(ראה גם: חג, יום טוב, סוכות, פסח, שבועות, קרבן-ראיה)
שלש פעמים בשנה, יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל. (שמות כג יז)
שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ה' ריקם. איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. (דברים טז טז)
כי תבואו ליראות פני, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. (ישעיה א יב)
השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל. (שם ל כט)
למה כל זכורך, אמר ר' אלעזר כל זכורך ממש משום שמקבלים ברכה ממבוע של הנחל, (שהוא יסוד), מכאן למדנו, שכל איש ישראל שנימול צריך להראות לפני המלך הקדוש, משום שמקבל ברכה מן המבוע של הנחל, זה שאמר כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך, וכתוב אל פני האדון ה', כמו שהעמדנו, (שהאדון הוא יסוד), שמשם נשפעות הברכות, ומקבלים הברכות, אשרי חלקם של ישראל משאר העמים. (משפטים תקמה)
פעם אחת עלו ישראל לחוג את החג, ונתערבו עכו"ם עמהם, ובשנה ההיא לא נמצאו ברכות בעולם. באו ושאלו את ר' המנונא סבא, אמר להם, ראיתם בתחילה סימן לזה, (שהעליה לא היתה לרצון), אמרו לו, ראינו סימן, כשחזרנו משם היו כל הדרכים נסתמים ממים, וענן וחושך היה נמצא שלא יכלו ללכת כל אלו שעלו שמה, ועוד, בשעה שבאנו להראות נתחשכו פני השמים ונרגזו, אמר להם ודאי, או שיש ביניכם אנשים שלא נמולו, או עובדי עכו"ם עלו עמכם, כי בשעה ההיא אינם מתברכים חוץ מבני ישראל שנמולו, ובאות קדוש הזה מסתכל הקב"ה ומברך אותם.
לשנה האחרת עלו, ועלו אלו עובדי עכו"ם שנתערבו עמהם, כשהיו אוכלים הקרבנות והיו שמחים, ראו אלו עובדי עכו"ם שהיו דומים בצורתם לצורת הכותל, (כלומר שהיו עצובים), השגיחו בהם שהכל מברכים והם אינם מברכים, באו ואמרו הדבר אל הבית דין, באו ושאלו אותם, אמרו זה שאכלתם החלק שלכם מאיזה קרבן היה, לא היה בידיהם, (שלא ידעו להשיב), בדקו ומצאו שהם עובדי עכו"ם והרגו אותם, אמרו, ברוך הרחמן שהציל את עמו, כי ודאי אין הברכה שורה אלא בישראל זרע קדוש בני אמונה, בני אמת, ובשנה ההיא נמצאו ברכות בעולם בשלמות, פתחו ואמרו, אך צדיקים יודו לשמך. (שם תקמו)
שלש רגלים למה נאמר, לפי שהוא אומר שלש פעמים, שומע אני בכל מקום ובכל עת שירצה, תלמוד לומר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. יראה, להוציא את הסומין, זכורך, להוציא הנשים, כל זכורך, להוציא את הגרים טומטום ואנדרוגינוס, נגד כל ישראל באזניהם, להוציא חרשים, ושמחת, להוציא חולה וקטן, לפני ה' אלקיך, להוציא את הטמא, מכאן אמרו הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן, וטומטום ואנדרוגינס, החגר והסומא והחולה והקטן.. (משפטים פרשה כ)
(פחדכם ומוראכם) יתן ה' אלקיכם למה נאמר, לפי שנאמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך, שמא יאמרו ישראל הרי אנו עולים להשתחות מי משמר לנו את ארצינו, אמר להם הקב"ה עלו ושלכם אני שומר, לפי שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות, אם בעיניו אינה חמודה כיצד הוא בא ליטול נכסיו ובהמתו... (עקב נב)
דאי לא תימא הכי, אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה... (עירובין צו ב)
איתמר א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, כמאן, כי האי תנא, דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה... אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאהליך, מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום, וכי מאחר דאפילו בחזירה בהליכה למה לי, לכדר' אמי, דא"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אין עולה לרגל. א"ר אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו, נמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו אמר ר' דוסתאי בר ינאי מפני מה אין חמי טבריא בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו, ונמצאת עליה שלא לשמה. (פסחים ח ב)
הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס, ונשים ועבדים שאינם משוחררים החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. איזהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים... (חגיגה ב א, וראה שם עוד)
...אמר להו אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל, אמר הקב"ה אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי. (גיטין פח א)
ואמר ר' יהושע בן בתירא מעשה והיו נוחרין ערודיאות לאריות באיסטריא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם ולא אמרו להם דבר. (מנחות קג ב)
אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון, מתניתין בראיית פנים, אבל בראיית קרבן יש לה שיעור... (פאה ב א)
מעשה באחד שהניח את כריו ובא ומצא אריות סובבין אותו, מעשה באחד שהניח בית של תרנגולים ובא ומצא חתולים מקורעים לפניו. חד בר נש שביק ביתיה פתוח ואתא ואשכח חכינה כריכה על קרקסוי. רבי פנחס משתעי הדין עובדא תרין אחין הוון באשקלון, הוו להון מגורין נוכראין, אמרין כדין אילין יהודאין סלקין לירושלים אנן נסבין כל מה דאית להן. מן דסלקין זימן להם הקב"ה מלאכים נכנסים ויוצאים בדמותן, מן דנחתון שלחנון לון מקמן, אמרו לון אן הויתם, אמרו לון בירושלים, אמרו לון ומאן שבקותון בגו ביתא, אמרו ולא ב"נ, אמרו בריך אלקהון דיהודאי דלא שבקון ולא שביק להון. (שם יז ב)
...ר' יוסי בן ר' יהודה אומר אף הרוצענין (עושין מלאכה), שכן דרך עולי רגלים להיות מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד, ורבנין אמרין עשירים היו, בבהמה היו עולין. (פסחים כח ב)
דבר אחר וירא והנה באר בשדה זו ציון, והנה שלשה עדרי צאן אלו שלשה רגלים, כי מן הבאר ההיא ישקו שמשם היו שואבים רוח הקדש, והאבן גדולה זו שמחת בית השואבה, שמשם היו שואבים רוח הקודש, ונאספו שמה כל העדרים, באים מלבוא חמת ועד נחל מצרים, וגללו את האבן וגו' שמשם היו שואבים רוח הקדש, והשיבו את האבן מונח לרגל הבא. (בראשית ע ח)
כתיב אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כנסת ישראל אומרת לפני הקב"ה לשעבר הייתי עולה לירושלים ודרכים מתוקנים, ועכשיו בשך, שנאמר לכן הנני שך את דרכך בסירים (הושע ב'). דבר אחר אלה אזכרה, לשעבר הייתי עולה ואילנות מסככות על ראשי, ועכשיו תלויה לשמש, אלה אזכרה, לשעבר הייתי עולה בצלו של הקב"ה ועכשיו בצלן של מלכיות. אלה אזכרה וגו' אספסינוס קיסר הושיב שומרים רחוק מפומעים י"ח מיל, והיו שואלים לעולי רגלים ואומרים להם למי אתם, והיו אומרים להם אספסיאני טרכיני אדרייני. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה לשעבר הייתי עולה וסלי בכורים על ראשי, בהשכמה היו אומרים קומו ונעלה ציון, ובדרכים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים... ועכשיו אדדם, דמומה סלקא דמומה נחתא... (איכה א נט, וראה שם עוד)
דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים כל ישראל אינם מתכנסין אלא לירושלים ועולים בפעמי רגלים בכל שנה ושנה, והים איננו מלא, וירושלים אינה מתמלאת לעולם, דתנינן עומדין צפופים ומשתחוים רוחים. (קהלת א כ)
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, א"ר יודן אפילו הדיוט מקלס בלשון זה גנאי הוא לו, ואת אומר מה יפו פעמיך, אלא אינו מדבר אלא מפעמי רגלים, והלא פעמים הללו פעמים מגולין פעמים מכוסין, אלא מה ייאיין עקיביך במסאנא ברתיה דרחמי. א"ר ברכיה כך דרשו שני הרי עולם, ר' אלעזר ור' יהושע אמרו מה יפו פעמיך בנעלים, מה היו יפיין לפעמיך שהיו נועלין בעד כל הצרות. מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים, וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולותיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל, וכשבא מצא אריות מקיפין לחטים.
א"ר פנחס מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים רעים מאומות העולם, והוון אמרין אימתי אילון יהודאין סלקין למצלייה בירושלים ואנן עלין מקפחין די בביתהון ומחרבון להון. מטה זמנא וסלקין, זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותן והוו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם. מן דאתיין מן ירושלים פלגין מן מה דאייתון עמהן לכל מגיריהון, אמרון לון אן הויתון, אמרו להון בירושלים, אימת סליקתון, ביום פלן, ואימת אתיתון, ביום פלן. אמרין בריך אלקהון דיהודאין דלא שבקין ולא שבק יתהון, אינון גבריא סבירין אימת יסקון אילין יהודאין למצלייה בירושלים דאינון עלין ומקפחין לביתיהון ומחרבין להון, ושלח אלקהון מלאכים כדמותהון דהוו נפקין ועללין בגו בתיהון, בגין דאיתרחצו ביה, לקיים מה שנאמר מה יפו פעמיך. (שיר השירים ז ג)
...כך עצרת של פסח עד דאינון נפקין מהחורף לקיץ אמר הקב"ה אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחורף ואבק דרכים קשה וידות דרכים קשות, לפיכך אינה רחוקה נ' יום. אמר הקב"ה לית ביומא למיזל ולמיתי, אלא עד דאינון הכא נעבד כולן חד יום טוב ונחדי... (שם שם ד)
מתי אבא ואראה פני האלקים, אמר להם, בני, בעולם הזה כמה פעמים הייתים עולים לא שלשה פעמים בשנה, כשיגיע הקץ אני בונה אותו ואין אתם עולים שלשה פעמים בשנה אלא כל חודש וחודש ובכל שבת ושבת אתם עתידים להיות עולים, כמה שנאמר והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו. (פרשה א והיה מדי חודש)
כי אעבור בסך אדדם, מהו סך, כשעולין לרגלים לראות פניך בסקפטיות (כמו סוכה), והיינו באים אנו ובנינו בחיל גדול והאומות דוממין לפנינו, לכך כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים. כשהיה בית המקדש קיים האומות דוממין לפני, ועכשו אני דוממתי לכך אדדם. בקול רנה, כשהייתי עוברת במה הייתי עוברת בקול רנה ותודה, ומהו המון חוגג, לשון יוני הוא חוגים של מים, כשם שלא היה להם לחוגים של מים שיעור, כך לא היה להם לישראל שיעור כשעולים לרגל, לכך המון חוגג. (מזמור מב)
נבות היזרעלי היה קולו נאה והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע קולו, פעם אחת לא עלה והעמידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם, מי גרם לו, על ידי שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את הקב"ה ממה שחננה, למה שכבר נאמר ולא יחמוד איש את ארצך, אימתי, בעלותך. (שמות פרק לד, תד)
ולא יראו פני ריקם - לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא ואינו מוסב על הבכור, אלא אזהרה אחרת היא, וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים. (שמות לד כ)
יראה כל זכורך - כל הזכרים שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו ויש מהם שלש פעמים וארבע לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם. (שם שם כג)
אתה וביתך - אתה ובניך חיוב וביתך רשות, כי מצות שלש פעמים על הזכרים, והאשה ההולכת למקום הנבחר כנשי אלקנה יש להן שכר. (דברים יד כו)
יומם - היו הולכים לרגל, ובלילה שירה - שרים תפלים שירים עד שיבואו לבית המקדש. (תהלים מב ט)
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים - להסתכל בניני החומות, והיינו מתעכבים בשערים ואי אפשר להכנס מרוב עם. (שם קכב ב)
שמור את חודש האביב - מצות הרגלים מבוארות כי כבר הזכירם... וכאן לא יזכירם כלל אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו, כי כאשר צוה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה', הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבאו כלם לפני השם ויחנו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו... (דברים טז א)
היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה, פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל, שנאמר "כל בכור בניך תפדה", ואחר כך "ולא יראו פני ריקם". (בכורים יא ד)
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן, הראייה, שנאמר "יראה כל זכורך", והחגיגה, שנאמר "תחוג לה' אלקיך", והשמחה, שנאמר "ושמחת בחגך". הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה... (חגיגה א א, וראה עוד קרבן-ראיה)
נשים ועבדים פטורים מן הראיה, וכל האנשים חייבים בראייה חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומא וחגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן, כל אלו האחד עשר פטורין, ושאר כל האנשים חייבין בראיה...
כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות, שנאמר "יראה כל זכורך", ואם היה הקטן חגר או סומא או חרש אפילו באחת אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה, שאילו היה גדול והוא כך היה פטור כמו שביארנו... (שם ב א, וראה שם עוד)
יראה כל זכורך - ולא הנקבות, וכן הסומים והחגרים וכיוצא בהם. וטעם הדבר בסודה מפני שהכבוד היה נראה בענן לעיני כל ישראל, והענן ההוא היה זך ובהיר מאד כמראה של זכוכית, שכל המסתכל בה נראה צורתו מתוכה, ומה שבתוך הענן לא היה נראה לחוץ, ומפני שאינו דרך כבוד לשכינה שיהיו נראים אלו מתוכה לכך נפטרו מן הראיה, וזה שאמר "בעלותך לראות את פני ה' אלקיך"... (שמות לד כג)
לחוג ברגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה, והן סמוך לפסח ושבועות וסוכות כדי שנחוג שם, שנאמר "שלש רגלים תחוג לי בשנה". וענין החגיגה הוא שנעלה שם בקרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג... משרשי מצוה זו לפי שאינו בדין לבא בידים ריקניות לפניו ב"ה, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו, כמו שכתוב "אם ארעב לא אומר לך", אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנחנו רואין כאלו נעמוד לפניו, והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות, ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה... ואפילו יש להם אומנות מכוערת כגון מקמץ ומצרף ועבדן מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני השי"ת, והם מקובלין לפניו כשאר ישראל, שטנוף הנפש הוא הממאס בני אדם לפני המקום ולא האומנות כל זמן שעושין אותו בנאמנות. והעובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג ולא הביא קרבן בטל עשה וגם עבר על לאו, שנאמר על זה "ולא יראו פני ריקם". (משפטים מצוה פח)
שנצטוינו להראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה שלש פעמים קבועים בשנה, והן פסח ושבועות וסוכות, ועל זה נאמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך", וענין המצוה, שיעלה כל אדם עם כל בן זכר שיש לו שיוכל ללכת לבדו ברגליו למקדש ויתראה שם. ומחיוב ראיה זו שיקריב שם קרבן עולה, וזה הקרבן נקרא "עולת ראיה", ואין לקרבן זה שעור, אפילו תור אחד או גוזל פוטר.
משרשי המצוה, למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקרבן המעורר הלבבות, כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק השם ונחלתו, עם קדוש ונבחר, נוצרי עדותו סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים לשמור חקיו ולקים דתו, על כן יבואו שלש פעמים בשנה בית השם, והוא באמרם על דרך משל, הננו לא-ל לעבדים, נכנסים ובאים בצל קורתו, ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, וזר לא יבוא בתוכנו כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה תתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו, ונקבע ברעיוננו אהבתו, ונזכה לקבל חסדו וברכתו, ובא עלינו החיוב בזכרים לבד, כי הם עיקר הבית, והטף והנשים טפלה להם... (ראה מצוה תפט)
הזהירם על העליות לרגל, א', שחייבים להודות לפניו על יציאת מצרים, ועל הקציר והאסיף, ולהם בלבד נתן להודות כענין בפי ישרים תתרומם, ולא על ידי האומות. ב', כדי שיתקיימו בידם העקרים התוריים הרמוזים בכל הרגלים כדפירשנו, ותתקיים לעיניהם היכולת האלקית בראותם הנסים התדירים במקדש. ג', שתתקיים ביניהם ההכרה והאהבה ויהיו מזומנים להשלים צרכיהם זה לזה. (דברים טז א שער צד)
...וכדי להרחיק מישראל ד' אבות נזיקין אלו ציוה בעליה לרגל, בה יתחדשו להם ענינים מטיבים בד' אלו, ויהיו מוכנים ג' פעמים בשנה לקבל שפע השכלה בלי מטריד. ועל זה אמר המשורר במזמור קכ"ב "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", השמחה והערבות לנפש ההיולאנית במחזה הבנינים היפים, ועל קבוץ האנשים הגדול, "ששם עלו שבטים" וגו', ומעמד החכמים "כי שם ישבו כסאות למשפט", ושתוף האהבה והשמחה "שאלו שלום ירושלים" וכו'.
ב' נגד פגעי הזמן והתקופות, הנה העליה בתקופה שוות המזג. ג', נגד התקוממות השונאים בטוחים בהבטחת ה'. ד', נגד המטריד הד' הדעות יועיל שיחזו בנועם ה', סדר העבודות על ידי הכהנים המקודשים המלמדים את העם ומעשה הנסים התמידיים. ובחג המצות תתבאר להם ממשלת ה' בחזקת היד על עליונים ותחתונים, ובחג השבועות תתבאר הממשלה הטבעית המתיחסת לאנשים השלמים, שמתן התורה ויושר דרכיה יפרסם כי צדיק ה' והוא מנהיג העולמות. ובחג הסוכות תתבאר להם ממשלה שלישית המתחלקת לשתים, כסא המלכות מצד עצמו, ושבתו עליו. ובישיבת הסוכה ובמיעוט הפרים יתבאר פחיתות העולם הזה וקיום העולם הרוחני העליון... (שם לא א שער קב)
שלש פעמים בשנה - כדי שיושרשו הם ובניהם באמונה האמיתית ובעבודות האלקיות. וזכר חגי העליה לרגל, ומצות בכור ושבת המזכירות יציאת מצרים, או שיוליכו בפסח הבכורות עמם ולא יראו ריקם, ובשאר הרגלים יביאו מפירות הארץ. (שמות לד כג)
...והתועלות בעליה לרגל, א', להודות לה'. ב', על ידי זה יתקיימו בידיהם העקרים התורתיים. ג', שיראו תמיד נסי בית המקדש ועבודתו וקדושתו. ד', שיתרבה ההכרה והשלום בעם. ה', שילמדו התורה ויתירו הספקות. (דברים טז טו)
שלש פעמים בשנה יראה - להודות על החירות ועל האביב ועל הקציר ועל האסיף, כי ממנו הכל. אל פני האדון - יאמר אדון על מנהיג עניינים הנפסדים, אמר אם כן שהוא אדון פני העם הנראים בפרט, ובהראותם לפניו הם כעבד המקביל פני רבו, והוא גם כן אדון הקרקע, כאמרו "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי", ושלזה ראוי להודות לפניו על האביב הקציר והאסיף ביבול הארץ. (שמות כג יז)
את פני האדון - המסדר עניניך בדברים הטבעיים, כענין "ולאדון לכל ביתו". אלקי ישראל - מסדר עניני ישראל בענינים הרוחניים אשר למעלה מן הטבע, אשר לא יאותו זולתי לנבדלים הנקראים אלהים... אמר אם כן יראה כל זכורך להודות על הטוב הנמשך ממנו אליך בדברים הטבעיים באשר הוא אדון ישראל, והנמשך ממנו לחיי עולם באשר הוא אלקי ישראל. (שם לד כג)
שוקיו - פעולת הרגלים בעליה לרגל ובהקהל. על אדני - המכוון מהם שנלמד ליראה את ה'. (שיר א טו)
את פני האדון ה' - למען לא תתעדן בחגים רק לעצמך, ותהיה יראת ה' על פניכם, תעלו ג' פעמים לראות פני האדון. ועוד טעם לעליה לרגל, שבפסח צריך להקריב קרבן פסח, בשבועות בכורים, ובחג להתפלל על התבואה, כי נידונים בו על המים. (שמות לד כג וכה)
לשכנו תדרשו - ואל תפחדו שמפני הטורח לא יעלו, כי העליה לכם אושר גדול וריוח הרבה. ובאת שמה - וגם הנני מבטיחך שלא יעכבו אתכם בדרך העליה. והתחיל ברבים "לשכנו תדרשו" וסיים ביחיד "ובאת שמה", שעל ידי העליה תבא אחדות. ואמר ובאת - ולא אמר והלכת, כי שם שורש נשמתם, והם מתקרבים אל עצמם, והבא אל בית המקדש של מטה כאילו בא לשל מעלה. ואכלתם שם - וגם אכילתם שם כאילו משלחן דרחמנא תאכלו... (דברים יב ה)
דרכי ציון אבלות - א"ר אבדימי דמן חיפה, אפילו דרכים מבקשין תפקידם, שבכל פסיעות עולי רגל נבראו מלאכים. (איכה א ד)
שלש פעמים בשנה - כי עובדי ע"ז היו מתראים לפני אליליהם בכל יום בבתי במותיהם שהיו בכל עיר ובכל שכונה, ואתה רק ג' פעמים בשנה ורק כל זכורך. ובאר למה ג' פעמים, שבפסח אתה מתראה לפני האדון כי עבד היית ויפדך ואתה עבדו, ובשבועות לפני ה', שאז קבלת התורה וידעת שהוא בורא כל ומהוה כל נמצא, ובסוכות מפני אלקי ישראל, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל שהם ענני הכבוד, שזה מורה שהוא אלקי ישראל הולך לפניהם. (שמות לד כג)
רמוס חצרי - אחרי שאינכם מתכוונים בעליה לרגל ללמוד שם יראת ה', אין בזה מצוה. (ישעיה א יב)
בהר ה' ייראה - שלש פעמים בשנה ייראה כל בן אברהם ויצחק בהר הזה, "ולא יראה את פני ה' ריקם", לא רק עבודה שבלב העולה ועוברת כרוח נושבת, אלא קידוש כל הוויתו והתמסרות כל ישותו ב"עולת ראיה" נדרשת. מעתה כל מי שמופיע בהר המוריה עם עולת ראיה מתווסף אל העולה אשר העלה אברהם "תחת בנו", ונודר לקיים את חלקו במשימת העקדה... (בראשית כב יד)
שלש רגלים תחוג לי - שלש הליכות בדרכים תערוך בשנה על מנת ליצור חוג מסביבי... על ידי זה תיוועד האומה בכללותה מסביב למקדש המאחד את כולם, וכל אחד ואחד יראה את עצמו כחוליה אחת שבחוג הגדול הזה. נצטוינו לנטוש את שדותינו ובתינו בעונה שעבודת האדמה בעיצומה, כשעניני הפרנסה החמרית בראש דאגותינו, כדי להיראות לפני ה' במקדש תורתו כבנים ועבדים לתורה הזאת. נמצא שקיום מצוה זו הוא מעשה רב של הקרבה עצמית מצד כל אחד ואחד, ומעשה זה בא להסיר מעל לב כל יהודי את אזיקי החומרנות, ובעלותו לרגל ילמד לראות את עצמו כחוליה אחת של חוג גדול הנושא יחד את ייעודי הכלל, ועל ידי כך יתעורר בלבו רגש ההשתייכות הלאומית לכלל ישראל... (שמות כג יד)
יראה כל זכורך - החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו פטורים. המקדש של ישראל איננו אתר המחולל נסים ונפלאות, שאליו עולים בעיקר החולים והישישים ושאר מוכי היסורים וידועי הסבל על מנת לבקש ישועות ונחמות ותרופות פלא. טובי האומה גיבורי הכח במלא בגרותם אותם מזמין א-ל חי אל מקדש תורתו, והם נקראים לצאת מתוך פעילותם בעניני ההוה והעתיד ולהתיצב ולהראות אל פני האדון ה' במקדש תורתו, כדי להכשיר את עצמם לקראת עבודתו, שהיא עבודת קיום מצותיו, כי כח המעשים שבחיי האומה נועד להתקדש לעבודתו... (שם שם יז)
ששם עלו - לא אמר שמה עלו, אלא שם, בעיר עצמה התעלו אל מקדש ה' ותורתו. (תהלים קכב ד)
את פני האדון - לשון זה כתוב רק כאן ובכי תשא בפרשת מועדות, כי עזיבת ביתו דבר קשה ומופלג, על כן אמר שהכרח הוא לכך, כי בברכתו ברגלים תלויה ישיבתם בארץ. (שמות כג יז)
לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב... אכן נראה לי כי אפשר לנו לזכות יותר ברגלים אלו שאותם יכולין לקיים בשלימות, כי ברגלים חסר לנו עליות רגל שזה היה עיקר שמחת החג, וימים טובים דחנוכה ופורים יכולין לקיים בשלימות, הגם כי בודאי גם עתה השיריים בימי הג' רגלים המה רב מאד מכל הרגלים דחנוכה ופורים, אבל בצד זה יש מעלה לחנוכה ופורים שמקיימין אותן המצות בשלימות. וברגלים היה באמת עליות נפשות בני ישראל, כמו שכתוב "יראה כל זכורך", והיו משתנים באמת ונתעלו ממדריגה למדריגה, שזה לשון עליית רגלים, וכאשר רמזו חז"ל צריך אדם לטהר עצמו ברגל. אבל בימים אלו יכולין לקבל הארת היום טוב כמו שאנו עומדין בלי שינוי... ועתה הקדושה באה לנו לתוך מקום החושך, ולכן המצוה למטה מי' ומבחוץ. (חנוכה תרמ"ד)
בפסוק זה א-לי ואנוהו... וזה מה שמבקשין והשב ישראל לנויהם, כי בראיות פנים בעזרה נגלה הפנימיות שבבני ישראל, כמו שכתוב "יראה כל זכורך", הוא הפנימיות שהוסר המכסה. ובודאי העולי רגלים נטהרו מהגשמיות, כי העין הרואה הבלי עולם אינה יכולה לראות פני השכינה... ובזמן שבית המקדש היה קיים נתן השי"ת מצוה זו לישראל אשר ג' פעמים בשנה זכו להתפשט מזה המלבוש ולעלות לשורשם... ולכן נקרא נעלים, כי על ידי העליות האלו ננעל הפנימיות שלא יוכל האדם לשכוח העיקר כנ"ל, וזה הרמז "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות" וגו', פירוש שלא יתדבקו חמדות העולם הזה ברצון הפנימי על ידי העליה ג' פעמים בשנה, כי בזמן הראיה בעזרה הרגישו בני ישראל חיות חדש... (פסח תרמ"ג)
בפרשת מועדות, שמעתי מפי מו"ז ז"ל שהקדים הכתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" קודם "אלה מועדי ה'", לומר שיכולין למצא הקדושה במועדות... ובמועדים שבני ישראל עלו לבית המקדש והניחו כל שמחתם במקום אשר בחר ה', וכמו שבשבת קודש יורדת נשמה יתירה, כעין זה ביום טוב עלו גופות בני ישראל בבית מקדשו. והנה מצות "ונקדשתי" היא למסירות נפש על ג' עבירות ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, ויתכן כי בג' רגלים אלו מקבלין בני ישראל מסירות נפש הזה, דשס"ה ימים נגד שס"ה לא תעשה, וג' רגלים נגד ג' לא תעשה החמורים שבהם... ויש לומר גם כן שהיה בעליות רגלים מסירות נפש ממש, כי מי יערב לבו לראות פני ה' בהיותו יודע כמה לו עונות וחטאים, ואף על פי כן איש לא נעדר למסירות נפש לזכות לטהרה... (שם תרמ"ו)
בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל... וכמו שבג' עבירות הנ"ל נכרת הגוף מהקדושה, כמו כן יש מצות גדולות אשר מאירות החשכות של הגוף, וכמו כן בג' רגלים שעלו בני ישראל לבית המקדש, כדכתיב "יראה כל זכורך", היינו שנזדככו הגופים ונתגלה בהם הפנימיות ולא היה הגוף מחשיך הקדושה, וזה השבח "מה יפו פעמיך בנעלים", כי הגוף הוא מנעל ומלבוש להנפש, וברגלים נתקנו הגופות... (אמור תרמ"ז)
במדרש תנחומא, נשתחוה ונכרעה... אלא שראה משה שבית המקדש עתיד ליחרב וביכורים להתבטל, ותיקן ג' תפלות. כי כשהיה בית המקדש קיים, כשעלה איש ישראל לפני ה' בעזרה נתבטל לגמרי ונדבק אל השורש, ועתה צריכין למצא מעט דביקות על ידי ג' תפלות בכל יום, וכולי האי ואולי... (דברים כי תבוא תרנ"ה)
והיה מדי חודש בחדשו, ובפסיקתא ששבת וראש חודש יחד יעלו שתי פעמים ביום ההוא להשתחוות. ביאור הענין, דהנה מה שלא נצטוינו לעלות ולהראות אלא בשלש רגלים, יש לומר הטעם דליראות לפני ה' מובן שהפנים צריכים להיות נקיים מכל שמץ ומאירים על ידי צלם האלקים שעליהם, ובלא זה האדם צריך ללבוש בושת באיזה פנים יתראה לפני השי"ת... אך בשלש רגלים, פסח זמן יציאת מצרים שהיו אז ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק מצד חסד ה' העלם למדרגה גבוהה מאד... כן בכל שנה מתעורר חסד ה' בימים אלו, וכמו אז אתי מלבנון כלה, ועל כן אז הוא זמן ראוי לעלות וליראות אפילו למי שאינו ראוי. וכן כל הרגלים תלויין ביציאת מצרים, וגם מצד עצמם. שבועות זכות מתן תורה, ומה שאמרו נעשה ונשמע... אבל לעתיד לבא שישובו הכל מזוככים יהיה מאור הפנים בשבת גדול מאד וראוי כנ"ל, ועל כן יהיה ראש חודש וגם שבת נוהגת בהם מצות עליית הרגלים... (שמות וארא תרע"ב)
כי הכיתני זה שלש רגלים, ובמד"ר רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. להבין למה רמזה לו דוקא מצוה זו. והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שהמצוה הזאת היא היפוך מהות אומות העולם הרשעים כבלעם וכדומה, כי אף שרוצים גם כן קרבת אלקות, מכל מקום אינם רוצים להניח מעשיהם המכוערים, וישראל הם היפוך זה, וזה מורה מצות עולי רגלים, שהפקיר כל אחד ואחד הונו ורכושו ועלה לירושלים ליראות פני השכינה... שאומות העולם אינם עושים רק מה שנצטוו בפירוש, וישראל הם להיפוך, כל מה שעושין עבודת ה' בשמחה עושין, וכמו עליית הרגלים אף שבאמת מצוה קשה מאד שלש פעמים בשנה לעזוב הפקר כל ביתם ולעלות לירושלים, מכל מקום הם עושין זאת בתכלית השמחה... (בלק תע"ר)
בהפטורה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, ויש להבין למה לא נזכרו בחגים... אך הענין שבכל החגים יש קדושה שהישראל כשבא למקום המקדש יכול להרגיש קדושה זו, וזה יפתח לעתיד לכל ישראל שיוכלו להרגיש בכל מקום בארץ ישראל הקדושה מהחג, רק בחודש שיש בכל חודש התחדשות קדושה, שכן נקרא מולד הלבנה חדתותא דסיהרא... וכן בשבת יש בכל שבת קדושה מחודשת שכן נקראת שבת כלה מלכתא... ועל זה נאמר מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, בחדשו דייקא, בשבתו דייקא, יבא כל בשר, היינו הגוף שנקרא בשר, וזהו מקדושת יעקב אבינו ע"ה דאיהו גופא שהוא מכניס קדושה לכל גוף ישראל שיש בו קדושה שכולם מזרעו, וזה הקדושה יקבלו מחדש בכל חודש ושבת. ובחגים אף שלא יבטל התורה ויעלו לרגל, אך עיקר הראיה יהיה בשביל השבת שבו, שבפסח וסוכות יש תמיד שבת, ושבועות יש לו תשלומין כל ז', אבל הקדושה שמרגישין בחג בזמן הזה יזכו להרגיש בכל מקום בארץ ישראל שיהיה כירושלים... (פרשת החודש ח)