(ראה גם: הקדש, נדר)
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר, בערכך נפשות לה'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקודש. ואם נקבה היא, והיה ערכך שלשים שקל. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים, ולנקבה עשרת שקלים... (ויקרא כז ב)
הוא ולא נודריו, לפי שבערכים עני שהעריך את עשיר נותן ערך עני, יכול אפילו אמר קרבנו של מצורע זה עלי והיה מצורע עשיר יביא קרבן עני, תלמוד לומר (ואם דל) הוא ולא נודריו... (מצורע פרשה ד, וראה שם עוד)
בני ישראל מעריכין, ואין הגוים מעריכים, יכול לא יהיו נערכים, תלמוד לומר איש, דברי ר' מאיר, א"ר מאיר אחר שהכתוב אחד מרבה וכתוב אחר ממעט, מפני מה אני אומר נערכים אבל לא מעריכים, שריבה מדת הנערכים ממידת המעריכים, שהרי חרש שוטה וקטן נערכים אבל לא מעריכים. ר' יהודה אומר בני ישראל נערכים ואין הגוים נערכים, יכול לא יהו מעריכים תלמוד לומר איש... (בחקותי פרשה ג, וראה שם עוד)
אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא, שאם אתה אומר כן בערכין יערך, ומנלן דלא מיערך, דתניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה, תלמוד לומר הזכר, ואם נקבה היא, זכר ודאי נקבה ודאית... (שבת קלו ב)
כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי, מיבעי ליה לכדתניא, מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי מנין שלא אמר כלום, שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, יכול אף קודם שנגמר דינו כן, תלמוד לומר מן האדם ולא כל האדם. ולרבי חנניא בר עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין האי כל חרם מאי עביד ליה... (כתובות לז ב, וראה שם עוד)
והא תנן האומר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו, רבי יוסי בר' יהודה אומר לוקה ונותן ערך שלם... מאי טעמא גזירה חצי ערכי אטו ערך חציו, וערך חציו הוי ליה אבר שהנשמה תלויה בו. (שם מו א)
...ור' יוחנן אמר נדר בערכך כתיב, מה ערכין מסדרין, אף הקדש מסדרין, ואידך, ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא, מה ערכין נידון בכבודו, אף הקדש נידון בכבודו... (בבא מציעא קיד א)
הערכין, מאי ערכין, המטלטלין, א"ר גידל אמר רב באומר ערך כלי זה עלי, דא"ר גידל אמר רב האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו, מאי טעמא, אדם יודע שאין ערך לכלי, וגמר ואמר לשום דמים, משום הכי נותן דמיו... רבי אבהו אמר באומר ערכי עלי, בא כהן לגבות ממנו מטלטלין בשלשה, קרקעות בעשרה... (סנהדרין יד ב)
אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב המנונא הכל מודים בערכין דאף על גב דלא אמר עלי מיחייב, דכתיב ונתן את הערכך, חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר. (חולין קלט ב, וראה שם עוד)
הכל מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין כהנים לוים וישראל נשים ועבדים טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין ומעריכין אבל לא נערכין, שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית, חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת... (ערכין ב א, וראה שם עוד)
אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע, נתן סלע והעשיר נותן חמשים סלע, היו בידיו חמש סלעים, רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת, וחכמים אומרים נותן את כולן... (שם ז ב, וראה שם עוד)
והיה ערכך - אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יוקר בין שהוא זול, כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו. (ויקרא כז ג)
ואם מבן חמש - לא שיהא הנודר קטן, שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי. (שם שם ה)
ואם מך הוא - שאין ידו משגת ליתן הערך הזה והעמידו לנערך לפני כהן, ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך. על פי אשר תשיג - לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות, אם היה חמר משאיר לו חמורו. (שם שם ח)
כל חרם אשר יחרם - היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום, אין לו לא דמים ולא ערך. (שם שם כט)
בערכך נפשות - הטעם שידור נדר לאמר אם השם יעשה לי כך אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני או ערך בהמה... (שם שם ב)
הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו, ולא תאחר לשלמו, ומשום ככל היוצא מפיו יעשה.
מצות עשה לדון דיני ערכין כאשר מפורש בתורה, ואחד האומר ערכי עלי או האומר ערך זה עלי או ערך פלוני עלי נותן הערך לפי שני הנערך, והוא הדבר הקצוב שבתורה לא פחות ולא יותר.
וכמה הוא הערך, אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות אין לו ערך, והאומר עליו ערך זה עלי הרי כאומר ערך כלי זה עלי, ואינו חייב כלום. היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות ערך הזכר חמשה שקלים והנקבה שלשה שקלים... (ערכין א א, וראה שם עוד)
העכו"ם נערך אבל אינו מעריך... העבד נערך ועורך כשאר ישראל, ואם יפדה והיה לו יתן ערך שנדר.
אחד המעריך את היפה הבריא ואחד המעריך את הכעור החולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא או גדם ויש בו כל מום נותן לפי שניו כמו שכתוב בתורה.
הדמים אינן כערכין, כיצד האומר דמי עלי או דמי זה עלי או דמי פלוני עלי, אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו או טומטום ואנדרוגינוס או עכו"ם נותן מה שהוא שוה דינר או אלף כאילו הוא עבד הנמכר בשוק.
והערכים כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית, ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית.
עכו"ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו, ואינו נופל ללשכה, שאין מקבלין מן העכו"ם נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים, שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו', ונאמר ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. ומה יעשה בהן? יבדק העכו"ם על דעת מי נדר, אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו... (שם שם ו, וראה שם עוד)
האומר ערך ידי או ערך עיני או רגלי עלי, או שאמר ערך יד זה או עינו עלי לא אמר כלום. ערך לבי או כבדי עלי או ערך לבו של פלוני או כבדו עלי נותן ערך כולו, וכן כל אבר שאם ינטול מן החי ימות, אם אמר ערכו עלי נותן ערך כולו.
אמר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו, ערך חציי עלי נותן ערך כולו, שאי אפשר שינטל חציו ויחיה.
האומר דמי ידי עלי או דמי יד פלוני עלי, שמין אותו כמה הוא שוה ביד וכמה הוא שוה בלא יד ונותן להקדש... האומר דמי ראשי או כבדי עלי או דמי ראשו של פלוני עלי או לבו או כבדו עלי, נותן דמי כולו, וכן האומר דמי חציי עלי נותן דמי כולו, אבל האומר חצי דמי עלי נותן חצי דמיו... (שם ב א)
האומר משקלי עלי ולא פירש מאי זה מין, אם היה עשיר ביותר ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב, והוא הדין באומר משקל ידי או רגלי או קומתי ולא פירש מאי זה מין, נותן זהב, ואם אינו מופלג בעשירות נותן משקלו או משקל ידו מדברים שדרכן להשקל באותו מקום, אפילו פירות, וכן נותן שרביט מלא קומתו אפילו של עץ, הכל לפי ממונו ודעתו... (שם שם ז, וראה שם עוד)
המעריך את הפחות מבן עשרים ולא עמד בדין עד שהיה יתר על עשרים אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים, שאין הערך אלא בזמן הערך לא בזמן ההעמדה בדין.
כל הערכין הקצובין בתורה הן שנותן המעריך אם היה עשיר, אבל אם היה עני ואין ידו משגת נותן כל הנמצא בידו, אפילו סלע אחד ונפטר, שנאמר "ואם מך הוא מערכך על פי אשר תשיג יד הנודר"... (שם ג א, וראה שם עוד)
חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותן ולוקחין מהן בעל כרחן מה שנדרו ואינן חייבין להחזיר להם המשכון ביום או בלילה, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין מכסות וכלי תשמיש הבית ועבדים ובהמה ונפרעין מן הכל, ואין מוכרין לא כסות אשתו ולא כסות בניו ולא בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.
ונותנין לו מכל נכסיו לזה שיש עליו ערכין או דמים או שהקדיש מנה לבדק הבית ואין לו. נותנין לו תפילין של ראש ושל יד, וסנדליו, וכסא לישב עליו, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני נותנין לו מטה ומפץ לישן עליו, ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש לו לבדו אבל לא לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם, ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו.
היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבים מעבירין אותן מעליו ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לשבתות וימים טובים.
ואם היה אומן נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כיצד אם היה חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות, היו לו כלים מרובים ממין אחד ומועטין ממין שני, אין מוכרין מן המרובה ולוקחין לו מן המועט, אלא נותנין לו שני כלים מן המרובין וכל שיש לו מן המועט... (שם שם יד ראה שם עוד)
לדון בערכי אדם... ומשרשי המצוה, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות וביתר כל עניני העולם אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו, צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו, גם תקנו לקלל המשנה בדבורו כל זמן שנעשה בענין מעשה... (בחקותי מצוה שנ)
לדון בערכי בתים כלומר מי שהקדיש ביתו ורצה לפדותו מיד הקדש, הוא או אשתו או יורשיו, שמעריך אותו הכהן ונותן לו כפי הערך שיאמר הוא, ועוד חומש. משרשי המצוה כי הא-ל רצה לטובתנו לתת מוראת הקדש בלב בני אדם, ואף על פי שהיה מחסדיו הרבים לתת להם מקום לפדותן, רצה שיוסיפו חומש בפדיונן כדי להתרחק שלא לפחות מדמי ההקדש כלום... (שם מצוה שנד)
בערכך נפשות - ועל דרך הפשט בפרשה זו בדיני הערכין מדיני היובל היא, וכן הוא מזכיר ענין היובל במקדיש שדה מקנה ובשדה אחוזה, וענין הערך הוא לשון דמים, כי האומר ערך דבר שנפשו תלויה בו יתן ערך נפשו, והיה ערכך הזכר בין נכבד בין הדיוט יתן כפי שניו והוא הערך הקצוב בפרשה לזכר ולנקבה. ועד דרך המדרש אמר הקב"ה לישראל אם אתם מביאין לפני ערכין, מעלה אני עליכם כאלו הקרבתם נפשותיכם לפני. אמר הקב"ה לישראל בזכות הערכין אני מציל אתכם מעריכות גיהנם, שנאמר (ישעיה ל') "כי ערוך מאתמול תפתה", ואערוך לפניכם שלחן לעתיד לבא, שנאמר (תהלים כ"ג) "תערוך לפני שלחן". (ויקרא כז ב, ועיין שם עוד)
ואם מך הוא מערכך - דרשו ז"ל החייהו מערכך, לומר שאם נדר ערכי עלי והוא חייב לתת הערך הקצוב בפרשה לפי שניו כדי לצאת ידי נדרו והקדשו, והוא עני ואינו רוצה ליתן, בית דין נכנסין לביתו וממשכנין אותו ומשיירין לו כדי חייו מערך עצמו, ונוטלין את השאר ויצא בזה ידי הקדש, ואף על פי שלא השלים כל ערכו, ואף על פי שנתעשר שוב אינו חייב כלום... (שם שם ח)
בערכך נפשות - הערך הוא על הנפש ולא על הגוף, ולכן אינו נישום כעבד שגופו נמכר בשוק, והסדר הוא בן כ' עד בן ס', שאז הוא בשלמות כוחו לעסק בתורה, אחר כך בן ס' עד בן כ', ובן חודש עד חמש שנים, שבאלו מוסיף והולך בהכנה, ואחר כך מבן ס' ומעלה פוחת והולך. (שם שם ב)
והעמידו לפני הכהן - קאי על הנערך, דהא אינו מעריך את המעריך רק את הנערך, וממה שכתב והעמידו מבואר שצריך שיוכל לעמוד... (שם שם ח)
ערכין הוא הערך האידאלי של אדם לפני ה' ומקדשו. העובדה שהערך נקבע רק ביחס לגיל הנערך מעמיד כנראה את הנערך ביחס ליעודו התלוי בגילו... (שם, וראה שם עוד סמליות המספרים)
והיה ערכך - תשלומי ערכך. בזה הערך (מבן כ') וכן בערך מבן חודש כתיב בנקבה "בערכך" בפני עצמו, דתכלית הערכת הנפש כדי להצליח את הנערך בזכות זה, והנה מבן עשרים עד ששים זמן הולדת הבנים נשתנה בזה הצלחת הזכר מנקבה, דהזכר הוא להוליד והנקבה ללדת ולגדל, וכן מבן חודש עד בן חמש זמן צמיחת כח האדם, ומשום הכי הזהירו חז"ל (כתובות פרק אף על פי) דעד שית לא תקבל ללמוד, כדי שלא להכחיש כח הפריחה, ואם כן אופן הצלחת הפריחה של הזכר משונה מהצלחת הנקבה, מה שאינו כן מבן חמש ועד עשרים, ומבן ששים ולמעלה ההצלחה רק בבריאות או במעשה ידים, ובזה נשתוו זכר ונקבה. (שם)