עשר מכות   התראה

(ראה גם: עשר מכות-כללי, פרעה-חזוק לבו)

 

ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את ענמי ויחוגו לי במדבר. ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו פן יפגענו בדבר או בחרב. ויאמר אלהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלותיכם. ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ, והשבתם אותם מסבלותם. ויצו פרעה ביום ההוא, את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר. לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן... (שמות ה א)

ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה, מאן לשלח העם. לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך. ואמרת אליו ה' אלקי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני במדבר, והנה לא שמעת עד כה. כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם... (שם ז יד)

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני. ואם מאן אתה לשלח, הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים... (שם שם כו)

ראה עוד עשר מכות-ערוב-דבר-ברד-ארבה-מכת בכורות.

מדרש רבה:

ואמרת אליו ה' אלקי העברים וגו' הדא הוא דכתיב (איוב ל"ו) הן א-ל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, בנוהג שבעולם בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו פתאום מביא עליו עד שלא ירגיש בו, והקב"ה הוא מתרה לפרעה על כל מכה ומכה כדי שישוב בו, הדא הוא דכתיב בזאת תדע כי אני ה'... (שמות ט ח)

וימלא שבעת ימים וגו' ר' יהודה ור' נחמיה, א' מהם אומר כ"ד ימים היה מתרה בהם עד שלא באה המכה וז' ימים המכה משמשת בהם, וא' מהם אומר ז' ימים מתרה בהם וכ"ד ימים היתה המכה משמשת בהם... (שם שם יב)

ויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגו' הדא הוא דכתיב (איוב ל"ו) הן א-ל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, א"ר ברכיה הן אחד, שכן בלשון יוני קורין לא' הן, כלומר אחד אלקינו ישגיב בכחו מעצים כח הצדיקים לעשות רצונו, ומי כמוהו מורה, שהוא מורה דרך לעשות תשובה. וכן אתה מוצא במשה שהשגיב הקב"ה כחו ללכת בשליחותו ולעשות צוויו והיה מורה לפרעה הרשע שיעשה תשובה, שלא חפץ לשלוח המכה עד שיזהירנו שיעשה תשובה, שכן כתיב השכם בבקר והתיצב לפני פרעה. היה נותן כח במשה להשכים ולהתיצב לפני פרעה, והיה מורה דרך לפרעה כדי שיעשה תשובה, שכן כתיב ואמרת אליו כה אמר ה' אלקי העברים וגו', כיון שראה פרעה שבעת שהיה יוצא המימה משה מקדימו בדרך נמנע שלא לצאת כדי שלא יפגע בו משה, א"ל הקב"ה לך אצלו בהשכמה עד שלא יצא מביתו. (שם יב א)

כי בפעם הזאת וגו', כי עתה שלחתי את ידי וגו', א"ל הקב"ה אי רשע, סבור אתה שלא אוכל להכחידך מן העולם, למוד ממכת דבר, בעת ששלחתי אותו הדבר אלו הייתי משלחו עליך ועל עמך היית נכחד מן הארץ, אבל לא שלחתיו עליך אלא כדי שאראך כח גבורתי ותספר כחי בכל הארץ, הדא הוא דכתיב ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'. (שם שם ב)

רש"י:

הנה יוצא המימה - לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו. (שם ז יד)

ראה עוד עשר מכות-כללי שמות ד כג.

רמב"ן:

והנה לא שמעת עד כה - בעבור שזאת מכה ומעתה יחל להכותו אמר לו כי רעתו גורם לו להביא עליו עונש שלא שמע למצות בוראו, והנה פרעה לא היה אומר להם בפירוש שלא ישמע ולא ישלח, רק בפעם הראשון שאמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ולא היה גוער בהם רק שומע דבריהם ושתק, כי יפחד מהמכות מעת שעשו לפניו מופת התנין ובלע מטותם, אך במכות הראשונות מנסה את החרטומים לעשות בהם כלומר שהם מעשה חכמים, והנה הוא ירא ומתחזק, וזה טעם ויחזק לב פרעה. (שם שם טז)

...כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים (תהלים ע"ח) צפרדע ותשחיתם, שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו שהיו מסרסים אותם, וכן הארבה ימיתם ברעב, כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד. והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל ל"ג) ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך וגו'. ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר בעבור שהוא מיתה וראוי שתחול גם באדם, כאשר אמר לו אחר כך ואולם בעבור זאת העמדתיך. ולכן הודיעו הענין איך יהיה. ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקב"ה למשה שילך שם, והטעם כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו, וזה טעם הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו, שיעמוד כנגדו ביד רמה, וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, ובברד השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקב"ה שיהיה לעיני כל העם כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם, אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש, אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות העפר, והיכל המלך אין שם עפר... (שם ח טו)

והפשתה והשעורה נוכתה - ...ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה, שאמר להם ידעתי כי טרם סור המכות תיראון ואחרי כן תשנו באיולתכם, אבל הפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת שהן לכל חיתכם לא נכו במכה הזאת, והן ביד האלקים לאבד אותם מכם אם תשובו ותחטאו, רמז להם למה שאמר ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד. (שם ט לא)

מבעלי התוספות:

השכם בבקר - מה שלא כתב בא, שמעתי מהרב יצחק ז"ל ד"בא" משמע בא עמו, ובמקום דכתיב השכם כתיב הנה יוצא המימה, פירוש לעשות צרכיו, ואין דרך כבוד שתלך שכינה עמו. וקשיא, דאפילו תפלה קלה לא היה רוצה לעשות במצרים שמלאה גלולים... ונראה לומר שהדבר תלוי בהתראה חדשה שהיתה בבקר, כן בדם ובדבר, שבמכה לפניה אין התראה, וכן בברד. (שם ח טז)

אברבנאל:

ראה עשר מכות-כללי שמות ז כו.

ספורנו:

והך את עפר הארץ - לא התרה בפרעה בזאת ולא בשחין ולא בחשך, וזה כי תשע המכות שהיו לאותות ולמופתים היו דצ"ך עד"ש בא"ח בלבד, כי מכת בכורות לא היתה לאות אבל היתה לעונש. והנה דצ"ך היו אותות בשתי היסודות הכבדים, ועד"ש בבעלי חיים, ובא"ח באויר. ובכל שתים מהן התראה ובשלישית נעשה באות בלתי התראה, כאמרו הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלש עם גבר. (שם ח יב)

בא אל פרעה כי אני הכבדתי - אף על פי שאמר משה ידעתי כי טרם תיראון, חשב שאף על פי שלא יכנע לא-ל ית' מיראת גדלו מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות... אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע, חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו השי"ת אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו, הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו, וזה להרבות האותות בקרב מצרים כדי שישוב איזה מהם בתשובה ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף על פי שלא ישמע פרעה. (שם י א)

מלבי"ם:

ודברת אליו - בכל התראות כתיב ואמרת אליו, ויש הבדל בין דבור לאמירה, שהדבור יורה על הדבור הארוך והוכוח, כי בכל המכות היתה לו ברירה גם אחר שבאה המכה לשלח את העם, ותסור המכה, לכן באה אמירה פשוטה, אבל במכת דבר שברגע אחד מתו כל המקנה, היה צריך להתוכח עמו באורך בעת ההתראה ולהשיבו מדרכו, כי אחר כך לא יועיל מה שיתחרט וירצה לשלח. (שם ט א)

שם משמואל:

ולפי הנחה זו יובן כל ענין הפרשה... על כן משה חשב בדעתו שכבר אין לבו ברשותו, ובודאי קליפה קשה תוקפתו, כח טומאה למעלה מן הטבע, כי את זה לעומת זה עשה האלקים ומה בצע בהרבות עליו עוד מכות, כי עד כה שהיתה הבחירה חפשית אצלו והחיזוק וקישוי הלב היו מתנה טובה כנ"ל, והיתה הבחירה חפשית אצלו, תתכן התראה, אבל אחרי שכח טומאה למעלה מן הטבע תקפתו וניטלה ממנו הבחירה, מה בצע בהתראה, אלא שנצרך שיהיה התיקון הכללי להעביר רוח הטומאה מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון, ואז שוב לא יהיה נצרך לכל המכות אלא על צד העונש על לשעבר ולא לרכך את הלב... ועל זה בא אליו דבר ה' כי אני הכבדתי את לבו, היינו שגם הכבדת הלב מאתי היתה זאת אליו, וכך היא המדה שכל פועל ה' למענהו, ואם הרשע איננו נותן לה' כבוד הכרח הוא שיבואו עליו צרות, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך גן עדן, כך עולה מתוך גיהנם, ומזה יבא קידוש ה', ועל כן מוטב שיהיה בהתראה למען יהיה קידוש ה' ופרסומי ניסא... (בא תרע"ג)