(ראה גם: מתנות עניים)
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט. (ויקרא יט ט)
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אותם אני ה' אלקיכם. (ויקרא כג כב)
ובקוצרכם - פרט לשקצרוהו הליסטים קירסמוה נמלים שיברתה הרוח או בהמה. ובקצרכם, פרט לשקצרוה גוים, מיכן אמרו נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט והשכחה והפאה, ורבי יהודה מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העימור. אין לי אלא קוצר, תולש מניין, תלמוד לומר לקצור, קוטף מניין, תלמוד לומר קצירך. אין לי אלא תבואה, קיטניות מניין, תלמוד לומר בארצכם. אילנות מניין, תלמוד לומר שדך. יכול הירק והקישואים והדילועים והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל, תלמוד לומר קציר, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, יצאו ירקות, אף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום. יצאו התאנים, שאף על פי שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת, והתבואה והקטניות בכלל הזה. (קדושים פרק א)
לא תכלה פאת שדך, ואין פאת אלא מחמת הכילוי, ואין פיאה אלא שיש לה שם, ואין פיאה אלא בסוף, מיכן אמרו נתן בין בתחילה בין באמצע הרי זו פיאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים. וכן היה רבי שמעון אומר, בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו, מפני גזל עניים, מפני בטול עניים ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. מפני גזל עניים, כיצד, שלא יראה אדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני בא וטול לך פיאה. מפני ביטול עניים כיצד, שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים עכשיו הוא נותן פיאה, אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי. מפני מראית העין כיצד, שלא יהיו העוברים והשבים אומרים ראו היאך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פיאה לעניים, ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך.
שדך ולא שדה אחרים, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, שדך ולא שותף עם הגוי, שדך לחייב על כל שדה ושדה. (שם, וראה שם עוד פרק ב)
ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך וגו', אמר רבי אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מיכן וראש השנה ויום הכפורים מיכן, אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלים עליו כאלו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו, וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלים עליו כאלו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו. (אמור פרק יג)
ותשמע הארץ - שלא עשו מצוות שניתנו להם בארץ, לקט שכחה ופיאה תרומות ומעשרות שמיטים ויובלות. (האזינו שו)
דתניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו, מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה. מפני גזל עניים, שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה... ומשום בל תכלה, אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו, אמר רבא מפני הרמאין (העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה). (שבת כג א, השאר כבספרא)
ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר, גדול עונשו של מעשר יותר משל פאה, דאילו מעשר איתא בתאנה וירק, ואלו פאה ליתא בתאנה וירק, דתנן כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפיאה, אוכל למעוט ספיחי סטיס וקוצה, ונשמר למעוטי הפקר, וגדולו מן הארץ למעוטי כמיהין ופטריות, ולקיטתו כאחת למעוטי תאנה, ומכניסו לקיום למעוטי ירק, ואילו גבי מעשר תנן, כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר, ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן. (שם סח א)
אמר רבי יהושע בן חנניה, מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת. אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולין, ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום... אמרה לי רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה (והוא מאכל השמש). (עירובין נג ב)
ונותנין (אנשי יריחו) פאה לירק, ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן, כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפיאה... ומכניסו לקיום פרט לירק, א"ר יהודה אמר רב הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר, (עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות) קמיפלגי, מר סבר מכניסו לקיום על ידי דבר אחר שמיה קיום, ומר סבר לא שמיה קיום. תנו רבנן, בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב, ר' יוסי אומר אף לקפלוט... תנו רבנן בן בוהיין נתן פיאה לירק, ובא אביו ומצאן לעניים שהיו טעונין ירק ועומדין על פתח הגינה, אמר להם בני, השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפליים במעושר, לא מפני שעיני צרה, אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק... (פסחים נו ב)
תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר... ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני... (יבמות מז א)
בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה, היכי דמי, אילימא דאמר הדין אוניא ליהוי פאה והדין נמי, ההיא פיאה מעלייתא היא, כי קא מיבעיא ליה כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי, מכלל דכי אמר שדה כולה תיהוי פאה הויא פאה, אין, והתניא מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה, תלמוד לומר פאת שדך, מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות, מה קרבנות יש להם יד אף פאה יש לה יד... והיכא איתקש, דתניא מעמך זה לקט שכחה ופאה. (נדרים ו ב)
דתנן מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני, ר' אליעזר אמר זכה לו, וחכמים אומרים יתננו לעני הנמצא ראשון... ועד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דכתיב לא תלקט לעני, לא תלקט לו לעני, ור"א האי לא תלקט מאי עביד ליה, מיבעי ליה להזהיר לעני על שלו. (גיטין יא ב)
אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום. (שם נט ב)
תא שמע, בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה... אמר רבא מאי זה וזה פאה לפוטרן מן המעשר, כדתניא המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר. (בבא קמא כח א)
דתניא מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים, לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו מעשר ונותן לו, משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן לו. (שם צד א)
נטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לה בה כלום, נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה, וכן בעומר השכחה... נקנו ליה ארבע אמות דידיה... כי זכה ליה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פיאה, למיהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא. (בבא מציעא י א)
תנן התם אלו מפסיקין לפאה, הנחל ושלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור והניר וזרע אחר וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין מפסיק אלא אם כן חרש... (מנחות עא ב וראה שם עוד)
פאה בששים, והתנן אלו דברים שאין להן שיעור הפאה והבכורים והראיון, דאורייתא אין לה שיעור דרבנן בששים, מאי קא משמע לן תנינא, אין פוחתין לפאה מששים, אף על פי שאמרו הפאה אין לה שיעור, התם בארץ הכא בחוצה לארץ. (חולין קלז ב)
אלו דברים שאין להם שיעור, הפיאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה... א"ר יוסי קצירת שיבולת הראשונה דומה למירוחו, עד שלא קצר השיבולת הראשונה לא נתחייבה שדהו בפיאה, משקצר שיבולת ראשונה נתחייבה שדהו בפיאה. ביקש לעשות כל שדהו פיאה עושה... (פאה א א, וראה שם עוד)
אין פוחתין לפאה מששים, אף על פי שאמרו אין לפיאה שעור, הכל לפי גודל השדה לפי העניים ולפי הענווה... שדהו מרובה ועניים מועטים נותן לפי שדהו, שדהו מועטים ועניים מרובים נותן לפי העניים... נותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה, רש"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור, רבי יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פיאה, ואם לאו אינו נותן אלא משום הבקר... (שם ה ב, וראה שם עוד)
כלל אמרו בפיאה, כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפיאה, והתבואה והקטניות בכלל הזה. ובאילן האוג והחרובים האגוזים והשקדים הגפנים והרימונים הזיתים והתמרים חייבין בפיאה. ובקוצרכם, אין לי אלא קוצר, תולש מנין, תלמוד לומר לקצור, עוקר מנין, תלמוד לומר קצירך, אין לי אלא תבואה, קטניות מנין, תלמוד לומר בארצכם, אילנות מניין תלמוד לומר שדך... (שם ז ב, וראה שם עוד)
הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושה שתי גרנות נותן פאה אחת, זרעה שני מינים, אף על פי שהוא עושה גורן א' נותן שתי פאות, הזורע את שדהו שני מיני חטים, עשאן גורן א' נותן פאה אחת, עשאן שתי גרנות נותן שתי פאות. מעשה שזרע ר"ש איש המצפה לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו, אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מישא שקיבל מאבא שקיבל מן הזוגות שקיבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני, בזורע את שדהו שני מיני חטים, עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, עשאן שתי גרנות נותן שתי פאות... (שם יב ב, וראה עוד כל הפרק)
פיאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו, ג' אבעיות ביום, בשחר ובחצות ובמנחה, ר"ג אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו, רע"א לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו. של בית נמר היו מלקטין על החבל ונותנין פאה מכל אומן ואומן... בשחר ובחצות ובמנחה, בשחר מפני המניקות, ובחצות מפני התינוקות, ובמנחה מפני הנמושות (שאינן מגיעים לשדה עד המנחה)... (שם כב א, וראה שם עוד)
אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות, הלקט והשכחה והפאה וההבקר... ר' יוחנן בשם רבי ינאי זה אחד משלשה מקריות שהן מחוורין בתורה, ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, מה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו, יצא הבקר שידך וידו שווין בו, היא לקט, היא שכחה היא פאה, היא הבקר. (חלה ה ב)
בעל הבית שנתן פאה לעניים, אמרו לו תן לנו בצד הזה ונתן להם, זה וזה הרי זה פיאה. פועלים שהיו עושין אצל בעל הבית אינן רשאים לגמור את כל השדה אלא משיירין כדי פיאה, ואינה פיאה עד שיפרשנה בעל הבית לשום פאה. עני שראה כדי פאה בין בתבואה ובין באילן אינו רשאי ליגע בה ואסורה משום גזל עד שתיודע לו שהיא פאה. גוי שמכר קמתו לישראל ליקצר חייב בפאה. ישראל שמכר קמתו לגוי לקצור פטור מן הפיאה. ישראל וגוי שהיו שותפין בקמה, חלקו של ישראל חייב וחלקו של גוי פטור. ר' שמעיה אומר ישראל וגוי שהיו שותפין בקמה פטור מן הפאה, אימתי בזמן שהגוי ממחה, אבל אין הגוי ממחה חייב בפאה... (פאה פרק ב, וראה שם עוד)
כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה, אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן אעשה כלה, ואותך לא אעשה כלה, אבל ישראל שאין מכלין את שדותיהן כד"א לא תכלה פאת שדך, לא אעשה כלה. (ויקרא כט ב)
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, א"ר לוי כל מעשיהם של ישראל מובדלים מן אומות העולם, בחרישתן ובזריעתן, בקצירתן בעומרן, בדישתן בגרניהם ביקביהם ובתגלחתם ובמנינם... בקצירתן לא תכלה פאת שדך בקצרך... (במדבר י ג)
...ומה נעמת במצות השדה, בלקט שכחה ופאה ומעשר עני והפקר. (שה"ש ז יב)
על ארבע הפאות - ארבע זיווין. (שמות כה כו)
ומחץ פאתי מואב - ויקטול רברבי מואב. (במדבר כד יז)
לפאת נגבה תימנה - אין פאה זו לשון מקצוע אלא כל הרוח קרויה פאה, כתרגומו לרוח עיבר דרומא. (שמות כו יח)
לא תפאר - לא תטול תפארתו ממנו, מכאן שמניחין פאה לאילן. (דברים כד כ)
הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה, שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקצרך". אחד הקוצר ואחד התולש, וזה שמניח הוא הנקרא פאה.
וכשם שמניח בשדה כך באילנות, כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים, עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים, שנתינתו מצות עשה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם", ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים.
אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שנתן הפאה, הרי זה לוקה, שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו. (מתנות עניים א א)
כל מתנות עניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר "ובקצרכם את קציר ארצכם", "כי תקצור קצירך בשדך". וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם, ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו.
כמה הוא שיעור הפאה? מן התורה אין לה שיעור, אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו, אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ, ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. כיצד שדה שהיא קטנה ביותר, שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני, הרי זה מוסיף על השיעור, וכן אם היו העניים מרובין מוסיף, ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה, וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר, ואין לתוספת זאת שיעור. (שם שם יד וטו)
כל אוכל שגידוליו מן הארץ, ונשמר, ולקיטתו כולו כאחת, ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה, שנאמר "ובקצרכם את קציר ארצכם".
כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה, כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדים והרמונים והענבים והזיתים והתמרים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו. אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל, וכן כמהין ופטריות פטורין מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ, וכן ההפקר פטור, שאין לו מי שישמרנו, שהרי הוא מופקר לכל. וכן התאנים פטורין מפני שאין לקיטותן כאחת, אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים. וכן ירק פטור שאין מכניסין אותו לקיום, השום והבצלים חייבין בפאה, שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום, וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה, וכן כל כיוצא בהן.
קרקע כל שהוא חייבת בפאה, ואפילו היתה של שותפין, שנאמר "קציר ארצכם", אפילו של רבים.
שדה שקצרוה נכרים לעצמן או שקצרוה ליסטים או קרסמוה נמלים או שברתה הרוח או בהמה הרי זו פטורה מן הפאה, שחובת הפאה בקמה... (שם ב א והלאה, וראה שם עוד)
כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק, ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו, אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן הרי זה נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר, ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת מלבד, הרי זה נותן פאה מן הנשאר כפי הראוי לכל הכרם, הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור, וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו, אפילו קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.
הקוצר כל שדהו קודם שתיגמר ועדיין לא הביאה שליש, הרי זו פטורה, ואם הגיעה לשליש חייבת, וכן בפירות האילן אם נגמרו שליש גמירתן חייבין... (שם שם ו וז, וראה שם עוד)
אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבאו לו, וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא יחדש, ומפני הרמאים לא יתכוין לקצור הכל, ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה, בתחלת השדה הנחתי, ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו. עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה, וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה.
בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה, ונתן להם מצד אחר, זו וזו פאה, וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר הרי זו פאה וגם זו, או שאמר הרי זו פאה וזו, הרי שתיהן פאה.
אסור לפועלים לקצור את כל השדה, אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה, ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו, לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית.
הפאה של תבואה וקטניות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרים, וכן פאת הכרם והאילנות ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזין אותה בידם, ואין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותו בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו. רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין, אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה האחד שומעין, שאמר כהלכה.
פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים, ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן בוזזין, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק שומעין לאחד שאמר כהלכה, ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן.
בשלש עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז, בשחר, ובחצי היום, ובמנחה. ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול, כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול, ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום, מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחלת היום, ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה... (שם שם יב וראה שם עוד)
אין מניחין את הפאה משדה על חברתה, כיצד, היו לו שתי שדות לא יקצר את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן, שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך", שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה, ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה.
היתה שדהו זרועה כולה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה, אף על פי שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת, והיא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זה כשתי שדות, ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו.
וכן אם היה מפסיק דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות, או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה, אבל שביל היחיד והוא פחות מארבע או שביל הרבים פחות משש עשרה אמה, אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק, ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק, אלא הרי הוא כשדה אחת.
היה מפסיק בה ארץ בורה שאינה זרועה ולא חרושה, או ארץ נירה והיא שנחרשה ולא נזרעה, או שהפסיק בה זרע אחר, או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר, הרי זה נפסקת לשתי שדות, והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע. במה דברים אמורים בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות, אבל אם היתה יתרה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשתים אלא אם כן היתה בו רוחב בית רובע, אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה...
מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת, ואם היו ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל, היו פחות מעשרה, אף על פי שאין ראשי השורות מעורבין נותן מאחת על הכל. היה סלע על פני כל השדה, אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנה מצד זה מפסיק, ואם לאו אינו מפסיק... (שם ג א והלאה, וראה שם עוד)
שדה אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות, אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה והבדים והפארות מעורבין מלמעלה ונוגעין בגדר על גבו הרי זה כשדה אחת ונותן פאה לכל.
שנים שלקחו אילן אחד נותנין ממנו פאה אחת, לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו.
החרובין כל שאם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואין זה את זה הרי הן כלן שדה אחת, ופאה אחת לכולן, היו שני הצדדין רואין את האמצעיים ואין הצדדים רואין זה את זה מפריש מצד אחד מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים, אבל לא יפריש מצד זה על הצד האחר.
הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר כגון זיתים שיש במערב העיר כולן או במזרחה הרי הן כשדה אחת, ופאה אחת לכולן... (שם שם יט והלאה, וראה שם עוד)
להניח פאה מן התבואה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם", אחר שזכר "לא תכלה פאת שדך". ופרוש גר זה גר צדק, וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני לגר ליתום ולאלמנה. וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו ז"ל שאין מונעין אותן מעניי גוים, מפני דרכי שלום...
משרשי המצוה, כי השם ב"ה רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מדה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה, וכבר כתבתי כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה, ותחול ברכת השם בה, ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם, שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה, וגם רעה תבואהו... (קדושים מצוה רטז)
להניח פאה בכרם, ופאה זו של הכרם הוציאה הכתוב בלשון עוללות, כלומר שנצטוינו שנשאיר כל העוללות שבכרם לפאה, וזהו דכתיב "לעני ולגר תעזב אותם", אחר שזכר "וכרמך לא תעולל", זהו דעת הרמב"ם ז"ל בעוללות הכרם שהם במקום פאה שבשאר אילנות, והרמב"ן ז"ל לא פרש כן. (שם מצוה רכ)
שלא לכלות כל פרות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר וכרמך לא תעולל, וזהו פאת הכרם, כן כתב הרמב"ם ז"ל, ועוד אמר, כי מה שכתוב "לא תפאר אחריך" בזיתים יורה גם כן על פאת הזית, כי פאת הזיתים נקראים פוארות, ופאת הכרם עוללות. ומשניהם נלמד לכל האילנות. והרמב"ן ז"ל השיג עליו בזה ואמר כי כלו טעות, ואמר כי לאו "וכרמך" מיוחד דוקא בכרם, והוא שנניח בה כל הענבים הקטנים שאין להם כתף ונטף... ומלבד חיוב זה של עוללות יש עלינו חיוב להניח פאה. ובפאת הכרם לא בא עליה כתוב מבואר, אלא דגמרינן "אחריך אחריך" מזיתים, וכדאמרינן בגמרא חולין (קל"א א') בפרוש, ארבע מתנות שבכרם, הפרט והעוללות השכחה והפאה, שנים שבאילן השכחה והפאה, וגמר שם פאה בכרם מדכתיב בה "לא תעולל אחריך". ואמר ר' לוי אחריך זו שכחה, ופאה גמרינן אחריך אחריך מזיתים, וילמוד הרמב"ן ז"ל פאה בכל האילנות מזית, שחייב הכתוב בה פאה בפרוש. ואמר הוא ז"ל כי הרמב"ם ז"ל כתב הענין בתקון בחבורו הגדול... (שם מצוה רכא)
ובקצרכם - קרי ביה ובקציר כם, שצריך להניח א' מסמ"ך שהוא שיעור של פאה. וד' פעמים לשון קציר בפסוק למעוטי קצרוהו לסטים, וכרסמוהו נמלים, שברתו הרוח ואכלתו בהמה. פאת שדה בגימטריא הפאה אחד מששים. לא תלקט וסמיך ליה לא תגנובו, להזהיר לבעל הבית שלא יגנוב ממה שראוי לעניים, וכן להזהיר לעני שלא יגנוב משל בעל הבית יותר מהראוי. (ויקרא יט ט)