת... והרי"א ז"ל כתב מפני שזכר למעלה שצריך האדם להיות מתלמידיו של אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, אמר יהודה בן תימא שכבר יביא הצורך להגעת השלימות האמיתית שיהיה האדם עז כנמר, לא בעל רוח נמוכה ונפש שפלה ... כי כבר נשתמש האדם בקצת הפחיתויות מהכעס והעזות והאכזריות להעניש את הרשעים על כבוד ה', וכמאמר המשורר "ועם עקש תתפתל", אבל בתנאי שיהיה זה לכוונה טובה, וזהו אומרו "לעשות רצון אביך שבשמים", כי מזולת זה אין ספק שהעז פנים הוא לגיהנם... ועל זה אמר התנא הוי עז כנמר, רוצה לומר לא תמנע מעשיית המצות מפני הכבוד ובעבור הרואים, רק תשים מצחך נחושה נגד בני אדם ולא תשוב מפני כל כנמר העומד על הדרך שאינו מזדעזע מפני העוברים והשבים ולא יחוש מהם... (אבות ה כב)
העזות היא מדה גרועה ברוב פעולותיה, והיא היפוך ממדת הבושה, כי הבישן מעביר על מדותיו וחומל וסולח ומוחל, אבל מי שהוא עז פנים ועקש אינו מוחל ולא יתבייש לפני איש, אך עומד בעזותו ובמרדו עם כל אדם, ועושה כל מעשה רע ולא יתביש...
העז נקרא רשע, שנאמר (משלי כ"א) "העז איש רשע בפניו", והרשעים מגונים ומאוסים לפני השי"ת, ושם הרשעים מגונה... מי שיש בו מדת העזות עושה עבירות חבילות חבילות וחושב עצמו צדיק, ועל דרך זה אנו מתודים "אין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו". וזו היא מדה רעה חולה מי שהוא רשע ויאמר לא חטאתי...
אך המדה הזאת משובחת מאד כשהיא בעבודת הבורא להעז פניו נגד הרשעים ולהקשות עורף כנגדם, שלא לשמע לעצתם ושלא להודות על שקריהם ותועבותיהם ושלא להחניף להם. וצריך להעז פניו בקיום המצוות אף אם ילעיגו עליו בני אדם. וצריך להעז פניו נגד רבותיו לשאל מה שאינו יודע, ולא יתבייש בזה, וצריך להעז פניו להוכיח בני אדם לגלות להם חטאתיהם.
וצריך האדם להחזיק על המדה הזאת, להכניעה במקום הגנאי ולהתגבר עליה כפי כחו, כי קשה מאד להמלט מן המדה הרעה הזאת... (שער העזות)
בספר משלי, "העז איש רשע בפניו וישר יבין דרכו". שלמה המלך רצה לומר כי האדם שהוא עז הוא ניכר בפניו של אדם כמו שנקרא עזות פנים, ונקרא כך מפני שאין משיב פניו אחור משום אדם, אף אם הוא גדול שבגדולים אין משיב פניו אחור, והוא עומד ומעיז כנגדו. ולכך עיקר העזות הוא ניכר בפנים של אדם. וכבר התבאר כי הפנים של אדם מתיחס אל עצם צורת האדם, לפי שבו נגלה וניכר לבריות מי הוא, וכאשר האדם הוא עז פנים וכל עז הוא יוצא מן היושר ומן הסדר בתוקף ובעזות, והוא מורה כי עצם צורתו מה שהוא יוצא מן הראוי ומן הסדר בתוקף ובעזות, ומפני כך נקרא רשע, כי כל רשע יוצא מן הסדר בתוקפו ובזרוע רמה שלו. ולכך כל עז פנים הוא נכנס בכל מעשה בעולם אף שבסוף מגיע אל דבר שהוא יצא מן הסדר הראוי אינו נמנע מלעשות, כי בעזות שלו הוא גומר הדבר אף שאינו ראוי...
והוא דקאמר הכא ישראל הם ביישנים, ואלו בפרק אין צדין קאמר תניא משמיה דר"א מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים... אין זה קשיא, דהא והא איתא, שהם עזים היינו שאין להם גסות ועכירת החומר כמו שיש לביישן שהוא בעל חומר, לכך מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש, ואין הנפש שלהם מוטבעת בחומר, ומכל מקום הם ביישנים, שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן השי"ת או ממי שהוא גדול ממנו, אז הם בעלי בושה ביותר... (נתיב הבושה פרק א)
הפך מדת הבושה הוא מדת העזות, לפעמים נקרא עזי מצח, כמו דכתיב ומצח אשה זונה היה לך ולפעמים יקרא עזות פנים, והדבר הזה כאשר רוצה לומר שאינו מקבל התפעלות מאחר רק הוא עומד בקושי ערפו שלו, יאמר עזות מצח, שהמצח קשה אינו מקבל התפעלות, וכדכתיב "ומצחך נחושה", וזהו "ומצח אשה זונה", כלומר כי האשה ראויה שתהיה המקבלת התפעלות, אבל היה לך מצח אשה זונה שאינה מקבלת התפעלות. וכאשר בא להוסיף שהוא מעיז פנים נגד אחר, דהיינו שהוא עומד כנגדו ומתריס נגדו פנים אל פנים, יאמר עזות פנים.
ובפרק אין דורשין... ורב אחא בר יעקב אמר על אשר קומטו, תניא אמר רבי שמעון חסידא אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הקב"ה וטרדן, איכא דאמרי עמד ושתלן בכל דור ודור, והן עזי פנים שבדור... וזה מאחר שאותן דורות היו ראוים להיות קודם שנתנה תורה לעולם, והתורה היא סדר העולם, ועל ידי התורה אין העולם יוצא מן השווי ומן היושר, ולכך קאמר מפני שישראל הם עזים שבאומות נתן להם התורה, שהיא הסדר השוה, ועל ידי התורה אין האדם יוצא מן השויי ומן היושר. ולפיכך הדורות שהיו ראוים להיות קודם שנתנה תורה הם עזי פנים יוצאים מן הסדר והיושר, ולכך שתלן בכל דור ודור שיהיו בטלים בדור...
במסכת תענית אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בגשביל עזי פנים, שנאמר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך... ולפיכך בשביל עזי פנים שמצחם נחושה נעשים השמים כמו נחושת מלהוריד טל ומטר, ויש בהם המדה הזאת דהיינו העזות והקושי מלהוריד מטר, כי כאשר המטר בא לעולם כתיב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב", ושייך בזה פתיחה, וכל פתיחה צריך שלא יהיה שם קושי, כי הקשה אינו מתפעל ואין כאן פתיחה... וכאשר יש בדור עזי פנים והם נוטים למדת העזות והקושי, ואין העז פנים מקבל התפעלות, וכן השמים שהם משמשים להוריד מטר הם אל האדם כמו נחושת, ואינם מקבלים התפעלות דהיינו פתיחה...
ומה שאמר כל מי שיש בו עזות סוף נכשל בעבירה, ופירוש זה, כי העבירה שבכאן היא ערוה, וכן בכל מקום קראו חכמים הערוה עבירה סתם... וקראו חכמים את העריות חוק, כמו שפרשו ז"ל "שם שם לו חוק ומשפט" חוק אלו העריות... וכבר התבאר ממדת העזות שהוא יוצא בעזות מן החוק ומן השעור בהפלגת עזות שלו, וזה שאמר סוף נכשל בעבירה כאשר התחיל בעל פנים לצאת מן השעור בתוקף עזות שלו, בסוף יוצא מן החוק המוגבל לגמרי, עד שנכשל בעבירה. ויש לך להבין כי גם הבא על הערוה יש בו המדה הזאת של תוקף העזות, שהרי אמרו חכמים קשה עונשן של מדות יותר מן עונשן של עריות, שזה נאמר בהן אל, וזה נאמר בהן אלה... והרי לך מבואר כי הערוה הוא דבר תועבה שהוא תקיף וקשה. וכל דבר שיש לו חוק וגבול כמו שיש לעריות כאשר עובר דבר זה הוא תוקף שלו...
ובמסכת כלה, עז פנים, ר"א אומר ממזר, ר"י אומר בן הנדה, ר"ע אומר ממזר ובן הנדה... ודע לך כי המחלוקת זה מה שאמר ר"א ממזר כמו שאמרנו, על כל פנים כי העזות והערוה הם שני דברים המשתתפים לגמרי, וכתיב "ומצח אשה זונה היה לך", רק שהיה סבור ר"א כי העזות היא תכונה רעה באדם מה שהוא מעיז, ולכך סבר כי תכונה זאת באה מצד הערוה, וזה שהוא ממזר נוצר מן הערוה, כי הערוה והעזות משתתפים. ור"י סבר כי העזות היא תכונה רעה בנפש האדם, כי הנפש פועלת עזות כמו שדרך עזי פנים, וזה שאמרו, "והכלבים עזי נפש", ולפיכך אמר שהוא בן הנדה, כי בן הנדה יש לו פחיתות בדם אשר הדם הוא הנפש. אבל ר"ע סובר כי העז פנים פחיתות שלו הוא בשני דברים, דהיינו שדבק העזות בו לגמרי, הן בכחות הגוף ובכחות הנפש, ולפיכך אמר הוא ממזר ובן הנדה. ויש לך לדעת כי נקרא עזות פנים בשתי מלות, והם מורים על שתי בחינות האלו, האחת שהוא קשה לקבל התפעלות מן אחר, שכך יורה מלת עז, ודבר זה שהוא מעיז פנים נגד אחר הוא כמו פועל באחר כאשר עומד נגדו בעזותו... ותכונה זאת שהיא קשה ואינו מקבל התפעלות מגיעה אליו מצד הזנות והערוה שהיא קשה. ור"י היה אומר לא מצד שאינו נכנע רק מה שעושה גנאי לחכמים שהלך כך לפני חכמים, ודבר זה שהוא מעיז פניו באחר דבר זה בודאי מצד תכונה רעה בנפש, כי פעולה זאת היא מן הנפש שהוא פועל עזות נגד אחר, ולפיכך אמר שהוא בן הנדה, כי הדם הוא הנפש, וממנו תכונה רעה זאת. ור"ע דריש שנקרא עז מצד שאינו מקבל יראה על פניו, לכך הוא מן הערוה, ונקרא עז פנים שהוא מעיז פנים כנגד אחר, לכך הוא בן הנדה...
בפרק חלק אמר רב נחמן חוצפא אפילו כלפי שמיא מהניא... רוצה לומר כי החוצפה כל כך גדול כחה עד דמהני כלפי שמיא, אף כי החוצפה מדה מגונה והיא מדה רעה ביותר, אפילו הכי כלפי שמיא מהניא חוזק ותוקף המדה הזאת, כי הוא יתברך שעושה רצון בנבראים עושה רצונו מחמת חוזק ותוקף שלו וזה מבואר, ורב ששת אמר כי חוצפתא היא מלכותא בלא תגא, רוצה לומר כי העזות הוא כח נבדל בלתי גשמי לפי כחו ותוקף פעולתו, שהגשמי החמרי אינו פועל כל כך, לכך מתיחסת החוצפה שכחו גדול אל כח נבדל מן הגשמי. וכך החוצפתא היא מלכותא, שהמלך יש לו כח אלקי נבדל... אבל בלא תגא, כלומר התגא מורה על מעלה עליונה קדושה שיש למלך, אבל החוצפה עם שהיא מלכותא כי מי שיש בו חוצפה יש לו כח לפעול, אבל היא כח בלתי קדוש רק כח טמא... (שם פרק ב)
...כי מי שאינו עז יש לו כובד הטבע ומבקש ההנחה, ואינו מבקש התנועה, אבל מי שהוא עז הוא כמו אש, כמו שאמר למעלה כי העז הוא כמו אשר אין לו ההנחה כלל... (נר מצוה ד"ה ומצאתי במדרש)
לא במהרה הוא חוטא וכו' מאחר שיש בו בושה והוא רחוק מן העזות, שאמרו חכמים (תענית ז' ב') כי העז פנים מותר לקרותו רשע, שנאמר "העז פניו איש רשע", מפני כי בעזותו יוצא מן השווי, ולכך מותר לקרותו רשע, אשר כל רשע יוצא מן השווי, והפך המתבייש הוא עומד בשווי ואינו בא כל כך לידי חטא, שקשה עליו היציאה מן היושר ומן השווי, אבל העז פנים מפני עזותו קל להרשיע. (חדושי אגדות נדרים כ א)
...ודוקא נקט העזות ירבה, כי מעוט העזות אינו קללה, כי כאשר יש עזי פנים מעטים באין ספק אין כל כך עזותם גדול, וכאשר אין העזות כל כך גדול אין זה כל כך רע, שהרי אמרו (ביצה כ"ה ב') ישראל הם עזים באומות, ואמרו (אבות ה') הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, וכמה דברים שהעזות טוב, שהרי ולא הביישן למד, אבל כאשר העזות ירבה אז העזות הוא גדול, ואין דבר רע כמו זה כאשר ירבה עזי פנים שנקרא זה קלקול ברבוי. (שם סנהדרין צז א)
ודתן שעבר על דת, פירוש כי אלו שני בעלי מחלוקת עזי נפש היו, וכך אמר עליהם במדרש שהיו עזי נפש, וכל עז פנים הוא יוצא בעזותו חוץ לדת, כי לשון דת נופל על הסדר, ואבירם מרום לבו ועזותו מקשה היה לבו לרע, כי כל עז פנים מקשה לבו מלעשות תשובה. ואון בן פלת שלא היה עז כל כך והיה מתאונן ומתחרט והיה עושה תשובה ונפלאות נעשו לו שחזר בתשובה... (שם קט ב)
והנה הכתר של הס"א הוא ממותק הרבה, ואם היה מתגלה עליהם אז היה בהם גם כן אימה רבה, אך זה הכתר אינו מתגלה, ולכן המה נשארים עזי פנים, כי הסירה מהם הבושה הנולדת מן היראה, וזהו ממש העזי פנים, כי כבר שמעת איך הבושה היא התחלשות הנשמה לפני כח גדול ממנה, והוא נמשך מהכרת המדרגות והכרת האדנות, אך הסט"א הוא סוד הכלבים עזי נפש, כי הנפש עזה ואינה מתחלשת, כי אין בהם הכרת האדנות, כי אם היו מכירים לא היו כך, ולכן יש להם החוצפא מחסרון שליטת הכתר... (אדיר במרום דף עא, ועיין שם עוד)
הוי עז כנמר וכו', כי לפעמים מדת העזות טובה לעבודת ה', אבל הוא רק אבירות בלב, ושיהיה העזות צפון בלבו ולא לעורר אותה רק כפי המצטרך לעבודת השי"ת, אבל בפנים לא יראה עזות. וזה שאמר אבל הוא היה אומר עז פנים לגיהנם, כמו שכתוב "העז איש רשע בפניו", אבל בושת פנים, היינו שעל הפנים מונח בושה, והעזות טמון רק לעבודת השם יתברך, הוא לגן עדן. (אבות ה כ)
ציץ מכפר על עזות פנים, ומשמעות המאמר סתומה ביותר, מכל מקום נעיר הערה אחת, כל המידות שנזכרו עד כה ושבגדי הכהונה מכפרים עליהן הן מידות של ליקוי מוסרי מסויים, ואילו תכונת העזות יכולה לשמש מידה טובה או רעה, הדרגה הגבוהה ביותר של שלמות מוסרית צריכה עזות הנפש, כלומר אופי מוצק ואיתן, ואותה התכונה יכולה להביא את האדם גם אל תחתית התהום בחיי המוסר. יש עזות לה' ועזות לעזאזל... הציץ מקדש את מידת העזות שבקדושה במלחמתה עם השוא והשקר... (שמות כח מ)
וזה פירוש המשנה (אבות ה') "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר" וכו', נמצא שמזהיר על עזות דקדושה, שצריך האדם שיהיה עז כנמר כנגד כל הקמים כנגדו למנוע אותו חס ושלום מעבודתו, ותיכף ומיד מבואר שם גודל הפגם והאיסור של העזות פנים דס"א, כמו שכתוב שם, הוא היה אומר עז פנים לגיהנם וכו', ואם כן אפשר לטעות חס ושלום, כי בהכרח צריכין לעזות בשביל הקדושה כנ"ל, וכמו שאמר הוא עצמו הוי עז כנמר, ומצד אחר העזות רע מאד, היינו מי שהוא עזות פנים שלא בשביל הקדושה, מכל שכן כשהוא עז פנים כנגד הקדושה שמעיז פנים נגד יראי ה' וכיוצא, שזה העזות רע מאד, ואם כן נפל פותא בבירא, כי אין יודעין איך להתנהג, על זה ביקש התנא יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו... שהתפלל שיזכה לידע איך להתנהג בענין העזות, היינו שלא יהיה לו שום עזות דס"א, רק שיזכה שיהיה לו עזות דקדושה שעל ידו נבנה ירושלים קריה נאמנה, היינו שזוכין לאמונה על ידי זה העזות... (כב יא, וראה שם עוד)
אמנם לכאורה איך אפשר לו להוכיח כל אחד ואחד, הלא כל התפלות באין אצלו ביחד, של הכשרים ושל אותם שאינן כשרים, ואיך ידוע איזה תפלה באת מזה או מזה, כדי להוכיח אותו. אך הוא יודע זאת על ידי העזות והתורה של כל אחד ואחד, אם תפלתו היתה כהוגן אם לאו. כי יש ב' מיני עזות, כי יש עזות דקדושה, שאי אפשר לקבל את התורה כי אם על ידי זה העזות דקדושה, כמו שאמרו רז"ל (אבות ב') לא הבישן למד. וכמו שאמרז"ל (ביצה כ"ה ב') מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הן... ובשביל זה התורה נקראת עוז, כמו שכתוב (תהלים כ"ט) "ה' עוז לעמו יתן", כי אי אפשר לבא אל התורה כי אם על ידי עזות דקדושה. וכנגד זה יש להיפוך עזות מן הסט"א, שמשם באין תורות אחרות, שהן תורות שלהם, שהם בחינת פסילים. כי כל מי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני (נדרים כ'). ויש לו תורה מסט"א הנקראין פסילים, שהוא היפך מן התורה הקדושה שלנו שהוא בחינת פסל לך...
ועל ידי העזות שהצדיק רואה בכל אחד ואחד כפי מה שהוא, אם יש לו עזות דקדושה או להיפוך, על ידי זה הוא יודע אם תפלתו היתה תפלה הכשרה או להיפוך. כי גם התפלה היא על ידי עזות, כי אי אפשר לעמוד להתפלל לפני השי"ת כי אם על ידי עזות, כי כל אחד לפום מה דמשער בלביה את גדולת הבורא ית"ש... איך אפשר לו לעמוד ולהתפלל לפניו. ובפרט התפלה שהיא פלאות, דהיינו שידוד המערכות, שהמערכות מחייבין כך, וכל כוכב ומזל קבוע על משמרתו ומערכה שלו... והוא בא בתפלתו ורוצה לשדד המערכות ולעשות פלאות. על כן בשעת התפלה צריך לסלק את הבושה, כמו שכתוב (תהלים כ"ב) "בך בטחו אבותינו וגו' בטחו ולא בושו", כי על ידי הבושה שמתבייש מאתו ית' אי אפשר להתפלל כי אם על ידי עזות כנ"ל... שעל ידי שרואין העכו"ם את הפלאות הנעשין בעולם על ידי תפלות ישראל, על ידי זה יודעין כמה גדול העזות דקדושה של ישראל שיש להם עזות כזה, להתפלל ולעשות פלאות כנ"ל... (ל ח)
וכשפוגם בתאוות אכילה, ועל ידי זה נפגם הכבוד ואין לו פנים כנ"ל, על ידי זה מתגברין עזי פנים, דהיינו שנופל הכבוד שהוא בחינת מלכות, ואזי נוטלין כבוד העזי פנים שבדור, כי עזות מלכותא בלא תגא (סנהדרין ק"ה), היינו כשאין בחינת מלכות, בחינת השלחן שבקדושה בשלימות כנ"ל, אזי מתגבר העזות שהוא מלכותא בלא תגא... על ידי זה מתגברין העזי פנים שהם בחינת כלבים עזי נפש, בחינת (סוטה מ"ט ב') פני הדור כפני הכלב, וזהו המה רועים לא ידעו הבין, שהם נעשים רועים ומנהיגים אל הדור, כי הכבוד נפל אליהם... אבל כשמשברין תאוות אכילה, בבחינת צדיק אוכל לשובע נפשו, על ידי זה הוא נשיאות פנים, ואזי אין שום פקידות ושררה להעזי פנים... (סז ג)
כשם שמי שהוא עזות פנים אין לו חלק בתורה, כ"ש רז"ל (חגיגה י"ד) "דבר צוה לאלף דור", שבקש הקב"ה ליתן התורה לאלף דורות, ראה שאין העולם מתקיים ונתנה לכ"ו דורות, ועמד ושתלן וכו', והן הן עזי פנים שבדור. נמצא שהעזי פנים אינם בכלל קבלת התורה, כי הם מהתתקע"ד דורות שלא היו ראוים לקבל התורה. וכן אמרז"ל (נדרים כ') מי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. נמצא שהעזות פנים אין לו חלק בתורה. כמו כן מי שהוא איש שפל ונבזה ואין בו שום עזות דקדושה, אין לו גם כן חלק בתורה, כשרז"ל (ביצה כ"ח ב') מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, כי צריך שיהיה בו עזות דקדושה, כשרז"ל (אבות ה') הוי עז כנמר. ועל ידי עזות דקדושה שיש בו הוא מקבל עזות דקדושה מהשי"ת, והוא בחינת "תנו עוז לאלקים א-ל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם". תנו עוז לאלקים זה בחינת אתערותא דלתתא, שעל ידי זה שיש לנו עזות דקדושה לעמוד כנגד כל הקמים עלינו למנוע אותנו מעבודתנו חס ושלום, ואנו מתגברין בעזות גדול נגדם, שזהו עזות דקדושה, על ידי זה אנו נותנין כביכול עוז וכח למעלה, בבחינת תנו עוז לאלקים, ועל ידי זה נתעורר למעלה בחינת עזות דקדושה ונשפע עלינו, בבחינת א-ל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם, שהשי"ת משפיע עלינו עזות דקדושה, ונותן לנו עוז ותעצומות לעמוד כנגד העזות דסט"א של כל העזי פנים שבדור שאי אפשר לעמוד כנגדם כי אם על ידי עזות דקדושה. כי כשאין לו עזות דקדושה בודאי יבטלו אותו המונעים מתורתו ועבודתו, כי אין לאדם חלק בתורה כשאין לו עזות דקדושה כנ"ל. וצריך לפלס דרכיו איך להתנהג עם העזות, לבלי להיות חס ושלום עזות פנים, כי היא מדה רעה מאד כנ"ל. ואף על פי כן יהיה לו עזות דקדושה. ומדת הענוה הוא ענין אחר לגמרי, ועיקר מדת הענוה כשיהיה במדריגה שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רע"ה (במדבר י"ב) "והאיש מה עניו מאד"... (קמז)
היונים היה להם עזות, ולכן מייחס להם הפסוק תואר נמר... ויתכן עוד שבני ישראל לקחו אחר כך מאתם מדת העזות שנצרך לעבודת ה', כמאמר הוי עז כנמר קל כנשר וכו', והם הכחות שנוטלין בני ישראל מהמלכיות, ועל מדת התחזקות הנ"ל תקנו הלל, ועל ההכנעה הודאה. (חנוכה תרמ"ה)
בספר עבודת ישראל... דהנה ידוע שמדת היונים היתה עזות מצח, לפיכך ראה דניאל את המלכות הזאת בדמות נמר שיש בו מדת העזות ביותר, כמו שאמרו ז"ל (אבות ה') הוי עז כנמר. והנה כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום השתמשו במדתם לקדושה, להיות עז כנמר בעבודת השי"ת ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו, ויבטלם בלבו ויהיו בעיניו כאפס ואין. וגם המלחמה עצמה שעמדו נגד היונים שהיו כחול הים וחשמונאי ובניו המועטים עמדו כנגדם, זה הכח והעוז לקחו ממדת היונים והכניסוה לקדושה, אך מדה זו בקדושה צריכה שמירה ביותר שלא יסתעפו ממנה גסות רוח ועזות פנים לרהב נער בזקן ונקלה בנכבד. אבל חכמינו ז"ל תקנו זה במצות נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, דמדחה כח החיצונים, כאמרם ז"ל מעט אור ידחה רב חושך. ומובן ששמירה זו מועילה גם בפני הסתעפות עזות פנים וגסות רוח ממדת העוז דקדושה. ובפשיטות יש לומר דכל מדת גסות הרוח ועזות פנים נמשכת מפאת החושך והסתר האור האלקי, כי במקום התגלות האור האלקי ממילא כל הנבראים בטלים ואין מקום לגסות רוח ועזות פנים כמובן. ועל כן נר חנוכה, שהוא התגלות האורות העליונים אפילו בחוץ, ברשות הרבים עלמא דפרודא, זה שמירה מעולה בפני הסתעפות כחות הרע כנ"ל... (מקץ תרע"ז)
והנה מדת העזות, אף שבעצם היא מדה רעה מאד, כמו שאמרו ז"ל (אבות ה') עז פנים לגיהנם, מכל מקום אם משתמש במדה זו בקדושה לעבודת השי"ת כגון החשמונאים וכיוצא בהם, הרי אמרו ז"ל (נזיר כ"ג) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה... ומזה לימוד למשתמשים במדת העזות לעבודת השי"ת שישמרו היטב לנפשם שלא תתערב בה תערובת שלא לשמה לניצוח או להתיהר ולהראות כחו שלא ישוב מפני כל וכדומה, ובאם לאו לא יצא מכלל עז פנים לגיהנם. ועל ענין זה בא הרמז בנרות חנוכה שאסור להשתמש לאורה, שיהיה הכל לשמה, כמו שהיה בשעת הנס... (חנוכה תרג"ג נר ו)
אך כל מדה רעה באשר היא בכלל ברייתו של עולם אי אפשר שתהיה רעה עד התכלית שלא תהיה ביכולת להסתעף ממנה גם טובה, בסוד (איוב י"ד) "מי יתן טהור מטמא לא אחד". וכן נמי מדת העזות של היונים נסתעף ממנו גם כן דבר טוב, והיינו כי זה שהרהיבו החשמונאים עוז בנפשם לעמוד נגד מחנה היונים שהיו כמוהם אלפי אלפים עם רב כחול הים גבורי החיל מזוינים בכל כלי מלחמה ומלומדים בכל סדר ומשטרי מלחמה, אלא מחמת שהיונים ועזותם וחוצפתם שעברו כל חוק וגבול שלטו אז בעולם, הכניסו בכל אדם מדת העזות וחוצפה להרהיב נער בזקן נקלה בנכבד, ומזה נסתעף נמי שיעמדו חלשים נגד גבורים, וכמו הני כלבין דחציפין, כנ"ל, אף שהם חלשים שבחיות. והחשמונאים השתמשו במדה זו שהיתה מרחפת בעולם והכניסוה לקדושה, לקרא מלחמת הדת חלשים נגד גבורים ומעטים נגד מרובים, ואם כן ממכה זו עצמה שהיה שולטת אז קליפה רעה זו בעולם, נסתעפה ישועה לישראל, ובשביל זה נתוספה מדה רעה זו על חשבון וגבול הקדושה, שהרי היתה משמשת לקדושה. ועל כן אינו דומה נס ניצוח היונים לאינך נסים שהיו לישראל תמיד, שהם היו בגבול הקדושה לבד, אבל נס זה היה התפשטות הקדושה אף בגבול החיצונים, ועל כן תקנו נמי מצות נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ להאיר הארת קדושה ברשות הרבים עלמא דפרודא.... (שם תרע"ט ליל ד)
..ועזא הוא בלב ששם עיקר היצר ושניהם לשון עזות, שהוא היפך הבושה שהיא היראת שמים כנז"ל, שהוא רזא דאשת חיל ולאו אשת זנונים... וזהו כל עבודת האדם בעולם הזה להוציא בלעו מפיו והשוה"נ ההוא להעלותו למקורו ולהיות גלוי שעזות זו מהשי"ת, כטעם הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, שזה עזות... (חלק ג דובר צדק עמוד פב)
מצוי הוא בין תלמידי ישיבות, וביחוד כאלה שיש להם כשרונות נעלים ואף גם בעלי דעת שמרגישים ויודעים שאינם מצליחים כראוי בלמודם... וסבורים המה שהחסרון הוא במצב שנמצאים בו ובענינים הצדדים שמחוצה להם, וחושבים שאם ישנו מצבם והענינים הסובבים אותם יצליחו. אמנם לא כן הדבר, אלא שהחסרון בהם בעצמם בתכונתם ובדרכם או מחסרון הכחות והמרץ הדרוש לעליה. ויש אשר נובע החסרון ממדות הטובות מעדינות הנפש הענוה והבושת שלפעמים אין מן הדרך הישר לאחוז בהם בלבד, אלא יש צורך להשתמש גם במדות אחרות כמו העזות וכדומה. כדרך שאמרו חז"ל אבות פ"ה, הוי עז כנמר וקל כנשר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים, האדם צריך להשתמש בכל הכחות השונים למען ילך בדרך התורה והמצוה, וגם במדת העזות שבלעדיה אי אפשר לבן תורה לעמוד במדרגתו ללכת בדרכו ולא להכנע לרוח השורר ולשאת בגאון את דגל התורה... וסיים מאמרו "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", שאז יכירו כל העולם באור התורה ולא נהיה מוכרחים להשתמש במדת העזות, כי בשעה שיכירו הכל בגודל וקדושת התורה נעבוד את ה' ביראה כימי עולם... (חלק ג עמוד נ)
משורש הגאוה באה גם מדת החוצפה, לחטוא בלי להתבייש כלל, כמו שאמרו חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא שלא היה להם בושת פנים זה מזה" (שבת קי"ט). ביאר המהר"ל (נתיב הבושה פ"ב): "כאשר אדם עושה חטא ומתבייש מן אחר, נקרא זה שאין הכל חטא... אבל כאשר אין להם בושה, דבר זה נקרא שהכל הוא בחטא, ואז ראוי להיות חורבן גמור, שלא נשאר דבר". כאשר האדם מתבייש ממעשיו הרי זה משום שמרגיש הוא סתירה בין מעשיו לבין מה שמשיג בשכלו, ונקיפת מצפונו תדחפהו להסתיר את מעשיו, משום כך, כשחוטא ומתבייש "אין הכל חטא", כי הרי הבושה היא סימן שמצפונו תובע ממנו שאין לעשות מעשה כנגד רצון ה' יתברך, לכן עדיין אין זה חורבן גמור של הרוחניות. אבל כשאינו מתבייש ממעשיו, כשלא איכפת לו כלל שמעשיו סותרים את השגותיו וידיעותיו, הרי זה "הכל בחטא", שכל כולו במעשיו ובשכלו, הוא בחוצפה ומרד כלפי שמיא, אנשים אלה בדור ההוא שלא היתה להם בושת פנים, שהגיעו על ידי גאותם לידי חורבן גמור של הדעת והרוחניות, הם אשר גרמו לחורבן הבית.
כשהתפשטה והתגברה מדת הגאוה בעם ישראל, עד כי נתמלאה סאתם, חרב הבית ונמסרו לידי מלכות הרביעית, (אדום, רומי, זרע עמלק) אשר מדת גאוה וכפירה בנוסח "כחי ועוצם ידי", ו"אני ואפסי עוד". הרומאים באו בחוזק יד, ולא העמידו רוחניות, אף לא טמאה, נגד רוחניות של קדושה, שכן לא היתה להם תרבות מקורית משלהם, כידוע. אך הם העמידו גשמיות מול רוחניות, הם טיפחו את רוח הנצחון של הגבורה הגשמית, כאילו שבכוחם לרתום את כל העולם לצרכי הנאתם ותועלתם ולביצור שלטונם. במדה שגדלה הצלחתם כן גדלה גאותם, ובאו לידי כפירה וחוצפה כלפי שמיא. וכך הורונו חז"ל, שבסופה של מלכות רביעית "בעקבות דמשיחא חוצפא יסגא" (סוטה מ"ט), כח החוצפה ילך ויגדל, המכיר את האמת, אך מחמת גאותו אינו חפץ להכנע לה' מתחצף הוא ופועל במרד ובעזות כנגד האמת, כדי להתגבר על תביעת מצפונו. מדה זו של גאוה וחוצפה כלפי שמיא, היא מדת עמלק, כמבואר בזוהר הקדוש (שמות ס"ד) "דאיקרי כלב, ודא חציפא מכולהו". כדי לעמוד בנסיון זה של טומאת הגאוה והחוצפה הוכנס עם ישראל, מדה כנגד מדה, לגלות זו ההולכת ונמשכת מאז חורבן הבית עד ימינו אנו... (חלק ג עמוד רטו, וראה שם עוד)